פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



26
הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה
14/11/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 26
מישיבת הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי הושאה
יום שלישי, א' בכסלו התשפ"ד (14 בנובמבר 2023), שעה 10:00

סיור בבתי מלון בירושלים : מלון "פרימה פארק" ומלון "רויאל" - בהם שוהים שורדי שואה בעקבות המלחמה ומצב החירום

חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר

מטי צרפתי הרכבי

ברברה לנג - עו"ס, מנהלת תחום הערכה, הכשרה ומניעת התעללות בזקנים, משרד הבריאות

שרי ורדי - עו"ד, ממונה ארצית על תחום ניצולי השואה בסיוע המשפטי, משרד המשפטים

תמי דיסקין - מנהלת אגף בכירה, מינהל אזרחים ותיקים, משרד הרווחה

עדי וולס - מנהלת שירות הרווחה, משרד העלייה והקליטה

רונית רוזין - מנהלת, הרשות לזכויות ניצולי שואה, לשכת רוה"מ

דויד טוקר - מנכ"ל, מלון רמדה ורויאל

חדוה מונטיאס - מנכ"לית 'למענם', רופאות ורופאים למען שורדי שואה

עמית חן - עו"ס, עו"ד, מתנדבת, מנהלת מלון פרימה פארק, מטעם החמ"ל הירושלמי

מורן ציפר - מייסדת, ״זכרון בסלון״

קלרה סבירסקי - מפונה, מלון פרימה פארק

ריטה גורטמן - מפונה משלומי, מלון פרימה פארק

תמר פרץ - מפונה משלומי, מלון פרימה פארק

שרה טפלינסקי - מפונה משלומי, מלון פרימה פארק

מרינה - מפונה משדרות, מלון גני ירושלים

ולדימיר אורלוב - מפונה משלומי, מלון פרימה פארק

לודמילה חצקלביץ - מנהלת מועדון מופת, מלון פרימה פארק, המחלקה לשירותים חברתיים וקהילתיים, שלומי

אירה - מפונה, מלון פרימה פארק

רימה - מפונה, מלון פרימה פארק

לובה - מפונה, מלון פרימה פארק

מרה - מפונה, מלון רויאל

סימה - מפונה משלומי, מטפלת, מלון רויאל

מירב רונן - מנהלת, המחלקה לשירותים חברתיים וקהילתיים, שלומי

משה בלרמן - מפונה, מלון רויאל

מיכל אתגר - מפונה משלומי, מלון רויאל

נעמי גרנות - עו"ד, מתנדבת, מלון רויאל

ענת אברמוביץ - מנכ"לית, "משקפיים ורודות"- ליווי רפואי לניצולי שואה

בריידה וסרמן - בת של מפונה מנהריה, מלון רויאל

יעל עבסי



דניאלה
-

שלומית ארליך

אריאלה אהרון

איטייפ – דור משיח


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

סיור בבתי מלון בירושלים : מלון "פרימה פארק" ומלון "רויאל" - בהם שוהים שורדי שואה בעקבות המלחמה ומצב החירום

אני מודה למלון פרימה על האירוח. תודה שאתם מארחים את דיון הוועדה המיוחדת למען שורדי השואה. כמה פה מבינים עברית וכמה דוברים רק רוסית? יש לנו כאן מתורגמן שיישב איתי. תודה שבאתם. בתחילת הקדנציה הזו התעקשנו שתהיה ועדה למען שורדי שואה. אז יש לי את הזכות לעמוד בראשות ועדה למען שורדי שואה. בימים כתיקונם אנחנו עוסקים בזכויות של שורדי השואה. עכשיו, בשל הימים הקשים שמדינת ישראל נקלעה אליהם בתקופת המלחמה, אנחנו עוסקים גם בזכויות ובמצב של שורדי השואה בישראל בזמן מלחמה.

מהרגע שאנשים פונו – ועשרות אלפי אנשים פונו לבתי מלון – המטרה שלנו היא לוודא שאתם מקבלים את כל השירותים שאתם זקוקים להם. שיש לכם למי לפנות אם אתם צריכים עזרה, ולוודא שהכל עובד כמו שצריך. לכן היום לוועדה הזמנו נציגים של כל משרדי הממשלה הרלוונטיים – משרד הרווחה, משרד הבריאות, ביטוח לאומי ועוד גופים, כדי שכולם יישמעו אתכם ויוודאו שיש לכם את הפתרונות שאתם זקוקים להם.

אנחנו בעיקר נקשיב לכם היום. בתחילת המערכה, כשהגענו למלונות, היה בלגן גדול. היו בעיקר מתנדבים וארגוני חברה אזרחית. עם הזמן, הגיעו יותר ויותר ממשרדי הממשלה. ואנחנו רוצים לבדוק שהם נוכחים היום מספיק ושיש לכם את הפתרונות. הגענו אליכם כדי לשמוע את הדברים ממקור ראשון. ולכן חשוב לנו מאוד לשמוע את החוויה שלכם.

אנחנו נשמע נציגים מאנשים שחיים פה – מהאוכלוסייה של שורדי השואה והמבוגרים בכלל. אנחנו נשמע אחר-כך תשובות ותגובות ממשרדי הממשלה. נשמע התייחסות של ארגוני חברה אזרחית שנמצאים כאן. וגם כמובן נשמע התייחסות של המלון עצמו, שיעיד איך זה עובד ומה הוא צריך כדי לספק לכם את השירותים. אז זה סדר הדיון.

אנחנו נתחיל עם מישהו מכם שרוצה לבוא ולשתף בחיים כאן עכשיו. ומה מבחינתכם מצריך מענה.

סה"כ אני מאוד מבסוטה פה. הגיעו אנשים ממקומות שונים, ויש אופי שונה לכל אחד. אבל עם הזמן התגבשו. יש בקשה גדולה מאוד שמבחינת האוכל שמכינים פה, יש עניין להכין אוכל שמתאים יותר לאנשים מבוגרים. כמו כל מיני דייסות ודברים מבושלים. פחות פלפל ודברים חריפים. זה בעייתי שבינתיים אין פה. חוץ מארוחת הבוקר שזה בסדר.

מה סדר היום שלך? מה אתם עושים כשאתם קמים בבוקר?

בבוקר הכל טוב מאוד. מטפחים אותנו ומטפלים בנו בצורה נפלאה. לוקחים אותנו לטיולים, יש חוגים מעניינים.

עוד מישהו שרוצה להתייחס?

אנחנו באנו משלומי מההתחלה באוטובוס. לודמילה, המנהלת של המועדון, באה איתנו משלומי. זו הייתה תקופה קשה מאוד. מההתחלה. איך לודמילה יכולה לעשות את כל הדברים האלה, זה קשה להסביר. רק לודמילה יכולה לעשות את הדברים האלה. לפי האוכל זה כל מיני אנשים וכל מיני צורות באוכל. יש דברים שמתאימים ויש דברים שלא כל-כך. אבל יש כל-כך הרבה צורות של אוכל, שאפשר לבחור. יש יותר מדי.

את רוב האנשים שפה הכרתם לפני כן? הייתם קהילה?

בטח. אבל כאן אני לא בטוחה שיש אנשים רק מהמועדון שלנו. יש עוד אנשים חוץ מהמועדון. וחוץ משלומי. אני חושבת ככה לפי שאני ראיתי. אבל אני חושבת שרוב האנשים מסכימים איתי.

אנחנו משלומי. אנחנו רק שבע משפחות שבמלון פה. ואין לנו היענות מהרווחה של שלומי. לכל המלונות של שלומי מגיעים גברים. ויש לנו פה מלא ילדים, ואין היענות.

תחדדי לי איזה צורך יש לך שלא קיבל מענה.

למשל בגדים לילדים. כי ברחנו בלי בגדים. מה הם יעשו עם 250 שקל שנותנים להם לרמי לוי? אין קבוצה שתומכת בנו במלון פה. וזה ממש מדהים. אני הקשישה היחידה שמצטרפת ללודמילה. אבל לודמילה מחלקת לכולם מה שמגיע להם. ואני תושבת שלומי, והייתי במועדון ואני לא מגיע לי, כי אני לא רוסיה. אני לא מאותה קהילה. וזו חוצפה. השבוע התחננתי לטיטולים שהייתי צריכה דחוף. לודמילה דאגה לי לשלושה חיתולים מהבנות שלהם, אבל זה לא סיפור. אני חושבת שצריך להתייחס גם לאנשי שלומי. לא רק לקבוצה אחת.

תודה שאמרת את זה. אנחנו תיכף נציף את זה.

יצאנו משלומי תחת קולות ירי. הגענו מאוחר בערב. קיבלו אותנו, האכילו אותנו אוכל חם ונתנו לנו חדרים. החליפו חדר למי שלא התאים. יש מבחר גדול של אוכל. טוב לי פה מאוד, ואין תחושה של מלחמה. כמובן שעזבנו את הבתים שלנו, והאוכל מתקלקל בבתים ואנחנו מתגעגעים לבתים שלנו. אני חושבת שלא יכולות להיות לנו שום טענות.

תמיד יש פה מה לעשות. תמיד מעסיקים אותנו – הרצאות, שחקנים. נחשפים לדברים שלא היינו נחשפים אליהם בחיים הרגילים. וגם לודה מאד עוזרת לנו.

יש פה הרבה ילדים עם צרכים מיוחדים. והילדים האלה לא אוכלים כל דבר. ואנחנו ביקשנו מהמלון שיעשו להם אוכל שמתאים להם. סה"כ יש אולי 7, 8 ילדים כאלה. ואנחנו קונים להם אוכל לחדר. והם לא מוכנים לעשות מה שצריך לעשות לילדים עם צרכים מיוחדים.

הגענו משדרות וחווינו את כל התופת. אנחנו חמישה אנשים היום. שני זוגות ואני לבד. הגענו משדרות למלון גני ירושלים, ואנחנו קצת מוזנחים.

באיזה אופן נעשית ההזנחה?

במלון הזה – לעומת המלון שלנו – יש כל הזמן תעסוקה. ושם חיים מארוחת הבוקר עד ארוחת הערב. ואפילו אין לנו ארוחת צוהריים.

כל הזמן מדברים על בלגן. אבל הבלגן הגדול ביותר היה אצל לודמילה, שהתעסקה באיך לסדר אותנו ואיך לעשות לנו הכי טוב. קיבלו אותנו מצוין. לא הרגשנו שום בלגן, הרגשנו רק טוב. קיבלו אותנו בצורה טובה מאוד בבית המלון.

אנחנו תמיד מועסקים. אין מצב כזה שאנחנו נשארים לבד בחדרים עם המחשבות המפחידות. תמיד יש לנו פעילויות, ואנחנו ממש מבסוטים. תודה ללודה וללנה.

כל החיים אני עבדתי עם אנשים חולים. אני עבדתי בבית החולים וגם פה, אני עובדת בהתעמלות שיקומית עם אנשים שממש זקוקים לעזרה. לפי מה שהאישה הזאת דיברה, היא דיברה נכון. הם צריכים אנשים מבוגרים, אני לא צריכה לספר לכם. הם לא יכולים לדבר על הדברים שהם מתביישים. זה דברים אישיים. וזאת אומרת שאם יש איזושהי פינה שאפשר לקנות או לקחת איזשהו טיטול, איזשהו מפיות קטנות שאנשים לא יכולים לבקש.

לנשים בעיקר יש בושה. אבל לאנשים מבוגרים יש בעיות – בריחת שתן או משהו אחר. אז בבקשה, אם יש אפשרות, איזושהי פינה קטנטונת שאנשים לא יכולים להרגיש שהם צריכים לרוץ לאיזו חנות לקנות משהו. לא כל אחד יכול להגיע לחנות ולעלות על הרכבת.

