פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



32
ישיבה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט וועדת הבריאות
20/11/2023





מושב שני



פרוטוקול מס' 114
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
ופרוטוקול מס' 114
מישיבת ועדת הבריאות
יום שני, ז' בכסלו התשפ"ד (20 בנובמבר 2023), שעה 11:00

מענים לילדים עם מוגבלויות בתקופת מלחמת "חרבות ברזל"

חברי הוועדה: יוסף טייב – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
יונתן משריקי – יו"ר ועדת הבריאות
סימון דוידסון
משה טור פז
רון כץ
משה סולומון
יוסף עטאונה

דבי ביטון
ולדימיר בליאק
יאסר חוג'יראת
מאיר כהן
יוראי להב הרצנו
ירון לוי
טטיאנה מזרסקי
ארז מלול
אושר שקלים

תמי אומנסקי - מנהל/ת אגף א' (חינוך מיוחד), המינהל הפדגוגי - אגף, משרד החינוך

פנינה אלתר - ממונה פיתוח פדגוגי בחינוך המיוחד, משרד החינוך

ענת גרייפנר - מנהלת שירות לילדים ומתבגרים, מינהל מוגבלויות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

ד"ר נעמה יושע-אורפז - מנהלת המחלקה להתפתחות הילד משרד הבריאות, משרד הבריאות

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר והמידע (ממ"מ), הכנסת

מרינה רבינוביץ - מרכז המחקר והמידע (ממ"מ), הכנסת

שירלי פינטו - חברת כנסת לשעבר, פעילה לקידום זכויות של אנשים עם מוגבלות

יונית אפרתי - מנהלת תחום בכיר שילוב בקהילה, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

מנחם גולדין - מנהל תחום שילוב בחינוך, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

רויטל כהן - צוות ניהול, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

אסתר קרמר - אחראית מחוז חרדי ומחוז ירושלים, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

ד"ר דורית שמואלי - אחראית התפתחות הילד, כללית

עירית גזית - מנהלת מחלקה משפטית, אקי"ם

ולרי זילכה - קידום מדיניות, בית איזי שפירא

ד"ר עדית סרגוסטי - אחראית יישום מדיניות, עמותת "בזכות"

הדס ארנון-שרעבי - מנהלת קשרי ממשל, עמותת אותי

הדר איצקוביץ - עו"ד, אלו"ט

יעל רלוי - ראש תחום בריאות וביטוח לאומי, אלו"ט

דפנה לוי - צירה, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים

יהודה מרמורשטיין - מנכ"ל ומייסד, עמותת על"ה

תמר גלפנד - ועד פורום צמיד

ינון כהן - סמנכ"ל, "שמחה לילד"

אביב שפיגלמן - מנכ"ל עמותת בית הגלגלים

אלמה הנדלר פרץ - מלווה משפחות עם צרכים מיוחדים

אדוה אדר - מטה משפחות החטופים

נועם דן - מטה משפחות החטופים

ג'קי לוי - מטה משפחות החטופים

שחר - מטה משפחות החטופים

אסנת מאירי - מטה משפחות החטופים

לינור דן - מטה משפחות החטופים

אורנית פרץ - ממונה יישום חוק ילדים חולים במרכזים החינוכיים בבתי, משרד החינוך

שי יוסף - רפרנטית זכויות אנשים עם מוגבלות בייעוץ וחקיקה, המח, משרד המשפטים

ד"ר רפי לטנר - סגן מנהלת המחלקה לאוטיזם, משרד הבריאות

אסתר אלאלוף - מנהלת תחום ילד נכה, המוסד לביטוח לאומי

לודמילה אליסיאן - מנהלת אגף נכות, המוסד לביטוח לאומי

עמוס תמם - יועץ בתחום החינוך המיוחד במש"מ, מרכז השלטון המקומי

אוראל גל-אור - נציג, מועצת התלמידים והנוער הארצית

לי רון עופר - צוות חנ"מ, הנהגת ההורים הארצית

עדי חן - יו"ר ועדת זכויות הילד, לשכת עורכי הדין

דמיאן קלמן - מנכ"ל, קשר - הבית של המשפחות המיוחדות

ד"ר דפנה גוטמן-פייגין - חברת ועד באיגוד לרפואה פיזיקלית ושיקום, ההסתדרות הרפואית בישראל

צח בן יהודה

יהודית גידלי – מנהלת ועדת החינוך התרבות והספורט
מיכל דיבנר – מנהלת ועדת הבריאות

מוריה אביגד


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

מענים לילדים עם מוגבלויות בתקופת מלחמת "חרבות ברזל"

אני מתכבד לפתוח ישיבה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט וועדת הבריאות בעניין מענים לילדים עם מוגבלויות בתקופת מלחמת "חרבות ברזל". לאחר שהגיעו אלינו בשבוע שעבר משפחות החטופים ומכיוון שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב החלטנו בוועדה לתלות את תמונות הילדים החטופים והן יופיעו פה במשך כל הדיונים עד להחזרת אחרון החטופים.

לקחנו על עצמנו להזכיר בפתיחת כל ועדה ילד או שניים. היום אנחנו נזכיר את אריאל ביבס, בן ה-4, ילד ג'ינג'י, אנרגטי, שאהב כל מה שקשור לגלגלים ולמנועים, וכפיר ביבס, בן 10 חודשים, חייכן שלא מזמן התחיל לזחול. אנחנו נגיד בצורה ברורה – ואמרתי את זה אתמול גם למשפחות החטופים – כלל חברי סיעת ש"ס, ואני חושב שכל חברי הכנסת, חתמו על התחייבות שלנו להחזרת החטופים במהרה לארץ.

קיימנו מספר דיונים. ב-18 באוקטובר הוועדה התכנסה בנושא החינוך המיוחד. לפני שבועיים הוועדה התכנסה במוסד על"ה בבני ברק, מוסד לילדים עם מוגבלויות, מוסד רווחה אבל גם מוסד חינוכי, ונחשפה לקשיים והאתגרים הגדולים שיש כדי להחזיר את המערכת החינוכית לילדים עם מוגבלויות לתלם ככל האפשר. עלו מספר אתגרים, מהמיגון ועד החזרתם של הילדים.

ברור לכולם, ואני אגיד את זה בראש דבריי, שהחזרה של ילדים עם מוגבלויות, לפחות במוסדות החינוך המיוחד, כפופה להנחיות פיקוד העורף. יחד עם זאת, בסוף יש לנו מחויבות לכלל תלמידי ישראל וכמובן בפרט – ואמר את זה השר בהופעתו ב-18 לאוקטובר – את ילדי החינוך המיוחד. אנחנו שמים אותם בראש סדר העדיפויות. לכן אנחנו צריכים למצוא את הפתרונות הטובים וההולמים ביותר כדי שאותם ילדים יוכלו לחזור לשגרה בבטחה.

ישנם אתגרים נוספים, אנחנו נדבר עליהם בהמשך הדיון. ציוד רפואי למשל, לכן ביקשנו שהוועדה תהיה משותפת עם ועדת הבריאות. אני מודה לחבר הכנסת מישרקי, שנענה מיד לכנס את הוועדה המשותפת. ולחבר הכנסת ארז מלול, שבעקבות מכתב מבקר המדינה ביקש גם לכנס דיון מהיר. כשהוא יגיע הוא יפרוס בפנינו את האתגרים ובמה חייבים לטפל במהרה. חבר הכנסת מישרקי, יו"ר ועדת הבריאות, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, אני מבקש להודות לך על קיום הדיון הזה. יש בו אלמנטים של חינוך, בריאות ורווחה. אני אפתח כפי שאני נוהג בשבועות האחרונים לפתוח כל ישיבת ועדה, לצערי הרב, בשמות הנופלים מבין לוחמינו מהיום הקודם. הבוקר התבשרנו על שניים מלוחמינו שנפלו בצפון הרצועה, דביר ברזני, בן 20, מירושלים, וינון תמיר, בן 20, מפרדס חנה-כרכור, יהי זכרם ברוך. אני כמובן מבקש לשלוח בשמי ובשם כולם תנחומים למשפחות החיילים.

לעניין הדיון, כפי שפורסם בדוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת אנחנו מדברים על 9.5%, קרוב ל-300,000, ילדים עם מוגבלות בארץ. הצרכים של האוכלוסייה הזו הם ייחודיים ומגוונים בכל ימות השנה אבל בוודאי בשעת המלחמה, בשעת חירום, ואנחנו נדרשים לתת מענים נוספים. אני לא נכחתי בסיור, כנראה אגיע לסיור בעל"ה כפי שעשה חברי, אבל משיחות ההכנה שהיו לנו לקראת הדיון אנחנו מבינים שיש מספר אתגרים. אני לא אחזור על דברי היו"ר טייב. אני רוצה גם שתזכרו שחברה חזקה היא חברה שדואגת לחלשים שבה, בטח ובטח כשמדובר בילדים שנשענים עלינו, המבוגרים, ההורים. לכן אנחנו נבקש לשמוע איך המשרדים ואנחנו יכולים לקדם פתרונות עבור אותם ילדים.

תודה רבה. חבר הכנסת ארז מלול, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. ראשית אני מוסר תנחומים לכל משפחות חיילי צה"ל שמתו במילוי תפקידם. השם ייקום דמם, יהי זכרם ברוך.

לעניין הנושא שלנו היום. כבוד היושב-ראש, ראיתי את מכתב מבקר המדינה שפורסם ב-13 בנובמבר. מהמכתב עולה כי יש ליקויים בנוגע להפעלת מערכות החינוך המיוחד ביישובי קו העימות. למען הגילוי הנאות, אני כן קצת מבין בחינוך מיוחד, אשתי מנהלת אגף דיור בעמותת "עלי שיח" – שזה לא בדרום, זה בירושלים – ואני מכיר את מורכבות החינוך המיוחד. ברגע שמשנים את השגרה לילדים המיוחדים, לנוער, לבוגרים, זה משבש להם את כל מערכת החיים. אנחנו עוד איכשהו יכולים להתמודד עם הקשיים, הם זה לא אנחנו. גם המשפחות היקרות שתומכות, שנותנות מעצמן, והעמותות הקדושות.

יש פערים משמעותיים, למשל בתחום ההסעות. בערים נתיבות ואופקים אין הסעות לילדי החינוך המיוחד והם לא יכולים להגיע לשגרת הלימודים. ראשי הרשויות באותם אזורים טענו שהם לא קיבלו אישור ממשרד החינוך לפתוח מסגרות זמניות בשטחם או בערים הקולטות, או לא קיבלו תקציב לפיצול הסעות לכל מיני ילדים לפי הצרכים השונים. מלווים – בתקופה הזאת צריך גם תקציב מיוחד למלווים,וגם שיגנו עליהם בשעת אזעקה.

אני הייתי בסיור בעל"ה וראיתי מקרוב את המיוחדות ואת ההיערכות הנצרכת בתקופת חירום בחינוך המיוחד. שם זה אמנם ממש מקרים קשים, אני רואה את יו"ר העמותה פה, איך הם מטפלים ומה שהם עושים, אבל יש מורכבות מבחינת ליווי, מבחינת חדרי ביטחון, אין להם את האפשרות לרוץ לממ"דים או לחדרי מיגון כמונו, עד שהם יגיעו לשם זו כבר ברכה לבטלה.

אני חושב שמעבר לקשיים הלימודיים שעוברים תלמידים אלו במהלך כל השנה, עכשיו הם צריכים לשאת בנוסף את קשיי המלחמה. לכן אנחנו צריכים לעשות הכול בשביל להחזיר את התלמידים האלו, הילדים המיוחדים, הנוער, למסלולם הלימודי בטווח המידי. אני שואל את האנשים שמבינים פה: כמה תלמידים יש, כמה תלמידי חינוך מיוחד פונו, לא פנו, מה הנהלים הקיימים בנוגע לליווי בהסעות חינוך מיוחד באופן כללי והאם ישנם נהלים בתקופת חירום, ומהן ההוראות של משרד החינוך.

בביקור בעל"ה ישבתי עם תמי ואני יודע שהם עושים עבודת קודש, גם בנוגע להצעת חוק ששר החינוך ליווה עם יושב-ראש הוועדה, יוסי טייב. אני יודע שאתם עושים הכול, מאריכים ועדות ומורידים חסמים, אבל עדיין יש עוד עבודה. תקופת החירום, לצערי, נמשכת, וכפי שזה נראה, זה עוד עלול להימשך וחייבים לתת מענה במידי. תודה רבה.

תודה רבה. כפי שאמרתי, לקחנו על עצמנו לשים בראש סדר העדיפויות של הוועדות, ועדת חינוך וועדת הבריאות, את החטופים ותמונות הילדים החטופים נמצאים מאחורינו. נמצאת אתנו נציגת המשפחות. בבקשה, גברתי.

שלום לכם, קוראים לי אדוה ואני בת הדודה של תמיר, בן 38, שנחטף מקיבוץ ניר עוז. הוא היה בכיתת הכוננות, יצא להגן על המשפחה שלו ועל הקיבוץ כשלא היה אף אחד אחר שיעשה את זה. השאיר שני ילדים קטנים בממ"ד. הוא נעדר מאז. ואני הנכדה של יפה אדר. אני בטוחה שכולכם ראיתם את הסרטון של סבתא שלי מובלת ברחובות עזה על קלנועית.

אני פה לבקש מכם לעצור הכול ולהתעסק אך ורק, אך ורק, בהחזרת החטופים הביתה. סבתא שלי נלקחה חיה. 45 יום הם יותר ממה שהיא יכולה לשאת. אני יודעת שיש פה נציגים של ועדת הבריאות, אני מבקשת מכם, מדובר באישה חולה, בלי תרופות. צריך לפנות לצלב האדום, צריך לדרוש מהם להגיע לחטופים, צריך לדרוש מהם שיעבירו להם תרופות. התרופות כבר קיימות ורק מחכות.

אנחנו, דרך המטה, במגעים. זה לא מספיק. צריכה להיות אמירה ברורה מהממשלה, פגישה ברורה עם הצלב האדום ודרישה שלהם: קודם כל החטופים החיים. אנחנו 45 יום לתוך הסיוט הזה ואני לא יודעת אם כל דקה שעוברת זה דקה שסבתא שלי לא תוכל לחזור. אנחנו קברנו פה כל כך הרבה אנשים, אני לא צריכה להזכיר לכם, אנחנו לא יכולים להחזיר יותר אנשים כגופות. אנחנו לא יכולים.

אתם רוצים לדבר על שיקום? אתם רוצים לדבר על חינוך? השיקום של המדינה הזו יוכל לקרות אך ורק, אך ורק, עם החטופים כולם יחזרו, אך ורק אם נוכל להסתכל לילדים האלה בעיניים ולהבטיח להם מציאות טובה יותר. אני אימא לילדה, שום חינוך הוא לא משמעותי אם אני לא יכולה להגיד לה: סבתא שלך חזרה הביתה. שום חינוך, שום מענה. הבסיס הוא להגיד לה: את יכולה ללכת לישון בשקט כי לא יחטפו אותך מהמיטה שלך ואת יכולה לנסוע לבקר את סבתא שלך. הילדים מבקשים לראות את סבתא כבר 45 ימים ואין לנו תשובה. אין לנו מה להגיד לילדים האלה, מה להגיד לכל 239 המשפחות שמשוועות, משוועות לקרובים שלהן.

אני מבקשת מכם, שימו הכול בצד, תעשו כל מה שאתם יכולים כדי להחזיר אותם חיים הביתה ואז נוכל לדבר על שיקום, ואז נוכל לדבר על רווחה, ואז נוכל לדבר על תרבות ועל בריאות. תעשו כל מה שאתם יכולים כדי לשמור את האנשים האלה חיים וכדי להחזיר אותם הביתה. תודה.

תודה רבה. אני רוצה להגיד לך – ואני אמרתי את זה גם בשבוע שעבר כשהנציגים היו פה – כיו"ר קבוצות ידידות ישראל-צרפת וישראל-שווייץ, ומשיחות עם יו"ר ועדת הבריאות, חבר הכנסת יוני מישרקי, שהוא יו"ר קבוצת ידידות מקסיקו, אני יכול להגיד לך שמספר פעמים בשבוע פנינו, כולל מכתבים שנשלחו ליושבי-ראש קבוצות הידידות, לצורך העניין של צרפת, שבהם כתבתי ברחל בתך הקטנה שעליהם לצוות ולדרוש מהצלב האדום להגיע לחטופים ולדאוג לכך שהם יקבלו את הטיפול הטוב ביותר, וכמובן יחד עם זאת להחזרתם כמה שיותר מהר לגבולות מדינת ישראל.

