פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



21
ועדת החינוך, התרבות והספורט
16/10/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 101
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, א' בחשון התשפ"ד (16 באוקטובר 2023), שעה 11:00

מערכת החינוך במלחמת "חרבות ברזל" - סקירת שר החינוך

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
שרן מרים השכל
רון כץ
צגה מלקו
יוסף עטאונה

מוזמנים: יואב קיש - שר החינוך

חיים ביטון - שר במשרד החינוך

אריה מור - סמנכ"ל ומנהל אגף בכיר חירום, ביטחון ובטיחות, משרד החינוך

הדר פוקס - רפרנטית חינוך באג"ת, משרד האוצר

אוהד אלקבץ - סגן הממונה על התקציבים, משרד האוצר

שמוליק חלק - מנהל תחום פ"א נוער צעירות וצעירים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

מיכל מנקס - סמנכ"ל חינוך, רווחה וחברה, מרכז השלטון המקומי

ספיר מוספי - יושבת-ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

קונסטנטין שוויביש - מנכ"ל, איגוד - ארגון מורים עולים

אסתר קרמר - אחראית מחוז חרדי ומחוז ירושלים, קואליציית הורים לילדים עם צרכי מיוחדים

רויטל לן כהן - צוות ניהול, קואליציית הורים לילדים בצרכים מיוחדים

נטע חזן - יועצת קשרי ממשל, התאחדות מעונות היום

ניסים חיים - חבר ועד מנהל, התאחדות מעונות היום

חנן דגן - מנכ"ל, איחוד גני הילדים

צמרת אביבי - מנכ"ל, מפעילי תל"ן במסגרות החינוך

קרן אוחנה איוס - מנכ"ל, חיבה - איגוד גני הילדים הפרטיים

הניה מרמורשטיין - מנהלת קשרי חוץ, עלה עזר לילד המיוחד

מנחם גולדין - מנהל תחום חינוך, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

לילי הלפרין - ראש המרכז

מיכל מנקס - סמנכ"ל חינוך, רווחה וחברה, מרכז השלטון המקומי

ספיר מוספי - יושבת-ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

צמרת אביבי - מנכ"ל, מפעילי תל"ן במסגרות החינוך

הניה מרמורשטיין - מנהלת קשרי חוץ, עלה עזר לילד המיוחד

לילי הלפרין - ראש המרכז

תמי סלע

יהודית גידלי

אתי בן-שמחון

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

מערכת החינוך במלחמת "חרבות ברזל" - סקירת שר החינוך

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא: מערכת החינוך במלחמת "חרבות ברזל" – סקירה של השר קיש והשר חיים ביטון בפני הוועדה. בראשית הדברים, אני רוצה לשלוח את תנחומיי למשפחות הנרצחים, משפחות החטופים, הנעדרים. המכה הזאת לא פסחה מעל כל משפחה בישראל. אין אחד מאיתנו שלא מכיר, או שלא קשור באופן ישיר – נרצח, נרצחת, חטוף, חטופה. אני רוצה גם להזדהות עם יהודה טרואן, שהוא עובד של המ.מ.מ. שבאירוע הזה נרצחו גם גיסו וגם אחותו. לשם כך, אני רוצה לפתוח את ישיבת הוועדה בדקה דומייה.

אדוני השר, בבקשה. רשות הדיבור.

תודה. קודם כל, יש מצגת, אפשר להעלות אותה. לפני שנתחיל, אני אומר מספר דברים. אמרת בפתח דבריך - מדינת ישראל הופתעה בשבת של ה-7 באוקטובר, שבת שחורה, ואסון נורא שלא היה מאז קום המדינה טבח ותופת לתושבי העוטף, ומאז אנחנו במלחמה. ההנחיה של הממשלה היא מאוד פשוטה – ריסוק וחיסול החמאס והג'יהאד האסלמי, ולוודא שבין הים לישראל לא תהיה שום סכנה צבאית למדינת ישראל. נקודה. זו המשימה. לזה צה"ל הונחה ואנחנו בעיצומה של לחימה. יש גזרה צפונית שיש בה החלפת מהלומות שגם גובה מחיר מאיתנו, לצערי. צה"ל ערוך, ברור שגם צה"ל וגם העורף לא נמצאים באותו מצב בצפון מבחינת הנתונים מול מה שהיה, ואין אינטרס למדינת ישראל לפתוח חזית שנייה מול חיזבאללה. מצד שני, לא יקרה שיעברו פעולות ללא שתיקה, אנחנו נגיב בחומרה על כל מהלך. ואם נצטרך ניכנס לחזית הזו, ונכה גם בחיזבאללה. אני אומר עוד פעם, זה לא אינטרס, אנחנו לא מחפשים את זה. אבל הם צריכים לדעת שאנחנו מוכנים ונגיב בכוח על כל התגרות מצידם. זה ברמה המדינית.

אני אעבור רגע למערכת החינוך, כי בעצם זה מה שחשוב לי להציג ולהראות ולדבר על מה עשינו, מה האתגרים ומה הולך להיות, יש חוסר ודאות גדול, אבל ברמת מה שאנחנו חושבים ומתחילים להכין. נמצא איתנו גם אריה מור, סמנכ"ל שאחראי על כל נושא הביטחון והבטיחות אצלנו.

אנחנו פתחנו את ההיערכות של משרד החינוך ביום שבת ב-12:00 בצהריים בחדר מצב, ומאז אנחנו מנהלים שגרת חדרי מצב עם עדכונים, עם יום עבודה מסביב לשעון, שעון מלחמה. אנחנו כל הזמן בקשר עם הפיקוד וגורמי הביטחון, עם כל השותפים שלנו – ראשי הרשויות. שוחחנו גם עם כל מנהלי אגפי החינוך, כל העובדים במחוזות. אנחנו במהלך מאוד משמעותי של תמיכה במפונים – אני אפרט על זה בהמשך. אני אישית גם כמובן יצאתי לשטח, מחוז דרום שלנו זה המחוז שספג הכי הרבה, והוא מתמודד עם מורכבות מאוד גדולה. מצד אחד, באמת, המעגל הראשון שנחשף לאסון הגדול וזה העוטף. לאחר מכן, אזור תחת אש ולחימה. ויש גם אזור שקט, זה חלק מהמורכבות, וזו המציאות שמתמודדים איתה בכל הארץ.

הודענו כבר על נושא הבגרויות שאנחנו דוחים בחודש. אנחנו גם נוציא התייחסות יותר ברורה ומדויקת, אנחנו עובדים על זה עכשיו. אני חייב לספר לכם סיפור שתבינו למה בכלל נגענו בזה, כי באמת, בכמה הימים הראשונים לא התעסקנו בזה בכלל. הייתי בביקור בקריית יערים אצל מפוני נתיב העשרה. בהתחלה ישבנו בפורום רחב יחסית של משפחות ונערים, ואחר-כך ישבתי רק עם הנערים. שעתיים מאוד קשות, אבל אחד הדברים שהפתיעו אותי זה שאותם נערים שאלו אותי מה יהיה עם הבגרויות? איך אנחנו נתמודד? זה יפגע לנו בגיוס לצבא, לעתיד. ומכיוון שהבנתי שזו שאלה שמאוד מטרידה גם אותם, עשינו דיון בעניין הזה מהר. אני אומר שלושה דברים – 1. מינימום חודש ייתכן יותר. 2. יהיה מתווה מיוחד כמו שהיה בתקופת הבגרויות לכל המדינה, שיהיה בו הקלות רבות, מתווה קורונה כזה או אחר, על זה אנחנו עובדים. 3. לאלה שנפגעו במעגל האסון, בוודאי ילדי העוטף, זה לא רק ילדי העוטף. יש לנו היום משפחות בכל הארץ שאיבדו את יקיריהן, זה יכול להיות אח של מישהו, אבא של מישהו, אימא של מישהו – גם הם יקבלו מענה פרטי ופרטני אישי. זאת אומרת, יכול להיות ילד שכזה שנפגע כך שנפצע היום בבית-ספר בבית שאן או איפשהו, והכיתה שלו תעשה מתווה בגרויות ארצי, והוא יעשה משהו בסדר גודל אחר בהתאם לקושי ולמציאות שיש לילדים.

עצרתי את כל הפעילויות והתקציבים שאינם קשורים למצב חירום. המשרד מרוכז אך ורק באירוע הלחימה והמענה ללחימה. התקציבים האלה הולכים למפונים, תלמידי העוטף והרשויות. אני חייב לומר שבניגוד לכתוב בעיתונים ולשקרים המוחלטים שאני רואה כל בוקר בכותרת כזו או אחרת, גם שר האוצר מסונכרן מלא עם הדבר הזה. יש הבנה ברורה שהמשימה המרכזית היא לתת מענה לצורכי הלחימה, דרך אגב, זה לא רק המשרד שלנו, כמובן, משרד הביטחון, רווחה, האוצר מתכלל את כל האתגרים האלה ביחד.

לגבי שעון פעילות. יש מופע של "עשר" שזה חתך מצב פתיחת יום שהוא נעשה אחרי הערכות הראשוניות. בסוף יש בארבע מעין סיכום, כי בשש מתפרסמת תוכנית ההתגוננות הארצית של פיקוד העורף. צריך להבין שבסוף מי שמכתיב איך ומה קורה מבחינת מה פתוח ומה סגור והתגוננות זה לא משרד החינוך, זה פיקוד העורף, אלוף הפיקוד בשכלול האיומים מוציא מדיניות. אנחנו מדברים איתם, הם שותפים שלנו, אבל במקום הזה נדמה לי שזה לפי חוק אפילו שהוא הגורם המכריע. אני חייב לציין שגם פה יש שיתוף פעולה ואנחנו מצליחים לבנות ביחד את המדיניות. יש לנו פורום שותפים, מינה, שהיא סמנכ"לית של המינהל הפדגוגי, ויש עוד הרבה דברים. עובדים מסביב לשעון. בשעון מלחמה אנשים גם צריכים לישון. ומי שבלילה ער ישן ביום, אנחנו מנהלים את זה.

מה קורה ברמה האופרטיבית, ואיפה אנחנו ממוקדים ואיפה יש לנו אתגרים. דבר ראשון שאנחנו עוסקים בו, ואתם רואים את זה, ואני אדבר על זה בהמשך, זו הפעילות החינוכית מרחוק בחזרה גמישה ללימודים בשגרת חירום – אני ארחיב על זה אחר-כך. אנחנו בונים מערכות מתאימות. הלימודים - ברור שאנחנו לא הגענו למצב שאנחנו בשגרת לימודים. אנחנו בשיח חברתי כל מה שקשור לחוסן הלאומי. אני כן רואה בחזרה לשגרת חירום כיעד וכמהלך שהוא חשוב לחוסן החברתי שלנו, והחוסן הלאומי. אני חושב שנכון לעשות את זה, וזו הנחיה לכל המשרד ברגישות, עקב בצד אגודל, להבין שיש לנו מורים שיכולים להיות במצב מאוד קשה, בין אם הם נפגעו במשפחתם, או ראו או היו. ילדים, הורים. האירוע הזה זה לא קורונה, אנחנו לא מתייחסים אליו ככה. נכון שיש למידה מרחוק, אבל כשיש מורה שמרגיש שהוא לא מסוגל לשבת מול כיתה, אז הוא לא יישב מול כיתה, אני אומר את זה בצורה הכי ברורה. אנחנו לא רוצים לראות מצב שבאה גננת לגן ולא מסוגלת להחזיק את הגן, או דברים כאלה. אנחנו עושים את זה רק עם אנשים שאנחנו רואים שיכולים לעבוד ולתפקד, וזה ללא קשר לבעיות הפיזיות. אנחנו נתנו הנחיה – בוא ניקח למשל חינוך מיוחד, הם מתמודדים עם אירוע מאוד קשה. המשפחות היו שבועיים בחופש, שבוע פלוס בלחימה, והם עדיין לבד, וזה ברור לנו. אנחנו מנסים לעזור במקום הזה. אבל אני גם אומר, לא יקרה גם במקומות שעוד אפשר אם עכשיו יש מקום מוגן, ועושים מזה גן חינוך מיוחד, ואומרים לגננת תבואי, אבל לגננת יש תינוקת בבית, והבעל במילואים היא לא תבוא. אז כל המכלול הזה מנוהל כדי לתת מענה לעובדי ההוראה לשחרר אותם למשימה שלהם, בעצם, קצת כמו שעושים לעובדי חירום נדרשים במשק, וכך אנחנו מתחילים לצעוד. יחד עם זה יש את החוסן הנפשי.

אתמול עשיתי זום עם ועד ההורים, עם נציגי ההורים. גם שם עלו שאלות ברמה של – אנחנו רוצים לראות שאפילו אם יש שומרים עם נשק בכניסה לבית-הספר לפני שאנחנו שולחים את הילדים לשם. אנחנו רוצים לראות שיש אבטחה יותר משמעותית לא מה שהיינו רגילים אולי בתקופות שעבר, אלא ללכת למקום יותר משמעותי, וזו בהחלט דרישה שאנחנו מבינים אותה ואנחנו מתארגנים גם לחזק את השמירות במוסדות. זה לגבי תוכנית הלימודים. אני תמיד אומר שאני נותן דוגמה אם מישהו רוצה ללמד אנגלית וכבר לחזור לאנגלית, אז שילמדו את הנאום של ביידן. שישימו את הנאום של ביידן, ישמיעו ויעברו, ואני חושב שזה חלק מאיך שנראה שנכון להיכנס לתוך הלימודים עצמם.

יש לנו קו סיוע שהוקם עם פסיכולוגים שמטפלים במאות רבות של שיחות. נתנו חומרים. אנחנו נותנים פתרונות כמו שאמרתי לכל האתגרים של אבטחה, כוח אדם, מוסדות. בעיקר מיקוד למחוז דרום שהוא בפערים הכי משמעותיים. מאפשרים החרגות במקומות שניתן להפעיל שיקול דעת. בסוף המדיניות בגדול, אם אני מנסה רגע לדבר, זה לסמוך על השטח, לתת גמישות למנהלים, לרשויות, ולבנות מדיניות מכילה רגשית ולא מחייבת. זה בגדול המדיניות שהנחיתי במשרד. אני אדבר על מרכזי הפינוי. לדעתי, יש בהמשך שקף, אז אני אדבר עליהם בהמשך.

מחוז דרום – באמת עסק באתגר הגדול, אני לא אעבור על נקודה, נקודה. אני אגיד רק שהתחלנו בחלוקת מחשבים לילדי העוטף שנמצאים במוסדות המפונים. כבר מעל 1,000 מכשירים חולקו. נגיע לסדר גודל של 5,000 להערכתי. בכלל, אנחנו מארחים בכל נושא של הלמידה מרחוק גם במקומות נוספים בארץ ורכישה מאוד משמעותית של מחשבים. טיפול בקווים הטלפוניים לטובת המגזר החרדי. העלאת חברות הסלולר בפזורה הבדואית שיספקו פס יותר רחב לזום גם שם, באמת, בהבנה שהנושא של למידה מרחוק תהיה משמעותית בכל מקרה. במקביל, כל האתגרים האחרים כמו שאתם רואים פה.

ביום ראשון לפני שבוע ויום בבוקר הקמתי מנהלת נפגעים, משהו שלא היה במשרד. ביקשתי מהמנכ"לית לשעבר דלית שטראובר שתבוא ותוביל את זה. אתם רואים את המשימות שלה. המשרד מטפל בכל נפגע, פצוע, נעדר, חטוף, הרוג מעובדי המשרד, מעובדי ההוראה, ומילדי ישראל. בכל מקום שאנחנו מזהים כזו פגיעות אנחנו מטפלים. אנחנו לא באים להחליף את משרדי הממשלה האחרים את צה"ל ואת הרווחה, אבל במקומות שנוגעים למנגנון של החינוך אנחנו מעורבים. אני אישית עשיתי שיחות ואנחנו בפירוש ממוקדים מאוד במשימה הזו. אני חייב לומר שזה אירוע שמאוד קשה לנהל אותו, יש הרבה פערים של מידע וידע, ולוקח זמן לצבור את הנתונים, אבל אנחנו נגיע לכל אחד.

