פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
20/07/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 32
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום חמישי, ב' באב התשפ"ג (20 ביולי 2023), שעה 12:00

ביקור בכפר הנוער בן שמן - בחינת מענים לצרכי צעירים חסרי עורף משפחתי

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר

שלומית בירנבוים - מנהלת תחום משפחות נע"ם ובוגרים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

יעל וייס - אגף בכיר חוץ ביתי, משפחה, ילד ונוער והשמות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

הילה סופרמן - תכנית יתד, משרד הרווחה והביטחון החברתי

שמעון וייס - מנהל תחום בכיר צעירים, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

ד"ר שלומית כהן - מפקחת ארצית חינוך מיוחד, משרד החינוך

אברהם אלבאז - מנכ"ל הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

ד"ר אילנה טישלר - מנהלת כפר הנוער בן שמן, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

לילך ארד - מנהלת יחידה טיפולית, כפר הנוער בן שמן

מורג סעדה - רכזת בוגרים, פנימיית בן שמן

מתן זמרי - רכז חטיבת ביניים, כפר הנוער בן שמן

חן - רכזת חטיבה צעירה

סיגל - עו"ס, כפר הנוער בן שמן

טלי חלף - מנכ"לית אור שלום, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

עדנה גלבוצקי - מנכ"לית עמותת ילדים בסיכוי, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

איריס זלכה - מנכ"לית עמותת 'מקום', הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

ערן ברטוב - מנהל קליטת גשר לעצמאות, עמותת ילדים בסיכוי, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

נטע דגן - עו"ד מייצגת, הפורום הציבורי לכפרי הנוער והפנימיות בישראל

שירן רייכנברג - מנחת הקליניקה לזכויות נוער וצעירים במצבי סיכון, הקליניקה לזכויות בני נוער וצעירים במצבי סיכון באוניברסיטה העברית

שירי איסרוב - מנחת קליניקה, הקליניקה לזכויות בני נוער וצעירים במצבי סיכון באוניברסיטה העברית

שרון ציונוב - עו"ד, מנהלת מערך הקליניקות, אוניברסיטת רייכמן

שירי חסון - עו"ד, מנהלת קליניקה משפטית, אוניברסיטת רייכמן

עודד סלומון - מנכ"ל 'מצמצמים רווחים'

ל' פ' - בוגרת כפר נוער

ק' - בוגר/ת כפר הנוער בן שמן

ר' - בוגר/ת כפר הנוער בן שמן

ל' - בוגר/ת כפר הנוער בן שמן

א' - בוגר/ת כפר הנוער בן שמן

נ' - בוגר/ת כפר הנוער בן שמן

צ' - בוגר/ת כפר הנוער בן שמן

ע' - בוגר/ת כפר הנוער בן שמן

יסכה מוניקנדם גבעון - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

דפנה סידס-כהן

סמדר לביא, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



ביקור בכפר הנוער בן שמן - בחינת מענים לצרכי צעירים חסרי עורף משפחתי

צוהריים טובים. באמת מרגש ממש לפתוח את ועדת הצעירים, אני אגיד יום ועדת הצעירים, כאן בכפר הנוער בן שמן. אני שמחה שלמרות הנסיבות והכול הצלחנו לקיים את היום הזה ואת המפגשים הללו ואני אגיד שכל הזמן יש התלבטויות האם לבטל או לא לבטל, בגלל שיש מחאה, שיש דברים, שיש הכול, אבל צריך גם איזון עם החיים עצמם ועם מה שבסוף אנחנו צריכות לעשות גם ביום שאחרי ולכן אני ממש שמחה שבסוף אנחנו כאן וגם כולכם הגעתם.

יש כמה דברים גם לפני שנפתח את מפגש הבוגרים ובוגרות. אני אספר שבתפיסת העולם הבסיסית אני חושבת שאחריות המדינה על אזרחיה עוברת בהכרה הכי בסיסית בילדים, אבל בטח בצעירים וצעירות חסרי עורף משפחתי. זה עובר מהגיל של הפנימייה, אבל גם יש מה לשפר והרבה מה לשפר ולהוסיף, זאת אומרת האחריות היא עדיין לא אחריות שלוקחת את כל הצרכים, אבל גם עובר לאחר מכן. כשהמדינה לא מכירה בחובה שלה לייצר הזדמנות שווה במקומות הללו היא מועלת בתפקידה.

אני אומרת משהו קשה כדי שנוכל גם לתקן, שנוכל לשנות. הנושא הזה הוא נושא שבעיניי צריך להיות נושא דגל של ועדת הצעירים של הכנסת ונושא דגל של הכנסת בכלל, לכן אנחנו כבר מכירים פה הרבה מהשותפות ואת החוק להכרה בצעירים חסרי עורף משפחתי הצלחנו להעביר בקריאה טרומית בכנסת הקודמת ואנחנו לחלוטין עובדות על זה עם שר הרווחה גם עכשיו, שרעיונית הוא פתוח לזה לחלוטין. אנחנו צריכות לראות איך אנחנו מוצאות לזה גם את המשאבים ואת המתווה הנכון, אבל יש הרבה אנשים טובים שמעוניינים שזה יקרה. מעל כל מה שקורה ומעל כל הדרמה, שהדבר הזה יקרה.

אנחנו גם כאן כדי להבין את הצרכים המקומיים, את הדברים שאנחנו צריכים ללמוד אותם ולהכיר ואין כמו להגיע לסיור ולשמוע ושהוועדה תהיה כמה שיותר נגישה למה שצריך שיהיה כאן.

אז אני כאן רוצה לומר תודה רבה לאבי אלבאז, מנכ"ל המטה הציבורי לכפרי הנוער ופנימיות הנוער, תודה לד"ר אילנה פישלר, שתצטרף אלינו מאוחר יותר, על האירוח כאן בפנימייה, זה בהחלט אירוח מדהים וכבר הייתי פה בכנס שהיה אז אני מרגישה פה אורחת יותר קבועה. זאת זכות שלנו להיות כאן איתכם, אבל כמובן גם תודה רבה לנציגי הממשלה והחברה האזרחית שהגיעו לסיור, לבוגרות ולבוגרים, כל השותפים, ולצוות הוועדה המדהימות ומדהימים, הרמנו פה משהו שהוא באמת לא מובן מאליו, אז אני שמחה שזה קורה.

ממש רגע לפני סיום הכנס הצלחנו לעשות גם משהו קצת מעבר, ומבחינתי רק לומר, נושא דגל המשמעות היא שזה לא נגמר כאן והנושא הזה גם מלווה בהמון דיונים נוספים, הוא מלווה אותנו גם בדור ראשון להשכלה גבוהה בדיון שקיימנו ומה המשמעויות, ומלווה אותנו בסוגיות שאנחנו כבר נגענו בהן כמו המכינות החצי שנתיות ועוד מקומות שבהם הנושא הזה פוגש כל הזמן ומבחינתי הוא ילווה את כל אופן העבודה שלנו. אז תעלו לנו נושאים, נציף ביחד דברים, תרגישו גם חופשי לבקש מאיתנו להגיש שאילתות אל הכנסת כדי לברר מידע, כדי להשיג נתונים. תחשבו גם יחד איתנו, אני באמת אומרת, פה אנחנו לשירותכם, אני רוצה להיות לשירות כל מי שנמצא כאן, אז תודה רבה רבה.

לפני שנפתח אני חייבת להקריא נוהל הקראה בתחילת ישיבה בהשתתפות קטינים וקטינות וגם מול סוגיות שעלו פה. כידוע ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. זה נוהל קבוע, אני פשוט חייבת לקרוא את זה גם בגלל שעולה חשיפה של פרטים פסיכיאטריים ולכן אנחנו חייבים לקרוא את זה גם אם הבוגרות והבוגרים הם לא קטינים וקטינות יותר.

לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של קטינים אנו מבקשים את כלל הגורמים, כולל ההורים – טוב, זה כבר אנחנו לא פה. כמו כן אם יעלה דבר הנוגע ומקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטרי, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי חוק וחלילה התאבדות או ניסיון התאבדות או להליך פלילי המתנהל בבית משפט, חל איסור פרסום, זה לנו, על פרטים מזהים שלהם ולכן הם לא יצולמו, יוקלטו ולא ייכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן לאור האמור אני קובעת בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על כל מה שעולה כאן יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברות, דוברות או קטינים, קטינות, לבקשתם או לבקשת משתתף אחר אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה לגרום להם נזק.

זה אומר גם שאם אתם מרגישים שמשהו שנאמר כאן, הייתם מעדיפים שיימחק מהפרוטוקול, זה לגיטימי לחלוטין, תגידו לנו, תרגישו חופשי אם משהו עולה כאן. לא שזה בהכרח יקרה, אבל ממש נהיה רגישים לזה. תודה רבה.

אני ממש מתרגשת לפתוח את היום הזה איתכם וככה צריך להתחיל, להתחיל עם הבוגרים והבוגרות עצמם.

ברוכים הבאים. אני עמדתי לומר לכם שאנחנו בעוד שבע דקות חייבים לצאת כי אני מעכבת לילדים הסעות, הם מסיימים עכשיו סאמר סקול.

מה שאילנה מציעה, בגלל שהם צריכים לצאת אולי נשנה את סדר היום, נתחיל בסיור ואז נחזור לפה לשיח עם הבוגרים ולדיון רב משתתפים, בגלל האילוץ.

בסדר גמור.


(בהמשך הסיור – סיור בכפר)

שלום, ברוכים הבאים לבן שמן. למי שלא מכיר אותי, אני מנהלת הכפר ואני אציג את עצמי אחר כך. הילדים סיימו היום שלושה שבועות סאמר סקול באנגלית. הכול ממומן על ידי תרומות שאנחנו מגייסים.

מהמם. זה בטח תפקיד שדורש גיוס כל הזמן, נכון?

כל הזמן ועכשיו אחרי המהומות האחרונות הפסדתי הרבה תקצוב - - -

בגלל מה שהיה? איזה נורא.

בוגרים שלי שהיו תורמים 100 שקל לשנה למלגות, יש לנו תכנית של בוגרים למען בוגרים, והבוגרים נהגו לתרום 100 שקל לשנה למלגות לבוגרים צעירים, אז חלק מהם הודיעו לי רשמית שהם לא יתרמו יותר את ה-100 שקל הזה. אמרתי להם: חבר'ה, זה לילדים, זה לא לכפר, זה לא לי. לא עזר לי שום דבר.

איזה נורא, איזה אווירה נוראית.

ברוכים הבאים לבן שמן, שמי אילנה, אני מנהלת הכפר. בן שמן הוא כפר נוער בן 96 ואחד הדברים המיוחדים בו זה שהוא נותן שירות גם למשרד הרווחה וגם למשרד החינוך. יש לנו קרוב ל-400 חניכי פנימייה מגיל שש עד 26. תשאלו אותי למה עד 26? המשרדים מממנים עד גיל 18, אבל כולנו יודעים שיש בעיה לילדים ב-20 ביוני עם המזוודות ולכן בבן שמן יש בית בוגרים ובית בוגרות, שאתם תשמעו עליו מאוחר יותר, והילדים נשארים בבית כמה שהם צריכים.

ניגש לביקור קצר. אני מתנצלת מראש, היום הם יוצאים פעם ראשונה לשבוע חופש, קצת בתים מקופלים.

אילנה, לא ידעתי על בית הבוגרים. זה נהדר.

כן, יש לנו בית בוגרים ובית בוגרות שאנחנו מממנים מתרומות.

בגלל שאין לזה הכרה זה לא משהו שמגיע מהמדינה?

לא, אנחנו בנינו אותו מתרומות, כמובן של בוגרים שלנו. בית הבוגרים שלנו נבנה לזכרה של בוגרת משנת 1938 שכשהיא נפטרה הילדים שלה גילו שהשנים הכי משמעותיות בחייה היו בבן שמן. ובית הבוגרות שלנו נתרם עכשיו בתקופת הקורונה, בוגרת שלנו מ-1964 שכלה בת ובנתה את הבית לזכרה. היא אמרה שזה יהיה הבית שלה כל חייה. אז אנחנו מאפשרים, יש לנו היום ממש תפוסה מלאה.

זאת אומרת שהרבה ממה שגם ניתן כאן חזרה זה גם הבוגרים והבוגרות שבאים.

כן.

אתם לא מקבלים שום תקצוב?

לבוגרים כלום.

אבל יש היום דירות מעבר או דברים כאלה.

לא, יש דירות מעבר של משרד הרווחה בחוץ. קודם כל לא תמיד יש מקום, הילדים שלנו השנה המתינו חודשים, דבר שני, לפעמים יש מצב שילד צריך את הליווי שלנו, הוא לא יכול לצאת לבית בוגרים שיש בו עובד סוציאלי שעה בשבוע. לכן אנחנו משאירים אותם בבית עד שהם יהיו מספיק עצמאים לצאת לחברה.

זה מדהים, כמודל. בגיל 18, לאן הוא הולך? זה בדיוק העניין. אז יש את המעטפת של הצבא של חיילים בודדים, יש בה לשפר בה אבל יש מעטפת, אבל לא כולם עושים צבא.

הם עכשיו לבד, אין מסגרת, אין שום דבר, עכשיו הם צריכים לקבל את ההחלטות המשמעותיות.

איזה מקום עצום.

נעצור פה שנייה בחצי מעגל שאני אסביר לכם לאן נכנסים. אנחנו נבקר היום בשני בתים. הבית הראשון הוא בית של 12 ילדים בכיתות ב' ג' ד', הוא נקרא 'בית חלומותיי'. אני מזמינה אתכם כשאתם נכנסים לסלון שלו או לפינת המשחקים שלו להסתכל על העיצוב, רוב העיצוב כאן הוא או מבוגרי כפר או מתורמי כפר. הבית השני שניכנס אליו הוא בית אדליס, כל הבית כולו נתרם, הוא שתי קבוצות של ז'-ח', בכל קומה יש קבוצה. שם אנחנו גם נשב קצת ונדבר עם האנשים.

אז אנחנו נכנסים עכשיו ל'בית חולומותיי', הוא בית יחסית קטן, אתם מוזמנים להתפזר. אני שוב אומרת, אם המזרון עומד זה לא כי הוא ככה תמיד, אלא כי אנחנו שעה לפני היציאה לחופשה.

אני הייתי פה בכנס בשנה שעברה, אבל את לא מסיירת בכל המבנים, זה מהמם.

שלום. תשבו רגע עד שכולם ייכנסו. אני מבקשת מכולם להיכנס ולסגור את הדלת. ברוכים הבאים ל'בית חלומותיי'. 'בית חלומותיי' הוא הבית של ילדי ב' עד ד' והוא בנוי ככה שזה הסלון שלהם, פה המטבח שלהם ועוד מעט מי שרוצה להיכנס לחדרים או לראות את פינת המשחקים הילדים ייקחו אתכם להראות לכם את החדר ואת התורנויות ואת מה שאתם רוצים.

נמצאים איתנו לילך, שהיא מנהלת היחידה הטיפולית, חן היא רכזת כיתות א' עד ו', מתן הוא רכז ז' ח' ט'.

בחנוכה האחרון שיפצנו את הבית הזה. למשל יש פה ילדים שמאוד אוהבים מדינות בעולם אז שמו להם את מפת העולם. ספה, אנחנו לא קונים לילדים שום דבר שהוא לא פירסט קלאס, הם שומרים עליו, זו ספה שהיא כבר חצי שנה, הם לא ילכלכו, הם ישמרו והם ינקו. אני אומרת שאנחנו לא עשירים מספיק לקנות זול, אז תמיד יהיה להם את הכי טוב, יהיה להם את הטפט את הכי טוב, יהיה להם את הטלוויזיה הכי טובה, תיכף תראו את המטבח הכי טוב, כי הם מדהימים והם שומרים על הכול.

אז מי מכם רוצה לקחת את האורחים לראות את החדרים שלכם? בבקשה. מי שרוצה ללכת עם ת' או עם ר' או עם ה'.

מהמם, וואו, אתן ממש מסודרות. ת', תראי לי איפה הצד שלך, כל הוורוד, נפלא.

זה לא שלי, זה של הקבוצה.

אתן מחליפות ביניכן גם, איזה יופי, ממש.

כמה אתן ביחד פה?

שלוש, אבל זה הולך ומשתנה כי היא עברה קבוצה.

גם אני.

אז יבואו חברות חדשות. ואיך קוראים לך?

ס'. אני ישנה בחדר אחר.

אבל הייתן בהתחלה ביחד.

בהתחלה.

ואתן חברות כולכן?

כן.

איזה כיף זה.

מה סדר היום פה? מתי קמים? מה עושים?

בקייטנה קמים בשמונה, בקייטנה ישנים בעשר, אבל בימים רגילים קמים בשש וחצי.

ואז מה? את קמה בשש וחצי ומה אחר כך?

ארוחת בוקר. מחליפים בגדים, מצחצחים שיניים ואז הולכים לחדר האוכל.

אחרי זה הולכים לבית הספר.

בית הספר הוא בכפר?

כן. בימים ראשון ושני אנחנו יוצאים באחת וחצי והולכים למרכז הלמידה.

מה עושים במרכז הלמידה?

משלימים שיעורי בית.

מי עוזר לכם?

המורות. כל אחת וה - - -

בואי ס', תצטרפי אלינו, אני רוצה לשמוע גם אותך. סליחה, קטעתי אותך, את יכולה להמשיך. במרכז למידה היינו.

כן, וביום רביעי יש לנו פרטני.

ובערב, יש משהו נחמד?

חוגים, בימי שני יש כדורסל, בימי שלישי - - - ברביעי יש אמנות, בשלישי - - -

איזה ארוחת בוקר יש לכם? מה קורה פה בבוקר, איפה אתם אוכלים?

בחדר אוכל. קוטג', סלט. בימי ראשון קורנפלקס, בימי שני לחם הסעות כזה. בימי שלישי טוסטים וחביתה, בימי רביעי פנקייקים.

יש להם מבשלת פרטית שמגיעה כל בוקר ועושה להם פינוקים. אני אראה לכם תמונות של הפנקייקים שלהם אתם נופלים.

הם הכי טעימים.

ביום שבת אנחנו אוכלים בקבוצה.

שזה פה, איפה שפגשנו אתכם, בכניסה?

כאן, בסלון.

ומה עושים בשבת? איזה סדר יום יש שבת?

בשבת אנחנו הולכים לבריכה. בימי ראשון ושני יש בריכה.

עשיתם לנו סיור נהדר, תודה רבה ואני שמחה שככה כיף פה. איך אתם בלימודים?

אה, סבבה.


(בהמשך הסיור)

אנחנו נמצאים כרגע בבית ישן, בחצי השני של הבית ההוא, פה כיתות ז'. בעיקרון הוא בנוי על אותו עיקרון, שלושה-ארבעה ילדים בחדר. כמה דברים שאנחנו מקפידים עליהם, מעבר למיזוג ומעבר לכל ריהוט מעץ מלא ומעבר לכיסוי מיטה זה באמת שזה ירגיש כמו בית. פה למשל לא היה לנו מקום למועדון, עשינו עיצוב של המקלט שהוא משמש אותם דו תכליתי.

יש לנו 11 מקלטים מאובזרים בכפר כולל שניים ביולוגיים כימיים. זאת אומרת אנחנו ערוכים. בשנה שעברה ב'שומר החומות' היה לנו לילה שירדנו שמונה פעמים למקלט, אנחנו שבעה קילומטר מנתב"ג, נפל טיל בשדות שלנו. תחשבו מה זה לרדת למקלט עם שני ילדים בבית, אנחנו יורדים עם 400 וברמות שחודשים, לא נעים לי להגיד, ישנתי עם טרנינג כי ידעתי שזה יכול לקרות.

אנחנו נעשה סיבוב קטן ואחר כך נעבור לבית החדש יותר, שם נשב בשולחנות עגולים לשיח עם הצוות. אז מי שרוצה לראות עוד חדרים מוזמן פה, מי שלא, אנחנו נעבור לבית אדליס ושם יש לנו שולחנות ונשב שם לשיח.

אני אוהבת שהמרחב פה ענקי, זה חלום.

חברים, אנחנו נכנסים, אני רוצה להראות להם את הסלון.

הוא די מקופל.

אז מי שירצה להציץ על הסלון יכול להציץ, אני מחכה שכולם ייכנסו. הבית הזה נבנה ב-2014. היה לי פה סיפור לא פשוט, הגעתי לתורם שהבטיח לי בית חדש לילדים כי אמרתי שאם יהיו לי עוד מיטות לילדי רווחה אני אפתח עוד קבוצות והוא אמר לי: את מבטיחה? אני בונה בית של 36 מיטות, אמרתי לו: קח שלושה חודשים ויש עוד 36 ילדי רווחה בכפר. הוא אמר לי בסדר ולחצנו יד והלכתי ועשיתי תכניות וחודש אחרי זה מתקשרים אליי, בעדינות, שהוא החליט לתרום את הכסף לאיזה מוזיאון ואני נשארתי עם תכניות ששילמתי עליהן מאין כסף, אני חייבת לומר את זה בעדינות, וחצי שנה אחרי כן קיבלתי טלפון מאותו מקום ואמרו לי: הוא מתנצל, את תקבלי את הבניין שהובטח לך.

