פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



15
ועדת החינוך, התרבות והספורט
11/07/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 84
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ב בתמוז התשפ"ג (11 ביולי 2023), שעה 12:09

צפיפות בבתיה"ס הבדואים בנגב - לציון יום הנגב

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
יוסף עטאונה – מ"מ היו"ר

ואליד אלהואשלה
יאסר חוג'יראת
אימאן ח'טיב יאסין
איימן עודה
עאידה תומא סלימאן

ניר שמואלי - סגן מנהל מחוז דרום, משרד החינוך

ד"ר בני צרפתי - מנהל תחום בכיר כלכלה ותעסוקה, משרד הרווחה והביטחון החברתי

שמואל דוד - יועץ, שתיל

חאבס אלעטאונה - ראש מועצה אזורית חורה

איברהים אלהואשלה - ראש מועצה מקומית נווה מדבר

עבד אלעזיז נסאסרה - עו"ד, ראש מועצה מקומית אל-כסיפה

סולטן אלקרעאן - מנהל אגף חינוך, מועצה מקומית אל-כסיפה

אברהם בנימין - תנועת רגבים

עאדל עאמר - מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית

אמג'ד אל שביטה - מזכיר מפלגת חד"ש

תמי סלע

יהודית גידלי

ליאור ידידיה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.


צפיפות בבתיה"ס הבדואים בנגב

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, כ"ב בתמוז, התשפ"ג, 11 ביולי, 2023, בנושא צפיפות בתי הספר הבדואים בנגב, לציון יום הנגב, על פי בקשה של חבר הכנסת יוסף עטאונה, שתכף יצטרף אלינו. הוא ביקש לומר שהוא מסתובב בכלל ועדות בכנסת, בציון יום הנגב, והוא יצטרף אלינו בהמשך.

אני רוצה לומר שאני ראיתי חלק מהמצגת, והייתי יוצא באמירה: האם באמת קיים סטנדרט כפול במדינת ישראל? אפשר לחלוק על הרבה דברים; אפשר לא להסכים, אבל ילד הוא ליד, וחובתנו, כמדינה, היא לדאוג שכל ילד במדינת ישראל יקבל את התנאים המתאימים כדי ללמוד. אין לי ספק שכולם יסכימו שכל השקעה שאנחנו נשקיע בילדי ישראל – ולא משנה מאיזה מגזר – לטווח הארוך – זו ההשקעה הכי טובה שיכולה להיות; הן בהפחתת הפשיעה, והן בכך שבסוף – אותם ילדים יקבלו את ההשכלה המתאימה ויוכלו להיות חלק אינטגרלי, ואזרחים טובים של מדינת ישראל.

שמוליק, בבקשה, אני מבין שיש לנו מצגת.

(הצגת מצגת)

שלום, אדוני היושב ראש, ותודה רבה על הדיון הזה. אני מניח שחלקו מוכר לך דווקא מההקשרים של החרדים, ואנחנו נוכל להתחיל בזה. הסיפור הוא כזה: בתי הספר הבדואיים – גדולים מדי. ישנם בתי ספר גדולים מדי בהרבה מקומות בארץ. אצל הבדואים – זה יותר מפריע. מתוך כ-150 בתי ספר ביישובים הבדואיים – 63 הם גדולים מ-550 תלמידים; עשרה בתי ספר יסודיים הם עם מעל 800 תלמידים; תשעה בתי ספר תיכוניים מונים יותר מאלף תלמידים.

מה המשמעות? מה החיסרון של זה? מחקרים אומרים, פעם אחר פעם, שבתי ספר גדולים מדי – נמצאים בקורלציה עם רמת הישגים נמוכה; אקלים שלילי, מנוכר, ממשמע, בירוקרטי; שביעות רצון נמוכה של המורים ושל התלמידים; שיעורים גבוהים של נשירה; ויחס שלילי, הן למורים, הן למוסד עצמו, ועוד. אני לא מפרט כאן; אני מקצר, מטעמים ברורים.

האם החיסרון בגודל מיוחד לבדואים? לא. החיסרון רלוונטי לכולם. הוא רלוונטי במיוחד לאוכלוסיות עניות; לאוכלוסיות של מיעוט; לאוכלוסיות מודרות. אצל האוכלוסייה הבדואית – התלמידים עניים. לפי הסקרים של הביטוח הלאומי מ-2018, ארבע מתוך חמישה ילדים – 80% מהילדים – חיים בעוני; התשתיות הפיזיות הן דלות מאוד; הרשויות דלות במשאבים כדי להתמודד ולתמוך – ארגונית, כספית וכיוצא בזה; ההישגים הלימודיים הם נמוכים; שיעורי הבגרות הם נמוכים; ושיעורי הנשירה מגיעים ל-20% - שהם שיעורי נשירה גבוהים.

דווקא בבתי ספר כאלה – הם זקוקים מאוד למרחב שיהיה מכיל, מכבד וקרוב. הם זקוקים למגרש ספורט; הם זקוקים למגרש משחקים; הם זקוקים לנוי, ואין, ביישובים האלה, את היתרון האפשרי של הגודל. זה יכול להיות יתרון כלכלי בחיסכון; זה יכול להיות יתרון גדול בכל מה שנוגע למגוון מגמות, וכל מה שקשור בזה.

מה אנחנו מנסים להגיד? בעולם, פעם אחר פעם, הוכח במחקרים שקטן – זה מוצלח. זה אומר – קשר אישי; מגע אינטימי בין המורה לבין התלמיד; סביבה תומכת, שיכולה לזהות את בן האדם ולהתייחס אליו; חזון והזדהות – בתי ספר קטנים יותר הם כאלה שבהם הצוות מלוכד סביב חזון אחד, ועובדים יחד כדי לקדם אותו; שביעות הרצון היא אחרת לגמרי בבתי הספר הקטנים. כמובן שלבתי ספר קטנים – יש קורלציה עם קהילתיות; עם אווירה של קהילה תומכת בבית הספר, ושבית הספר תומך בה; דבר אחרון, שהוא מאוד רלוונטי לאוכלוסייה הבדואית, דווקא בגלל העוני והמצוקה, זה הרבה פחות תופעות של הפרות משמעת ושל אלימות.

מה המשמעות של התופעה של בתי ספר גדולים ביישובים הבדואים? כאן – המשמעות היא הרבה יותר ספציפית. אנחנו מדברים על זה שביישובים הבדואים, לעתים מזומנות, יש דחיות מתמשכות בהכרה בכל מה שנוגע לצורך בבינוי, ואחר כך יש דחיות מתמשכות בכל מה שנוגע לתקצוב. ואז – מה עושים במקום? דוחסים יבילים. כלומר, מצניחים קרוואנים לתוך שטח בית הספר – לפעמים ב-01 לספטמבר ולפעמים ב-03 בספטמבר.

המבנים החדשים הם עוד תקינים, אבל לעתים מזומנות – מצטברים שם קרוואנים בלים; מרופטים; שדולפים ושקופאים בהם בחורף; שלוהטים בקיץ. אלה מקומות מאוד לא נעימים להיות בהם. על זה דוחפים גם גני ילדים, כי ביישובים הבדואים, לעתים מזומנות – גני ילדים נכנסים לתוך בתי הספר; מבטלים חדרי ספח וחדרי מחשבים, או חדרים אחרים; מגבבים עוד ועוד קרוואנים, ללא תכנון ותפיסה כוללת; יש צפיפות, ומחדר אחד לחדר שני – שומעים את הרעש. מורה שצועקת בחדר אחד – שומעים אותה בחדר השני; אין מגרשי ספורט; אין מגרשי כדורגל; אין שטח לריצה; אין שטח לנוי; אין שטח להרבה מאוד דברים. הסביבה היא מכוערת, והיא מזלזלת באנשים ובכבודם.