תגידי מה את רוצה שייקרה.

אני רוצה שיהיה מקום לאנשים שאין להם טיטולים. מה זאת אומרת שלושה טיטולים למישהו שצריך להחליף כמה פעמים ביום? שיש פינה שבן-אדם יכול להתקרב לקחת מה שהוא כרגע צריך. כמו מחסן.

כמו מחסן שהוא יכול לבוא ולקחת.

בגדים ואוכל זה משהו אחר. אבל אנשים צריכים להרגיש שהם חופשיים.

התאספנו כאן, כל האנשים המבוגרים שראינו הרבה דברים בחיים. כשקרה האסון הזה. בתור אנשים מבוגרים, ראינו הרבה דברים בחיים. למרות זאת, בגלל ההתארגנות הנפלאה, גם של ראש העיר שלומי וגם של בית המלון ושל לודמילה מהמועדון ולנה, ממש הופעתנו מכמה טוב קיבלו אותנו. אנחנו מרגישים במשפחה אחת גדולה.

אני רוצה להודות ללודה. אם חס וחלילה מישהו לא מרגיש טוב, הוא פונה ללודה – מזמינה לו אמבולנס, נוסעת איתו לרופא ועושה כל מה שאפשר כדי שיהיה בריא. זאת אימא לודה שלנו.

אני המנהלת של המלון בשבועיים האחרונים, מטעם החמ"ל הירושלמי. אני מתנדבת. השבוע הגיע בועז להחליף אותי. כל מה שקורה פה, קורה בהתנדבות. כי המדינה לא נכנסה מתחת לאלונקה. חוץ מלודה שעושה פה עבודה שאין לי מילים עליה. עבודה מדהימה מסביב לשעון. כל השאר קורה פה בהתנדבות. אנחנו חיים מיום ליום בתקווה שנמצא חסדים כאלה או אחרים. יש לי עשרות דוגמאות. יש לנו ילדים פה מחינוך מיוחד ששובצו בבית ספר. וחינוך מיוחד זכאים להסעה. ואני קיבלתי תשובה שלילית שאין כרגע הסעות, כי מערך ההסעות בירושלים קרס. והתשובה הייתה 'אז שלא ילכו לבית ספר'. וילדי חינוך מיוחד לא יכולים 'לא ללכת לבית ספר'. הם צמאים לזה, זה כמו אוויר לנשימה מבחינתם.

סידרנו מתנדבים. כל יום הכנתי את האימא, שתדע שיש מצב שמחר הילדה לא הולכת לבית ספר. וכל יום הצלחנו להשיג מתנדב, עד שקיבלנו נזיפה ממשרד החינוך – איך אני מסדרת מתנדבים שאין להם תעודת יושר ואין להם אישור במשטרה. עכשיו אני גם עורכת-דין ועובדת סוציאלית. הטיעון הזה הוא הגיוני לחלוטין, ואני מקבלת אותו. מצד שני, לא יכולים שהחלופה תהיה שהילדה לא תלך לבית ספר. ואכן מה שקרה זה שביום ראשון היא לא הלכה לבית ספר, כי גם אני לא רציתי – אחרי שקיבלתי את הנזיפה הזאת – לקחת אחריות. מפה לשם הילדה לא הלכה לבית ספר. היה פה טררם שלם, כי היא לא ילדה שמסוגלת לא ללכת לבית ספר. היא הייתה בעצבים וזה הרים פה את כל המלון.

ואז הגשתי שאילתה לעיתונות, ונהייתי סלב של משרד החינוך. ולא מפסיקים להתקשר אליי, ורק רוצים לסדר לי הסעות. גם לכאלה שאני לא צריכה, רק שאני ארד להם מהגב. אז א', באסה שזה המצב.

את יכולה להתמקד בבעיות של זקנים?

זה הדבר הבא שלי. יש מפעל בשלומי שנסגר. והוא נסגר, אז אין שם אפילו עם מי לתקשר. והיינו צריכים לתבוע אבטלה לאחד האנשים פה. ובשביל לתבוע אבטלה צריך מלא מסמכים ותלושי שכר. והוא אמרה לי 'תשמעי, ארזתי את הבית שלי. הדבר האחרון שחשבתי זה שאני צריך לקחת איתי תלושי שכר'. ולא היה לי מה להגיד לו, כי זה נכון. ואז ישבתי ומילאתי איתו. ואתמול התקשרו אליו מביטוח לאומי, ואמרו לו שהוא לא זכאי לאבטלה. עכשיו זה נכון – לא הייתה לו את תקופת ההכשרה. אבל זה לא מצב רגיל. כאילו, אם זה היה תלוי בו הוא היה ממשיך לעבוד. והוא גם לא דובר עברית, אז אני צריכה מתווכת שתהיה איתי. וכרגע יש לנו רק את לודה. והיא אומנם אחת שהיא כמו עשר, אבל היא עדיין לא 20. לודה היא היחידה מהצוות שמדברת רוסית. כרגע השגנו עוד מתנדבת, אבל שוב, היא מתנדבת – יש לה עבודה, והיא מפנה את זמנה והיא גם מאוד מסורה ומאוד משקיעה.

יש כאן אובדן פרטיות נורא. אין להם סלון, אין להם חדרים פרטיים. לפעמים הם ישנים יותר מ-2 אנשים בחדר. הם מבלים בלובי של המלון, הם חסרי מעש.

הם חסרי מעש? כי הם מתארים שיש המון פעילות.

יש פעילויות. אבל בסוף אתה יושב בלובי. הם לא בפעילויות 24/7. בעיניי זאת ההגדרה לחוסר מעש. אין להם איך לגשת לקחת תרופות, כי הם לא מכירים את העיר וזה מלחיץ מאוד לצאת באוטובוס בעיר חדשה. זה לא כמו שלומי או קריית שמונה, שהיה להם את בית המרקחת שלהם והם מכירים. זה אירוע מאוד מורכב.

וכשיש לך בעיות כאלו. כמו זה שלא זכאי לאבטלה, או אחת שאין לה תרופות. אז למי את פונה?

כשחסר תרופות אני פונה למתנדבים. או שמלווים אותם באופן עצמאי, או שהיו כמה פעמים שמתנדבים יצאו עצמאית עם כרטיס קופת החולים של המבוגר. ונסעו לבד להוציא לו תרופות. ביטוח לאומי, אנחנו בדיוק בשיא המערכה. אז עוד אין לי פתרון.

יש כאן מרפאה?

אין כאן מרפאה. יש מרפאה ברמדה. שזה אומנם מספיק קרוב, אבל זה רופא אחד על כל האירוע הזה. וגם הוא על ילדים ועל כל הסיפור הזה. אומנם הוא עושה עבודה טובה, אבל צריך איכשהו להגדיל פה את מערך התמיכה. זה עמוס מאוד.

העובדות הסוציאליות המדהימות עושות עבודה חשוב מאוד, אבל הן עושות גם מיליון דברים אחרים. אז לצורך העניין, מיצוי זכויות זה לא משהו שהן מספיקות לעשות. אני ציפיתי שיגיע לכאן נציג של ביטוח לאומי, אפילו יותר מנציג אחד. יש כאן דובר רוסית, אבל יש כאן גם מבוגרים שאינם דוברי רוסית. לראות מה מגיע להם, איך הם זכאים לזה, איך מממשים את זה. נראה שהם הולכים להיות פה תקופה. מספיק שהם יהיו פה עד סוף דצמבר. אותי כבחורה צעירה זה מתסכל, אז אני רק מדמיינת - - -.

אני מניחה שלא תישארו פה תמיד.

אני לא, כי אני צריכה לחזור לעבודה.

אנחנו ברי מזל. במלון השכן שלנו יש מטפלת שבאה אלינו כל יום ועוזרת לנו, כי בעלי ואני מתקשים בהליכה. היא מתנדבת פה מירושלים, מורה למתמטיקה באוניברסיטה. מביאה לנו תרופות כשאנחנו צריכים. אף פעם לא הלכנו לבית מרקחת. תודה רבה לכולם.

לודה ממש אספה אנשים, אפילו מהרחוב. שמה אותם באוטובוס אפילו בזמן היריות. עזרה להם לארוז. איך בן אדם אחד יכול לעשות כל-כך הרבה עבודה?

שמי סימה, אני מטפלת שלהם. קשה להם לצאת מהחדר, וקשה להם לצאת מהמלון. יש להם פעילויות. ל'יד ושם', לדוגמה, הם לא יכלו ללכת ברגל. הם הצטרכו מישהו שיעזור להם. היא מאוד רוצה ללכת, קשה לה עם הרגל. ז'נה גם כן מאוד רוצה ללכת וקשה להם ללכת ברגל. הם יצטרכו מישהו שילווה אותם בכיסא גלגלים. יש להם פה את לודה, שהיא באה משלומי אבל אין עוד אחת כזו. זה באמת נדיר. וחשוב מאוד לשים לב לדברים הקטנים.

אני גרה בשלומי. אני לא מכירה את ירושלים. כדי להגיע לאן שאני צריכה ולהביא להם תרופות, אני לא יכולה לעשות את זה, כי אני צריכה לעשות את זה רגלי ויש מתנדבות שעושות את זה. אני גרה ברויאל, המלון השני. ואני רוצה להגיד שאין על תושבי ירושלים, אין על האנשים האלה שנותנים מעצמם ותורמים מעצמם. אם זה כביסות ואם זה לפנק. אבל אין פה ממשלה. זה הכי חשוב. שיבואו הנציגים של הממשלה ויתייחסו לאנשים האלה. הם לא מדברים עברית, הם צריכים אנשים שילוו אותם בשפה הרוסית. זה חשוב מאוד.

אני רוצה לעבור לנציגים של משרדי ממשלה, כדי שנתייחס לנקודות החשובות שעלו כאן. אבל הדבר החשוב ביותר שעולה כאן באופן מובהק, זה שברגע שיש מנהל קהילה שמכיר את האנשים ומדבר איתם, והוא – לא משנה מה הבעיה. אם אלו תרופות, אוכל, חיתולים או לא משנה מה. יש בן-אדם אחד שיודע לתכלל הכול, ואתם יודעים שמולו תוכלו להסתדר. אז כל הכבוד ללודמילה.

אני מאוד אוהבת את האימהות שלנו ואת החברים שלנו. הם אומרים 'מאמא לודה'. זאת אומרת שהם מקבלים אותי כמו אימא, ואני מאוד מעריכה את זה. אני גם אוהבת את העיניים של כל אחד ואחד. כיף לי להיות על יד וכיף לי לעזור.

זה זמן לא פשוט. והאחריות שלקחתי על עצמי היא גדולה – אין גבול. אבל ליד אנשים כאלו אפשר לעבוד ולתת 24/7 את כל הלב והנשמה. אני כל הזמן אומרת 'ירושלים של זהב', והקבוצה שלי היא קבוצה של זהב. אנשים טובים.

בשבוע הראשון היה קשה מאוד. האנשים היו עם קוצים. ואני רגילה לעשות שכולם ביחד, משפחה אחת. והצלחתי בגדול ויש לי פה מועדון. בשלומי יש מועדון מופת ניצולי שואה, מועדון מופת רגיל. ואין הבדל בין ניצולי שואה לאחרים. כולם ביחד. וזה טוב שאנשים מבוגרים קצת יותר עם אנשים יותר צעירים.

