פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
30/10/2023


הכנסת


הכנסת העשרים-וחמש

מושב שני



פרוטוקול מס' 105
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, ט"ו בחשון התשפ"ד (30 באוקטובר 2023), שעה 11:30

סיור בבתי מלון בירושלים - בחינת שירותי החינוך הניתנים לילדי המפונים בעקבות מלחמת "חרבות ברזל"

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר

אברהם בצלאל

עידית רובין - מפקחת במזכירות הפדגוגית, משרד החינוך

עמליה ליידרמן - מפקחת מחוז ירושלים, משרד החינוך

גיל ברדוגו - ממונה על החינוך הדתי בעיר ירושלים, משרד החינוך

דרורה הרמן - מנהלת חברה ונוער, מחוץ ירושלים

מעיין בר יוחאי - מנהלת פרויקטים פדגוגיים באגף החינוך, עיריית שדרות

נתנאל לוי - מנהל בית ספר 'נריה', שדרות

עליזה בן שבת - מטמיעת גפן מחוז העיר ירושלים

אתי וייסבלאי - מרכז מחקר ומידע של הכנסת

תמי ברנע - מנהלת ועדה מיוחדת לקידום מעמד זכויות הילד

אתי שבתאי - מנהלת ועדה לפניות הציבור

ג'אנה ישראלוב - רכזת ועדה לפניות הציבור

תמי סלע

יהודית גידלי

איטייפ, דור משיח

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

סיור בבתי מלון בירושלים - בחינת שירותי החינוך הניתנים לילדי המפונים בעקבות מלחמת "חרבות ברזל"

שמי עידית רובין, ואני – בימים שבשגרה – עובדת במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. אנחנו היינו אמורים ב-8 באוקטובר, באיסרו-חג סוכות, להתארח, הסגל הפדגוגי בוועדת החינוך של הכנסת ליום עיון 'חינוך לכל הדעות'. וקיבלנו את ברכתו של יו"ר הוועדה ואת ברכתו של שר החינוך. ויום העיון היה מוכן. וכמו עוד הרבה מאוד דברים שנאלצנו לבטל ולשנות ברגע האחרון, גם את זה ביטלנו לעת עתה.

בימים שבשגרה אני עובדת בהנהלה של משרד החינוך. אני מפקחת במזכירות הפדגוגית ואני נמצאת פה מיום ראשון של השבוע השני של המלחמה, עת נקראתי לעזור לסייע בהתארגנות החינוכית של שלושת המלונות 'עץ הזית', 'גראנד קורט' ו'לאונרדו מזרח'. אנחנו נעשה עכשיו איזושהי סקירה לטובת חברי הוועדה על מה שקרה פה, על התוכניות, על מה שמתבצע וגם על מה שחסר. אני מזמינה את גב' עמליה, יו"ר הוועדה, וחבר הכנסת טייב. בבקשה.

קודם כל ברוכים הבאים. לפני שאנחנו מתחילים, אני כן רוצה שוב לחזק את ידי כוחות הביטחון. נחשפנו הבוקר לאירוע, איך שאומרים, ב'לייב'. ואני חושב שנכון שלאור המצב אנחנו חייבים לבטל את המשך הסיור, אבל היה חשוב כן לכנס את הדיון ולהביא מסר ברור לטרור ולמי שחושב שהוא ישבש את השגרה שבחירום שאנחנו מנסים לייצר. אז שום דבר לא משתבש. אנחנו נמשיך, ומהמצב המורכב הזה אנחנו ננסה לייצר ולהוביל שגרה כמה שניתן.

בעקבות האירועים ובעקבות המצב הייתי אתמול בסיור במלון בהרצליה. נחשפתי לפעילות הברוכה של משרד החינוך, אנחנו מזהים התגייסות רחבה מאוד גם של צוותים שנמצאים כיום בתוך המשרד, גם של מתנדבים רבים שנותנים יד. אין ספק שיש עוד אתגר גדול בפנינו, כדי בסוף להוביל לשגרה כמה שניתן. אבל לפחות כיו"ר הוועדה אני יכול להגיד שהתוודעתי לצוות מדהים. אני רוצה לברך את הצוות המקצועי של המשרד ואת המשרד עצמו ואת השר, על הנעשה.

תמיד תהיה ביקורת. אנחנו רואים גם מה שקורה בערוצים, ואני חושב שזה עוול מה שנעשה. אבל יש אתגרים. יש אתגרים רבים, ותמיד אנחנו לא נצליח להגיע למאה אחוז הצלחה. אבל הרצון כאן, המשרד מגויס, עושה את המירב ואנחנו פה כוועדה. אחד, בשביל לפקח גם ביחד למצוא את הפתרונות ולראות באמת שאנחנו מביאים את הפתרונות המתאימים ביותר להביא את השגרה שבחירום. בבקשה.

אז קודם כל אנחנו שמחים לארח אתכם במחוז ירושלים, בעיר ירושלים. חשוב לי ממש בדקה וחצי קצת להכניס אותנו, ותודה על המילים החמות שלך כי באמת שמענו גם דברים אחרים. אנחנו באים כאן להראות לכם את מה שקיים, לדבר על ההצלחות, לדבר גם על האתגרים כי אם לא נעלה את האתגרים, לא נדע איך לפתור אותם. אני מבקשת מאוד ממי שמדבר, שמציג, בבקשה גם להעלות את האתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים.

חשוב לי גם לתאר ברמה המערכתית הלאומית שלנו, שיש לנו מנגנון מאוד מסודר של חדר מצב, שבו כל מנהלי המחוזות, כל הסמנכ"לים בהובלת השר והמנכ"ל, שבאותה קוביית זמן אנחנו מדברים על תמונת מצב ארצית, יורדים מחוזית וכללית. כל יום בשעה 10:00 בבוקר מתקיים חדר מצב, כולל יום שישי וצאת שבת. זה המנגנון הראשון. המנגנון הנוסף שקיים מבחינת המנכ"ל, כל יום בשעה 16:00 אנחנו נפגשים מנהלי המחוזות, להבין מה התחדש, מה האתגרים שנוצרו תוך כדי תנועה, להוריד חסמים, לפתוח את המסלול הירוק כדי לענות על כל הצרכים.