אני אתן דוגמה אחת, של בית ספר אל-רכמה: הוא תוכנן ל-18 כיתות, ויש בו 33 כיתות, ושני חדרי שירותים נוספו, למרבה הפליאה. 1,006 תלמידים בבית ספר. תשעה קרוואנים צמודים זה לזה כמעין קרונות, ושני גנים שחוסמים את החצר; שישה מקלטים, שמאכלסים כיתות דחוסות ללא אוורור; חדר מחשבים שנתפס על ידי כיתה, אז אין חדר מחשבים; שטח המשחק הוא מאוד מינימלי, וכמובן – כל הילדים מתחרים עליו. כלומר: המקום הוא במצב רע מאוד.

יש לכם כאן דוגמה לצפיפות, ולאופן שבו מעבירים חשמל מכיתה לכיתה. יש לכם כאן דוגמה של המבנים שמתפוררים, ודוגמה של ארון חשמל, או קיר שבו אמור לעבור חשמל, ומה מצבו. אני מתקדם קדימה בגלל הזמן.

14 קרוואנים בחצר; כל כיתות א'-ב', שנפתלי בנט רצה לשים אותן בפיצולים וכו' – בקרוואנים. 14 כיתות. במשך 15 שנה – הקרוואנים האלה לא שופצו; הרבה מעבר לתקן המחיה של הקרוואנים האלה; מים נכנסים לכיתות ונוגעים בחשמל – בית הספר מושבת. הרשות לפעמים מתעלמת ולפעמים מתקנת רק מעט; שני מקלטים. כשיש כסף להשקיע – אחד מהם מוסב למחשבים והשני למעבדה – קודם לא הייתה כיתת מחשבים; אין מקום למשחק. ילדים שרוצים לשחק כדורגל – יוצאים החוצה, על כל מה שמשתמע מזה.

שוב, יש לכם כאן דוגמאות צילומיות של הדברים האלה – איך הקרוואנים נושקים אחד לשני, כך שאם ילד רץ ויוצא מקרוואן אחד – הוא נתקל בקרוואן השני; התקרות והקירות, שמרופטים והרוסים; המערכת החשמלית, שזועק לשמים איך שהיא נראית; וכל כיוצא בזה.

אנחנו מדברים על מערכת שנראית רע מאוד ושנשמעת רע מאוד. איפה זה יותר גרוע? בכפרים הבלתי מוכרים, כי שם – המדינה מתנגדת באופן שיטתי להרחבה ולהקמה של מוסדות חדשים, ולפיצול של מוסדות קיימים, ואז – הכל נתון במגבלה תכנונית. כלומר: צריך לבקש הקמה של מרכז שירותים, וכל מערכת התכנון – מממשלת ישראל, דרך המועצה הארצית ועד לוועדות המחוזיות – צריכה לאשר הקמה של מרכז שירותים, מה שבדרך כלל – פשוט לא קורה, ואז – יש צפיפות חריגה מאוד.

בוואדי אל-נעם – בבית ספר אל-עזאזמה – יש 1,120 תלמידים. כולם דחוסים בקרוואנים, וכולם צמודים אחד לשני; בבית ספר באל-פורעה יש 1,134 תלמידים, כולם דבוקים אחד לשני; בבית ספר עמל, בחרבת אל-וטן, יש 916 תלמידים. הקרוואנים האלה לא מאוכלסים. לא מחליפים אותם; מוסיפים עליהם ומגבבים עליהם. התחזוקה היא מינימלית; ליקויי הבטיחות הם קשים; המצב של התחזוקה הכי בסיסית הוא עגום מאוד.

אנחנו מדברים על הילדים שהכי זקוקים להתחלה; למקום שיקבל ויכיל אותם. 80% מהם חיים בעוני; אבטלה; היעדר תשתיות ביישובים; מאבקים קשים על הכרה; הרס בתים; פוליגמיה; פשע; 20% נשירה. זה המצב שבו הם מקבלים. הם לא מקבלים סביבה מכילה; הם מקבלים סביבה שמעצבת חוויה שלילית, מכשילה, משפילה, שמשדרת לילדים שהם סוג ב' ושמחדדת את הקונפליקטים בקהילה. ביישובים הבדואים יש לא מעט קונפליקטים חמולתיים. לצערנו אנחנו שומעים את זה יותר מדי בחדשות בזמן האחרון. בית ספר כזה גדול וצפוף – רק מוליד עוד ועוד קונפליקטים כאלה.

ממה נובעת כל הבעיה הזו? אחד מהדברים שזה נובע מהם זה הקצאה של יבילים כנורמה. כלומר, נוצר מן הרגל כזה שלפיו זה מובן מאליו שאצל הבדואים – זה יבילים. 36% מבקשות הבינוי של הבדואים, לפי מבקר המדינה, מיועדות להחלפת מבנים יבילים קיימים. כלומר, מחליפים, לעיתים מזומנות, יביל ביביל. 18% נוספות נועדות להחלפת מבנים שכורים, כשבחינוך הממלכתי, למשל, זה 7%.

בחמש השנים האחרונות, ביישובים מסוימים במועצה האזורית נווה-מדבר, שיש בה ארבעה יישובים בלבד, היו 324 יבילים חדשים; במועצה האזורית אל-קסום – 244 יבילים; בלקיה, שהוא יישוב ותיק – 101 יבילים חדשים נדחסים לתוך חצרות בית הספר; ואז ביישוב כמו כסיפה – שיש כאן נציג שלו; מנהל מחלקת החינוך – בית ספר תל אל-מליח, עם 770 תלמידים ועם תשעה קרוואנים – מפוצל, ועד שכבר מפצלים אותו, מה עושים? שמים 140 תלמידים ב-12 קרוואנים על גבעה נוספת, ואין עדיין צפי לבנייה.

בלקיה, בבית ספר אל-עהד, דחסו ודחסו קרוואנים, דחסו תלמידים לתוך כיתות, והיום – יושבות שם שלוש או ארבע כיתות במסדרונות, כשמפעם לפעם מחליפים; יש כיתה תורנית שיושבת במסדרון – וכיתה אחרת שיושבת בבית הספר.

מה אנחנו מנסים להגיד בדבר הזה? יש כאן אפליה, והאפליה הזו מתבטאת גם בתקצוב. הנתונים מלמדים שמתוך הבקשות לבינוי שהוכר הצורך בהן – לא תקצבו 76%. בחינוך הממלכתי הכללי – זה רק 52%. כלומר, באופן שיטתי, בשיעור מאוד ניכר – בקשות לתקצוב לא מאושרות ולא מבוצעות, והפערים מתרחבים.