תודה רבה שאתם פונים לצלב האדום. אני רואה את ארז, האחיין שלי, נמצא ממש מאחוריך. היי, ארז, חגגת ממש לאחרונה 12 כחטוף. היי, סער. הינה נועם אביגדורי. אני כבר מזהה אותם, את השמות שלהם. את אלבג לירי. חמודה. אני בקיאה בכל טבלת האקסל של החטופות והחטופים. זו חוכמה מאוד קטנה לדבר על ילדים. אנחנו נכנסו לוועדת החינוך – ביקשתי במיוחד – "מענים לילדים עם מוגבלויות בתקופת מלחמת "חרבות ברזל"". אני לא צריכה מלחמת "חרבות ברזל". זה שארז וסהר הם הילדים של עופר, לא הופך אותו לפחות ילד למרות שהוא בן 53. והברנש הזה, אבינתן אור, שראינו את נועה, החברה שלו, נחטפת על אופנוע ואותו צועד לצידה, גם הוא הבן של דיצה, דיצה אור.

אני לא צריכה את הצלב האדום. אם הייתי מגלה לכם היום שחלק מהחטופים כן רואים את הצלב האדום או כן מקבלים תרופות גנריות, זה היה מרגיע אתכם? אני חושבת שאנחנו פונים כל הזמן החוצה במקום לפנות פנימה. אנחנו כל הזמן מבקשים עזרה מהצלב האדום או מממשלות העולם. הממשלה המדהימה של צרפת, בסודי סודות, ואני לא אגיד את ההמשך כי זה מצולם, עשתה עבור המשפחה שלי, עבור האיש הזה, שהוא לא אזרח צרפת, יותר ממה שהממשלה שלי עושה עבורו יום-יום שעה שעה. כולנו ילדים, כולנו עם מוגבלויות, וכולנו בתוך החרבות ברזל שנמצאים כבר ממש ממש בתוכנו.

אז כשאני מסתכלת על חברי הכנסת – אני לא כל כך אוהבת מיליטנטיות אבל תמורת 30 שקלים, ואם תבקשו אני אתן לכם גם בחינם, אתם יכולים ללכת עם העול הנורא הזה על הצוואר שלכם. זה פחות אסתטי, זה מרגיש נורא גם בלב, אבל לא רק חברי כנסת, כל מי שעומד במשכן, כל מי שנמצא במקום שבו העם שלי אמור לראות את הריבונות שלנו, אמור ללכת עם העול הזה. 238 אנשים חיים עדיין. עד עכשיו נרצחו שם שלושה. המדינה שלי בוחרת, בזמן שאנחנו לא מחלצים אותם משם, לעשות משחקי כוח, משחקי צבא. אנחנו כבר הפסדנו פעם אחת, זה היה ב-7 באוקטובר.

את המשפחה שלי שדדו, חטפו, רצחו, טבחו בקיבוץ ניר עוז. זה לא הבייס של חלק גדול מהממשלה. זה לא נורא, כי אין כבר בייס וכרגע זה מרגיש כאילו אין גם ממשלה. שלחנו אתמול עצומה לכל חברי הכנסת וביקשנו מכולם לחתום. עד לרגע זה 47 עוד לא חתמו על עצומה ממש-ממש פרווה, מתוקה וחמודה, לא מיליטנטית, שמבקשת: "התחייבתי בזאת כי השבת החטופים והחטופות עומדת בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל ולא ננוח עד אשר ישובו כל החטופים והחטופות לישראל" – 47 חברי כנסת טרם השיבו, בשעה 18:00 אנחנו נקריא אותם במסיבת עיתונאים.

אבל אני לא באה לעשות לכם שיימינג, אני באה לבקש את עזרתכם. אם בכנסת הזאת אנחנו פונים לצלב האדום, או לצרפתים, או לעשרות ומאות אנשים חיצוניים, במקום להבין שזה אצלנו, אנחנו מדינה ריבונית בינתיים, יש לנו אחריות בינתיים, לא תהיה תמונת ניצחון כי לא תהיה מדינה אם החטופות והחטופים לא יושבו. אני לא אוכל, וגם אתם לא תוכלו, לא תהיה תקומה, לא תהיה תמונת ניצחון. יש כאן קהילות שלמות שפשוט נטבחו, יש כאן משפחות שלמות שמה שנמצא שם בעזה עכשיו אלה השרידים האחרונים שלהם. מדינת ישראל נוקטת בפעולות צבאיות כאילו זאת האפשרות היחידה. אנחנו היינו עם מבריק, אנחנו אומה גאונה, אנחנו יכולים יותר מזה, אנחנו מחויבים ליותר מזה.

אני לא צריכה שתמחאו כפיים. אפילו הצמידים הצהובים לא יעזרו. כשחברי כנסת מנסים להעביר חוק עונש מוות – למרות שלא צריך להעביר את החוק הזה, אפשר לעשות אותו גם היום, גם היום, לא צריך – זו פרובוקציה שמסכנת את החיים של הילדים שלנו, וגם בן-אדם בן 87 הוא ילד של מישהו. אתם משאירים אותנו לבד כשאתם מאפשרים לזה לקרות. אין פה שמאל וימין, אנחנו לא המגזרים. אני נותנת את כל הרוח הגבית לראש הממשלה ולחברי הכנסת. אתם הכנסת הנבחרת שלי, אני מתחננת על חיי ועל חיי המשפחה שלי, תחזירו אותם הביתה.

45 יום, גשם בירושלים, מה קורה במנהרות? מה קורה לכם? מה קורה לכם? הצלב האדום? תמיד מישהו אחר אמור להציל אותנו מעצמנו? ואם הם רואים את הצלב האדום, זה מרגיע? ואם אני מגלה לכם שהם יכולים לראות את הצלב האדום אבל אסור לפרסם את זה? אז תפסיקו לשלוח אותנו החוצה. יש לנו ריבונים וריבוניות, אלה חברי הכנסת שלנו. זו הממשלה שלי. תצילו את הילדים שלי. יום הילד שמח.

בשעה 18:00 אני מצפה שזה יהיה חתום ע"י כל חברי הכנסת ותעשו הכול כדי שבפעם הבאה שניפגש, שזה ביום רביעי הקרוב, כולכם תהיו עם הסרטים הצהובים ועם חולצות טי-שירט חסרות החן האלה, ותוודאו שעד מחר העסקה המזופתת הזו יכולה לעבור ואתם יכולים להציל חיים. זה המינימום כדי שנוכל לקיים את המדינה הזאת.

תודה רבה.

שמי ג'קי לוי, אני בן הזוג של נועם. אתם באמת לא יכולים לנהוג כתמול-שלשום. זה שבבוקר הזה, בחדר אחר של המשכן, מתכנסת ועדה כדי לדון בחוק שכל המטרה שלו היא מטרה אלקטורלית, היא מטרה תעמולתית – ואנחנו מכירים את חמאס ויודעים איך הוא עשוי להגיב לעצם האזכור של המילה "מוות" בתוך הודעה לתקשורת של כנסת ישראל – זה עלול לעלות לנו בשלושה-ארבעה סרטונים שאף אחד מכם לא היה רוצה שזה יקרה כשכוכב הסרטון הוא ילד מהמשפחה שלו. ואנחנו, באיזה מין נימוס בריטי שהשד יודע מאיפה הבאתם, מאפשרים לזה לקרות, כאילו זה מהלך חקיקתי נורמטיבי, כאילו זה חלק ממה שהבית המפואר הזה בא לעולם כדי לבצע. אתם הייתם אמורים להפוך שם את הרהיטים.

אני אחזור ואגיד את מה שאנחנו אומרים בכל האירועים: בכל יום ביום חייב אדם לראות את עצמו כאילו אלה הילדים שלו, כאילו המיטות הריקות, המסודרות מדיי כבר 45 ימים, הם המיטות של הילדים או הנכדים שלכם, או האחיינים שלכם. לא רוצים ללכת עם הדיסקית? אל תלכו עם הדיסקית. לא יפה לכם צהוב? לא מתאים לז'קט? אל תלכו. אבל אתם חייבים לשוות את הילדים האלה לנגד עיניכם כל הזמן ובטח לא לאפשר לאישי ציבור, חלקם יוצאים מהבית הזה, להגיד לנו שלקרוא להשבתם זו דאגה לפרט על חשבון הכלל. כך אומרים לנו. כאילו אנחנו מעמסה על מישהו. באמת סליחה שנחטפנו. סליחה שנחטפנו.

מי שחושב ששרידי משפחות, שרידי קהילות, הם פרט ואילו תמונה של – השד יודע – יחיא סנוואר מובל בתחתונים לאיזה כלוב, זו טובת הכלל, לא מבין מה זה פרט, מה זה כלל ומה היא טובה. לא מבין. אין שום תמונת ניצחון צבאית שאין בה השבת החטופים שתגרום למישהו מאתנו לחוש שהמדינה הזאת קיימת. לא ניצחה, לא הראתה מזה – קיימת. בזאת מדובר. בכל פעם שוועדה מוועדות הבית הזה הולכת לכיוון אחר היא מחריבה את הבית. אני מבקש מכם, כל אחד ואחת מכם, לשים את זה על לוח ליבו, להבין, להבין במה מדובר. יש פה שרידי קהילות שכבר לא נושמים ועדיין מדברים לעניין. תודה רבה על ההקשבה.

תודה רבה. אני רק רוצה לומר לך שכחלק מהאחריות שיש לנו פה כחברי ועדה ואני כיו"ר, מספר חוקים בעיתיים –אני אקרא להם בלשון עדינה – שהיו צריכים לעלות על שולחן הוועדה נדחו על-ידי ולא עלו לסדר-היום של הוועדה מאותה סיבה שאתה הזכרת.

משרד החינוך, תמי, את יכולה לתת לנו סקירה מהצד שלך החל מה-18 באוקטובר, כשהוועדה התכנסה והגיעה לסיור בעל"ה, על הדברים שעלו שם, ביניהם נושא הציוד, נושא צוותים וכוח אדם, תגבור שעות לימוד ותל"ן וכל מה שדיברנו אז?

האמת היא שקשה מאוד לעשות את המעבר הזה. אנחנו, משרד החינוך, אחראיים על ילדי ישראל, על חינוך ילדי ישראל, וזה פשוט לא נתפס. אי אפשר לנשום יום-יום עד שהילדים האלה לא יחזרו לביתם. אי אפשר. פשוט אי אפשר. שום נושא אחר, שום נושא אחר, לא צריך כרגע להיות נדון, למרות שאנחנו נדון. זה מה שצריך לעשות. אני חושבת שמחר יום זכויות הילד הבין-לאומי, צריך להבין שאי אפשר לעסוק ביום זכויות הילד בלי לעסוק בילדים חטופים. משרד החינוך הולך לציין את היום הזה בסימן השבת הילדים והנוער החטופים, יחד עם מועצת התלמידים ויחד עם כלל הגורמים. באמת שאי אפשר לעבור לסדר-היום בלי לעסוק בזה ורק בזה.

אני אנסה לעשות את המעבר החד, זה מאוד מאוד קשה. אני מודה, זה קשה גם נפשית אישית, במיוחד כשאנחנו מדברים על חינוך מיוחד, שזו האוכלוסייה שהכי זקוקה. הכי זקוקה. איך אמרה פה נועם? כולם עכשיו עם מוגבלות. איך בכלל נבחין בסיטואציה הנוכחית? אני אנסה לעשות את המעבר החד.

אני אתייחס לסיור של על"ה אבל אני אמשיך לראייה היותר רחבה. לפני הכל אני רוצה להגיד שצוותי החינוך, הטיפול והסיוע עושים לילות כימים, לילות כימים, כדי לתת מענים במציאות כאוטית, במציאות קשה, במציאות נפשית שכולנו קמים בבוקר אחרי שאנחנו לא ישנים בלילה, לא יודעים איזה שמות אנחנו הולכים לפגוש, מה הולך להיות, וקמים לעבודה כדי להיות שם בשביל התלמידים ההורים וגם בשביל עצמנו, כי זה החוסן שלנו. זה החוסן שלנו. כל יום שאנחנו מגיעים לעבודה יש לנו זכות – וזה מה שאנחנו אומרים לכל הצוותים החינוכיים – יש לנו זכות לשמור על עצמנו להמשיך לקיים מדינה ולעזור לכל מי שזקוק.

משרד החינוך, מבחינתו, סיפור החינוך המיוחד הוא בהחלט יעד אבל הוא יעד בתוך מציאות מורכבת ביותר. מורכבת ביותר. אני רוצה להגיד שמערכת החינוך הקימה מערכת ממוחשבת שבזכותה יש לנו מיפוי של כ-75%, קצת יותר – זה לא מספיק אבל זה הרבה – של כל התלמידים שהתפנו או פונו, בחלוקה של היכן הם נמצאים, באיזה מתקני קליטה, מי נמצא בבתים. את הנתונים על ילדים מהבתים אנחנו מקבלים מהמערכת של הממשלה אבל את הנתונים של מרכזי הקליטה אנחנו מקבלים, ובתוך כל זה אנחנו יודעים להגיד מהם התלמידים עם הצרכים המיוחדים שנמצאים איפה.

ספציפית אני רוצה להגיד שבקו העימות, בתשעת הישובים בעוטף ישראל, אנחנו יודעים להגיד מספר ילדים, היכן הם נמצאים ובדיוק איזה מענים הם מקבלים. יש לנו 69 ילדים בתשעת ישובים. יש לנו ידע על כל אחד מהילדים בכל תשעת הישובים, מה הוא מקבל, מי לומד, מי שובץ למסגרת קרובה, מי מקבל מענה בתוך מתקן הקליטה. אנחנו יודעים מה מצבו של כל ילד וילד, כולל ילד שנמצא בחו"ל, כולל הורים שמסרבים שילד יקבל. את כל הדבר הזה אנחנו יודעים על הילדים האלה. בכלל, על תשעת הישובים האלה, אנחנו במאמץ ייחודי וחשוב להגיד את זה.

69 ילדים כולל שדרות?

לא, 69 ילדים מתוך תשעת הישובים האלה, שדרות לא נכנסת שם. היישובים הם: בארי, חולית, כיסופים, כפר עזה, מגן, נחל עוז, ניר עוז, נירים ונתיב העשרה. אלה הישובים שהמדינה הגדירה, על הישובים האלה נתבקשנו לדעת בדיוק על כל ילד - - -

ומה עם שדרות?

אני רגע אומרת מה יש. אמרתי, יש לנו נתונים על כלל התלמידים, איפה הם נמצאים, על הילדים האלה אני יודעת מיפוי מה כל ילד מקבל. לגבי על"ה, חלק מהדברים הם באמת בין משרדיים. אני לא אתייחס לסיפור המיגון כי הוא סיפור מדיני מורכב, זה לא משהו מהרגע לרגע.

אני אגיד לך, תמי, משהו אחד שמאכזב אותי. אני מנסה לתפוס את פארס כבר שבועיים, מאז הביקור שלי בעל"ה, ולצערי הוא גם לא עונה לטלפון, וגם כשהוא עונה ואומר: אני חוזר אליך, הוא לא חוזר וגם לא הגיע לוועדה. אז לבוא ולהגיד לי שנושא המיגון לא נמצא בסדר עדיפויות שלכם – אז אני אגיד לכם את זה פה באופן ישיר: נושא המיגון נמצא בראש סדר העדיפויות של הוועדה, אז או שהמשרד התיישר וילך אתנו, או שאנחנו נלך על הראש של המשרד, עם כל הכבוד.

אני אעביר את המסר, בהחלט.

תודה. חשוב לי להגיד, תמי, כשאנחנו מדברים על על"ה, על"ה הוא דוגמה למספר מוסדות. במקרה היינו בעל"ה, יכולנו להיות בפתח תקווה או ב"עלי שיח" או במקום אחר. היינו בעל"ה ועלו שם מספר נקודות. אני מאמין שהנקודות שעלו חלות גם על שאר המוסדות.

חלק מהדברים הם באמת לפתחנו, חלק מהדברים פחות. מה שלפתחנו, לדוגמה, זו הבקשה שלהם לתוספת שעות טיפוליות, דיברנו אתמול עם מנהל המחוז, אם יהיה צורך הם יתקצבו יותר שעות לבית הספר. עלתה שם בקשה לעבודת חוסן, גם זה דובר אתמול עם מנהל המחוז כדי שיאפשרו להם מתן סדנאות חוסן. הבקשה לטאבלטים, גם זה בכפוף לבקשה שלהם. יש הסכמה לאפשר להם לקבל מה שנדרשים. אפרופו, אני אגיד שבכל מקום שמביאים אלינו צרכים כאלה ואחרים אנחנו עושים כל מאמץ כדי לתת את מה שנדרש. בנושא ההנגשה הם קיבלו מענה.

