פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



12

03/07/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 2
מישיבת ועדת המשנה לספורט של ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ד בתמוז התשפ"ג (03 ביולי 2023), שעה 12:30

טיפוח ספורטאים צעירים - הדור הבא של ספורטאי ישראל

חברי הוועדה: היו"ר – סימון דוידסון
יבגני סובה

ולדימיר בליאק
יאסר חוג'יראת

חנן דצינגר - סגן ראש מינהל ספורט, משרד התרבות והספורט

גיא דגן - מנהל תחום דעת וממונה על החינוך הגופני, משרד החינוך

שוקי זוהר - שדלן, המועצה להסדר ההימורים בספורט

יורם כהן - מנהל אגף מקצועי, התאחדות ספורט בתי הספר

עמירם הלוי - יושב ראש, איגוד הכדורסל

שי אברהמי - מנכ"ל, מכון וינגייט

אייל אהרנסון - מנהל האקדמיה למצוינות בספורט, מכון וינגייט

יאיר טלמון - מנהל המחלקה לאיתור וטיפוח כישרונות בספור, מכון וינגייט

יואב פרידמן - מ"מ מנהל האקדמיה, מכון וינגייט

סלמון אבבה - רכז, ליגת אלופות לשכונות

קובי גנון - מנכ״ל, ליגת אלופות לשכונות

פאסיל טפרי - שחקן, ליגת אלופות לשכונות

אסובלאו גובאו - שחקן, ליגת אלופות לשכונות

דוד דהן - יו"ר, הארגונים החברתיים בכנסת

תהילה מלאכוב - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

יעקב טומרקין - ספורטאי אולימפי

ירון שרים - בעלים של חברה

רונן גכטברג - ספורטאי

חגי פלק - מאמן כדורסל ומאמן מנטלי


רומי בליאק – ספורטאית

אתי דנן

אתי בן-שמחון

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

טיפוח ספורטאים צעירים - הדור הבא של ספורטאי ישראל

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת המשנה לספורט בנושא: טיפוח ספורטאים צעירים. זה מושג שהוא מאוד גדול כשאנחנו מדברים על ספורטאי צעיר. אבל לפני שנתחיל לצלול לתוך הנושא, באמת, אין לי מילים כמה אני רוצה לשבח את הנבחרת הצעירה ואת נבחרת הנוער, ואת כל מה שקרה לקראת הקיץ הזה בהתאחדות הכדורגל. באמת, אחרי 47 שנים, הישג אדיר, אנחנו נהיה באולימפיאדה בכדורגל. זה לא קרה סתם, זה לא פוקס. זה באמת תהליך ארוך של השקעה בצעירים. לפני שנתיים נפגשתי עם בוני גינצבורג, והיה שם יועץ הולנדי, משה סיני, וסיפרו לי על תהליך שעובר בתוכנית לכדורגל, כל נושא של הפנימיות. כל נושא של איתור שחקנים צעירים, השקעה בדור הצעיר, ואנחנו רואים את התוצאות. התוצאות האלה קורות בגלל השקעה, בגלל מאמנים, בגלל נשמה גדולה של שחקנים. סוף סוף אנחנו רואים שחקנים שבדקה התשעים לא נופלים מהרגליים, לא מאבדים את הכדור וסופגים גול, אלא להיפך – היו הרבה מאוד משחקים שדווקא אנחנו, בדקה התשעים הצלחנו לכבוש. אני רוצה באמת להגיד רק מילים חמות להתאחדות הכדורגל. זה לא קרה מהיום, זה תהליך. זה גם ליושב-ראש הנוכחי, וגם הקודם, וגם הקודם.

כשאנחנו מדברים על ספורטאים צעירים, זה מתחיל בגיל מאוד צעיר. אני כאחד שכל החיים שלו עסק באימון, עברתי על בשרי את הנושא הזה של להשקיע, לאמן ספורט צעיר. אני רוצה להגיד לכם שמאוד קשה במדינת ישראל לעשות ספורט, מאוד קשה. אתה צריך להיות משוגע אמיתי לדבר. אתה צריך להיות באמת עם רצון אדיר להשקיע בספורטאים כשאתה מאמן אותם. היה לי מאוד חשוב שיהיו פה דוגמאות. חוץ ממכון וינגיט, ומשרד החינוך, ומשרד הספורט שנמצאים פה, היה לי חשוב מאוד להעביר את המשוואה הזאת שאני קורא לזה משולש שווה שוקיים. בלי ההורים, לעולם לא יהיה ספורטאי, לעולם. כל העומס עליהם הכלכלי, ההסעות, השכנועים, התזונה. לעבור משברים, להיות איתם בהצלחות, בכישלונות, ממש לא פשוט הנושא הזה. הבית שלי ספורטאית, אני אומר לאשתי, את צריכה לשים כובע של נהג מונית, כי כל היום זה הסעות. יש לנו דור צעיר, שזו בעצם הבת של חבר הכנסת ולדימיר בליאק, שהיא שחיינית צעירה. ויש לנו את אחד השחיינים הגדולים בהיסטוריה של השחייה הישראלית, עם ההישג הכי גדול במשחקים האולימפיים, יעקב תומרקין, שגדל בווינגיט בפנימייה. חשוב לי היה שישמעו מה זה ספורטאי שגדל במדינת ישראל, את הדברים הטובים והדברים הפחות טובים.

הצלע השלישית, זה בעצם הצלע של המאמן. כשעשינו הרבה מאוד דיונים, ודיברנו על הנושא הזה, ויש פה אנשי מקצוע, ותמיד אני אומר ואני חוזר – ללא מאמן שמשקיעים בו בהשתלמויות, שמשקיעים בו בהתקדמות בדרגות של מאמן, ששולחים אותו לחוץ לארץ, אם זה לתחרויות, ואם זה למחנות אימונים כדי שיראה מה קורה בעולם. אם זה מאמן שדואגים לו גם לשכר הולם. לעולם לא יהיו לנו ספורטאים. אז המשולש הזה אנחנו נדבר עליו היום. אני אשמע גם מהמדינה מה היא משקיעה – כסף. בסוף, צריך כסף. נמצא פה חנן דנציגר. אני רוצה לשמוע מה המדינה משקיעה בפרויקטים של קידום צעירים. האם הכסף עובר? האם התוכניות מתקדמות. נשמע ממכון וינגיט לגבי הפרויקט של הפנימייה, אקדמיה למצוינות. נשמע גם את יורם כהן שהוא שנים עוסק בנושא הזה של טיפוח ספורטאים צעירים. נמצא פה המפקח הכללי של החינוך הגופני במשרד החינוך. נשמע מה אנחנו צריכים לעשות. גם מחר יש פה דיון שאנחנו נשמע ממך. מה אנחנו צריכים לעשות כדי שכל האנשים המקצועיים ייכנסו גם לעולם של בתי הספר כדי לאתר את הספורטאים ולעזור בקידום הספורטאים הצעירים.

נשמע את רומי. ראשונת הדוברים. אני רוצה לשמוע ממך מה זה אומר להיות ספורטאית צעירה. בת כמה את?

אני בת 10.5.

ואת שחיינית. אני רוצה לשמוע דווקא ממך מה זה אומר, ואחר-כך, אנחנו נעבור לאבא, שאבא יספר מה זה אומר להיות אבא של ספורטאי צעיר. נעבור ליעקב תומרקין, ואז נתחיל את הדיון המקצועי. רומי, הבמה כולה שלך. בבקשה.

שלום לכולם. שמי רומי בליאק, אני בת 10.5, אני עולה השנה לכיתה ו'. אני שוחה מגיל שלושה חודשים, ומגיל שש, מתאמנת במועדון מכבי רעות. אני כעת בקבוצת טרום עתודה, מתאמנת ארבע פעמים בשבוע במים, ועוד שלוש פעמים כושר יבש, כשעתיים כל יום, וגם משתתפת בתחרויות ברחבי הארץ.

אני אוהבת לשחות. אוהבת להתאמן ולהתחרות. יש לי הרבה חברים וחברות בקבוצה. אני מקווה להמשיך להתקדם, ולהגיע לאולימפיאדה, כמו אנסטסיה גורבנקו.

כל הכבוד רומי. מחיאות כפיים.

קודם כל, אני שמח לראות שיש ילדים שמאוד רוצים להצליח. ואני אספר לך משהו, רומי. לפני הרבה מאוד שנים היה שחיין, לא כל כך הרבה מאוד שנים שהגעתי אליו הביתה בעקבות איזשהו מקרה. ראיתי מעל המיטה שלו, על התקרה, את חמש הטבעות של האולימפיאדה. שאלתי אותו – אני אגיד לך איך קוראים לשחיין הזה. שאלתי אותו: למה יש את הטבעות האלה על התקרה? ואז הוא אמר לי: שכל יום כאשר הוא הולך לישון, הוא רואה את הטבעות האלו, והוא חולם להגיע לאולימפיאדה. וכל בוקר כשהוא מתעורר לפני האימון, הוא רואה את הטבעות האלה, וזה נותן לו רצון ומוטיבציה להיות מאוד טוב באמון. אותו שחיין, הגיע בסוף לאולימפיאדה, כי כל יום הוא קם עם חלום – להיות יותר טוב ויותר טוב, ויותר טוב. קוראים לו אלון מנדל. אז זה אותו שחיין שכל יום חלם. ואני יודע כמה ההורים שלו השקיעו כדי שבסוף יגיע למשחקים האולימפיים.

אני רוצה לשמוע את אבא של רומי עכשיו, לספר מה זה אומר להיות אבא של ספורטאית. ואני רוצה להגיד לכם שהתנאים שם זה אחד התנאים הכי טובים שיש בארץ. יש דברים הרבה יותר קיצוניים לרעה.

תודה על הדיון. אני חושב שאלה הם דיונים חשובים, ובכלל, מה שאתה עושה למען הספורט הישראלי בשנתיים האחרונות אני חושב שאף פעם לא נעשה בכנסת ויישר כוח על כך.

תודה רבה.

אני אתחיל מזה שגם אני הייתי ספורטאי. הייתי ספורטאי מקצועי, הייתי בנבחרת רוסיה ל-400/800 בצעירותי התחלתי בעצם בגיל 11. אז קודם כל אני יודע מה זה להיות ספורטאי צעיר אומנם במדינה אחרת, אבל מכיר את הצרכים של המקצוע שזו השקעה, נחישות והרבה מאוד ויתורים. הרבה מאוד ויתורים, בטח שאתה ילד צעיר שבמקום להיות עם חברים וחברות, אתה נמצא באימונים, באימונים מפרכים גם בריצה, בטח בשחייה שבעיניי זה ענף עוד יותר קשה מהריצה.

רומי בעצם התחילה מגיל שלושה חודשים כפי שהיא אמרה בבריכות של תינוקות, ומאוד הקפדנו, כי אני חושב שכל המעטפת הזאת של הספורט זה גם משמעת, זה גם חינוך. זה דברים שבאמת אפשר אולי לרכוש רק במסגרות כאלה של ספורט. זו דרך לא פשוטה גם בגילאים כאלה עם הרבה מאוד משברים, ואנחנו עוברים את המשברים ביחד. באמת, מה שאפשר לרכוש כאן זה ערכים שעד עכשיו גם לי היו הרבה מאוד חלומות. גם אני רציתי להגיע לאולימפיאדה. לא הגעתי לאולימפיאדה – הגעתי לכנסת. אבל החלומות האלה בעצם הם בונים אותנו, והם מלווים אותנו לאורך כל החיים. אז אני לא יודע לאן רומי תגיע, אני מקווה שהיא תגיע רחוק. אבל הדרך שהיא עוברת זה מה שחשוב. הדרך הזאת אי-אפשר לעשות אותה – קודם כל ברור שבלי תמיכה מהבית, בלי תמיכה של ההורים, לצערי, אני פחות יכול להיות נהג הסעות, אז יש לי אנשים אחרים שעושים את זה, בעיקר ההורים משני הצדדים. אבל אי-אפשר לעשות את הדרך הזאת בלי תמיכה גם של מערכת החינוך, וגם של אגודות. בסופו של דבר, זה מתרכז למשרד הספורט, לכנסת, ולכל מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. ואם לא יהיו תקציבים, ואם בעיקר לא תהיה הבנה, ואנחנו רואים את זה – במקום שיש הבנה, או במקום שהגישה היא מקצועית ורצינית, אז יש גם הישגים. יושב פה יעקב שהגיע לרמות הכי גבוהות. אנחנו רואים את הנבחרת עכשיו, אלה הישגים שלא הגענו בעבר. אבל אם לאורך השנים עובדים נכון ומשקיעים נכון, ובעיקר, יש הבנה בדרגים הכי גבוהים, אז גם מגיעים לתוצאות. זה מה שאני רוצה לאחל גם לכולם.