לזה נוסף העניין של הסכמי גג. כיום, במדינת ישראל, 40 רשויות רצות על הסכמי גג לצורך התרחבות. ביישובים האלה – אתה מכיר את חלקם, כמדומני – 39 רשויות יהודיות, ורק אחת – אום אל-פחם – רשות ערבית. שליש מהכיתות שנבנות כיום במדינת ישראל מוקצות ליישובים שיש בהם הסכמי גג. התוצאה היא שהבדואים נשארים מאחור, פעם אחר פעם, והפער הזה מצטבר, גובר וגדל.

מה אני מנסה לומר בכל זה? א', משרד החינוך לא יכול להשלים עם מצב שבו יש סטנדרט כפול: שבדואים זה קרוואנים – ויהודים זה משהו אחר. משרד החינוך צריך לקבוע סף גודל מומלץ לבית ספר יסודי ולבית ספר תיכון: 400 תלמידים ליסודי ו-800 - - -

שמוליק, לא שאני רוצה להמעיט בחומרת המצב. אני רק אומר: לפעמים צרת רבים – חצי נחמה. אני מזמין אותך לבוא לראות מה קורה בציבור החרדי, ואתה תבין שבמצב הזה – אנחנו דומים, פחות או יותר.

אני הזכרתי את זה בראשית דבריי, ולזה התכוון המשורר. אם אתה מסתכל על הנתונים של מודיעין עילית ושל בית שמש – הם מאוד חמורים. אם אני זוכר נכון – אני מדבר מזיכרון, כרגע – יש 422 יבילים במודיעין עילית, ו-300 ומשהו בהרחבות של בית שמש. התופעות האלה ידועות; זה לא חדש.

לאור המצב הכלכלי ולאור המצב של החינוך ביישובים האלה – פיצול בתי ספר, בבתי הספר הבדואים, צריך להיות בעדיפות א'-א' של מערכת החינוך, על פני הרבה דברים אחרים. שנית, לא יכול להיות שתכניות בינוי מוכנות ב-01 בספטמבר. התכנון אצל הבדואים – דווקא בגלל שזאת אוכלוסייה ששיעורי הגידול הטבעי בה הם גדולים – לא יכול להתבסס על דחיות ועל הצנחה של קרוואנים ב-01 בספטמבר. זה לא יכול להמשיך כך. צריך להיות תכנון, והוא צריך לצפות פני עתיד. לא יכול להיות הסטנדרט הכפול הזה, שבו לבדואים – מקצים רק יבילים.

בנוסף לזה, אנחנו באים ואומרים שבאותם בתי ספר שכבר קיימים – שכבר המציאות, מכל מיני סיבות, כופה את קיומם של בתי ספר גדולים, וגדולים מדי – צריך לטפח את המרחבים. צריך לגוון את המגמות החינוכיות, כדי לתת סוג של פיצוי, ויתרון לגודל על פני החסרונות הרבים לגודל שקיימים כיום.

אחרון וקשה – זה שהעיקרון הזה צריך לחול גם בכפרים הלא מוכרים. לא יכול להיות שבכפרים האלה – ימשיכו בתי ספר לגדול ולגדול, בלי הגבלה ובלי לפצל אותם. בתי ספר כמו ואדי אל-נעם, אל-עזאזמה א' ואל-עזאזמה ב', שהאחד חוצה את ה-900 והאחד חוצה את ה-1,000 – לא יכול להיות שימשיכו להתקיים. לא יכול להיות שזה ימשיך להיות כך. זה הכל.

תודה רבה, שמוליק. חבר הכנסת יוסף עטאונה.

תודה רבה, כבוד היושב ראש. תאפשר לי, בהתחלה, לברך את כל מי שהגיע לדיון הזה: את ראשי המועצות בנגב; חברי מועצה; מנהלי אגפי חינוך; מנהלי בתי ספר; אנשי ציבור – כל מי שהגיע היום ליום הנגב. הנושאים שעל סדר יומן של הוועדות השונות הם בכדי להעלות בצורה משמעותית את סוגיית הנגב ואת האתגרים הרבים.

אנחנו נמצאים בוועדת החינוך. בדיון הזה יושב לימיני ידידי, יושב ראש הוועדה, יוסף טייב, וכל נושא החינוך לאוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב לא חיכה ליום הזה; עד לרגע זה – כמעט בכל שבוע, יחד עם כבוד היושב ראש, אנחנו העלנו סוגיות רבות על מערכת החינוך הערבית-בדואית בנגב.

לפני מערכת החינוך הערבית-בדואית בנגב ניצבים אתגרים גדולים, וגם בפני החברה הערבית-בדואית בנגב בכלל. יש אתגרים חברתיים; כלכליים ופוליטיים. בכדי להתמודד עם האתגרים האלה – אני מאמין שצריך לשדרג במערכת החינוך – כי החינוך הוא עניין מרכזי וחשוב בכל חברה; במיוחד בחברה שהיא מיעוט, ובמיוחד בנגב. דרך החינוך – אפשר ממש להתמודד עם כל האתגרים שניצבים בפני החברה.

לפני תקופה לא ארוכה, כבוד היושב ראש, אנחנו קיימנו דיון בוועדת חינוך על תופעת הנשירה במערכת החינוך הבדואית בנגב, וראינו את האחוז הגבוה שלא סיימו ממערכת החינוך. אנחנו קבענו, יחד עם המחוז, ישיבת המשך לגבי נושא הנשירה; נקבעה לנו פגישת עבודה בשבועות הקרובים, בהמשך לישיבה שהייתה פה, שאחריה – אנחנו נקבע דיון בתוך הוועדה לישיבת מעקב. לכן, היום אנחנו בחרנו להתמקד דווקא בנושא ספציפי וממוקד, והוא נושא הצפיפות בתוך בתי הספר וכמות הילדים בתוך כל בית ספר ובית ספר.

כל הדו"חות והנתונים שיש לנו על מערכת החינוך מראים, בצורה ברורה, שבתי ספר רבים בחברה הערבית-בדואית בנגב עברו את הרף ואת הממוצע שמקובל במערכת החינוך. כל מי שבא מתחום החינוך – ויושבים פה גם נציגי משרד החינוך; גם כבודו – יודעים שלגודל שבמיוחד באוכלוסיות מוחלשות – יש יתרון לתשומת הלב בבתי ספר שבהם מספר ילדים קטן. לא יכול להיות שדווקא במקום שהוא הכי נמוך בארץ מבחינה חברתית וכלכלית – תהיה צפיפות בתוך בתי ספר, ושהגודל שלהם יהיה כזה.

גם מחקרים במערכות החינוך מראים, בצורה ברורה, שככל שבית הספר גדול – כך גם האלימות בתוך בית הספר עולה; הנשירה עולה; וההישגים – לא כל כך מחמיאים, בלשון המעטה. הציפייה שלנו – גם ממשרד החינוך, כבוד היושב ראש – היא לעשות מיפוי של בתי ספר גדולים בנגב, יישוב-יישוב, כפר-כפר – יש לנו את הרשימה – ולעשות תכנית יחד. טוב שיש את ראשי המועצות המקומיות בנגב שנמצאים: ידידי, עבד אלעזיז נסאסרה; חאבס אלעטאונה; איברהים אלהואשלה; יחד עם משרד החינוך.

בבתי הספר היסודיים שבהם יש מעל ל-550 תלמידים, ובבתי הספר התיכוניים שבהם יש מעל ל-1,000 – יש לעשות תכנית ולפצל אותם, כי רק כך אפשר לשדרג ולקדם את מערכת החינוך בנגב. תודה רבה, כבוד היושב ראש.