ורציתי להודות מכל הלב לראש המועצה שלנו גבריאל נאמן ולרווחה היקרה שלנו. אני אומרת 'אין רווחה יותר טובה ממה שיש בשלומי'. אין בארץ צוות טוב יותר מהצוות של שלומי. אני רוצה להודות למירב רונן המנהלת שלנו. בזכותה הצוות הוא צוות נפלא. אני עובדת ברווחה משנת 2004, ואני קצת יותר מבוגרת ויש לי ניסיון עוד באוקראינה. זאת אומרת, יש מה לראות ומה להגיד. צריך להגיד תודה. הרווחה שלנו עבדה בזכות ראש המועצה שלנו. בזכותו פינו 5,700 אנשים. זה לא צחוק. יש לכל אחד פינה במלון. יש אוכל, יש הכול ויש עוד דאגה. אי אפשר להגיד שהכול חלק. זה לא. יש כל יום עבודה, ובשביל זה אנחנו פה. מירב זמינה כל הזמן, היא יכולה לעזור, להגיד ולבוא ולתת יד. ממש מודה מכל הלב.

אז קודם כל היה לי חשוב להודות ללודמילה. כי בסוף היא משפיעה על החיים של כל אחד ואחד. אבל אני חושבת שצריך רגע ללמוד מהמודל הזה של לודמילה על ניהול קהילה, והחשיבות של זה – גם בשגרה – על אחת כמה וכמה ברגעי משבר. כל מקום שאני מסתובבת בו – איפה שיש מנהל קהילה, האנשים עוברים את זה בטוב. ואיפה שאין מנהל קהילה, הם אבודים. כי הפרט לא יודע להתנהל מול משרד הרווחה, משרד הבריאות, ביטוח לאומי או מול הרשות לניצולי שואה. וברגע שיש בן-אדם אחד שיודע לקחת את הכול ולהיות 'One stop shop' בשביל אותו זקן, החוויה היא אחרת לגמרי. ואני חושבת שרואים את זה פה הכי טוב שאפשר.

לודמילה מועסקת על-ידי הרווחה של שלומי. בגלל שזה מועדוני מופת. כל הקבוצה שלכם שורדי שואה?

21 אנשים.

ומי שלא במועדון מופת, שזה בעצם הכאב שתמר מצביעה עליו, הם בעצם לא חלק מהקבוצה.

לא נכון.

אני מנהלת המחלקה בשלומי. אני קודם כל רוצה להתנצל אם פספסנו משהו. נקודת המוצא היא שכולנו פה מפונים – גם אני וגם העובדות הסוציאליות. כולנו מנותקים מהמשפחות שלנו. אנחנו באמת מחולקים כרגע לארבע מחלקות שונות. יש לי מחלקה שעובדת בטבריה, מחלקה שעובדת בחיפה, מחלקה שעובדת בשלומי ומחלקה בירושלים. אנחנו כרגע מחולקים, ואנחנו בצוות מאוד קטן פה בירושלים. כדי להתגבר על הדבר הזה, פתחתי מוקד טלפוני למפוני ירושלים, מפוני טבריה, מפוני חיפה ואלה שנשארו בשלומי, על מנת שכל הצרכים יגיעו אליי ואני אוכל לתת מענה. אם פספסתי, אני מתנצלת. אבל זה לא מאוחר לתקן. אנחנו יכולים מפה לקבל את הצרכים ולתת את המענים שצריך, ושלא נתנו עד עכשיו.

- - - ושם אין נציגות - - -.

באיזה מלון את נמצאת?

ברויאל.

ברמדה רויאל יש נציג - - -.

הוא בחור צעיר, הוא ילד. הוא לא יודע לעשות את העבודה. סליחה שאני אומרת את זה.

אבל בגלל זה אני אומרת. קודם כל, הבנות שלי יתחילו לעשות ימי קבלת קהל במלונות. זה משהו שהחלטנו עליו. אנחנו עכשיו נכנסים לשגרת חירום.

סליחה מירב, תגידי מה שתגידי. הגברת הזו, לדוגמא, צריכה טיטולים. אין לה למי לפנות. היא לא יודעת לגשת לטלפון ולהתקשר. זו לא מועצה מקומית שלומי שאפשר להתקשר ולקבל מענה.

אפשר לפנות אליי.

אבל אני לא פה. אני במקרה פה, ושמעתי אותה ואני יודעת מה קרה. תתייחסו אליה בבקשה.

בסדר. אני אתן לה טלפונים ואנחנו נתקדם. אני רוצה להתייחס כמועצה, כמחלקת רווחה, הפינוי הראשון שעשינו היה הפינוי של המועדונים של לודה. היה חשוב לנו שהם ייצאו באוטובוס אחד משלומי, יחד עם לודה שעזבה באמת הכול. ביקשה רשות ללכת לקחת איזה תיק קטן מהבית, עזבה את המשפחה שלה והיא פה כבר חודש וחצי. היא נסעה רק השבוע לסוף שבוע לראות את המשפחה, כי לחצנו עליה. אז כמו שאת אומרת, היה לנו חשוב שהקהילה תצא כקהילה, עם המנהלת שלהם, עם הדמות שהם מכירים ושהם איתה יום יום, על מנת שהתחושה שלהם והחוויה הקשה הזו תהיה נוחה ונעימה יותר. אנחנו פה כדי לתת את המענים. תעלו בפנינו כל צורך שיש, ואנחנו ניתן את המענה.

אני חושב שהנקודה העקרונית ביותר שאני רוצה לפתוח בה, זה בראייה רוחבית. אפילו מעל הקהילה של לודמילה ומעל שלומי. באופן רוחבי במדינת ישראל, איך אנחנו מוודאים שאנשים מבוגרים יישארו חלק מהקהילה ויהיה מנהל קהילה שרואה אותם. עכשיו זה קריטי, כי אתה לא יודע אם הבן-אדם קיבל תרופה והאם הוא יצא מהחדר במלון. אבל גם בימים שבשגרה, בסוף הילדים לא נמצאים. אנשים נמצאים לבד בבית גם אם הם בריאים. ואני חושב שבימים האלו מתחדד הצורך של מנהל קהילה לאוכלוסייה המבוגרת. אני אשמח אם משרד הרווחה יתייחס לזה.

אני שמחה לראות אתכן. אתם נמצאים באחד מתוך יותר מ-380 מלונות שמדינת ישראל פינתה אליהם. אנשים שלא יכלו לגור בבתים, וביום אחד נאלצו לעזוב. אני רוצה לחבק כל אחד ואחת כאן. המדינה פינתה לא רק למלונות. חוץ מהפינוי במלונות, יש אנשים שלא יכולים לחיות באופן עצמאי במלון, או עם מטפלת. ולכן נמצאת כאן יולי גת מארגון 'קדם', שעזרו לנו מאוד. התגייסו מההתחלה וסייעו למשרד הרווחה לפנות 620 אזרחים ותיקים לבתי אבות ודיורים מוגנים. מעכשיו לעכשיו. אני רוצה להגיד תודה רבה על זה.

אני רוצה למקד. כרגע אני מבקשת להתייחס האם יש מנהל קהילה לזקנים במלונות. ושאלה אחרת – האם יש משהו כזה בשגרה? אבל השאלה הראשונה היא האם ב-380 המלונות, יש כרגע – בחירום- מנהל קהילה לזקנים?

אין בכל 380 המלונות קבוצה של זקנים שאפשר להתייחס אליה כקהילה. בכל מלון יש נציג של משרד הרווחה או של הרשות המקומית הקולטת. אתם יכולים לראות את האנשים עם הווסטים בחוץ. הווסט הכתום הוא נציג של משרד הרווחה. יש בכל המלונות, נכנסים עובדים סוציאליים חדשים שנכנסים לעבודה במלונות. וכרגע מה שהמשרדים עשו זה לנסות להבין באיזה מלונות יש מוקדים ולהקים שירותים. אחד הראשונים היו מלון רויאל שפתחנו ממש מעכשיו לעכשיו עם עמותת מטב שדרות. מרכז שפועל כל היום ונותן מענה לכל המלונות. אבל בכל מלון יש נציג של משרד הרווחה.

איך אנחנו יודעים האם יש קהילה של זקנים? האם יש לכם מיפוי של מי הם הזקנים בכל מלון? רשימה שמית – מי נמצא באיזה חדר?

לא. יש כמה מהלכים של מיפוי. נכון להיום עוד אין רשימה שמית של מי שנמצא. כן יש לנו היום שמות של מלונות, והיא לא רשימה סופית. מלונות שאנחנו יודעים שיש קבוצות של זקנים. חלקם עברו עם הרשות המקומית, כמו שיש כאן את הפעילות בשלומי, במלון צופייה בטבריה יש את מועדון מופת של מטולה. ותיקי הגליל עושים פעילות בחלק מהמלונות שהם פונו. יש גם התארגנויות מקומיות, ויש גם התארגנויות שהמשרד גם הקצה תקציבים לנושא הזה. נכון להיום יש 20 מוקדים שנותנים פעילות קהילתית מסודרת לאזרחים ותיקים במלונות או במלונות סמוכים. ובימים אלו אנחנו נכנסים לעוד פעילות בעוד 40 מלונות.

אנחנו נשמע עכשיו משרדי ממשלה שונים. ואנחנו לא נצליח לתרגם את הכול, כי אחרת לא נצא מזה. אנחנו צריכים להספיק לשמוע את כל המשרדים. אז אולי תתמצתי את מה שנראה לך נכון, כי אין לי דרך לעשות את הכול.

אני רוצה להתעכב על מה שאמרת. אם אין מיפוי של האנשים, אנחנו בוודאי לא יודעים לוודא שהם מקבלים שירות. כי אם אנחנו לא יודעים מי נמצא באיזה מלון, אז ודאי שאנחנו לא יודעים לשאול אותו מה הוא צריך ואיך לענות לו. את התשובה הזו קיבלנו בתחילת המשבר והיה בסדר. חמישה שבועות אחרי, זו כבר תשובה שהיא לא בסדר. היא לא מתקבלת בעיניי. חמישה שבועות אחרי כבר היה צריך לבוא ולעשות את זה בכל המלונות.

דבר שני, נציג של הרווחה זה לא מנהל קהילה. זה משהו אחר לגמרי. מנהל קהילה זה מישהו שהם מכירים, שהוא לא מתחלף. שהוא יכול לטפל בכל הבעיות שלהם, זה דבר אחר. וזה היה הסיכום עם יריב מן, שזה מה שאנחנו עושים.

אנחנו נכנסים ב-40 מוקדים שאנחנו יודעים כרגע להגיד. ככל שנדע על עוד מוקדים, אנחנו נפתח עוד מוקדים לאזרחים ותיקים, שיש איש צוות שנמצא כמה שעות ביום. יש פעילות חברתית שאוספת את כולם.

אנחנו כל הזמן שוברים את הראש על הנתונים. כל משרדי הממשלה. אבל בסופו של דבר, אנחנו לא מטפלים בנתונים, אלא באנשים. וככל שיש צוותים במלונות, שהם מקבלים את המידע ומציפים אלינו את הצרכים, או שהם מטפלים בשטח או שהם מציפים אלינו, אנחנו יודעים להיערך.

מה זה 'אתם לא מטפלים בנתונים'? זה לא נתונים, זה בני אדם. אם את לא יודעת כמה אנשים יש במלון, ואת לא יודעת באיזה חדר הוא. ואת לא יודעת שהוא קיים שם, אז את לא יכולה לתת לו שירות. זה לא נתון, זו מערכת בסיסית כדי לתת שירות ללקוחות. איך את יכולה לדעת איפה הלקוח אם הוא לא רשום לך בשום מקום.

בכל מלון יש נציג. נמצאים הרשויות ונמצא במשרד.

זה התשובות שקיבלנו בהתחלה. ציפיתי שבשלב הזה נהיה במקום אחר. מישהו רוצה להפנות שאלה לנציגת הרווחה?