אתה יכול לספר לנו כלכלית מה זה אומר.

האמת שבשלב הזה לפחות אנחנו משלמים בסביבות 500 שקלים לחודש. גם הקטנה שלי התחילה להתאמן, היא בת 8, אני גם מקווה שהיא תגיע גם לטרום עתודה, וגם לעתודה, וגם לנבחרת בעתיד, זה בסביבות 500 שקלים. כמובן, זה ציוד. בשלב הזה לפחות בגילאים האלה זו לא מעמסה מאוד כבדה, אבל אני מניח שעם השנים זה יילך ויעלה אז אוכל לעדכן.

תודה רבה ולדימיר. אני רוצה לומר לכם שהיום במדינת ישראל להיות ספורטאי, ולא משנה באיזה ענף, אתה צריך להיות ממשפחה מאוד אמידה. היום, אם אנחנו מדברים על שחייה, להיות שחיין, בוא נגיד בגילאים 14 ומעלה, מדובר על בין 20 ל-35 אלף שקלים בשנה, זה הסכום, ואותו דבר זה גם ענפים אחרים. תיקחו חשבון של 30 אלף שקל בשנה, תעשו חשבון כמה זה – תחשבו שזה משכנתא, לא כל אחד יש לו את זה. תחשבו כמה ילדים מוכשרים במדינת ישראל לא ספורטאים ומפסיקים בגיל צעיר כי אין להורים את המשאבים לשלם אפילו את התשלום החודשי, אני לא מדבר על מחנות אימונים, ועל נסיעות לחו"ל. בגד ים, עולה 1,400, 1,800 שקלים, בגד ים תחרותי, סתם דוגמה. אבל כמו בשחייה, אז תלכו בכל ענף. יש ענפים שזה הרבה יותר משמעותי.

אנחנו רואים שיש ענפים מסוימים במדינת ישראל שהפסקנו להתקדם בדירוג העולמי, ואני בטוח שחלק מזה זה גם השקעה של ההורים. קחו למשל את הטניס. האחרונה שהייתה בצמרת הייתה שחר פאר. ולמה היא הייתה בצמרת? גם, היא מאוד מוכשרת, אבל גם ההורים שלה השקיעו מאות אלפי דולרים כדי ששחר תעשה סבבים בגיל צעיר, ושתתחרה, ושתעשה את כל הדרגות שהיא צריכה לעשות. אז הנושא הזה של לאבד הרבה מאוד ספורטאים במדינת ישראל, יש בו גם אלמנט כלכלי מאוד מובהק, ובמיוחד, איפה? בפריפריה. במקומות המוחלשים. ואני אומר לכם, ויש לי דוגמאות לא רק מהשחייה, שדווקא בפריפריה צמחו הרבה מאוד שחיינים שהגיעו למשחקים האולימפיים. קחו למשל את עומר. עומר זה אומנם פריפריה, אבל אנשים שיש להם אפשרות לשלם – שלושה שחיינים מעומר היו במשחקים האולימפיים, חמדיה, קיבוצים לשעבר ששם צמחו הספורטאים הכי טובים זה הולך ונעלם כי אין הסעות, ואין תמיכה כספית, הכול משתנה.

אני רוצה להעביר את רשות הדיבור ליעקב טומרקין. יעקב טומרקין, כולם מכירים אותו, אבל בעיניי באמת הוא אחד הדמויות הכי בולטות בשחייה הישראלית בשנים האחרונות במיוחד. בכלל, בספורט האולימפי. יותר מזה, אני אגיד לכם שהוא כולו לב ונשמה. ואני רואה אותו בהרבה מקומות שהוא הולך ומדבר עם ספורטאים, ומצטלם איתם, ועושה פעולות של התנדבות, והכי מרגש אותי מה שהוא עושה, ועשה למען הספיישל אולימפיקס, תמיד אני רואה את יעקב נמצא שם מוביל ובהרבה אהבה אתה מחבק את הספורטאים האלה, ואותי, באופן אישי, כאחד שמלווה אותם זה מאוד מרגש. בבקשה.

אני למדתי לשחות באשדוד, אני לא יודע כמה זה פריפריה. אנחנו מחשיבים את עצמנו באשדוד שאנחנו כבר לא פריפריה. אבל אני למדתי לשחות פה בארץ. התחלתי בגיל 6, רומי, את התחלת לפניי רומי, אז יש לך פור. כמו ילד טיפוסי לא עסקתי רק בשחייה, כי לא ידעתי או חלמתי שאני רוצה לאולימפיאדה כבר בגיל הזה. הייתי גם בג'ודו, כדורגל וכדורסל, ולאט לאט הענפים הצטמצמו, נקרא לזה, מזל או פוקס, נשארתי בשחייה רק בגלל הפן החברתי. אני חושב שזה ברור לכולנו בצמרת הספורט ההישגי בעיקר, שרוב ההצלחות שלנו בארץ זה מגיע מפן חברתי – אם אני, או לינוי, או ארטיום, או כל ספורטאי אחר מהג'ודו, אנחנו הגענו לשם בגלל קטע חברתי כי החברים שלנו היו שם, ונשארנו שם, ובסוף התבלטנו.
אני חושב שהמעבר המשמעותי, כמו שאמרת, בבריכות שחייה אתה גם מגיע מעולם השחייה, נורא קשה להתקדם באגודות שחייה ברחבי הארץ, אם זה מתקנים, או בדרך כלל זה קאנטרי, וקאנטרי רוצה להכניס יותר מינויים, או לקחת שעות מסלול. אני לא יודע אם פעם יצא לכם ללכת לקאנטרי סתם לשחות, להגיע בשעות של הבוקר, השעות הקשות של השחיינים שזה שש בבוקר, ולנסות להיכנס לבריכה. תמיד יש את המנוי שהוא כבר 40 שנה באותו מסלול, ולבוא להגיד לו לעבור את המסלול, זה לא נעים. זה כמעט גולש לאלימות, ולמה? כי יש פה נבחרת שבאה להתאמן, או אגודת שחייה שרוצה להתאמן, אבל לא, הוא במסלול שלו, ולא מעניין אותו שיש פה נבחרת, חלומות, או אלופים אולימפיים, לא משנה מה, פה זה מתחיל.

המעבר הראשון שלי, הקריטי, שעשיתי בעצם לספורט הישגי, זה היה בגיל 14, שעברתי למכון וינגייט, אז זה היה פנימייה, היום זה אקדמיה. עברתי לשם בידיעה שאני לא כל כך יודע לאן אני מגיע. ידעתי שיש שם את השחיינים הכי טובים מכל הארץ, אבל עוד לא ידעתי שאני רוצה להגיע לאולימפיאדה, עוד לא חלמתי על זה. דבר שאני שמח שהיום אני רואה ילדים בני הגילאים של רומי ואפילו יותר צעירים שחולמים על אולימפיאדה, הם יודעים מה זה אולימפיאדה, מה זה משחקים אולימפיים, והינה, רק אתמול נוכחנו לדעת שגם הספורטאים המצליחים בענף הטופ טופ של הארץ שלנו, כדורגל כמעט אפשר לקרוא לזה כת, גם הם חולמים להגיע לאולימפיאדה. כשעברתי בגיל 14 לאקדמיה, נחשפתי לעולם מאוד מקצועי שבאיזשהו מקום משתווה לרמות הגבוהות בחו"ל. יש לי חדר אוכל. יש לי בית-ספר עם הסעות מאורגנות. אני מתחיל בשנה השנייה של היום, או בשעה השלישית וחוזר ליום ארוך. יש לי תגבור בערב של מורים פרטיים. מה שלדעתי היה מאוד חשוב אז באותה תקופה גם למאמנים האישיים שלי וגם למחנכים, שקודם כל, אם אני מצטיין בבריכה, אני גם חייב – עוד פעם, נגיד לא להצטיין בלימודים, אבל להיות טוב בלימודים. לא יכול להיות שאני אכשל בלימודים ואהיה טוב בשחייה. היה לנו גם חוק – מי שלא היה מצליח בלימודים, הוא לא היה בא לאימונים. לא היית בא לאימונים – לא היית יכול ללכת לבית-הספר. זה היה נורא ברור המגבלות. לא יכולת לעשות מה שאתה רוצה למרות שזה רחוק מההורים, ונקרא לזה אווירה של טיול שנתי עם עוד 100 מתבגרים הכי טובים בכל הענפים. היה שם שחייה, כדורעף, ג'ודו, טניס שולחן, הכול מהכול, ממש האליטה של הספורט הישראלי.

אני חושב ששם נחשפתי. אני יעקב הקטן מאשדוד, אבל הינה, יש כמוני עוד 5, 6, 7, שאני צריך עכשיו להילחם איתם באימונים כל בוקר, ובעצם, לפלס את הדרך קדימה. אם זה היה בהתחלה שהייתי מגיע קטן, והייתי מנצח את הבוגרים, אז גם שם היה מאבקי כוחות שאני צריך לראות איפה אני נכנס, ואיך אני מצליח לתפוס את המקום שלי. אני רוצה לומר עכשיו לגבי תפקיד שלאחרונה התחלתי לעשות אותו בוינגייט, במכון וינגייט, אני גם ראש תחום של מאמנים ומדריכים כבר שנתיים. כשאני התחלתי לשחות באשדוד, כאשר הגעתי פעם ראשונה בגיל 6 לאימון, לא פגש אותי מאמן נבחרת ישראל. לא פגש אותי איזה מאמן שהוא עילוי. פגש אותי ילד שהיה בן 15 שעשה עבודת קיץ כמו קייטנה, קיבל שכר מינימום. עבר קורס מדריכים בגילאים האלה, והעביר את הזמן כי הוא רצה להרוויח קצת לפרנסתו. אני חושב שהדברים האלה, האנשים האלה שיגרמו לנו, המדריכים האלה בכל ענף, לאהוב את זה מההתחלה, אלה הדברים הכי חשובים.

היום, כשאני מנסה להיות כמה שיותר להיות פעיל בקורסי מדריכים בעיקר, אפילו לא המאמנים בווינגייט, אני תמיד מסביר להם שקודם כל – אגיד את זה ככה – לצערי, רובנו לא נהיה ספורטאים אולימפיים, או נגיע למדליות באליפות אירופה, או באליפויות עולם, אבל אנחנו כן צריכים לחלום וכן לשאוף. אבל הארגז הכלים שנקבל מספורט תחרותי, לא משנה איזה ספורט, הוא הרבה יותר גדול, ותמיד תפגשו – הינה, כמו חבר הכנסת ולדימיר, שהיה ספורטאי מצטיין, וגם היום זה מלווה אותו עד היום, והוא זוכר את זה. אני בטוח שהמון אנשים בדרגות מאוד בכירות במשק הישראלי תמיד זוכרים - כן, הייתי בכדור עף, או הייתי בג'ודו, ותמיד היה המאמן שהכריח אותי להישאר אחרי אימון, ולשחות עוד שעה, או לזרוק לסל עוד שעה. לא יודע, הדבר הזה נוגע בכולנו. לסיום, אגיד, ברגע שהמדריכים יהיו טובים, החומר האנושי, אני יודע שאתה עובד על זה גם על המאמנים, אבל המאמנים והמדריכים יאהבו את מה שהם עושים, ויהיה להם רקע בסיסי מקצועי נכון, אני חושב ששם נוכל להגדיל בעצם את כמות הספורטאים הטובים. עוד הפעם, אני עדיין מחזיק בשיא ההישגי באולימפיאדה, אבל כבר עברו 10 שנים, היינו צריכים כבר מזמן לשבור את זה. אני מקווה שבאולימפיאדה הקרובה זה יקרה, אבל אנחנו צריכים תמיד להתקדם ולשאוף להגיע כמה שיותר גבוה. תודה.

תודה. יעקב, אם היית נשאר באשדוד, היית במקום השביעי באולימפיאדה?

לא.

היית נשאר הרבה שנים בשחייה לדעתך.

לא.

