פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



20
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
26/06/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 21
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, ז' בתמוז התשפ"ג (26 ביוני 2023), שעה 9:30

דור שני לפוסט טראומה צבאית - לציון יום ההוקרה להלומי הקרב ובני משפחותיהם

חברי הוועדה: דבי ביטון – מ"מ היו"ר

יצחק קרויזר

נועה רופא - עובדת סוציאלית, ראש היחידה לשירותי שיקום, משרד הביטחון

איל פרוכטר - יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה, משרד הבריאות

ריבה רבקה שכטר - ממונה חירום ומניעת אובדנות, משרד החינוך

אפרת שפרוט - מנכ"ל נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי

אירית אלוני - מנהלת המחלקה הקלינית, נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי

ריקי מאירי - מנהלת מקצועית, היחידה הקלינית, נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי

טל עירון - דובר עמותת להאיר את הבית

רותי מאירי - מנהלת הכשרות, תרפיסטית בטראומה אל"י - האגודה להגנת הילד

נתנאל לנדאו - הלום קרב

אבשלום בנימין - נכה צה"ל פוסט טראומטי

רעות לנדאו - נציגת משפחות

דינה חווה פרינט - אמא ללוחם עם פוסט טראומה, ארגון נכי ונכות צה"ל

ענת מישר - ארגון נכי ונכות צה"ל

עדן דנן - ארגון נכי ונכות צה"ל

ורד פרג'ון - ארגון נכי ונכות צה"ל

נחמה טל - חוקרת באמצעות אומנויות, חוקרת ומרצה

אושרית סיטבון - יועצת פרלמנטרית של חבר הכנסת יצחק קרויזר

מריה רבינוביץ - מוזמנת

תמי ברנע

ליה הורנפלד, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות


דור שני לפוסט טראומה צבאית - לציון יום ההוקרה להלומי הקרב ובני משפחותיהם

בוקר טוב, אני ממלאת המקום של חבר הכנסת דלל מאחר ונבצר ממנו להגיע. אני חברת ועדה כאן וגם שייכת לוועדת העבודה והרווחה, כך שאני מניחה שאתם יודעים שאנחנו מטפלים בכל נושא הרפורמה היום ויושבים עליה. נחשפנו לסיפורים הלא פשוטים של הדור השני של הנשים ושל הילדים. אני רוצה תחילה רק להודות ליוזמים: חבר הכנסת יצחק קרויזר וחבר הכנסת מיכאל ביטון, על הנושא המאוד-מאוד חשוב שהגיע לפתחנו.

אנחנו היום דנים בעצם בדור השני לפוסט טראומה צבאית במסגרת ציון יום ההוקרה להלומי קרב. ברשותכם, לפני שנתחיל את הדיון ונשמע את הדברים החשובים, ולפני שנדע לאן פנינו מועדות כאן, אני רק אקריא מסמך שמחייב אותנו. כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת והפרוטוקול, וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. ככל שיעלו עניינים הנוגעים לקטינות וקטינים שיש חשש שעברו הטרדה מינית או פגיעה מינית, עבירת אלימות או עבירה של התעללות שיעלה דבר שיש בו לייחס להם עבירה, או מקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטרי לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי, התאבדות או הליך פלילי המתנהל בבית משפט - חל איסור על פרטים מזהים שלהם, ולכן הם לא יצולמו או יוקלטו ולא יכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן, בגלל רגישות הנושאים הצפויים לעלות בישיבה זו, אני קובעת כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר, או נציגו, או שיעלה צורך, והכל לשם הגנה על הקטין או חסר ישע - יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של קטינים ושל דוברים או דוברות שהינם קטינים. וכמו כן, ככל שהדבר יידרש לבקשת משתתף אחר בישיבה - אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום נזק לו או לזולתו.

ברשותכם אני אקריא עוד קטע קטן, ואז אנחנו נתחבר בצורה מאוד ברורה ונתחיל את הדיון. אני רוצה לקרוא מתוך ספרו של ניסים משעל 'סוליית הסנדל': "שאול חזר מהמלחמה מחוק. אני זוכר את ההבעה המשונה על פניו. רק שנים לאחר מכן ידעתי לתת לה שם. הלם קרב. הוא היה ישן שעות על גבי שעות ולאחר שהתעורר, לרוב התעטף בשתיקה. הוא הסתגר בתוך עצמו ולא דיבר. לפעמים השקט שלו היה מפחיד. אני זוכר שפעם שאלתי אותו בעדינות על המלחמה. הוא הביט בי, פלט משפט סתום ולא יוסף. ניסיונות נוספים לדובב אותו גם הם, עלו בתוהו. ענן אבק סמיך הפריד בינו לבין המשפחה והמקורבים. ענן שממשיך ללוות אותו עד עצם היום הזה."

