פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



43
ועדת החינוך, התרבות והספורט
27/11/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 116
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ד בכסלו התשפ"ד (27 בנובמבר 2023), שעה 10:00

הצעה לדיון מהיר בנושא: "תגבור השירות הפסיכולוגי בבתי הספר בעקבות המלחמה"

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
גלית דיסטל אטבריאן
נעמה לזימי
צגה מלקו
משה סולומון
לימור סון הר מלך
יוסף עטאונה

דבי ביטון
אלי דלל
מאיר כהן
ירון עמוס לוי
סימון מושיאשוילי
נאור שירי

חוה פרידמן - מנהלת אגף פסיכולוגיה חינוכית, משרד החינוך

מאי שמואל - רפרנטית מאקרו בצוות מו"מ אגף שכר, משרד האוצר

נופר קין - סגנית מנהלת תחום חירום וטראומה נפשית, משרד הבריאות

יסכה מוניקהדם גבעון - מרכז המחקר והמידע, כנסת ישראל

אסנת אייל - מנהלת אגף חינוך, רווחה וקהילה, מרכז השלטון האזורי

נעם וילדר - אחראית תחום בריאות, המועצה לשלום הילד

יונת בורנשטיין בר-יוסף - יו״ר איגוד מנהלי שפחי״ם, פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית

אורית כהן שטילר - ועד מנהל, פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית

שלום בן משה - ראש עיריית ראש העין

מאיר מדר - עוזר ראש עיריית ראש העין

אסתר קרמר - אחראית מחוז חרדי ומחוז ירושלים, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

אילנה לח - יו"ר האגודה לטיפול באמצעות אומנויות בישראל

שלומי קסטרו - מנכ"ל מועצת ארגוני הילדים והנוער

שלומציון כהן - מנהלת בית ספר בעוטף

רוני קמאי - דוברת מועצת התלמידים והנוער הארצית

יהודית גידלי

ריקי קמחי


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

"תגבור השירות הפסיכולוגי בבתי הספר בעקבות המלחמה"

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. 27 בנובמבר 2023, י"ד בכסלו, התשפ"ג. דיון מהיר בנושא: "תגבור השירות הפסיכולוגי בבתי הספר בעקבות המלחמה". דיון מהיר שהתבקש על ידי חבר הכנסת מאיר כהן, חברת הכנסת קטי קטרין שטרית, חבר הכנסת סימון מושיאשוילי וחבר הכנסת מתן כהנא.

כפי שאמרתי בדיונים הקודמים אנחנו נזכיר בתחילת כל דיון שני ילדים חטופים, שנחטפו לעזה. היום נזכיר את יולי קוניו ואמה קוניו, זוג תאומים שנחטפו, ולצערנו, עדיין לא הוחזרו לישראל. ליבנו עם החטופים ועם משפחות החטופים. התפללנו המון ופעלנו המון בוועדה כדי שהם יחזרו, ואנחנו מתפללים שכולם יחזרו, ילדים, נשים, גברים וקשישים. עם זאת, התפקיד שלנו כרגע לא פחות חשוב ממה שהיה עד עכשיו. הטיפול – ואני חושב שזה מתקשר גם לדיון, חבר הכנסת מאיר כהן – והמענה הפסיכולוגי שהילדים והמשפחות העוטפות יצטרכו לקבל. לא משנה אם זה ממעגל ראשון, או שני, חברים וכולי מהעוטף ומחוצה לו, הוא הראשון במעלה. אנחנו נצטרך לראות יחד, עם כלל משרדי הממשלה, ולעקוב שהם אכן מקבלים את הטיפול הראוי בצורה הטובה ביותר, הדבר הזה מתבקש. כולנו תפילה וכולנו פועלים למען החזרתם המלאה, הבריאה בנפשם ובגופם של כלל החטופים. מאיר כהן, בבקשה.

שלום אדוני, בוקר טוב, שלום לכולם. אני מודה לך מאוד, זה חלק מהעבודה היוצאת דופן שלך עם הוועדה הזאת, ומלוא המחמאות.

תודה.

היא מורגשת בכל מקום. מראש אני מסייג את דבריי יש פה הרבה אנשים, אולי החשובים שבהם הם אנשי משרד החינוך, שמשומה החליטו שהם יעלו באופן מקוון, מחוץ לכנסת.

משרד החינוך פה.

האם את הגברת חווה פרידמן? יופי אני שמח, כי אצלנו כתוב שאת מקוונת ואני חוזר בי. אני שמח כי אחרת הייתם חוטפים ממני. החבר'ה פה בגשם עובדים ואנחנו רצים, ומן הראוי שכל מי שכתובים כמקוונים היו צריכים להגיע לכאן.

אדוני, אני רוצה להקריא כלשונה וככתובה את הפנייה שלי אליך ואל יושב-ראש הכנסת. השירותים הפסיכולוגים הפועלים בבית הספר פותחו במטרה לקדם את רווחתם ואת בריאותם הנפשית של התלמידים – על זה, חווה, כולנו מסכימים. ההשלכות הקצרות וארוכות הטווח של מלחמת חרבות ברזל בקרב תלמידי ישראל הן רבות. תלמידים רבים נחשפו לסיטואציות בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. כבר עכשיו ניתן לומר כי נגרמו נזקים נפשיים וצפויים להתפתח נזקים נוספים בקרב תלמידי ישראל ככל שהמלחמה מתאחרת, וגם אחרי המלחמה.

צוותי השירות הפסיכולוגי בבתי הספר הינם מעטים, אדוני היושב-ראש, אל מול מספר התלמידים שחווים מצבי דחק, חרדה ופחד בשעת המשבר הלאומי, כמו כל עם ישראל שחווה מצבים אלה. אדוני, אנחנו מצווים להעניק חינוך לתלמידי ישראל הכולל מענה פסיכולוגי, שידע להעניק רווחה נפשית, וכאן אני עוצר את דבריי. ראו, התקינה – תתקני אותי חווה – היא פסיכולוג ל-1,000 תלמידים. אבל מורה למתמטיקה ל-18 תלמידים. התקינה היא פסיכולוג ל-1,000 תלמידים אבל מורה לספורט ל-24 תלמידים. התקינה היא פסיכולוג ל-1,000 תלמידים אבל מנהל בית ספר ל-800 תלמידים, עם צוות גדול. ואם עד עכשיו אני פותח סוגריים, ניהלתי בית ספר גדול של 1,400 תלמידים, 28 שנים, כך שאני יודע הכול. ואם עד עכשיו המשרד לא הבין והאוצר לא הבין, והרפרנטית של האוצר, תחסכי מאיתנו ואל תדברי על הפרטה, אם תדברי על זה תעשי את זה בחוץ, לא פה. אני לא אתן לך לדבר על הפרטה, אני אפריע לך.

אני לא אדבר על זה.

יופי, אני שמח. ובימים האלה ותעיד מנהלת בית הספר שנמצאת כאן, והיא יודעת וחשה על בשרה מה זה להיות מנהלת בית ספר בעוטף, שחלק מהתלמידים שלה יחזרו לבית הספר ולא יראו את החברים שלהם כי הם נרצחו או נחטפו. ועדיין משרד החינוך שם פלסטר, על פלסטר, על פלסטר. אין לי שום דבר או חצי דבר נגד הפסיכולוגים בבית הספר או נגד השירות הפסיכולוגי, חלילה. אין שום דבר אישי, או על האנשים, במשך שנות היותי מנהל בית ספר אלה היו האנשים הטובים ביותר. אבל דווקא אני ראיתי ממקום מושבי את הלחץ הגדול בעיניים הטרודות שלהם, לגבי הבעיות שהם היו צריכים להתמודד לבד בבית הספר.

היות וגרתי בדימונה ומשם יצאו הדברים הכי טובים, מותר לי להשוויץ, מהר מאוד הבנו שהרשות צריכה להתכנס ולהקים שירות פסיכולוגי משלה. והשירות הזה ליווה כל בית ספר ונתן מענה לכל דבר, אבל זה עניין רשותי, לא של האוצר, לא של משרד החינוך – אף אחד לא חשב שזה מה שצריך לעשות. לכן, חווה, אני מקווה שבסוף המפגש הזה – אני בטוח שאת מבינה את כל הקשיים שנמצאים כאן – לפחות תבואי עם בשורה אחת של מה עושים עכשיו. הדבר השני, אני חושב שאנחנו, אדוני היושב-ראש, ועם חוכמתך הגדולה צריכים להוביל את המאבק של השירות הפסיכולוגי במדינת ישראל. הייתי שר הרווחה והובלנו מאבק של העובדים הסוציאליים, הצלחנו לשפר את שכרם. פחות עובדים סוציאליים עוברים לשירות הפרטי ונשארים בשירות הציבורי, כי בסופו של דבר השירות הציבורי עליו כל המסד החינוכי של מדינת ישראל, על כל מרכיביו. תזכרו, אין לנו בתי ספר פרטיים, ואם יש הם בשוליים. אנחנו נלחמים כדי שלא יהיו בתי ספר פרטיים. אדוני, תודה רבה שוב, על שהובלת לקיים את הישיבה.

תודה רבה. חוה, את רוצה להתייחס? תתני לנו סקירה מה המענה שניתן כרגע, ומה קיים. אחר כך נשמע את האנשים ונראה מה חסר ואיך ניתן לשפר. בבקשה, חוה.

אני רוצה להרחיב את מעגלי הפגיעות שדיברת עליהם. אחת השאלות שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו הוא מה רואים ילדים היום בישראל כשהם מסתכלים על הפנים של ההורים. ומעגלי הפגיעה והפגיעות שאנחנו מתייחסים אליהם הם רחבים ביותר וכוללים את מרבית הילדים במדינת ישראל, כשבראש ובראשונה כמובן, אנחנו מתייחסים לילדים מהעוטף שחוו אימה, שכול ואבל. זה ברור שאלה הילדים שנמצאים במצב המדאיג והקשה ביותר.

אנחנו מברכים על הילדים שחוזרים אלינו, אותם ילדים ששבים אלינו, לא כל הילדים חזרו עדיין, יש עדיין ילדים חטופים שלא חזרו. לקבוצה הזאת, שאנחנו נערכים לקבל ולקלוט אותם, יש קרובי משפחה, יש להם חברים, יש להם כיתות שאינם הכיתות האורגניות שאליהם בהכרח הם יחזרו. אני רוצה להדגיש שמדובר גם בילדי גן וגם בילדי בית הספר.

משפחות שכול בישראל, מלחמה בצפון ובדרום, אנחנו מדברים על אירוע לאומי מאוד מאוד קשה במובן הנפשי, ואנחנו בתוך מלחמה. פנינו עוד בפני קשיים נפשיים רבים. בהקשר הזה, אני תכף אתייחס למערך השירות הפסיכולוגי החינוכי שדיברת עליו, אבל יש עניין אחד שמאוד מאוד חשוב לי לדבר עליו והוא שאנחנו עסוקים גם בטיפול פסיכולוגי בילדים. ויש שותפים נוספים מבריאות הנפש ומהרווחה שגם הם שותפים למערך המטפל. אנחנו צריכים להסתכל על סיכויי ההחלמה, על ההחלמה הספונטנית מתוך הטראומה. זה מאוד חשוב שמהחדר הזה, מהכנסת, תצא האמונה בדבר יכולתם של ילדים שמקבלים את תמיכה הנכונה ושיש מי שרואה אותם. שיש מי שתומך בהם באופן משמעותי וקרוב. גם יכולת ההחלמה וגם אם ניקח בחשבון את יכולת ההחלמה הספונטנית, עדיין נשאר הרי עם מספר אדיר, ענק, שלא ידענו מעולם בישראל – גם לא בתקופת הקורונה – של ילדים שאנחנו רוצים למנוע את האפשרות שהם יהיו עם פוסט-טראומה.

המון ילדים חרדים עכשיו, עצם הרעיון של חטיפת ילדים, זה לא היה בז'רגון, זה לא היה בדיבור של ההורים. גם הורים שמנסים להסתיר מידע מכוונה טובה, שומרת ומגוננת מילדיהם הרכים יותר, הצעירים יותר, עדיין בתוך מסגרות החינוך השיח הוא שיח פתוח בין ילדים. כך שיש כאן במובן הנפשי מציאות מאוד מאוד מורכבת. איפה אנחנו נמצאים מבחינת כוח האדם?

איפה אנחנו נמצאים מבחינת ההתגברות של התופעות? אלכוהול? התמכרויות? פחדים? את יכולה לתת לנו סקירה?

יש לנו דאגה גדולה בנוגע לבני הנוער בעיקר. אין לנו מספרים, סדר הגודל הוא כל כך גדול שאין פה ערך לאיזשהו ניטור. זה לא שצריך לעשות עכשיו סקר מנטר כי זה לא משנה, אנחנו בכל מקרה שואפים לראות את הילדים על בסיס ראייתם על ידי אנשי חינוך, במרכזי יחד שנפתחו בתוך מרכזי קליטה. גנים ובתי ספר שנפתחו במלונות, קליטה של ילדים לתוך מסגרות חינוך, אנחנו צריכים שיראו - - -

בסופו של דבר אנחנו נצטרך לנטר, כי אחרת לא נוכל לשנות את המציאות.

אנחנו כבר יודעים. אנחנו מספיק מודאגים ממה שאנחנו כבר יודעים.

חוה, עם זאת, אני כיושב-ראש הוועדה וגם חברי הכנסת, אני אומר את זה בכל ועדה שאנחנו מתכנסים בה. ואני חושה שבוועדה האחרונה, חבר הכנסת מאיר כהן, הביקורת שלך הייתה במקום כלפי אותו גורם מקצועי שהגיע לכאן ללא נתונים. זה שאנחנו מודעים לתופעה ואנחנו מודאגים למחסור – אני מאמין שתגידי את זה בקולך בהמשך – כי המחסור היה קיים עוד לפני המלחמה ובזמן החירום הוא הולך וגדל. ללא נתונים ברורים של מה התופעות, ומהי כתות התלמידים שעומדת בפנינו והמחסור הקיים, יהיה קשה לנו כוועדה לבוא ולהצביע על תופעה. ולהגיד, אוקיי, המחסור הוא כך וכך אנחנו דורשים מהממשלה, ממשרד החינוך, מהאוצר כך וכך. ולכן, השאלה של חבר הכנסת כהן היא במקום, אנחנו חייבים לדעת מה הצלחתם לנטר. יכול להיות שתגידי לי תשמע, יש לנו כך וכך תלמידים והמחסור הוא כך וכך, וזה בסדר גמור. כרגע אני לא שומע מהמשרד נתונים ברורים על היקף התופעה ומה המחסור?

אני אגיד על זה שני דברים. אחד, קופת חולים מכבי במהלך הקורונה עשתה סקר בקרב ילדים בגילאי 17-14, וראתה שיש עליה של בין 30%-35% בחרדה ובדיכאון. כתוצאה מזה היה שינוי בכמות הפסיכולוגים? ואני מדברת לא רק על החינוכיים אלה בכלל. היה שינוי כתוצאה מזה בכמות הפסיכולוגים? לא קרה כתוצאה מזה שינוי.

היא הנותנת, היא הנותנת.

המדינה של לפני ה-6 באוקטובר לא תהיה המדינה של אחרי, זה התפקיד של כולנו להבין את זה.

זה ברור לכולנו.

אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאם אנחנו נביא נתונים והם יהיו קטסטרופליים, ולא התשנה כלום – בואו נסגור את הוועדה ולא נתכנס. אני יוצא מנקודת הנחה שאם אני מקבל את הנתונים, הוועדה ושאר משרדי הממשלה יפעלו כדי לתקן את המצב. האם זה יהיה קל? לא יהיה קל? נצליח? יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, אבל ההשתדלות עומדת לפנינו ואנחנו חייבים לעשות את זה. ולכן, אני לא מקבל את האמירה הזאת שאם יהיו נתונים, המצב לא ישתנה כי אף פעם הוא לא השתנה. קודם כול, כמו שאמר חבר הכנסת כהן, זה שהוא לא השתנה אף פעם, המדינה אחרי ה-7 באוקטובר, אני מקווה, תהיה מדינה אחרת. ואני מקווה מאוד שהאמירות האלה, של בגלל שזה לא השתנה אף פעם אז גם עכשיו זה ישתנה – אותם אני לא מקבל.

יפה, תודה.

בוא נדבר על יחס צרכים מענים. הרי זה מה שמעניין אותנו, גם אם רוצים נתונים רוצים אותם עבור יחס צרכים מענים. אני אגיד רק את האמירה השנייה שחשוב לי להגיד בהקשר הזה, ואז נדבר על מצב כוח האדם. אנחנו עדיין בתוך מלחמה, אם ניקח לדוגמה את תושבי שדרות, בשלב מסוים היה תאריך בו הם ידעו שהם חוזרים חזרה לבתיהם, כל אחד על פי בחירתו האישית כמובן, והתאריך הזה משתנה מעת לעת. יש כאן שאלה לגבי איסוף הנתונים, צריך לבחור את העיתוי המתאים כשאנחנו בתוך מלחמה, אבל נניח לזה ונלך למענה.

חוה, אני כן רוצה להתמקד בזה. זה שאנחנו לא יכולים להביא איסוף נתונים סופי, ולהגיד בעיר כזאת יש לנו כך וכך, ובמלון כזה יש לנו כך וכך, אבל בסוף יש לנו איסוף נתונים שצריך להיות דינאמי. אנחנו בזמן מלחמה, צבא לא יכול להגיד בוא רגע נחכה ונראה שבועיים, נספור כמה נופלים יש לנו ואז נתכנן את התמרון. אנחנו בתוך התמרון, אנחנו בתוך המלחמה, ולכן, אני מצפה מהמשרד לבוא לוועדה ולהגיד, שאחרי 51 ימים של מלחמה יש לנו נתון כזה וכזה. במקומות המתפנים יש לנו כך וכך ילדים, במפונים עצמם – שהמדינה פינתה – יש לנו כך וכך, במחוז דרום ובמחוז דרום יש לנו כך וכך והחוסר הוא כך וכך. אחרי זה האם הנתון הזה יביא אותנו למצב שאנחנו נגיד שאנחנו צריכים כך וכך פסיכולוגים במחוז דרום. יכול להיות שאני אדע ויכול להיות שלא, כי בסוף חלקם חזרו לצפון, וחלקם חזרו לדרום וחלקם עדיין נמצאים בבתי המלון וחלקם לא. לכן, אני מסכים איתך שהפילוח הזה חייב להיות דינאמי כל הזמן ואין לנו נתונים סופיים. האם למשרד עד כה, אחרי 51 ימי מלחמה, יש נתון גס של התופעה, של כמות התופעה, והמחסור הקיים בשירות הפסיכולוגי?