זו תשובה שאני מקבל מכל ספורטאי. צריך להבין שאלה שמגיעים למרכז המחוננים בוינגייט, זה מעטים שבמעטים, זה פינצטה, פחות מעשירית האחוז. זאת אומרת, 99.9% מהספורטאים במדינת ישראל יגידו את התשובה של יעקב – לא נגיע למשחקים האולימפיים, לא נוכל להתקדם, נפסיק בגיל צעיר. וכל זה השלכה של מתקנים, כמו שהוא אמר עם הזקן או הזקנה שלא מוכנים לעבור מסלול. אספר לכם. לא אשכח בחיים, מכביה במדינת ישראל, אני אז בזמנו החזקתי בריכה, בשעה תשע בבוקר, מגיעה הקבוצה של נבחרת ארצות-הברית של המכביה לבריכה בווינגייט. מגיע לבריכה לייזק. זה אחד מהשחיינים הכי גדולים, יהודי, ורוצה להיכנס למים. מתחיל לשחות, ואחרי 10 דקות, מגיעה זקנה מהמושב, וזורקת עליו את השק עם הסנפירים שהביאה, ואומרת לו: תעבור מסלול. הוא היה בהלם. אני הייתי שם. יצא מהמים בבושה, הוא לא ידע מה לעשות. כל הנבחרת יצאה מהמים. הייתה פה תקרית דיפלומטית. באותו יום נסענו אליהם למלון לבקש סליחה, והבאנו להם אוכל. שתבינו, שזו התרבות במדינת ישראל. אין כבוד לספורטאי על במדינת ישראל. אין. לא קיים.

דבר שני, אתה דיברת על מאמן של צעירים. אני אספר לכם על המדינה שאנחנו לא אוהבים לציין אותה, אבל בנושא הזה של ספורט באמת עילוי. נסעתי להשתלמות בהונגריה עם רובי. אנחנו מגיעים למרכז שגידל הכי הרבה ספורטאים אולימפיים בהונגריה, מדליסטים אולימפיים. ואתה רואה בן אדם בן 70, עובד כל חייו עם החבר'ה הצעירים. הוא זה שמקבל אותם. הוא זה שמאמן אותם. הוא זה שמגדל אותם ומכניס את היסודות. אגיד לכם מה קורה עם המדינה הזאת? כשאתה זוכה במדליית זהב אולימפית, 60% הפרס הכספי זה למאמן שגידל אותך כשהיית ילד. לא לזה שהביא אותך למשחקים האולימפיים. יעקב, תודה רבה על מה שאמרת. אנחנו נמשיך בהמשך.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש, אני חושב שהדיון הוא מאוד חשוב. עידוד הספורטאים והטיפוח שלהם וההצלחות בכל הענפים הוא מאוד חיוני לכל חברה, גם לצעירים עצמם. אבל אין מה לעשות, כי במציאות שאנחנו חיים בה – חברי דיבר על המרכז והפריפריה, אבל יש את הפריפריה שבתוך הפריפריה, ואני מדבר על החברה הערבית הבדואית בנגב שבתוכה יש מחסור כמעט בכל הענפים של הספורט – לגבי תשתיות שיכולות להוות תשתית להתפתחות של הספורטאים, מה עוד שהמצב הסוציו-אקונומי שם הוא מאוד חלש בתוך המדינה החברתית-כלכלית. ולכן, אפשרויות הטיפוח לספורט כמו תחומים אחרים היא מאוד קשה. ולכן, כאשר באים ומעלים לדיון נושא של טיפוח ספורטאים וההצלחה שלהם, לפי דעתי, צריך לקחת את האוכלוסייה הזאת בחשבון בכל התוכניות שקיימות, הפוטנציאל קיים. וחוץ מההצלחות של בודדים שעברו את כל החסמים האפשריים והצליחו, המציאות הכללית היא מאוד קשה. תודה רבה.

אני מתחבר למה שאתה אומר. במשלחת האחרונה במשחקים האולימפיים, לא היה אף נציג לחברה הערבית.

בכל האולימפיאדות היו שניים.

שזה עצוב. אני אתן לך דוגמה אחת טובה יורם, שלפני שנה וחצי מהמקום שיאסר גר, הוא היה גם שם אחראי על הספורט תקופה ארוכה.

הייתי מנהל אגף חינוך 23 שנים.

בחורה, יש אדם מיוחד, חמד, שבזכות חמד, אני לא מתבייש להגיד, ובזכותך, שהיית שם אחראי על החינוך שנתת לו את הכלים, יש שם מערכת ספורטיבית מדהימה. יש בריכת שחייה חדשה. פרויקט של לימוד שחייה שאני שמח שאני התחלתי אותו. יש שם מועדון כדורסל, כדור-עף, כדורגל. כמעט כל ילד מתעסק שם בספורט, ג'ודו. וזו רק דוגמה שאם אתה שם בן-אדם כמו חמד, אתה נותן לו את הכלים - - -

גם התשתיות הוא נושא מאוד חשוב.

חמד הוא דוגמה טובה. יש לנו בריכה ואולם. חורה – יוצא מן הכלל. יצא דוח מבקר המדינה, עשינו בשבוע שעבר דיון בוועדת ביקורת המדינה בנושא הזה, המצב של התשתיות והמתקנים במדינת ישראל הוא לא עולם שלישי, הוא כבר לא עולם רביעי. 66% מבתי-הספר אין אולם בכלל, שלא נדבר על בריכות שחייה. יש במדינת ישראל ארבעה אצטדיוני אתלטיקה של 400 מטר מאושרים. אנחנו כל כך הרבה אחרי מה שצריך לקרות - אתה יודע, אם נבכה זה לא יעזור, צריכים לדבר על זה ולעשות. אבל אם מדינת ישראל מתקצבת ב-260 מיליון שקל בשנה מתקני ספורט זה הסכום, אז לאן נגיע? כשלפי מבקר המדינה צריכים לתקצב ב-14 מיליארד שקל כדי להגיע לאיזשהו מצב של איזון.

בבקשה, מכון וינגייט. רק תציין שזה הקצפת של הקצפת. בעצם, זה התות של הקצפת.

כיוון שאתה מכיר את הספורט לפני ולפנים. יאיר, מונה לפני כחצי שנה. בפעם הראשונה בווינגייט, ובכלל, במשרד הספורט, הווינגיט זה הזרוע הביצועית שלו - מנהל היחידה לצעירים. יש לו צוות של אנשים, זו הפעם הראשונה, וזה אולי ממחיש למה הדיון פה חשוב ומה נעשה כרגע בנקודה הקרובה.

צהריים טובים, תודה רבה על ההזמנה לדבר על הנושא הכול כך חשוב שאנחנו עוסקים בו ברמה היומיומית. כמו שחנן הציג, אז המחלקה הזו, זו בעצם מחלקה חדשה בתוך היחידה לספורט הישגי שפועלת במכון וינגייט. בעצם, אנחנו מדברים על יישום של סעיף מאוד חשוב מתוך חוק המכון שנחקק ב-2017, שמדבר על הקמת גוף מקצועי לאומי שיתכלל את כל הפעילות בנושא איתור וטיפוח כישרונות בספורט. אני בעצם מנסה לנוע בדקות הקרובות ככל שיאפשר לי הזמן בציר שבין המערכת שיעקב טומרקין הצליח להתפתח בה, לבין המערכת שאני מקווה שרומי וחברותיה וחבריה יזכו להתפתח בה בתנאים הרבה יותר טובים כדי שנוכל לעלות בכמה סדרי גודל כמו שציינת קודם. בואו נראה למה אנחנו בכלל אנחנו צריכים איזושהי מערכת לאומית. נכון שאנחנו לא מדברים פה על סיבתיות מוחלטת. אבל אם תסתכלו על הנתונים שהצגתי שם, למעשה, כל ספורטאי הישג באופן גורף של מדינת ישראל בוודאי אלה שמגיעים לרמות הגבוהות ביותר, עבר בנוסף לטיפוחו במועדון ובאיגוד דרך המסגרות הלאומיות שהתקיימו עד היום – סגלי נוער, אקדמיה למצוינות, פרויקטים כאלה ואחרים שבהם המדינה תמכה, ואותו ספורטאי או ספורטאית השתייכו אליהם, וזה בעצם היווה אבן דרך בהתפתחות של כל ספורטאי ההישג שלנו כמעט ללא יוצא מין הכלל. אני אציין שהיום 29 ספורטאים בסגל הזהב של הועד האולימפי. 27 מתוכם עברו במסגרות האלה מגיל מאוד צעיר. יורם מכיר את השם שלהם עוד מימי מרכזי המצויינות בגילאי 13, 14, ואחר כך דרך הפלטפורמות של היחידה. אבל מה הבעיה? אנחנו עוסקים פה כמו שציינתם קודם בפלח אוכלוסייה קטן ביותר והאקסקלוסיבי ביותר שאליו יכולנו להגיע.

בעצם, אם נסתכל למה אנחנו רואים שורה של פערים ואתגרים במנגנון שהיה קיים כל השנים עד להחלטה להקים את המחלקה ולצאת לדרך חדשה. אנחנו מדברים גם על פיזור של סמכויות בין יותר מדי גופים שונים, גם על חוסר ברצף ובאחידות בבקרה המקצועית על הפעולות שנעשות שהביאו באמת לנשירה או לזיהוי לא נכון של מי אנחנו צריכים להתמקד לאורך השנים בענפים השונים. פערי תקצוב – נגענו פה בכל דרך אפשרית. אבל כמו שציינת סימון, יושב-ראש הוועדה, הורה היום משקיע אפילו בגילאי נוער מגילאי כד"תים עד היום סכומים מאוד גדולים כדי שהנער או הנערה בבית שלו התפתח לרמות הישג באמת גבוהות. זה נושא שהוא מאוד קריטי. כמובן מתבטא גם בחסר מאוד גדול בכוח אדם. אין כמעט איגוד שיכול להעסיק מאמן או מאמנת כמאמן מומחה טיפוח צעירים בצורה קבועה, חלקיקי משרה, מינוי פר משימה ודברים כאלה. עוד אין לנו את הדבר הזה.

יש לך מספרים לגבי התקצוב?

בעצם, התכנית החדשה, כפי שציין חנן, התחלנו לעבוד רק בחלק האחרון של השנה שעברה. תוקצבנו לראשונה, והתחיל להיבנות המנגנון של המחלקה שבראשה אני עומד במכון, בא לתת מענה לכל אותם פערים ואתגרים. אז יש לנו חזון. חזון גדול שבעצם מדבר על כמה דברים מרכזיים. קודם כל, אנחנו רוצים לפתח כמו במדינות הכי מתקדמות מסלול לאומי רב ענפי שמכסה את כל קשת הענפים, אנחנו מדברים כרגע אולימפי, לא אולימפי, ופר-אולימפי. גם בתחום האיתור, גם בתחום המיון וגם בתחום הטיפוח של ספורטאי ההישג. אנחנו רוצים שהמודל הזה יפעל בסטנדרטים הכי גבוהים. אנחנו כבר מכירים אותם. היינו בהשתלמויות לאורך השנים. אנחנו יודעים מה צריך לעשות, אנחנו רוצים ליישם את זה עכשיו בסטנדרטים הגבוהים אל מול כל ענפי הספורט השונים. בעצם, אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו מצליחים להרחיב ולהעמיק את כל השלבים, כמו שאמרת, זו הפירמידה ההישגית, זה לא הספורט לכול, זו הפירמידה של הקצה, של הקצפת של ספורטאי ההישג. אנחנו רוצים להרחיב ולהעמיק את כל השלבים השונים גם באיכות ובכמות של ההישגים. גם במספר הספורטאים ששותפים להישגים, לא רק עוד גמרים ומדליות של יעקב, אלא עוד ספורטאים נוספים שתורמים למערך הזה, ואנחנו רוצים לעשות את זה בעוד ענפים שונים, להגדיל את מגוון הענפים שאנחנו בעצם פועלים בהם.

בקצרה על המודל. אני מדבר על המסגרות הלאומיות, על האקדמיה, על סגלי כד"תים, סגלי נוער, על דברים שמפעילה המערכת הלאומית מטעם משרד הספורט, והוועד האולימפי, דרכנו היחידה לספורט הישגי. אתם רואים בצד שמאל, יש לנו כמובן שותפים מאוד מרכזיים ושחקני מפתח, חלקם נמצאים פה בחדר איתנו, אנחנו ממש לא עושים את הדברים לבד. הספורטאי קודם כל מתפתח במועדון.

מה יש לכם במשרד החינוך?

אני אגע בקצרה. בעצם, אתם יכולים לראות שבמבנה החדש, היחידה לספורט הישגי חולשת כמו במודל הבריטי מלמטה, מהשלב הראשון שבו הספורטאי הצעיר, או הספורטאית הצעירה יוצאים מרמת המועדון לאיזושהי לאומית שמטפחת מצוינות, בעצם, יש לנו מחלקה שעוסקת בטיפוח שזו המחלקה החדשה שבראשה אני עומד, והמחלקה ההישגית שפעלה ביחידה כל השנים.

