פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



23
ועדת החינוך, התרבות והספורט
18/10/2023


מושב ראשון


פרוטוקול מס' 102
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ב' בחשון התשפ"ד (17 באוקטובר 2023), שעה 12:00

החינוך המיוחד במלחמת "חרבות ברזל"- סקירת משרד החינוך

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
משה טור פז
קטי קטרין שטרית

דבי ביטון

ענת גרייפנר - מנהלת שירות לילדים ומתבגרים, מינהל מוגבלויות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

עו"ד מנחם גולדין - מנהל תחום חינוך, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

אמנון הרשושנים - חבר צוות חינוך, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

רויטל לן כהן - צוות ניהול, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

עאיש אבו עמרה - מנהל בית ספר לחינוך מיוחד, ארגוני מנהלים

נתן צבי פינקל - מנהל תיכון לחינוך מיוחד, ארגוני מנהלים

אבי סרוסי - סגן יו"ר הנהגת ההורים הארצית, ארגוני הורים

מירום שיף - יו״ר הנהגת ההורים הארצית

דמיאן קלמן - מנכ"ל, עמותת קשר, הבית של המשפחות המיוחדות

עדית סרגוסטי - אחראית יישום מדיניות, בזכות

מור דקל - יושבת ראש העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך

אתי וייסבלאי - ראש תחום, מרכז המחקר והמידע

תמי אומנסקי – מנהלת אגף א' (חינוך מיוחד), המנהל הפדגוגי – אגף, משרד החינוך
עמוס תמם – יועץ בתחום החינוך המיוחד במרכז השלטון המקומי

תמי סלע

יהודית גידלי

תמר פוליבוי

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



החינוך המיוחד במלחמת "חרבות ברזל"- סקירת משרד החינוך

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא החינוך המיוחד במלחמת חרבות ברזל – סקירה של משרד החינוך, וכמובן ירידה לעומק, לפרטים, לאור הסקירה שקיבלנו מהשרים שלשום. כמובן בפתח דבריי אני רוצה לשלוח שוב את תנחומיי לנרצחים, איחולי החלמה מהירה לפצועים, ותפילה לחזרתם במהרה ובבריאות של החטופים.

אני רוצה לומר שמבחינתי הנושא של חינוך מיוחד – ואני אומר את זה כל הזמן – הוא אחד הדברים החשובים, בוודאי שלנו כחברה, ואני חושב גם כוועדה. אנחנו צריכים לשים דגש, שמדובר בקהל שבסוף היכולות שלו גם להתמגן בזמן אזעקות וגם את הצורך להיות במסגרת כלשהי, בוודאי לאור המצב שבחלק מהמשפחות אחד ההורים בקרב או בהכנה, ואז ההורה צריך לקחת את ההחלטה, האם לצאת לעבודה או להישאר עם הילד בבית. לכן יש לשים דגש מיוחד על שיחות מאחורי הקלעים. אני חושב שהשר אמר את זה גם פה, אבל שיחות מאחורי הקלעים זה דבר ברור גם למשרד וגם לשר עצמו.

אנחנו מכירים גם את העמותות וגם את מי שפועל בתוך המסגרות החינוכיות, לאור העובדה ששם ניתן לתת את המענה הטוב והמדויק לתלמידים, ולאור העובדה שהתלמידים ברוב המקומות לא חזרו למסגרת החינוכית, מה שפוגע באופן ישיר בטיפול החיוני שהם אמורים לקבל. לכן אנחנו צריכים יחד עם המשרד ועם הגורמים האחרים – רווחה ובריאות – לראות איך להקים רשת ביטחון במערך הטיפולים בבתי הספר, כדי שהתלמידים אכן יוכלו לקבל את הטיפולים.

אני רוצה שנוכל לבדוק את ההתאמה בין ההנחיות שבין משרד הבריאות לבין משרד החינוך. יש פה דברים חשובים שאמורים להשתלב יחד לאור המצב. זאת לא ביקורת, אבל כמובן לאור מצב החירום לפעמים יוצאות הנחיות לא ברורות – לא להורים, לא למוסדות, ובוודאי לא לגורמים המטפלים בשטח.

תמי נמצאת אתנו בזום? משרד החינוך, בוקר טוב. אם אפשר לקבל סקירה, ברשותך, מה נעשה עד עכשיו ומה התכנונים. אחרי זה נשמע גם את גורמי המקצוע. אני אתן להנהגת ההורים לשאת דברים ישר אחריך, כי הם צריכים להגיע לוועדת החוץ והביטחון. בבקשה.

קודם כל, אני מצטרפת לימים שלך. אנחנו בימים קשים וכואבים שעוברים על כולנו, בפרט על תושבי הדרום, ובכלל זה התלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחד. אנחנו צריכים לזכור שחלק מהם נמצאים בבתים עוד מהחופשה של יום כיפור וסוכות. זה מאוד מאוד מורכב וקשה למשפחות.

השר מבקר בשטח, הגיע למסגרות של החינוך המיוחד, ביקר באבן יהודה בכיתת תקשורת, ביקר בבית ספר כוללני בתל אביב, בית ספר ונצואלה, וביקש שאני איידע שהוא רואה בהתגייסות הצוותים כל יום יותר ויותר, שיש תלמידים שכן מצליחים להגיע ומורים שכן מתגייסים. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו בהקשר הזה.

אנחנו כמובן פועלים בהתאם להחרגות של פיקוד העורף וההיתכנות לפתוח את המסגרות. אנחנו באמת רואים שיותר ויותר מסגרות נפתחות מיום ליום. אנחנו עוקבים אחרי זה. זאת ההנחיה שלנו, לתת עדיפות למסגרות החינוך המיוחד – איפה שאפשר לפתוח אותן, לפתוח אותן. אני מדברת גם על הכוללני, גם על הגנים כמובן, גם על הכיתות וגם על השילוב.

ממש הבוקר, בשותפות עם השלטון המקומי ובתיאום עם הנהגת ההורים ובתיאום עם נציבות שוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות, פרסמנו היום מודלים ללמידה פיסית, שיאפשרו כל מיני אפשרויות לתת מענה לתלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחד, ואני טיפה ארחיב. אנחנו יודעים כרגע על הקמה של הרבה מאוד מתקני קליטה. כמובן שאיפה שניתן לתת מענה בתוך מתקני הקליטה, ניתן מענה בתוך מתקני הקליטה. אחת ההנחיות שלנו היא שבמתקני הקליטה יהיו נציגים של החינוך המיוחד, כדי שנוכל גם למפות וגם לתת מענים. אנחנו מחוברים למנהלת של מתקני הקליטה. סביב מתקני הקליטה אנחנו ממש עובדים בימים אלה על פרסום של הרבה מאוד תכנים פדגוגיים, רגשיים, חברתיים לעבודה עם תלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים, אבל התחלתי לדבר על המודלים ללמידה פיסית.

תמי, ברשותך, לפני המודלים, האם יש לכם נתונים ומיפוי מדויקים של המסגרות שאכן כבר נפתחו?

עדיין לא, עדיין לא, זאת אומרת: יש למשרד – ואם יהיה צורך, אנחנו נעביר את הדיווח הזה – אין לי נכון להיום לרגע זה. אצלנו בחמ"ל מעודכנים כלל הנתונים. אם יהיה צורך, אנחנו נעביר את זה.

אני אשמח לקבל את זה, כי בלי זה יהיה מאוד קשה לנו לעקוב איזה מסגרות אכן נפתחו, מה המחסור ומי התלמידים שלא מקבלים מענה.

זה נכון, אבל כיוון שאנחנו נמצאים היום במקום שזה לא הילד בבית הספר שלו, כי ילדים פונו, משפחות עברו, ילדים במתקני קליטה, אז קשה מאוד להסתכל רגע על כל התמונה בצורה הזאת, ולכן אנחנו מאפשרים עכשיו מודלים שונים. מודל אחד זה הגעה לבתים של צוותי חינוך, טיפול וסיוע.

ילדים זכאים לשירותי חינוך מיוחדים, שזקוקים לתמיכה בלמידה מרחוק וזקוקים לתמיכה בבית, ככל שניתן, אנחנו מאפשרים לצוותים להגיע לביתם, זה אחד המודלים.

בניתם את המודל הזה בשיתוף פעולה עם משרדים אחרים – רווחה, בריאות? הם מעורבים במודל?

לא, לא עם משרדי הממשלה. בנינו נותו בדומה למה שהיה בקורונה, בנינו אותו עם השלטון המקומי, איגוד מנהלי מחלקות חינוך, הנהגת ההורים ונציבות שוויון זכויות שהיו שותפים. איתם בנינו את זה. אני מדברת כרגע על מענה רגשי חינוכי, על מה שמשרד החינוך יכול לתת.

אני מזכירה שאתנו לא דיברו.

נכון, אכן. מודל אחר שאנחנו מאפשרים כרגע ופורסם גם היום הוא הקמה של מרכזים חינוכיים טיפוליים ברשויות, שוב – ככל שניתן בהובלת המחוזות ובשיתוף הרשויות – גם כדי לתת מענים לתלמידים שלא יכולים כרגע להגיע למקומות אחרים, וגם ההורים שלכם צריכים קצת להתאוורר, וכן לאפשר להם איזשהו מענה בתוך הרשות עצמה.

בנוסף, כל מיני אפשרויות לשינוי קליטה, זאת אומרת: אם ילד נמצא במתקן קליטה, אבל הוא לא יכול לקבל מענה במתקן קליטה ויש בית ספר או מסגרת ליד, שכן יכולה לתת מענה, לאפשר את זה; או ילד שעבר עם משפחתו למקום אחר, לאפשר לו לקבל את המענה במקום אחר.

אתמול סגרנו את כל ענייני הביטוח, שהיה מאוד מאוד חשוב לגבי הניוד של הצוותים שלנו בהקשר הזה. פורסם גם אתמול נוהל קליטת תלמידים, לא רק לחינוך המיוחד, אבל גם לחינוך המיוחד שמאפשר את כל הדברים האלה, זה לגבי למידה פיסית.

לגבי למידה מקוונת, בתי הספר, המסגרות והכיתות שלומדים בלמידה מקוונת, חלק מהתלמידים יכולים יותר, חלק מהתלמידים יכולים פחות. לכן גם המודל של הגעה לבתים יכולים לסייע. יחד עם זה, גם פרסמנו נהלים בנושא הזה, ויש גם אפשרות לטיפול מרחוק עבור ילדים, וגם את זה פרסמנו, וגם תמלול מקוון לאוכלוסיית כבדי שמיעה וחירשים.

דבר נוסף שאנחנו עשינו ועושים – יש מוקד סיוע רגשי של משרד החינוך לצוותים, משפחות ותלמידים. אנחנו מעבים את המוקד הזה במטפלים מומחים מהחינוך המיוחד, בעיקר מטפלים מאומנויות. אפשר להתקשר למוקד הזה ולקבל מענה למשפחות, לתלמידים ולצוותים שלנו.

תמי, המוקד הזה פורסם?

כן, פורסם.

איפה?

אני שואל את השאלות, אני לא צריך עזרה. תמי, ברשותך, איפה זה פורסם?

זה פורסם דרך הדוברות של משרד החינוך, זה פורסם בפייסבוק, זה פורסם באתרים, זה פורסם בכל מקום.

כשהם רוצים, הם יודעים לשלוח אס-אם-אס לכל הורה במדינה.

אני ממש אשמח להקשיב לכל הקולות. אנחנו במצב חירום, מנסים לעשות כמיטב יכולתנו, זה לא מצב רגיל. אני עוד אוסיף, שאנחנו פתחנו כתובת ייעודית למתן מענה רגשי לאוכלוסיית כבדי השמיעה והחירשים, בנוסף למוקד הסיוע הרגשי שהוא טלפוני.

ממש בימים אלה אנחנו שוקדים על הקמת שולחן עגול, יחד עם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, יחד אתנו שולחן עגול בין-מגזרי כדי שכל העמותות, כל החברה האזרחית ובטח הנהגת ההורים – אני יודעת שיש הרבה מאוד רעיונות והרבה מאוד מחשבות – חשוב שכולם ייכנסו מתחת לאלונקה.