נושא המפונים – גם פה מודל דומה. ביום שני לפני שבוע בדיוק, הקמנו מנהלת חדשה שהבנו שהמפונים זה לא פעם ראשונה שעושים פינויים מהעוטף, וכביכול המערכת מתורגלת בזה, אבל הפינוי הזה הוא פינוי שונה לחלוטין. בעבר זה היה פינוי לכמה ימים. משפחות מגיעות קצת הפוגה, וחוזרים חזרה לשגרה. אנחנו פה בפינוי שנעשה חלקו תחת אש של משפחות מרוסקות, של שרידי משפחות, אנשים שעברו תופת, זה אירוע אחר, וגם זה אירוע ארוך טווח. צריך להבין, זה לא אירוע של כמה ימים. מה שצריך להבין, שמעבר למרכזי קליטה הרשמיים, נפתחו מרכזים עצמאיים. לדוגמה, ילדי שדרות, משפחות משדרות הצליחו לצאת לפני ששדרות הוכרה כזכאית לפינוי והם נמצאים בכל מיני מקומות עם יוזמות אזרחיות, ואנחנו הולכים גם למקומות האלה, זה לא שהמקומות הם לא שלנו – הכול שלנו. אז אנחנו גם עוטפים אותם. שיטת העבודה היא דרך המחוזות, המחוזות איפה שנמצאים בהם מקומות הקליטה, בונים בכל מרכז כזה נציג שהוא מעין ראש אגף חינוך לאותו מרכז. בכלל, הוא מתחיל לעסוק בלרשום את הילדים ומי צריך תמיכה, ואחרי זה איך נותנים לזה מענה, ומתכלל את המאמצים של המשרד. אנחנו מנסים לייצר מצב של לאחד קהילות. גם למשל לתת מענים למגזר החרדי שיהיו ביחד במסגרות שבהן אפשר יהיה לתת מענה לצרכים שלהם, ולא לפזר בצורה רנדומלית. יש פה הרבה מאוד מענים, ופה מתכללים את זה. זו משימה שתלווה אותנו הרבה זמן.

מראה על המודל שהגענו אליו ודיברתי עליו גם אתמול איך אנחנו נמצאים במפה – אדום, צהוב, וירוק. הירוק הוא נראה שטח גדול, אבל באוכלוסייה הוא לא גבוה. הוא בעצם אזור שמאפשר פעילות חופשית לשיקול הרשות. כל שאר המדינה האדום והצהוב, גם פה, ברור שאין כוונה בעוטף, או באזור ירי, או באשקלון להיכנס לאיזשהו פעילות פיזית, אבל איפה שמחוץ למעגל, אנחנו בהחלט מאפשרים בכפוף לכך שהפעילות תהיה בהגעה למרחב מוגן תקני בזמני ההתגוננות. אנחנו עדיין לא מתייחסים רק לעזה, ולכן, כל הצפון עדיין רק בצהוב בדיוק בגלל הסיבה של הרגישות מהתפתחות גזרה צפונית. אנחנו לא רוצים לאפשר מצב שהצפון מפתיע אותנו, והילדים נמצאים במקומות שהם לא יכולים להגיע למיגון. זו הנחייה בעיקרון. כל ילד שנמצא בפעילות פיזית מגיע למיגון בזמן ההתרעה. התחלנו את זה אתמול. היום יש כבר מספר מוסדות שהתחילו לפעול. יש עוד שאלה על תנועה על הכבישים, למשל פיקוד מרכז יהודה ושומרון אוסר על תנועה בכבישים, ולכן הפעילות היא אך ורק בתוך היישובים עצמם. היום העברתי הנחייה שכל עובדי ההוראה הם יהיו גמישים בהעסקתם, הכוונה היא שאם נותנים להם מענה לילדים שלהם תמיכה בכך שהם יכולים לצאת מהבית שמרטפים או כאלה, אז אם יש לי איזה עובד שנמצא באיזה יישוב והוא מלמד ביישוב שכן, ועכשיו הוא לא יכול לזוז, ורוצים אותו עכשיו, או גננת שתבוא לגן באותו יישוב, אז כך יהיה. עושים רגע סדר מחדש בהתאם לסיכונים ומייצרים מעגלים שיכולים לעבוד. הרשויות קיבלו גמישות גם בדבר הזה. אנחנו בונים פה מתווה שיהיה כנראה לטווח ארוך של הלחימה, ברור לנו שהלחימה זה עניין של שבועות, אולי יותר. באתגר הלחימה לייצב כמה שיותר איזושהי שגרת חירום ללימודים, זה אירוע חשוב, והוא משדר חוסן.

דיברתי בגדול על מה שעשינו במשרד, אני רוצה להגיד עוד כמה דברים על האתגרים. ממש מפה אני הולך לקבינט החברתי כלכלי שידון בכל האתגרים של משרד החינוך. יש לנו נושאים של תקציבים. אני רוצה שוב לומר ששר האוצר סמוטריץ' נותן גיבוי מלא לכל הצרכים. אני לא ראיתי שום פער בינו לביני בעניין הזה, ואם יהיה אני אגיד. כל ההשמצות והשקרים שיצאו מכל מיני כתבים, ממש בושה שזה קורה. אנחנו מקבלים מענה לכל דבר שצריך, ואם לא, אני אציף את זה, אני לא הולך להישאר בשקט שיהיה ברור. הסברתי בדיוק את המדיניות, וזו המדיניות שקורית. אנחנו מבינים שבכל מה שקשור לילדי העוטף ולאירוע של העוטף, זה אירוע של חודשים רבים ואולי יותר. אני לא יודע לומר מה יהיה התאריך שבו הם יחזרו לביתם. ראשית, צריך לוודא, וזו המחויבות שלנו – כשהם חוזרים לביתם אין דבר כזה שנקרא חמאס וג'יהאד אסלמי. אין דבר כזה. יש פה מסר מאוד ברור, אחרת, דרך אגב, הם לא יחזרו. ואחרת, אני לא יודע אם אני רוצה לחיות במדינת ישראל שכזו. אנחנו נחזור לשם, זה ייקח חודשים. ולכן, אנחנו בונים מתווה ארוך טווח, עם מענה לילדים. להגיד לכם איפה ואיך זה צריך להיות אני לא יודע. זה מסוג הדברים שאנחנו מגבשים עכשיו יחד עם מנהלת החרום שהוקמה, ויחד עם הקבינט הכלכלי חברתי. זה אתגר. יהיו אתגרים ארוכי טווח. האתגר הארוך טווח הנוסף הוא אתגר של הבריאות הנפשית והחוסן האישי של כל אחד ממדינת ישראל. כולנו בטראומה, וזה יהיה פוסט טראומה, וזה יהיה אירוע קשה. יהיו ילדים רבים שנצטרך לתת להם מענים מיוחדים וחיזוקים, ותמיכה, וזה אירוע ארוך טווח, צריך להבין את זה. גם פה צריך היערכות מסוג אחר שעוד לא קיימת. אנחנו כרגע עוסקים – הסברתי בדיוק מה המשימות שעל הפרק בטווח הקצר של השבועות. יש פה אתגרים ומשימה לאומית של שנים בעניין הזה. אנחנו נערך ונשלים גם את הדברים האלה. עד כאן. אני פה לעוד 20 דקות. בבקשה.

ברשותך, אדוני, אם יוכלו להתייחס לסיפור של הבלתי פורמלי.

כן. אני אגיד מילה על הבלתי פורמלי. קודם כל, בשלב הראשון כמובן הכול נעצר. ביומיים שעברו הגדרתי שרק החינוך הפורמלי יכול להתחיל לחזור למדיניות הזו. היום בבוקר שינינו ועדכנו שהחינוך הבלתי פורמלי תחת המגבלות של החינוך כמו שהן מופיעות יכול גם לחזור. פעילות אחר הצהריים במסגרת המוגנות, הצבעים, ועמידה בכל מיני מגבלות פיקוד העורף היא לגיטימית ומאושרת. בהתחלה אמרנו רק במקומות במלונות של המפונים. היום אנחנו שינינו את זה. אני רוצה להסביר את ההיגיון ואת השיקולים כיוון שיצאנו לדרך ממש רק עכשיו, אנחנו רוצים לראות – לא אמרתי את זה, אבל הדבר המרכזי זו חזרה בביטחון ובטיחות, לכן זה חייב להיות מדורג ואיטי. לכן, אני מעדיף להיות במצב של מה שנקרא – רגע אחד דוחפים אותי ואני צועד, מאשר חס וחלילה שיקרה איזה אירוע שיפגע בביטחון הילדים, הצוותים, אנחנו לא רוצים להיות במקום הזה. אמרתי עוד פעם, בסוף, יש הרבה מעגלים של הורים, ואנחנו לא מכריחים בכוח להביא ילדים למסגרות. אני חושב שדווקא בחינוך הבלתי פורמלי יש הרבה כוחות שיכולים להוביל את הדברים האלה קדימה, את זה בפירוש הגדרנו בבוקר שאנחנו חוזרים גם למקום הזה במסגרת המגבלות של פיקוד העורף.

תודה רבה. קבעתי למשך השבוע דיונים ספציפיים לכל נושא שיהיה מגיל הרך ועד שילוב ילדי חינוך מיוחד שנמצאים בתוך המערכות ועוד. כמובן השאלות והתשובות, נקבל אותן בצורה מפורטת, ואנחנו נתרום את החלק שלנו לתוך המערכה ולתוך ההחלטות. אני רוצה לברך את השר שאפשר לי להשתתף בהערכות מצב של המשרד לאורך השבוע האחרון. אולי אנשים לא יודעים, ואני שומע כל מיני ביקורות, אבל המשרד עובד, עובד טוב, אני שומע את זה מכלל הגורמים, גם מהנהגת ההורים ומשאר הגופים החברתיים. יש עוד הרבה עבודה. משימה גדולה עומדת בפנינו. מערך החינוך בישראל הוא אחד מהמערכים הגדולים והחשובים ביותר. ישנה הבעיה של אותם מפונים. לא צריך להיות מיפוי בכלל, כל מפונה באשר הוא שהיה בעוטף, צריך לקבל טיפול פסיכולוגי בצורה כזו או אחרת, ויש פה אתגר ענק לפנינו כדי לגייס את הכוחות המתאימים והמקצועיים כדי לתת את המענה, לפחות הראשוני. כמובן שהמענה הצטרך להיות ארוך טווח, כפי שאמר השר.

בבקשה, השר חיים ביטון.

בימים אלה עם ישראל שנמצא בזמן קשה, אתם מבינים מטבע הדברים שאנחנו נמצאים במשרד שנמצא שר במשרד בעת חירום, מפנה את הניהול במאת האחוזים לשר המרכזי. קודם כל, אני רוצה לומר – לא יודע זה לא ימים של תשבחות, אבל באמת אני חושב שהניהול, ואני נמצא בצמוד לכל הדברים, רואה ניהול ממש – אין לי מילה אחרת ולהגיד מדהים.

לי יש מילה להגיד. נקודת אור בתפקוד של הרבה שרי ממשלה. באתי להגיד לשר. אני איש חינוך, והוא מתפקד מצוין.

דעתך חשובה.

אני רוצה להגיד לעם ישראל מעל הבמה הזאת בנושא של החינוך. אתם יכולים להיות רגועים. המצב הוא גם ככה קהותי וקשה לכלל עם ישראל, ולפעמים דווקא בזמן הזה כשהתקשורת והאוזניים של כולנו לא קשובות לכל משרד ומשרד איך הוא עובד, ובעיקר האוזן שלנו קשובה לקשיים וללחץ ולמה שקורה במלחמה. לפעמים כל מיני כאלה ואחרים שיש להם, ורוצים להגיד משהו אז הם מנסים להעביר ביקורת כזאת או אחרת. חד-משמעית, משרד החינוך עושה מעבר למה שהוא צריך לעשות. הטיפול במפונים, באמת, אני יכול להגיד לך דבר מדהים. כל האנשים שגויסו, השר הזכיר רק את המנכ"לית לשעבר, גויסו עוד אנשים אחרים שהיו בעבר במשרד החינוך, וקודם כל צריך להגיד לכולם יישר כוח שבבת אחת באו ויצאו למערכה. אבל יחד עם זאת, גם המשרד עצמו, והשר, בעבודתו, והבנתו בניהול במצב כזה של חירום, כי האמת, משרד החינוך קשה לניהול בשוטף. אבל אפשר לבחון משרד בעיקר, לא רק משרד, כל מערך נבחן בעיקר בזמן הקושי שלו, בזמן הקשה הזה, אין לי אלא לומר יישר כוח עצום לשר. וכמובן, בכל הדברים הספציפיים שקשורים לקבוצות כאלה ואחרות מטפלים בנפרד, אבל זה לא הזמן לפרט. בעיקר רציתי להגיד יישר כוח. נמשיך ככה בכל הכוח.

תודה רבה.

הכאב הוא כאב של כולנו, והילדים ילדים של כולנו. אני רוצה להאיר כמה נקודות כדי שהמשרד ישים את הפרוז'קטור עליו. אני מרגיש שאני חוזר, למרות שבעיניים שלי זה הרבה יותר גרוע, סדר גודל שאי-אפשר לתאר מהתקופה של הקורונה. אבל ההשפעות על הילדים שלנו יכולות להיות דומות. ברגע שילד נסגר בחדר ימים שלמים, ואנחנו למדנו מהתקופה הזאת שיש מספר דברים שצריכים לחזק אותם בתקופה הזאת. אתה נגעת בזה, ואני רוצה לחזק את זה.

לגבי הנושא של החינוך הבלתי פורמלי. נושא של הפעילות של הילדים מחוץ לבית. יש לנו מערכת גדולה מאוד של המתנ"סים, חברה למתנ"סים. צריכים בתקופה הזאת לחזק את החברה למתנ"סים, ולדאוג שכל ילד באזורים שהוא יכול והביטחון המלא יגיע גם אם אין לו את הכסף לשלם. לפתוח את הכיס, לתת לילדים האלה לבוא ולהשתתף בחוגים האלה שהם רוצים החברה למתנ"סים. שלא יהיה מצב שמשפחה שאין לה את ה-150 או 200 שקלים האלה שהילד לא יגיע. לכן, זה בידיים שלכם. לתפוס את החברה למתנ"סים ולהגיד – אנחנו פותחים את השערים עכשיו ונותנים לילדים לבוא ולעשות את הפעילות אחר הצהריים.

לא בכל הרשויות יש מתנ"סים. יש רשויות שזה עירוני, זה משהו אחר.

אז בנושא הזה שאין חברה למתנ"סים אפשר לעבוד עם משרד הספורט, עם שר הספורט. יש הרבה מאוד אגודות ספורט במדינת ישראל שיודעות להפעיל את הילדים אחר-הצהריים, ואסור שהנושא הכספי יהיה חלק מזה.

ברשותך, לנושא של החברה למתנ"סים, צריך לדעת שהחברה למתנ"סים בפעילות ממש מדהימה בכל הארץ, וגם דברים שהם פחות מפורסמים. אבל מה שאמרת בעצם תלוי לא תקציבית, אין בעיה תקציבית, אני אומר את זה חד-משמעית. העניין העקרוני היה בעניין של הפעילות הבלתי פורמלית. היום בבוקר בחדר המצב הוחלט להתחיל לאשר להפעיל את הפעילות הבלתי-פורמלית וזה נכנס אוטומטית. אני אומר לך חד-משמעית אין בעיה תקציבית, והרבה יותר מזה, יש המון תרומות, מאות מיליונים שזורמים אצל אנשים בחברה למתנ"סים, ויש פעילויות רבות בלי קשר לזה.

צריכים לקחת את הכלי הזה שאנחנו יודעים שהוא חשוב, ולהכניס אותו גם לאזורים של המפונים. גם בנושא של משרד החינוך, כל המורים של החינוך הגופני והמעטפת של זה, גם החברה למתנ"סים, גם משרד הספורט, שיגיעו לאזורים של המפונים, שיפעילו את הילדים. אני בשבוע האחרון הבאתי הרבה מאוד אגודות ספורט לאזורים של המפונים ואני רואה מה זה עושה לילדים. כשמגיעה אגודה, שחקנים, וכן הלאה, זה עושה להם מה שכל דבר אחר לא עושה להם, והנקודה הזאת צריכים להפעיל אותה. אדוני היושב-ראש, גם מול משרד הספורט, אפשר להפעיל את האגודות באזורים האלה.

שאלה אחת לגבי הנושא של השמירה במוסדות. אם נפיל את זה על מנהלי בתי-הספר הם לא התמודדו עם זה – זה צריך להגיע מעל. זה צריך להגיע בלי קשר לתקציב של בית-הספר, אבל צריך גם להגיע עם שמירה כמו שצריך עם נשק, ושיעמדו בכניסה למוסדות.

יש הרבה מאוד אזורים, סיירנו שם, גם שפיים, גם למשל כפר המכבייה, שיש להם את כל המתקנים שאפשר להשתמש בהם ולהפעיל את הילדים. הנושא הזה של פעילות של הילדים הוא קריטי לנפש שלהם. אנחנו לא הולכים להכין אותם לאולימפיאדה, לנפש שלהם. אני מבקש מאוד שיטפלו בזה, ושידאגו שהדבר הזה יגיע לילדים. חוץ מזה אני שמח לשמוע שהמשרד עובד בצורה מאוד יסודית, יישר כוח על זה. כולנו בתוך הטירוף הזה, נעשה הכול כדי שיקבלו מה שהם יכולים. תודה.