מה זה אומר איזה גילאים?

אפשר להגיד שגיל הנוער שזה הגבול שבין שתי המחלקות, תלוי בענף. באזור גילאי 18-20, שוב, תלוי באיזה ענף אנחנו עוסקים, יש ענפים שבהם הג'ונייר כבר נגמר בגיל 16, ויש ענפים שמוגדר גיל 21. אבל מבחינת רבדי הגיל המקצועיים, המחלקה ההישגית מתעסקת באולימפיים ובעתודה ההישגית, אלה שהם עוד רגע אולימפיים, והמחלקה הצעירה מתעסקת במה שמוגדר – נוער כד"תים, טרום כד"תים, זו המחלקה שלי.

מאיזה גיל אתה נוגע בספורטאים?

מגיל 13, 14 ברוב הענפים לכיוון גיל 20.

אתה משתלב למרכזי מצויינות, ומשם אתה בעצם מאתר את הספורטאים? אתם לא מגיעים לאגודות.

התוצרים של המרכזים. אנחנו בעצם משנים טיפה את מודל ההפעלה, ומגיעים לגילאים צעירים שממש חופפים למה שנעשה קודם לכן במרכזים, ובאמצעות כל הפעולות של התאחדות הספורט לבתי הספר עם הפיקוח על החינוך הגופני, שני הגופים שיושבים כאן, יש לנו הרבה פרויקטים, במיוחד נושא האיתור, פרויקט שאנחנו מקווים שנוכל להתחיל אותו בשנת הלימודים הקרובה של איתור כישרונות גולמיים יוצאי דופן מתוך האוכלוסייה הכללית, כי יש הרבה מאוד ילדים, אפילו במדינה הקטנה שלנו שלא נמצאים בתוך פירמידת הספורט התחרותי, או נמצאים במקומות שלא בהכרח מבטאים את הפוטנציאל המירבי שלהם בתוך הפירמידה. אנחנו רוצים לייצר איזשהו פרויקט, אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל פרויקט מאוד אקסקלוסיבי.

אני רוצה להדגיש את רשת וינגייט למצויינות וספורט.

אני רוצה להתמקד במשהו. משרד החינוך. הרי בסוף במשרד החינוך נמצאים כל הילדים. איך אנחנו מגיעים לילד הבדואי, לא בחורה שיש לו את חאמד שיודע לטפח, אני בטוח שיש כאלה. אנחנו תמימי דעה בנושא הזה. איך אני מגיע לאותו ילד שהוא רץ כמו שד בדרום הארץ? אפשר להגיע אליהם בכלל?

יש תוכנית לדבר הזה. יורם בקיא בדברים הקטנים. רק משפט בנושא של החברה הערבית הבדואית. אני אומר שוב, התמזל מזלי שבקדנציה שלי זה מה שקורה, כמי שמכיר טוב את הדרום, כמי שגדל מטר ליד חורה. פתחנו שלוש אקדמיות ברהט, שפרעם ובטייבה. זה רב ענפי. בסך הכול, 40 ספורטאים, טופ, טופ, טופ לייבל שלהם. הם צריכים לאתר את ה-40 הספורטאים הכי טובים שיש להם. הם מקבלים שתיים ורבע מיליון שקל לשלוש שנים כדי להעמיד את הספורטאים הכי טובים שיש באזור, אם זה ברהט, אנחנו לא מצפים שיגיעו גם לילדים מרהט. נכון שהפזורה שם היא קצת שונה, זו לא הפזורה שנמצאת ליד שוקת. אבל אנחנו מצפים שכן ילדים מאזור הפזורה או לא משנה או בכלל מחורה או מערערה, או מלקיה יגיעו לשם. מושקע שם הרבה מאוד כסף עם מאמנים, מעטפת והכול תחת פיקוח של הרשות ותחת פיקוח הדוק שלנו. זה חסר תקדים מה שנעשה בדבר.

איך אתה מוודא שהילד באבו-קרינאת, יידע שיש אקדמיה ברהט? או בביר אל-מכסור, שזה קרוב לשפרעם, או מכפר אחר למשל מטובא, יידע שיש אקדמיה קיימת בשפרעם?

יש לנו צוות של מפקחים, כל מפקח עובד מול מנהל מחלקת הספורט ביישוב. אני ממשרד הספורט. משרד החינוך יגיד את זה כי הוא שותף מרכזי נכלל בכול. אבל כל מנהל מחלקת ספורט יש לו קשר ישיר עם המפקח שלנו. המפקח שלנו מיידע אותם על הפרויקט הזה שמתחיל, וזה חלק מהרצון שלנו. המפקח שלנו בצפון גאזי מג'דאדה. יש גם את תמים סאלח גם. אבל גאזי הוא אחראי, הוא מוביל את הפרוייקט הזה ברמת המינהל. בחור יוצא דופן. עושה עבודה מצוינת.

אם שמתם לב, בפירמידה, בשכבה התחתונה היה כתוב – מרכזים אזוריים רשת וינגייט למצויינות בספורט. כמו שהזכירו פה רבים מהדוברים, יש קושי באזורים שונים, במיוחד באזורים שמוגדרים פריפריה לספורטאים צעירים ומוכשרים לבטא את הכישרון שלהם, לממש את הפוטנציאל להגיע לרמות של הישגיות ומצוינות. זה לא שאין שם כישרון, יש שם המון כישרון. יש בעיה מערכתית. אחד הדרכים שאנחנו רוצים לפתור את הבעיה הזאת, את הדבר הזה הצגתי לראשונה במינהל הספורט בשנת 2016, מודל שמתבסס על השיטה הצרפתית של רשת של מרכזים אזוריים שמטפחים מצוינות הישגית בספורט, באותם רבדי גיל ראשוניים שבהם מוציאים את הילד מהמועדון גם לפעולות של מצוינות, כשהמטרה היא בסוף, בסוף, מכיוון שאין הצדקה לקיים פעילות אזורית בגילאים הבוגרים יותר, בסוף, להזרים אותם במעלה הפירמידה אל הפעילות שמתרחשת במכון הלאומי, בבית הלאומי של הספורט במכון וינגייט, שכוללת גם את האקדמיה למצוינות שהנציגים שלה נמצאים פה, גם את תוכנית הבתים הלאומיים. בעצם, 18 ענפי ספורט כבר שקבעו שם את ביתם הלאומי עם פעילות של כל הנבחרות – כד"תים, נוער ובוגרים. אבל להגיע קודם כל, להגיע לשכבה רחבה הרבה יותר של כישרונות צעירים, להביא את המצוינות אליהם, להשפיע גם על הפעילות במועדונים, כי כשיש ספורטאי או ספורטאית מוכשרת, מי שמכיר את ענף הסיוף למשל, ואת העבודה של יעקב פרדמן במעלות, רוב ספורטאי הנבחרות מגיעים משם. כשיש מישהו שמצליח להתפתח בתנאים כאלה - הוא לא מקופח כבר ברמות הכד"תים הנוער וכו', הוא מקבל את כל התנאים. הבעיה שלנו לפני זה. אנחנו רוצים וצריכים להגיע, אבל מי שמכיר, אנחנו רוצים עוד הרבה מועדונים כאלה ועוד הרבה מרכזים. אז זה נדבך מרכזי מאוד בתוכנית שבשבילו אנחנו נצטרך את התקצוב, ובעצם את כל הצעדים שאנחנו צריכים.

אגיע למסר המרכזי שאיתו רציתי להגיע, ולא להלאות אתכם במספרים. למעשה, ברשותך, סימון, במערכת הספורט, התפתחו פה לאורך השנים, והתפתח בסיס לכל הפלטפורמות שאנחנו צריכים כדי לייצר tal and pathyay שלא נופל בשום דבר ממדינות ספורט חזקות שאנחנו מכירים ורוצים להידמות אליהן. נדרשים כמה צעדים כדי שנוכל להפעיל בצורה מלאה. הצעד הראשון – החלטה להכניס את האנך ההישגי, שוב, אני מדבר על האנך ההישגי תחת קורת גג אחת, זה כבר בוצע. זה בוצע בהחלטת מכון הספורט שהקימה את המחלקה שלנו בתוך היחידה.

הדבר השני, זה תקצוב שתואם את הצרכים. נגענו כבר בכמה מסגרות, תיכף החברים יגעו בעוד מסגרות. צריך לתקצב את המסגרות באופן שתואם את הצרכים האמיתיים כדי שנוכל לתת לספורטאים את המענה הראוי. ההורים תמיד הצטרכו לשים כמה שקלים בתחילת הדרך, אין ספק, לא נוכל לממן הכול, אבל צריך להפחית את זה בצורה דרמטית כדי שנוכל לפתח פה עוד ספורטאים. כבר חל ביצוע ראשוני בשנה שעברה של הדבר הזה, צריך להמשיך איתו.

אתה מדבר על משהו שהוא לא במקום האגודות, הוא תוספת לאגודות.

כן, התקצוב שהולך לאיגודים כדי שסגלי טרום כד"תים, כד"תים, נוער יקבלו את היכולת. שנה שעברה חולק כחמישה מיליון שקלים. יש שם שקפים שהרצנו קדימה, אבל התקציב הוא תקציב מתפתח ועולה, כי ככל שהמערכת תעבוד ותצליח – נצטרך יותר תקציב לתמוך ביותר ספורטאים מוכשרים שייכנסו לתוך הפירמידה, יותר נבחרות שהתפתחו.

התקציב של כל הפרויקט הוא 7.1 מיליון, כאשר מתוך זה כחמישה מיליון הלך לטובת - - -

זה לא כסף מלגות לילדים, זה לתוכן מקצועי.

הנקודה האחרונה ואולי החשובה ביותר. אנחנו צריכים לעגן את התוכנית הזאת בבסיס התקציב, בבסיס התקציב של המכון את המחלקה, ובבסיס תוכניות התמיכה דרך משרד הספורט כדי שבאמת יהיה לו אופק אמיתי. כולכם יודעים תהליכי טיפוח ספורטאים, תהליכי טיפוח כישרונות בספורט לוקחים שנים. אנחנו לא יכולים לרחף כל שנה בחוסר ודאות. אנחנו צריכים את הודאות הזאת קדימה, כדי שנוכל להפוך באמת למערכת ספורטיבית שממצה פה את הכישרון ומקפיצה אותנו קדימה. תודה רבה.

ברשותך.

אני חבר כנסת בדואי מהצפון, אבל חשוב לכל הערבים – גם הבדואים בצפון, וגם בדרום. אני גם הייתי ראש מועצה בביר אל-מכסור, מכיר טוב את ראזי, היתה לנו תוכנית ספורט, היינו בירדן, וזו הייתה תוכנית מצוינת. אני לא יודע אם היא קיימת עדיין – היא ממשיכה. לגבי זיהוי פוטנציאל. הפוטנציאל בתוך היישובים בחברה הערבית הוא גדול. רוב הספורט בחברה הערבית זה כדורגל. כמעט ואין ספורט אחר ביישובים הערבים כי לא מטפחים אותו. בכדי להצליח לגלות את הפוטנציאל של הצעירים לספורט תחרותי, גם צריך לחזק ולהקים מחלקות ספורט בתוך המועצות המקומיות. לצערי, בחלק גדול מהמועצות המקומיות גם אין מחלקת ספורט. בחלק גדול מהיישובים הערבים אין גם תשתיות, אין מגרשים שאפשר לאמץ את האנשים ואת הילדים. לדעתי, משרד הספורט, בעיקר התרבות והספורט, צריך להשקיע בחברה הערבית מבחינת תשתיות ולהעלות את המודעות. היום גם המצב הסוציו-אקונומי לא עוזר להורים לקחת את הילדים ולהכניס אותם למסגרות ספורט. אם אתה רוצה היום לקחת את הילד שלך למסגרת מחוץ ליישוב שלך, וגם לנערים, זה עולה לך 3,000 שקלים ויותר. לאחרונה שמעתם על "שיבלי", שחקן כדורגל שהגיע מהנבחרת לאולימפיאדה, וגם מסכנין. אז הפוטנציאל קיים. ולכן, מה שמוטל על אנשי המקצוע במשרדי הספורט וגם בחינוך, הוא לדעת איך להגיע לאותם צעירים על מנת לטפח אותם. במיוחד, כשלפעמים ההורים הם מעוטי יכולת, ולא יכולים להשקיע באותם ילדים כדי שיגיעו רחוק. זה אתגר שמוטל עליכם, על המשרדים, על הממשלה ועל המדינה.