אני מבקשת לא להיות בעמדת מבקר המדינה. כולנו צריכים להיכנס מתחת לאלונקה, וכתף אל כתף לראות איך אנחנו נותנים מענים הכי טובים שאנחנו יכולים. לאוכלוסיות שלנו

אנחנו מרכזים כרגע רשימה של אנשי קשר סביב המוגבלויות השונות שלנו. יש הרבה מאוד שאלות לגבי תלמידים עם מוגבלות פיסית, יש הרבה מאוד שאלות לגבי תלמידים כבדי שמיעה, חירשים ולקויי ראייה. יש הרבה מאוד שאלות סביב המוגבלות השכלית, או סביב התקשורת. אנחנו נרכז רשימה של אנשים שלנו, שיהיו בפניות לתת מענה לשאלות שיגיעו מהשטח עבור המוגבלויות השונות.

מדי יום אנחנו שולחים אגרת יומית לצוותי החינוך ולהורים. באיגרת הזאת אנחנו מעדכנים נהלים, הנחיות, אבל הרבה מאוד חומרים ודברים שהשטח זקוק להם. זה יוצא כל יום באופן מסודר לכל השותפים. משרד החינוך מקיים שולחן פורום שותפים. נמצאים בפורום הזה הרבה מאוד משותפים, גם הנהגת ההורים וגם נציבות שוויון שהצטרפו אתמול. הדיון קשור לא רק לחינוך המיוחד, אלא בכלל להיערכות משרד החינוך בעת החירום.

בנוסף אנחנו מקיימים וובינרים לצוותי חינוך. אתמול היה וובינר, היו יותר מ-500 אנשי חינוך וטיפול שהצטרפו לוובינר בנושא טיפול בטראומה, סיוע ראשוני בנושא טראומה. אנחנו נותנים שם כלים להתמודדות תלמידים עם מוגבלויות בחירום. ממש בימים אלה יחד עם הנהגת ההורים, אנחנו רוצים לייצר וובינרים יחד עם שפ"י, השירות הפסיכולוגי הייעוצי בדיוק במתכונת שכל יום שני מתקיימים להורים.

אנחנו משתדלים לתרגם את המסמכים לשפות שונות כדי להנגיש אותם לכלל האוכלוסייה. הצגתי את הדברים העיקריים.

אני רוצה לחזור על המשפט שאמרת, שאנחנו לא צריכים להיות בעמדת מבקר המדינה. אני חושב שהוועדה לא נמצאת בעמדה של מבקר המדינה. ההיפך, העובדה שהחלטנו לכנס את הוועדה והחלטתי גם לצמצם את הדיונים ולקיים דיון אחד בשבוע בנושא מסוים, כדי לתת גם למשרד ולגופים להיערך, היא כדי שנוכל להשמיע גם את הקולות של אזרחי ישראל וגם של אנשי המקצוע שלא נמצאים ולא עובדים במשרד וגם חברי כנסת, ולנסות לתת יד ולהיכנס מתחת לאלונקה.

שלום אדוני יושב הראש, בוקר טוב, זה באמת טוב להיות, אני בהפסקה בין המשמרות שלי במילואים, אבל היה לי מאוד חשוב לבוא לדיון הזה ולדיון בוועדת החוץ וביטחון. כידוע, אני תמיד אומר שחינוך וביטחון אלה שני הדברים הכי חשובים בישראל, והם כרוכים ומשולבים אחד בשני.

בפתח הדברים נזכיר, שיש לנו לפחות תלמידת חינוך מיוחד אחת שנמצאת בשבי החמאס, שאנחנו מכירים את השם שלה וגם את זה צריך לציין כאן.

יש שלושה.

אלה מקרים קשים במיוחד, והם צריכים להיות במרכז הפוקוס, מעבר לכל הקושי הצבאי והאזרחי שלנו.

אני בצבא, נמצא באוגדת עזה. התמונות במילואים הן תמונות קשות, אבל אחרי המכה הקשה מאוד שחטפנו בהתחלה, הכוח האזרחי בישראל, הכוח החברתי, ההתגייסות הם מדהימים. אין ערב שבו לא מגיעים אזרחים עם מאות מגשים של אוכל לאלפי חיילים ודואגים לכל פרט, וההתייצבות הישראלית בשעה הזו היא מדהימה, והיא הכוח הגדול שלנו להתמודד עם העניין, ועל זה תודה לכל מי ששומע ורואה.

החינוך, כמובן, צריך לעמוד במרכז העשייה הממשלתית ובמרכז ההתמודדות במלחמה הזו, והחינוך המיוחד במרכז של המרכז; וכאן בעיניי צריכים להיות כמה מצפנים – קודם כל, המדינה צריכה לעשות הכול כדי להחזיר את מערכת החינוך לתפקוד ככל הניתן. זו לא מערכה קצרה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חודשים, גם לא שבועות, שבהם המערכות מושבתות. אם זה נכון לגבי כל ילד, בוודאי זה נכון לגבי החינוך המיוחד.

בלי להרחיב יותר מדי בנושא, אני חושב שהסיפור המקוון היום במצבה של מדינת ישראל הוא פלסטר. למרות שהוא נוסה בתקופת הקורונה, הוא חינוך יחסית בסיסי, לא משוכלל, עם הרבה מאוד כלים שלא עומדים לרשות מערכת החינוך. הם נמצאים במערכות אזרחיות, אבל במערכת החינוך הם לא קיימים, ולכן כשאומרים חינוך מקוון או למידה מרחוק, צריך לומר 20%, 30%. זה יותר טוב מכלום, אבל זה הרבה פחות טוב ממה שצריך. לכן השאיפה שמשרד החינוך הכריז עליה השבוע – של חזרה עד כמה שאפשר למסגרות, היא נכונה.

בחינוך המיוחד זה צריך להיות המצפן. למעט חריגים, למידה מקוונת בחינוך המיוחד לא נותנת מענה, והמצפן צריך להיות שכרבע מיליון תלמידים – ומתוכם בעיקר עשרות האלפים שהחינוך המיוחד, המורכב ביותר – צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות של החזרה ללמידה, ואת זה אני אומר בשני אופנים: קודם כל כלפי הילדים עצמם, שההימצאות שלהם בבית היא בלתי אפשרית; ופעם שנייה כי זה משפיע על משק בית שלם, חלקו מגויס, חלקו במאמץ האזרחי, ומשבית עשרות אלפי משפחות שלא מתפקדות. לכן אני חושב שצריכה לצאת מכאן הקריאה לוועדה, שמהר ככל הניתן, כולל משפחות מעוטף עזה וקו העימות בדרום, צריכות לקבל מענה פנים אל פנים בבתי ספר, פיסית במפגש ככל הניתן, וזה צריך להיות הפוקוס של המערכת. אמרתי 250,000, אבל המספר האמיתי שאנחנו מדברים עליו הוא בערך 50,000, קצת פחות. אני מדבר על ילדי החינוך המיוחד הכוללני, זה 2% מהמערכת. הם צריכים להיות בבתי הספר אתמול, מי שלא נמצא, אחר כך השאר ואחר כך כל המערכת. זה צריך להיות סדר העדיפויות וזה הקול שאני רוצה להוציא כאן מהוועדה.

עוד משפט שהוא לא חינוך, אבל אני אגיד אותו כאן, כי זה המקום לומר אותו. אני הייתי אתמול באוגדת עזה ברגעים שבהם נפגע בית החולים בעזה, ואני אומר כאן ממקור ראשון, לא צה"ל עשה את זה, לא אנחנו פגענו, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע פגיעה של חפים מפשע. אנחנו עושים דברים מדהימים לפגוע בחמאס, ודברים מדהימים לא פחות כדי לא לפגוע בחפים מפשע, ובית החולים שם נפגע מנפל של הג'יהאד האסלאמי, ואנחנו בצה"ל עושים עבודה מדהימה כדי להגן על אזרחי ישראל, לפגוע קשות בחמאס אחרי המכה הקשה שחטפנו, ולא לפגוע בבלתי מעורבים, ואת זה צריך לומר כאן בצורה ברורה. תודה רבה.

אני רוצה לחזק את דבריך ולהגיד שכששמעתי את זה, אפילו לא עלה בדעתי שזה יכול להיות מהצד שלנו. היתה לי שיחה אחרי זה עם יו"ר קבוצת ידידות ישראל-צרפת, שחלק מהמשלחת היתה פה אתמול. קיבלנו חיזוק מיד לאחר האירוע הזה, והוא אמר לי: ברור לי שזה לא בא מישראל. אנחנו מקבלים גם תמיכה מהעולם, רק אנחנו צריכים להילחם בנרטיב השקרי.

נכון מאוד. תודה רבה, אני ניגש לוועדת החוץ והביטחון. אם אני אספיק, אני אחזור.

תודה, ותשמור על עצמך גם.

בבקשה, יו"ר הנהגת ההורים.

אין ספק שאנחנו נמצאים בתקופה מורכבת, ויש לנו מספר היבטים שצריכים להסתכל עליהם בכל נושא התלמידים, ובטח בחינוך המיוחד. בנוהל שפורסם הבוקר ושעבדנו עליו בימים האחרונים יחד עם שלל הגורמים – משרד החינוך, השלטון המקומי, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות – הנוהל הזה מקיף בסך הכול את כל האפשרויות שיש לנו. קודם כל התושבים שפונו מהעוטף, מאשקלון, משדרות ושפונו מסודרת, אפשר יהיה לתת להם מסגרת שמתאימה להם, או להתחבר למסגרת שמתאימה להם בעיר אליה הם הגיעו. משפחות בודדות שיצאו מכל המקומות האלה, גם להן נתנו פתרון. גם הן יוכלו להיכנס בתוך כל יישוב שלהן למסגרות המתאימות שלהן.

מעבר לזה, תושב שגר בנתניה והילד לומד בתל אביב, ונגיד שתל אביב היא אדומה והוא לא יכול להגיע לבית ספר, יש אפשרות להעביר אותו למסגרת אחרת במקום יותר בטוח? הוא יכול לקבל שם מענה. ילדים שעדיין ילמדו מהבית, זאת אופציה שתהיה קיימת בזמן הלחימה, הם יהיו מקומות שאי אפשר יהיה להעביר פיסית את הילדים למוסדות החינוך בגלל סכנת מלחמה. גם להם נתנו פתרון להביא את כל הגורמים, את כל המעטפת החינוכית שמגיעה להם מטעם המדינה אליהם הביתה.

אפשרו לפתוח מוקדים רשותיים בתוך בתי הספר. נתנו היקף מלא. הנוהל הזה פורסם רק הבוקר, כי הוא צריך לעבור את כל האישורים. עוד לא הספקתי לקרוא את הנוסח הסופי סופי שלו.

מי מתכלל את זה?

משרד החינוך מתכלל את הנוהל הזה. הוא נעשה יחד עם השלטון המקומי, כי לא מעט ממנו מיושם על ידי השלטון המקומי.

גם המידע ברוב המקרים נמצא אצלו.

כן, ברור, רוב המידע גם נמצא אצלו. גם כל עיר נפתחת עכשיו על ידי החלטת ראש הרשות, הוא קובע מה מתחיל ומה לא מתחיל, והוא זה שעושה את הדברים האלה. זה לא בשלטון המרכזי, כי יש שוני אדיר בין הערים במדינת ישראל ברמה הביטחונית, ולא תמיד אפשר לעשות את זה. יש הבדל עצום בין אשקלון להוד השרון, לכרמיאל ולכל עיר אחרת. כמובן שיש דגשים איך לעשות את הדברים האלה. גם מגיעה הסעה למי שהולך למרכז רשותי, הבעיות הגדולות היום הן שההסעות לא מתפקדות כרגע במדינת ישראל בגלל התקופה הזאת. לא תמיד יש את ההסעות האלה, יש כבר נוהל הסעות. זה מהווה בעיה, בטח בחינוך המיוחד, שאין הסעות באופן מסודר.

הבקשה שלנו קודם כל בתחום ההסעות לתת מענה לחינוך המיוחד ואחר כך לכל שאר הגורמים האחרים. עדיין יש מקומות שזה מאוד מאוד בעייתי. גם צריכים לזכור, שההורים עצמם לא תמיד רגועים להעלות את הילד להסעה, הם לא תמיד בטוחים בעצמם לעשות את הדבר הזה. זה לא משהו שהוא מובן מאליו לעשות אותו.