להערכתי, הקטע שהקראתי זה אולי התמונה שמשקפת באמת כיצד ילדינו וחיילינו ניגשים לצבא. אנחנו שולחים משהו ולדאבוני לפעמים מקבלים משהו אחר בגלל טראומות, או בגלל שטח, או בגלל מקרים שהם חוו ואין ספק שמי שחי לצידם, שאלו בני המשפחה, הנשים, האימהות, המשפחות, הן הופכות להיות חלק לדאבוני מהסיטואציה הזו.

אז ברשותכם, אנחנו נתחיל לתת את הסדר של הדוברים על מנת שבאמת נוכל לשמוע כמה שיותר. נתחיל עם הדוברת הראשונה: נועה רופא, עובדת סוציאלית וראש היחידה לשירותי שיקום במשרד הביטחון.

טוב, ילדי נכים היא סוגיה שמטרידה אותנו ומעסיקה אותנו בשנתיים האחרונות, בעיקר סביב הרפורמה. מגוון מענים, גם לילדי נכים, מתוך הבנה שבעצם הטראומה לא נוגעת רק באדם עצמו, בפצוע עצמו, אלא גם במשפחה שלו. אם זה נשים, אם זה הורים ואם זה ילדים. מתוך סך כל הפוסט-טראומטיים, יש לנו כ-75 אחוזים משפחות וילדים שזכאים לטיפול נפשי.

בחודשיים האחרונים הוספנו גם את הטיפול האלטרנטיבי. כאשר אנחנו מתייחסים לילדים של פוסט טראומה אנחנו מדברים על הגילאים שבין שבע ל-30 וכשאנחנו מתייחסים לטיפולים האלטרנטיביים שהם רפואה משלימה במקום טיפול פסיכולוגי, מתוך הבנה שיש אנשים שפחות רוצים לשלוח את הילדים שלהם טיפולים פסיכולוגיים אלא לרפואה משלימה. טיפולים אלטרנטיביים שונים יכולים לעשות את זה גם עד גיל 18.

אנחנו כן מזהים עדיין פערים בטיפול בילדים אצל אוכלוסיות, שהם לא פוסט-טראומה, אבל הן פגועות נפש שצריך לתת עליהם את הדעת. אנחנו מקיימים שולחנות עגולים יחד עם הנכים ויחד עם נשות הנכים כדי להבין יותר את הצרכים, ולראות איך אנחנו מדייקים את המענה גם לאוכלוסייה הזאת.

האם הסביבה שהילדים גדלים, נניח, בתי הספר, גנים, מסגרות שהם יוצאים אליהן במהלך היום, האם יש איזה שהיא פנייה או הוראות, איך להתייחס, האם אתם משתפים? יש איזה אינטראקציה ביניכם או שהטיפול הוא יותר ממוקד?

אנחנו לא יוצרים קשר עם המוסדות, מתוך, כמובן, הסודיות הרפואית כלפי הנכים. אנחנו כן נותנים מענה באמצעות חונכים. חונכות לילדי פוסט טראומה, וכאשר אנחנו מצמידים את החונך, זה יכול להיות עד 8 שעות שבועיות, בדרך כלל זה מתחלק לארבע שעות וארבע שעות. אז אכן יש קשר עם החונך שהוא בעצם מהווה את התיווך למסגרות החינוך לחוגים. אנחנו לא יוזמים קשר באופן ישיר עם המוסדות.

את המודעות לנושא או הידע שיש אחד מבני המשפחה שככל הנראה בפוסט טראומה זה בעצם מידע שמגיע אליכם ישר מהבתים? או שברגע שיש נפגע הלם קרב בתוך הבית, האם אתם מפעילים את היוזמה המניעתית לעדכן ולהכין את המשפחה שמאוד יכול להיות שבגלל ההתנהגות של הלום קרב, שהוא יכול לצרוח בלילה או לעשות דברים שצריך לקחת בחשבון.