הבית הזה הוא בית מדהים גם בתכנון שלו, גם ביופי שלו. אתם תיכף תיכנסו לחדר האוכל של הילדים, מי שרוצה להציץ בדלת הקטנה על הריהוט של עמינח שיש פה בסלון שלהם וכדומה. אגב הגברת חזרה אליי אחרי שבע שנים, היא נכנסה לפה לביקור פתע והיא ראתה שהכול כאילו כמו ביום הפתיחה ואז היא אמרה שהיא תתרום לי עוד. היא פשוט הגיעה לכפר ועשתה ביקור פתע.

אבל מה שיפה פה גם שהמון אנשים התגייסו ולמה עצרתי אתכם פה? אתם רואים את השטיח הזה? מי שבונה יודע שדבר כזה הוא הרבה מאוד כסף. כל קבלן שנכנס לבן שמן, ויש בערך חמישה קבלנים שאנחנו עובדים איתם כי אנחנו מחויבים למכרזים, יודע שבסוף יש תרומה, או דלת מיוחדת, אם ראיתם באולם סבן את הדלתות, או שטיח מיוחד, או באחד הבתים יש עץ זית עתיק. כל קבלן יודע שבסוף הוא צריך לתת משהו ממנו לילדים שאנחנו לא יכולנו להרשות לעצמנו לעשות.

אז אנחנו נכנסים כרגע לשיח עם הצוות פה בפינת האוכל שלהם וזה ז'-ח' רווחה הבית הזה. זה למעשה גם פינת האוכל, הילדים יושבים לאכול בתוך בית שבאמת מותאם לצרכים של הילדים, אם זה המטבח בתוך הקבוצה ואם זה המקלט הביולוגי כימי שיש פה ואם זה חדר מחשבים וכל מה שצריך.

חברת הילדים בבן שמן. יש בבן שמן היום כ-120 ילדי רווחה, בעיקרון אנחנו נגיע עם שני המכרזים או המכרז, בעזרת ה', כשייצא לפועל, ל-144 ילדים, זה התכנון שלנו. אני רוצה, לילך, שתציגי קצת פה לצעירי הכנסת.

ועדת הצעירים.

לילך, מנהלת הקהילה הטיפולית, תציגי את הסקשן שלך.

צוהריים טובים לכולם. אני לא יודעת כמה אתם יודעים, אבל בן שמן זה שתי פנימיות, פנימייה אחת זה ילדים שמגיעים ממשרד החינוך ופנימייה שנייה חברת הילדים, ילדים שמגיעים דרך משרד הרווחה. הייתם בחלק מהמבנים שלנו, נכון להיום יש לנו 75 ילדים שמגיעים דרך הרווחה.

ב-א' עד ט' ועוד 55 ב-י' עד י"ב, אותם תפגשו בהמשך היום.

הם מסיימים את הלימודים ב-ט', עוברים בקבוצות האורגניות שלהם לחטיבה העליונה וממשיכים את הלימודים, כך שיוצא שיש ילדים שנמצאים פה מ-ב' עד סוף י"ב.

ובבית הבוגרים.

יש לי עכשיו שלוש בנות בבית בוגרים שהיו פה עשר ו-11 שנים וממשיכות לבית הבוגרים. הילדים שמגיעים אלינו הם ילדים שלשכת הרווחה הגיעה למסקנה שההורים מתקשים מאוד בתפקוד, מתקשים לתת לילדים את מה שהם צריכים על מנת שהם יתפתחו בצורה טובה ולכן אחרי כל מיני ניסיונות לפתרונות כאלה ואחרים בקהילה, כשזה לא צולח הם מחליטים על הוצאה למסגרות חוץ ביתיות.

זו אחת הפנימיות, אם יורשה לי להגיד, היותר מבוקשות, חברת הילדים בבן שמן, והם מגיעים לכאן. לכל הילדים שלנו יש קשיים רגשיים וקשיים התנהגותיים שנעים על איזה שהוא רצף ממשהו שהוא ככה קצת יותר קל ועד התנהגויות יותר קשות. הילדים שלנו מתמודדים עם חרדה, עם דיכאון, עם הפרעות אכילה, עם אלימות במשפחה וכל מיני פגיעות אחרות, ויחד עם זה או לצד זה אני אגיד שהם ילדים עם פוטנציאל קוגניטיבי לרוב תקין, ובהינתן להם מסגרת שהיא יציבה, היא חמה ורואה אותם ואת הצרכים שלהם ונותנת להם את מלוא המענים שכל ילד צריך שיהיו לו, הם מצליחים להתפתח בצורה מיטבית.

מאחר שאתם פה כדי לדבר על ילדי נע"ם, אז אני אגיד שנכון להיום יש לנו תשעה ילדי נע"ם בחברה הילדים. ילדי נע"ם אלה ילדים נעדרי עורף משפחתי ותשעה מתוך ה-75 הם נעדרי עורף משפחתי ויש אצל הגדולים יותר עוד ילדים.

בגדול יש 20%.

שוב, בסוגריים אני אגיד שילדים נעדרי עורף משפחתי הם לא ייחודיים רק לילדים שמגיעים ממשרד הרווחה, יש גם ילדים שמגיעים דרך המינהל והם גם חסרי עורף משפחתי. נדבר על שלנו, לחלקם יש הורים חיים, אבל לא מסוגלים לחלוטין לקבל אותם מכל מיני סיבות, חלקם נמצאים במאסר, חלקם מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים וחלקם דרי רחוב למעשה, ויש לנו גם ילדים שההורים נפטרו או נעלמו או נטשו והם לגמרי בודדים.

ובחופש הם נשארים פה?

אנחנו פתוחים 365 יום בשנה.

מילה על הטיפולים הרגשיים ועל הקשר של הצוות הטיפולי עם הצוות ואז אני אבקש מחן וממתן לדבר על סדר היום של הילדים שלנו בפנימיית הרווחה באופן כללי.

אנחנו מחייבים את כל הילדים להיות בטיפול רגשי פרטני כי אנחנו מאמינים שכל אחד מהם מגיע עם מטען ויש לו על מה לעבוד כדי למקסם את היכולות והפוטנציאל שלו. יש לנו מגוון מאוד רחב של טיפולים, טיפולים בבעלי חיים, טיפולים באמנות, פסיכותרפיה גופנית, יש לנו פסיכולוגים וגם העובדים הסוציאליים מטפלים וגם מנהלים טיפול ומלווים את הילדים, את ההורים ונמצאים בקשר עם לשכות הרווחה כל השנה.

חשוב לציין שמתוך 400 ילדים יש 230 בטיפול שבועי.

אני אגיד שבנוסף לטיפולים פרטניים חלק מהילדים מקבלים גם טיפול תרופתי, יש לנו גם פסיכיאטר שמגיע אחת לשבועיים-שלושה ונותן את המעקב ואת התרופות שלו, גם בנושא של הפרעות קשב וריכוז וגם בקשיים רגשיים אחרים.

תודה רבה, לילך.

איך נראה יום בחייו של ילד בחברת הילדים. אני אתחיל מזה שאחת המטרות שלנו פה בפנימייה זה ליצור לילדים איזה שהיא חוויה מתקנת ולהשלים להם את כל מה שהיה חסר להם בבית וכנגזרת של הדבר הזה אנחנו משתדלים מאוד למלא להם את הלו"ז גם בדברים שיעשירו אותם וגם בדברים שיהיה להם כיף לעשות.

היום שלהם, כמו שחלקכם שמעתם, מתחיל כבר בשעה שש וחצי בבוקר, שם הם מתארגנים, מתקלחים, מצחצחים שיניים, אוכלים ארוחת הבוקר וצוות מלווה אותם לבית ספר.

גם בית הספר היסודי וגם התיכון הם בתוך הכפר.

הם נמצאים פה ממש לידנו. פוגשים אותם לארוחת צוהריים ואז בעצם מתחיל להם סדר יום שהוא מאוד מאוד קבוע, שלוש פעמים בשבוע יש להם מרכז למידה שהמטרה שלו להכין שיעורי בית ולצמצם פערים לימודיים. מעבר לזה יש להם פעם בשבוע שיעורים פרטניים שהם חלק ממרכז הלמידה. יש להם מורה מתקנת. יש להם הוראה מתקנת והם מקבלים את זה באופן קצת יותר מצומצם, אנחנו מקווים שבשנה הבאה נוכל להרחיב את התקן.

יש להם מגוון מאוד רחב של חוגים, היפ הופ, כדורסל, אמנות, יש להם פה מרכז מוזיקה מאוד גדול, הם לומדים לתופף, לומדים פיתוח קול.

יש אקדמיה לאופניים?

כן.

כל החוגים הם לכל הגילאים?

לא, האקדמיה לאופניים היא החל מכיתה ז', אנחנו מקווים שבשנה הבאה נצליח ל - - -

אבל לקטנים יש חוגים קבועים, אמנות כל הקבוצה הולכת, היפ הופ כל הקבוצה הולכת, מרכז מוזיקה כל אחד לפי הכישור שלו. יש 90 ילדים שמקבלים שיעור פרטני שבועי בכפר. זאת אומרת לי יש תפיסת עולם, ואני אעבור למתן, זה או שאנחנו נעסיק אותם או שהם יעסיקו אותנו.

לקחת לי את המילים. אז קודם כל ברוכים הבאים.

גם מתן וגם חן היו מדריכים בכפר והתקדמו במערכת. כמה שנים את פה?

חמש.

ואתה יותר.

שש. אנחנו שמחים לראות אתכם ושמחים שהגעתם לפה היום. אני הרכז של חטיבת הביניים, ז' ח' ו-ט' בפנימייה הטיפולית בחברת הילדים. הלו"ז הוא די דומה למה שקורה בחטיבה הצעירה, רק שההבדל העיקרי הוא קודם כל מי שמתכלל את הדבר הזה, חן מתכללת את החטיבה הצעירה, אני מתכלל את חטיבת הביניים.

הלו"ז בחטיבת הביניים הוא טיפה יותר עצמאי, אנחנו כן פועלים מתוך מקום של אמון בילדים. ילדים שמגיעים גם לפנימייה טיפולית, ילדים שנדרשים לאיזה שהיא רמה של מסוגלות, לאיזה שהיא רמה של עצמאות, לייצר איזה שהיא רמה של אמון בינם לבינינו כדי שאנחנו נוכל ביחד לפתח אותם ולתת להם כלים ואז כשהם יסיימו את בן שמן הם ייצאו הרבה יותר מוכנים לחיים ומבחינתי לחטיבה העליונה בסוף חטיבת ביניים.

יש לנו גם מרכז למידה שלוש פעמים בשבוע, יש לנו חוגים, אנחנו דוחפים את הילדים בעדינות רבה על מנת להשתתף בכמה שיותר חוגים. מאוד חשוב לנו תחומי העניין שלהם, אנחנו מבינים שהם מגיעים הרבה פעמים ממקומות שהם פחות נחשפים לדברים האלה. גם במהלך קייטנות בקיץ אנחנו משתדלים ופועלים על מנת לחשוף אותם לכמה יותר סדנאות, כמה שיותר תחומי עניין כדי שהם יכירו, קודם כל שיכירו שהדבר הזה קיים, אחרי זה מה שתבחרו לעשות עם זה זה כבר שלכם.

אנחנו באמת באמת מאמינים בזה שכשהם עסוקים והם עסוקים בלעשות דברים טובים, עסוקים בלהכין עוגות ולצאת לתת אותם בבית אבות, או להתנדב במרכז אלו"ט של בעלי מוגבלויות פה בכפר, או בגן הזואולוגי שיש פה בכפר גם, ככל שאתם יותר עסוקים בלתת מעצמכם לאחר זה סוג של תיקון וזה פשוט נותן תחושה טובה. בחטיבת ביניים הם הולכים לישון טיפה יותר מאוחר, אבל בסוף המודל הוא די דומה.

כל הכבוד לכם, ממש.

שתי דקות לשאלות, למתן או לחן או ללילך.

מתן, או לילך, אולי תדברו בחצי דקה על הנושא של הקשר עם המשפחות.

אני אגיד שהקבוצה שלנו ושל ההורים הם חלק אינטגרלי בלתי נפרד מהחיים של הילדים, מהגידול ומהחינוך של הילדים וזה שהילדים נמצאים כרגע בפנימייה אנחנו בעצם איזה שהיא הארכה של הידיים שלהם ולכן הם שותפים שלנו בכל דבר. אנחנו משתפים אותם גם בדברים הטובים שעוברים על הילדים, גם בחלקים שהילדים התנהגו אולי פחות טוב. הם מוזמנים לפה תמיד, גם לאירועים חיוביים וגם סביב שיחות שנוגעות להתנהגות שהיא פחות מותאמת ומקובלת.

אני רוצה לעצור, כי זה משהו שהוא מאוד מיוחד. אנחנו מזמינים את ההורים לערבי כיף עם הילדים. אנחנו עושים וידאו של הפעילות שלהם, אנחנו עושים הרבה דברים משותפים. זאת אומרת הם לא באים רק לאסיפות הורים, הם לא באים רק לקבל נזיפה או מה לא בסדר, אלא אנחנו מזמינים אותם לדברים שהם כיפיים ביחד.

אנחנו נמצאים איתם בקשר טלפוני, כולנו, גם ההנהלה, גם העובדים הסוציאליים, גם המדריכים, כמעט ברמה יום יומית, כולל לשלוח להם תמונות של כל מיני קבלות שבת, הטיולים של הילדים וכל מיני פעילויות.

אלה שבקשר עם ההורים, אני מניחה שבאמת הם מגיעים לערבי הורים, אבל מה קורה עם מי שאין לו עורף משפחתי?

לכל הילדים שלנו שהם נעדרי עורף משפחתי יש משפחות מלוות, חלקם הם איזה שהם קרובי משפחה, סבא, סבתא, דודים או אחים גדולים מאב אחר לצורך העניין.

או משפחות מארחות.

או משפחות מלוות שהן ממש זרות וגם הן מוזמנות לערבי ההורים האלה.

אני רק אגיד שהם גם קולגות טובים והם הציגו אותנו בדיוק לפני שנה כשהתחילו לפעול לקייטנה שלנו והם אירחו אותנו למופת.

שמחנו לקבל אתכם.

באמת תודה לכם, זה ממש מרשים.

אילנה, ספרי על הייחודיות שלך, אין לך סגרגציה, יש שני סוגים של פנימיות פה, כפר נוער של חינוך ופנימיית רווחה, הנהלים של הרווחה זה להסתגר, לאילנה יש פה מודל משלה, שווה ללמוד אותו.

אני אומרת שתלמיד רווחה כשהוא יגיע לצבא לא יהיה לו אוהל של 12 ילד. למרות שהם לנים פה בקבוצות של 12 ילד, כי זה מה שמוסד רווחה מחייב אותי, כל הפעילויות האחרות הם עושים יחד. הם בבתי הספר יחד, הם בחוגים יחד, הם בחדר האוכל יחד. אני לא רוצה שיהיה מצב שהם ילדי רווחה, הם בוגרי בן שמן.

מדהים. ואיך הגעת לזה, אילנה?

בעברי עברי עברי גם ניהלתי בתי ספר וגם עסקתי בהכשרת מנהלי בתי ספר בסמינר הקיבוצים עוד לפני שהקימו את אבני ראשה. לפה הגעתי אחרי שלוש שליחויות במקסיקו, ניהלתי שם את 'תרבות', קהילת החינוך הגדולה היהודית הציונית בעולם והבנתי שאני כבר לא יכולה לחזור לבית ספר, ואז חיפשתי משהו שהוא יותר משמעותי.

אני מרצה גם באקדמיה, אבל לא הייתי מוכנה לוותר על הנגיעה בילדים, זה מאוד חשוב לי, ופניתי לבן שמן, פניתי אליהם ממקסיקו, הם אמרו לי שהם לא מראיינים, אז זה היה בסקייפ, אז החלטתי שאני אקח שבתון ויום אחרי שנחתתי בארץ שאלו אותי אם אני מוכנה לעבור תהליכי מיון. בן שמן חיכתה לי. מישהי קיבלה את בן שמן, אמרה שזה גדול עליה, אחרי שבוע פרשה ואני נחתתי בארץ. עברתי תהליך עם עוד 40 מועמדים אחרים, אבל אני אומרת שבן שמן חיכתה לי.


(בהמשך הסיור – שיחה עם בוגרים ושיחת סיכום)

שלושה משפטים על בן שמן. ק' הציג קצת את בן שמן. בן שמן חגגה השנה 96 שנים, אנחנו אחד המוסדות המיוחדים שיש לו גם פנימיית חינוך וגם פנימיית רווחה. לפני שאני נותנת לכם לדבר עם הבוגרים שלנו אני אספר לכם ש-15% מעובדי הכפר הם בוגריו, שניים יושבים פה, צ' מרכז הרווחה בחטיבה העליונה, ע' הלך לסדר לכם עכשיו את המזגן וזה מאוד חשוב כי הם חוזרים לתת הביתה.

אנחנו 90 משפחות שמתגוררות כאן עם הילדים, אנחנו גרים בעבודה 24/7 ונתון אחד שחשוב לי להשוויץ בו, בכיתה ז' עושה מדינת ישראל מבחן עמי"ת שזה מבחן של שפה, אנגלית ומתמטיקה. בכל שלושת המקצועות אנחנו מתחת לקו האדום, אבל ב-י"ב ביוני 22' סיימנו עם 96 אחוזי בגרות, 76% מהילדים ניגשים לאנגלית ארבע וחמש יחידות, אחוז הולך וגדל של חמש יחידות מתמטיקה. זאת אומרת ברגע שיש לנו שש שנים לתת לילדים, לעטוף אותם, לגדל אותם ולהסביר להם שהם יכולים ללמוד אז השמים הם הגבול.

אני מרגע זה אורחת, חברת הכנסת נעמה לזימי, בבקשה.

תודה. חשוב ואני מתנצלת בפני הבוגרים והבוגרות על העיכוב ועכשיו אנחנו ניתן לכם את כל הזמן שיש. אם חלילה מישהו או מישהו לא רשום לי אז כמובן שכולם ידברו. אני רוצה להתחיל עם ק'. היי, ק', מה שלומך? תודה שאת כאן.

תודה רבה שניתנה לי ההזדמנות. אני בוגרת הכפר, אבל כשהגעתי לכאן לא הייתי מי שאני היום. חשוב לי שנייה לחזור להתחלה, אני אנסה שזה יהיה בהיר, אבל אתם צריכים להבין שהגעתי לכאן ילדה בסיכון, ילדה שמוגדרת מסוכנת והפעם הראשונה שניסיתי להתקבל לכפר אני הגעתי עם צו בית משפט אחרי אלימות במשפחה, הזנחה, אמא חולה ואבא שלא רוצה לקחת עליי אחריות.

הגעתי לכפר וניסיתי לעבור את המבחנים, אבל לצערי לא התקבלתי. ואז היה דיון בבית משפט, שבוע אחרי בערך, וניגשתי לשופט ואמרתי לו שאני מצטערת, אבל אני לא מוכנה לגשת למבחנים לשום מקום אחר, אני רוצה רק את בן שמן.

איך ידעת?

כי הייתי שנתיים לפני בטקס שבועות בכפר ומאז זה קנה אותי.

זאת אומרת הייתה לך חוויה שנתנה להבין איפה את רוצה להיות.

כן.

אז טוב שהיית פה בטקס שבועות.

אני החניכה הראשונה שאילנה קיבלה לפני 15 שנה. אילנה קיבלה ערעור מבית משפט ובקשה מיוחדת והחליטה לקבל אותי. הייתי סרבנית טיפול, לא הסכמתי לקבל טיפול, לא פסיכולוג, לא טיפול עם בעלי חיים, שום דבר, אבל אילנה אמרה שאם אני נכנסת אז אני חייבת לתת הזדמנות לכל טיפול שיגיע והסכמתי לקחת את זה.

ספוילר, סיימתי בהצטיינות שש שנתית את הכפר, לא ילדה בסיכון. היו קשיים בדרך, אמא שלי הייתה מאוד חולה ונקרעתי בין הרצון לעזור לה לבין הרצון להיות ילדה כמו כולם, כמו הילדים שאני בטוחה שיושבים לכם בבית, אבל לא רציתי לוותר. סיימתי את הכפר וכשאתה מסיים את הכפר יש פחד נורא נורא גדול, כי אני לפחות מרגישה פה בבית. אני אפתח כל דלת וארגיש בסדר גמור, אם זה את הבית של צ' שהוא היה מדריך כשהייתי בכפר, או כל מדריך אחר, אבל כשאתה מסיים את הכפר אתה פתאום שנייה, וואו, מה קורה פה?

ובמיוחד כשיש זמן בין הצבא לבין הפנימייה והרבה דברים קורים בזמן הזה. אני לפחות החזקתי את עצמי מאוד מאוד חזק, אבל יש כאלה שלא מצליחים. בגיל 19, כשהייתי בצבא הייתי סמב"צית חי"ר ברמת הגולן, זה תפקיד מאוד משמעותי, אבל בגיל 19 אמא שלי נפטרה וזה היה שוק מאוד גדול כי לא הייתי איתה גם בבית, גרתי בדירת חוץ, המשכתי לגור בדירת חוץ בגלל הבלגן במשפחה שלי.

