פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



21
הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול
28/06/2023


מושב ראשון


פרוטוקול מס' 16
מישיבת הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול
יום רביעי, ט' בתמוז התשפ"ג (28 ביוני 2023), שעה 9:00

דפוסי צריכת סמים בטיולי תרמילאים

חברי הוועדה: בועז ביסמוט – היו"ר
סימון מושיאשוילי

טלי גוטליב

ענת אביתר - מנהלת מחלקת ישראלים בחו"ל, משרד החוץ

רס"ן עדי טלבי - רמ"ד ערכים ורוח לחימה, משרד הביטחון

פרופ' זהר מור - סגן רופא מחוזי, משרד הבריאות

ד"ר אליהו פולקר - מתמחה בבריאות הציבור, משרד הבריאות

אלינה פופרנו - רוקחת ורכזת נושא ארצי, משרד הבריאות

ניר שער - מנהל תחום מסגרות לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות

סוזן בן עזרא - מנהלת תחום בכירה פיתוח מניעה, הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד
לביטחון לאומי

חגי ברוש - מנהל תחום בכיר פיתוח טיפול ושיקום, הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד
לביטחון לאומי

עוז מור - מנהל תחום בכיר יחידת הסמים, משרד האוצר

יחיאל מגנוס - יו"ר, מגנוס איתור חילוץ והצלה

זיו דמטר - מנהל מקצועי וראש צוות מחלצים, מגנוס איתור חילוץ והצלה

יוסף סירקין - מנהל תפעול עסקי, מגנוס איתור חילוץ והצלה

יואב מגנוס - מנהל המחלקה לסיוע נפשי וסמנכ"ל, מגנוס איתור חילוץ והצלה

עומרי פריש - נשיא ומייסד כפר איזון

ד"ר אורית שפירו - מנהלת כפר איזון

ירדן שחם - עובד סוציאלי, בוגר כפר איזון

ד"ר מורן שגיב אליוף - רופאה פסיכיאטרית ומחלצת נפגעי סמים ונפש

ניר תדמור - מייסד-שותף בחוף מבטחים, נציג הפורום למזעור נזקים

ד"ר חגית בוני-נח - מרצה בכירה בחוג לקרימינולוגיה, אוניברסיטת אריאל

ד"ר ירדן לוינסקי - מנהל המחלקה לבטיחות הטיפול, קופת חולים כללית

עמית פרלסון - מנהל במטה קהילה, על"ם – עמותה למען נוער במצבי סיכון

נטי כראל - על"ם – עמותה למען נוער במצבי סיכון

יאיר קויפמן - מנכ"ל, מציאות אחרת

עידו נועם - תרמילאי

בת שבע פנחסוב

הדר אביב

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



דפוסי צריכת סמים בטיולי תרמילאים

בוקר טוב לכולם, ותודה שהגעתם. לפני שנתחיל בדיון עצמו, אני אספר לכם שתי דקות עליי. זכיתי להיות בוועדה הזו, זכיתי להיות הבוקר יחד איתכם. לפני שהצטרפתי לפוליטיקה – לא כזה מזמן – שאלו אותי באולפן שישי, מה אתה רוצה, מה אתה מתכוון, מה הייעוד. דיברתי על נושאי חוץ, זה דבר שאני מתמחה בו, על העולם הערבי, על הסכמי אברהם, ודיברתי על נושאים שאני מתמחה ומטפל בהם. אבל לא ידעתי, ויש הפתעות בחיים, וההפתעה הטובה היא כשאתה מרגיש useful, אתה מרגיש חיוני, אתה מרגיש נחוץ, וזה בוועדה הכל-כך חשובה ומיוחדת הזו למאבק בשימוש בסמים ואלכוהול.

אם היו אומרים לפני שהצטרפתי לפוליטיקה שאני אהיה יושב-ראש הוועדה הזו, הייתי שולח אתכם לאימא שלי שתעשה לכם נו, נו, נו. והיום, אני לא מחליף את הוועדה הזו, קודם כל, בגלל דברים מסוימים שאני לא אתחיל עכשיו לפרט, אבל כל מיני אמיתות שהיו לי כעורך עיתון בעבר, ואני פוגש פה הרבה מאוד צעירים נפלאים ולא רק צעירים, ועד כמה הם מחזקים תובנות או דעות שהיו לי בנושא זה או אחר. אני רואה גם גיבורים, אני זוכה לראות אנשים מרשימים מאוד.

כשיצאנו לדרך בינואר, הרי בדיונים לא עם כולם אני מסכים, יש כאלה שחושבים יותר או פחות כמוני, אבל אני מגלה הרבה מאוד אנשים נפלאים. ואחת הגאוות הגדולות שלי היא שהוועדה הזו פתוחה, וכל אחד יכול לתת את הטענה שלו וכל אחד יכול לבוא עם האיפכא מסתברא שלו, כל אחד פה מכבד. זו ועדה מכבדת. זו הגאווה הגדולה שלי בוועדה הזו, שהיא בכלל לא תואמת את מה שקורה בוועדות אחרות.

אנשים באים לפה, זה עם מצוקה שלו, זה עם תובנה שלו, זה עם החוכמה שלו, זה עם הניסיון שלו, זה עם הרצון הטוב שלו לסייע, ובאמת זכיתי. מחודש ינואר אני רואה כל כך הרבה אנשים נפלאים, ואני מתכוון לכל אחד ואחת מכם שהגיעו הבוקר לוועדה שלנו.

מאחר שהיושבת-ראש בת שבע פנחסוב היא אדם רציני ויסודי מאוד, והיא מכינה יחד עם העוזרת הפרלמנטרית שלי, וכי הכנסת אוהבת מאוד פרוטוקולים, אז אני עובר לעשות את מה שאני לא אוהב לעשות, אבל אני אתחיל להקריא כי ככה זה בפרלמנט.

הבוקר אנחנו פה באולם ירושלים בישיבה מיוחדת של הוועדה המיוחדת בראשותי, לציון היום הבין-לאומי נגד שימוש לרעה וסחר לא-חוקי בסמים, בנושא: דפוסי צריכת סמים בטיולי תרמילאים, ואני מסתכל עליך כאן באופן כמעט פבלובי. זאת אומרת, גם בלי שאני ארצה, אני מפנה את מבטי לחברי פה.

כבכל שנה, לפני יומיים, בתאריך 26 ביוני, ציינו האומות המאוחדות את היום הבין-לאומי נגד שימוש לרעה וסחר לא-חוקי בסמים, ואנחנו נצפה עכשיו בטריילר של הסרט "פליפ" של הבמאי יואב שמיר, סרט תיעודי עטור פרסים. קודם כל, נצפה בסרט ואחרי זה נדון.

בואו נמשיך ונצפה בסרט בהמשך. הם יתקנו את התקלה הטכנית ואנחנו נסדר את זה. תעשו כאילו שצפיתם בסרט, ונצפה בו פה בהמשך.

בסמיכות למועד חשוב זה, הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול שבראשותי נתכנסה כאן היום לישיבה מיוחדת כדי לעורר ולהעלות את המודעות, לדון בסכנות ובדפוסי צריכת הסמים שאינם חוקיים, דווקא במהלך טיולי תרמילאים ישראלים מחוץ לגבולות המדינה.

טיולי תרמילאים בחו"ל נפוצים מאוד, בעיקר בקרב צעירים. לא רק, אבל בעיקר בקרב צעירים באשר הם, וזו תופעה חובקת עולם. לישראלים יש מאפיינים ייחודיים – השירות הצבאי הינו חובה בחוק והוא לפרק זמן ארוך יותר בהשוואה למדינות אחרות, וצעירים רבים יוצאים לטיול הגדול שאחרי הצבא. מה ההבדל בין הצעירים שלנו – ואני לא אוהב לעשות הכללות – אבל לפרוק עול. לא אצל כל אחד השירות היה קל ופשוט, ופעמים רבות במהלך הטיולים נוצר ניתוק או לפחות ריחוק נורמטיבי ותרבותי מישראל.

כחלק מהאווירה והווי הטיול נוצרת פתיחות הולכת וגוברת מצד הצעירים בארצות היעד, שלא פוסחת גם על התנסות או הגברת השימוש בסמים מסוכנים. בחלק גדול ממדינות היעד אף התפתחה תרבות של מסיבות טראנס שבהן קיימת נגישות לסמים מסוגים שונים. תרמילאים רבים מאפשרים לעצמם להתנסות בסמים בעזרת הצדקות פסיכולוגיות וחברתיות שונות ומגוונות.

יש מי שמנהל את מסלול הטיול שלו, ואני אומר את זה בצער רב, לפי מידת הנגישות לסמים, יחס הרשויות לכך ועלות הרכישה. מצער, אבל קיים. בין הסיבות להצדקת השימוש בסמים ניתן למצוא את הטענות שמדובר בחלק מאופי הטיול, כי מדובר בחלק מהתרבות המקומית שאליה משתייך המטייל, כי זהו פיצוי עבור שירות צבאי שוחק או חוויות ואירועים אישיים שליליים, כי הדבר נעשה לצורכי שחרור עצמי ואנרגטי, כי מדובר בדרך להשגת שלווה ורוגע, כי זהו ניסיון מעניין לאתגר את גבולות התודעה ועוד.

קיימת חשיבות וחובה בחשיפת צעירים העתידים לצאת לטיולי תרמילאים לתופעה מסוכנת זאת האורבת להם בחלק ממדינות היעד, ולצייד אותם במידע ובמחויבות לשמירה על גבולות חברתיים ותרבותיים אף לאחר שיצאו מהגבול הטריטוריאלי של מדינת ישראל. זאת לא רק כדי להציל את עצמם מההשלכות החמורות של צריכת סמים בחו"ל, אלא גם כחלק מאינטרס לאומי שנועד למנוע את ייבוא תרבות צריכת הסמים לישראל לאחר חזרת המטיילים לארץ בשלום.

כדי לשרש את התופעה ולשמור על החברה התרבותית בריאה, אנו רואים חשיבות בקיום פעולות להגברת המודעות לקיום התופעה, הסבר על דרכי מניעה, הסברה וחינוך, שיבטיחו לצעירים מילוי וסיפוק נפשי באמצעים ודרכים אחרות, שמסוכנים להם פחות בטווח הקרוב ובטווח הארוך, במקום לחפש תענוגים וריגושים בדרך של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים, משני תודעה ומזיקים לאחר חזרתם לארץ.

במהלך הדיון היום אנחנו נשמע כאן עדויות מרתקות ממי שנפגעו משימוש בסמים בטיולי תרמילאים, וכן ננסה לברר מה הם ההבדלים הקיימים ביחס לשימוש בסמים בין יעדי טיולי תרמילאים במזרח, ובהודו בעיקר, בדרום ומרכז אמריקה, באירופה וביעדים אחרים.

עוד ננסה לברר מהי מידת שיתוף הפעולה בין כלל הגורמים הרלוונטיים לשם מניעת התופעה והתמודדות עם מי שכבר נפגעו במהלך הטיול; החל מחינוך, הפצה והנגשת ההסברה, המניעה, חילוץ נפגעי סמים והשבתם לישראל לטיפול; טיב יחסי החוץ עם מדינות הנוקטות יד קשה נגד מי שנתפס צורך סמים בגבולן; הדרכת משפחות הנפגעים בארץ ושיתופן כגורם תומך וקריטי להצלחת הטיפול – גם בזה דנו וראינו איך זה עסק משפחתי, והמשפחה חייבת להירתם; האפשרויות הקיימות בתחום השיקום והשילוב בקהילה, ועוד.