מתוך מה שאת שומעת כאן – עם אילו תובנות את יוצאת מכאן?

התובנות הן החוזק של הקהילה, קודם כל. וכמה זה מסייע לכולם כשהם נשארים ביחד. ואני יודעת שברוב המקומות כן ניסו לעשות את זה, ואיפה שזה לא קיים כן יש לפעמים מעברים בין מקומות.

להם יש שני מועדוני מופת. אחד לשורדי שואה ואחד לא. לא בכל רשות מקומית, בטח לא באלו שבסיוציו היותר גבוה, יש מועדוני מופת.

אז אנחנו פותחים עוד 40 מועדונים ברחבי הארץ. של עובד מועדון שיהיה לפחות חמש שעות ביום. יקשיב לאנשים, ישמע את הצרכים.

והאם אתם שוקלים לנייד זקנים ממלון אחד לכיוון המוקד? כי כרגע הם פזורים. המיפוי הזה מאוד חשוב. זה לרשימת הפעולות שלך. רגע למפות ורגע לנייד.

אנחנו עושים מיפוי, אבל אנשים גם עוברים. ולכן זה משהו שהוא מאוד דינאמי. בתל-אביב אנחנו יודעים, למשל, על שני מוקדים שיש יותר. ומלונות שיש פחות אנשים. ולכן הפעילות תאגום פעילות אחת לכמה מלונות.

יש קהילות – למשל קיבוצים – שפונו כקהילה של כל הדורות יחד. דיברת על סוציו-אקונומי גבוה. למשל במלונות בצפון, יש קהילות שלמות אורגניות שפונו, ואז יש פחות את הצורך.

למשל, הייתי שמחה לקבל דו"ח על שורדי השואה בקריית שמונה. האם כולם מטופלים במערכת הזאת? גם אם אתם שומעים שיש מחלקת רווחה מחויבת, ראש מועצה מחויב, מנהלת מופת מחויבת, אז זה עובד. אבל אני הייתי שמחה לקבל דו"ח על שורדי השואה מקריית שמונה. איך הם מאוגדים ומאורגנים. כי כאן זה עובד בגדול, ואנחנו רואים שבמקום שאין מנהלת מופת, אז זה לא כל-כך עובד.

אני רוצה רגע לעשות את הדבר הבא. כי הדיון הפך למקצועי. אני רוצה לענות על כמה טענות שעלו פה, ואז אני אמשיך עם משרדי הממשלה לבד כדי שלא ייצא שאנחנו עושים פה דיון מעל הראש של אנשים. אז אני רוצה להתייחס לנקודות הספציפיות שעלו פה, ואז אנחנו נעבור לדיון עקרוני רחב יותר. אז על הדברים שעלו פה, אני קודם כל אשמח לנציג המלון, לדבר על עניין האוכל שמותאם למבוגרים. אין נציג מהמלון, אז אני עוברת למשרד הבריאות לגבי העומס בקופות החולים – הנקודה שהם העלו פה זה העומס על המרפאה במלון אחד.

ברברה לנג, נציגת משרד הבריאות. אני רוצה לומר שגם אם יש במלון רק רופא אחד, קופות החולים ממשיכות לתת את הטיפול בקהילה. אתם יכולים לפנות גם כמפונים למרפאות בירושלים. אם יש בעיה נקודתית, יש במלון גם נציג של הבריאות. אם אתם מתקשים למצוא את נציג הבריאות, יש לכם פה את לודה. יש את מירב, יש גם נציגים אחרים של הרווחה, של שלומי. תיעזרו בהם. ודרכם אתם יכולים להיעזר בנציג הבריאות לפתרון בעיות. אבל הקופות מורגלות ויודעות לתת שירות גם למטופלים של אותה הקופה, שהם לא מטפלים בהם ביום יום כי אתם הגעתם משלומי, הגעתם משדרות או ממקומות אחרים שאמרו פה. אתם יכולים להמשיך לקבל טיפול בקופה שלכם.

אני יודעת שחוויתם את הטראומה. באמת טראומה לעבור ממקום אחר לירושלים. אתם לא בבית שלכם, זה נכון. אבל גם בבית הטיפול הרפואי לא נמצא תמיד ממש ליד הבית, ויש דברים שאתם צריכים לנסוע. אז גם פה אני אומרת – יש בעיה נקודתית? תפנו ללודה, לעובדות הסוציאליות או לנציג הבריאות פה במלון, ואנחנו ננסה לתת את המענה כמה שאפשר. אבל יש גם מענים שאפשר לקבל בטלפון – לדוגמה, מרשמים שהסתיימו ונמצאו פתרונות להמשיך לקבל את התרופות, גם בלי להגיע לרופא.

אני נציגה של המטופלים שלי, ואני חייבת להגיד. יש לי מטופל שיש לו בעיית רגליים חמורה, חולה סוכרת. כדי להשיג תחבושת או גזה שהוא צריך לרגליים, צריך להפוך את העולם כדי למצוא פה בית מרקחת. סליחה שאני אומרת את זה, לא כל יום יש מתנדבים או אין מתנדבים כדי להביא את זה. אני בתור בן אדם, לי קשה בתור בן אדם בריא, קשה לי להגיע לנקודות האלה. אומנם דאגתם לקופת חלים ברמדה, זה יפה מאוד. נראה לך שהגברת שאני מטפלת בה, יכולה ללכת לרופא? בקושי בעלה צועד צעדים. הם צריכים מישהו שילווה אותם, אפילו רכב, שייקח אותם לשם לא רגלית. הם לא הולכים כי אין מי שייקח אותם.

אז אמרתי שאם יש בעיה נקודתית, אני מציעה לפנות ללודה ולמירב. ולראות איך פותרים נקודתית בעיות מסוימות.

נקודתית, אבל זה נהיה כמו מסטיק.

גם ביום יום יש הסדרים של הבאת תרופות לבית. אז עכשיו זה הבית שלכם. אני יכולה לבדוק את ההסדר אם הוא ממשיך גם למלון, כאשר זה הבית שלכם כרגע. הנה משיבים לי פה בוודאות שאפשר לקבל גם, כמו שאתם יכולים לקבל תרופות הביתה, גם למלון.

- - - דאגנו כאשר המתנדב בא, הוא צריך לקחת את הכרטיס וללכת לבית מרקחת. הוא בא לבית מרקחת ואין תרופות במחשב. היא בטוחה שרופא כתב, אין לה שפה, היא לא זוכרת את המספר, לא זוכרת כלום. אבל את אמרת שיש הוראה שממשיכים לתת את התרופות, נכון? היא ניצולי שואה. היום ככה שיצאתי מפה, הייתי צריכה להתקשר עוד לבת לבקש ליצור קשר עם הרופא, אם ידעתי מי רופא. בגלל שאני לא יודעת מי הרופא שלה, שיהיו לה שם את המרשמים בפנים, במחשב.

זאת אומרת, אולי אפשר לסדר ככה שזה לא כל חודש או שלושה חודשים, אנחנו לא יודעים כמה יהיו פה. זאת אומרת, זה ייקרה אצל כל אחד ואחד.

אני מציעה לפנות לנציג הבריאות של המלון וליצור דרכו את הקשר.

מי נציג הבריאות?

אני לא הצלחתי עדיין לבדוק. אני יודעת שיש נציגי בריאות במלון. אנחנו נבדוק מי נציג הבריאות כאן.

יש עובדות סוציאליות. דניאל ודלית.

אז דרכן נבדוק. הם יודעים מי נציג הבריאות.

את רואה שמי שחי פה לא מכיר את נציג משרד הבריאות ולא ראה אותו אף פעם.

העובדים הסוציאליים הם נציגי הרווחה פה. יודעים מי הם.

עוד שאלה לגבי האוכל. האם אתם יכולים לוודא מול המלון שהאוכל מותאם - - -.

אנחנו עושים פיקוח. זה לא התחום שלי, אני עובדת סוציאלית. אנחנו מתעסקים בתזונה ברמה של פיקוח. אנחנו לא יכולים לתת הנחיה למשרד הבריאות.

נסגור את החלק הזה אתכם. אני אמשיך לישיבה מקצועית עם הדרג המקצועי ממשרדי הממשלה כדי לראות איך מטפלים בתובנות שעלו כאן. ואני מאוד מודה לכם, אני גם אשאיר את הטלפון שלי. כדי שכל בעיה שתעלה, גם אחרי הדיון הזה, תוכלו להגיע אליי וננסה לסייע.

אני מבקשת שלודמילה תישאר איתנו לדיון המקצועי. ב-11:30 אנחנו ממשיכים עם משרדי הממשלה, תצטרפי אלינו ואני אשאיר לך גם את מספר הטלפון שלי כדי שתוכלי אחר-כך גם לעמוד בקשר.

(סיום הדיון במלון פרימה פארק ותחילת הדיון במלון רויאל רמדה).

הדיון במלון הקודם, פגשנו שם קבוצה גדולה של דיירים ושמענו על הדברים הטובים ועל הקשיים, ובעיקר למדנו על החשיבות של קהילה. כאשר אנשים באים מאורגנים, ויש מנהלת קהילה ומכירים אחד את השני, אז כל החוויה היא מאוד חיובית. וכשאנשים תלושים והם לבד, ואין להם כתובת ברורה לפנות אליה - הקושי הוא אדיר. זאת אומרת, הפער בין שני התרחישים הוא גדול מאוד. ועכשיו אנחנו רוצים להמשיך בדיון המקצועי יותר.

אני סופר, אני - - - אני עבדתי בקרן הקיימת עשר שנים.

בחלק הזה של הדיון נדבר בין משרדי הממשלה. בכל רגע נתון, אם יש פה דיירים או אנשים שהם לא עובדים במשרדי הממשלה ורוצים להביא את הפידבק שלהם, אז תרגישו בנוח לסמן ואנחנו ניתן לכם את רשות הדיבור. כי אנחנו רוצים לשלב בין המודלים התיאורטיים והמקרו שבמשרדי הממשלה, לבין התחושות בשטח. עשינו את זה בדיון הקודם, הקדשנו כמעט את כל השיחה רק לשמוע חוויות של אנשים. עכשיו אנחנו רוצים לדבר על המקרו. על היישום של זה מול משרדי ממשלה. אבל עדיין, אם יש פה אנשים שלא היו בדיון הקודם ורוצים להוסיף משהו, תרגישו בנוח. אנחנו נשמח לשמוע אתכם.

יש לנו סדר גודל של 40 דקות לחלק הזה של הדיון. השעה עכשיו היא 11:55 , וב-12:40 אנחנו מסיימים. אז אני חושבת שסוגיות המקרו זה, אחד, מיפוי – איך אנחנו מגיעים סוף סוף למצב אחרי שישה שבועות, שאנחנו יודעים בכל מלון איזה אנשים מבוגרים יש, מה מצבם, איזו שפה הם דוברים. בלי מיפוי לא נדע איפה הלקוחות שלנו ולא נוכל לתת להם שירות. אני חושבת שזו שאלה מספר אחת.

שאלה מס' שתיים, מי הגורם המתכלל של כלל משרדי הממשלה במלונות? זה נכון לזקנים, אבל זה נכון גם לאוכלוסיות מוחלשות אחרות. שמענו שם בעיות על אנשים עם צרכים מיוחדים, אני בטוחה שיש אימהות חד-הוריות וכן הלאה. אני מסתכלת על זה בפרספקטיבה של זקנים, אבל עדיין גם היום, שישה שבועות אחרי, אנחנו עדיין לא רואים מישהו שמתכלל את העסק הזה. בתחום של האוכלוסייה המבוגרת, אנחנו רוצים לראות מה קורה עם הרעיון הזה של מנהל קהילה.