אילנה הגיעה כל יום לשבעה ולהלוויה כמובן, כל יום, והיא ראתה את התחוללות סערת הרגשות שהייתה בתוכי ובעצם הכפר מימן לי טיפול פסיכולוגי עם המטפלת שטיפלה בי מילדות, שהיא מטפלת בי גם עד היום. זה משהו שלא כל אחד זוכה.

חשוב לי להגיד, לא כל אחד זוכה, אחרי שהוא פוסט טראומטי, אחרי חיים כאלה ולשלם פעם בשבוע או פעמיים או פעם בשבועיים, זה לא משנה, לטיפול פסיכולוגי או איזה מנטור שיגיד לך: זה בסדר שהיום אתה עצוב, אבל מחר אתה חייב לקום בסדר, את חייבת להמשיך. לא לכל אחד יש את זה ולי היה באמת מזל שאני יודעת לרתום אליי כנראה אנשים שכל כך אוהבים.

סיימתי תואר ראשון ולפני התואר הראשון הגעתי לאילנה ככה בפתע ואמרתי לה: אני מפחדת, אני בינתיים לא מקבלת שום מלגה וניגשתי להכול, אבל אני לא אוכל לעמוד בתשלומים של מכללה. הייתי עובדת וזה משמרות נורא קשות, ואילנה ככה הרגיעה אותי ואמרה לי: אם את רוצה ללמוד תואר את תרכשי השכלה, אני מבטיחה.

היא הצמידה אליי חבר דירקטוריון שהוא מסייע לי ואני גם בוגרת קרן הישג. אם מישהו פה מכיר, זאת מלגה שקשה להתקבל אליה לחיילים בודדים וגם שם אני בהצלחה רבה עשיתי את זה. סיימתי תואר, לא מזמן קיבלתי את התעודה, זה היה נורא מרגש, תואר ראשון מתוך שניים, אני רוצה עוד אחד, לא מוכנה לוותר.

כיום החיים שלי נראים הרבה יותר אחרים, אבל בעיקר הגעתי לכאן כדי להסביר לכם שנקודת ההתחלה שלי היא לא נקודת ההתחלה של אנשים שעובדים איתי או למדו איתי. האנשים אחרים, זאת לא אותה נקודת התחלה, כי נקודת ההתחלה שלי זה היה חובות של אמא שלי, זה להתמודד עם אבל, איבדתי הורה. נכון, ההורים שלי לא תפקדו כשהייתי ילדה, הם לא תפקדו בשום צורה. עכשיו דיברתם על זה שיש הרבה הורים, אבא שלי לא היה מגיע לאסיפות הורים בכלל, הייתי יושבת מול המורה לבד.

זה אחרת. כשאין לך עורף משפחתי זה אחרת, אלה התמודדויות ש – גם אם לא התקבלתי לריאיון עבודה אני מאמינה שהילדים שלכם יבואו אליכם והם יקבלו את החיבוק ואתם תגידו: זה לא נורא, את טובה, את תצליחי בריאיון הבא. כשלי יש את זה, היום התקבלתי לעבודה מסודרת, אבל לפני כן זה היה נורא קשה להרים את עצמך מ'לא'. ויש הרבה לא, לא רק במקצוע שלי, בכל מקצוע שהוא, ויש הרבה התמודדויות בדרך.

כאן אני חושבת שאתם צריכים להיכנס לתמונה, לי יש את הכוח להרים את עצמי כל יום, לא משנה מה עברתי, כי זו המטרה שלי בחיים ואני לא עוצרת. לא משנה מה קורה לי בדרך אני לא עוצרת, אבל יש המון שכן עוצרים ושכן נופלים. צריך איזה שהוא גוף שיהיה שם שיחבק, שירים, שידאג לטיפול פסיכולוגי, שידאג להגיד מילה טובה, שישאל איפה הם בשישי-שבת. לי יש אנשים שאימצו אותי אליהם, יש לי היום משפחה שהיא כמו משפחה מאמצת, שהיא משפחה של החברה הכי טובה שלי.

ותאמינו לי, גם כשהיא לא באה לשישי-שבת אני באה בלעדיה ואני מקבלת את האוכל. אתם מכירים את זה שאתם הולכים להורים ואמא מכינה מלא קופסאות אוכל שיהיה לכל השבוע, אז אמא שלה מכינה לי. והנה, אני ככה מצטמררת כי אני נורא אוהבת אותה ואני מתה על האוכל שלה ולפניה לא היה לי. גם במשפחה שלי, היום אני כן בקשר איתם, אני מאמינה בלסלוח, אני מאמינה שמה שהיה בעבר הוא של העבר ומה שיש בעתיד זה של העתיד, אבל גם משם אני לא באמת שייכת.

המקום היחיד שאני יכולה להגיד שאני שייכת אליו זה כאן, כי זה הבית שלי. זה הבית שלי גם אם יעברו עוד 20 שנה, זה הבית שלי והחלום שלי זה להיות מספיק חזקה כדי שיום אחד אני אחזור לכאן ואני אחזיר בדיוק את מה שקיבלתי, את ההזדמנות, את הדלת הראשונה.

ואני מבקשת מכם, כשתסיימו היום את היום שלכם תחשבו על זה, תחשבו על הילדים האלה שאין להם, שגם אם יש להם משפחה פיזית, הדם, לפעמים אנשים שהם לא דם שלך הם יותר יאהבו אותך מכל אדם אחר, וזה הכי חשוב, שתדעו את זה.

בבקשה, ר'.

אני נורא מתרגשת, אני מתנצלת.

גם אנחנו.

אני ר', בת 25. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שלוש ואמא שלי הכירה בחור, הם היו יחד 15 שנה ובעצם הוא היה מוסיף לי חוקים למשחקים. הפעם הראשונה שהוא אנס אותי זה היה בגיל שמונה. התקשרתי בגיל 15 לקו לסיוע לנפגעות תקיפה מינית כי החלטתי שאני לא נשארת בבית הזה, זה או שאני מתה או שהבית הזה נשרף. ראיתי את ההתעללות הכלכלית והרגשית שהוא מעביר את אמא שלי, ממש הרגשתי שאנחנו בסוג של כת, כל אפצ'י שלו זה אמן.

מהשיחה הראשונה שעשיתי לקו סיוע לנפגעות תקיפה מינית לקח שבוע, כי הייתי קטינה, עד שהתלוננתי. אחרי שהתלוננתי גיליתי שהוא פגע גם באחותי שהיא גדולה ממני בשש שנים ובכל הילדים הביולוגיים שלו, כולם היו גדולים ממני. לאחר העימות, אפילו לא הגענו לבית משפט והתיק נסגר שלוש פעמים ואני בזמן הזה לא מצאתי את עצמי בשום מסגרת. הייתי בחור שחור וניסיתי להתאבד שלוש פעמים ובעצם בן שמן זה הבחירה שלי בחיים. כשהגעתי לכאן בעצם בחרתי בחיים. בן שמן עזרה לי להתגייס, למרות הפרופיל המאוד נמוך שלי והאבחנות הפסיכיאטריות. הוא לא בכלא היום, למקרה שתהיתם.

ר', שתפי איפה את היום.

היום אני סטודנטית למינהל מערכות בריאות. איבדתי את אבא שלי לפני שנתיים, למרות שגם הוא לא היה בתמונה כשהייתי כאן. עם המעבר שלי לבן שמן ועם התלונה שלי כל המשפחה התפרקה. אני חושבת שזה נורא חשוב שגם לנו, סבבה הפנימייה נגמרה, תמיד יש לי את נקודת האור העל זמנית לחזור אליה, אני פה ואני מאושרת שאני פה, אבל עדיין הפנימייה נגמרה ויצאנו לחיים הבוגרים וזה לא פשוט, זו כאפה בפני עצמה.

אני חושבת שבוגרי פנימיות צריכים יותר הקלה ב – אני לדוגמה לא עשיתי חייל בודד כי לא הייתי עם הראש שיש לי היום ולא הייתי עם מספיק מודעות. עדיין אני מתקשה לקרוא לעצמי ילדה בסיכון.

היום כבר הכפר מטפל בזה, יש רכזת שתיכף נציג אותה. היום הכפר דואג לזה. היא תסביר.

יכול להיות שאני טועה בכל מה שרשמתי ואולי יש גופים כאלה, אבל שלכל כפר נוער יהיה רכז בוגרים. עכשיו כשהתיישבתי ליד עודד גיליתי שיש מנטורים בהתנדבות, אבל גם זה רשום לי ברשימה, שיהיה לנו מנטור לתמיכה רגשית, כי זה נורא חשוב. אני כבר ארבע שנים לא בטיפול, כי אני משלמת לעצמי על התואר, וזה ניכר. אני כל הזמן חולה, יש לי קרחות על הראש. אנחנו צריכים את זה. כל בוקר אני מזכירה לעצמי שאני לא ילדה בת ארבע ושאני אישה בוגרת וזה עדיין לא עוזר, אנחנו צריכים קצת יותר מילדים רגילים.

כבר במהלך י"ב, כמו שמכינים אותנו לצבא, עם צה"ל ואחריי וכל זה, אני חושבת שכדאי אולי להפגיש אותנו עם מש"קיות ת"ש כדי שנהיה חשופים לכל העניין הזה של חייל בודד ושאולי תהיה עוד טיפה יותר הקלה אם זה ילדי פנימיות. תפקיד רכז בוגרים, אני יודעת שיש לנו, אני לא יודעת אם יש בכל הפנימיות, אני חושבת שזה צריך להיות מוסדר עם רגולציה, פיקוח, בעיניי זה המנטור לחיים, שנדע איך להתנהל.

זהו, תמיכה נפשית בעיקר. כי כמו שהגעתי לפה בידיעה שאני הבן אדם הכי מסכן והכי אומלל וגיליתי שכל אחד ליטרלי מגיע לפה עם מזוודה מהבית מלאה בטוב וברע, אז – לא זוכרת מה הפואנטה, תהיה לנו קצת יותר הכרה.

אני רוצה להוסיף משפט. בשנתיים האחרונות ר' מקבלת מאיתנו מלגה לאוניברסיטה. בשנה שעברה מינהל החינוך ההתיישבותי יצא עם הסכם עם מפעל הפיס שמפעל הפיס נותן 5,000 שקלים והכפר נותן 5,000 שקלים. הכפר לא מסוגל לתת את ה-5,000 שקלים האלה וכל הכספים מגיעים מבוגרי כפר לדורותיהם שנותנים 100 שקל, 200 שקלים. אנחנו עושים מגבית ונותנים לילדים מלגות. במקרה של ר', מכיוון שהיא בוגרת פנימיית רווחה אז המינהל החינוך ההתיישבותי לא מממן, היא לא יכולה לקבל דרך מפעל הפיס את המלגה, את ה-5,000 שקל השתתפות, ולמעשה כל המלגה שלה ממומנת על ידי בוגרי הכפר, 10,000 שקלים. אני חושבת שזו השנה השנייה שאת מקבלת, נכון?

נכון.

איזו שנה את בלימודים?

שנה שנייה.

ויש עוד מלגות ועוד קרנות?

תיכף תסביר מורג, רכזת הבוגרים. את מנהלת את הדיון, אז אני לא אתערב, רק היה חשוב לי לומר.

בגשר לעצמאות, איריס הקימה את התכנית הזאת, חבל, זה שנים, גם מלגות ויש תכנית מסודרת שהמדינה ויתד ממש - - -

אנחנו מכירים, תיכף מורג - - -

אנחנו נסיים עם הבוגרים קודם.

עד 26 אפשר עוד.

אני רוצה להוסיף לבקשה לדיון, יש סנכרון בין הרווחה למל"ג על מלגות ספציפיות.

יש היום. יש היום כמה מלגות, יש מלגות שאנחנו מפעילים מנגנון שנקרא - - -

אז אנחנו נחזור אלייך וננסה להבין אולי אפשר אפילו לעזור ל-ר' עוד עכשיו. גם מקרה פרטני, אבל גם שנבין. שהבוגרים כולם ידברו ואנחנו נחזור גם לדבר על זה. ל' פ'. אנחנו גם נפגשנו בשנה שעברה.

קודם כל אני אגיד שאני לא באתי מבן שמן, אני הגעתי מפנימיית הכפר הירוק, לא פנימיית רווחה. יש שם גם משפחתונים שזה הרווחה יותר, אבל הפנימייה היא חינוכית.

ההורים שלי התגרשו כשאני הייתי בת חמש, גירושים מאוד מאוד מכוערים, בית משפט החליט שאני ואחותי הולכות לאמא ואח שלי הולך לאבא שלנו ונוצר נתק מאוד גדול בין שני הצדדים, ככה שגדלתי בלי אבא שלי ובלי אח שלי.

אחרי שהם התגרשו עברתי לבית ספר חדש שהיה לי שם חרם מאוד עצבני עד סוף ו', ממש מכיתה ב' עד כיתה ו' אף אחד לא דיבר איתי. אמא שלי כל היום הייתה בעבודה, אמא שלי עבדה בשלוש עבודות. היא אמרה לי: אני שולחת אותך לפנימייה, אני לא בבית כל היום, אין לך חברים בעיר, אני אשלח אותך לפנימייה, יהיה בסדר.

כשהגעתי לפנימייה פתאום התחלתי להבין דברים שלא ידעתי עליהם קודם, פתאום התחלתי להרגיש שאם אני טועה במשהו ואמא שלי מרביצה לי עם חגורה זה לא תקין. אני גדלתי בעולם שאלימות בבית זה משהו שהוא בשגרה, זה לא משהו שהוא לא תקין, שצריך לדווח עליו. אני מבחינתי לא היה לי מישהו אחר להשוות כי לא היו לי חברים, אמרתי טוב, בטח כולם סובלים ככה בבית, כולם מרביצים עם מטאטא, כולם חוו לפחות פעם אחת עם חגורה. אני עברתי גם איזה שהיא התעללות מינית. לאט לאט מיום ליום בפנימייה הבנתי כמה הדברים לא לגיטימיים בשום צורה מה שאני עוברת.

לאט לאט הקשר שלי עם אמא שלי התנתק לגמרי. הפנימייה שלי, בגלל שהיא לא פנימיית רווחה לא היה להם יותר מדי כישורים להתמודד עם הסיטואציה הזאת. גם לקח לי הרבה זמן להיפתח ולספר על כל מה שקורה, מה שכן סיפרתי העזרה שקיבלתי היא להפנות אותי לאבא שלי, שהוא בן אדם טוב, אבל אני לא מכירה אותו, לא הכרתי אותו. הייתי שם בכיתה ט', הייתי בת 16, לא הכרתי את הבן אדם. מה שכן ידעתי עליו ממה שאמא שלי סיפרה לי עליו, שהוא בן אדם נוראי.

המדריך שלי בפנימייה יום אחד שם אותי אצלו בבית ואמר זהו, כל סוף שבוע שני את הולכת אליו. אבא שלי ניסה, הוא לא הצליח. בפועל האח שלי הוא לקח את האחריות עליי, הוא שילם לי על הפנימייה, הוא שילם לי על הכול בעצם, הוא היה סוג של אפוטרופוס שלי.

ואז הגעתי לגיל 18, אין יותר פנימייה, אין יותר חברות שאפשר להתחמק אליהן בסופ"שים מסוימים. בהתחלה שייכו אותי לבית הבוגרים של הפנימייה. יש הרבה מאוד כפרי נוער שבתי הבוגרים שם הם לא במצב ראוי למגורים בשום צורה. באיזה שהוא שלב אמרתי די, אני לא ממשיכה שם והתקבלתי כבר לעמותת 'ילדים בסיכוי' שעוזרת לבוגרי - - -

התקבלתי לדירה של חיילים והייתי צריכה אישור של הצבא כדי לעבור לגור שם. במשך שלושה חודשים בערך לא היה לי איפה להיות, חיכיתי, נדדתי בין אח שלי לחברות, סגל גם, היו לי כמה לילות שישנתי בשק"ש בחוף הים כי לא היה איפה. קיבלתי דוחות על ימין ועל שמאל כי הפרתי בידוד ואני אומרת להם: אין לי בית, טכנית אין לי מקום להיות בו ועדיין אף אחד לא עשה עם זה שום דבר.

תעבירי את זה גם אלינו, נשמח לנסות לטפל בזה.

ואז באופן רשמי השיגו אישור מיוחד והגעתי לדירות של 'ילדים בסיכוי'. שם החיים שלי התהפכו, הקמתי בית, הקמתי משפחה, היה לי בית יציב. שירתי בצבא שירות מלא והיה לי לאן לחזור בסוף כל יום. עשיתי שירות יומיות והיה לי לאן לחזור. זה כל כך לא מובן מאליו. כל המחשבות שלי זה לא היה בגרויות, זה לא היה כלום, זה היה מה יהיה אחר כך, לאן הולכים. בסדר, אני אתגייס, לאן יוצאים. אין יותר פנימייה, אין יותר מקומות להתגנב אליהם.

ואז כשאני הגעתי אליכם בשנה שעברה אתם גם הצגתם לי סקר שעשיתם, סקר בוגרים, שזה היה משהו מאוד מאוד מרשים, שמיפיתם כל מיני צרכים.

כן. בעמותה שלנו יש משהו שנקרא 'פורום מנהיגות' שזה מקבץ כל מיני בוגרי פנימיות שאנחנו יושבים ביחד. כל שנה אנחנו עושים דברים קצת שונים, אבל תכלס אנחנו מנסים ליצור פה שינוי, אנחנו לא רוצים לחכות שמקבלי ההחלטות יבואו ויגידו שבא להם, אנחנו אומרים שאנחנו פה, אנחנו רוצים לשנות. בשנה שעברה רצינו לעשות שינוי מאוד גדול אצל המדריכים, כי ידענו שחלק מהעניין מתחילים במדריכים.

לא, מה שהפתיע אותי זה שאתם עשיתם סקר בוגרים והממצאים שלו היה כאילו עכשיו מחקר אקדמי אמר מה צריך לקרות. כאילו הקליניקה עשתה את זה או לא יודעת. זה היה מדהים כי זה ממש מראה איך אתם יודעים איפה המקומות שהם – מה שצריך כבר לתקן פה. עם המדריכים, אמרתי לך גם, זה ממש הלך איתי שאתם כצעירים בוגרים מדברים על זה שהמדריך כגורם בונה אמון וכגורם שמלווה אתכם בדרך הוא הפונקציה שצריך להשקיע בה. זה היה מאוד מאוד חזק.

בסופו של דבר כאילו היה לנו מאוד הכוונה לדבר הזה, כי אנחנו עברנו על בשרנו את כל הדברים הפחות טובים וכל התחושות הממש לא טובות שיש לנו כשהמדריכים מתחלפים בצורה מאוד כאילו תדירה.

התחלתי לפני חודש לשכור דירה, אני שוכרת דירה עם עוד שתי בנות שהכרתי בדירה של 'ילדים בסיכוי'.. כרגע אנחנו מנהלות לבד משק בית.

ואתן עובדות כדי לממן את זה כמובן.

שתיהן עוד בצבא, יש להן עוד חודש, ואני כן, אני עובדת קשה. זה לא פשוט. בשנה האחרונה התחלתי תהליך אבחון של פוסט טראומה מורכבת, זה משהו שגם בלי העמותה לא הייתי יכולה לעשות. הם עזרו לי לממן את הפסיכיאטר, כי אפילו המפגש האחד הזה של לכתוב מכתב לביטוח לאומי, כדי לקבל עוד הקלה, לא היה לי את הכסף הזה.

זה גם בעיה פיזית להגיע לפגישה. הייתה מישהי מהעמותה שאני מאוד אוהבת שליוותה אותי, ממש הסיעה אותי עד לחדר של הפסיכיאטר וחיכתה לי שעה וחצי בחוץ, בזרועות פתוחות, לקבל אותי ולשמוע איך היה לי ולראות שאני בסדר. זה תמיכה שלמזלי אני זכיתי בה, ואני יודעת שיש כל כך הרבה ילדים שאין להם עמותות, שהם לא מצליחים להיכנס לעמותות כאלה. העמותות האלה לא מצליחות להחזיק כל כך הרבה אנשים לבד, אין להם מספיק אנשים, אין להם מספיק תקציבים.

נכון, את מחברת לגמרי לחקיקה שצריכה להיות על ההכרה בצעירים חסרי עורף, לגמרי. אני אמרתי לכם, אני שמחה לראות אותך שוב. לגבי הסיפור של הקורונה, זה פשוט הזיה, אין לה בית ונותנים לה דוח. זה אין לתאר.

אני רואה את נ' פה.

נ', מה שלומך?

טוב.

ל-נ' גם יש חוק שהיא מקדמת.

