פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
05/11/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 108
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, כ"א בחשון התשפ"ד (05 בנובמבר 2023), שעה 11:00

סיור ברשת "עלה" לילדים ואנשים עם מוגבלויות - בנושא התמודדות מערכת החינוך המיוחד בזמן מלחמת "חרבות ברזל"

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
אליהו ברוכי
לימור סון הר מלך

ארז מלול

תמי אומנסקי - מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

שרי כהן - מתאמת חינוך מיוחד מחוז חרדי, משרד החינוך

אורנית פרש - משרד החינוך

טלי אולשטיין - משרד החינוך

ירון גנץ - יועץ שר החינוך

הרב יהודה מרמורשטיין - מייסד רשת "עלה"

שלמה מרמורשטיין - סמנכ"ל רשת "עלה"

דבורה גלאובר - מנהלת "בית יהלום"

פריידי מרמורשטיין - מנהלת ביה"ס לחינוך מיוחד

מיכל אלקריב - מנהלת בחינוך המיוחד

מרים - מורה

שימי סגל - דובר רשת "עלה"

תמי סלע

יהודית גידלי

אביחי צלר - איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
סיור ברשת "עלה" לילדים ואנשים עם מוגבלויות - בנושא התמודדות מערכת החינוך המיוחד בזמן מלחמת "חרבות ברזל"

- - - לארח את ועדת החינוך יחד עם הצוות הבכיר של משרד החינוך, צריכה להיות שקיפות. אצלי הוא שר, הוא החינוך, הוא כבר היה פה. עוד לפני שהוא חלם מה הוא הולך לקחת, קודם הוא אמר "בוא נראה מה זה "עלה" אז נבין, נקבל איזשהו "רצפט"." יודעים מה זה "רצפט"?

מרשם.

מרשם, מה זה נקרא חינוך מיוחד. האיש הגיע עם הצוות, עבר בניין, בניין. אני הזמנתי את החברות שלנו ממשרד החינוך אחרי הביקור הזה, מיד נראה איך נראה משרד החינוך במיטבו.

אני רוצה לאחל לכם שהביקור הזה יהיה מועיל, טוב ומפה תצא הבשורה הטובה לילדי החינוך המיוחד, הקשים, הקלים. אני לא כל כך מבין מה זה קשים וקלים, אבל כולנו, כולנו ילדי ישראל, וצריכים לעזור להם. זו ההזדמנות, אני מתפלל להשם שתראו את הדברים ותתרגמו את זה נכון, ומה שאתם תחליטו לעשות ימצא חן וחסד בעיני אלוקים ואדם. כי מפה אתם הולכים הלאה.

דבר אחד שכן חשוב לנו, אנחנו באים לא ליח"צ ולא לקחת תמונות. תציף את האתגרים, גם אם הם קשים וגם אם יש ביקורת, גם עלינו, אנחנו פה בשביל זה. בסדר? אל תוותר לנו.

אנחנו נעשה את זה.

ברוכים הבאים ל-"עלה". זה הסניף הראשון של רשת "עלה" בארץ, הוקם לפני 40 שנה. אני חושב שהוא היה בית ספר חינוך מיוחד הראשון בארץ, שתבינו שאם יש היום בארץ מאות בתי ספר לחינוך מיוחד, הגרעין, הניצן נולד פה ואנחנו נראה את בית הספר הזה שלצערי הוא ריק, כואב הלב לראות מקום שהוא לא מתפקד היום כבית ספר, אבל אנחנו נראה בעיניים, נציף את הדברים ולא נעשה לכם הנחה.

בבניין הזה יש כ-90 דיירים, חוסים של ילדי "עלה" רובם הם קשים מאוד, הם ילדים שלנו 24/7 בכל ימות השנה. הם מאוד מאתגרים, לצורך העניין, יש פה ילדים שהם "סיטואציה 70", זה אומר שמקומם בבתי החולים. אך מאחר שהם נמצאים פה יש להם איכות חיים וטוב להם כמו שלא יהיה להם טוב בשום מקום אחר. זה אתגר מאוד יצירתי. יש לנו פה בית ספר, יש לנו פה בריכה טיפולית - הראשונה בארץ לטיפול בחינוך מיוחד.

ואני רוצה להגיד לכם בהזדמנות זו, יש לנו פה את המשאב הכי יקר בארץ. יש לנו צוות מטפלים ומטפלות, מורות וצוות פרא-רפואי הכי טוב שיש, הולכים איתנו באש ובמים. וגם במערכה הזאת כשבתי הספר בארץ עוד היו סגורים, הן באו לפה כמתנדבות לעשות טיפול נשימתי ולתת את החיים לילדים כי בלעדיהן אנחנו לא מסוגלים, לא יכולים. וזו הזדמנות להגיד תודה רבה למפקחת הנדירה שלנו, אילנית אמרגי, אישה נפלאה שמלווה אותנו בכל התהליך, אנחנו אומרים לה תודה.

אני דובר רשת "עלה". כמו שאמר שלומי, בית הספר סגור אבל צריך להבין, הילדים נשארו פה, הבית שלהם זה פה. בגלל הוראות פיקוד העורף ובגלל החוסר במיגון וביכולת שלנו לשמור על הילדים בצורה המיטבית, הפעילות של בית הספר כרגע סגורה ועובדת בהיקף ממש זעיר. חשוב לדעת שהילדים נמצאים פה, נוכל לפגוש ולראות אותם. כמו ששלומי אמר, הסיבה שבחרנו דווקא במקום הזה בגלל שזה בית הספר הראשון בישראל והמרכז הראשון של "עלה" שנבנה לפני כמעט 40 שנה. יש ל-"עלה" מספר מרכזים ברחבי הארץ. יש בבני ברק, בצד השני, קמפוס גדול מאוד של יותר מ-250 ילדים – הפעילות היא על בסיס אקסטרני, הם מגיעים בבוקר וחוזרים בשעות הערב הביתה.

כל מה שנדבר ונציף בפגישה יש לזה השלכה רוחבית גם על "עלה" אבל גם על כל החינוך המיוחד בישראל. אנחנו נפתח קודם בקומה מספר שתיים, נעלה יחד במדרגות יש מרחב מוגן יחסית קרוב לבניין וגם נוכל לראות קודם את הילדים. נרד לקומת בית הספר, משם נרד למטה לקומה -1 כשבסוף ירידה לצורך עלייה נעלה לקומה 1 שוב להתכנסות.

אנחנו מכירים את המשפט "טוב מראה עיניים". אז אלה הילדים "עלה", ילדי בית הספר. כמו שאמר הרב יהודה וגם שלומי אני חושב שהסיבה שהחליט יושב-ראש הוועדה לבוא לכאן, היא כי כשרוצים לקבל החלטה מסוימת צריך ללכת למקום המאותגר ביותר ולהבין את הצרכים ואז ממילא ייהנו מהתוצאה גם הפחות מאותגרים.

הילדים שלנו כמו שאתם רואים ילדים מאותגרים מאוד, מוגדרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, עם מורכבות רפואית. יש לנו פה ילדים שנמצאים בחדרים שמוגדרים כיתות אבל זה כיתות בית חולים. הילדים מונשמים, הם מחוברים כל הזמן למכשירים.

העניין הספציפי שמונע את הפעלת בית הספר כמו שצריך, ונמצאת אתנו פה המנהלת פריידי ומנהלת הבניין בית יהלום- דבורה. מה שמונע זה כמו שאמרנו המיגון.