יש הגבלת תקציב?

אני לא יודעת להגיד את זה.

אנחנו נשמח שתבדקו ותעבירו לוועדה ואם יהיה צורך אנחנו נעמוד מול משרד האוצר.

בסדר גמור. אני לא יודעת להגיד שיש הגבלת תקציב, אני יודעת להגיד שכל מה שאני מבקשת במקומות מסוימים אנחנו מקבלים. סביב ההנגשה יש בקשה לתשפ"ד, הם צריכים לסיים שם את המהלך, בית הספר עצמו, ואז הם יקבלו את התקציב שהם ביקשו.

באופן כללי מוסדות החינוך המיוחד צריכים לפנות אליכם עם הבקשה ואז אתם מאשרים, או שאתם, מצד הפיקוח, רואים במו עיניכם איזשהם צרכים ואתם כבר מטפלים בזה עוד לפני הבקשה?

קודם על אני אגיד שהמשרד נתן מחשבים לפי מדיניות שהוא יצר. במקומות מסוימים, בגלל שזה לא כולל דברים שאנחנו זקוקים, אנחנו מבקשים ייחודית ואנחנו מקבלים. ציוד הנגשה, עד כמה שאני יודעת, יש לי מפקחת במחוז שדואגת בכל מקום שפנה אלינו לאפשר את מה שנדרש. אנחנו בתפירות נקודתיות כי המצב כרגע הוא אחר, הוא לא רגיל.

אני רוצה להתייחס למענים בצורה קצת יותר רחבה. אני חושבת שאחד האתגרים הגדולים – ולא סתם יושבים פה משרדי הבריאות, החינוך והרווחה – זה סיפור המענים הטיפולים. חשוב לי להגיד שלנו יש כ-4,500 מטפלים באומנויות שנמצאים בשביל לתת מענים לתלמידים שזכאים לשירותי חינוך מיוחדים. יצאנו עם קמפיין, גייסנו רק השבוע עוד 35. זה מעט אבל זה משהו, רק השבוע יצא קמפיין. אנחנו עושים ככל שניתן כדי לגייס עוד כוח אדם טיפולי.

איפה הם יתנו את המענה?

בכל מקום שיידרש, שאנחנו מתבקשים, אנחנו משבצים. בנוסף אני אגיד שיש תגבור של מערך הפסיכולוגים גם במתקני הקליטה ויש ב-200 מרכזים של מתקני הקליטה תוספת של יועצות לכלל, אבל גם עבור התלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים. השבוע, בפרויקט יחד עם הצבא, הכנסנו 45 מורות-חיילות למתקני הקליטה למענים לתלמידים זכאים לשירותי חינוך מיוחדים ואמן ונצליח להרחיב את זה. עשינו הכשרה תוך שבועיים. מהיום שהתקיימה הוועדה – שבועיים. עשינו הכשרה ל-45 מורות-חיילות שלא היה להן שום מושג בחינוך מיוחד כדי להכניס אותן ושהן יוכלו לתת מענים. בנוסף לכל הדבר הזה אני אגיד שבמתקני הקליטה, כל המתי"אות –יש לנו 68 – מגויסות כדי לתת מענים לתוך מתקני הקליטה.

מענים שאין להם.

אנחנו לא במציאות מיטבית, הלוואי והיינו במציאות מיטבית. אנחנו לא במציאות מיטבית. אנחנו במציאות של חוסר. חוסר בכוח אדם מאוד משמעותי היה קיים גם קודם, ועכשיו, בתוך הסיטואציה הזאת, כשכל האוכלוסייה זזה וכל האוכלוסייה זקוקה, אנחנו עושים כמה שאנחנו יכולים, וכשיידרש יותר, ונדרש יותר, נעשה יותר.

במתקני הקליטה יצרנו מודל עבודה כדי שנדע מי הם התלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים ולמה הם זקוקים. לכן יש לנו בכל מחוז אחראי על החינוך המיוחד שיושב אתנו, עם אגף חינוך מיוחד, כל שבוע. אנחנו ממפים את מה שקורה במתקני הקליטה, כל מחוז אחראי על המתקנים שלו. תחתם יש לנו נציגים של חינוך מיוחד שאחראים על מתקני הקליטה בפריסה אזורית ומתי"אות, שזה מרכזי תמיכה אזוריים יישוביים, ששם נמצאים מטפלים ממקצועות הבריאות, מטפלים באומנויות, מורות משלבות, כדי לתת מענים לתוך מרכזי הקליטה. זה המודל שאנחנו מייצרים.

המודל לא מוכיח את עצמו. אם אתם עד עכשיו לא נמצאים עם נתונים של 100% על מספר התלמידים אז כנראה שהמודל לא עובד. אם הייתה פירמידה שבראשה עומד מישהו ויש מחוזות וכו' הייתם יודעים היום להגיד לנו 100% מהתלמידים איפה הם נמצאים, מה השירותים שהם צריכים.

חלק גדול מהילדים לא נמצאים במתקני הקליטה. חלק גדול מהילדים גם זזים כל הזמן וגם נמצאים במשפחות. מערכת "יחד" של מדינת ישראל אמורה לתת מידע על כלל האוכלוסייה ואיפה היא נמצאת. אנחנו בנינו את המערכת שלנו כיוון שאין לנו כלום ממערכת "יחד". יש כאן בעיית מדינה. בכל זאת משרד החינוך בנה מערכת כדי לקבל את מיטב הנתונים. יש לי 74% מהנתונים של היכן הילדים נמצאים, חלק מהילדים אנחנו לא יודעים, זה נכון וצריך לשים את זה כאן.

תמי, אני רוצה לחדד את מה שאמר חבר הכנסת מישרקי. מהנתונים שקיבלתי מהממ"מ: ב-23 באוקטובר קיבלנו נתונים ש-57% מכלל גני החינוך המיוחד חזרו לעבודה, 70% מבתי הספר של החינוך המיוחד ו-34% מכיתות החינוך המיוחד בבתי ספר רגילים. היום, ב-15 בנובמבר, אנחנו נמצאים כבר ב-89.9% מכלל גני החינוך המיוחד, 92.9% מכלל בתי הספר לחינוך המיוחד ו-71% מכיתות החינוך המיוחד בבתי ספר. זאת אומרת, אנחנו כן רואים שיש איזושהי עלייה.

זה שהמוסדות חזרו, ואנחנו רואים ברמת האחוזים שהם חוזרים, זה טוב, השאלה שלי היא האם יש לכם פילוח של מספר התלמידים שאכן מקבלים את המענה בצורה הולמת בתוך המוסדות. למה אני מתכוון? אני מקבל מאות פניות של הורים שבעקבות כך שאין מיגון, לצורך העניין בפתח תקווה, בני ברק, תל אביב, השלטון המקומי והמוסדות החליטו שבגלל הנחיות פיקוד העורף, במקום שילד יהיה 5 או 6 ימים בתוך המסגרת הוא יבוא רק יומיים. אז ההורה אומר: אתה יודע מה זה לשבור שגרה של ילד בחינוך מיוחד שהוא בתפקוד קשה? בלתי אפשרי. אני מעדיף להשאיר אותו בבית. לכן הוא נמצא בבית. לכן תכף נשאל את משרד הבריאות איך הם מקבלים את הטיפול במקצועות הפרא-רפואיים, איך הם מקבלים את המענה ממשרד החינוך וממשרד הרווחה.

זה שבתי ספר חוזרים זה טוב, אנחנו רואים את העלייה ואנחנו מברכים על כך, אבל יחד עם זאת אנחנו רואים שיש כמות לא מבוטלת של תלמידים שלמרות חזרתם של מוסדות החינוך המיוחד נשארים בבית. אני לא יודע, אני אומר כיו"ר ועדה, איך אנחנו יכולים להמשיך עם מצב כזה.

אנחנו בודקים יום-יום מה נפתח ואלה הנתונים שאתם קיבלתם. אכן, זה שזה נפתח זה לא אומר שזה ימים מלאים, זה לא אומר שזה כולם, יש פה כל מיני מודלים שכרגע מתקיימים. אני רוצה להוסיף שפתחנו תוך שבועיים-שלושה חמישה בתי ספר חדשים לתלמידים מתפנים ומפונים, שניים בצפון, שניים בדרום, אחד בירושלים, במוזיאון ארצות המקרא. פתחנו עשרה גנים חדשים כדי לתת מענה לתלמידים מתפנים ומפונים זכאים לשירותי חינוך מיוחד. זה מבצע של חומה ומגדל, מרגע לרגע לפתוח בית ספר כדי לתת מענה. ככל שאנחנו יכולים לשבץ ילדים במסגרות קיימות, זה חלק משמעותי מהמודל. הילדים שנמצאים בתוך מתקני הקליטה ומקבלים מענים בתוך מתקני הקליטה, אנחנו דואגים כמה שניתן שהם יהיו גם חלק מהכלל כי חשוב גם לא לנתק את הילדים האלה מהקהילות שלהם. צריך להבין גם את זה.

אמרת שקלטתם מורות-חיילות, אבל אני מקבל פניות מהרבה מאוד מורות-חיילות שמציעות את עצמן למשרד החינוך בימים אלה והמשרד אומר שאין להן מקום כי אין להן תעודת הוראה וכו'.

זה לא קשור לתעודת הוראה.

לכן אני שואל, אתם מוכנים לקלוט מורות-חיילות בהמוניהן? כי יש דרישה, יש אלפי מורות-חיילות שלא השתלבו במערכת החינוך.

אני ממש שמחה על המיזם הזה. פנתה אלינו מפקדת מהצבא, נעשה את החיבור - - -

אני מדבר על משוחררות, לא שהן בצבא עכשיו.

אני מדברת על מורות-חיילות.

למה לא, אם אתם צריכים?

מערכת החינוך יצאה עם קמפיין כדי לגייס עובדים, אתה מדבר על אנשים בלי תעודת הוראה.

אני יודע. יש פה פלח אוכלוסייה של אלפי בנות ששירתו כמורות-חיילות בצה"ל עם האוכלוסיות הכי קשות. עכשיו הן פונות למערכת ואומרות: לא תכננו להיות מורות, אנחנו לא לומדות תעודת הוראה, הן מציעות את עצמן למערכת והמערכת כרגע לא יודעת לקלוט אותן. אני מציע, תנו לי איש קשר ונחבר אותן אליכם. נראה לי שהמערכת יכולה לקבל מאות.

אנחנו נבדוק את זה. אני אתן לך את איש הקשר של משרד החינוך ואנחנו נשמח מאוד. תודה.

תמי, אני רוצה לחדד, אין בכוונת הוועדה להשתלח במשרד. אתם עושים עבודה נהדרת. כל מה שקשור למפונים ומתפנים אנחנו רואים, פרסת את זה בפנינו, גם פתיחת הגנים וגם מבחינת מקומות חדשים, גיוס מורים וכו'. יחד עם זאת, אנחנו נמצאים בזמן חירום, זמן מלחמה, ואני מצפה כוועדה מהמשרד שתפרסו בפנינו איזה מענים אתם נותנים בכלל הארץ. יש לנו מוסדות שהם לא מפונים ולא מתפנים, איפה המענה של המשרד? כשאני אומר משרד, אני מתכוון לכלל משרדי הממשלה, גם בריאות, גם רווחה, גם חינוך, כרגע את ברשות דיבור ולכן אני פונה אלייך. מה המשרד עשה לאותם מוסדות של חינוך מיוחד כדי שאותם ילדים יוכלו לבוא ברצף לימי למידה בצורה נורמטיבית והולמת, ציוד, תל"ן והסיפור של הגפ"ן?

לגבי נושא הגפ"ן – מוסדות החינוך המיוחד לא מתוקצבים בגפ"ן, זה אחד הנושאים שהעלינו בתוך המשרד. אני אגיד שבכל מחוז יש עכשיו תוספת תקציבית מאוד מאוד גדולה גם עבור תלמידי החינוך המיוחד, תוספת של שעות לטיפול. הקושי שלנו הוא לא התקציבים, הקושי שלנו הוא כוח האדם. אני חייבת להגיד את זה כאן על השולחן. זאת הבעיה העיקרית, היא הייתה גם קודם. כל מה שנדרש ניתן, הקושי הוא כוח אדם. המחוזות קיבלו תוספת של שעות כדי להעסיק עוד אנשי חינוך וטיפול, זה אחד. שניים, תוספת של תקציב להעסקה של סייעות, של תומכות חינוכיות. גם זה קיים. גם התקצוב להסעות עבור המתפנים והמפונים בחינוך המיוחד הוא בשיפוי של 100%. זה גם משהו חדש שלא היה.

את יודעת להגיד על מספר פנסיונריות או פנסיונרים שנקלטו?

לא, אבל אפשר לברר את זה.

הכמות גדולה? יש דרישה גדולה?

אני לא יודעת להגיד.

חבר הכנסת סימון דוידסון, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. קשה מאוד, לפעמים עד כדי שאי אפשר לבלוע את הרוק בגרון, כשאנחנו מתמודדים עם הסיטואציה הנוראית שהמדינה מתמודדת אתה כרגע, וכשאנחנו שומעים את המשפחות זה הרבה יותר קשה. אין חבר כנסת שלא דורש כל יום, ונדרוש בעתיד, כל יום וכל דקה, להחזיר את כולם הביתה. אני מבקש לא לשכוח את הדר גולדין, את אורון שאול ואת האזרחים מנגיסטו והישאם א-סייד. גם הם נמצאים בעזה. אין לנו דרך לחבק ולאהוב יותר ממה שאנחנו עושים בכנסת. אין פה מישהו שהוא נגד איזשהו מהלך. אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד קשובים לכל מילה שיוצאת ממשפחות החטופים - - -

אז כאח של הדר גולדין, אני אגיד לכם, חברי הכנסת – אני פה בכובע המקצועי, כאח של הדר גולדין אני אגיד – אני הייתי פה בכנסת ישראל כשעל כל נושא כזה של חטופים עשו דיון. אני הייתי פה בוועדת החינוך, על נושא של תמונות של אח שלי, בוועדת חוץ וביטחון שהתכנסה באותו נושא, בוועדת ביקורת המדינה, כל ועדה כזאת, אנחנו כמשפחות החטופים לא יושבים פה ומקבלים אמפתיה אלא עושים דיון עם המשפחות. ויש סמכויות מלאות לכל הוועדות, וגם לחברי הכנסת, להביא את כולם שיעמדו מול המשפחות.

אז אני שמח על האמפתיה. אמרת הדר גולדין, אני חי לאורו והכל טוב, ואני תכף אחזור למושב שלי, להתעסק בפן המקצועי שלי, אבל אני אומר בתור מי שיש לו 10 שנות ניסיון בסיפור הזה – ואנחנו נבוא בחשבון עם כולם, עם כולם, עד האחרון שבהם, כולל הוועדה האחרונה שהייתה במבקר המדינה בנושא מתאם השבויים שהעלינו את השאלה איך אדם גונב אופניים בתל אביב והאיתורן מוצא את זה בעזה. הוועדה ההיא אמרה שתהיה ועדת המשך, איפה היא? איפה היא?

אני אומר, אמפתיה וסימפתיה זה נחמד, אתם יכולים לשים צמידים, אבל גם אתכם כחברי הכנסת אני אשאל את השאלה – כמה זמן אנחנו מאז האירוע? כל יום כזה יכול למות מישהו? איפה שמעתי על איזושהי ועדה שהתקיימה בנושא? איפה שמעתי על זה שהביאו את המשפחות, ופה, כמו רויטל, היו יושבים כל משפחות החטופים, וכל נציגי הממשלה והמשרדים, שאני נמצא בתוכם היום, עד לרמת שר ביטחון, היו מגיעים לוועדה ונותנים תשובות? זה עוד לא קרה. אז סליחה שהתפרצתי אבל מגיע לי. אני חושב שזה אמפתיה וסימפתיה, ואני אומר דברים שאין מה לעשות, פחות פופולריים ואנשים לא מבינים. בבקשה, כל ועדה, תתחילו לקיים דיונים יום-יום, תביאו את האנשים מול המשפחות שייתנו תשובות, בסדר? סליחה.