האם יש איזושהי מוכנות עוד לפני שהגענו לפוסט-טראומה. האם יש הכנה לבני המשפחה לכך שיכול מאוד להיות שיצטרכו להתמודד עם פוסט-טראומטי? כי פוסט-טראומה הוא בעצם שרשרת. הילדים צריכים להיות חשופים לכך, האישה צריכה להיות חשופה לכך. אנחנו גם לא יודעים מה יהיו ההשפעות כי כל הלום קרב מגיב בדרך אחרת.

האם יש איזה הכנה ברגע שברור שיש לנו הלום קרב בבית? האם המשפחה הזו מקבלת הכנה או הדרכה לכך שיכול מאוד להיות שתהיה תגובה קשה? אולי פסיכולוגית הם מסוגלים להיות מוכנים ולא חלילה, להיות מופתעים מההתנהגויות של האדם. אגב, ההפתעות האלה לצערנו הן שבסוף יוצרות את הפוסט-טראומה.

אז אל משרד הביטחון הם בדרך כלל מגיעים לאחר שהם סובלים מהטראומה וכשהם בשלבי הכרה ובשלבי האבחנה של הדבר. אני יוצאת מנקודת הנחה שרוב רובם המוחלט של האנשים שמגיעים אלינו כבר סחבו את הטראומה במקרה הטוב שנה, ובמקרה הפחות טוב שנים. הרבה פונים אלינו אחרי 15 או 20 שנים כשהם בכלל לא ידעו לשייך את הדבר שממנו הם סובלים.

אין לנו פניות יזומות למשפחות, אבל כחלק מהאוריינטציה שאנחנו עושים לכל נכה חדש שמגיע ונקלט במשרד הביטחון הוא מקבל את כל המידע והאינפורמציה. אנחנו כן צריכים להשתפר ולדייק יותר את הנגשת המידע. בעצם ברגע שהנפגע מגיע אלינו, הוא בדרך כלל במצב נפשי שהוא מאוד מאוד מעורער. קשה לקלוט את כל המידע.

אנחנו עובדים עכשיו על מסלול אשר יוכל להנגיש יותר ולעזור להם למצות את הזכויות, בטח ובטח למשפחה ולילדים.

מה עמדתך לגבי מה שאמרתי? בעצם לפני שאנחנו מגיעים כבר לשלב שהם פוסט טראומה?

אנחנו לא פוגשים אותם בשלב הזה.

את הלומי הקרב אתם פוגשים. אתם פוגשים גם את המשפחה. האם זה לא משהו שיכול להיכנס בתוכנית העבודה או בתכנית הטיפולית שלכם כמשרד הביטחון? אני חושבת שיכול מאוד להיות, אני מניחה, שאולי הכנה מוקדמת של בני המשפחה להתנהגויות והתופעות הייתה יכולה לעזור או לסייע, ואפילו אולי מונעת פוסט טראומה למשפחה.

זה כמו שיש קטוע רגליים ואתה יודע שאתה צריך לקלח אותו והמשפחה מתמודדת. אז כמו שזה נפש, אנחנו יודעים שזו אחת המגבלות שקשה לראות בעיניים אלא רק בהתנהגות. זה משהו שהייתי באמת רוצה שייבחן כיוון שאין ספק שלאדם הלום קרב יהיו ההתנהגויות אשר יהיו זרות למשפחה. אם המשפחה מראש תוכל לדעת איזה תופעות לוואי עלולות להיות לו זה אולי יוכל להקל.

לדוגמא, אם זה בשינה שלו, באוכל שלו, בהסתגרות שלו. יכול מאוד להיות שהעובדה שהמשפחה יודעת שאלה חלק מתופעות הלוואי של הלם הקרב היא לוקחת את זה אליה ומבינה את המצב. לעומת שהיא נתקלת בזה במפתיע. זה משהו שאני חושבת שאתם צריכים לתת את הדעת.

בסדר גמור. תודה.

ממשרד החינוך אני רוצה את הגברת ריבה רבקה, ממונת חירום.

בוקר טוב. אני אגיד שאני ממשרד החינוך, אני נציגה של שפ"י - שירות פסיכולוגי ייעוצי. אני ממונה על התחום של חירום ואובדנות במשרד. אני אגיד שבעצם בית-הספר, המוסד החינוכי, הוא מיקרוקוסמוס של מה שקורה גם בחוץ ושל העולם, מגיעים ילדים מהרבה בתים ועם הרבה מאוד מצוקות.