כן, החוק הזה אמור לגעת בכל מה שהם אמרו כאן. אני גם חסרת עורף משפחתי, אני גדלתי בלי אמא שלי. אני אתחיל מהתחלה, שני ההורים שלי אוהבים נורא התנסויות, אמא שלי נעה בין מזרק לגמילה בבית חולים, ואבא שלי כרגע אני מחשיבה אותו כמת. סבלתי מהרבה אלימות בבית, היה גם - - - בעצם עובדים סוציאליים החזירו אותי הביתה ואמרו לי שאני נשארת. סליחה, זה פגע לי בילדות, משרד הרווחה. בגיל 15 אני ואחותי שכנענו את אבא שלי ויצאנו לפנימייה. זה היה מסע שחרור מטורף. בזכות הפנימייה יצאנו מהבית, שם פגשתי עובדת סוציאלית שהאמינה בי.

זה היה ממש מטורף לפגוש מישהו שמאמין לך, מישהו שמאמין בך. כשחיים במצב כזה המוח במצב הישרדות, אתה לא מכיר שום דבר חוץ מלנסות להגיע ליום הבא. זה לא לישון בלילה, זה לא לאכול, זה לפחד שאתה תנשום לא נכון ויהרגו אותך.

באמת הגעתי לפנימייה ונשארתי שם עד כיתה י"ב על צו בית משפט, אמרתי ביי ביי ל - - - אמרתי ביי ביי לכול. אתה עסוק בלשרוד את זה שאתה אמור לקום כל בוקר ואתה לא רוצה. זה ממש ל - - - כל הזמן, כי יש פתרון טוב יותר, עדיף לא לחיות מאשר - - -

היית באותה פנימייה עם אחותך?

כן. ובזכות הפנימייה עשיתי שנת שירות עם צרכים מיוחדים, גיליתי מה האהבה שלי בחיים. התגייסתי לשירות קרבי למרות שנפלתי מלוחמה. השלמתי בגרויות אחרי מלחמה נורא ארוכה עם משרד הביטחון. בעיקרון לחיילים בודדים אמורה להיות מלגה להשלמת בגרויות, אבל הם צריכים הוכחה, הוכחה עולה הרבה כסף, וגם מלגת קציר. אנחנו חסרי עורף משפחתי, אין כסף להביא כמעט 1,000 שקל, בדיוק כמו שפגישה עם פסיכיאטר זה כמעט 1,000 שקל. לפספס ימי עבודה על מנת ללכת לפסיכיאטר - - -

תחדדי את ההוכחות. מה זה הוכחות?

להוכיח שאנחנו חסרות עורף, שההורים שלי ויתרו עליי.

תהליך שהוא תהליך כלכלי כדי להוכיח אותו?

כן, לחתום על תצהיר.

הבנתי. זה משהו שאנחנו תיכף נדבר.

להיות חסר עורף זה להבין שלא מביאים אוכל מהבית. זה לא שאני יכולה להרים טלפון ולהגיד קשה לי. אתה אומר קשה לי לעצמך, אתה קם כל בוקר ואתה מבין שאתה במלחמת קיום נפשית ופיזית. להפסיד יום עבודה זה פחות מים, זה פחות אוכל, זה פחות נחמד, זה להבין שאולי חודש הבא לא יהיה לך קורת גג מעל הראש, וזה גם מפחיד, זה ממש מפחיד.

את האמת, אם לא הבדיקה של מכללת ספיר לא הייתי מתחילה אפילו טיפולים נפשיים, כי אין איך לממן את זה, זה כל כך יקר. אז עדיף לך להיות תקוע עם השדים האלה מאשר ללכת ולעשות עם זה משהו כי אין כסף. ובזכות זה גם אובחנתי עם הפרעה פסיכיאטרית והאמת, זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי בחיים שלי. אחרי שנלחמתי בביטוח לאומי הרבה זמן קיבלתי 40% נכות והייתי זכאית לקצבת נכות. זה ללכת לישון בלילה עם חיוך. זה נשמע אבסורדי, אבל זה לדעת שיש לי בית וזה לדעת שאני אוכל לקנות - - - שיהיו לי וזה לדעת שיהיה לי אוכל. גם אם זה לא אוכל חם לדעת שיהיה לי אוכל. פעם אחת הבאתי קופסאות אוכל מחברה, יש לי שני שותפים ואמרתי להם: תראו, אני מכניסה אוכל למקרר. זה דברים מדהימים.

זו הצעת החוק שלי, זה בעצם לנסות להכניס חסרי עורף משפחתי לסל שיקום בלי קשר למצבם הנפשי, כי קודם כל הם לא יכולים ללכת לאבחן את עצמם. עם כל הכבוד, אבל ללכת לפסיכיאטר שלוש-ארבע פעמים בשביל בכלל לנסות לקבל סל שיקום זה אבסורד. והם הכי צריכים את העזרה הזאת כי זאת אוכלוסייה שלמה שמייעדים אותה ללכת לרחוב.

אבל את בעצם מציפה פה גם שעצם הוכחת חסרות עורף משפחתי היא כבר התהליך שגם צריך לטפל בו.

כן. למה אני צריכה להוכיח שאני חסרת עורף משפחתי? לא מספיק כל מה שעברתי בחיים שלי אני צריכה עכשיו להוכיח לאנשים שמה? שאמא שלי נטשה אותי ושאבא שלי שונא אותי והוא נכנס לוועדה ושואל איפה אני חותם כדי לוותר עליי? למה? באמת למה. למה אני צריכה להיאבק ללמוד, למה אני צריך להיאבק לחיות? לא צריכים, אף אחד לא צריך.

אז קודם כל ממש, תיכף אנחנו גם נגיע לזה, אני אשמח שבהתייחסויות של הרווחה גם על הסיפור של סל שיקום, תגידו מה עמדתכם גם. ברור לי שזה חקיקה, אבל אני אשמח לשמוע אם זה משהו שהוא ישים ואפשרי. ועל העניין של איך בכלל מגישים את מה אפשר לעשות.

ואני רוצה, אנחנו נשב איתך על זה, נ', עם יפתח, על החוק, אם אפשר להפוך את זה לחקיקה ישימה שאפשר להגיש אותה אפשר לעשות את זה ביחד.

כמעט כמו סל שיקום רק בלי אחוזי הנכות.

- - - זה סל שילוב.

סל מענים.

סל שיקום זה משרד הבריאות.

אבל סוג של מענה שיכול לתת את כל מה שחסרי עורף צריכים.

זה גם ממש דומה לצעירים חסרי עורף, כי גם שם יש את המענה. זה ממש כמו החוק שלנו.

זה כולל גם את הטיפול הפסיכיאטרי או שהפסיכיאטר זה סל מענה?

כן, לצעירים יש מענה, יש גם את זה.

הפסיכיאטר לא נמצא פה, לפרק קצת סטיגמות או פנטזיות.

הנוסח המקורי של הצעת החוק בדיוק מבוסס על חוק שיקום נכי נפש עם ההתאמות, לא כולל פסיכיאטריה. הוא אחד לאחד מבוסס על הניסיון של חוק שיקום נכי נפש.

זה אפילו יותר מרחיב, זה נותן גם את ה - - -

גם לטווח הארוך זה ממש טוב למדינת ישראל, צמצום פשיעה, חזרה של אנשים לשוק העבודה.

כל מה שהוא השקעה מונעת מזה זה באמת לגמרי מגיע אלינו.

זה לא הנוסח שלך, הנוסח המקורי הוא בדיוק זה, הוא בדיוק כמו חוק שיקום נכי נפש בקהילה, לא הנוסח שלך.

את הנוסח הזה עשינו עם הקליניקות כדי שזה יעבור.

ממש תודה.

אנחנו נשמע עכשיו את המדריכים, אילנה?

יש שני אנשים שאני רוצה שתשמעי, זה את מורג שהיא רכזת הבוגרים ואת צ' שהוא בוגר פנימיית הרווחה, היום הוא רכז פנימיית הרווחה שלנו.

אני רק רוצה להתייחס למה שהבחורה פה אמרה מקודם לגבי התחלופה של המדריכים. אצלנו בבן שמן יחסית, יחסית, יש לנו 65% קבועים שזה אחוז מאוד גבוה וזה גם בגלל ש-15% מהצוות שלי הם בוגרי בן שמן וחוזרים לתת וגם בגלל שבשונה מחלק מהפנימיות יש מגורים פה בתוך הכפר אז יש לנו איזה שהוא ערך מוסף כי יש פה קהילה. יש פה 90 משפחות שמתגוררות, יש ערבי קהילה, אני חושבת שזה מאוד חשוב בחוסן של הצוות החינוכי למרות השכר שאנחנו כולנו יודעים שהוא לא מטופל כמו שצריך.

צ' הגיע לבן שמן בכיתה ג'. צ' בבקשה.

צ', תודה שאתה פה, ממש.

קודם כל תודה לכם על הפורום הזה.

ולפני שאני אתן לך לדבר אני רק אספר שלמשל בקורונה היינו פה כולנו, כי לא הוצאנו את הילדים, אז בליל הסדר היו הילדים אצל צ' בבית, ובערב שבת היו הילדים אצל צ' בבית. זאת אומרת חילקנו את הילדים בין משפחות הכפר, על מנת שמצד אחד נשמור על קבוצות של עד 12 ילד בגלל הקורונה ומצד שני שכולם יחגגו את החגים. היו לנו פה שנתיים מעניינות.

אני בשורה התחתונה ארצה לזקק רק איזה שהוא רגע קטן מהסיום שלי בכפר, אבל אני חייב להתחיל מהתחלה. אני שכן, אני גר בלוד, גדלתי בלוד במשפחה יציבה מאוד, הורים נשואים, עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, שישה אחים בבית די צפוף, יש אוכל בבית, יש חום, יש גבולות מאוד ברורים, אבל יש שכונת מצוקה מאוד מאוד גדולה שהבוקר טוב זה לדלג מעל נרקומן ששם מזרק ביד, להגיע לבית הספר ולהגיע מיד הביתה, לפחד לרדת, קרבות של יריות מסביבך, בכל בניין יש משפחת פשע ששולטת, השמות במערכת.

בסוף כיתה ב' אני מתוך ששת האחים שלי מבין איזה שהוא משהו שמשהו לא תקין. אני פונה ליועצת בית המספר ואומר לה: הבית חם, הבית מכיל, הבית אוהב, יש אוכל, הכול בסדר, יש מצוקה כלכלית, לא הכול אני מקבל, אבל אני לא מצליח כביכול, משהו תקוע לי ואני לא אוהב את זה. היא כמובן מערבת את משרד הרווחה, משהו שפוגע מאוד באמא שלי ואבא שלי עד עמקי נשמתם. בסוף אחרי התערבות של הדודים שלי הם משתכנעים שאני אצא לפנימייה, התנאי של אמא שלי היה מאוד ברור, פנימייה קרובה. לשכת הרווחה בלוד לא הסכימה כי בן שמן נחשבת מאוד יקרה, אבל זה היה התנאי היחידי ובסוף בית המשפט החליט שלפה אני אגיע. אני זוכר את היום הראשון שהגעתי לפה, ירדתי בדיוק בשביל הזה.

זה קרה בכיתה ב'? ממך?

לא יודע איך זה קרה, פשוט תובנה שמשהו לא מתנהל כשורה. מגיע לפה, מתאהב במקום. אני חושב שאולי יומיים אחרי זה כבר הייתי פה, לא הפסקתי לנדנד, הלכתי ללשכת הרווחה ברחוב דני מס 5 בשביל לומר להם: אני צריך להיכנס, אני פשוט חייב להיכנס. תוך יומיים אני פה וזה פשוט משנה חיים. מכיתה ג' אני פה בחברת הילדים, המדריכים שלי הולכים איתי לאורך כל הדרך, אני שותף במועצת נוער ובמועצת תלמידים, שר בלהקת הזמר, עושה כל מיני דברים שאחרים לא עושים.

בן כמה אתה יום?

אני בן 40.

עם שלושה ילדים בכפר.

שלושה ילדים, נשוי לבת כיתתי. בסופו של דבר ועניין, אמרתי, אני עם עורף משפחתי מאוד חם ומאוד מכיל, אני מסיים את הכפר ב-20.6, מגיע הביתה, וגם עם כל החיבוק וכל האהבה והמקום לישון לא מצליח להחזיק את עצמי בבית, לא מוצא את המקום, לא מבין את השפה. הייתי בא פעם בארבעה שבועות, בעבר זה היה לא פעם בשבועיים, וכאורח וסבבה והכול בסדר, ומתקשר למדריך שלי ולמרכז המשק בצאן ואומר לו: תקשיב, עד הגיוס אתה חייב לעשות פה משהו. הוא פנה למנהל הכפר אז, עבדתי בדיר שנה עד שהתגייסתי, גרתי בבית פה ממול. גם במהלך הצבא הוכרתי כחייל בודד למרות הקשר עם ההורים, למרות הכול, וגרתי בפנימייה.

בסופו של דבר הרגע שאני רוצה לזקק זה העניין הזה של אם אני עם עורף משפחתי מאוד חם ומכיל מרגיש נטע זר או מרגיש שאני לא יכול לבד, אז מה הם אמורים להרגיש? אם אני עכשיו נמצא בכובע של רכז הרווחה שיחד עם סיגל, העובדת הסוציאלית המאוד מסורה שלנו, ויחד עם מורג, אנחנו בונים את היציאה של החניכים שלנו החוצה ותופרים את החליפות בצורה הכי אישית שיכולה להיות בכדי שהם יגיעו לגשר לעצמאות ולדירות חיילים בודדים ולבית בוגרים פה ולדיור זמני פה, ועדיין בחופש הזה כשאני משחרר מתוך 18 חניכים שאמורים לחזור הביתה, בסיום, יש לנו שישה בבית בוגרים ועוד שישה בדיור זמני, זה שני שלישים מהבוגרים שסיימו פה מטעם משרד הרווחה, אני לא מדבר איתך על בוגרי המינהל.

אתם צריכים להבין, יש איזה שהוא רגע טרגי בזה שאתה מקבל הכרה ולהישאר בבית בוגרים. מצד אחד זה ביטחון מטורף, מצד שני זה שוב פעם הכרה שאתה ללא עורף משפחתי. זה שוב פעם המקום הזה שמזל שיש לי איזה שהיא מסגרת שמצילה אותי, שבאה ונותנת לי לשים את הראש.

והיא תלווה אותי למכינה והיא תיקח אותי לוועדת לגשר לעצמאות ופשוט להחזיק את זה מבחינה רגשית. אז יש את סיגל שעושה את זה ואת מורג ואותי ואת הצוות וכאלה, אבל תיכף הילדים האלה יילכו מפה ויעברו למסגרת אחרת ואני לא יודע עד כמה הצבא יכיל את זה. אני לא רוצה לדבר על נתוני הנשירה שיש בגלל הקושי שיש לחניכים עם העורף המשפחתי בתוך הצבא, על הוויתור המאוד מאוד מהיר ואז הם חוזרים לפה וכאלה. בסוף ההשקעה הזאת, בחוק הנפלא של נ', היא מדברת פה ובעוד כל מיני חוקים שיהיו, בסוף זה משהו שמשתלם.

אני רוצה להגיד, אני סיימתי את השירות הצבאי, הלכתי ללמוד במכללה האקדמית באשקלון סוציולוגיה, קרימינולוגיה וכאלה, עזבתי באמצע בגלל המצב הביטחוני, בסוף עבדתי בחברת ביטוח עם שכר שאתם יכולים לדמיין שהוא כפול שלוש ממה שפה, אבל באיזה שהוא רגע נתון, אחרי שש שנים שם עצרתי ואמרתי: אני צריך לחזור פה לכפר.

זאת אומרת זה לא היה רצף, בעצם אתה יצאת ואמרת שאתה - - -

כן, אני יצאתי ואמרתי שמשהו בי – התחזקתי והצלחתי להבין שאם אני אגיע למקום הזה אני אוכל לתת לעוד ילדים את האפשרות להתחזק ולהחזיר למקום. בסופו של דבר ההשקעה בחניכים האלה חסרי העורף שנקלעו לפה ודרך הסיפור שלהם הצליחו ל - - -

סליחה רגע. אתה בעצם הקמת בית עם מישהי שהכרת בכפר.

כן.

זה סיפור מרגש בטירוף.

יש לנו הרבה זוגות כאלה. גם היא נשואה למתן שפגשתם שם וגם שמעון וסוניה פרס התחתנו פה.

גם מנכ"ל משרד התרבות היום, כפיר כהן, שהוא גדל בבית הילדים בעפולה הוא הכיר את ה - - -

לכפיר יש סיפור מדהים.

וגם יש המון צעירים היום שהם גם.

כפיר הוא חבר, איזה איש מדהים, והגיע להיות מנכ"ל משרד התרבות, איזה סיפור.

בסופו של דבר, בשורה התחתונה, אני חושב שמה שהחבר'ה האלה חווים, החבר'ה שהם חסרי עורף משפחתי חווים, אם יהיה להם עוד איזה שהוא חוסן הם יוכלו לחזור למקומות האלה ולהשקיע בהם ולעזור לילדים עם סיפורים דומים. כי הסיפורים האלה לא נפסקים, כל פעם אתה נחשף לעוד סיפור ועוד סיפור, ואין אחד יותר קשה ואחד פחות קשה, כל אחד בעולם שלו יש לו איזה שהוא סיפור שהוא קשה בשבילו ואיתו הוא מתמודד.

בסופו של דבר ועניין ההשקעה בצעירים האלה היא רווח למדינה, גם מבחינת הפשיעה, גם מבחינת ההגעה למקומות האלה שגם ככה סובלים מחוסר של כוח אדם איכותי ופחות - - -

שזה גם תוצאה של היעדר הפרופסורה, העמקת התפקיד וכל המעטפת הנלווית.

אני כן אציין שגם בזכות אילנה והכפר אני עושה תואר שני ותעודת הוראה, כלומר במימון של הכפר ומינהל החינוך ההתיישבותי ובסוף זה נותן לך, נותן לך המון.

בטח. תודה, זה סיפור מדהים, ממש ממש.

מורג. נשואה למתן. שניהם התחילו כמדריכים פה.

קוראים לי מורג, אני עובדת פה כבר שש שנים, מתוכן שלוש שנים אני כרכזת בוגרים. לפני שנכנסתי לתפקיד הייתי מדריכה ולא הבנתי מה המשמעות של רכז בוגרים וכשנכנסתי לתפקיד – אני רגע אתחיל ואגיד שכיום אני מלווה באזור ה-500 בוגרים, בנוסף השנה מתווספים לנו עוד באזור ה-70-60 בוגרים. מה זה אומר ללוות? ללוות זה אומר בסופו של דבר, בעיניי ליבת התפקיד זה ליצור איתם את הקשר ולהנגיש להם את המענים.

העלו פה המון דברים, אני פה רק בשלוש השנים האחרונות, אחד הדברים הכי בעייתיים זה שיש המון המון המון תכניות מדהימות והם לא יודעים. הם לא יודעים מה מגיע להם, הם לא יודעים עם מה הם יכולים להיעזר. אני יכולה להגיד שאני מנגישה היום תכניות מדהימות, גם של הרווחה, גם של המינהל, אם זה יתד ואם זה סיוע בהתמודדות עם חובות. זו תכנית מדהימה שאם רק עוד בוגרים שומעים עליה ונתפסים בזמן לפני שהחוב הוא 300,000-200,000 וזה גם מגיע לזה ובגיל מאוד מאוד צעיר. אם זה נתפס לפני ואם זה מלמד אותם את ההתנהלות הנכונה הצלנו חיים. אם זה לחבר לעו"ס יתד ולעו"ס ניצוץ ועם גשר לעצמאות.

יש המון תכניות. אני חושבת שזו הליבה של התפקיד, כי זאת הבעיה. ר' למשל יצאה בתקופה שלא נתנו את המענים האלה, היא לא ידעה מה מגיע לה אז היא גם לא קיבלה את זה. לפעמים תופסים אותם כבר בשלבים מאוחר ובאסה, אבל אני חושבת שהיום התהליכים כבר הרבה יותר טובים, הם יוצאים עם הרבה יותר חליפות, כמו שגם צ' אמר, חליפות שתפורות ככה ישר לגשר לעצמאות. לפעמים אנחנו נתקלים בקושי, זה אומר שהם יכולים להיכנס רק בספטמבר או רק באוקטובר או רק פתאום באמצע השנה, והם אפילו לא יודעים לאן הם נכנסים וכבר מגיע 20.6 ואנחנו לא יודעים לאן הם נכנסים. איזו חוויה קשה זאת להיות כאילו תלוי.

כל כמה זמן את מתקשרת לחניכים?

זה מאוד משתנה. קודם כל לפחות פעמיים בשנה, זה הבוגרים הכי יציבים שהם נמצאים על מסלול מאוד טוב, ואני יכולה להגיד שיש כאלה שאני מדברת איתם ברמת היום יומי, שבועי, אני חושבת שה בעיקר בא בתקופות מסוימות.

עוד אני אגיד שיש פה בוגרים מאוד מאוד חזקים שהגיעו למקומות. אני לא זוכרת מי אמרה על הנושא של להגיש דברים, הרבה פעמים כל הדברים שמגיעים להם דורשים המון בירוקרטיה, הם דורשים המון חוזק. גם לנו כמבוגרים בירוקרטיה היא מאוד מאוד קשה, אם לא מלווים אותם בזה יד ביד הם פשוט מוותרים, הם פשוט מתייאשים. מלגות סוציואקונומיות הן בהכרח מלגות שדורשות לאסוף מסמכים מכולם וזה משהו שיכול להיות מאוד מאוד קשה.