הילדים כמו שאתם רואים אותם עכשיו, תבינו מה קורה כאן בדקה וחצי. אנחנו לא מדברים על זה שאין פה מיגון, המיגון היחיד עוד מעט נרד לראות אותו במקלט, בקומה -1 אבל תבינו שאין שום דרך אמיתית לשמור על הבטיחות של הילדים האלו, פשוט אין דרך אמיתית כרגע במצב הנוכחי. המקסימום הנדרש זה לפי הוראות פיקוד העורף לכנס אותם. נשמע מדבורה וגם מפריידי - איך הן מתמודדות ברגע שיש אזעקה.

כשיש אזעקה, אם הצליח לנו ואנחנו כולנו במרחב, המרחב המוגן הוא בערך מהדגלים, טיפה אחורה. זה המרחב הכי מוגן שיש לנו. מגלגלים את הילדים, הצוות מתורגל באמת ברמות לא הגיוניות, אתה עוד לא מספיק לעלות וכולם עומדים כמו חיילים אחד אחרי השני, ממתינים עשר דקות לפי הפרוטוקול, חלקם שרים, אומרים פרקי תהילים וחוזרים למרחב.

מה קורה אם האזעקה היא ב-20:00 ו-21:00 או 2:00? חמאס לצערנו לא מתאם איתנו. הילדים ישנים בחדרים והצוות לוקח את עצמו, מגן על עצמו ועומד במרחב הכי מוגן שיש, זו ההגנה המקסימלית שאנחנו כפנימייה וגם כבית ספר יכולים לתת לילדים שלנו. יש מרחב שתראו אותו בקומה מינוס. הצוות, יכול לרדת במדרגות אם הוא רוצה. גם אתם, שמנו שלטים. אם יש אזעקה אפשר לרדת. אבל את הדיירים אני לא משאירה לבד, זה המרחב הכי מוגן שיש בכל אחת משלוש קומות הפנימייה.

איך הילדים עצמם מגיבים בזמן ה-?

התגובות שלהם הם בערך כמו שאתה שומע עכשיו, הילדים מאוד שקטים, מאוד טובים, לא מפריעים. והרבה מהילדים גם תוך כדי שעות החינוך, שעות פעילות בית הספר הם במצב שכיבה. אנחנו כל הזמן מעבירים אותם במסגרת הטיפול שהם עוברים במשך היום שזה בעיקר בשעות בית הספר, הם עוברים גם טיפולים הידרותרפיים ופיזיותרפייים, והם עוברים ממצב של ישיבה לשכיבה, עמידה בעמידונים כדי לטפל בהם כראוי, לזרימת הדם וכל מיני בעיות רפואיות נלוות. זאת אומרת צריך להבין שההתמודדות במשך היום - שדבורה הציגה - היא רלוונטית בשעות הלימודים עוד יותר.

צריך גם להבין שהילדים האלו מחוברים למכשירים, למשל ילד פה ששוכב כרגע במיטה, צריך בדקות האלה להרים אותו מהמיטה, פשוט לקחת אותו בידיים, אי אפשר להוציא את המיטה למרחב הזה. צריך אם הוא מחובר למכשיר, לנתק מיד את המכשירים ואם חס ושלום השהייה במרחב מוגן היא יותר מהזמן הנדרש צריך שיהיה מכשיר גם שם, זאת אומרת שאנחנו צריכים במרחבים המוגנים ארסנל של ציוד רפואי.

השורה התחתונה היא שאנחנו מבינים שאנחנו כחברי ועדת חינוך רוצים שלילדים האלו השגרה של בית הספר תמשיך לפעול ובהחלט ישנם כמה אתגרים ואפשר לעמוד בהם. ודאי כמדינה, כוועדת חינוך, שאפשר לפתור אותם. אנחנו נתכנס בישיבה ואנחנו נשתף אתכם בכמה מהדברים שאנחנו חושבים לנכון. האם שלומי רוצה להוסיף משהו?

אומר לכם מדוע חייבים לפתור דברים מהשורש. בלחץ הורים אנחנו לאט, לאט פותחים מסגרות שלא עומדות בשום תקן. בשום רף, ויש לנו מבנים יבילים שאני לא האמנתי שאני פותח אותם. וממחר בבוקר עוד כ-20 מתבגרים הולכים להיום שם. ההורים לא יכולים, זה כבר מעל חודש.

תתארו לכם מורת בית ספר עם שישה נערים גדולים, יש אזעקה, היא לא יודעת על מה לחשוב קודם, מה היא עושה עם האירוע הזה? אני מאבדת את הצוות שלי ככה, אבל מה? אתה נקרע, אתה לא יכול להמשיך ככה. ואומרים לנו "שגרת מלחמה" היא לא שגרת מלחמה, היא מלחמה בפועל.

אנחנו חייבים למצוא לנו, לצוות, וגם להורים ולכל הסביבה, פתרונות אמתיים, כדי שנמשיך לתפקד. אם החינוך המיוחד יהיה בטוב זה ישליך על הכול, על כל המדינה שלנו.

בפן האנושי אני רוצה לבקש משהו, הילדים האלו גרים פה. יש פה ילדים שמגיל לידה ועד גיל - - הכי גדולה פה בת 51 נמצאת פה כבר 38 שנה. הם לא רואים הרבה אנשים חוץ מהצוות והם מאוד, מאוד שמחים שאנשים מגיעים. אז אתם יכולים לגשת אליהם, ללטף, לחבק, להגיד שלום גם מרחוק ומקרוב, זה עושה להם טוב. זה ילדים שזקוקים, הם ילדים שמרגישים את החום, את האהבה, ויודעים לחייך בחזרה ולהגיב, אז תרגישו בנוח, זה עושה להם טוב.

לא נעלה לכל הקומות, נחסוך מכם. אנחנו נתכנס בעוד כמה דקות יחד ונדון ביחד. אז כדאי שנמצה כרגע את הסיור. אני רק רוצה לומר, כמו שראיתם, וכמו שאמרתי אני אחסוך מכם את המעבר לקומות הבאות, כי יש מקומות שהמראות קשים יותר. אבל כמו שאתם רואים, האוכלוסייה הזאת היא אוכלוסייה הכי מאותגרת שנמצאת בפינה, בקצה, שלא יודעת לבקש אפילו. לפני תקופה עשינו פה תרגיל מיוחד לפינוי בשעת שריפה חס ושלום. תבינו שזה ילדים שלא יכולים לצעוק "אני פה, אני שם בואו תצילו אותי" או לצאת בכוח עצמם. כל אחד יש לו מטלה, הוא יודע מי הילד שלו ובאיזה חדר הוא נמצא והוא צריך לבוא ולקחת אותו ולהציל אותו ואותו כנ"ל לגבי אזעקה. אנחנו צריכים להבין שהאתגר הוא גדול.

נרד עכשיו לכיתות בית הספר, כואב לראות שהן ריקות כי אין לנו את המיגון הנדרש, בואו נרד עכשיו קומה אחת.

"לא נעים לראות גן סגור" אז לא נעים לראות כיתה ריקה. עד לאזעקה הראשונה הכיתה הזאת הייתה מלאה בשעות הלימוד כמו שצריך עם תכנית לימודית מסודרת. הכיתה הזאת התרוקנה כי כאמור אסור לנו להפעיל את בית הספר במתכונת הזאת. פריידי תספרי לנו מה כן יש כרגע, איזו פעילות את כן יכולה להפעיל.

זו כיתה לדוגמה המחנכת פה היא חני וליס, כיתה פעילה. מהאזעקה הראשונה הכיתה הזאת התרוקנה, היא לא יכולה לחזור לפעילות כמו כיתות נוספות בגלל החוסר במיגון, נשמע מפריידי מרמורשטיין שהיא מנהלת בית הספר פה - בית יהלום. על המצב כרגע, איזה כיתות כן בפעולה ומה האתגרים שעומדים בפניהם.