השירות הפסיכולוגי הייעוצי, דהיינו היועצות והפסיכולוגים אמונים לתת מענה לילדים ובכלל גם לצוותים ומערך של תמיכה של שיח שמחזק את הילדים, שמחזק חוסן, שמחזק פנייה לעזרה ושפותח ככה את הדברים. לא בהכרח אנחנו נכנסים לרזולוציות כאלה של איזה מבנה מערכתי לכל נושא ונושא או לכל מצוקה ומצוקה.

אני רוצה להגיד שהסיפור של פוסט-טראומטיים, כמו שאמרה נועה, לוקח הרבה מאוד זמן לזהות אותו ולא תמיד הוא מזוהה באופן מיידי, וגם לא תמיד המשפחה ששה לשתף, בטח לא את בית הספר. יש ילדים שלא רוצים לשתף. יש ילדים שלא רוצים את הסטיגמה. יש ילדים שבאים ממשפחה שהיא מתמודדת ולא זקוקים דווקא לתמיכה של בית-הספר.

כמובן שאם יש פנייה, אז ברמה הפרטנית בהחלט עוזרים, תומכים ומנחים את צוותי החינוך. אני רוצה להגיד שלצערנו הנושא של פוסט-טראומה מוכר לנו באופן ישיר יותר. עבודה עם תלמידים ועם אנשי צוות שחוו בעצמם את הפוסט-טראומה. המדינה שלנו לצערי מספקת לנו הרבה אירועים כאלה, ולכן כן יש התמודדות, עם הנושא. אני יכולה להגיד שמדריכות היחידה שלי לאורך כל השנה הזאת, זה היה נושא שלמדנו אותו לעומק ובנינו מערך של ליווי ארוך טווח לצוותי חינוך שבית הספר שלהם עבר אירוע טראומטי.

זהו, ומעבר לזה, ספציפית באתי גם להקשיב וללמוד, אם יש צרכים נוספים.

אתם מגיעים לילדים האלה לאחר שאתם מקבלים דיווח או שישנם מצבים שאתם גם מזהים במערכת החינוך במסגרת הכיתתית? או אולי ידוע לכם שהאב שנמצא בבית הוא הלום קרב, ואז יש לכם אפשרות לנחש או לזהות שילד שמתגורר שם עובר או חווה דברים שכנראה גורמים לו פחות לדבר. נתקלת במקרים כאלה או שאתם מחכים עד שההורה יבוא ויגיד 'יש לנו וצריך לטפל כי הילד במצוקה'?

לא, אז שוב אז אני רוצה להגיד שכאשר מזהים ילד במצוקה, זה לא משנה מה המצוקה, אנחנו מנהלים שיח. גם עם הילד וגם הזמנה של ההורים לבית הספר כדי לבדוק האם ההורים משתפים. אם ההורים ו\או הילד משתפים יש את ההמשך של התייחסות הספציפית למה שמוצף על ידי המשפחה וההורים. אם הם לא משתפים אנחנו לא נבוא ונגיד 'תקשיבו, אנחנו יודעים' ואנחנו נכנסים למקום בכוח אלא אנחנו ניתן את הפתח לשיח נוסף.

האם עלה בדעתכם ואני מדברת בגלל שאני תושבת שדרות ואנחנו מדברים על פוסט-טראומות, לצערי כפי שאמרתם מדינת ישראל כמעט לא צריך הרבה סיבות, הפיגועים, יש לא מעט סיבות. באמת זה מסוג האבחנות שלדאבוני בגלל שזה לא איבר שנראה לעין גם לוקח זמן לזהות. האם במסגרת משרד החינוך או טיפול החירום האם חשבתם לעשות הרצאות או סדנאות או שיעור חברה לדבר על פוסט-טראומה? לא פוסט-טראומה ששייך לילד הזה או לאחר, אלא לספר שיש מקרים כאלה.

כיוון שכך הילדים נחשפים לסיפורים ויכול מאוד להיות שהם גם יצאו עם ממשק כלים טיפוליים שהם יקחו לעצמם. כי לא פעם יש ילדים, ונאמר כאן, שחווים פוסט-טראומה אבל ההורים לפעמים מעדיפים לא לחשוף כדי שלא יהיו להם רישומים, אני יכולה להראות לך מה קורה אצלנו באזור, רישומים, שיהרסו להם את הצבא או דברים מהסוג הזה.

אני מנסה לחשוב, האם חשבתם על טיפולים מניעתיים או אפילו לספק כלים בדרך אגב, לדבר על פיגוע, על קסאמים, על הצבא ובסוף לספר סיפורים ומתוך הסיפורים אולי אותם ילדים שיושבים ומקשיבים, ולא כולם בפוסט טראומה הרי יש ילדים שזה לא נוגע להם, אבל אולי המידע הזה יכול לחלחל, והם יצאו עם כלים. ארגז כלים כזה קטן שיוכל יכול לסייע בעתיד.