אני רוצה לחזק אותך. אני שנתיים מדבר על זה. ילד עסוק - זה ילד בריא. ככל שהילדים שלנו והנוער שלנו יהיו עסוקים – אני מייצג את הספורט, אבל זה יכול להיות במוסיקה, בתנועות נוער. ילד עסוק זה ילד בריא. הוא פחות עם הדבר הזה. הוא לא יגיע לפשע, הוא לא יגיע לאלימות, הוא לא יגיע לסמים. זה הפתרון היחידי שיכול להיות לילדים במיוחד בחברה הערבית. ככל שנשקיע בחברה הערבית שישחקו כדורגל, שיעשו ג'ודו, שישחו, כל ענף ספורט, ואני לא מדבר רק על המדליה האולימפית, מדבר על החוסן של החברה, אותם ילדים לא יגיעו למקומות שאנחנו לא רוצים שיגיעו. כל שקל שנשקיע כמדינה באותם ילדים, נחסוך 10 שקלים קדימה. אנחנו יודעים את זה. אבל זה תהליך, זה לוקח זמן. בסוף נופל האסימון לעוד אחד, ולעוד אחד. בסוף כל חברי הכנסת מבינים את זה, ובסוף נעשה את זה. אבל זה תהליך ארוך.

אני שמח לספר קצת יותר על האקדמיה ועל המצב הנוכחי כיום. זה שתומרקין פתח וסיפר על החוויה שלו בתור ספורטאי במסגרת שלנו זה היה מדהים. אני חושב שזה נכון לכל מי שיושב פה בשולחן קצת להבין מה זה אומר התהליך של לעבור ספורטאי.

לפני שבועיים פגשתי ספורטאי בן 15, אנחנו מדברים רגע על טיפוח צעירים, וכאשר הוא יושב איתי בחדר, וגם ההורים נמצאים וכל מי שאמור להיות מנציגי וינגייט והוא אומר – אני רוצה לזכות במדליה אולימפית, אז אנחנו פה בשביל להגשים לו את החלום. לתת לו את כל הרמה מהרמה של תשתית, ולתת לו את הליווי כדי שהוא יצליח, בין אם הוא יצליח במציאות או לא, אנחנו פה להגשים את החלום הזה, ולתת לו את השאיפה להבין שהמציאות מאפשרת.

האקדמיה הוקמה מתוך מחשבה ליצור קורת גג לספורטאים וספורטאיות בישראל.

רק לציין שמי שהקים את האקדמיה זה ד"ר גלעד ויינגרטן, צריך לציין את זה. זה לזכותו, הוא נלחם על זה. הוא זה שהקים את האקדמיה.

כיום יש לנו 13 קבוצות אימון ב-11 ענפים שונים, עוד מעט נסקור גם את הענפים שנמצאים פה לגבי העניין של כדורגל, אז גם לראות את הענפים שנמצאים מתוך מחשבה ליצור פה את הענפים שיהיו אחר-כך במשחקים האולימפיים. מודל כלכלי שעובד יחד עם שיתוף של משרד הספורט, משרד החינוך וההורים. בהכשרתי, אני עובד סוציאלי, ואני מכיר גם את כל הרקע של המשפחות. יש לנו כיום כמעט 35% ספורטאים שמגיעים מהפריפריה, ואנחנו אומרים את זה גם למשרד הספורט, גם למשרד החינוך. אנחנו לא נמנע ספורטאי או ספורטאי שיגיעו אלינו למסגרת מבחינה כלכלית.

אז בוא, תסביר לנו כלכלית שאנשים יבינו איך מממנים את הדבר הנפלא הזה.

כיום יש לנו 60% מהספורטאים שממומנים על-ידי משרד החינוך, המינהל לחינוך התיישבותי שמתקצב ומסייע לנו, ו-40 ספורטאים שכן משלמים באופן פרטני על-ידי ההורים, ומקבלים מלגות דרך מכון וינגייט, משרד הספורט. אנחנו נעזרים כמובן גם באיגודים שמתוקצבים ויכולים לעזור למשפחות ולספורטאים עצמם. כן אגיד, בסופו של דבר, גם הספורטאים וגם משרד החינוך, אנחנו מנסים ליצור איזושהי פלטפורמה שתיתן להם את המענה, אבל עדיין התשלום הוא יכול להיות תשלום שנתי גבוה בהשוואה לספורטאי ברמה הישגית בחוץ יכול להיות שזה יהיה שונה.

כמה משלמת המדינה?

כן. אנחנו מדברים על קרוב ל-90 אלף שקלים בשנה על ספורטאי.

לא ספורטאי. כמה עולה הכול.

היום ברמה פרטנית כמה משפחה צריכה לשלם - - -

כמה המדינה משקיעה באקדמיה? חנן בוודאי יודע.

אם אתה מחשב את הכול בסביבות 14 מיליון שקל.

שמגיע כולו ממשרד הספורט? מה עם משרד החינוך. 14 מיליון שקל מגיע ממשרד הספורט.

המינהל לחינוך התיישבותי אנחנו מדברים על משרד החינוך שמתקצב כמעט 74 ספורטאים אצלנו במסגרת.

יש חסכים של כסף חנן לפרויקט הזה של המרכז למצויינות?

הסיפור פה של האקדמיה שהורה צריך לשלם בין 33 אלף שקלים, הוא אמור לשלם שליש. אנחנו מכירים את זה. אני מכיר את זה גם כמעט מהבית, אז לא כולם מצליחים לשלם את הסכום הזה. יש סבסוד של הדבר הזה. בואו, צריך לזכור שהספורטאים האלה משתמשים במתקנים בתדירות מאוד גבוהה, מה שגם מחייב תחזוקה.

אין ספק. אני בעד. אני רוצה בסוף לדעת האם יש ילד שמגיע מאשדוד, ואין למשפחה כסף צריך להיות שם.

יש משפחות שמגיעות מאשדוד. יש משפחות שמגיעות מהדרום פריפריה, לא סתם ציינתי את זה ש-35% מהספורטאים שמגיעים מהפריפריה גם הגיאוגרפית, זה לא קורה.

חשוב להבין וגם יואב, וגם אייל ובטח יאיר, אנחנו עושים רביזיה בכל מה שקשור לאקדמיה, כמובן, יורם הוא שותף מרכזי אצלנו בכל תהליך, כמו שגם אתה פנית אליו. עושים תהליך עכשיו כדי לבחון את המשך פעילות האקדמיה לאן אנחנו רוצים. אנחנו רוצים "יעקבים", אנחנו רוצים "תומרקנים", זה מה שאנחנו רוצים. זו שאלה שעכשיו אנחנו שואלים אותה, היא עומדת על הפרק. אנחנו חיכינו שאייל ייכנס, כדי לתעל את המערכת, ובאמת, להביא את זה להישגים גדולים יותר.

חשוב להגיד שיש פה שותפות גדולה מאוד של משרד החינוך ומינהל לחינוך התיישבותי. הפלטפורמה היא בעצם מינהל לחינוך התיישבותי מבחינת פנימייה, זה לימודים יש מפקח על הספורט בפנימיות שהוא בעצם עוסק בזה, ועובד איתם בשוטף, ביום יום, שהוא חלק ממועצת המפקחים לחינוך גופני. יש פה בעצם שיתוף פעולה גדול מאוד בין שני המשרדים.

ההצלחה הגדולה היא שיתוף פעולה עם משרד החינוך, בין השאר, עם משרד החינוך.

החזון של האקדמיה, גם מבחינתנו שההצלחה של הספורטאים והספורטאיות שלנו תהיה ברמה לאומית והבין-לאומית לייצג בסוף את הנבחרות. יחד עם זאת, עם אחריות חברתית, עבודת צוות וישראליות, כי אנחנו לא רואים ספורטאי רק כספורטאי, אלא משהו שהוא הוליסטי. מבחינתנו, בסוף גם הספורטאים שייצאו מהמסגרת שלנו של האקדמיה ייצגו אותנו בנבחרות, אבל יהיו גם חלק מהחברה הישראלית ויעברו איזה מודלים. מבחינתנו ההצלחה היא לא רק בספורט, היא כן לבחור את הערכים וההישגים שאנחנו בונים אצל הספורטאי.

קצת על המעטפת, ומה זה אומר להיות באקדמיה. יש פה כל כך הרבה שחקנים שבסוף דיברנו קצת על משרד הספורט ומשרד החינוך, מכון וינגייט, ומה שעוטף את הספורטאי מבחינת הצלחה, יש פה צוות חינוכי פדגוגי, יש פה מדריכים ומדריכות חברתיות שמלווים אותם בשעות הערב. צוותי האימון שאנחנו רוצים ושואפים באמת – כמו שאמרת חבר הכנסת סימון, לגבי זה שצריך לבחור את המאמנים שיהיו המאמנים בקצה, שיאמנו אותם יגיעו בסוף להישגים. מעטפת מקצועית, אם אנחנו מדברים על רפואת ספורט וצוותים מנטליים שמלווים אותם ברמה ההישגית – לכל ספורטאי, לכל ענף יש פה מלווה או מלווה מנטלית, בין אם זה פסיכולוג, עובד סוציאלי קליני שמלווה את הענף והורים. אני מציג תמיד גם בכניסה לאקדמיה בראיון הראשון עם הספורטאי כאשר יושב נער בן 15, או נערה בת 16, ואני מסביר להם שבתוך המשולש הזה שדיברנו עליו של וינגייט, של בית-ספר, של כל צוותי האימון יש את הדבר הזה שנקרא הורים. בסוף ההצלחה שלהם בספורט ומחוץ לספורט תהיה בזכות ההורים, ואנחנו משקפים את זה בשקיפות מלאה להורים גם כדי שיבואו ויבינו שאנחנו רוצים את עזרתם, ואת הסיוע מעבר לפן הכלכלי, להיות גוף תומך, וגם משקף את זה לספורטאים שאנחנו צריכים אותם. ההורים – יש מאמנים. יש צוותי אמון, יחד עם זאת, ההורים יצליחו ויהיו שם בצד הדרך בהצלחות ובכישלונות.

אלה הענפים שיש לנו כיום. אנחנו מדברים על 138 ספורטאים – יש 85 בנות, ו-53 בנים. יש שני שליש בנות. זו קצת שאלה פילוסופית מה זה אומר שהאם יש יותר אלטרנטיבות בחוץ - - -

זה בגלל כדורעף נשים.

לא. זה בגלל שיש לא מעט אלטרנטיבות בחוץ לבנים, ויכול להיות שכרגע המסגרות שמתאימות לנשים וקידום ספורט נשים.

יש לכם ענפים קבוצתיים שאין גברים.

כדורסל - בנות, כדור מים - בנות, כדורעף יש בנים ובנות. ג'ודו – בנים בנות. טניס שולחן. טריאתלון, כדורגל – בנות, עכשיו בתהליך של סגירה, יציאה מהמסגרת. הם מחפשים מסגרת חדשה התאחדות לכדורגל, היציאה שלהם מהמסגרת של כדורגל בנות אצלנו באקדמיה. כדור מים – בנות.

אז לא תהיה אקדמיה לבנות יותר?

לא בווינגיט.

הם מעבירים את זה למבואות ים.

נגיד שכרגע זה קיים במבואות ים, כדורגל בנים קיים כבר שלוש שנים. הם גם רצו להצטרף בזמנו הבנים לאקדמיה בווינגיט, בעצם, רצו בשפיים, אבל זה לא כל כך צלח. לכן, בסופו של דבר הפתרון שמצאנו זה מבואות ים. אני לא יודע אם לגבי הבנות הולכים לכיוון הזה. אני לא בטוח.

הספורטאים הם מכיתה ז' עד כיתה י"ב, כאשר רוב הפלח הרציני זה בכיתות ט'-י"ב. מהחברה הערבית אין לנו כרגע.

אנחנו מדברים על כדור עף, שחייה וסיוף, זה ענף שהצטרף בשנה האחרונה מתוך מחשבה, גם חנן דיבר על זה, יש מחשבה באמת ליצור את הענפים שיתאימו למסגרת שלנו לאקדמיה להיות ספורטאים ברמה ההישגית התחרותית. וגם יש כל הזמן בדיקה ובחינה של הענפים שאמורים להיכנס לתוך האקדמיה.