גם השר וגם המנכ"ל מדברים על כך שצריך להכניס את מערכת החינוך למסלול ירוק, להוריד את כל החסמים, מה שצריך לעשות, לקיים במיידי. אלה ההנחיות, גם שיורדות לשטח. מבחינתי למפקחים ולמנהלים. לגבי מתקני הקליטה, מחוז ירושלים – אני חושבת, אני לא בטוחה – ברמה הארצית יש לנו את כמות המתקנים הגדולה ביותר, אנחנו מדברים על 78 מתקני קליטה, מאתמול להיום נוצרו לנו 12 מתקני קליטה חדשים, קטנים, שכרגע – שתבינו מה מערך העבודה שלנו. ברגע שנפתח מתקן קליטה, האנשים שלנו מיד מגיעים לשטח, ממפים את כמות הילדים, כמה משפחות, איזה גילאים, מה הצרכים. ממנים מנהל – במידה וכמות הילדים מספקת – ומתחילים להפעיל את מערכת החינוך באותו מתקן. אם אני מסתכלת על כל מתקני הקליטה, יש לנו ב-51 תוכניות פדגוגיות. תוכנית חינוכית. זאת אומרת שכמו שעידית נמצאת כאן ומנהלת את שלושת המלונות בעצם, בכל אחד מ-51 המלונות, שיש שם מתקני קליטה, יש לנו מנהל של המתקן. כמובן שאנחנו בקשר עם מנהלי המחוזות, עם הרשויות. אני כמנהלת מחוז ירושלים, עובדת בתיאום עם מנהלת המחוז ההתיישבותי, עם מנהל מחוז דרום ועם מנהל מחוז החרדי. אנחנו עובדים יחד.

דקה לפני שקרה כל האירוע, ניגש אליי ילד חמוד, ואמר לי 'עמליה, אין לי מחשב'. עכשיו זה לא קשור מאיזה מגזר ולא חשוב מאיזה מחוז, אני לא יודעת אם שמתם לב, לקחתי את עצמי עם הילד לצד, התחלתי להרים טלפונים והילד הזה יקבל היום מחשב. וכך אנחנו פועלים במערכת החינוך: מה הצורך, מה המענה במיידי.

כמו כן יש לנו גם נתונים. יש לנו את כל הנתונים של בתי המלון, אם תסתכלו פה, כל מלון מי איש הקשר, כמה אורחים במלון, איזה רצפי הגיל, כמה ילדים. במלון עץ הזית – תיכף תסקור עידית – שאין לנו שם בית ספר, והילדים מהמחוז החרדי בעצם מתפזרים לבתי ספר בעיר ירושלים. אנחנו נציג תיכף את התוכנית, אבל חשוב לי שתדעו שבאמת משרד החינוך – המטרה והתפקיד שלו לתת את השירות הטוב ביותר לילדים שמתארחים אצלנו. אז אני מעבירה, אולי דרורה תרצי לומר כמה מילים? גיל?

רק אותם ילדים שאתם מפזרים בתוך המערכות בחוץ. איך הם מגיעים? יש מערך הסעות?

בוודאי, אנחנו בקשר עם המחוז - - -, אתה תתייחס? רק עוד דבר אחד. בנוסף לאתגר של מתקני הקליטה, יש לנו 744 ילדים שנמצאים במערכת החינוך במחוז ירושלים והעיר ירושלים, שהתפנו עצמאית. גם להם אנחנו נותנים שירותים מיוחדים כמו בבתי המלון. מה המשפחה צריכה, איפה משובצים הילדים, יש צורך בהסעה – תיכף גיל ירחיב על כך. אז אני אסיים. תודה.

ברשותכם לפני כן חבר הכנסת אברהם בצלאל. בבקשה.

צוהריים טובים לכולם. בראש ובראשונה, אני באמת רוצה גם לחזק את ידי כוחות הביטחון. כמו שאמר יו"ר הוועדה.

בדרך לפה פתאום יש אירועים לא צפויים בכלל. כנראה שמה שחוששים אז, האויב הצורר הזה לא עוזב אותנו, וחייבים לחסל אותו. אין משהו אחר. אז באמת לחזק את ידם של כוחות הביטחון. כמובן כוחות הבריאות. וכוחות משרד החינוך שאני חושב שמהרגע הראשון עובדים בצורה נפלאה מאוד. קשובים, ממש במסירות נפש. דואגים וזה, כמו שאמרה פה גברת עמליה מנהלת המחוז, זה 78 מקומות ויש להם עוד 12 חדשים רק שנפתחו. רק לחשוב על כל מקום, לבדוק שיש שם מנהלת כמו עידית שנמצאת פה. מנהלים בכל מקום, לחשוב קדימה, קודם לאתר כמה ילדים יש, מה קורה, מה עושים עם כל אחד ואחד, התאמה למגזר.

זו עבודת קודש. כי כשמדברים, כששאלתי מקודם מה זה שגרה וחירום, אנחנו לצערנו – זה נראה שהולכת להיות תקופה קצת ארוכה יותר ממה שחשבנו. וכשמדברים במשרד הבריאות וכשמבינים שהבעיה הקשה הגדולה שהולכת להיות זה נושא בריאות הנפש, אז אני חושב שכמה שיותר שגרה זה דבר שיכול להשכיח מבני אדם - - - שחייבים לעשות, להשכיח מהם את המצב, איפה שהם היו וכל החרדות שהיה להם זה כמה שיותר בשגרה עצמה. אז אני רואה כערך עליון את הנושא החינוך, בפרט התקופה הזאת.

אני רוצה באמת להודות לכולם, גם ליו"ר הוועדה שבאמת כל פנייה וכל דבר באמת יכנס את הוועדה גם בשטח גם בכנסת עצמה, לחשוב על פתרונות מועילים, לפקח ולראות שהדברים נעשים כמו שצריך.

יש לי רק שאלה אחת. האם משרד החינוך, ואני שואל את עמליה או מי שיכול לתת לי תשובות, האם חשבתם על תקופה ארוכה מאוד? כי אם זה שבוע אחד אז יש, איך אומרים, 51 תוכניות פדגוגיות כמו שאמרה פה עמליה. זה דבר חשוב, זה דברים – איך אומרים - - - ימים שסוחבים איתם ופלוס מינוס, השאלה אם אנחנו מבינים שאם האירוע הזה הולך להיות יותר ארוך, איך אנחנו מייצרים בתי ספר יותר ממסדיים במקום עצמו.