אני מדברת באופן כללי כי במדינת ישראל לדאבוני זה הולך ומתרחב. האם זה משהו שהוא חלק מהתכנית? האם זה משהו שחשבתם עליו?

אז אני אגיד, שחשבנו על זה רחב יותר. בעצם, אחת התוכניות המרכזיות שעוברת היא תוכנית חוסן חינוך. הילדים נחשפים בעצם לכלי חוסן שניתנים להם מגיל הגן ולאורך השנים. זו תכנית שבאה בהחלט לעזור לנו לנהל אירועים שבהם אנחנו שבהם אנחנו יכולים לחוות חוויות, שהן חוויות קשות על כל המגוון. זו תוכנית שנכנסה עכשיו היא תכנית חוסן. תוכנית חוסן היא בתוך התכנית הכוחות שבדרך. תכנית כישורי חיים כבר חודשה והיא נכנסה ממש עכשיו, בשנת הלימודים הזאת - תשפ"ג, לכיתות ח'.

היא נכנסה למערכות החינוך, בעצם, כי אני מכירה את מרכזי חוסן ששם הם לא יכולים לתת תשובות לכל כך הרבה אנשים.

אז לא מרכזי חוסן, זו תוכנית חוסן וזו תוכנית שנותנת כלים לניהול מצבי משבר על כל הספקטרום של מצבי המשבר, גם כשמגיעים לחלק הזה. אנחנו גם משתמשים ומלמדים את צוותי החינוך, מלמדים את התלמידים והעובדים על פי מודל מעשה, המודל של ד"ר משה פרחי שבעת אירוע בהינתן העובדה שיש איזשהו אירוע שיכול להיות אחר כך בעל משמעות של פוסט-טראומה, יצירת פוסט-טראומה, אנחנו עובדים בהתאם למודל זה תוך כדי בעת היות האירוע. בכדי למנוע את האפשרות של פוסט-טראומה במידה ויש.

אני שאלתי כרגע את משרד הביטחון האם משרד החינוך מעודכן על הילדים או שהם עושים איזושהי הדרכה? אז אני מבינה שאצלכם בעצם זה מגיע מהמשפחה או מהמקרה המסוים שאתם מזהים. זה לא שיש איזה קשר ממשרד הביטחון שיודע שיש בבית הזה הלום קרב. אני דווקא מדברת על הנושא הטרומי, עוד לפני שהילד מגיע, שידוע שיש בבית הלום קרב, את הסנכרון בין המערכות. אני מבינה שיש סודיות וכו'. השאלה היא האם המשפחה יכולה או אני מניחה שברגע שיש הלום קרב, אז מן הסתם האמא אפשר לשאול אותה: יש לך ילדים? האם תסכימי שאנחנו נעדכן? על מנת שנוכל לנסות להציל את הנפש לפני שהיא חווה את הבומרנג בהתנהגות שלא בשליטתם של הלומי הקרב, שלא תהיינה אי הבנה. אז אין שום סנכרון, אני מבינה.

אני אתן לכולם לדבר, אל תדאגו.

אני פשוט רק רוצה בבקשה כשנציגת משרד הביטחון פה. לי קוראים אבשלום ואני נכה צהל פוסט-טראומטי עם 60 אחוזי פוסט-טראומה. אני מגדל 3 ילדים יחד עם בת זוג אותי. הבת הגדולה שלי בת 13 וחצי, הבן שלי בן 10 ויש לי ילד עם צרכים מיוחדים עם 188 אחוזי נכות בן שבע וחצי. אחד הדברים שגברת רופא ציינה הוא זמינות החונכים. אז מה כן קורה אם אין זמינות לחונכים?

אני גר במושבים באזור אשדוד. יש לנו בעיית הגעה. איך הוא מגיע? לא משלמים, כן משלמים, מגיע לא מגיע. להשיג חונך זה דבר שהוא קשה. ברוב הפעמים כבר אני מתייאש ואומר חבר'ה תעזבו אותי, לא רוצה. לא רוצה להתמודד עם זה. עד שכבר מצאתי מישהו. רגע, איך הוא יגיע למושב? איך הוא לא יגיע למושב? כל העניין הזה. אני לא צריך להתעסק עם זה. אלה אותן חברות שאגף השיקום מתעסק איתן.