בסך הכול יש עבודה משותפת, כמו שנאמר על ידי תמי אומנסקי, בחמ"ל שותפים פותחים שולחן עגול עם כל הגורמים הרלוונטיים. משרד החינוך הזמין את כל הגורמים, לשמוע אותם ולהעלות בעיות. אנחנו נמצאים גם בחמ"ל שמטפל בנעדרים ובנפגעים וגם באלה שפונו כדי לתת שם מענים. יש לנו קשר עם היו"רים היישוביים בשני החבלים בעוטף, גם עיר כמו אשקלון ושדרות. אנחנו נותנים שם מענה יום יומי עם כל הפתרונות שאפשר לתת.

כמו שנאמר פה, אני בטוח שנצליח לעשות את הדברים קצת יותר טוב. זה לא פשוט, זה לא רץ תמיד מהר בקצב שכולנו רוצים. כולנו רוצים הכול אתמול, כאן ועכשיו. יש מורכבויות, אבל אני אומר שבעיה אחרי בעיה נפתרת. אתמול בלילה פורסם נוהל, איך משפחות שהתפנו באופן עצמאי פונות לאגף החינוך אצלן, כולל חינוך מיוחד, כולל כל הילדים, מה הן עושות כדי להירשם במוסדות חינוך פיסיים בערים אליהן התפנו, איך הן מתחברות לילדים שם, שלא יישארו בודדים לבד. אנחנו הולכים לפרסם את כל הנהלים האלה, אפשר למצוא את כל הדברים האלה בפייסבוק של הנהגת הורים ארצית במדינת ישראל. נעביר את זה לכל ההורים בכל מקום ומקום במדינת ישראל. אני חושב שבתהליך הזה זה ייראה כמו שצריך. אני מתנצל שאני חייב לעזוב, כי הוזמנתי לוועדת החוץ והביטחון, וחשוב לי גם שם להיות.

לפני שאתה יוצא, כמו שאמרתי לתמי, אני אומר גם לך שהסיפור של המיפוי הוא לדעתי הדבר הראשון שצריך לעשות פה: לכמה אנשי צוות יש יכולת לעזור בכלל, האם יש לנו חלק מאנשי הצוות בעוטף.

הם מגויסים בעצמם.

אין לי ספק שהם מגויסים בעצמם, אני אומר שצריך מישהו שיתכלל את זה. צריך נתונים ברורים. בלי נתונים, הכול על הנייר נראה פנטסטי, כשתעבור לרמת הביצוע, תראה שיהיה לך מאוד קשה.

כמות המסגרות שחזרו עד היום בערים השונות היא לא גדולה, היא מצומצמת. דרך אגב, בחינוך המיוחד, אם אני אקח אחוזים, דווקא ברמת גנים כוללניים, כיתות קטנות, במקומות האלה שזה בתוך העיר שיש פחות בעיות של הסעות או שאפשר לפתור אותן יותר על ידי ההורים או לא משנה איך, חזרו טיפה יותר באחוזים. עדיין החזרה היא איטית מאוד. התושבים, ההורים, מפחדים להחזיר את הילדים שלהם, זה לא משהו שרץ. צריך להבין שגם בערים שפתחו, לא תמיד כולם מגיעים למסגרת, כי יש לא מעט אנשים שמפחדים.

ברור, ולכן אם יהיה מיפוי מדויק, אתה תוכל לדעת שבעיר פלונית יש לי אכלוס של 50% מהתלמידים ו-50% החליטו לא להגיע, ויש עיר שמפונה ונמצאת במקום א', ב', ג', שם יש תלמידים שיכולים להגיע לאותן מסגרות, אז להפנות אותם, אבל בלי מיפוי לא תצליח לעשות את זה. לכן צריך מיפוי מדויק עם השלטון המקומי.

אבל זה כל הזמן משתנה, כל יום זה משתנה.

ברור, בהחלט, זה מתעדכן באון-ליין כל הזמן. תודה רבה, מירום.

חברת הכנסת דבי, בבקשה.

כבוד היושב-ראש, ועדה מאוד מאוד חשובה. אני בקשר טלפוני עם הרבה משפחות מיוחדות, כי זה הלב שלי ובשביל זה אני פה. כמובן שמרביתם בבתים, אבל אתמול התרגשתי לשמוע אימא שיש לה ילד עם אוטיזם שלא מדבר, אבל הוא כותב: זה זמן לחיבוקים. היא גרמה לי לדמוע, ואמרה לי: תקשיבי, הוא מתנהג למופת. זה ממש ריגש אותי, כי אנחנו לא יודעים הרבה מה הם יודעים, אבל פתאום להבין שכנראה גם הם מבינים מה קורה פה, זה באמת ריגש אותי.

אני מזכירה שהתלמידים באופן כללי היו בחופש, חופש מאוד גדול, נכנסו מחופש לחופש, מרביתם מאוד מאוד מפוזרים, בטח עם כל הסיטואציה. ילדי העוטף בהחלט חוו טראומות לא פשוטות, ולכן לדעתי חייב להיות צוות – צוות מקצועי, אבל שיהיה בנוי גם עם הורים, כי בסוף ההורים מבינים את הלבבות ויודעים לאן אפשר לנווט. להערכתי, וכמו שאני רואה את זה, ודווקא לא מהכובע של חברת כנסת, אלא של אימא, כל הלמידה היום צריכה להיות יותר חווייתית, במקומות שאפשר לעשות סיורים, מוזיאון, העשרה לנפש, קודם כל אנחנו צריכים לאסוף את הילדים גם מהחוויה הכללית, וכמובן שאנשי העוטף צריכים להיות מטופלים בצורה אחרת.

עם זאת אדוני, אני גם אומרת לך שיש לי קצת אכזבה. אני קיבלתי אתמול הודעה ממחנכת, שלדעתי היא בין המחנכות הכי טובות בשער הנגב, שכל ילד רוצה שהיא תחנך את הילדים שלו, והיא אומרת: יש לי תכנית, אני יכולה לאסוף את הילדים, האוטו שלי עם חוברות, ובמלון שמתאכסנים כל מפוני שדרות, שם לא מוכנים לתת להם חדר. מהבוקר אני מנסה להשיג את דוד פתאל, כי זה אבסורד, יש יוזמות מדהימות של מחנכים שרוצים לאסוף את הילדים, זה לא באופן רשמי, ואנחנו חייבים לתת להם את זה. לדעתי, אם הם מתחילים מתוך המלונות, לאט-לאט כשהם יחזרו למסגרות, לאט-לאט יתחילו לאסוף את השברים. גם יועצת חינוכית שנתבקשה לרדת לים המלח ומוכנה לרדת לים המלח, כבר שבוע רודפת אחריו וכבר גייסה עוד כמה יועצות לרדת למפונים. משהו בתקשורת לא עובד, וזה חבל, כי זאת העת. ככל שנתחיל להחזיר את הילדים האלה למסלול – זה ייקח הרבה זמן, אבל הטפטופים האלה יחזקו אותם. אסור לנו להשאיר אותם באוויר, כי ההורים מדברים והמספרים עולים, וככל שננסה להסתיר, זה לא דור שמסתירים ממנו, ולכן חייב אדוני מיד באיזשהו צוות היגוי, צוות עבודה בצוות עבודה אמיתי ולא רק סיסמאות ודיבורים. צריכים להתחיל ביצועים, אדוני. תודה.

דרך חמ"ל הכנסת, התגייסות של מעל 108 חברי כנסת, טיפלנו במספר פניות כאלה, אז אני מציע לתת שם את היד.

אז אני אעביר את זה, אני גם בחמ"ל.

צריך להבין שבסוף משרדי ממשלה נמצאים בזמן חירום, חלק גדול מהעובדים גויסו למילואים ולכן עובדים ממש במצב חירום, ולכן אנחנו כחברי כנסת נותנים יד ומנסים לעזור איפה שאפשר, ואלה בעיות טכניות שאכן אפשר לטפל בהן.

תמי, את רוצה להתייחס לטענות של חברת הכנסת דבי ביטון?

אלה יותר הבהרות, אני לא רוצה לטעון היום.

תמיד, את רוצה להתייחס להערות של חברת הכנסת ביטון?

דבי, קודם כל תודה רבה. אני באמת מבקשת שאם יש דברים ספציפיים שצריך לפתור, דאגו שהם יגיעו אלינו. אנחנו עושים כל מאמץ לפתור דבר, דבר, דבר, דבר. אנחנו בקשר תמידי עם המפקחים במחוז דרום, עם מנהלי בתי הספר במחוז דרום הכוללניים. אני לא יכולה לתאר לכם גם את הקושי שלהם. המסר והאמירה שלנו – וזה נאמר קודם גם על ידי חבר הכנסת בתחילת הדברים – שאנחנו צריכים לעשות כל מאמץ, אבל כל מאמץ להחזיר את בתי הספר, את הגנים ואת המסגרות, לא רק עבור התלמידים והמשפחות; גם הצוותים, ברגע שמתחילים לעבוד, הם מדווחים כמה זה עושה להם טוב, כמה זה חשוב להם.

אנחנו מדינה בטראומה. כולם בטראומה, כולם בקושי, והסיפור הוא סיפור רגשי חברתי. כשאני אומרת למידה מקוונת, זאת לא באמת למידה מקוונת. כשאני אומרת למידה פיסית, ברור שזה לא הסיפור. הסיפור הוא קודם כל רגשי חברתי, אז לגבי הדברים של דבי, איפה שיש בעיות וצריך לפתור אותן, אנחנו נפתור אותם. הסיפור של המפונים, המתפנים ומתקני הקליטה מתוכלל ברמת משרד. החינוך המיוחד הוא חלק מהסיפור הזה. הוא מתוכלל ומאורגן ברמת משרד, יש מישהי בשם קרן רז נצר שמונתה על ידי השר. היא אחראית על זה. לנו חשוב שבמתקני הקליטה, למפונים ולמתפנים יהיו אנשי חינוך מיוחד כדי לתת מענים, וכמובן לשלוח צוותים.

תודה.

עו"ד מנחם גולדין, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. לפני שאתה מתחיל לדבר, כמו שאמרתי בתחילת דבריי כלפי כל החטופים, אבל בוודאי באופן אישי תפילה אישית כלפי אחיך הדר.

קודם כל תודה, בדבר הזה נעשה ונצליח, זאת המשימה כרגע. אני לא אוסיף הרבה. אני כן אציין את שיתוף הפעולה בוודאי עם משרד החינוך. כפי שציינתי בדיון הקודם, העיסוק שלנו בתלמידים עם מוגבלויות. אני בכוונה לא אומר כל הזמן חינוך מיוחד, כי צריך לציין גם תלמידים שצריך עבורם הנגשה, גם תלמידים שצריכים סיוע רפואי, גם תלמידים שנמצאים במסגרות חינוך מיוחד וגם משולבים, ובזה אנחנו נמצאים בקשר עם משרד החינוך בכלל ובפרט עם אגף החינוך המיוחד, ומפה שלוחה תודה על שיתוף הפעולה.

חשוב לציין, וציינה גם תמי, שיש עכשיו יוזמה, ואנחנו נעדכן בפרטים. נייצר שולחן עגול, וחשוב להגיד שזה לא רק עם משרד החינוך, אלא לשאלתך שיהיו באמת נציגויות ושתהיה אפשרות – גם החברה האזרחית וכו' – לדבר ולתכלל את הכול, כי זאת משימה מורכבת וקשה. אני לא אאריך בדברים. אני חושב שכולם מבינים את צורך השעה ושתהיה התגייסות לתת את כל המענים. כפי שאמרתי בדיון הקודם, אני מסתכל על המענים לתלמידים כולם, אבל בפרט לתלמידים עם מוגבלויות כמשהו חיוני, שצריך לשקול אותו לצד השיקולים הבטיחותיים והביטחוניים, כי זה החוסן שלנו. תודה רבה.

קודם כל אני מצטרפת לדברים שלך, כבוד היו"ר ושל כל החברים. אנו מחזקות כעמותה גם את משפחות הנרצחים וגם את הפצועים, וכמובן גם אנחנו רואות בראש סדר העדיפויות שחרור החטופים, עם דגש על הילדים ועל חסרי הישע.