עם זאת, אני רוצה להגיד לחברי הכנסת, קיבלנו פנייה ממשרד החינוך, לפני שבועיים להעביר חוק בנושא ועדות האפיון ולהאריך באופן אוטומטי את הסיפור של ועדות האפיון כדי שלחרר את הפסיכולוגים. המשרד כן עשה תהליכים, כי הוא מבין שיש מחסור והוא צריך לשחרר פסיכולוגים לשטח. אני מגיע בביקורת בונה, המשרד כן עושה ויזם תהליכים כדי להוסיף פסיכולוגים לשטח.

יוסי, זה לא להוסיף, זה לפנות אותם.

סליחה, לפנות את הפסיכולוגים לשטח. אני כוועדה ללא נתונים דינאמיים – לפחות אחרי 51 ימי לחימה – מה ההיקף, ומה המחסור יהיה קשה לנו להתנהל. אני אומר לך את האמת, חוה.

אני אתייחס לכוח האדם של הפסיכולוגיים. המשרד מפעיל באמצעות הרשויות המקומיות שלושת אלפים - - -

לפני שאנחנו ממשיכים, כי השאלה חוזרת על עצמה ואני מרגיש קצת נודניק שאני שואל. בואו נעשה לסיפור הזה סוף פסוק, אחרי 51 ימים יש למשרד נתונים או לא?

על סקר התנהגויות סיכון, אין כרגע נתונים.

אוקיי, תודה.

אני יכול משפט, אדוני. לגבי מה שחבר הכנסת מאיר כהן אמר, הוא העלה את הנושא של הסמים והאלכוהול. זה אירוע, אנחנו למדנו את זה בקורונה, ואני רוצה לומר שמחר מתקיים דיון מיוחד בנושא הזה, בוועדת סמים ואלכוהול. לצערי הרב, המדינה לא ערוכה לזה כי הרשות לסמים ואלכוהול שהייתה טובה ופעילה, בעצם ביטלו אותה, הכניסו אותה לתוך המשרד לביטחון לאומי, קיצצו אותה וקיצצו לה כספים. היא כמעט ולא קיימת היום, ולכן צריך להמציא אותה מחדש עכשיו ולהתחיל לפעול בנושא הזה, כי מה שקורה עכשיו התוצאות שלהם בעתיד יהיו הרבה, הרבה יותר חמורות ויקרות לתיקון או להבראה או לגרום לאותם ילדים לצאת מעולם הסמים והאלכוהול.

עוד דבר חדש שגילנו בבתי המלון של המפונים הימורים. מרוב השעמום שלהם הם נכנסים גם לנושא ההימורים. גם בקורונה למדנו את זה, אבל עכשיו זה הולך ומחמיר.

ונוסיף לזה התמכרות למסכים. אני אתייחס לנושא כוח האדם. הגענו ל-7 באוקטובר עם כ-3,400 פסיכולוגים שעובדים מטעם המשרד ברשויות המקומיות, בכל רחבי הארץ ובכל הרשויות המקומיות. בגלל המודל הזה שבו יש פסיכולוגים של עובדי הרשויות המקומיות – כמו שהזכרת את דימונה – זה איפשר לנו ליצור מודל שבו פסיכולוגים מטפלים ומשובצים למרכזי יחד, מסגרות החינוך של משרד החינוך שוקמו עבור מפונים ומתפנים. הם נותנים שירות לאנשים ולילדים מפונים ומתפנים. מתוך הרשות שבה הם עובדים, אחרת היה צריך לנייד בכל הארץ, תהליך שהוא משימה אחרת.

שני המקומות שיצרנו בהם ניוד פסיכולוגים, או שיבוץ פסיכולוגים שהם לא מקומיים ולא עובדים ברשות עצמה, הם מלונות ים המלח ואילת, ים המלח ובית הארחה בעין גדי. לשם הקצנו בעזרת פסיכולוגים שנאותו לעשות את העבודה הזאת, כי הם לא עובדי משרד החינוך אה עובדי רשויות מקומיות, או אנשים שפרשו או אנשים שאינם כבר במעגל השירות הציבורי. אנחנו גייסנו פסיכולוגים נוספים, ואת הפסיכולוגים הקיימים לטובת האוכלוסיות של ילדים ובוגרים מפונים.

מה הייתה התוספת סביב זה?

אני אגיד מה התוספת. קודם כול, אחוז הכיסוי ביחס לתקן של משרד החינוך שאיתו הגענו לאירוע הוא 71% כיסוי, מתוך מפתח הכיסוי של משרד החינוך. זאת לאור מצב מוכר וידוע של בעיה עם הסכם שכר הפסיכולוגים.

זה הזוי. זה נורא, זה נורא.

אפשר להגיד מה ההסכם. כמה הם מרווחים? אנשים צריכים לדעת.

40 שקל לשעה.

47.

15 שנות ותק, שכר של 9,500 שקל ברוטו. תשמע מה המשכורת, מי ירצה לעבוד. פסיכולוג עם 15 שנות ותק – זה מטורף.

אפילו בייבי סיטר מקבלת יותר. העלנו את זה כבר.

חוה ברשותך, באיזה היקף משרה עובדים 3,400 הפסיכולוגים שעובדים ברשויות המקומיות?

בהיקף משרה חלקי בגלל סיפור השכר. על רקע של היקף המשרה החלקי המשרד הקצאה משאבים כדי שתהיה קריאה לפסיכולוגים לעשות עבודה מעבר למשרתם בתקציב של משרד החינוך. הם עושים עבודה מעבר למשרתם. סלי תגבור שהכנסנו לשירותים הפסיכולוגים החינוכיים וגיוס פסיכולוגים נוספים מתוך מי שלא נמצאים בשירות הציבורי.

למה אתם לא מפנים לרשת של האוצר, ואתם מסכימים שאני אעבוד חצי משרה בשירות הציבורי ואתם תציעו לי כפרילנסר שכר יותר גבוה כדי להשלים את משרתי. את מבינה את מה שאתם עושים?

זה עיוות.

כי זה פלסטר, מאיר. זה SOS, הכול פלסטר.

אני לא בא אלייך בטענות, השר שלך צריך לטפל בזה.

כי משרד החינוך הוא לא המעסיק.

אני יודע, אני יודע. זה שורש הרע, זה שורש הרע.

כמה ימי שביתה - - -

האירוע הדרמטי והטראגי הזה, הוא הזדמנות למשרד החינוך להתחיל.

השר פנה לאוצר.

אתה צודק בכל מילה, מאיר.

מה זה השר פנה לאוצר? גם אני הייתי שר הרווחה וכשאמרו לי לפנות לאוצר, ישבתי הגבתי לאוצר באוזניים כדי שהעובדות הסוציאליות יקבלו הסכם שמכבד אותן. אף אחד לא רוצה לעשות את זה במשמרת שלו אבל פה זה מעבר למשמרת שלי. יש אירוע דרמטי, הילדים יקרסו, אתם תקרסו. אתם לא תצליחו, חברים.

ההורים יקרסו.

אם חסר לך 30%, זה לא שחסר אחד או שתיים, 30% חסרים, איך אתם תצמצמו את הפער הזה? אני אומר לך שאת היית מאוד מאוד זהירה בלשונך כדי שלא יצאו כותרות, אבל מה שחבר הכנסת סימון אמר, ומה שיגידו חבריי, אנחנו נמצאים שם, אנחנו נוסעים למלונות ולבתי הספר. ראש הוועדה מטייל בארץ, תאמינו לי, ומה שההורים אומרים לנו זה הרבה יותר דרמטי ממה שאתם יודעים. ילדים שמטיילים כל הלילה, ילדים ששותים אלכוהול, וזה מיטב הנוער.

לא מדובר על ידיעה ואת זה אני רוצה לעצור. יש לנו פסיכולוגים בכל רחבי הארץ כולל במתקני הקליטה עצמם. אנחנו רואים היטב ומודאגים ממה שאנחנו רואים.

חוה, את אמרת שלא ניטרתם את הנתונים. ואמר יושב-ראש הוועדה ובצדק, אחד הדברים שצריכים להתרגל אליהם, וזה המשרד, זה לבוא עם הנתונים. לבוא ולהגיד אין לי את כל הנתונים אבל אני כן מרגישה שיש עלייה דרמטית פה. לתת לנו את הנתונים, אנחנו רוצים לפתור אנחנו לא רוצים לבקר. אין לנו משרד חינוך ספייר.

אני חולקת עליך בעניין הידיעה. כשאני הייתי במלון בירושלים של מפונים וישבה שם אימא עם פסיכולוגית שהבת שלה לא יוצאת מהחדר כי היא איימה בהתאבדות. והפסיכולוגית שלנו עבדה עם האימא בלובי של בית מלון, אז אי-אפשר להגיד שאנחנו לא רואים, אנחנו נמצאים ורואים.

לא אמרתי.

זה לא מה שנאמר.

חבר הכנסת, אני אגיד משהו אחד, אני אומר את זה לך ולכלל המשתתפים. התופעה הזאת של השכר של הפסיכולוגים, של החוסר בפסיכולוגים הוא לא תחת השר - - -

אין חוסר, אין חוסר.

שנייה, יש חוסר. יש חוסר. בפניי מונח סיכום הוועדה.

אני קראתי את דוח הממ"מ.

כתוצאה של חלקיות המשרה וכל המודלים הבעייתיים.

ברור, ברור.

יש 7,881. יש? קיים?

לא. יש פסיכולוגים במדינה.

אם אפשר לא לעשות לי ככה, בבקשה.

בדיוק. אז צריך לדייק, אין חוסר בפסיכולוגים.

בשירות הציבורי.

יוסי, אם אפשר שהאורחים פה לא יעשו לי ככה כשאנחנו מדברים פה, עם כל הכבוד. אפשר לדבר בכבוד ולדעת איפה את נמצאת. תודה.

התופעה הזאת קיימת. יושב-ראש הוועדה לשעבר, חבר הכנסת מרגי, קיים דיון במאי 2018. והתופעה היא אותה תופעה ולדעתי, היא אפילו יותר חמורה היום.

נכון, אני הייתי בדיון.

ולכן, אני אומר שהפנייה לחוה היא לא נכונה, כמו שאמרת, זה נמצא בידיים של השר וזה היה בידיים של השר הקודם וגם של השר שהיה לפני הקודם. התופעה היא קריטית, ולצערי, משרד החינוך לא השכיל במשך עשרות שנים להבין שהנושא של הפסיכולוגים הוא אקוטי וחייב טיפול מיידי. לכן, אני אומר לך כיושב-ראש הוועדה, כשאני מתלבש על נושא אני מתלבש עליו, אני תקפתי את נושא המיגון ואני תוקף את הנושא הזה של הפסיכולוגים. הנושא הזה לא ירד מסדר-היום של הוועדה. אני קורא גם לאוצר, גם למשרד החינוך ולכלל השחקנים במגרש, תשפרו את מעמדם של הפסיכולוגים, של היועצים החינוכיים. נגענו בנקודות האלה כמה פעמים במשך השנה האחרונה. ההתרשמות הראשונית שלי, חוה, אין לי ביקורת כלפי אנשי המקצוע של המשרד לגבי העבודה הנהדרת שעושים הפסיכולוגים, שלא ישמע אפיל וברמז, אבל הביקורת שלי היא כלפי המשרד. המשרד לא מתעורר, משרד החינוך, משרד האוצר וכלל השחקנים שאמורים לבוא ולתת את המענה כדי לפתור את הנושא הזה, כמו שאמר חבר הכנסת ירון לוי, הפסיכולוגים נמצאים, תשפרו להם את שכרם, תגדילו להם את המשרות ותנו להם להיכנס לתוך מערך השירות הפסיכולוגי הציבורי. אנחנו הולכים לפני קטסטרופה.

שהייתה גם לפני.

נכון.

הייתה והולכת וגדלה. אחרי ה-7 באוקטובר, מה שאותם ילדים חוו, הילדים החטופים שחוזרים, הם צריכים מענה פסיכולוגי 24/7. וכמו שאמר, חלקם ייכנסו לתוך המערך והזמן יעשה את שלו והם ירפאו אבל חלקם לא. ולעצרי המספרים גדולים מאוד, ואם אנחנו לא נתעורר עכשיו אנחנו על סף התהום. את רוצה להגיד עוד משהו, חוה?

לא, תודה רבה.

כן, גברתי.

אני מנהלת בית ספר יסודי אלונים שער הנגב. את בית הספר שלי מזינים קיבוצי נחל עוז, כפר עזה, מפלסים, מושב יכיני, דורות, רוחמה, ילדים משרדות וילדים משדות נגב. אני אתחיל מזה שהיה לי מספיק חשוב ברגע שהבנתי במה מדובר לעשות את הדרך בגשם הזה מהרצליה לכאן. אני מפונה, אני גרה במלון דן אכדיה בהרצליה, זה לא פשוט.

חשוב להגיד שהשתתפת בוועדות אחרות וטרחת להגיע.

בוועדת הפנים.

אנחנו מודים לך על זה.

אני מודה לכם, שהזמנתם אותי זאת הזדמנות. אני לא מדברת בשמי אלא בשם כל מנהלי בתי הספר בארץ ובטח ובטח בשם מנהלי בתי הספר בעוטף. חשוב לי לומר, שהדברים שאני אגיד אולי יישמעו נחרצים אבל אני לא מעבירה ביקורת על אף אחד. אני חושבת שהגיע הזמן לחשוב אחרת ואת מה שאני אגיד לכם עכשיו כבר אמרתי בוועדות שונות ובהזדמנויות שונות של משרד החינוך. וכמנהלת אמרתי את זה גם כמורה, כסגנית, הייתי באו"ם בג'נבה, בוועדה שעסקה בשטחים כבושים שבה היו הרבה אנשים שהם לא משלנו, וגם לא לטובתנו. זה היה ממש מזמן ושום דבר לא השתנה. אני רוצה להגיד שהבוקר הזה יש בי שמחה שמהולה בעצב, כי חמשת התלמידים החטופים שלי חזרו אתמול. הם חזרו כדי לגלות שאביגיל תגלה שההורים שלה נרצחו, גולדשטיין יגלו שהאבא והאחות הגדולה נרצחו, כבר גילו. ואלה אלקיים תגלה שאבא שלה נרצח וגם בת הזוג שלו והבן שלה. זאת אומרת שכל שמחה מהולה בעצב מאוד מאוד גדול. וכמובן בראייה קדימה נקווה שנצליח להקים מחדש את היישובים שלנו וגם את הבית.

חוסן בונים בימים של שקט, לא בונים חוסן בטיפול נמרץ. אנחנו עכשיו מטפלים ובשביל זה נפגשנו היום, כדי לעזור לנו עכשיו. אבל חוסן הוא מקצוע ליבה, וצריך להתייחס אליו בבתי הספר כמקצוע ליבה. הדברים שאני אגיד עכשיו הם מהמחשבות שלי, לא כתבתי משהו מסודר, אבל חשוב לי לבקש שהדברים האלה יהיו לפחות לוועדה הזאת ולאלה שיבואו אחריה. אני סטודנטית למשפטים שנה שלישית, קראתי המון המון פרוטוקולים של ועדות. הדבר הזה צריך להוביל לחוק, שאומר אף אחד לא קובע כמה מתאים לשים פסיכולוגים בבתי הספר, יש חוק שקובע והחוק הזה הוא פועל יוצא של הרבה הרבה פגישות כאלה שגילו מה צריך.

כשאני אומרת שחוסן בונים בימים של שקט, לנו אין שקט, מדינת ישראל היא לא שוויץ. אנחנו צריכים להבים שכל הארץ הזאת היא מעגל פגיעות אחד גדול. אנחנו בעוטף כבר משנת 2000 או לפני, מאז שחטפנו את הקסאם הראשון וככל שעבר הזמן אנחנו נכנסנו למוד של מתמודדים. אבל ככל שעברו השנים התחילו לשרוף לנו את השדות, והגיעו עפיפונים ובלונים. בבית הספר שלי בכל פעם שעפה קבוצת בלונים כי חגגו למישהו יום הולדת, אם זה קורה בהפסקה, אתם תראו קבוצה גדולה, ענקית של ילדים, 500 או 1,000 ילדים בבית הספר עומדים ומסתכלים לשמיים, ומחכים לראות האם הבלונים האלה הם בלונים או משהו שעומד להתפוצץ עליהם. כל טריקת דלת, כל משאית שקופצת, כל מהמורה היא מבחינתנו רעש מאיים אופציונלי. ה-7 באוקטובר לא הפתיע אותנו כל כך, אמרתי את זה גם בוועדה הקודמת. כמו משפחת פוגל, זה לא משהו שלא קרה כבר, רצח בתוך הבית כבר היה והם לא היחידים. כלומר, אנחנו מבינים עם מי יש לנו עסק, ואנחנו כבית ספר כל הזמן עובדים על החוסן.

מה אנחנו עושים כתוצאה ממחסור בפסיכולוגים? אנחנו עובדים הרבה על הכשרת המורים. המורים שלנו הם אנשים מדהימים, עם המון חן ואהבה לילדים. הם נותנים להם מעל ומעבר. תגידי נכון.

נכון. תכף אני אתן את העדות שלי כאימא מהעוטף וכסבתא.