אציין שהוועדה שלנו כבר קיימה סיורים, כולל בכפר איזון לפני חודש – "בחזרה למסלול", ובמרכז השליטה של יקירי מגנוס, איתור, חילוץ והצלה. למען הפרוטוקול ולמען הסר ספק, פרטיותו של אדם זה קדוש אצלי, ולכן, כיו"ר הוועדה, אני קובע כי לפי סעיף 120(ד)(1)(ג) לתקנון הכנסת, שהשמות של כל מי שביקש או יבקש לחסות את השם שלו כדי שלא ייגרם לו או לזולתו נזק, יהיו חסויים ולא יירשמו בפרוטוקול. אם מדובר על קטינים או חסרי ישע, אז זה לפי סעיף 120(ד)(1)(ב) לתקנון. מי שמעוניין שהשם שלו לא יירשם בפרוטוקול הדיון שמתפרסם לציבור, מוזמן לפנות למזכירות הוועדה.

לפני שאני אפנה את הבמה לך, חברי חיליק מגנוס, אני רק אגיד שאנחנו לא ניקח ריזיקות ועם חלק מהדוברים אנחנו פשוט נעשה הפסקה, נפסיק לצלם, ואנשים ירגישו לדבר בצורה חופשית ויהיו פתוחים תוך שמירה על כבודם, ולכל אחד פה יש לנו הרבה מאוד כבוד, ומן הראוי שיידעו שהחיסיון הוא מוחלט.

ראשון הדוברים חיליק מגנוס, יו"ר מגנוס איתור חילוץ והצלה. צר לי להגיד לכם שגם בזה אנחנו מצטיינים. זכות הדיבור שלך, בבקשה.

תודה רבה, ותודה על הכבוד, אם כי זו מלכודת לדבר ראשון.

שמי חיליק, אני ממושב דקל, ולפני כ-30 שנה יחד עם רעייתי החלטנו להקים ארגון לחילוץ והצלה של תרמילאים. כשהגעתי פעם ראשונה למחוזות התרמילאים בדרום אמריקה, בהודו או באוסטרליה, אז נוכחתי שעל השולחן יש סודה, מסטיק, שוקולד, סנדוויץ', חביתה וסמים. באותו שבריר שנייה הבנתי שאני אמור להבין בנושא הזה, מה שלא היה אז, כי ללא הבנתי בתוך הנושא הזה לא תהיה לי שום תקשורת עם הקהל הקדוש שיושב במושבות סביב מדורת הצ'ילום וחי לו בניחותא.

כשאנחנו אומרים תרמילאים, אנחנו מתכוונים לצעירים בני 21 עד 25, שעובדים קצת אחרי הצבא ואוספים ממון רב יחסית למדינות שאליהם הם פושטים, והם עוברים לשם, מקימים שם מושבות ציונות שעוסקות בטיולים, בסמים, בחוויות של מוזיקה, במסיבות, בטראקים, במסעות רכובים, והתוצאה של העניין הזה היא פגיעות נפשיות רבות ומגוונות, ובעיקר אותם נפגעים שאנחנו צריכים לפנות ולהביא אותם לשיקום בכפר איזון וכיו"ב.

אבל, רבותיי, אני חייב לומר לכם, 98.8% מהמטיילים לא חוזרים פגועים, ואנחנו צריכים להתייחס בשיח אל רוב המטיילים ולא לתופעה החריגה, ואנחנו צריכים לדעת להגדיר את מה שאנחנו מסוגלים בכלל להשיג. אנחנו יכולים להשיג שינויים תרבותיים. סמים זה תרבות, זה חלק מההוויה האנושית, חלק מהצורך הקיומי של כל בן-אנוש. לא היה מין אנושי בלי סמים, אין מין אנושי בלי סמים, וגם לא יהיה. אם תרצו לעשות את השיחה מעניינת יותר, נקרא לזה שיחה על מין – לא היה מין אנושי בלי מין, אין מין אנושי בלי מין, וגם לא יהיה. זו תופעה של ההוויה האנושית מאז שחר היווצרו של האדם, והיא פושטת בכל המרחב האנושי עלי אדמות.

כדי להשפיע על הנושא הזה צריך להגדיר היטב מה בעצם אנחנו מסוגלים להשיג. אנחנו מסוגלים להשיג סיסמאות ריקות מתוכן כמו: ישראל נקייה מסמים. אז תודה לאל, את השלב הזה כבר עברנו, ואנחנו יודעים שאי אפשר להשיג דברים כאלה. אבל מה שאנחנו כן יכולים להשיג זה בהחלט להשרות רמת מודעות גבוהה, ובצורה כזאת להפחית את כמות השימוש ולצמצם את מספר הנפגעים.

אני רוצה להרחיב ולהגדיר את עניין התיירות והתרמילאים. בשנות ה-60 פשטו האירופאים והאמריקאים על המזרח הרחוק בעקבות הסמים, והייתה מושבה אדירה של פריקים. פריק, דרך אגב, זה מושג נהדר, פריק זה מעוות, ומתוך המעוותים התכוונו גם לאלה שהאופנה שלהם היא שונה, כי סמים זו תרבות, קולטורה. זה נושא שנוגע בכל תחום של המין האנושי. זו תרבות, יש לזה אופנה, יש לזה שירה, יש לזה מוזיקה, יש לזה ציור, כמו כל תרבות לכל דבר ותרבות היא לא שפיטה. אתה לא יכול לפסול תרבות מסוימת – אתה שם ללעג את עצמך.

תרבות היא רק דבר שאנחנו צריכים להשפיע עליו. לכל אחד מאיתנו יש דעה על תרבות. כל אחד מאיתנו חייב להביע את דעתו כדי לעצב לנו תרבות שראויה לנו, עם מוסר מתאים, עם ערכים מתאימים, עם חוסן מתאים, וכך הלאה. רבותיי, אם לא ננהל את תרבות הסמים, היא תנהל אותנו. פשוט מאוד. ולכן אנחנו נקראים לעשות את זה.

בשנים שבהן האירופאים פשטו על המזרח, הם ישבו בקטמנדו. בקטמנדו מכרו חשיש בחנויות ממשלתיות, ואז הם פשטו על איזור החנויות ליד Durbar Square, ברחוב שנקרא Old Freak Street – אלה אותם יוצאי דופן בלבושם. צריך לזכור גם את התנועה של ההיפים בשנות ה-60 שהשפיעה באופן משמעותי. התקשורת הייתה אז לקויה עדיין, אבל זה הגיע גם ארצה, והמטיילים נהרו בעקבות העניין הזה.

תיירות של סמים ומין, רבותיי, היא מסוגי התיירות הנפוצים מאוד על פני אדמה. מין וסמים. ואנחנו רואים תיירות שהיא שונה מעט מהתבנית הזאת. לא נוסעים למין וסמים, אבל בהחלט נוסעים לחופש, ואנחנו צריכים לנצל את החופש הזה, מכיוון שכשאנחנו פוגשים את הצעירים האלה במחוזותיהם, במושבות שלהם, יש לנו מה שלא קיים פה – מישור לשיח פתוח איתם. פעם ראשונה שאפשר להידבר איתם כמו שצריך, זה שם במחוזות האלה, ולא פה. פה הם כבולים בכל מיני התחייבויות, חוקים, איסורים ודימויים חברתיים, וכך הלאה. שם, בהודו, במקסיקו, בארגנטינה, בניו זילנד, יש לנו מקום לשוחח איתם כמו שאין לנו בשום מקום אחר, והם פתוחים לשיח כזה.

קורה פה דבר מאוד מעניין של יין ויאנג. זאת אומרת, את מה שמתרחש שם בצורה ממוקדת אנחנו מקבלים כאן. אני זוכר שבהתחלה, כשניסיתי לעורר את עניין התרמילאים הייתה רק חגית, ועומרי בדיוק נכנס לעניין, כשהתחלתי לעשות מהומות ציבוריות, ובלי עומרי לא הייתי עושה את זה, כי הוא מומחה לעניין. כשדיברתי על התרמילאים כנושא חשוב לטיפול בתוך תרבות הסמים, לעגו לי, אמרו לי, מה, גמרת את כל הבעיות בארץ? זה היה חבר הכנסת - - - ושאלתי אותו, אם הבן שלי נמצא בהודו אז הוא לא הבן שלי? אני רוצה להבין את העניין הזה, הרי הם יושבים שם מרוכזים.

אז תרבות הטיולים הייתה מרוכזת סביב הצ'ילום – כמה הורדת היום? שבעה? וואלה, אתה שאקל. היו מדברים במונחים של שש עד שבע מילים. מה שלומך? בראש טוב? סבבי, אחלה, בומבה. זה היה התמליל שהיה עובר. אתה זוכר את ההיא? ראינו אותה במסיבה בקאסול, אתה זוכר, נסענו לדרמסאלה. הם היו נוסעים ממסיבה למסיבה, חיים בתרבות של סמים. גם מי שלא היה משתמש פיזית, חי בתרבות של סמים כי כל הסביבה היא צרכנית סמים. מה זה כל הסביבה? מעל 80%. זה מספיק בשביל לומר כל הסביבה.

לא כולם מעשנים, לא כולם צורכים סמים, והצריכה הזאת של הסמים הלכה והתגברה בצורה חמורה ביותר במהלך השנים. ראיתי שיש צורך לעשות את זה, גייסתי את עומרי, ויחד יצאנו להודו ומימשנו מחקר שמצאתי בארה"ב, והנושא היחיד שהוא אפקטיבי בתחום הזה הוא לא הסברה ולא חינוך, לא כפייה ולא חוק, אלא הגברת רמת המודעות לתחום הזה. כאשר המודעות גבוהה, הסיכון יורד. ואז המלצנו להקים את הבית החם, והקמנו את הבית החם.

ב-11 השנים שטיפלתי לבד בכל נפגעי הצפון והדרום, היו במנאלי בין תשעה ל-12 נפגעים קשים כל עונה, והעונה הייתה הרבה יותר קצרה. זה היה רק שלושה חודשים. עכשיו זה כבר חמישה חודשים. אנחנו קרסנו תחת העומס הזה, ואז פניתי בשעתו לראש הממשלה, קראו לו אריק שרון, ביקשתי את עזרתו והוא מימן את המסע של הוועדה המכובדת להודו, ואז קיבלנו את ההחלטה להקים את הבית החם. הבית החם הזה הנחית באמצעים של יצירת מודעות את כמות הנפגעים מתשעה עד 12 בעונה, לאחד ממוצע בעונה. זאת פעולה יוצאת מגדר הרגיל. עומרי מנהל את הבית החם הזה בהצלחה בלתי רגילה, ואני קורא לשני דברים שיתרחשו.

האחד, צריך להרחיב את הפעילות של הבית החם. דבר שני, צריך להקים מחדש את הרשות הלאומית למאבק בסמים ובאלכוהול. רבותיי, לא ייתכן שאת כל האמצעים אנחנו נפזר לעשרות מוקדים, את כל הכספים, ולא תהיה יד מכוונת בלתי-תלויה תחת שרביטו של משרד ראש הממשלה, כפי שזה היה, ולא כפי שעכשיו חיסלו את הרשות. אין יותר בעיית סמים בארץ? אין רשות, לא צריך.

והדבר השלישי, חייבים לשלב את הצבא בראש העשייה הזאת. הצבא הוא גורם תרבותי, מעמיק שורש וצורב טביעה צרובה בגופנו. התרבות הצבאית זו תרבות שאנחנו חיים בה. אנחנו חייבים לקחת את הצבא ולבנות שם תוכנית. והמילה האחרונה, רבותיי, אם נעשה עוד ממה שעשינו כל השנים, אנחנו כבר יודעים מה התוצאה – מדינה רוויית סמים כמו שלנו. אסור להמשיך לעשות עוד מאותו דבר.

תודה רבה על הדברים החשובים, מגנוס. עכשיו נשמע את יאיר קויפמן, שיספר את הסיפור האישי לצד הקרנת קטעים מסרטו "אבודים לרגע". החלק הראשון, הוא, כאן. את החלק של הסרט אני לא מבטיח.