גם בן אדם שהוא מתמודד נפש, זה נורא קשה לאסוף את עצמך.

זה אנרגיות שהן בלתי נסבלות ובלתי מאפשרות וזאת אחת התקלות הגדולות. גם היעדר הצלבת המידע במשרדי הממשלה, זה כל כך חבל. אפשר לעשות וון סטופ שופ בדברים האלה, יודעים את הרצף. אמרת בצדק, נ', יודעים מה היה, אין סיבה שהתיעוד הזה לא יחסוך ממך - - -

זה עולה הרבה מאוד כסף, שאין - - -

אבל מה שאמרה ר' הוא הכי נכון, זה גם משאב נפשי שהוא לא הגון ולא סביר, ממש.

אני גם אגיד, בעיניי, איזה שהיא הערה, בסופו של דבר התקן שלי הוא מטעם המינהל, אני עובדת עם מערכת מאוד מסודרת, כל השיחות מתועדות. תחשבו, בסופו של דבר לעקוב אחרי כמות כזאת של בוגרים זה מאוד קשה. אני יודעת בדיוק מתי אני אתקשר לכל בוגר, אם אני רוצה שהשיחה הבאה תהיה בעוד שבוע או בעוד חודשיים או שלושה, בתאריך גיוס או כזה, ולצערי המון בוגרי רווחה לא נמצאים שם. אני יכולה להגיד בלב כבד, הם מתפספסים כי בסופו של דבר אני עובדת עם 500-400 בוגרים שנמצאים לי במערכת בצורה מסודרת ועוד טבלת אקסל עם 50 בוגרים בערך ש - - -

למה הם לא באותה –

כי זה פלטפורמה של המינהל, של משרד החינוך. אנחנו נותנים שירות ידני לפלטפורמה שקיימת במשרד החינוך. זה לא שילדי הרווחה לא מטופלים, נהפוך הוא, אבל אין פלטפורמה כמו שיכולה להציג לכם שלומית, שהיא המפקחת על הבוגרים במשרד החינוך, שקופץ לה: היום את צריכה להתקשר לאבי כי הוא מתגייס מחר. זה קופץ בתוכנה.

אני יכולה להגיד שבשנים האחרונות כבר הכניסו את הרווחה, בשנה-שנתיים האחרונות, אבל המחזור של ר' ולפניה אין, יש שם לפחות 60-50 בוגרים. ממש עכשיו אנחנו מכניסים אותם. לצערי זה קצת כואב כי אני מרגישה שהם התפספסו פה כמה שנים.

את לבד?

אני לבד.

זה משרה מלאה?

אני 80% או 70%, אבל זה תלוי כפר.

זה בגלל הגודל שלנו. ברוב הפנימיות יש להם חצי משרה.

בעיקרון אני מלווה כרגע שבעה מחזורים אחורה. בדיוק עכשיו היינו אמורים להיפרד ממחזור תשע"ב, אני מרגישה שזה המחזור שהכי זקוק לליווי, הוא נמצא בשלב שהוא כבר צריך ללמוד וכבר מוכן ללמוד וקצת חסך כסף והם כבר יותר בשלים לעבור - - -

אנחנו הארכנו בעוד שנתיים.

אני חושבת שעם הזמן זה גם יצריך יותר משאבים בגלל שזה יגדל ויגדל ויגדל.

שתפי מה קורה החודש לבוגרים. תני שלושה אירועים שאת עושה בחודשיים הקרובים.

עכשיו אני בדיוק חזרתי מחופשת לידה, אנחנו עושים גם כנסים לבוגרים, יש לנו כנס בנושא השכלה גבוהה שבא להנגיש, עם עמותת 'הישגים' שהיא עמותה מדהימה, אנחנו מפנים לייעוץ כל הזמן את הבוגרים שלנו.

היא פוגעת ברוב מרכזי הצעירים.

נכון, ויש שם תקן ספציפי לבוגרי הפנימיות שאנחנו מפנים אליה. זה גם יכול להיות בזום, גם פרונטלי, מאוד נגיש ונוח. וגם לתעסוקה, גם התנהלות כלכלית בספטמבר, גם מפגש מחזורים שהמטרה שלו היא בעיקר המפגש, החברה, תחושת הביחד.

יש אירועים שהמינהל מממן, אם זה הכנה לכתיבת קורות חיים, אם זה הרצאות מוטיבציה, אם זה מפגשי מחזורים. זאת אומרת יש כל הזמן אירועים שמאפשרים לחבר'ה לחזור הביתה. את זה עושה רכזת הבוגרים.

בחגים הם יכולים לבוא לפה?

הבית הזה פתוח 365 יום בשנה.

הם לא שואלים, הם באים לבקר. הם כל הזמן באים לבקר.

הם באים. ואת יכולה לשאול את צ' כי צ' פשוט מבשל מצוין, כמה באים אליו בחגים.

חשוב להעלות עוד חוסר אחד שבעיניי הוא משמעותי. הרבה פעמים דברים תלויים ברשויות וכמו שיש בחינוך חוסר של כוח אדם אז כך יש גם ברשויות וכך גם יש בגשר לעצמאות ובכל המקומות האלה הצוות הרבה פעמים לא נמצא בכלל. למשל עכשיו בלוד יש לי בוגר שפנה בעצמו ואמר: אני רוצה טיפול נפשי. הוא גר בלוד ואין אף אחד בלוד, כרגע הן שתיהן בחופשת לידה. זה מאוד כואב, אין לי אף אחד להפנות אליו. עד שהוא אסף את הכוחות ואמר: אני רוצה לטפל בעצמי, אני מרגיש שמשהו לא בסדר איתי, אין לי לאן להפנות אותו.

בכפר?

גם, אבל אני אגיד, וזו הנקודה הבאה שלי, עובדים סוציאליים לא תמיד יכולים לתת מענה של פסיכולוגים ואני חושבת שהטיפולים שהם צריכים שם הם מורכבים יותר. כשיש מימון, למשל עכשיו השגנו מימון מטעם יתד לטיפול פסיכולוגי ב-3,000 שקל, ועוד הפניה לפסיכיאטר בעוד 1,500 שקל.

מערך בריאות הנפש אחרי הקריסה, לא על סף.

זה מאוד מורכב כי גם מה שיש הוא לא מספיק והרבה פעמים פשוט אין. אני חושבת שיש עוד הרבה עבודה, עם זאת נעשית גם המון עבודה של הרבה אנשים טובים שאכפת להם והרבה תכניות מדהימות שקורות. כמובן עוד תקציבים שייכנסו לדבר הזה יהפכו - - -

מה שחשוב בחוק הזה, ואני לא עושה פה לובי לחוק, אלא זה משהו שפשוט מעגן תקציב. הסיפור של לבטח משהו, שלא ייקחו כל פעם, שהוא לא יהיה בסימן שאלה, זה אחד הדברים הכי חשובים שיכולים להיות.

אני פניתי למחליפה של מורג, שאין לי כסף, שאני סטודנטית במשרה חלקית ומשלמת את הלימודים שלי. בפנימייה הייתי פעמיים בשבוע בטיפול של EMDR שזה סוג של היפנוזה לנפגעי טראומה, לגרום לנו לאבד את הטראומה בגוף. אחרי ארבע שנים בלי טיפול אני פיזית חולה וזה פיזית פוגע לי בעבודה ובהכנסה וגם בלימודים. המחליפה של מורג נתנה לי רשימה של עמותות ואני רודפת אחריהם ואין לי משאבים נפשיים לרדוף אחריהם.

עמותות שמה התפקיד שלהם?

לטיפולים רגשיים.

אבל הם גם ספציפית. למשל טיפול נפשי לנפגעות תקיפה מינית זה משהו שקיים, אבל אם את צריכה למשהו אחר אז אין. כלומר יש לדברים מסוימים וגם אחריהם צריך מאמץ.

כששאלתי את הפסיכיאטר אם יש לי עוד אופציות, אני גם לומדת על זה, מה שהקופה מציעה זה לא מגרד חלקיק, זה 12 טיפולים בשנה, פעם בחודש, זה שום דבר. זה שום דבר וזה יכול להציל חיים. לפני הפנימייה, כשהייתי בשנה השחורה הנוראית שלי הייתי בדיכאון מז'ורי, הייתי מסתכלת על נקודה בקיר ארבעה ימים ולא זזה.

היה לי את האגודה להגנת הילד, אל"י, גם טיפולים מסובסדים, אבל שוב, עברתי לפנימייה אז אני תחת חסותה של הפנימייה, ואז בצבא הייתי תחת חסותה של הקפ"סית שהייתה לי בתל נוף. ועכשיו איפה אני? אין לי מענה וגם אין לי יכולות. אני ממש רודפת אחריהם. וגם כמה אפשר להפיל על עמותות? אמנם אנחנו עם ישראל, רעות הדדית וצדקה תציל ממוות, אבל לעמותות גם אין מספיק משאבים.

נכון. אני חושבת שמדינת ישראל איבדה את החמלה במדיניות שלה כבר הרבה שנים, המערכות כבר שוקעות, שזה משהו שאני אומרת אותו לא כדי לרפות ידיים, אלא כי זו המציאות, צריך לשקם אותן. מערך בריאות הנפש, לא סתם אמרתי את מה שאמרתי, הוא מערך בשקיעה. כשהשנה ניסינו למנוע סגירה של מרפאה בעכו, ייאמר לזכות השר ארבל, הוא פשוט הצליח למצוא פתרון על ידי החזרת הפסיכיאטר מגמלאות לנהל את המרפאה, כי אין. הוא מצא פתרון, זה נשאר בסוף פתוח, אבל רק להגיד שעד ככה המצב קשה, שזה נורא.

בהקשר הזה יש לנו הרבה מה לעשות ואני מאוד מאוד מסכימה איתך. גם פה, אם נוכל לנסות לסייע לחיבור או למשהו כדי שכן יחזרו אני ממש אשמח, ר', אני פשוט אומרת שפה צריך לקחת אחריות כמדינה ולהחליט שאנחנו משקמים את בריאות הנפש בישראל. אני מאוד מאמינה בחוק של חסרי העורף כי הוא ישים, הוא משהו שאפשר לעשות אותו, אני חושבת שאפשר לעשות אותו אם רק רוצים, הכסף יכול להימצא, זאת צריכה להיות החלטה.

עד איזה גיל?

25.

אז ר' בשלב הזה כביכול - - -

אני מסכימה. אנחנו הגשנו חוק, עשינו אסטרטגיה בשנה שעברה. אתם מבינים שאני מאמינה בהרחבה תקציבית ואני מאמינה בשיקום עמוק, אבל הרגל בדלת זה דבר שאני פוליטית הבנתי, פוליטית אני אומרת, שזה עוד להיות עם האידיאולוגיה באופן מלא ולהישאר בחוץ או לדעת להגדיר את הקטגוריה הזאת שהיא לא מוגדרת, כי מגיעים לגיל 18 ואין הכרה בדבר.

חשוב להגיד שבאירופה זה עד גיל 25.

החלטת הממשלה של יתד, שגם אמורה להיות עד גיל 28, זה לא עד גיל 28, היא עד גיל 26, אז ההצמדה של ה - - -

כן, זה היה הכול עם - - -

אם נצליח להגיש החלטת ממשלה חדשה, להחליט עם יתד מה שאנחנו אמורים לעשות אז נרצה גם להצמיד את זה, אבל - - -

ברור לי שצריך להתחיל ממשהו, אני אומרת – אגב, המחזור האחרון שאני כבר מלווה אני מרגישה שיש לי הרבה פחות מענים לתת. הרבה מענים, אם הם לא נשואים, אם אין להם ילדים, והם צעירים, אימהות חד הוריות, אין להם, פתאום אני לא יכולה להפנות אותם ליתד, פתאום אני לא יכולה להפנות אותם לסיוע בחובות.

זו המשימה הבאה שלנו.

ממש, אבל אני באמת אומרת שקודם כל נעבור את זה ונתקדם.

יש לנו עוד בוגר אחד שהוא לא היה מתוכנן. אני אסביר לכם איך הוא נפל לפה. ע' פשוט מנהל את האירוחים פה בקיץ, הוא בוגר והוא מדריך והוא נכנס והוא אמר שהוא יכול להצטרף.

לא, הוא יכול לדבר, אבל אני רק רוצה שנגיע לדיון ועדה כדי שנדע גם לתת מענים. אז ע', הבמה שלך, תודה שאתה פה. תודה, מורג.

אני קודם כל אציג את עצמי, קוראים לי ע', אני גדלתי פה, למשתי שש שנים בכפר, מדריך שנה רביעית ומנהל אירוחים בחופשת הקיץ, בחופשים הגדולים. אני כן מסכים עם המון המון דברים שנאמרו פה ובתור מדריך לקבוצת רווחה בפנימייה תחת צ', יחד עם צ', אני מאוד מרגיש את הקשיים ומאוד מאוד מרגיש לפעמים את המחסור בכלים שיש לנו לתת להם להמון המון צרכים. בסופו של דבר מה שאנחנו אומרים זה כאילו אוקיי, הכפר יממן. אוקיי, הכפר ייתן מעצמו, אוקיי, הכפר ישלם. בסופו של דבר מגיע הכפר ואומרים: אני משלם ואני אתן, אבל אין לי.

בסופו של דבר הדבר העיקרי שנפגע פה זה הם. המון המון ילדים זקוקים, בין אם זה לעזרה כלכלית ובין אם זה לעזרה נפשית מאוד מאוד גדולה, לא תמיד יש לנו את הכלים ואת היכולת לתת להם את זה. המון המון דברים זה גם בעיות רגשיות שלא תמיד גם יש את הכלים ולא תמיד אנחנו נותנים את הבמה לדבר הזה.

ובעיקר בעיקר כשאנחנו מסיימים איתם את י"ב כשהם יוצאים לחיים האמיתיים והחניכים בסופו של דבר, מביאים אותם לתקופה של שנה, שנתיים או שלוש והם ממשיכים לפנות אלינו בעיקר, למדריכים שהיו איתם, לאנשים שהם הרגישו איתם הכי הכי בנוח והם באים ואומרים לנו: אוקיי, יצאתי לחיים, מה עכשיו? איך מתמודדים? איך מתחילים בכלל? למי פונים? יש לי בעיה עם המפקד, יש לי בעיה עם זה, אין לי עורף משפחתי אבל לא מכירים בי כחייל בודד ומה עושים?

הנערים מוצאים את עצמם בצבא לא מוכרים כחיילים בודדים, הצבא לא מוכן להכיר בהם כחיילים בודדים כי יש להם איזה שהוא קשר להורים באיזה שהוא מובן, אבל הם לא יודעים באמת מהו הקשר שיש ביניהם. הם מוצאים את עצמם שהם חיים מ-1,200 שקל שהצבא נותן, הם יוצאים הביתה לבית מפורק, אין להם באמת בית, הם הולכים לחברים, לדודים, לסבתות, לכל מיני אנשים אחרים שרק יחזיקו אותו במקום להיות בספסל ברחוב. מה עכשיו? איך אני קונה לעצמי אוכל?

יש גם עניין בצבא שפעם בכמה זמן אנחנו צריכים לחדש את היותנו חיילים בודדים.

לא.

בתקופה שלי זה היה. ב-2019.

לא, כבר לא.

גם הרבה לא מקבלים חייל בודד, הם מקבלים מה שנקרא זכאי לסיוע שזה חצי בודד. אני יכולה להגיד שהמון בוגרי פנימייה התחילו לקבל את זה לאחרונה כי הם לא נופלים בדיוק על פי הת"ש לחייל בודד ואני חושבת שזה בעיקר יפגוש אותם כשהם ישתחררו וכל ההטבות שלהם זה לבודדים.

אני רוצה להוסיף, בבקשה. גם חייל בודד, אני הייתי חיילת בודדה יום לפני שהתגייסתי. גם חייל בודד, יש הבדל נורא דרסטי בין אני חיילת בודדה חסרת עורף משפחתי לבין כאלה שיש להם משפחה. הם בחו"ל, ברוך ה' הם בחרו לעלות לארץ, אבל יש להם אמא שיושבת ומחכה להם והם מקבלים הרבה יותר ממני שאני נלחמת, נלחמתי כדי להיכנס לצה"ל. גם הם נלחמו, אבל להם יש משפחה והם מקבלים הרבה יותר זכויות, הרבה יותר דברים, הרבה יותר מענים בצבא, הרבה יותר מענים אחרי הצבא ומלגות של חיילים בודדים. אני נלחמתי כדי להשיג את המלגה שלי בעוד שהם עולים חדשים והם מקבלים את זה בלי יותר מדי למצמץ. ואיפה פה אנחנו?

ק', קודם כל זה גם ייכנס לנו לדיון, אבל אני הייתי רוצה יחד עם אורי לנסח שאילתה למשרד הביטחון על העניין הזה.

גם ילדי הרווחה מקבלים זכאי לסיוע.

אני אגיד לכם מה נעשה, כדי שנגיע לכל הסוגיות שהיו וכדי שכן נמצה דיון ועדה, מה שנעשה עכשיו זה אנחנו נפתח את דיון הספציפי אחרי מפגש הבוגרים ואז אנחנו נגיע לדיון עצמו וטוב שאתם כאן גם ואז נעשה שאלות תשובות, מה אנחנו צריכים לבדוק, איך להוסיף, ניכנס לדיון הפורמלי. מפה הרי יוצאות מסקנות דיון, אבל גם בתוך הכלים הפרלמנטריים אולי יש דברים שנשלח שאילתה ספציפית לנסות ככה להבין אותם יותר עמוק.

כדאי באמת לפתוח את זה על השולחן כדי לקבל תשובות במקום.

אז אני אתן לאבי אלבאז לפתוח. תודה, אבי, גם היית באמת בשקט.

אני חושב שאנחנו לא הסיפור, החבר'ה שפה הם הסיפור. אני חושב שאין עין שלא דמעה פה מהסיפורים האלה והם רק מייצגות ומייצגים חלק קטן מהמציאות. אני רוצה לקצר כי אני חושב שבעיקר הדיון, יש פה גם את משרד החינוך וגם משרד הרווחה וגם יתד. אני חושב שהמשימה המרכזית שלנו היום, קודם כל אני חושב שאין שאלה לגבי החשיבות של הנושא הזה, אין חשיבה לגבי הצורך באתגר הזה, אני חושב שכן צריך - - -

גם אין שאלה שיהיה דיון המשך.

מצוין, זה עוד יותר טוב. אני גם חושב שיש איזה שהיא שעת רצון, אני אומר את זה בזהירות, בטח בהובלה של נעמה, גם אני מקווה עם השר שכבר הביע עניין בנושא הזה וצריך עכשיו להתמודד עם כמה שאלות בעיניי שהן הכי הכי מרכזיות.

כשאנחנו מדברים על הצעירים חסרי העורף אנחנו שמנו לב, גם שמענו פה שחלקם מגיעים מפנימיות רווחה, חלקם מגיעים מכפרי נוער, הדרך שמגיעים ילדים לפנימיות רווחה היא לא אותה דרך שמגיעים לכפרי נוער. בגדול כפרי הנוער זה בחירה, עם כל הקונסטלציה והמורכבות, ואז נשאלת השאלה, שאנחנו נידרש לה פה, ראינו את הטיוטות של יתד, היה גם את הטיוטות שאנחנו עשינו פה עם שירן וכל הצוות וטלי ועדנה וכו', זה בעצם מה ההגדרה הנכונה של צעירים חסרי עורף ואיך אנחנו לא מאבדים את הילדים האלה, כדי שאחר כך לא ייתקלו בכל הבירוקרטיות האלה ופשוט יתייאשו, ואז האחריות שלנו, לא רק החוקית, המוסרית קודם כל כחברה, לשמור אותם.

אני חושב שזו נקודה שהיא מאוד מאוד חשובה שצריך לתת עליה את הדעת ולראות איך אנחנו לא נופלים לתוך אותם מקומות בירוקרטיים בתוך התהליך הזה.

אז אני רוצה לעצור פה, כי אני חושב שהדבר הבא הוא הדבר המרכזי בתוך השיח שיהיה. ותודה לנעמה שלמרות הימים הסוערים שאנחנו חווים בחברה הישראלית לא ויתרה לבוא לפה, לעשות סיור, להקשיב לשטח ולקיים דיון. ותודה גם לכם שהגעתם לפה.

באמת, זה ממש משמעותי. ממש תודה.

אני רוצה להאיר נקודה קטנה, שאני חושבת שאנחנו צריכים להקשיב בדיון הזה באוזניים של שתי תמות מרכזיות שעלו פה, הבדידות והרציפות. אני חושבת שאלה שתי תמות שאנחנו חייבים לראות מעבר למיצוי זכויות כמובן. הבדידות שעלתה פה והצורך ברצף הם קריטיים.

נכון.