אבל זה לא מספיק. אני אגיד מה אני חושבת שאני צריכה, בסדר? קודם כול, בית ספר שהוא כמו שלי שמונה היום 500 ילדים. אני התחלתי עם 1,000 ילדים – 970 ילדים – אבל צמח בית ספר לידי שקצת הקל על בית הספר שלי. היום יש לי 500 ילדים ואני מקבלת שעות מהעוטף, שאומרות 4 קבוצות בשנה, מאז צוק איתן אני מקבלת ארבע קבוצות בשנה, כל קבוצה בת 6-8 ילדים. בתוך בית ספר של 500 ילדים – לא מכסה הרבה.

תספרי מה הם עושים, בבקשה.

בדרך כלל העבודה היא עבודה רגשית, שתי פסיכולוגיות שמובילות כל קבוצה. אנחנו מקבלים את השעות האלה.

באופן כיתתי? פרטני? איך זה מתבצע?

קבוצתי, זה לא מענה פרטני. המענה הפרטני הוא דרך 30 השעות של חוסן, ולא דרך בית הספר וזה כלום – 30 שעות זה כלום.

יש לו את היתרון שהוא נכנס לתוך בית הספר.

לכאורה זה יוצא לכל כיתה.

היתרון הוא שהם נכנסים לתוך בית הספר.

זה לא מטריח את ההורים. כבר 9 שנים עד ה-7 באוקטובר.

נכון, אין ספק. אבל כשאני בודקת מתוך 500, ואני עושה 4 כפול 8, בסופו של דבר אני מגיעה לאחוזים מאוד נמוכים מסך כל הילדים שצריכים את העזרה.

עד ה-6 באוקטובר.

אני רוצה להגיד משהו על ההחלמה הספונטנית. גם היא חשובה, אדם צריך לעשות את העיבודים שלו והיא חשובה. עם זאת, היא לא מספיקה הילדים שלנו כל הזמן צריכים הכוונה. הם צריכים הכוונה דרך החשיבה שלהם, כי החשיבה שלהם כילדים היא נורא קטסטרופלית והם משלימים לעצמם את המידע, את הבן לבין במקומות שבהם ההורים לא מדברים איתם, כי גם עם ההורים צריך לעשות עבודה. אנחנו הכרחנו הורים לדבר עם הילדים שלהם, שלחתי לך תמונה, כדי שתראו איך אנחנו משכנעים אנשים. אנחנו אומרים להם, בואו ותשמעו מה הילדים שלכם אמרו לנו. הם אמרו לנו שאפו תינוק, הם אמרו לנו שהכניסו תינוק לתוך התנור.

הילדים אומרים.

הילדים אומרים לנו. שהם שמעו שהכניסו תינוק לתוך תנור דולק – וזה נכון. שמענו שאנסו, מה נותנים לחטופים לאכול? כלומר הילדים מעלים דברים שאנחנו חייבים להתייחס לזה וזה לא רק עכשיו אנחנו נמצאים שנים בתוך הסרט הזה.

חשוב לי לומר, שאני מודה על העזרה שקיבלנו, יש פסיכולוגים נהדרים שקיבלנו. עם זאת, כמי שנמצאת בתוך המערך של הרצליה, לצערי הרב, פסיכולוגים שפגשו את הילדים שלנו, שנשלחו אלינו מתוך המערך ועם המון רצון טוב, הגיעו אלינו ישבו עם הילדים שלוש שעות, גם יועצות בית הספר, ואמרו, זה גדול עלינו, אנחנו לא יכולים להכיל את מה שהילדים האלה צריכים. והם פשוט עזבו אותנו, ונאצלנו לבקש חדשים וגם החדשים לא נשארו, אנשים לא נשארים. צריך אנשים עם הרבה מאוד ידע כדי לעשות את זה.

אנחנו לא יכולים לקבל את ההכשרה הרגילה של הפסיכולוגים, צריכה להיות כאן הכשרה מיוחדת. צריכים להיות פה אנשים שעובדים עם החירום של שניידר, של אנשים שעובדים עם פגועי נפש, שעובדים עם הלומי קרב, שעובדים עם נאנסות. אני צריכה פסיכולוגים ברמה הגבוהה ביותר, שיש להם את היכולת ואת החוסן להכיל את הדברים שהילדים מספרים וגם ת הידע בשגרה, לאו דווקא בגלל הקטסטרופה הזאת. דרך אגב, כל המערך הפסיכולוגי בישראל צריך להיערך למצב החדש הזה, אין לו שם עדיין. אני לא יכולה לקרוא לו קטסטרופה, אני לא יכולה לקרוא לו חירום, אני מחפשת את המילה שיש לה איזשהו מטען רגשי שיכול לבטא בקטן את מה שכולנו מרגישים, את הדברים הנורא קשים שחוו האנשים בשטח. את מה שכולנו מרגישים, את מה שחוו האנשים בשטח, את הדברים הנורא נורא קשים.

אורך הטיפול, 30 שעות לא מספיקות. עשרה מפגשים בבית הספר כשפוגשים אותם לא מספיקים. האנשים שמגיעים לעשות לנו את הטיפול נמרץ מגיעים לפרקי זמן קצרים.

לכמה זמן?

כלום, הם מגיעים לשלושה מפגשים והולכים.

שלוש או ארבע פעמים.

זה מרכזי החוסן, זאת ההפרטה שמשרד האוצר מנסה לקדם. העסקה כפרילנסר.

ההחלטה עושה נזק.

צריכה להיות אמירה שזה צו 8, זה הפרו-בונו של פסיכולוגים ברחבי מדינת ישראל. הם צריכים להגיע ברגע מסוים כשהם יודעים שמדינת ישראל נמצאת בחירום, לבוא ולהגיד אנחנו מחוייבים לדבר הזה כי כל השנה אנחנו מקבלים הטבות כלשהן, שאומרות שבשעת חירום אנחנו נקראים לדגל. צריכה להיות אמירה כזאת כי מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה אנשים חופשיים. כמו שהיא לא מרשה לצורך העניין, לבעלי לשבת בבית בזמן שיש מלחמה. אם היא לא מאפשרת דבר כזה אז גם הפסיכולוג לא יישב במשרדו. המורים שלי בצו 8, המורים שלי עובדים כולם בכל רחבי הארץ, ממשמר הארץ ועד אילת – זה הצו 8 שלנו. כולנו בסופו של דבר, גם אם אנחנו שכירים, אנחנו מקבלים רישיון, וכחלק מהרישיון הזה צריכה להיות איזושהי אמירה שבשעת חירום אתה נקרא לדגל.

אני חייב להגיד, שהייתי בחוות רונית. הם הלכו ליום חווייתי ברשפון, מצאתי שם מטפלים שכבר חודש לא מקבלים שקל. פסיכולוגים, מטפלים, פרה-רפואיים – שקל הם לא מקבלים. אגב, אף אחד לא קרא להם לצו 8 הם שמעו ובאו. וכשאני שואל אותם, אחד מהם אומר לי שהחודש לא יהיה לו כסף לשלם משכנתה, כי אני עושה את זה בהתנדבות. ואנחנו מנסים איכשהו לארגן את שכרם. סליחה.

הכול בסדר.

במה הוא עוסק? הוא עזב את העבודה שלו בשביל זה?

כן, בטח. העם הזה הוכיח את עצמו, וזה מדהים, איזה עם יש לנו.

אני מסכימה. אני אומרת שאם יש בתוך כל השחור האלה סדקים זה זה, ודרכם נכנס האור. התלמידים שלנו במצב לא טוב, יש המון שוטטות, שעות השינה הן לא שעות. פתיחת שעת היום היא לאחר ארוחת הבוקר של המלון, לומדים מ-09:00 עד 13:00, זה לא סדר יום באמת. הם חוזים להורים שלהם בשעה מאוד מוקדמת וההורים אפילו לא מספיקים לעשות איזשהו עיבוד עם עצמם לכל מה שקרה, ומה שהם חוו. ואז הם עושים את זה כשהילדים נמצאים לידם, והעבודה שלנו הופכת להיות הרבה יותר מורכבת.

אין גבולות, אין מבוגר אחראי, כל המבוגרים האחראים התיילדו. הם בעצמם צריכים עזרה, הם לא במצב טוב בכלל. אין להם את הכוחות, הם מבקשים ממני עזרה, הם מתחננים אליי שאני אשמור להם על בית הספר ועל הבית. אין מרחב אישי, אין את המבוגר האחראי שאומר רגע, זה מותר וזה אסור. הקרבה של הילדים היא גדולה מדיי. וכל נושא המיניות, אומנם דיברנו על סמים ואלכוהול, צריך להכניס גם את המיניות. אנחנו צריכים להגן על הילדים, בנים ובנות, זה לא משנה.

את מדברת על מוגנות?

כן, כל נושא המוגות פרוץ.

נכון מאוד.

אין דין ואין דיין. הם לא בחדר והם כל הזמן מסתובבים. איפה הם מסתובבים? לא בבית הילדים, אם הינו רגילים לסדר יום הם היו הולכים אחר הצוהריים לבית הילדים או לאיזושהי פעולה, עכשיו אין, והם מסתובבים במלון. אני מודה, כאימא, שרוב הזמן אין לי מושג איפה הבנות שלי. אני דואגת מידי פעם להסתכל עליהן בגוגל family, אבל עדיין זה חסר. נשירה מבית הספר, אתם יודעים כמה ילדים כביכול אנחנו חושבים שהולכים לבית הספר והם לא. גם בבית הספר היסודי וגם בבית הספר התיכון. יש לי הורים שאומרים לי, רשמת את הילדים שלנו לבית הספר, למשל מי שנשאר בשדות נגב, רשמנו אותם לבית ספר מבועים כי בית הספר שלנו סגור. ההורים אומרים, הילדים שלנו מסרבים ללכת, וזה בית ספר יסודי בכיתה א'. הילדים מרבים ללכת למקום שהם לא מרגישים בו בית או למשהו זמני. זה מאוד לא פשוט לנו.

הצוותים, מי מציל את המציל? בסוף הצוותים שלנו הם אלו שצריך לתת להם את הכי הרבה בוסט. הם פוגשים את הילדים לא רק לשעה של טיפול, הם פוגשים את הילדים לפעמים יותר מאשר ההורים שלהם, והם צריכים אותם לאורך זמן. הם צריכים מטפלים לאורך זמן ואת העזרה לאורך זמן. זה צריך להיות חלק מהשגרה שלי. כשאני נפגשת עם הצוות שלי, אני עושה אחת לשבועיים איזשהו מפגש פדגוגי, עכשיו אני אעשה אחת לחודש ושם יהיה מקום רגשי קבוצתי, ובמהלך השנה את המקומות שבהם אנשים מחויבים כחלק מהתפקיד שלהם לעשות איזשהו סשן שנותן להם את הכלים של איך לעבוד עם הצוותים. אני יכולה לתת לך מאתמול בלילה, לקראת החזרה של הילדים, שללחנו לכל הצוותים, בואו תעשו שיח עם הילדים, בואו תראו איזה משפטים אתם אומרים להם כתגובה לדברים שייתכן שיעלו. אנחנו ממש יורדים לרזולוציות.

אני לא חושבת שאני צריכה את מכון חרוב ואת מולי להד ואת כולם – אני לא צריכה אף אחד. אני צריכה שזה יהיה בבית שלי, שהתורה הזאת תהיה בבית שלי. והיא צריכה להיות מדוברת וכחלק מהאג'נדה של כל מי שבא לעבוד בעוטף. אני בטוחה שתהיה לנו תקומה.

חוה, אני רוצה לשאול אותך האם הייתה תכנית שהמשרד חשב עליה, הגיש לאוצר? עשיתם עבודת מטה? יש משהו שקורה סביב הנושא של הפסיכולוגים, או שאנחנו אומרים הבעיה הייתה והבעיה תהיה?

הסכם השכר של הפסיכולוגים הוא הסכם לכל הפסיכולוגים, הוא לא הסכם לפסיכולוגים חינוכיים שעובדים עם מערכת החינוך והפעילות. הוא הסכם של כל ששת ענפי הפסיכולוגיה מתוקף החוק. כך שלגבי הסיפור של העבודה באוצר ניתן לשאול פה את נציגת האוצר. השר פנה לאוצר – אמרתי את הזה קודם – בנוגע לצורך לזרז את ההסכם ולסגור אותו כי הוא פתוח הרבה מאוד שנים. הפעולות המהירות ביותר שיכולנו לעשות הם להביא לכך שיגיעו פסיכולוגים. עברנו בתוך שלושה שבועות מעזרה ראשונה נפשית – אני מתייחסת לחלק אחד ממה שנאמר – לרצף של שמונה שבועות. כלומר כל פסיכולוג שאנחנו מגייסים נכנס למינימום שמונה שבועות, חשוב לי להגיד שזאת עבודה גם טיפולית וגם מערכתית.

חשוב לי להגיד שכדי ליצור אמון לוקח זמן, שמונה שבועות זה שמונה מפגשים כי זה פעם בשבוע, לקבוצות של ילדים. למשל במרכז בהרצליה יש 90 ילדים ויש לנו שתי פסיכולוגיות, שתיהן מקסימות ובאות עם הרבה רצון טוב, אבל הן פינו יום מהשבוע שלהן.

כן. זה מערך - - -

כשאת אומרת השר פנה לאוצר.

ואז הן לא מצליחות לפגוש את כל הילדים בשמונה שבועות. עד שיסתיימו שמונה שבועות הן אולי יפגשו את כל הילדים, אבל יפגשו עם כל ילד לשעה.

יוסי, יש פה נציג מהאוצר?

כן, כן, תכף.

חוה, לא הבנתי איפה זה עומד? לא הבנתי מה הייתה פנייה ומה התשובה כרגע?

אני לא יודעת להגיד לך איפה עומד הסכם השכר של הפסיכולוגים.

בתוכניות.

זה משהו שהוא טרום ה-7 באוקטובר? או משהו חדש?

כן, כן, כן. זאת תופעה רבת שנים.

את זה אנחנו יודעים, אבל את מה שהיא מעלה כאן כרגע, האם נעשתה פנייה מחודשת בעקבות הדבר הזה בעקבות המצב?

אני מאגף שכר והסכמי עבודה משרד האוצר. חייב לחדד את זה, יש כאן כמה דברים מעורבים. התייחסות קטנה ואחר כך אני אתן את ההתייחסות המלאה שלי על הסכם השכר של הפסיכולוגים. כשחוה אומרת שהשר פנה אילנו, הוא פנה אלינו אחרי ה-7 באוקטובר, וזה היה בשביל לתת מענה נקודתי לפסיכולוגים החינוכיים ובין היתר לזרז את הסכם השכר.

הרבה שנים נתנו – ואני הפעלתי את זה – חוזים אישיים למורים למתמטיקה, לאנגלית, לפיזיקה. אני לא שואל אותך, אני שואל את המשרד. האם עכשיו הבנתם בשעת החירום הזאת, בהחלטה פנימית שאתם נותנים חוזה אישי לכל הפסיכולוגים שעובדים בעוטף ובצפון. לפחות צריך להתחיל עם המקומות שהם אקוטיים, כדי שישלימו את שכרם? זה דבר שלא צריך לזעזע את האוצר עכשיו, אנחנו נמשיך לריב עם האוצר. אבל לתת להם חוזים אישיים עכשיו, המנהלת הזאת צריכה שיהיו לה שלושה כאלה עם חוזה אישי שיודעים להטמיע את שפת הטיפול בתוך בית הספר. היא אמרה שזאת שפה. האם אתם הולכים לכיוון הזה עכשיו?

3,400 הפסיכולוגים שאנחנו מתקצבים ב-68% מכל תקן, מאז ומתמיד, הם עובדי הרשויות המקומיות. אנחנו לא יכולים לתת להם חוזים אישיים, אין אפשרות כזאת.

החוזה שלהם הוא מול הרשות המקומית.

אני אתייחס לזה.

יש פה ראש עיר. חבר'ה, ידענו לעשות את זה.

בבקשה, ראש העיר. אתה מגבר או מיכל?

מי שתחליט אתה.

לא. בבקשה, אתה פה. אם מצטרף השלמות נעלה את מיכל מינקס היא נמצאת איתנו בזום.

אני ראש העיר של ראש העין ואני יושב-ראש ועדת החינוך של השלטון המקומי. יש לי 25 אלף תלמידים מגיל גן ילדים ועד תיכון, 34 מבתי ספר. התיאור שתיארה מנהלת בית הספר, שמעתי אותה גם במשרד לביטחון פנים לפני שבועיים, הוא תיאור דרמטי, עצום ורב.

הוא מתאפיין בדרום.

לכן, צריך לעשות הפרדה בין כל הילדים למיניהם שנמצאים עכשיו בעוטף וצריכים טיפול מיוחד, אינטנסיבי ועמוק. אבל הילדים האחרים, המורות, הגננות וההורים נחשפים לזוועות האלה וזה משפיע עליהם. יש מורות בבתי הספר שלא מגיעות בגלל זה, יש מנהלות שלא מגיעות בגלל זה וצריך לשכנע אותן להגיע כי קשה להן. ההורים איבדו את הסמכות, ההורים בעצמם צריכים טיפול. יש לנו פה מקרה דרמטי ביותר. ולכן, צריך לעשות טיפול מיוחד במינו.

לגבי הפסיכולוגים, ברבות הימים, כתוצאה מכך שגם משרד הבריאות וגם משרד החינוך, הורידו מעצמם על ידי כך שהעבירו את הטיפול לרשויות המקומיות. הרשויות המקומיות נאצלו לקחת את זה, הם העובדים שלהם. הרשות לא יכולה להחליט שהיא תיקח פסיכולוג ותפעיל אותו במשרה מלאה. השאלה של המשרה מושפעת גם מההנחיות של משרד החינוך, וזה המון כסף.