אנחנו כעמותה פועלות מהיום הראשון בשטח. נאלצנו קצת להרחיב את הפעילות שלנו ברמת חמ"ל. אנחנו נמצאות בכל המקומות אליהם מתפנות משפחות. אנחנו מגיעות נשות המקצוע, נותנות מענה, נותנות יעוץ, ומביאות אפילו מוצרי בסיס לתינוקות ולפעוטות. מיום ראשון אני באופן אישי מארחת אצלי, עם שלושת הילדים שלי בבית, אישה עם שני ילדים, שהילד בן שש עם אוטיזם בתפקוד גבוה. אנחנו נאלצות להתמודד עם המון המון סיטואציות. אני יודעת על הפעילויות של משרד החינוך ושל כל חברי הכנסת, ואנחנו בשיתוף פעולה. זה באמת מאוד מרגש. כמובן שאנחנו בזמן מלחמה, אבל אני רוצה לציין שני דברים: אחד, גם המהלכים שנאמרים פה, הפרסומים וההנחיות החדשות מרגע לרגע, לצערי לא מספיק מדובררות לשטח. אנחנו לדוגמה היינו בים המלח; ביומיים האחרונים אנחנו מוצאות את עצמנו בקריית אונו, כי הגיעו לשם מעל 100 משפחות מאשקלון, מהעוטף ומכל מיני מקומות שפונו.

מאות ילדים, המערכת עצמה עוד לא יודעת איך להכיל אותם. אנחנו ביקשנו מיפוי – כמה ילדים יש מתחת לגיל שש? מתחת לגיל שלוש? האם יש צרכים מיוחדים, דברים שצריך לתפעל? עדיין לא שם. כשאתה מקודם דיברת על המיפוי, על התכלול ועל המענה, יש שם עדיין אי סדר. נכון שכולנו עוד תוך כדי עשייה, אבל אפשר גם להשתמש בעמותות, בגורמים ובאנשי מקצוע שקיימים בשטח, כי אנחנו יכולות לתת מענה ואקסטרה לדברים, שאולי המערכת הגדולה כנראה לא מצליחות להשתלט עליהם.

נוסף לזה, למשפחות שפונו באופן עצמאי ולא למקומות גדולים ומסודרים, כמו שאני מארחת לדוגמה, אין את המידע. מקודם נאמרה הערה נכונה, ניתן לשלוח אס-אם-אס – ברגע אחד משרד החינוך או הרשות המקומית, כשהם רוצים – עם הסבר ועם תפעול לאיפה ניתן לפנות, ממי אפשר לקבל את המידע. כלומר, יש לנו את הדרכים שאפשר לתת את המענה ואת התכלול של המידע ושל החומר, וזה עדיין לא מתורגם לשטח, כי יש פה עדיין משהו שצריך לפתור. גם פה צריך לשתף את החברה האזרחית ואת העמותות שקיימות בשטח, גם לדברר את החומר, ואפשר גם להשתמש בתקשורת, להתחיל לתת את המענים. אנחנו לא שומעים את זה מספיק. נכון, זה נשלח במיילים לרשויות מקומיות, אבל לאנשים בפועל זה עוד לא מגיע, וזה המענה שאנחנו צריכים.

אני יודעת שאולי תגיד לי שזה לא התחום של ועדת החינוך, אבל עדיין, גילאי לידה עד שלוש סופחו למשרד החינוך. אין עדיין תשובות ומענים לא למעונות, לא למעונות יום השיקומיים, למרות שזאת לא אחריות ועדת החינוך. עדיין, יש פה אלפי ילדים שנמצאים גם במערכת החינוך הזאת, ועדיין אין מענה לא להורים ולא לילדים, ושם זה לא פחות חשוב, כי הורים לא יכולים לצאת לעבודה ולא יכולים להתגייס. אין לנו מענה לפעוטות ולפניות של הורים – אני אפילו לא אגיע לתשלום, כי לפי דעתי אנחנו עוד לא צריכים להתעסק בזה – אבל מה קורה עם פעוטות שנמצאים בבית וההורים צריכים לצאת לעבודה? מי נותן את המענה? גם לגבי מעונות יום שיקומיים, אני אשמח כיושב-ראש ועדה, שתפנה את זה למשרד הרווחה, כדי לתת מענה גם שם.

התחלנו כבר אתמול בבוקר לעבוד גם עם משרד החינוך, גם עם משרד הרווחה וגם עם העמותות הגדולות, המפעילים והבעלויות כדי לבדוק איך אנחנו מטפלים בנושא הזה.

אני אחראית על מעונות היום השיקומיים במשרד הרווחה. מהיום הראשון אנחנו נתנו הנחיה לפתוח איפה שניתן מסגרות רווחה לפי ההנחיה של הרשות המקומית וכמובן לפי הנחיות ההתגוננות של פיקוד העורף. יש מעונות יום שיקומיים לא מעטים שפתוחים. מי שיכול פותח, אפילו חלקית, לפי גודל הממ"ד ולפי היכולת לגייס צוותים. אנחנו בקשר עם המפעילים ומנהלי המעונות כדי לעודד ולתמוך במה שניתן, איפה שניתן לפתוח.

וגם מביאים פעוטות ממקומות אחרים - - -

נכון, אני נתתי לשלב כמה פעוטות ממקומות נקודתיים, שהיו במעונות ופנו אלינו. כל פנייה שהגיעה, טופלה מידית.

למשרד הרווחה יש טיפול לגבי אותם מעונות שיקומיים שנפתחו? כמות? אזורים?

כן, יש לי נתון מדויק נכון לבוקר זה כמה מעונות נפתחו.

אלו מעונות שפנו, אבל איך מי שמחפש יכול לקבל את המידע? את אומרת שמי שפונה מקבל מענה, אבל מה עם מי שלא יודע לאן לפנות?

נכון, רשמתי לעצמי את ההערה שאמרת, ונראה איך אנחנו מפיצים את המידע הזה.

בראשית דבריי, אני רוצה לומר שכארגון מנהיגים אנחנו מתפללים להחזרתם של החטופים ולבנו עם משפחות הנופלים. אני רוצה דבר ראשון לחזק את החלטת שר החינוך בכך שהוא נתן גמישות וסמכות למנהלים להחליט, האם לפתוח את בית הספר. מנהלי בית הספר הם הכוחות השולטים בשטח, הם יודעים את הרגישויות, את המצב, את הכוחות ואת המכשולים שיש בתוך קהילת בית הספר, ולהחליט האם בית הספר ערוך ופתוח לקליטה.

אין ספק שהחינוך המיוחד הוא בראש סדר העדיפויות של כולנו. הוא חייב לקבל את המענה, לילדים עם צרכים מיוחדים, אבל אני רוצה להסב את תשומת הלב, שלהפעיל את בתי הספר לחינוך המיוחד זה קשה שבעתיים מהפעלת בית ספר של חינוך רגיל בתקופה הזאת. יש נטייה לחשוב שאנחנו מנסים לחזור לשגרה, אז אנחנו מתחילים עם החינוך המיוחד. זה קצת פרדוקס. יש לא מעט קשיים כשמדברים על החזרת החינוך המיוחד בעת הזאת. זה לא סיפור של קפסולות. דבר ראשון, יש בעיה של כוח אדם לכל בתי הספר. אין מורים בבתי הספר, רבים מגויסים, בני זוג של מורות צעירות מגויסים, בדרך כלל אלה מורות צעירות שמטופלות עם ילדים בבית, והן לא פנויות להוראה; גם ככה הן מתקשות מרחוק, בוודאי לא לצאת לתוך בית הספר.

אנחנו חייבים לדעת, שלשנע כיתה של ילדי חינוך מיוחד לאזור ממוגן זה הרבה יותר קשה. ילדים עם לקויות פיסיות, ילדים עם לקויות תקשורת הרבה יותר קשה מהנעת ילדים מהחינוך הרגיל לתוך מרחב מוגן. להוציא ילד מכיתה באופן בהול זה אתגר וזה לא פשוט, ולכן כשמדברים על חזרה לשגרה, זאת טעות לחשוב על בתי הספר לחינוך מיוחד או על ילדי החינוך המיוחד. בוודאי שהם זקוקים שבעתיים, הם המצפן שלנו ואנחנו חייבים להיות בפוקוס למענה עבורם, וכולנו רוצים לחזור למערכת, השתדל לחזור לשגרה, אבל צריך לשים לב שיש פה בעיות לא פשוטות.

אם ניקח את נושא ההיסעים, ילדי החינוך המיוחד באופן מלא בנויים על היסעים. מצד שני, יש מקומות רבים, שאי אפשר להסיע את הילדים בהסעות. אנחנו מקבלים דיווחים גם מחברות הסעות, שהם לא יכולים להתחייב על היסעים באופן מלא. גם שם יש נהגים שלא יכולים מסיבות שונות להסיע, אם אלה נהגים שנמצאים במילואים. זה שגוי לדבר על החזרת החינוך המיוחד, אבל אי אפשר להסיע את הילדים לבית הספר. זה לא נכון לדבר על החינוך המיוחד, כשאי אפשר להניע ילד למרחב מוגן תוך דקה וחצי כשזה במרחב בתל אביב, ואם אנחנו באזורים אחרים זה תוך דקה. בכל התרגולים שעשינו לרעידות אדמה ולהתקפת טילים, לא התאמנו ולא תורגלנו על דקה וחצי. רוב ילדי החינוך המיוחד נמצאים בבתי ספר רגילים, כך שמדובר במסות גדולות של תלמידים. להניע אותם למרחב מוגן תוך דקה זה בלתי אפשרי.

גם אם מפעילים את בתי הספר או הכיתות לחינוך המיוחד – ודיברנו על מצוקת כוח האדם – להביא לילד מיוחד ממלא מקום או ממלאת מקום זה לא קל, זה מורכב הרבה יותר. ילד מתקשה בסביבה שהיא לא מוכרת לו. יש לילדי העוטף ולכל מי שפונה את השינוי הפיסי, וגם ילדים מהמרכז, המורות או המורים שלהם במילואים. להביא מורה ממלא מקום זה הרבה יותר מורכב, וזה קצת חוטא למטרה, כשאנחנו מדברים על הרווחה ועל שלוות ילדי החינוך המיוחד.

לכן אנחנו חושבים שצריך להתייחס למערכת החינוך בהקשר של חזרה באופן אינדיבידואלי בהתאם לתפיסת מנהל בית ספר, אם אלה כיתות חינוך מיוחד באופן מאוד ספציפי, אם זה בחינוך הרגיל ואם אנחנו מדברים על חזרה לשגרה.

ברור, אבל יש רצוי ויש מצוי. אין ספק שהגורמים המקצועיים מנסים להוביל את ההחלטה הטובה ביותר למען התלמידים, וכמו שאתה אומר, בסוף העובדה שהמשרד החליט להעביר את ההחלטה לידי המנהלים, אני חושב שזו ההחלטה הנבונה ביותר.

רויטל, בבקשה.

בוקר טוב, קודם כל לאור הביטול ולאחר קביעת הוועדה מחדש, אני רוצה להודות לך על ההתעקשות שהדיון הזה יתקיים כמה שיותר מהר. אני רוצה להזכיר שבעזה יש לא ילדה אחת עם אוטיזם, יש שלושה ילדים עם אוטיזם, ונעדרים עדיין נערה עם CP ואישה עם אלצהיימר, ואני מניחה שיש עוד שאנחנו לא יודעים על המוגבלויות שלהם, ושגם נמצאים שם או נעדרים.

אני רוצה להתייחס לכמה דברים. התבקשתי על ידי חבריי לארגונים האחרים בחברה האזרחית לומר מספר דברים, מאחר שאני מייצגת פה את כולם, ולכן אם אפשר לתת לי מעט יותר זכות דיבור מבחינת זמן. לגבי חזרה למסגרות, יש כמובן את הבעיה של ההסעות. יש ילדים שלהורים שלהם יש רכבים, ולכן הם יכולים להסיע. אנחנו מבקשים שתימצא הדרך לשפות אותם על ההסעות האלה, ולגבי הורים שאין להם יכולת להסיע את הילדים וכן היו רוצים שהילדים יגיעו, בכל רשות מקומית, שאני מכירה לפחות, יש מערכי מתנדבים. יכול להיות שהרשויות המקומיות יוכלו באופן זמני להיעזר בזה וכדאי להתייחס לאפשרות הזאת.