שאלה שנייה, שזה לא קשור כל-כך למשרד החינוך גם, אבל המעטפת ההורית. מה הקשר עם ההורים בזמן הזה, מה הם עושים, אם מישהו יודע איך אנחנו מחברים אותם לתוך כל הדבר הזה של החינוך, אשמח לשמוע תשובות בעניין. תודה.

גיל ברדוגו. אני ממונה על החינוך הדתי בעיר ירושלים, משרד החינוך. אני אתן לעידית להתייחס למיקרו כמקרה מבחן כדי להבין איך שזה עובד בתוך המלונות. אני אומר עוד משהו ברמת המקרו. אז קודם כל, כפי ששמענו בכל מקום, יש לנו מנהל מתקן והוא ממפה את הילדים, ויש שיח עם ההורים. שום דבר לא נעשה בלי ההורים, אנחנו שואלים אותם. בצורה כזאת יש לנו גם, מכוונים אותם לשלוש אפשרויות.

קודם כל ילדי החינוך המיוחד. כולם ממופים, כולם נמצאים במסגרות שתואמו. יש שם עדיין בודדים במקומות קטנים שאנחנו צריכים לטפל בהם, אבל בגדול זאת האוכלוסייה הראשונה שבה טיפלנו. והיא מסודרת לחלוטין. בתוך בתי ספר, כל אחד בית הספר שלו. באופן טבעי.

שאר התלמידים מחולקים לשלוש קבוצות. קבוצה ראשונה, והיא המסיבית, בתוך המלונות עצמם. בתוך המלונות, כי אנחנו נשמע תיכף מה קורה כאן, וזה רוב האוכלוסייה שמקבלת מענה. חלק לא קטן מהאוכלוסייה שובצו על פי בקשתם לבתי ספר סמוכים. כולל הסעת התלמידים לאותם בתי ספר. זאת המסה השנייה.

אתמול פתחנו מסגרת שלישית – ואני פה כבר עונה על השאלה שלך לגבי טווח רחוק – אז זיהינו את אותם מקומות שאנחנו יודעים שהם יהיו פה תקופה יותר ארוכה. ואנחנו הצענו להם להישאר במסגרת האם שלהם, ולפתוח להם בית ספר. אתמול פתחנו מסגרת כזאת, 350 תלמידים ביד ושם, השר היה שם. ואנחנו היום בבוקר, בדקנו את מוזיאון הסובלנות, אנחנו הולכים לפתוח שם ל-250 תלמידים ואנחנו הוליכם לפתוח עוד - - -. רובם, קודם כל, מתוך האוכלוסייה עצמה. אנחנו מנסים למשוך אותם פנימה, ואנחנו מעבדים – לפי הצורך – מה שצריך. נדמה לי שזה הפתרון הטוב ביותר לאוכלוסייה שהולכת להיות פה תקופות ארוכות יותר, וגם אנחנו שומרים אותם בתוך המסגרת הטבעית שלהם. זאת המגמה.

החברים ימשיכו תיכף למיקרו, אז אתה תשמע קצת יותר איך זה עובד בתוך המלון עצמו, במסגרות שקיימות. עכשיו אני אעלה כבר קושי שאני אשים אותו על השולחן, אם אנחנו כבר מדברים על קשיים.

לפני הקושי. במיפוי עצמו, אתם מקבלים שיתוף פעולה מלא של ההורים? כי לצורך העניין אתמול הייתי בהרצליה, והמיפוי שהיה הוא 53 ילדים. אמרתי להם 'תשמעו, מה שאני רואה פה, יש לכם לפחות 300-200 ילדים'. אז אמרו לי 'נכון. חלק מההורים לא שיתפו פעולה'.

דרורה הרמן. אז אני באמת אתייחס לזה. בהתחלה באמת נתקלנו בקשיים כאלה. עכשיו היכולת של אותם מנהלים פדגוגיים במלונות, לייצר קשרי אמון עם הקהילה. כשגיל דיבר על זה שהם יוצרים עם ההורים, זה ממש אספות הורים. אנחנו ממש רואים את לנכון לשתף אותם גם לגבי מגמות חינוכיות, היינו רוצים ללמוד בחוץ, האם עדיף להם בפנים? יש הורים שמאוד חרדים, לא רוצים לשחרר את הילדים מחוץ למלון. ואז אתה חייב לתת להם מענה. מענה יותר ספציפי בתוך המלון. אז בהתחלה נתקלנו באמת במורכבות הזו. לאט לאט כשהאמון נבנה נפתרת הבעיה. והמיפויים ממש מדויקים.

אם זה יקרה עכשיו, אי אפשר לדעת מה ההשלכות של זה גם. איך אומרים, חוו את זה קרוב מאוד.

מבחינתנו בעתיד, אם זה הולך לתקופה מאוד ארוכה, העתיד הוא באמת לשלב אותם בתוך מסגרות בעיר עצמה, כי העיר מסוגלת להכיל אותם ואז הם חווים באמת קשרים חברתיים לטווח ארוך. וגם האוכלוסייה הקולטת חווה משמעות וסיפוק, ואז הערך המוסף הוא באמת הדדי.

כמה משפחות לא מסכימות להוציא את הילדים החוצה. ואיזה מענה אפשר לתת להן פה מבפנים?

עידית תענה על השאלות. יש מענה.

אני אדבר משהו על אתגרים שעל פניו יש פתרונות, אבל זה, כמו שאתם מבינים, דברים זזים לאט. כשאנחנו מוציאים תלמידים מכאן – אם זה לבתי ספר סמוכים או למרכזים שאנחנו כרגע מקימים, אז זה כרוך בנושא של הסעות. ואז תמיד עולה השאלה 'או-קיי, מי מממן את ההסעות'. המחוז הקולט, המחוז הפולט, איך מסדרים את הדברים? קשה מאוד. אני חייב לומר, זה לא קל.

כרגע העירייה מעמידה שירותי - - -, במקרה אני אחראית על שירות - - -.

בדרך כלל זה הרשויות.