אני יאיר, בן קיבוץ חצור. בסוף 99' השתחררתי מהצבא אחרי שירות בנח"ל. את רוב השירות שלי בגדוד 50 העברתי בעזה ובלבנון. השתחררתי, טסתי לטייל, ומהר מאוד הטיול הזה הפך להיות סאגה אחת גדולה של לבדוק לאן המוח יכול להגיע עם צריכת סמים פסיכדליים, מה שהוביל אותי בסוף להתקף פסיכוטי מטורף. לדעתי, חיליק לא היה אז. היית, אבל לא במקצוע.

אל תשכח שאבא שלך ואני שירתנו יחד.

נכון. הכול מתחבר.

חבר שלי מהקיבוץ החזיר אותי לארץ. הייתי מאושפז כמעט חודש וחצי בבאר-יעקב באשפוז פסיכיאטרי, ואחר כך הייתי כמעט שנתיים בסיטואציה של מה שקורה אחרי ההתקף הפסיכוטי, כי מזה אפשר לצאת. בשיא ההתקף הייתי הרבה מאוד דברים, ואז הייתי בדיכאון שנתיים, וזה בעצם הזמן שלוקח להתקף לרדת. אתה חוזר למציאות מהר מאוד, אבל אתה פתאום מבין מה הפסדת, איפה היית, שאתה לא יכול בדיוק לעשות מילואים עם חברים שלך מהצבא, וזה היה חשוב לי מאוד. ואז הייתי שנתיים בדיכאון קליני, ואני אומר שזה כמו להיות אוהד הפועל תל-אביב, זה דיכאון שלא נגמר.

בסוף חבר אמר לי, לך תלמד קולנוע, ולקחתי את היכולות שלי ללימודי קולנוע. עשיתי סרט שנקרא: אבודים לרגע, בהודו עם עוד שותף, שבעצם מראה את מה שעברתי, אבל הוא לא אחד לאחד הסיפור שלי, כי בכל זאת, היה תקציב מוגבל, אבל הסרט הזה הוקרן בלי סוף במדינה.

היה לי פרויקט, ואני מתחבר למה שחיליק אמר בסוף, שהוא הפרויקט הכי חשוב שעשיתי. כמעט עשר שנים רצוף, כל יום חמישי פגשתי, בזכות הרשות למלחמה בסמים, מאות חיילים קרביים לקראת שחרור, ואני מדבר על מאות במשך עשר שנים. אחר כך הייתי פוגש את החיילים האלה באוניברסיטאות או הייתי פוגש אותם סתם ברחוב, והם היו אומרים לי שהמפגש הזה נתן להם עוד ברקס, עוד רגע להבין שאפשר לעצור או לא להתחזר, אולי לי בכלל לא מתאים לקחת סמים.

ברגע שפירקו את הרשות, אז גם המפגש הזה איתם התפרק, ואני חושב שהיה פה הפסד גדול מאוד, גם מבחינתי כמובן, אבל גם להרבה מאוד חיילים קרביים כי זה היה אולי הברקס האחרון שאפשר היה לתת להם שנייה לפני הטיול, גם הסרט וגם השיחה, כי אני חושב שאי אפשר למנוע לקיחת סמים, אבל אפשר כן לצמצם אותה ואפשר לתת ברקסים לאנשים.

לי, למשל, יש כזאת הפרעת קשב וריכוז, ויצאתי מהצבא בתחושת כוח בלתי נשלטת. אם מישהו היה בא ואומר לי, רגע, לא עכשיו ללכת בכל הכוח לסמים, אולי זה היה קורה בכל מקרה, אבל היה יושב לי עוד משהו קטן בראש. אני חושב שברגע שסגרו את הרשות למלחמה בסמים, המון-המון פרויקטים נעלמו, והפרויקטים האלו הצילו בני-אדם.

אני אגיד עוד משהו אחד. היה ילד הקיבוץ ש"התפלפּ", ככה קוראים לזה. ילד חמוד, וגם אמרתי לו שאם הוא ייקח סמים הוא "יתפלפּ". ואז ישבתי עם עומרי בכפר איזון, אמרתי לו, תראה עומרי, אני נכשל, אני עובר ומדבר, ומדבר, ומדבר, והוא פה, הוא יושב אצלך פה והוא החליט לפני יומיים שצוק איתן פרץ באשמתו. אז עומרי אמר לי, וכמה לא יושבים פה? אז אני אומר שצריך להסתכל גם על כמה לא יושבים פה, ולא רק על אלו שעברו התקף כמו שאני עברתי.

בשנים האחרונות אני מלווה משפחות שהילדים שלהם עברו התקפים פסיכוטיים מסמים, ולי יש מזל, אני בן קיבוץ, יש מאחוריי קיבוץ, יש מאחוריי משפחה סופר-חזקה, אין בעיה כספית. אם מקרה כמו שלי קורה לחייל שהשתחרר ואין ל ו את היכולות שלי, אז הוא דפוק לכל החיים, הוא לא חוזר לעצמו, וגם אם הוא חוזר לעצמו הוא יפרק את המשפחה שלו, ואני רואה את זה. יש כאלה שכן ימשיכו הלאה, שיש להם את היכולות הכספיות ויש להם משפחות חזקות. מה עם אלה שאין להם משפחות חזקות? אין להם שום סיכוי להמשיך הלאה.

רק שאלה אחת, ברשותך. כאשר יצאת ועזבת את גבולות המדינה, התנסית גם בארץ או שם זה היה פעם ראשונה?

אני הייתי חייל אז הייתי חייל. אני יודע שיש סמים בצבא וגם בתקופתי היו מלא סמים בצבא, אבל אני הייתי חייל. אף פעם לא הייתה לי בעיה של אינטליגנציה להבין את זה שעכשיו אני חייל ואני לא נוגע בסמים, ואני בן קיבוץ וכל הקיבוץ שלי הולך למסיבות טבע. כמו שחיליק אומר, זו התרבות. אני בתור חייל החלטתי שאני לא אעשה את זה, ולא התנסיתי.

שאלה אחרונה ונצפה בסרט – כאשר המטוס ממריא, אתה יודע כבר שאתה הולך להתנסות או שזה קרה שם בעקבות לחץ חברתי?

הסיפור שלי מורכב מאוד. אני טסתי לעבוד בארה"ב, ובארה"ב גרתי בדירה עם חבורה שחזרה מקולומביה מהבתים של יפתח ודויד, שהיו בתים מלאי סמים בזמנו, ולא היה עליי לחץ חברתי, אבל אני כן מאמין במושג של תרבות. הייתה שם תרבות סמים חזקה מאוד בדירה הזאת, וגם לא חשבתי שיכול לקרות לי משהו. לא חשבתי שטיפה כל כך קטנה יכולה לשנות במוח שעות של חשיבה. לא חשבתי שכדור אחד ופתאום אתה יכול לחשוב שהאויב הכי גדול שלך הוא חבר שלך.

זה שינה לי את כל דפוסי החשיבה, וגם סמים זה דבר מאוד חברתי. ברגע שאתה לוקח סמים, אתה פתאום יכול להתחיל לדבר עם אנשים שבחיים לא היית מעלה על דעתך לדבר איתם. אנחנו מדברים על סמים עכשיו – אני בחיים לא חשבתי שאני אדבר איתך, ואנחנו מדברים על סמים. אתה מבין? יש פה דיון. ברגע שיש סמים, הדברים נפתחים עוד יותר.

הבנתי. נצפה בסרטון.

(הקרנת סרטון)

אני רק אגיד, זה הקטע שהם הגיעו להודו ופה הם מתחילים טראק מסוים.

אני רק אגיד, זה הסרט הכי טוב על הנושא.

רק הערה לפרוטוקול, לא חשבת שתדבר איתי בגלל הפועל, כי אני מכבי. זו הסיבה.

גם.

דווקא בסרט היה חשוב לנו להראות שגם בן-אדם שמגיע להודו כביכול בלי כוונות לקחת סמים או בלי רצון מטורף להיכנס לאווירה הזאת, ברגע שהוא יהיה שם, הוא יכול להישאב לסיטואציה הזאת. אני חושב שהחבר'ה האלה הם בקבוצת סיכון לא פחות גדולה ממי שמגיע במטרה לעשות סמים, כי הרבה פעמים מי שמגיע במטרה לעשות סמים מגיע עם ניסיון מהארץ.

לכן שאלתי אותך.

בארץ יש היום תרבות של מסיבות טראנס, אז מי שהולך בארץ למסיבות טראנס ומגיע להודו, קודם כל, את הסמים שיש בהודו או בדרום אמריקה הוא כבר מכיר, אז ההתלהבות שלו הרבה פעמים יורדת לעומת מישהו שמגיע עם קו מחשבה אחר, והוא ייכנס לזה והוא יכול גם מאוד-מאוד להתלהב מזה. ההתלהבות הזאת פלוס זה שהוא עשה שירות קרבי, למשל, והוא גם ככה פחות מפחד, והוא גם ככה הולך לבדוק את הגבולות שלו, אז כל הדברים האלה ביחד יכולים להיות קטלניים בסוף.

תודה רבה. בואו נראה קטע נוסף.

(הקרנת סרטון)

פה ספציפית בקטע הזה הראינו שהוא נדפק מסמים כימיים, כמו: MDMA, אקסטזי, LSD, אבל אני חושב שהיום רוב האנשים נדפקים בעיקר מקנאביס. יש הרבה מאוד מקרים שאני שומע עליהם. אני מודה, כשעשיתי את הסרט חשבתי שאפילו לא נדפקים מאקסטזי, שבן-אדם שנדפק נפשית נדפק מכימי – גם אקסטזי, אבל בעיקר LSD. רוב המקרים שמגיעים אליי, שאני שומע אותם כשאנשים מתקשרים אליי – או שלא מספרים לי את האמת – אבל אומרים לי, הוא רק עישן. הבעיה היא שאם הייתה לו מחלת נפש לפני זה והוא לא ידע עליה, אז מספיק רק לעשן והכול יצא לו בטיל החוצה הרבה פעמים.

זאת הסצנה האחרונה שנראה, למרות שבת שבע מאוד אוהבת את הסרט.

(הקרנת סרטון)

אנחנו נעבור לעומרי פריש, מכפר איזון. הצעירים האלה שאתה פוגש, וסליחה שאני שואל שאלה של כיתה א', כי אני לא מתבייש להגיד שאני לא מומחה לעניין ואמרתי את זה מהיום הראשון. כאשר אתה רואה מפגש כזה ואתה רואה שהרציונל לא באמת שולט שם, אלמנט הפחד לא קיים אצל המתנסה?

איזה אלמנט?

הפחד לאן זה מוביל. הרי אתה רואה פה שני צעירים. נניח שהשני מגיע לשם באותו יום והוא לא התנסה אף פעם, והוא רואה את חוסר הרציונליות – ככה אני חושב ומי שלא מסכים איתי יכול כמובן להגיד את זה. אין פה את אלמנט החשש והפחד של אותם חבר'ה כאילו אני פוגע בעצמי, בנפש, בבריאות?

ממש לא. אני עומרי, מייסד כפר איזון. תודה שבחרתם בנושא הזה ליום החשוב הזה, וחייבים להגיד תודה שהזמנתם אותנו. תיכף תשמעו פה עוד חבר'ה.

קודם כל, במאקרו, תופעת התרמילאות נחקרת בארץ, מזהים אותה בתחילת שנות ה-80, זה אומר כבר מעל 40 שנה. אין לנו בארץ הרבה תופעות חברתיות ששורדות כל-כך הרבה שנים, ובכלל, אתם יודעים, כשתופעה מתחילה היא לא מתחילה ביום אחד. אני השתחררתי קצין צעיר מהסיירת אחרי מלחמת יום כיפור ונסעתי עם אשתי לטיול תרמילאות ב-75', ואף אחד לא קרא לזה טיול תרמילאות. זה לוקח זמן.