בבקשה, תמי.

רציתי כמה מילים - על המסגרת שגם רלבנטי לפיקוח של הכנסת, המעורבות שלה במצב הקשה הזה, ויש חשיבות גם לדבר הזה כמו הדיון הזה, ועל כן להגיד שאנחנו בעצם - כמו שרמזת הכרזה על מצב מיוחד בעורף שנותן את הסמכות כרגע העיקרי לפיקוד העורף לגבי ההנחיות בתיאום, כמובן, עם המשרד לגבי האופן שבו הדברים נעשים. ההכרזה הנוכחית היא כרגע בתוקף עד יום חמישי ה-19 באוקטובר, ובעצם, הדיונים לגבי הארכה, לגבי ההמשך, מתקיימים בוועדת החוץ והביטחון. שם גם יש מקום להעלות סוגיות שקשורות לתנאים וסייגים והאופן שבו ההכרזה מתבצעת לגבי מרקם החיים האזרחיים, כולל סגירת מוסדות חינוך. מי בדיוק יושב, אני לא יודעת. אני אומרת שהדיון עצמו בוועדה יכול להתייחס גם לאופן שבו מתנהלים החיים האזרחיים, כולל מוסדות חינוך כמובן, ויש גם סמכות להתנות תנאים וסייגים – עושים את זה באיזשהו שיח עם המשרדים, זה אומר שיש לחברי הכנסת איזושהי יכולת להיות מעורבים ולהעלות את הדברים האלה גם בדיון בוועדה. אז היה לי חשוב להגיד את זה, כמובן, בתיאום עם כל הגורמים, אבל שזה ייכנס באופן שיהיה אפשר להמשיך ולפקח.

הדבר הנוסף שרציתי להזכיר, זה עלה פה, אבל זה באמת חשוב - על הגמישות בהפעלה של המערכת גם בחוזר מנכ"ל שהוא מ-2019, שמתייחס למצבי חירום ולפעילות של מערכת החינוך, באמת, מדובר הרבה על הגמישות שצריכים לבחון בה גם בהקשר של התכנים, וגם בהקשר של הדרכים להפעיל את המערכת, כולל קבוצות קטנות אפילו בבתים, כפוף למיגון, כפוף לצוותים, כפוף להרבה שיקולים שצריך לבחון ימים לסירוגין - אני בטוחה שעושים את העבודה הזאת. אני חושבת שחשוב שהוועדה הזאת גם תפקח אחר התהליך, אולי בהמשך, איך באמת מתקבלת ההחלטה מה להפעיל, איפה להפעיל בצורה יותר פרטנית מעבר לצבעים כתום אדום ירוק, לראות כמה בסופו של דבר בתי-ספר, או מוסדות, או מסגרות פועלות, מה סדרי העדיפויות כי זה גם יעלה בישיבות בהמשך השבוע, חינוך מיוחד, ילדי עובדים חיוניים, דברים שראינו אותם גם בקורונה בהקשר אחר שיש להם איזושהי עדיפות, הקשיים שהם מייצרים בתוך הבתים, לילדים, להורים, עם כל המורכבויות כי הם דורשים התייחסות מיוחדת.

עוד דבר לא משפטי, אבל כן עולה בדעתי כמישהי שמנסה למצוא לעצמי דרכים, ואני רואה גם מסביב מה עוזר לאנשים נושאים של התנדבות ועשייה, אולי גם כלפי התלמידים – לראות איך באופן קצת יותר מובנה מכניסים אותם, זה מכניס שליטה לחיים שלהם ותחושת עשייה, ויש להם הרבה מה לתרום. אז גם זה אולי להכניס לתוך העשייה של משרד החינוך.

אני רוצה להתייחס. הנושא של פעילות פיזית היא מאוד חשובה. האתגר שלה זה השילוב עם המוגנות. אני יכול להגיד לך שהיה לי היום זום עם המנהל ההתיישבותי שיש שם הרבה מאוד פיזיות, והמורכבות של המבנים המוגנים מול היכולת להפעיל בהנחה היום שכל המדינה בגדול צריכה להיות בפעילות תוך כדי יכולת הגע למיגון תחת סירנה, מייצרת אתגר מאוד גדול. ולכן החשיבה היא איכשהו לחבר את זה כמה שיותר קרוב – זו הדרך. הלוואי והיה לנו הרבה מכביות כאלה שהיינו יכולים לעשות הכול באותו אזור. אבל זו הנקודה – שילוב מצד אחד של איך אני מאפשר פיזיות מול המורכבות של המיגון.

לגבי החינוך המיוחד. אנחנו מאפשרים בהחרגות גם באזורים האדומים, אם נרצה למשל בקצה, אני לא מדבר על אשקלון. אבל יבנה, או אזורים כאלה שנחשבים אדומים ועדיין מרגישים שרוצים לייצר הפגות לחינוך המיוחד, אנחנו גם מאפשרים החרגות. החרגה, המשמעות שלה, שהרשות מגישה בקשה, זה עובר דרך פיקוד העורף לדרכנו, באישור החרגות אפשר. למשל, מחליטים שרוצים להפעיל את החינוך המיוחד באזורים אדומים. עוד פעם אמרתי, לא באזור שסופג יש כל הזמן, אין בזה היגיון. אבל באזורים היותר מרוחקים שבהם אנחנו פחות חשופים לפעילות יום-יומית של מיגון, אז יכולים לבחור – למשל אם יש בגן חינוך מיוחד, אם יש בו מיגון אז מצוין, אבל אם לא, להגיד אוקיי. אני לוקח את הגן הזה למקלט הזה, זה המקלט, מביא את הילדים לשם, מביא את ילדי הסגל, וילדי צוות הוראה גם לשם. יש סייעת שיש לה תינוקת, נותן מענה כולל בתוך הדבר הזה, ואני יכול לייצר פעילות נקודתית. את זה אנחנו מאפשרים גם באזורים הצהובים, ומי שעושה את זה עומד בהנחיות לא צריך אישור.

זה לא קורה.

אני לא אמרתי שזה קורה. אני אמרתי מה אנחנו מאפשרים. אני מבקש, תבינו את ההבדל. לדחוף אותם בכוח לזה, לחייב אותם, אני לא הולך. אין שום דבר שאני מחייב היום לעשות. אני מאפשר.

אני לא מדברת על לחייב. אבל גם במקומות כאלה הם טוענים שלא מרשים להם.

אני מסביר. משרד החינוך מאפשר באזור הצהוב – לא צריך בכלל את האישור, הרשות יכולה לנהל לבד. באזור האדום, צריך אישור. אישור זה אומר שזה מגיע אלינו ולפיקוד העורף והם נותנים. יכול להיות שפיקוד העורף החליט באיזשהו מקום שאולי מישהו רצה והוא לא מאשר יכול להיות.

אני רוצה להסביר שוב. אנחנו מאפשרים גמישות רבה. צריך לפעול תחת הנחיות המיגון, וצריך לפעול תחת הנחיות שאנחנו נותנים מענה לעובדי ההוראה. ברגע שמייצרים את המעגלים האלה זה יקרה. אני יכול להגיד לגבי חינוך מיוחד שהבוקר ביקשתי לבדוק את האפשרות להגיע לבתים של ההורים ולייצר שם הפעלה של כמה שעות. ברור שזה יותר קשה, ולא תמיד נסיעה במקומות מסוימים יכולה להיות מורכבת, אבל כן לאפשר כמה שיותר להקל על המשפחות. אז המודלים של חינוך מיוחד שאנחנו היום מדברים עליהם, אם זה באזור הצהוב, אמרתי מוגנות. אם זה באזור האדום – אפשר ללכת למודל של הצהוב תחת בקשת החרגה ונאשר בכפוף לזה שפיקוד העורף יראה שאכן הוא סביר, ואנחנו נראה שמבחינה חינוכית זה מתאפשר. משרד החינוך בעיקרון לא גורם מעכב במקום הזה. במקומות האדומים שבהם אפילו את המתווה הזה אי אפשר יהיה לייצר, המלצנו הבוקר ללכת למודל שבו איש הצוות – עוד פעם, צריך לראות מי מסוגל, מי לא, לא כל אחד יכול, הולך ועושה פעילות. ועכשיו לגבי ההתנדבות – הקמנו כבר ביום הראשון מרכז מתנדבים, חברה ונוער מטפל בזה. זה הוקם יחד בפתח תקווה עם מועצת התלמידים, אנחנו עושים רישום ומפעילים ותלמידים עוזרים ופעילים תחת המגבלות של הבטיחות. אנחנו רואים את זה גם בנושא ההתנדבות הבלתי פורמלי, כמו שאמרתי, משהו מאוד משמעותי אז זה כבר קורה.

אדוני השר, אם קיים מוקד שאותם בעלויות, אותם הורים של ילדים מחינוך מיוחד יכולים לפנות כדי לדעת. אני מאמין שההנחיות משתנות מרגע לרגע.

כל רשות מנהלת את זה כמות שהיא. אני לא מכיר מוקד מיוחד בעניין.

יש מוקד פניות הציבור שפתחנו שיש בו 150 שנותנים מענים, גם לעובדי הוראה ולהורים, לגבי כל בעיה שעולה.

יש מוקד הכללי שלנו, לא איזה משהו מיוחד. אבל צריך להבין, אני מקבל פניות של חינוך מיוחד, לכן אני פועל לעשות את המקסימום כדי לאפשר במסגרת המגבלות של פיקוד העורף, לאשר את כל המתווים שיאפשרו להקל על כל המשפחות האלה.

יהיה אפשר לפרסם את זה לציבור? אני לצורך העניין מקבל המון פניות ולא ידעתי שיש את המודל הזה.

אני רוצה לחדד. הרי מדיניות המיגון היא מאפשרת לכמות מסוימת. למשל, אם יש 1,000 תלמידים והמיגון הוא רק ל-700, אז אי אפשר להביא את כל ה-700. ההנחיה – נוער בסיכון, החינוך המיוחד בהכלה, כל אלה הם ראשונים, ואחרי זה אחרים יכולים ללמוד יותר.

מה עם המוקד, הוא פורסם לכלל האוכלוסייה?

כן. בוודאי.

רק לגבי המסגרות של בתי הספר - - -

במשך השבוע אני חילקתי את כל הנושאים. זה ששמתי חינוך מיוחד והתכתבנו על זה, זה לא בגלל שאני חושב שחינוך מיוחד צריך להיות בנפרד, ברמה האופרטיבית וכאשר בסוף באמת נצא עם משהו ביד, היה ראוי לחלק את הדברים, ולכן עשינו את זה בצורה כזו.

רק לגבי מסגרות החינוך של משרד העבודה והרווחה, אין להם תשתית. כיום ממה שאני מקבלת מהשטח, שיש להם תשתית חלקית עד כמעט לא קיימת בכל מה שקשור לנושא של המקוון. כל עוד אנחנו שם – אם אפשר לבדוק את העניין הזה.

אני לא מנהל את המסגרות של משרד העבודה אבל אנחנו נבדוק.

בבקשה, חבר הכנסת מאיר כהן.

אדוני השר, אנחנו נמצאים כל היום בריכוזים של המפונים. אני מאוד מבקש למי שלא מכיר את זה - 0-4 בלי שדרות נמצאים ברשת של בתי מלון במרכז, בצפון, בים המלח באילת. יש שם ילדים ממערכת החינוך שזקוקים נואשות לטיפול מידי של פסיכולוגים של אנשי המשרד. יש, בדקתי, אני חושב שצריך להגביר. ככל שהימים נוקפים הטראומות מתעוררות. מה שהיה ביום שלישי הוא לא מה שהיה אתמול. אני מבקש אם אפשר בכוחות של משרד החינוך לדחוף לשם אנשים, ובכלל, אני מציע לאנשים ללכת ולחזק אותם, הילדים האלה נמצאים בטראומה נוראית.

החינוך המיוחד צריך לקבל עדיפות, אני שמח שאתם אומרים את זה. אני לא יודע אם מישהו יודע מה זה להחזיק ילד או ילדים עם צרכים כאלה ואחרים סגורים בתוך בית. אני רק חולק על זה שמשאירים את זה לשיקולם במקומות הצהובים לשיקולם של ראשי העיריות. אני חושב שצריך לתת להם טווח של יום יומיים להתארגנות, ואחרי זה להגיד ביום הזה אנחנו משרד החינוך מבקשים מכם כי יש כאלה שמאורגנים, ויש כאלה שלא. אני מבין שגם בשטחים הירוקים יש מנהל ראשי ערים שאומרים – אנחנו נפתח את זה הדרגתית. אנחנו מחליטים. אני חושב שזאת טעות. במקומות הירוקים, משרד החינוך יכול לקחת אחריות ולהגיד אנחנו נותנים לכם יומיים, ומהיום השלישי אתם פותחים את המוסדות האלה. זה דבר שחייבים לתת עליו את הדעת.

שאלתי אתמול ילד מהעוטף, הוא אומר תשמע, אני לא בטוח שילד מי"א בתל-אביב יבין את המצב שלי. עלה לי רעיון להתקשר לאדוני השר. יש לייצר איזה משהו של תלמידים למען תלמידים. ילדים בשכבה י"א בתל-אביב או בי"ב, בכל השכבות, לעשות איזה מיפוי קטן. במקומות האלה שנמצאים המפונים לעשות מיפוי ולהתחיל לייצר מפגשים לשעה. יש שוני גדול בין זה שאתה בא כמבוגר, או כמורה, או כסמכות אחרת לילד, מאשר שמגיע ילד מי"א בגיל שלך מתיכון בתל-אביב או תיכון בכל מקום ונפגש איתך לשעה. אנחנו מגבירים את המעורבות של התלמידים האלה. שנית, מה שהוא יגיד לתלמיד בן הגיל שלו, או השיח בשפה המיוחדת שלהם יכול להיות הרבה יותר משמעותי מאשר מה שהוא יגיד לנו. סתם רעיון שאני מביא מהשטח. צריכים להיות מכתבים ומפגשים.

אתם יודעים שיש 60 אלף חדרי מלון בארץ, ואנחנו יכולים לפנות ולפנות. הבוקר הוחלט החלטה מצוינת ש-0-2 בצפון מפנים אותם לבתי מלון לשבוע, שבועיים כמה שזה ייקח. במידה וכל המלאי הזה ייגמר, וחס ושלום, אנחנו נהיה באמת במצב של לחימה ברב חזיתי, אז יפנו אוכלוסיות לתוך בתי ספר. אדוני מכיר את זה. אני שומע שנותנים את כל האחריות למנהלי בתי הספר אתם יודעים את זה? להערכתי, אתה צריך לבקש, ופה אני דואג למורים, כי גם המורים חלקם מגויסים. לא יכול להיות שיקימו אתר של פינוי בבית הספר, ומי שינהל את זה, האחריות תהיה של מנהל בית הספר ושל המורים. לכן אני ביקשתי מפיקוד העורף, אנחנו ביקשנו גם דני דנון יושב-ראש ועדת המשנה, שיגויסו עוד אנשים שיהיו צמודים לאותם מנהלי בתי הספר. קצינים שכבר פרשו, שינהלו את האתר הזה. יתחילו להיות אתרים של בתי ספר, של מפונים. אני לא אופטימי לגבי בני הדודים שלנו שנמצאים בצד השני.

הדבר האחרון. שמעתי שנדחו המועדים גם של החורף גם של הקיץ. האם אתם מתכוונים להתחיל גם במקומות האדומים ללמידה מקוונת.

למידה מקוונת כן. בעיקרון הלמידה מקוונת. במקומות שרוצים תחת המגבלות לצאת מהלמידה המקוונת ללמידה פיזית, ניתן. בעוטף אנחנו לא עושים למידה. אגיב לדברים שאמרת – נגביר את הטיפול הפסיכולוגי שמין הסתם הולך ומתגבר, אתה צודק בזה. בחינוך המיוחד בנוגע לחייב לפתוח. אני התלבטתי בזה מאוד. החלטתי לא לחייב, בטח לא כרגע. בגלל המורכבות של אירוע של לחייב בסיטואציה, אתה הרי לא יודע בדיוק לכמת בדיוק איפה הקושי. הקושי יכול להיות נפשי של בכלל להיכנס לאירוע, אנשים שצריך לתת להם את הזמן. אני מניח שאם יבואו עוד שלושה, ארבעה ימים כמו שאמרת, נגיע לאמצע השבוע הבא ונראה שהמציאות לא השתנתה בגדול, אז יבוא זמן. אבל עכשיו, תבין, ממש אתמול והיום היה ההתחלה, ולא סתם כמו שאתה אומר גם בירוק לוקח זמן. הרעיון הוא לתת לשטח להוביל את עצמו לתוך האירוע. אני מניח שעוד כמה ימים נוכל להיות במציאות אחרת יותר קשה. אני אומר את זה בצורה ריאלית. לכן אני מציע כרגע ללכת עקב בצד אגודל בעניין הזה.