אגב, יש פה ותיקי "עלה"? אני לא חושב שאי פעם הכיתה הזאת הייתה ריקה מיום היווסדה, כולל קורונה אני חושב, לא מאמין.

אני מנהלת גנים, בית ספר, וכיתות חולים כאן בבית יהלום. יש לנו כיתת גן אחת עם שישה תלמידים, שבע כיתות בית ספר ושתי כיתות חולים לילדים מגילאי 3 ועד 21 במערכת החינוך של החינוך המיוחד. זו כיתה של שישה עד שבעה תלמידים, יש לנו מחנכת, בדרך כלל סייעת שיקומית ושתי סייעות ואחות. בהתחלה, כשפרצה המלחמה, לא הייתה פעילות חינוכית בכל הארץ, לא עבדנו. כשיכולנו לחזור, חזרנו במתכונת מצומצמת, מוגבלת שאנחנו צריכים להביא את התלמידים ב-90 שניות למרחב המוגן.

כמו שראיתם בקומה השנייה אין אפשרות להביא כיתה של שבעה תלמידים לתוך המרחב המוגן. המרחב המוגן אצלנו הוא הכי מוגן שיש, כי אין פה ממ"ד. יש לנו את המסדרון פה שאין בו חלונות, מה שבן אדם יכול לעשות בבית אנחנו לפי ההוראות של פיקוד העורף בפעילויות חינוכיות לא יכולים לעשות.

אנחנו חייבים להפעיל אותם או בתוך מרחב מוגן, או שנוכל להכניס אותם למרחב המוגן בתוך 90 שניות. זה אומר שאנחנו יכולים להפעיל רק למטה. יש לנו למטה מקלט שאנחנו יכולים להכניס שם שתי כיתות, אז אנחנו עובדים ברוטציה כאשר כל יום יורדות למטה שתי כיתות אחרות.

יש לנו גם חללים קטנים של כל הצוות הפרא-רפואי או כיתות של פעילות פרטנית כמו מוזיקה, אומנות. המורות לוקחות את התלמידים גם כשיורדים למטה לתוך המקלט וגם תלמידים שלא יכולים לקבל היום את כל הפעילות, מורידים אותם מכל הקומות.

יש לנו רשימה מסודרת שאנחנו רואים שכל התלמידים מקבלים לפחות 2-3 פעילויות ביום, יש לנו את הצוות הפרא-רפואי שמגיע - פיזיותרפיסטיות, קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק. כולם עובדים בצורה פרטנית יותר. כל אחת עושה לפחות פעילות אחת בתוך הקבוצה וכל שאר היום שלה- פעילות פרטנית למטה.

יוצא שאנחנו יכולים להעסיק בפעילות מלאה אולי שליש תלמידים מבית הספר ביום. יותר משני שליש צריכים להישאר בבית שלהם. אמנם המקום הזה הוא הבית שלהם, אבל הם לא יכולים לקבל פעילות חינוכית מלאה.

ילדים של כיתות חולים - הסבירות נמוכה עוד יותר לקבל אותם כי יש לנו את הקנולה ואת המורכבות הנשימתית שלהם, למטה במקלט אין אוויר, אתם תרדו למטה ותראו, אז הם עוד פחות. אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים. המורות עובדות למטה בתנאים, לא אגיד לא אנושיים אבל זה מאוד קשה לפעול בצורה הזאת ועושים את המיטב. אבל אנחנו צריכים להשתדל לעשות יותר.

אנחנו רוצים לחזור לפעילות מלאה, אנחנו נרד מפה למטה שתי קומות לראות את המקלט ואז נתכנס ונדבר על הכול.

המורות פה באמצע פעילות שאנחנו מכירים אותה, בעגה המקצועית יש פעילות של Snoezelen שזו עבודה בעצם בחשכה עם תאורה. פה זה לא Snoezelen הפעם? בואי תסבירי לנו.

אני מורה למדעים.

בבקשה, חברי ועדת החינוך של הכנסת פה.

ברוכים הבאים, זכיתם להגיע לפה, זה מקום מיוחד.

כמה שנים את ב"עלה"?

22. השנה אנחנו לקחנו על עצמנו לדבר על ברכות השחר ולעשות את זה בהמחשה. אז שבוע שעבר דיברנו על הנותן לשכווי בינה, מי מעיר אותנו, איך אנחנו מתעוררים. היום אנחנו מדברים על פוקח עיוורים. ולכן אנחנו עשינו. ואנחנו הולכים מילד לילד ואנחנו מראים לו בלילה, אז יש מוזיקה ברקע, אפשר לכבות את האור. ואז מה אנחנו רואים בלילה? אנחנו רואים את הירח, הכוכבים, אני הולכת מילד לילד ומראה לו, מדי פעם אנחנו שומעים נביכה של כלב. אחרת כולנו ישנים. הם במיטות.

המורה, אנחנו לא רוצים להפריע לך יותר מדי, כמו שאתם רואים באנו באמצע. אז אנחנו נצא. שימו לב, זה בעצם המרחב המוגן, זה המקלט שלנו, של כל הבניין. זה היה התקן בעבר, כשבנו פה את הבניין לפני 40 שנה זה היה התקן, עבדו לפי התקן. אנחנו נמצאים פה במרחב המוגן, לא צריך להסביר, ראיתם למעלה, מי שיכול להגיע יורד לפה, מורידים אותו, יש פה 90 ילדים ונערים שלא מקבלים בעצם חינוך בגלל המצב. אנחנו לא נפריע פה לכיתה, תודה למורה ונגיד שלום לילדים ולילדות החמודים, שלום.

יושב-ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת יוסי טייב יגיד כמה מילים על מה שהוא ראה ועל המטרות. אנחנו הכנו לכם דף עבודה מסודר עם עיקרי האתגרים שאנחנו ניצבים בפניהם כאשר מה שעמד לנגד עינינו - וזה בעצם רוח המפקד של הרב יהודה, אנחנו לא דיברנו רק על "עלה". ולא רק על "עלה" במבנה של הרשת, אלא באמת על צרכים שהם כוללים את כל החינוך המיוחד, מהמצבים קשים ביותר ועד המצבים קלים. אגב, אנחנו בקמפוס השני שלנו בצד השני של בני ברק שיוסי היה אתכם לפני כמה חודשים. יש לנו שם גם את מה שמוגדר "תסמותק", יש לנו ילדים על המנעד ממוגבלים הכי קשים ומונשמים, עד ילדים שאחרי עבודה מאומצת שלנו של שש, שבע שנים אפילו יוצאים לגני שילוב וגני שפה. אז אנחנו מקיפים את הכול.

אני אפתח ואני אסכם. קודם כל ברוכים הבאים ל"עלה". תודה רבה על האירוח, רב יהודה. ותודה לכל חברי הכנסת, עם כל העומס שיש גם בוועדות, אנחנו הבוקר קיבלנו את ההודעה, גם התכנסות של וועדת הכספים, ועדת הרווחה, ולמרות זאת מי שחבר בוועדות האלה החליט בכל זאת להגיע, אז אנחנו מברכים אתכם על כך.

אני נחשפתי ל"עלה" בערך לפני שנתיים בצורה אמיתית ומסיבית. למדתי בעיון את הנושא. כשיושב ראש התנועה החליט למנות אותי ואת חבר הכנסת ינון אזולאי כראש מטה החינוך המיוחד, זה היה בבחירות ואז אמרתי ליהודה "אתה רואה אותי עכשיו לראשונה אבל לא לאחרונה", ואם אני לא טועה גם הבטחתי לך שמשרד הרווחה יהיה בידיים שלנו. אז בחלק מההבטחות עמדנו אבל יש אתגרים גדולים ורבים.