זה לא רק בדידות, זה גם תחושת ביטחון. אני עברתי לגור בשדרות. הייתי שתי השמות, נשארתי שם כי לא היה לי לאן ללכת. אין מקומות מפלט בכלל. גם תכניות יתד, עם כל זה שזה מבורך, זה תקציב מחוזי. אני כשגרתי בדימונה הייתי צריכה עזרה בדיור לא היה להם דיור לתת לי, סגרו לי את התיק, אמרו שאני לא משתפת פעולה. עכשיו עברתי לשדרות, אי אפשר אפילו להעביר את התיק לשדרות.

אפשר, אבל זאת עבודה קשה והרבה פעמים אנחנו רכזי הבוגרים אלה שעושים את זה לצעירים, כי לבד זה מאוד קשה. לי זה קשה כשאני עם הטלפונים הפרטיים שלהם ולא עם טלפונים ומענה קולי וכזה זה עדיין קשה לעשות את כל החיבורים וכל הדברים האלה, אז ברור שלהם זה קשה.

אלונה אילת, שהיא מנהלת יתד הייתה צריכה ללכת, אבל אני מכירה אותה עוד מהשנה הקודמת, אנחנו נפגשנו כמה פעמים על המון נושאים, אנחנו בכל מקרה נרכז לדעתי כמה שאלות מהוועדה וכמה דברים כדי לקבל תשובות יותר מפורטות ממה שיש פה. אבל אני מעבירה לשלומית בירנבוים. מבחינתי מי שתחליטו ידבר, רק תציגו את התפקיד המדויק.

חשוב לי להגיד - - -

התפקיד הספציפי, הילה.

אני מנהלת תחום פיתוח מקצועי. אני רוצה להגיד שלושה דברים לרוחב ואז שלושה דברים קטנים. רוחב, אני מאוד מסכימה עם טלי על התמות המרכזיות, הנושא של הבדידות והרציפות, אני רוצה להוסיף תמה של עבודה ארגונית ובין ארגונית. אני חושבת שהיום, שוב, התמונה היא רחוקה מלהיות מושלמת, חסרים מענים מפה ועד השמים וחזרה, כמי שנמצא בזירה הזו כבר הרבה שנים, 20 שנה בערך, אי אפשר להשוות. אני 20 שנה, אי אפשר להשוות בין מה שהיה פעם למה שהיום. היום אפשר להגיד שחלק מהמענה הנכון הוא גם עבודה בין ארגונית נכונה. אני לא מצפה שצעירים יבואו ויצרכו בעצמם עם כל המענים, אבל אני חושבת שבעבודה בין ארגונית נכונה ברמת המשרד - - - זה מהלך מטורף שנמצא גם במינהל ההתיישבותי וגם בפנימיות של הרווחה.

אני רק רוצה להגיד משהו, הילה. את צודקת במאה אחוז שהמשרד עשה תהליך מדהים, מנגד החיים עצמם הם עול שהמשכורת אל מול יוקר המחיה – זאת אומרת ליפול הרבה יותר קל היום וכשאת חסרת עורף משפחתי - - -

לא צריך לשכנע אותי בזה. רק מזה שאני עובדת 17 שעות ביממה - - - כי אנחנו צריכים להיות מלא דברים. באמת נשבר לי הלב כשהיא אמרה שהיא ישנה בקורונה בים כי אצלי, לא אצל מישהו אחר, ישב דמיט ושילמנו מדי לילה על הלנה באכסניות. אז בעבודה הבין ארגונית שלנו, ואני לא מאשימה אף אחד, אני רק חושבת שאנחנו במקום של עבודה משותפת ועבודה בין ארגונית ובין משרדית טובה, את מה שקיים אנחנו צריכים לדאוג לזה שאחרון רכזי הבוגרים יידע למי לפנות. והוא לא צריך לדעת הכול בעצמו, אלא שיידע למי לפנות, שיהיו אמצעי תקשורת כדי שהיא הייתה מגיעה לדמיט שישב אצלי כדי שהיא תוכל להיכנס לאכסניה ולישון שם בלילה ולא לקבל שם דוחות של הקורונה. והסיוע המשפטי היום יודע לבטל את הדוחות האלה, זה אני אומרת לך בלי קשר.

אז אני חושבת שזה אולי הדבר המרכזי הכי משמעותי שצריך לצאת מפה, כי מה שאין אין, אבל אנחנו צריכים לעבוד עליו, אבל מה שיש - - -

חייבים להנגיש.

עוד מילה אחת, איפה אנחנו עומדים מבחינת החוק - - -

כן, שזה מאחרי הפגישה של מרגי ואני וקארין אלהרר.

כן, הייתה ועדה בין-משרדית בשנה שעברה, חלק ממי שנמצא כאן היה שותף לה, יצא מסמך גדול וסקירת ספרות וכתיבה של הצעת חוק מתוקנת שהיא רלוונטית להצעת החוק הראשונה ב-2015, ב-2017 ו-2019 - - - בהרבה מאוד היבטים. היא הוגשה לשר הקודם, הוא לא הספיק להגיש אותה, הוגשה עכשיו לשר מרגי. בגדול הוא הביע עניין סביב הצעת חוק שמדברת על מימוש זכויות במונחים קצת כמו ביטוח לאומי, או קצת כמו מה שחייל בודד משוחרר מקבל. הוא באמת שם מענים שאפשר לצרוך כבר בין רשויות בלי קשר לשייכות רשותית, למצ'ינג רשותי, בלי קשר לעו"ס - - -

אבל הסיוע של חייל בודד חסר עורף משפחתי, הרבה יותר קשה - - -

לא, זה לא על איזה זכויות, אלא על מנגנון שאינו קשור לרשות מקומית, שזה אמור הרבה יותר רך. זה מה שרציתי להגיד לגבי החוק. לגבי - - - דברי איתי אחר כך כשנסיים כי אני לא יודעת מה קרה שם.

אני - - - להביא מכתב מהמועצה המקומית .

בסדר, נדבר על זה אחר כך, לא על הזמן של כולם, צריך רק דוח של עובד סוציאלי, לא צריך - - - לא צריך דוח פסיכיאטרי ויש היום שלוש מלגות שהן בתיווך של יתד ולא צריך בשביל זה את עו"ס ברשות. זו הזדמנות חגיגית להגיד את זה למי שלא יודע, אתם הגורם המלווה, אתם לא צריכים לגשת - - - לא צריך לפתוח תיק במחלקה לשירותים חברתיים וכרגע לא כל מלגות רקיע ממומשות. ההודעה הזאת יוצאת ממני באופן אישי לכל בעלי התפקידים.

אז נגיד מישהי כמו ר' ו-ק' יכולות להגיש בעצם?

אני לא סגורה על כל מקרה.

לא, תיאורטית.

אז זה המסר שלי הגדול.

כן, וההוכחה לזה שהם חסרי עורף משפחתי, הסיפור של הוכחה, יש אפשרות לפני המלגות?

אין מושג חוקי של חסרי עורף משפחתי אז למה להידרש להוכיח אותו?

אוקיי, אבל לכם במערכת יש תיעוד שאתם יכולים לדעת שאין צורך בכל הרצף?

דוח של גורם אליכם.

יש מספר גופים שכן צריך - - -

שירן, יש סיכוי שאת תרכזי לי איפה כן מבקשים את זה ואנחנו נדאג לשלוח בקשה אצלנו לבדוק את זה? תגידו לי איפה ואנחנו נדאג לבקש שפה יעשו את הפתרון הזה. זה מעולה. בסדר גמור.

אני אגיד שני משפטים ואעביר לשלומית. אני יעל וייס, אני מנהלת את האגף החוץ ביתי במשפחה, ילד ונוער במשרד הרווחה. באחריות שלי הפנימיות והמקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן.

אני רוצה להגיד במשפט פתיחה שבעצם לשמוע אתכם מדברים היום היה מבחינתנו איזה שהיא תמונת מראה לצרכים שעולים ולתהליכים שבעצם ניסינו להוביל בחמש השנים האחרונות. אני אתן סטטוס מאוד מאוד קצר של איפה אנחנו עומדים היום, לאן פנינו. אנחנו פה על חיבורים, כשאנחנו מדברים על ילדים נעדרי עורף משפחתי אתם תראו שזה כבר מעוגן גם בנוהל, גם בתפיסה, גם במדיניות והתחלנו יישום. זה בעצם תהליך אחד שמתחיל בפנימייה, ממשיך בהכרה של חייל בודד והיה בסיס לקריטריונים שהונחו בפני החוק.

אני קודם כל מזמינה כל אחד ואחד מכם, גם ברמה הפרטנית, אבל גם ברמה התפיסתית, אם יש לכם רעיונות אנחנו פה. התחלנו לעשות את זה עם חלקכם ואנחנו קשובים. אני רוצה שתראו את הסטטוס מאוד בקצרה ולאן פנינו.

התחומים שאני מחזיקה זה התחום של הקשר בין המשפחות והפנימיות והקהילה ונעדרי עורף משפחתי. אני מתממשקת לכל התחומים, וממש השקעתי במצגת אז אנחנו נעבור על הדברים ממש ממש בזריזות. אני רק אגיד שהסיפור הזה של שיתוף פעולה הוא - - - בשטח שהוא לגמרי מתחבר אחד לאחד לחוק. אני זוכרת שבתקופת הקורונה, ישבנו כל אחד בביתו, אבל באמת זו הייתה איזה שהיא פלטפורמה מאוד טובה.

יש לנו 6,500 ילדים בני גיל שמונה עד גיל 18, כולם, כמו שנאמר, עברו ועדות אבחון, יש לנו 130 פנימיות ושלושה פרופילים. פרופיל, המשמעות היא במעטפת של הצוות בהתאמה לצרכים של החניכים. 50% מתוכם הם מתוקף חוק הנוער, טיפול והשגחה, כמובן - - - של החברה הישראלית כשמתוכם 20% נעדרי עורף משפחתי.

שלומית, שאלה. זה גדל מאז הקורונה והמציאות הזאת? כי היו לנו נתונים קצת יותר קטנים לפני שנה או שנתיים.

אני חושבת שזה נהיה יותר מובהק. לפני כן ההגדרה של נעדרי עורף משפחתי הייתה הגדרה מאוד אמורפית. כשאנחנו הגענו לפני מספר שנים ואמרנו שאנחנו רוצים לעשות סל, אמרו לי אוקיי, אבל לכולם את רוצה לתת מעמד? מה ההגדרה הספציפית של נעדרי עורף משפחתי. משם התחילה להתגלגל קבוצת המיקוד שעשינו.

בעצם המיקוד הזה נתחיל להראות את האחוזים היותר ממשיים.

נכון, המיקוד הזה הוא פלטפורמה מאוד מאוד טובה וככה היא כמעט אוטומטית שולחת זרועות לכל – אתם דיברתם פה על הצבא, היום לכל פנימיות הרווחה יש מש"קית ת"ש. אני מכשירה מש"קיות ת"ש. יש לי בשבוע הבא הרצאה למרכזי הבודדים בצבא, להכשיר את הצוותים להסתכל עם המשקפיים של מי זה חניכי הרווחה, חניכי פנימיות הרווחה.

אני לא ארחיב, כולכם יודעים, אבל אלה המעגלים שעליהם אנחנו נשענים מבחינת התוצאות המצופות בסוף התהליך ולכן המדיניות היא באמת הגדירה את החניכים נעדרי עורף משפחתי בוגרי פנימיות ככזו שצריך להתייחס אליה באופן ממוקד.

גם אני, מנהלת תחום נע"ם, זה לא התפקיד שהיה לפני כן. גם היום במחוזות בכל מחוז יש מפקחים שבנוסף לזה שהתפקיד שלהם לפקח על המסגרות יש להם תפקיד מקצועי ייעודי, יש להם תפקיד של משפחות ונע"ם, או יש להם תפקיד של רפרנט בוגרים. אני חושבת שהתהליך הזה מאוד מאוד הולך ונצמד לשטח כשלמעשה הלכנו על שני צירים, גם על התחום של איך להכשיר ולהוציא בוגרים בצורה יותר נכונה ומותאמת לחיים העצמאיים, ואיך לזהות את נעדרי העורף המשפחתי.

בשני הצירים האלה הלכנו על ארבעה ממדים. קודם כל ברמת הנהלים, איך אני מגדיר את תהליכי העבודה כדי להכין אותם לחיים עצמאיים, וגם ברמת נעדרי העורף, איך אני, שוב, מגדיר את האוכלוסייה הזאת ואת הצרכים שלה. ברמת התפיסה, איך פנימייה עובדת כדי להכשיר אותם והיא בונה איזה שהוא תהליך מובנה, כי הרבה פעמים אחד הבאגים או המגבלות של טיפול מוסדי שהרבה פעמים הוא מתייחס כמקשה אחת, הוא פחות מצליח לאפיין פר ילד. המשחק הזה והתנועה הזאת בין הפרט לבין הכלל הוא תהליך מאוד מורכב. בסוף בנוהל העבודה עם בוגרים ממש בנינו את האופן שבו מתייחסים לגילאים, מתייחסים לצרכים, גם במענים שפותחו וגם בתהליך המעקב.

הנוהל שלנו מתייחס לעשרה פרמטרים. יש את הפרמטרים הנפשיים שהם מאוד מובהקים, ילד יתום זה מאוד מובהק, ילד שמקבל קצבת ילד נטוש זה מאוד מובהק, אבל יש ילדים שזה ממש לא מובהק כי שם הסיפור הרבה יותר מורכב וחמשת הסעיפים הנוספים הם סעיפים הרבה יותר מורכבים שמתייחסים ספציפית לילד שצריך לגבות אותם במסמכים, כי גם אנחנו צריכים לראות באיזה אופן למעשה נעשתה הבדיקה. לפעמים זה ילד שלא רוצה לצאת הביתה ולפעמים זה הורה שלא רוצה לקבל את הילד. איך אנחנו עושים את האבחנה המבדלת כדי לראות שגם עשינו הכי טוב כדי לחבר את הילד למשפחה שלו.

אני לא אתעכב על זה, אבל זה בהחלט כן מתהליכים שכשישבנו על ההגדרה ההשראה שלי הייתה ההכרה בבודד. ברמת העיקרון הייתי שותפה לכתיבת מדיניות צה"ל של רב אלוף כוכבי על איך להגדיר בודדים. בהכרה של בודדים בצה"ל כל פנימיית רווחה צבועה בתוך לשכות הגיוס ולכן הם מוכרים כמעט באופן אוטומטי. ואם יש לכם בעיה תפנו אלינו, יש לנו במחוזות אנשים שזה התפקיד שלהם. אני שומעת כמעט מכל המקומות, הרבה - - - בתהליך ההכרה ואיך לעשות את זה, היום זה כמעט אוטומטי, מה שצריך זה דוח סוציאלי. בנינו ביחד תבנית משותפת, כי אחת המגבלות בתפקיד של העובדים הסוציאליים שהם עובדים הרבה ו-less is more.

אבל למה בכלל צריך את הדוח הזה? למה ילד שהוא מלכתחילה בוגר של פנימיית רווחה לא יוכר אוטומטית?

הצבא לא עובד באופן אוטומטי, אבל הצבא כן היום, מה שהיה שינוי מאוד גדול, הבין שילדה בת 18 וחצי לפעמים לא יודעת לשאול את השאלות הנכונות. היא גם תקבל לפעמים תשובה – למשל בעבר אם היה ילד נוסף גר בבית אז הוא כבר לא היה נעדר עורף, הוא כבר לא היה מוכר כבודד. היינו צריכים לעזור לצבא להבין - - -

ואם הוא היה במשפחה אומנת אז בכלל - - -

נכון, התשובה היא שהיינו צריכים לעזור לצבא להבין שיש מומחים, יש מקצועיות. ועדת תכנון טיפול מחליטה בהשמה חוץ ביתית ולכן זה צריך לבוא כמעט אוטומטית.

יש צעירים שנשארים בבית עד גיל 18 כי הם ליטרלי לא יכולים לצאת מהבית, בין אם זה הורים שסוגרים אותם בבית ובין אם זה כי הם מפחדים שהם יישנו ברחוב ובגיל 18 הם לא בוגרי השמה ביתית, אבל הם כאלה ש - - -

לא כל ילד פנימיית רווחה הוא חסר עורף משפחתי. שלומית הראתה שזה 20% מכלל הילדים, אפילו 25%, נלך על הנתון של 25%, אז ל-75% יש משפחות שיש להם בתים שהם יכולים ללכת אליהם. אנחנו מדברים על השכבה הזאת של ילד נעדר עורף משפחתי, זה לא יכול להיות באוטומט. הקריטריונים והתבחינים, גם בחוק יש את התבחינים האלה, זה מה שחשוב. אם אנחנו נלך על גורף על כל ה-6,500 זה לא יעבור.

זו הבחנה חשובה, כי זה היה נשמע כאילו כבר בעצם הכניסה לפנימיית רווחה כבר עברת את המסננת של חסר עורף משפחתי.

בגלל זה יש את הזכאי לסיוע.

מול הצבא, הצבא לא יורד לכל הניואנסים, הוא מקבל את הדוח הסוציאלי שאת צריכה לכתוב בו בדיוק לפי השאלות המפורטות והוא אמור לקבל את זה באופן אוטומטי. יש איזה שהיא בעיה, אם יש איזה שהיא בעיה וצריך מול הצבא אנחנו עובדים מול הצבא.

ואם הוא לא חייל בודד כי יש הורים?

אז יש את הזכאי לסיוע, אבל הבעיה שאחרת כך –

המענים הקיימים היום בפנימיות שלנו הם קודם כל הכשרה של איש צוות ייעודי, אחראי נעדרי עורף משפחתי. אנחנו עושים הרבה מאוד עבודה כדי לראות, סליחה על הביטוי, קירובי משפחה. כל מה שאפשר לעשות כדי לחבר את הילדים למשפחות שלהם בדגש על עבודה עם אחים כי בסוף החלק של האחים, הם הופכים להיות העורף המשפחתי אחד של השני. גיבוש תפיסה והכשרות צוותים, משפחות מלוות. אנחנו נמצאים בקשר עם משפחות מלוות שמלוות את הקטין.

חונך מלווה לחיים. אני אגיד על זה מילה. לא לכל ילד מתאים להיכנס למשפחה, גם אם הוא נעדר עורף משפחתי, בגלל ה - - - שלו, יסוד רגשי, כשלים באומנה, חלקים שהוא לא מסוגל, עבורם פיתחנו מענה של חונך מלווה לחיים. החונך הזה מגיע אל תוך הפנימייה ונמצא איתו. זה משהו שהוא ממש בתחילת הדרך, אבל הוא משנה חיים.

כמובן מיצוי זכויות ואפוטרופסות. בהקשר של בוגרי הפנימיות, אני עוברת לציר הנוסף. נוהל עבודה עם בוגרים מתייחס לארבעת ה - - - ברמת הפנימייה - - - אנחנו עובדים על הכשרות צוותים. התקינה של רכז הבוגרים היא תקינה חדשה. בשונה מהמינהל שזה כבר שם סדור, אבל בכל הפנימיות שבימים אלה עוברות את התהליך יש תקינה של רכז בוגרים.

אנחנו ממתינים בסבלנות מפברואר 2019.

אז אנחנו שם.

ואנחנו נותנים את השירות בלי קשר.

אני רק אסבר את האוזן, התהליכים של הכרה ב - - - כבר מגילאי 17 וחצי בפנימיות. הם מוחלים הלכה למעשה יום אחרי 18, אבל בביטוח לאומי ההסדר בעצם עובד כבר מגיל 17 וחצי כשהם כבר לקוחות שבויים בתוך המסגרת, מלווים אותם. אותו דבר ועדות סל שיקום שמתממשות יום אחרי 18 וכמובן כל שיתופי הפעולה בתוך הפנימייה.

אני לא אגע בזה, אני רק אגיד שכל תהליכי המעקב והבקרה של רכז בוגרים, בתוך הגדרת פילוח העיסוק, במשך שנה וחצי, כלומר יש את אחוז המשרה של רכז הבוגרים בתוך הפנימייה, אבל שנה וחצי אחרי ההגדרה שלו היא באמת לתווך, לטפל ולראות לאיזה מענים הוא מעביר. כמו שמורג הסבירה על החשיבות של לרכז ולתווך הלאה, חמש שנים של מעקב. זה חלק מהגדרת היישום של רכז הבוגרים.

שקופית אחרונה. אני אתייחס לחוק הכול כך משמעותי וחשוב הזה. המטרה שלנו היא לחבר את בוגרי הפנימיות למענים שיינתנו בהתאם לחוק, כי זו פלטפורמה מדהימה. אני חושבת שברגע שנעשים התהליכים בתוך הפנימייה – אחד הדברים שסיכמנו עליהם, בשונה מהרשויות, ואת צודקת, יש ילדים שגדלים בבתים ולא מגיעים לפנימיות, אז צריך לעשות איזה שהיא חשיבה, אבל מי שכן נמצא בחוק, שלא נטרטר אותו בעוד איזה שהיא ועדה כי כבר נעשתה העבודה. אז האופן שבו הם יוכרו בחוק הזה יהיה אוטומטי, בלי צורך להוכיח שיש לי אחות, שאין לי אחות או מה אני צריך, כי כבר עברתי את כל התהליכים.