התחרות שקיימת במקצועות הפרה-רפואיים מול הסקטורים הפרטיים היא קשה ביותר, ככה התמוטטו כל המערכות שהיו. ולכן אתה מוצא פסיכולוגים בחצי משרה או ברבע משרה, כי כדי להשלים את המשרה שלו הוא הולך לעבוד בעבודה פרטית ששם הוא מקבל יותר שכר. מרפא בעיסוק וכולי, כל אלה שמגיעים מהמקצועות שהם מטפלים בכל הילדים האלה נמצאים בשבר גדול, וזה נמשך הרבה זמן. כמו שאמרת, אדוני היושב-ראש, אמרת נכון, זה נמשך הרבה מאוד שנים. לכן, צריך לטפל בזה עכשיו כמו במלחמה – אנחנו נמצאים במלחמה. לא רק בטנקים של גולני – אנחנו במלחמה, וכך צריך להבין את זה.

מה הטיפול שאתה מציע? להעלות את זה ל-100%, זה הטיפול בעיניך?

עוד מעט נעבור לשלב ההצעות.

אבל אף אחד לא יבוא לעבוד ב-100%, שהשכר השעתי הוא 40 שקל לשעה.

נכון, אני מבין. לכן, אני שואל אותו מה הוא מציע.

צריך להעלות את השכר. דבר שני, להעלות את מספר השעות שנותנים למטפלים. אמר חברי שהיה מנהל בית ספר 30 ומשהו שנים, לי יש הרבה מאוד בתי ספר, כולל בית ספר לחינוך מיוחד, כולל על הרצף האוטיסטי. כולם מושפעים מהתופעה הזאת. אנחנו במציאות שונה לחלוטין מאז ה-7 באוקטובר. הכול שונה.

תודה. חברת הכנסת דבי ביטון, בבקשה.

תודה, כבוד היושב-ראש, תודה לשר הרווחה לשעבר חברת הכנסת מאיר כהן, על דיון מאוד חשוב. כבוד היושב-ראש, אני שומעת מה שנאמר כאן והתחושה שלי הוא שעולם כמנהגו נוהג. ה-7 באוקטובר היה ושכחו 20 שנים שבדרום רוב הילדים גם ככה נמצאים במשבר נפשי קשה. אני אומר לכבוד היושב-ראש, שהיום מונחת – לא היום, היא כבר מונחת עוד מהמושב הקודם – הצעת חוק להצמיד פסיכולוגים בבתי הספר. הייתה לי מחלוקת עם שר החינוך שטען שאין לו כוח אדם ואין לו תקציבים וזה היה עוד לפני ה-7 באוקטובר. כבר אז זהינו את הבעייתיות שיש לאותם ילדים. בעייתיות מאוד קשה, של חרדות ושל בכי, של ילדים שלא ישנים בלילה. גם אם עולה כאן סוגיית הבריאות הפיזית שהילדים יסגלו לעצמם, לפחות בעוטף ישראל, שדרות צריך להתייחס למקומות האלה בצורה קצת שונה, מסיבה הפשוטה שכל צבע אדום מחזיר אותם לנקודת הפתיחה, אנחנו כמעט ולא מצליחים להביא אותם למצב של ביטחון רגשי, בטח ובטח עם סיטואציית המחבלים.

וכבוד היושב-ראש, יודע שאני מבין המפונים, ואני אימא וסבתא, ואתמול למשל כשחזרו הילדים החטופים שעות של בכי של הנכדה שלי. ואני אומרת לך שזה לא בכי של התרגשות, זה בכי של פחד, של פורקן. שמחתי שהיא בכתה זה חשוב, אבל ברור לי שהטיפולים כאן יצטרכו להיות מעבר. כי כשהנכדה שלי אומרת אני לא הולכת לכפר עזה יש שם מחבלים – היום יש שם מחבלים מבחינתה – כל הטיפולים הרגשיים כרגע עוד לא הגיעו לסף שאפשר להחזיר לה טיפה את הביטחון.

יש תחושה שלא יוצאים מהקופסה, או שמתחילים לשלם כסף לפסיכולוגים כי השכר שלהם הוא ביזיון. כבודו, בטח יודע שמי שעושה בייביסיטר מרוויחה יותר לשעה, בואו נדבר על זה. אי-אפשר שאדם אקדמי עם השכלה, לרוב הוא גם עם תואר, איך יכול להיות שנותנים לו דמי כיס ועוד מצפים מהם, למה שהם יבואו למגזר הציבורי? הם צודקים, בסוף הם צריכים לשלם משכנתה. דיברתי עם לא מעט ויש להם התחייבויות. תאספו את הדבר הזה ותתחילו לשלם על מנת שיהיה להם רצון.

דבר נוסף שחסר לי, זאת ההתייחסות, להערכתי במציאות של היום, צריך להיות גם מיפוי בנושא של שעות, כלומר אם אנחנו לוקחים את המרכז, הדרום והצפון הטיפול צריך להיות שונה, כי היום כל מדינת ישראל עברה את כל הטראומה של ה-7 באוקטובר, ואל תשכחו שלתושבי הדרום יש כבר עבר של 20 שנים. לכן, צריך לעשות מיפוי מבחינת שעות, ניוד של פסיכולוגים. מה שאנחנו לא נשלם היום בעוד מספר שנים נשלם כפל כפליים, עם אנשים חולים ועם אנשים ממוטטים נפשית. צריך לא רק להתייחס לילדים, אלא להתייחס גם אלינו ההורים. אני אשתף שאני הלכתי לבקש עזרה, אתה יודע למה? כי אני לא רוצה להתקרב לשדרות, אני לא מעזה להתקרב לשדרות. מה זה אומר? שאני לא מסוגלת אפילו לשכנע את הנכדה שלי, איזה יופי את יכולה לבוא אליי לשדרות.

בואו, ההורים שהיו סגורים בבתים וחוו מחבלים, מה אתם מצפים מהם? שהם יכולים לחזק את הילדים שלהם? הגיע הזמן לבנות את הפירמידה הטיפולית בצורה חכמה, נכונה, בכדי שבסוף אנחנו נציל את הנפשות האלה. וכל מה שהאוצר – ואני אומרת לאוצר – כל מה שתחסכו עכשיו אתם תשלמו פי 20 בעוד כמה שנים, ואנחנו לא רוצים דור הלום קרב, שלא ילך לצבא ושלא ישרוד את הלימודים. אנחנו רוצים את כל הילדים שלנו כמו שמגיע לנו, שילכו לצבא ויהיו אקדמאים. ועם המציאות הזאת, אני אומרת לכם, שמרבית הילדים לא יוכלו לעמוד בזה מבחינה רגשית.

כבוד היושב-ראש, אני מצפה שמכאן אני כבר לא אקבל תשובות של כאילו, הגנו ועשינו, דברים קונקרטיים, ולא בכדי נקבע דיון כזה חשוב.

דיון חשוב בהחלט.

תודה רבה, חברת הכנסת, וחיבוק לך, מנהלת בית הספר, דיברת מאוד מאוד מדם ליבך. אני רוצה להתחיל מזה שלא רק הילדים שלנו בטראומה אלה גם הצוותים החינוכיים וגם המנהלות. כולם צריכים תמיכה כי כולנו נמצאים בטראומה, גם המטפלים ששומעים יום-יום שעות את הסיפורים הם במצב של שחיקה ובמצב שאנחנו קוראים לו, טראומה שניונית.

אני רוצה להגיד כמה דברים מאוד מאוד חשובים. אנחנו מדברים על שני מעגלי פגיעות עיקריים, יש את מעגל הפגיעות הגיאוגרפי, ככל שאנחנו יותר קרובים למקומות האירוע, אנחנו צופים טראומה יותר גדולה, חוויות ציור מיידיות וישירות ויש צורך ביותר מעטפת. אבל יש גם מעגל פגיעות פסיכולוגי, ולא בהכרח הילדים שנמצאים יותר בעורף הם פחות פגועים. אם קודם לכן אמרת שאין לך מילה, אני אתן לך את המילה – אנחנו בטראומה לאומית. רוב מדינת ישראל בטראומה, כל ילדי ישראל בטראומה.

לא טענתי שאין טראומה. טענתי שיש טראומה ויש טראומה על טראומה.

לא, לא, אני מדברת למנהלת בית הספר. יש טראומה על טראומה על טראומה. כל ילדי ישראל הם במצב של סיכון לפוסט-טראומה. ואם ההתערבויות יהיו מהירות, מיידיות, מדויקות וארוכות טווח אנחנו נמנע את הפוסט-טראומה. אם לא אנחנו הולכים להעלות את הילדים האלה, שהם בתוך מהלך ההתפתחות שלהם, מהלך ההתפתחות שלהם יפגע לכל ימי חייהם. זה לא כמו מבוגר שאישיותו כבר עוצבה.

יונת, מה הפתרון?

אני רוצה להשלים עוד כמה משפטים זה מאוד חשוב. אנחנו רואים ילדים גם בעורף יש עשרות אלפי ילדים, שאבא שלהם גויס והם מפחדים שאבא לא יחזור מהמלחמה. יש בתים שקרסו, כי כשהילד יודע שההורה שלו חזק, הוא גם יהיה בסדר אבל עכשיו ההורים לא חזקים והצוותים שחוקים. הפתרונות הם אכן פתרונות פלסטר. כל הקולות הקוראים, כל הדברים שמדביקים במרכזי החוסן בדיוק כמו שאמרה המנהלת, מה זה שמונה פגישות, מה אפשר לעשות בשמונה פגישות? צריך רצף.

יש לנו מערך של שירותים פסיכולוגים שפרוס בכל יישוב ויישוב בארץ. יש לנו שם פסיכולוגים, הבעיה היא, כמו שאמר חבר הכנסת כהן בראשית הדברים, התקנים הם תקנים לא הגיוניים, ואחוז הכיסוי הוא לא 1,000 ילדים לפסיכולוג, זה 1,500 ילדים לפסיכולוג, משום שאחוז הכיסוי הוא רק 70%. ובמקומות מסוימים גם הרבה פחות מזה. הפתרון הוא לחזק את השירותים הפסיכולוגים, ואז תהיה לנו קביעות, רציפות ומיידיות של מענים כי אנחנו שם. אנחנו מכירים את הילדים ואת המשפחות לאורך שנים, אנחנו מכירים את הצוותים החינוכיים – אנחנו שם.

אנחנו צריכים שיחזקו אותנו כי אנחנו לפני קריסה, ואני אומרת לכם את זה, אני עשרות שנים במערך, אנשים לא רוצים לנהל. פסיכולוגים שקיבלו את המומחיות שלהם עוזבים, הם לא צריכים את השירות הציבורי. אני אומרת לכם כמנהלת שירות פסיכולוגי – אנחנו לפני קריסה של כל המערך הציבורי.

מה את מציעה?

אנשים אומרים לנו אחד מהשניים, יש כאלה שאומרים שתגמר המלחמה ואנחנו נעזוב, אנחנו לא יכולים להתפרנס. ויש אנשים מבחוץ שאומרים, ישפרו את השכר ואנחנו נחזור. מה אני מציעה? שפסיכולוג שלמד עשר שנים ושעשה שני תארים והתמחות לא ירוויח פחות מבייבי-סיטר תיכוניסטית. זה לא יעלה על הדעת.

איפה אנחנו עומדים מול הסכם השכר?

הסכם השכר שלנו פתוח, עשינו עיצומים לפני שנתיים, החריגו אותנו מהסכמי השכר, ועד היום לא נסגרו הסכמי שכר חדשים. צריך להעלות בצורה דרמטית את שכר הפסיכולוגים, אנשים יחזרו לשירות הציבורי. אנחנו לא צריכים פרילנסרים שיבואו לעשר פגישות, אנחנו צריכים פסיכולוגים שיהיו פה, אתמול, היום ובעוד שנתיים. זה מה שאנחנו צריכים, כי את הילדים האלה נצטרך ללוות לאורך שנים.

בסדר. משרד האוצר, איפה הם?

אני רוצה להציע משהו. אני מפורום הארגונים. יש לנו כמה נקודות לפתרון. אחרי הדברים הנוקבים.

רק בקצרה, לגעת בנקודות, בבקשה.

בקצרה, בקצרה, לגעת בנקודות. בנושא השכר, דיברו עליו, לא מדובר במשהו שעכשיו אמור לקחת שנים. הסכם השכר במשק נחתם. כלומר אנחנו יודעים שהפסיכולוגים הולכים לקבל 11% יחד עם שאר המשק. אנחנו יודעים שיש קופסה בהסתדרות שיש בה 50 מיליון שקלים, שהיא בעצם ההחרגה של הפסיכולוגים.

זה לא נכון.

מאי, אני אתן לך. רציתי לתת לך לפנייה.

חשוב לי להגיד שההסכם הזה, צריך להיות העלאת שכר משמעותית. כי אם כיום פסיכולוג מרוויח בממוצע 50 שקלים לשעה או 47 שקלים לשעה, זה כמובן תלוי לפי ההצמדות וכולי, זה לא ימשוך אנשים. משרד האוצר מחזק עבודה כפרילנסרים, דרך סלי התגבור ובעצם מה שאנחנו יודעים שקורה לפסיכולוגיות חינוכיות הוא שעצם זה שמציעים להן עבודה פרטית, לא גורם להן להגדיל את המשרה או להישאר בשפ"ח זה פשוט גורם להן להגדיל את העבודה הפרטית ולצמצם את העבודה בשירות הציבורי. אתה לא יכול להתחרות בזה.

האוצר אומר, לא, פסיכולוג פרילנס רק מגיע ונותן את השעה שלו, הוא לא צריך הכשרה, לא צריך הדרכה ולא צריך השתלמויות מקצועיות. כלומר, הוא יכול להישאר באותה רמה שלו והוא בא ודופק כרטיס. הבעיה של הדבר הזה היא שחיקה והדבר השני, שלא לוקחים בחשבון, שכפרילנס אתה משלם לו מראש פי ארבע או פי שבע יותר ממה שאתה משלם לו בשירות הציבורי.

ממש.

אנחנו לא רוצים פסיכולוגים שיבואו - - -

כלומר זה לא פתרון יותר זול.

נכון, נכון. ואז הם בורחים ולא נשארים.

פשוט לא רוצים להכניס את זה לבסיס התקציב. רוצים טקס נקודתי.

לנסות לשים את זה בהפרטה.

אני רק רוצה להשלים ולהגיד עוד כמה פתרונות, סליחה.

אורית, המאבק על השכר הוא ברור ואני אמרתי והסכים איתי היושב-ראש, שאנחנו צריכים להיכנס לזה לעומק. המטרה שלנו בדיון היא כאן ועכשיו.

אני רוצה להגיד עוד שלושה פתרונות לכאן ועכשיו.

שנייה. נמצאים איתנו, וצריכים לפחות להזכיר אותם, מטפלים האומנויות, אני פוגש אותם, אתם פוגשים אותם וכולנו פוגשים אותם בכל מקום, בשקט ובצנעה עושים עבודה יוצאת מן הכלל. מותר לי להגיד, תודה רבה.

כן, אורית, בקצרה.

בקצרה, שני פתרונות מיידים. אחד, תמריץ לפסיכולוגיות חינוכיות בטווח המיידי. ביום רביעי הולכת להיות בוועדת הבריאות תוכנית לאומית לטיפול בחוסן הנפשי. חשוב להבין שמדובר באותם ילדים. כלומר התלמידים שהולכים לבית הספר ביום, הם אותם תלמידים שאחרי זה הולכים - - -

ברשותך, האם משרד החינוך הוא חלק מהתוכנית הזאת?

הוא לא חלק מהתוכנית.

כי מה שנאמר בדיון האחרון בוועדת הבריאות שיש מכלול של מספר משרדים שעובדים על התוכנית. אז טוב לדעת שהולכים להציג לנו תוכנית שמשרד החינוך לא חלק ממנה.

תשובה קצרה לשאלתך. התוכנית היא תוכנית שמוצגת גם בפורום בין-משרדי, של חינוך, בריאות ורווחה. אני רוצה להפריד בין התוכניות מקצועיות לבין סוגיות השכר, זה מתנהל אחרת. הסוגיות המקצועיות של מהו הרצף הטיפולי ואיך רווחה, בריאות וחינוך יוצרים רצף טיפולי. יש שולחן עגול יחד עם משרד ראש הממשלה שמנהל את זה. נושא השכר לא מתנהל באותה שפה.

והוא לא משפע מהשכר, חוה? ההחלטה המקצועית לא מושפעת מהשכר?

מושפע, ברור. שאלה טובה.

ברור שכן, אתה צודק.

כל זמן שאין שינוי בנושא השכר. אי-אפשר לעשות תוכנית בלי שינוי בשכר.

כלומר ל המדיניות מכוונת על בסיס ההנחה - - -

יש השפעה ישירה, על זה אנחנו מדברים. אורי, בעשר שניות.

שלא יתפרצו, אני אסיים ואז תגידו מה שאתם רוצים. התוכנית הזאת מתוקצבת ב-2 מיליארד שקלים, ובעצם מוקדש לחלק שמדבר על קהילה. טיפול בקהילה זה איתור, מניעה וטיפול. אני שואלת, למה בתוכנית הזאת שיש בה כבר תקציב, לקיחת את זה ולהשקיע את זה במקום בספקים פרטיים במרכזי החוסן, לקחת את זה ולהשקיע בשפ"חים. השפ"ח יכול להיות מרפאה ראשונית שנותנת קו ראשון למענה לתלמידים בתוך בתי הספר. למה לעשות כפול?

זה מה שזה היה אמור להיות.

צריך שיהיה שיתוף פעולה בין-משרדי. דבר שני, פתרון, יש מודל מדהים, שחברת הכנסת כהן, יכול להרחיב עליו, מודל דימונה. יצירת יחידות חינוכיות קליניות, שהרשות המקומית מכניסה כסף. אנחנו מציעים שיקימו קול קורא לרשויות המקומיות, שהמדינה תתמרץ ראשי רשויות להשקיע כסף של הרשות ולהקים יחידות כאלה חינוכיות קליניות, ולתת מענה ופתרון לתושבים שלהם. זה עוד דברים שאפשר לעשות.

יפה.

תמיד זה מגיע לרשות המקומית בסוף.

רעיונות טובים.

אני מציע שהוועדה תיסע אוטומטית לדימונה כדי לראות את המודל.