אחרי מה שאמרתי, אנחנו יושבים פה בחדר הזה, יושבי-הראש, ובחדר ליד, לא רחוק מאתנו, התקיים היום דיון, למרות דרישה חד-משמעית של המשפחות לא לקיים אותו, ואני חושב שאנחנו, חברי הכנסת, חייבים לגנות את השר בן גביר על זה שדווקא ביום שביקשו לא לעשות את זה הוא עושה דווקא. יושב שם עוד חבר כנסת מהרשימה שלו שצועק על משפחות החטופים שאין להן בעלות על הכאב, אלמוג כהן, ובלי בושה מסתכל להם בעיניים ועושה את זה אפילו כשהוא מעלה את הקול ובעצבים. אז אנחנו צריכים לגנות את שני חברי הכנסת האלו על מה שהם עשו היום בכנסת ישראל.

ולמרות הכאב, כחברי כנסת אנחנו חייבים לקום בבוקר ולחשוב מה אנחנו צריכים לעשות למען משפחות המפונים והמתפנים בנושא החינוך, אחד מהנושאים המרכזיים שאנחנו יום-יום דנים, מתעסקים, נושאים, רואים, מבקרים בבתי המלון, במקומות שהם נמצאים, כדי באמת לפתוח עוד בתי ספר, לדאוג שמערכת החינוך תפעל ביתר שאת למען המשפחות האלו, למען הילדים האלו. וכשאנחנו מדברים על ילדים עם בעיות מיוחדות אנחנו צריכים להבין שהטיפול בהם צריך להיות הרבה יותר מסור, עם הרבה יותר תקציבים, עם אפס סובלנות לתשובות שליליות, אם זה בהסעות, אם זה במטפלים, אם זה במתנדבים ואם ואם ואם.

אני שמח להגיד שמשרד החינוך באמת אחד מהמשרדים שהתעורר הכי מוקדם. אנחנו נמצאים בבתי מלון ורואים בכל בית מלון נציג של משרד החינוך שנמצא שם מהבוקר עד הלילה ויודע בדיוק על כל משפחה שנמצאת שם מה הבעיות, מה הצרכים ואיך צריך להתמודד איתם, אז באמת אפשר לפרגן למשרד החינוך. אבל עדיין אני בטוח שיש משפחות וילדים שלא מקבלות מה שהן שצריכות לקבל וצריכים בפינצטה לדאוג שיקבלו. כי אם אני מקבל טלפון ביום שבת ב-23:00 בלילה בנתניה ממשפחה של מפונים שהודיעו להם ברגע האחרון שאין הסעה לילד שלהם מחר בבוקר והם צריכים להתחיל להתעסק עם זה בלילה ולפתור בעיה פשוטה אבל בשבילם זה עולם ומלואו, כי אבא שלהם נרצח ואח שלהם חטוף והאימא רוצה רק שקט, לפחות שייקחו את הילד עם הצרכים המיוחדים לבית הספר. אנחנו רואים את זה כדבר הקטן אבל בשבילם זה דבר ענק.

אני שמח שהוועדה עושה את זה ואני שמח על הסיורים. אני מחזק אתכם, יושבי-הראש, אבל בואו נדאג לכל אחד ואחד, שלא יהיה אחד שלא יקבל את מה שמגיע לו. תודה.

תודה. הרב יהודה מרמורשטיין, על"ה, בבקשה.

כבוד יושבי-הראש, כאבא, כסבא, קשה לי לדבר על הדברים שרציתי לעלות. הסיטואציה שעברתי פה היא מאוד מאוד לא פשוטה, יחד עם כל עם ישראל, אבל חייבים לעבור לנושא שהוזמנו אליו. אני מאוד רוצה להודות ליו"ר הוועדה שפשוט מאוד עשה את הכתוב אין הדיין דן אלא מה שעיניו רואות ויצא יחד עם נציגי משרד החינוך, תמי ועוד חברות. התרגשתי שהם באים לראות אותנו, זה נתן לי קצת חיזוק. אני טוען כל הזמן שאוכלוסיית הקצה שאנחנו מייצגים היא החזית שנמצאת בעורף כל השנה. כל השנים אנחנו החזית שנמצאים בעורף, על אחת כמה וכמה עכשיו במלחמה, כשיש לנו מגויסים וחוסר עובדים משווע, בעלי מקצוע. מאידך, אני שמח מאוד ורוצה להודות לתמי על העדכונים שיש תוספות במחוזות. אנחנו כמובן נגיד על כך תודה, אבל תודה רבה אני אגיד כשאני אראה שזה מתבצע. יש לנו הרבה הבטחות אבל עם ההבטחות האלו לא יכולים ללכת למכולת.

תמי, יש לנו צפי לקבלת אותן תוספות?

אתמול דיברתי עם שי קלדרון, מנהל המחוז, ואלה הדברים שהוא אמר. סביב הטאבלטים, אנחנו דואגים לזה, המטה. הדברים שאמרתי – אנחנו נדאג שיקרו.

דיברת על תוספות של סייעות.

יודעים כמה חוסרים למשל בטאבלטים יש? מה המספר שצריכים?

הם יגידו לנו מה הם צריכים ואנחנו נדאג לספק. מחשבים חולקו לכולם.

אתה יודע כמה חסרים אצלך?

חד-משמעית. יש לי רשימה מסודרת, עם עלויות של כל פרט ופרט. אתמול נציג משרד החינוך, יוסף, התקשר אלי, הוא רצה הסבר על העלויות ונתתי לו. הוא יודע שהיום יש פה ועדה, הוא אמר שהוא צריך את החומרים כדי להיערך לזה. אני שמח עכשיו לשמוע מתמי ואני מברך על-כך.

אבל אני רוצה להגיד לכם, זה לא רק הציוד. הציוד זה דבר טוב כשיש מישהו שיעבוד איתו. אנחנו צריכים תוספות של סייעות. סייעות. אני שמח לברך את חבר הכנסת טור פז, שבישר פה, ואני לא אניח לו, שיש עוד מורות-חיילות שמוכנות להשתלב. נצטרך להתחבר עם משרד החינוך ולראות איך אנחנו מגדילים את כוח האדם המקצועי. אני לא צריך תמיד מתנדבים שאני צריך לטפל בהם כי הם לא יודעים איך להתמודד עם ילד, הוא יכול להרים אותו ולהוציא לו את הידיים מהמקום. אנחנו מדברים על אוכלוסייה קשה ומורכבת ומאידך אוכלוסייה מאתגרת, אוטיסטים וכד'. אלו שני הקצוות הקשים. על זה אני פונה ואני לא אוותר.

גם על הנושא של המיגון, אני לא ישן בלילה מפחד מה יקרה כל דקה. אנחנו לא יודעים איפה הטיל ייפול ומתי. אני צריך לשנע את הילדים בכיתה שמגיעים מחר לבית ספר ואין לי מיגון. אז מי שנשאר בבית זה אחריותו, אבל כשהוא נכנס לכותלי בית הספר הוא באחריותי ועל זה אני אחוז פחד. אני אומר לכם. זה לא פשוט. למה מחכים?

לסיום, אנחנו כעל"ה אימצנו את הילדה שנרצחה יחד עם אביה ואנחנו מלווים, בשבעה היינו שם. זו ילדה עם צרכים מיוחדים. הרגשנו את זה. אנחנו רוצים להודות להשם, זה היה יכול לקרות לכל אחד ואחד מאתנו וזה נגע ללבנו. כמובן, בלי להוריד את הערך של כל ילדי ישראל וכל החטופים הנרצחים, אבל כשזה אצלך אתה מתעורר ואתה רועד מפחד.

אני מודה ליושבי-הראש, לחינוך, לתרבות, לבריאות, והלוואי והרווחה יצטרף פה, צריכים להבין את הנושא של תשלום למרות שמבקרים בבתים. ראינו את זה בקורונה. כולם קיבלו את כל השכר שלהם אבל מי שביקר בבית לא קיבל שום תוספת. אני הייתי צריך עכשיו לשכנע את המורות שיבקרו בבתים של הילדים. הם אומרים: למה? בקורונה ביקרנו ולא קיבלנו שום תוספת, זה שלא הולך גם מקבל. מותר להגיד את זה. מה אני אגיד לו? אני אומר לו: אני מתחייב לך. רבותיי, אני מתחייב ואני משלם. זה הנושא של תמריץ לאלו שהולכים לבתים.

היושב-ראש שאל פה מה קורה בזמן שבית הספר סגור, אצלנו כל הילדים טופלו בבית, טיפולים נשימתיים, תרגילים, לכן אנחנו צריכים את הטאבלטים, לכן אנחנו צריכים את כל הציוד. זה לא שעכשיו אני מנצל. אני מנצל כי אולי עכשיו שומעים אותי יותר. רובכם הייתם בעל"ה, אבל הכדור שהם קיבלו בעל"ה פג תוקף גם, קצת שכחו. אז אני פונה אליכם, אני אתן לכם עוד כדור, בואו עוד פעם, בואו נבין. אנחנו לא נעלמנו, אנחנו קיימים. אני מתחנן אליכם. זאת שעתכם. המפתח אצלכם. תפתחו לרווחה כי לאף אחד אין שום ביטחון שזה לא יקרה אצלו.

ברשותך, האם תוכל לתת את הנקודות שעלו בשיחת ההכנה שלנו בנוגע לנושא של המכונים להתפתחות הילד והטיפולים שהם זכאים להם? כי נמצאים פה גם נציגי משרד הבריאות ואני רוצה למקד את השאלה כלפיהם. נגעת הרבה בנושא חינוך אבל גם בנושא הבריאות ברשותך.

אני מאוד מודה לך כי זה דבר שפצע אותי לפני כמה שנים. אני פתחתי מכון להתפתחות הילד, הובלתי בתחום והגעתי ל-2,000 טיפולים בחודש. הקמתי מתקן לתפארת מוכר ע"י משרד החינוך. בית חולים בילינסון היה אחראי על בחינות הרישוי וכל הדברים. קיבלנו ילדים, פשוט עשינו מהפכה טיפולית. פתחנו את המרפאות האלה גם בשעות הערב, שהילד לא ייפגע כשהוא לומד בבית ספר, שזה לא יהיה על חשבון הילד, שיגידו לו: איפה הילד נמצא? פעמיים בשבוע נמצא במכון להתפתחות הילד בתל השומר. לא, הוא יקבל את זה בערב, אחר הצהריים, כשיש לו מתנדב שיכול לבוא איתו, שהלימודים לא ייפגעו. מה לעשות?

אני מוצא את עצמי, במקום לטפל בילדי על"ה, במוסד, בילדים הקשים וכו', אני מטפל במשה גרין מרחוב ארלוזורוב תל אביב, וזה מפה, זה משם, כי קופת חולים לא נותנת את הטיפול. אני נותן את זה באהבה, אבל אני הולך לממן עכשיו את קופות החולים? את הילדים האלו? אני רוצה להגיד לכם, בצער ובכאב סגרתי מכון להתפתחות הילד שהיה נותן 2,000 טיפולים. היום קופת חולים מוכנה לתת 160. היא יודעת שזה עולה 250, אבל מה אכפת לה להגיד לי: אני אתן לך 160?

זו בעיה שבשגרה.

על אחת כמה וכמה היום.

אולי זה שווה דיון נפרד. יש היום קשיים נוספים בעקבות המלחמה, בעקבות שעת החירום, שאתם נתקלים איתם או שאתם חושבים שיש צורך לדון בהם בנוגע לטיפולים הללו?

אנשים רוצים לתת טיפולים פרא-רפואיים על חשבון קופת חולים שמגיע לו לאחר שעת הלימודים. אין לי מה לתת לו. הוא לא משלם לי. אני היום נותן כמבצע, כעמותה, חינם בריכה טיפולית לילדים המפונים מכל מקום, ויש בבני ברק, בלי עין הרע, הרבה ילדים שהגיעו, גם מהצפון, ומקבלים חינם אצלנו. מגיע להם קצת את ההידרותרפיה, קצת הפוגה. אני רואה בזה ברכה. אני עובד עד 23:00 בבריכה.

וחסרים לך מטפלים במים?

ודאי.

אני אסביר. אני ד"ר נעמה יושע-אורפז, מנהלת המחלקה להתפתחות הילד במשרד הבריאות.

נעמה, בשיחות הכנה שהיו לי סביב השולחן הזה אתמול בצהריים אני מבין שלמוסדות החינוך המיוחד אין קשר ישיר, ערוץ ישיר, עם משרד הבריאות, נכון?

לא. דובר פה על יחידה התפתחותית וזה הקשר אלינו, למשרד הבריאות. אני אגיד שבשגרה יש לנו קושי גדול של היחידות ההתפתחותיות, כשאנחנו מדברים בעיקר על היחידות ההתפתחותיות הקהילתיות, שהן בדרך כלל תחת הרשות המקומית או איזושהי חברת בת שלה או עמותה שמפעילה אותן, וזה בשונה מיחידות התפתחותיות של קופות חולים, שגם כאלה יש.

אנחנו יודעים שיש פער בין הסכום שמגיע עבור שעת טיפול לבין ההוצאות של היחידה עבור כל שעת טיפול כזו ואת הפער הזה סופגות היחידות ולכן הן בגירעון תקציבי מוכר. זה דבר שאנחנו דנים עליו במשרד. דיברנו על זה גם באחד הדיונים בעבר. מבחינתנו הפתרון שיכול לתת מענה לזה זה תקצוב ישיר של היחידות הקהילתיות. זה משהו שאנחנו נמצאים בו בדיון במשרד.

הקושי הזה הוא בכל הארץ. עכשיו, תחת התקופה של "חרבות ברזל", הקושי גדל עוד יותר, גם בגלל העלייה ב-no-show, מצבים שבהם ההורים לא יוכלו להגיע לטיפול בגלל שהאם עכשיו לבד עם הילדים בבית והיא לא יכולה להגיע ליחידה, גם בגלל חסר במטפלים, שחלקם לא יכולים להגיע בעצמם או פונו למקום אחר - - -

לא מוכנים לעבוד ב-160.

זו בעיה מוכרת שאנחנו חייבים לתת לה מענה בנפרד. אני מסכימה שזו בעיה גם בשגרה ועוד יותר בחירום. אנחנו דנים עליה במשרד. אפשר לקיים על זה דיון נפרד בהחלט.

יש לכם לוחות זמנים שעליהם אנחנו מדברים מבחינת הסיום בטיפול שלכם בתקצוב ישיר?

לא, אין כרגע תאריך כי אנחנו בדיונים על זה. כרגע בונים את התוכנית לנושא.

אני אעקוב אחר הנושא בוועדה שלנו. ילד שמפספס טיפולים בעקבות המצב, מקבל איזשהו החזר על מה שמגיע לו או שהכסף הזה נעלם ונבלע?

זה לא עניין כספי.

הוא זכאי לקבל "איקס" טיפולים בשבוע.

אתה מדבר על כאלה שהם לא לאבחונים אלא לטיפולים? ילדים שכבר אמורים לקבל טיפול?

כן, ילד שלא מגיע בעקבות המצב.

צריך להפריד בין ילדים שמקבלים את הטיפולים במכונים או ספקים של הקופות, אם ילד כזה לא מגיע אז יש לו את הזכאות להגיע בזמן אחר.

אנחנו שמענו נתונים אחרים, אני מוכרח להגיד.

אם אנחנו מדברים על טיפולים פרטיים, על זה הקופות ידברו.

אני מדבר על המכונים. אני שמעתי שילדים שמפספסים טיפולים בעקבות המצב, נבלע להם הכסף כלא היה והם אינם זכאים, מפספסים. מה שהיית אמור לקבל ולא קיבלת – נעלם.

אני לא יודעת, זו שאלה לקופות החולים.

גברתי, בעקבות סגירת המכון שלנו התקיימו פה מספר דיונים בנושא התפתחות הילד. בסוף צבעו 40 מיליון שקל לשיפור המכונים אבל לצערי הרב בינתיים הם עוד תקועים ולא זז שום דבר.

אני חושב, יו"ר הוועדה, שהפתרון שאתה מדבר עליו זה גמישות. במשרדים יש לאורך השנה תפיסה מסוימת על איך מוציאים כסף, למשל, אם לא ניצלת הכסף הלך לאיבוד. אנחנו יכולים לדרוש כוועדות, גם הבריאות וגם החינוך, הגדלת הגמישות בתקופת המלחמה ואחריה. זה יגרום לניצול תקציבים. חשבויות המשרד יודעות לעשות את זה, הן גם עושות את זה.

אין בעיה, אבל כל עוד המשרד אומר שהכל בסדר - - -

לא, אף אחד במשרד לא אמר שזה בסדר, אנחנו אומרים שאנחנו דנים בזה.