אני מעיריית שדרות. מעיין בר יוחאי. ביום-יום אני מנהלת פרויקטים פדגוגיים באגף החינוך. נקלענו לסיטואציה כמו כל תושבי שדרות לפינוי, זאת הפעם הראשונה שאני מתפנה מהעיר שלי. ואנחנו כאן במלון לאונרדו. אני רוצה להגיד תודה רבה למשרד החינוך. התפנינו בבהלה, בתאריך 12.10, ב-15.10 כבר בשעה 15:00 הייתה ישיבה עם משרד החינוך במלכי ירושלים להקמת מרכזי למידה בתוך המלונות כמענה ראשוני.

כל הצוות כולל עידית וכל משרד החינוך עמדו לרשותנו בשלושת המלונות. בצורה יוצאת מן הכלל. בעבודה מסודרת מגילאי 0 עד גילאי 18, כולל החינוך המיוחד. בעבודה מתואמת, ישיבות מטה מסודרות. הסיפור של המיפוי והפילוח הוא היה לא פשוט, וזה היה אתגר אחד הגדולים. הורים לא שיתפו פעולה כמו שאמרה דרורה. מהלחץ ומהחשש שמה יעשו עם הנתונים.

אנחנו לא נדבר על דברים שהיו אחרים, אבל ברוך השם גם את הבעיה הזאת פתרנו. אני יכולה להגיד שברוך השם, גם שפתרנו את הסוגייה שלה, בטריו, בשלושת המלונות הללו יש לנו אוכלוסייה חרדית מאוד גדולה. ולכן ברגע שפתרנו את הסיפור של האוכלוסייה החרדית – יש לנו שלושה בתי ספר קולטים פה בירושלים, שערי תורה, של הרב רזניק, ששם לומדים 85 תלמידים. התגייסו בצורה מדהימה. תלמוד תורה, זה שערי תורה, התלמוד תורה. הורה ברמה, ברמת שלמה, ששם לומדות 45 תלמידות ובנות ציון ברמות שלומדות שם 25 תלמידות. ברגע שנפתח המערך הזה, פתרנו את הבעיה. בעצם רוב האוכלוסייה הלכה. מה שנשאר לנו, וזה השינוי הגדול שעשינו, במקום לפתוח בכל מלון מרכז למידה, עידית ישבה אחרי שבוע של למידה ועבודה לא פשוטה שגם היינו צריכים לעשות שינוי של להביא לכאן את הצוותים החינוכיים מתוך בניית חוסן לתלמידים, הם רוצים את הדמויות המוכרות והמשפיעות. נבנה כאן – וזה תיכף עידית תפרט – איך נבנתה כאן התוכנית של ממלכתי וממלכתי דתי.

נמצאת כאן יסמין גבאי שהיא סגנית מנהלת בית ספר הגדול היסודי הגדול בשדרות, המונה 540 תלמידים. סגנית מנהלת שהיא דמות משמעותית, צריך לראות את החיבוק שילד רץ לדמות שהוא מכיר אחרי התופת הנוראה שעברה שדרות בשמחת תורה.

התחלנו עם ההסעות. היום בתי הספר בכל העיר, אנחנו מפעילים כאן מערך מטורף. גם המרחקים, אנשים לא מכירים את המרחקים של ירושלים. חושבים שמתחילים בשדרות, זה מתחיל ב-09:30 פיזור, מסיימים בשעה עשרה לעשר, זה לא בממדים הללו מתחילים איסוף ב-09:30 מסיימים אותו קרוב ל-11:00.

יש לנו מלונות בעצם, יש לנו בתי ספר שמתארחים בבית ספר חורב באולפנת 'טליה', באולפנת 'צביה'. וזה מדהים החיבוק הגדול שעוטפים, שנותנים. הרצון הטוב של כל התושבים כאן, ואנחנו יודעים שזה לא הולך להיות קצר. אנחנו בתקווה שזה יהיה קצר.

אני רק מוסיפה הערה למה שמעיין אמרה. אנחנו הרי קולטים ממגוון רשויות, אתה יכול לראות מהר מאוד איזו רשות היא באמת חזקה. ויש לה ניסיון, לצערנו, באיך להפעיל את האוכלוסייה שלה, את המנהיגות שלה לטובת האוכלוסייה שנמצאת כאן בעיר. וכשרשויות הן חזקות, הן שולחות את הנציגות שלהן, הן מאוד, הן גוף מאוד תומך ומסייע לאותם גורמים חינוכיים שהמשרד בעיר הזו מציב. וזה דבר מאוד חשוב, זו נקודת חוזק. לדוגמה שדרות במקרה הזה.

תודה. המודל שאנחנו בנינו אותו אחרי שבוע של למידה מעמיקה, רעיונות ושיחות עם אנשי שדרות, שלוש אספות הורים של עשרות הורים שאנחנו קיימנו בכל אחד מהמלונות. למדנו את השטח ובעצם בנינו את המודל הבא. אני אציג רגע את המודל ואז אני אחזור אחורה. בראש ובראשונה, כל הניהול הוא ניהול משותף על-ידי משרד ממשלה ורשות מקומית. ביחד איתי היה אמור לעמוד פה הרב גדי משדרות, הוא פשוט שלח לי וואטסאטפ שהוא נתקע באיזה מקום, הוא ישתדל מאוד להגיע, אבל אנחנו עובדים ביחד על כל דבר.

אף אחד מאיתנו לא עושה מהלך בלי שהוא מתואם עם השני. אני חושבת שזו ברכה מאוד מאוד גדולה שהמשרד הממשלתי בשיתוף עם הרשות המקומית.

אנחנו חילקנו את המענים החינוכיים למספר מערכים: מערך גיל לידה עד שש אנחנו בנינו בכל מלון, פעוטון, לידה עד שלוש וגן ילדים שלוש עד שש, כאשר מי שמנהלת את המערך הזה זו שלגית שחר, היא עוד מעט אולי תיכנס ותספר עליו. כל פעוטון יש לו מרחב משחקים שמתאימים לגיל, מטפלות וגננות שהן נעזרות בהרבה מאוד מתנדבות, גם כדי לייצר באמת מקום הוליסטי וחם, וגם כדי לתת מענים לילדים שהם חייבים את המענים הזה כל הזמן.