לראות את המודל.

אני שוקל את זה ברצינות.

חבר הכנסת ירון לוי. כל חברי הכנסת, אתם רשומים. צגה, את רשומה. את מייד אחרי סימון דוידסון. אם הוא יוותר לך אני אתן לך לפני.

יוסי, אני לא עושה פרופגנדה על דימונה.

כן, ממש לא.

כבוד היושב-ראש, כל מה שנאמר אני מבקשת לא לשכוח את הילדים עם הצרכים המיוחדים. שם הקושי הרבה, הרבה יותר גדול. צריך לתת לזה את הבמה, את הטון ואת המטפלים הנכונים. תודה.

לגמרי.

צריך להבין שאם אנחנו מברים על צרכים מיוחדים.

היה על זה דיון בשבוע שעבר.

רגע, אני רוצה להגיד משהו על הצרכים המיוחדים. ברגע שמחליטים לעשות ועדות אפיון וזכאות ואני מקבלת 15 שעות פסיכולוג לבית הספר, שזה אקסטרה, אקסטרה ממה שמקבלים. ואז יש לי את כל הוועדות והפסיכולוג צריך לשבת בוועדות האלה, ובמשך חודשיים אין עם מי לדבר.

אמרתי לך ואמרתי את זה בתחילת דבריי. העברתי חוק לפני שבועיים שהמשרד הגיד לוועדה. עשינו את זה בסופר מהירות אין ועדות אפיון. קודם כול, ועדות אפיון השנה כולן מוארכות באופן אוטומטי. כלומר 50,000 שעות.

רק המחדשים.

אני מדבר על המחדשים.

החירום שלי הוא לא רק 7 באוקטובר, החירום שלי הוא כבר 20 שנים.

אני יודע.

אנחנו נחזור לשגרה – אל תשכחו אותי.

לכן, אני אומר כל מה שצריך לחדש אחת לשלוש שנים בוועדות האפיון הוארך באופן אוטומטי לשנה הזאת. לשנתיים הבאות זה גם הוארך באופן אוטומטי, עם אפשרות למי שצריך להגיש, כמובן עם הבדלים בין החטיבות ובמעברים.

אני רוצה שבמערכת הלימודית של הילדים תהיה להם את השעה או את השעתיים בשבוע שהיא שעת טיפול, כחלק מהמערכת, כחלק מסדר-יום. בסופו של דבר הילדים האלה הם יהיו הבוגרים שיקבלו אותי כפנסיונרית, אני רוצה שהם יהיו הכי טובים.

אנחנו נבדוק. חבר הכנסת ירון לוי, בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש, אני חושב שהדיון הזה מתחלק לשניים. אחד, הוא ההיבט הכלכלי והשכר של הפסיכולוגים אין ספק, גם בוועדת הבריאות הנושא הזה עלה מספר פעמים. אני רוצה להתחבר לדברים של חבר הכנסת מאיר כהן. יכול להיות שיש מעין תחושה שאני רוצה לנפץ אותה, שלא יהיה פתרון גם אם כל הפסיכולוגים יגויסו.

זה לא נכון.

זאת התחושה שלי ואני אסביר למה. אם אנחנו מדברים על כמות טיפולים, שצריך פר-מטופל מול כמות הפסיכולוגים והיקף הילדים שיש לנו, וקופות החולים שצריכים לתת שירות פסיכולוגי, והשפ"ח. אני אתן אנקדוטה קטנה, רצינו לקחת את הבן שלי לשיחה. ובשיחת הטלפון הם עושים את האבחון, ובאבחון המליצו על טיפול תרופתי מבלי לראות אותו.

זה לא אנחנו.

אני לא אומר מי זה. מה שקורה כאן במערכת הבריאות בכלל, והיא נראית כאן למשרד החינוך, יש כאן מעין רצון לתת מענה, לדחוף ולדחוף וזה בסדר. אני חושב שלא יכולים להיות נתונים בהיקף הגדול הזה. אני לא חושב שאנחנו יכולים להכיל את הנתונים האלה. ומה שמאיר כהן אמר, מערכת החינוך והייתי חושב לקיים דיון בנושא הזה, מאיר, אתה דיברת על מורה ספורט שאחראי על 26 תלמידים, ועל התקנים.

תקן.

יכול להיות שאנחנו צריכים לשנות את התפיסה, כי הילדים שחזרו למערכת החינוך ב-7 באוקטובר הם לא אותם ילדים. ואם אני מתחבר לדברים של מאיר כהן, המערכת החינוכית צריכה להשתנות. וכמו שאמרה יקירתי שלומציון, יכול להיות שההיבט הרגשי צריך לבוא יותר לידי ביטוי. והספורט שסימון מדבר על זה לא מעט. מערכת השעות וצורת הלמידה צריכה להשתנות. כבוד היושב-ראש, דיברת על המענה המיידי, המיידי הוא לא עכשיו לעשות גיוס גדול ולקלוט פסיכולוגים אלא לחזק את הצוות המקצועי, כדי שהם יוכלו להכיל את הסיפורים של הילדים שלנו, כי אנחנו יודעים, לכל מי שיש כאן ילדים ואחיינים, לנו קשה כמבוגרים, והילדים שלנו מרגישים את זה. השלב הראשון, אם דיברת על פתרונות, זה לא לבוא ולתת מענה פרסונלי, אין לנו את היכולת.

אנחנו יודעים לחזק את הצוותים.

על זה אני מדבר.

אבל זה חלק מהעבודה של פסיכולוגית חינוכית. שליש מהעבודה שלה הוא עבודה מערכתית עם צוות לא רק פרטית.

אוקיי, אבל השאלה היא שכשאנחנו רוצים לגייס פסיכולוגים ולקלוט אותם, נכון שצריך להעלות את השכר, אבל מהי תוכנית העבודה.

גם וגם.

אין גם וגם, עובדתית אין את היכולת.

אנחנו יודעים לעשות את זה.

אם אתה מעלה את השכר, אז ממילא כל העניין של הקצאה מה העבודה של פסיכולוגית זה עניין מקצועי.

יש לך 2,936 פסיכולוגים חינוכיים, תעלי את השכר. בסוף תגיעי - - -

יש 16,000 פסיכולוגים במדינת ישראל.

בהנחה שאתה עובד פחות.

אורית, זה לא דו שיח.

לא מדובר רק בפסיכולוגים.

לא כולם עושים עבודה פרטנית.

יפה, תודה. אני אשמח לדעת מה שמך, כדי להתייחס למה שאמרת.

אני אתן לך לדבר, את רשומה.

היא אמרה, זה לא מדובר רק בפסיכולוגים. לאחר מספר ועדות בבריאות, כל נושא בריאות הנפש, עכשיו אנחנו מדברים עליו, ויש כל מיני הגדרות חדשות של תקנים או של דרכים כאלה ואחרות כדי להגיע לתעודת מטפל. הדיון לא יכול להתקיים כאן, הוא כמובן יתקיים. השאלה היא האם בארבעה חודשים – אנחנו בדקנו את זה – מהם תנאי הסף כדי לקבל תעודת מטפל פסיכותרפיסט.

עשר שנים.

שנייה, שנייה. אז יש לקונה וצריך לבדוק גם את הנושא הזה. השאלה שלי היא למשרד החינוך. זה לא ויכוח, אנחנו יכולים לבדוק את זה.

אסור להתפשר, לא משנים שום דבר.

בדיוק, אסור להתפשר. אני אסיים בשאלה, חוה, האם במשרד החינוך יש קריטריונים מאוד ברורים ואין כרגע התפשרויות כדי לקלוט עוד צוותים?

בואו נעשה את זה גם ברפואה, למה לא?

אורית, את מתפרצת ולסבלנות שלי יש גבול. כן, סליחה.

אני אדייק ואומר שעבודת הפסיכולוג החינוכי כוללת – וזה הערך הגדול שלה – גם את העבודה הפרטנית עם הילדים וגם את העבודה עם הצוות ואני לא רוצה פעם בחודש, אני רוצה פעם בשבוע לפחות. אני אומרת לשלומציון אחרי הדברים הכול-כך משמעותיים שלך, שאין להם שום תחליף. זאת עבודה עם הצוות ועם ההורים. יתרה מזאת מה שיכול פסיכולוג חינוכי לעשות, הוא לאור החשיבה הדיאגנוסטית שהוא מצויד בה, בלי לעשות אבחונים, דרך יכולת ההבחנה שהוא מחזיק לדעת מתי אפשר לחזק את הצוות שזה יעזור לכיתה, ומתי צריך להוציא לטיפול קבוצה קטנה מתוך הכיתה. זה הערך המוסף שהוא נמצא שם.

שלומציון תיארה את העבודה שנעשית בתוך בית הספר עם הקבוצות, בחסר, אני מסכימה איתך. שנעשה תשע שנים מאז צוק איתן, העבודה הזאת של עבודה טיפולית עם ילדים בקבוצה היא נעשית מבלי לגרוע משעות עבודתם של ההורים בחוץ. הם לא צריכים לבוא ולקחת את הילד למרפאה, זה נעשה פנים מול פנים, יש לזה הרבה מאוד ערכים נוספים. זה לא סותר הצעות נוספות חשובות שלך. יש דבר אחד שאני מדגישה מתוך הדברים של שלומציון, הסיפור של הכשירות המקצועית. אנחנו מדברים על מציאות שצריך ללמוד אותה עכשיו.

התייעצנו עם מומחים בעולם, עלתה לזום מומחית פסיכולוגית שעובדת במרכז פסיכיאטרי באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. העלנו אותה להכשרות של פסיכולוגים כאן, שאלנו אותה, אחרי שלימדת את הפרוטוקול שנקרא ITP קבוצתי, בניסיון לחסוך שעות, אחרי שלימדת את זה כשאת ערה למציאות שהתרחשה כאן, מה את אומרת לנו על ה-ITP הקבוצתי בהתרחשות של מדינת ישראל ב-7 באוקטובר? התשובה שלה הייתה, תצטרכו לעשות את ההתאמות המקצועיות בעצמכם, אף אחד בעולם לא עבר דבר כזה, בשדה הפסיכולוגי-פסיכיאטרי. וזה מה שאנחנו עושים, לומדים איך תוך כדי תנועה לקחת את הידע שלנו בעבודה עם טראומה, שכול ואבל, ולהתאים את זה לטירוף של הפוגרום ב-7 באוקטובר.

תודה רבה, חוה. המועצה לשלום הילד, נעם וילדר, בבקשה. לאחר מכן חברת הכנסת סימון. אלא אם אתה מוותר לצגה שצריכה לצאת לוועדת הכספים. כן, בבקשה.

תודה רבה, תודה על הדיון החשוב, ליוזמי הדיון ולמקדמיו. במילה אחת, אני אצטרף למה שאמרת בתחילת הדיון על החטופים. אנחנו כל כך מאושרים לראות כל חטוף וחטופה שנמצאים פה, ואנחנו נשמיע שוב את הקריאה שלנו, שצריך לעשות הכול, אבל הכול, כדי לדאוג שכל החטופים וביניהם הילדים יחזרו הביתה בשלום. לגבי הדיון החשוב הזה, אנחנו מסתכלים על מערך השירות הפסיכולוגי-חינוכי כחלק בלתי נפרד ממערך בריאות הנפש לילדים ונוער, זאת לא מחלקה נפרדת, זה לא שייך למשרד הבריאות אלא שזה חלק שלם מתוך המערך הזה, וזה חלק חשוב וקריטי מתוך המערך הזה כי אין עוד מערכת מדינתית אוניברסלית שיכולה לראות את כלל ילדי ישראל באופן יום-יומי, ולזהות את המצוקה שלהם חוץ ממערכת החינוך. זאת המערכת היחידה שיכולה לעשות את זה.

הפוטנציאל שיש למערך הזה הוא אדיר, אבל כמו שאנחנו יודעים הוא מיובש כבר שנים והוא לא ממומש. הצורך בהרחבה של השירות הזה היה נכון עוד לפני ה-7 באוקטובר, זה היה נכון גם בתקופת הקורונה וגם אחרי, והיום בימים האלה הוא אקוטי וקריטי אפילו יותר. זה יפה וחשוב לחפש פתרונות נוספים מחוץ לקופסה, אבל אני בעד ההנחה הטובה והחשובה – והשבועות האלה הראו לנו את זה – שאי-אפשר בלי מערכת ציבורית תשתיתית שמתגמלת את כוח האדם, מערכת חזקה. אפשר למצוא עוד פתרונות ליד אבל זה הבסיס וזה מה שצריך. כשזה נוגע לילדים ונוער, צריך להשקיע בגורמי המקצוע שעובדים עם ילדים ונוער, כדי שנראה פה מערכת חזקה ששומרת עליהם, שמטפלת בהם וזה מה שחשוב.

בתחילת הדיון רצו להבין מה צריך, איזה סדר גודל. לפני שנתיים – לפני ה-7 באוקטובר – נבנתה תוכנית בין-משרדית חינוך, בריאות ורווחה לבין בריאות הנפש לילדים ונוער. התוכנית הזאת הוארכה לפני ה-7 באוקטובר ב-1.2 מיליארד שקלים. כשהחלק של משרד החינוך שהוא השפ"י והשפ"ח דיברו על 500 מיליון, זה היה לפני ה-7 באוקטובר. אז אם רוצים להבין את סדר הגודל של מה שצריך עכשיו, אנחנו לא מדרים על עשרות מיליונים אנחנו מדברים על מאות מילונים רק לשפ"ח.

נועם, אני לא דיברתי על כסף, כי כסף מבחינתי הוא לא המחסום, אני רוצה לדעת מה הצרכים. לשפר את השכר של הפסיכולוגים יעלה כמה שיעלה.

אני אגיע גם לזה. זה לא רק השכר, זה לא רק השכר מה שזה כולל. לפי התקשורת הבנתי שהיום אמור להיות תיקון לתקציב של שנת 2023 ובהמשך לשנת 2024, חייבים שזה יהיה כלול.

את רוצה שנדבר על הסעיפים האלה?

אני לא רוצה שנדבר על הסעיפים האלה, אני רוצה שנדאג, כולנו, שמערך בריאות הנפש - - -

מפתיע אותך שזה לא נמצא שם?

זה מצער מאוד, ואנחנו מקווים לראות שינוי בעניין הזה. לא כל מקרה טיפולי מתאים לטיפול של השפ"ח.

נכון.

אנחנו יודעים.

יש מקרים אקוטיים ויש פה רצף טיפולי ולא הכול מתאים לשפ"ח. השפ"ח הוא שכבת הבסיס הוא אמור לתת את המענה הבסיסי, ואנחנו יודעים שכשילדים לא מקבלים את המענה הטיפולי בזמן המצב של מתדרדר. דיברו על פגיעה התפתחותית כשזה נוגע בילדים, ולכן, מכאן האקוטיות של הפגיעה דווקא בשכבת הבסיס. חבר הכנסת כהן דיבר על הבעיות שיש בתקינה, יש כאן תקינה לא מעודכנת ועל גבי זה חוסר באיוש. גם אם יאוישו כל 700 הפסיכולוגים החינוכיים שחסרים במערכת החינוך זה עדיין לא ייתן מענה למצוקות הקיימות. ולכן, הגדלת התקינה לפני ה-7 באוקטובר דובר על כ- 2,500 פסיכולוגים שצריך להוסיף, כדי לתת מענה למצוקות הנפשיות של הילדים והנוער. אנחנו מדברים היום על יותר מן הסתם.

עוד משהו שלא דובר עליו, ואם תפתחו את חוזר המנכ"ל של משרד החינוך בנוגע לשפ"חים, השירות שניתן בגדר חובה לשפ"חים הוא לגילאי 15-5. לגילאי 5-3 וגילאי 18-16, תכף אני אגע גם בגיל הרך, אין חובה לתת מענה. מה שקורה שברשות חזקה שיכולה לתת את המענה ולתגבר יש מענה לגילאים הקטנים או לגילאים הגדולים. ברשות שלא יכולה אין מענה. תוסיפו לזה את שיטת המצ'ינג שרשות יכולה נותנת תקנים ורשות שלא יכולה לא נותנת תקנים זה רק מעצים את העניין הזה, גם חוזר המנכ"ל חייב להשתנות. כמובן שזה לא יכול לבוא בלי הגדלת התקינה באופן משמעותי ובלי שיפור כוח האדם באופן משמעותי. כל הדברים האלה חייבים לבוא במקביל ואלחה דברים שחייבים להתייחס אליהם.

דבר אחרון, נקודה אחרונה וקצרה, הגיל הרך. מעונות היום עברו לאחריות משרד החינוך בשנתיים האחרונות. אני יודעת שמשרד החינוך רוצה ומנסה לתת את המענה לגיל הרך, אבל משאבים, כוח אדם, תקציבים בפועל לא ורה הרבה בגיל הרך. למרות רצון טוב של משרד החינוך וכוונות טובות לא קורה הרבה, זאת אוכלוסייה שחייבת לקבל את המענה וגם לשם חייבים לזרום התקציבים.

אני מציע לך להישאר איתנו בדיון הבא בנושא הגיל הרך. אין לי ספק שהנקודה הזאת תעלה.

אני נשארת, תודה.

חוה, יש חוזר מנכ"ל חדש שיצא עם התיקונים? או לפחות סעיפים לגבי בריאות הנפש בבתי הספר בשפ"ח? במהלך המלחמה יצא חוזר?

לא יצא חוזר מנכ"ל.

למה? לא צריך חוזר מנכ"ל.

יצאו הנחיות מאיתנו, מאגף פסיכולוגיה לשירותים הפסיכולוגים החינוכיים. עד מחר יצא מסמך חדש לשירותים הפסיכולוגים חינוכיים שמנחה גם לגבי נושא האבחונים, ועוד כל מיני נושאים שהם רלוונטיים לעכשיו.

חברת הכנסת צגה מלקו, בבקשה. לפני שאת מתחילה אני רוצה להגיד ברוכה הבאה לחברת הכנסת גלית דיסטל, שעכשיו היא חברה חדשה בוועדת החינוך. ברוכה הבאה, גלית.