אפילו בבתי ספר לחינוך מיוחד מקלטים וחדרים ממוגנים לא נגישים. כשהורים פנו, אני חייבת להגיד עוד בשגרה בשנה שעברה וגם השנה, התשובה של משרד החינוך ושל הרשויות המקומיות היתה ש שלא מדובר בהנגשה פרטנית, ולכן לא מחויבים לעשות אותה, ולכן זאת הסיבה שעד היום מקלטים וממ"דים בבתי ספר לחינוך מיוחד, אפילו של ילדים עם מוגבלויות פיזיות, אינם נגישים. אולי בעקבות המלחמה הזאת מישהו יחליט שזה משהו שצריך לעשות אותו.

לגבי צוותים, יש מחסור גם בשגרה של צוותים ממקצועות הטיפול למיניהם – של פסיכולוגים, של פסיכיאטרים. אנחנו יודעים זאת ומקיימים על זה דיונים פה. כיום, לפחות עד כמה שאני יודעת ממשרד החינוך, רוב הצוותים, אם לא כולם, הופנו לילדים של עוטף עזה, שזה נהדר ומבורך, אבל אני לא מבינה איך בהתאם לזה כותבים בכל המודלים שדיברו עליהם פה, שהילדים יוכלו לקבל בהתאם לזמינות את המטפלים, אז אולי לא כדאי להטעות את ההורים. אם יש מטפלים, בבקשה להגיד איפה יש ובאיזה מינון, ואם באמת כולם הופנו לטיפול בילדי העוטף – שכמו שאני אומרת, אין יותר חשוב מזה כרגע – לפחות לא לייצר ציפיות שווא.

לגבי הלימודים המקוונים, מעבר לעובדה שאנחנו כבר יודעים שזה לא יעיל, אני מזכירה שבעקבות הקורונה, יש עלייה דרמטית של מאות אחוזים במספר הילדים שנגרם להם נזק נפשי ורגשי כתוצאה מההתנהלות הזו, ואני חוזרת ואומרת את מה שאמרתי גם בדיון לפני יומיים, לכוון את הילדים חזרה ללמידה מקוונת – לילדים שכבר יש להם מזה טראומה – זה לייצר טריגר שמפעיל את הפוסט טראומה, ולילדים שעוד אין, זה ביודעין להכניס אותם למקום שעלול לגרום להם לפגיעה במצב הנפשי. זה לא חוסן לאומי. לא יכול להיות שזאת התגובה האוטומטית, לימודים מקוונים. אני מבקשת שוב לתת את הדעת לעובדה, שזאת לא באמת אפשרות. זו יכולה להיות אולי אפשרות לפעילות הפוגה, לשיחות כלליות בקבוצה או בפרטני, אבל לא יכול להיות שאנחנו מחזירים את הילדים ללמידה מקוונת. בהקשר הזה, אני גם רוצה לציין – אמרנו את זה גם בדיון הקודם, ואני אומרת את זה גם עכשיו – שכל הרעיון של חזרה ללימודים ממקום של להספיק חומר הוא הזוי בעיניי, גם כאימא וגם כמי שפועלת בתחום הזה כבר שנים רבות. אני לא מבינה מה אצה רצה הדרך להספיק חזרה את החומר, לחזור ללמידה. זה נכון לגבי שגרת החירום הזו לכל גיל, וזה בטח נכון שבעתיים לתלמידים שנדרשים להספיק חומר לבגרויות. אני מאוד מקווה שאף אחד לא חושב על מיצ"ב ופיז"ה בשנה הזאת, וגם על זה כדאי לתת את הדעת.

לגבי המשלבים, אני רגע אגיד באמירת אגב, שהמסמך הזה שאמרו שכבר כתבו, אני קיבלתי אותו עכשיו תוך כדי הדיון, זאת אומרת שלא טרחו לעדכן. תוך כדי הדיון ביקשתי לבדוק מול מנהלי אגפי חינוך ומול מנהלי בתי ספר, האם מישהו מכיר את המסמך הזה. אף אחד מבין האנשים שבדקנו מולם, לא באגפי החינוך העירוניים, לא מנהלי בתי ספר, אף אחד לא מכיר את המסמך הזה. זה כנראה יצא אתמול בלילה עם התאריך של אתמול, ואף אחד לא יודע עליו. חשוב לי מאוד שזה יהיה מאוד ברור, אף אחד לא יודע על המודלים האלה, וממעבר מרופרף שלי על המודלים האלה, הם שוב מדברים בסיסמאות. אין מנגנון שיכול לוודא את התקיימותם.

באחד המקומות פה כתוב, למשל במודל 2 סעיף 1ה, על היקף שעות הסיוע. אם אנחנו מדברים על להיות בתוך מסגרת, הרי היום אנחנו יודעים שלא לכל הילדים נתנו את מלוא היקף השעות שהם צריכים מכל מיני סיבות שכבר דיברנו עליהן בוועדה הזאת. אני רוצה לדעת, אנחנו מדברים פה למשל על ילד אוטיסט או ילד עם איזושהי מוגבלות פיסית, או אפילו ילד עם מוגבלות שכלית התפתחותית, שלא קיבל סיוע במלוא שעות היקף השהות במסגרת, ועכשיו הוא יהיה במסגרת והוא נמצא בתוך הטווח הזה שאין לו סיוע בו, ונגיד שתהיה עכשיו אזעקה, מישהו חושב שבלי התומכת החינוכית או התומך החינוכי הוא יצליח לתפקד? או אם נתנו לילדים איגום משאבים, מה שאני קוראת לו איגום ילדים, מישהו חושב שכשיש כמה ילדים תחת תומכת חינוכית אחת, היא תוכל לתת מענה לכולם? מה שלא עובד בשגרה, בוודאי לא יעבוד בחירום.

אני מבקשת מאוד שהסעיף הזה, שהדגישו אותו שהוא צריך להיות בהתאם להיקף השעות של התלמיד, אני מבקשת להוריד את זה מהמודל הזה. ילד שמגיע לו סיוע, יש לתת לו את הסיוע לכל שעות השהות שלו שם; אם אנחנו מדברים על מי שצריך לקבל שעות בבית, לא יכול להיות שזה יהיה רק בשעות שבהן מתקיימת למידה מקוונת, או רק בהתאם לשעות שהוא מקבל. צריך להתאים את זה לצרכים שלו, אני לא יודעת כמה פעמים אפשר להגיד את הדבר הזה. ואם הוא לא מסוגל ללמוד עכשיו מול הכיתה המקוונת, הוא לא יקבל את המשלבת הזו שצריכה להיות שם? אין לה משמעות אחרת, מלבד לתווך לו חומר? אין לה משמעות בכך שהיא תיתן לו מענה רגשי ברמה האישית ביניהם? אין משמעות לזה, שאולי הוא זקוק לתיווך מול ילדים אחרים, וזה לאו דווקא בשעות של הלימודים המקוונים? לא יכול להיות שההתייחסות היא תמיד בתוך מרובע קטן וצר.

הערה חשובה, רויטל, אנחנו נבדוק את הנושא הזה. אני עוקב אחרי השעון, את מדברת כבר תשע דקות, אז להתכנס לסיום.

אני מזכירה שאני מדברת בשביל כמה אנשים, אני משתדלת. אני מנסה להתכנס.

להתכנס לסיום, יש לך עוד דקה.

מדובר רק על תיווך ללמידה, תסתכלו מה כתוב על עבודת המשלבות, כתוב שם רק על תיווך ללמידה – הכול מדבר רק על למידה.

זה לא עניין של לא להיות תחת האלונקה, אנחנו מאוד תחת האלונקה, אני רק מזכירה שעם כל הרצון שלנו להיות תחת האלונקה, לא נותנים לנו להיכנס לשם, אנחנו לא חלק מה"מתחת לאלונקה". למרות שבדיון באו"ם ממש לפני מספר שבועות, נאמר להם שהם חייבים לשתף אותנו, ולא פורום הורים כללי, בדיון בבג"ץ לא מזמן – על משהו אחר אבל שקשור אלינו – ניתנה ביקורת על העובדה, שזה היה רק מול ועד ההורים המרכזי ולא מולנו, ונאמר בפירוש שזה חייב להיות מולנו, ועדיין אנחנו לא שם. אנחנו לא יודעים איך משרד החינוך בודק, האם ההתנהלות שהוא קבע אכן תהיה, כי כרגיל זה בשיטת שגר ושכח. זאת לא ביקורת כדי להגיד להם: נו-נו-נו, זה כדי שדברים יעבדו. זה מתאר את השגרה וביתר שאת את החירום.

אין ריכוז מידע. לא באמת יודעים בכל רשות מקומית שעובדת, שיש לה את הפררוגטיבה לעבוד בצורה שמתאימה לה, אין לה שום מידע האם נעשה, לא נעשה, האם ילד שלומד בעיר אחרת, לומד היום בעיר הזו.

רויטל, העלינו את הנקודה הזאת.

אני רוצה להציע עוד דבר שהצענו להם, ומשום מה יש התעלמות, כי אני לא רואה אותו במודלים. הצענו שתהיה למידה אזורית שכונתית, זאת אומרת שרשות מקומית תוכל להחליט שהשכונה לומדת במבנה עירוני נקודתי, ואליו יגיעו גם ילדים מכל הגילאים, קודם כל רב-גילאי, שיהיו שם ילדים מהגן עד סוף התיכון. באופן הזה גם לא יוכלו להגיד לנו את מה שהם לא מפסיקים להגיד לי: אבל לא תמיד יש לנו את היכולת לעזור לילדים, כי אין לנו את התמיכה. אם יהיו שם תלמידים בתיכון, הם יוכלו לעזור. הם יודעים לעשות את זה נהדר, חלקם מדריכים בתנועות הנוער ונותנים הדרכה גם לילדים עם מוגבלות, צריך לאפשר את הדבר הזה.

הדבר הזה מתאפשר בהוראת שר החינוך. שלשום בבוקר יצאה הוראה, שאכן הבלתי פורמלי מקבל אישור לפעול.

נכון, אבל זה לא נמצא במודלים.

ישנה כבר אפשרות ויש כבר תכניות של תלמידים מתנדבים, ילדי תיכון שכן משתתפים ונכנסים לזה.

אבל אדוני, זה לא במודלים שהם פרסמו אתמול בלילה.

אנחנו נבדוק לגבי המודלים. תודה רבה, רויטל.

דבר אחד אחרון, אחד אחרון.

רויטל, סליחה, נגמר.

אחרון – הנושא של המענה הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, שהילדים שלנו לא מקבלים כרגע.

מילה על הנגשה, אבל זה חשוב. עוד פעם, אמרנו שזה לא דוח ביקורת, אבל כן הגיעו לנציבות, וגם צריך להגיד את זה, מקרים בנושא של מקלטים ודברים כאלה, וגם משרד החינוך וגם הרשויות המקומיות. אמנם לא באופטימלי, אבל במקומות שכבר אפשר לתת איזשהו מענה, הנגשה של המרחבים המוגנים בתוך בתי הספר, זה גם נושא מאוד מאוד חשוב, שזו לא תהיה הסיבה שילד כן או לא יימצא שם.

ואדוני, אם אפשר להמליץ לדחות את הוועדות שאמורות להתחיל עכשיו, כי אחרת לא יהיו צוותים לאף אחד.

רויטל, אנחנו נטפל בכל הנושאים. הנושאים הם רבים, אבל אם תתני לנו להתקדם לפי הקצב, אנחנו נספיק בעזרת השם עד השעה 11:00.

קודם כל, אני מתנצלת שהגעתי באיחור, הלכתי לניחומי אבלים. השאלה שלי היא מי נמצא פה כגורם ממשרד החינוך.

תמי.

והיא בזום?

כן, מנהלת אגף חינוך מיוחד.

המודל שציינה עכשיו רויטל – לנו אין אותו, אני לא קיבלתי.

אף אחד לא קיבל.