תודה רבה. לא היית, אבל אמרתי בתחילת דבריי שלא ייתכן שיהיה סטנדרט כפול; ילד הוא ילד. יכולים להיות חילוקי דעות על המון נושאים מדיניים והכל, אבל בסוף, אם אנחנו רוצים שהאוכלוסייה הזו תהיה אוכלוסייה משכילה; שהם יהיו חלק אינטגרלי, ואזרחים של מדינת ישראל שיוכלו לתרום למדינה – אנחנו חייבים להשקיע. אין השקעה טובה יותר מאשר השקעה בחינוך, וזה לא משנה אם זה בבינוי, בתשתיות או בכל מה שיש מסביב. זו עמדתי. אמרתי אותה כשלא היית, והיה חשוב לי לחזור עליה כשאתה נמצא פה, כי ביקשת את הדיון ואתה מכיר את תפיסת עולמי, ועד כמה שבדברים האלה, אצלי – אין איפה ואיפה. ילד הוא ילד, וצריך לדאוג לכולם. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה.

כבוד היושב ראש; חברי היקר, חבר הכנסת יוסף אלעטאונה, שמגיעה לו הערכה גדולה מאוד על הרמת היום הכל כך חשוב הזה. למה הוא כל כך חשוב? יש כל מיני קבוצות מוזנחות, שסובלות מאפליה שיטתית בתוך מדינת ישראל, אבל אין ספק שתושבי הנגב, לרבות הכפרים הבלתי מוכרים, סובלים הכי הרבה, מהאפליה הכי קשה.

אני רוצה לברך את האנשים היקרים שנמצאים פה: עבד אלעזיז נסאסרה, ראש מועצה מקומית אל-כסיפה; איברהים אלהואשלה; חאבס אלעטאונה; גם ראיתי את נציג המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, עלי הואשלה. אני לא רואה אותו פה; ראיתי אותו בישיבה הראשונה - - -

הוא בדיון בוועדה אחרת.

(היו"ר יוסף עטאונה)

אנחנו צריכים לדבר בערבית עכשיו.

נציגי משרד החינוך נמצאים, וחשוב לנו שגם הם ישמעו את הדברים.

כן. אני גם רוצה לברך את מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, עאדל עאמר; ואת מזכיר חד"ש – אמג'ד אל-שביטה. עצם הגעתכם לפה מראה על מחויבות עמוקה לנושא הכל כך חשוב לכולנו. חברי הכנסת שנמצאים – אימאן ח'טיב; ד"ר יאסר חוג'יראת; - - - עסאם; ולמרות שהוא לא נמצא באולם הזה – חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, שגם הוא מקדם את סוגיית הנגב ויש לנו הרבה הערכה אליו.

חברים יקרים, בנושא החינוך, אני רוצה לתת את הנגב כדוגמה לאנשים שלמרות כל הקושי – עושים את הכל בשביל להצליח. אתם יודעים כמה סטודנטים ערבים מהנגב יש היום באוניברסיטאות? 8,500. 50% מהם בתוך ישראל, ו-50% – בחו"ל.

אני רוצה לתת דוגמה נוספת, שהיא הכפר ערערה שבנגב. לפני יותר מ-20 שנה, מספר הרופאים בערערה שבנגב היה פחות מעשרה. היום, יש בערערה שבנגב 125 רופאים, והיום, ברגע זה, באוניברסיטאות השונות יש 150 סטודנטים לרפואה מערערה שבנגב. כלומר, עוד עשר שנים – יהיו 300 רופאים מערערה שבנגב. אני חושב שזו דוגמה לאנשים שלא רק נאבקים למען הזכויות הקולקטיביות שלהם, אלא למרות כל האפליה – עושים את הכל בשביל להצליח. לכן – הרבה הערכה.

אני רציתי שיו"ר הוועדה, יוסף טייב, יישאר בישיבה, אבל בכל זאת יש את נציגי משרד החינוך וכל מיני אנשים שחשוב לדבר בעברית כדי שהם יבינו. אני רוצה להגיד: מהו הרוע הזה שנותן למדינה לפגוע בחלק מהאזרחים? אין אחד שיכול להסביר את זה בצורה רציונלית. כולם מבינים שטובת חלק מהאוכלוסייה – היא טובת האוכלוסייה כולה. האם האפליה נגד הערבים בנגב היא לטובת היהודים בנגב, למשל? אין אחד שיכול להשתכנע מזה. טובת היהודים בנגב היא שיהיה שוויון. טובת היהודים בנגב היא שיהיה חינוך; שיהיו תשתיות; שיהיו כפרים שכולם מוכרים. לא כמו המצב הקיים. טובת החברה, בכלל, היא שלא יהיו כפרים בלתי מוכרים. לכן, את הרוע הזה – צריך להפסיק.

רציתי להגיד שאת כל הטענות שאני שומע כלפי הערבים בנגב – שמעתי נגד קבוצה אחת ויחידה. יו"ר הוועדה, יוסף טייב, גם בהיותך דתי, אני רוצה להגיד לך שאת כל מה שאני שומע כלפי האזרחים הערבים בכפרים הבלתי מוכרים – שמענו בהיסטוריה נגד היהודים; אם זה בימי מצרים לפני הספירה, ועד לאירופה של שנות העשרים, כשנאמר שהם משתלטים על אדמות ושהם מתרבים. את זה שמענו בדיוק – גם בהיסטוריה העתיקה וגם בהיסטוריה של המאה ה-20. צריך להפסיק את העוול הנורא הזה. צריך להכיר בכפרים הבלתי מוכרים; צריך לקדם את החינוך. זו הטובה של כולנו. תודה רבה לכם.

תודה רבה, חבר הכנסת איימן עודה. חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, בבקשה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

סלאם עליכום ג'מיען, צוהריים טובים לכולם. קודם כל, אני מברכת אותך, אחי, יוסף, על היוזמה הזו. אני לא יכולה שלא להזכיר את המנוח, אחינו, סעיד, זכרונו לברכה. בן אדם יקר לכולנו, ישר, שעשה ועבד, והרים את היום הזה פעמים רבות. אף הייתי שותפה, פעם, ליום הזה.

אנחנו מנסים להנכיח את הנגב בכל הוועדות, בכל יום, בכל הדיונים שנערכים בכנסת – לא רק כי אנחנו אוהבים את הנגב, אלא כי באמת ישנם צרכים זועקים, שלצערי הרב – לא מגיעים לידי פתרון, למרות ניסיונות, פה ושם, ולמרות רצון טוב של אנשים, שלפעמים – גם יושבים בכיסא הזה. אנחנו לא יכולים להסתפק ברצונות, כבוד היו"ר הקבוע של הוועדה. אל רצונות – צריכות להתלוות גם תכנית עבודה, ובעיקר החלטות ממשלה שיבואו לידי יישום.