כל ארבע-חמש-שש שנים אנחנו רואים שינוי אדיר בדפוסי התרמילאות, בטח לעומת התקופה שאתה, יאיר, השתחררת מהצבא וטיילת, ועד היום. דיברתי הבוקר עם החבר'ה שלנו בבית במנאלי, ואני יכול להגיד שהיקף המטיילים חזר כמו לפני הקורונה. הקורונה שינתה דברים מהותיים. והתרבות הזאת, כמו שחיליק קורא לה, נמצאת בכל מקום – בספרות שלנו, בשירה, תראו את הסדרה "בשבילה גיבורים עפים", עם הצבא, עם הפוסט-טראומה, עם הסמים, עם הטיול.

בדרך לכאן שמעתי את השיר החדש יחסית של בניה ברבי "אדם הוא אדם". כתבתי כדי לא להתבלבל: אחד חזר מהודו, אחת עזבה את הדת, אחר הפך לגורו, השני שומר שבת. זה השיר שמתנגן עכשיו 20 פעם ביום בערך. אני רוצה להגיד שהקרחנה הגדולה של אמצע שנות ה-90 הסתיימה כבר. היום אנשים כמעט לא נוסעים כמו באמצע שנות ה-90 רק כדי לעשות סמים. זה שינוי אדיר. גם השאלה ששאלת את יאיר על הצבא – התמונה בצבא היום היא הרבה-הרבה יותר חמורה ממה שהייתה לפני 15–20 שנה.

כן, אנחנו שונים מכל מדינה אחרת בעולם. ההערכה היא, ואני מדגיש, הערכה בלבד, שיש כ-50,000 תרמילאים צעירים כאלה בשנה, וזה הרוב המכריע של המשתחררים שלנו, אבל זה לא אומר שכולם טסים מהבקו"ם ישר לנתב"ג. ניקוי הראש זה אולי המוטו הגדול. אתה תפגוש אנשים בצבא, בטירונות, בכיתה י"ב, והם יגידו לך שבסצנריו שלהם יש את הטיול הגדול, ההתנתקות הזאת, אם כי הטלפון הסלולרי "שיבש" במרכאות את ההתנתקות.

אבל יש עוד דבר מעניין מאוד בטיול, וזה מוכנות להתנסויות בהמון דברים – במאכלים, בבגדים, בגסטהאוסים. אני הייתי כבר 25 פעמים בהודו בטיולים, ועוד טיולים ארוכים בווייטנאם ובתאילנד. אם אני אקח את הילדים שלי לאירופה, באותו local bus ובאותו גסטהאוס, אני מפוטר לאלתר. אז בתוך כל המוכנות הזאת, יש גם מוכנות לעשות סמים.

מכיוון שההערכה, ואני מדגיש, הערכה בלבד, שבמוקדים האלה כ-90% מהילדים שלנו עושים סמים בזמן הטיול, אין מה לשאול את השאלה איך מונעים מהם לעשות. אנחנו עוסקים במזעור נזקים. במקום שבו 90% מהילדים שלנו עושים את זה, אין מה להתעסק אם עוד שניים שנשכנע אותם לא לעשות את זה.

מזעור נזקים זה הידברות, זה מודעות, זה לדעת לאיזה סיטואציות לא להיכנס, זה לדעת לאבחן סימנים מקדימים ומזהים. אנחנו עושים את זה באמצעות הפרויקט בהודו. אני מסכים עם כל מי שאמר – כשהרשות הייתה, עשינו את זה בצבא. הלוואי שתצליחו להחזיר את הרשות. אני חושב שזה יעשה טוב לכולם. יש לעשות בצבא לקראת השחרור, להתכונן לקראת הטיול הגדול. אלה הדברים שאני חושב שצריך לעשות.

דבר אחרון, הרי לא היינו עוסקים בכלל בתופעה הזאת אם בצד אחד לא היו נפגעים, ובצד שני, אם הם לא היו משפיעים כשהם חוזרים לארץ על התופעה כאן בארץ. אולי היו דנים בזה, אבל בטח לא בוועדה שלך. לתרמילאים יש השפעה מכרעת על תרבות צריכת הסמים בישראל. הם חוזרים לכאן, הם מדברים עם אבא ואימא, ואבא ואימא גידלו ילד למופת, והוא עשה צבא והוא מספר להם שהכול סבבה. האחים שומעים את זה, ואז הם באים למסיבות פה, וכן הלאה, וכן הלאה. זאת אומרת לתרבות התרמילאות יש השפעה מכרעת על תרבות הסמים גם כאן בארץ, אחרת לא היינו מתעסקים עם זה, עם אחד שחיליק היה צריך להביא ממנאלי, כשהוא התחיל.

זהו, זה הכול ביחד כתף אל כתף עם חיליק מגנוס. הוא כמו אח שלי, ואני מקווה שרק טוב נוכל לעשות לאנשים.

בעזרת השם. תודה רבה, עומרי.

בועז, סליחה, מילה אחת. צריך לזכור שכל הבעיה הזו של לדון רק בנפגעים זה לא הגון, כי 98% לא ייפגעו. הם מייבאים גם הרבה דברים חיוביים, כמו מודעות חדשה, הבנות, פתיחות, סובלנות. יש גם דברים טובים.

מגנוס, אנחנו נעביר אחרי זה את זכות הדיבור לידידתי, חה"כ טלי גוטליב, ואני מניח שהיא תשמיע קול קצת שונה ותאתגר אותנו עם איפכא מסתברא, וזה תמיד מרתק לשמוע אותה. אבל קודם לכן, אני רוצה להגיד תודה גדולה. אנחנו נפסיק להקליט.

(הישיבה נפסקה בשעה 10:00 ונתחדשה בשעה 10:05.)

- - - מסתכלים עלינו גם צעירים וגם בוגרים באופן פתטי מאוד. רואים את כל הדיונים האלה בצורה פתטית לחלוטין, מסתכלים עלינו בניתוק גמור, כאילו אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. גם בסמים קשים – יש סמים משני תודעה שיש להם יתרונות, יש שימוש בסמי LSD במקומות בארה"ב באופן חוקי אבל מוסתר לגמרי. יש הכול מהכול.

כשלעצמי אני סאחית בלאטה, ככה מגדירים אותי. אני אפילו לא שותה אלכוהול כי זה עושה לי מיגרנות. אז אני לא שם, אבל אני מוקפת באנשים שזכותם לאוטונומיית הפרט שלהם, ועם כל הכבוד, אנחנו צריכים לשמור על אוטונומיית הפרט מכול וכול. לא סתם יש הצעת חוק שלי ששימוש בקנאביס של בגיר לא תהיה עבירה פלילית. נקודה. לא עבירת קנס. לא עבירה מינהלית. זאת שיטתי, זאת האמונה שלי, זאת תפיסת העולם שלי, כי עם כל הכבוד, אני לא מוכנה למפגשי שיטור אזרח בכל מה שקשור לעישון קנאביס, ואני לא נכנסת לזה כי לא זאת הוועדה.

כשאנחנו מתעסקים ואנחנו מנסים למנוע איזושהי תופעה של נסיעה לחו"ל ופגישה עם סמים קשים, אולי אם היינו מדינה קצת פחות שמרנית, ואולי אם לא היינו מחפשים את האזרח על כל דבר הכי קטן ולא מכל דבר היינו עושים עניין, אלא באמת מספרים את הדברים במסגרות החינוך וגם בצבא, ולא על כל דבר שומו שמיים ותרעד הארץ, אז היינו במקום אחר היום.

הבעיה היא שהנסיעות לחו"ל הופכות להיות מפלט לכל מיני ניסיונות, והניסיונות הללו לא בהכרח צריכים להיות בחוץ-לארץ. אנחנו כאן ואנחנו פוגשים את האנשים שמספרים לנו, וכמובן, ליבי עם כל סיפור, וזה פוגש כל אדם בכל מקום. אתם יכולים לשמוע באותה מידה אנשים שחוו פוסט-טראומות קשות ושימוש ב-MDMA עזר להם לחוות את החוויה אחרת ולהתחזק, ואני שומעת את זה כל הזמן. יש הכול מהכול. אבל תזכרו שבסוף כאן זה הכנסת, והכנסת עוסקת בדרך-כלל בחקיקה, ולחקיקה אסור להיות כזו שפוגעת באוטונומיית הפרט. צריך להיזהר מכול משמר בהתערבות כזו.

אני מכבדת מאוד את הוועדה. בגלל זה אני לא מגיעה – כדי לא להציק ולא לומר דברים לעומתיים. יש סיפורים קשים תמיד, וצריך למצוא פתרונות, והמדינה חייבת לתקצב ולממן כל מקום טיפולי, כי המדינה חייבת בעוד שאסור לה להתערב באוטונומיית הפרט, לצד זאת, היא חייבת לאפשר מקומות טיפוליים טובים ומיטיבים ולתקצב אותם בספר התקציב, בלי שאף אחד יצטרך להתחנן לזה, כדי שלא יהיה מצב שמטופלים ומטופלות מוגבלים בזמן והם יכולים להאריך רק בחודש, במקום שהם זקוקים להרבה יותר מזה.

זה צריך להיות האיזון בעיניי, כי מלחמה בהתמכרויות זה לא בשיח כזה של בוא נשב כאן בכנסת ונגיד שזה רע וזה רע. אלכוהול, יגידו לכם, שזה הסם הכי קשה והוא מותר לכל אדם בכל צורה שהיא. יגידו לכם הרבה מאוד דברים, כי יש מגוון דעות שונות, אפילו גם ברמות הטיפוליות והפסיכולוגיות, ואני מאוד-מאוד שאובה לתוך זה דווקא בגלל שהצעתי את אותה הצעת חוק.

אני קודם כל מחזקת כל מי שאכפת לו וכל מי שלוקח חלק בתוך שיח, בתוך מערך כזה, נחשף, פועל, עושה כל מה שהוא יכול, אבל באמת אני אומרת לכם שלפעמים שומעים את הדיונים בוועדה הזאת ואנשים בחוץ חושבים, וואו, זה פתטיות קצה. ככה זה נשמע מהצד, אני חייבת להגיד לכם, על הוועדה הזו. חוסר האבחנה בין סוגים של סמים, חוסר הבנה בין תרבות של עישון קנאביס בתל אביב, בכל מקום. צריך להבין שאנחנו לא יכולים להיות עד כדי כך מנותקים, ואפילו יהירים, בעיניי, בתוך המקום הזה.

ולכן אני אומרת, פה אנחנו צריכים לדאוג לדבר אחד – להעלות לשיח כל מה שצריך וכל מה שנכון, אבל בסוף צריך לדאוג לפתרונות ממומנים על ידי המדינה, מי שצריך וזקוק לטיפול, ואחרת, בכל הכבוד, אנחנו לא יכולים למנוע את הטיולים לחוץ-לארץ ולא את הטיולים לדרום-אמריקה, ולא את הניסיונות האלה והאחרים ולא את החוויות. וכמובן, זה פוגש כל אדם עם נקודת הפתיחה שלו, אבל לשבת כאן ולדבר על זה באופן הזה – אל תכעס, חברי המלומד - - -

אם לא היית אומרת את זה, לא היית את.

בכל הכבוד, אל תחיו באשליה שאתם יכולים למנוע – אתם לא יכולים למנוע. זה יקרה, זה ימשיך. אתם צריכים לדאוג לפתרון למי שזקוק לו. אנשים נסעו לדרום-אמריקה, עשו ניסיונות מכאן ועד מוחרתיים, חזרו וחיים חיים מלאים ומצוינים. יש הכול מהכול. חבר'ה, לשים את זה בפרופורציה כמובן, וכמובן לדאוג לתקציב ומימון של גורמי טיפול. ואם אני יוצאת, זה רק כי אני בוועדה באולם נגב בנושא בקעת הירדן, מדינתי האהובה, פלג חשוב מאוד, צריך לשמור עליו.

נפגשים ב-11:00?

במליאה, כן. אני מתנצלת, כמובן.