קצת על הספורטאים שעברו אצלנו באקדמיה. יעקב נמצא פה. גם ברוך, בועז הרשקו, שאני מניח שפגשתם ומכירים קצת על ההישגים שלהם בג'ודו הקבוצתי. אנסטסיה גורבנקו, שחר שגיב, שגם זכה במשחקים האירופאים עכשיו בשבוע האחרון, וקצת על דור העתיד, על יולי, מי שמכיר גם ניצחה במשחקים האירופים עכשיו בנבחרת הקבוצתית בג'ודו בנות, וקרן פרימור. אלה הספורטאים שבסוף אנחנו רוצים לפתח ולהצמיח אותם, שיצליחו במשחקים – אליפות אירופה, אליפות עולם, משחקים אולימפיים, זה בסוף החזון, וזו המטרה.

לגבי האתגרים. אנחנו בסוף עובדים מאוד קשה כדי להצליח ולהגיע להישגים שלהם, ולתת להם את התשתית הכי טובה כדי שיעברו בפה מכון הלאומי ויצליחו. יחד עם זאת יש לנו אתגרים. דיברנו על צוות מקצועי ולהביא את המאמנים והמאמנות שיובילו אותם בסוף מרמת הקצה לתוך האיגוד איזושהי מחשבה קדימה ל-2028, 2032, ולא לפחד לבוא ולדבר על הדברים האלה על האולימפיאדה, ולכוון את זה כאשר נער בן 15 מתחיל לדבר על זה שהוא רוצה לזכות במדליה אולימפית, צריך לבוא ולדבר על זה יחד עם האיגודים.

לגבי תוכנית מקצועית – אנחנו בשאיפה להגדיל את התקציב בנושא הזה של ספורטאים וענפים שיגיעו מחו"ל אלינו למחנות אימון ולהיפך, אנחנו נוסעים עם כדור עף לסלובניה, למחנה אימון, להכיר, ללמוד, לדעת קצת באקדמיות אחרות, ליצור את החפיפה וההלימה הזאת ביחד.

יואב, תגיד לי יש לכם מיטות פנויות, או שזה סולד אאוט?

היא לא סולד-אאוט, יש לנו עוד מקומות, ועדיין אנחנו עושים את הבחינה והמיון והאיתור. בשונה מהצבא, עדיין יש מיון ואיתור שאנחנו עושים יחד עם הצוותים לבדוק ולבחון האם הספורטאים הטובים שמגיעים אלינו, הספורטאים הטובים בקצה בכל ענף. מבחינתנו, זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות, בטח עם היחידה לטיפוח צעירים, בטח עם התאחדות בתי הספר.

תגיד לי, יכול להיות שאין אף אחד מהחברה הערבית בגלל הבדלי תרבויות, בגלל בעיה שהמשפחות האלה מהחברה הערבית לא רוצים לשלוח את הילד, בדקתם את זה פעם? לי זה נורא מציק שאין פה אף אחד מהחברה הערבית?

היו לנו בכדור עף מספר נציגים. זה הלך טוב, אבל זה לא נמשך. הם כרגע שם במועדונים. אין שם את אותם כישרונות כמו שהיו לפני מספר שנים.

בעילבון אין שחקנים טובים.

כרגע יש שחקנית מצוינת, אבל היא הבת של המאמנים הראשיים, הם משאירים אותה אצלם בבית. היא כבר מככבת גם בקבוצה הבוגרת, היא העוגן שלהם, אז הם לא רוצים שהיא תלך לאקדמיה לתקופה.

לא תהיה בעיה, בטח לא מבחינה תרבותית. יש לנו לא מעט ספורטאים, אני חייב לציין את זה שבשנה, שנתיים האחרונות גם פליטים וגם חבר'ה שמגיעים מרוסיה ואוקראינה עקב המלחמה אנחנו מצליחים לקלוט אותם בין אם זה אולפן, ואם בית ספר ומתאימים את המעטפת ובונים חליפה לימודית – זה לא משהו שהוא נמנע, בטח לא בתשתיות והיכולת שלנו להגיב לדבר הזה.

איך הם מגיעים אליכם לאקדמיה? אתם מחפשים אותם?

זה צריך להיות מאוד טוב כדי שיקלטו אותם.

התהליך נעשה על-ידי האיגודים. האיגודים עושים איתור ומיון לספורטאים, מביאים בסוף את הרשימה של הספורטאים שהם רוצים שייכנסו למסגרת. הם עוברים תהליך של הערכה ומיון מנטלי, פיזיולוגי ובריאותי יחד עם הבדיקה בבחינה לבית ספר, וזה התהליך שהם עושים כדי להיכנס אלינו לאקדמיה. בעצם האיגוד, וצוותי האיגוד צריכים למיין ולבחון ולהשיג את הספורטאים ולהגיע אלינו.

רוב ענפי הספורט שנמצאים כאן, הם לא קיימים בחברה הערבית. אין חוגים. אין איגודים. לדעתי, אין איגודים בחברה הערבית של שחייה.

יש בסכנין אגודה יפה.

אני חושב שזה בדיוק הסיפור של מה שאנחנו מדברים פה. בסופו של יום מה שיאיר נגע בו קודם – יכולת להגדיל את המסד, ובתוך המסד הזה - - -

בבקשה, תציגו את עצמכם לפרוטוקול.

אני מנהל האקדמיה הנכנס. אני רק אומר מבחינת מה שאנחנו מדברים פה, בסופו של יום, זה היכולת להכניס את הדבר הזה לתוך הבסיס התקציבי, מבחינת החיבור הזה בין הקטר שהוא אקדמי, לבין הבסיס והמסד שיגיעו עוד ספורטאים שייחשפו לזה. כדי שיגיע ספורטאי ערבי בקצה ויגיע לאקדמיה, צריכים שיהיו 20 ספורטאים שהתאמנו בכדור עף במועדון שלהם בבית, וזה החיבור שצריך לעשות אותו בשולחן הזה כדי לייצר את הדבר הזה. להגדיל את המשפך, בקצה שלו יש את האלוף האולימפי. בתחתית שלו יש את תרבות הספורט והחיים הבריאים של בני הנוער. אני חושב שזה מהות הדיון כאן בעיניי בחיבור בין הדברים האלה.

אני רוצה לגעת בנקודה האחרונה שמבחינתנו אנחנו רוצים לעבוד, ואייל גם שותף, משרד הספורט, משרד החינוך, מעבר למעטפת המדעית רפואית מתקנים ותשתיות שגם המכון וגם משרד הספורט מנסה כל הזמן לשנות ולתת את הפלטפורמה, גם הקיץ הזה אנחנו עושים שיפוץ למגורים כדי שהתשתית, אורח החיים ורווחת הפרט השתפרו לספורטאים והספורטאיות שמגיעים אלינו למסגרת, זה נושא בית-ספר. כיום הספורטאים מתחנכים בבית ספר חוף השרון בשפיים ולא נמצאים אצלנו במסגרת. זאת אומרת, שבשעות הבוקר הם יוצאים לבית הספר וחוזרים אלינו. השאיפה, ובטח בתוך חשיבה ובחינה בחוץ שאנחנו עושים לאקדמיית ספורט שבאירופה, אנחנו מבינים שבית הספר צריך להיות חלק מהמסגרת הבית ספרית בתוך האקדמיה המצוינת בספורט, וזה תהליך שאנחנו עכשיו עובדים עליו ובונים אותו. זה מבחינתנו יהיה - - - גם לספורטאים, גם למשפחות, גם לבית הספר, לכל המשולש הזה וגם להורים שנגעתי בו קודם כדי שכל הנושא הזה של הנגשה של האימונים ובית ספר, והלו"ז המאוד אינטנסיבי יצליח הרבה יותר טוב.

אני שחמטאי. אני עליתי בגיל מבוגר בגיל 17, אני זוכר שבדיוק בשנות התשעים, אני לא זוכר ששילמתי משהו על התחרויות, נסעתי הרבה לאליפויות. הייתי חמש פעמים באליפות אוקראינה, ותמיד המדינה שילמה. עכשיו אני שואל שאלה. איפה הכסף הפרטי פה? נניח אם יש מישהו שרוצה להשקיע בספורט, ויש כאלה לא מעט נכון? פילנטרופיים. איפה אתם פוגשים את האנשים האלה? איפה אתם מגייסים את הכסף הזה? אתה יודע, כמו שיש עמותות שצה"ל עובד איתן, ומגייסים כסף בארצות-הברית עבור החיילים והלוחמים שלנו, אז השאלה אם אתם עושים אותו דבר עבור הספורטאים היהודים שמצטיינים שאמורים גם אחר-כך להביא גאווה למדינה כולה. האם יש פה את הכסף הפרטי? ואם יש, אז איפה המדינה פה משתתפת? ואם היא לא לוקחת יותר מדי ומחזירה לכם פירורים. איפה ההשקעה של אנשים פרטיים, באמת, יש כאלה שמחפשים איפה לתרום, זה גם סוג של תרומה.

לצערי הרב, יש מעט גופים גדולים שתומכים בספורט כאיגוד, הם תומכים בספורטאים. יש את בנק הפועלים, אני לא רוצה לציין.

לא, אבל כל הכסף שאתה דיברת – 14 מיליון שקלים, הכול זה - - -

זה הכול של המדינה.

יפה. אז יש כסף פרטי שאתם יכולים לגייס? זו השאלה. כי אם אתה ומציג פה שחסר לך - - -

זה לא התפקיד שלהם.

זאת השאלה. למה? למה לא תפקיד. אולי תנסו גם לחשוב לכיוון הזה. אם אתה עכשיו לצורך העניין אומר שאני צריך פה עוד כמה מיליונים בשביל להביא עוד כמה מאמנים, הזכרת פה את הנושא של המלחמה. באים פה אנשים שלעולם לא חשוב להגיע לישראל ולהתאמן בווינגייט, נכון? אנחנו שומעים על ספורטאים פה שברחו מהמלחמה שבחלום הכי גדול שלך, הכי ורוד שלך, לא חלמת שהם יבואו להתאמן אצלך פה. אותו דבר מאמנים. אותו דבר גם אנשים שיודעים לגייס כספים. אז תצאו קצת מחוץ לקופסא. לא חלילה לא מאשים אתכם. אני אומר – תצאו בחשיבה מחוץ לקופסא, תתחילו לחשוב אולי יש דברים גדולים מעבר להתגוששות בוועדות לגבי התקציב. ואז אולי גם אנשים יבואו – יגידו למה לא?

תגיד לי, המכון עצמו - - -

רגע. אסור לך או שאתה לא חשבת על זה? אז אם אסור, אז בוא נחשוב בכיוון החקיקה, כי החקיקה הזאת היא עכשיו לא קואליציה אופוזיציה. יכול להיות שכן אפשר לאפשר פה במקרים מסוימים לבוא וכן לגייס תרומות גדולות למקרים מסוימים. כמו שאמרתי, אם אנחנו יודעים לזהות שיש פוטנציאל לכמה שחקנים, בכמה ענפים, אז כמו שבכנסת יודעים לעשות הוראת שעה לשנתיים, שלוש, ואז לבדוק אם זה עובד. אתה לא חייב לעשות ישר חקיקה ולשנות את כל היסודות שלך. אבל יכול להיות שיש פה משהו שאפשר לחשוב מחוץ לקופסא בהתאם למצב. בהתאם לשינויים, ולנסות ככה גם לסייע לך.

אני משוכנע שיש לא מעט אנשים שירצו לסייע. יש לא מעט יהודים אמריקאים שהם מאוד גאים לעזור לישראל. יש לא מעט אנשים שגאים לעזור לחינוך, להתפתחות לחברה, לדמוקרטיה. אז בואו נכניס ספורט לתוך הרשימה המכובדת נושא מכובד.

יש פה סיפור שהוא גם וגם. בסופו של יום, יש פה עניין של אינטרס לאומי, סדרי עדיפויות לאומיות, ואנחנו רוצים שיהיו "יעקב תומרקונים", אנחנו רוצים שיהיו אלופים אולימפיים.

אני מאוד רוצה שיהיו עוד "יעקבים". אבל אני רוצה שיהיו אלפי אנשים שירצו להיות כמו היעקבים, אז אני יודע שזה משפיע על הבריאות שלהם, על המצב הנפשי שלהם, על כל הנושא. אני בטוח שיעקב הוא פעם לדור, אבל לא יהיו לנו 100 יעקבים, אבל לפחות יהיו לנו אלף ילדים שירצו להיות כמו יעקבים, ואז אני יודע שהילדים האלה יהיו מועסקים בשחייה, בבריכה, ולא חלילה באלימות. זה מה שאני רוצה בחברה הערבית.