הרי הם יודעים את הכתובות שלנו, יודעים איפה אנחנו גרים, יודעים את הכל. זה משהו שאמור לעלות בהסכמים שהם יוצרים מול אותן חברות שאמורות לתת את המענה. זה לא קורה. לא רואה את אותה הרכזת מתקשרת אליי ושואלת אותי 'אתה מכיר אנשים אולי שרוצים לעבוד בחונכות?' התחלפנו פה בתפקידים? אני עובד אצלך? לא הבנתי.

אז אני יכול לנסות לעזור, אבל זה לא יכול להיות שאני צריך לעבוד אצלה בשביל שאני אוכל לקבל חונך לילד. בנוסף, אני אגע גם במשהו שקשור למסגרת החינוך. למסגרת החינוך אני חשפתי את עצמי. אני כבר הגעתי לשלב שלא אכפת לי משום דבר יגידו מה שיגידו, לא מפריע לי. אין לי מה להתבייש. חשפנו את הילדה לעניין הזה בבית ספר שאני פוסט טראומטי כולל העובדה שהייתי כבר באשפוז.

מה עשו עם הילדה? כלום. אז דיברה איתה יועצת ומה זה עשה? כלום, כלום. במסגרת החינוך שום דבר. אז תדברו עם ילדים, בכיתות ח'-י"ב אבל מה קורה עם הכיתות הנמוכות? יש דרך להעביר את זה לכיתות הנמוכות? הילדות שלי נחשפו בתוך ההתקפים שלי, שאשתי כבר מצליחה לזהות והיא מרחיקה אותי מהן. למה היא צריכה לראות את זה?

אני מתעורר בלילות, אני מסתובב, אני לא ישן, אני לא אוכל סדיר, אני לא נמצא ואם אני נמצא אני כבר לא יכול להיות. אין לי סבלנות. איפה מסגרת החינוך? את מדברת על חוסן, תדברי על הכיתות הנמוכות. אין שום הכנה.

הבנו את הקשיים. הייתי רוצה לשאול את משרד הבטחון. יש לנו כאן לא מעט אנשים שרוצים לדבר, בקשר ישיר למה שאתה שואל אני העליתי את זה. הייתי רוצה שמשרד הבריאות יתייחס לנושא של החונכים. מהן בעצם הדרישות להיות, סליחה - משרד הביטחון, לגבי החונך, מה הדרישות. איך אתם מתנהלים בסוגיה הזו?

אני אענה בקצרה כי יש פה עוד הרבה אנשים שרוצים לדבר. אנחנו מכירים את הסוגיה הזאת. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. העלו את הטענות האלה, אנחנו כרגע הרחבנו את המכרז, הגדלנו את כמות החונכים ואת האופציות גם מבחינת גילאים וגם מבחינת כישורים. זה אמור באזור אוקטובר כבר לצאת לפועל. אנחנו כבר אחרי המכרז. אנחנו מאוד משתדלים לתת את המענה הזה, בעיקר בפריפריה. אנחנו מכירים שבפריפריה זה יותר מורכב. יש יישובים שאין אליהם תחבורה ציבורית זמינה ואנחנו ניתן לזה ונותנים לזה מענה בחודשים הקרובים.

אני רוצה רגע להתייחס ולהוסיף. אני ענת מישר ואני הייתי נשואה לנכה צה"ל פוסט-טראומטי. אני מנהלת תכנית בארגון נכי צה"ל, תכנית חדשה חדשנית ראשונית, לנכות צה"ל. יש פה איתי שתיים מהתוכנית שהן שתיהן סובלות מפוסט-טראומה. אני רוצה קודם כל להסב את תשומת הלב לכך שהן הלומות קרב.

הן היו נשואות?

הן הלומות קרב, הן פוסט טראומטיות בעצמן.

הן הלומות קרב מהצבא, או מהמשטרה וכוחות הביטחון? כדי שאדע האם הן דור שני.

מהצבא ומכוחות הביטחון. אז קודם כל אני אשמח שלא תמיד יגידו אב הלום קרב, יש גם אימהות הלומות קרב. זה משהו שצריך להיות על השולחן והוא לא קיים על השולחן בשום מערכת כמעט. זה ממש לחצוב בסלע. לגבי הנושא של החונכים, זה משבית את החיים. זה כאילו מקסים שאת אומרת 'אנחנו מטפלים בזה, בייחוד בפריפריה', אבל גברת עדן שיש לה 6 ילדים היא לא יכולה להגיע לפעילות שלנו, כי היא גרה במקום מסוים ולהגיד עושים מאמץ ומתאמצים ומשתדלים זה לא נותן מענה. הן צריכות חונכים. היא צריכה חונך.