בכל מלון יש את המענים החינוכיים למשפחות שמתגוררות במלון הזה. הילדים של הגנים לא צריכים לעבור ממלון למלון, זה היה דבר שלמדנו אותו מההורים כערך שאנחנו חייבים ליישם אותו.

המערך השני הוא מערך של בית ספר יסודי. בהתחלה היו כאן בעצם שלושה בתי ספר שהופעלו על ידי מתנדבים, אנשים טובים לב ואנשים חמים וחכמים שבאו והקימו כאן בית ספר. וגייסו ילדים. מהמפגשים עם ההורים ועם ההנהגה של שדרות אנחנו הבנו שאנחנו חייבים לתת מענה ממוקד לאופי האוכלוסייה.

כמו שמעיין ציינה, המשפחות התורניות הוציאו את הילדים ממש מהר מאוד עם הסעות, היה כאן גם השר חיים ביטון, נתן את המענים האלה והרבה מאוד תלמידים מ-א' עד ח', יוצאים ולומדים במוסדות בעיר. אנחנו הקמנו פה בעצם 2 בתי ספר. בית ספר ממלכתי, שהוא גם מנוהל ב - - - על ידי מנהלת מירושלים ומנהלת משדרות. זה בית הספר שיסמין וכרמית מנהלות, אנחנו נעלה לראות אולי איך הוא מתנהל. ובית ספר ממ"ד תורני שהלמידה שם בהפרדה מכיתה א', והוא מנוהל במלון לאונרדו. יש בו כ-110 ילדים בבית הספר כאן בין 40 ל-45. אפילו 50.

כל יום זה משתנה בעקבות האמון שרוכשים ובעקבות השם הטוב שיוצא למקום הזה. המערך הנוסף הוא המערך העל-יסודי שאותו אנחנו מחלקים למערך פורמלי ולא פורמלי. את המערך הפורמלי מובילה עליזה והיא תספר עליו ממש בשני משפטים קצרים, והלא פורמלי זה בעצם מרכז למידה שאנחנו בונים באמצעות מערך השל"ח ומערך מנהל חברה ונוער, שפועל מדי יום, מעניק שיעורים פרטניים ולמידה מתוגברת לתלמידי ז'-י"ב, וגם אנחנו רוצים להתחיל מערך של חוגים. להביא לכאן את 'אחריי' ועוד עמותות שפועלות בעיר ויכולות לתת מענה.
והמערך הנוסף הוא מערך של חוסן נפשי, וזה בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים עם השפ"ח, לכל בית ספר מראשית הדרך הוצמדה פסיכולוגית שגם ייעצה למורים, לצוות המורים על ההתנהלות שלהם וגם לתלמידים.

ערכים ועקרונות שזה דברים שדובר בהם, אין כל-כך טעם לחזור עליהם אחד אחד.

השותפות עם ארגוני החברה האזרחית היא שותפות מאוד מבורכת, אבל יש גם בצידה אתגרים שאני חושבת שראוי להעלות אותם, אני לא יודעת אם עכשיו והיום, אבל ראוי לדון בהם. איך בעצם הקשר נעשה בצורה נכונה, כאשר ארגוני החברה האזרחית בעצם הקימו את הדברים יש מאין בימים הראשונים. והארגונים הממשלתיים יותר נכנסו, תפסו את מקומם ונתנו מענה הוליסטי עם כל היכולות שלהם.

יש כאן רכזת שמיפתה כבר למעלה מ-200 תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, ואנחנו גם להם נותנים מענים ספציפיים לכל אחד ואחד. בשלושת בתי המלון האלה. 200 תלמידים, היא עובדת בשיתוף פעולה עם מנהלת מתי"א של שדרות, והם ביחד גם מסנכרנות את הנתונים.

המיפוי הוא מיפוי מאוד דינמי, יש כאן 60 משפחות ממושב יכיני, יש כאן כ-40 משפחות מקרית שמונה, 489 משפחות משדרות ולדעתי יש יותר, זה המספר שאנחנו יודעים אותו, והדברים דינמיים. יש פה גם משפחות שגרות בירושלים משדרות, ומבקשות מענה חינוכי במלון הזה. כמו שעמליה ציינה, אנחנו נותנים מענים חינוכיים לכולם. גם למפונים וגם למתפנים. המהלך הזה של המיפוי הוא נכון לאותו רגע שהוא נעשה. אפילו לא יום מעבר. יש פה גם מענה לתלמידים מחוננים ומצטיינים, כי יש בשדרות מרכז מחוננים ויש לנו רכז שנותן גם להם מענה.

מה עם הילדים עם הצרכים המיוחדים מבחינה פיזית?

אני בדיוק עכשיו דיברתי עם טל על הנושא הזה. היא בעצם בונה עכשיו סוג של קבוצות של תלמידים שזקוקים לאותו מענה. ואנחנו מתחילים עכשיו לגייס את האנשים שיוכלו לתת את זה. אני יכולה להגיד לכם שיש כאן ציבור מתנדבים מאוד גדול. הן שבא ממכינות וסטודנטים, ואפילו שי"נשינים ותלמידי י"ב, וברגע שמנהל או מנהלת בית ספר רואים את ההזדקקות הזו, הוא יכול להצמיד חונך שילווה את הילד הזה לאורך היום.

להסיע אותם, לאלין נגיד, או משהו כזה.

אין לנו כאן הסעות לאלין, אבל יש דברים אחרים שאנחנו כן עובדים על מענים בעבורם.

יש פה ילדים, סליחה שאני שואל, עם צרכים מיוחדים שהם צריכים ממש כמו בתי חולים, כאילו סוג של אשפוז בית כזה? ברמה הזאת?

לא שאנחנו ראינו ומיפינו כאלה. אני אבקש מעליזה, ברשותכם, לדבר קצת על המערך של המענים העירוניים שירושלים נותנת לתלמידי העל היסודי. ואח"כ, אם תרצו, אנחנו נוכל לעלות ולבקר בתוך המלון הזה. איך שאתם רוצים. עליזה, בבקשה.