תלמידים למען תלמידים, נשמע לי רעיון מצוין. אני רק אומר צריך לחשוב טוב, בסוף יכולות להיות סיטואציות קשות מאוד, אני נתקלתי בהם כאשר ישבתי מול התלמידים של העוטף, אתה יושב ובוכה איתם ביחד. ברמה הפסיכולוגית צריך לחשוב על זה. בעיקרון, זה נשמע לי רעיון טוב, נעשה על זה בדיקה. אני לא יודע. אני אומר לך בכנות, זה מסוג הדברים שצריך להבין כל דבר שאתה עושה אותו מה המשמעויות שלו, אבל זה נשמע רעיון טוב. לגבי פקודת פינוי לבתי ספר – צריך להבין את הפקודה הזאת. אין כוונה להשאיר אנשים בבתי ספר. זה לא הבתים – זה אירוע שנותן מענה לאירוע שהופתענו לצורך העניין. פתאום התחיל, ואנחנו מיד מוציאים את כולם – איפה תשים אותם? אז אתה שם אותם רגע בבית הספר הם לא אמורים להישאר שם. להישאר שם יום, יומיים, התארגנות ולצאת משם. זו המשימה.

זו פקודה מ-2012. יש 1,200 בתי ספר שמוקצים לנושא בכל הארץ זה מצב קטסטרופלי, גם רעידת אדמה, או כל דבר אחר לצורך העניין במצב חירום. הפקודה מדברת רק על 100 בתי ספר. 02 מדברים למלונות ולא לבתי ספר, עשינו מלחמה בעניין הזה. למרות שכועסים עלינו, אבל אנחנו רוצים כן שבתי הספר ילמדו פיזית. אבל אם לא תהיה ברירה וכמות המפונים תהיה מאוד גדולה ולא יהיו מלונות, מין הסתם נדבר. לגבי הניהול - מנהל בית הספר מבחינת הפקודה וגם הוא מוכשר לכך אמור לנהל. אנחנו רואים במתקני הקליטה שפיקוד העורף קיבל אחריות, ועדיין גם שם עוד לא התייצב. מין הסתם, סגל ההוראה שמוכשר לזה הצטרך לפתוח. אנחנו וכל מערכות המדינה נצטרך לתת את התמיכה. מי שאחראי זה משרד הפנים.

זה יכול להיות מחר בבוקר. אנחנו יותר מדי חושבים במושגים של "נצטרך". הפינוי יכול להיות מחר.

אנחנו מוכנים. נתנו פקודה למנהלי בתי-הספר, הם יודעים בדיוק מי אמור לפתוח במידה והפקודה תעבור, הכול מוכן. אנחנו נתנו פקודות התראה. אני מזכיר, האחריות היא של משרד הפנים, יחד עם הרשות המקומית והחלטת ממשלה, ולחינוך יש איזשהו פרק קטן מעבר למנהל והסגל, מספר מסוים מסגל מורים. למשל "בליך" ברמת-גן, יש לו 400 מורים. לא כולם במתקן קליטה, רק 30, 40, כל השאר ממשיכים ללמד מרחוק, כלומר, אמורים לתת את המעטפת לבית הספר. תחשוב, זה גם בית ספר שיש לו מיגון, אחרת אי אפשר להביא לכל בית-ספר. זה מורכב. אנחנו מאוד מאורגנים בעניין הזה לאורך כל השנים.

אני רוצה להציע. אני מבין - - - נדחתה ל-5 בנובמבר. יכול להיות שגם שם יש מתחמים מוגנים.

אני העליתי את זה בפירוש לשימוש באוניברסיטאות. התשובה היא שעכשיו בדקה התשעים אי אפשר לעשות שינויים כאלה. אנחנו לא רוצים לייצר בעיות. אם נראה שיש זמן ואפשר לשנות היערכות יכול להיות שנעשה. אבל בחנו את הנושא. פיקוד העורף היה לו מאוד קשה להתחיל להתארגן.

כבוד היושב-ראש, כבוד השר, אני רוצה להביא את המצוקה של ילדי הכפרים הלא מוכרים בנגב. כבוד היושב-ראש, כוועדת חינוך בחצי השנה האחרונה כמעט לא היה דיון שהעלינו את המצוקה של הילדים של היישובים הלא מוכרים בנגב, ובעת הזו, המצב הוא יותר קשה, כ-45 אלף תלמידים בכפרים הלא מוכרים שהם לומדים ביישובי קבע ומובאים לבתי-ספר דרך הסעות שמאורגנות הן על-ידי המועצות האזוריות, והן על-ידי אשכול נגב מזרחי. בעת קשה זו, המצב הוא כל כך קשה. אין מיגון בחלק גדול מהמוסדות שמביאים את התלמידים של הכפרים הבלתי מוכרים אליהם. ולכן, גם הלמידה הפיזית בכל הצבעים היא בלתי אפשרית איפה שאין מיגון. גם הלמידה מרחוק, כמעט בלתי אפשרית, כי גם בכפרים הלא מוכרים אין מיגון כרגע לכל התושבים שם. לכן, אין אפשרות שגם תתקיים למידה מרחוק.

בעיה נוספת היא בעיה שגם עלתה בוועדת החינוך, כבוד היושב-ראש, של ילדים שאין להם מסגרת. 5,000 ילדים בגילאי שלוש עד חמש בכפרים הלא מוכרים הנושא עלה ועלה. הילדים האלה היום, אין להם שום סיוע, אין להם שום מסגרת. המצב הרגשי צריך גם מעורבות. אני רוצה לציין שמחוז דרום במשרד החינוך יחד עם הרשויות המקומיות, הוקמו צוותים, יש עבודה ויש עשייה. אבל בכפרים הבנויים יש מענה גם של הרשויות המקומיות, גם של משרד החינוך. גם לגבי היישובים הלא מוכרים, צריכה להיות חשיבה יצירתית יחד.

כבוד השר, אני גם מוכן להירתם כאיש חינוך, ומנהל אגף חינוך שנים רבות במועצה מקומית חורה. אני גם מוכן לתרום מהניסיון איך יחד צריך לספק פתרון יצירתי לאנשים האלה. גם פתרונות קצה ללמידה מרחוק על ידי חוברות שגם בתשתיות של אינטרנט ופתרונות כאלה כמעט ולא קיימים ביישובים האלה. לכן צריך ממש לחשוב יחד איך ביחד יכולים לעבור את התקופה הקשה עבור הילדים האלה שמשלמים מחיר. אני מאמין כשאין מיגון לא בבית ולא במוסד, אי אפשר לקיים שום הליך לימודי, וגם סיוע שיכול להיות. לכן, צריכה להיות חשיבה יצירתית משותפת של כולנו כדי לתת פתרונות ל-45 אלף ילדים בכפרים הלא מוכרים. תודה רבה.

אנחנו צריכים שם עזרה, אני אשמח שתשתלב. היום אני עושה זום עם ראשי הרשויות של החברה הבדואית בדרום. אנחנו נשתמש בהצעות שיש לך. באמת, זה אתגר גדול, גם חוסר בסיסי במיגון, וגם בעיות של תשתיות יכולת למידה מרחוק עם קליטה וכל מה שקשור בעניין הזה ומחשבים. נעשים מאמצים. אנחנו נשב על זה ונראה במה אפשר לעזור.

בבקשה, חבר הכנסת רון כץ.

תודה רבה, אדוני, קודם כל אני רוצה להצטרף לכולם. אני באמת עוקב אחר משרד החינוך, ואני רואה שזה המשרד הראשון שבאמת נכנס לפעולה כמו שצריך, וזה לא מפתיע אותי שזה אתה יואב, ואתה כמובן חיים. אני רוצה לשבח אתכם, ולומר באופן ברור שכולנו יחד במאבק הזה, ובהגדרה הברורה. אין פה קואליציה אופוזיציה, אנחנו צריכים לעשות מה שצריך לעשות בשביל למוטט את החמאס מראשי החמאס עד לאחרון הפעילים, כולנו יחד, וזה מסר חשוב שייצא מפה.

אני כן רוצה לומר גם בגלל שבעבר שלי התעסקתי בנושאים האלה, אומנם זה היה קורונה, וזה לא דומה, אבל העניין של הלמידה מרחוק. אני חושב שרשויות מקומיות יכולות להיות הרבה יותר מעורבות בניהול של הפרויקטים האלה. אני חושב שיש מנעד רחב בין רשויות שנכנסו לפעולה וגילו יוזמה אישית, לבין רשויות שעדיין לא גילו יוזמה בנושא הזה. אני חושב שצריכה להיות איזושהי הנחיה ויעד ברור מה מצפים מהרשויות האלה כי הן יודעות לעשות את זה, הם צריכים לקבל את ההנחיות ממכם. אני חושב שצריך להתעסק גם בנושא שכולם בבית, גם ההורים בבית, הילדים בבית חשופים כמעט כל היום לחדשות ולמה שקורה. צריך לראות איך אנחנו רגע מערבים גם את השפ"ח, ונותנים כלים להורים שבאמת לא יודעים איך להתמודד עם המצב הזה שנכפה פה על כולנו וצריכים את זה. אני חושב שצריכים להסתכל על זה גם בהיבט הכלכלי. יש צהרונים. חלק מהרשויות ביטלו את הצהרונים, חלק מהרשויות לא ביטלו את הצהרונים. יש הרבה מאוד דברים שחלק מהרשויות עושות וחלק מהרשויות לא עושות. אני חושב שצריך להיות יישור קו ברור בנושא הזה בהנחיה של משרד החינוך. אני חושב שאם תזמן אליך את כל ראשי הרשויות ותבחר את הרשויות שעשו את זה טוב גם בפעם הקודמת – יהיה לך כוח פעולה הרבה יותר מאסיבי שיכול להתחיל מחר בבוקר ולתת מענה לכל המדינה ולהיות לך לעזר אמיתי. כמובן, אני לרשותך בכל נושא שאתה חושב שאני יכול לעזור.

תודה. עשיתי דיון בזום עם כל ראשי הרשויות, העברתי להם את המדיניות כדי שיידעו, יש להן הרבה מאוד השפעה ויכולת להחליט מה מתאים להם ברשות, אז הם מבינים את זה. לגבי צהרונים, בגלל שיש החלפת צוות וחלק מהילדים נשארים וחלק לא, והצוות אולי פחות מאומן בתפעול של חירום הנחיתי בשלב הראשון בלי צהרונים ובלי יום לימודים ארוך. נעבור כמה ימים שנראה שהעסק עובד, נאפשר את זה.

בפן הכלכלי, צריך לראות מה עושים עם זה. איך מפצים את ההורים על הדברים האלה.

בפן הכלכלי, זה דברים שיקרו. גם המורים - יש לנו הרבה מאוד אתגרים הם יקרו. כרגע, הכול פתוח. לא עוצר שום דבר, מאפשר, במיוחד למחוז דרום גם תקנים, גם רכבים, כל מה שהם צריכים. אני לא מסתכל על הכסף כרגע. אבל אני כן אומר שבסוף יש שונות בין הרשויות, אתה צודק בזה. נבחן את זה. נלמד מה עובד, מה לא עובד. נתחיל ליישם בעניין הזה בהחלט.

גם מטפלים בהורים. יש המון הכשרות כרגע שמתבצעות בזומים עם ההורים.

צריך לפרסם את זה. אני אשמח לעזור בפרסום. אני בטוח שגם הרשויות ישמחו לפרסם להורים שנמצאים שם.

נעביר לך מסודר. ואת כל הפרטים תוכל גם אתה להוציא.

תודה רבה. חברת הכנסת שרן השכל. בבקשה.

יואב, אדוני שר החינוך, הדבר שצריך לעמוד קודם כל לנגד עינינו זה הילדים שלנו. אם למדנו משהו מהתקופה של הקורונה, זה שההסתגרות הזו בבית יש לה מחיר נפשי אדיר. אדיר. וזה עוד היה בתקופה של קורונה. אני לא מדברת אפילו על הילדים הקטנים שצריכים את ההורים שלהם. תחשוב על הילדים בתיכון. אבא במילואים. אימא צריכה לצאת לעבוד. הם תקועים מול המסך, מול החדשות 24/7, עם מי הם מדברים? איזה איש מקצוע מגיע אליהם כשהם רואים את הזוועות האלה בטלוויזיה. אבא במילואים, הם מתים מדאגה, ואימא מנסה לתמרן בין הכול. זו מציאות מטורפת להעביר את הילדים. ואם יש משהו שאנחנו צריכים להילחם עליו, הוא קודם כל השגרה הזאת של הלימודים. כי לפני שזו מערכת חינוך, זו מערכת התמיכה הנפשית, וזה מה שאנחנו למדנו. המעגל החברתי הזה הוא קודם כל מקום לפרוק את הכאב ואת הכעס, ואת החוויות המטורפות שהם עברו בשבוע האחרון. ואם אין להם את המעגל של החברים האלה, הם נאבדים בתוך עצמם ועוד לאיזה מקומות הגענו עם שימוש מטורף של סמים בתקופה של קורונה, זה אפילו לא תקופת מלחמה עם זוועות שהם רואים. אנחנו לא יכולים שהם התכנסו בתוך עצמם, והם צריכים את המעגל החברתי הזה. לא רק הקטנים, גם הגדולים שעכשיו שלחנו אותם לזום. אם יש משהו שמערכת החינוך יכולה לעשות, זה לזהות את אותו ילד שפתאום מתכנס, ופתאום הוא יותר שקט, אחד שהיה איזה רעשן שכנראה הוא חווה משהו קשה, ולשלוח אותו ליועצת רגע, שנייה לפרוק, לדבר, לראות שהוא בסדר. אולי קרה משהו עם דוד שלו, עם בן דוד שלו.

איך ילדים – באמת, כמות מטורפת של הרוגים, של נרצחים, שרבים מהם איבדו בני משפחה כמעט מכל הארץ, בין אם הם מעפולה, או מאילת, או מהקריות או מכל מקום. עם מי הם ידברו? אלו עסוקים באבל שלהם. אנחנו חייבים כוועדה להחזיר את השגרה ככל שניתן. אי-אפשר להשאיר את זה כאופציה מעבר למחיר הנפשי שאותם ילדים ישלמו אם לא נחזיר את זה במהירות הבזק – יש כאן עניין שלנו כעורף, כחזרה לשגרה - להראות שלא מפילים אותנו כל כך מהר, להראות שאנחנו חזקים. החוזק הזה של העורף הוא נמדד גם בשגרה. ביכולת של הורים לצאת לעבוד, ביכולת של התלמידים לנהל את שגרת היום הזה. זה גם מסר לאויבים שלנו, והם זקוקים לזה.

מעבר לזה, דבר נוסף, תראו, הרבה מהמפונים נמצאים בטבריה, בתל-אביב, במלונות. לדעתי, אני חושבת שאין סיכוי למשל שבית ספר בתל-אביב לא יקלוט רגע את הילדים האלה כדי לקבל את החיבוק הזה. הם פתאום נמצאים בקבוצה של הגיל שלהם שמדברים את השפה שלהם, שמרגישים את הרגשות שלהם בשלב ההתפתחותי שלהם. שנייה להראות להם שאנחנו ביחד נחזור לעמוד על הרגליים. הם איבדו את כל העולם שלהם. אנחנו כעם חייבים לחזור, לעמוד על הרגליים, ולהראות להם את התקווה. להראות להם את העתיד שאנחנו ביחד עם זה. וילדי תל-אביב וילדי אילת, אין לי ספק שהם יחבקו אותם ויעטפו אותם ויראו להם את האופק הזה. אסור לנו לזלזל במסגרת החברתית הזאת. לפני הלימודים של המתמטיקה ושל הלשון ושל האנגלית, אם יש משהו שדיברנו עליו ואיך לשקם את הילדים זה זה. זו המסגרת החברתית שהם כל כך נואשים לה. אני חושבת באמת אין שום סיבה שהאזורים הירוקים מיד לא יחזרו לשגרה, ולנסות לכפות כמה שיותר מהר גם למסגרות הצהובות. יהיה מצב חירום – תהיה בעיה? אנחנו יודעים מה לעשות בתוך יום. אנחנו לא צריכים לשבת בבית ולחכות לאותם אירועים שעלול לקרות בצפון ופשוט לחכות להם במשך שבוע, שבועיים, שלושה שבועות. זה יקרה – כולנו יודעים להיערך, כולנו יודעים מה לעשות. אנחנו הוכנו לזה במשך תקופה ארוכה. אנחנו נדע להתמודד עם זה. אבל עכשיו, עכשיו צריך להראות להם את התקווה, את האופק לעמוד ביחד, לחבק אותם, ולעטוף אותם במסגרת החברתית הזו. תודה.