אני תיארתי לעצמי פחות או יותר מה אני הולך לראות אבל לא חשבתי שזה עד כדי כך. אין טוב יותר ממראה עיניים. ולצערי מה שנחשפנו הוא במילים עדינות ביזיון, בלשון המעטה. אני חושב שאנחנו כמדינה, ודאי כוועדת חינוך וכמשרדי ממשלה בשיחות שהיו לי עם השר. אגב, אני רוצה לברך גם את תמי וגם את יועץ השר שטרחו להגיע, בגלל שהדבר הזה עומד בראש סדר העדיפויות גם של השר.

כשהתחלנו לטפל בנושא הזה של התמודדות משרד החינוך במלחמת חרבות ברזל ההחלטה הייתה שבראש סדר העדיפויות יעמוד הנושא של החינוך המיוחד, לפני החזרה ללימודים של כלל תלמידי ישראל, חשובים ככל שיהיו. מגנים, מעונות ועד התיכון כולל בגרויות וכל הנושאים המורכבים וירון יודע עד כמה משרד החינוך טובע מתחת לאתגרים הגדולים שעומדים בפניו.

כיושב ראש ועדת החינוך אני לא אוכל לתת יד לשום מהלך חשוב ככל שיהיה אם אנחנו לא נמצא פתרון לסיפור הזה של החינוך המיוחד. יש אתגרים, אנחנו נעמוד בפני אתגרים גדולים, גם תקציביים וגם אופרטיביים אבל בסוף אנחנו נצטרך להביא את התשובות. ברשותך הרב יהודה, אני אשמח לקבל סקירה. אתה ממשרד החינוך, מה נעשה כבר ומה התכנון להבא. אני קיבלתי הודעה לפני מספר דקות שאכן השר הולך להעביר בהחלטת ממשלה את חוק החינוך מיוחד, ולהאריך את הזכאות. ותעדכני אותנו לגבי זה.

אני כיושב ראש ועדה לא אוכל לתת יד לכל דבר שיהיה, ולא משנה, חשוב ככל שיהיה, אם אנחנו לא נביא פתרון לילדים האלה. אני מסתכל להם בעיניים ואני אומר - איך אני יכול כחבר כנסת אם תהיה אזעקה, לרדת לקומה 0 והם ישארו למעלה בקומה 1 בלי מיגון. זה לא יכול לקרות ואין להם גם מקום אחר ללכת. ואני לא יכול לומר "אוקיי בוא נשאיר אותו בבית ושם יהיה לו חדר מוגן". אין לו. וזו חובתנו כממשלה, וחובתנו ככנסת לפקח שאכן הדברים האלה יעשו וכמה שיותר מהר. תמי, בבקשה.

בוקר טוב, אמרתי לחבר הכנסת יוסי טייב שאני שמחה מאוד על הבחירה לא להגיע לכנסת אלא להגיע לכאן. אין כמו לראות בעיניים כדי להרגיש מה ואיך נכון לפעול. קודם כל ולפני הכל יישר כוח לכל הצוותים שנמצאים כאן יום ולילה. זו מסירות שאין כדוגמתה, לא רק חינוכית, הרבה מעבר לחינוכית. יש פה פנימייה, יש פה מוסד חינוכי, שילוב הכוחות של כולם ביחד בשביל הילדים האלו, באמת יישר כוח למנהלת בית הספר, הגנים, אנשי הפנימייה, אני לא מכירה את כולכם,

מנהלת הבניין, בית יהלום.

כן, דיברתי איתה כבר. ובוודאי למי שיושב בראש הארגון הזה. אין מילים להגיד תודה והוקרה. ויחד עם זאת אנחנו כמדינה בהחלט אני מסכימה, אנחנו חייבים לראות מה אנחנו עושים סביב סיפור המיגון. כמנהלת אגף חינוך מיוחד, ברשותכם אני רגע אספר איפה אנחנו נמצאים בכל המאמצים, סיפור המיגון אנחנו מודעים לו. אנחנו גם נביא את זה לשיח עם השר, יש פה גם סיפור שקשור למשרד הרווחה ולא רק למשרד החינוך. ויש כאן סיפור של מדינה.

כרגע לא כל כך חשוב איזה משרד אחראי על מה. המדינה ללא ספק צריכה לדאוג למה שקורה כאן.

לא רק מה שקורה כאן, בכללי בחינוך המיוחד בכל הארץ, זו דוגמית ממה שקורה.

לחלוטין. אבל, יש הבדל בין ילדים שיכולים להתנייד לבין ילדים שלא. וצריך לשים דגש מיוחד ואחר על הילדים שלא יכולים להתנייד. כמו כל החינוך המיוחד, אין יכולת להגיד אמירות גנריות, כל מסגרת וכל מקום לגופו בהתאמה אישית, זה מה שאנחנו מאמינים בו, וכך פעלנו לאורך כל הדרך במלחמה הקשה, המורכבת והמאתגרת הזאת.

יש שני מאמצים גדולים שהמשרד עסוק בהם ככלל ובחינוך המיוחד בפרט. אחד, זה המענה לכל התלמידים שנמצאים היום שצריכים לחזור למוסדות חינוך. לא המפונים או המתפנים אלא התלמידים שנמצאים היום במערכת החינוך וצריכים לקבל מענה. והמאמץ השני זה הסיפור של אותן המשפחות שמתפנות, מפונות, נמצאות במרכזים וכיצד אנחנו בונים להן מענים חינוכיים במרכזי יח"ד ומה אנחנו עושים שם.

ברשותכם אני אתייחס לשני הנושאים ובסוף גם לנושא הוועדות, כי יש גם דברים גנריים שאנחנו צריכים לקחת אותם בחשבון. לגבי העורף, המשפחות שלא פונו וצריכות לקבל מענה. מתוך אותה תפיסה שבאה ואומרת "אנחנו לא מוציאים הנחיות גנריות" אלא כל מקרה לגופו, אישרנו מודלים שונים להתארגנות של מערכת החינוך עבור תלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים. רוב המערכת כבר פתוחה, מבחינת אחוזים אנחנו לדעתי עומדים על כמעט 90% בתי ספר וגנים פתוחים עבור התלמידים של החינוך המיוחד.

עבור אלה שלא יכולים להגיע למוסדות החינוך, יש את הלמידה מרחוק שלא תמיד אפשרית לתלמידים האלה. כיוון שאנחנו יודעים שהיא לא תמיד אפשרית, יש לאפשר לצוותי חינוך, טיפול וסיוע להגיע לבתים. זה מתרחש וקורה, סיכמנו עם השלטון המקומי. יש לנו המון תיעודים מרגשים של אנשי חינוך, טיפול וסיוע שמגיעים לבתים של הילדים כדי לסייע להם.

אפשרנו לשלטון, לרשויות להקים מרכזים רשותיים עבור התלמידים של אותה רשות שלא יכולים להגיע למקום אחר ולתת שם מענים. גם זאת אופציה והיא מתקיימת בחלק מהרשויות. וכמובן החזרה ההדרגתית בתוך בתי הספר. הצוותים שלנו הראשונים, בסדרי העדיפויות של שר החינוך - קודם כל החינוך המיוחד.