מיותר להגיד שכל ילד, כל תינוק וכל תלמיד במדינת ישראל – צריך להיות אזרח שווה. כולנו יודעים שזאת לא המשוואה, אבל מי שנמצאים בתחתית הסולם; שסובלים יום-יום; ושהכי נראה את האותות של האפליה הזאת וההשפעה הזאת עליהם – הם הילדים בנגב. לא יכול להתקבל על הדעת שבמדינת ישראל, 2023, ישנם ילדים שהם בגיל חינוך חובה – שלא מצליחים להגיע לבית הספר. שאין להם בית ספר. שאין להם גן. שאין להם מעון. שאין להם אפשרויות בסיסיות – לא לרפואה ולא להתפתחות נורמלית ורגילה, כמו כל אזרח אחר. אנחנו לא מדברים על דברים פריווילגים; אנחנו מדברים על זכויות יסוד: על הזכות ללמוד; על הזכות לגדול במקום שמאפשר תנאים נורמטיביים לגדילה ולהתפתחות טבעית.

אל לנו לשכוח, כבודו, שישנם אלפי ילדים שאמורים להיות במסגרת חינוך – והם לא נמצאים. פשוט מאוד – כי אין מסגרת כזאת. החוק קובע שבגיל מסוים – אסור שהם ייסעו קילומטראז' מסוים, וגם שהם מוכרחים לעשות את הנסיעה הזאת הרבה פעמים. אנחנו עדים לשביתות בגלל מחסור של משאבים, כך שאין אפשרות להגיע למסגרות האלה.

בהיותך יושב ראש הוועדה, יש לי ציפייה – ואני בטוחה שגם לכל מי שיושב מסביב לשולחן הזה – שאתה תקום ותעשה מעשה. זה יהיה מעשה אמיץ – לקחת את כל הצרכים – ויש מיפוי - - -

את מתכוונת אליי או אליו?

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

לכולנו, אבל אתה נמצא בכובע של עמדת ההחלטה והכוח.

אגב, אני רוצה להגיד לך שעוד כשלא הייתי יושב ראש הוועדה, בזמן סעיד – הוועדה הראשונה שניהלתי פה, בכנסת, הייתה ביום הנגב – סעיד ישב לידי – ועסקה בבתי ספר בנגב, ואני הבאתי מסקנות ברורות. לצערי, אני לא רואה התקדמות גדולה מאז.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אז עכשיו – אתה בעמדת כוח שבה אתה יכול להחליט.

אנחנו מדברים כבר שלוש שנים.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אני רוצה, מהמקום הזה, לתת לך עוד יותר לראות את האחריות המוטלת עליך מתוקף התפקיד. זה מה שאני מצפה.

אני מקבל את האחריות הזו.

תודה רבה, אימאן. חבר הכנסת יאסר חוג'יראת.

אני בינתיים לא רוצה לדבר. (אומר דברים בשפה הערבית. להלן תרגומם:) אני רוצה לשמוע את תושבי הנגב, ואחרי זה אני אספר את דבריי.

תודה רבה. עבד אלעזיז נסאסרה, ראש מועצת כסיפה, בבקשה.

סלאם עליכום. צוהריים טובים לכולם. חברי הוועדה; כבוד היושב ראש; הנוכחים; חברי הכנסת; ראשי הרשויות. מאחר והוועדה דנה היום בנושא הצפיפות בכיתות הלימוד בנגב, אנחנו נתחיל, ראשית כל, מהגנים – חובה וטרום חובה.

זה נושא שעולה כל הזמן מול המחוז; אנחנו בשיתוף פעולה מלא עם המחוז. אנחנו פנינו לא פעם אחת גם למשרד החינוך בירושלים, וגם לשרים, שהתחלפו מפעם לפעם, בנושא של הילדים שמגיעים מהכפרים הבלתי מוכרים אל הכפרים המוכרים.

ב-01 לספטמבר אנחנו יכולים לראות את עצמנו עם מספר גדול של ילדים שמגיעים ללמוד; שמצפים מאיתנו, כראשי רשויות, לספק להם כיתת גן – חובה או טרום חובה, כיסא מסודר ותנאים בסיסיים: בניין יביל. נכון להיום, כבוד היושב ראש, הגשנו את הבקשות לקבלת תקצוב ליבילים בחודש ינואר, אם אני זוכר נכון – לפני קצת יותר מחצי שנה – ועד היום – לא קיבלנו הרשאות; לא קיבלנו את הכסף על מנת לבנות את הכיתות שאנחנו מצפים - - -

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

למרות שיש כסף.

אנחנו מדברים על יבילים; לא על בינוי קבע. הנושא הזה צועק לשמים. אני פונה בכל יום עם מכתבים, בירושלים וגם למחוז. לאחרונה פניתי ואמרתי שאנחנו נתקשה מאוד לפתוח את שנת הלימודים, בעוד כמה ימים, מאחר ונכון לעכשיו – חסרות לנו כיתות לימוד. זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו מדברים על תקציבים ועל בינוי. אנחנו בונים, מבקשים ועושים המון למען מערכת החינוך במגזר הערבי. כל התקציבים שאנחנו מקבלים הם תמיד חסרים; למועצות שלנו – ואתם מכירים את המועצות טוב מאוד – אין את המשאבים על מנת להשלים את הכסף מעבר למה שמתקצב משרד החינוך.

הכוונה היא שמשרד החינוך תמיד מתקצב כמעט 90%, ויש את ה-10% שתמיד חסרים. אנחנו נאלצים להוריד בסטנדרטים של הבינוי ובביטוח, על מנת לעשות התאמות ולבנות את המוסד החינוכי שמצפים מאיתנו. היום, במדינה מתוקנת, כמו מדינת ישראל, מצפים למרחבים חדשניים, טובים ולמקומות רחבים, אבל אנחנו נאלצים להוריד בסטנדרט על מנת לבנות את כיתות הלימוד.

יש לי שני מקרים עכשיו, של שני בתי ספר שיש עבורם מכרזים, זכיינים וקבלנים, אבל לצערי הרב – בהרשאה של משרד החינוך אין את הסכום הדרוש על מנת להשלים את המוסד החינוכי. בכל שנה אני קולט ילדים בעיקר מהכפרים הבלתי מוכרים. אנחנו מדברים גם על ההתחלה – גן חובה וטרום חובה – שעל פי החוק – משרד החינוך צריך לספק להם כיתות לימוד. הם, למעשה, נופלים על כתפינו. אנחנו גוררים את העגלה, ומאוד קשה לנו לבנות, לפתח, להביא ציוד, ליצור מרחבים ומעבדות. הכל נופל על קופת המועצה, שהיא כל כך דלה, ולצערי הרב – אנחנו כמעט ולא מקבלים את ההשלמות של התקציב.

החינוך אצלנו נמצא בשיפור; התוצאות טובות, אבל חסרים המון משאבים על מנת להגיע לסטנדרט של אזרח רגיל במדינת ישראל. מתי וניר, שיושבים פה – עוד לא קיבלנו את ההרשאות לפתיחת שנת הלימודים בעוד חודש וחצי. אני לא יודע מתי נבנה את הכיתות ונפתח את שנת הלימודים בצורה חלקה. תודה רבה.

תודה רבה, עבד. ניר ומתי, נציגי משרד החינוך, אני אשמח להתייחסות לשני דברים שעלו מתוך הדברים החשובים של ראש מועצת כסיפה: א', ההרשאות התקציביות שלא מספיקות. כולנו מכירים את התופעה. זה עלה בכמה ישיבות, ואשמח להתייחסות ספציפית. ב', מבנים יבילים והרשאות תקציביות. בוועדות אכלוס מזמן הוכר הצורך ואושרו. אי אפשר להציב קרוואן מהיום להיום, כי צריך להכין אותו. אשמח לתשובה ספציפית על הנושאים האלה, ועם לוח זמנים לגבי הרשאות, כי אי אפשר למשוך את זה יותר.