תודה רבה.

סך הכול הרבה דברים נכונים. חזרה לשגרת חירום זה חוסן לאומי. זה דגש, זה שם. אנחנו עושים את זה, ואנחנו מכוונים לזה.

הזום זה לא חוסן לאומי. יואב, אני מצטערת, אבל הזום זה לא שם.

שרן, לפני זה, וזה הדבר הראשון, זה הביטחון והבטיחות. מי שהיה אתמול בתל-אביב, ושמע את כמות הסירנות בתל-אביב, מבין שלהביא ילדים לבית ספר בתל-אביב עכשיו זה כנראה טעות, כולל אם יש להם מיגון.

אבל יש אזורים שאפשר.

נכון. תל-אביב לא, תל אביב אדומה. יש הבדל גדול בין תרגולים שעשינו עשרות פעמים בכל בית-ספר של כניסה למיקום מוגן תוך כדי אירוע של ילדים בכיתות א'-ו', ושזה שקט וזה לא על אמת. הניסיון הראשון שעוד לא קרה לנו, ואני מניח שהוא יקרה, של בית-ספר שמחזיק 200, 300 ילדים, במקום 600, כי יש לו מקום רק ל-300 ילדים, אזור צהוב, ועכשיו יש הפסקה, ועכשיו יש סירנה וכל הילדים צריכים להיכנס ולרוץ לממ"ד. זו המציאות שאנחנו הולכים אליה, ואנחנו הולכים אליה בהבנה שזה סיכום שאנחנו לוקחים על עצמנו. אנחנו לוקחים מעצמנו בדיוק מהסיבות שאמרת - שצריך לעשות את הדברים האלה, וזה חשוב ואנחנו מכוונים אליהם. מצד שני, לא נלך למקום שיהיה בחוסר אחריות. מקומות שאנחנו רואים שיום אחרי יום יורים - אני לא רוצה להיות במקום הזה. אני אומר את זה בצורה הכי ברורה.

אף אחד לא אומר למקומות שיורים בהם ביום יום.

יש את מפת ההתגוננות של פיקוד העורף, הוא מכליל את כל השיקולים שדיברנו. אני מודה שאני זה שדחפתי אותו לאפשר. הרי גם כל הגזרה הצפונית יכולה להידלק בשנייה ובהפתעה. אתה לא רוצה לאפשר בצפון לשים ילדים בריכוזים שהם לא יכולים להגיע לחדרים מוגנים. עדיין לא, מה לעשות. עד שלא נדע שהסיכוי שחיזבאללה מחוץ לאירוע זה אירוע אחר. כרגע אנחנו במתיחות שיכולה להתפרץ כל רגע. אני לא מוכן לאפשר סיכון שאני אמצא את עצמי בבתי ספר במספרים גדולים במתקפה של הצפון ולא באזורים ממוגנים. לכן הדבר הראשון בקריטריונים שאת מדברת עליהם, אמרתי עוד פעם, זה קודם כל שיהיה מקום מוגן. ברגע שיש מקום מוגן – אני מאפשר חופש פעולה. באמת, באזורים הירוקים אני מסכים איתך. אני באזורים הירוקים אפשרתי, אני לא הגורם.

אבל זה מעבר לאפשר, אלא זה מחייב, יש הבדל.

דרך אגב, אני מניח שבאיזשהו שלב זה יגיע לחייב. אני מניח שאולי עוד כמה ימים, גם נגיד אנחנו מחייבים. אבל תביני עכשיו. כולנו עדיין רק בתחילת האירוע של השחרור. רק אתמול הגדרנו שזה אזור ירוק. ראשי רשויות שם מתעסקים עם מורים, מנהלים שאיבדו את היקירים שלהם. כל המערכת מאוד רגישה. זה ייקח להם זמן. האם אני צריך לבוא היום להגיד – עכשיו תיכנסו? אני חושב שאני רוצה לתת להם את הכמה ימים לבנות בעצמם, אני חושב שזה יקרה מעצמו. הלחץ של הציבור במקומות האלה באופן טבעי בדיוק מהסיבות שאמרת, זה לא לחץ שלילי. אני רואה את זה בלחץ חיובי, חיובי לדבר הזה. אני חושב שדווקא אירוע שבו אני עכשיו דוחף בכוח במקומות שאם אני עושה את זה, אני יכול לפגוש שכול. תראי, אני לא רוצה להגיע למצב שמחייבים מורה לבוא לבית-ספר והיא מתפרקת בכיתה ולא מסוגלת ללמד. אז יש פה מורכבות מאוד גדולה. אני מאוד מסכים עם כל מה שאמרת. צריך לנהל את זה בסוף בהתאם ללוח האיומים והמציאות בשטח.

דבר עוד דבר אחד להבין, בסוף מדינת ישראל, כמה שהיא קטנה, מערכת החינוך היא מאוד גדולה. היא מהאזורים הירוקים בדרום שדיברנו עליהם, לעוטף שספג מחירים שאי-אפשר אפילו להתחיל לחשוב, לקו העימות בצפון. לבאר-שבע, לבית שאן, לאום-אל-פאחם ולנתניה. כל מקום כזה יש לו מכלול שיקולים אחר. על זה תוסיפו את מכלול השיקולים של גנים, י"ב, חינוך מיוחד. יש ספקטרום מאוד רחב של שיקולים שדוחפים לכל כיוון. אני חושב שהדרך להשיג את ההישג הנכון זה כן לתת לשטח לנהל את זה, בהבנה כשאני אומר שטח, זה המחוזות שלנו מנהלי המוסדות והרשויות.

אולי כדי לתת כן את המענה ולגעת בנקודה שהעלית. יכול להיות שהדחיפה של המשרד, של הרשויות, ושל מנהלי בתי הספר לבנות קבוצות קטנות בתוך הבתים לדחוף שהדבר הזה יקרה, יכול לתת פתרון נקודתי. עוד פעם, אני לא אומר שזו התשובה הטובה ביותר. אבל הרע במיעוטו יכול לתת מענה. אגב, הדבר הזה מופיע בחוזר מנכ"ל, זו אופציה שהיא קיימת.

אני אישית חושבת שבאזורים הירוקים צריך לחייב להחזיר אותם מידית לשגרה. אזורים צהובים צריך לראות איפה ואיך, אבל חלקם כן יכולים לחזור. בעניין המורים עם ההתפרקות או לא – אתה תמצא שהמורים שלהם במערכת החינוך הן גיבורות וגיבורים אמיתיים, הרבה מאוד מהיכולת שלהם להיות חזקים זה כי הם יודעים שיש להם 30 ילדים, 20 ומשהו ילדים, שתלויים בהם. שתלויים בכוח שלהם, שהם צריכים להחזיק אותם ולחזק אותם, והמורים האלה גיבורים, והם עושים את זה באומץ רב כמו כל כך הרבה הורים במדינת ישראל. אז הרבה פעמים זה מה שמחזיר אותם חזרה על הרגליים כי יש להם ילדים שתלויים בהם.

דבר שני, אני אומרת לך את זה כמישהי שהיא ילדת מלחמת המפרץ בבית ספר יסודי. היינו עוברים תרגולים פעם בשבוע, ירידות למקלטים, מסכות אב"כ, זה היה כיתה ג', או משהו כזה. ידענו לתרגל את זה. צריך לעשות תרגול פעם בשבוע. וגם בתקופת מלחמה אנחנו יודעים לייצר את השגרה של בתי הספר עם טילים, רקטות, וכל מה שהיה לנו סקאדים.

תודה רבה. חברת הכנסת צגה. בבקשה.

אני מברכת את שר החינוך בתקופה כל כך קשה, בלתי מובנת בזמן קצר התארגנתם ואתם מביאים את הנושא לציבור, וגם אדוני היושב-ראש. הייתי בוועדת קליטה ועלייה בנושא של אנטישמיות והרשתות החברתיות. יכול להיות שאתם כבר דיברתם. רוב הפניות שמגיעות אליי בנושא של חינוך מיוחד. לגבי החינוך המיוחד ההורים פשוט לא יכולים. אני מקבלת הרבה פניות מכל האוכלוסייה, אם זה עולים חדשים, ותיקים, ממש. הייתי רוצה לשמוע על הנושא הזה אם כבר התייחסתם אז אני אתעדכן.

בעיקרון, התייחסנו. דיברנו על המתווים שאפשר וצריך לאפשר. אני מניח שככל שהימים התקדמו אנחנו נראה יותר ויותר מסגרות שאכן נפתחות. אני צריך ללכת. אני מתנצל. יש פה את אריה מור שעוסק בכל נושא הביטחון. תודה.

בוקר טוב, אדוני השר, אני רק רוצה להגיד שאני שמחה שאתה שם. אם אתה זוכר בפגישה הראשונה שהייתה לנו אצלך במשרד, אמרתי שאני שמחה ששר החינוך הוא טייס לשעבר, כי צריך ללמוד לתחקר, ולא ידעתי אפילו לאן נגיע, ותודה שאתה שם.

אני רוצה להתייחס בכלליות לדברים. יש דברים שנוגעים אומנם לתלמידים שהם זכאי שירותי חינוך מיוחדים, אבל אני כרגע מסתכלת על כל תלמידי ישראל בתור תלמידים שזקוקים לשירותי חינוך מיוחדים. אנחנו יודעים שזאת הייתה תוצאת הקורונה. אנחנו התארגנות חברתית אזרחית שנותנת מענה לכל סוגי המוגבלויות בכל מקום בארץ. יש לנו פריסה ארצית, ואנחנו לא מתעסקים עם מוגבלות אחת ספציפית. אני בעצמי אימא לשני צעירים אוטיסטים. הבן שלי משרת בצבא. הבת שלי בשנתה האחרונה במשרד החינוך.

זה נכון שצריך לחזור או לייצר שיגרת חירום. ועם זאת, יש דברים שגם בשגרת חירום אנחנו לא צריכים להגיע אליהם. אחד הדברים החשובים, זה להוריד מעל הפרק את המילה בגרויות. אני לא חושבת שבשנה הזו בגרויות צריכות להיות מטרה. בגרויות צריכות להיות חלק מהשיח. אני חושבת שיש דרכים אחרות, מדברים על זה כבר שנים על דרכים אחרות לבדוק את היכולות של הילדים ואת התוצאות של היכולת שלהם להביא את עצמם לידי ביטוי. זאת הזדמנות לדבר בשפה אחרת. אפשר לאפשר לילדים האלה – אני כבר לא מדברת על ילדים שהיו חלק מהשבוע הראשון למלחמה הזאת, ושאצלם בכלל לא צריך לדבר על זה. אבל גם שאר הילדים בארץ הם היו חשופים למשהו מאוד קשה. ואם לא היו חשופים אז, אז הם חשופים עדיין. לרובם יש מישהו או שנפגע או שמשרת בין אם זה במילואים ובין אם זה בקבע או בסדיר, זה בכלל לא משנה. אגב, חלקים ניכרים מהצעירים שלנו, מהנוער הבוגר יותר מתנדבים היום.

ההתעסקות הזאת עם הבגרויות היא שגיאה, היא טעות. אפשר לחזור ללמידה גם בלי שזה יהיה בתוך המרוץ הזה לבגרות. אני ממש מבקשת ממשרד החינוך לחשוב על דרך אחרת שהיא לא הבגרויות, כי מעבר לזה שאני לא חושבת שבגרויות זה חלק מחוסן, אני חושבת שזה חלק מהקטנת החוסן. התוצאה של זה תהיה שמי שלא מסוגל נפשית, פיזית, להיות חלק מהמרוץ הזה, אנחנו נייצר פה שכבה גדולה מאוד של צעירים שתהיה דיפרנציאציה ביניהם לבין מי עשה. זה לא הוגן, כי חוסן לאומי הוא לא לייצר את ההבדלים האלה בין הקבוצות של מי שיכול ומי שלא יכול.

דבר ראשון, אני מבקשת לחשוב על זה, שאולי השנה לא יהיו בגרויות – יהיו דרכים אחרות. צריכה להיות שם הרבה יותר גמישות. לגבי למידה מרחוק זה כבר נאמר. בכל זאת, אני אחזור. זה לא חוסן לאומי, את זה אנחנו כבר יודעים. זה כתוב באותיות קידוש לבנה בכל מסגרת חינוכית קיימת. ולכן, זה לא פתרון. אני מבקשת לא להתייחס לזה בתור פתרון. זה פוגע בחוסן הלאומי ובחוסן אישי של רבים מאוד. לגבי החינוך המיוחד אני רק אומר באופן כללי. אני רוצה להזכיר. חינוך מיוחד זה לא רק המסגרות הנפרדות, זה גם התלמידים המשולבים, ולצערי, זה גם אלה שאין להם היום זכאות, או שיש להם זכאות למה שנקרא סל מוסדי. צריך להתייחס לכולם אותו דבר. כל הילדים היום זקוקים לזה שיראו אותם, וזקוקים לאיזושהי שגרה.

אני רוצה להתייחס לנציגות ההורים שיושבת מול משרד החינוך, או שיושבת כעת בחמ"ל. אמר את זה גם בג"צ בדיון האחרון שהיה בנושאים שקשורים אלינו. ועד ההורים הארצי איננו מייצג אותנו. אנחנו אומרים מאז שהוקם, ובג"צ נתן לזה גושפנקא בדיון האחרון שדן בדברים האלה. הם לא מייצגים אותנו. זה נכון שיש בחירות ארציות, אבל הבחירות האלה לא נותנות את המענים המדויקים לנציגויות שלנו. לכן אני חוזרת ומבקשת לאפשר לנציגויות של הורים לילדים עם מוגבלות לשבת גם בחמ"ל של משרד החינוך, אבל גם בדיונים בכל מיני מקומות אחרים, כי קולנו לא נשמע. לא רק זה, אני אומרת שוב, יש ניגוד עניינים אינהרנטי בין ועד ההורים המרכזי לבין צרכים שהם לפעמים קשורים אלינו. אפשר לראות את זה בחלק מהמסמכים שיצאו ששיף היה חבר בהם, ולא ייצגו אותנו, והיינו צריכים להגיע בגללם לבג"ץ. אז מאוד מבקשת לתת מקום גם לנו.

יש שונות בין רשויות מקומיות וגם בין מנהלים של מסגרות גם ביכולות שלהם לחשוב בצורה יצירת ודינמית, ולפעמים גם במוטיבציה שלהם לחשוב. אם אנחנו רגע נדבר על מסגרות של חינוך מיוחד נפרד, אז יש למשל את בית ספר "צורים", בהוד השרון, שהמנהלת שלו עשתה קסמים ביכולת לגמישות ולראיית כל תלמיד. לעומתו, יש כיתות של חינוך מיוחד בתל-אביב בבתי ספר מסוימים שהם מעדיפים לא לעשות. אני לא יודעת איך להגיד את זה בצורה יותר נעימה. ולכן, מי שיכול לעשות דברים בצורה גמישה ומיוחדת גם בבתי הספר של החינוך הכללי וגם של החינוך המיוחד מצוין. אבל כן צריך שיהיה פה משרד, שמשרד החינוך הסתכל על מי שלא עושה, או לא עושה מספיק וייכנס למקומות האלה ויעזור להם באופן נקודתי. אלה הדברים החשובים בעיניי. יש עוד הרבה מה שאנחנו כמובן נגיד בדיון שיהיה נקודתי לנו. אני כן אומרת צריך לאפשר גמישות איפה שאפשר ולמי שמרים את הכפפה הזו. ובמקומות שזה לא קורה - אני מצפה מהמשרד לשבת עליהם. דבר אחרון. צריך לנסות לייצר חשיבה נקודתית כי יש תלמידים שלא לומדים בתוך הרשות המקומית מכל מיני סיבות גם אם זה אזורי, ויכול להיות שכן צריך לחשוב על פתרונות נקודתיים, אזוריים, שכונתיים, ואז הם יהיו גם רב גילאיים וזה יאפשר לבוגרים יותר לתמוך בצעירים יותר, ואז זה יאפשר גם לרשות המקומית לתת פתרונות במקום שיכול להיות – לבתי ספר יסודיים היא לא יכולה לתת. אבל אם נעשה רב גילאי יהיה אפשר לייצר פתרון אחר.

תודה רבה. משרד האוצר. בבקשה.