הצוותים של החינוך המיוחד - אנשי הטיפול, המורים והסיוע הם הראשונים להתגייס. הם מבקשים. אני יכולה לספר לכם ששלשום הייתה לי שיחה מגננת שאומרת לי "תקשיבי, אני רוצה, תאפשרו לי לעבוד עד יותר מאוחר". אמרנו לה "תלכי על זה", כל אדם שמבחינתנו מוכן לעשות מעבר, אחרי זה אנחנו נסדיר את כל המנהלות. אבל נאפשר לו לעשות את העבודה וזאת דרכנו.

לגבי סיפור המשפחות המתפנות והמפונות. כמוני, כולכם יודעים כמה מורכב גם להתפנות, גם להיות מפונה, גם לעבור תופת וגם להיות משפחה לילד זכאי לשירותי חינוך מיוחדים. זה הכי מורכב שיש. לכן הנחינו יחד עם המחוזות שבכל מרכז יח"ד יש ממונה - נציג חינוך מיוחד. נציג חינוך מיוחד בכל מרכז יח"ד או אחד למספר מרכזים, אנחנו בהיערכות כזאת. בכל מחוז יש מתכלל מחוזי על החינוך המיוחד עבור המרכזים האלה. אנחנו כל שבוע פוגשים אותם. בכל שבוע אנחנו בודקים את הפערים.

מתי"אות, שהם הזרוע הביצועית של החינוך המיוחד שהן מחזיקות את צוותי הטיפול וגם צוותי הוראה לפעמים. אנחנו יחד עם ה-מתי"אות מייצרים מעטפת מלווה למרכזים האלה. אני אתן דוגמה אחת, מחוז ירושלים, העיר ירושלים כולה מרושתת בצורה הזאת, יש מתי"א שמקיפה את המרכזים האלה, נותנת את המענים, יש נציג חינוך מיוחד ואנחנו נותנים את המענים. זה לא מקיף את הכול, בטוח שיש פערים, יש ילדים שלא מקבלים את המענים, אבל אנחנו מנסים ומשתדלים לתפור את זה כמה שאפשר.

הקמנו שולחן עגול בין מגזרי יחד עם נציבות שוויון, אנשים עם מוגבלויות ממשרד המשפטים. נמצאים בו משרדי הממשלה וגם כל העמותות. גם כדי לשמוע את הצרכים מהשטח, גם כדי לחשוב איתם איך לתת מענים יותר טובים, לדוגמה: הקמנו עכשיו שולחן עם משרדי הממשלה והעמותות השותפות שלוקחת רק את סיפור הטיפול. כי הטיפולים לא ניתנים רק על ידי משרד החינוך, הם בעיקר ניתנים על ידי משרד הבריאות וצריך לסנכרן אותם. אז יש לנו כזה שולחן ואנחנו מנסים גם שם לעשות איזושהי הסדרה.

הקמנו שולחן יחד עם העמותות שאנחנו קוראים לו "יוזמות" כל יוזמה מבחינתנו שאנחנו יכולים לעבות ולעשות איתה משהו אנחנו נשמח.

בנוסף, אנחנו מדי שבוע עושים וובינר לצוותי חינוך, אתם הייתם באחד, הגדול שהיה. וובינר להורים, בכל השפות, גם בשפת הסימנים. במטרה להנגיש את המידע ולהיות שם עבור ההורים. כי להורים מאוד, מאוד קשה. אז גם את זה אנחנו עושים.

לגבי הנושא של ועדות זכאות ואפיון. החלטה שהתקבלה בשיתוף כל הגורמים כדי להקל. גם להקל, זה לא נכון בשלב הזה להתעסק בבירוקרטיות ולפנות את צוותי החינוך והטיפול לעבודה עצמה. כל התלמידים שזכאים לשירותי חינוך מיוחדים, שכבר זכאים, הצעת החוק היא להאריך את הזכאות לעוד שנה ללא ועדות כלל. כמובן שהורה שירצה או צוות שיחשוב, או צריך לשנות אפיון, אז צריך לכנס ועדה כי צריך להבין מה עושים עם אותו ילד, מקצועית. כמובן הורה שירצה נאפשר לו, אבל באופן גורף אני מקווה שנצליח להעביר במהרה.

אנחנו מעלים את זה היום בממשלה ומחר בעזרת השם זה יעלה בכנסת, פטור מחובת הנחה ואז הצבעה בקריאה ראשונה והכנה בוועדה.

סיפור התלמידים החדשים. מיד איך שהדבר הזה עובר אנחנו צריכים להתכנס ולראות. ילד חדש שזכאי לשירותי חינוך מיוחד זה הרבה יותר מורכב. כי בכל זאת צריך איש מקצוע שיראה. זאת אומרת אי אפשר לקבל החלטות שהן לא מקצועיות. אז אנחנו נתיישב, נבנה ונראה מה אנחנו עושים סביב התלמידים החדשים שמגיעים לפתחנו. אין לי כרגע תשובות אבל אנחנו על זה.

תמי ברשותך לפני שאת ממשיכה. אני שמח על כל מה שאת אומרת. הוועדה התכנסה לפני כשבועיים, ואני שמח שהמשרד אימץ את המלצות הוועדה - לעשות את השולחנות העגולים. אני מבקש שתשלחו לוועדה את מסקנות הביניים. לפני שאנחנו נבוא ותגיעו למסקנות, שתפו את הוועדה. הח"כים מסתובבים. לימור הייתה במעונות מפונים, אנחנו מגיעים לבתי ספר, והיינו באילת. אנחנו בסוף נחשפים. ויכול להיות שיש דברים שאנחנו רואים שאתם לא רואים וגם הפוך. שתפו אותנו במסקנות הביניים כדי שנוכל להתקדם ולהוציא מתחת ידינו משהו מוצק וטוב.

לפני שאת ממשיכה, הצעת ייעול. עשינו את זה בוועדת הפנים, איגום ועדות. כיוון שאני מכיר את הנושא הזה מקרוב באופן אישי. ועדת הרווחה קשורה פה מאוד וועדת חינוך. הייתי מציע לעשות כמו עם העובדים הזרים במשרד הבריאות, לעשות ישיבה ביחד ואז יש הצלבה.

במשרד המשפטים עם הנציבות שגם זכויות אנשים עם מוגבלויות.

בסדר, הם באים להיות כאורחים. גם ועדת חינוך, גם הרב אייכלר וכולם אכפת להם מהנושא, והם מכירים את הנושא. לעשות ישיבה מיוחדת על החינוך המיוחד לכמה שעות. אני אומר לך, בנושאים אחרים שעשינו בוועדת הפנים זה עזר מאוד, זה חסך בירוקרטיה וסיעור מוחות וההחלטות.

זה בהחלט יעזור לכולנו. תודה רבה. גם בהערכות המצב של משרד החינוך אנחנו החלטנו יחד עם חדר הביטחון שפעם בשבוע אנחנו עושים זום על החינוך המיוחד סביב החירום. אז גם זה, באמת כדי לנסות למצוא מענים, זה מורכב.

נושא המוגנות עלה בהערכות המצב?

נושא המוגנות באופן ספציפי עבור החינוך המיוחד עולה ממקומות שונים, לא עלה בצורה הזאת. הוא צריך לעלות, אנחנו בהתכתבות ובשיח עם פארס טאוויל שאחראי על כל הנושא של הבינוי כדי לראות איך אנחנו מתקדמים.

אני ניסיתי להעלות בזמן האחרון אבל היו כל כך הרבה מלפניי, בסוף אמרו שבפעם הבאה. ניסיתי להעלות את הנושא.