עכשיו יש לה 6 ילדים. תכף הגברת תדבר בשם עצמה. 6 ילדים, הקטן בן 4 ולא זכאי לי כלום. למה? כי הוא לא גר בבית עם פוסט טראומה. הוא קטן מדי בשביל לגור בבית עם פוסט טראומה. הוא גר אצל השכנה. מה זה השטויות האלה? דברים, שירותים שלכאורה קיימים אבל הם לא מסופקים. אז פה יושבים ואומרים כן.

ההגדרה הטיפולית היא מגיל שבע? לגבי הילדים שהם דור שני?

לא, הם ממש לא חסינים. אנחנו נותנים את הטיפול מגיל שבע עד גיל 30.

מה קורה בגילאים היותר צעירים? למה? הגילאים הצעירים פחות סופגים את מה שקורה בבית? למה? למה הוחלט על גיל שבע?

לא הם לא פחות סופגים. כי על פי המחקרים ועל פי הקליניקה זה הגיל שהולכים לטיפול, בעיקר לטיפול נפשי. אנחנו כן הרחבנו את המענים האלה לטיפולים אחרים. אחרי שישבתי עם נשים, נכות צה"ל, אני מקיימת אצלי פורום של נשים הלומות קרב אחת לחודש. אני יושבת עם הנשים האלה. אתן מוזמנות להצטרף. אנחנו כן עושים תהליכים.

רק משפט אחד שממש חשוב לי, זה הוגדר מעל גיל שבע כי כל המחקרים נעשו על גברים. אם היו חוקרים, הרי אם המחקר היה נעשה על נשים אז גיל שבע היה נכנס לחבילה. זה פונקציה של הוא צמוד לאמא אז הוא לא מרגיש את האבא. לא.

תכף אנחנו נבדוק את זה, גבירתי, אנחנו רוצים בסוף לשמוע את כולם בכדי שנצא מכאן כשבאמת הצלחנו לעשות משהו ולא רק הקשבנו. היה לך עוד מה להוסיף או שסיימת?

סיימתי.

אני מבקשת רק את אייל ממשרד הבריאות, בבקשה יושב ראש המועצה הלאומית לפוסט-טראומה, הייתי רוצה גם את ההתייחסות באמת, על המחקרים וכולי. האם זה באמת נכון שרק מגיל שבע אפשר לטפל? מה שלעניות דעתי, זה לא שם.

אני אגיד ככה, קודם כל אני באמת מדבר בשני הכובעים גם בכובע של משרד הבריאות וגם בכובע שלי כיושב ראש המועצה הלאומית לפוסט-טראומה, שהיא מועצה לאומית חדשה מאוד שמשרד הבריאות הקים גם בעקבות האירוע של סעידיאן כמובן, אבל גם בעקבות זה שהיה ברור שצריך שינוי וצריך מועצה כלשהיא שתייעץ למשרד הבריאות איפה לשים את המאמצים.

אנחנו עובדים מאוד בשיתוף פעולה עם נועה ועם כל אגף השיקום. כמו גם עם הביטוח הלאומי בכובע השני בשביל לגשר על המקומות האלה אין בכלל ספק שסוגיית הילדים והדור השני וגם סוגיית הנשים הלומות הקרב אלה סוגיות שלאורך השנים הוזנחו, ולא זכו למענה ראוי.

רפורמת נפש אחת שאגף השיקום במשרד הביטחון עשה בעקבות אירועי סעידיאן ועוד אירועים, והאי שקט שהיה מוצדק מאוד של נכי צה"ל, גרר שינוי גדול והוא גורר שינוי גדול. הציפייה שמאתמול הדברים יהיו אחרים היא ציפייה לא ריאלית לצערי, כי צריך לגשר על זה בתקציבים וצריך להבין מה בדיוק רוצים. אין בכלל ספק גם לאגף השיקום במשרד הביטחון וגם לנו במועצה שצריך להתחיל לטפל כמה שיותר מוקדם.