תודה.

הייתי שמחה שעוד כמה שרים יחשבו כמוה.

אני רוצה להתייחס, כולנו מדברים על מצב שבו אנחנו נמצאים מאז ה-7 באוקטובר. אבל יש את עניין ההמשכיות, כשאנחנו מסתכלים במיוחד על אוכלוסיות מוחלשות, כשלפני כן מצבם גם היה קשה. נכון, עכשיו יש סדר עדיפות וצריך לטפל במפונים מעוטף עזה, אבל גם לטפל באוכלוסיות מוחלשות. אני יותר מתמקדת בנושא של יוצאי אתיופיה ותרבויות. טיפול פסיכולוגי בלי התרבות לא ילך, אנחנו יודעים את זה. והיום יש מחסור באנשים שמכירים את התרבות, יש עולים חדשים שנמצאים רק כמה חודשים בארץ, והיו בעוטך עזה במרכזי קליטה ופינו אותם – אין שום מענה. האם משרד החינוך תכנן את זה ויש מענה? לפי מה שאני יודעת, אני מסתובבת במקומות שהם נמצאים שם, יש קושי. במיוחד התרבות, השפה, בואו נוסיף לזה אוכלוסייה מוחלשת שלפני זה גם לא קיבלה את המענה. במיוחד עכשיו כשמדובר בסמכות הורית, שתמיד הייתה בבעיה. ערעור סמכויות של ההורים, של עולים חדשים.

הנערים יוצאים בערב, הנערים שותים בכל מיני מקומות שאנחנו לא יודעים עליהם, ומה תהיה התוצאה אחרי זה? לכן, יש פסיכולוגים, יש יועצים חינוכיים, שמכירים את התרבות אבל לא מועסקים. ואם הם כן מועסקים, הם מועסקים ברבע משרה פה ובצי משרה שם. זה כישלון טוטאלי בעיניי.

בנוסף לכך, כשאנחנו מדברים על אוכלוסיות מוחלשות, אף אחד לא מדבר על זה, היה מה שהיה ומה שיהיה. ולכן, אני באה ואומרת ונותנת דגש על המנטליות, נושא התרבות הוא חשוב. אני עליתי לפני המון שנים, אני זוכרת כל דבר היה שונה כאן בשבילי, לקח לי המון זמן. ולכן, אני מבקשת לתת פה דגש לצורך של כל אחד ואחד. נכון, יש סדר עדיפויות, יש מספר של פסיכולוגים מצומצם, אבל עם זאת לא יכול להיות שכל דבר יצטרך להיות פרטי. מי שאמיד כלכלית יכול לעשות את זה, ומי שלא – לא יכול. גם מי שנמצא ברשות מקומית חזקה מקבל את הסיוע. בדרך כלל אוכלוסיות מוחלשות נמצאות באזורים מסוימים פחות חזקים. לכן, אני הייתי מבקשת לתת לדבר הזה ביטוי ולחשוב על זה.

תודה רבה. נמצאת איתנו בזום רוני קמאי, ממועצת התלמידים והנוער הארצית.

תודה רבה על זכות הדיבור. תודה רבה על כינוס הוועדה החשובה הזאת, במיוחד עכשיו. אני דוברת מועצת התלמידים והנוער הארצית, אני תלמידת כיתת י"א, שנחשבת לשנה הכי עמוסה בבית הספר. אני רוצה לדבר על כמה פניות שקיבלתי כמי שמייצגת תלמידים, רק היום בבוקר מאז שהתחילה הוועדה קיבלתי כבר שלוש פניות דרך האינסטגרם של המועצה. פנייה אחת שמדברת על תלמידה שחטפה התקף חרדה בדרך לבית הספר בגלל אזעקה שהייתה. היא פשוט פחדה ללכת ולא ידעה למי לפנות, היא פנתה אלינו כי היא זכרה שאנחנו קיימים. תלמידה שאמרו לה שהחיסורים שלה לא מוצדקים והיא לא יכולה להבריז מבית הספר אם היא רוצה לקבל תעודה, למרות שאח שלה בצנחנים והיא מפחדת עליו, היא רק מחכה לשיחת טלפון. ועוד תלמידה שקרסה אתמול באמצע מבחן מתמטיקה כי היא קיבלה שיחה מדוד שלה שנמצא בעזה כרגע בפעם הראשונה.

אנחנו מאוד מעריכים את העבודה של משרד החינוך, אנחנו בקשר מאוד טוב. אנחנו עובדים מול השפ"י, אנחנו עובדים על הפקות, אבל יש כמה בעיות בשטח. הכמויות, זה נושא שעולה פה המון, אין מספיק יועצות. אנחנו מקבלים פניות מתלמידים שלא יודעים אפילו איפה החדר של היועצת שלהם שנמצאת בבית הספר. איך אנחנו נמצאים במצב של מלחמה ויש תלמידים היום, לא משנה מאיפה הם בארץ, והם לא יודעים למי לפנות, לא יודעים מי הבן אדם שהדלת שלו פתוחה עבורם. יש את עניין ההנגשה, מעבר לכך שהדלת פתוחה אני לא אמורה לחפש את היועצת. אנחנו מקבלים המון פניות של, אנחנו לא יודעים לאן ללכת, אבל אני וכל התלמידים מצפים שבזמן המלחמה שיבואו לחפש אותי. אף אחד לא יודע איפה פגש אותי ה-7 באוקטובר, אף אחד לא יודע על חברה שלי שגרה בשדרות ובאותו יום היא חטפה ככה וככה. אף אחד לא שאל אותי איך אני חוויתי את זה, כי אם אני תלמידה מהמרכז אז זה פחות פגש אותי. היום אין תלמיד במדינה שזה לא פגש אתו בצורה כזאת או אחרת, והגישה הזאת חסרה.

מועצת התלמידים לקחה על עצמה איזושהי סמכות או אחריות להבין שזה חסר, אז אנחנו נעשה את זה. אבל זה רציני שאני כתלמידת כיתה י"א, אני בת 16, אני בעצמי חוטפת התקפי חרדות בתקוה קשה הזאת, כמו כולם וצריכה לטפל בהתקף חרדה של ילדה אחרת כי היא לא יודעת למי לפנות. אנחנו לוקחים אחריות ואנחנו עושים את זה, עם המון בני נוער שמתנדבים ויוצאים החוצה, גם על זה לקחנו אחריות, אבל זה לא אמור להיות המקום שלנו. חסרות הסמכות והנחיות כי אני מטפלת מהניסיון האישי שלי. המון חברים שעוזרים לחברים אחרים לא באמת יודעים מה נכון ומה צריך להגיד. חברות כמויות של יועצות ודלת פתוחה, אני מגיעה לבית הספר ואני לא יודעת למי לפנות כשאני צריכה לפנות.

אני חושבת שדובר פה המון על תקציבים ועומס אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. מבחינת התלמידים אנחנו לא צריכים מישהו שהוא על תקן יועץ, אנחנו צריכים מישהו לדבר איתו. מבחינת התלמידים שיביאו מתנדבים ושיביאו סטודנטים, שתהיה דלת פתוחה לכל תלמיד. היום אין סיכוי שחדר היועצת יהיה סגור, ואז תלמיד אחר שהוא בהתקף חרדה – אני לא יודעת מי מכם היה בבית ספר מאז שהתחילה המלחמה – היום תלמידים חוטפים התקפי חרדה בזמן המבחנים ובזמן ההפסקות כי אנחנו במלחמה, ואנחנו עם טלפון פתוח ואנחנו יודעים מה קורה. אנחנו שומעים את הסיפורים על האחים הגדולים שלנו ועל ההורים שלנו, ולא הגיוני שתהיה רק יועצת אחת על 1,000 תלמידים, ושהחדר סגור כשהיא מדברת עם מישהו אחר. אין כאן תיאום בין הצרכים לבין מה שאנחנו צריכים, לדלת הפתוחה ולאוזן הקשבת ולמישהו שיבוא וירגיע אותנו.

וואו, זה מדהים מה שאת אומרת.

עניין היועצת זה נושא שהיה קודם לכן לפני ה-7 באוקטובר?

כבוד היושב-ראש, יש תפקיד כזה רכז מוגנות שפועל.

רכז המוגנות לא נותן את המענה.

חברים, היא אמרה את הדברים יותר טוב מכל אחד מאיתנו.

שנייה אחת, אני שואל האם סיפור פניות היועצים או החוסר ביועצים הוא דבר שעלה במועצת התלמידים עוד קודם לכן?

זאת בעיה שאנחנו מעלים בכנסת ובתקשורת כבר המון שנים.

נכון, זה נושא שעולה הרבה.

עשינו דיונים.

אני יודע. אני רק שואל.

חבר'ה, צריך להבין שיועצת בבית הספר היום עובדת עם בית ספר וחצי וזאת המשרה שלה. יועצת צריכה לרוץ בין שתי בתי ספר. אנחנו יודעים את הנתונים האלה.

ממש.

במקרה הטוב.

סליחה, אין דבר כזה תקן ליועצת, אני אתקן את כולכם. אני משלמת ליועצת ממשרת מורה, שאף אחד פה לא יתבלבל, ועושים לי טובה על הסיפור של ה-7 באוקטובר, ונותנים לי 12 שעות ליועצת. כאשר כל המשרה שלה היא בעצם משרת הוראה שאני מוציאה. מה שאת אומרת הוא כל כך חשוב, ואת מדברת על מישהו שנמצא בהתקף חרדה שניגש ליועצת, בואי נדבר על כל אלה שלא ניגשים ליועצת. ושהיועצת צריכה לתור אחריהם. צריך להיות להם שיעור במערכת שבוא נכנסים ומדברים עם ילדים, לא מחפשים אותם הם לא ידברו, הם בני 16, הם לא יבקשו עזרה. צריך להבין את זה, צריך להגיע אליהם לכיתה ולדבר איתם ולאתר אותם.

הם לא יפנו למבוגר שהם לא סומכים עליו, הם מכירים אותו ולא את היועצת.

את מדברת על מה שהתכוונתי להגיד. גם אם יודעים איפה חדר היועצת, אני ילדה בת 17, אני לא אלך לחדר היועצת. נוצרה סטיגמה מאוד מוזרה על החדר הזה, זה לא אמור להיות ככה. זה מאוד לגיטימי שיש מישהו שבא ומקשיב לך. אבל בגלל שנוצר בהמון בתי ספר איזשהו משהו שהוא מאוד מנותק, והיועצת היא רק לילדים שממש צריכים את זה, וזה רחוק ממך, אתה לא מרגיש בנוח ללכת לשם. ביסודי היועצות היו מגיעות אלינו לכיתות, מגברות ומעבירות שיעורי חינוך וזה לא דבר שקורה בחטיבות ובתיכונים. אני יכולה להגיד לכם שאני גם מדריכה בצופים, אני מדריכה 30 ילדים מכיתה ו'. הם יודעים את הפרטים יותר טוב ממני, הם חוקרים הרבה יותר. לי יש את המודעות להדחיק את הדברים ולבחור על מה להסתכל ולדעת מה יעשה לי רע. אבל להם אין את ההבנה לא להיכנס לסרטון מסוים, כי אחר כך הם יכולים להיכנס לחרדות. אני מוצאת את עצמי גם כמדריכה בצופים מטפלת בחרדות שלהם.

רוני, לגבי הצופים, כמדריכה האם קיבלת הכוונה מהמערכת?

קיבלנו משהו מאוד כללי, אבל לא מעבר, כי מי יעביר לי? הרי מי שאמור להעביר לי הוא מישהו ושהוא גדול ממני בשנתיים. צריך לתת איזושהי אמירה ממשרד החינוך, הרי הצופים יושבים תחת החינוך הבלתי פורמלי. הבוגרים שלי נותנים לי אנשים שמסבירים לי למי לפנות ולמי להפנות את החניכים שלי ואני עושה את זה. אני מספרת להורים ומטפלת בדברים האלה, אבל אין הנחיה כללית של מה שאני אמורה לעשות. מעבר לזה, אני עוזרת לחניכים שלי כי אני אוהבת אותם ומעריכה אותם, אבל גם לי זה קשה, אי ילדה בת 16 שחווה התקפי חרדה בגלל המצב כמו כל החברים שלי.

איך היא יכולה להתמודד עם זה בכלל?

הדברים הובנו, הבנו אותך בצורה הכי ברורה.

רוני את אלופה.

רוני, אנחנו צריכים את החוסן שלך.

אמרת את זה בצורה הכי ברורה שיש ואני חושב שכאן המקום לאור המצב. אני חושב שהעלית את הנקודה של ארגוני הנוער ותנועות הנוער, והמקום שלהם כמענה בלתי פורמלי הוא מתבקש ביתר שאת, בזמנים האלה.

לא סתם שאלתי את השאלה הזאת.

השאלה מי מסייע?

נמצא איתנו יושב-ראש ארגוני הנוער מר שלומי קסטרו, שחזר מהמילואים. אני אתן לחברי הכנסת, ומייד אחר כך, שלומי, תוכל להתייחס לנקודה הזאת. סימון דוידסון, בבקשה.

תודה רבה, אדוני. מאיר, אתה כל הזמן מפתיע אותי עם הרגישות שלך לנושאים כל כך חשובים, ואני רוצה להודות לך. קודם כול כאזרח, שאתה מעלה את זה, כי במשך שעה וחצי עולים פה הרבה מאוד נושאים. אני רוצה להתחיל קודם כול עם שלומציון. הייתי אצלך לפני שבועיים בערך, באתי למלון וישבתי עם בעלה, שהוא חבר אישי שלי, מאמן שחייה, והגעת והתחלת לספר לי על היום שלך. איפה היית, ועם מי נפגשת, ואת לא שנמת לב אבל תוך כדי הבנתי את האירוע. אמרת לי וחזרת כל הזמן, על הצוות שלך, על המורים שכולם במערכה ושאף אחד לא נטש, ושהם בקשר איתך ואתם עושים zoom קבוצתי. שאתם מנסים להיפגש וכל אחד מהמקום שלו – אתם צריכים להבין, הילדים פזורים בכל הארץ. וכל מורה או מורה נמצאים במערכה ב-100% ושולטים בצורה כמעט אבסולוטית על הילדים שנמצאים תחתם. וכשאני מספר על זה, אני מנסה לחשוב, אולי רגע נצא מהקופסה.

דיברו פה על חוסר תקנים ועל חוסר בכסף ועל המשכורות, בסוף יש במדינת ישראל כל כך הרבה מאוד מורות ומורים מדהימים, והרבה מאוד מחנכות ומחנכים. אני שואל האם אותם מחנכות ומחנכים מקבלים או קיבלו הכוונה ייחודית ומיוחדת כשהם מקבלים את התלמידים שלהם? כמו שהיא אמרה ממועצת התלמידים, היא זרקה את זה, ומייד הבנתי, היא מדריכה בצופים. תבינו הילדה הזאת מקבלת תחתיה 30 ילדים. היא צריכה לקבל הכוונה איך ומה היא צריכה להגיד ואלו פעולות לעשות. כמו שאותו מאמן שמקבל ספורטאים בעולם הספורט, אני טיפלתי בזה אישית, והם קיבלו הרצאות והכוונה לא ממשרד החינוך ולא ממשרד הספורט, דאגנו לזה שאנשים יקרים יתרמו הרבה מאוד שעות, כדי שמאמן או מאמנת ידעו איך לפעול מול אותם ילדים. לא כולם יודעים איך לעשות זה.

אני רוצה לומר עוד שלושה דברים. תקשיבו חברים, הבניין הזה, כנסת ישראל, אני קורא לה – ואני אגיד עוד פעם – כנסת על פלסטר. אנחנו עושים דיונים בהרבה מאוד נושאים, ועוד פלסטר, ועוד פלסטר, ועוד פלסטר והגיע הזמן שאנחנו נעשה טיפול שורשי ויסודי גם בתחום הזה. ואנחנו מבינים כמה הוא חשוב לילדים שלנו, לנכדים שלנו ולעתיד מדינת ישראל. כמו שאמרה קודם לכן דבי, אם לא נטפל בזה עכשיו אנחנו נשלם פי עשר בעתיד. וכשאני חוזר כל הזמן לספורט אני אומר לכם שכל שקל שנשקיע בילדים האלה, במסגרות האלה, בתנועות הנוער, בספורט, בחינוך הבלתי פורמלי, כל שקל שנשקיע בהם – אנחנו בעולם שלישי בנושאים האלה – בתקציבים, במתקנים וכולי ויש לי את כל הנתונים ולא נדבר על זה עכשיו, אבל הרבה מאוד מכירים את זה.

בעזרת השם, כשיהיה לנו את הכוח אנחנו נשפיע ונשנה, כי אני יודע שכל שקל שמשפיעים בעולות החינוך הבלתי פורמלי אנחנו נחסוך עשרה שקלים בעתיד. בבריאות, בבריאות הנפש, בהתנהגות שלהם, באי-הגעה לסמים ואלכוהול ועוד כל מיני התמכרויות אחרות שיש לילדים היום. לצערי, האוזניים עדיין אטומות, לאט לאט הן נפתחות לעוד דבר ועוד דבר.

דבר אחרון, אני רוצה לסיים, מינהלת תקומה, יש שם כסף, והרבה כסף, אדוני היושב-ראש. היום התקיים דיון במנהלת תקומה לגבי הספורט, דבר שאני ביקשתי. צריכים לבקש מהם גם בנושא הזה של הפסיכולוגיה, מנהלת תקומה צריכים להיות חלק מהדבר הזה, חלק מהאירוע הזה.