הנושא התקציבי פחות נידון בוועדה, אז אני פחות אתייחס למשהו קונקרטי. אני מניחה שברגע שתגובש רשימת הצעדים, מין הסתם יעלו שאלות, יינתנו תשובות גם בהתאם. הקבינט המדיני כלכלי חברתי מתכנס ממש בדקות אלה. מגבשים שם רשימה של מענים, ובכלל תחומי החברה האזרחית והביטחונית כמובן. גם תחומי החינוך, בריאות, רווחה. משרד הביטחון כמובן שהוא הגורם המרכזי בעניין בסיום הקבינט ולאחר שבעצם יגובשו רשימות וצעדים, אז יתחיל השיח כיצד לתת את המענה לכלל הצרכים של המלחמה גם בחזית גם בעורף וגם מקורות המימון כמובן יידונו כחלק מהמכלול של הצעדים האלה. כמו ששר האוצר הציג אתמול במסיבת העיתונאים, יעשו שינוי של סדרי עדיפויות של הממשלה. אין לי משהו קונקרטי כרגע להפיץ, כמובן שזה עוד לא הוחלט. בהמשך נוכל להתייחס.

תודה רבה.

אני רוצה לשים נקודה קצת אחרת במיוחד על מעונות היום הפרטיים ביום שאחרי ומה המצב היום. המצב היום שהגנים הפרטיים, מעונות הפרטיים לידה עד שלוש, מודאגים מאוד מהיום שאחרי. אנחנו פוחדים, אנחנו מדברים עם המון גנים, שלא תהיה לנו יכולת כלכלית לחזור לקבל ילדים בגן. אף אחד כרגע לא מדבר איתנו. אנחנו חושבים שאחד הדברים הכי חשובים לנו שהיו בקורונה זה להוציא את העובדים שלנו מיד לחל"ת לא כמו בקורונה, אלא חל"ת שמשתנה בהתאם בלמידה, לא למידה, הודעות מפתיעות. אני מזכיר שכולנו בעצם, המעונות הפרטיים, אנחנו גם קהילה, אנחנו גם כלכלה, אנחנו גם נותנים מענה להורים. הורים היום פונים לגנים, הם אינם מוכנים לשלם שכר לימוד למעונות הפרטיים כי הם לא מקבלים שירות. זה היה בקורונה מלחמת עולמות. אם אנחנו מגיעים לסוף החודש הזה בלי עזרה ממשרד החינוך מבחינה כלכלית, לא ייפתחו מעונות היום הפרטיים אחרי המלחמה. תודה.

ביום רביעי נעלה את הנושא הזה בישיבה שאנחנו הקצבנו לגיל הרך. כרגע, לצערי, הבעיה היא לא רק של הפרטיים, בעיה רוחבית קיימת גם במוסדות הסמל. ספיר, בבקשה.

יום רביעי נעלה את הנושא הזה.

אני יושבת-ראש מועצת התלמידים והנוער הארצי. חשוב לי לומר אנחנו באמת לא יודעים איך תיגמר המלחמה. אנחנו נלחמנו במועצה, לצערנו, אין מה לעשות. הגורל הביא לנו שנה של מלחמה. לא שנה של שיגרה, ועוד פעם, הדור שלי הוא דור אבוד, אין מילה אחרת לתאר את זה. צריכים להבין שבסופו של דבר, אנחנו כולנו, גם בני ובנות הנוער חווים את החוויות מה שעכשיו קורה בזמן אמת. בסופו של דבר, אנחנו גם הולכים להיות האזרחים שינהלו את המדינה הזו בעוד כמה שנים. כל מה שאנחנו יכולים כרגע לעשות בנושא זה איך להתמקד כרגע בהווה. כרגע אנחנו מפוחדים. אני והחברים שלי לא ישנים בלילה. ישנתי רק בארבע בבוקר. כל היום רצים לנו סרטים בראש של החטופים, לא משנה מאיפה אנחנו, אני מהמרכז. יש לי חברים מהצפון, מהדרום. אנחנו כל היום רואים את השמות של האנשים שנרצחים. שומעים, רואים את הזוועות שחברים שלנו עברו. אנחנו לא במצב כרגע לעמדה, וזה מהשטח, מקבלים על זה מאות פניות. אנחנו רואים את החברים הכי טובים שלנו בשדות קרב. חברים שלי שאני לא יודעת מה איתם כרגע, יושבים שבעה על החברים שלנו שנרצחו, ואנחנו עדיין מתפללים על הילדים שנעדרו כדי שהם יחזרו. אנחנו לא יודעים מה יהיה איתם. להתחיל ללמוד כרגע זה מנותק. תלמידים נמצאים בבית על כלום שעות שינה, מפוחדים, לא מסוגלים לצאת מהבית, שלא נדבר על תחבורה ציבורית שהם צריכים להגיע לבתי הספר. בנוסף, הנוער הוא מתנדב, וזה מה שעושה לנו טוב. הדבר היחיד שגורם לנו לחיוך. גם המועצה יזמה כל כך הרבה יוזמות בתקופה הזאת. אנחנו עושים כל יום לייב עם משפיענים שיהיה לנוער קצת הפוגה. נכנסים אליהם עשרות אלפי בני נוער, רואים שזה עובד בשטח, אנחנו כבר שבוע בתוך.

סדנאות העשרה – יש לנו אתר שמרכז יוזמות של ארגוני סיוע ואזרחים. אנחנו מסייעים עכשיו לרשות אילת בתרומות כי חסר להם כי קלטו ילדים מהעוטף. אנחנו גם פועלים בכל הקטע של הסברה, אנחנו מסייעים בעניין הזה. יש לנו סדנאות לנוער כל יום בשעה שלוש. אנחנו בקשר בלתי נפרד עם השטח. הקשר עם הנוער כאן התחזק כי הנוער מרגיש שאנחנו הגוף שמקבל את הפניות שלו, שאנחנו הגוף שפועל למען מה שצריך לקרות, כי בסופו של דבר אין מישהו שיודע מה יותר טוב לנוער מאשר הנוער, מאשר אנחנו שחווים את הדברים האלה.

ברשותך, מה צריך להיות סדר העדיפויות של המשרד.

לגבי הלימודים הפיזיים. תלמידים מפחדים לצאת מהבית, כמו שאמרתי מפחדים לנסוע באוטובוס, מפחדים להגיע כרגע לביתה ספר, מרגישים בטוחים בבית. מעבר לזה, מה יעשו עם פער לימודי שייוצר בין אלה שיחזרו ללמוד פיזי, לבין הרבה כאלה שיחליטו להישאר בבית ולוודא שזה שהם נשארים בבית לא יפגע להם בעתיד - מי ידאג לזה? בסופו של דבר, כאשר תגמר המלחמה, אני בטוחה במאה אחוז שיחזרו ישר לשגרה, כמו שקורה עכשיו, ישר יחשבו על בגרויות, זו ההתמקדות שתהיה. כרגע אנחנו לא לומדים. אנחנו לא במצב ברור של מלחמה.

הדבר האחרון זה שאנחנו לא יודעים כלום. אני לומדת מזרחנות בתיכון, מגמה שמעניינת אותי אישית. אני יודעת מה זה אירוע טרור. אני מכירה את כולם, וזה החומר שאני צריכה להיבחן עליו בסוף. יודעת מה זה אסלאם, ועל זה חשוב ללמוד עכשיו, הידע בעניין הזה הוא כוח משמעותי. על זה נצטרך להיבחן. כרגע מה שקורה בכיתות, בבתי ספר, זה לימודים במתמטיקה. זה מטלות, זה עומס על התלמידים. המשרד - - - מהממות, ואני מודה לו על זה. אנחנו עובדים מול המשרד, ובעת ההנחיות, אני כל יום בקשר. אבל מעבר לזה, צריך לוודא שזה מה שקורה בשטח, כי הנחיות זה טוב ויפה, אבל בסופו של דבר יש גם אוטונומיה למנהלים. צריך להבהיר מה צריך לקרות, ולהוציא הנחיות מחייבות שאין להתחיל מאוחר. כרגע, מבחינתנו, כמה שפחות לימודים, להרחיב את המענה הפסיכולוגי – הוא לא קיים מספיק בבתי ספר. בסופו של דבר, המשאבים צריכים להתמקד בזה שהתלמידים יהיו מוגנים, בטוחים איפה שהם נמצאים. אף אחד לא יכול להבטיח לי שאני אצא לרחוב ואני אהיה מוגנת רק בדרך ההגעה שלי לבית ספר. כמו שהעלו קודם, אין מרחבים מוגנים. אולי יש בבתי-ספר, אבל אין מספיק קליטה לזה לתלמידים. אנחנו לא מתכוונים כרגע להגיע פיזית. וחשוב גם להבהיר בשטח, שהדבר היחיד שמעלה חיוך לתלמידים, וגורם להם לצאת מהדבר הזה, זו הפוגה, וקצת אושר בתקופה הקשה הזאת זה לעזור. אנחנו אמנם לא חיילים בשטח, אבל אנחנו רוצים להיות חיילים למען המדינה ואזרחים טובים. וזה מה שצריך כרגע לדרוש להרחיב את מעגל ההתנדבות בבית הספר, לא להתמקד כזה בשום מתמטיקה ואנגלית - זה לא יעזור. תלמידים לא ילמדו. תלמידים לא יעשו שום דבר.

תודה רבה. אריה, אתה רוצה להתייחס לחלק מהדברים שנאמרו?

אנחנו מסכימים איתה, כולם מסכימים. זו המורכבות שתיאר אותה השר. אני חושב שהפעולות האלה מתבצעות. יש פה מתח מובנה בין מלחמה והתמגנות עם כל המורכבות של כמות המיגון שיש בכל בית-ספר, כמות המיגון שיש במדינה בכלל לתושבים. מדברים על כל הפערים, לבין להביא את הילדים למצב בטוח. שנית, כל הפעולות של המשרד בהערכת המצב הראשונה משבת היא מתמקדת בנושא הטיפולי, הפסיכולוגי, הסיוע, הדחייה של הנושא הלימודי. גם השר אמר עכשיו לשוחח עם התלמידים, גם כשמביאים אותם פיזית הסיפור של התמיכה והסיוע, ורק אחר כך אותה מתמטיקה, והיא נמצאת בפורום שותפים. כולם נמצאים בפורום שותפים. גם אנשי מעונות היום הכניסו אותם לפורום שותפים, והם הגיעו כולם, ואמרתי, הם השתלטו על הדיון. יש מלא שותפים על מנת לשמוע את כולם ולתת מענה לכולם. אני מעריך שכל זה יהיה תוך כדי תנועה כמו שהתארגנו בקורונה גם פה, האירוע הוא רחב יותר ממבצע קטן שהיינו מתורגלים פה.

חברי הכנסת, אני 30 שנה עוד מעט במשרד החינוך בתפקיד הזה, פורש עוד מעט. שתי מלחמות – 19 מבצעים. אנחנו פחות או יותר את כל הלקחים יודעים. מקווה שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

אני השתתפתי בהערכות המצב. באמת, נדהמתי גם מניהול הישיבות, ניהלתם את זה בצורה נקודתית, טובה. כל מחוז קיבל את זכות הדיבור ותרם לדיון. אני אומר את זה שוב. אני לא אומר את זה כביקורת. הציבור לא מספיק יודע מה משרד החינוך, עושה, פועל, ואתם צריכים לשים על זה את הדגש.

תודה רבה. אני חייב להתייחס למה שאמרה ספיר בזום, למרות שזה לא קשור אלינו. אני אומר את זה כחובש, ונהג אמבולנס וחלק מהעשייה שלי. חלק מהטיפול בטראומה שאנחנו נתקלים בשטח במקרה חירום, זה להפעיל את הסביבה כדי לא להיכנס לטראומה. קחו את זה בחשבון לתלמידים האלה. הם יושבים בבית וסופגים המון – כדי למנוע מהם את זה, תתנו להם לעשות משהו, להיות שותפים בעשייה, צריך לקחת את זה בחשבון.

ציין פה חברי את כל הנושא הכלכלי. הנושא הכלכלי, גם אנחנו נבוא וניקח את אותם עובדים ונכניס אותם לחל"ת, אם אנחנו נחכה עוד שבוע זה יהיה מאוחר מדי. זה צריך להיות במידי, כי אנחנו כבר שבוע בתוך האירוע. צריך לתת פה תשובות מאוד מהירות ולא לחכות עם זה, אני בטוח שנדבר על זה. אבל יש פה כמה נושאים שמבחינתי הם עוד יותר דחופים ויוצרים בעיה מאוד קשה. אני רואה את אריה וכל החבר'ה של משרד החינוך שבאמת, אני מעריך את עבודתם, עבודה יוצאת מן הכלל, ממש בהערכה גדולה אליהם. אבל אנחנו נתקלים בבעיות בשטח שאנחנו לא יודעים איך לפעול. הראה לנו השר מפה יפה צבעונית. במפה הזאת שמחלק משרד החינוך אזור חדרה שהוא אזור כתום לצורך העניין, תיכנסו לפיקוד העורף הוא מופיע ירוק. יש לנו חוסר התאמה בין המערכות השונות. אנחנו מקבלים הנחיות בצורה אחת ממשרד החינוך, מפיקוד העורף בצורה אחרת, מהרשות המקומית בצורה אחרת. אני יכול להגיד לכם שהגעתי למצב שאני כבר לא יודע מה רוצים ממני. שרוצים שאני יתווך עם השטח ואני כבר לא מסוגל. אתמול ישבתי במשך שעות לנסות להבין איך להנחות את השטח, ואני לא הצלחתי. אם אני לא יודע – בטח לבטח הציבור עצמו לא מצליח להבין מה רוצים ממנו.

אותן הנחיות גם יורדות לשטח, חוזרים ללימודים, באים ההורים לגנים אומרים להם – הינה, אמרו בטלוויזיה שחוזרים אבל עוד לא חוזרים. אין לנו התאמה בין כל המערכות, אנחנו צריכים לבוא וליצור סנכרון שלא מאפשר לעבוד בצורה טובה. לחץ הופך להיות יותר ויותר קשה, ואי-אפשר לעבוד בצורה כזאת, חייבים לקחת את הדברים בחשבון.

דבר נוסף עם הרשויות עצמן. יש רשויות ששולחים את הגנים לרשויות כדי לקבל אישור לפתוח. יש רשויות שלא לקחו לעצמן את המינהלת לגיל הרך, והם אומרים – סליחה, אתם לא מעניינים אותנו המגזר הפרטי, ועוד הפעם אנחנו חייבים לתת גם לדברים האלה את הפתרון. הדבר הנוסף שעומד בבעיה זה צהרונים פרטיים. הם לא שייכים למשרד החינוך, הם לא שייכים לאף אחד. אין להם ממי לקבל את האישור. הרשות המקומית בכלל לא מוכנה בכלל לדבר איתם, לבוא לבדוק אם מתאים בשטח של הממ"ד, לא מתאים בשטח של הממ"ד, לפעול, לא לפעול. אותו דבר המשפחתונים – עד חמישה ילדים, ממי הם יקבלו אישור, הם כן צריכים אישור, הם לא צריכים אישור. הכאוס לדעתי הוא מאוד גדול, ואנחנו צריכים לתת פה פתרון גם למסגרות שלא יושבות במשרד החינוך שאין להן הנחיות ברורות.

ההנחיות עצמן, השפה שלהן. השפה לא מתווכת עם השטח. קשה להבין אותה. קשה להבין מה רוצים לפעמים יש מושגים שהציבור לא מכיר אותם. עכשיו אם אני מכיר את זה ומוריד את זה בהנחיות לגנים שלנו – זה חלק מהעניין ואני יכול להעביר ולתווך את זה. אבל אלה שלא חברים בשום ארגון, הם מקבלים בעצם הנחיות שהם לא יודעים איך להתמודד. אנחנו חייבים לתת שפה פשוטה של השטח. הדבר האחרון, אנחנו חייבים להפריד את החינוך לגיל הרך משאר החינוך. זה לא יכול להיות יחד. גם בהודעות לתקשורת צריך להגיד – המסגרות לגיל הרך, ההתייחסות אליהם היא כזאת. לבתי-הספר התייחסות אחרת. בתי ספר גם בעשייה, בית ספר ילדים יכולים לרוץ לממ"ד, תינוקות לא. אנחנו צריכים לעשות הפרדה טוטלית בתוך הדבר הזה ובתוך ההנחיות שגם יירדו למטה באותה צורה מופרדת. היא לא מספיק מופרדת לדעתי, בטח ובטח שלא בהודעות לתקשורת שיוצאות החוצה שלא נותנות את המענה הנכון למידע. מה אני עושה עכשיו. חייבים פה לשים את הדבר הזה על השולחן.