אני רק אסכם ממש בשני משפטים בקצרה. המערך העל-יסודי עובד על התאמה בין בתי הספר ההם, שמהם הגיעו המפונים. עליזה בן שבת, אני ממחוז העיר ירושלים. בעצם נמצאת בתפקיד אחר במחוז, כמטמיעת גפן. והתגייסתי למערך לעבודה במתקן הזה. במתקן המבורך הזה. המערך העל-יסודי בעצם עובד על יצירת קשר עם מנהלי האם. הן משדרות, הן מקריית שמונה, מצפון, מדרום. גם בודדים. ומוצא להם פתרון בבתי הספר העל-יסודיים בירושלים. חייבת לציין שכמעט, אני חושבת שאין מנהל שאמר 'לא'. כל המנהלים בעיר ירושלים באמת פותחים את ידיהם לרווחה לקבל את התלמידים הנוספים.

יש צוות שמלווה את התלמידים הן בהסעה והן בהגעה לתוך בית הספר. מאוד חשוב לחזק – עמליה, את אמרת לדבר גם על אתגרים. מאוד חשוב לחזק את הצוותים שמגיעים מבתי הספר ההם. זה חשוב לטווח ארוך. דיברנו על זה שאנחנו צריכים למצוא פתרונות לטווח ארוך. זה מאוד חשוב, וחשוב למצוא דרך לפתרון לחיזוק העניין.

איך אתם מתמודדים בעל-יסודי עם הסיפור של המגמות?

כרגע אנחנו מאפשרים את לימודי הליבה. ויש מגמות שבאמת תואמות. היה לנו מפגש קודם עם המזכירות הפדגוגית. דיברנו מאוד על כל התהליך של לומד עצמאי. זו מיומנות שגם ככה, תוכנית הבגרויות החדשה רוצה ללכת לקראתה, והאירוע הקשה הזה – כמו גם הקורונה – בעצם עוזר להקפיץ את העניין. זה שחולקו מחשבים לתלמידים וזה שנפתחו המון ערוצים מקוונים, מאוד עוזר לתת מענה לעניין הזה.

עכשיו שאלה כללית, איך אתם מתמודדים עם הסיפור, הרי בסוף מדברים על מפונים וחלק גדול מהתלמידים ללא החומר למידה שלהם, אם זה ספרים ושאר הדברים.

יצאה ערכה. יצאה ערכה והמחוז שלנו אתמול עבר הכשרה של המנהל הפדגוגי. ערכה שקוראים לה 'עטופים באהבה'. שזה לא רק התכנים הלימודיים, ספרי הלימוד, חוברות עבודה. אלא גם חומרים בלתי פורמליים של ספרי קריאה, הצגות, כל מיני משחקים דיגיטליים, אפשר להציג לכם את זה, זה פשוט מאגר - - -.

זו יוזמה מקומית?

לא יוזמה של משרד החינוך.

כי אתמול בהרצליה הנושא עלה ולא היה את המענה הזה. שאלתי אם זה ארצי או שזה מחוז ירושלים.

זה ארצי. זה ארצי ויש גם חוברות שמט"ח נותנים, יש גם מענים שהמורות מביאות איתן ומצלמות כאן דפי עבודה וחומרי לימוד.

- - - מכונות צילום. לא בכל מקום, אבל איפה שיכולנו להשיג.

יש פה נציגי ההורים משהו?

מעיין.

היא באה כמסגרות כ - - -. מעניין אותי לדעת מה השביעות רצון, שמעתי את המשרד ושמענו באמת – איך אומרים – בצורה מאוד מפורטת, מעניין אותה מה שביעות הרצון של ההורים במצב הזהים. בחלק הזה של החינוך.

אנחנו כאן בעצם, אין לנו הפרדה בין החיים האישיים לחיים הציבוריים כרגע. יכולנו לוותר כבר גם על ארוחות הערב כדי שלא ייפנו אלינו בשאלות. יום העבודה שלנו לא מסתיים ב-16:00 גם. אנחנו לא מחפשים רק - - -. אבל אני רק אומרת שעד לפני שלושה ימים היה חוסר שביעות רצון מההתנהלות, שבעצם בתי הספר שהיו כאן באמת בהתנדבות מלאה ובחפץ לב, לא נתנו את המענה עבור ההורים. זה מתחיל בתפילת בוקר, דרכי הוראה פדגוגיים כמו שרגילים לקרוא קריאה בנועם, שיטת הקריאה וכו'.

ברגע שגייסנו את מנהלי בתי הספר יחד עם משרד החינוך בעבודת מטה משותפת מטה רשות, הבינו שאיך צריך בעצם להתחיל לפעול. מט"ח סיפקו לכאן את החוברות שתואמות לפי גילאים. כיתות א' הופרדו מכיתה ב' ששם אנחנו בשלב הזה של השנה, ילדים צריכים לרכוש את הקריאה לפי התוכנית המצפן, אם אני לא טועה שזה נקרא. בצורה מאוד מסודרת. הכיתות שלעניות דעתי הכי חוות את זה כקשה, זה א', ז' ו-י"ב. זה הכיתות שהמעברים הללו, אפילו אני היום שואלת ילד בלובי של המלון, בהמשך לסיפור, 'בוא נתקשר למחנך שלך', הוא אומר 'אני יודע שקוראים לו ים. אין לי את הטלפון שלו'. ילדים לא פגשו את המורים מאז יום כיפור. זאת אומרת, מאז היציאה לחופשת יום הכיפורים.

גם עד שהתחילו את הלימודים זה היה ממש.

נכון. אז יוצא שכאילו הילדים הכירו את המורים שלהם סה"כ עשרה ימים, את החברים הם לא מכירים. ילד במצב כזה מאוד אבוד. הסיפור הרגשי, בטח יש לזה התייחסות. היום בשעה 20:30 יש לנו על זה ישיבת מטה מקומית בשדרות. אנחנו יודעים שילדים זקוקים לחוסן, אני יכולה לספר סיפור אישי. הבן שלי מטופל בחוסן מאז שומר החומות. אנחנו חיים ממבצע למבצע, 'שומר החומות' היה לפני 'מגן וחץ'. והמטפל שלו לא היה זמין כבר שבועיים, כיוון שהוא היה מתנדב בזק"א. ואנחנו ממש ניסינו לתפוס אותו בשבועות האחרונות, ופשוט המטפל לא עונה. בשבוע שעבר הבן שלי חוזר מהתלמוד תורה בשעה 15:00 ופוגש את המטפל בלובי. אני לא יכולה לתאר לכם את החיבוק שהוא נתן בדמות שהוא היה צריך אותה באותו רגע. נפגשנו אחר-כך לשיחה קצרה בלובי. אבל עד שהוא פגש את המטפל, יש מלא גורמי טיפול שמסתובבים סביבנו, הילדים, אני לא יודעת, אני חושבת ואני אומרת – אני לא אומרת את זה ככוללני, אבל הילדים לא מוכנים להיפתח עדיין לדמויות שבעצם הם לא קבועות עבורן.