תודה רבה, טלי. אמרתי לכם שאנחנו נשמע דעה אחרת, וכבר אמרתי בתחילת הדברים שאני מאוד פתוח ואני אוהב לשמוע גם דעות אחרות.

פעם ראשונה שאני מסכים איתך על משהו.

יפה. אתה תופתע בכנסת היום. אנחנו לא מדברים רק על סמים בטיפול, ועכשיו אני אשמח לשמוע את דעתו של חה"כ סימון מושיאשוילי, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. תודה רבה שהגעתם. היושב-ראש, יישר כוח על הדיון. אני מתחבר דווקא למילים שלך. כשאני השתחררתי משירות סדיר בחיל הים, החלטתי לטוס לאנגליה, לא בגלל סמים או משהו, אני כמו טלי, אפילו אלכוהול לא שותה כי אני לא אוהב את זה, לא טעים לי. הרבה חברים שלי החליטו לנסוע לדרום אמריקה, הודו, תאילנד. אני יודע שאחד גרם להורים שלו צער רב כשהוא חזר, הוא פשוט השתבש – מהודו דווקא, ולא מדרום אמריקה.

חסרה לנו הסברה. זה מה שחסר. אתה לא יכול למנוע מחבר'ה צעירים לטוס לחו"ל. זה מבורך אפילו. בן אדם רוצה להשתחרר קצת, זה דבר חשוב, זה בריא לנפש, אבל חסרה לנו הסברה. ומה שאני יכול לעזור ולהועיל בתקציב – אני אשמח. אני לא אאריך.

אני מודה לך מאוד. תודה רבה, סימון. נשמע עכשיו את סיפורו של ירדן שחם. שלום, ירדן.

קודם כל, מרגש אותי להיות במעמד הזה. כמו שהוא אמר לך, לא ציפיתי לדבר איתך בכלל בסיטואציה הזאת, ולא חשבתי שאי פעם אגיע למעמד הזה.

אני ירדן, בן 35, נשוי למאיה ואבא לאביב, בן חמישה חודשים, במקור מקיבוץ דן, ושם גר גם היום ומקים את ביתי. אני בוגר תואר ראשון ותואר שני בעבודה סוציאלית, ועכשיו אני מתמחה בטיפול CBT. היום אני עובד כעובד סוציאלי, מלווה מתמודדי נפש בתור מתאם טיפול בתוכניות שיקום מטעם סל שיקום. זו עבודה משמעותית מאוד.

אם אני אחזור לנקודה שבה כפר איזון נכנס לחיים שלי, אז הייתי במקום אחר לגמרי. הייתי במצב פיזי של תת-משקל בעקבות מחלת קרוהן שיש לי, ומצב נפשי של עשור שאני סוחב חוויות של כישלון, ביקורת עצמית ותחושות תסכול קשות, כשאני עובד בעבודה זמנית, בלי כיוון, בלי קריירה, מבולבל מאוד ואבוד, ובעצם מבין שאני חייב לקבל עזרה כי כל הניסיונות שלי לפני כן בכוחות עצמי לא צלחו.

ואם אני חוזר טיפה אחורה, אז כל הנושא של שימוש אצלי היה בתחום של קנאביס. זה היה הדבר שהייתי נוגע בו. בדברים אחרים לא הייתי נוגע. אבל אני חושב שזה לא בא על איזשהו ריק. זה בא על סיפור שמתחיל מהתחלה, וההתחלה זה הילדות.

גדלתי בבית נורמטיבי, משפחה חמה ואוהבת בצפון, מקום שהוא כמו חממה, עם טבע. קיבוץ זה מקום עם קבוצת ילדים קטנה מאוד אבל יחסית מגובשת. על פניו הכול היה טוב ויפה, אבל בגיל עשר התפרצה אצלי הפרעה שקוראים לה OCD, שזו התמודדות עם מחשבות טורדניות והתנהגויות שמנסות להפחית את החרדות ואת הדברים הנלווים לזה. ובעצם נוצר אצלי חוסר ביטחון פנימי על מי אני בעולם הזה, עם המון ביקורת עצמית, עם דפוס של הסתרה, ורק במשפחה הקרובה הייתי משתף. ובעצם, אימא שלי הייתה דמות תומכת במקום הזה, והצלחתי ליצור חיים נורמטיביים בחוץ. הייתי חברתי, פעיל, תלמיד טוב, ספורטאי והכול טוב ויפה, אבל בעצם עם המון-המון כאב.

ככה עברה הילדות והתיכון. התגייסתי ובעצם גם בצבא חוויתי תחושה של חוסר משמעות ותקיעות במקום שהייתי בו, וצברתי עוד ועוד תסכולים. ואז יצאתי מהצבא, סיימתי את השירות, ואז הייתה הנגיעה הראשונה שלי עם עישון קנאביס, וכבר בנקודה הראשונה היה סימן מטרים לבאות, שהדבר הזה ממש לא טוב לי. עישנתי לפני מסיבת פורים והתעלפתי מרוב עוצמת החומר, ולא הלכתי למסיבה.

מאותו רגע התחיל עשור שבו אני לא מצליח למצוא את עצמי בשום מקום, מתחיל משהו, עובר מקום גיאוגרפי, לא נשאר במקום יותר משנה, מתחיל לימודים, מפסיק לימודים, מתקשה ליצור מערכות יחסים. ובעצם במקום הזה שסיימתי את הצבא ועבדתי, ויצאתי לטיול הגדול, רציתי בעצם לפרוץ את הגבולות של עצמי, וזה בדיוק המקום שעישון הקנאביס התלבש עליו, כי הוא איפשר לי פתאום ביטחון עצמי. פתאום להרגיש שבחברה יש לי יכולות, חוש הומור, לבטא את עצמי, ולהרגיש גם את הצדדים הטובים שקיימים בי, וזה מה שעשיתי מהבוקר עד הערב בדרום אמריקה. חוויתי חוויות מדהימות, התאהבות, פרידה, חזרתי לארץ, ומאותו רגע מעבר לתל-אביב, ניסיתי להמשיך את הטיול הגדול שם, וגם בארץ לא חסר, העישון היה מאוד-מאוד אינטנסיבי.

אני זוכר מצבים שבהם מרוב זה שהייתי תלוי אבל לא הייתי מודע לזה, ברגע שהיה נגמר לי החומר הייתי מחפש במגירה אבקנים, לראות אם נשאר לעשן. וגם הצורך שלי למצוא פתרונות ותשובות היה במקום של חיפוש רוחני וזה השתלב עם העישונים. הרגשתי שאני מגלה את העולם ושאני מגלה תובנות על עצמי, עד למקום שזה ממש הביא לבלבול וחוסר הבנה מה נכון ומה לא נכון עבורי. הייתה לי תחושה שאני רוצה להתנזר וללכת עד הסוף עם החיפוש הרוחני, ובמקום הזה הבנתי פעם ראשונה שאני צריך טיפול פסיכיאטרי.

הגעתי לטיפול פסיכיאטרי והתחלתי תרופות, וזה איזן את המצב שהייתי בו, אבל משהו בי נכבה. הייתי רגיל לחיות בקצוות, להיות למעלה, להרגיש את החיים בכל עוצמתם, ובתהומות נמוכים מאוד, אבל זו הייתה פעם ראשונה שחוויתי דיכאון קליני אמיתי, עם חוסר ויסות רגשי, אפילו עם מחשבות אובדניות. לא עם מעשים, אבל מקום נמוך מאוד. הפסיכיאטר אמר חד-משמעית, עם הרגישות ועם הרקע שלך זה יכול להיות אסון אם תיגע בעישונים.

עזבתי את תל אביב והמשכתי את החיים, אבל חזרתי לעשן. המשכתי עם טיולים ברחבי העולם, כל פעם מנסה ללמוד, מפסיק, טס לעוד מקום, צובר עוד חוויות ותסכולים, עד הרגע שבו אני מוצא את עצמי בגיל 29 בלי כיוון, בלי קריירה, בלי חיסכון, ועם חוויה שאני תלוי מאוד במשפחה שלי, ופתאום אימא שלי באה ושואלת אותי, תגיד, ירדן, יש מצב שחזרת לעשן?

כל השנים, מאז תל אביב אחרי הצבא, הסתרתי את זה מהמשפחה שלי, וזו הייתה נקודה שהבנתי שזהו, אני חייב לשתף, וכאן הבנתי שאני זקוק לעזרה ולהיכנס לכפר איזון. הכניסה לכפר איזון הייתה עבורי חוויה קשה מאוד, קודם כל, מבחינת האגו, שלא הצלחתי להתמודד עם זה לבד, ותמיד הייתה לי סטיגמה כזו, שרק מי שמתפלפּ בחו"ל, חיליק מנחית אותו שם, ומה אני קשור לזה, זה לא מדבר אליי. ככה באתי עם המון התנגדות, והחוויות בשבועות הראשונים היו קשות מאוד, ואפילו תסמינים של גמילה – סיוטים, זיעה קרה בלילות, להסתובב סהרורי וחסר מנוחה.

אבל לאט-לאט המקום המדהים הזה, שעשה לי שינוי משמעותי בחיים, איפשר לי לגעת בכאב שישב שם, שהיה ממוסך בעשן ובשימוש מסיבי ואינטנסיבי לאורך המון שנים, בסביבה שהיא בטוחה. יש משפט שהתנוסס שם על הקיר: כל אדם זקוק למקום בטוח שבו הוא יוכל לצאת מדעתו בשלווה. וזה בדיוק מה שהכפר הזה עושה, עם צוות מדהים של אנשים מקצועיים שנותנים את הלב שלהם ומאפשרים לך לגעת בכאב, ולאט-לאט להשיל עוד ועוד הגנות, וגם הכוח של הקבוצה משמעותי מאוד, כי כשאני עוזר לאחר שם ונותן מעצמי, אני מקבל כפליים. וזה מה שהיה, לאט-לאט התחלתי לראות שינויים.

הצלחתי לעשות עבודה בקבוצת פסיכודרמה ולפגוש את הילד בן ה-10 שהיה רגיש ופגיע מאוד, שהיה לי המון תסכול לגביו, וממש לקבל את עצמי יותר ולסלוח לעצמי, להוריד את האבן הזו מהלב. אני מסיים חמישה חודשים שם, מרגיש חזק יותר, עדיין יש המון פחדים איך אני יוצא מפה, וכל הזמן בראש, אולי אני אחזור, אולי אני לא אצליח להתמיד בתהליך השיקומי. ובעצם חשובה מאוד היציאה מהמקום הזה ולבוא עם תוכנית סדורה של שגרה, של עשייה, של סביבה בטוחה, של מה אני יכול לעשות, ואם יש איזושהי נפילה אז למי אני פונה ואיך אני שומר על עצמי. וזה מה שעזר לי להיות איפה שאני היום, שש שנים אחרי.

עבורי, המסר, כמו שאמרו, לתקצב את הדבר הזה, לעזור לאנשים, במיוחד מי שאין לו את היכולת והמימון, ומאוד חשובה פה התמיכה המשפחתית ומאוד חשובה היכולת להחזיק את התקווה למי שאין לו תקווה במקום הזה. היום, בתור מתאם טיפול, אני מלווה חבר'ה שהם במקומות קשים ונמוכים מאוד, זו עבורי השליחות.

אמר פה חבר הכנסת סימון שההסברה חסרה מאוד, כי לקנאביס יש היום הילה של משהו רפואי. אנחנו שומעים את זה בכל מקום, אבל את הצדדים הפחות-חיוביים, הצדדים שיכולים להביא לנזקים, לא שומעים, ובמיוחד בני-נוער. קולגה שלי, מדריך בכפר איזון שמלווה היום בני-נוער, אומר לי, שמע, מגיעים אליי חבר'ה והם לא יודעים את הנזקים, הם לא יודעים שאפשר לחוות פסיכוזה, שאפשר לחוות דיכאון או מאניה או התמכרות, וחבל שלא אמרו לנו.