אני אשמח מאוד לקבל כדי לדעת, כי יכול להיות שכל מה שאני אומרת עכשיו אפילו מיותר. היות ואנחנו מגיעים מתחום החינוך, הנושא הזה של החינוך המיוחד מאוד מאוד צורם בעת הזו, כי אתה יודע, אנחנו מנסים להעסיק את הילדים, אבל ילד בחינוך המיוחד זה סיפור אחר לגמרי, אלה צרכים אחרים, אלה דרישות אחרות. צריך להסתכל על זה באופן שונה לגמרי מכלל מערכת החינוך.

כשאני בדרך כלל מעלה בעיות, אני חושבת לעצמי איזה פתרונות אפשר לתת. קודם כל בוא נתחיל מזה, שכנראה הכול מכוון באופן כזה שעברנו איזושהי טראומה מסוימת של הקורונה לפני כמה שנים, פתחנו מודלים ועסקנו במודלים. אולי כדאי לשים את זה על השולחן ולהתחיל לראות מה אפשר לאמץ מהמודל או מה שלא מתאים מהמודל הזה. אני בטוחה שבמשרד החינוך לקחו את המודלים שהיו בזמנו, כשישבנו פה שעות על גבי שעות בוועדות ודיברנו על החינוך המיוחד.

משרד החינוך היה פה וגם השר, ואכן כל מודל שהיה בזמן הקורונה לא מתקבל עכשיו בוודאי. הדברים נבחנים ונבדקים, מה שרלוונטי – רלוונטי, ומה שלא – לא. אריה מור היה פה.

אין צל של ספק.

המודלים שפורסמו הם בדיוק מתוך מה שהיה בקורונה. הסתכלנו על המודלים האלה והתאמנו אותם לעכשיו.

תמי, אולי כדאי שאני אגיד את כל מה שיש לי.

תמי, אני אתן לך להגיב גם על הדברים של רויטל וגם על הדברים של חברת הכנסת.

לכן השאלה הראשונה שלי היתה מי נמצא ממשרד החינוך. אני סומכת עליך שיש לך הרבה פתרונות, אבל אני רוצה להציף כמה דברים, ואולי תיקחי אותם גם לתשומת לבך.

אני מדברת עם הורים של החינוך המיוחד, כי אני מקבלת הרבה מאוד פניות של הורים. זה לא יום, יומיים, אנחנו מדברים על כמה ימים, שאצלם כל יום זה חודש שלנו. הם אומרים: אנחנו מפחדים, זה גם לא משנה אם תציבו לנו עכשיו מיגונית ואנחנו צריכים לשלוח את הילד, אנחנו חושבים על ההגעה, אנחנו חושבים על הנסיעה, אנחנו חושבים על מי שמסיע אותו, יש לנו המון חששות, ומסיבות ביטחוניות ונפשיות, אנחנו לא מוכנים שתוציאו את הילדים שלנו מהבית. אני שמעתי את זה לא מאחד ולא משניים, אלא מהרבה מאוד משפחות שאני בקשר איתן. אתם יודעים טוב מאוד, שרצון ההורים עומד מעל לכל דבר, כי אם ההורה לא יהיה משוכנע, הילד לא ייצא מפתח הבית.

כשדיברנו על נושא החינוך המיוחד בקורונה, דיברנו על למידה רכה, דיברנו על למידה חווייתית. זה מביא אותי עכשיו לפתרונות. תמי, יש בית חולים במדינת ישראל היקרה, שזעק וביקש שיגיעו אליו עובדים, כי בית החולים מאוד מלוכלך. צוות הניקיון, שאנחנו יודעים שאלה אנשים קשי יום, לא הגיעו לעבודה. הוא פנה בבקשה לעזרה, והתגייסה תנועת נוער. התגייסה תנועת נוער, ומה ששמעתם ממנהל בית החולים זה שאף פעם הוא לא הריח כל כך הרבה חומרי ניקוי וכזה ניקיון שלא היה. אני מסתכלת על אותם בני נוער, ואני אומרת: איזה חוויה בשבילם שהם באו והרגישו שהם תורמים.

תמי, אנחנו יום יום מקבלים לחמ"ל של חברי הכנסת כל כך הרבה פניות של אנשים שרוצים לעזור, ומחכים לאיזו יד מכוונת שתכוון אותם לעזור, הם רוצים להרגיש חלק מכל המאמץ המלחמתי הזה. אני חושבת שתנועות נוער הם פתרון, סטודנטים לחינוך מיוחד יכולים להיות פתרון, שירות לאומי זה יכול להיות פתרון, ויש עוד הרבה היצע ענקי של אנשים שמשוועים. למה אני חותרת? יכול להיות שמתנדב או מתנדבת יגיעו לבית הילד של החינוך המיוחד ויסייעו לו בביתו – שעה, שעתיים. קודם כל ההורים ינוחו, יהיה להורים איזשהו פסק של זמן, וזה דבר שיכול להיות מצוין. זה לא עניין של כסף, זה לא עניין של מי עושה מה, אלה יותר פתרונות יצירתיים למצב הקיים.

הייתי גם חושבת על אותם מפונים. יש הרבה מאוד מפונים, זה כבר לא אפס עד ארבעה ק"מ, זה כבר שבעה ק"מ ויש לנו גם גזרה צפונית וגם גזרה דרומית. אנשים מפונים באופן מרוכז לבתי המלון. משרד הרווחה, לדוגמה, מינה אדם – אחד האנשים הבכירים במשרד – שתפקידו כל הצרכים מבחינת משרד הרווחה למפונים. אפשר גם למנות נציג של החינוך המיוחד, כי זה שונה. החינוך הרגיל הוא לא כמו החינוך המיוחד, הצרכים הם שונים, אבל כן אפשר למנות מישהו שידאג בבתי המלון לקבל את הרשימות של הילדים שמוגדרים. יש לכם את זה, זה לא משהו שאין לכם, יש לכם את האינפורמציה של הילדים שמוגדרים כחינוך מיוחד, להגיע לבית המלון שם הם נמצאים ולתת את השירות המינימלי, כי גם שם יש קשיים. כולם בקהילה ויש תחושה של ביחד, אבל גם הילד על הרצף, גם הילד עם הצרכים המיוחדים והמגבלות צריך את הטיפול. אני הקטנה נתתי מספר פתרונות, אני מאוד מקווה שתוכלו לקחת אותם לתשומת לבכם. תודה.

אני מנהל בית ספר ללקויות פיסיות בדרום. מאוד חשוב להבין ולהפנים, שמה שהתאים לקורונה, ממש לא מתאים לעכשיו. זה מצב חירום אחר וזאת התמודדות אחרת. אני דווקא רוצה לתת דוגמה של המנהלים במחוז דרום. לכל המפונים לאילת נעשה מיפוי בשטח בין מנהלי בתי הספר ומנהלות מחוז דרום, אותרו כל התלמידים שהופנו לאילת והקמנו כמנהלים בשיתוף עם מחוז דרום מסגרות בבתי מלון, חלקם גם הופנו והוסעו לבית ספר לחינוך מיוחד באילת, וכמעט כל הילדים ממחוז דרום מקבלים מענה באילת. על זה אני רוצה לדבר.

למה אני מזכיר את הדוגמה הזו? כי בעיניי כמנהל בית ספר, אם אתם רוצים מודלים לעבודה, תנו לנו כמנהלי בתי ספר לעבוד ולעשות את העבודה, ולא לקבל מודלים מלמעלה, מפני שזה לא מתאים. צריך לתת את הגמישות, וזה מה שהשר הכריז עליו, הגמישות והאוטונומיה, כי מנהלי בתי ספר הכי יודעים מה היכולות, מה הצרכים וגם מה הפתרונות. את הנתונים צריך לקחת מהשטח, ורק מהשטח.

תודה רבה.

תמי, לפני שאני נותן לך את זכות הדיבור, נמצא אתנו בזום עמוס תמם ממרכז השלטון המקומי. אני רוצה שיתנו לנו את ההתייחסות שלהם. בוקר טוב עמוס.

בוקר טוב לכולם. אני קודם כל משתתף בכל הדברים שנאמרו ומקווה שדברים יהיו טובים יותר בעתיד הקרוב. בזמן שכולם מתגייסים, מדינת ישראל מתגייסת כולה – זאת אומרת, בשונה מתקופת הקורונה, כאן יש איזושהי היענות מרבית של אנשים, אני כבר יודע על הרבה תומכות הוראה וצוותי חינוך שעושים את הדברים שכולנו עכשיו מדברים עליהם, גם בלי קשר למסמך כזה ואחר. נכון, זה נקודתי ואנשים מרגישים מקורבים וקרובים לתלמידים שלהם.

אנחנו בשלטון המקומי בשיתוף פעולה עם משרד החינוך יושבים כל הזמן סביב השעון, כולל שיחות עם נציבות שוויון אנשים עם מוגבלות, ובנינו דגם בו יש שלוש אפשרויות, וזה יהיה דגם שנלמד. אנחנו עוד נשמע, אבל אנחנו גם נחוש ונלמד מתוך השטח ונפעל. מאוד מאוד חשוב לציין, שבסופו של דבר מי שמפעיל את כל הדגמים אלה צוותי החינוך, מנהלי בתי הספר והרשויות המקומיות עצמן, כי כל רשות מקומית מתגייסת ויודעת בדיוק מה הרשות שלה צריכה – כמובן בהתאם לצבע הרמזור שהיא נמצאת. אנחנו מקווים שבימים הקרובים כל מי שעבר לרשות כזו ואחרת, יירשם בהתאם לנהלים שיש, וככל שניתן – כולנו גם יודעים שבחינוך המיוחד אין עוד ועדות. אני מסכים עם רויטל לן, שאולי צריך עכשיו לעצור את הוועדות החריגות ולהמתין קצת כדי לפנות צוותים ואנשים לעבודה בשטח, אבל אני מאמין שכולנו יחד ניתן מענה ונתגבר על הקשיים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם ארגוני הורים ועם ועדי ההורים.

לשאלתכם, עדיין אין לנו נתונים, אבל אני מניח שנקבל הכול בזמן הקרוב. רק הבוקר המסמך הסופי יצא. רויטל, אני יודע מתוך הווטסאפ שיש לי עם 288 מנהלי אגפי חינוך בתחום החינוך המיוחד שזה הופץ, כולם קיבלו. מי פתח ומי עוד מעיין בזה? אני מאמין שבמהלך היום כולם יידעו, ואנחנו באמת נשמח לקבל הערות ותובנות, וכמו שאמרה חברת הכנסת שטרית, אני גם חושב שנצטרך באיזשהו שלב לעשות איחוד גם עם מה שנקרא החינוך הלא פורמלי ולראות איך זה משתלב, כדי שיהיה איזשהו מענה הוליסטי של לאו דווקא חינוך.

מבחינה מקצועית אני כן מסכים עם כל מה שנאמר. באמת קשה בחינוך המיוחד הרבה יותר מאשר בחינוך הרגיל, אבל בחינוך הרגיל – ויש לי מתבגרים בבית – זה לא פחות קשה. כולנו ביחד, בעזרת השם ובעזרת עם ישראל, נעשה ונצליח.

תודה עמוס. אני רק רוצה לחזור על מה שאמרתי בתחילת הדיון ובתחילת דבריי לתמי, ואני חושב לכל גורם שהיה פה. אני חושב שהמקום שלכם באיסוף הנתונים ובמיפוי מה שקורה, אתם נמצאים בראש סדר העדיפויות. אני חושב שרוב הנתונים אצלכם ואצל מנהלי בתי הספר, ולכן תנסו לאסוף את זה כמה שיותר מהר, כי שוב אני אומר, בלי מיפוי לא נצליח לעשות כלום. הכול בכתובים מאוד יפה, אבל ברמה אופרטיבית לא נצליח לצאת לשום מקום בלי אותו מיפוי. תמי, את רוצה להתייחס?

אני קודם כל לוקחת את הקריאה ומעבירה למשרד את הסיפור של המיפוי והנתונים, ואנחנו נראה איך אנחנו מתארגנים על זה. סיפור הנתונים כרגע בהתארגנות מורכבת מכל מיני סיבות, אבל אנחנו על זה, בוודאי בחינוך המיוחד. יש לי מיפוי שלי, אבל אני לא רוצה להגיד אותו, בלי שעשינו את זה בצורה פורמלית. זה לא שאני לא יודעת, אני כן יודעת, אבל אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה פורמלית ומסודרת.