אני רוצה לספר לכם על אירוע שהיה בשבוע שעבר בים המלח. אני נסעתי למלון דוד בים המלח שם נמצאת קבוצת בארי. שלומצי, שכחתי לספר לך אני אספר לך מה היה שם ולמה נסעתי. ארגנו שם אירוע ספורט מאוד מאוד גדול, משרד הספורט אבי בנבנישתי ואיגוד כדורשת ישראל. הקבוצה של בארי שאיבדה שתי בנות מהקבוצה, הן נרצחו, ועוד שלוש בנות שהן חטופות, התלכדה בפעם הראשונה והמאמנת הגיעה. ואני עמדתי בצד וראיתי מה זה מאמנת עבור אותן בנות ומה זאת המסגרת עבור אותן בנות – זה היה נורא מרגש. והיה מעין משחק אבל זה לא היה בשביל המשחק, זה היה כדי לראות ולדאוג שהבנות יחזרו לאיזושהי מסגרת. ואותה מאמנת של בארי שבכתה כשראתה את הבנות, עשתה איתן עבודה מדהימה. הקשר ביניהן הוא כל כך עמוק, היכולת שלה להשפיע על הילדים, לפעמים היא הרבה יותר מפסיכולוג. בואו נשתמש במאמנים, במאמנות, במדריכים, בחינוך הבלתי פורמלי, ניתן להם את הכלים כדי שהם יהיו חלק מהמערכה הזאת, יש להם את היכולת להשפיע יותר מההורים ויותר מכל אחד אחר. תודה.

אני צריכה ללכת, יש לנו מורה שנרצחה ועכשיו האזכרה שלה, אזכרת חודש. אני רוצה להגיד תודה על כל הדיון הזה. אני לא אוהבת שמשתדלים, גם בצוות שלי אני תמיד אומרת שאני לא אוהבת את המילה להשתדל, להשתדל זה עם הסתייגות, עושים את ה-100% ואני מקווה שמכאן זה יצא. אני מודה לך על הדיון. ולהגיד לכם שהמדינה היא האבא והאימא שלנו, יש לה לדאוג למיליוני תושביה. תודה רבה.

בהחלט. תודה רבה, שלומצי.

משפט יפה, כל הכבוד.

אני מבקשת משפט אחד בתגובה, זה נורא חשוב.

לא, לא, לא. אין תגובות כרגע. חברת הכנסת נעמה לזימי, בבקשה.

תודה רבה. אני לא רוצה לחזור על דברים שהיו ולכן אני אנסה לגעת בנקודה אחרת. יש לי הצעה שאני חושבת שזו העת להצעה הזאת. קודם כול, הדיון הזה חשוב, יושב-ראש הוועדה, ואני רוצה להתחבר למשפט שזרק פה חברת הכנסת כהן בתחילת הדיון. אסור שהמשרד יפנים את חולאי המערכת ויקבל אותם במוסכמה ברורה שאי-אפשר לערער עליה, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. אני לא אומרת את זה, חלילה, ממקום שופט, אלא ממקום שאומר שאנחנו צריכים תמיד לשאוף להיות במקום טוב יותר כחברה ובמענים שלנו. כשאנחנו קיבלנו את חולאי המערכת, ואמרנו איך עכשיו עושים את כל הסידורים בכל הדבר הזה, אז כאן הרע מתרחש. ואנחנו רוצים לעשות טוב.

אנחנו נמצאים היום ברגע היסטורי נוכח נסיבות לא פשוטות, ואני אגיד למה רגע היסטורי. מצד אחד יש לנו הסכם קיבוצי פתוח, הסכם שכר פתוח, מערכת חולה כי החליאו אותה – ממש ככה – ופותחים תקציב. חברים, כל הדיון הזה צריך להיות כדי להגיד שהתקציב נפתח, לא צריך לבקש אלא לדרוש שבשינויי התקציב משקמים כמובן את כל מערך בריאות הנפש, ובטח את השירות הפסיכולוגי במובן הזה ואת השכר. זה לא צריך להיות דיון שמתנהל כמו דיון שגרתי של איך ננסה לעורר את המודעות ואת הסוגיות. נפתח התקציב של 2023, תכף נפתח 2024 בתיקון, עכשיו זאת הזדמנות חד-פעמית עם הסכם פתוח של שכר, שכר עלוב ולא מכבד את השירות, וגם התוצאות הן הרבה יותר מהאמירות האלה, כי פשוט אין מספיק. ברור שזאת סוגיית שכר קשה מאוד. כל שאר ההתאמות יכולות להיעשות בשגרה.

את כל שאר הדברים, ואני גם שמעתי על מודל דימונה, ואני רוצה להגיע לסיור שם, ואני רוצה לראות, אבל את כל הדברים הללו עוד יהיה אפשר לעשות בתיקון העמוק שהוא תיקון לא מיידי. אבל את סוגיית התקציב והשכר בבסיס התקציב אפשר לפתוח בשבוע הקרוב ל-2023, ולקראת 2024. אין רגע כזה של הסכם קיבוצי פתוח, שאפשר להגיד הוא נפתח בעוד שנתיים ועכשיו הוא סגור – אין, אנחנו במצב ובנקודת זמן שאפשר לשקם רגע את אחת המערכות החשובות והקריטיות. בעת הזאת ובתקופה הקרובה – שגם ככה אנחנו יודעים שהיא מערכת שנמצאת במצב לא פשוט – ועכשיו עוד יותר יהיו לה תוספות. את כל נזקי הקורונה והכול עכשיו מושט על הזמן הנקודתי הזה. אם לא נעשה את זה, כל הדיון הזה הוא מיותר.

יושב-ראש הוועדה, אני אומרת לך, חד-משמעית, שאת כל שאר השינויים וההתאמות ואת תיקוני המדיניות הפנימית יהיה אפשר לעשות. את הדרישה שבתוך ה-30 מיליארד שאמרו ששמים עכשיו על 2023, לצרכי המלחמה חייבים לשים את כל מערך בריאות הנפש בכללי ובטח את השירות הפסיכולוגי בבתי הספר. יש פה חובה שלנו כחברי כנסת, אנחנו נמצאם בעת מאוד גורלית למדינה – אנחנו ננצח ונצא מחוזקים. אבל אם אנחנו לא נעמוד על התיקון המערכתי העמוק, אנחנו כשלנו בתפקידנו. לא כל הזמן קורה דבר כזה, שנפתח התקציב ושיש את הרגע הזה לשפר את השכר, אנחנו מבינים את כל הסיפור ודברים טובים יקרו. יושב-ראש הוועדה, ברגע שיהיה שכר מכבד אמיתי, כל מי שהגיעו לשליחות הזאת יוכלו להתפרנס ממנה ב-70% משרה או ב100% משרה, התקנים החסרים יאוישו, וכל הדבר הזה יכנס למנגנון אחר.

כל עוד אנחנו משאירים מנגנון רקוב שבו המדינה מעדיפה העמקת הפרטה בפרילנסרים לאנשים שיכולים לעבוד במגזר הציבורי בשירות הפסיכולוגי, ולעשות בנוסף את הפרילנס כדי להשלים לעצמם שכר. אנחנו השתגענו? אנחנו מייצרים מצב שבו אנחנו מייצרים עוד יותר אמביציה ללכת ולהיות פרילנס ולא להיות עובד במערכת? מחויב למערכת בכל הזמנים שישנם?

משפט אחרון, כי הזכרנו מה ראינו, כשאני הגעתי בשבועיים הראשונים למלונות המפונים כשהמדינה עוד לא התאפסה, היה לי מנהג שכשאני מגיעה למלון אני שואלת את השירות הפסיכולוגי שאני פוגשת שם, חלקם חברים, אתם פה בהתנדבות או לא? כולם אמרו לי התנדבות, זה מה שהיה בהתחלה. זאת הרמה האנושית, ההבנה שתכף יהיו בשורות מרות לבשר, שזה היה עוד לפני שמצאו, לצערנו, את הגופות בקיבוצים והכול, היה צריך לאסוף גם את השברים. הם פשוט הגיעו והבינו שזאת השליחות שלהם, הם הבינו שבגלל זה הם למדו כל השנים, לא בשביל השיק, בשביל השליחות. אנחנו מייצרים מצב אבסורדי שבו הם צריכים לפרנס משפחה וזה לא בהלימה אל מול השליחות שלהם. זה לא יכול להמשיך יותר. הרגע הזה, יוסי, אנחנו יכולים לעשות היסטוריה, לשקם את כל המערך הזה בתקציב הקרוב. מה שייכנס לבסיס התקציב לא יקוצץ, אתה יודע את זה בדיוק כמוני – זאת החובה שלנו. תודה.

תודה רבה. יושב-ראש מועצת התלמידים, מר שלומי קסטרו, בבקשה.

ארגוני הנוער.

סליחה, מועצת ארגוני הנוער.

אבל פרגנת לו.

נהיית צעיר בעוד כמה שנים. כן, בבקשה, שלומי.

ליוסי, יש יתרון הוא שירת ביחידה קרובה אליי. אני מנכ"ל מועצת ארגוני הנוער. זה ארגון הגג של ארגוני הילדים והנוער בישראל, בעתם שכבת החינוך הבלתי פורמלי, הרבה ארגונים שאתם מכירים: אחריי, מד"א, איגי, לתת, חוגי סיירות וכולי. ארגונים בחברה הערבית ובחברה החרדית. אנחנו פועלים גם ולצד תנועות הנוער.

חברים, הישיבה הזאת לא נגמרה. עם כל הכבוד.

אני כאן מכמה סיבות. אני עדיין במילואים, אני בחטיבת גבעתי, סיירת גבעתי, בחודש וחצי האחרונים. אני רוצה להגיד כמה דברים בהתחלה, על הנוער, חשוב לי להגיד כי אנחנו פוגשים אותם. גם את המתגייסים הצעירים, גם היה לנו סיירות לידנו. אני רוצה להגיד שהם יצטרכו הרבה ליווי והרבה עזרה. לצד זה אני אגיד שיש לנו נוער מדהים ועם חוסן. מה זה נוער? נוער זה תוצר של הרבה משפחות, ותוצאה של עבודה חינוכית, ובטח של עבודת השפ"ח שיושבים על ציר בעיניי שהוא הכי משמעותי והכי דרמטי בבריאות הנפש ובחוסן של הילדים. חשוב שנגיד את זה, יש לנו נוער נפלא, חזק וטוב, שרוצה להתגייס ומוכן להקריב, ורוצה לתת.

ולהתנדב.

ולהתנדב. בעיניי, זה ממש מדהים. אנחנו עוצרים את חלקם בלית ברירה במד"א ובלתת ובעוד המון כיוונים, כי חלק מהמקומות הם עם סיכון מאוד גבוה, אבל המוטיבציה שלהם שם. הם מדהימים וזה צריך להיאמר כל הזמן, לצד הקשיים והמענה שנצטרך לתת להם.

דבר שני, לאחרונה אני עושה גיחות מהמילואים ואני מרגיש שאני מנהל במקביל לשירות המילואים שלי איזושהי מלחמה מאוד מאוד ארוכה. והיא בגלל השיטה של מדינת ישראל לאורך השנים, שלא לבסס את תקציבי החינוך ובכלל את תקציבי השירותים החברתיים. ובזמן שאנחנו עושים סיורים, ארגוני הנוער חזרו לעבוד, בשבוע שעבר היינו בשדות ים, השבוע אנחנו הולכים לניר עוז לסיור עם צה"ל כדי ללמוד ולחבר את הנוער וכולי.

בגדול החבר'ה איתי אבל בגדול הם לא איתי, כי אין להם תקציב. אנחנו עומדים לסיים את שנת 2023, ולתנועות הנוער ולארגוני הנוער עדיין לא אישור את התקציב. אני יושב כאן היום, וחזרתי לכאן היום כי אני מרגיש שאני חייב רגע להילחם על הישיבה הזאת שתהיה היום.

זה קואליציוני.

זה קואליציוני, כן, אני מכיר.

ואנשים לא מבינים שקואליציוני זה גם דברים חשובים כמו שאתה אומר עכשיו.

הגיע הזמן להכניס את זה לבסיס, בואו נגיד את הדברים גם פה.

אני מסכים, זה נכון. אסור שזה יישאר בקואליציוני. צריך להכניס לתקציב, עולם החינוך של הילדים הוא דבר בסיסי וכל כך משמעותי. החינוך הבלתי פורמלי הוא יסוד ואסור שהוא יישאר בקואליציוני, וגם עכשיו אסור שהדבר הזה יקוצץ.

אתם יכולים ליישם את זה.

תכניסו את זה לתוך התקציב.

בכל ועדה שאני נמצא מדברים על כך שצריך לקצץ את זה.

חבר הכנסת סולומון, תודה רבה, אבל שלומי קסטרו לא סיים את דבריו.

הרב סולומון, אנחנו יודעים את הדבר הזה, קודם כל צריך להגיד שלגבי היום לישיבה של היום, בתוך הכספים האלה יש כספים ששייכים לחוסן הלאומי, לתנועות הנוער, לארגוני הנוער ולגופים המחנכים. תעשו אם אתם רוצים את הדיונים ותבינו איפה זה כספי הנפצות ואיפה. אילו כספים שלאורך השנים נמצאים בכספים קואליציוניים, והם צריכים להיות, פעם אחת ופעם שנייה מדינת ישראל, ממשלת ישראל בתמיכת קואליציה ואופוזיציה צריכים להכניס אותם לבסיס התקציב עכשיו כשפותחים את התקציב הזה. אנחנו מדברים על ההיבט הפסיכולוגי, אי-וודאות של ארגונים, של מדריכים שחיים באי-וודאות. הם לא יודעים אם הם יוכלו לעבוד, הם לא יודעים אם יפתחו סניפים, זה אירוע נפשי.

יש לי ראשי ארגוני נוער שאומרים לי, אני לא ישן כבר לילות, אני מוציא כסף על המלחמה. אני נוסע בעוד חודש וחצי לארצות הברית לקהילות כדי לגייס – שאלת חברת הכנסת דוידסון, תקנים לפסיכולוגים ולמטפלים – דרך קרן שוסטר, אני הולך לגייס כי כנראה שהמדינה לא תיתן לי. אני לא יודע עדיין. אין לנו כסף לפתוח את הקבוצות.

ולכן, אני מבקש כאן, אלף, לחזק את חבריי וחברותיי מהשפ"ח, אשתי היא גם סגנית מנהלת בית ספר, אני רואה את העבודה שלהם – וצריך לתת להם כל מה שצריך. שתיים, להגיד ששכבת החינוך הבלתי פורמלי היא איתכם והיא עם המדינה. היא תעבוד עם כסף או בלי כסף – אנחנו שם. אבל לעשות מעשה.

יהיה לכם קשה בלי כסף, צריך שיהיה כסף.

אני יודע. קואליציה ואופוזיציה צריכים לבסס תקציב לתנועות, לארגונים ולגופי החינוך הבלתי פורמליים. תודה.

אני איתך בכל מילה, שלומי. חבר הכנסת, משה סולומון.

הדברים של שלומי, חברי, אנחנו עובדים הרבה שנים יחד בחינוך הבלתי פורמלי, והוא עושה עבודה בלתי רגילה ואתם רואים, אף אחד לא שואל איפה הכסף, אנשים עובדים ונמצאים בכל בתי המלון, מצאים בכל פינה ופינה. ואני מתווכח בוועדת הכספים על מתווה לעמותות שמביאים רק 40 מיליון שקלים לכלל הארגונים שזה כלום בתוך הסיפור הזה.

אדוני היושב-ראש, זה דיון כל כך חשוב שאתם מנהלים כאן בוועדה, הוא משמעותי מאוד מאוד ולא משפיע רק על כאן ועכשיו אלא משפיע על העתיד שלנו במדינה, על העתיד של החברה שלנו, והוא כל כך משמעותי. אני מבקש להגיד, שהייתי רוצה שנסתכל על המשבר המאוד מאוד קשה והכואב הזה כהזדמנות. יש כאן משר קשה מאוד מאוד, ואנחנו שמענו את כל אנשי המקצוע מהתחום הזה.

לא שמעתם את כל אנשי המקצוע. יש פה עוד אנשי מקצוע שצריכים לקבל רשות דיבור.

חברים, סליחה. ההתפרצויות האלה לא יבואו בחשבון, חד וחלק, אני לא אתן לך לדבר. כן, בבקשה.

אני מבקש לנצל את ההזדמנות שנוצרה, שלא ברצוננו, ולראות איך עושים את התיקון הזה. אמרו את זה חבריי קודם לכן, גם חברת הכנסת לזימי, לתקן את המציאות שהתיקצוב של מערכת החינוך ושל מערכת החינוך הבלתי פורמלי בפרט, משם אני מגיע ומכיר אותו היטב, וזה מאוד מאוד חשוב.

אני מבקש להגיד שתי נקודות, אני לא אאריך הרבה וקודמיי כבר אמרו, יש הרבה פניות אליי בתוך מערכת החינוך, חברתי סגנית השר לשעבר מיכל וולדיגר, דיברה איתי על כך שיש המון המון פניות של מורים שנכנסים לכיתות ופוגשים תלמידים, בעיקר ביסודי ובכלל, שהם לא מקבלים את ההכשרה המתאימה כדי לתת למענה בסיסי ראשוני לתלמידים האלה. אנחנו צריכים לראות איך מערכת החינוך, ואני מדבר בעיקר על מי שפנה אליי ממערכת החינוך הממלכתי דתי, איך אנחנו מצליחים להכשיר בבסיס את המורים ואת הצוותים המקצועיים החינוכיים כדי שיתנו מענה ראשוני קודם כול לתלמידים.

ראיתי מחקר, אדוני היושב-ראש, ש-90% – אני לא יודע אם זה נכון לאירוע שלנו עכשיו – מהנפגעים או ממי שצריכים טיפול נפשי כזה או אחר, יודעים לצאת דרך המעגלים הקרובים אליהם. יש לנו עוד 10% שאנחנו מבינים שהם צריכים את האנשים המקצועיים, את הפסיכולוגים וכן הלאה. אנחנו מבינים שאם אנחנו לא נכשיר עכשיו את הצוותים החינוכיים באופן יותר אקטיבי מצד המערכת כולה, איך הם קולטים? איך הם נותנים מענה? איך הם מדברים? איך הם נותנים מקום לרגשות ולחשיפות שאליהן התלמידים נחשפים? אנחנו נפסיד ונגדיל את ה-10% שנצטרך בכל מקרה. ולכן, הנקודה הזאת היא מאוד מאוד חשובה.