אז כן, חבל שלא אמרו, ואני חושב שכדאי שזה ייעשה בגובה העיניים, ממקום של ניסיון, ממקום שלא בא נגד, אלא בא להגיד, תראו, יש לכם פה אחריות, יש לכם בחירה ותדעו את ההשלכות. אני חושב שמתוך זה אפשר אולי לעשות איזשהו שינוי.

תודה רבה, ירדן. תודה על הפתיחות, תודה על הדברים החשובים. ביקרתי בכפר איזון וראיתי את המקום החשוב והמיוחד הזה, ונקדיש לו עכשיו את השיר של כפר איזון, בבקשה.

(השמעת שיר)

שיר יפה. דיברנו על צה"ל, הזכרנו הרבה את הצבא, ונמצאת איתנו רס"ן עדי טלבי, רמ"ד ערכים ורוח לחימה, בבקשה. אגב, רק הערה אחת, אמרת כמו ידידך פה שלא חשבת שנדבר, רק תבין עד כמה אנחנו עוסקים בפרצפציות בעבודה הזו. ולכן, אני לא מסכים עם יקירתי וידידתי, טלי גוטליב. עם כל הכבוד, הרבה נושאים ברומו של עולם – הפרט, הפרט. הבנו, 50 שנה, יש 80 שנה, יש 100 שנה, יש 20 שנה. זה הרי מוגבל בזמן. פרק הזמן הזה, גם אם נפגשנו הבוקר ואני לא יודע מתי ניפגש שוב, אתה יקר לי. זה הכול. בבקשה.

שלום לכולם. שמי עדי טלבי, אני ראש מדור ערכים ורוח לחימה בחיל החינוך והנוער, ובמסגרת תפקידי אני עוסקת גם בכל תחום ההסברה בכל מה שקשור במניעת סמים ואלכוהול. אנחנו קוראים לזה בצבא: הבחירה בחיים.

אני אתייחס לטיולי התרמילאים בסוף כי בזה עוסק הדיון, אבל אנחנו עוסקים לא מעט בפעילות הסברה בכל מה שקשור למניעת סמים בצבא, ובעיית הסמים בצבא פוגשת אותנו, עם חיילים שמעשנים. נאמר פה בהתחלה, יש לנו חיילים שמעשנים, שהולכים למסיבות טבע, וזה לא קשור רק לנסיעות אחר כך לטיולי התרמילאים. בשלוש-ארבע השנים האחרונות עשינו עבודה די אינטנסיבית בעבודה שנקראת: סמים לזה סוף, ויצרנו מדיניות חדשה ומסרים חדשים שקשורים בהסברה שמתאימים קצת יותר לדור של החיילים שמתגייסים היום.

אנחנו עושים פעילות נרחבת. בתקופות שמתאפשר לנו, אנחנו משתמשים בהרבה גורמים חיצוניים ומרצים, ימי עיון וסדנאות. עם כפר איזון לא עבדתי אף פעם, ויכול להיות שאנחנו צריכים לעשות את זה.

מתי את משתחררת?

בעוד כמה חודשים.

זו לא השאלה.

אני עובדת עם מלכישוע ועם רטורנו.

אנחנו ניפגש עוד מעט.

אנחנו עובדים עם הרבה מאוד גורמים חיצוניים שמגיעים לצבא להרצות כשמתאפשר לנו, וכשלא מתאפשר לנו אנחנו בעיקר מעלים מודעות למפקדים, ומבקשים שמפקדים ידברו עם החיילים. כל זה על מניעת שימוש בסמים בצבא. על טיולי התרמילאים, אני מכירה הרבה מאוד יחידות שמזמינות מרצים מתנדבים וגם מרצים בעלות, ועושות פעילות הסברה לחיילים לפני שהם נוסעים. סיפור ההסברה נמצא וקיים, הוא משמעותי מאוד בצבא, ואנחנו גם מקצים לו משאבים. זה חשוב לנו. יכול להיות שאנחנו לא מצליחים לגעת בכולם ויכול להיות שאנשים שוכחים את זה, אבל אנחנו עושים פעילות ענפה והיא חשובה. יכול להיות שאנחנו צריכים לייצר עוד שותפויות כדי להרחיב את הפעילות שלנו.

תודה רבה. נציגת משרד החוץ, ענת אביתר, בבקשה.

אני ראש תחום ישראלים בחו"ל, ישראלים שיוצאים לחו"ל ונקלעים למצוקה כלשהי. האמת היא שבשנים האחרונות אנחנו לא רואים מגמת עלייה של צעירים נפגעי סמים. זה היה בהיקף רחב מאוד לפני כעשור. מה שכן אנחנו רואים זה הרבה מאוד פגועי נפש, ואני לא בקיאה בתחום הסמים, כלומר, אני לא אשת מקצוע בתחום, אבל אנחנו מניחים שרבים מהם הם צעירים שבצעירותם נפגעו מסמים וכעת מגיעים אלינו כשהם יוצאים לחו"ל וחווים התקפים פסיכוטיים.

זה ממש בהיקף רחב מאוד. מגיעים אלינו מדי יום כחמישה מקרים חדשים, וזה לא פשוט מבחינתנו, מבחינת משרד החוץ. אנחנו מפנים לאנשי מקצוע שבקיאים בתחום, לחברת מגנוס, לרסקיו 1, למגן ולחברות נוספות, שעובדות עם פסיכיאטרים מתמחים, ואז אנחנו נותנים כלים לקונסולים שלנו שנמצאים בשטח כדי לסייע לצעירים עצמם ולמשפחות שנמצאות בארץ.

מבחינת נפגעי סמים, דווקא הדור הבוגר יותר, שפחות חווה את זה בארץ טרם היציאה לחו"ל ופוגש סמים בשטח – אותם אנחנו רואים יותר. ללא קשר, יש המון סוחרי סמים בכל העולם.

לא נפלנו מהכיסא עכשיו.

אני חייב לציין שמשרד החוץ עושה פלאים במקרה שיש נפגעים נפשיים, מעורבות אישית חריגה ביותר ואחריות גדולה מאוד שהם לוקחים על עצמם.

תודה. פרופ' זוהר מור ממשרד הבריאות, בבקשה.

אנחנו מפעילים מרפאות חיסונים ליוצאים לחו"ל. בחלק מהייעוצים אנחנו גם מזכירים את נושא מניעת השימוש בסמים ואת הסיכונים שגלומים בזה. מכיוון שזה לא מתאים לכל אחד ממפגשי הייעוץ, אנחנו גם משאירים חומר כתוב שהם יכולים לקרוא בזמן שהם ממתינים בתור או לקחת את זה איתם.

עשיתי איזשהו מחקר ואני אקריא לכם את הממצאים, שבו ראיינו 400 מטיילים שחזרו מחו"ל ושאלנו אותם על השימוש בסמים, תרמילאים שהיו בחו"ל יותר מחודש. 58% מהם השתמשו בסמים במהלך הנסיעה. הרוב היה מריחואנה, אבל חלק לא מבוטל השתמשו בקוקאין – זה הסם השני, MDMA פחות מזה, ו-LSD ופטריות לאחר מכן. ככה שהממצאים די מרשימים מבחינת היקף השימוש.

תודה רבה. ד"ר ירדן לוינסקי מקופ"ח כללית, בבקשה.

באופן עקרוני, קופות החולים לא פועלות בחו"ל, וכמובן, חוק ביטוח בריאות ממלכתי לא חל על האזרחים שלנו שנמצאים בחו"ל, אבל רופאי המשפחה שלנו נותנים סיוע ראשוני לישראלים שחוזרים. עכשיו, עם הרפורמה המתגבשת למעבר הטיפול בנפגעי סמים אל קופות החולים, אנחנו עוסקים בפעילות נמרצת להקמת שירותים של טיפול. כחלק מההיערכות הזאת אנחנו גם נעסוק יותר בהסברה עבור כל המבוטחים שלנו שנמצאים בארץ, כיצד להשתמש בצורה נבונה יותר וכיצד לצמצם את צריכת כל סוגי הסמים, כל סוגי החומרים וכל סוגי ההתמכרויות, שחלקן מביאות לשימוש בסמים קשים יותר.

צריך לזכור שיש אוכלוסיות שמועדות יותר להיפגע, כמו הדוגמאות שנתנו כאן קודמיי ושסיפרו מהחוויות שלהם. מאוד קל לכוון את זה לאנשים שחוו חוויות טראומטיות בילדות שלהם או בשירות הצבאי, אבל כל אדם שצורך סמים בצורה לא מבוקרת יכול להיפגע ולהפוך להיות נפגע נפש.

אני חושב שכולנו כאן מסכימים שעיקר הדגש צריך להיות על הסברה ועל חינוך לשימוש נבון ומצומצם, ולא שימוש חסר שליטה.

תודה רבה. הפורום למזעור נזקים, ניר תדמור, בבקשה.

אני שמח להיות פה. הפורום שלנו הגיע פעם ראשונה לוועדה לפני ארבע שנים, ואנחנו בעצם מביאים קול מהשטח. אנחנו מספר ארגונים שמקימים מרחבים בטוחים במסיבות טבע ופסטיבלים. אני, באופן אישי, עושה את זה כבר כמעט עשור.

בנוסף, כתוצאה מהוועדה לפני ארבע שנים, חגית ועומרי ועוד רבים שלא איתנו פה עכשיו, יש לנו צוות מחקר, והעברנו 1,200 שאלונים בקרב בליינים של מסיבות טבע ויש לנו כל מיני תוצאות לגבי דפוסי השימוש בחומרים בארץ.

אני רוצה לחזק את מה שחיליק ויאיר אמרו לגבי הצבא או סוף השירות כנקודה קריטית להכניס מידע והסברה לגבי החומרים השונים. יצרנו עלוני הסברה שההדפסה שלהם נתקעה בגלל ענייני תקציב, ואם אנחנו כבר פה מדברים על תקציבים, אז תקציב להסברה יאפשר לנו להפיץ עלונים שיש בהם מידע מבוסס מחקר על החומרים השונים. בעצם היום, כשמנסים לדבר עם צעירים, עם חיילים, ורק להפחיד אותם לגבי הנזקים, בלי לתת מידע מבוסס מחקר על כל אחד מהחומרים השונים, זה מייצר אי-אמון במערכת ומייצר אפקט הפוך ממה שאנחנו רוצים לייצר.

אני מציע שנפנה תקציב להכנה של עלוני מידע על החומרים השונים, שיופנה תקציב להרצאות ממוקדות על מזעור נזקים. יש הרבה מאוד ידע שאנחנו צוברים בשטח לגבי הדברים שעוזרים במשברים פסיכדליים, או עזרה ראשונה נפשית במצבים שבהם אנשים מתמודדים עם כל מיני מצוקות כתוצאה משימוש בחומרים משני תודעה.

יש את הנושא של מסיבות טבע בארץ, ואני מאמין שחלק גדול מאוד מהתרמילאים שמטיילים בחו"ל מגיעים גם למסיבות האלה בארץ. מסיבות הטבע בארץ הן מקום טוב מאוד להנגיש הסברה ומידע. אנחנו מציעים כבר שנים תמיכה ועזרה ראשונה רגשית ונפשית לאנשים גם בחו"ל וגם בארץ, אבל אין ספק שהצריכה הזאת של חומרים לפעמים מתחילה בארץ ולפעמים מתחילה בחו"ל, ולרוב היא גם נמשכת ומתקיימת במסגרת המסיבות האלה.

התקן של מרחב בטוח לעזרה ראשונה נפשית במסיבות טבע – אני חושב שזה משהו חשוב מאוד וקשור, גם אם זה לא קשור באופן ישיר לצריכה של חומרים בחו"ל, אבל חשוב לי להגיד את זה פה. זה משהו שעדיין לא נכנס לתקן של מה מתבקש ממפיקים של מסיבות טבע בישראל. וגם חסר מידע שמשרד הבריאות חתום עליו, מידע מבוסס מחקר לגבי החומרים השונים, ההשלכות שלהם וכולי.