עובדה שזה לא בסדר, אנחנו שומעים. למשל, קביעת כלל שטיפול שפוספס לא אבד וכו', שהכסף ממשיך להיות זקוף למטופל גם אחרי, וגם למוסד.

בפרט בשעת מלחמה.

נכון, כהוראת שעה אפילו לשנה, זה ישנה את כל התמונה.

אני אשמח להבהרה של נושא פספוס הטיפול כי אני לא מכירה את זה.

רבי יהודה, אתה רוצה לגעת במילה אחת בנקודה של מי שמפספס טיפול, שהכסף נעלם לו? אתה מכיר את זה?

ודאי שאני מכיר. הנוהל הוא מאוד ברור, אדם שלא יכול להגיע לטיפול, אם הוא מודיע יום קודם הוא זכאי להגיע ביום אחר, אין שום בעיה. אצלנו במכון נתתי אפשרות – כי ידעתי שאני כבר בברוך –להודיע 3 שעות לפני הטיפול שלא מגיעים, אבל ברגע שנכנסו לתוך שלוש השעות, למשל אם הודיעו שעה לפני הטיפול שלא מגיעים, זאת בעיה כי אני מממן את המטפל, הוא יושב ומחכה למטופל. אנחנו מאוד רגישים לזה כי אם יש כבר מטופלים אחרי זה שכבר הגיעו מקדימים ומסיימים יותר מוקדם, אבל אם המטפל יושב ומחכה למטופל אני חייב לשלם לו.

הכוונה למצב השגרה של מצב של no-show, של אי הגעה בלי להודיע פחות מ-24 שעות לפני, על זה אני יכול לענות לך. במצב רגיל, אחרי שיש פעמיים no-show, בעיקרון המשפחה מועברת לסוף התור, להמתין מחדש. זה לא נראה לי המקום לדון בזה כרגע כי הדיון שלנו שונה, אבל זה חלק מהתגובה שהייתה כדי לנסות לצמצם ככל האפשר את ה-no-show בכדי לא להגיע למצבים האלה. אפשר לדון אם זה פתרון טוב או לא אבל זה כרגע לא הדיון.

השאלה אם יש התייחסות של המשרד בזמן מלחמה לשנות את ההוראות האלה כהוראת שעה כי בסוף מפונה לא יכול להגיע לאותו טיפול.

אני יכולה להגיד לכם משיחות עם מנהלי התפתחות הילד בקופות שיש הרבה יותר גמישות בשעת המלחמה וכן מתייחסים לזה, כמובן.

עו"ד ולרי זילכה, בית איזי שפירא, באחד הכובעים רכזת פורום ארגונים והורים למען ילדים עם מוגבלות. אני פונה אליך, יושב-ראש ועדת הבריאות, הנושא הזה של חסר בטיפולים של התפתחות הילד הוא כבר על סדר-היום יותר מעשור וחצי. ב-2019 עשו רפורמה בהתפתחות הילד, בסופו של דבר אנחנו עדיין נמצאים במקום הזה שמשרד הבריאות בעיקר, אבל גם שאר משרדי הממשלה שזה רלוונטי להם, לא יודעים מה לעשות, התורים לאבחונים ולטיפולים אדירים והילדים לא מקבלים מענה. רק לאחרונה, כשהקימו את הממשלה, וכששר הבריאות, חבר הכנסת בוסו, היה יושב-ראש ועדת הבריאות, הוא אמר לי: כן, כן, אנחנו מטפלים בזה. משרד ראש הממשלה לקחת את זה על עצמו כדי לאגם, היו שני דוחות, שום דבר לא קורה.

אני מזכיר שזו לא מהות הדיון אבל זה בהחלט ראוי לדיון נפרד.

זה בחלט מהות הדיון כי אלה טיפולים שהילדים צריכים לקבל גם בחינוך.

אני רק רוצה להתחבר למה שאמרה ד"ר נעמה ואני מעריכה את זה. אחד הפתרונות שנמצאים על סדר-היום כבר הרבה זמן הוא שצריך לפתוח את הצנרת. אני מבקשת ממך כיו"ר ועדת הבריאות בעניין הזה לעזור לפתוח את הצנרת. זה אומר לאפשר העברת תקציבים ליחידות ולעמותות ולמטפלים שלא דרך קופות החולים. הם לא מוצאים את הדרך המשפטית לעשות את זה אבל בטיפול הבריאותי המקדם, למשל, יש מסלול כזה. שימצאו את המסלול לתת את הכספים כי הילדים כבר שנים על גבי שנים לא מצליחים לקבל טיפולים וזה מסלים כעת.

זה לא שלא יודעים מה לעשות, יש מתווה מאוד ברור שאנחנו ניסחנו. זה עניין תקציבי וצריך להחליט למשל ליישם את דוח מקצועות הבריאות של משרד רוה"מ.

בשביל זה אנחנו פה. תודה רבה.

אסנת מאירי, משפחות החטופים, בבקשה.

בוקר טוב, אני אסנת, נולדתי וגדלתי בקיבוץ ניר עוז. משפחתי, משפחת מונדר, נחטפה. סבא, סבתא, אימא ובן. זה הנכד שלהם. אוהד הוא בן 9.

תלמיד בבית הספר הדמוקרטי בכפר סבא.

נכון מאוד. בכל מקום שאני באה ואומרת דברים יושבת לי בראש ילדה שקוראים לה נויה. נויה נרצחה ב-7 באוקטובר עם סבתא שלה כרמלה. שני בני דודים שלה עדיין חטופים בעזה. נויה ילדה עם צרכים מיוחדים. היום זה יום ההולדת שלה. היום נויה בת 13. עלינו לקבר שלה ביום שישי ואני אומרת את הדברים האלה בשבילה ולזכרה. עוד מעט אתם הולכים לקבל ילדים שאנחנו לא יודעים מה הם עברו. הילדים האלה נמצאים עכשיו בעזה. אני בעצמי עובדת במרפאת בריאות נפש ילדים. מאוד מעניין אותי כל מה שנאמר כאן, אבל כל מה שאני חושבת עליו זה האם הדיבורים האלה, מה שאתם עושים, האם באמת תהיו מוכנים כשהילדים האלה יחזרו. ועוד יותר מזה – מה כל אחד ואחד מכם בחדר הזה עושה כדי שהילדים האלה יחזרו.

אתמול הייתי בקיבוץ ניר עוז. הייתי בבית של הדודים שלי, שלשמחתנו לא נשרף. הייתי בבית של סבתא כרמלה וחיפשתי שם שרידים, שרידים לנויה ושרידים לכרמלה. כל זמן שהייתי בקיבוץ שמעתי בומים מטורפים מעבר לגבול. כשיצאנו מהקיבוץ היה גשם חזק. זה מה שהיה בעזה, בומים חזקים וגשם חזק, בומים מפחידים שאני כל היום נבהלתי מהם וזה מה שהילדים צריכים להרגיש עכשיו, ילדים שנמצאים בעזה, אוהד וכל החברים שלו, שהם יחזרו ויהיו חברים לדבר שאי-אפשר לתאר אותו במילים.

מה שאני מבקשת מכם זה באמת לחשוב, כל אחד ואחד מכם, מה עשיתם היום בשביל החטופים, למישהו שיש איזשהו שיקול, איזושהי יכולת להחליט, איזושהי מילה באיזשהו מקום בכל הבית הגדול הזה, שבו חורצים את הגורלות שלנו. זה הדבר היחידי שצריך לעמוד על סדר-היום ובראשם מעייני כולם, להחזיר את החטופים הביתה היום, מחר, ופשוט לעשות את כל מה שאתם יכולים לעשות בשביל זה. תודה.

תודה רבה, אסנת. חה"כ יוראי להב הרצנו, בבקשה.

אני מקשיב לדברים של אסנת על אוהד והשאלה שהיא שאלה מהדהדת לי בראש, מה כל אחד מאתנו עושה כדי להחזיר את החטופים הביתה. לכולנו יש את החובה המוסרית הכי עליונה, הכי גבוהה, לעשות כל מה שאנחנו יכולים בשביל להחזיר אותם הביתה, ואני מוכרח לומר לכם, כי אתם שני יושבי-ראש ועדות שאני מעריך מהקואליציה, מה שקרה היום בוועדה לביטחון לאומי זה מופע של אטימות וחוסר בושה.

הדיון שם הוא לא רק מופקר, הוא מסוכן. יש לנו שם ילדים, נשים, מבוגרים וחיילים, ולא יכול להיות, לא יכול להיות שהתנהל שם דיון שעשוי לסכן את החיים של האנשים הכי יקרים לנו. נמצאות שם משפחות של חטופים, מתחננות לאיתמר בן גביר שיפסיק כי הוא מסכן את הבריאות ואת החיים של הכי יקרים להם והוא מתעלם מהם וממשיך בשלו. חברי מפלגתו מטיפים להם עוד מוסר. איזו בושה. עד כמה אנחנו יכולים לרדת נמוך? לא יכול להיות שזה יתנהל כך. לא יכול להיות.

אני לא יודע איך להמשיך לדבר על הנושא החשוב הזה שבאתי לדבר עליו כי אני פשוט לא יודע למצוא את עצמי כשבחדר פה ליד לא עושים כל מה שאפשר – עזבו לא עושים כל מה שאפשר, מסכנים את המאמצים, מסכנים את החיים, בעד חוק פופוליסטי. אין לתאר. הלב של כולנו עם משפחות החטופים. אנחנו כולנו מצפים ומקווים ומייחלים שהם יחזרו כולם כמה שיותר מהר.

אני לינור, אני מהמשפחה של ארז וסהר וסבתא כרמלה, שאסנת עכשיו סיפרה עליהם. אנחנו נכנסים לוועדות האלה, אנחנו לא מוזמנים אליהן – שזה גם כן קצת מוזר, שלא מזמינים אותנו לאף ועדה – אנחנו צריכים להיות על סדר-היום. כל פעם שיש ועדה אנחנו צריכים להיות הנושא הראשון אבל אנחנו לא. הסיבה שאנחנו צריכים להיות הנושא הראשון – ואני גם עובדת בגיל הרך בחינוך המיוחד אז אני מבינה על מה אתם מדברים, אני מסכימה עם כל מה שאתם אומרים, גם אנחנו זועקים תמיד את הזעקות האלה. אני באופן אישי כבר עוד מעט חודשיים לא בעבודה. למה? כי אני מנסה להציל את ארז וסהר. את נויה וסבתא כבר לא הצלחתי.

אני רוצה שתבינו שכל רגע שעובר והם לא חוזרים, לא רק שהוא מסכן אותם, את החיים שלהם ממש, אלא הוא מסכן את כולנו, ובכולנו זה בדיוק הילדים האלה שמדברים עליהם פה, שאולי לא יודעים שהם בכלל נמצאים בסכנה כי חלקם יותר אתנו, חלקם פחות אתנו, אבל לא רק את הילדים, גם את הנערים – סהר בת 16 – כולם בטראומה, בטראומה ארוכה, והיא תהיה מתמשכת ויהיה פה עומס מאוד גדול על החינוך המיוחד. אין למה לחכות. אין למה לחכות. באמת כואב לי שאני מפריעה לדיון שהוא באמת חשוב גם בימים רגילים, אלה לא ימים רגילים. אלה לא ימים רגילים לא רק בגלל שיש מלחמה - - -

אני אתקן אותך – את לא מפריעה לדיון.

אני כאילו מרגישה שנדחפתי.

לא, את לא נדחפת, את מוזמנת והתחלנו את הדיון עם משפחות החטופים, דיברו פה.

הייתי פה ביום שני לפני שבוע, דיברתי מול חבר הכנסת מישרקי גם כן, שום דבר לא השתנה מאז יום שני לפני שבוע. איך יכול להיות ששום דבר לא השתנה? איך יכול להיות שהילדים האלה עוד ישנים בעזה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שאתם ממשיכים לדבר על הדברים הרגילים של השגרה והילדים האלה ישנים בידיים של החמאס ורק במזל עוד לא שלחו לנו איזה סרטון שמישהו מהם תלוי איפשהו בכיכר העיר ורוקדים מסביבו?

אני ממש מבקשת מכם, מכל מי שיושב כאן ויש לו יותר השפעה, אנחנו ביקשנו מכם לחתום על עצומה ששמה את החזרת החטופים במקום הראשון, מאוד מבקשת שתחתמו על זה, זה חשוב. אני מאוד מבקשת מכל מי שיושב פה. אני יודעת שאתם עושים גם כך ברגיל את המקסימום שלכם ואין לי באמת אלא הערכה, אבל כאן יש משהו שכל עוד הוא קיים אי אפשר להמשיך על סדר-היום, כל עוד הוא קורה. כל עוד האנשים האלה חטופים בעזה אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהל כאילו הכל בסדר, כאילו יש רק עוד קצת בעיות, איפה עוד ניתן. גם המפונים, קהילות שלמות בטראומה, המשפחות שלהם בטראומה. זה לא משהו שייגמר מחר, זה יהיה טיפול של שנים עכשיו בכל המדינה. אבל כרגע-כרגע הם הדבר היחיד, להחזיר אותם בחיים עכשיו. תודה.

אני אאסוף את עצמי ואני כן אתייחס לנושא החשוב שאנחנו מדברים עליו כי הוא באמת הכי חשוב בעולם. ילדים עם צרכים מיוחדים לעתים נופלים בין הכיסאות וחשוב מאוד לוודא שזה לא יקרה. אני רוצה לפני התייחסות שלי רק להגיד תודה בראש ובראשונה לאנשי משרד החינוך ולכל הסייעות והמורות ואנשי החינוך המיוחד. המשימה בשגרה היא מורכבת אז ודאי בימי לחימה. אני יודע שאתם עושים הכי טוב שאתם יכולות ויכולים ואני רוצה להודות לכם, אני חושב בשם כל חברי הכנסת.

אני אשמח לשאול שאלות, שיכול להיות שפספסתי אבל לא קיבלתי תשובות עליהן. אני רוצה לדעת האם יש לכם מידע על כל תלמיד ותלמידה שזכאי לחינוך מיוחד לא רק בתשעת הישובים שעליהם פירטתם בהתחלה אלא על כל האזורים שזכאים לפינוי החל מה-7 באוקטובר ועד היום, כשהפירוט צריך לכלול בעיניי גם מאיפה הוא מגיע, לאן הוא פונה, באיזו מסגרת הוא נמצא, כמה ימים באותה מסגרת הוא נמצא ואם זה שילוב.

יש 97 ישובים מפונים, שלומי, קריית שמונה, שדרות, איפה הנתונים?

אני מדבר לא רק על התשעה אלא בדיוק על כל הישובים שזכאים לפינוי, זה כולל גם את הצפון וגם את הדרום בפירוט הכי גבוה שיש. כל תלמיד כזה צריך לקבל מענה מותאם ככל שאפשר. השאלה אם יש לנו את הנתונים האלה בכלל. זאת שאלה ראשונה.

שנית, אני מעריך שאחד מהמאמצים העיקריים של מה שאפשר לעשות, חוץ מלהקים מסגרות חדשות יש מאין, זה מאמץ של שילוב, לראות איך אפשר לשלב את התלמידים בבתי ספר רגילים. אז השאלות הן: כמה תלמידים שולבו? האם יש פער בסייעות? היכן יש פער בסייעות? איזה מאמצים ביצעתם כדי לגשר על הפער בסייעות?

הדבר האחרון, ואולי זו אמירה ליושבי-ראש הוועדות כי זה לא ספציפית לכאן אבל קיבלתי פניות מהורים לגבי חוסר ודאות. נכון לעכשיו, חזרה לבתים, לישובים, היא ב-22 בנובמבר, היא עדיין לא הוארכה ולכן יש הרבה מאוד הורים שלא טרחו לשלב את התלמידים שלהם במסגרות החדשות כי ממילא הם אמורים לחזור הביתה ב-22 בנובמבר. זה מאוד חשוב, במיוחד בהקשר של החינוך המיוחד, שלפחות המדינה, הממשלה, תיתן ודאות לתקופה ארוכה יותר כדי לאפשר להורים לקבל החלטה מושכלת עבור תלמידים, שממילא קשה להם להתאקלם במסגרות חדשות. זה מונע לצערי מהורים לקבל החלטות לגבי החינוך של הילדים שלהם.

האם אתם מכירים בסוגיה הזאת? במסגרת המעקב שלכם של היכן התלמידים של הישובים שזכאי פינוי, האם יש אנשים שבחרו לא לשלב בכלל את הילדים שלהם במסגרות של חינוך מיוחד? אם כן, איזה פתרונות יש לכם לתת לאותם מורים ולאותם תלמידים? פה אני קורא לוועדה לקרוא לממשלה להאריך את הזמנים כדי ליצור ודאות שמתוכה הורים יכול לקבל החלטות מושכלות ונכונות יותר. תודה רבה.