אנחנו בונים באופן לא חוקי. אנחנו מביאים את הקרוואן ומציבים אותו בשטח ציבורי, ולא יכולים לקבל היתר. צריך לתקצב אותנו מלא, 100%, על היביל; לא לתת לנו 50% - - -

עבד, זה היה בדיון בוועדה אחרת, ואני העליתי את הנושא של ההיתרים. ניר, אשמח להתייחסות לגבי שתי הנקודות האלה. בבקשה.

טוב, שמי ניר שמואלי, סגן מנהל מחוז דרום, משרד החינוך. לגבי תקצוב בתי ספר בבנייה קשה: אנחנו מתקצבים לפי מפתח שיוצר ברמה הארצית. אין למשרד החינוך שום יכולת לתקצב למפתח שהאוצר נותן - - -

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אבל יש תקציבים שיועדו ונמצאים.

גבירתי, אין קשר בין היקף התקציבים לבין מפתח התקצוב. מפתח התקצוב הוא מפתח ארצי; הוא מתוקצב בכל הסקטורים – כולל בממלכתי-דתי ובחרדים. בכל המקומות שבהם אנחנו בנויים בניית קבע – יש מפתח אחיד. אם רוצים לשנות אותו – זה דיונים מסוג אחר, ויושבים במשרד האוצר. זה לא באחריות משרד החינוך.

לגבי מה שאמר ידידי, עבד, ראש מועצת כסיפה: כל רשויות הקבע נותנות שירותים לילדי הפזורה. אנחנו משתדלים – גם עם איברהים בנווה מדבר, גם עם חאבס בחורה וגם עם עבד בכסיפה – לעבוד בשיתופי פעולה הדוקים, כדי לתת את המענה גם לילדי הפזורה. לעתים – אנחנו לא יכולים להציב מבנים איפה שאנחנו רוצים, ולכן בפזורת כסיפה – אנחנו מבקשים את השירות מכסיפה, וכנ"ל בחורה ובכולם.

לגבי ההרשאות – עבד, אתה מפתיע אותי עכשיו עם ההרשאות שלא התקבלו. זו תקלה חמורה, אם היא קרתה. אנחנו נבדוק אותה וניתן תשובה עוד היום. מבחינתנו - - -

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מעניין, כאילו שזו הפעם הראשונה שזה עולה.

גבירתי, לגבי התקציבים של פתיחת שנה – התקציבים קיימים, ואנחנו גם יודעים שאישרו אותם ותקצבו אותם. אם עבד אומר שלא – ואנחנו עובדים עם עבד בצמידות – נבדוק את זה וניתן תשובה עד סוף היום לגבי העניין הזה. לא מחר; עוד היום.

לגבי הפזורה – כל מבנה יביל שמוצב בפזורה, אין על ידי איברהים והן על ידי סלמה באל-קסום, מתוקצב בשיעור של 100%, בשונה ממה שקורה מרשויות הקבע בתוך הקו הכחול. תודה.

(היו"ר יוסף טייב)

ניר, אני רוצה לשאול: אתה יודע מה התאריך היום? ה-11 ביולי. אם יש הרשאות – תשחררו. ילדים צריכים להיכנס למוסדות ב-01 לספטמבר.

אדוני היושב ראש, אמרתי: הופתעתי כרגע לשמוע ממנו, כי מבחינתנו – ועדות האכלוס, כפי שהוא ציין, בוצעו כבר בחודשים ינואר ופברואר, ההמלצות ניתנו ואושרו. אנחנו נבדוק את זה ועד סוף היום – ניתן תשובה לכל הרשויות.

אם זה מינואר – יכול להיות שלא היה שום קשר בין ראש המועצה לבין משרד החינוך, כדי לשאול מה קורה עם זה?

אנחנו מטפלים בזה ופונים באופן שוטף.

אני יודעת. השאלה מכוונת אליו, כי הוא הופתע, למרות כל הטלפונים, ההתקשרויות והמעקב שאתם עושים, כאילו הוא לא שמע על העניין.

גבירתי, את לא מדייקת במה שאת אומרת, ואני חוזר שוב - - -

אל תגיד לי: "לא מדייקת" ואל תיתן לי ציונים. אני מתארת את מה ששמעתי.

אני לא נותן לך ציונים. אני רק רוצה להסביר את מה שאמרתי.

אתה עשית את אותו הדבר בישיבה שם. סליחה, אין לי תשובות מריחה. אני יכולה לזהות מתי אני מקבלת תשובות מדויקות מעובד משרד – ומתי אני נמרחת.

גבירתי, אני אמרתי בהוגנות שהנושא ייבדק, ולא אמרתי אם אושר או לא אושר. אמרתי שהוא ייבדק עד סוף היום, והבטחתי ליושב ראש הוועדה שעד סוף היום – תינתן תשובה ברורה לראש המועצה, עבד.

אני מציעה שהתשובה תינתן לוועדה. אנחנו רוצים לשמוע.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

צריך תשובה לכלל הסוגיות האלה, שנמצאות לא רק במועצה הזו, אלא בכל המועצות. הסיפור הזה לא עולה בפעם הראשונה. אל תגיד לנו: "מופתע", כי המילה הזו הקפיצה - - -

תודה רבה. אברהם בנימין, תנועת רגבים. בבקשה, אדוני.

תודה, אדוני היושב ראש. אני רוצה לפתוח במשפט שאני חושב שאין עליו מחלוקת: צרת רבים – יש האומרים: "חצי נחמה", ויש האומרים: "נחמת שוטים". לפני עשר שנים – אני הייתי מורה במגזר הממלכתי-דתי, ביישוב שבו אני גר, וכיתות הלימוד כולן – היו בקרוואנים. אז לא היו לי ילדים; היום יש לי ילדים שלומדים שם. כל הכיתות הן במבנים יבילים ובקרוואנים דולפים. אנחנו מכירים את הצרה הזו גם אצלנו, גם בחברה החרדית, ועל זה – אין מחלוקת.

נקודה שנייה היא תכנית החומש 2397. הזיהוי בצורך, כתוצאה ממחסור של כיתות לימוד, עלה בפירוש בתכנית החומש, וכשליש מהתקציב של תכנית החומש נועד לצורך הקמת כיתות. על זה – אין מחלוקת.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בדיוק על זה אנחנו מדברים.

נכון. לכן פתחתי ואמרתי שעל זה – אין מחלוקת. אחרי שמכון המחקר של הכנסת הוציא ניטור והערכה של תכנית החומש – מתוך תקציב כמעט 1.2 מיליארד ₪ – תוכנן תקצוב של כיתות בסך של כ-900 מיליון ₪. בפועל – נוצלו 411 מיליון ₪.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מהן הסיבות?

אני קורא, בבקשה. יש בהחלט מחסור. הצוות להתרת חסמים מיפה את החסמים השונים – כגון: מחסור בדרכי גישה למגרשים ומחסור בכוח אדם מקצועי ברשויות המקומיות. אין מחלוקת על הצורך בחינוך, שהיא זכות, כמובן, לכל אזרח ואזרח. הממשלה בהחלט שמה על כך את הדעת, ויש צורך למפות את החסמים כדי לשחרר אותם, אבל אי אפשר לומר שהמצב הוא כפי שהיה לפני מספר שנים. זו הנקודה הראשונה.