לסיום. מסגרות לגיל הרך עד גיל שלוש לא צריכות לפעול בזמן הזה. לא ניתן לספק ביטחון לילדים האלה בשעת חירום. לא ניתן לקחת ולרוץ עם הילדים לממ"ד בזמן. אם נשים שתי מטפלות עם עשרה ילדים שרצים לממ"ד, לוקחים שתי ילדים על הילדים, מטפלת אחת רצה לממ"ד, השנייה עם שמונה ילדים. עכשיו, רגע, אנחנו עוזבים חלק מהילדים? אי-אפשר להניח אותם לשנייה לבד. חייב להיות איתם מבוגר כל הזמן. זאת לא יכולה לחזור כי היא עם שתי ילדים נמצאת בממ"ד, זו לא יכולה לצאת עם שני הילדים הבאים כי היא משאירה שישה. במסגרות סגורות – יש לנו אחריות פה. האחריות לגיל הזה היא שונה מהגיל הגדול יותר שיכול לתפקד בעצמו.

ואני חוזר על מה שהוא אמר, שלא לשכוח שביום שאחרי, גם אם אנחנו אומרים למעונות לא לפתוח, אם הם לא יקבלו עזרה מיידית, חמצן מידי מהשטח, אין לאן לחזור. שהמדינה תיקח את כל הגיל הרך לידיים שלה תטפל בה מהיום והלאה.

דרך אגב, זה חייב להיות לפני יום רביעי. מחר אנחנו לא יודעים איך לפעול.

אני התחלתי לדבר עם שר העבודה בנושא הזה וגם שר החינוך, אנחנו נראה איך נוכל להניע את התהליך הזה בצורה מהירה.

מעבר לאמירות הכלכליות שנאמרו כאן, לי אין say ואני אעביר את המסר. האמירה של אפס עד שלוש זה קשור אחד בשני. אני מזכיר לכולם מה היה לפני שנה וחצי. כולכם יודעים, היה להם – תפנו לאתר העורף באינטרנט, ותעשו מה שאתם רוצים. מהרגע שקיבלנו אותם, פרסמנו חומרים, יש להם אתר, עשינו להם הכשרות, עשינו הכול כדי להגיע ליום הזה שהם יוכלו לפעול בהתאם לפי ההנחיות. סוגיית הצבעים, אנחנו נבהיר אותה כדי שהם יידעו יותר. נעשה לכם עוד זום לכל המנהלות כדי שיבינו את שפה ואת הדברים. מעבר לזה, הפרטיים שהם לא רשומים והם לא סמל, ואנחנו אפילו לא יודעים מי הם, אני מזכיר של מי האחריות במדינת ישראל של פיקוד העורף לתת את ההנחיות כי היא אחראית לתווך לאוכלוסייה, ולכן, כל מי שיש לו בעיה צריך לפנות לפיקוד העורף על מנת לקבל את ההנחיות. חוץ מזה, פתחנו קווים פתוחים. היום יש דיון על זה נוסף, כל יום אנחנו עוסקים בנושא הזה על מנת כן לפרסם, כן לתת להם מעטפת מעבר לשתי הסוגיות שעלו כאן שהן כלכליות וקשורות אחת בשנייה האם לסגור, ומה המשמעות של לסגור. אני מזכיר, כאשר כל אותם אפס עד שלוש בירוק – הם אלה שצריכים לבוא לעבוד ההורים שלהם, כך שיש פה מתח מאוד מובנה.

יש שולחן עגול בעניין הזה של הגיל הרך שהם שותפות של רווחה, כלכלה וחינוך? כי יש לי גם גנים שיקומיים, מעונות יום - - - שלא יהיה באמת את הפיזור הזה והבלבול...

אני לא יודע אם יש עוד משרדים אחרים, אבל בפורום שותפים הם עלו חמישה, שישה אנשים. אני אמרתי לאנשים שלי ולמינהל הפדגוגי, בואו נעשה פורום רק של המעונות על מנת לתת להם מעטפת פרטנית, נקודתית.

לאור המצב שהגיל הרך מחולק בכמה משרדים, יכול להיות שבאמת כן להקים איזשהו שולחן עגול שכלל המשרדים ייקחו חלק בדיון וזה יתרום לנושא.

בבקשה, מיכל מנקס, מהשלטון המקומי בזום.

תודה רבה. אני מודה שאני לא רגילה להתאפק כל כך הרבה זמן, כמעט שעתיים, מבלי לומר את הדברים. אני רגילה להתפנות, והיום, לצערי, אני עסוקה במתן מענים לרשויות, אני מניחה שאני לא היחידה. כמו שאמרתי, מאוד קשה היה לי לשמוע את הביקורת ואת האמירות שנאמרו על הרשויות המקומיות כאילו נולדנו היום, כאילו לא מכירים אותנו ולא יודעים שאנחנו הכתובת לתושב. שכל המפגשים עם כל המפגעים קורים על-ידי העובדים הסוציאליים של הרשויות המקומיות. שהפסיכולוגים החינוכיים הם היחידים שיש לרשויות המקומיות, והם עכשיו עסוקים בלתמוך במשפחות של נופלים, של נרצחים, של חללי צה"ל, של שוטרים, של בני נוער, של תושבי היישובים. כל הרשויות המקומיות באירוע של מלחמה, אולי צריך להסביר לכמה אנשים. אנחנו במלחמה, ואנחנו מאוימים, וכרגע, אי אפשר להבטיח את שלומו של אף אחד, לא בתל-אביב, לא בשלומי, ולא בדימונה.

חרה לי מאוד לשמוע אנשים שהיו ברשות המקומית, אני לא אמנה אותם, וחברים בוועדה לא אחד ולא שניים, שהיום ברגע שעברו מקום רוצים לקחת את הגמישות מהרשות המקומית ולכפות עליה. בואו נכפה, אולי נוציא גם איזה חוק בעניין. רבותיי, אם לא למדנו את לקחי הקורונה, ואני אומרת לכם שלא למדנו, כי אני רואה מה קורה במשרדי הממשלה. לצערי, אנחנו צריכים לחבר בין משרד למשרד. מרכזי בינוי וקליטה – יש לי נתונים ממשרדי הממשלה שהם כאין וכאפס לעומת מה שקורה. בעיריית אילת, יש כיום 60 אלף מפונים. אבל מרכזים יזומים, במרכזים יזומים יש רק 16 אלף – אז מי נותן להם את המענים? ומאיפה לאילת? זו לא גבעתיים שאפשר לבקש מרמת גן תוספת כוח אדם. אז מי נותן להם עוד כוחות לשירות הפסיכולוגי, ועוד עובדים סוציאליים? וחלילה שאני לא הובן לא נכון. המשרדים עובדים. הקצב פשוט שונה. הסנכרון ביניהם שונה. אין לאף אחד היום מידע כמה תלמידים ומשפחות יש בכל ישוב ויישוב. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם משרד החינוך. אנחנו בקשרים לא רק יומיומיים בישיבות סגורות נוקבות, אלא טלפונים. אריה רואה את הטלפון, לדעתי, הוא מחוויר. אבל אנחנו בקשר 24 שעות ביממה בשבת ובחג בזמן מלחמה.

אז אני רוצה לומר הרשויות המקומיות שעוטפות את כל המשפחות כי גם משפחה שאין לה קשר לנפגע כזה או אחר, למרות שבמדינת ישראל אין דבר כזה שאתה לא מכיר מישהו שקשור במשהו, אז גם משפחה כזו היום נמצאת בסוג של חרדה וצריכה טיפול, והכתובת שלה – הוא ראש הרשות שלה. אנחנו היום עם בעיה של כוח אדם, לא כי אנשים מפחדים להידבק בקורונה, ולא כי אנשים מפחדים לצאת בגלל הטילים, משום שיש 360 אלף מגויסים. ל-360 אי אפשר לענות יש מקומות עבודה. יש נשים ובנים וילדים ולעתים המשפחה לא מתפקדת רק מהפחד, ואני לא יכולה לשפוט אותה – נהפוך הוא. אז בשביל לפתוח מוסד חינוכי – בואו נחשוב שנייה, לשמוע פה ביקורת על זה שחייב להיות מאבטח בכל בית-ספר, זה מי שלא מכיר את התמונה וחי בעולם שכולו טוב. אז עצות לקבל אני אשמח, אבל שיהיו פרובוקטיביות. אם אני, לא אני ברמה האישית, אם אני מייצגת פה את הרשויות המקומיות שבמקביל, בחדר לידכם בוועדה אחרת, נלחמות כרגע, נלחמים ראשי הרשויות על סיוע של תקציבים וסיוע - זועק עדיין ראש עיריית אשקלון על הצורך, ועל הדברים שהוא צריך, אז רשויות המקומיות תמיד היו שם בשביל התושבים, וגם תמיד יהיו שם.

אנחנו פתחנו במרכז שלטון מקומי חמ"ל. אנחנו כתובת לכל רשות ורשות. אנחנו מקיימים זומים עם ראשי רשויות. רוב ראשי הרשויות מכירים את היישוב שלהם, את התושבים שלהם, את השכונות שלהם, את מבני הציבור שלהם, הם יודעים מה אפשר לפתוח ומה אפשר לסגור. לתת להם רעיונות אפשר כולם. אבל רק ראש רשות ביחד עם ההורים, וביחד עם מנהלי בתי הספר במשרד החינוך יכולים לקבל החלטה אם לפתוח את המוסדות או לא. רק אחרי שמנהלת בית ספר תעשה מיפוי ותדע שמתוך 60 מורות יש לה אולי 30 שיכולות לבוא ותיערך בהתאם, זה רק אחרי שנבדוק שחברת הניקיון מורשית להגיע. באיו"ש אסור לנסוע בין יישובים – איך פותחים, איך מגיעים אנשי צוות למוסדות? אז עצות אנחנו יודעים. אני סומכת על ראשי הרשויות. זו לא המלחמה הראשונה שלהם. זה לא מצב החירום שלהם. אנחנו צריכים שמשרדי הממשלה יעזרו לנו בקיצור הביורוקרטיות. במתן עזרה לתושבים. יש רשויות שהגיעו אליהן תושבים לבתים באופן עצמאי. אני שמעתי עכשיו שתושבי מצובא שמרוחקת 2.7 קילומטר מגבול הצפון לא מוגנים, לא מוכרים על-ידי הממשלה. ואני רוצה לראות שכל אחד מאיתנו הסתכל לתושב כזה בעיניים ויגיד לו - לא תישאר זה בטוח. אבל המשמעות היא שהם יגיעו לבד לקרובי משפחה במרכז הארץ, והלוואי שיש להם כאלה, והלוואי שיש להם לאן להגיע, ומי יטפל בהם? הרי משרדי הממשלה לא יכירו אותם, הם לא יודעים שהם שם כי הם לא פינו אותם.

אז אותה רשות מקומית תחבק אותם. ואותה רשות מקומית תדאג לרשום אותם למוסד חינוכי קרוב לאיפה שהם גרים, ויסייעו להם ויעזרו להם, ויחבקו אותם. אז כל מה שיש לי לומר לא אמרתי את הדברים בשביל לקבל פה טפיחות על השכם. אבל את הגמישות שנותנים לראש רשות סוף סוף הבינו משרדי הממשלה שרק ראש רשות יוכל תחת הגבולות שהם שמסמנים לו יוכל לקבל את ההחלטות, הוא גם לוקח את האחריות. וכל מי שרוצה להכריח ראש רשות לעשות מעשה - שיהיה הוא חתום עליו חייב ואחראי לחיי אדם. אנחנו מדברים פה על חיי אדם. אני מתנצלת שאני נסערת. לקח לי הרבה זמן לספוג את כל מה ששמעתי פה. אני רוצה מפה להודות שוב למשרד החינוך, לשר החינוך שקשוב, שיש לי קו פתוח אליו, שלא לדבר על חיים ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי, ולכל ראשי הרשויות. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק איתם, ובקשב לכל הגופים למי שמייצג את החינוך המיוחד, ולמי שמייצג את ההורים האלה והאלה. אנחנו עובדים יחד עם איגוד מנהלי מחלקות לחינוך. אי אפשר לנצח לבד. תודה על זכות הדיבור. אנחנו ניפגש כמובן בוועדות הבאות. אני מבקשת פה לחזק את ידי כל העוסקים במלאכה, ואת ראשי הרשויות המקומיות והעסקים המקצועיים שלהם. תודה רבה.

תודה רבה מיכל. מנחם גולדין, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מנהל תחום חינוך.

שלום רב, אני רק אתייחס פה לכמה דברים. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. באמת, גם אנחנו עובדים בנושא הזה. העבודה שלנו מן הסתם גם בין המשרדים השונים, כי העבודה היא מרובה. אתייחס לפחות בכובע המקצועי שלי לסוגיה שאנחנו מכנים אותה תלמידים עם מוגבלויות, וזה חשוב להגיד. אני קורא לזה תלמידים עם מוגבלויות, ולא תלמידי החינוך המיוחד מפני שהם מונים סוגים שונים, זה יכול להיות במסגרות חינוך מיוחד. זה יכול להיות תלמידים משולבים. זה יכול להיות תלמידים ילדים חולים בביתם. זה יכול להיות תלמידים שצריכים הנגשות וכו'. אפילו במקרים מסוימים כאלה שמקבלים ליווי רפואי כזה או אחר בתוך בתי-הספר. בהתייחסות למה שנאמר פה, הדגש שלנו – מדובר בשירותים חיוניים. ולכן, כל דבר, זה בעצם טיפול שיגיע לילדים הללו, או כל המענים האחרים הם חיוניים בשבילם, וצריך לשים את זה בסדר הזה. וכן, אני אומר משרד החינוך, אנחנו בוודאי עובדים בשיתוף פעולה. יש הרבה התייחסות גם למובן הפרונטלי של הדברים, ואני בכוונה קצת מפריד, כי תלמידים עם מוגבלויות לפעמים לא יקבלו מענים פרונטליים וגם יכול להסתיים, ולא יכול להסתיים בתלמידים שלא יהיו בין החיים. רק צריך להסתכל על זה ככה בפריזמה הזאת, הציעו פה הרבה מאוד דברים. אני לא רוצה לפרוט את הכול כי יש באמת עבודה משרדית ויש גם דיון בנושא הזה.

עלתה פה שאלה, אני רוצה להציף כאן דברים שעלו בנושא של תלמידים עם מוגבלויות. תלמידי מוגבלויות יש מורכבות במתן מענים, אני מדבר בראייה לא המשרדית. אם אני אקח דוגמה אפילו נושא של שיקום וניידות ונושא של הנגשה, שזה משהו שמטופל, וזה רק להגיד תודה גם למשרד הבריאות, וגם למשרד החינוך שבדיוק התעסקו בזה אתמול. גם הרבה פעמים זה על רשותי.

הם לא העבירו הודעה על זה להורים. הורים לא יודעים מאיפה הם אמורים לקבל את אביזרי השיקום.

זה גם נושא שהוא חוצה משרדים והוא גם נושא שהוא על ראשותי, וכן נגעו פה בנושא של מרכזי קליטה, או מרכזי התכנסות. כן יצא לי לבקר בדן פנורמה. כן מעבר – נקרא לזה האיים – האיים המסוימים שמייצרים עבור פליטים, צריך להגיד את זה, גם אם זה בתוך המדינה, הנושא של טיפול בתלמידי מוגבלויות בין אם הם מוכרים, בין אם הם חדשים, ויש לא מעט כאלה, צריך להיות אפילו ברמה הלוגיסטית, חייב להיות לזה איזשהו שיבוץ למערך הכללי שלפחות אותה רשות איפה שהם נמצאים, אני כן - - - משרד החינוך, אין אפשרות באמת לייצר את הממשק בין קופת חולים לבין זה אפילו ברמה, כמו שציינה פה מיכל, ברמה של מי נמצא אצלי אם אין את הסוגיה הזאת של השיבוץ, וזה מאוד חשוב. כן, זו סוגיה שאנחנו נתקלים, אני לפחות מנסה. יש גם את הנושא של חברה האזרחית, הנושא של נדידה במדינת ישראל זו סוגיה מאוד חשובה שצריך לתת לה.

בכובע הלא מקצועי שלי, ואני מוצא לנכון להגיד את זה, לפחות שאני ביקשתי, יש פה עוד אוכלוסייה שלא דיברו עליה, כאח של הדר גולדין, אני חושב שהרבה מאוד – אני פונה במשרדי קליטה ובמקומות האלה רוצים את החטופים בחזרה. ציין פה השר, ולכן אני מעלה את משימות המלחמה. אני חושב שזו אחת המשימות, אם לא הגדולה שבהם, זה בצד האישי. אבל עוד פעם, בצד המקצועי, תלמידי מוגבלויות מדובר בשירותים חיוניים, מדובר בהרבה פעמים בדברים שהם פרונטליים, ומדובר בדברים שהם לפעמים על רשותיים ובתיאום בין-משרדי. תודה רבה.