אנחנו רואים הרבה התפרצויות זעם, גם במלון אנחנו רואים ילדים שנמצאים בהתקפי זעם גדולים, שבירת צלחות בחדר האוכל, הורים שנמצאים בלי היפרדות מהילדים. זאת אומרת, בעיקר אנחנו רואים אימא שכאילו הולכת עם הילדים בצורה של 'קחו אותם ממני קצת'. יש גם להורים איפשהו מעמסה נפשית על הסיפור, הילדים בעצם נמצאים כבר 24/7 ברוטינה כבר שאנחנו תכף חותמים את חודש הימים.

רציתי לשאול על השעות שניתן מענה בעצם. מאיזה שעה עד איזו שעה, אני מניחה שזה שונה בגילאים השונים. ועוד שאלה לגבי הנושא של המתנדבים, שמצד אחד זה מאוד מרגש ומבורך ובאמת עוטף. אבל אני מניחה שלטווח ארוך זה לא משהו שאפשר לבנות עליו כחלק מהמערכת, והשאלה איך אתם נערכים לזה.

המענים ניתנים, בעצם מה שקובע את סדר היום במלון זה הארוחות. שהרי משפחות אינן יכולות לבשל בחדר שלהן, ובעצם ארוחת הבוקר כאן היא מ-7:00 עד 9:30 ולכן אנחנו מתחילים את יום הלמידה ב-09:30.

בבית הספר הממלכתי-דתי זה מתחיל בחצי שעה תפילה, ואח"כ לימוד של קודש. ובבית הספר הממלכתי בשיר של יום, ואז מפגש. אז אנחנו בעצם נמצאים בטווח של בעצם סדר יום של מלון. כמו שכל משפחה הולכת לחופש, יש לה סדר יום של המלון, אנשים פה נמצאים, זה סוג של כבלים כבר. ענייני הכביסה, ענייני הניקיון. הרבה מאוד עניינים של המוגנות של הילדים שמסתובבים ומעליות, וחצרות ואיך יוצאים ואיך באים. זה דברים שאנחנו נדרשים לטפל בהם גם במסגרת בית הספר.

בתי הספר פועלים מ-09:30 עד 13:00. ב-13:00 בעצם ההורים באים, לוקחים את הילדים ויורדים איתם לארוחת צוהריים. בהתחלה היו לנו גם קשיים עם סנדוויץ', בין השעות האלה הילדים לפעמים רעבים, אז המלון לא באמת הרשה להוציא סנדוויצ'ים מחדר האוכל, וביקשנו מהם פירות ושתייה. בקיצור יש פה התנהלות שהיא לא רגילה.

אני ביקשתי מהרב נתנאל, שהוא מנהל בית ספר משדרות, לבוא ולשוחח, כי אנחנו לא נוכל ללכת למלון שלו. אבל אני גם מאוד רוצה שנספיק כמה דקות לראות כאן, אם אדוני רוצה לעלות ולראות את ההתנהלות בכיתות, אבל כיוון שהכיתות מאוד קטנות, אז נעשה את זה באמת צוות מאוד מצומצם.

- - - כבר העלית את הסיפור של המתנדבים, ואני, אני חושב שגם חובתנו בסוף גם, מתנדבים זה טוב, זה מעולה, זה מצרך. אבל בסוף אנחנו גם צריכים להבין שיש לנו אחריות גדולה כלפי אותם תלמידים, ואנחנו צריכים לדעת איך אנחנו עוקבים אחרי אותם מתנדבים לראות שבאמת אנחנו לא נופלים על איזה מתנדב, לצערי, שבא ויכול לפגוע בתלמידים בצורה כזו או אחרת. אז האם יש איזשהו מעקב כלפי המתנדבים. יודעים מי הוא האיש, איך הוא.

אז קודם כל זו אחריות מאוד גדולה. כל מתנדב שמגיע בעצם הוא עובר איזשהו תהליך של ראיון, והמתנדבים מגיעים בדרך כלל ממקום מסודר. או מהמזכירות הפדגוגית – מדריכים שצריכים לצוות אותם למקום עבודה. או אנשים שאנחנו מכירים מתוך המחוז, שבתי הספר טרם נפתחו, או גמלאים של המשרד. מפקחים וכו', סטודנטים. או ממכון מנדל, מנהיגות חינוכית שגם כן תורמים. זה לא אנשים שבאים ממקומות שלא מוכרים.

בכל זאת מי שהוא לא איש חינוך, והוא גבר מעל גיל 18, מחויב להביא אישור על היעדר עבירות מין מהמשטרה. אנחנו מאוד מקפידים על זה, ומקביל המנהל החינוכי הוא פשוט עורך רשימות עם תעודות זהות של כל המתנדבים. זה גם לצורכי ביטוח, אבל גם משהו ממוסד, זה לא בא והולך.

בגלל העניין הזה של המתנדבים והשעות ואיך מייצרים, אחד האתגרים שלנו בלהפעיל, קודם כל כל יום-יומיים שבוע אנחנו צומחים בצורה, זה יוצר סחרחורת ברמת כמות המוקדים שאנחנו מפעילים. העניין הוא באמת הקושי לתחזק את המתנדבים האלה לאורך זמן. עכשיו יש צורך באמת לתשלום. אם אתה רוצה לייצר מסגרות שהן מייצרות קביעות ויציבות וזה חוסן, קביעות ויציבות זה חוסן במיוחד עבור האוכלוסיות האלה, צריך למצוא פתרונות של תשלום יותר מובנות, שיעזרו לנו לייצב את המערכות האלה, וכאן אנחנו צריכים אתכם.