הנקודה השניה היא לגבי בתי הספר בפזורה הבלתי חוקית. בעצם, יש מספר גדול של בתי ספר שהם בתוך מרכזי שירות. הם הוקמו באופן זמני, לפני למעלה מ-20 שנה, ואכן יש שם אך ורק קרוואנים צפופים. זו איזו שהיא תכנית ישראלית של ישרא-בלוף כזה, כי בסופו של דבר, כבר אז נאמר שמדובר בפתרון זמני עד להסדרת התושבים ביישובי הקבע. לכן, בסופו של דבר, הדבר הזה מוכיח בפני עצמו – הפתרון לחינוך בפזורה הבלתי חוקית הוא לא במרכזי השירותים, אלא ביישובי הקבע, שלשם – צריכים התושבים להגיע, בסופו של דבר. לשם המדינה מייעדת אותם, עם כל המענה.

אז משתמשים בילדים כבני ערובה?

לא, ממש לא.

לילדים מגיע חינוך בסיסי. זו זכות יסוד.

בהחלט; אתה צודק מאוד.

אתה עושה את הבריונות הזו לשם שמים?

אבל אנחנו מסכימים. אדוני, על מה אתה צועק?

אני לא מבינה איך עמותה שכל מטרתה היא לתקוף את האוכלוסייה הערבית בנגב – מקבלת זמן לדבר על הבעיות.

אולי אם תקשיבו לי, חברי הכנסת הנכבדים – תשמעו. אותם מרכזי שירותים התחילו בחמישה-עשרה קרוואנים, והיום, 20 שנה אחר כך – יש שם כבר 40 או 80 קרוואנים. זה באמת לא פתרון. הפתרון הזה הוכיח את עצמו. המציאות מוכיחה - - -

הפתרון הוא להפוך את היבילים לבניית קבע, נקודה. ואפשר להכיר במקומות.

אי אפשר לבנות בניית קבע במקומות לא חוקיים.

אתה קבעת שהם לא חוקיים - -

החוק קבע.

אפשר. קיימנו על זה את הדיון בבוקר, בוועדת הפנים, וזה מה שצריך להיות.

- - והם קיימים לפני המדינה.

לא, הם לא.

אתה לא תכריע בדברים האלה, וטוב שאתם עמותה, בינתיים, ולא הממשלה. אני חושבת שהעמותה דיברה ואמרה מה דעתה, ובזה – מסתיים הדיון.

תודה רבה.

זאת עמותה הרבה יותר גדולה מהממשלה, כי היא זו שעושה את כל האפליות במגזר הערבי בנגב. זאת עמותה שאסור לה להיות בכלל.

נותנים לנו הרבה יותר קרדיט ממה שמגיע לנו, אבל תודה.

טוב. איברהים אלהואשלה, בבקשה.

אני יושב ראש מועצה אזורית נווה מדבר. קודם כל, זכות הילדים היא זכות בסיסית עולמית, אפילו, ולכן – אין ויכוח על כך שהילד צריך לקבל את הזכות שלו ללמוד, והוא לא צריך להיות בן ערובה. לכן, כאן יש שינוי בשיח.

אני צריך לומר גם מילה טובה: שיש שיתוף פעולה טוב מאוד מול משרד החינוך. אני חושב שהכדור לא נמצא במגרש של משרד החינוך, אלא גם במשרדים אחרים. הם מבינים שהיישובים והריכוזים של האזרחים בנגב – אמורים לקבל היתר בניה. זו בעיה שעומדת בפנינו, ואנחנו לא יכולים להציב, ולכן, בבתי הספר הקיימים – הן ביישובי קבע והן ביישובים הלא מוכרים – שמים את היבילים כברירת מחדל.

המצב הזה לא צריך להיות, ולכן אני אומר: המדינה צריכה להכיר ביישובים, מהר מאוד. יש תלות אחד בשני, ואם לא מכירים ביישובים האלה – הבעיה הזו תימשך, נישאר באותה הסיטואציה ונמשיך להסיע את הילדים למרחקים רבים בשביל בתי הספר.

אני צריך לציין שילדים שמוסעים כ-70 קילומטרים, ממצפה רמון לשגב שלום או לביר הדאג', כדי ללמוד – בוודאי שעוברים טלטלה. הילדים האלה לא מוסעים בצורה בטיחותית, וגם ההורים לא שקטים עליהם, ולכן תמיד המצב הנפשי, הסוציאלי והחברתי של האוכלוסייה כולה – לא טוב. לכן, אני אומר שעד שלא יפתרו את הסיטואציה המורכבת – והיא לא מורכבת, מבחינתנו, אבל כנראה שיש הרבה אתגרים שצריך לפתור אותם – אני חושב שצריך להקים מרכזי שירותים בקרבת הילדים, מהר מאוד, כדי שיממשו את זכותם ללמוד כמה שיותר מהר, ובמקביל – לפתור את כל הבעיות של ההכרה ביישובים.

אני חייב לציין שיש שיתוף פעולה טוב מאוד, ואיפה שאפשר לבנות – משרד החינוך כן בונה. הבעיה שלנו היא בכך שאנחנו נותנים שירותים ליישובים הלא מוכרים. זה יוצר את הצפיפות, ואז אנחנו נאלצים להביא מבנים יבילים, ואם אין היתר – אתה לא מקבל תקצוב.

יש רק ספק אחד במדינת ישראל שמספק יבילים. גם אם הם יתנו את האפשרות עכשיו – לא יספיקו להציב לכולם עד ה-01 לספטמבר. הבעיה עומדת בפני כל הרשויות. תודה.

תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת יאסר חוג'יראת, בבקשה.

שלום לכולם. קודם כל, אני הייתי גם בישיבה הקודמת, בוועדת הפנים, ודיברנו על בעיית התשתיות. כאן – אנחנו מדברים בעניין של החינוך. חשוב מאוד, ביום כזה, כשאנחנו מגיעים לוועדה כזאת – להקשיב אחד לשני. אנחנו לא באים בטענות לדרג המקצועי; הטענות צריכות להיות כלפי הדרג המדיני. יש מי שקובעים את המדיניות, והדרג המקצועי – תפקידו לבצע.

דבר שני, בנגב – יש בעיה מורכבת. צריך לתת פתרון הוליסטי, ולא פתרון של דבר אחד כזה, ובמיוחד בחינוך. יש 120,000 תושבים שנמצאים בפזורה: 60,000 בתוך בכפרים בלתי מוכרים, שצריך לתת להם פתרון, ו-60,000 בתוך ערים וכפרים מוכרים. יש בעיה רצינית בחינוך. חשוב מאוד לתת את הבעיות, אבל יש תקווה. יש הרבה סיפורי הצלחה בנגב; יש לנו הרבה חוקרים ורופאים בסורוקה בשנים האחרונות.

עם כל הקושי שיש בנגב – יש תקווה, כי יש לנו הרבה אנשים לומדים ומשכילים, והדרך היחידה של הנגב להצליח היא ללמוד, לקבל חינוך ולהשתלב בכל המערכת הציבורית. צריך לתת פתרונות לזכותו של כל ילד לקבל חינוך – בפזורה ובכל מקום. זה תפקידה ואחריותה של המדינה לתת מענה לכל ילד וילד, בנגב ובכל מקום אחר.

