פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ישיבה משותפת לוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
לוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה
ולוועדה המיוחדת לזכויות הילד
06/12/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 52
מישיבת הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
פרוטוקול מס' 17
מישיבת הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה
פרוטוקול מס' 39
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום רביעי, כ"ג בכסלו התשפ"ד (06 בדצמבר 2023), שעה 9:21

מענים לצרכים דחופים של החברה הבדואית בכפרים הבלתי מוכרים בנגב נוכח מלחמת חרבות הברזל, בתחומים: 1. מיגון 2. ליווי משפחות נרצחים וחטופים 3. חיזוק החוסן הנפשי

חברי הוועדה: מיכאל מרדכי ביטון – יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
אברהם בצלאל – יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה
אלי דלל – יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
ואליד אלהואשלה
יוסף עטאונה

יאסר חוג'יראת
יואב סגלוביץ'
אלון שוסטר

ליאור כלפה - ראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי-חברתי בחברה הבדואית, המשרד לשוויון חברתי

קרן כץ - סגנית מנהל מחוז הדרום, משרד הרווחה והביטחון החברתי

ד"ר חוה פרידמן - פסיכולוגית ארצית, מנהלת אגף פסיכולוגיה חינוכית, משרד החינוך

גומעה אלסבאבחה - מפקח כולל, בתי ספר יסודיים במגזר הבדואי, מחוז דרום, משרד החינוך

ד"ר נור עבד אלהאדי שחברי - ראש מטה יישום תוכנית הבריאות בחברה הערבית, משרד הבריאות

בלה בן גרשון - מנהלת המחלקה לטראומה נפשית, משרד הבריאות

לינא סולטאן בשארה - עו"ד, ממונה חברה ערבית, יחידת התיאום, משרד המשפטים

אסף וינינגר - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

נורית יחימוביץ'-כהן - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

רוני בלנק - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ד"ר סחר אלצאנע - מנהלת השירות הפסיכולוגי, מועצה אזורית אל-קסום

לין הוארי - מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, מועצה אזורית נווה מדבר

ד"ר יעלה רענן - מנכ"לית, המועצה האזורית ליישובים הלא מוכרים בנגב

סלימאן אלעמור - מנכ"ל שותף, מכון אג'יק

הנאדי שעאר - מנהלת קשרי ממשל ורשויות, מכון אג'יק

אדווה מלצר פינטו - מנהלת שותפויות, תמר שירותי חינוך, רווחה ובריאות

בקי כהן קשת - עו"ד, הפורום למאבק בעוני

הודא אבו עבייד - רכזת לובי, פורום דו קיום בנגב

ריקי שפירא רוזנברג - עו"ד, המרכז הרפורמי לדת ומדינה

דורין רוזנבלום - מנהלת קשרי ממשל, יוניסטרים

סא"ל יונתן אלשיך - ראש ענף פרויקטים, משרד הביטחון

לאה דרורי - אגף רגולציה, מינהל התכנון, משרד הפנים

מור מיטלמן - צוות יישובים בדואים, מינהל התכנון, משרד הפנים

איברהים אלעטאונה - מנהל מרכז החוסן לחברה הבדואית, הקואליציה לטראומה

בותיינה אלעטאונה - עו"ס, השירות לעבודה סוציאלית, בית החולים סורוקה

אלי כהן - מנכ"ל, פתחון לב

אמל ביבאר – מנהל הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
בת שבע פנחסוב – מנהלת הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה
תמי ברנע – מנהלת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד

ליאור ידידיה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.



מענים לצרכים דחופים של החברה הבדואית בכפרים הבלתי מוכרים בנגב נוכח מלחמת חרבות הברזל, בתחומים: 1. מיגון 2. ליווי משפחות נרצחים וחטופים 3. חיזוק החוסן הנפשי


אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

בוקר טוב לכולם. זהו דיון חשוב, ואנחנו רואים את כמות חברי הכנסת שהגיעו לפה, מכל גווני הקשת, בראשות ידידי מיכאל ביטון, ואלי דלל. שלושה יושבי ראש ועדות נמצאים פה על דיון חשוב מאוד, וזה מסמל אחדות.

אני חושב שהתקופה הזו מחייבת אחדות; "כוחנו באחדותנו" זו לא איזו סיסמה. כשבן אדם אחד יכול לעשות משהו – זה לא כמו שני בני אדם, או יותר. ודאי שהאחדות הזו היא זו שתוביל את הניצחון שלנו, וזה הכי חשוב שיכול להיות.

אני ומיכאל חברים – גם כשהוא לא היה בקואליציה; גם לפני ה-07 באוקטובר וגם עכשיו, ואני חושב שזה חשוב מאוד שנשמר את זה, בפרט בימים אלה, כשמדברים על תקציב. זה לא המקום להאריך בכך, אבל אנחנו צריכים לשמור על האחדות של הבית הזה, ובסוף אנחנו, כמנהיגים, צריכים להראות את האחדות; כך גם העם ילמד ויעשה את מה שצריך בשביל האחדות.

אני רוצה לחזק את כוחות הביטחון שלנו ולהיות ביחד עם כל המשפחות. אנחנו שומעים, בימים האחרונים, על מעשי הגבורה של החללים שלנו, ולצערנו יש לא מעט חללים גיבורי ישראל שנופלים לנו. כולנו עם המשפחות, ומנחמים אותן עד כמה שאפשר לנחם. מי אנחנו? רק בעל הנחמות הוא זה שיכול לנחם אותן.

אנחנו מאחלים לכל החיילים שלנו שיחזרו בריאים ושלמים משדה הקרב, וכמובן שיחזרו רק אחרי הניצחון, כי אי-אפשר לעצור באמצע. אם נעצור – אנחנו לא נוכל, לצערנו, לחיות או להתקיים במדינה הזו, הטובה כל כך, שאנחנו עובדים עליה במשך כל כך הרבה שנים.

החברה הבדואית היא חלק מהחברה הישראלית. היא עוברת הליך עקבי מאוד, בשנים האחרונות, בהרבה תחומים. הליך ההתעוררות בחברה הזו תפס ממד חזק יותר ב-07 אוקטובר, שם הרוצחים השפלים לא הבדילו בינינו.

בפתח הדיון החשוב הזה, אני רוצה להזכיר את משפחת אלקרנאווי מהפזורה, שהצילה את איה מידן – מעשה מתבקש אבל גם אצילי מאוד, שנותן תקווה לעתיד יותר טוב. הרשימה ארוכה; יש עשרות גיבורים בני העדה הבדואית: עמר אבו סבילה, בן 25 מהנגב, נרצח לאחר שהצליח להציל את בנותיהם של דולב והודיה סוויסה בשדרות; יוסף זנדה, בדואי ישראלי בן 47, תושב רהט. נהג מיניבוס שהציל לפחות 30 אנשים באותה שבת שחורה. יש הרבה מעשי גבורה. אנחנו מכירים, שומעים ויודעים על המשפחות הבדואיות שעזרו, שעוזרות, ושעד היום – נלחמות למען המדינה שלנו.

בדיון הזה, אני רוצה להתמקד בשלושה נושאים חשובים: הנושא הראשון הוא הנושא של התרעות לגבי טילים שנופלים. אנחנו יודעים שיש הרבה מקומות – בפרט במקומות הלא מוכרזים – שבהם אין צופרים ומידע בזמן אמת לתושבים.

זה המקום להזכיר את הממ"מ, שאומנם כתבו מידע שהוא ראשוני, אבל יש פה כל כך הרבה חומר שהם אספו. ישר כוח גדול. ראיתי שם שבאחד מהמקומות יש 45 שניות מהרגע שבו הטיל נשלח אלינו ועד שהם צריכים להיכנס למקום מוגן. זהו זמן קצר מאוד. אחד מהדיונים הוא על כך שיש מקומות שבהם, לצערנו הרב, עדיין אין את הדברים האלה, מכל מיני סיבות כאלה ואחרות. אני אשמח לשמוע, בעניין הזה, גם את פיקוד העורף, שנמצאים בזום, כמדומני.

הנושא השני הוא הנושא של המיגון. אני יודע שעובדים על זה, אבל אני רוצה לשמוע ממשרדי הממשלה איפה זה עומד – מה קורה בקולות קוראים? איפה אנחנו עומדים? לאן אנחנו מתקדמים בנושא הזה? הכי חשוב זה בתי הספר. ממה שאנחנו יודעים, החברה הבדואית מונה למעלה מ-300,000 תושבים. אני יודע שקרוב ל-30% מהיישובים לא מוכרזים ולא מוכרים.

זהו דיון חשוב, ואני אשמח לשמוע גם את יושבי הראש: את יושב ראש הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב הגליל, ידידי, מיכאל, שעושה רבות; וגם את ידידי, אלי דלל. כולנו פה, בבית הזה, משתדלים לעשות את כל מה שאפשר; בפרט בעת מלחמה. אנחנו מקווים שייצא משהו מהדיון הזה, ושנתחיל לראות את החברה הבדואית פורחת יותר ויותר, כי בסוף – היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בבקשה, חבר הכנסת מיכאל ביטון.

אלי, תתחיל אתה; אני אדבר אחריך.

תודה לחברי, חבר הכנסת אברהם בצלאל, ולחבר הכנסת מיכאל ביטון. עצם זה שיושבים פה שלושה יושבי ראש של שלוש ועדות – אומר הרבה על חשיבות הדיון. חשוב לנו מאוד לטפל במגזר הבדואי. המגזר הבדואי הוא חלק ממדינת ישראל, ואנחנו חייבים לטפל בו כמו בכל חלקי מדינת ישראל.

אני יודע שיש הרגשה של הפנייה ושל הזנחה. לשמחתי, אני קיימתי בין שניים לשלושה דיונים שקשורים למגזר הבדואי, ואנחנו לא צריכים רק לתת את ההרגשה, אלא גם לעשות, כי חלק גדול מהמגזר הבדואי הוא שותף שלנו, גם בחיים וגם במוות, וראינו את זה בהרבה מאוד אירועים, כולל באירוע האחרון.

אני לא רוצה להרבות במילים; אנחנו רוצים לשמוע גם אתכם. בבקשה, חברי, חבר הכנסת, מיכאל ביטון.

תודה רבה, חבר הכנסת אלי דלל; תודה רבה, חבר הכנסת אברהם בצלאל. הזמינו את הוועדה שלנו להצטרף אליכם, וזוהי הזמנה משמעותית. הדיון הזה הוא אחד מהדיונים הכי חשובים בכנסת; יש בו שותפות בין ראשי ועדות ובין חברי כנסת, והמבחן יהיה מבחן של מעשים, תוצאות ותשובות טובות של משרדי ממשלה. אנחנו נמצאים בימים של הסטה תקציבית של משרדים, אז אנחנו נרצה לדעת מה המשרדים מזיזים לכיוון הקהילה הבדואית, לפתרונות ולמעשים. נרצה תשובות ברורות.

אני חושב שברגע הזה – נפל דבר בחברה הישראלית, והמחיר הקשה ששילמה הקהילה הבדואית הוא מחיר עצום. הרבה פעמים, אנחנו נוהגים להזכיר ולזכור, ולרשום בדפי הזיכרון של דברי הימים של כנסת ישראל את שמות האנשים שנפלו ונפגעו.

אני מרגיש חובה להזכיר 18 שמות של נופלים.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

ברשותך, אני אשמח שלאחר שתזכיר את השמות – נעמוד דקת דומייה לזכר החיילים שנפלו.

בסדר גמור. חסן זכריה אבו ג'מה, ערערה בנגב. נרצח מרקטה; פאטמה אלטלאקת, ערערה בנגב. ירי בעוטף; מאלק אברהים אלקרעאן, אלבאת. ילד. נהרג מרקטה; ג'וועד אברהים אלקרעאן, אלבאת. ילד. נהרג מרקטה; אמין עקל אלקרעאן, אלבאת. ילד שנרצח מטיל של חמאס; מחמד ד'יב אלקרעאן, אלבאת. תראו כמה ילדים מאותה משפחה שנרצחו.

פאיזה אבו סבייח, כוחלה. נרצחה מטיל של חמאס; מאי זוהיר אבו סבייח, כוחלה. ילדה שנרצחה מטיל של חמאס; גאליה אבו מדיעם, רהט. ירי בעוטף; אוסאמה אבו מדיעם, רהט. נרצח בעוטף; עבד אלכרים חסן נסאסרה, כסיפה. נרצח מירי בעוטף; חאלד אלפרחין, ערערה בנגב. מירי בעוטף; עבד אלרחמן עאטף אלזיאדנה, רהט. נרצח בעוטף; אוסמה אבו עסא, תל שבע. נרצח מירי בעוטף.