דיברו פה על המשאבים, אנחנו מבינים שפתיחת התקציב הזה היא הזדמנות מאוד משמעותית לאיך אנחנו מצליחים לתת מענה גדול יותר, רחב יותר, תיקון היסטורי ועמוק יותר. דיברנו על זה בוועדות קודמות, אדוני היושב-ראש, איך אנחנו מצליחים לתת מענה הרבה הרבה יותר מאפשר למערכת החינוך. להביא את ההישגים, את העניינים החינוכיים, גם את העניינים הטיפוליים שאנחנו שמים על השולחן.

נקודה אחרונה, בשבוע שעבר נפגשתי כאן עם עמותות חברתיות חינוכיות וקהילתיות. היו אצלי כאן באחד החדרים, הם הציגו איך הם שקופים. הם רוצים מענה חינוכי, הם נמצאים בבתי המלון ובחזית והם לא מקבלים את המענה הנדרש, אני מבקש שהוועדה הזאת תשים כחלק מהמטרות שלה איך היא מאדירה ונותנת מקום לעמותות, לחינוך הבלתי פורמלי, לארגונים, לתנועות הנוער ולכל התהליך הזה שהוא חינוך משלים, זה מאוד משמעותי בעת הזאת. שמענו כאן גם את הדוברת של מועצת התלמידים היא אמרה, שבצופים עושים לה שיח קצר כדי לתת מענה ל-30 חניכים שמגיעים אליה ומספרים לה. אנחנו צריכים להבין שהחינוך הבלתי פורמלי הוא חלק אינהרנטי בכל התהליך הזה. תודה רבה.

תודה רבה. חברת הכנסת גלית דיסטל, בבקשה.

אני מקשיבה ברוב קשב, ואני רוצה להציג קצת ריאלי צ'ק וקצת איפכא מסתברא לדברים שנאמרו פה. אני כמובן שותפה לדאגה ובגלל זה אני פה. זאת ועדה שביקשתי להיות בה. אנחנו נמצאים במדינה שנמצאת אשכרה שטראומה לאומית, סבתות בטראומה, מטפלות בטראומה, נכדים בטראומה, מורים בטראומה, מטפלים בתלמידים בטראומה, אימהות בטראומה, מטפלות בבעלים בטראומה – כולם נמצאים בסוג של טרגדיה אנושית, שהעולם המערבי לא רגיל אליו בכלל. זה אירוע רציני מאוד.

גם הפסיכולוגים והמטפלים עצמם.

לחלוטין. המורים, המנהלים, אני – כולנו, באמת כולנו. ואנחנו מחזיקים אחד את השני וזה אירוע משמעותי מאוד. לתחושתי, האירוע הזה, ברגע שהמלחמה תסתיים בניצחון, בעזרת השם, הולך להיות האירוע שך מדינת ישראל, אפילו יותר מהאירוע הכלכלי. חשוב לי לדבר על האנשים שנופלים בין הכיסאות. על תלמידים שנופלים בין הכיסאות, על ילדים שנופלים בין הכיסאות, על נוער שנופל בין הכיסאות. אני מדברת על האנשים עם החרדות הנפשיות, כאלה שלא נמצאים בכלל במעגל הראשון ולא במעגל השני של הטראומה. כאלה שיושבים בבית שלהם בחיפה או בתל אביב, או שהם עם חרדה חברתית, או שהם פשוט בודדים ואין להם חברים. אני מכירה את זה כל כך מקרוב, מהבית שלי, לחבר'ה האלה אנחנו אפילו לא מגיעים וההיקף רק הולך וגדל.

ואז אני מגיעה לריאליטי צ'ק, אני מגיעה לכנסת ולפוליטיקה מהמגזר הפרטי. וכשאני שומעת שצריך להגדיל תקציבים, נגדיל תקציבים, בואו נגדיל תקציבים, אני מרגישה שיש פער עצום בין הכינוסים בוועדות לבין העולם האמיתי. שימו לב, פסיכולוג היום בשוק הפרטי מרוויח בממוצע בין 550-400 שקלים לשעה.

אמת.

פסיכולוג בשפ"ח מרוויח כ-47 שקלים לשעה. אף תקציב ואף שר אוצר, ואף דרישה לפתוח סעיפים לא יגדילו לכם את זה פי עשרה, יש פה פער מצמיא. פשוט תחשבו עליכם כבעלי מקצוע שיכולים להרוויח פי עשרה. נעשה סקר, סקר מעודד, כי הוא מראה ש-70% מהפסיכולוגים מעוניינים ורוצים להיתרם ובלבד שתהיה איזושהי הטבה כספית אפשרית. אני חושבת שאנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה.

אני חושבת שאנחנו צריכים לחשוב על דברים כמו למשל, הקלות במס. ניהלתי פעם עסק עצמאי אני יודעת מה זה, ברגע שיש לך הקלות משמעותיות במס בעסק עצמאי, ואומרים לך שאתה תקבל את ההקלות האלה אם תיתן כך וכך שעות בשפ"ח, אז המוטיבציה הפנימית שכולנו מגויסים אליה היום, לעבוד למען הנוער ולמען האנשים במצוקה, שאנחנו רואים לפי הסקרים שערכו בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הארצית יש מוטיבציה אדירה של פסיכולוגים להיכנס פנימה ולעזור – מוטיבציה אדירה. אני חושבת שאם אנחנו נחשוב מחוץ לקופסה, כי בשום עולם לא יגדילו לכם את התקציב ברמה כזו שזה יהיה בכלל אקוויוולנטי למה שהם מרווחים בחוץ. אבל הקלות במס – כמי שניהלה עסק עצמאי – זה מאוד מפתה. זה ענק, זה גם לא להוציא כסף אלא לא להכניס כסף שבא ממקור אחר.

עוד מילה אחת שאני רוצה לומר, כאימא שהכירה את מערכת החינוכית מקרוב, מכיוון שהבן שלי היה אומנם בחינוך המיוחד, אבל קצת לשקף. לפעמים זה לא היעדר תקציב כמו תקציב שמשומש לא נכון. אני יכולה לומר מה קורה בחינוך המיוחד, ואני משוכנעת שיש את הלקונות האלו גם בחינוך הרגיל. הבן שלי נמצא עם מורה פרטנית שמרוויחה שכר מינימום מחפיר. והיא מתאמת לו תוכנית לימוד פרטני, מעליה יש מפקחת שמרוויחה כפול ממנה, מעל המפקחת יש עוד מפקחת שמרוויחה כפול ממנה, מעל המפקחת הזאת יש עוד מקפחת , זאת אומרת זה משולש של פיקוח שבסופו של דבר נגמר בילד עם מורה שמרוויחה שכר מינימום שלא מצליחה לעשות את העבודה שהיא נדרשת, אבל היא חייבת כי יש עליה 20 מפקחות שמרוויחות המון כסף.

אני מתנצלת על הראייה הקפיטליסטית שלי, או על הראייה הצינית שלי, אבל כמי שמכירה את המערכות מבפנים על בשרה, אתה רואה את הכסף מתבזבז על תקנים, מתבזבז על פיקוח אין סופי, לא מגיע לילד. המלצה כללית, לפני שאנחנו באים ואומרים בואו תביאו לנו עוד תקציב – מה שאני לחלוטין מסכימה שצריך, אין פה שאלה – בואו תראו בעיניים מפוקחות איך הכסף שמגיע מבוזבז באופן לא תועלתני.

או איך הופכים אותו להיות תועלתני. את כל כך צודקת.

אני רוצה לתת לאילנה, אנחנו נעשה איחור בסיום של חמש דקות. ההתערבות שלה חשובה בנושא. יושבת-ראש האגודה לטיפול באמצעות אומנויות בישראל ד"ר אילנה לח, בבקשה.

תודה רבה, ותודה רבה על המקום כי זה חשוב להזכיר פה עוד מקצועות שיכולים לתת מענה. אני רוצה להגיד שאנחנו אנחנו מקווים לחזרה לחיים בטוחים עבור כולם, חיי אדם קודמים ובריאות הנפש היא חלק מחיי האדם.

דיברו פה על המצוקה המאוד גדולה של האנשים שנמצאים בכל מערכת החינוך של החטופים שחוזרים, של בני המשפחות ושל התלמידים בחינוך הכללי. אני רוצה להגיד שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה בריאות הנפש היא חלק משירותי החינוך המיוחד. והמטפלים באומנויות כבר נמצאים במערכת החינוך המיוחד ונותנים מענה לבריאות הנפש לתלמידי החינוך המיוחד.

אנחנו נמצאים בשטח מהרגע הראשון, מהשבוע הראשון של האסון הזה, אנחנו מתנדבים כמו כולם בתוך מרחבים, בתוך המלונות עם המפונים. אנחנו פוגשים את הילדים, אנחנו פוגשים את המבוגרים ואנחנו עושים בדיקת צרכים ונותנים את המענה הקהילתי. יש מטפלים באומנויות בארץ שהם מוכשרים בטראומה והם יכולים להצטרף לכל המענים האלה. במערכת החינוך יש 4,000 מטפלים, יש בסך הכול 9,000 מטפלים באומנויות שעומדים בתנאי מתווה מל"ג, לרובם יש תואר שני, יש להם הכשרה קלינית, הרבה מאוד שעות של הכשרה קלינית בפיקוח, צריך להכניס אותם וצריך להסדיר את המקצוע בחקיקה. מה שעומד בים הכניסה של המטפלים האלה לתוך המערכות הוא שזה לא מוסדר בחקיקה כבר 18 שנים. צריך להסדיר את המקצוע ואז יהיה אפשר להכניס את המטפלים לכל המענים, אנחנו כבר נמצאים שם אבל באופן לא מוסדר, ולכן צריך להסדיר.

עוד דבר, במצבים טראומתיים לא תמיד מילים יכולות לעזור. יש מצבים שבהם אי-אפשר לדבר במילים והאומנויות מאפשרות ביטוי לדברים שאי-אפשר להגיד במילים. לנו יש את היכולת ואת ההכשרה המקצועית לעבוד במצבים שבהם מילים לא יכולות. אנחנו יכולים להצטרף לפסיכולוגים, ולהצטרף לעובדים הסוציאליים ולקבל מקום כאנשי מקצוע לבריאות הנפש, רק צריך להסדיר את החקיקה. תודה רבה.

תודה רבה. אני מציע חבר הכנסת מאיר כהן, שאנחנו ניקח את הסיפור הזה של ההסדרה לחקיקה בנושא המטפלים באומנויות.

אני רוצה להגיד לך תודה רבה, ותודה רבה לכל מי שהגיע. הבנתם שזה לא מסע של הכפשות אלא שזה באמת נגיעה בעצב הכי רגיש היום בחברה הישראלית. אני רוצה להציע לך, אדוני, שהוועדה תוביל כנס חירום בשבוע הבא. אני חושב שמן הראוי, יש לי יום כזה שרשום על שמי אני יכול להעביר לך אותו ולעשות כנס חירום ולהזמין את כל המטפלים ואת כל הגופים ולשמוע אותם. הדבר הראשון שאנחנו חייבים לעשות הוא לשמוע אותם, ומשם לצאת לחוקים שאתה מציע, והחוק המצוין שעומד על הפרק.

אני פונה אלייך, חווה, כשהייתה מצוקה במשרד החינוך ידענו לייצר פתרונות כאן ועכשיו. עכשיו צריך להעניק לשנה הקרובה, לפחות עד סוף השנה, חוזים אישיים – כאן ועכשיו. אני יודע איך לעשות את זה, לא צריך את האוצר ולא את אף אחד. עשינו את זה עם 4,000 מורים למתמטיקה כשהחלטנו לנייד אותם לפריפריה. תוך שבוע בנינו חוזים אישיים – חייבים לעשות את זה עכשיו, בכדי שהדיון הזה לא יהיה עקר.

שוב אדוני, תודה רבה לך. אני שם על השולחן את כנס החירום שוועדת החינוך תוביל עם עוד כמה חברי כנסת בשבוע הבא. לפחות עם חברי הכנסת המציעים ונזמין לכאן את כולם. הוועדה לשלום הילד, ועדת הבריאות שאני יודע שבוסו כותב תוכנית לאומית – חשוב להביא את זה לשולחן, זה הדבר הכי חשוב היום.

אני חושבת שאני מצטרפת למה שאתה - - -

את מתפרצת חבל, את יודעת בשיטות האלה אני לא נותן זכות דיבור, אבל אני מכבד אותך. בקצרה כי אני באיחור לדיון השני, ד"ר אסנת אייל, מהמרכז לשלטון מקומי.

מרכז שלטון אזורי, ברשותך. אני מאוד מסכימה עם מה שאתה אומר, חבר הכנסת. בסופו של יום האירוע הזה הוא רב-מערכתי. הפסיכולוגים כפי הנראה כל משכורת שהם יקבלו או כל שכר הם לא יצליחו לעשות הכול בבת-אחת. ולכן, בעיניי, אנחנו צריכים להתרומם מעל השכר הספציפי לאלה או לאלה. אנחנו צריכים להסתכל כמערכת, איך יישוב מקבל את העזרה לתלמידים, להורים, למדריכם של החינוך הבלתי פורמלי, אני מאוד מסכימה איתך, שלומי. מאוד חשוב כשאנחנו מקבלים את הנתונים לראות את סל המענים שיישוב מקבל ואיפה חסר. בוודאי שצריך להעלות את השכר לפסיכולוגים שעושים עבודה נפלאה, אבל אם אנחנו נתחיל לחשוב מפולח, מה עושים לאלה ומה עושים לאחרים בסוף לא נקבל מענה מערכתי.

ואם עכשיו בשעת החירום נתחיל לחשוב שאנחנו פותרים את כל הבעיות, לא נקבל כלום. בואו נתמקד במשהו רציני, שמעת את מנהלת בית הספר, שמעת את יושבת-ראש ועד התלמידים, שמעת את יושב-ראש מועצת התלמידים ושמעת את משרד החינוך, עכשיו צריך להתמקד בכאן ועכשיו. כל מה שאת אומרת הוא נכון מאוד.

בדמות הכנס הזה שאתה מדבר עליו.

בבקשה, בשמחה גדולה.

בדמות הכנס הזה – אני מאוד מסכימה עם זה. תודה.

תודה רבה, יוסי. תודה רבה.

תודה רבה, אסנת. הוועדה מודה לחברי הכנסת המציעים, חבר הכנסת מאיר כהן, סימון מושיאשוילי, קטרין שטרית ומתן כהנא. הוועדה זוכרת את החטופים בעזה ומתפללת להחזרתם המהירה של כולם בשלום. הוועדה תעקוב שהילדים ששוחררו יקבלו את מלוא הטיפול הפסיכולוגי להם הם יזדקקו.

הוועדה מעריכה את מאמציי משרד החינוך, אך מציינת שלמשרד אין נתונים על גודל הבעיה. בלי נתונים אין אפשרות לטפל בה. הוועדה ציפתה שאחרי 51 ימים מן הראוי היה שיהיו כבר נתונים. הוועדה מצאה שיש מחסור אקוטי בפסיכולוגים מערכת החינוך. גם קודם לכן היה מחסור והמלחמה הגבירה מאוד את המחסור ואת הצורך בהם. הוועדה קוראת למשרד החינוך לטפל בכך מיידית. כל התלמידים בארץ נמצאים תחת טראומה וכולם זקוקים להשקעה ולטיפול. ההשקעה עכשיו תחסוך לנו הרבה בעתיד.

תקציב 2023 נפתח וכך גם תקציב 2024. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך לנצל רגע זה ולהגדיל תקציב לשירות הפסיכולוגי לשנה זאת ושלנה הבאה. הוועדה שמעה שיועצת בית הספר איננה פנויה לכל התלמידים. הוועדה מציעה להגדיל את מספר היועצות החינוכיות במערכת החינוך, כך שלכל תלמיד תהיה האפשרות למצוא בהן את המענה לצרכיו.

הוועדה קוראת למשרד החינוך לשנות את חוזר המנכ"ל ולכלול בשפ"ח גם את ילדי הגיל הרך והתיכון מגילאי 15 ומעלה. הוועדה קוראת להגדיל את תקני הפסיכולוגים במערכת החינוך. הוועדה מבקשת להוסיף תקנים של פסיכולוגים דוברי שפות שיתנו מענה לתלמידים עולים.

הוועדה קוראת למשרד החינוך לשפר את שכר הפסיכולוגים וליועצי החינוך. שיפור השכר יביא יותר עובדים למערכת. עם זאת, הוועדה מדגישה שאין להתפשר על איכות הפסיכולוגים.

הוועדה קוראת לסגור את הסכמי השכר, כך ששכר הפסיכולוגים יהיה שכר הולם. כדי להיענות למצב החירום, הוועדה קוראת למשרד החינוך להעסיק פסיכולוגים בחוזים אישיים, כמובן בתיאום עם השלטון המקומי. הוועדה קוראת לתת לפסיכולוגים הכשרה ייעודית למצבים שנוצרו עתה. במצבי החירום הוועדה קוראת לגייס פסיכולוגים כמו בצו 8. כשהמצב יירגע, הוועדה קוראת למשרד החינוך להקים מערך חוסן לימים רגילים ולימי משבר.
בימים אלה החינוך הבלתי פורמלי חשוב מאוד, אולי אפילו יותר מאשר בימים כתיקונם. ולכן, הוועדה מציעה להגדיל את החינוך הבלתי פורמלי בתוכניות כמו ספורט, טיפול באומנויות ועוד. ולהכניס לבסיס התקציב את התקציב של התנועות וארגוני הנוער עוד לשנה הקרובה.

הוועדה קוראת לרשויות המקומיות להקים שפ"ח, שירות פסיכולוגי חינוכי כדוגמת דימונה. הוועדה תסייר בדימונה כדי לעמוד מקרוב על מערך השפ"ח שפועל שם היטב. אני קורא ומצטרף לכנס החירום שהוצע על ידי חבר הכנסת מאיר כהן. עוד בשבוע הבא. ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 12:20.