אור שלום בעצם הבינה לפני יותר מעשור שבגיל 18 אנחנו לא יכולים להיפרד ממי שגידלנו אותו במשך שנים ארוכות כל כך והבנו את חשיבות הרצף, את חשיבות זה שאנחנו בית ופתחנו את תכנית הבוגרים שלנו שמלווה היום 350 צעירים. גם אנחנו הגענו לגיל 26 והבנו שצריך לעלות לגיל 27. אנחנו כל הזמן מדברים על פרידה וזה לא קורה, אז אנחנו מקימים עוד תכנית ולפני חמש שנים פתחנו את תכנית גשר לעצמאות של יתד יחד עם ידידתי.

אחד הדברים, שציינתי אותם גם כתמות מרכזיות, זה באמת הבדידות הקשה והצורך שיהיה שם מבוגר שיסייע לאורך הדרך, לפעמים באינטנסיביות כזאת, לפעמים באינטנסיביות אחרת, גם בהיבטים הרגשיים, אבל גם בחלק של מיצוי זכויות. מעבר לזה כלים שצריכים להחיל אותם הרבה לפני.

בהקשר של מיצוי זכויות יש לך לתת לנו כל מיני סוגיות שנוכל לבקש בקשות התאמה? אולי קצת לשפר את המערך?

אני חושבת שהחלק שדובר פה, החלק של סל שיקום, הממשק לאותם צעירים, אני מדברת בעיקר על צעירים שיש להם מורכבויות חיים קודם כל ואתגרים יותר גדולים. אני חושבת שזה פלח שזקוק ליותר מענים כולל סל שיקום, כולל הנגשה של מענים רגשיים, פסיכיאטריים וכו'. התפר, הממשק למשרד הבריאות הוא ממשק מאוד מאוד בעייתי ואני חושבת ששם יש שיפור גדול שצריך לעשות.

פה צריך להוסיף, בממשק, במעבר מהפנימיות, מה שקורה, אם יחסכו לילדי פנימיות הרווחה, הם מסיימים את הפנימיות ונחסכו להם כספים לילדים האלה, גם שארים, גם של יתומים, גם קצבאות ילד, נחסכו להם כספים ופעם במשרד הרווחה הייתה חצי משרה, הייתה מישהי שילד שהגיע לגיל 18 היה בא למישהי והיא הייתה נותנת לו את הכסף. לפעמים האבא חיכה בדלת והכסף, 30, 40, 50,000 שקל, היה עובר צ'ק והאבא היה לוקח את הכסף. או לפעמים ילד בן 18 שממש ממש ממש לא יודע מה לעשות עם כל הכסף הזה, לנו הגיעה צעירה לתכנית שבזבזה 60,000 שקל בשלושה חודשים.

יש נוהל יפהפה, כמו בחוק חיילים משוחררים, פיקדון, אם אתה מתחתן, אם אתה לומד, אם אתה קונה דירה, הוא לא מיושם כי חצי המשרה שהייתה כבר לא נמצאת שם.

למה?

שאלה מעולה.

אז תענו.

תגדירי מה שצריך לברר עכשיו.

את הכספים שנחסכו לאורך השנים של ילדי הפנימיות, בעיקר עבור חסרי עורף משפחתי, יש גם קצבת שארים - - -

יש תקן של חצי משרה שאחראי לממש את הזכות הזאת לכל חניכי הפנימיות וילדי האומנה. התקן הזה כרגע לא מאויש ואני יודעת שעובדים על איוש מחדש.

הוא קיים והוא לא מאויש? הוא לא בוטל?

הייתה סטודנטית, אבל כל שנה התחלפה סטודנטית.

זה תקן, לסטודנטית או עובדת, אבל יש תקן של המשרד שאחראי על זה, כרגע לא הצליחו לאייש את התקן מחדש ועובדים על זה.

אז אפשר לשלוח על זה שאלה, רק לוודא שיאיישו את זה. זאת אומרת התקן לא בוטל, זה לא לפתוח אותו מחדש, זה לוודא שיאיישו אותו.

זה סופר חשוב, זה קריטי.

כרגע כשאין עובדת במשרה הזו הכסף לילדים האלה לא נחסך. אין מי שייתן את ההוראה לחסוך.

לא, הוא נחסך, הוא לא יוצא החוצה.

הוא לא יוצא החוצה, רק הוא חייב לעבור דרך איש ש - - -

ויש סדר בזה. גם כשהתקן מאויש צריך לפעול לפי הנוהל.

עדנה, בעצם מה שאת אומרת זה שהנוהל הוא נוהל יפה וטוב, הסיפור זה האיוש והיישום.

הייתה לנו דוגמה שבשנתיים האחרונות הוא פעל מעולה, ברגע שהוא לא מאויש אז – תחשבו כמה חודשים נופלים בין הכיסאות.

אני עוברת לאיריס.

את שאלת לגבי מקומות שבהם יש דברים שצריכים לשים עליהם תשומת לב ספציפית, אני אדבר על צעירים וצעירות בוגרי שירות לאומי שהם חסרי עורף משפחתי, אבל מכיוון שברשות לשירות הלאומי אין הגדרה כמו חייל בודד, אין הגדרה - - -

ולמה זה ככה?

כי אין שם מי שיגדיר מי הוא בודד, כי אין הגדרה של צעיר חסר עורף משפחתי. כתוצאה, איכשהו בזמן השירות הלאומי נמצאו כל מיני פתרונות כאלה ואחרים, של מימון על ידי הביטוח הלאומי, דרך קצבת הבטחת הכנסה ולגור או לא לגור בדירות שירות לאומי, אם יש שם תקן מגורים או אין. איכשהו גומרים את השירות הלאומי, מסיימים את השירות הלאומי ואין להם את הזכויות של חיילים בודדים משוחררים, גם במלגות, גם בסיוע בשכר דירה.

ואני אגיד שבחוק חיילים משוחררים ההגדרה של בוגר שירות לאומי היא כבוגר שירות צבאי, אבל למעשה זה לא מוחל על חיילים בודדים.

אפשר ללחוץ יותר קדימה, כבר היה מערך ענק, הרשות לשירות לאומי כבר יצרה את כל המנגנון שיאשר חיילים בודדים, בנות שירות לאומי כמקבילים ומקבילות לבודדים, משרד הביטחון לא אישר את זה. ממה שאני יודעת, מהפעם האחרונה שדיברתי איתם, זה יושב על זה שכדי ליישם כל מנגנון ואת ההכרה במה שאושר הרשות לשירות לאומי עם משרד האוצר להעמיד לטובת זה עוד כסף. זאת אומרת כבר כולם אישרו, יצרו את המנגנון וזה לא תוקצב. זה מה שאני יודעת מלפני שנה.

שמעון, אני חושבת שהשר, זה מאוד מאוד יעניין אותו. שירה, מה שנעשה, קודם כל זה ייכנס לדיון, אנחנו גם ננסח פנייה לשר הנגב והגליל, בגלל שתחום הצעירים אצלו, שמעון פה ששומע את הכול, שאחראי על כל תחום הצעירים במשרד הנגב והגליל, אנחנו נפנה אליו בבקשה לקחת את הדבר הזה כפרויקט. אני חושבת שזה דבר מאוד מאוד משמעותי וזה לפתרונו לבדוק את הסיכומים הללו.

נעמה, אני רק אגיד בסוגריים, שאנחנו לא דנים פה ולא מתייחסים לצעירי החברה הערבית וצעירי החברה החרדית וגם על זה צריך לדון.

בוודאי, וגם יש עוד מעגלים נוספים שלא תמיד נכללים בתוך ההכרה בגלל שלא תמיד הם יוצאים מכל מנגנוני המסגרות, זה בוודאי. אבל אם אנחנו מנסות לייחד כרגע כל מיני נושאים ספציפיים שאפשר לפתור אז זה מאוד חשוב. זה אצל אורית סטרוק, נצטרך להוציא אליה פנייה ונחבר את זה.

אני רוצה לעבור לד"ר עורכת דין שירן רייכנברג שהיא מנחת הקליניקה לזכויות נוער וצעירים במצבי סיכון באוניברסיטה העברית. סליחה, את כבר בכל הקליניקות.

לא, הכול היה נכון. תודה על הקיום של הדיון הזה. אני ממש אקצר כי גם אמרו פה הרבה מאוד דברים שרציתי להתייחס. אני אפילו אקצר כדי ששירן חברתי מהקליניקות תוכל להוסיף כמה דברים. מה שאני שמעתי מכם זה בעיקר את הכאוס שאתם מתמודדים איתו בכל הזוויות ושהתפקיד שלנו זה למצוא פתרון ושיהיה עבורם אפשרי ונגיש וקל.

אני רוצה גם להציף, איריס דיברה על בנות ובני השירות הלאומי, והצעת החוק שלנו שחשבנו עליה מתבססת על ההצעה שנטע ואיריס כתבו בזמנו שהיא מאוד מרחיבה ומכילה הרבה מאוד מענים. דיברנו וחשבנו גם על אוכלוסיות שעוד מעט יישבו כאן, בוגרי חסות הנוער.

נכון, שהם גם בתוך החוק, יש לומר.

אומנה, דרי רחוב.

הם נכנסו. אבל כן יש אוכלוסיות שלא מתגייסות ואפילו לא עושות שירות לאומי ואז הן נופלות בין הרבה מאוד כיסאות.

בעצם נאמר שהחוק מתייחס למי שהם בוגרי המסגרות החוץ ביתיות שזה כפרי נוער, חסות הנוער, הכול, אבל לא מתייחס למי שמגיעים לחצר הנשית או לבוגרי הלל או חוזרים בשאלה.

לא, הוא מתייחס גם אליהם.

החוק שחוקקנו?

החוק שאנחנו כתבנו בעקבות הוועדה והוגש לשר מדבר על הצעירים - - -

אז החוק הזה הוא חוק יותר מרחיב, כי אז בשיחות שהיו לנו – אז אני מופתעת לטובה.

היו לנו חילוקי דעות עם כמה נציגים של המסגרות, אבל בתפיסה שלנו זה שילד אולי לא אותר בזמן ויצא לפנימייה לא צריך לגרור את זה לאורך השנים. לכן חוק חסרי עורף משפחתי, ההצעה שהוגשה אחרי הוועדה המקצועית כוללת גם מסגרות חוץ ביתיות, אבל גם צעירים מהקהילה, גם צעירים שחסרות העורף המשפחתית שלהם הייתה בגיל 16, 17, 20, יוצאים בשאלה שמודרים מהמשפחות שלהם בגיל 22.

זה ממש מרגש. אני שמחה שזה הורחב. טוב שעמדת המשרד היא עמדה מאוד – זה אפילו משמח אותי.

צריך לדבר על אוכלוסיות שפחות מקבלות הכרה ותקציבים, כמו הפליטים, ולחשוב גם בהקשר של אוכלוסיות של ערבים וחרדים שאנחנו פחות לפעמים רואים אותם בהקשרים האלה וכן צריך לחשוב איך אנחנו רואים גם אותם בתוך מכלול המענים שאנחנו יכולים לתת כי הם גם חלק מהחברה שלנו.

נגיד פליטים חסרי מעמד זו סוגיה בפני עצמה שהיא מורכבת וקשה. החברה הערבית, אי הנגישות לזה, זה בגלל פחות מודעות? בגלל מה פחות יודעים?

קודם כל הם לא מתגייסים וגם לא תמיד עושים שירות לאומי.

זה משהו אחד, אבל פה היא אומרת שבחוק זה לא רק מי ש –

זה סיפור אחר, אנחנו יודעים שבוגרי הפנימיות בחברה הערבית אפילו דירות גשר לעצמאות לא מלאות כי ברגע שהם צעירים נהיה כאן משהו אחר, זה נתק מהבית, אנחנו מנסים לפצח את זה. מבחינת החוק ברור שהם חלק, אבל בפועל אנחנו לא מצליחים ל - - -

אז אני אתן ספוילר, שאנחנו מפתחים דירות המשך לבוגרי פנימיות שהם יהיו כחלק מהמשך של הפנימייה, גם בחברה הערבית וגם בחברה החרדית. גם בחברה הכללית, אבל בחברות החרדיות והערביות יש משמעות של להישאר תחת ההגדרה של הפנימייה, לא לצאת ל - - -

אין ממש לגיטימציה לדיור.

ואז הלגיטימציה הזאת מבחינה חברתית היא מוכרת בגלל שהצעיר עדיין נשאר תחת איזה שהיא מסגרת. גם הבנות.

שהיא מותאמת אליו תרבותית.

שהיא מותאמת תרבותית, שתדבר כישורי חיים ותעסוקה בהמשך. לוח הזמנים גם ברור וידוע לנו, קיבלנו את כל האישורים. ברגע שמוכן המכרז החדש אנחנו מיד יוצאים לקולות קוראים ואפשר יהיה להמשיך למסגרות האלה.

זה יהיה מדהים.

אז גם הרבה בשורות משמחות. גם שירן ושרון בקליניקה שלהן וגם שירי ואני בקליניקה שלנו נתקלות בהרבה מאוד סוגיות של סיוע משפטי לבוגרות. ביטול הדוחות זה משהו שהפך להיות חלק כל כך משמעותי, פנינו לייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים בבקשה להתמודד עם כל הדוחות האלה, במיוחד לגבי קטינים, או שקיבלו את הדוחות מקטינים וצעירים חסרי עורף, כי זה כבר נהיה משימה - - -

והם משתפים איתכם פעולה בייעוץ וחקיקה או שאתם נתקלים בחומה כלשהי? יש היענות?

יש היענות. יש עכשיו פנייה ששלחנו לגבי נוהל של קצבת שארים אז משרד המשפטים כן ענה לנו והם אמרו שזה מצוין ששלחנו.

שווה לשאול, נשמח לדעת מה הסטטוס.

ויש הרבה מאוד ציפיות, אנחנו יודעים שהסיוע המשפטי לא תמיד נותן את המענה ואז זה מגיע אלינו ואנחנו - - - זהו, אני שמחה לשמוע את כל מה שדובר פה.

קודם כל אני יוצאת מכם ממש מעודדת, אני רואה שדברים קרו, זה ממש תענוג לשמוע, כי התפקיד שלנו ללחוץ שיהיו משאבים וללחוץ שזה יקרה ולעמוד איתכם לגמרי, אבל כל הכבוד על העבודה המשרדית מהפעם האחרונה שדיברנו, זה ממש תענוג לשמוע.

אני כן אגיד שקצת חסרים מהביטוח הלאומי, להבין איך אפשר אולי להקל ולהיטיב את התנאים של הקצבאות או הכרה בכל מיני פגיעות שמשפיעות על ה - - -

במושב הבא שיהיה את דיון ההמשך אנחנו נבקש גם את הביטוח הלאומי, אני אשמח גם לשלוח לכן הזמנה אם תרצו גם להגיע לדיון הבא, זה יהיה ממש כבוד שתבואו ותהיו חלק.

אני עוברת לעורכת דין שרון ציונוב. שלום, איזה כיף לפגוש אותך סוף סוף. אני מכירה אותך מהרשתות, אבל עכשיו אני רואה אותך.

תודה שהזמנתם אותי. האמת שזה מדהים, מאוד נהניתי עכשיו לשמוע את התכניות קדימה. אנחנו, הקליניקות המשפטיות הפכו להיות, מה שנקרא אנחנו כבר בתוך הגופים הרשמיים שנותנים שירות. בסופו של דבר עו"סיות יתד, ניצוץ, מכל הארץ, כי אין מענה - - -

אתם גם עוזרים המון לנו, אז תודה תכלס, זה ממש נכון. אין מה לומר, אנחנו מאוד נעזרים אצלנו גם בקליניקות, גם בפניות ציבור וגם בחקיקה וזה ממש חשוב.

זה רק לא מספיק. אם מגיעות עו"סיות מהדרום לדבר איתנו בהרצליה זה אומר שיש מחסור מאוד רציני וגם אי אפשר לבנות על קליניקות. שירן אמרה, המסה היא מטורפת מבחינת דוחות והבירוקרטיה הזאת, זה נעשה איזה שהוא משאב מיסוי חדש, דוחות של המשרד להגנת הסביבה, ניתנים על ידי שוטרים, אין עם מי לדבר, אין למי לפנות, אין למי לפנות כדי לבטל. זאת אומרת אף אחד לא עונה אף פעם, לא משנה כמה פעמים כתבנו. חבר'ה צעירים שמסתובבים עם השקים שלהם ואין להם דרך להתמודד עם זה.

כמו ש-ל' תיארה עם הדוחות שפתאום היא קיבלה.

זה דוחות, זה מעגל, כל מיני מצבי – כדי לישון בבית חולים, אין להם איפה לישון אז הולכים ומזמינים אמבולנס ופחות או יותר הולכים לישון בבתי חולים. זה מסה שאין לנו אפשרות באמת - - -

שרון, סליחה שאני עוצרת איתך, אני מציעה שאת הדיון הבא נייחד לסטטוס התהליכים, אבל לכל הסיפור באמת של חובות טיפול ואיך המנגנונים, חלק מהם, שדיברנו על זה בפעם קודמת, שזה הוצאה לפועל, דוחות, כל הדבר הזה, ביטוח לאומי גם אפשר להכניס לפה, להבין איך אפשר לייעל. אם נייחד לדבר הזה איזה שהוא דיון, אנחנו נתייעץ גם את מי כדאי להביא.

מי אחראי על הדוחות האלה?

אנחנו יוצאים לפגרה. יהיה אפשר לעשות את הדיון בצורה מאוד רצינית, רק באמצע אוקטובר הוא נפתח, נכין את זה באמת למושב הבא.

משרד הבריאות זה אחד הדברים המורכבים והקשים שכולנו עכשיו - - -

גם עם ההועדות?

יוצאים ילדים עכשיו זכאי סל שיקום שנמצאים לנו על הידיים.

וגם הכפילויות האלה, שלא נותנים כפילות ויש את העניין של בחירה בין סל בריאות, סל רווחה, שזה ההועדות.

לא.

כן, בטח. אני מכירה הרבה פניות ציבור. אבל באמת לדעתי כדאי, אם עשינו פה דיון שדיברנו על החשיבות זה בדיוק המקום שנוכל גם לראות איפה אנחנו פותרים את הסיפורים האלה שאני באמת מאמינה שאפשר לתקן. זה אפילו לא עניין כלכלי, זה עניין של רצון לעשות פה תיקון.

זה רעיון מעולה מפני שלא יכול להיות שהמדינה מצד אחד תהיה עסוקה בלתת את הדוחות ולא לתת מענה ומצד שני כל האנשים הטובים פה ינסו לפתור בעיות שבעצם אנחנו יוצרים.

ואת אומרת שאת לא מצליחה להגיע לאותם גורמים אז איך אנחנו מצפים בכלל ש - - -

הוא בעצם אומר שיבקשו להישפט, אבל אנחנו מטילים עליהם נטל שאם בית משפט לא יקבל את הטענה שלהם ויש לנו מקרים, אי אפשר להסביר כמה – באמת אם היה לנו זמן הייתי מספרת לך סיפורים שאת לא מאמינה.

אני זוכרת שהייתה לי אחת מפניות ציבור על חוב על רב קו. חוב של אוטובוס, משהו בדיחה, שהפך להיות איזה נטל כזה נוראי.

אז קודם כל קבענו שזה משהו שאנחנו נעשה אותו. גם עודד סלומון, מנכ"ל ארגון 'מצמצמים רווחים' ואז נעבור לשתיכן ונוכל להקריא דברי סיכום.

צוהריים טובים. כמו שהצגת אני מנכ"ל 'מצמצמים רווחים', אני שמח על ההזדמנות שלי להגיב ולדבר כאן לפני הוועדה כי אנחנו לא עמותה טיפולית, אבל אני רוצה להציג דווקא את הפן ומהכיוון של עמותה שמתמחה בליווי אישי הוליסטי של צעירים וצעירות בגילאים האלה של 20 עד 30 ולפעמים מבחינתנו זה כבר מתארך מעבר לזה ואנחנו מגיעים ל-34 ו-35 של צעירים חסרי עורף משפחתי תומך שמגיעים מהפריפריה החברתית, כלכלית וגיאוגרפית לאחר שירות צבאי או לאומי ולקראת המעבר והשתלבות בחיים האזרחיים.

אנחנו עושים את זה, כמו שאמרתי, בליווי אישי באמצעות מנטורים מתנדבים במגוון תחומי חיים, שזה יכול להיות תעסוקה, לימודים, ליווי פיננסי לעצמאות כלכלית, דיור, חברה וקהילה, אנחנו עושים את זה בתכנית של שנה עד שנה וחצי הליווי הזה מתרחש, וחלק מאוד חשוב, והוא הוזכר גם היום, זה הנושא של יכולת לתווך להם ולסייע להם בכל אותם חסמים בירוקרטיים מול גופים, גם אם זה מול רשויות וגם גופים פיננסיים וכדומה, וגם נושא של בדידות שדובר כאן.