מוסא אבו סבילה, אבו תלול. נרצח מירי בעוטף; עוואד מוסא דראוושה, איכסל. נרצח מירי בעוטף. הוא היה פרמדיק – אדם שרצה להציל חיים. הוא הלך להציל חיים ונרצח; סאמי אלגרגאוי, ואדי אלנעם. נרצח מירי בעוטף; עאמר עודה אבו סבילה, אבו תלול. נרצח מירי בעוטף. הוא הציל ילדה, לפני שהוא נרצח ונורה ליד תחנת משטרת שדרות.

יש פה אנשים שגילו גבורה; אנשים שהקריבו חיים והצילו חיים, ובמותם גם ציוו לנו חיים. אני מקבל את ההצעה שלך, ונעמוד כולנו דקה אחת דומייה.

(דקת דומייה)

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אפשר לשבת. אנחנו גם מתפללים שכל החטופים – כולם, וגם אלה מהחברה הבדואית – יחזרו במהרה. אומנם חזרו כבר שניים, אבל עדיין יש עוד כמה אחדים שנמצאים שם, ואנחנו מקווים מאוד שכולם יחזרו בריאים ושלמים, כמה שיותר מהר.

נתחיל בלשמוע חברי כנסת שנמצאים פה, איתנו. נמצא איתנו פה גם סלימאן אלעמור, מנכ"ל אג'יק, שיש לו מיצג שהוא רוצה להראות לנו. אנחנו ניתן לו לדבר, אבל קודם – נתחיל עם ואליד אלהואושלה, בבקשה.

שלום לכולם. אני מברך את החברים שלי, אלי דלל, אברהם בצלאל ומיכאל ביטון, על קיום הדיון החשוב הזה. אין ספק שאנחנו נמצאים בתקופה קשה ולא פשוטה. מאז ה-07 באוקטובר, החברה הבדואית – יחד עם כל אזרחי המדינה – נמצאת במצב לא נורמלי; מצב שאנחנו לא רגילים אליו. אנחנו הופתענו, כמו כל האזרחים במדינה, והרקטות לא הבדילו בין האזרחים.

יש לנו 18 אזרחים שנהרגו בנגב כתוצאה מהרקטות על הבתים שלהם, או בזמן שהם עבדו בעוטף, והתוצאה היא קשה מאוד. ביום הראשון של המלחמה, פתחנו חדר מצב בחורה, שאפשר לומר שהחליף את המדינה בשעות הראשונות ובימים הראשונים, ושנתן מענה לכל הסוגיות הבוערות, הקרדינליות, בחברה הערבית.

ניסינו לסגור את הפערים; ניסינו לעזור ולסייע לאנשים. גם פתחנו מטה לאיתור החטופים, הפצועים וההרוגים שלנו, והצלחנו בנושא הזה, יחד עם פיקוד העורף. אני חושב שבימים הראשונים, לפחות – כשהכול היה מעורפל – הצלחנו להגיע למידע מדויק לגבי האנשים שלנו, ולגבי כל מי שניסינו לעזור ולסייע להם.

אדוני היושב-ראש, בנגב יש בערך 340,000 בדואים. מתוכם, 140,000 גרים בשתי המועצות האזוריות אל-קסום ונווה מדבר, והשאר – בכפרים הלא מוכרים. לאנשים האלה – אין מיגון. לפני המלחמה פניתי לשר הביטחון הקודם, בני גנץ, ולאחר מכן פניתי גם ליואב גלנט, והתרעתי על הנושא של המיגון.

אין מענה בנושא הזה. הנושא הזה מצריך תקציבים של מעל חצי מיליארד שקלים. אנחנו מדברים על 11,000 מיגוניות, ולצערנו – אין תשובות בנושא הזה. העמותות האזרחיות והארגונים האזרחיים ניסו לסגור את החלל הזה, אבל זה באופן מינורי מאוד, כי הם לא יכולים לתקצב את זה בצורה רצינית.

מי שיכולה לסגור את הפערים האלה ולתת מיגון לאנשים, ושהאחריות מוטלת עליה – זו המדינה. אני אומר את זה בריש גלי: המדינה צריכה לקחת יוזמה ולהציב מיגון בכפרים הלא מוכרים, וגם בשתי המועצות האזוריות אל-קסום ונווה מדבר.

הנושא השני, וזה מפתיע אותנו, הוא שהכפרים הלא מוכרים מוגדרים כשטחים פתוחים, ולכן: א', אין שם אזעקות והתרעות ו-ב', כיפת ברזל לא מגנה על האנשים שם. אני פניתי לפיקוד העורף בנושא הזה; שני הנושאים האלה מצריכים טיפול דחוף, ופנייה דחופה לפיקוד העורף, על מנת לסגור את הנושא הזה ולטפל בו, כי אנחנו נמצאים במלחמה והיא עוד לא הסתיימה.

אנחנו תכף ניתן לנציגי משרד הביטחון, שנמצאים גם בזום, לתת תשובות על חלק מהשאלות שהוצגו.

אני גם פניתי גם לגורמים בממשלה על מנת להכיר בכפרים הלא מוכרים. יש כמה כפרים בנגב, כמו חרבת אל-וטן, אל-ערה, אל-זרנוג וביר אל-חמאם, שצריך להכיר בהם, על מנת לתת לאנשים מרווח, ואפשרות לחיות בכבוד. הגיע הזמן שהמדינה תשנה את דפוס החשיבה שלה לגבי הבדואים, ושתכיר בכפרים האלה.

תארו לעצמכם שגם מינהלת התכנון וגם הוועדה המרחבית לא נותנים פתרון. גם בתמ"א 40 שהם מנסים לקדם – הכפרים הבדואים לא נמצאים במשוואה הזו. הדרישה שלנו היא שהמדינה תתחיל לשנות את דפוס המחשבה כלפי החברה הבדואית בנגב, וכלפי החברה הערבית, בכלל. צריך לשנות את דפוס ההתנהלות מול הקהילה, ולהתחיל דרך חדשה עם התושבים, על מנת שהם יחיו בשוויון זכויות. תודה.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

ואליד, תודה רבה. לפני שנמשיך, אני רוצה לבקש מהגוף היוזם שביקש מאיתנו את הדיון הזה – סלימאן אלעמור, מנכ"ל אג'יק – שיציג את הנושאים בקצרה. אני מבקש מכל אחד שינסה לקצר, כי אנחנו רוצים לשמוע את גם את אנשי המקצוע וגם את המשרדים הרלוונטיים, ולהבין איפה הם נמצאים, כיצד הם פועלים ואיך אפשר לצמצם כמה שיותר את הפערים שקיימים ביישובים האלה. זה המקום להגיד תודה רבה למנהלת הוועדה, על המאמץ ועל העבודה הרבה שנעשית בוועדה הזו. בבקשה.

אנחנו מברכים על הדיון. אני אצטרף לחברי, חברי הכנסת ואליד אלהואשלה, שהוא מהיוזמים של חדר המצב, ביחד עם חבר הכנסת יוסף עטאונה. באותו יום שבת הקמנו חדר מצב טכני בחורה, ביחד עם עשרות ארגונים – שחלקם נמצאים פה – ועם משרדים ממשלתיים.

לשמחתי, אנחנו מרגישים שבשנים האחרונות יש אוזן קשבת של יותר משרדים – שוויון חברתי, רווחה, חינוך ובריאות – ואני חושב שטוב שהוועדה הזו מתכנסת בשלוש וועדות, עם שלושה ראשים, כדי לראות איך, בסוף, מנסים לדבר עם החברה הבדואית בצורה הרבה יותר מסודרת והוליסטית; בצורה של פתרונות משותפים, ולא כשכל פתרון הוא נפרד ונקודתי – דבר שאנחנו רואים שלא מביא את התוצאות.

המטרה של חדר המצב הייתה לראות איך, בסוף, נותנים מענים מדויקים לאתגרים שהיו באותו יום שבת ה-07 אוקטובר. הקשיים היו גדולים מאוד – גם לנו, כחברה אזרחית, אבל גם למדינה, שפחות תפקדה בימים הראשונים.

המטרה שלנו הייתה לא להשאיר את החברה הבדואית מאחור, כמו שקרה גם במשבר הקורונה, שבו הקמנו חדר מצב. אז – החברה הבדואית הייתה האחרונה לחזור לשוק העבודה וללימודים, ומבחינתנו, החלש הפך להיות הרבה יותר חלש.

אנחנו רוצים לוודא, מהיום הראשון – בהתכנסות יחד עם הרבה שותפים, כולל המועצה לכפרים הלא מוכרים – שבסוף נותנים את המענה המיידי: זה הצריך להקים ועדות; לעבוד עם הרשויות; לעבוד עם משרדים ממשלתיים; ולעבוד עם חברה אזרחית מדהימה בנגב, שחלק מהארגונים שלה נמצאים פה – הפורום, תמר וארגונים אחרים.

הדברים המיידים שעבדנו עליהם הם הנושא של המזון, למשל. אנחנו מדברים, בעיקר, על יישובים שבשגרה – נמצאים בסוציו-אוקונומי 1-2, מתוך 10, וגם זה, לפעמים, רק בגלל שאין 0. חלק מהפרנסה שלהם היא מחקלאות בעוטף עזה, ואנחנו יודעים שעובדי החקלאות, כמו גם עובדי הקבלן, עובדים מעכשיו לעכשיו; מיום ליום; מחודש לחודש.

המטרה שלנו היא לראות איך אנחנו מספקים גם להם סלי מזון, וסיפקנו אלפי סלי מזון דרך תורמים, רשויות וקרנות – יהודים וערבים כאחד. אנחנו עושים את זה ביחד – יהודים ואנשים אחרים, מהיום הראשון.

האתגר השני שאנחנו מתמודדים איתו הוא שזוהי הפעם הראשונה שבה החברה המסורתית, החלשה, שפחות מבקשת עזרה – מבקשת טיפול בטראומה, בהיקפים שאנחנו, החברה האזרחית, לא יכולים לספק; לא תמר, לא הקואליציה ולא ארגונים אחרים. לכן, אנחנו מבקשים שהמדינה תיכנס יותר בעובי הקורה, בשביל לראות איך מתקצבים את זה. אנחנו מדברים על אלפי אנשים – ילדים, נשים ומבוגרים.

אנחנו מדברים על מלחמה שאף אחד לא צפה אותה, ואף אחד לא היה מוכן אליה – לא הרשויות ולא הממשלה – כך שבפעם ראשונה, אנחנו חששנו – והמספרים הם מטורפים – מכך שחלק גדול מאוד מהילדים הבדואים בכפרים הלא מוכרים יהיו בתוך בתי הספר. זה לא מאפיין קהילה סגורה מאוד כמו החברה הבדואית. זה מעיד על הפחד, הפאניקה והחשש, כי בסופו של דבר – מה שקרה באזור של כסייפה זה שההרוגים הראשונים מהרקטות היו בדואים, ואז החשש הזה הגיע לכל המשפחות.

הנושא השני שחברי, ואליד, דיבר עליו, הוא הנושא של המיגון. אנחנו הבאנו עוד מיגוניות ביחס - - -

סלימאן, חבל על הזמן. תשמע לי: אם אנחנו נסביר את הבעיה במשך שעה ולא נקבל תשובות ממשרדי הממשלה – לא עשינו כלום. העניין של המיגון – מובן; תגיד בכותרות. יש לנו גם מחקר של הממ"מ; יש לנו נתונים, והדברים נאמרו. אם יש משהו עם ערך מוסף לומר, או משפט מחזק – תגיד אותו ונתקדם, כדי שנשמע את משרדי הממשלה.

מצוין. אני אגיד את הכותרות בגדול. דיברנו על המיגוניות. בנושא של הסברה וקמפיין – יש פה הזדמנות לשפר את יחסי הערבים והיהודים. בנגב, היחסים האלה היו קשים מאוד לפני המלחמה. תמיד הראו את החלק הבעייתי של הבדואים, אבל אנחנו מדברים על אוכלוסייה נורמטיבית, ששומרת מאוד ומנסה לתרום את חלקה, וראינו את החלק שלהם במלחמה.

דיברנו על צוותי החוסן בכפרים הלא מוכרים. חשוב מאוד לחזק את הכפרים הלא מוכרים. זה לא תחביב לגור בכפר לא מוכר. ידידי, ואליד, דיבר על ההכרה ועל ההסדרה של הכפרים. חייבים לקחת את זה מהמקום הזה.