אני לא מקבל את העניין שמישהו מכם אמר – באים מהפריפריה. חבר'ה, אני מכיר אנשים בפריפריה שמביאים הישגים. סגן ראש העיר שלנו בערד, ויש לו שם חוג להיאבקות. מביאים שם הישגים מטורפים באליפות אירופה, באליפות עולם. חבר'ה זה ערד, אני גאה בזה שהם באים משם.

יש שם "משוגע" אחד בשם שאתה אמרת שהוא מאמן אותם.

הוא סגן ראש העיר, לכן הוא גם דוחף את זה. אבל אני אומר פריפריה זו לא מילה גסה. לפעמים בפריפריה אתה יכול לעשות דברים מה שאתה לא יכול לעשות במרכז הארץ בגלל יוקר המחיה, בגלל העלות של השכירות. אולי שווה לך לחשוב בכיוונים האלה. יותר קל לך ויותר זול לך להביא מאמן טוב לערד, מאשר להביא ילדים לאזור גוש דן או אפילו לווינגייט שזה מקום לא זול מבחינת המחיה. חשיבה מחוץ לקופסא תמיד טוב לספורט.

דיברו על זה ועל המרכזים בפריפריה גם כן. תודה רבה.

אני מאחל הצלחה לכולנו ולכל הספורטאים.

בבקשה, מועצת התלמידים.

שלום לכולם, אני נציגה במועצת תלמידים והנוער הארצית. אני חושבת ומאמינה שכולנו מבינים מה חשיבות הספורט, גם מבחינת הערכים, גם סדר-יום, גם מבחינת משמעת. יש חשיבות מאוד גבוהה לספורט, גם לי בעברי, וגם לפי מה שסיפרו פה.

אני רוצה לתת את המקום הזה של מערכת החינוך. הילדים נמצאים הרבה מאוד זמן בבתי הספר. יש להם שיעורי ספורט, ביניהם, לצערי, אין כל כך מגוון שם. שיעורי ספורט שאני רואה זה בדרך כלל פשוט, קחו כדור, לכו תשחקו, אין כל כך את העניין הזה של הספורט. אני הייתי ממליצה באמת מהמקום שלכם אם אנחנו רוצים להביא את התלמידים דווקא משם אפשר להביא אותם דרך שיעורי הספורט, דרך שיעורי חינוך גופני. לתת להם את המגוון הזה. למדתי בהרבה בתי ספר בחיי, ולא היה את המגוון הזה. גרתי בדרום, היום אני גרה בעפולה. לא היה את המגוון הזה של הספורט, פחות היה לי את המקום הזה לבוא ולתת את האהבה שלי לספורט. אני חושבת שאפשר להעביר את זה לבתי ספר כחלק מהשיעורים לתת הכשרות לאותם מורי ספורט, לתת להם את המגוון הזה להביא אתכם לשם, ודרך המקום הזה למצוא את אותם תלמידים שיכולים להיות מצויינים ופשוט לא רואים אותם במסגרות אחרות. דרך אגב, יש הרבה מאוד תלמידים שלא מגיעים לחוגים גם מהמקום הכלכלי לצערנו. לא יכולים להגיע לחוגים בגלל כסף, ציוד, הסעות. הם לא יכולים להגיע לזה, ודרך בית הספר אפשר כן להביא אותם.

נקודה שנייה שאני רוצה לציין. דיברו פה על המגזר הערבי שאין את המקום הזה. אני רוצה להסתכל על הפן הדתי. אני בעברי כשהייתי קטנה הייתי שחיינית. מאוד אהבתי את הספורט. אני עד היום עוסקת בספורט, הייתי בנבחרות עירוניות ונאלצתי לפרוש מהמקום של הדת. מהמקום שהתחרויות היו בשבת. בתור אחת ששומרת שבת לא יכולתי להתחרות שם. אני חושבת שאולי גם כדאי לתת את המקום הזה גם לחמ"ד שזה מאוד חשוב כי יש ספורטאים, פשוט צריך להגיע אליהם ולמצוא אותם. גם מהמקום של הפריפריה, הרבה ציינו את זה, כמו שאמרת, זו לא מילה גסה. יש ספורטאים מצוינים ומדהימים שמגיעים דווקא מהפריפריה כי יש להם את התשוקה הזאת אבל לא מצליחים למצוא אותם דווקא כי הם גרים שם. אני חושבת שהתוכנית שהבאתם היא מאוד חשובה בעיקר למקומות האלה של הפריפריה ולמגזרים למיניהם כי הספורט הוא באמת חשוב, וחשוב שכולם ייהנו ממנו, כולם יזכרו. תודה רבה.

את מוזמנת מחר. מחר כל הכנסת לובשת חג, חג הספורט. יש פה הרבה מאוד דיונים, ויש כנס מרכזי. ויש דיונים על נושא של שיעורי חינוך גופני בבתי הספר פה בוועדה. מגיעים מפקחים, מורים, ויהיה פה דיון בנושא הזה. אני מאוד מתחבר למה שאמרת, אבל זה לא משהו שהוא כללי בכל מדינת ישראל. זה מאוד תלוי מי המורה ואיזה מתקנים יש לו.

בגלל זה אנחנו צריכים את התקציבים האלה. אפשר להשיג מאמנים כמו שאמרו פה לגבי ערד. אפשר להביא את המאמנים האלה גם לעפולה. אפשר להביא אותם גם למרכז.

אני מסכים איתך. אנחנו נדון בזה גם מחר, יהיו מספר דיונים. גם הדיון הזה הוא מתחיל אבל הוא לא מסתיים היום. יהיו לו המשכיות לא עם האנשים האלה, עם אנשים אחרים שאנחנו נגיע גם לאגודות, כי בסוף כולם צריכים לזכור, כל מי שמתעסק בספורט הישראלי. מי שעושה את הספורט הישראלי אלה האגודות, זה אותו מאמן בעפולה, בערד, ביוקנעם, בנתניה. הם האנשים שעושים את הספורט הישראלי. הם מקבלים את התנאים הכי טובים שיש במדינת ישראל עם התקציבים הכי גדולים, ומשם לוקחים את יעקב מאשדוד כי הוא היה הכי מוכשר, ואותה מקריית ביאליק שהייתה מוכשרת, ואז לוקחים את היהלום הזה ומלטשים אותו. אבל כדי שיהיו לנו הרבה יהלומים – אנחנו צריכים רשת של אגודות חזקות עם מתקנים ומנהלים טובים. ללא זה אין ספורט במדינת ישראל. אנחנו יכולים לעשות תוכניות עד שנת 2087 זה לא יעזור. לכן זה עכשיו הפיק. אבל אחרי זה נתחיל לרדת למה שאנחנו צריכים לעשות בשטח שהוא הרבה יותר חשוב. שהילד בחברה הבדואית שיהיה לו מאמן ויהיה לו מתקן. וילד באשדוד במקום שיפסיק להתאמן, שיהיה לו מתקן והזקן בקאנטרי לא יפריע לו. יש הרבה דברים שצריכים לעשות גם בחינוך גופני, ובהרבה מאוד דברים.

אני המפמ"ר והממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך. אני רוצה לפתוח ולומר שאנחנו בשיתוף פעולה מצוין בין משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט כל היבט של כל תוכנית בפתיחות מלאה לגבי כל תוכנית חדשה. אני רק אציין רק השנה פתחנו בארבעה בתי ספר כפרי נוער של החינוך ההתיישבותי, מועדוני ספורט רב ענפיים בפנימיות עצמן – בכפר סילבר, בבן שמן, בכפר גלים, אנחנו ממשיכים את זה לשנה הבאה, יש לנו פגישה בתחילת ספטמבר לגבי המשכיות בראייה והבנה שבתוך הפנימיות של מערכת החינוך, יש שם אפשרות לעשות הרבה וינגיטים כאלה ולקדם הרבה מאוד בפתיחות מלאה דברים שמתרחשים כרגע.

מעבר לכך שאנחנו גם בשיתוף פעולה מלא יורדים גם במועדוני הספורט הבית-ספריים, בשלב בתי הספר היסודיים ונוער וחטיבות הביניים יחד עם התאחדות הספורט לבתי הספר כזרוע ביצועית. אבל התקצוב הוא בין שני המשרדים גם לטובת העניין הזה, כאשר הזרוע שתפעיל את זה, זה התאחדות הספורט לבתי הספר.

הבסיס בסוף זה המורה לחינוך גופני. מה שאמרה הנציגה פה, היא משקפת את מה שהיא מכירה. אבל יש הרבה מאוד בתי הספר שזה לא נראה ככה. קודם כל, המורה לחינוך גופני, בבסיס הוא פוגש את כל התלמידים על-פי חוזר מנכ"ל הוא גם צריך להפנות תלמידים לפעילות ספורט תחרותית, למצוא את התלמידים בעלי הפוטנציאל ולהפנות אותם, וזה חלק ממערכות היחסים בתוך הרשות המקומית. מעבר לכך, אנחנו מקיימים בתוך הרשויות המקומיות ימי חשיפה, דבר שאני פיתחתי לפני מספר שנים את האפשרות שמנהל המחלקה לספורט חושף את ענפי הספורט שהוא רוצה לקדם ברשות המקומית בתוך מערכת החינוך כדי למשוך את הילדים לפעילות של אחר-הצהריים.

מעבר לכך, עם התאחדות הספורט לבתי הספר יש לנו מעגלי איתור. אנחנו מגיעים לרשות מקומית, מביאים את כל התלמידים למחזוריות מסוימת לאולם ספורט מרכזי. בחלק מהמקומות עושים את זה בתוך בתי הספר כדי לאתר אותם בספורט יחד עם מערכת של סקאוטינג, יחד עם איגודי הספורט ורשויות מקומיות. הבעיה היא בדרך כלל לא האיתור אלא הטיפוח, כי אחרי שאיתרת את הילדים המוכשרים, הטיפוח זה כבר סיפור בפני עצמו, ועל זה אפשר לדבר בהזדמנות אחרת.

בתוך מערכת החינוך, יש לנו הרבה מאוד מסגרות נוספות. יש לנו כיתות ספורט שזה כיתות של ספורטאים. יש לנו 190 כיתות ספורט, סך הכול מעל 6,000 ספורטאים, כלומר, אם הוא לא ספורטאי, הוא לא יכול להיות בכיתת הספורט שמקבלים בבוקר חמש שעות חינוך גופני. כלומר, חמש שעות חינוך גופני, קואורדינציה, ובעצם, כל מה שקשור להעשרה גופנית. בחלק גדול מהמקומות המורה לחינוך גופני הוא גם מאמן אחר הצהריים, כך שיש את ההמשכיות בעניין הזה.

מועדוני הספורט כמו שאתם יודעים, היום אנחנו מדברים על 24 אלף תלמידים שמתאמנים במועדוני הספורט הבית-ספריים, בענפי הספורט של התאחדות הספורט לבתי הספר בהסכמים עם האיגודים למיניהם. כמובן שיש פיקוח. ויש תכנית נוספת שהיא ביסודי שהיא בעצם גם כן חשיפה - - -

מתי זה יתחיל לעבוד מהיסודי?

התחיל לעבוד כבר השנה כפיילוט.

יש מעל 200 בתי ספר שיש להם מועדון יסודי בכיתה ה', ו'. התחיל השנה.

היו לי שיחות עם זיו, רצו להקדים את זה.

הקדמנו את זה ליסודי. אנחנו ממשיכים שנה הבאה כשנה שנייה של מה שהתחלנו השנה, להתחיל בעצם את מועדוני הספורט הבית ספריים במקום מכיתה ז', כבר מכיתה ה'. תוכנית "זוזו", זו תוכנית שבעצם סוג של שעה שלישית במערכת החינוך הגופני, כאשר התוכנית היא שונה, כי במשך השנה הילדים נחשפים לשלושה ענפי ספורט שונים. כל שלושה חודשים ענף ספורט אחר, שוב, כדי למשוך אותם לפעילות של אחר-הצהריים. אני מציע להרבה מאוד תוכניות שבעצם מקדמות או שיתוף פעולה כדי לבנות את התשתיות הגדולות. התאחדות הספורט בבתי-הספר זה גורם מאוד משמעותי, כי התאחדות הספורט לבתי הספר כזרוע ביצועית היא בעצם הגוף שמקשר בין מערכת החינוך לבין איגודי הספורט השונים. אתה לא יכול לכל איגוד ספורט להיכנס עם תוכניות משלו. באמצעות התאחדות הספורט לבתי הספר יש תוכניות טובות ורבות, ותמיד העניין הוא רק תקציבים נוספים, ותוכניות נוספות – אנחנו בפתיחות מלאה.