במעטפת הזאת ובקשר המאוד משמעותי שנוצר במסע המשותף הזה אנחנו יכולים ללוות אותם ונוצרים קשרים אישיים כשהם מגיעים גם כמשפחה מאמצת למפגשים עם המשפחה, לסופי שבוע, והרבה פעמים הקשרים האלה נמשכים גם אחרי, למשך שנים. אנחנו פועלים כבר שמונה שנים ויש צעירים ומשפחות שעד היום נמצאים בקשר כזה. שמענו כאן את הצעירים כמה זה איזה שהוא עוגן משמעותי וחשוב עבורם.

שמענו על המענים שקיימים עד סיום התיכון וגם המענים החלקיים בצבא וכדומה, אבל אנחנו מדברים על החשיבות של רצף של אותם מענים בשלב הזה שהוא כל כך משמעותי במעבר מהצבא והמסגרת הזאת לחיים האזרחיים והליווי הזה. אני יכול להתחבר גם מעצם זה שאנחנו יושבים פה ונמצאים בפנימייה, אז כ-30% מקרב אותם צעירים וצעירות שאנחנו מלווים מגיעים באמת מפנימיות, מחסות הנוער, מכפרי נוער וכדומה, אבל אני רוצה לומר ואתם יודעים את זה, שיש הרבה מאוד צעירים שמגיעים מהפריפריות האלה שהם לא יוצאי מסגרות כאלה והם צריכים להתמודד עם זה בייחוד כשהם מסיימים את השירות הצבאי והם חוזרים לאותם מקומות שבהם הם גדלו ואין להם שם שום פתרונות. אז או שהם צריכים לעבוד מאוד קשה ועוד יותר קשה, או שהם בעצם לא יכולים לקבל את האפשרות הזאת.

בסופו של דבר מה שאני רוצה לומר זה שאנחנו עובדים היום בשיתוף פעולה קרוב עם יתד, בתחום המנטורינג שזה איזה שהוא תחום בתוך יתד, אבל הוא תחום יחסית שהוא קטן ומצומצם ואנחנו מתמודדים ביום יום – לא אמרתי, אנחנו עד היום ליווינו מעל 1,100 צעירים וצעירות באמצעות 1,100 חונכים, מנטורים ומנטוריות. אנחנו מתמודדים לאורך כל הדרך עם פער מאוד גדול בין הביקוש להיצע, בין הצורך לבין מה שאנחנו יכולים לספק כי אנחנו נסמכים על משאבים פרטיים שאנחנו מגייסים ואנחנו מוגבלים במשאבים האלה. אז בשנה אנחנו מלווים סדר גודל של 230 צעירים וצעירות, מיתד אנחנו מקבלים את המקסימום, שזה עבור 105 צעירים, וגם השם התמיכה היא חלקית, לא תמיכה מלאה עבור העלות השנתית הזאת.

בסופו של דבר אנחנו עושים את העבודה, אבל אנחנו מרגישים שמבחינתנו ומבחינת הצעירים, קודם כל לא אנחנו, אלא הצעירים, ברגע שאנחנו נוכל להרחיב ולתת את המענה להרבה יותר צעירים אנחנו נוכל לתת להם בסופו של דבר את המעבר היותר חלק לכיוון של באמת מימוש עצמי, של מימוש פוטנציאל, של צמיחה אישית שעל זה אנחנו עובדים.

לכן אמרתי, אני שמח שנתתם לי כאן את הבמה ואני מבקש, כי יש עוד שניים, שלושה, ארבעה ארגונים משמעותיים כמונו שעושים את העבודה, אנחנו רוצים להיות חלק מהדיון ומהוועדה ואנחנו מבקשים ונשמח להשתתף בדיוני ההמשך.

בשמחה רבה.

מבחינתנו זה חשוב על מנת שנשמור על הרצף, נרחיב את המענים, כי יש לזה גם משמעות תקציבית, שנוכל לאתר את התקציב הדרוש לזה. אז תודה לכם.

תודה רבה. אני אעבור לשתיכן. נתחיל איתך.

שמי סיגל, אני עובדת בקבוצות רווחה פה בפנימייה בבן שמן, עובדת סוציאלית, ואני רוצה לדייק את הצורך שאני מזהה. אנחנו מדברים על הרצף במעבר בין פנימייה לשירותים שיש אחר כך, אז אנחנו כפנימייה נותנים מעטפת שנותנת תחושה של בית לאותם ילדים שלפעמים פה מכיתה א' וזו חוויה שהם חוזרים ואומרים שזו חוויה משמעותית וביום אחד הם אמורים לסיים פה, עם כל ההכנה שאנחנו עושים ביום אחד הם מסיימים פה ומתחילים משהו חדש, שזה צבא וגשר לעצמאות וכל הפתרונות שיש, אבל אין איזה שהוא רצף. זאת אומרת זה כמו שאני אגיד לילד שלי: עכשיו אתה מתגייס לצבא אז אני גם משחררת אותך מהבית.

בעצם אני רוצה לומר שחסר פה איזה שהוא שלב עדיין בפנימייה של לאפשר להם להיות כאן, לא רק עם רכזת בוגרים, עם מעטפת גדולה יותר, כמו שהייתה עד סוף י"ב, של עובד סוציאלי, של איזה שהוא מדריך שיהיה איתם ויתמוך בהם במעבר ויעשו את זה יותר הדרגתי. זאת אומרת שהם יעברו לצבא אחרי שהם כמה חודשים נמצאים פה, או שיעברו לגשר לעצמאות כשהם כבר פה והם בצבא ועזרנו להם לעבור איזה שהוא שלב ובעצם אנחנו עושים את זה הדרגתי. אנחנו לומדים שלעשות שינויים צריך לעשות הדרגתי ולא בבת אחת את כל השינויים שאנחנו גורמים להם לעשות בבת אחת.

אני יכולה רק להגיד במילה שיש לנו, למשל אני רואה את זה עם ילד, אני מדברת בעיקר על חסרי עורף שאין להם שום דבר בבית, אין לאן לחזור בכלל, כל השנה הוא היה כאן ועכשיו הוא הולך לצבא והוא הולך לגשר לעצמאות והוא לא מבין איך הוא יכול לעזוב פה וישר ללכת לגשר לעצמאות ובאוגוסט, שזה עוד מעט, גם להתגייס. אני חושבת שצריכה להיות איזה שהיא תקינה למעברים האלה.

זה רכזי בוגרים.

זה לא מספק, אני מדברת על מענה יותר רחב.

בתפקיד האחרון שלי ניהלתי את ארגון 'בזכות', ארגון שמקדם זכויות של אנשים עם מוגבלות. אני אקדים ואגיד שבכובע הזה אנחנו מכירים את חוק שיקום נכי נפש בקהילה שהוסבר פה לפני ולפנים, גם היינו שותפים לניסוח, גם מאוד מאוד מעורבים במעקב וביישום ועוד שנייה אני אחזור לזה. הכובע הרלוונטי פה הוא שלפני שבע שנים, תיכף אני אגיד למה אני מדגישה את זה, ניהלתי את מערך הקליניקות במרכז האקדמי למשפט ועסקים ואז ביחד עם איריס ניסחנו את הנוסח המקורי של הצעת החוק, ושבע שנים, ואני תיכף אחזור גם לזה.

יש שתי בקשות. דבר אחד, אני לא מומחית, נאמרו פה דברים מאנשים שמכירים יותר ממני, אני משפטנית, אני בכובע המשפטי, לא רק את הצעת החוק של משרד הרווחה אני מאוד מאוד שמח לראות אותה, יש לי ניסיון בקידום חקיקה, אני אשמח לראות. אני ראיתי את הנוסח שהונח על שולחן הכנסת ואני רוצה להגיד שאני מוטרדת, אני חושבת שהוא צומצם. החוק המקורי נוסח על בסיס חוק שיקום נכי נפש בקהילה, עם כל הניסיון וכל הידע, בלי הפסיכיאטריה, בלי הסטיגמה, אבל בתור מודל, והדברים האלה יצאו מהנוסח שהונח על שולחן הכנסת וחבל, חלק מהם לא קשורים לתקציב.

אני אתן שתי דוגמאות. ועדות ערר. כמה זה קריטי בחוק שיקום נכי נפש בקהילה כשהאדם פוגש את הוועדה, לא מקבל את מה שהוא רוצה ויש לו ועדת ערר. זה נמחק מהצעת החוק, אני לא יודעת למה.

היא לא מוגשת ההצעה הזאת, היא לא רלוונטית, כי היא רק הייתה בטרומית ותשובה פורמלית, זו שאלה אחרת אבל לא משנה, שזה יעלה מחדש כהצעת חוק ממשלתית. כך זה נעצר שם. אז ההצעה ההיא, לא ממשיכים לעבוד עליה, זו הצעה חדשה.

אני מתייחסת כרגע להצעת החוק שהונחה על שולחן הכנסת ואני אומרת מה בעיניי דברים קריטיים שחסרים בה.

זה מה שהיא אומרת. אני אסביר, ברגע שמתחלפות כנסות מה שעבר רק בטרומית נמחק.

אני אגיד יותר מזה, מה שגם אין לו השפעה תקציבית והוא באמת משהו שאפשר לתקן אותו, זה בוועדות ממש אפשר להטמיע. חוק הרי לא כמו שהוא נכנס ככה הוא יוצא, אז אלא אם כן זה כרוך עכשיו באיזה אלמנט תקציבי שלא נוכל לממן אותו וזה משהו כזה שאפשר לתקן, אז לחלוטין זה בדיוק המקום לא רק שתגידי לנו, אלא ממש תבואי לדיון ונתקן את זה ביחד כולנו.

אני מבטיחה להגיע. אני אתן עוד דוגמה קטנה, הנושא של מעקב לאורך השנים. הצעיר עובר שינוי לאורך השנים, הוועדה צריכה לפגוש אותו שוב ושוב.

אני לא אעבור עוד הערות תוכניות כי אני מבינה שהצעת החוק שונתה. אני כן רוצה להגיד תקציבית שמשרד הרווחה, בכובע שלי כארגון 'בזכות', עבדנו ביחד, מה זה עבדנו ביחד? אנחנו היינו הקטנים, משרד הרווחה הוביל הצעת חוק אדירה, עתירת תקציבים, רגע לפני שהממשלה התפרקה, חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות, בואו לא נפחד מתקציב. אם יש חוק יקר שהמשרד מאמין בו ומקדם אותו, נפלא, לא צריך לצמצם.

שוב, השר עכשיו נלחם שהוא יוחרג מקיצוצים רוחביים, אני לא מסנגרת על הקואליציה הזאת, כן? אבל במקרה אני יודעת איזה אתגרים עוד ישנם שם ועל זה שהחוק שעבר, התקנות שלו לא הולכות להיות אפילו ב-2024, לפי מה שראיתי בכנס האחרון שהיה לפני כמה ימים בכנסת, התקנות שלו כנראה יידחו לעוד שנה. זאת אומרת בין מה שעובר לבין יישום, אני מאוד מאמינה ביישום, אני קיצונית בקטע הזה כי אני יודעת שהרבה דברים נשארים בחוץ ובינתיים המערכות רומסות ורומסות ואני מעדיפה לייצר סוף סוף את אותם מנגנוני הכרה שיהיה אפשר לתקן.

אני אתן לך רק דוגמה ממש הכי קטנה. החוק הראשון שהעברתי היה חוק דמי מחלה מלאים מהיום הראשון לחולי סרטן ומחלות כליה. החוק הזה הוגש לכל המחלות הקשות והצמצום הזה היה לי מאוד קשה, אבל זה היה או שלא יהיה חוק או שיהיה חוק. עכשיו קרוהן, קוליטיס, כאלה, אפשר להוסיף את זה לחוק. זה כבר הרבה יותר פשוט מאשר שלא יהיה בכלל הכרה ולהכיר בדבר הזה. זה נורא, כי הלוואי שהיה שר אוצר סוציאליסט והיינו עובדים ביחד והיה מדהים, אבל אני אומרת שהמדיניות היא לא כזו, אז אנחנו מי שדוגלות במדינת רווחה, שיטת הסלמי של הרווחה, זה עדיף.

אני איתך במדינת הרווחה, אני חולקת על שיטת הסלמי. אני יכולה לתת דוגמאות שאני הייתי שותפה, אני כל כך זקנה שהייתי שותפה לחוק זכויות נפגעי עבירה ואמרנו שזה פרק אחד מתוך שלושה, ברגע שהחוק הזה עובר מיד מכניסים את הפרקים הנותרים, זה לא קרה עד עצם היום הזה.

אם זה הכול או כלום, אני הולכת פה עם הרווחה, אני יודעת כמה קשה. אני לא בעד הכול או כלום כשזה לא יהיה.

לא, אני בעד להתחיל מ – אנחנו מנהלות דיון כרגע, בואו נראה נוסח ונדבר עליו, אני רק אומרת בואו לא נוותר מראש, בואו לא נצמצם מראש.

חוק שירותי רווחה עדיין לא התקדם כמו שצריך.

יש תת ועדות שיושבות וזה תמיד לוקח יותר מזמן ממה שצריך, אבל זה חוק שלם. אני אתן דוגמה מחוק שהייתי מעורבת בו, פרק הנגישות, הוא עדיין לא הושלם וזה לוקח שנים, אבל באופן הדרגתי הולכים לקראת משהו מאוד מאוד גדול.

מה שאני כן יכולה להגיד זה שאם המשרד כבר עושה קפיצת דרך ומרחיב את זה זה מבורך בטירוף, אם אפשר גם לדחוף נדחף את זה. כן יש דיוני ועדה, בתפיסה אני ממש ממש איתך, במה שקיים אני יותר סקפטית בגלל שראיתי עד כמה זה מאוד מאוד קשה.

בואו נהיה אנחנו אלה דוחפים ומשרד האוצר - - -

כן, ממש, ממש.

עוד משפט אחרון שהוא כן קשור לזה ולא קשור לזה. דיברת פה על הישיבה הבאה, אני הייתי שמחה, אני אחרונה לפני דברי הסיכום, אני אשמח אם בדברי הסיכום תכללו איזה שהוא לוח זמנים. הזכרתי קודם, לפני שבע שנים התחלנו עם הצעת החוק הזאת, אנחנו מאבדים דורות של - - -

אמרתי, במושב הבא.

מתי הצעת החוק תונח בפני משרד הרווחה לפרסם את זה, איזה שהוא לוח זמנים.

אם זה ממשלתי זה תלוי בשר. קארין אלהרר ואני ישבנו עם השר, כי רצינו לקדם כבר את החוק וחיכינו לזה, הבאנו טיוטות, הייתה שיחה באמת טובה והוא אמר שהם מעוניינים בזה.

הוא קיבל את החומר, הממ"מ פנו אלינו שלשום כי הם רצו לקבל עוד חומרים.

אני ממש אשמח שכל מה שעלה, תשלחו לי בבקשה את כל החומרים.

זה מחקר עדכון, לא מחקר חדש, יותר קל לקיים אותו. אולי בכנס הבא נוכל להציג אותו.

כל המצגות וכל החומרים, אנחנו נעלה את זה באתר הישיבה, זה יהיה זמין גם לציבור וגם כמובן בתוך הבית.

גם נטע נתנה לנו פה קלוז'ר טוב לממ"מ, שבאמת אנחנו בדיוק ביקשנו את העדכון של הממ"מ האחרון, זה ייתן לנו גם איזה קורפוס יותר עדכני להסתכל עליו. אני גם אעשה מעקב עם השר כדי לראות שאכן הדבר הזה באמת קורה. הפגישה הייתה טובה, הפגישה שלנו, הח"כיות, איתו, אני גם מקבלת חלק ממה שאמרתם, אולי כן לנסות לקפוץ ולהעז, אני פשוט רואה בראש אובדן הכנסות והשקעות מדינה ואז אני רואה את הקיצוץ הרוחבי הבא, אבל בסדר.

אני מצטערת שהתעכבנו היום והכול, אבל זה היה חשוב לכולנו. אני גם אומרת לא רק תודה גדולה לכם, הבוגרים והבוגרות והמדריכים, אתם ממש מוזמנים לדיונים הבאים. כמו שאמרו לכם פה, הקול שלכם היה ממש משמעותי ואין דבר יותר חשוב שמי שכותבים את המדיניות ועושים את הכול שומעים אתכם עוד ועוד, תמיד טוב לשמוע שוב, זה תמיד מחזק וממלא, אז התודה הגדולה ביותר באמת היא לכם.

תודה לצוות הוועדה והצוות של הכנסת שהגעתם לכאן, תודה לכל השותפים והשותפות, וכמובן תודה לך על האירוח הכי מדהים שיש.

תודה לאבי על היוזמה.

תודה לאילנה.

אבי הוא שחקן הנשמה הכי מדהים שיש לדבר הזה. אני תמיד אומרת, יש לנו פה משימה להעביר את החוק הזה, זאת ההיסטוריה שצריך לעשות פה, אז אנחנו נעשה את זה ונדבר גם לגבי הדיונים הבאים ואולי באמת נעשה אחת לשבועיים-שלושה במושב הבא.

סיכום והחלטות מביקור הוועדה בכפר הנוער בן שמן לבחינת מענים לצרכי צעירים וצעירות חסרי עורף משפחתי על רקע קשיי צעירים בני 18 ומעלה חסרי עורף משפחתי לממן טיפולים נפשיים, לימודיים, אקדמיים, מגורים ועוד.

הוועדה פונה לשר הרווחה לפעול לקידום חקיקה לתמיכה בצעירים חסרי עורף משפחתי לפחות עד הגיעם לגיל 26 והגעתם לכדי עצמאות כלכלית, סיום לימודים אקדמיים ומציאת מקום עבודה.

הוועדה פונה למל"ג ולמשרד הרווחה לפעול למימון מלא של לימודים אקדמיים של בוגרי פנימיות רווחה שהם צעירים חסרי עורף משפחתי. הוועדה סבורה שהתמיכה בצעירים חסרי עורף משפחתי צריכה להכיל מעטפת מלאה עבור צעירים אלה הכוללת כתובת להכוונתם בשנים הראשונות והקריטיות של עיצוב חייהם הבוגרים ובכלל זה רכזים הפועלים כמנטורים מלווים וככתובת והדרכה למיצוי זכויות, מימון טיפולים נפשיים ועוד. הוועדה פונה לשר הרווחה לכלול סל מענים כאמור בחקיקה.

הוועדה פונה גם לשר הבריאות לפעול בחקיקה לסל מענים כאמור בהקשר לטיפולים הנפשיים והפסיכיאטריים הנדרשים לטיפול של צעירים חסרי עורף משפחתי בוגרי פנימיות רווחה.

הוועדה פונה לשר הביטחון ולרמטכ"ל לפעול להעמקה ולהרחבת התמיכה הכלכלית, הנפשית והרווחתית והפיקודית הדרכתית לבוגרי פנימיות רווחה חסרי עורף משפחתי במטרה להפחית את שיעורי הנשר משירות צבאי בקרב פלח אוכלוסייה זו, במיוחד על רקע חשיבות הניסיון התעסוקתי והיכולות האישיות המוקנות במסגרת זו לצד המשך מסגרת עבורם.

הוועדה פונה לשרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות ולשר הרווחה להגדלת תקני רכזי בוגרים במסגרת מינהל החינוך ההתיישבותי מפנימיות הרווחה על מנת לוודא מתן תמיכה ראויה ומלאה לכלל בוגרי פנימיות הרווחה שבגיל 18 עד 26.

הוועדה פונה למרכז השלטון המקומי לפעול להגדלת תקציבים ותקנים ברשויות המקומיות לטובת הגדלת התמיכה הנפשית והרווחתית של רשויות לצעירים חסרי עורף משפחתי ובכלל זה הגדלת תקני פסיכולוגים ועובדים סוציאליים.

הוועדה תפנה לגורמים שונים שבהם נמצא שקיימת התניית מלגות ותמיכה בהם בהגשת תצהיר עורך דין ו/או נוטריון, שאת זה נעשה ביחד, בדבר היותם צעירים חסרי עורף משפחתי.

הוועדה פונה לשר הרווחה להנחות את אנשי משרדו לאיוש מיידי של התקן הייעודי המטפל בשחרור כספי קצבת שארים של יתומים חסרי עורף משפחתי.

הוועדה פונה לשרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות להנחות את ראש הרשות לשירות אזרחי לאומי ואנשיו לפעול להסדרת שוויון זכויות בוגרי ובוגרות שירות אזרחי לאומי שהם חסרי עורף משפחתי לאלו שהם בוגרי ובוגרות שירות צבאי חסרי עורף משפחתי ולתקצב זאת בהתאם.

הוועדה פונה למחלקת ייעוץ וחקיקה בבקשה לקבל עדכון סטטוס בדבר הטיפול בביטול דוחות וחובות של צעירים חסרי עורף משפחתי.

אם פספסתי משהו גם תגידו ונעשה ואני מזכירה שיש כאן את הכלי של שאילתות, אם צריך שנשלח שאילתות למשרדים ולבדוק גם דברים יותר פרטניים, אז ממש בשמחה.

תודה רבה לחברת הכנסת נעמה לזימי על הפורום ועל הוועדה ועל הלב הענק שיש לך לדברים האלה.

תודה רבה.



הישיבה ננעלה בשעה 16:00.