אני פשוט רואה את הסרט הזה חוזר אליי פעמיים. נכון, היינו בסיור ותודה רבה לכל מי שטרח ובא, זה לא מובן מאליו, באמצע מלחמה. אני מבין שהלחצים להיות עם המפונים במקומות היותר בעייתיים היא חשובה הרבה יותר מאיתנו, אבל גם אנחנו במלחמה. בסוף, אני רואה את הסרט הזה חוזר פעמיים, כי היינו בקורונה עם אותם משפטים. אפשרנו, ואפשרנו. אבל בסוף בלי החינוך המיוחד אנחנו נקרוס.

משרד הרווחה לא יכול להפעיל את המקום הזה ואת יתר מוסדותיו בלי הזרוע של החינוך המיוחד, אין מצב, זה לא יעבוד. וגם אם יאשרו לנו, יו"ר ועדת זכאות , יש דברים קריטיים שחייבים הפעם ללמוד מהקורונה. אנחנו מצולקים מהקורונה. יושבות פה מנהלות שלא יודעות שהסרט הזה עובר עליהן עוד הפעם, ועדיין לא אישרו לנו למשל תקנים נוספים. אנחנו קורסים. אנחנו לא מסוגלים.

תקנים למה?

למשל, כיתה יש לה מורה וסייעת. לא נוכל להמשיך ככה.

אז בדברים האלה אני מבקשת לפנות אלינו ישירות.

אנחנו גיבשנו עמדה. נכון שמבחינת בירוקרטיה משרד החינוך פתח את הכל. את יודעת מה זה נקרא 95% מבתי הספר לחינוך המיוחד פועלים? זה אומר ש-95% מהמסגרות תחת כמעט קריסה. אנחנו לא נוכל להמשיך את השגרה כחירום. אין לנו ציוד מתאים, אין לנו תקשורת מספיקה. אני גיבשתי פה נייר שהוא לא למשא ומתן, הוא המינימום. מעבר למיגון שזה חובה, אנחנו מבינים שאנחנו חייבים פה מיגון.

אבל אנחנו נצטרך פה כוח עזר. בכל החפ"קים, אגב, גם כל העיריות - - אני משרת 52 רשויות ששולחים תלמידים ל"עלה". כולם אמרו לי, "תפנה למוקד של המתנדבים ותביא לך מתנדבים". זה לא עובד ככה. אני לא יכול להישען על מתנדבים. בנות השירות שלנו הן לא מסוגלות לארגן את האירוע הזה.

יש פה מסמך עמדה שהוא נרשם יחד עם אנשי מקצוע של המשרד. כל פעם שמישהו אומר בערב או בבוקר, דובר צה"ל, ביבי נתניהו, כל האנשים המיוחדים שאומרים "רבותיי, אנחנו בתהליך ארוך" המשמעות היא שאנחנו צריכים לשנות פאזה ולהבין שאנחנו צריכים ציוד. אנחנו צריכים באופן דחוף שעות תגבור, אנחנו חייבים.

אני לא יודע אם אתם יודעים, אנחנו נכנסו למלחמה מבחינת מספר המטפלות עם כמעט קריסה. עוזבים את החינוך המיוחד, הסייעות, עוזבות את החינוך המיוחד. אנחנו נכנסנו עכשיו לאירוע הזה בעמדת נכות.

אני חושב שמשרד החינוך קשוב אלינו אבל הוא צריך לשחרר. לשחרר לנו את האפשרות לפעול כי אנחנו יום אחד נמצא את עצמנו כשהורים יבואו לפה ויצעקו עלינו "אתם לא נורמליים, מה אתם עושים? אני לא מכיר כך את התפקוד של "עלה". הרי "עלה" היה פנינה, הוא צריך להמשיך להישאר פנינה. ולכן אני שמח שבאתם לפה. אני יודע שאי אפשר אחד על אחד, אז באיזושהי צורה ללכת איתנו יד ביד.

אני אתן דוגמה, עברנו פה שבוע ראשון של סטרס נוראי. עובדים שפחדו מאוד מטילים לא רצו לעבוד. אבא ואני וכל הצוות הלכנו לקחת את העובדות מהבית שלהן כי לא הייתה הסעה. אנחנו עשינו הסעות. הבנו שאנחנו לא מתקשרים. בעליהן של עובדות במילואים. הבן של סגנית מנהלת המקום הוא לוחם שהיה בטנק ליד הטנק שנגמר, הטנק שכולו עלה באש. הוא בירך הגומל השנה, היא צריכה להמשיך לתפקד פה, היא צריכה כוח.

אנחנו הבאנו בעלי חיים לטיפול , לא לילדים, לצוות שלנו. הם העורף שלנו, הם החיילים שלנו. יש פה נשים ששניים ושלושה ילדיהן במילואים. על מה הן צריכות לחשוב קודם? על ילדי "עלה" או על הבית? אם הן לא יקבלו סיוע ושיפויים, יש פה מנהלת חשבונות תמר, לא נוכל להישאר עם המשכורת הזאת. אנחנו כבר יודעים שנצטרך לתת 150%, אין עדיין על זה שיח במשרד.

קודם כל טוב שזה עלה פה, אני מציע שבשולחנות העגולים כשאנחנו יושבים עם העמותות, תעלו את הנושאים האלה שאמרת. אני גם עם לשכת השר אנחנו נראה איך אנחנו מתקדמים עם הגורמים המקצועיים כדי לקדם ולהביא תשובות מהותיות ולא לצאת רק בהצהרות. אבל את הדברים האלה אתם חייבים להעלות בשולחנות העגולים, בשביל זה נוצרו השולחנות העגולים.

יש פה עניין חשוב שבהחלט אנחנו נבחן אותו ביחד עם המחוז. יש מקומות שיתכן שאנחנו יכולים לסייע מידית. ויש מקומות שהם הרבה יותר מורכבים. אז אנחנו נבחן יחד עם המחוז. מה שאנחנו יכולים לעשות במיידי עם המחוז אנחנו נעשה כאן.

אני מציע לכם לשמוע את מיכל אלקריב, מנהלת בחינוך המיוחד מעל 30 שנה, כמעט 40. תשמעו אותה.

שלום לכולם, אני חושבת שחלק מהקשיים שיש לנו זה שיש כמה ראשים שכל אחד מדבר בקול אחר. ראש העיר מודיע הודעות בטלפון לכל התושבים. משרד החינוך נותן לנו את ההוראות. פיקוד העורף נותן הוראה למשל שמרחב מוגן תקני זה חצי מטר לתלמיד. בשעה ששליש מהתלמידים שלי שזה מעל 30 תלמידים שוכבים על מיטות חולים, מחוברים לעמודי גסטרו, למחוללי חמצן, למערכות תמיכה בנשימה שלכל מיטה צריך שני מטר רק בשביל המיטה.

ואז כל ההורים פונים "איך את לא מקבלת את כל התלמידים? הרי יש לך בית ספר חדש שנבנה ממוגן". אין אפשרות לדחוף את כולם, אין אפשרות להגיע תוך 90 שניות עם כל הציוד לתוך מרחב מוגן. אנחנו מנהלים איזושהי מערכת רוטציה ומאפשרים לתלמידים להגיע בין ארבעה לחמישה ימים. אנחנו מפעילים גם "יום שירות ארוך" של הרווחה עד השעה 18:00. זה אומר מ-7:30 עד 18:00.

ואת כל התלמידים הצעירים, כיתות א'-ג' מביאים כל השבוע. כי אותם ניתן להרים על הידיים ולרוץ איתם. אבל חסר כוח של סייעות שזה קריטי, כי צריך אחד על אחד לפחות בזמן הפינוי הזה. חסר מנופים, כי בכל חדרי ממ"דים אין לי מנופים, כי בשגרה אין שם מנוף. בכיתות יש מנופים שם אין מנופים, אין איך להרים את התלמידים להחתלה, חסר ציוד של פרגודים כי כל התלמידים, כלל התלמידים שלנו מחותלים. לנהל איזושהי צנעת פרט. הצוות עומד עם שמיכות, מכסה כל ילד כשמחתלים אותו. יש דברים שהם פשוט בלתי אפשריים.