נושא נוסף הוא חיזוק החברה האזרחית, כך שהיא תוכל לספק יותר מענה וטיפול נפשי. כמו כן, יש לראות איך מגיעים למצב שבו הוועדה הזו מתכנסת כוועדה קבועה, לטיפול בכל הדברים בנגב שהזכרנו, ובעיקר לראות איך תקציבים מוזרמים באופן מיידי – גם לתוך החלטת החומש של הבדואים, אבל בעיקר שנותנים מענה ייחודי לחברה הבדואית. תודה.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

סלימאן, תודה רבה. חבר הכנסת יוסף עטאונה, ואחריו חבר הכנסת יאסר חוג'יראת.

תודה רבה לשלושת יושבי הראש הנכבדים. זה לא מובן מאליו, וההתגייסות שלכם היא חשובה מאוד. כמי שמתעסק, בכל ועדה ובכל דיון אפשרי במהלך החודש וחצי האחרון, בסוגיות שעלו בעקבות המלחמה – יש פתגם בערבית שאומר: "אתה רואה את הזאב ומחפש את העקבות שלו".

הכותרת של הדיון היא על מענים לחברה הבדואית בזמן מלחמה. כל הסוגיות וכל הפערים שנוצרו, בחברה הבדואית, נוצרו בגלל דבר אחד: אין הכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב. המדינה לא מכירה ב-35 יישובים וב-120,000 תושבים, ולא רואה אותם. ברמה הכללית והלאומית, המדינה מקדמת פתרונות למיגון בכל התחומים, מאז שהמלחמה התחילה, אבל עד לרגע זה – היא לא רואה את האנשים האלה. לכן, הפתרון האמיתי הוא ההכרה בכפרים. זהו המענה הצודק והמתבקש, שיכול לעזור. אחרת אנחנו נשאר במעגל של סימפטיה; של אמפתיה; של מילים טובות. מזה – אנחנו לא יכולים להתקדם.

אני רוצה לדייק את הדברים בצורה משמעותית: לגבי המיגון, הסיכוי של אזרח בנגב להיפגע מטיל הוא פי 2,000 מכל אזרח אחר במדינה. שישה נהרגו מנפילות טילים. עד היום – הם חשופים; עד היום – הם מופקרים. אני לא מתעלם מזה, כי היו יוזמות של החברה האזרחית ושל פיקוד העורף, אבל בחלק מהן הוא פוגע בחברה הערבית הבדואית בנגב, מבחינת הצורה שבה עשו את המיגון, ולכן צריך מיגון.

כל מוסדות החינוך בכפרים הלא מוכרים – רוצים לשאול שאלות ולקבל תשובות. לכל מוסדות החינוך בכפרים הלא מוכרים – אין מיגון. צריך למגן את מוסדות החינוך. כבוד היושב-ראש, שר הפנים הוא מהמפלגה שלך. זה בלתי אפשרי למגן את כל הנגב ואת כל הכפרים, ואנחנו לא מצפים שעכשיו יהיה אפשר, אבל אפשר להחליט, בהוראת שעה, שהאנשים שחיים בתוך הכפרים הלא מוכרים יוכלו למגן אותם בעצמם.

עד עכשיו, משרד הפנים מתעלם מפנייה שלנו; עד עכשיו, מינהל התכנון לא מתייחס לזה. לכן, אני חושב שלא צריך לחכות - - -

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

משרד הפנים נמצאים איתנו פה? אני יודע שהייתה איזו ישיבה עם כל ראשי הרשויות.

דרך אגב, הקמת מיגונית – לא משנה איפה – לא זקוקה להיתר, נכון?

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

נכון.

צריך רק להביא את המיגונית.

הנקודה היא רק המימון שלה?

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אנחנו מנסים כרגע, בוועדת הפנים - - -

אני אומר לך: לפי הוראות פיקוד העורף – מיגון תקני וראוי מצריך היתר ואישור. ברגע שמתעסקים בכאילו – לא צריך היתר ולא צריך אישור. הפתרונות שמוצעים, כשלא מדברים על היתר, הם מעליבים. אי-אפשר לשים שם אפילו חיות, ובטח שלא בני אדם.

מדובר על מיגון ללא היתר בכל המדינה, דרך אגב; לא רק במגזר הבדואי.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אנחנו תכף נשמע את המשרדים.

אני חושב שלא צריך שאנשים יהרגו וימותו כדי לראות אותם. המדינה לא ראתה את האנשים האלה במשך 75 שנה, וצר לי מאוד שרק כשאנשים מתים – רואים אותם. תודה.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

בבקשה, חבר הכנסת יואב סגלוביץ'.

קודם כול, אני חושב שזהו דיון חשוב מאוד, ואני מודה ליוזמים ולכם על כך שקיימתם אותו. אני לא רוצה לדבר על המלחמה. עד ה-06 באוקטובר, השיח על הנגב היה שיח של משילות; של פשיעה; של מה עושים ושל מעצרים. לא נעים לומר, אבל השיח התהפך באחת בגלל שהיו נפגעים והרוגים.

אני רוצה לדבר על תקווה. יש אפשרות, אם נרצה – אני אומר "אם נרצה" כי זה הרבה מעבר לשאלות פוליטיות – לראות, באירוע של החיבור הזה, הזדמנות לעתיד. אני חושב שאפשר לעשות את הדברים. אני יודע שאפשר לעשות את הדברים. כשהמדינה רוצה – המדינה יכולה; היא צריכה רק לרצות, ולרצות – זה אנחנו.

אני שוב מודה לכם על הדיון. אני מבטיח להיות שותף, לכל מי שירצה, בשביל לקדם דברים, ולהמשיך להסתובב בנגב. אני יודע שאפשר. זה מנוע צמיחה אדיר למדינה – כלכלית, חברתית ותרבותית – ולפעמים, כנראה, צריך לקבל סטירה או בעיטה קשה בשביל לקבל את ההבנה של מה נכון לעשות. תודה רבה.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

תודה רבה, חבר הכנסת יואב סגלוביץ'. בבקשה, חבר הכנסת יאסר חוג'יראת.

בוקר טוב לכולם. תודה על הדיון החשוב מאוד הזה. אני אופטימי; ברגע שמקיימים דיון על הכפרים הבלתי מוכרים בנגב בשלוש בעדות – אולי מכאן תצא התקווה שתהיה הכרה. המלחמה חשפה את המחדל של ממשלות ישראל לדורותיהן בעניין הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. כמו שאומרים – אין טוב יותר ממראה עיניים. אני מציע לראשי הוועדות ליזום סיור של כל חברי כנסת לנגב ולכפרים הבלתי מוכרים.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

בעזרת השם – אנחנו נעשה.

אני הסתובבתי רבות בנגב, גם בכפרים בלתי מוכרים וגם בכפרים מוכרים. לדוגמה: אבו תלול הוא כפר מוכר, אבל אם תגיעו לשם – תראו שבכפר הזה אין תשתיות ואין כלום. אם תגיעו לכפרים בלתי מוכרים – אתם תראו שאנשים גרים בפחונים, ושאין שום הגנה.

מדברים על מיגון בזמן המלחמה. אני רוצה לדבר על המיגון החברתי והתעסקתי. אוכלוסיית הנגב החלשה נפגעה רבות מהמלחמה, גם בנושא התעסוקה. היום, יש הרבה אבטלה בנגב. אם שיעור האבטלה היה קשה עוד לפני המלחמה – המצב התדרדר עוד יותר בזמן המלחמה. לכן, גם החוסן החברתי, מצב התעסוקה וההכנסות הם דברים שצריך לדאוג להם בנגב.

יש הרבה פיטורים בגלל המלחמה; אנשים רבים איבדו את מקור ההכנסה שלהם ואת העבודה שלהם. זה חשוב מאוד למגן את הבדואים בנגב גם מבחינת התעסוקה ולדאוג לכך שתהיה להם הכנסה מכבדת, כדי שהם ישרדו את התקופה הזו. שוב תודה על הדיון, ואני מקווה שהוא יביא בשורות.

אברהם, יש לי רק תערה קטנה אחת: כולנו ראינו את דו"ח מבקר המדינה האחרון שהצביע על כך שכל אחד משלושה צעירים בדואים, בין גילאי 18-24, הוא חסרי מעש. המלחמה הזו מוסיפה קשיים על הצעירים שלנו גם בנושא האבטלה, ולכן חשוב שנייצר עוד מקומות עבודה ועוד תעסוקה לאנשים.

אני מציע ליזום כאן דיון עם בעלי החברות או עם העסקים, על מנת, אולי, לקחת את המיזם שיש בשגב שלום – עוף עוז – ולייצר עוד מקומות עבודה בנגב. יש אפשרות לעשות את זה בערד, בשגב שלום, בחורה ובעוד מקומות. תודה.

אני מציע שנתחיל לשמוע את התשובות ואת הפתרונות של המשרדים.

אולי נתחיל בלשמוע את משרד הביטחון ואת העורף, לגבי התוכנית שלכם למיגון הקהילה הבדואית. בנוסף, עלו שאלות של מדיניות ההפעלה של כיפת ברזל, ושל כיסוי כפרים לא מוכרים בהגנה של כיפת ברזל. מהי תוכנית המיגון? מה לטווח הקצר והמיידי, ומה לטווח הארוך?

לגבי אזעקות והתרעות – יש טכנולוגיות שונות של הצבא ושל פיקוד העורף, שכבר קיימות, של מערכות ניידות להתרעה. האם בכוונת פיקוד העורף ומשרד הביטחון למקם אותן בריכוזי האוכלוסייה של הכפרים הלא מוכרים? אנחנו רוצים תשובות ברורות על הדברים הללו. בבקשה.

שלום. אני יונתן, ראש ענף פרויקטי מיגון בפיקוד העורף. קודם כול, אני אתייחס להיבטי המיגון, ואחר כך – אני אגיד מילה על התרעה. עלו כל מיני דברים אחרים, שחלקם לא נכונים. דבר ראשון, בהקשרי המיגון, זה נכון שיש בעיה של פערי מיגון גדולים מאוד - - -

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

בכל הארץ; לא רק שם, אבל שם – בפרט.

נכון. הסיפור הוא שפיקוד העורף מנחה על מיגון במסגרת היתרי הבנייה. שם זה לא קיים, אז לא בונים מיגון. בהקשרי מיגוניות ופריסות מיגון אחרות: במלחמה הזו פרסנו "מגנני אסקו" – זה איזה שהוא פטנט אמריקאי של מיגון בעזרת שקי חול, שגם הצבא משתמש בו. זה מאפשר מיגון רחב לאוכלוסייה רחבה - - -

האם אתם משתמשים בזה אצל עוד אוכלוסייה, בכל הארץ, חוץ מהבדואים?

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

הוא אמר שהצבא משתמש בזה.

אני מדבר על אוכלוסייה אזרחית. האם יש עוד אוכלוסייה אזרחית במדינה שעבורה אתם משתמשים בפטנט הזה?

אני אסביר: א' - - -

זו שאלה פשוטה – כן או לא. זה לא צריך להיות הסבר. האם אוכלוסיות אחרות - - -

אני מסביר: מדובר באיזה שהוא פטנט, בעזרת שקי חול שצריך למלא. אלה לא שקי חול, אלא שקים שממלאים אותם בחול מקומי. בתל אביב, אני לא יכול לקחת דחפור ולאסוף חול מקומי. פה – אני יכול.

אז אין לך את זה במקומות אחרים. פשוט מאוד.

הסיבה שבגללה משתמשים בפתרון הזה היא בגלל שהוא מאפשר מיגון לאוכלוסייה גדולה ובגלל שהוא מהיר הקמה. אם עכשיו אדבר איתך על מיגוניות, ודיברו פה על 11,000 מיגוניות – עם קצב הייצור שלהן – אתה תקבל אותן במלחמה הבאה.

אנחנו מדברים על פריסה רחבה. בתוך חודש פרסנו 32 מגנני אסקו, וכל מגנן כזה יודע להכיל כמות גדולה של אנשים. שמנו אותם ליד המשפחות וליד השבטים, בתיאום עם השייח'ים ועם הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, וזה נתן פתרון מצוין. אני מוחה על כך שזה הוצג פה כאיזה שהוא פתרון לא טוב; זהו פתרון מצוין, הרבה יותר טוב ממיגונית.

חוץ מזה, יש גם תוכנית לפריסת מיגוניות, בשיתוף עם המשרד לשוויון חברתי ובתקצוב שלו, שכבר מבוצעת לפי קצב הייצור. אומנם זה לא קורה כל כך מהר, כי לוקח זמן לייצר את המיגוניות, אבל אנחנו פורסים מיגוניות בתחנות היסעים של הילדים שנוסעים לבתי הספר – גם זה בשיתוף, כמובן, עם הרשויות המקומיות ועם הרשות להסדרת הבדואים.