בבית המלון הקודם פגשנו את לודמילה, שהיא מנהלת קהילה של אנשים שהם חברים במועדון מופת והם דוברי השפה הרוסית, והחוויה שלהם היא מאוד טובה. הם אסירי תודה, והם מרגישים שמטפלים בהם. ואנשים שם היו עם דמעות של אושר, ולא עם דמעות של עצב. וזה מראה עד כמה זה מוסיף לחוסן שלהם.

הסוגיה הרביעית שאני ארצה שנתייחס אליה, זה האם הציעו לאנשים המבוגרים כאן מסגרות שמותאמות למבוגרים. זאת אומרת, הם יכולים גם לגור בדיור מוגן. ואם הם לא עצמאיים, אז יש גם מסגרות ללא עצמאיים. זו גם שאלה, האם נכון להציע לאנשים האלה מעבר למסגרות שמותאמות למתן שירותים לאוכלוסייה המבוגרת. אז יש פה את ארבע הסוגיות האלה, שאליהן אנחנו נתייחס בדיון הזה.

אני פותחת עם סוגיית המיפוי. משרד הרווחה. תמי, האם תוכלי להסביר לנו איפה נמצאת סוגיית המיפוי, ובאיזה שלב יהיו לנו רשימות מסודרות בכל אחד מ-380 המלונות האלה. איפה יש זקנים ומה מצבם. כשלב ראשון.

אנחנו מתייחסים לנושא של המיפוי, בכמה רמות. רמת המקרו של להבין איפה יש ריכוזי זקנים. נכון להיום אני חושבת שיש לנו תמונת מצב על מרבית המלונות שיש בהם ריכוזי זקנים, ואנחנו הולכים להכניס פעילויות ויהיה מישהו שמשמש מנהל קהילה, עוגן במלון. עם פעילות קבועה. או במלון או שיגיעו למלון. זה ברמה הזו. ברמת המיפוי יש יוזמה של מספר משרדי ממשלה עם מערך הדיגיטל הלאומי.

רוה"מ מובילים את זה. מובילים את כל המיפוי.

פנינו אליהם ולא קיבלנו תשובות. מי ברוה"מ?

אני ספציפית עובד מול רוה"מ, אבל לא הוא מוביל את זה.

אני לא גיליתי מי הוא אותו גורם נעלם, אבל עשיתי כבר עשרה דיונים ולא - - -. יש לי שאלה, אתה כמנהל מלון.

אז בהקשר הזה ביקשנו להכניס למיפוי את הגיל. אבל גם האם בן אדם הוא ניצול שואה. כי אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד שירותים שאנחנו רוצים להעניק. למיטב הבנתי, הגרסה הזו הייתה אמורה להיות משוחררת ביום חמישי. ואני מאוד מקווה שיהיו לנו יותר ויותר נתונים שהם מעבר לזה. עושים מיפוי, אני אמרתי לך, אף אחד מאיתנו לא רגיל לעבוד במצב של היעדר נתונים, של תכנון שירותים, של הזזה. היום אנחנו עושים את המיפוי בדרכים שהן לא רק דיגיטליות. שלא תמיד מותאמות לאזרחים ותיקים. יש נציגים ומנסים להבין גם את הצרכים בשטח, ולהעביר את המידע דרך עובדים סוציאליים של המחלקות, עובדים סוציאליים במחוזות. מפקחי המחוזות של אזרחים ותיקים.

אז בשורה התחתונה, באיזה שלב נדע, בכל מלון, כמה זקנים יש ומה מצבם? מתי יהיה דאטה מושלם כזה?

הדאטה – ואני מודעת לזה שמה שאני אומרת נשמע בלתי נתפס – הוא פחות או יותר נכון לרגע שזה נאסף. כי אנשים חוזרים הביתה, יש מגמה של חזרה הביתה. יש מעבר של אנשים ממלון למלון. בטבריה הייתי במלון שפונו למלון אחד, ואז הם החליטו שלא מתאים להם להיות במלון עם משפחות, והם רצו לעבור למלון אחר. לכינרת, ששם יש 16 - - -.

דוד, כמנהל המלון אתה רואה עזיבה של אנשים? מהרגע שאפשר לקבל את הכסף ולעשות איתו שימוש בשוק החופשי?

כמעט ולא. להפתעתי, הייתי בטוח שתתחיל עזיבה המונית. זה לא קרה. חלק מהאוכלוסייה משדרות, חלק מהאוכלוסייה משלומי. וזה עדיין לא שם. זאת אומרת, אלו משדרות הבתים הרוסים וכו', העיר עדיין לא מתפקדת כמו שצריך. שלומי – יש את הבעיה של לבנון שמחר בבוקר הכול יכול להשתנות. לכן כמעט לא היה לנו. אבל אני רוצה לדבר על נושא אחר, לצורך המיפוי. לנו יש רשימות של כל הדיירים, אורחים, של כולם. עם תאריכים לידה. זה חשוב כי מתחושת בטן, רוב האורחים אצלנו הם צעירים עם ילדים קטנים. עכשיו למפות את זה בדיוק, צריך לעבור על הרשימות. יש לנו כ-1,400, 1,500 אורחים פה. וצריך לעבור על הרשימות ולראות מי צריך או לא צריך. רוב הפעילות שלנו, כמו שראית שבוע שעבר, זה גני ילדים, תינוקייה, בתי ספר במידה כזאת או אחרת. זה רוב הפעילות של האורחים שאצלנו במלון.

מבחינת מיפוי, גם אם אנשים עוזבים, על אחת כמה וכמה חשוב לעשות מיפוי, כי יכול להיות שהם יוצאים ואת לא יודעת מה קורה איתם, ויש להם צרכים מיוחדים. אז מיפוי יכול להיות גם דינמי.

מי שעוזב רוצה לעבור דרך הקבלה. כי על מנת לקבל תקציב מהמדינה, הוא חייב לרשום מכתב שהוא כבר לא פה. חתום על ידינו. לכן אנחנו כן יודעים אם מישהו עוזב.

לכל המלונות יש רישום עם תאריך לידה?

חייב להיות.

אבל אני בדקתי את זה במלונות אחרים. לא כל המלונות מתעדים תאריכי לידה.

הכי פשוט – פיקוד העורף אמור לתכלל את המלונות, יש קבלה, עושים מיפויים מאוד מסודרים.

מאיזה משרד את?

אני ממשרד הקליטה.

בכל הישיבות עם רוה"מ, זה מה שהם אומרים. שמי שאמור לתכלל את המלונות זה פיקוד העורף. את אומרת שזה משרד התיירות? לא ידעתי. זה מה שהם אומרים, שזה פיקוד העורף.

אני לא יודעת מי מתכלל, אבל בשורה התחתונה אף אחד לא יודע מי נמצא איפה.

אבל כל נציג של פיקוד העורף יכול לקחת את הרשימות מהקבלה. אבל אני עברתי בהרבה מאוד מלונות, ובמלונות אומרים שאין להם את הרשימות של הגילאים. שהם לא לוקחים את זה כשבן-אדם בא ונרשם במלון. אבל המיפוי של רוה"מ כבר יצא שבוע שעבר, והם אמורים לאסוף את הנתונים.

כן חשוב לי להגיד על המיפוי מטעם משרד העלייה והקליטה. מאחר שאנחנו בלחץ על הנתונים האלה, אנחנו הוצאנו מיפוי עצמאי שלנו. שפנינו לכלל העולים בתקופת הזכאות לפי משרד העלייה והקליטה כדי למפות. קיבלנו 70% מהתשובות, כי אותנו מטריד יותר אלו שהתפנו בתוך הקהילה ולא נמצאים במלונות המרוכזים שמישהו רואה אותם. ויש סדר גודל של 30-40% שבכלל לא התפנו לכאלה מסגרות, והתפנו לקהילה, ואין לנו מושג איפה הם. ואם אנחנו מדברים על זקנים, יש להם הרבה מאוד צרכים שאף אחד לא רואה אותם. בהתייחס לזה אני רק אגיד שהוצאנו מיפוי נפרד.

אני אמשיך את הקו של עדי. המיפוי שלנו – אנחנו גם עושים פניות יזומות לניצולי שואה, ואנחנו באופן מתמשך גם בצפון וגם העוטף של העוטף, והעוטף של העוטף של העוטף. זאת אומרת, לפי המצב בודקים, והמיפוי – יש קבוצה שמתפנה למלונות. יש קבוצה – דיברתי על סדר גודל של 30% שמתפנים עצמאית למלונות, או לבני משפחה וחברים. שגם יש שם קשיים, כי הרופא הוא לא אותו רופא, והמשפחה לא תמיד יכולה לטפל, והמטפל לא מטפל. אנחנו מצליבים מידע בשביל לדעת במקבצי דיור של משרד העלייה והקליטה, מי הם ניצולי השואה. כי גם מקבצי דיור פונו ממקום למקום, ואנחנו רוצים להיות שם.

זאת אומרת שזה מתחלק. הדינמיות שתמי דיברה עליה, היא במעבר למלונות. אין גל עזיבה, אבל ברגע שיגיע הכסף – אני מניחה שהמשפחות יהיו הראשונות שייצאו, כי מחפשים איזושהי מסגרת שהיא מעבר לחדר קטן לילדים. אבל כן יש קשישים שחוזרים לעוטף או ליישובים שלהם. כן יש ישובים שקרובים לגבול בצפון. בשדה נחמיה יש שישה ניצולי שואה שלא מוכנים לעזוב את הבית שלהם. והם טיפה מעבר לקו העימות. ויש לנו גם את המיפוי של בתי האבות. בתי האבות קלטו, היינו בבית אבות השבוע בנס-ציונה שקלט כמות גדולה של מפונים משדרות. זאת אומרת, הפריסה היא הרבה יותר רחבה, ואין לנו דרך לדעת. קודם כל שתהיה את הדאטה של 'מי נמצא איפה במלונות', זה יעזור גם לנו. אבל גם בתי אבות, גם מקבצי דיור.

עוד הערה לגבי המיפוי. בשביל שמדינת ישראל תשלם לנו עבור כל אורח, יש מספר פרמטרים שאנחנו צריכים למלא: תעודת זהות, כתובת וכו'. כדי שתהיה כתובת – אנחנו עושים את זה, אני לא בטוח שכל המלונות עושים את זה – במקביל לרישום של תעודת זהות וכו', וכתובת, אנחנו מצלמים כל תעודת זהות. תעודת זהות, כמובן, יש את הכתובת ואתה משווה. עכשיו גם המדינה יכולה על-פי מספר תעודת זהות לדעת את הגיל. עכשיו ברגע שאני נותן תעודת זהות, ואני חייב לתת תעודת זהות.

- - - התקשרות של המדינה עם המלונות.

מה-2 בנובמבר אין יותר התקשרות ישירה, אלא אם כן זו עמותה שלא מקבלת כסף מהמדינה. למשל, היה אצלנו תגלית, היה מעגל הרביעי וכאלה. לא מקבלים כסף מהמדינה, הם לא חייבים שום דבר לאף אחד.

הרוב המוחלט מקבל מימון מהמדינה, אז אם לא יהיה מיפוי של 100%, יהיה של 96%, דיינו. אבל בוא נתחיל מזה.

תראו. בסוף אפשר לעשות את המיפוי דרך הקבלה של המלון. אפשר לעשות את זה דרך משרד התיירות. אפשר סתם לדפוק בדלתות של אנשים, יש במגזר הציבורי אלפי עובדים שכרגע לא עושים שום דבר שקשור למלחמה. יש אלפים כאלה. לא יודעת, מה עושים היום עובדים במשרד התחבורה? אני באמת שואלת. למה לא לקחת את האנשים האלה ולגמור עם זה כבר? שיאספו את המידע. רוצים לעשות את זה בדרך יותר מתוחכמת או פחות מתוחכמת, שישה שבועות. אז אני חושבת שזה דבר בסיסי. אם לא יהיה לנו את המידע הזה, אז אנחנו לא נצליח להתקדם.