תודה רבה. חבר הכנסת ואליד אלהואשלה, בבקשה.

שלום לכולם. תודה לכל האורחים שלנו: ראשי רשויות; חברי עמותות; ראשי עמותות; מנכ"לים, אהלא וסהלא פיקום וחיאקום אללה (להלן תרגום דבריו מערבית: ברוכים הבאים, שיברך אתכם האל). אין ספק שנושא החינוך, אצלנו, בחברה הערבית, הוא נושא קריטי. ידידי, יוסי, התקיימו כאן, בוועדה, המון דיונים על מצב החינוך בחברה - - -

ועוד יהיו.

ועוד יהיו, אבל צר לי להגיד לך שמהדיונים האלה – ואני נמצא כאן שבע שנים, בכנסת, בתפקידים אחרים – לא התקדם כלום. צריכה להיות החלטת ממשלה. אנשים צריכים להיכנס לעובי הקורה בנגב ולקבל החלטות קשות. לא יעלה על הדעת שמצב החינוך לא מתקדם. להיפך; אחוז האוכלוסייה שלנו בנגב – הרוב העצום איננו אלא ילדים. יש לנו, בנגב, כמעט 100,000 תלמידים; יש לנו, בנגב, יוסי, מעל 18 בתי ספר עם מעל 800 תלמידים; ו-60 בתי ספר עם מעל 550 תלמידים.

יואב קיש צריך להיות נוכח בישיבה הזו; לסייע לחברה הבדואית; לקבל החלטות. אני יודע שהוא מקדם עכשיו תכנית על הנושא של השפה העברית, כדי להקל על המחסום שעמד במשך שנים בפני הסטודנטים הערביים שמתקבלים למכללות ולאוניברסיטאות. הגיע הזמן שנפסיק להתעסק בדיונים האלה. זה נכון שהם חשובים – אבל צריכה להיות החלטה אמיצה לממשלה ולשר החינוך, על מנת להוריד את כמות התלמידים בכיתות; להוסיף עוד כיתות; לפצל את בתי הספר.

יש עכשיו סוגיה מאוד בוערת ביישוב אל-פורעה; יש בתי ספר עם מעל ל-1,000 תלמידים ביישוב אלזרנוג; כנ"ל אצל - - -. לכן, צריכה להיות החלטה של השר להתערב ולקבל החלטות; להכניס עוד תקציבים, ולא להסיט תקציבים מהאוכלוסייה שלנו אל אוכלוסיות אחרות – שגם צריכות, אבל התקציבים שלנו צריכים להיות ממוקדים לחברה שלנו; להקים עוד בתי ספר, על מנת למזער נזקים; ולשפר את מערכת החינוך אצלנו.

תודה רבה. סולטן אלקרעאן, בבקשה.

טוב. כולנו תמימי דעים שבניית קבע עדיפה על יבילים. על זה – אין מתווכחים. שתי נקודות: הנקודה הראשונה, לגבי כל הנושא של צפיפות במערכת החינוך היישובית, או בכלל, במגזר הערבי בנגב – אנחנו מדברים על מערכת חינוך שהיא כל כך מתפתחת, ולפעמים הצפיפות גם נובעת מזה שיש הרבה תכניות שרצות תוך כדי שנה. לדוגמה: כל הסיפור של כיתות אתגר וכיתות מב"ר, ניר ומתי, הוא משהו שגורם לפעמים לצפיפות, כי אתה צריך גם לפצל כיתות, ועל זה – אנחנו לא מקבלים מענה. השנה, הבקשה שלנו באורט אבו רביעה – סורבה, למרות שאמרתי שאנחנו כן דורשים עוד תוספת של כמה כיתות בשל הפיצולים. זה לתשומת לבכם לקראת השנה הבאה.

אנחנו מדברים על הכפרים הבלתי מוכרים ועל העוול שהתלמידים בהם סובלים ממנו. אני לא חושב שהדרך הנכונה היא להסיע את הילדים. אני חושב שהקמת מרכזים בתוך הכפרים הבלתי מוכרים היא הדרך הנכונה, אבל מאחר שזה כמעט בלתי אפשרי, בתקופה הקרובה – אני חושב שיש פתרון: לדאוג לפיצול נוסף להסעות. במקום שהילדים ילכו הביתה בשעה 14:00 – למה שהילדים לא ייהנו, בתוך מערכת החינוך, מחינוך בלתי פורמלי, גם עד השעה 17:00? זה אחד הנושאים שהם פתירים, גם ברמת התקציבים.

אנחנו עם זה כמעט שנה, ולא מצליחים לעשות את זה. אני אמרתי יותר מפעם שאנחנו לא מפעילים את יוח"א כי יש לנו בעיה ביוח"א: אין הסעות; ההסעות משולבות. זו נקודה שהיא פתירה, ואני חושב שכדאי לחשוב על המקומות שיש בהם פתרון, ולא להתעקש על מקומות שיש בהם פחות פתרונות. תודה.

תודה רבה. טוב, אני רוצה לומר, קודם כל, תודה רבה לחבר הכנסת יוסף עטאונה, שיזם את הדיון הזה. הוא יזם גם דיונים נוספים בעבר, וביחד – אנחנו נביא תכנית מפורטת לקראת המושב הקרוב. סיור – כבר מתוכנן.

אני רוצה לומר שהוועדה לא מוכנה לסבול את זה שלמדינת ישראל יהיה סטנדרט כפול. לצערי – לא כל הילדים מקבלים את אותו השירות בחינוך. כמו שאמרתי: כל ילד הוא ילד, וכולם צריכים לקבל שירות וחינוך זהה לחלוטין. כל השקעה בילד – בסוף תישא פירות לעתיד. ההשקעה הטובה ביותר היא החינוך. תלמידים אלה הם דור העתיד של מדינת ישראל.

הוועדה קוראת למשרד החינוך לתת לרשויות המקומיות הבדואיות הרשאות תקציביות לבניית בתי הספר. הוועדה קוראת למשרד החינוך למצוא פתרון, באופן מידי, למחסור בכיתות הלימוד, לפתיחת שנת תשפ"ד, 01 בספטמבר 2023.

הוועדה קוראת למשרד החינוך להכין תכנית בינוי לבתי הספר הבדואיים בנגב. אני רוצה להוסיף ולומר שאני אכן קורא לממשלת ישראל לצאת בהחלטת ממשלה לגבי צמצום, צפיפות ופיצול בתי הספר. ישנן הצעות שעלו פה על השולחן, על ידי סולטן, ואני מתחבר לגמרי: אם זה על ידי פיצול הסעות, או על ידי שימוש בתקציבים נוספים של יום לימודים ארוך – שייתן, אולי, חלק מהמענה.

אנחנו נעבוד יחד, בשיתוף פעולה עם כלל חברי הכנסת מכלל המפלגות – ביניהן, כמובן, הרשימה המשותפת ורע"מ – ואנחנו נפעל יחד; גם כחברי כנסת – אופוזיציה וקואליציה. כמו שאמרתי – אין סיבה שתהיה איפה ואיפה בין ילדים. אפשר לחלוק על המון דברים, אבל ילד צריך לקבל את המענה, וככל שאנחנו נשקיע יותר בילדים – אנחנו נראה, בסוף, פירות טובים ומתוקים יותר.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 13:05.