משפט אחד רק להגיד, דבר שלא קורה וחבל. יש לנו מערכת גדולה מאוד של התאחדות ספורט של בתי הספר כיתות ה', ו'. לדוגמה אתלטיקה קלה. מביאים את הטובים ביותר מאותו בית ספר להתחרות אחד נגד השני. אני כבר שנים מדבר על מערכת סקרטינג.

האתלטיקה לא חלק מזה?

לא. זה אליפויות בתי-ספר, לא מדבר על מועדונים בית-ספריים. בכל אליפות בתי ספר רגילה כשאתה מביא 30, 40 בתי ספר לאצטדיון, יש לך את הטובים ביותר. יש לנו תחרות של כדורסל, במספר ענפי ספורט שלפי דעתי פה האיגודים יכולים לבוא ולקבל – כלומר, יש פתיחות מלאה מבחינתי, יכולים לבוא ויש להם בעצם את הכול מול העיניים כדי לבוא ולמשוך את הילדים.

אני רוצה לתת לאדם יקר שנמצא פה שלומי ואגיד לכם למה. המדינה לא תמיד מגיעה למקומות שאנחנו רוצים להגיע, ואת שלומי אני הכרתי לפני שנתיים עם פרויקט מדהים שנקרא – ליגת האלופות לשכונות. הוא מצליח להגיע למקומות הכי מוחלשים, לילדים שאין להם. לילדים שלא יכולים לשלם את ה-100 שקלים לחוג. תתפלאו, אני הלכתי מספר פעמים לראות טורנירים, כמה ילדים מוכשרים נמצאים שם. כמה ילדים, "מארדונה" קטנים שמגיעים מכל מיני שכונות ואזורים – ערבים, יהודים, ספר.

אני מנהל ליגת האלופות לשכונות, שזו ליגה של שכונות שמבוססת על אותו רעיון, אותו בסיס כמו ליגת האלופות של אירופה. מה שאנחנו עושים בעצם, אנחנו פועלים במאות מועדוני נוער במתנ"סים, בבתי ספר, זאת אומרת, כל דבר הוא רעיון שיכול לשמש כקבוצת כדורגל. כל 15 ילדים בשכונה הם קבוצת כדורגל, ויש לנו מאות כאלה ברחבי הארץ מקריית שמונה ועד באר-שבע, דימונה. הרעיון שלנו הוא באמת להפעיל את אותה ליגת האלופות על אותו בסיס, אותו מודל של ליגת האלופות של אירופה שזה מותג הספורט מספר אחד בעולם שמגלגלים מיליארדים בשנה. הרעיון שלנו יכול גם לגלגל מיליונים בשנה, אבל כל התהליך שלנו מבוסס על תקציב שלמעשה לא עובר את המיליון שקלים בשנה שמפעיל מערכת של עשרות אלפי ילדים במקומות הכי מוחלשים בארץ. אני מדבר על כל המגזר הערבי בכללותו שנמצא בתוך הליגה שלנו, על כל ילדי הרווחה כמעט ברובם. הם לא משלמים אגורה הכול בחינם ללא עלויות, והם מקבלים את הבמה המרכזית במדינת ישראל.

ספר לי על סיפור של ילד שיצא משם לקבוצה.

הנה, בבקשה, יש דוגמה טובה כאן לידינו, שדרך אגב הוא משחק בעירוני קריית שפרינצק, שזו השכונה שלי בחיפה. הוא התחיל אצלנו גם בליגת האלופות לשכונות, והוא משחק במטה אשר, ואנחנו מכניסים כל שנה מאות שחקנים.

פאסיל, אם לא היה הפרוייקט הזה, היית מגיע לשחק בקבוצה היום?

לא, אני לא חושב, כי ליגת אלופות לשכונות זה בעצם פרויקט שנותן במה לשחקנים וצעירים בגילינו לעשות את הדבר שהם הכי אוהבים, שזה לשחק כדורגל הכול בסבסוד מלא, אף ילד לא משלם. יש הרבה ילדים בגילינו שגם חברים שלנו שאנחנו רואים לאן הם הולכים, וזה נותן להם בעצם תעסוקה. יש הרבה זמן חופשי שאם לא הפרוייקטים האלה שאנשים כמו שלומי עושים – אז אי-אפשר לדעת לאן אנשים יכולים להגיע. הפרויקט הזה בעצם נותן להם לממש את הפוטנציאל שלהם וגם יכול לקדם אותם. שלומי מקשר הרבה ילדים לכל מיני סוכנים וכל מיני קבוצות כדורגל שבאים לראות את הטורנירים שאנחנו עושים, ואם יש שחקנים שהם באמת בולטים, אז הם יכולים להגיע למקומות גבוהים. יש מעטפת שעוטפת אותנו, יש לנו מתקנים. שלומי כבר עשה את הפרויקט הזה, הוא הוכיח שזה יכול להתקיים. אנחנו רק צריכים תקציב. יש גם שחקן ששיחק אצלנו בטורניר ענאן ח'לאילי, שיחק אצלנו, הופיע באולימפיאדה.

אתה מבין יורם... את יורם אני מכיר שנים, הוא היה מורה שלי כשהייתי סטודנט צעיר בווינגיט. בשנתיים האחרונות מהתפקיד שלי, אני מסתובב בארץ ואני יודע שהן עמותות מדהימות שעושות דברים חברתיים, ספורטיביים כי זה ביחד מבחינתי, קוראים לזה "נוער בסיכון". זה פשוט מציל את החברה הישראלית. כשאני רואה דבר כזה או חלילי למשל, או דוגמאות אחרות, והנשמה שלך – שלומי, באמת, אני בשבילך. אני אלחם כדי שהילדים האלה יקבלו את זה. ראיתי בעיניים מה זה עושה להם. אני אספר לכם סיפור. יש לי בעיות קשב וריכוז למרות שהייתי שחקן, ויותר נכון, הגעתי לשחייה כי אבא שלי הבין שזה מה שיעזור לי.

הגעתי לג'סר-א-זרקא, הזמינו אותי לטורניר, היו שם עשרות קבוצות – ערבים, יהודים, שחורים ולבנים, וכיפות, ובלי כיפות, הכול היה. לא שמעתי קללה אחת. לא ראיתי מקרה אלימות אחת. ישבתי שם והתענגתי מפרויקט ספורטיבי באמת - שאפו, אני מוריד את הכובע. ככל שיותר תגדלו ותגיעו לאותם ילדים, אז יהיו יותר ילדים חמודים כמוהו שלא יגיעו לפשע, ולא יגיעו לאלימות, כי אני בטוח שבסביבה שלך יש כאלה שמגיעים, ויישארו תלמידים, ואחרי זה גם חיילים ויעשו טוב לחברה. כל הכבוד. באמת, אנחנו נצטרך לראות איך אפשר לעזור לכם.

אני מהתאחדות ספורט בתי הספר. אני אחראי על האגף המקצועי. גיא דיבר על המיקום של ההתאחדות בתוך משרד החינוך. התאחדות ספורט בתי הספר בעצם מגשרת בין כל גורמי הספורט הקיימים, ונמצאת בעצם במרכז, בליבה של כולם. גם כחלק מזרוע ביצועית לצעירים של מינהל הספורט, זרוע ביצועית של משרד החינוך. יש לנו גישה לכל איגודי הספורט. יש לנו גישה לכל הרשויות בארץ ולכל בתי הספר בארץ. לשם כך אנחנו גוף מרכזי שנמצא איזשהו ציר שמאחד את הכול.

אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לכל מה שההתאחדות עושה, כי גיא דיבר על החלקים החשובים, אלא מה שהיחידה לצעירים עושה, ואיפה זה תורם. שני חברי הכנסת מהמגזר יצאו, אבל יש תוכנית חומש. במסגרת תוכנית החומש יש תקציבים מאוד גדולים לחברה הערבית לקידום ספורטאים שלא בכדורגל. כל הענפים פרט לכדורגל וכדורסל בנים כל יתר הענפים. נכון לשנה שעברה חולקו מלגות ל-24 ספורטאים מצטיינים שקבעו הישג ברמה או בינלאומית או אלופי ישראל מהחברה הערבית, והצלחנו למלא 24 מלגות, וזה לא כדורגל, זה כדורסל ביתר הענפים. סליחה 27 מלגות. 24 מלגות למאמנים שמאמנים את הספורטאים המצטיינים, עוד 59 מלגות לאגודות מובילות בחברה הערבית שמקדמות ספורטאים ברמה גבוהה גם על פי קריטריונים. מעל שני מיליון שקלים הלכו רק למלגות מתוך תוכנית החומש.

בתוכנית החומש השנה אמורות לקום שלוש אקדמיות. לא הכול נפלא. יהיו קשיים וזה לא קל ובייחוד בחברה הערבית לא כל כך מהר יבוא ילד מטובא זנגריה שהוא דיבר עליו ויבוא לשפרעם בשביל ספורט זה לא יקרה.

זה יכול לקרות.

רק אחרי עבודה של כמה שנים ומהלכים. בתוך האגודה של הזרוע המקצועית יש מרכזי מצויינות – 109 מרכזי מצויינות עליהם אני לא ארחיב. יש שבע פנימיות יום ומלאות שקיימות כרגע בארץ. אתה מכיר אחת מהן מצוין וההישגים שלה זה בחוות הנוער הציוני בירושלים ששם מתאמנות רוב הבנות של השחייה האומנותית שהגיעו עכשיו להישגים שהגיעו, הן גדלו שם. דיבר חנן על יעקב פרדמן בפנימייה במעלות סיוף, כמעט כל הבנות הטובות ביותר בארץ הגיעו משם. הוא מקבל תקצוב ממנהל הספורט של פנימייה ושל מרכז מצוינות. יש לו את הגיבוי לעשות את זה. אבל, ודיברו פה החברים על השפיץ. כמעט רוב הדיון היה על השפיץ. השפיץ מטופל לא רע במדינת ישראל. השפיץ ההישגי, ועכשיו יורדים גם בגיל של השפיץ ההישגי. אבל כדי שיהיה שפיץ הישגי צריך תשתית רחבה הרבה יותר ממה שיש היום. לא יכול להיות שכל הספורט הישראלי התחרותי אחוז או אחוז וחצי מכל אוכלוסייה בישראל תעסוק בספורט.

לסיום – יש בישראל מעל 15 פרויקטים שונים לכיתות ה' עד ט'. כמעט אף אחד לא מדבר אחד עם השני. ביום שכל הפרויקטים האלה ידברו בשיטה ובתוכנית אחת, אנחנו נהיה במקום הרבה יותר טוב וזה לא כסף, כי יש כסף בכל אחת מהתוכניות זה רק ארגון.

אשמח שתעביר לי.

יש לי את הכול. אני אסדר בצורה כזו שרואים את כל התוכניות. ועכשיו, מה שנכנס ל"גפן", רק משבש את זה עוד יותר כי בכל מקום נכנס סוכן אחר שעושה פעולה אחרת.

בואו נטפל בזה. בשביל זה אני פה. למה אתם לא פונים אליי?

"גפן", הרי בסופו של דבר זו תוכנית לאומית שהוחלטה.

אם היא מפריעה לספורט, אנחנו נדע איך לטפל.

נכון, כי זה עושה איגום משאבים.

אני רוצה להודות לכם שהגעתם. אני, כמנהגי, כל שבוע אני מקיים ועדת משנה לספורט. אני מעניק תמיד שתי תעודות הוקרה לספורטאים. את יעקב אני מכיר מאז שהוא התחיל לשחות. אני הייתי המשוגע בבריכה בצד השני כשהיה צועק וקצת הפרעתי לך. מבחינתי, הוא ספורטאי ענק. אני רוצה להעניק לך תעודה על הישגיך ותרומתך על ענף השחייה. יישר כוח. הינך מהווה השראה לדור הצעיר וגאווה למדינת ישראל.

דיברנו על פריפריה – אתה מגיע מנהריה. רונן גכטברג – על הישגו הראוי לשבח. מקום שלישי, מדליית ארד באליפות אירופה בקראטה בסגנון WKF. לא הכול זה ענפים אולימפיים, יש ענפים שהם ארגון הילד. שמח שהגעת מנהריה אלינו. נעניק תעודה על הישגיו.

מחר הוא יום חגיגה לספורט הישראלי. נמשיך לייצג את הספורט כי באמת הוא בנשמתי. תודה רבה לכולם.






הישיבה ננעלה בשעה 14:10.