אני אמשיך את עמוס. אני מבקשת רגע לנשום, המטרה היתה לאפשר למה שכבר מתקיים. חברים, הרבה יותר חכם, הרבה יותר יצירתי מכל ההנחיות שיוצאות מלמעלה. נעשים דברים מדהימים, נפלאים ויצירתיים. מטרתם של המודלים היתה לארגן את הדברים, זה הכול. אנחנו נשמח כמובן לקבל התייחסויות כאלה ואחרות, ואנחנו נבחן אותן. הכול בסדר, אין לחץ, לאט-לאט אנחנו נתאים את כל מה שאנחנו יכולים להתאים לשטח.

לדברי המנהל, התפיסה היא קודם כל באמת גמישות ואוטונומיה – למחוזות, למנהלים, לרשויות, הם יודעים הכי טוב מה נדרש, מה נכון, מה ביכולתם ומה לא ביכולתם. המודלים הם אפשרויות, הם לא כמו הנחיות מלמעלה. הם אפשרויות לאפשר לשטח לעשות כל מיני דברים, כמו: הגעה לבתים, שלא היו מוסדרים והסדרנו את זה. זה סיפור המודלים.

הערה חשובה.

מנהל חברה ונוער מגויס במלואו לכל הנושא של החירום, עם מתנדבים, עם מועצות נוער ועם כל מה שנדרש, ואנחנו מחוברים אליהם גם כדי לחבר את סיפור החינוך המיוחד ומה שנדרש. אני שוב חוזרת ואומרת, שאנחנו ביקשנו שבכל מתקן קליטה יהיה נציג חינוך מיוחד, גם כדי שנוכל לדעת מה הם הצרכים ומה נדרש, וכן שאנחנו נפרסם רשימה של מומחיות שלנו במוגבלויות שונות כדי לתת מענים ספציפיים במקומות שהם לא ניתנים.

דובר פה על למידה רכה. אני אפילו אגיד יותר מזה, אנחנו לא בהכרח מדברים על למידה. אני חוזרת ואומרת את זה, בכל מקום שכתוב למידה מקוונת, אין הכוונה שתיעשה כרגע למידה לבגרויות, זה לא הסיפור שלנו. אנשי החינוך, הטיפול והסיוע שעוברים בעצמם וסופר רגישים – אם היה לי הזמן, הייתי מקריאה לכם דברים שאני מקבלת מצוותים שנמצאים בקשר עם המשפחות, אנחנו סופר רגישים למה שהילדים זקוקים, בטח בחינוך המיוחד. אף אחד לא מצפה, ואין שום הנחיה מהמשרד, שכרגע תתרחש למידה בשגרה כמו שהיא צריכה להיות.

רויטל, אפרופו מה שאמרת לגבי הגמישות, קיימת גמישות גם בשעות, זה כתוב במסמך.

תקראי את המסמך, כתוב בדיוק הפוך ממה שאת אומרת.

רויטל, אני לא אתן יד להתפרצויות האלה.

סליחה, תקראי אותו לעומק.

קראתי.

אני אראה לך איפה זה מתאפשר, מתאפשרת גמישות. דאגנו שתתאפשר גמישות. התפיסה היום היא לא להוריד נהלים כך תעשו. התפיסה היום היא לאפשר לשטח.

אבל היא הבהירה את עצמה, היא אומרת לך: זה אמנם כתוב במסמך – היא אומרת לך עכשיו בזום באופן מפורש בקולה, שיש גמישות.

היא אומרת: זה כתוב במסמך, ואני אומרת לך שזה לא כתוב שם, ואני יודעת מה קורה כשאני מגיעה למנהל והוא אומר לי: זה המסמך.

רויטל, אני אטפל בזה בסיכום שלי. תמי, בבקשה.

אילת היא מקום שאנחנו צריכים לשים עליו דגש. אני חושבת שאילת הכפילה את עצמה מבחינת כמות התושבים. מנהלת המתי"א באילת כרגע עוסקת יחד עם הצוותים ב-60 משפחות ילדים עם צרכים מיוחדים, שצריכים שם מענים. אנחנו מחוברים אליה. יותר מזה, אני ייעדתי את אחת המפקחות אצלי באגף לכל הצרכים של מחוז דרום, אז גם זה קורה. אנחנו עקב בצד אגודל לכל מה שנדרש. תודה.

תודה רבה.

עדית סרגוסטי, בבקשה, מארגון בזכות.

אני לא אחזור על הדברים שכבר נאמרו. אני כן אזכיר שוב את החטופים, מכיוון שאני חושבת שזה משהו שאסור לנו לשכוח אותו לרגע. רויטל הזכירה, שיש שלושה ילדים עם אוטיזם בין החטופים, כשהצעיר ביניהם בן חמש. אנחנו יודעים על ילד עם אלרגיה מסכנת חיים, שהוא בין החטופים; ילד עם אסטמה שזקוק למשאף. אנחנו פועלים מול הצלב האדום, פנינו למוסדות באו"ם שעוסקים בנושא של אנשים עם מוגבלות כדי לקדם את זה. אסור שזה יירד לשנייה מסדר היום שלנו.

בנוגע לילדים במערכת החינוך המיוחד, אני רוצה לשים דגש על כמה נושאים. קודם כל, הסיפור הרגשי הוא אחד הסיפורים הגדולים המשמעותיים של המלחמה הזו, וזה ילווה אותנו לעוד הרבה שנים קדימה. אני חושבת שאנחנו צריכים כבר היום להתחיל לחשוב ולבנות את התשתיות. המערכת היתה בקריסה בשגרה, ובטח ובטח עכשיו במצב חירום.

אנחנו צריכים כבר עכשיו להתחיל לבנות את התשתיות איך לחזק את המערכת הזאת להמשך הדרך. זה לא לפתחה של תמי, אבל זה כן לפתחה של הוועדה הזאת. אחרי הקורונה, כשיש ילדים שעוד לא התאוששו מהנזקים של הקורונה, היתה תכנית לאומית לבריאות נפש של ילדים ונוער. התכנית הזאת מעולם לא תוקצבה, היא יצאה לפועל. בממשלה הנוכחית אמרו שעובדים על זה, חושבים על זה. זה הזמן להחזיר את זה לשולחן ולהתחיל לבנות את התשתיות. המערך הזה לא יכול להתבסס על מתנדבים לאורך זמן. יש עכשיו התגייסות אדירה של החברה האזרחית, זה הזמן לעשות את זה. אני מציעה אולי ישיבה משותפת עם הוועדה לזכויות הילד, שתוקדש ספציפית לנושא הזה, להוציא מהמגירות את התכניות ולהתחיל להפעיל אותן, לתקצב אותן כרגע.

בתוך זה צריך לייצר מענים ייעודיים. תמי הזכירה שיש מענים לילדים עם אוטיזם ולילדים עם מוגבלות שכלית, שהם צריכים את אנשי הטיפול המיוחדים שלהם, וצריך שיהיה ברור גם איך נותנים מענים לילדים.

יש כמויות של מידע, אנשים טובעים בתוך המידע. צריך למצוא דרך, ותיכף אני אציע כיוון אפשרי, שאנשים יקבלו באופן ייעודי את המידע הרלוונטי להם, מתוך כל המידע. העובדה שמשרד החינוך מפרסם דברים בפייסבוק, הכול טוב ויפה, יש אנשים שלא מצליחים להגיע למידע הזה. המידע הזה צריך להגיע אקטיבית אליהם.

מה שאני הייתי רוצה לדעת שקורה, ואני חושבת שזה משהו שיכול לקרות כבר עכשיו, מעבר לצורך להחזיר ילדים למסגרות החינוך וכו', זה לייצר מצב שבכל יום, בכל רגע נתון, מישהו מתוך המערכת, בין אם זה מחנך כיתה, או כל אדם אחר מבית הספר, מרים טלפון, מתקשר, יודע מה קורה עם הילד, איפה הוא נמצא. זה לא חשוב רק לצורך המיפוי הכללי, אלא קודם כל לילד עצמו ולמשפחה. יש משפחות שהתפנו מרצונן, לא מיישובים שפונו באופן אקטיבי על ידי המדינה, אלא ילדים שהתפנו מרצונם. שבכל רגע נתון מישהו מבית הספר, מישהו מתוך המערכת, יידע מה קורה עם הילד – איפה הוא נמצא, מי נמצא איתו בבית, מה עובר עליו. אותו אדם יכול להיות גם אחראי לסנן עבור המשפחה ולהעביר אליה את המידע שהיא זקוקה לו ולהכווין אותה מה לעשות. זה משהו שאני חושבת שחייבים באופן מידי להתחיל להניע.

עוד משהו אחד שאנחנו לא מדברים עליו, אני אשמח לדעת מה קורה עם האוכלוסייה הערבית בהקשר הזה. גם בדרום יש יישובים שנפגעו שאין להם מיגון. האם יש מענה ייעודי, כולל כל המענים שאנחנו מדברים עליהם, גם בתחום המידע, גם מענים רגשיים שהם בשפה הערבית ומיועדים לאוכלוסייה הערבית.

נקודה חשובה, אני אתייחס לנקודה האחרונה שהעלית כאן. בנוכחות השר, הוחלט פה בוועדה, שחבר הכנסת יוסף עטאונה יהיה חלק מהפתרון עם צוות השר לגבי כל הפזורה הבדואית. אכן יש שם מורכבות גדולה הן ברמת המיגון והן ברמת הלמידה מרחוק, תשתיות שכמעט לא קיימות, ולכן נתתי את השרביט הזה לחבר הוועדה, חבר הכנסת יוסף עטאונה, שמעדכן אותי יום ביומו.

אבל זה גם בהקשר של החינוך המיוחד?

כן כן, ברור, בכל ההיבטים.

עוד מישהו רוצה להתייחס? רויטל, דיברת כבר, מי שלא דיבר.

אני מתנצל שהגעתי באיחור, היו מחויבויות קודמות. אני קצת תוהה, איך המודלים האלה לא היו קיימים כבר מלכתחילה. איך יצאנו מהקורונה ואיך יצאנו מעימותים קודמים, ורק עכשיו יושבים על התכניות האלה ומחפשים יש מאין, מן הגורן ומן היקב?

אתייחס גם למה שעמוס תמם אמר. עמוס תמם אמר, שהוא בקשר עם 288 מנהלי בתי ספר לחינוך מיוחד. זה בהחלט מרשים, אבל הוא לא בקשר עם מנהלי בתי הספר הרגילים, שלומדים שם תלמידים שזכאים לשירותי חינוך מיוחדים. הם בכלל לא נמצאים במכ"ם שלו – לא בהסתכלות בפתרונות שצריך, ויש שם גם כיתות חינוך מיוחד ויש שם תלמידים משולבים ויש שם תלמידים עם סל מוסדי, והפתרונות בכלל לא מתייחסים אליהם מהבחינה הזאת. נכון, ראיתי את המודל, גם רפרפתי. כן, נעשתה כאן עבודה, אבל זה התחיל מהקורונה. אני מסכים עם מה שמנהל בית הספר אמר פה, זה אירוע אחר לחלוטין. זה לא לקחת את הקורונה ולעשות את ההתאמות. החשיבה הזאת היתה צריכה להיות מזמן. אז זה לא נעשה? עכשיו מנסים למצוא את זה? בסדר, אבל זה לא בכיוון.

האמירה של מנהלת האגף לחינוך מיוחד לגבי אוטונומיה ואוטונומיה ואוטונומיה – זה הכול טוב ויפה, כל עוד זה עובד, אבל זה לא מגיע לתלמיד בשטח. יהיה נחמד גם לדעת עם אותו מידע, איזה רשויות יצרו מידע עם התלמידים? עם כמה תלמידים יצרו קשר? מה מיפוי הצרכים שנעשה? אותו דבר מבתי הספר, כי בפועל בשטח, זה מאוד יפה להגיד "לתת את הגמישות" כשהפתרון ניתן, אבל אם הפתרונות לא ניתנים? יש ילדים שלא היו איתם בקשר מתחילת האירוע בכלל.