תודה רבה. שחר, בבקשה.

אני מודה לכם על ההזדמנות לדבר כאן. אני רוצה לדבר כאן על הילדים. אני רוצה לדבר כאן על משהו שאולי לא קשור באופן ישיר לדיון הזה אבל הוא קשור מאוד למה שאתם מנסים לעשות כאן. אני לא חושב שאף אחד שנמצא כאן בשולחן הזה מבין את גודל המאורע שקרה ב-7 באוקטובר. ייקח לנו עוד חודשים, ייקח לנו עוד שנים, להבין מה קרה שם. אני רוצה להגיד לכם מה אני מרגיש בתור מישהו שעבר את זה ועוד לא נפלו לו כל האסימונים, עוד לא כל הדברים יושבים, ומעורב בזה באופן אישי בצורה קצת תובענית.

שמעתי לפני כמה ימים ברדיו מישהו – אני מצטער שאני לא יודע להגיד את שמו – שאמר כאילו בטרוניה כלפי החמאס: פגעתם לנו בקודש הקודשים שלנו, במיטת תינוק, בילדים שלנו, ואני חושב שזה נכון. מה שקרה כאן היה מזעזע ואני לא חושב שאנחנו מבינים כמה לא יישארו ילדים לדבר עליהם בדיונים כאלה אם לא מחזירים את החטופים. לא יהיו ילדים לדבר עליהם. אין מדינת ישראל ללא החזרת היהודים האלה.

מבחינתי, איך שאני מרגיש, וזו דעה אישית לגמרי, ב-7 לאוקטובר מדינת ישראל מתה. מה שקורה אחרי זה זו התגבשות של מה יהיה אחר כך כי מה שהיה לפני לא יכול להימשך. מה שקרה אחרי ה-7 באוקטובר צריך להיות שונה לגמרי, כל ההתייחסות, ואני חושש מאוד שלא כולם מבינים עד כמה השבר עמוק ועד כמה חוסר האמון שלנו ושל עוד הרבה מאוד אנשים שמושפעים מכך, עד כמה השבר הוא עמוק ועד כמה חוסר האמון עמוק.

אם אנחנו לא שמים את הילדים של החטופים ואת החטופים באמת בראש מעיינינו ועושים הכול, לא יישארו ילדים, לא בחינוך מיוחד ולא בחינוך לא מיוחד. עוד חצי דור כאן. אני מדבר עם אנשים, אני רואה את השבר, אנשים באים אלי ואומרים: מה, למה להמשיך להיות כאן? הדרך היחידה להציל איכשהו ממה שנשאר ממדינת ישראל אחרי התבוסה הנוראית הזאת היא להביא את הבנים, את הבנות, את הנכדים, את הנכדות, את הדודים, את הדודות, את המשפחות שלנו הביתה, ואחרי זה לחבק, להכיל ולראות מה עושים מכאן אחר כך כי מה שהיה עד ה-7 באוקטובר מת ב-7 באוקטובר. תודה.

תודה רבה, שחר. אסתר קרמר, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, בבקשה.

שלום וברכה. קודם כל, מאוד קשה לי לדבר בכזה יום ובכזאת סיטואציה. כואב לדבר כשאנחנו צריכים לדבר על תלמידים כשיש כל כך הרבה ילדים שלא יכולים ללכת לבית הספר. זה מאוד מאוד קשה בכלל להתחיל לדבר על מה שקורה בעוטף ועל מה שקורה בעורף כשיש ילדים שבכלל לא בבית ספר ואנחנו בכלל לא יודעים איפה הם נמצאים. בכל זאת אני אדבר ולא, חס וחלילה, להוריד את החשיבות הגדולה של להביא את הילדים הביתה, אלא כי אני מאוד מאוד מקווה שכל הילדים האלה יחזרו כל כך מהר הביתה שנצטרך בשבילם שירותי חינוך בכלל ותמיכות והתאמות בפרט כשהם יחזרו. אני מקווה שכמה שיותר מהר. אני כל הזמן רק חולמת על הצעדה הזו שנראה את כולם נכנסים ובאים.

אני רוצה לדבר על ילדים שנמצאים בעורף והם ילדי שילוב במיוחד. ילדים שנמצאים בחינוך מיוחד סגרגטיבי יש הרבה יותר תמיכות והתאמות, ברגע שהם נמצאים בשילוב אף אחד לא יודע שהם קיימים והם איכשהו ילדים נעלמים במערכת. יש לי בן שנמצא בשילוב בישיבה, ילד עם אוטיזם, הישיבה שלו באשדוד, אף אחד מתחילת המלחמה לא בדק, לא מה הוא, לא מה אני, לא איך אנחנו מסתדרים ולא מה קורה אתו. הפעם היחידה ששאלו אותי אם הוא נמצא זה כי רצו לדעת האם להעביר את התקציב החודש הזה לישיבה או לא להעביר את התקציב החודש הזה לישיבה. זה הדבר היחיד. לא הציעו לנו תמיכה.

יש לי עוד ילדה שהיא בכיתה י"ב משולבת גם בשילוב יחידני עם חרדות. ילדה עם חרדות, זאת האבחנה שלה, ולא הציעו לנו שום דבר. אנחנו שייכים למגזר החרדי. אני במקרה עם אינטרנט אבל רוב רובו של המגזר החרדי ללא נגישות לכל המידע ששולחים להורים, לא עשו קו תמיכה טלפוני שעוזר. יש מחוז חרדי שעוזר בדיוק לממ"חים ולא עוזר לתלמידים שנמצאים במוסדות אחרים. הבת שלי בכיתה י"ב - - -

הם לא עונים אפילו.

אף אחד בכלל לא מודע לזה. אף אחד לא חשב שאולי צריכים לבדוק האם יש לנו מענים לתת לה. אני אשת מקצוע, אני יודעת בדיוק איך לקבל עזרה לבת שלי, אני לא זועקת את זעקת שני הילדים שלי כי לילדים שלי יש אותי, אני זועקת את זעקת כל אותם הילדים האחרים שנמצאים בשילוב, ובמיוחד ילדי החינוך המיוחד החרדי שנמצאים במוסדות פטור ובמוסדות תרבותי-ייחודי, שאף אחד לא יודע בכלל שהם קיימים כי המתי"א זרק בתחילת שנה איזשהו תקציב למינימום שעות סיוע בלי הסל האישי שהם זכו לו דרך הוועדה, ועכשיו, הישיבה או תלמוד התורה אמורים להסתדר עם הכסף הזה ואף אחד לא נותן להם תמיכה ולא נותן להם הדרכה. אני זועקת את זעקת המגזר החרדי. תודה רבה.

תודה רבה. תמי, את רוצה להתייחס?

נבלע בין הדברים של אסתר שאת הסל האישי הם לא מקבלים כעקרון.

אתחיל בהתייחסות לשאלה של חבר הכנסת. כן, יש לי פילוח של 74% - - -

למה 74%?

עניתי על זה. עניתי שמדינת ישראל הקימה מערכת שקוראים לה "יחד". אנחנו מצפים, כל משרדי הממשלה, לקבל נתונים ממדינת ישראל. משרד החינוך, כיוון שהוא לקח על עצמו לראות מה קורה בתוכו, הקים מערכת באפס זמן. כרגע, מתוך הדיווחים, יש לנו 74%, שזה המון לעומת מערכת "יחד" שאין לה כמעט נתונים.

למה את משווה למערכת אחרת? משרד החינוך, השר צריך לשבת כאן ולהגיד למה אין לו דיווחים אחרי 44 יום על 100%. אני עבדתי במשרד החינוך 27 שנים. בלחיצת כפתור אני יכול לדעת איפה כל אחד נמצא ומה מצבו. למה את יושבת כאן וכועסת על זה שאנחנו שואלים? על מה את כועסת?

אני לא כועסת, סליחה. אני לא כועסת. היום קשה ומה שקורה כאן בין המעברים של השיח לבין המצוקה הכול-כך קשה של המשפחות - - -

זו הטרגדיה שלנו, תוך כדי אבל להיות מסודרים ולדאוג לילדים עם מוגבלויות.

אז אני עניתי בתחילת המפגש, נתתי סקירה מאוד רחבה והסברתי למה יש לנו מה שיש לנו. חלק מהמשפחות לא מוכנות לדווח, זזות ממקום למקום, חלק נמצאים בבתים ולא במרכזי פינוי. אנחנו אוספים מידע יום-יום, תוך שבועיים הגענו ל-74%, זה יפה. בדרום 85%.

את יודעת למה? כי בדרום כנראה עובדים יותר טוב. אני מצטער. אני מכיר את מחוז דרום של משרד החינוך, הבחור עובד מצוין. למה זה לא קורה בכל מקום? אני לא מבין, זה לא ילדים שלא נמצאים במערכת, זה ילדים שנמצאים במערכת, אילו רק מבקשים מכל מורה ומכל מנהל - - -

ביקשנו. יש מורים שלא נמצאים, יש מורים מגויסים.

אני יודע. מתוך 300,000 מורים יש 4,000 מורים מגויסים. עכשיו תגידי לי האם זו הסיבה לכך, בגלל שיש 4,000 מורים מגויסים מתוך 300,000, שאין לכם נתונים. אתם צריכים להבין, ילדים עם מוגבלויות, ילדים עם קשיים, במצבים כאלה הם מאבדים את עצמם. תארי לעצמך שאם ילדים רגילים הולכים לאיבוד בתוך הדבר הזה, על אחת כמה וכמה הם.

לכן, משרד החינוך אמור – הוא עשה דברים יפים, הקים בתי ספר – להסתכל על החוליות החלשות האלה במיוחד ולשים אנשים שכאן ועכשיו, תוך 3-4 ימים, מביאים אינפורמציה. מה שהמורים לא יכולים לעשות האנשים יעשו, הפקידים. תאמיני לי, אם תגידו למנהל מחוז דרום – היות ואני מכיר אותו – "אנחנו רוצים תוך יומיים רשימה של כל האנשים", אני מבטיח לך שזה יהיה תוך יומיים. השאלה, וזה העצב הגדול, שהאזרחים מבינים שאנחנו בחירום, הילדים מבינים שאנחנו בחירום, חלק מהפקידות הממשלתית לא מבינה שאנחנו בחירום ונוהגת כאילו אנחנו נמצאים בימים רגילים. אנחנו בימי חירום. הילדים האלה – חראם עליהם. תודה. את לא צריכה לכעוס, אני לא כועס עלייך.

שאלנו את השאלות האלה בתחילת הדיון, מאיר, זה גם יהיה במסקנות הוועדה, היא ענתה.

רק שאלת המשך לשאלה שלי. 26% מהתלמידים שלגביהם אין לך מושג או אין לך רישום – אנחנו יוצאים מתוך נקודת מוצא שהם לא מקבלים שום מענה, או שיש להם מענה אבל אנחנו לא יודעים עליו?

מה שאנחנו לא יודעים אנחנו לא יודעים. אני מדברת על הילדים המתפנים והמפונים. הנתון הזה הוא לגבי ילדים מתפנים ומפונים. אנחנו כן יודעים בפילוח של כל מתקן קליטה כמה תלמידים יש לנו, כמה תלמידים זכאים לשירותי חינוך מיוחד בכל מתקן קליטה. יש אחוז מסוים שאנחנו לא יודעים, ואנחנו צריכים לדעת וחשוב לדעת, ואנחנו סביב השעון כדי שיהיו לנו כל הדיווחים.

למה זה ברמת מורים? למה זה לא ברמת מנהלים?

זה כן ברמת מנהלים. כי זה לא מוסד, המוסדות התפרקו. הכול התפרק.

המוסדות התפרקו אבל התלמידים של אותו מנהל נשלחו למקום אחר, הוא אמור לדעת.

אני הרי יודעת מיהם הילדים, הסיפור הוא לא זה. המערכת שואבת מכל מיני מקומות. נבנתה מערכת חדשה-חדשה שפשוט שואבת מכל מיני מקומות, גם מצוותי חינוך שהיו אלה שהזינו, גם מצוותי חינוך חדשים וגם ממערכת הזכאות. אני יודעת הרי כמה תלמידים זכאים לשירותי חינוך מיוחד בישראל. ברגע שקרה מה שקרה וכל האוכלוסייה זזה, גם חלק מאנשים זזים ממקום למקום. גם, כפי שנאמר פה עכשיו, חלקם גם לא רוצים להשתבץ, לא מוכנים להשתבץ, לא מוכנים לקבל מענה, הם לא מוכנים לדווח, הם לא מוכנים שידווחו עליהם. יש כל מיני מורכבויות. ועדיין, אני רוצה להגיד בכל זאת, יש לנו פה נתון לא מספיק טוב אבל עדיין יחסית משמעותי.

מה שאני רוצה לדעת זה לא ש-100% מהתלמידים משובצים איפשהו, אלא שאת מכירה 100% מהתלמידים, כלומר שיצרת קשר עם ההורים וכל אחד קיבל את המענה שהוא מבקש.

אין ספק שיש חשיבות עליונה לדעת לגבי כל תלמיד איפה הוא נמצא ומה הוא מקבל ב-100%. לא ב-99.999% אלא ב-100%. כרגע זה לא המצב. ישנם אתגרים גדולים למשרד. האם המשרד עשה הכול כדי להגיע ל-100% או לא? את זה אני לא יכול לדעת. מה שאנחנו כן נבקש, ונגיד את זה במסקנות, שאנחנו דורשים מהמשרד להביא 100% נתונים ולהביא לוועדה את פירוט החסמים שלא מאפשרים להגיע לאותם 100%, ולגביהם, איפה שאנחנו נוכל לעזור, אם זה חברי הכנסת ואם זה הוועדה, נעשה את זה. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, בבקשה.

יושבי-ראש יקרים, תודה על הדיון. כשאנחנו מדברים על הילדים אנחנו מדברים על העתיד של המדינה, על איך שהחברה שלנו מתייחסת לעתידה. ילדים ומעמד הילדים מעידים על מה שקורה לנו, לכלל האזרחים. כשילדים מאבדים את המרחב הבטוח שלהם, מאבדים את הזכות הבסיסית לחופש – אני מדברת על החטופים, שני ילדים נמצאים לבד, ללא הוריהם, בשבי – זה כואב מאוד, כואב לחשוב, אבל אני יודעת שהמשפחות לא מצפות מאתנו שנבכה יחד אתן, הם רוצים שאנחנו נפעל, נעבוד להחזיר אותם, להשיב אותם מיד, ואנחנו עושים. אני יודעת שכל אחד מאתנו עושה ברמה שלו, בזירה שלו וביחסים בינלאומיים. בוועדות אנחנו מתכנסים כדי לפתור בעיות, לדאוג למתפנים ומפונים, לילדים עם צרכים מיוחדים, ותודה שהקדשתם את הדיון לנושא הזה.

שמענו את משרד החינוך, אני רוצה גם לשמוע ממשרד הבריאות – אני חברה בוועדת הבריאות – העלינו לא פעם את נושא המשך הטיפולים. אנחנו רוצים לדאוג לילדים, להתפתחות תקינה שלהם, אנחנו צריכים להבטיח להם שמי שהתחיל לקבל טיפול ימשיך. לצערנו, ממה שראיתי במלונות ובמרכזי קליטה של מפונים, יש משפחות שלא קיבלו עד היום ולא היה להם שום קשר עם קופת החולים שלהם. אני אישית, יחד עם הצוות שלי, התקשרנו לכל קופות החולים ושאלנו איך אתם מאתרים את המפונים והם אומרים: אנחנו מחכים שיפנו אלינו. כל קופה הקימה מוקד וכל קופה מוכנה לתת תשובות, מי שיפנה נדאג לו. אבל אנשים נמצאים בסטרס, הם לא בבית כבר מעל חודש, ילדים ובני זוג נמצאים במילואים, או שחס וחלילה איבדו בני זוג במלחמה, יש גם משפחות כאלה, אף אחד לא פונה ולא דואג למשפחות האלה.

כשביקרתי באחד ממרכזי הקליטה שיש בו מפונים מהצפון דיברתי עם שתי משפחות – שלפני שבוע דיברתי עליהם כאן – באותו יום פניתי למנהל מחוז של קופת חולים שבה הם מבוטחים וביקשתי: צרו איתם קשר, הם אבודים, הם לא יודעים לאן לפנות, יש ילדים שצריכים המשך טיפול – עד היום לא פנו אליהם. עד היום לא פנו אליהם. עכשיו, תוך כדי דיון, ביררתי: קיבלתם מענה? יצרו אתכם קשר? לא. מישהו דואג? יש מדיניות סדורה? משרד הבריאות דואג?