ולגבי התכלול. אתם ראיתם מלודמילה ומהמפגש עם התושבים. אני יודעת שכל משרדי הממשלה חיים בתחושה שהנציגים שלהם נמצאים במלון, וכולם יודעים לבוא לשאול אותם שאלות. ראיתם שזה לא המצב. אף אחד לא יודע מי זו נציגת משרד הבריאות, אף אחד לא יודע מי זו נציגת משרד הרווחה במלון. הם לא מכירים. זה אנשים שמתחלפים, זה אנשים במשמרות. הם לא פה כל הזמן. זה לא באמת עובד.

ולא כולם דוברים השפה.

לא דוברי השפה, אבל אתם ראיתם אנשים שחיים פה שישה שבועות ואין להם מושג מי הנציגות של המשרדים. הם לא ראו אותה ולא מכירים אותה. לודמילה, את יודעת מי נציגת משרד הבריאות פה?

לא יודעת.

יפה. היא לא יודעת. אם לא יהיה בן-אדם, ובמגזר הציבורי ובמשרדי הממשלה יש מלא עובדים שאפשר לגייס למשימה הזו בלי לקחת כוח אדם חדש ובלי להוציא עוד כסף, 'אתה אחראי על המלון הזה, אתה בא בבוקר, הולך בלילה', כולם יודעים שמשה שהוא הכתובת להכול. אם זה לא ייקרה זה לא ייפתר, כי כל פעם בא מישהו אחר והוא רק למשרד הזה או הזה, ובן-אדם לא יודע עכשיו מה ביטוח לאומי, מה משרד הרווחה, מה הרשות לניצולי שואה. יש המון אנשים שמכירים מגזר ציבורי. שימו אותם פה. הוא בא בבוקר והולך בערב, כולם מכירים אותו, נוצר קשר. יכול להיות שזה ייקח חודש או שלושה חודשיים, הוא פה. אם זה לא ייקרה, זה לא ייפתר. במבחן התוצאה אומרים 'יש לנו נציגים' אבל אין חיבור לשטח.

והמודל של לודמילה – מנהל קהילה – בעיניי, משרד הרווחה גם בשגרה ובטח בחירום. אתם רואים, זה פלאים. לא נראה כפתרון מאוד יקר. אבל אנחנו לא רואים את זה במקומות אחרים. את אפילו ראית שמקומות שהם לא חלק מהקהילה הרוסית מרגישים שהם בחוץ.

ויש לי עוד שאלה. האם הציעו לאנשים המבוגרים שגרים פה – שיש להם צרכים יותר ייחודיים – לעבור לדיורים מוגנים? אולי הם רוצים?

אז אני אתייחס לנקודה הזו. המפקחים שלנו והצוותים נמצאים. והם מזהים אנשים. אנחנו פועלים בשני צירים. בשביל מי שבאמת זקוק למסגרת, אנחנו הקמנו במשרד חמ"ל פינוים של משרד הרווחה, שעובד ממש בצמידות יום יום גם עם חמ"ל הפינויים של גריאטריה. ממלון רויאל פונו עשרה אנשים בדרך הזו.

ציר נוסף - כאשר המטפלת נמצאת כאן. במקומות שאנחנו מאתרים שאין מטפל, אנחנו בקשר יומיומי עם נטלי גבאי, מנהלת אגף סיעוד וגלי גז, להצמיד מטפלות. אם אותו אדם רוצה, אני יודעת שזה עובד ברמה של מוצרי ספיגה שהם משנעים, ויש עבודה. אני מסכימה שבסופו של דבר, יש למצוא את הדיוק. שאנשים ידעו שזה החדר שנמצא. שכשמגיע נציג, שיידעו שהנציג הממשלתי מגיע נמצא ביום הזה. כרגע אנחנו בהתארגנות. יש פורום שהקמנו – משרד הבריאות. של קופות החולים ופיקוד העורף. ואנחנו כרגע בונים איזשהו מתווה, באמת הכי פשוט שיש. זה לא כספים. איך נכנסים למלון, ומי מדבר עם מי ואיך נדע שמישהו נמצא, כי אני מסכימה שבסופו של דבר זה נופל למקומות האלה.

אני פותחת בהתייחסויות.

אני חושבת שמיפית את הסוגיות הרלוונטיות בצורה ברורה. אני רוצה לשתף באירוע שקרה במשרד החקלאות לפני חמש שנים. הגיע מחלה מאירופה, וכל עובדי משרד החקלאות התגייסו לעמוד בטרמינל לבדוק את הפירות ואת הירקות שהגיעו מחו"ל. עשו להם הכשרה קצרה. זאת אומרת, יש יכול להיות שיש הרבה מאוד עובדי מדינה, וזה לא חייב להיות דווקא משרד הרווחה. שכל משרד ממשלתי – צריכים 380 עובדים 760 עובדים? אפשר למפות מכל משרדי הממשלה 2,000 עובדים שיעברו איזושהי הכשרה בסיסית, שיקבלו איזשהו מענה והם יתחילו את עבודתם ב-380 המלונות האלה. זה פתרון פשוט.

למצוא 3,000 עובדי ציבור שיגויסו לעניין הזה, אני מספרת לך את זה ממקרה שאני מכירה. העובדים התגייסו, עברו איזושהי הכשרה והתחילו לעבוד בפיקוח מזיקים בשדה התעופה. זה לא מסובך.

אני חושבת שאתם צריכים כבר עכשיו להיערך ליום שיפחתו כמויות המתנדבים. כי כרגע שמענו שכל המענים ההוליסטיים, הבלתי פורמליים, ממילוי התוכן. הרי בסוף אם יש שני שקלים, צריך שקל אחד ללחם ושקל אחד לפרח. אחד שנוכל לחיות ואחד שיהיה בשביל מה לחיות. אז אתם חייבים כבר להיערך למצב שתהיה פחיתה ברוח ההתנדבות של עם ישראל, כי כרגע כל המענים הבלתי פורמליים, או רבים מהמענים הבלתי פורמליים, הם סביב מתנדבים. וזה לא צריך להיות כך. אז לבנות איזשהו מתווה של סדר יום סדור שייתן מענים לא רק לוותיקים, אלא לכל המוקדים שהולכים להיות - - -.

אמרת דברים יפים. אבל אין לנו פה נציגים של ממשלה. אנשי הנציגים בממשלה צריכים להמשיך לאכול חינם, ואנחנו מחכים לתשובות. עוד מעט נגמרת המלחמה ואנשים פה חסרי תשובות. יש לנו אדם שהוא גם ניצול שואה. הם לא יודעים מה מגיע להם ומה לא. אני רוצה לדעת מה דין שדרות לדין שלומי. אנחנו 300 מטר מהגבול? אני לא יודעת כמה שדרות, אבל אין פה שוויון בכלום. אומנם יש להם ראש עיר שדואג להם להכול. אותנו נטשו שם. יש לנו ראש מועצה שהגיע, הסתכל, לחץ יד, אמר שלום. לא יודעת מה הוא עושה או לא עושה. אני לא מרגישה אותו כתושבת. אני מצטערת, זה מה שאני מרגישה. זה מה שכולם מרגישים פה.

יש לנו בעיה, יש חוסר שוויון. אנשים פה באו בלי בגדים, אנשים מבוגרים. הם מקבלים 3,000-2,500 שקל מביטוח לאומי. הם לא יכולים לדאוג לתרופות שלהם, ולרוץ לקנות בגדים. יש פה תרומות רבות, שידאגו להם. יש פה כל דבר אחר, אולי זה לא מהעניין פה. אבל זה מאוד חשוב. זה סבונים, שמפואים. קיבלנו כמות קטנה ונגמר. מה שהיה העבירו פה למחסן. יש לנו אנשים שדואגים לנו, עכשיו אני פונה בשביל אנשים מסוימים, זה של שדרות. לא. זה שלכולם. דין שלומי כדין שדרות. אנחנו לא שונים. ומגיע לכל אנשי שלומי את אותה התייחסות, אותן פעילויות ואותן תרומות לילדים.

וזה לא המצב?

בכלל לא. אני פה חודש וחצי. טוב שאנשים טובים בירושלים מכבסים לנו, דואגים לאוכל. אני אישית דאגתי שיבואו אוכל טחון לתינוקות עד שפנינו לאדון, והוא עשה את זה. הוא דואג. יש הרבה דברים שחסרים. משחקים לילדים, מביאים לנו 'יד 2' פה בארגזים, אני באה אליהם, אני אומרת להם 'תתנו לנו', - - -.

אם היה פה מנהל שהוא מוודא שהכול מתקתק, זה לא היה קורה.

יש לי נכדה פה, אני שלחתי אותה עכשיו לצפון. כי אין לי אפשרות לקנות לה טיטולים ואוכל. שלחתי אותה לסבתא השנייה. אבל מה אני יודעת? מה כבר הסיכוי שתיפול בעכו קטיושה? זה לא בסדר. אין אהבת חינם פה. אין שוויון. אני לא חברת כנסת, אבל אני מרגישה שאני מדברת מהבטן.

את אשת מקצוע.

אני אוהבת אותם. הם משפחה, אנחנו חברים. בשלומי אנחנו משפחה. אנחנו אחד בשביל השני. אחד יעזור לשני, ואם צריך לתת מהפה, אנחנו ניתן. אבל אין לנו את האפשרות הזו פה.

מרב, כיו"ר הוועדה, ואני כחברת כנסת – שתינו חברות אופוזיציה. אנחנו באות לפה לשמוע, והתפקיד שלנו זה לצעוק את הצעקה שלכן, ולדאוג שמשרדי הממשלה יתנו לכן את כל המענים. ואנחנו פה בשביל לשמוע. ואת צודקת.

מלון רמדה זה מרכזי, אבל המלון הזה מתחלק לשתיים: אנשים מחופשים ואנשים לא מחופשים. סליחה שאני אומרת את זה על הדת, וזה מה שקורה פה. מה קורה פה? יש לנו פה ילדים, לילדים משעמם והם עלולים לשבור את כל המלון הזה. שיביאו להם תעסוקה, איזה פעילויות? למה לא להביא להם ארגז של ממתקים ולחלק להם? פה מביאים להם באלפים. למה לא לדאוג להם? למה החזירות הזו? אני רוצה שידאגו לזה, ואם לא ידאגו לזה אני אעשה פה מהומה. ואני יכולה להרים פה את כולם, אני יכולה לנצח בבחירות.

אני הבת של בוזגלו מיימון משלומי. הוא בן 84. גם כן יליד מרוקו, ניצול שואה. אתמול הייתה לי שיחה קשה מאוד עם מישהו מביטוח לאומי. כדי להוסיף לו שעות פה. אנחנו הבאנו מישהו באופן פרטי, בלילה הוא ישן איתו. כי שלושה שבועות ראשונים הוא ישן איתי ועם בעלי, וזה לא לישון. המיטה זו לא מיטה, היא נמוכה. זה לא חדר עם נגישות. כי זה מה שהיה.