סליחה, חשבתם על צנרת ביוב של 24 צול או 36 צול?

זה הרבה פחות טוב. זאת אומרת, יש גם אפשרויות כאלה - - -

זה לא בתוך האדמה. הדבר הזה הוא בתוך האדמה מכל הכיוונים.

אם אתם רוצים – אני אוכל לשתף איזו שהיא תמונה של זה ולהראות את זה. בסוף, הגלילים האלה הם לא פתרון כל כך טוב; זה גם משהו, אומנם, אבל אני הייתי מעדיף את המיגוניות מאשר את הגלילים האלה; בטח שבתחנות הסעה לילדים.

שוב, במקומות שבהם השבטים נמצאים ויש משפחות – נכון יותר לשים את מגנני האסקו, שמאפשרים כניסה להרבה יותר אנשים ובזמן קצר. אנחנו גם רכשנו כמות נוספת, שעולה לים בשבוע הקרוב וצפויה להגיע פה בתחילת ינואר, כדי להמשיך ולפרוס כאלה.

כבוד היושב-ראש, אתם מתארים לעצמכם איך עושים את זה במעגל כדי לרכז המון אנשים ברגע? מה יקרה ברגע שיש נפילת טיל בתוך האסקו?

אני רק אחדד את זה: פיקוד העורף אף פעם לא ממגן כנגד פגיעה ישירה; אנחנו תמיד ממגנים מפני פגיעה קרובה. בפגיעה ישירה – גם הממ"ד שלך בבית לא יעזור, וגם המיגונית לא.

אבל פה אתה מגדיל את הסיכון בכך שאתה מרכז את האנשים במקום אחד.

אבל האנשים לא יכולים להגיע לאסקו. חוץ מזה, במזג האוויר הזה – אף אחד לא יכול להיכנס לאסקו; הכול בפנים בוץ.

יונתן, האסקו הוא פתרון זמני? אתה עדיין עוסק ברכש מיגוניות, גם לחברה הבדואית?

כן. יש גם רכש מיגוניות במקביל, אבל המיגוניות - - -

כמה שמתם לאוכלוסייה הבדואית עד היום, מאז תחילת המלחמה?

שמנו עשרה כאלה עד עכשיו.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

מבחינת הרכש, כשאתה אומר שיש לך 11,000 ושזה ייקח זמן עד שהם יגיעו – אנחנו מבינים. השאלה היא: כמה אתה נותן לציבור הבדואי?

אתה יכול לענות לי כמה מיגוניות שמת בגבעות בר?

אני לא יודע לשלוף את הנתון על גבעות בר; אני רק יודע להגיד שמבחינת הרכש - - -

שמו שלוש מיגוניות ביישוב שכולו ממוגן, שהוא מהיישובים היפים ביותר בנגב. לאוכלוסייה של 350,000 – שמתם עשר מיגוניות. על זה אני מדבר: צריך פתרון מהשורש, ואין משהו אחר; אם נתעסק באקמול ונמשיך עם אקמול – לא נגיע לפתרונות, חד-משמעית.

אחוז המיגון ששמנו ושרכשנו הוא הרבה יותר גבוה מאשר - - -

יונתן, בוא נתמקד: כמה מיגוניות בכוונתכם לרכוש לאוכלוסייה הבדואית בטווח הקרוב?

בשלב הזה רכשנו 80 מיגוניות.

מתי הן יסופקו?

אנחנו מספקים אותן בקצב של הייצור, פחות או יותר – חמש בשבוע.

מהי מדיניות הפיזור של המיגוניות האלה בכפרים הלא מוכרים?

אנחנו מפזרים אותן רק בתחנות היסעים, שבהן הילדים מחכים כדי להגיע לבית הספר.

אתה יכול להעביר לוועדה את התוכנית?

שאלה אחרונה: כשאתה שם תוכנית לפיזור מיגוניות, אתה נועץ עם ראשי המועצות ועם ראשי השבטים? אתה מתאם איתם את העדיפויות?

בוודאי.

האם יש כוונה להגדיל מעבר ל-80 מיגוניות?

בהינתן תקציב – אני אעשה גם 1,000.

הבנתי. לידך נמצא איש משרד הביטחון. הוא אמור להיות בזום. אנחנו מבקשים לשמוע ממשרד הביטחון: האם אתם מתכוונים להגדיל את התקציב למיגון הכפרים הלא מוכרים באמצעות מיגוניות? מהו התקציב שיעמוד ל-2023, ומהו התקציב שיעמוד ל-2024? יש לכם עוד הזדמנות אחרונה לתקן, כי הדברים נידונים עכשיו בוועדת הכספים. אפשר להכניס שם עוד כמה עשרות מיליונים ולהגדיל את הכמות. נא להגיד לנו את התוכנית שלכם לתקציב ולרכש במשרד הביטחון. בבקשה.

יש לו תקלה במיקרופון.

אנחנו נותנים לכם לעלות בזום כי אנחנו מתחשבים במצב המלחמה. בדיון המעקב הבא אנחנו נבקש מכם להיות פה, בכנסת.

תשאלי את השאלה שלך.

שמי ד"ר יעלה רענן, אני מנכ"לית המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים ואני גרה בכיסופים, כך שאני יודעת איך מיגוניות עובדות ואיך גנים ממוגנים עובדים. אני ראיתי טילים שמקפצים מגגות ממוגנים. מיגוניות האסקו הן עם גג פתוח. הגג הפתוח יאפשר לטיל להיכנס פנימה, בפגיעה ישירה, ולהרוג את כל מי שבפנים.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

הוא הסביר מקודם שבפגיעה ישירה – אין מיגון.

בכיסופים – המיגוניות עומדות בפגיעה ישירה.

אבל אין ויכוח עכשיו; אנחנו רוצים לעודד רכש של מיגוניות.

נכון, אבל הרכש שאני מבינה שהוא מדבר עליו הוא אסקו.

אנחנו הבנו. הייתי שר במשרד הביטחון. האסקו הוא פתרון מיידי ומהיר.

אז הוא כבר רכש 80 מיגוניות אמיתיות?

מיגוניות אמיתיות.

רכשנו 80 מיגוניות כמו שיש בכיסופים.

יעלה, עם כל הכבוד, לחזור על דברים סתם – לא יקדם אותנו. אנחנו דוחפים לאן שאתם רוצים לדחוף – למיגוניות, ואנחנו רוצים יותר מ-80 מיגוניות.

אתם שמים את המיגוניות בתחנת ההסעות. בבתי הספר – יש מיגוניות לאותם תלמידים?

לא. הרבה מבתי הספר לא ממוגנים.

בתחנת ההסעה, תלמיד עומד עשר דקות-רבע שעה בהלוך, ובחזור – נניח שהוא כמעט ולא עומד. לכן, כשאתם מדברים על מדיניות של מיגוניות בתחנות ההסעה, השאלה היא אם זה נשקל מבחינת לוח הזמנים, כי המשפחה נמצאת רוב הזמן – בשעות הערב והלילה; כמעט חצי מהיממה – ליד הבית. אולי כדאי לשקול את זה בצורה אחרת. אני לא יודע לפי מה קבעתם את זה.

לשים עכשיו מיגונית לכל משפחה - - -

לא אמרתי "לכל משפחה". כשאתה אומר "תחנות הסעה" – לפי מה זה נקבע? מהי החשיבה שהייתה מאחורי זה?

עוד פעם: אלה לא רק תחנות הסעה של ילדים; אלה תחנות הסעה בכלל, אבל לילדים – זה עוד יותר רגיש. כשהילדים מתקבצים למקום אחד, ומחכים שם פרק זמן כלשהו - - -

אבל למה לא בבתי ספר?

חלק מבתי הספר נבנו בשנים האחרונות, ויש בהם ממ"ד.

לאף בית ספר בכפרים הלא מוכרים אין מיגון.

אבל זה סיפור אחר; זו נקודה אחרת.

תתייחס. קודם כול, ועדת החינוך עשתה סיור רק על מיגון של בתי ספר, אבל מה אתה אומר, יונתן? למה, באמת, לא לוותר על תחנות האוטובוס ולהדגיש את הבתים ואת בתי הספר?

בתי הספר נדרשים במיגון תקני. אני לא יכול למגן בית ספר עם מיגוניות. זה לא פתרון טוב; זה לא פתרון שאנחנו - - -

מה בעיה לעשות מיגון תקני?

כשאתה מדבר על מיגון תקני – אני איתך, אבל אנחנו במצב חירום, ואם צריך מיגוניות ליד בית ספר – תדאגו לשים. אני לא מבין; מה זאת אומרת, עכשיו: "תקני או לא תקני"?

זה לא חונה אצלי, אבל פיקוד העורף לא מאפשר פתיחת לימודים בבית ספר שבו אין מיגון תקני. זו מדיניות שהיא מוגבלת - - -

אז תשנו.

פיקוד העורף אחראי על מיגון בתי ספר, או משרד החינוך?

יש לי שאלה אחרת. אנחנו מדברים בפרטים. אני רוצה לשאול את פיקוד העורף: האם יש תוכנית מוסדרת למיגון הכפרים הבלתי מוכרים? האם יש לכם תוכנית של שלב א', שלב ב', שלב ג'? האם עשיתם מיפוי צרכים לכמה מיגוניות צריך בכפרים הבלתי מוכרים? אנחנו צריכים לבקש תוכנית מוסדרת, כמו שצריך, ולא לדבר על 80 מיגוניות כאן וכאן. האם יש לכם תוכנית מוסדרת, מוגדרת, מתוחמת בזמנים, והאם יש לכם מיפוי צרכים כמו שצריך בכפרים הבלתי מוכרים בנגב? זה מה שאנחנו צריכים.

אני שוב רוצה להבהיר: פיקוד העורף לא אחראי על פיזור המיגוניות; הוא רוצה בזה מתוקף אחריות מרחיבה, כי הוא מבין שהמיגון הרגיל, התקני, שנמצא ושמחויב על פי חוק, הוא לא מספיק – בגלל שיש שטחים ציבורים פתוחים – ולכן אנחנו מפזרים מיגוניות, גם במרחב היהודי וגם במרחב הערבי; זה לא משנה.

אנחנו לא אחראים לפיזור מיגוניות; זה לא תפקידנו. אנחנו עושים את זה בשמחה, ורוצים לעשות את זה - - -

יונתן, של מי התפקיד הזה? אם זה לא אתם, מיהו האחראי?

אני לא בטוח שיש פה גורם ממשלתי שאחראי למגן מרחבים ציבוריים, ולכן פיקוד העורף נכנס פה, בתוך הדבר הזה.

בוא נהיה ממוקדים. יש מקבצי דיור עם ריכוז אוכלוסייה בדואית בכפרים לא מוכרים. אתה אומר שאתה לא אחראי למגן אותם? מי במדינת ישראל הוא האחראי?

אני לא בטוח שיש גורם שאחראי למגן את - - -

זה משפט עצוב מאוד, יונתן, ולדעתי הוא גם לא על דעת צה"ל או משרד הביטחון. כשישמעו פה עכשיו שאין אף גורם שאומר "אני אחראי למגן את הקהילה הבדואית" – אולי צריך לסגור את הדיון הזה. אנחנו רוצים לדעת: מי אחראי למגן את הקהילה הבדואית?

המיגון הוא באחריות האזרח; באחריות הרשות המקומית. מה מצפים כשיש לו בנייה לא חוקית ובלי היתרים?

בוא נפרק את המשפט שלך. מה זה "אחריות הרשות המקומית"? הרשות המקומית לא מספקת לאף אחד מיגון.

בהקשר לבתי הספר – הרשות המקומית אחראית לבנות בתי ספר מוגנים, יחד עם משרד החינוך.

דרך אגב, משרד החינוך אומר שזה לא באחריותו למגן את בתי הספר.

אז בגלל שאנחנו לא מכירים ביישובים – אנחנו מתנערים מהבעיה? זה מה שאתה אומר? אני רוצה להבין: בגלל שהמדינה לא מכירה ביישובים הבדואים הלא מוכרים – אין פתרון לבעיה?

זה לא מה שאני אומר.

אני רוצה להחזיר את כולם לפתגם שאמרתי בהתחלה. זו המהות: (תרגום חופשי מערבית) "אתה רואה את הזאב ומחפש את העקבות שלו". אין משהו אחר חוץ מלהכיר בכפרים, ואז כל השאלות האלה – של מי האחריות? של מי הסמכות? – נגמרות. בלי מעמד סטטוטורי ליישובים האלה – אנחנו נשאר באותו מעגל.

יש 14 יישובים שהכירו בהם. יש בהם מיגון?