תודה.

אני רוצה להוסיף, אם אפשר. אני עמית מעמותת על"ם. אנחנו מפעילים מרחבים בטוחים ויש לנו עוד פרויקטים שעוסקים בנוער וצעירים. הפרויקט שלנו של מזעור נזקים במסיבות טבע הוא בשיתוף עם המשרד לביטחון פנים, וגם מלווה במחקר. אבל חשוב לי ללכת צעד קדימה כי אנחנו מדברים בעשר שנים איחור. אנחנו, בעולם המבוגרים, קצת מאחרים.

אם פעם היינו שומעים מבני הנוער – אני רוצה אחרי הצבא לצאת ולהתפרק בחו"ל, אז היום הרבה בני נוער אומרים, אני צריך לעשות את זה לפני הצבא, ויש חבר'ה שאומרים לנו, אני צריך לעשות את זה ולסיים את הפרק שלי עם הסמים חודשיים לפני צו ראשון כדי שאני אגיע "נקי" לבדיקות. הכול התחיל להקדים, וכל הנושא הזה של הסברה ואיתור צריך להיות הרבה יותר מוקדם.

הסברה זה חלק אחד, אבל כמו ששמענו מהעדויות, הרבה פעמים אנשים לא שמים לב על עצמם באיזו סיטואציה הם, וצריך שיהיו מבוגרים שמבינים ויודעים לאתר את זה בזמן אמת כבר בתיכון. אז זה יכול להיות בתיכון – מוסדי, וזה יכול להיות ברחוב, וזה יכול להיות במסיבות טבע, אבל הגילאים ירדו מאוד, וכמו שאמרתי, גם אלה שלא משתמשים, התרבות היא: אני צריך להתנסות בזה, ואני צריך להתנסות בזה במקום שאני מרגיש שהוא בטוח ונעים. אין הרבה מקומות כאלה, ולפעמים זה יוצא בחו"ל, אבל אתם יודעים שחו"ל היום זה יוון וקפריסין בסוף כיתה י' או בסוף כיתה י"א כבר, ולא מחכים לצבא, ויכול להיות שהסברה כשאני מסיים את המסלול זה כבר מאוחר מדי.

תודה רבה על התוספת של הדברים. אחד הדוברים לפני שבוע או שבועיים דיבר על הבנליזציה של הסם. אתה זוכר, מגנוס, היית יחד איתי. והבלבוליזציה – מותר, אסור. לכן אני רוצה לשמוע מד"ר חגית בוני-נח שנמצאת פה, מהמועצה לקרימינולוגיה, אם זה השתנה, אם לפני 20 שנה התייחסתי לזה בצורה שונה מהיום, ועד כמה זה בעייתי למי שרוצה לטפל בזה.

העניין של התרמילאות זה עניין של אופנה, והייתי שמחה להציג במצגת קצת מחקרים וקצת תמונות. בת שבע אמרה לעשות את זה חוויתי יותר, אז יותר תמונות.

(הצגת מצגת)

רבים דיברו כאן על הצורך במזעור נזקים ועל מדיניות של מזעור נזקים. אתם יכולים לראות כאן את הספר "תרמילאים וסמים" שערכתי בזמנו, כשהייתי יועצת ברשות למלחמה בסמים. יש שם 22 פרקים. לחיליק יש פרק שם וגם לעומרי יש פרק שם. זה ספר שיצא ב-2008 ומאגד את כל הידע שצברנו אז ברשות, בפרויקט התרמילאים בהקשר של סמים. יש שם גם חוויות אישיות, יש שם גם מחקרים אקדמיים, ואני אשמח שתקראו אותו.

הפרויקט הוקם בזכות ועדת הסמים של הכנסת. זה היה בדצמבר 1995, רפול עמד בראש הוועדה, והבינו שיש קרחנה, קורה משהו איפה שהוא בהודו, בחופים, וצריך לעשות מעשה, וייסדו את פרויקט התרמילאים שהרשות ניהלה אותו ואני ייסדתי אותו, והתוצר הוא גם הספר.

אני רוצה לדבר איתכם על מחקרים. לפני בערך 10 שנים עומרי לקח אותנו לקאסול . יאיר דיבר בסרט על מנאלי בצפון, גואה בדרום, בהודו, המתחמים של הסמים והתרמילאים. קאסול מחליפה כבר את מנאלי בשנים האחרונות, וקאסול נחשבת מובלעת של הארד קור של האנשים שצורכים סמים. העברנו שם שאלון בקרב חבר'ה ששוהים שם, 144 תרמילאים, ואנחנו רואים שיעור מאוד-מאוד גבוה של צריכת סמים בקרב התרמילאים שם.

מה שאתם רואים כאן זה עוגות חשיש וחבר'ה שממלאים את השאלון שלנו, אתם רואים גם ג'וינט על השאלון. אלה חבר'ה ישראלים צעירים, בני טובים, נורמטיביים לחלוטין. כפי שאמר חיליק, תשעים ומשהו אחוזים צורכים סמים בטיולים האלה, ולא קורה להם כלום, ואנחנו צריכים לשים לב שלחבר'ה שכן נפגעים. 90% זה המון, זה הרבה יותר מהמספרים בארץ, צורכים קנאביס. 42% דיברו על שכרות במהלך הטיול. 28% צרכו אקסטזי – MDMA, 10% צרכו קטמין במהלך הטיול להודו.

מחקר נוסף שעשינו הוא סוג שלsubanalysis עשיתי את זה יחד עם ד"ר מורן שגיב, פסיכיאטרית, שיושבת כאן לצידי. כאן אתם רואים את המדבקה "שקט חיליק!" שצילמנו אז בהודו. חיליק לא תתפוס אותנו. חיליק הוא שם דבר בקרב התרמילאים, ובזמנו מורן חילצה בחברה הגדולה ביותר של חילוץ, מגנוס, את המקרים האלה בעקבות סמים, ובדקנו מאיזו מדינה הכי מחלצים, בין היתר ב-subanalysis במאמר שהתפרסם.

הודו כיכבה שם במספר החילוצים. בין השנים האלה היו 86 מקרים בשש שנים. מספר 2 הייתה תאילנד, ותיכף אני אראה לכם מה קורה היום בתאילנד, ולפי דעתי, אנחנו צפויים להרבה יותר חילוצים. מספר 3 היא הולנד. לא מפליא.

זו תמונה משדה התעופה, זה אחרי המשלחת, כלבי הסמים שם. אנחנו שומעים סיפורים על חבר'ה שנוסעים בקונקשנים להודו. היה את המעצר של אותה בחורה ברוסיה, כי היה שביב של חשיש שנתפס אצלה בדרך. אנחנו מדברים כאן בעיקר על השלכות בריאותיות, כמו ששמענו כאן. אבל יש גם השלכות שהן חוקיות. הרבה מאוד מהסמים שאנשים צורכים במדינות שונות, הם אסורים על פי חוק במדינות אחרות ויש ענישה על כך, יש אפילו מדינות עם עונש מוות, כולל תאילנד.

עכשיו תראו את ההווי של התרמילאים – ונשמעתי למה שבת שבע רצתה, היא רצתה יותר תמונות. תפריטים בלאוס, גם לאוס היא כוכבת בצפון. תראו את התפריטים היפים: OPIUM BONG, OPIUM WEED, פרג האופיום שממנו מפיקים בין היתר גם את ההרואין, MUSHROOM SHAKE, MAGIC MUSHROOM, ו-HAPPY PITZA.

לפני שנה הייתי בכנס הפסיכיאטרים העולמי בתאילנד. הצגתי שם מאמר, ולהפתעתי ראיתי שם משהו אחר. תאילנד היא אחת המדינות הקשוחות בנושא סמים, עונש מוות על סחר בסמים, הפכה ליעד תיירות קנאביס. כתבתי עם מורן מאמר נוסף, ומיפינו את כל יעדי תיירות הקנאביס בעולם. תאילנד עוד לא הייתה שם, כי זה היה עוד לפני זה. זה לפני שנה. מה שאתם רואים כאן זה פשוט בלגן אחד שלם, ועידו שכאן לצידי חזר עכשיו מתאילנד, ומוכרים שם קנאביס בכל מקום.

בקופישופ באמסטרדם אתה צריך אישור כדי לפתוח קופישופ ולמכור, בתאילנד כאילו הפכו את היוצרות ב-180 מעלות, ממדינה מאוד קשוחה בהקשר של קנאביס, כמעט כל אחד יכול לפתוח מין דוכן כזה ולמכור ואף אחד לא בודק, למרות שיש חקיקה. אין שם לגליזציה. יש דה-קרימינליזציה של 0.02 THC, זה החומר בקנאביס, אבל בפועל בלגן אחד שלם מה שקורה שם בתאילנד.

לכן אני אומרת, ראו, וכבר אני יודעת על שני מקרים של חילוצים. אני לא יודעת אם זה דרך הממוסדים שאתם מכירים אותם, אבל גם כן מתאילנד. צריך הסברה, צריך מניעה, צריך מזעור נזקים, כי יש מדינות שיש בהן לגליזציה, ויש דה-קרימינליזציה. ולא רק זה, יש גם דה-קרימינליזציה של סמים פסיכדליים.

חזרתי לפני יומיים מכנס פסיכדלי ענקי שהיה בקולורדו. בקולורדו וגם באורגון יש עכשיו דה-קרימינליזציה של פסיכדליים. אז התרמילאים נוסעים. הם לא עושים את זה רק לא חוקי, אלא יש מדינות שבהן זה חוקי. צריך לשים לב לעניין הזה, במיוחד לאנשים שיש להם פרה-דיספוזיציה. מורן ואני כתבנו שני מאמרים בנושא הזה. גם בקזינו, אנשים עם פרה-דיספוזיציה להימורים שנוסעים לאתרי קזינו בעולם, וגם לתיירות קנאביס. לאנשים שיש להם פרה-דיספוזיציה יותר מסוכנים עבורם המקומות האלה. חומרים פסיכדליים נפוצים בקרב תרמילאים, ואנחנו מדברים על איוואסקה, על סן-פדרו ובכלל.

והשקף האחרון, קצת תובנות לגבי מחקרים. יש לי את המחקרים ומי שירצה, אני יכולה לשלוח, פשוט נתבקשתי לעשות את זה בתמונות.

שימוש בסמים היא נורמה רווחת מאוד בקרב תרמילאים. לכן צריך מניעה, הסברה ומזעור נזקים. בחודש האחרון מדברים על דוסה – הדוסה התחילה כבר לפני עשר שנים בקולומביה, והחבר'ה יודעים כבר מה זה.

מעבר לסכנות שידועות בקשר לסמים, יש סכנות ייחודיות לצריכת סמים בארצות זרות, גם מבחינה בריאותית, נפשית ופיזית, אבל גם מבחינה חוקית וגם מבחינה דיפלומטית, יש ממש הסתבכויות דיפלומטיות, ראה המקרה שדיברתי עליו קודם בהקשר הזה, ואנחנו צריכים לשים לזה לב.

ההתנהגויות של שימוש בסמים לרוב מתחילות בישראל ולא בטיול. לפני הקורונה היינו בתאילנד, עשיתי מחקר עם פרופ' מלי שחורי ביטון. העברנו שם לתרמילאים ישראלים וגם לא ישראלים, וראינו 60% שאמרו שהם צורכים קנאביס, למשל, אבל זה לא היה חדש, לא התחילו את זה בטיול, אלא התחילו את זה עוד לפני הטיול. כלומר, יש כאן התנהגות שממשיכים אותה גם בטיול, וזה יכול להיות מאוד-מאוד מסוכן גם מבחינה חוקית. צריך לפעול בקשר למניעה, טיפול, מזעור נזקים, לפני הטיול, במהלך הטיול ולאחר הטיול. זהו. תודה רבה.