אני גם רואה מה קורה במקרים הפרטיים שלי. תלמידים שאפילו לא זכאים, אנחנו רואים שתלמידים לא נכנסים. מדובר כרגע בתיכון. לא נכנסים ולעודד אותם, ואם לא, תפנו אתם ביוזמתכם למחנך, ליועצת או למנהל. הכול צריך להגיע מהיוזמה של ההורים, וגם אז אם פונים, אין באמת את המענה. אני בטוח שהכול נובע מכוונות טובות ולא רוצים להוריד הנחיות, אבל לפעמים כן צריכים להוריד את ההנחיות, וכן צריכים לוודא שההנחיות מתקיימות, וכן צריכים לראות שפתרונות מתקיימים ולא רק לומר שיש גמישות מאוד גבוהה, אבל הגמישות הגבוהה הזאת לא באמת מביאה לכך שיש פתרונות. תודה רבה.

אני מנכ"ל קשר, הבית של המשפחות המיוחדות, עמותה חברה בפורום של ארגונים והורים למען ילדים עם צרכים מיוחדים. אני לא רוצה לחזור על הדברים שנאמרו. אני חושב שנקודה אחת שהועלתה כאן, גם על ידי יושב-הראש, גם על ידי חברי הכנסת וגם על ידי המשתתפים הנוספים, שהיא לא נכונה במצב הנוכחי. אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת ולבקש מהיושב-ראש בקשה אחת ספציפית.

דבר ראשון, בקשה לוועדה ולאדוני היושב-ראש, חייבים מעקב ודרישה שוטפת לעבודה מול ארגוני החברה האזרחית והמגזר השלישי. היכולות בשטח הן בולטות ומוכיחות את עצמן מיום ליום, משעה לשעה במצב הנוכחי.

שוב, שמענו כאן דברים על סוגיות, כמו הסעות, או דברים על סוגיות כמו הגעת הצוותים לבתים. אנחנו לא במשבר הקורונה. מה שלא התאפשר אז מחשש להדבקה ומעוד כל מיני סיבות, מתאפשר היום, וזה חשוב שמשרד החינוך ייצג עמדה ברורה ואומר: אנחנו מאפשרים, אבל צריך לשנות את השפה. אנחנו אמנם בטראומה כחברה, כאנשים פרטיים, אבל כארגונים שפועלים בשדה, למחרת מוצאי השבת רוב הארגונים היו כבר עם פעילות בשטח, היו עם מערכי חירום מאורגנים, מסודרים שרק הולכים ומתרחבים ונותנים מענה.

אני יכול לתת שתי דוגמאות מביתנו. אנחנו עסוקים מבוקר עד בוקר במתן מענה לפניות אישיות, שמגיעות מהורים, ולא שמעתי את המילה שאני הולך להשתמש בה עכשיו: המשפחות המיוחדות בקריסה, גם אלה שפונו, גם אלה שהותקפו וגם אלה שלא. אנחנו מקבלי פניות, שקשורות לציוד רפואי ולאספקת חשמל רציפה, ועד לפניות שנוגעות למציאת חונכים עבור אימא שקורסת, כי יש לה חמישה ילדים עם מוגבלויות בבית ואבא שמגויס למערך הלוחם.

עוד שתי נקודות ברשותך, אמנם אנחנו בטראומה וגם אם כולנו שבורים מבפנים וגם כעם שבורים, מתוסכלים וחסרי אונים בהרבה מובנים, הצבא פועל והמערך האזרחי פועל, ואנחנו צריכים כמערכת – המערכת הציבורית לעמוד בקצב ולשנות את השפה. צריך לצאת מהקיפאון, לצאת מהשוק, זו משימת השעה. אני מסכים עם מה שנאמר, כמובן לדבר עם ארגונים ולעבוד. אני לא מדבר על דיווח, אני מדבר על עבודה שוטפת יום יומית.

נכון, יש לנו את הכלים ואת האמצעים.

יש לנו רעיונות, אנחנו נמצאים בקשר עם השטח, והם ממשיכים לא לספור אותנו, זה פשוט לא יאומן.

מי זה הם? אתם כל הזמן חוזרים על ה"הם".

משרד החינוך, משרד החינוך.

יש לרויטל ביקורת על המשרד.

אל תצעקו, את צועקת. אתם כל הזמן חוזרים על "הם והם והם".

אני צועקת כי מיום ראשון שעבר הם לא מקשיבים.

קטי, לא יעזור לך.

זה לא עניין שלא יעזור. אני רוצה שתשימי בצד רגע את כל הדברים שקשורים לחינוך מיוחד בכלל, כי את צודקת, צריך לטפל בזה, זה לא הזמן. אנחנו כרגע בזמן של מלחמה, אנחנו צריכים לטפל בדברים של עכשיו.

אני מדברת על זה.

לא, את מדברת איתי על האו"ם, שחייבו אותם. לא עשית את זה אתמול, לא עשית את זה בעשרה ימים האחרונים, עשית את זה לפני הרבה זמן.

לא, אני מדברת על זה. אני מדברת עכשיו על המלחמה.

את היית באו"ם עכשיו השבוע? לא הבנתי, אני הבנתי ממנה שהיא פנתה, לא הבנתי שהיית באו"ם השבוע.

תתכנס, כי אנחנו צריכים לסכם את הדיון.

הגמישות מאוד חשובה. אנחנו מבינים את ערכה ואת חשיבותה. יש סיכון בגמישות של פגיעה באחריות, והמשרד צריך להפעיל את כל כובד משקלו על מנת שהרשויות יוכלו לפעול, ולפעול מתוך שאיפה ודחיפה לרף עליון של מתן שירותים, גם בהסעות, גם במרכזי הקליטה, גם עבור אלה שפונו לאותם יישובים, גם עבור הילדים שלא יכולים לנסוע עכשיו 40, 50 ק"מ למוסד שבו הם לומדים ואין להם שום מענה, וגם עבור ההורים - - -

בדיוק, איך אתה פותר את הבעיה של ההורים? ההורים – זו הבעיה העיקרית. מה שאתה אומר, אתה צודק, אני מסכימה עם הכול, אבל יש פה בעיה אמיתית אובייקטיבית, שאומרים לי – אני לא רוצה להגיד עכשיו למה הם התכוונו בהסעות, אבל אתה יכול להבין למה אני מתכוונת. אני יכולה לדבר עם ראש העיר של אותו הורה. יש גם עניין של דיסקרטיות, ואז הוא פונה אלי ואומר לי: דברי עם ראש העיר לגבי מי שמסיע. ברור לך שאני לא יכולה לעשות את זה בעת הזו לגבי המסיעים, כי יש בעיה, אז אומר לי האבא: זה לא משנה מה שתעשו, אני לא שולח את הילד, והוא צודק, כי יש פה גם הרבה מאוד עניין נפשי וגם הרבה מאוד עניין ביטחוני. גם רויטל אמרה את זה, אני מקווה מאוד שהחלק הגדול ביותר של המוסדות במדינת ישראל ממוגן, אבל יש גם כאלה שנמצאים למשל בקרוואנים.

אנחנו חייבים לסיים. כדי להתייחס לנקודה שהעלית לגבי הכנת מצב חירום, יש תקנות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, אמנם של משרד הרווחה, אבל שם סעיף 14(ב) מחייב גם את מוסדות החינוך, שבמצב חירום מוסד החינוך שבו לומד תלמיד עם מוגבלויות ורשויות מקומיות שבהן הוא מתגורר, ייצרו עמו קשר כמפורט להלן.

זה לא - - -

אנחנו על זה. אני לא שקוף פה, רויטל. אני עובד, הצוות עובד, אני מתעדכן, ואנחנו נעשה את מה שצריך. אני כן רוצה שתאחזו את עצמכם בסובלנות, בסוף כולנו במלחמה, כולנו במצב חירום, המצב לא במתכונת הרגילה שלו. אף אחד לא עושה פה בכוונה. אם יש דברים שנופלים בין הכיסאות, בשביל זה הוועדה מתכנסת ואנחנו פונים גם לצוותים של המשרדים.

אבל אדוני, בשביל זה הצענו להיכנס מתחת לאלונקה. יש לנו פתרונות, יש לנו דרכים, למה לא מאפשרים לנו להיות שם?

אני אתייחס גם לזה. תודה רבה.

הוועדה מודה לכל המשתתפים בדיון. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות הנרצחים, חללים, איחולי בריאות לפצועים, ומתפללת לשיבה מהירה בבריאות של הנעדרים והחטופים.

הוועדה מודאגת במיוחד למצבם של מספר התלמידים של החינוך המיוחד, הנמצאים בקרב החטופים. החינוך המיוחד הוא אחד הנושאים החשובים של הוועדה. החינוך המיוחד צריך להיות בראש סדר העדיפויות, ומשרד החינוך צריך לדאוג לפתוח מסגרות לימוד אלה, מהר ככל הניתן, או במרכזים אליהם הם יתפנו, או קליטת התלמידים במוסדות החינוך ביישובים אליהם הגיעו. המשרד צריך לדאוג לפתוח גם את יתר מוסדות החינוך המיוחד בכל הארץ, בכפוף להוראות פיקוד העורף.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להעביר לה מיפוי תלמידים בחינוך המיוחד, היכן הם נמצאים ומה הצרכים שלהם. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך את מיפוי המוסדות של החינוך המיוחד שכבר נפתחו.

הוועדה מציעה למשרד החינוך להיעזר בעמותות, במגזר השלישי, במציאת פתרונות. יש להם ידע וניסיון, וחבל לא להשתמש בזה. על אף שמשרד החינוך אומר שהוא מפרסם לציבור את המידע בנושא מוסדות החינוך המיוחד, מסתבר לכאורה שבשטח המידע אינו מגיע להורים,. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להגביר את פרסום המידע להורים.

לא רק החינוך המיוחד, גם המשולבים.

לא לקטוע אותי באמצע, אני אגיע גם לזה. רויטל, תאמיני לי שאני מתייחס לכל נקודה דביון. יש לי פה צוות שעובד מעולה.

אני כהורה, לא כיו"ר ועדה, קיבלתי מהמשרד הודעת אס-אם-אס שלשום בשעה 11:30 בבוקר, זו היתה ההודעה האחרונה, שמתקיימת הרצאה. משרד החינוך, תפנו לכלל ההורים, לאותו מאגר אס-אם-אסים ותעבירו את המסרים בצורה ברורה. כיו"ר ועדת חינוך, אני מסתכל ורואה מידע אחד מפה ומידע אחר משם. תפנו, יש לכם את המידע, יש לכם את היכולת ואת הטכנולוגיה, תשתמשו בזה.

כן, שיפרסמו שאלון - - -

ישנה הצעה גם לבנות איזשהו שאלון, שגם דרכו אפשר לענות, ובכך להגביר ולעבות את הנושא של המיפוי.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך לדאוג להעסקת המשלבות. בלעדיהן הלימוד לתלמידי החינוך המיוחד עלול להיות לוקה בחסר.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להעביר לה את המודלים ללמידה שהמשרד פיתח. כיו"ר ועדה אני גם לא קיבלתי את זה.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך גם לדאוג לפתיחת המסגרות של החינוך המיוחד עבור התלמידים מלידה עד שלוש. אני כמובן מבין את המורכבות גם במעונות היום, ודיברתי אתמול עם בעלויות איך ברמה הטכנית לקחת תלמידים וסייעת, לקחת שמונה ועשרה תינוקות, ולכן אחת ההצעות היא להקים מתווה עם שיפוי לאותן בעלויות, כדי שלפחות הילדים של אותם הורים שנמצאים בעמדות מפתח וחייבים לצאת לעבודה ולא יכולים להישאר בבית, שיהיה להם את המענה הזה.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך לקבל תכנית באשר לתלמידים המשולבים בחינוך המיוחד ולדאוג לגמישות בנושא השעות.

לאור מה שדיברתי בפתיחת הדיון, ואני אסיים עם זה, אני מבקש מהמדינה לסייע במתן רשת ביטחון, שתאפשר המשך הפעלת מערך הטיפולים בבתי הספר, וכמו כן אני חוזר על הדרישה שנדרש תיאום מלא בין ההנחיות של משרד החינוך לבין משרד הביטחון. אני נועל את הדיון.

הישיבה ננעלה בשעה 11:04.