אין בהם מיגון.

אז למה אתה אומר את זה? הנה, ראית דוגמה: גם כשהכירו – אין מיגון. צריך לשים מיגוניות.

קודם כול, בבתי הספר שנמצאים ב-14 היישובים שאתה מדבר עליהם – בנו מיגון אחרי ההכרה. איפה שאין הכרה – אין מיגון, חד-משמעית. אין מוסד אחד בכפרים הלא מוכרים שהוא מוגן. ביישובים שהכירו בהם, אבל שההכרה מתעכבת, לא מפתחים את היישובים כמו שצריך, אבל בבתי ספר ובמוסדות חינוך – יש מיגון.

אם אתה צריך לבחור בין מיגון בתי הספר לבין מיגון המקבצים שבהם אין מיגון – מה היית מעדיף?

בתי ספר, קודם כול.

אתה שומע את זה, יונתן?

אנחנו לא נשים מיגוניות לתלמידים.

למה לא?

זה לא פתרון.

שים אותן זמנית, כמו שאתה עושה עם האסקו; כמו כל דבר. תעשה את זה באופן זמני, עד שיום אחד תביא מרחב מוגן תקני לשם. הרי, מהניסיון שלי, גם פיקוד העורף תמיד החזיק איזה 1,000-2,000 מיגוניות שהוא מנייד בזמן מלחמה. שים זמנית, בכל בית ספר, וכשיום אחד תביא פתרון תקני – תשים שם פתרון תקני. אתה שומע פה מהנהגה של הקהילה הבדואית שאולי זה בזבוז לשים מיגונית ל-24 שעות בשביל חצי שעה של המתנה לאוטובוס. תעבירו את המיגוניות האלה - - -

מיכאל, אני מסכים איתך. אני רוצה לעזור לך: הוא רוצה לשים בתחנות ההסעה לבתי ספר, אבל הוא, עצמו, אומר לך שבמוסד שאין לו מיגון – אין לימודים.

נכון. יונתן, יש פה סתירה. יש מצבים נדירים שבהם הכנסת משפיעה על מדיניות הממשלה. זה קורה מדי פעם, אבל זה נדיר. אני אומר לך, יונתן: א', תהיה ישיבת מעקב סדורה. אנחנו נתחיל לעבוד ישר, בלי נאומי פתיחה ובלי כלום. אתם תהיו פה, איתנו, ונעבוד ביחד.

קח את מה שנאמר כאן – העדיפות של ההנהגה הבדואית לכך שבתי הספר יהיו מוגנים, מיידית. אם אין לך מיגון תקני קבוע – שים מיגוניות. אתה אומר לי: "אני לא אשים שם מיגונית כי זה לא הפתרון", אבל מישהו כבר חשב על תלמידים ואמר: "בינתיים, בדרכם לבית הספר, תהיה מיגונית בתחנה", ושם אותה בתחנות ההסעה. אנחנו אומרים לך: קח את כל המיגוניות של תחנות ההסעה לתוך בתי הספר, ותגדיל שם את הכמות. זו בקשה אחת.

הבקשה השנייה היא ממשרד הביטחון – אם עדיין אפשר לפתוח, כי אתה תבצע יותר אם יתנו לך יותר כסף. כרגע, יש לך 80 מיגוניות לשים שם. תקשיבו להנהגה ותכסו את מוסדות החינוך. אחרי זה – תלכו למקומות אחרים. תעשו אסקו במתחמי תושבים, ואת המיגוניות – שימו בבתי הספר ובגנים.

אדוני, לגבי הסיפור של מיגון בתי הספר – יש את מדיניות ההתגוננות, ואלוף הפיקוד מחליט אם לפתוח את בתי הספר באזור הירוק, הצהוב או האדום. הוא לא מאפשר לשים בכל אחד מבתי הספר שנמצאים במקומות שבהם אין מיגון תקני, ובצדק. אלה מקומות - - -

למה אתם מתחבאים מאחורי המילה "תקני"?

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

גם אם בתי הספר לא תקניים – בסוף, אפשר לשים להם מיגונית.

בתי הספר בציבור הבדואי נפתחו, יונתן, בהמלצת פיקוד העורף, על אף שרק 21% מתוכם ממוגנים, והם נמצאים בשני יישובים, לפי מחקר הממ"מ.

יש מדיניות, והיא נקבעת לפי הערכות המצב.

הפוך. אחד מתוך חמישה בתי ספר הוא ללא מיגון.

אחד מתוך חמישה בתי ספר – לא ממוגן, ובאל-קסום ובנווה מדבר יש 48%.

המדיניות נקבעת לפי הערכות המצב. יש מדיניות צהובה או ירוקה, מוגבלת, שבה לא פותחים את בית הספר אם הוא לא עם מיגון תקני.

יונתן, אתה אומר דבר והיפוכו. אתה מסביר לנו שאתה יודע לשים פתרונות זמניים, כמו האסקו, ואנחנו מבקשים פתרונות זמניים, לא מושלמים, לבתי ספר. יש עכשיו זמינות - - -

אני לא יודע להתחייב שאלוף הפיקוד יאשר פתיחה של בית הספר אם אני אזרוק שם מיגוניות. חוץ מזה, כמות המיגוניות לא מספיקה.

אני, אישית, אדבר עם אלוף הפיקוד. אלוף הפיקוד הזה אמר דבר גדול במלחמה. הוא אמר: "אני לא שואל מהי האחריות שלי; אני אחראי על הכל. אני הולך לטפל גם בדברים שהחוק לא אמר שאני אחראי עליהם". כך קמו כל המשל"טים, וכל העיסוקים של פיקוד העורף בדברים שאחרים היו צריכים לעשות – מבתי מלון ועד לעיריות ודברים אחרים.

לאור המדיניות המרחיבה והמכלילה שאלוף הפיקוד הציג – גם לנו, בוועדת חוץ וביטחון – אנחנו מבקשים מכם, עכשיו, שני דברים בלבד: את 80 המיגוניות שכבר יש – לנייד לבתי ספר, ואת כל אלה שבתחנות ההסעה – לנייד לבתי ספר.

בתיאום עם ההנהגה.

ורכש נוסף; משרד הביטחון יביא לנו תשובות לגבי זה. את כל זה – יש לעשות בתיאום עם ההנהגה בקהילות, ולא על דעת עצמכם. אם מישהו אומר לך: "אני מעדיף שהילד שלי יהיה שש שעות בבית ספר עם מיגונית על פני חצי שעה בתחנת הסעה עם מיגונית" – תקשיב לרציונל הזה; זה רציונל הגיוני.

אנחנו לא מאשרים פתיחה של בתי ספר – גם בחברה היהודית – שיש להם דברים אפילו הרבה יותר טובים ממיגוניות.

לא נכון; פותחים בתי ספר באופן הכי מוגן שיש.

לא פותחים.

לא נכון. לך תבדוק. בבית ספר אשל הנשיא אין מיגון והוא פתוח, וזה בדוק על ידי מנהל מחוז דרום. הוא אומר: "ההנחיה היא לעשות זאת הכי מוגן שיש".

יש פורומים של החרגות, באופן כללי. זה תלוי במדיניות. במדיניות מוגבלת – לא פותחים בתי ספר שאין בהם מיגון תקני, אבל אין פה פתיחה מלאה.

יונתן, אנחנו ניתן לכם הודעה מספקת מראש – בערך עשרה ימים מהיום – לדיון מעקב. נא לבוא לפה, בדיון הזה; נא לקרוא את סיכום הוועדה, שיגיע אליכם, ולנסות לבוא עם תשובות שמתואמות עם ההנהגה של הקהילה הבדואית.

בנוסף, אני לוקח על עצמי לדבר עם אלוף הפיקוד, אישית, רק על הדבר הזה. אנחנו מבקשים ממשרד הביטחון להיות פה פיזית, בפעם הבאה, כי אי-אפשר שלא נשמע אותו. הוא אמון על מיגון וביטחון, והוא לא פה; זה לא טוב, ואנחנו מצפים ממנו, עד לדיון הבא, להציג הגדלת רכש של מיגוניות לכפרים הלא מוכרים בחברה הבדואית. אלון שוסטר.

תודה. אחד הנפגעים הראשונים, בטראומה קשה מאוד, הוא חבר בדואי, שעובד יחד איתנו ברפת במפלסים, ולצידו אחרים. אנחנו יודעים על הפגיעה ברפת כיסופים. המכה שאנחנו עברנו, הנוראית הזו, הופכת מעיים והופכת את סדרי העולם של רבים מאיתנו. אנחנו מוכרחים להוציא מתוק מהעז מאוד הזה שאנחנו עברנו, כולנו ביחד.

החברה הבדואית חיה במצב בלתי סביר. מדינת ישראל לא מיישמת את מה שהיא צריכה הייתה ליישם במשך עשרות שנים. יש פערים אדירים, שכולנו מכירים אותם, וזה מתחדד בשאלה של חיים ומוות. כרגע, אנחנו צריכים לזכור שלמהלך של אסדרת התכנון, ההרשאה והתקנון של החיים של החברה הבדואית – יש רכיבים ברורים של חיים ומוות.

זה נכון שיש אחוזים גדולים מאוד ממרכיבי המיגון שהמדינה מצפה שיהיה לתושביה, שמוטלים על רשויות ועל האזרחים עצמם, אבל למדינה יש אחריות מקדימה באסדרה של התכנון. אלה דברים שאנחנו מכירים. כשבונים בתים על פי תקן – הם יהיו מוגנים; כשאין – חסר. לכן, כל הדברים שנאמרו כאן לפניי – מקובלים.

אני חושב שחשוב מאוד לבצע את הערכת המצב עם ראשי הרשויות – כפי שיושבי הראש אמרו – שמבינים היטב שאין דין המציאות בחברה הבדואית כדין מקומות אחרים, שהם מוגנים יותר, ורק צריכים להשלים בתחנות ההסעה.

אני מייחל לכך שהמציאות הנוקבת שאנחנו נמצאים בתוכה, שהכניסה אותנו ביחד לפעמים לאותו הטנק ולפעמים לאותו המרחב האזורי, ובוודאי מול אותו איום – תגרום למדינת היהודים להיות מקום שבו גם האזרחים הערבים, הדרוזים והצ'רקסים ירגישו בבית.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

תודה רבה. מור מיטלמן ממינהל התכנון במשרד הפנים נמצאת איתנו בזום?

כן. רק רציתי לעדכן, בהקשר של מיגון מוסדות החינוך, שאנחנו, במינהל תכנון במחוז דרום, עובדים מול אגף הרגולציה. יש עכשיו את כל תקנות הפטור– אני לא מדברת על התמ"א, אלא על תקנות – שנכנסו למגורים, למוסדות חינוך, ועכשיו גם למוסדות קהילה ובריאות.

במילים פשוטות, את אומרת שבכפרים לא מוכרים, לעניין מבנה ציבור, חינוך וקהילה – ישולב הפטור שמוצע עכשיו?

לצערי לא. אני אמשיך בהסבר - - -

אנחנו עוסקים בלא מוכרים. זה משעמם לדון במקום המתוכנן, כי יש תכנון שיבצעו ויש הקלות. מה קורה במקום לא מוכר, שיש בו בית ספר או מקבץ שירותי ציבור, ושם – רוצים להניח עכשיו מיגון?

על זה אני רוצה לדבר. המעקב נעשה בגלל שאנחנו רוצים לוודא שגם המבנים שנבנו, מכוח תמ"מ, למרכזי שירותים זמניים – ייכנסו לתקנות הפטור האלה. כיום, הם לא נכנסים לתקנות הפטור. אנחנו מבינים – זה הכול ממש מהשבועיים האחרונים – שהדרך תהיה, כנראה, להכניס אותם בצו הוראת שעה, על פי סעיף 266(ה).

מתי זה יקרה? אחרי המלחמה?

אנחנו קיבלנו את התשובה מאגף הרגולציה אתמול אחר הצוהריים, ואנחנו עובדים על להעביר להם את המיקומים - - -

מתי זה יקרה? חבר'ה, יש פה לחץ של זמן; עברו חודשיים; מדובר פה על היישובים הכי בעייתיים שיכולים להיות, בגלל שהם לא מוכרים ואין בהם שום מיגון. נניח שמישהו רוצה לשים מיגון באופן פרטי – גם את זה אתם מונעים ממנו?

לא.

מתי התקנות הכלליות האלה, שבתוכן תשלבו הוראת שעה עבור מה שפרטת, יגיעו לכנסת?

אני לא יודעת להגיד, אבל העניין - - -

התיקון שהיא מדברת עליו נמצא בכנסת, בוועדת הפנים. הביאו את הבקשה שמרכזי השירות אכן יהיו בתוך הצו, ועד לרגע זה – מינהל התכנון לא מסכימים.