תודה רבה. אנחנו קצרים בזמן, יש לנו תיכף הצבעות בשעה 11:00, אבל עדיין יש עוד כמה דוברים שמתוכננים, ויש לנו ממש חמש דקות. למי יש משהו שהוא רוצה מאוד להגיד?

אני ד"ר מורן, אני סגנית פסיכיאטר מחוזי צפון ומחלצת נפגעי סמים ונפש. כמו שחגית ציינה, התחלתי אצל חיליק, ומ-2018 אנחנו עצמאים ולפעמים חוברים ל"מגן".

קודם כל, אני רוצה לציין שאני מסכימה עם חבריי שאמרו שזו תופעה תרבותית. גם במאמרים שאנחנו כתבנו, סקרנו את התופעה הזאת. אנחנו רואים היום כמה נורמליזציה יש לדבר הזה. אנחנו רואים הרבה יותר נשים משתמשות. כשאנחנו רואים נשים משתמשות ושמספר הנפגעים והנפגעות הוא כמעט זהה, ומאחר שגברים הם יותר risk takers, אנחנו מבינים שההתנהגות הזאת היום נחשבת נורמטיבית לחלוטין. זאת אומרת, השימוש בעיקר בקנאביס כבר לא נחשב משהו מזיק.

אני חושבת שבחקיקות הקודמות, במדיקליזציה ובלגליזציה של החומר הספציפי הזה, עשינו נזק עצום לדור שגדל פה. אנחנו מגדלים כאן דור עם פגיעות ארוכות טווח של קנאביס. אנחנו לא מחנכים אותם, אנחנו לא מסבירים להם. הם קוראים לזה צמח וחושבים שזה טבעי, שזה לא מזיק. הנפגעים של הטיול – זה מתחיל כאן בארץ.

אני מסכימה עם חה"כ גוטליב, שאולי צריך לעשות אי הפללה, אבל אני לא חושבת שצריך להפריד את הקנאביס מסמים אחרים. אני חושבת שאנחנו צריכים לאפשר את חירות הפרט ולאפשר הסברה, וכמה שיותר הסברה, כמה שיותר לחנך וללמד ולהסביר את התופעות. התופעה הזאת של הסטלן זה משהו תרבותי. מהדור שלך אתה אולי מכיר את הסרטים ביג לבובסקי וצ'ץ' וצ'ונג. זה לא סתם. זה משהו אמיתי. יש בקנאביס משהו שנקרא: Amotivational syndrome. זה עושה פגיעות ארוכות טווח. רוב הנפגעים שאני מחלצת וכתבתי עליהם במאמרים שכתבתי עם חגית, הם נפגעי קנאביס. רוב הנפגעים הם נפגעים מזה. אנחנו עושים חטא גדול מאוד לצעירים האלה כשאנחנו מפרידים את הסם הזה משאר הסמים האחרים.

אני יכולה לתת לכם דוגמה מהחודש האחרון. החזרתי בחור ישראלי בן 26, נורמטיבי לחלוטין, מצטיין בתחומו, חזר בטיסה מניו ג'רזי, הנחיתו את המטוס בגלל ההתנהגות הכל-כך פרועה שלו במדריד, זרקו אותו שם מהמטוס, ואחרי כמה ימים הגענו לחלץ אותו.

תאילנד – אני בקשר מתמיד עם הקונסול בתאילנד אלי. המקרים שם הולכים ומתרבים. אתמול נחת בארץ בחור שכבר פגוע הרבה זמן. סטודנט של חגית גם פנה אליי בקשר אליו. איך שהוא הבחור הזה התגלגל והגיע אחרי תאונה, והגיע לאשפוז כפוי שם. אני באופן אישי בחצי השנה האחרונה ליוויתי שבעה מקרים בתאילנד, כולל שלושה חילוצים שביצעתי פיזית במקום. המצב הוא לא טוב, ויש הרבה-הרבה אשמה בלגליזציה ובמדיקליזציה של החומר הספציפי הזה, ובאי-הפרדתו מהחומרים האחרים. חייבים לחנך את הציבור, חייבים הסברה.

תודה רבה, ד"ר מורן שגיב. הדברים ברורים מאוד. עוד מישהו רוצה לדבר?

אני עידו, בן 22. לפני שלושה חודשים בערך השתחררתי משירות קרבי. הייתי בסיירת נח"ל. היינו בערך 20 אנשים בצוות, והחלטנו לטוס לתאילנד ביחד. חברים שלי עישנו בבית, מעשנים בבית. אני לא נגעתי בזה בחיים. הגעתי לתאילנד עם עוד 15 אנשים, שזו כמות די גדולה. עם הזמן אמרתי, אולי ננסה. אני מצטער, חגית, ששיקרתי לך. אל תגידי לאימא. אז ניסיתי, לא ג'וינט שלם או משהו. ניסיתי כמה שאכטות פה ושם, ובאמת תחושה נחמדה, היה כיף, נחמד, וזהו. לא עישנתי יותר. מצטער על המילה, אבל החברים שלי היו "מחוקים", עישנו המון וחלק ממש הגזימו.

אני רוצה לחזור אחורה לצבא. עדי, אמרת שיש הסברה בצבא, אז לי אישית בצבא, כל השירות שלי, לא היה שום דבר על קנאביס. כלום לא הסבירו לי, רק אמרו בתהליכי היציאה, אל תגעו בסמים, וזהו. אם רוצים לעשות שינוי, צריך להיכנס לזה לעומק, להגיד את הסכנות, מה זה גורם וממש לפרט על זה. זה לא עוזר שאומרים לא לגעת בזה. לפני שעישנתי פה ושם, בדקתי, קראתי קצת באינטרנט כי זה עניין אותי. לא רציתי שהמוח שלי יידפק או משהו. זו הבעיה העיקרית, שלא מסבירים יותר לעומק, ואם רוצים לעשות שינוי אז צריך להתחיל בזה ממש מוקדם.

אני מצטרף אליך. תודה על הדברים החשובים.

אני סוזן בן עזרא, מהרשות הלאומית לביטחון קהילתי.

התכנסנו היום מתוך התוקף של היום הבין-לאומי, והייתה לי שיחה ארוכה מאוד עם בת שבע, על 26 ביוני, וחשוב לי להדגיש שהיום הזה גם ברמה הבין-לאומית עוסק בנושא של הפחתת סטיגמה ותיוג, וזה הדבר הראשון. אם אימא שלך שאלה אותך: חזרת לעשן? זה בדיוק השיח שהיינו רוצים שיקרה בבית, בדיוק השיח שהיינו רוצים שיקרה בציבור, שנוכל לדבר בלי תיוג וסטיגמה על נושא סמים ושימוש בסמים, וזה מאוד-מאוד חשוב. בנוסף, גם הגברת המניעה. אלה שלושת הנושאים שגם עוסקים בהם ברמה הבין-לאומית, וחשוב שאנחנו מדברים עליהם פה היום, גם בנושא של תרמילאים ובכלל.

ברשות לביטחון קהילתי אנחנו עוסקים בתחומים האלה, אם זה עם המיסוד, אם זה עבודה ביחד גם על הבית, עבודה עם חיליק, עבודה ביחד במניעה, עבודה באקדמיה, וחשוב להסביר שבשנה הזאת, כששמנו לעצמנו את היעדים 2023 ו-2024, נקווה כבר לקבל את התקציב שאושר, אז הצעירים הם במוקד העשייה, כולל הנוער, וזאת ההכנה שצריכה להיות. העבודה שלנו עם הצבא הייתה עם הקמצ"ר והנהלים נכתבו ביחד איתנו.

יושבת פה עמיתתי אורית שפירו שבעבר ישבה עם הקמצ"ר, ועבדו בהחלט על כל הנהלים האלו. עצוב לי לשמוע שחייל לא עבר אפילו לא פעילות אחת, ואלה דברים שניקח לתשומת ליבנו להמשך העמקה ועשייה.

מאה אחוז. תודה רבה. עוד מישהו רוצה להגיד משהו?

אני רוצה להגיד משפט אחד. ההסברה צריכה לבוא כשיח פתוח, כשיח ציבורי פתוח, ואת זה יכולה לעשות רק הרשות החדשה כשיקימו אותה.

מאה אחוז. תודה, מגנוס היקר.

אמרה פה ידידתי גוטליב והשתמשה במילה קצת קשה, היא דיברה על פתטיות של דיון. אולי זה הופך את זה לפואטי מצידה, אבל זה בדיוק ההיפך. אני שמח כי בכל דיון אני רק יותר נחרץ. אני רוצה לספר לכם סיפור קצר, וזה לא בהכרח קנאביס.

בחיי הקודמים הייתי עורך עיתון. אפשר לאהוב את העיתון או לא לאהוב את העיתון – אני אהבתי את העיתון שלי. כשהגעתי לשם, חזרתי מהשגרירות במאוריטניה. שם, אגב, לא היו סמים, הענישה הייתה מטורפת שם, אז אף אחד לא חושב אפילו על סמים. כאשר אני הייתי ילד, ואני אוטוטו בן 60 – ביום הולדת הבא אהיה בן 59. כשהייתי צעיר בתל-אביב, אז היו ישר מוציאים, ואני הייתי החנון, אני הייתי יוצא מהחדר, אני הייתי ממש נגד. והיום אני רואה את הבנליזציה, וזה אפילו לא סמל סטטוס, זה doable, זה בסדר. ויש גם רמות. יש כאלו שמותר ויש כאלו שלא.

אני רוצה לספר סיפור קטן. לפני ארבע-חמש שנים היה חג מולד, ואני הייתי בלאס וגאס. בעלי העיתון היה מר שלדון אדלסון, שאני תמיד אזכור אותו ואעריץ את האיש הזה. ד"ר אדלסון, המו"לית של ישראל היום, יש קליניקה באיכילוב בתל-אביב קליניקה נגד התמכרויות. היינו שם, וכפי שאמרתי קודם לכן, אני לא מומחה גדול לעניין הזה. ואז אתה רואה, לא רק שזה לא בנליזציה. אני ראיתי את היהודי הכי עשיר בעולם, אדם שחיכה לנו – אפשר לאהוב אותו או לא, אבל מה לעשות, אז זה היה דונלד טראמפ. זה היה דצמבר 2015, זה היה חג המולד. אני זוכר היטב.
דונלד טראמפ הגיע כי הוא רצה – בארה"ב אפשר לתרום כספים, והיינו אמורים להזדרז. היו שם אנשים והייתה שם אימא, אישה שיכולה הייתה בקלות להיות האישה הכי יפה בעולם, אבל החיים שלה לא היו פשוטים ולא קלים, ואת הסבל אפשר לראות על הפנים. היא הייתה עם הילד, והילד נולד עם התמכרות, ועוד פעם, זה היה עולם שזר לי. ואז ראיתי את המזכירה של ד"ר אדלסון, היא באה אליו ואמרה לו: Mr. Trump is waiting for you, ואז זו המורשת, זה מה שהוא לימד אותי, והוא אמר: With all the respect to the American maybe next president, these people are ten times more important.

אז לא רק שזה לא פתטי, זה אנשים, זה החיים עצמם, וזו המחויבות שלנו. דיברתם על הסברה, ואנחנו נראה מה אפשר לעשות. יהיה follow up, כי אחרת אין טעם. כשהצטרפתי לכנסת, הדבר האחרון שחשבתי לעסוק בו היה הוועדה הזו. היום אני לא מוותר עליה בעד שום הון שבעולם.

תודה רבה ששיתפתם. אני מאוד מעריך, מאוד מעריך כל אחד ואחת שהיו פה, ובאחד הדיונים הבאים – כשהיא תחליט, כי היא הבוס שלי, חושבים שזה נתניהו, אבל היא הבוס – אז מסיבות טבע זה יהיה בשבוע בא או בעוד שבועיים. תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 11:00.