זה בדיוק הפעולות שבאמת צריך לתת. אני רוצה לשים פה את האתגר האמיתי, ומה עשינו שהוא בניגוד לכללים שנקבעו על-ידי המדינה. מפונים, יש מעט מתקני פינוי. אני אראה כיתת מחשבים שהקמנו עכשיו. אני אראה לך תמונות כי אין פרסום, בוא ואראה לכם תמונות מהשטח, מחלקים מחשבים לילדים והכול. אבל יש פה נדידה שהוא מדבר עליה. יש פה פתיחה של מלונות. אני ביום שבת אחרי התפילה, אמנם אני בלי כיפה אבל אני מתפלל. הלכתי לנתניה, יש מלון של מתקן מפונים, לידו שני מלונות שהתפנו עצמאית, שבוע יושבים שם על חשבונם. יש שם משפחות מ"אמדוקס". לקחו מכל היישובים, אמדוקס מימון אותם לידם יש משפחה משדרות שמימנה את עצמה. אין לה ניהול. אנחנו שלחנו לשם לכל אותם מלונות שהגיעו לשם מתפנים עצמאית, אבל זה הולך וגדל, לא תהיה לנו יכולת גם טיפול פסיכולוגי, וגם אנחנו שולחים להם מינהל חברה ונוער לטובת הפעלת הילדים. אבל בסופו של דבר, אנחנו צריכים לבנות את המסגרת. האם מלון שיש בו 300 הוא שווה ערך למלון שהתפנו אליו עצמאית 20 איש? אלה סוגיות מורכבות. ככל שהזמן יעבור, נצטרך לתת להם את הדעת.

עכשיו יש את הפינוי צפון 02 שמקבלים ואוצ'רים. מה זה אומר מקבלים ואוצ'ר? אנחנו נראה אותם בכל המלונות. אנחנו צריכים לבוא לכל המלונות האלה.

יש לכם טופס מקוון.

אנחנו בנינו מנהלת, ובתוך המנהלת הזאת חילקנו את זה לשתיים. חלק אחד זה המפונים, אני קורא להם מפונים, כי הם מפונים יזומים על-ידי המדינה, ואז שם בנינו מחלקת חינוך קטנה בתוך מתקן קליטה, אחראי חינוך, אחראי מנהל חברה ונוער, ארבעה אנשים שנמצאים שם כל הזמן. עכשיו יש צוות אחר שממפה את כל המקומות של המלונות, ויש לנו מיפוי למלונות שהגיעו לשם התלמידים, זה ברמה מחוזית. שהמחוזות יגיעו גם לנקודות האלה כדי לראות טיפול פסיכולוגי וסיוע חברתי. אבל האם אנחנו נוכל ללמד שם ולבנות מוסדות שם כי הם כל אחד ממקום אחר זה מורכב. עכשיו כשחוזרים ללמוד, בוא נניח עכשיו שמאזור ירוחם החליט מישהו שהוא חושש והוא הלך לבית מלון מרכז, אבל בירוחם הוא ירוק, כבר חוזרים ללמוד. זאת אומרת, המדיניות צריכה להיות בסוף שמי חוזר ללמוד ירוק או צהוב צריכים לחזור למקומות שלהם. לאט, לאט אני מעריך הדברים האלה התייצבו כל עוד הזירה הצפונית שקטה. העסק הזה מאוד מורכב.

אני נוטה להסכים עם מיכל מנקס, לא תמיד מסכים איתה, אבל אני מסכים איתה מאוד. זאת הרשות המקומית, זה מה שאנחנו עושים באמצעותם ובתמיכה מוחלטת. אני גם אראה לך תמונה של פורום המעונות שכרגע מתקיים בזום כדי לעזור להם להבין את העסק. אנחנו מתפרסים על הכול, אבל בשעת מלחמה כל אחד צריך לשים בצד, ולראות מה הוא תורם על מנת שהעסק הזה יעבוד.

תודה רבה.

אני ממשרד הרווחה. רק להוסיף. לצד המענים הלימודיים שעליהם בעצם דובר, וזה היה עיקר הדיון, אני מאוד מסכים עם נציגת מועצת התלמידים שדיברה על המעטפת הכוללת. היא דיברה על מצוקות רגשיות. היא דיברה על לראות את בני הנוער בזום לצרכים הלימודיים, אבל גם בזום אאוט. כמכלול היא דיברה על מה המצב גורם לפנים שלהם, מה זה גורם ברמת ההתנהלות הכוללת. היא דיברה על צורך בלקחת ולמנף את הכוחות לכדי התנדבויות. אני רוצה לומר, שאנחנו אגף בכיר במשרד הרווחה, ממש עכשיו לצד הליווי של כלל המפונים, אגב, במאמר מוסגר, אני שומע את ההגדרה "מפונים" ושערותיי סומרות כי אני ניהלתי יחידת רווחה ביישוב ניצן בזמנו למפוני גוש קטיף, וגם אז דיברו על מפונים. לצערי, מפונים, הפך להיות שם גנרי תקופתי לאיזשהו מצב, וכל פעם הוא תופס נופך אחר. רק רציתי לשתף.

המשרד עסוק במתווה לאיתור, מיפוי צרכים ומענים, בין אם מידיים ובין אם ארוכי טווח לטובת האוכלוסייה בכללותה במלונות וגם לבני הנוער. משרד הרווחה מלווה את המפונים ברחבי הארץ ממש במודל דואלי של שני נציגים בכל מלון, בין אם בדרום באילת, ים המלח, תל אביב והמרכז, וככל שהתבקש גם בירושלים והסביבה, אז כמובן שם. נציגת השלטון המקומי דיברה על סנכרון ועבודה משותפת, אני חושב שזה מה שצריך. שכל משרד התרומם מגבולות הגזרה שלו וינסה לבדוק מה המשרד המקביל עושה כדי להתממשק, וביחד כמדינה לתת מענה הוליסטי כולל. תודה רבה. בתקווה לימים טובים.

בהגעתי למרכזי הפינוי של כלל משרדי הממשלה, ושל משרד הרווחה בפרט מורגשת מאוד. אני חושב שכאן המקום להודות לצוות המקצועי של המשרד והאנשים שנמצאים בשטח.

אני מ"מרכז אמת לסובלנות". הגעתי הבוקר כמו רבים מאיתנו עם עצב נורא, שבר נורא מצד אחד, וזעם על כל מה שקורה, והגעתי פה לישיבה שאני ממש יוצאת עם הרגשה באמת טובה. אני מרגישה בישיבה הזו שלפחות החלק הזה של החינוך המקצועי, לא הפוליטי, הוא כל כך נקי ועשוי טוב. גם השר היה פתוח לשמוע וגם הציג עמדות מאוד ברורות. באמת, זו הייתה חוויה שאני כותבת על זה, ובמהלך זה, אני פשוט בשוק במיוחד מנקודת הפתיחה שבאתי אליה היום. תודה רבה ברמה האישית. אני אעביר את הדברים, לפחות פינה אחת מקצועית, כך אני יוצאת מזה. לא שותפה למשרדים אחרים, זה החלק שלי.

הערה של נציגת ציבור התלמידים, היא כתבה משהו על הטוב שיש בנתינה. אני רוצה להגיד שזה מעוגן בפסיכולוגיה חברתית, ואנחנו צריכים לתת את זה לאו דווקא בגלל התחושות שלהם שהם עוזרים למישהו, כי אנחנו יודעים שהנותן הוא המקבל, ותמיד מדברים גם ביהדות. זה מעוגן בהמון תיאוריות כמה טוב עושה הנתינה ואם אפשר לעודד את זה.

החלק שלי הוא קטן בתחום ההתמחות שלי זו עבודה בעיקר עם נוער במצוקה, נוער שוליים וכדומה. אני טוענת שבכל מקום שיש אי-שקט, אם זו הייתה הקורונה או מלחמות או דברים אחרים, ועכשיו, הם הכי נתונים בסיכון. אם התלמידים האלה שממילא לא כל כך אוהבים להיות בבית-הספר, ואולי בית-הספר לא כל כך גם אוהב אותם לא במודע, הם מרגישים קצת מודרים, מוזחים. רמת ההישגים הלימודים שלהם היא גם נמוכה. אלו בסיכון מאוד גבוה. ואני קוראת מפה לעשות מאמץ. הנשירה מהאוכלוסייה הזאת תהיה הרבה יותר גבוהה מאשר הממוצע השנתי של הנושרים מבית הספר. תודה.

תודה.

כמה דברים קטנים שהם משמעותיים. בפרסומים שמשרד החינוך עושה לגבי האזורים אפשר להתכנסות כזו או כזו, המספרים שיש שם זה מספרים שסגורים עם הקורונה – 10, 50, 100. צריך לתקן את הדברים האלה.

לא. לא לבלבל פה את הוועדה ממש לא.

אני לא מבלבלת, אני אומרת מה אני רואה.

מה שאת רואה לא נכון. כל מה שכתוב במדיניות ההתגוננות של פיקוד העורף ומסמך משפטי, אני לא יכול לסטות ממנו מילימטר.

אני לא באה אליך בטענות, אני יודעת שזה פיקוד העורף. אני חושבת, אולי אני טועה, שהמספרים האלה צריכים להיות בהתאם ליכולות ההכלה של הממ"ד.

ממש לא. יש הנחיות פיקוד העורף מאוד מדויקות, המספרים מדויקים ללא קשר לכמות הממ"ד שיש לכל אחד. יש אזור מסוים שהם אומרים התכנסות עד 1,000 בשלב מסוים אסור התכנסות בכלל, זה שני דברים שונים.

לא. אבל יש מקומות שהם אומרים 50. ואם הממ"ד יכול להכיל 40?

בהנחיות שלנו כתוב – "על פי יכולות המיגון של המוסד".

אנחנו מקבלים בסוף יום קובץ, אני אשלח לך אותו. לא כתוב שם את זה, כתובים רק המספרים. כדאי לחדד את זה גם בתמונה הזאת שאתם מוציאים. אני אראה לך בסוף הדיון.

הנושא ייבדק.

לגבי המערכת הכללית – ככל שכן חוזרים למשהו, אני רוצה להזכיר שצריך לפתור את הנושא של המשלבות לבתים. ויכול להיות שצריך לחשוב על זה של לאפשר להן להגיע כבר עכשיו במקומות שאפשר, גם אם לא חידשו את הלימודים כי יש ילדים שזקוקים לקשר הזה איתן כדי כשיחזרו שוב יהיה איזה מרחק רגשי. זה קשר רגשי שצריך לשמר אותו וצריך לחשוב אולי כבר עכשיו לאפשר להן להגיע לשעה, שעתיים, ליום, יומיים לקשר עם הילדים, וכדי שלא יחסרו פסיכולוגים למערכת, מאחר וכבר בשבוע הבא, אמורות לחזור לפחות הוועדות, אני מבקשת לאפשר לפסיכולוגים לעשות את מה שהם צריכים, ולא ללכת לוועדות שבעיניי הם סופר מיותרות. כדאי כבר עכשיו לחשוב על זה כדי שלא בעוד שבוע נמצא את עצמנו בלי פסיכולוגים בשטח, כי יש חובה לנוכחות של פסיכולוג בוועדות. וכל עוד אנחנו נמצאים פה, גם עם נציג של משרד הרווחה, אני רוצה להזכיר שיש את מעונות היום השיקומיים, וככל שלא ניתן לפתוח אותם, צריך לחשוב על איזה מענים נותנים לילדים האלה, כי חלקם זקוקים למענים, לפחות הבריאותיים כדי לא להידרדר במצב - בין אם זה פיזי ובין אם זה נפשי. כן צריך לתת על זה את הדעת. מה שאמר קודם חמי, זה נכון שבזמן חירום האספקה של מכשירי השיקום יש לה הסדרה, אבל ההורים לא יודעים את ההסדרה הזו. אחת השאלות שאנחנו מקבלים כל הזמן, זה מי מסייע לנו עם מכשירי שיקום? אני מבקשת להנגיש את המידע להורים שמקבלים בשגרה מכשירי שיקום כאלה ואחרים, פשוט להנגיש עבורם את המידע הזה.

שיהיה דיון חינוך מיוחד.

לא, זה לא חינוך מיוחד. מי שמקבל מכשירי שיקום הוא לא בהכרח חינוך מיוחד. הוא יכול להיות ילד בלי זכאות לחינוך מיוחד.

עמדתך נשמעה ודברים חשובים נאמרו. אריה, אין ספק, וברור לכולם ונחשפנו לעבודה טובה והמקצועית של המשרד. אני כן רוצה להצביע על אתגר. עומד בפנינו, בפני כולנו אתגר - תוציאו את הדברים בצורה מסודרת במאסה לציבור. אני באופן אישי, אשתי התקשרה אליי שלשום בערב, אמרה לי - מה קורה עם הילדים מחר? אני יושב-ראש ועדת החינוך, והיא לא יודעת מה עם הילדים. חשוב. תעבירו את זה בצורה יותר מאסיבית ויותר ברורה.

תודה, כבוד היושב-ראש, אני רק רוצה להסב את תשומת ליבך לכל ענף החינוך המשלים – חוגים, העשרה. ברור לכם שאין כרגע עבודה. אנחנו מהשבוע שעבר ספונים בביתנו. אני רוצה שתיקח לתשומת ליבך וגם השלטון המקומי מה אפשר לעשות עם הענף הזה, איך אפשר להשמיש אותו, כי ברור שבגנים פרטיים לא נוכל לעבוד. מעונות יום אני גם לא יודעת אם ייפתחו, לא ייפתחו, אם בכלל ירצו שנגיע. צריך לתת את הדעת לזה, כי יש פה כמות לא מבוטלת של עסקים שכרגע לא יודעים מה היעדים שלהם, כרגע הכול מושבת. אני מבקשת, כבוד היושב-ראש, שתיקח את זה לתשומת ליבך, ואני אשמח להיות בשולחן העגול כדי שנוכל לטכס עצה איך אנחנו פועלים למען אזרחי ישראל.

תודה רבה.

הוועדה מודה ליואב קיש - שר החינוך, ולחיים ביטון, על הסקירה המדויקת שנתנו לחברי הוועדה, ולכלל המשתתפים.

הוועדה שולחת תנחומים למשפחות הנופלים והנרצחים, החלמה מהירה לפצועים, וכמובן, אנחנו מתפללים ומקווים לחזרתם המהירה של החטופים.

הוועדה מברכת את משרד החינוך על פעילותו והתגייסות שלו המהירה למצב החירום הזה. עבודה מקצועית, מדויקת.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך לפרסם לציבור את הטלפון של חדר המצב שאפשר לפנות אליו, בכל בעיה. אני יודע שהוא מפורסם, תנו על זה פוש נוסף.

הוועדה ביקשה ממשרד החינוך להודיע לה על פתרונות המשרד לאלפי התלמידים הבדואים שנמצאים בנגב. אני שמח שהשר ביקש מחבר הוועדה יוסף עטאונה, לקחת חלק בדיונים.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך לשתף את ועד ההורים של החינוך המיוחד, בכל הדיונים שמשתתפים בהם הורים.

הוועדה מציעה למשרד החינוך להגביר את שיתוף הפעולה עם ראשי הרשויות המקומיות. כפי שנאמר על-ידי מיכל מנקס, אני חושב שראשי הרשויות הם אלה שיודעים הכי טוב, מה הצרכים ובאיזה צורה להעביר את הצרכים לתושבים.

הוועדה מציעה מפגשים בין תלמידים מעוטף עזה לתלמידים ממרכז הארץ, כדי להגביר את מעורבות התלמידים. כמובן, לאחר התייעצות ברמה הפסיכולוגית האם אכן זה ניתן.

הוועדה מבקשת להגביר את הטיפול הפסיכולוגי לתלמידים מעוטף עזה הנמצאים מחוץ לביתם.

הוועדה קוראת להפעיל את התלמידים, ככל הניתן. זה ייתן להם תעסוקה וחוסן.

הוועדה קוראת לחזק את החברה למתנ״סים, וגופים נוספים שדומים לה, שנותנים חינוך בלתי פורמלי, כולל גופי ספורט. על הממשלה לשלם עבור חוגים לכל ילדי המפונים כדי שיוכלו להשתתף בפעילות, גם אם אינם יכולים לממן אותם.

הוועדה מבקשת למצוא פתרון תקציבי לגבי הגנים, ובכלל, גם הגנים הפרטיים בפרט, שעלולים אולי לא להיפתח בעקבות המצב השנה, ואולי גם בשנה הבאה בגלל העדר רווחיות.

ברשותכם, אני רוצה לסיים את הוועדה בפרק תהילים להצלחת כוחות הביטחון וחיילי צבא הגנה לישראל. "שיר המעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי. עזרי מעם השם עושה שמיים וארץ. על ייתן למוט רגליך, אל ינום שומריך. הינה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. השם שומרך, השם צילך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח בלילה. השם ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

ברשותם. הוועדה נעולה. תודה רבה לכולם.





הישיבה ננעלה בשעה 13:15.