אז עכשיו את מודיעה שיש נכונות לשלב את הדבר הזה?

נכון.

היא אומרת שעכשיו זה טרי ושיש נכונות לשלב אותם.

לא עלתה אי-הסכמה בשום שלב; לאורך כל הזמן – זו הייתה שאלה של איך.

את לא מדייקת. יש לי תשובה בכתב ממינהל התכנון, שבה הם אומרים שהם לא כוללים את מרכזי השירות בתוך הצו וההקלות שמקדמים.

תודיעי לנו מתי זה אמור - - -

סליחה, אני אבקש להתייחס. לאה דרורי, אגף רגולציה במינהל התכנון. אני רק אגיד כמה מילים בהמשך למה שמור אמרה קודם. חוק התכנון והבנייה, והתקנות, מאפשרים מיגון בשטחים שהם מוסדרים סטטוטורית – שיש בהם תוכנית ושניתן בהם היתר.

מור דיברה קודם על הנושא של צו מכוח סעיף 266(ה) לחוק, שמתייחס לפטור מהיתר ומתוכנית. אנחנו בוחנים את זה מול הלשכה המשפטית במקרים מסוימים וספציפיים. מתאפשר להקים מיגוניות כשכבר יש צו בתוקף עד ה-06 בינואר 2025, שחתום על ידי השר – גם מפטור מהיתר וגם מתוכנית. כמו שפיקוד העורף אמרו קודם – הם גם מקימים את זה בפועל. תודה.

אוקיי. בכל מקרה, מתי אתם מביאים את התקנות לכנסת בהוראת שעה?

התקנות במקומות שמסודרים סטטוטורית - - -

לא במקומות מסודרים; במקומות לא מסודרים, שלא מוכרים.

כמו שמור אמרה קודם, הסוגייה עלתה אתמול, והיא נמצאת בבחינה מול הלשכה המשפטית כדי לראות אם זה בכלל מתאפשר.

חברים, תקבעו לכם לוח זמנים. כל הסרבול הזה - - -

היא מטעה את הוועדה כי היא לא מדייקת בעובדות – הבקשה שלנו לכלול את מרכזי השירות בתוך התיקון יושבת על השולחן שלכם כבר חודש וחצי. אני דיברתי גם עם לשכת השר ואף אחד לא נותן מענה, כולל יעקב אשר בוועדת הפנים, שמסכים איתי על העיקרון, אבל אומר: "הפתרון צריך לבוא ממינהל התכנון". צריך לקבל תשובה מהייעוץ המשפטי שלכם.

יש פה מצב חירום. אתם יכולים לבוא עם הדברים האלה לכנסת. אנחנו נמצאים פה 24 שעות, ונקדם את זה, אבל לא יכול להיות שתגידו: "אין לנו", "לא יודעים", "אין לנו זמן", "זה רק אתמול הגיע" – זה לא מעניין. אתם תקבעו לעצמכם 48 שעות. הלא, על מה מדובר? על שני משפטים?

חוק התכנון והבנייה והתקנות חלים במקומות שבהם יש תוכנית - - -

זה ברור לי. את לא מחדשת לי. דרך אגב, אני הייתי יושב ראש ועדת התכנון בעיריית נתניה; ועדה מקומית. אני מכיר את זה. כשרוצים לעשות שינוי – אפשר לעשות שינוי. אנא מכם, אנחנו יודעים שבמקומות המוכרים – ברור; לא רוצה להתעסק איתם. תגידו מה צריך לעשות במקומות הלא מוכרים, ואם צריך הוראת שעה – תביאו אותה אלינו ונאשר אותה, או שתביאו אותה למי שצריך לאשר אותה.

ככל ותהיה חקיקה ראשית שתנחה אותנו - - -

אני לא צריך חקיקה ראשית.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

לא צריך חקיקה ראשית בשביל הוראת שעה.

כרגע, בוחנים בלשכה המשפטית הוראת שעה מכוח סעיף 266(ה) לחוק.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

מתי יהיו תשובות? כמה זמן אתם צריכים לבחון את זה?

מבחינת חקיקה ראשית, אם רוצים שהתקנות שחלות בכל יישובי הארץ יחולו - - -

אנחנו נקבע לכם: אנחנו רוצים שתסיימו בתוך שבוע, לדיון הבא.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

בתוך עשרה ימים, לכל היותר, יהיה פה דיון נוסף, ואנחנו נרצה לשמוע - - -

זה פשוט. איזה מין דבר זה? אי-אפשר לקבל פה תשובות?

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אחרון הדוברים בנושא המיגוניות הוא ליאור כלפה. אחריו נעבור לנושאים האחרים שאנחנו מנסים לקדם בוועדה.

בוקר טוב. קודם כול, כמי שמסתובב בחברה הבדואית כבר כמה שנים, אין ספק שהאירועים של ה-07 באוקטובר הם אירועים מכוננים בהקשר של החיבור של החברה הבדואית לחברה הישראלית. יש שותפות גורל. אני ביקרתי אצל משפחות החטופים, אצל הנרצחים ואצל הגיבורים למיניהם – ויש לא מעט סיפורים מעוררי השראה, אחד-אחד.

ביחס לנושא המיגון, כמו שאמר יונתן, אנחנו הסטנו תקציבים מתוכנית החומש. אגב, זה המקום שבו גם צריך לראות שאתם עוזרים לנו להשאיר את תוכנית החומש כמו שהיא, ושהיא לא עוברת קיצוץ. הסטנו תקציבים מתוכנית החומש לטובת סוגיות מיגון בשני היבטים: שישה מיליון שקלים לפיקוד העורף לתחנות איסוף תלמידים, ועוד 26 מיליון שקלים לרשויות המקומיות, למיגון מרחבים ציבוריים בתוך הרשויות המקומיות.

צריך לזכור שהאחריות על המיגון היא קודם כול על מגיש ההיתר. זאת אומרת, כשאנחנו מדברים פה על מרכזי השירותים – הכתובת לדיון, יסלחו לי האנשים - - -

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אבל במקומות לא מוכרים – אין להם כתובת.

מרכזי השירותים נמצאים בתמ"מ, והם נותנים שירותי חינוך לאוכלוסיית הפזורה. הכתובת היא משרד החינוך, ולא פיקוד העורף. פיקוד העורף נותן הנחיות, ולכן צריך לזמן את משרד החינוך, בהקשר הזה, כדי לקבל תשובות.

60 יום של מלחמה, ועד עכשיו, מהדיון הזה, אנחנו לא יודעים מהי הכתובת. אתה אומר שאת לא הכתובת, אלא משרד החינוך; ופיקוד העורף אומר שהוא לא יודע. 60 יום, ואתם לא יודעים מי הכתובת כדי לטפל באנשים האלה. צריך לתת כתובת. נקודה.

אולי אתה יכול להגיד מי במדינה אחראי למגן את הכפרים הלא מוכרים, גם בפתרונות חלקיים או זמניים?

מרכזי השירותים הם בית ספר לכל דבר. כשבונים בית ספר בכל רשות מקומית – ואדוני, מיכאל ביטון, היית ראש עירייה – מקבלים הרשאה ממשרד החינוך, על בסיס הכרה בצורך, ועל בסיס זה נבנה בית הספר כדת וכדין. גם את מרכז השירותים שבנינו בח'שם זנה, בתקופת השר מאיר כהן, בנינו עם מיגון כדת וכדין.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אבל אנחנו מדברים על מקומות שהם לא מוכרים, שבהם לא נבנים - - -

אני מדבר על מרכזי שירותים, שנמצאים במסגרת תמ"מ 14/40.

אבל לא כל בתי הספר של מרכזי השירותים הם מוגנים; חלקם נבנו לפני הזמן - - -

נכון. הכתובת לעניין, בסופו של דבר, היא משרד החינוך, ולא פיקוד העורף, כי משרד החינוך הוא זה שמנהל את בתי הספר, שאחראי על תקצוב בתי הספר, על בינוי בתי הספר וכדומה.

אבל אלה רק בתי ספר חדשים. אני המתכלל של החברה הבדואית במשרד החינוך, המפקח ג'ומעה אלענאמי.

או כשיש הרחבה בבית ספר קיים.

אני אדייק: כל בתי הספר במשרד החינוך שנבנו משנת 1983 והלאה הם ממוגנים. בתי ספר שנבנו לפני 1983, או בתי ספר ארעיים, שנמצאים בכפרים הלא מוכרים, הם לא ממוגנים.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

יש כספים לשיפוצי עומק וכל מיני דברים למבנים ישנים יותר. כסגן ראש עיריית ירושלים לשעבר וכמחזיק תיק חינוך – הגיעו כספים ממשרד החינוך על מנת למגן או לחזק מבנים ישנים, שנבנו לפני שנת 1983. למה הם לא נכללים?

יש לנו בעיה בכפרים הלא מוכרים. כמשרד החינוך בכפרים הלא מוכרים, אנחנו ניסינו לבנות כיתות ולא קיבלנו היתרים, אפילו, כדי לשים קרוואנים.

אבל אם אתה מקבל עכשיו, בהוראת השעה הזו, אפשרות לבינוי מיגון?

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

ממינהל התכנון?

מינהל התכנון מעורב בסוגייה הזו. היה סיור של ועדת החינוך בכנסת, עם חבר הכנסת יוסף עטאונה. זה מטופל ברמה של המנכ״ל.

אני מציע שאנחנו נסכם את נושא המיגון, כי יש לנו פה עוד שני נושאים שאנחנו רוצים לשמוע עליהם וגם לטפל בהם.

אני רוצה להוסיף מילה על העניין של המיגון: חברים, יש לנו בעיה רצינית בהחזרת תלמידים, בעיקר בכפרים הלא מוכרים. אני מצטרף לדרישה שהייתה פה, של לשים את המיגוניות בבתי הספר.

תודה.

יפה מאוד. אז תעזרו לנו מול פיקוד העורף. קחו את כל המיגוניות מתחנות ההסעה, ואת כל ה-80 שיגיעו. תוציאו נייר עמדה של מנכ"ל משרד החינוך אל פיקוד העורף בבקשה הזו, כדי שיהיה גיבוי מקצועי.

אנחנו מסיימים את הנושא של המיגון - - -

אני רוצה להוסיף. אני מנכ"לית המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים - - -

סליחה, אני לא נותן לך את הרשות כרגע.

אני מדברת בשם 100,000 תושבים.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אנחנו חייבים לעבור לעוד נושאים. יש עוד שני נושאים.

אנחנו מיצינו, כרגע, את הנושא של המיגון. קיבלנו פה תמונה עגומה מאוד, בעייתית מאוד, ושלושת הוועדות ימשיכו לעקוב אחרי זה. אנחנו נכניס אותו בסיכום, נבקש תוכנית ונבקש מכל אלה שהיו בזום – שיהיו פה, כי אנחנו רואים פה גם חוסר שיתוף, לצערי, בין מינהל התכנון לבין משרד החינוך, פיקוד העורף ואחרים.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

מינהל החינוך, שר החינוך ופיקוד העורף צריכים לפתור את הבעיה הזו אחת ולתמיד.

אנחנו עוברים לנושא של החוסן וליווי המשפחות של החטופים והנרצחים. מי פה רוצה לומר משהו על הנושא?

אנחנו רוצים לדעת, בעיקר, איך הוא מבוצע. מי בממשלה אמון על זה, ואיך מתבצע הליווי?

שלום. אני קרן כץ משרד הרווחה. בעקרון, מי שאחראי על החוסן זה משרד הבריאות, וגם אנחנו שותפים לתקצוב. יש את מרכז החוסן הבדואי, שעשה טיפול יפה מאוד במשפחות החטופים לאורך כל האירוע. איברהים אלעטאונה אמור להיות בזום, ואני אשמח שהוא יתייחס.

יש לנו שני סעיפים: סעיף אחד הוא כללי – טיפול בטראומה, חוסן קהילתי, איך הדברים עובדים. הטראומה היא רחבה, והיא לא רק של אנשים שנפגעו ישירות. יש לנו מספר משפחות של חטופים, ונפגעי פעולות איבה. אנחנו רוצים לדעת שהם קיבלו מיצוי זכויות; שמוצמד אליהם נציג ממשלה – שלחטופים יש נציג ממשלה או נציג צה"ל שצמוד אליהם. מי נותן לנו את התמונה הזו?

למי שייך משרד החוסן?

בלה בן גרשון, משרד הבריאות. משרד הבריאות מוביל את הפעילות של מרכז החוסן, וגם של שאר מרכזי החוסן בארץ, בשיתוף עם משרדי ממשלה נוספים.