הבאנו מישהו באופן פרטי. זה קרוב ל-6,000 שקל שיוצא לנו רק ללילה, מ-21:00 עד 6:00. היום ב-7:00 הוא מתקשר אליי 'נפלתי', וזו פעם שלישית השבוע. גם בשבת וגם לפני זה. הוא כבר לא אותו בן-אדם. מאז שהגענו לפה, הוא מפספס, צריך להחליף. בעלי היה עד לפני שבוע, היה פה איתנו. בעבודה, רוצים שיחזור לעבודה, סידרו לו דירה בעכו. אז הוא לא איתי. בעלה של אחותי, אנחנו שתי אחיות פה. גם לא איתנו. והייתי צריכה לקרוא לאבטחה בבוקר כדי שירימו אותו. הוא כבר לא אותו בן אדם. הוא לא יורד לחדר אוכל. בשבוע הראשון הוא ירד איתנו. הוא מפספס. הוא צריך מישהו. ביקשתי מביטוח-לאומי להגדיל לו את השעות.

אז מלפני שבועיים ויותר היו פה נציגים, הגשנו. היה עוד מישהו, עוד פעם הגשנו את כל המסמכים. אתמול הוא מתקשר אליי, אומר לי 'אני צריך לדבר איתך עכשיו', אני מנסה לתפוס אותך כבר יומיים. פאבל אחד, מביטוח לאומי בנהריה. אמרתי לו 'בקשר'? 'אני רוצה לסגור את התיק של אבא', אמרתי לו 'מה זה לסגור? טיפלת?', 'לא, אני צריך זה וזה, כל מיני מסמכים, מה שהרופאה כתבה זה לא מספיק'. תיקחו אותו לפה, לפסיכו-גריאטרי, לאחות סיעודית, הוא צריך כל מיני מסמכים. אמרתי לו 'תקשיב, בואו תראו אותו. הבן-אדם על כיסא גלגלים מאז שהגענו לפה, הוא לא היה על כיסא גלגלים קודם'. הוא היה הולך עם הליכון. היום אנחנו פוחדים כי הוא נופל. כל פעם נופל. והוא מתחיל, הוא עשה לי חקירת שב"כ. הוא החזיק אותי בטלפון קרוב לשעתיים. אני ואחותי איתו, הלכנו לקנות לאבא מכנסיים כי צריך להחליף כל הזמן. ואמרתי לו 'אתם צריכים פשוט להתבייש בביטוח לאומי. מה זו החקירה הזאת? איך הוא הולך לשירותים, איך הוא קם מהמיטה'. בוא תראה אותו. מה צריך יותר מזה?

למה? בשביל עוד ארבע שעות? הוא רוצה מסמכים, הוא לא מאמין.

קודם כל יש פה שאלה עקרונית איך מטפלים באנשים שמצבם מתדרדר תוך כדי האירוע הזה. הם לא בבית שלהם, הם לא יכולים לטפל כרגע בבירוקרטיה. ואיך אנחנו מכירים במצב שהלך והתדרדר בתנאים האלה? יש כאן מישהו מביטוח לאומי?

הגשנו טפסים. הגשנו הכול.

אז תביאי לי את הפרטים שלך. אנחנו ננסה לעזור במקרה הפרטני שלך, אבל יש פה בעיה רחבה יותר. כי הרבה אנשים מבוגרים שהוציאו אותם מביתם, זה ידוע שזה מאוד מדרדר.

הוא השתנה מקצה לקצה. הוא אדם דתי, וביום שבת נכנסתי אליו לחדר וראיתי שהוא הדליק טלוויזיה.

מכיוון שהוא שורד שואה, אולי אפשר לעזור לו גם דרך הרשות? אז אנחנו נעביר את הפרטים, נטפל בזה גם נקודתית, אבל היא מעלה פה נקודה שאני בטוחה שיש עוד אנשים שסובלים מהם.

למה עושים את המוות לבן-אדם עד שנותנים לו עוד כמה שעות מסכנות?

כרגע הוא נמצא פה אתכם, אבל בעיקרון יש ערוץ נוסף של פינוי באמצעות משרד הבריאות, שזה נקרא 'פינוי חצרמים'. שהפינוי הזה אומר שמשרד הבריאות, בתיאום איתנו, מפנה למסגרות ששם יש טיפול 24/7.

לבית אבות וכדומה? בשום אופן לא. זה לא לאבא.

אמרו לה שישלחו לה מכתב תשובה בימים הקרובים. אז היא יכולה לפנות אלינו, והטיפול המשפטי הוא בחינם כמובן. בנושא ביטוח לאומי, ואנחנו נוכל לבדוק ולסייע.

יש לו שעות. רצינו להגדיל את השעות.

להגדיל. אז אנחנו יכולים לבדוק.

כי אנחנו חושבים כבר להביא מישהו צמוד.

את האירוע של מיכל אנחנו נעביר לרשות, לביטוח הלאומי ולמשרד המשפטים, לסיוע המשפטי.

נעמי גרנות, עובדת מדינה לשעבר. אנחנו נשלחנו בהתנדבות כדי לעשות בדיוק את מה שאת עושה פה. לתכלל את הצרכים ואת הטיפול. זה כמעט בלתי אפשרי, כשלאט לאט נכנסים הגורמים הממשלתיים, וזה נפלא. אבל בלי הודעה ובלי תכלול שלהם, יום אחד מגיעה נציגת משרד המשפטים. יום אחר מגיע נציג משרד הרווחה. לאט לאט, אני מודה, אני רואה איזשהו שיפור, אבל הדבר העיקרי הוא שאין מישהו שמתכלל הכול ואחראי על הכול. זה הדבר העיקרי שחסר.

אני מסכימה. תודה על הדברים.

אני רוצה להציף שוב פעם. אמרנו את זה גם בוועדות הקודמות, אבל לגבי השירותים שאנחנו כעמותה יכולים לסייע ולתת שתי נקודות. אנחנו יכולים לסייע – וזה חשוב שכל הגורמים המקצועיים והמקומיים שעוזרים פה לשורדי שואה, יידעו שאנחנו יכולים לעזור בכל הנושא של התיווך מול קופות החולים ומול בתי החולים. אם מדובר על המפונים, אתם נמצאים רחוק מהמרפאות שלכם. יש תורים שנקבעו במקומות האם שלכם, ועכשיו צריך לשנות, ולא בעוד שנה. צריך להגיע לטיפולים. חלקכם פה לא ניידים כמו שהייתם, בכל הדברים האלה אנחנו יכולים לסייע. ואני רוצה להעלות פה שתי נקודות.

אחת, דיברו פה על המשאבים של המתנדבים שילכו ויתמעטו. גם המשאבים של העמותות ילכו ויתמעטו והם כבר על הקצה. ואני עוד לא מדברת על זה שאנחנו חודשיים לפני שנה חדשה. כי אנחנו גם, אנחנו עושים פה הרבה מעבר למה שאנחנו באנו בהגדרה, ממה שגייסנו לשנה הזאת. מה שציפינו לגייס לשנה הבאה. ואנחנו כל יום מחדש – ואני יודעת את זה גם מהעמיתים שלי פה – יוצאים מחוץ לקופסה, פותרים עוד דבר ועוד דבר. ואתם צריכים גם לעזור לנו ולתת את הדעת בעניין הזה, כל הרשויות שיושבות כאן. החל בהגעה לאותם שורדים, ולא לקבל את זה ספורדית ולא לבזבז משאבים של כולנו. רשויות ועמותות – לפנות בשיחות יזומות לאותם שורדים. מתישהו אפשר פה, גם בזמן מלחמה, לסמוך עלינו, שותפים שלכם. תחתימו אותנו על סודיות, תעשו מה שצריך. אבל תעבירו את הרשומות, אנחנו נדע גם איך לחלק בינינו. התיאומים פה הם ברמה יומיומית בין רשויות, בין עמותות. אתם מטפלים בזה, תיקחו את את זה ואנחנו יודעים לעשות את זה.

והדבר הנוסף, אני העליתי את זה גם בוועדה הקודמת ואני אנצל את הנציגה של משרד הבריאות, ואולי יש איזשהו פתרון. עלו פה הרבה טענות על הנושא, ומצוקות סביב התרופות והאספקה של התרופות. קופות החולים יודעות לספק תרופות עד הבית. חלקן ללא תשלום או בתשלום סמלי. מעל גיל 75 בוודאי. שורדי שואה – ברוב המקרים בוודאי. בעיה: איך אנחנו מזמינים תרופות הביתה? אנחנו צריכים להיות מחוברים לאפליקציה, להזמין, לתקתק, לעקוב אחרי קוד שמגיע. משמע, אנחנו לא יכולים לעשות את זה.

אני הייתי בשעת ערב מאוחרת אחרי עוד יום ארוך של עבודה. ניסיתי לעזור למפונה שנמצאת בבית מלון בים המלח. אמרתי 'די, מספיק. אני כבר אעשה את זה'. אבל אי-אפשר, כי גם אם יש לי כבר את תעודת הזהות, הקוד מגיע אליה לטלפון. זה נהדר שמשרד הבריאות אמר 'מעל גיל 75'. צריכים למצוא פתרון.

העלית בעיה, אני רושמת. זה עניין מחשובי של קופות החולים. כל קופת חולים עם ההסדרים שלה. אני מעלה את זה ואני בודקת אם אפשרי - - -. הפתרון הוא ארצי.

הפתרון הוא איזושהי הנחיה למוקד טלפוני? כי כל הקופות, לפחות לפי בדיקה מסיבית, גם נכון ללפני שבועיים שאני עשיתי מול כל הקופות, דיגיטלי.

יש פורום בין-משרדי בנושאים הקשורים למפונים.

'פורום בין-משרדי' זה המשפט שהכי עושה לי - - -.

אז בהמשך למה שענת אמרה, כל הבעיות שאנחנו מדברים עליהן בוועדה הזאת לאורך כל תקופת הפעילות שלה ועוד קודם, צפות ביתר שאת. והנושא של אוריינות דיגיטלית הוא הראשון במעלה. זאת אומרת, הרבה מאוד שירותים סגרו את הסניפים שלהם. סניפי הביטוח הלאומי לא נפתחו עד היום. והשירות ניתן טלפונית. זה משהו שהוא לא נגיש עבור הרבה אנשים מבוגרים, לא שומעים טוב. פשוט לא מורגלים לצרוך שירות בטלפון, ולא לכולם יש מי שיעשה את זה איתם. בשביל לקבוע תור לביטוח לאומי צריך קוד סודי, ובשביל לקבל קוד סודי צריך להגיע לסניף.

מי שעד היום לא נצרך לשירות הזה, לא יכול להתחיל לצרוך את השירות הזה. סניפי הביטוח הלאומי חייבים להיפתח. זה שירות חיוני בימים אלו – למבוגרים וללא מבוגרים. זה מתקשר בדיוק לכל השירותים שמרגיעים את כולנו שאפשר לצרוך אותם בדרך אחרת, זה לא מתאים לכולם.

כל הסניפים של ביטוח לאומי סגורים?

כן. ניתן לתאם תור בטלפון.

ביטוח לאומי, אתן יודעות להגיד על זה משהו?

אני יכולה להגיד לך מה המשרד אמר. זה זימון תור דרך הטלפון.

זה נראה לכם שבן אדם בן 70 יודע לקחת טלפון ולהתחיל לחפש? תחזרו לפעם, יש עוד אנשים זקנים שצריכים להמשיך לחיות. מסכנים, הם ממש חסרי אונים. אני לא יודעת לחפש אתרים, אז מה הם?

הנושא השני זה מיפוי ומתן שירותים לזכאי גמלאות סיעוד שקיבלו שעות לא בכסף, אלא בשירות. אני לא הצלחתי להבין עד עכשיו איך נעשה הטיפול בהם. זאת אומרת, מי מעניק את שעות הטיפול, איך מצליחים להעביר את כל הנושא הזה.

אימא שלי תושבת נהריה. היא בת 94. אני לא יכולתי לעזוב את אימא לבד, אז תודה רבה שהרשו לי להביא אותה ואת המטפלת שלה להיות איתי פה בבית מלון. כל הבנות שלי עם הנכדים פה בבית המלון. תודה לכם.