בהתחלה ראיתי שכן היו נציגים כשהעבירו את המפונים מיישובי הדרום, שלחו נציגים של משרד בבריאות לעשות מיפוי, אבל עכשיו מתגלות בעיות נוספות, במיוחד בבריאות הנפש וטיפולים נפשיים. כבר בימים הראשונים הם היו בסטרס, עכשיו הם נשארים עם הכאב שלהם, מנותקים מהבית, הבעיות מתגברות וכל יום שהם לא מקבלים טיפול מקצועי, אחר כך יהיה קשה יותר לתקן וההשלכות יהיו הרבה יותר חמורות. יש לשלוח נציגים של משרד הבריאות ושל קופות חולים לכל מרכזי הקליטה ולאתר באופן ייזום, לפנות לאנשים האלה. הם לא יודעים מה לשאול אז הם לא יקבלו תשובה ומענה, תדאגו.

קודם כל, אני מסכימה אתך. הרצף הטיפולי זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב, זה ברור לכולנו שהילדים האלה צריכים מענה וכל יום שהם לא מקבלים את הטיפול זה פוגע בהם. זה בלי שום ספק ואנחנו חייבים לתת להם את המענה הזה. זכותם. אני אגיד שקופות החולים כן עושות מיפוי, גם של המפונים, גם של ילדי מעונות היום השיקומיים שכרגע לא נמצאים במעון ואין להם מעון חליפי, וגם יש לנו קצת נתונים שמגיעים אלינו ממערכת "יחד", שגם אותם אני מעבירה לקופות החולים. זה עוד לא מיפוי שקיים לגמרי - - -

אבל זה מעל חודש ימים כבר.

אני אתך, זה משהו שהייתי שמחה שיקרה יותר מהר אבל הוא קורה. כן ניתנים מענים ע"י קופות החולים. בין השאר, קופת חולים כללית הקימה מיני יחידה התפתחותית שנמצאת כרגע בים המלח ונותנת מענים של קלינאי תקשורת, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק. יש מטפלים של מכבי שנמצאים במקומות הפינוי, וגם לאור פניות אנחנו נותנים את המענים בקופת חולים, לפי קופת החולים המבטחת. זה עוד לא המערך שהייתי רוצה שזה יהיה אבל זה מתקדם. החשיבות של זה ברורה ועליי האחריות על הדבר הזה. את זה אני יכולה להגיד לך.

כי עכשיו מתגלות בעיות נוספות.

טטיאנה, קיימנו על כך דיונים, גם היית נוכחת בהם, שמענו את נציגי קופות החולים ואת הפעילות הענפה שהם עושים באזור המפונים. אני די משוכנע – וגם הייתי בחלק מהמקומות וראיתי בעיניים –שהבעיות שאת מעלה הן בעיות נקודתיות. אני מבקש שאת שתי הפניות שדיברת עליהן קודם תעבירי לי באופן אישי, נטפל בזה מול מי שצריך.

אנחנו גם נקיים איזושהי ישיבת מעקב בזמן הקרוב לוודא שבאמת הקופות ממשיכות לתת את המענים, שזה לא היה משהו נקודתי בר חלוף אלא נשארים שם. אני יודע שמפתחים את זה. הביאו טיפולי שיניים וטיפולים נוספים, כל פעם מורידים עוד איזשהם קרוונים שמייצרים לתת פתרונות באזור המפונים, לכן נראה לי שאנחנו מדברים על בעיות נקודתיות. ככל שיצוף לנו – ואנחנו מקבלים הרבה פניות – שיש פה אירוע חריג, איזשהו קו מקביל בין כל המקומות, אנחנו כמובן נפעל בזה בהמשך.

אני רק רוצה מילה לרב לגבי על"ה. בעקבות הדיון שהיה פה נוצר קשר עם מנכ"ל בית ספר למאמנים בווינגייט לגבי הנושא של תרפיה – העוזר שלך יודע על זה כבר – אתם תקבלו את כל מה שאתם צריכים. לפעמים יוצאים דברים טובים מהוועדות.

תמיד יוצאים דברים טובים. חבר הכנסת אושר שקלים, בבקשה.

זו באמת תקופה לא פשוטה. יצא לי, יחד עם הצוות שלי, להיות בכמה מתחמים של המפונים, אם זה בצפון, במלונות בטבריה, בים המלח, בכפר המכביה, בשפיים ואפילו גם ביפו. עלו הרבה מאוד דברים שקשורים למה שיוראי וטטיאנה אמרו. הנושא של הנתונים – אין שום מסד נתונים מוסדר. אני לא רוצה לחזור על הדברים שכבר אמרו, אבל האם באמת אותם 74% שאנחנו יודעים להגיע אליהם קיבלו את ה-100% טיפול?

דבר שני, דיברתם על כך שאתם מנסים לגייס אנשי צוות אבל שקשה לכם להביא אותם אז אני שואל מה תנאי העסקה, האם זה גורם לאותם אנשים לא להגיע ולא להתקבל לעבודה? מה הסביבה התומכת מעבר לכך שגם הם מקבלים?

דבר נוסף, הנושא של תקציבים לעמותות. מה קורה עם העברת התקציבים לעמותות? האם בגלל שהם לא מקבלים איזשהו תקציב הפעילות שלהן נפגעת? אני יכול לתת לכם רק דוגמה אחד, ביקור לפני כשבועיים בים המלח, היו חסרים שם כמה אנשי צוות, הרמתי טלפון – בדיוק דיברת על מחוז דרום – למחרת הגיעו שני שמות. הם לא היו מתאימים, אחד היה בכלל במילואים, השני בכלל לא היה מתאים. יומיים לאחר מכן התקשרנו שוב, שלחו להם שבוע לאחר מכן שני אנשים מתאימים ופחות או יותר הבעיה הנקודתית של אותו בית מלון נפתרה. אבל יש איזושהי תחושה שזה טלאי על טלאי ולא גורם מתכלל שיודע לעשות סדר בכל העניין.

תודה רבה.

הקריאה למשרד הבריאות לסיים את העבודה שהם עושים בהקשר הזה של התקצוב הישיר היא חלק ממסקנות הוועדה ואנחנו נעקוב אחר זה גם בוועדה שלנו.

ואיפה נמצא ההסכם עם הפסיכולוגים? באיזה שלב?

שאלה טובה. הסיבה שאני מחייך היא כי אין לי תשובה.

ינון כהן, סמנכ"ל "שמחה לילד", בבקשה.

האמת שאני לא יודע איך כולם מצליחים לאסוף את עצמם בשעתיים האלה. רגע עם משפחות החטופים, שבאמת אין אוויר ורגע לנסות להתפקס ולהיות מקצועיים, אבל בגלל שאני על תקן איש מקצוע פה אני אאסוף את עצמי ואשמיע את הקול של ילדים עם מחלה או נכות שהקוגניציה שלהם בריאה והם משולבים במערכת החינוך הרגילה.

גם יושב-ראש הוועדה יזם פה כמה דיונים עם משרד החינוך ואני מלכתחילה אומר שאני מפנה את הדברים שלי לא רק למשרד החינוך כי הם נכונים למשרד הרווחה באותה מידה, אבל האוכלוסייה הזו כן נחשבת לכאורה כאוכלוסייה שחזרה למסלול, יש 53,000 ילדים ובני נוער שאמורים לחזור למערכת החינוך הרגילה אבל מהנתונים שלנו הם לא חזרו, לא בגלל שהמערכת לא מאפשרת להם, בגלל שהם בחרו לא לחזור מהחששות שלהם.

כגוף שמשרד החינוך מכיר בו כנותן מענה בשעת חירום פנו אלי יומיים אחרי פתיחת המלחמה, ב-9 באוקטובר, עם מייל שנראה לי שהוא גנרי, מערכת בוט כזאת או אחרת שהוציאה אותו, לא מישהו שעמד מאחוריו, ולא חזרו אלי. כן נתתי אופציות למשרד לתת לאוכלוסייה הזאת שאנחנו – אני מרגיש דיסוננס עם עצמי שאני אומר שצריכים לתת להם מענים עכשיו בבתים כי אנחנו אלה שדוחפים תמיד לשלב אותם במערכת הרגילה ולשלב אותם כמה שיותר בקהילה, אבל עכשיו, בעקבות המצב, אין אופציה אחרת מלבד מענים אחרים שמותאמים למצב, מותאמים לצרכים שלהם.

אני רוצה להשמיע את קול הזעקה שלהם גם למשרד החינוך אבל גם למשרד הרווחה. השר מאיר כהן עשה בתקופה שלו במשרד המון למען השילוב שלהם גם בעולמות הפנאי אבל עכשיו אני מדבר על העולמות הפורמליים יותר. אנחנו לא סופרים אותם, לא סופרים אותם בשום נתון, לא בנתונים שאתם ציינתם על מי שכן חזר למסלול ולא בשום נתון אחר.

תודה רבה. חבר הכנסת סולומון, בבקשה.

תודה רבה לשני היו"רים, זו באמת ועדה חשובה מאוד מאוד בבית הזה ובאמת בזה אנחנו ניבחן במלחמה הקשה הזאת, איך אנחנו נותנים מענה דווקא לאוכלוסיות המוחלשות, אוכלוסיות שצריכות יותר קשב. גם לי יצא להסתובב בבתי המלון רבים במרכז ובצפון. ביום חמישי האחרון הייתי בבתי המלון בים המלח. בכל המקומות, אני חייב להגיד, יש נציגות של משרד החינוך ויש באמת עבודה, מי יותר ומי פחות אבל יש איזושהי מוכנות ובתי ספר שנבנים, ובים המלח, לצד המהלך מעורר ההשראה שיצרו שם בבתי הספר והמענים יש גם כמה נקודות שהייתי רוצה להעלות כאן לוועדה.

בנושא החינוך המיוחד, יש בית ספר שנקרא הדרים בים המלח שהצורך שלו הוא מתוך הבנה שאי אפשר לתת לתלמידים עם צרכים מיוחדים להישאר בתוך מרחב ועם הרעש וכל ההפרעות שיש שם. בעיניי, עשו שם דברים מדהימים, בנו ממש דברים בתוך איזשהו מבנה. בסוף היום דיברתי עם אחד המטפלים בגן הילדים, שהוא איש מקצוע מתנדב, הגיע כי היה חסר, נמצא שהדבר היחיד שמנע ממנו אתמול להגיע זו העובדה שאין לו מענה לחדר, או זה שאין מענים לכל מיני דברים קטנים, תנאים בסיסיים למתנדב.

זה מוביל אותי לנקודה נוספת. אני מתעסק המון עם החברה האזרחית בכלל. בתוך החברה האזרחית יש המון עבודה של עמותות וחברה אזרחית בנושא חינוך, רווחה ומעט בריאות. השאלה היא כמה אתם יכולים לנתב, לתגמל ולדחוף דווקא בעת הזו שאנחנו יודעים להגיד שיש 4,000 מחנכים ומורים שלא נמצאים במוסדות אלא במילואים, איך אנחנו יכולים לגרום לכך שאנשי המקצוע שנמצאים בחברה האזרחית יהיו חלק מהמערך של מתן מענה, לא יהיו חלק כמתנדבים וכסרח עודף אלא כחלק מהותי מתוך הדבר הזה.

הדוגמה שנתתי עכשיו, אותו אחד שנמצא בבית ספר הדרים, זו דוגמה של מתנדב גמלאי של המערכת שהסיבה היחידה שהוא לא ימשיך להגיע לשם היא כי החליטו שהחדר שמגיע לו יתנו לו עם עוד כמה אנשים, הוא בן 50 או 60 והוא לא מוכן. זו רק דוגמה בכדי להבין מה קורה בשאר המקומות.

הדיון הזה הוא חשוב לא רק כדי לדבר על חשיבות הנושא אלא כדי לראות איך אנחנו באופן יצירתי נותנים מענה לאוכלוסייה הזאת, כי יש לא מעט אנשים – אולי לא מספיק אבל לא מעט אנשים – בחברה האזרחית, לא מעט אנשים שהם גמלאים, לא מעט אנשים שכרגע לא מועסקים, שייתנו מענה, בלבד שניתן להם כבוד והערכה וגם הבנה שהם חלק מהמערכת, חלק ממצבת אותם מחנכים.

אני רוצה לראות, אדוני היושב-ראש, האם אפשר שתיווצר כאן דירקטיבה של הכנסת אנשים מהחברה האזרחית לעבודה בתוך מערכת החינוך העכשווית. חבר הכנסת מאיר כהן אמר קודם ש-4,000 מורים במילואים, אז יש מעל 4,000 אנשים שיכולים לתת מענה, אבל צריך שלא יתייחסו אליהם כמתנדבים שיום אחד הם פה, יום שני הם שם, אלא שמי שנכנס לתוך המערכת נכנס בצורה טובה. אני אשמח אם הוועדה תוכל לראות איך אנחנו יכולים לתת מענה לאותם מקומות שחסר בהם גם בחינוך המיוחד וגם בחינוך הפורמלי את החברה האזרחית כגורם שגם יתמוך את המהלך הזה.

תודה. התייחסות משרד הרווחה, בבקשה.

קודם כל, אני מצטרפת לכל מה שנאמר ולקושי להיות פה. אנחנו נותנים מענים משלימים למשרד החינוך. אנחנו פתחנו עכשיו מרכזים רב-גילאים בתוך המלונות ובמתקני הפינוי כדי לתת רצף למשרד החינוך. אנחנו יודעים שחלק מהמקומות פועלים רק מעט מאוד שעות, אנחנו רוצים לתת לילדים האלה כמה שיותר מענים. אנחנו שילבנו ומיפינו את כל הפעוטות שנמצאים במעונות יום שיקומיים במקומות שפונו, יש לנו היום סך הכל 4 מעונות יום שיקומיים סגורים בארץ, 1 קריית שמונה, 2 אשקלון, 1 שדרות, שאר המעונות פועלים. היכן שיכולנו שילבנו פעוטות ברשויות הקולטות בתוך המעונות, לתת מענה מלא, והיכן שלא אנחנו מנסים לייצר פתרונות נקודתיים.

אני אצטרף למה שתמי אמרה, שחלק מההורים לא רוצים להוציא את הילד למענה ומבקשים רק טיפולים של מקצועות הבריאות. אנחנו בקשר רציף כדי לראות איך אנחנו נותנים את המענה המתאים ביותר לרצון של המשפחה לילדים. העורף, איפה שאפשר, פועל. יש לנו בעיה קשה מאוד של רשויות שאין מיגון ואז הם פועלים ברוטציה.

מה בשדרות?

מעונות יום שיקומיים. אנחנו בקשר עם הרשות, אני מגיעה לפה מישיבה שהתקיימה איתם שמטרתה הייתה לראות איך אנחנו כן מתחילים להחזיר שם יותר, אבל יש לנו בעיה קשה של מיגון, לכן גם הרוטציה. חלק מהמקומות פועלים רק ברוטציה, רק חלק מימות השבוע, בהתאם להנחיית פיקוד העורף ברשות. אנחנו כפופים אליה.

איפה אתם פועלים בנושא המיגון?

אנחנו כפופים להנחיות של פיקוד העורף.

אני מבין. אני שואל על אותו מוסד שאין לו מיגון ופיקוד העורף אומר יכול, לא יכול. האם יש למשרד איזושהי תוכנית מגירה, תוכנית חומש, בשיתוף פעולה עם משרד החינוך לבוא ולמגן את אותם מוסדות? זה שיש לנו היום מוסדות עם מקלטים לא תקינים זה לא תקין, השאלה מה אנחנו עושים להבא. נכון, למלחמה הזאת זה לא יעזור, מה יקרה לנו במלחמה הבאה? נחזור עוד פעם לאותו דבר, מוסדות לא ממוגנים?

יש כאלה שאין להם בכלל, לא לא תקין, אין.

יש במשרד הרווחה תוכנית חומש של מקלוט של כל הבתים לאנשים עם חוסים, מוסדות. קיבלנו לפני 10 שנים 10 מיליון, עכשיו זה כבר מגיע ל-60 ו-70 מיליון. אני יכול להעיד שמשרד הרווחה נמצא בתנופה גדולה מאוד לגבי מיגון. לצערי הגדול, תמיד הפערים הם מאוד גדולים מול התקציב, אבל אני חושב שכולנו נצטרך לעשות חשבון עם עצמנו, כל המדינה, גם משרד החינוך, גם משרדי הממשלה, גם אנשים פרטיים. 60% מהדירות במדינת ישראל לא ממוגנות. זה צריך להיות משהו לאומי.