הייתה לי הזכות להקים את מרכז החוסן של הקהילה הבדואית. אנחנו נשמע את מנהל מרכז החוסן, אבל לפני זה נשמע על הליווי ומיצוי הזכויות של משפחות החטופים ושל נפגעי פעולות האיבה. מי נותן לנו תשובה קצרה על זה?

אני רוצה להתייחס לזה. עו"ד לינא סולטן בשארה, יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער, אני ממונה על תיאום זכויות ילדים בחברה הערבית. אני רוצה להתייחס לכך שבשל ילדים שנותרו ללא הורים, ובעקבות פניית השולחן הרב-מגזרי לילדים ונוער במלחמה – פועל צוות, בהובלת משרד הרווחה, לתיאום הטיפול ולמיצוי הזכויות של הילדים האלה. הצוות נפגש אחת לשבוע ופותר סוגיות שעולות ביחס אליהם.

בצוות חברים גם משרד הרווחה; משרד החינוך; משרד הבריאות; משרד המשפטים; משרד הביטחון; המוסד לביטוח לאומי ומשרד ראש הממשלה. הצוות יתחיל, כעת, לפעול גם לתיאום הטיפול בילדים השבים מהשבי.

תודה על הדברים שלך, אבל אני לא שאלתי את זה; שאלתי מי בממשלה נותן לנו תשובה על ליווי פרטני של משפחות הנפגעים והחטופים? אנחנו רוצים לדעת שמוצמד אליהם נציג ממשלה, ושיש מיצוי זכויות של נפגעי פעולות איבה.

אני יכולה להמשיך את ההתייחסות שלי.

אני רוצה תשובה על השאלה שלי. אני לא מבין אתכם. ספציפית, יש פה 19 הרוגים. האם לכל אדם כזה יש נציג ממשלה? יש חטופים בדואים. האם הוצמד להם נציג ממשלה? נציג צה"ל? אם התשובה היא כן – נתקדם.

קודם כול – כן. תכף איברהים ישלים, אבל לכל משפחה יש מלווה; יש גם ועדה של גל הירש, שבה יושבים נציגים של כל משרדי הממשלה. כל משפחה מקבלת ליווי צמוד. מרכז החוסן הבדואי נתן לכל משפחה של החטופים - - -

לכל משפחה יש איש קשר.

יש? אוקיי. אנחנו עוברים לסעיף הבא. אתם אומרים לנו שיש מיצוי זכויות של כל משפחות של ההרוגים – כי יש להן הרבה זכאויות כנפגעות פעולות איבה – ושלחטופים יש נציג ממשלתי שצמוד אליהם. אנחנו יכולים לדעת את זה, כתשובה ברורה?

לחטופים – כן. אני יודע שיש ליווי למשפחות.

חבר הכנסת דלל, בוא ניתן ליעלה להתייחס, לפני שנעבור לנושא הבא. היא תדבר באופן כללי, ולאחר מכן נעבור לסוגיות של חוסן וטראומה כללית בחברה הבדואית.

בבקשה.

אני מתנצלת. זו תגובה של טראומה כללית גם כן.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אנחנו גם מתנצלים, כולנו. גם אנחנו צריכים לשחק בין הזמנים. יש פה כמות אנשים גדולה שביקשה לדבר, והזמן לא יכול להכיל את כולם, לצערנו הרב. בבקשה, הגברת יעלה.

הסבלנות היא אחרת אחרי שנמצאים בממ"ד עם חמאס. דבר ראשון, אני מנכ"לית המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים, ואני מגיעה לכאן בשם המועצה אזורית לכפרים הלא מוכרים, שמנסה לייצג 100,000 תושבים שהמדינה לא מאפשרת להם - - -

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

שליש מהחברה הבדואית?

נכון. כפי שהעלו פה חברי הכנסת ואחרים – אנחנו צריכים את המיגוניות בבתי הספר. הילדים לא נשלחים על ידי ההורים שלהם לבתי הספר כי הם מפחדים. כאשר נופל טיל על כפר – והם נופלים; השבוע שוב נפלו טילים על הכפרים – והילדים בבתי הספר, וההורים לא לידם – הם מתים מפחד. לכן, ההורים פשוט לא שולחים את הילדים לבית הספר. לכן, חייב שיהיה מיגון בבתי הספר.

מצד אחד, פיקוד העורף אישר את פתיחת בתי הספר, ומצד שני – בתי הספר לא ממוגנים. אני רוצה לומר שזה מתווסף לפגיעה מתמשכת בילדי הבדואים בבתי הספר. בקורונה לא היה מנשר, אז הם לא למדו מרחוק. כל דבר כזה שקורה, בכל שנה, גורע מהיכולת של הילדים האלה להמשיך ולסיים את בית הספר.

אני רוצה לחזק משהו שיוסף אמר: אנחנו חישבנו, והסיכוי שאתה תמות מטיל, אם אתה גר בכפר לא מוכר, הוא פי 2,200 יותר מכל אזרח אחר. האמירה הכללית שלפיה במלחמה הזו אין הבדלה בין אדם לאדם – היא לא נכונה. אם אתה תושב בכפר לא מוכר – הסיכוי שאתה תיפגע הוא כל כך הרבה יותר גבוה.

הדבר הנוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא אותן מיגוניות שעשויות משקי חול. האנשים מסרבים להיכנס אליהן. סתם שמים אותן. כאשר ילד, או הורה, יודע שהטיל מגיע מהשמיים, ומסתכל למעלה ורואה שמיים – הוא מפחד מהמיגוניות האלה. ההרגשה שלהם היא שאם הם ייכנסו לשם – הסיכוי שהם ימותו הוא גדול יותר. לכן, אין טעם לשים מיגון שלא נותן שום מענה – גם לא נפשי.

אני מסכימה שהצינורות שמניחים הם לא מיגון טוב, אבל כך, לפחות, הם מרגישים שיש להם איזה סיכוי להיות מוגנים. אף אחד לא נכנס לתוך האסקו; הם פשוט מפחדים מהן. הפחד הוא שטיל ייפול פנימה ויהרוג את כל מי שנמצא שם, בפנים. אני מציעה שיפסיקו להניח את האסקו, ואני מקווה מאוד שימשיכו, אחרי בתי הספר, לשים מיגוניות גם בתחנות הסעה; זה רעיון מצוין.

אני רוצה להוסיף שתחנות ההסעה, שהילד נמצא על ידן במשך עשר דקות, נמצאות בריכוזי אוכלוסייה. כאשר תהיה אזעקה – הרבה אנשים יוכלו להגיע לתחנות ההסעה האלה, אז כן צריך להמשיך ולשים אותן שם, אבל רק אחרי בתי הספר. תודה.

תודה רבה. אנחנו נמשיך בנושא של החוסן הנפשי.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

איברהים, בבקשה.

אני איברהים, מנהל מרכז החוסן. מרכז החוסן פועל בחברה הבדואית משנת 2016. הוא פועל, בשגרה, בתחום של מוכנות לחירום של רשויות, חוסן קהילתי ומתן טיפול פסיכולוגי. מה-07 באוקטובר, אנחנו מפעילים קו טלפוני לסיוע נפשי, וקיבלנו מעל 2,500 פניות. דרך אגב, אנחנו רואים שיש הרבה פניות כתוצאה מעניין המיגון, דווקא מהכפרים הלא מוכרים, בגלל תחושת חוסר האונים וחוסר המוגנות. כתוצאה מכך, יש יותר דיווח על חרדה.

בהמשך לשאלה שלך בעניין משפחות החטופים ונפגעי האיבה, אנחנו מלווים את משפחות החטופים – יחד עם מחלקות הרווחה, כי התפיסה היא שאנחנו לא מחליפים את מה שקיים. נמצא פה גם סעיד אל עוברה, שטיפלנו ביחד במשפחת זיאדנה. יש לציין כי אנחנו הגענו לכל הנפגעים בשיתוף פעולה עם הביטוח הלאומי.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

מה עם הפצועים? מה עם החוסן הנפשי של התושבים עצמם, באופן כללי? הפצועים; המשפחות של הפצועים; האנשים עצמם, שמספרים פה על כמה הם נמצאים בפחד במקומות הלא מוכרים – יש לנו חבר'ה שמטפלים בהם?

איזה טיפול הם מקבלים, אם הם מקבלים?

יש כל מיני סוגי טיפול: יש עזרה ראשונה נפשית, שאנחנו נותנים כסיוע נפשי בתוך השטח; אנשים שמדווחים על משהו מתמשך – מקבלים טיפול פסיכולוגי כנפגעי חרדה. אנחנו עובדים במסגרת שלוחות, שפרוסות בשגב שלום, ברהט, בכסייפה - - -

יש אנשים שזקוקים לטיפול ולא מקבלים אותו?

כל מי שזקוק לטיפול ואנחנו יודעים לגביו – ואנחנו עובדים עם מחלקות הרווחה - - -

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

כל מי שניגש אליכם, גם אם הוא מהכפרים המוכרים וגם אם הוא מהכפרים הלא מוכרים – כולם מקבלים מענה?

אנחנו שואפים לתת טיפול לכל מי שאנחנו יודעים לגביו, ושמגיע אלינו. נתון אחרון חשוב מאוד הוא שמאז ה-07 לאוקטובר – בתוך חודש, קיבלתי מספר מטופלים שהוא מעל הממוצע השנתי שלנו, וזה אומר הרבה מאוד.

תודה. יש לנו נציגה מסורוקה בזום. בבקשה.

שלום לכם. שמי בותיינה אלעטאונה, ואני עובדת סוציאלית בשירות לעבודה סוציאלית בסורוקה. רציתי לשתף אתכם בכך שאנחנו נערכנו מבעוד מועד לקבלת שני החטופים ממשפחת אל זיאדנה, והקמנו שני צוותים ייעודיים לטיפול בבני המשפחה – צוות שליווה את הנערה, וצוות נוסף שהותאם עבור אחיה. הצוות מורכב מרופא ורופאה, אח ואחות, עובדת סוציאלית ועובד סוציאלי, בהתאמה. ליווינו אותם מהרגע הראשון שבו הם הגיעו לבית החולים.

במהלך השהות שלהם פה, עבדנו בשיתוף פעולה עם מספר מוקדים, כדי לוודא שיש רצף טיפול; היינו בקשר עם נציגות ממטה משפחות החטופים; היינו בקשר עם עובדת סוציאלית ייעודית, מטעם המחלקה לשירותים חברתיים ברהט, וגם עם המוסד לביטוח לאומי - - -

עדיין יש מטופלים מהמגזר הבדואי, בבית החולים, מהאירוע של ה-07 באוקטובר?

לא. האחרונים שהגיעו אלינו הם שני החטופים שחזרו אלינו. טיפלנו בהם ובמשפחות, והם שוחררו הביתה לפני מספר ימים.

תודה רבה. ד"ר סחר אלצאנע.

אני ד"ר סחר אלצאנע, מנהלת השירות הפסיכולוגי באל-קסום, שמשרת כפרים מוכרים ובלתי מוכרים. אני שומעת פה הרבה מאוד על טיפולים שניתנים פה ושם; השירות הפסיכולוגי נמצא שם בשעה וחצי הראשונות של האירועים. מה שמייחד את הפסיכולוגיה הציבורית זה שהיא מונגשת לאוכלוסייה.

הפסיכולוגים שלנו יצאו, תחת אש, למקומות שבהם נהרגו ילדים. את הזכרת שמות: מאלק ואח שלו השאירו אמא שכולה – הם היו שני הילדים היחידים שלה. אנחנו לא מדברים רק על אחד מתוך הילדים. כשאתה מזכיר את השם של מאלק – אני נזכרת בדמעות של האמא ובכאב שלה, כי אנחנו נמצאים שם, פיזית, בשבילה, בשביל המשפחה שלה ובשביל כלל הילדים.

המענים שם ניתנו במעגלים שונים, ועם הזמן – המעגלים מתרחבים. המענים שלנו ניתנו גם בתקופה הראשונה. בתי הספר היו סגורים, אבל היינו שם, בבתים, בטיפול בקבוצות ילדים – אם זה - - - או בבית של אחת המשפחות.

זוהי הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את רמות החרדה הקיומית של המשפחות ושל הילדים. אנחנו מדברים על מציאות מורכבת שהילדים חיים בה, כל הזמן. מאלק חי בסכנה לאורך כל החיים שלו: הבית שלו מסוכן; הדרך לבית הספר מסוכנת; בית הספר עצמו מסוכן; המקום היחיד שהילדים בכפרים הלא מוכרים יוצאים אליו הוא בית הספר, אז בעצם – הם חיים את כל החיים שלהם תחת סכנה. זה לא משהו נקודתי במלחמה.