אני אעצור אותך ברשותך. את אומרת דברים חשובים, אבל בגלל שרק משרד החינוך נמצא פה, ומשרד הרווחה והבריאות לא נמצאים פה אז אני חושב שזה גם לא הוגן.

אבל אני לא קשורה למשרד הרווחה, אני מנהלת רק את בית הספר.

אני יודע, אבל חלק מהצרכים שאת מעלה פה הם צרכים שאמורים להגיע ממשרד הרווחה וממשרד הבריאות. לכן אני מציע. חלק מהתהליך היה לבוא לראות את זה בעיניים, להבין מה קורה באמת בשטח. הוועדה תתכנס בוועדה משותפת ואני מאמץ את ההמלצה של חבר הכנסת ארז.

דבר אחד אני רוצה עוד לבקש. יש את פרויקט ההנגשה הפרטנית של משרד החינוך, התלמידים שלנו כיוון שהם בלקויות קשות כמעט 0% מהם זכאים לאייפדים, כי הם לא מתקשרים דרך האייפד, הם רק נהנים ממנו בתהליך של סיבה ותוצאה במשחקים. זה קריטי עבור התלמידים שלנו שנמצאים בבית לקבל אייפדים. הם הרבה שעות פנאי יכולים לעבור עם זה.

זה דבר שנראה לי קל מאוד לעשות וזה תורם הרבה.

אותו הדבר גם לפתוח להם מה שהיה לנו בקורונה.

אז למה לא פניתם?

אני פניתי מיד בשאלון של האגף, המחוז שלנו. אמרתי שאני צריכה שיפתחו לנו נקודות של אינטרנט בבית כמו שעשו בקורונה וסגרו את זה מאז כי הרבה מאוד מהתלמידים, בפרט החרדים אין להם אינטרנט בבית.

אנחנו הצוות יזמנו הדרכה מצולמת של כל צוותי מקצועות הבריאות והמורות. כל ילד, איך מרימים אותו, איך מעמידים, איך מחתלים, איך מאכילים, איך מתקשרים במערכות פיקוד מב"ט. יש לי תיקיית סרטונים לכל תלמיד, שאני רוצה להעביר לבתים. חלק גדול מהבתים אין להם מחשבים, אין להם ציוד אינטרנט, אין איך לשלוח. אם היו לי אייפדים זמינים ומודמים של אינטרנט היה הרבה יותר קל כל ההתנהלות. ואני לא יודעת למי לפנות בנושא הזה.

תמי, מיכל מנהלת את בית הספר, הקמפוס השני שלנו בצד השני של בני ברק, שם יש מערך, גם בית ספר, גם אשכול גני ילדים, סיגלית נמצאת פה גם, מנהלת אשכול גני הילדים.

אני פניתי. אתם אומרים מתנדבים, אני פניתי למתנדבות. והרבה באמת נענו. ואחרי שעה, "תסלחי לי, לאן את מביאה אותנו? מי בכלל יודע איך לעשות את זה?" אנחנו צריכים אנשי מקצוע, לא מתנדבים.

זה לא קל, אנחנו מבינים. היה לנו גם מחסור קודם. ועכשיו אנחנו על המחסור בסיטואציה הזאת. משרד החינוך יצא עם קמפיין כדי לגייס אנשים לא בהתנדבות, בתשלום. בטח לחינוך המיוחד. זאת אומרת צריך לראות איך מגייסים אנשים, משרד החינוך מאפשר היום לגייס גם בתשלום, אנשים נוספים. אנשים שפרשו, אנשים שיצאו לשבתונים, לחל"תים לכל מיני.

חשוב שאנחנו נדע מזה, שנוכל להעביר לכם את הצרכים שלנו.

אין ספק. בסדר, זה מול המחוז. אתם ציינתם פה את המפקחת של בית הספר המדהימה, אין מילים. היא כאן, ושרי שהיא המתאמת והאחראית, אנחנו בקשר ישיר. כל הצרכים האלה אנחנו נבדוק אותם אל מול המחוז ונראה מה אנחנו יכולים פה לקדם בהחלט.

במסמך שהגשנו לכם עכשיו, ניסינו לרכז את ארבעת האתגרים המרכזיים. אנחנו מדברים על האתגר הגדול ביותר - המיגון. שאלה גם חברת הכנסת לימור עוד מישהי שאלה, יש לנו פה איזשהו רעיון לפתרון שאפשר לומר שהוא פתרון מידי. כשתצאו מפה, אנחנו נראה לכם בצד שמאל, יש כמו רחבה כזאת, לובי מרכזי שמשם יש חלון גדול שמופנה לכיוון החנייה, לכיוון החנייה למטה, מי שנכנסה לחנייה ראתה. הכול עניין של אישור ותקציב, אבל אפשר להיכנס לעבודה מידית ולהרים מעין מגדל מלמטה, לכל הקומות. מגדל של מרחב מוגן שהיציאה אליו היא ישירות מהרחבה של כל קומה, זה הדבר האמיתי.

אנחנו בדקנו אפשרות למגן פנימית, אתם מכירים יש כזו אפשרות למגן חדר, אבל הודיעו לנו שזה לא ניתן לעשות במוסדות, ובוודאי לא במוסד כזה שהוא בנוי בצורה כמו שאמרתי לכם, בחלקו בנוי בפל-קל בשיטות שנבנו לפני 40 שנה. אז מהבחינה הזאת אני חושב שעם המיגון יש לנו פתרון מידי. זה עניין של אישור, תקצוב מידי.

יש על זה תכנונים.

יש לי בית ספר בגדרה, אין לו שום דבר. מיגונית, אם היו מאשרים מיגונית, שים את המיגונית.

המיגון הוא כדי להגיד לצוות "אתם יכולים לבוא, יש לכם מרחב מוגן", אין שם מיגון. אני מאמין שהרבה בתי ספר בארץ בלי מיגון.

שלומי אמר משהו כל כך טוב. הרי אנחנו עושים מה שאפשר, ברור לנו שהילדים, גם אם יש ילד שהוא כרגע במצב שהיא אפשר להזיז אותו ואם יזיזו אותו יכולים פשוט להרוג אותו כפשוטו, אז עדיף לפחות שהצוות יברח למרחב המוגן, לפחות שהם יידעו שהם מוגנים, אין פה גם את זה.

אני מעריך שהרבה בתי ספר שנבנו לפני 20 שנה. צריכים לבדל את בתי הספר. לא כולם, מדברים באוכלוסיות הקשות, ואני יודע שבמשרד החינוך יש את ההבדלה, יודעים מה זה סיעודיים מקרים קשים, מורכבים, הרי לא כל הילדים הם אוכלוסיית קצה לצורך העניין.

דברי סיכום של היו"ר.

רק שנייה, חברי הכנסת,

תוך כדי הסיור שוחחתי עם פארס טאוויל שהוא ממנהל תכנון במשרד החינוך. מה שהוא אמר, לגבי המבנים היבילים הממוכנים, שעל היום הראשון של המלחמה, משרד החינוך רכש את כל המבנים בארץ. אז עכשיו יש גם יכולת ייצור מוגבלת בארץ ורק עוד חודש, חודש וחצי יגיעו מבנים ראשונים נוספים ממוגנים יבילים. אז אנחנו נראה איזה פתרון כן אפשר לעשות.