אפשר רק שמשרד הרווחה יתייחס גם לתקצוב של קליטת הפעוטות במעונות היום השיקומיים? כי יש להם נוהל שמשלמים רק על - - -

זה שונה מזמן. ברגע שזה פעוטות שפונו דרך החלטת ממשלה, מהפעוט הראשון יש כפל השמות לכל התקופה שהם יהיו מפונים. הנושא סודר.

רויטל לן, בבקשה.

רויטל לן כהן, שבעלי לא ייעלב. הוא איש מקסים והעובדה שהוא היחיד שמפרנס כדי שאני אוכל להיות פה על חשבון הזמן המשפחתי שלנו והכסף המשפחתי שלנו – כי הקואליציה היא לא עמותה, היא לא מגייסת כספים, זאת התארגנות חברתית-אזרחית – אז מגיע לו.

בגלל הזמן, מבין כל הדברים שעדיין דורשים התייחסות, ויש לא מעט, בחרתי את הדברים הכי דחופים בעיניי. אחד, יש ילדים שלא יכולים להשלים את האבחונים שלהם בגלל המצב וכל המטפלים והם צריכים להגיע לוועדה ראשונה. הם לא יגיעו לוועדה הזאת עם מסמכים, לא יהיו. מה נעשה? הם לא יקבלו בשנה הבאה כלום? צריך להכיר בזה שתהיה שנת ביניים שבה ילדים יקבלו גם בלי מסמכים. אני ממש מבקשת לטפל בזה.

שניים, לגבי הנושא של המיגון, לא רק שיש מסגרות שאין בהן מיגון בכלל, אנחנו כבר כמה שנים מדברים על זה שבהנגשות הכלליות מיגון לא שייך, פיר מעלית וכדו', וגם בהנגשות הפרטניות כשההורה פונה, אומרים לו: מיגון זה לא שייך כי זה לא פרטני לילד שלך, זה של בית הספר, ושנים פשוט לא מטפלים בזה. מה קורה? אומרים לאותם הורים: אל תביא את הילד שלו כי אם יהיה משהו אני לא יכול להכניס אותו למיגון. הרצחת וגם ירשת? אין מילים.

אז יוצא מצב שבו בבתי ספר שאין מיגון בכלל, בגלל שמשרד החינוך העביר את האחריות – מצד אחד אנחנו אומרים: הרשויות המקומיות יודעות הכי טוב והמנהלים יודעים הכי טוב ולכן צריך לעשות פה, מצד שני אי אפשר לזרוק את האחריות ולא לבדוק מה קורה אתה. יש מנהלים שאומרים: תביאו את הילדים, לא משנה מה, אנחנו נסתדר, ויש מנהלים שאומרים: אל תביאו את הילדים שלכם. בפרדס חנה יש בית ספר שאם יש בו אזעקה הילדים בתפקודים סופר נמוכים יוצאים החוצה כי אין מקום בכלל, יוצאים לדשא ואמורים לשכב עם הידיים מעל הראש. יש ילדים שלא יודעים לעשות את זה, וגם מה, נוציא אותם עכשיו לבוץ בגשם? מה נעשה איתם?

לעומת זאת, יש מקומות שיש בהם אבל המנהלים אומרים: אני לא יכול לקחת אחריות אם הילד הזה כן יסכים ללכת, לא יסכים ללכת. חודש וחצי הילדים בבית. אז אומרים: טוב, תשלחו להם הביתה. את מי ישלחו להם הביתה? את המטפלים שאין בשגרה? את המטפלים שעכשיו בחירום הלכו לעזור במרכזים? אין שם אף אחד, אין כלום. הילדים האלה נטרפים בבתים. הם מגיעים למצבים נפשיים שאי אפשר לטפל בהם, כי גם בריאות הנפש נמצא בקריסה. אני לא מצליחה להבין מה איתם רוצים לעשות אתם, מה עושים עם הילדים האלה. אין תשובות לדבר הזה. אני יודעת שיש בעיה, אנחנו יודעים שיש בעיה, אנחנו כבר מעל עשור מבקשים טיפול בבעיה הזו.

דבר נוסף זה המחסור הקבוע שהיה בסייעות ומטפלים. אומרים לנו פה: אין בעיה תקציבית, שיבואו. מצד אחד אין בעיה תקציבית, מצד שני לא משנים את השכר שמציעים להם, אז הם לא יבואו, אז יש בעיה תקציבית. ולגבי סייעות, אתם יכולים להוסיף כמה תקנים שאתם רוצים אבל ההסכם החדש לא על חל על סייעות שיבואו עכשיו רק ליום, ליומיים, רק לתקופה מסוימת, אז אין לא באות כי הן לא יבואו לשכר מינימום. לא יכול להיות שמצד אחד אומרים: אין בעיה תקציבית ואנחנו פתחנו עכשיו בקמפיין, מצד שני אנחנו יודעים בשטח שהקמפיין הזה – גם אם הם יבואו הם לא יקבלו את השכר שאפילו הקיימים במערכת מקבלים. אז הם יבואו, הם יבדקו והם לא יסכימו.

אז אני תוהה אם המדינה בעצם מנסה להונות את האנשים שרוצים לבוא ואת ההורים שמבקשים מענה. אני משתמשת במילה נורא קשה, "להונות", כי אתם יודעים שאתם לא יכולים לשלם להם את מה שיש בהסכמים הקיבוציים ואתם יודעים שהם לא יבואו לעבוד ב-40 שקלים או ב-160 שקלים. הם לא יבואו בצדק. אז אני באמת שואלת, הילדים האלה כאילו נמצאים באוויר.

דבר אחרון. נושא ההסעות, אני מודה מאוד על זה ששוב ישבתם על זה ועשיתם חשיבה, אבל הדבר הזה כולל רק את המוניות הקטנות, רוב הילדים מוסעים במיניבוסים, חלקם לא מיניבוסים גדולים, מיניבוסים קטנים, ונגיד שאפילו זה מיניבוס גדול, נשארו עליו שני ילדים והם בתוך העיר, יש אזעקה, למה שהם לא ירדו וייכנסו למרחב מוגן? למה הם צריכים להישאר? בגלל שהם במיניבוס? אם זה ילד אחד, שניים או שלושה? לא יכול להיות שכרגיל עובדים במשבצות בלי לבדוק.

אני רוצה להזכיר שב-2008 היה פסק דין שבאמרות הגב שלו אבל חלק מהרציו נאמר: במקרה של ילדים עם צרכים מיוחדים משרד החינוך חייב לשקול כל מקרה לגופו ואנחנו לא שוקלים כל מקרה לגופו. אז אני מבקשת שוב לתת פתרונות ברמת ילד, לא ברמת מערכת.

תודה רבה. חבר הכנסת רוץ כץ, בבקשה.

תודה רבה, אדוני, אני רוצה לברך אתכם על הדיון המשותף, זה באמת אחד הנושאים החשובים שצריך לעסוק בו ביחד. אם ניקח את אחד הדברים המרכזיים ששמענו פה – צריך מישהו שיתכלל את זה. בדיוק כמו שאתם מקיימים את הוועדה הזו ביחד, צריך מישהו שיתכלל את זה. צריך מישהו שיתכלל את זה שהאוצר אומר שיש תקציב וצריך מישהו שיתכלל את המחסור וצריך מי שתכלל את התכנים. אם יש משהו שאני חושב שצריך לעלות בסיכום שלכם זה שצריכה להיות פונקציה כזאת למי פונים מחר בבוקר.

עלו פה הרבה מאוד נושאים אבל גם אני, יחד איתם, לא יודע למי לפנות. אתה פונה מצד אחד למשרד הבריאות, אתה פונה מצד שני למשרד החינוך, ואתה פונה למשרד הרווחה, ואתה פונה למשרד הפנים ואתה פונה למשרד האוצר, ואתה פונה לרשויות המקומיות, אבל צריך להיות בן-אדם אחד, מחר בבוקר חייב להיות איזשהו פרויקטור מוסכם שיתכלל וינהל את האירוע הזה כי אם לא נמצא את אותו אדם אז לא עשינו כלום, אז יהיו עוד דיונים ואנחנו נישאר בדיוק באותו מקום. אני קורא לכם מפה למצוא את הבן-אדם הזה יחד עם הממשלה, למנות אותו ושתהיה כתובת לכל אותם אנשים שצריכים אותו.

אני רוצה להגיד לרון ידידי הטוב, זו בדיוק הסיבה למצוא אליבי לכל שרי הממשלה. בזמן האחרון המתכלל זה הפך להיות – כל אחד שיש לו איזה בעיה במשרד שלו אנחנו מחפשים מתכללים. משרד החינוך הוא משרד גדול, עם אנשים מצוינים, הוא יכול לעשות עבודה בלי שום מתכללים, משרד הבריאות יכול לעשות את העבודה מצוין ומשרד הרווחה, אני חוזר על דבריי, עושה את העבודה מצוין. לכן זה לא עניין של מתכללים.

יש מנהלי מחוזות מצוינים במשרד הזה, אני מכיר אותם. אני חוזר ואומר, אם רק אומרים למנהלי המחוזות מלשכתו של השר: תוך יומיים אני מבקש לדעת מה קורה עם כל הילדים, תוך יומיים רובם הגדול של בתי הספר בדרום עובדים, בבאר-שבע, בדימונה, בערד, בכל המקומות, עובדים. בשדרות, אני יודע כשר רווחה לשעבר, שאנחנו יודעים על כל אחד משם איפה הוא נמצא. אין שום סיבה שבמערכת החינוך בשדרות לא יתנו לכם נתונים איפה כל אחד נמצא. באשקלון כנ"ל, יש מערכת חינוך מסודרת ומאורגנת.

זה במסקנות הוועדה.

זה יפה מאוד שאתם עושים את זה, זה כל כך חשוב, אבל הנתונים צריכים להיות במשרד החינוך. לכן ההערה שלי לגבי ה-74%. אתם באמת יכולים מחר בבוקר להגיע ל-100%, זה חשוב מאוד.

תודה. אביב שפיגלמן, מנכ"ל עמותת "בית הגלגלים", בבקשה.

קודם כל, קשה שלא להגיב למה שנאמר בהתחלה. אני רוצה להשתתף בצער שלוש משפחות של מדריכים שלנו, מתנדבים שלנו, שנהרגו בלחימה, אבי הנדי, עמית וקס ויהודה קאדר, זיכרונם לברכה, וכן לציין את ירדן רומן גת שחטופה. כולם מתנדבים של עמותת "בית הגלגלים". 80% ממתנדבי העמותה כרגע מגויסים למילואים, כי אנחנו מבוססים על מתנדבים אחרי שירות צבאי, ונמצאים במשבר מאוד גדול אחרי מעל 40 שנות פעילות.

היום אני יכול להגיד שאת רוב הפעילות אנחנו עושים בביקורי בית אצל הילדים, כי גם באזורים שבהם המדינה אישרה ופיקוד העורף מאשר לשחרר את הילדים לבתי הספר ופעילויות, כמו שציינו כאן, כאשר ילד נקשר בתוך רכב, במיוחד ילד להורים שאין להם רכב פרטי והוא צריך להיקשר בתוך רכב הסעות, כל מה שנשאר בזמן אזעקה זה להתפלל. אז גם ילדים שלא נמצאים באזורי עימות. יש לנו גם מרכז בקיבוץ צורים שכרגע משמש מרכז לחיילים ובתים של "בית הגלגלים" שמשמשים למטרות אזרחיות אחרות כרגע כי הילדים שלנו פשוט לא יכולים להגיע לשם, הם חוששים. הם גם לא מגיעים לבתי ספר וגם לא מגיעים לפעילויות הקבועות ש"בית הגלגלים" מציע המון שנים וזה חלק משגרת החיים שלהם. הם נמצאים אצלנו 10-12 שנה.

אין לכם מקומות ממוגנים?

יש לנו מקומות ממוגנים. יש לנו גם חוסר בחלק מהמקומות במיגון, וגם איפה שיש מיגון, רוב ההורים לא מסכימים לשחרר את הילדים מהבית כי זה ילדים עם נכות קשה והם יודעים שהם מעלים אותם על הרכב, גם בתל אביב, על אחת כמה וכמה באשקלון, אם תהיה אזעקה הם אכלו אותה, הם בתוך הרכב קשורים.

לכן היום – כשרוב המתנדבים שלי נמצאים במילואים – העובדים שלי, לא נעים לי להגיד, כואב לי הלב, רובם נמצאים בחל"ת והם רצים לבתים של הילדים לתת מענה כי זה לא שירות שכרגע משופה, למרות שמשרד הרווחה, ואני יכול להגיד על ענת, עושה מאמצים מאוד גדולים כדי לרבע את המעגל. אנחנו צריכים לעשות דברים שלא עשינו אף פעם. הארגון הזה מעל 40 שנה דוגל בשילוב של הילדים האלה ואנחנו מתוקצבים על השילוב של הילדים האלה. עכשיו הדבר היחידי שיש לנו לעשות זה להגיע אליהם לבתים כי הם לא יוצאים החוצה.

אתה אומר שרוב החבר'ה שמגיעים לבתים עושים את זה בהתנדבות והם לא משופים על כך?

כן, זה נאמר גם ע"י מנכ"ל על"ה קודם. הוועדות מודות לכל המשתתפים בדיון. הוועדות זוכרות את כל החטופים, במיוחד את הילדים החטופים. הם ימשיכו ויזכירו אותם וידרשו את חזרתם עד להחזרת כולם בשלום הביתה. הוועדות שולחות ניחומים למשפחות השכולות ואיחולי החלמה מהירה לפצועים. הוועדות יעשו כל שביכולתם כדי שתלמידים עם מוגבלויות יוכלו לשוב ללימודיהם כסדרם במהרה. חברה חזקה נבחנת בדרך שהיא מתייחסת לחלשים שבחברה.

נושא מיגון המוסדות במוסדות החינוך ומוסדות הרווחה נמצא בראש סדר העדיפויות של הוועדות ולכן אנחנו קוראים לשיתוף פעולה מלא בין החינוך ומשרד הרווחה כדי למגן את אותם מוסדות במהרה. הוועדות שמחו לראות שמספי התלמידים שמקבלים מענה הולך וגדל, אך לצערי זה עדיין לא כולם ולכן עלינו לעשות את המאמץ הגדול כדי שכולם יקבלו את המענה.

הוועדות שמחו לשמוע שמשרד החינוך משתמש במורות-חיילות כדי לענות על מחסור בכוח ההוראה. הוועדות פונות למשרד להשתמש גם במורות-חיילות משוחררות, יש רבות שמוכנות לעבוד. הוועדות שמחו לשמוע שהמשרד ישפה ב-100% את הוצאות ההסעה לתלמידים אלה.

תוך שבועיים הוועדות מבקשות תשובות ממשרד הבריאות לגבי התקדמות הבחינה שעורך המשרד לתקצוב ישיר של היחידה להתפתחות הילד. בשעה זו הוועדות פונות למשרד החינוך להתייחס לבקשה של משפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים גם אם לא ימסרו למשרד את כל המסמכים הנדרשים, אני מתכוון לאלה שמגיעים לוועדת השמה לראשונה.

הוועדות ביקשו ממשרד החינוך לתת להם נתונים מה תקציב המשרד לטובת התלמידים המפונים, כמה תלמידים מקבלים את מלוא המענים, כמה מקבלים רק חלק מהמענים ומה הם, כמה טאבלטים חסרים ואיפה, מה מחסור בכוח אדם כולל סייעות, ומה המשרד עושה כדי לשלם לצוות שמבקר תלמידים בביתם ומה משרד עושה כדי לתת את מלוא המענים לכולם.

הוועדות פונות לפרויקטור המפונים תוך שבועיים לקיים שולחן עגול בהשתתפות משרד החינוך והרשויות המקומיות, משרד הרווחה ומשרד הבריאות, כדי לקבל את מלוא המידע על כל התלמידים, כולל התלמידים עם צרכים מיוחדים - - -

והחברה האזרחית, אדוני.

והחברה האזרחית, סליחה, צודקת. היכן הם ואיך לתת להם את מלוא הצרכים. הוועדות מבקשות לדווח להם על-כך. ועדת הבריאות תקיים ישיבת מעקב לגבי תקציב היחידות להתפתחות הילד והמענים הבריאותיים שמשרד הבריאות צריך לתת לתלמידים המפונים עם הצרכים המיוחדים. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:20.