מה היית מצפה?

כאשת מקצוע, כשאני נמצאת שם, עם הילדים, בתוך בית הספר לא מוגן – כפי שגם אני, כאשת מקצוע, לא מוגנת – אני צריך לאזור את כל הכוחות שלי בשביל להיות שם בשביל האחר. תדמיין לעצמך מה אני צריכה להגיד לילד הזה, כשלבית הספר אין אפילו קיר כדי להתחבא מאחוריו.

חוסר מיגון פיזי גורם לחוסר מיגון רגשי ולחוסר איזון רגשי. אם אנחנו עובדים ביחד כדי לשמור הילדים, כדי שהם יהיו מאוזנים רגשית – הם גם יצמחו למציאות שהיא יותר טובה. בשביל שזה יקרה – צריך להיטיב את המציאות של הילדים ולמגן את כל המקומות שהם נמצאים בהם, ולא לעשות משא ומתן על איפה אני ממגן אותו במהלך היום. הוא צריך להיות מוגן במשך כל היום – אם זה בבית, אם זה בדרך ואם זה בבית הספר.

אני גם נציגת הפסיכולוגיה הציבורית. אני חושבת שהפסיכולוגים היו בחזית במקרים האחרים, לאורך כל השנים, וזו הזדמנות לבקש ממשרד האוצר לעודד למידה לתחום הפסיכולוגיה, במיוחד מהחברה הבדואית ומהחברה הערבית. סטודנטים לא רוצים לצאת ללמוד - - -

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

זוהי קריאה חשובה מאוד.

אנחנו נציין לשבח, בוועדה, את הפעולות של אותם פסיכולוגים ואותם אנשים שמטפלים בבעיות הנפש. תודה רבה.

עוד דבר אחד: צריך להנגיש את השירות למבוגרים. לבקש מאמא של מאלק להגיע לבאר שבע, כדי לקבל טיפול, זה לא הגיוני ולא מציאותי. צריך להכיר את הדרך שבה שהיא חיה, ולהנגיש לה את הטיפול עד הבית.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

פתחון לב נמצאים איתנו בזום. אלי, בבקשה.

קודם כול, תודה רבה על הדיון החשוב הזה, ושלום לכולם. אנחנו, כפתחון לב, מתעסקים בקיום הבסיסי של אנשים, ואנחנו נמצאים בתחושה שאנחנו לבד שם, בשטח. אנחנו הגשנו סיוע במזון ובצרכי קיום בסיסיים לחברה הבדואית, בכמה מיליוני שקלים, ואנחנו מנסים לייצר מיזם משותף. ניסינו לעשות זאת גם עם ליאור כלפה, ידידי וחברי, שיושב שם, וגם באמצעים אחרים.

יש שם איזה שהוא משחק, שבו צד אחד מעביר את זה למשרד הרווחה, ומשרד הרווחה מתנגד שיעשו פעילות כזאת בתוך המשרד לשוויון חברתי, או כל מיני פתרונות כאלה. בשורה התחתונה, גם בשלב הזה, 60 יום אחרי תחילת המלחמה, ולמרות צרכים אדירים – הפתרונות היחידים עדיין נשארים במקומות של העמותות, ואת הדבר הזה צריך - - -

ליאור, מה אפשר לעשות? בגלל נפילה בין הכיסאות בין משרדי ממשלה – אי-אפשר לעשות מיזם משותף על מיליונים בודדים? בעוד רגע נאשר מיליארדים.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

דרך אגב, אלי דיבר על זה עוד לפני ה-07 באוקטובר, אבל בוודאי שעכשיו, במצב שאנחנו נמצאים בו – חבר'ה שעושים כל כך הרבה - - -

מיזם משותף מביא 50% מהכסף מפילנתרופיה. למה אין גוף ממשלתי שיכול לסגור איתו?

קודם כול, מחלקות הרווחה, שנמצאות פה גם בזום – באמצעות משרד הרווחה שנמצאת פה, לידי – מסייעים למשפחות. במסגרת ההתנהלות בשטח, הבנו שיש צורך לנסות לפתוח את זה לאוכלוסייה רחבה יותר, מעבר למשפחות מוכרות ברווחה. התחלנו תהליך אצלנו, בתוך המשרד, כדי לנסות לפעול במיזם משותף – למרות שזה לא תחום שהמשרד עוסק בו; אנחנו מטה, גורם מתכלל.

אלי צודק – לא הצלחנו, בתוך הבירוקרטיה של ועדות המכרזים אצלנו, להעביר את המיזם המשותף הזה, ונכון לאתמול בערב – המיזם הזה נפל, כרגע, בגלל בירוקרטיה; בגלל אי-הסכמה בתוך - - -

משרד הרווחה לא מסכים שתעשו את זה?

משרד הרווחה לא יכול לפתוח מעבר למשפחות מוכרות ברווחה. תקנו אותי אם אני טועה.

אברהם בצלאל (יו"ר הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה):

אז למה זה נפל?

אבל אתה יכול לפתוח, בהסכמת הרווחה; אם אין לו בעיה עם זה. למה זה נפל אתמול?

זה נפל כי מבחינת המשרד שלנו – זה להיכנס לקריטריונים שאנחנו לא מכירים בהם. אין לו ניסיון בדברים האלה.

למשרד הזה אין ניסיון בכל מיזם שהוא עשה. זה משרד חדש, שאמור לעשות שוויון חברתי. אין לו היסטוריה של 70 שנה. אני רוצה לדעת: מי הפיל את זה, ועל מה זה נפל? אולי נוכל לעזור לתקן את זה.

זה נפל על כך שבתוך המשרד, אצלנו, אין יכולת לתת קריטריונים פתוחים מעבר - - -

יש תפיסה שנקראת "גישה מרחיבה". כולם, במלחמה, עושים משהו שהם לא התכוונו לעשות. כולם פועלים בדרכים שהם לא התכוונו לפעול בהן – מהחייל שלא קיבל פקודה, עד המנכ״ל שאישר למפונים לצאת עוד לפני שהוא קיבל כסף מהאוצר. אתם לא יודעים להביא מיזם של 3 מיליון שקלים?

קודם כול, אני חייב להגיד ולשמור על כבודו של המשרד: המשרד שלנו ידע להביא מעל 30 מיליון שקלים לטובת מיגון באופן חריג מאוד, יחד עם משרד נגב-גליל.

ומיגון זה לא התחום שלו. במקום שאין איש – תהיה איש. מיגון זה לא התחום, ופרצתם דרך. מזון זה לא התחום, ותפרצו דרך. תגיד לי, מי בולם את זה? מי שבולם את זה – נמצא אותו. אם זה ייעוץ משפטי – אנחנו נטפל בהם; הם לא קובעים פה. יש מדיניות במלחמה. אם ידעת לשים מיגונית – אתה יודע לתת סל מזון, כי אף לא אחד מהם הוא תחום האחריות הישיר שלך. אנחנו נעבוד איתך על הפרטים, אחר כך, כדי לקדם את המיזם המשותף הזה.

חוה פרידמן, בבקשה.

אני רוצה להתייחס לקשר שבין המיגון הפיזי לבין המוגנות הנפשית. אנחנו נמצאים בתקופה של מלחמה על הנפש, והסוגייה של פסיכולוגים היא מהותית ביותר. אנחנו מפעילים את מערך הפסיכולוגים החינוכיים, מטעם משרד החינוך, בתשע רשויות, לרשות הילדים והמבוגרים. הסוגייה של הגעה לטיפול היא קריטית, כשמדובר בחברה הבדואית, משום שהם צריכים - - -

יש לכם המלצות למה לעשות?

יש לנו המלצות.

אני מבקש שתעבירי אותן לוועדה.

אני אגיד את זה במשפט ונעביר את זה. אנחנו אומרים את זה בוועדות אחרות: צריך להבטיח שירות פסיכולוגי ציבורי, וזה נמצא עכשיו באוצר.

תודה רבה.

חברים, אנחנו רוצים לסכם את הדיון. אני מבקש להודות ליושבי הראש המשותפים בדיון החשוב הזה, של ועדה משותפת, שמחברת שלוש ועדות – זכויות הילד, פריפריה ונגב-גליל – שכולן פועלות למען הקהילה הבדואית במלחמה, בשעה הקשה, ובמחיר הגדול שהאוכלוסייה הבדואית שילמה במלחמה. אני מודה לחבר הכנסת אלי דלל; לחבר הכנסת אברהם בצלאל; ולכלל חברי הכנסת שנכחו בדיון.

אנחנו מתכוונים לבצע דיון מעקב, בעוד כעשרה ימים עד שבועיים, על הסיכום שנציג פה. בתוך הסיכום, אנחנו דורשים את הדברים הבאים: בסוגיית המיגון – הוועדה המשותפת דורשת מפיקוד העורף וממשרד הביטחון לבצע חשיבה מחדש, לאור העדיפות שהוצגה על ידי הנהגת הקהילה וחברי הכנסת מהמגזר הבדואי, ולהעביר את המיגוניות הקיימות בתחנות ההסעה לתוך בתי הספר הלא מוגנים. יש להעביר את כל 80 המיגוניות שברכש עבור האוכלוסייה הבדואית, בעדיפות לבתי הספר, ולהוסיף רכש חדש מעבר ל-80.

הוועדה דורשת ממינהל התכנון להציג לנו פתרון, בתוך שבועיים, שבו יש הוראת שעה שמאפשרת להקים תשתיות מיגון בהקלות, במקבצים של מבני ציבור ובתי ספר בכפרים הלא מוכרים, כפי שנעשה במקומות אחרים. הוועדה דורשת מפיקוד העורף וממשרד הביטחון להציג – גם אם זה מרכיב סודי, בפורום קטן – כיצד כיפת ברזל מגנה על מקבצי האוכלוסייה המרכזיים של הפזורה הבדואית. הוועדה דורשת מפיקוד העורף להצמיד מנגנוני התרעה על נפילות לכל מקבץ דיור משמעותי בפזורה.

בסוגיות האחרות – כמובן שאנחנו מעודדים את המדינה לקדם את ההכרה בכפרים, דבר שיאפשר את פתרון כלל הבעיות. הוועדה רואה הזדמנות, לצד הכאב, לחיבור ולחיים משותפים בין הקהילה הבדואית והיהודית במלחמה, ומוקירה ומעריכה מאות גילויים של ערבות הדדית; של הצלת חיים; של מסירות נפש; של אנשים שהקריבו את חייהם כדי להציל אזרחים אחרים.

הוועדה דורשת שמרכזי החוסן באוכלוסייה הבדואית יתוקצבו בתקציב מוגדל, לאור הצורך הגדול בטיפול בנפגעי הטראומה, כולל חיזוק וביסוס השירות הפסיכולוגי הציבורי, הנגשתו והגעה אל השטח. אנחנו שמענו, כמובן, את קריאת חברי הכנסת לעודד תעסוקה לפי המודל של שגב שלום – שמרכז תעסוקתי שהוקם שם, בענף הלול, יצר הקטנת אבטלה – וקוראים לקדם את המודלים האלה. אנחנו נדרוש מנציגי הממשלה של החינוך, של התכנון, של הביטחון ושל העורף להגיע לכאן בדיון הבא.

הוועדה מבקשת מהמשרד לשוויון חברתי להאיץ את המיזם המשותף המשלים, של ביטחון מזון, יחד עם פתחון לב, כפי שנעשה על ידי משרדים אחרים. לפתחון לב יש שותפויות עם הרבה מאוד משרדים; ואנחנו נבדוק את הבירוקרטיה בדבר הזה ונפתור אותה.

הוועדה המשותפת, אם זה על דעתכם – נכנס דיון מעקב, כעשרה ימים עד שבועיים מהיום, ונקווה להביא כמה התקדמויות בדברים שעלו. אנחנו גם לוקחים על עצמנו לדבר עם אלוף פיקוד העורף על המדיניות של המיגוניות, ועם מנכ״ל ושר השוויון החברתי על הסוגייה של המיזם, בשיח ישיר של הוועדה.

אנחנו מודים לכלל חברי הכנסת שהיו פה היום; לכלל גופי המגזר השלישי; המתנדבים; העמותות והרשויות. למנהלות הוועדה, על תיאום הוועדה המורכבת, של שלוש ועדות, ולצוותים; לממ"מ, על המחקר המהיר שביצעתם עבורנו, שסידר את הדברים. אנחנו נתכנס למעקב, ואנחנו מקווים להביא התקדמות למען האוכלוסייה הבדואית בשעת המלחמה. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:03.