גם מה שיגיעו עוד חודש וחצי לפה הם לא יגיעו.

לכן זה עניין של מדינה. אי אפשר להסתכל משרד אחד על ההגנה.

בוודאי, זה אירוע.

יש דברים אחרים כמו מחשבים שאתה כן יכול במיידי.

שמנו הכול, צוותים, כוח אדם בואו נשמע את חברת הכנסת לימור.

חברי הכנסת, בבקשה תתייחסו, לימור בבקשה.

טוב, אני חושבת שכמו שכבר נאמר פה, אין טוב ממראה עיניים. הדברים נאמרו, אבל צריך בוודאי לייצר איזשהו תעדוף לפי סדר הדחיפות. אנחנו פגשנו פה חוסר אונים, אנחנו היינו במקומות שראינו שיש בעיות, אבל זה לא ברמה הזאת. זה אתגר שחייבים לתת עליו את הדעת, חייבים לראות איך אנחנו - - - לא הילדים והצוות - לא מוגנים. ואם חס וחלילה יש פה אירוע חוסר האונים פה זועק לשמיים.

זה ניכר שיש פה רצון לתת מענים ולפתור את הדבר הזה ולא להתעלם ולטאטא את זה מתחת לשולחן. וזה ראוי להערכה גדולה. זה במעורר השראה מה שפגשנו פה. המסירות והדאגה הכנה והאמתית שהיא לא רק טכנית אלא יש פה משהו שמדבר הרבה נשמה ודאגה אמתית לילדים האלה. יש פה לא רק ילדים. יש פה גם בוגרים.

יש דברים שיהיה יותר פשוט לדאוג להם, כמו הציוד שדיברתם עליו - התקשוב וכל זה. אלו דברים שיהיה פשוט יותר לטפל בהם. אבל הנושא של המיגון, עלתה פה הצעה שאני חושבת שצריך להתייחס אליה ברצינות, יש איזשהו פתרון שלדעתי הוא יהיה הכי מהיר. הוא יהיה ארוך אבל הוא יהיה הכי מהיר והוא גם לפחות ישדר איזושהי נכונות לפתרון. וגם הסוגיה של כוח האדם שצריך לתת עליה את הדעת. אבל כמו שנאמר, אני חושבת שהיכולת לייצר איזשהו שולחן עגול, משותף, בין משרדי שנותן איזשהו מענה כולל רציני ומשמעותי, אני חושבת שזה הפתרון הכי מיטבי לאירוע הזה.

חבר הכנסת אליהו ברוכי.

כל מילה בסלע, אין לי מה להוסיף.

אומרים שהמלחמה תלויה בעורף ובאנו לפה, גילינו עורף חזק מאוד, גם מצד ההנהלה, גם מצד העובדות. בצורה עדינה אני רוצה לומר שהניקיון והאווירה פה מדהימה וזה מראה על המסירות שלכם וזה העורף שלנו, ובעזרת השם עם זה נצליח.

מישהו מהמחוז רוצה להתייחס?

אני חייבת לומר קודם למשפחת מרמורשטיין כולה יישר כוח. אני מפקחת מתאמת חינוך מיוחד של המחוז החרדי. אז קודם יישר כוח על הביקור ותודה על ההזדמנות, באמת אין טוב ממראה עיניים. זה מרגש לראות את הילדים, זה מביא לכולנו את הילדים לנשמה שלנו.

אני אתייחס לדברים שאמרה תמי, המחוז בממשק ממש הדוק עם אגף לחינוך מיוחד. אנחנו בקשרי עבודה מצוינים עם "עלה". בית ספר "עלה" בפיקוח המחוז, אילנית מלווה אותו כמו גם שלושת בתי ספר "עלה" האחרים. יש בירושלים, בגדרה ובנגב. אנחנו עושים כל מאמץ.

עלו כאן שלוש נקודות שאנחנו נדון בהם שוב, דנו בהם ואנחנו ננסה שוב לראות. הנושא של סיוע תגבור, הנושא של הנגשה, סיוע בציוד קצה, והנושא של גיוס כוח אדם. המחוז גם מתארגן בדיוק כמו כל המחוזות. יש מפקחת ממונה על הנושא של כוח אדם, יש פעילות בנושא של ציוד קצה, הנושא של סיעוד תגבור שהוא באמת כאוב כאן. הרב מרמורשטיין ביקש מזמן תוספת וקיבל תוספת מזערית, אנחנו נבדוק מה לעשות. אנחנו נשתדל לסייע במה שאפשר.

ברשותכם, אני אסכם. כפי שאמרתי בהתחלה, קודם כל תודה על ההזמנה. אנחנו אמנם נמצאים ב"עלה" אבל יש השלכות רוחב לכל מסגרות החינוך המיוחד ואנחנו באים לייצג את כלל המסגרות. אני מציע ואני מאמץ את ההמלצה של חבר הכנסת ארז מלול, אנחנו היום הנחנו אבן דרך, ומכאן אנחנו צריכים לכנס את הוועדה בשותפות עם ועדת הרווחה וועדת הבריאות כי יש פה השלכות רוחב, גם תקציביות אבל גם ברמה האופרטיבית, לראות איך אנחנו בסוף מביאים הן את המיגון והן את המענה הפרא-רפואי ותגבור של הצוות, כל הנקודות שעלו פה.

אני מציע שכבר בשבוע הבא, או בסוף שבוע הזה נראה לפי איך שזה מתקדם, לכנס את הוועדה הזו בדחיפות ולצאת עם המלצות והחלטות אופרטיביות כמה שיותר מהר.

אמרתי את זה בתחילת דבריי ואני אומר את זה עכשיו פה, בשיחות שלי מאחורי הקלעים עם השר וזה נאמר גם על ידי תמי בוועדה לפני שבועיים. בראש סדר העדיפויות של משרד החינוך נמצא הסיפור הזה של החינוך המיוחד ועל זה אנחנו מברכים. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. אנחנו כבר 30 יום אחרי המלחמה, וכנראה שאנחנו הולכים למלחמה ארוכת טווח, ובוודאי ב-30 יום הקרובים אנחנו נמצאים באותו מצב, ואולי גם הפעילות המלחמתית עוד תתרחב, ולכן אנחנו צריכים לשים על זה את הדעת ולתת מענה כמה שיותר מהר, גם ברמת המיגון וגם ברמת המענה שהילדים צריכים לקבל, כי בלי עורף חזק אין לנו חזית חזקה.

תודה רבה על כל מה שאתם עושים, תודה רבה למשרד החינוך, למחוז. תהדקו את שיתופי הפעולה ואנחנו ביחד נביא את המענה האופרטיבי כמה שיותר מהר, שוב אמרתי ואני אסיים עם זה. אני מודע להצעת חוק שצריכה להגיע.

יגיע אלייך לוועדה.

כן, כן. אני דיברתי על זה עם ירון. יהיה קשה מאוד לקדם כל הצעת חוק חשובה ככל שתהיה בלי שיהיה לנו מענה אופרטיבי לשאר הבעיות. ולכן בואו ותיקחו את זה בחשבון, ואני קורא גם למשרד הרווחה וגם למשרד הבריאות, כלל משרדי הממשלה, ממשלת ישראל בכללותה, אנחנו כוועדה לא נוכל לתת יד למשהו שיתקדם ובחזית של העורף - הולכים אחורה. לא יהיה, לא בבית ספרי, לא ניתן לתלמידים להיות כמו שראינו למעלה. אנחנו יושבים בכנסת במקלטים והם יושבים פה, לא יהיה. ברשותכם לצאת לעבודה ואנחנו ביחד נביא את הפתרונות.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00.