נתנאל לוי, מנהל בית ספר נריה בשדרות בשגרה. ובעתות חירום כאלו נקראת להצטרף לניהול בית הספר הממלכתי-דתי בלאונרדו לצחי, שכבר כמה ימים לפניי שם.

הבוקר היה לי מקרה עם ילד מעט מאתגר, אני לא מכיר אותו, משדרות. קראתי אליו אליי, אמרתי לו 'באיזה בית ספר אתה לומד'. אומר לי 'אני לא יודע'. שאלתי מהסביבה ילדים, 'אתם יודעים איפה הוא לומד', אמרו לי 'לא'. טוב, נהיה קצת יצירתיים. אמרתי לו 'אפשר לצלם אותך ולשלוח לשתיים שלוש מנהלות שאני מעריך שאתה לומד שם'? אמר לי 'כן'. שלחתי וכך איתרתי את בית הספר שבו הוא לומד. קיימנו שיחת וידאו בוואטסאפ עם המנהלת שלו. זה היה מרגש מאוד. הוא ראה את המנהלת שלו והוא בכה. והיא אמרה לו 'תחבק אותו בשבילי'. וזה היה כל-כך מרגש, וזה מה שחסר כרגע לילדים, את הדמות הזו. את היציבות הזו. ואנחנו כאן משתדלים עד כמה שניתן לספק את זה עבור הילדים. ללא ספק יש גם אתגרים רבים שנאמרו כאן.

הצעד הראשון שקיימנו זה להפריד את כיתה א' משאר השכבות. וכך אנחנו פועלים, וכך בגדול תלמידים שלי מבית הספר – הוא מונה כ-200 ילדים – מפוזרים בכל רחבי הארץ מאילת ועד חיפה ואפילו צפונה. רוב הילדים משובצים למרכזים חינוכיים במלונות או במרכזים של בתי ספר בסבב ב'. יש ילדים שהשתלבו לבתי ספר קיימים, גם פה בירושלים, אבל מעט מאוד ובעיניי זה פספוס גדול. ומיעוט של המיעוט שכרגע לא בשום מסגרת ואיתם אנחנו מנהלים לימודים בזום. שכידוע זה לא אפקטיבי.

הסיפור של המתנדבים הוא נפלא ומבורך. יחד עם זאת, אני חושב שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. וכמנהל בית ספר אני מתמודד עם אתגר של כוח אדם – איך אני כמנהל בית ספר יכול לרתום או לגרום למורים שלי להצטרף לפעולה הנפלאה הזאת כשממלא המוטיבציה שלהם היא נמוכה. ואני לא מדבר דווקא על המיקום שבו המלונות האלו שוהים, ולפני שעה קלה קיבלנו תזכורת למיקום המאתגר הזה. אני מדבר בכלל על מקומות אחרים בארץ. למה שמורה, איזו מוטיבציה תהיה לו להצטרף למערך הזה, כשממלא המשכורת שלו תגיע בזמן שקל אחד פחות? אני אומר את זה בכאב רב. המשכורת של המורים שלי היא חשובה לי, עד האגורה האחרונה. אבל לא ייתכן שהם לא יקבלו הנחיות ברורות להיות חלק מהמערך הזה, אחרת שום מוטיבציה אין להם. הם ילמדו אולי חצי שעה, אולי שעתיים בשבוע ויקבלו את אותו שכר. למה שהם יהיו פה?

- - - אם היינו מכניסים באותן רמות, כמה שיותר באותו מקום, זה היה נותן - - -. זאת התובנה הכי בסיסית שהייתה לנו. אם מביאים לאותו מלון - - -.

נניח מחליטים ששדרות מתיישבת בירושלים. אז כל מערך החינוך מגיע לירושלים, כל מערכת החינוך, כל הסייעות, כל המטפלות, כל המורים, כל המנהלים נמצאים עיר מול עיר, היה הרבה יותר קל.

אבל זו גם התנהלות בין משרדים. משרד התיירות כרגע, ברגע שעכשיו זה עובר ממשרד הביטחון למשרד התיירות, לא מאפשרים מעבר בין מלונות. אנחנו עכשיו נמצאים במצב שאנחנו מחזירים אנשים לשדרות כדי שהם יהיו שם, שישי-שבת, סוג של ריענון. ואז פינוי לירושלים, וגם פה צריך כל פעם לבדוק ששני חדרים פנויים במלון, ומיד מכניסים משפחה חרדית נוספת כדי שתצטרף למערך.

רק לצורך העניין לסבר את האוזן, יש לנו מערכי חינוך בכל הארץ מנתניה, יש לנו מנהלים בבתי ספר בנתניה, וינגייט, הרצליה, תל-אביב, ים המלח אחד המערכים הגדולים ואילת, באילת יש לנו 8,500 תושבים משדרות, זה אחד המערכים הכי גדולים שלנו. ירושלים ואילת זה הכי גדול. גם פה בירושלים יש לנו מערכי למידה ב-17 מלונות ועדיין הקושי הגדול זה למשל אילת. שיש לנו 69 ילדים רק מהמגזר החרדי, שאין תלמוד תורה קולט, לצורך העניין. והילדים שם, כאילו ההורים, הסכנות הרוחניות שילד נחשף אליהם, לא רק הסיפור הלימודי, אלא גם הסכנות שאנחנו עוד נשלם עליהם את המחיר. חלילה, אבל שיהיו בהמשך.

השאלה אם אנחנו רוצים ללכת לסיור ואחר-כך לחזור כאן לדיון? משהו קטן להזכיר רק, את הבעלויות, בעל-יסודי. רשת עמי"ת, רשת אורט שהם מאוד משתפים פעולה במובן ארצי, ואנחנו בקשרים איתם ממש תומכים ועוזרים.

- - - ילדים שלא התקבלנו למעונות, אנשים שבאופן עצמאי, איך אתם בקשר איתם? אם הם מגיעים אליכם - - -.

הם מגיעים אלינו, יוצרים איתנו קשר ואנחנו מציעים להם את מה שהמלון יכול להציע. חלקם גם באים נעזרים.

אנחנו נסגור את הדיון. אני רוצה להודות לכם שבאתם. באמת אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים, מירב המאמצים. ראיתם, תיכף תראו. מקווה לימים טובים ורגועים יותר. תודה.




הישיבה ננעלה בשעה 12:10.