אבל יש כמה דברים. אני מקבלת את האפליקציות. אני בת 72, ואני לא מבינה באפליקציות כלום. אני לא מסוגלת להיכנס. אני צריכה תמיד לבקש ממישהו אחר לעשות את זה במקומי. למה לשלוח את האפליקציות? למה לא משהו פשוט שאנחנו מבוגרים גם נוכל טפל בזה ולקבל את זה, כמו כרטיס של אגד. יש לי את הכרטיס הזה, קיבלתי הודעה שנותנים חינם נסיעה בירושלים, שאני יכולה להשתמש בכרטיס שלי ולנסוע. אבל בשביל זה צריך להיכנס לאפליקציה. בחיי שניסיתי ולא הצלחתי.

וזה לא רק הדבר הפשוט הזה. בשביל לקבל תרופות לאימא שלי, היא בת 94, אני הגעתי לפה לרופא, רשמו לי תרופות, אבל הייתי צריכה לנסוע לבית מרקחת לחפש אותו. הלכתי ברגל כל הדרך כי לא ידעתי איך לנסוע. וזה קשה.

ואני צריכה להגיד תודה לנשים כמו נעמי. זה אוויר בשבילנו.

הם הצטרפו לסיפור כשבוע או עשרה ימים אחרי שדרות. עד שנגמר שבוע הקליטה והתחילו להתברר הצרכים, זה לקח עוד כשבוע. עד אז למשרדי ממשלה נמאס. משרד התחבורה שהכנסנו לסיפור, או לאירוע של הרב-קווים, ועדיין עוד אין הסעות יזומות. ישב כאן באגף הרמדה לטובת אנשי שדרות, כמעט שבועיים, בלעזור להם להנפיק רב-קווים במקום. אחרי שבועיים התקבלה סוף סוף החלטה, וגם כן, רק עירבנו את השר וסרלאוף שפנה לשרה וסוף סוף הוקצבו רב-קווים לתושבי הצפון, שלא היה קודם. ואז קיבלנו תשובה שהם כבר לא יגיעו לבית המלון. זה באמת חבר'ה צעירים שעוזרים להם עם האפליקציה, לא לכולם יש טלפונים חכמים. בעייתי.

הסעות יזומות, גם לטובת הגיל השלישי ככלל להוציא אותם לסיורים במסגרת התכלול של נעמי, של 'לב אחד', של קבוצת גיל הזהב. אין הסעות יזומות לצפון, רק לשדרות. ביטוח לאומי ישבו פה ימים שלמים, שהגיע הזמן שאנשי שלומי – גם בגלל תוספות שהם קיבלו בהתאמה לפינוי של זכויות שמגיעות להם, וגם כי פתאום התחילו להתעורר הצרכים, הגיעו פעמיים – מאז אנחנו מבקשים בלי הרף, איילה ממשרד רוה"מ מנסה לבקש עכשיו שיגיעו עוד פעם. גם אם זה נראה שהם מטפטפים, שייתנו להם שבוע ויישבו במלון כדי לקבל את כל הצרכים.

אני חושבת שנציג מטעם הממשלה צריך להיות פה כל הזמן. והוא צריך לדעת להתעסק מול משרד התחבורה, מול הרב-קו ומול המרפאה של רופא המשפחה.

אני מסכימה. אבל הם צריכים את הצרכים - - -, ועם סבלנות כי זה נראה שהם מיצו את הסבלנות עם הדרום. ועכשיו 'הנה האפליקציות, הנה רב-קו בתחנה מרכזית, תסתדרו'.

חדוה מונטיאס מעמותת 'למענם'. העמותה שלנו, בימי שגרה, נותנת מענה לשורדי שואה. רופאות ורופאים מתנדבים שמסייעים לשורדי שואה בטיפולים רפואיים בעיקר עד הבית. עם פרוץ המלחמה אנחנו הרחבנו את הספקטרום ואנחנו מגיעים לבתי מלון ולמשפחות מפונים. אנחנו גם מגיעים היום לחיילים לבסיסים, עם המרפאה הניידת שלנו כדי לתת מענה בדיוק לדברים שדוברו כאן.

תלכו למרפאות, תתחילו להסתובב. אנשים במצב שהם נמצאים, המשפחות והמפונים, לא מכירים את העיר שהם הגיעו אליה, לא מכירים את המקום, מפחדים לצאת מהמלונות. והפתרון שאנחנו מציעים הוא מאוד ספציפי. אם היה מישהו בבתי המלון שהיה יודע לפנות אלינו ולהגיד לנו 'פה יש את הצורך, תגיעו לכאן, תגיעו לשם', במקום שאנחנו נצטרך לחפש את כל הנציגים, ואת לודמילה, כדי לבוא עם ההצעה - - -.

אני אומרת את זה חד-משמעית. עד שלא יהיה לכל מלון מנהל מתכלל, שהוא הטלפון של כולם, אנחנו לא נצא מהבוץ הזה. זה לא יעבוד. הפרט לעולם לא יצליח לעבוד מול כל-כך הרבה משרדי ממשלה כשהוא לא בביתו.

הגעתי לפה להודות. יש עובדות סוציאליות במלון שלנו. אחת זו דניאל ואחד דלית. אני מבקשת שתרשמו שבלי בנות כאלה, אני הייתי יכולה להיות בלי עמוד שדרה. זה ביטחון שלי וכיפת ברזל שלי. זאת אומרת, - - - דניאל ודלית. מודה מאוד מכל הלב, זה באמת ככה.

מורן מ"זיכרון בסלון". יושבים כאן כמה גופים שאני חושבת שהשירותים שלנו, לאור המצב הקיים, כן רלוונטיים עבורם. עם פרוץ המלחמה הקמנו מיד חמ"ל, סיוע חירום בשותפות עם ההסתדרות הציונית העולמית ועם שרית שנמצאת כאן, ובעצם התחלנו לתת להם מענה נקודתי לפניות שעולות. אנחנו מגיעים לכ-4,000 שורדי שואה, עוזרים להם – גם למי שבמלונות וגם למי שבבתים – בליווי לבדיקות רפואיות, ברכישת מזון. עולה צורך רב באוכל חם, ולאחרונה – אחרי השבועיים, שלושה הראשונים, אנחנו רואים צורך הולך וגודל בתחום הבדידות. מישהו שיבוא וידבר איתך. לא כולם נמצאים במלונות. בדיורים שיש להם אנשים, ככה לצאת מהחדר ולדבר איתם. וחשוב לנו לבוא ולהגיד את זה, כי אנחנו גם מסתכלות קדימה. ובעוד חודש, חודשיים חשוב שיהיה מתנדב שיידע לשקף לנו כמו שצריך את הצורך שלהם. כמו שצריך מתכלל בכל בית מלון, אז גם מול שורדי השואה – המתנדבים שלנו עוברים הכשרות על-ידי אלינור, שהיא גרונטולוגית. ומוכשרים להעביר לנו את המידע שעולה מהשטח. משורדי השואה וגם על הדרך נותנים מענה לתחושת הבדידות.

אז חשוב לנו להציף את זה כאן לגופים השונים, שזה באמת צורך שקיים. מגיעים גם בסופי שבוע עם חיבוק לשבת, עם שי מתוק. גם זה בשותפות עם ההסתדרות הציונית העולמית. ואנחנו גם נשמח להרחיב את זה למלונות נוספים.

אני מסכמת. הדברים הכי אסטרטגיים, בעיניי, זה קודם כל שיהיה גורם מתכלל ממשרד ראש הממשלה. לצערי אנחנו אומרים את זה כבר מהשבוע הראשון וזה לא מתקדם. כל פעם מישהו אחר אומר שהוא מתכלל – פיקוד העורף, משרד ראש הממשלה. ובפועל אתם רואים, מסתובבים במלונות ואין. אי אפשר להתווכח. אז תכלול באופן כללי, אם אפשר גם לשים מישהו שאחראי על קהילה של מבוגרים, שזו אוכלוסייה עם צרכים ייחודיים יותר. ברגע שיש בן-אדם כזה, הוא בקלות ייתפס גם על איך מי ממפים, מי נמצא באיזה חדר, יכיר את האנשים בשמם. ואני חושבת שגם צריך להציע למי שרוצה גם לעבור לדיורים מוגנים, שיש פתרונות מדהימים היום בשוק. בטח מי שהוא לא עצמאי.

אני מבקשת לעשות דיון המשך בוועדה על אנשים מבוגרים שמצבם התדרדר בעקבות המצב, והיציאה מהבית והמעבר למקום זר וחדש. אנחנו גם נטפל במקרה הפרטני שמיכל הציגה כאן, אבל אנחנו גם צריכים לעשות איזה דיון עקרוני, כי בוודאות בן-אדם מעל לגיל 80 שתולשים אותו מהבית שלו, נגרם לו נזק בריאותי ותפקודי.

הנקודה על זה שסניפים של ביטוח לאומי סגורים, היא היסטרית בעיניי. אני לא ידעתי שזה סגור. זה אחד מהדברים החיוניים ביותר בעת הזו. בעיניי, עובדי ביטוח לאומי צריכים להיות עובדים חיוניים בשעה כזו. הם לא חשובים פחות מחיילים. לכלל האוכלוסייה, אוכלוסייה מוחלשת. זה משהו שאנחנו נפנה כוועדה לביטוח הלאומי ונבקש לדעת מה התכנון, כי כמו ששמעתם, לשלוח אנשים לקבוע תורים בכלים טכנולוגיים זה לא פתרון שעובד.

אני מבקשת מהוועדה להגיע לדיון נוסף בשטח במלונות נוספים, כי אנחנו רואים שרק ככה אנחנו יודעים לגשר בפער בין הנתונים היפים שמציגים לנו בוועדה, והנתונים שמציגים לנו בוועדה הם מאוד יפים, לגבי מה שקורה בשטח. הפער הוא עצום.

משרד ראש הממשלה הקים מערך ממשלתי בכל המחוזות.

אנחנו הזמנו את משרד ראש הממשלה. הוא לא הגיע. הזמנו את פיקוד העורף, הם לא הגיעו. יש איזה גוף נוסף בשם 'רח"ל', אני אומרת פה לפרוטוקול, אפשר לסגור אותו.

אבל הם יושבים בפורומים האלה.

אני רק אומרת. אם יש פורומים מתכללים שאף אחד שחי פה לא מכיר אותם, אז הם לא מתכללים. זה הכול. אז אני, בראש ובראשונה רוצה להודות לדיירים ולדיירות שהגיעו והחכימו אותנו, ללודה ולסימה.

אני רוצה שבמדינה הזו יהיה שוויון. אין שוויון – יש מלחמה. הדברים הקטנים האלה עושים לנו מלחמה. אנחנו לא שונים מהעוטף, אנחנו שומעים רק 'עוטף'. תסלחו לנו, קרה להם. אני הגעתי ב-2002 לשלומי עם שלושה תינוקות כחד הורית. קיבלו כניסה של מחבלים, חבל על הזמן. אנשים ניצלו שם בנס. אנחנו כל יום בנס במקום הזה. לא צריך שנגיע ליום של העוטף בשביל - - -, אנחנו לא רחוקים מזה. יש לנו מנהרות מתחת לבתים. אנחנו כל האזור הזה, זה פצצה אחת גדולה. שיסתכלו עלינו אותו דבר, זה הכי חשוב. לא משנה אם אנחנו רוסים או ספרדים. כולנו יהודים, כולנו נחמדים וכולנו סבבה, אבל אין לנו שוויון בשקל.

ננעל את הישיבה. תודה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:30.