הטיפול בגיל הרך צריך להיות טיפול שהוא בחלקו טיפול של שניים: אם-ילד או הורים-ילד ואפילו יותר. אבל אם צריך ויש בעיות כבר בגיל המוקדם יותר, אז בוודאי שיש טיפולים שמותאמים לגילאים האלה. אין לי ספק שמשרד הביטחון והאגף לשיקום נכים בכיוון לשם, הם מבינים את הבעיה בדיוק כמונו, ואנחנו בהחלט תומכים בעבודה שלהם קדימה כדי לתקן את הטעויות שלצערי הנשים הנכבדות שיושבות פה מימיני סבלו מהם. הן סבלו כי באמת היה ואקום. ואקום וטעות, בהתייחסות ובהגדרה של נשים שנפגעות מפוסט טראומה.

אגב, את זה גם אפילו 5 DSMשהוא ה-DSM האחרון - ספר האבחנות הפסיכיאטריות, תיקן סוף סוף, וזה שהוא הוסיף שלחיות לצד מישהו שהוא אדם שונה ממך, אם הוא הלום הקרב, ולא הן כמו במקרים פה אז לא פחות יוצאות הלומות קרב, וזה בהחלט האופציה היחידה לחטוף פוסט-טראומה מבלי להיחשף ישירות לטראומה כי הבינו שהנשים של הלומי הקרב חיות בתוך הטראומה הזאת, לא פחות, ולכן היום הן יוכרו גם כהלומות קרב בפני עצמן. מי שצריכה כמובן, מי שסובלת.

זה במסגרת ההגדרה האבחנתית, קודם כל שזה ההתחלה וזה באמת הבנה עולמית. מה שאני מנסה להגיד זה שבכל העולם פספסו את הנקודות האלה לאורך השנים ועכשיו מתקנים. התיקון הזה הוא לוקח לצערנו ולצער כולנו זמן כי הוא כרוך בתקציבים ובהגדרות, אבל הוא קורה לשמחתי. ולכן אם אנחנו נסתכל שנתיים קדימה, אני משוכנע שילדים יקבלו את הטיפול גם בגיל ארבע ולא רק בגיל שבע. כיוון שלפעמים בגיל ארבע הם צריכים ולפעמים גם מוקדם יותר, בטיפולים דיאדיים. והדברים האלה הם חיוניים. יש פה, אני חושב הסכמה רחבה באולם. צריך לתת בזה משאבים וצריך לתת לזה את הקשב, וצריך לתת לזה את ההגדרה.

אז מה ההגדרות? התחלנו ובהגדרות אנחנו שם, גם במועצה בהמלצות שלנו בהחלט התייחסנו. הצגנו את ההמלצות לפני שבוע לסמנכ"ל המשרד שאנחנו הגוף שהוא מינה וכולנו, נועה הייתה שם ואחרים שם ואישה הלומת קרב שמארגנת את הקבוצה המאוד מיוחדת הזאת שקמה ובצדק קמה, הייתה שם. המסקנות הן שצריך להגביר את העיסוק בזה. את המסקנות העברנו למשרד הבריאות ומשרד הבריאות אמור להוביל את זה אחר כך, אבל אין ספק לכולנו שצריך להקים מאמץ לאומי שיטפל גם באיים האלה שפוספסו לאורך שנים רבות ויטפל טוב יותר.

אני שמחה על שיתוף הפעולה של משרד הבריאות ומשרד הביטחון, אבל עדיין חסר לי משרד החינוך כי אני חושבת שבסוף הילדים האלה מתעוררים בבוקר, הולכים לגנים ולבתי הספר, הם שוהים אולי את רוב שעות היום שלהם שם, ומגיעים הביתה אולי לשלוש-ארבע שעות. יש מקום באמת לחשוב איך עושים את זה. כמובן, יחד עם אישור של הלומי הקרב עצמם, הלומות הקרב, איך באמת הסנכרון הזה יבוא לידי ביטוי?

משרד הרווחה, אם תוסיפי גם את משרד הרווחה אז סגרנו את כל הלופים. ואת צודקת. זה חלק מההמלצות שלנו באמת.

אני חושבת שבסוף זו השרשרת. אני רוצה מנט"ל את אירית אלוני, היא כאן?

אז בוקר טוב לכולם, משרד הביטחון, משרד הבריאות. אני ממש מברכת על היום הזה. אני אפרת מנכ"לית עמותת נט"ל, שהוקמה לפני 25 שנים.

אני רגע רוצה להתחבר לשני נושאים מאוד גדולים שאת העלית, חברת הכנסת, את העניין של המניעה ואת כל העניין של סדנאות במערכת החינוך. אנחנו בשיח מאוד אינטנסיבי עם נועה ועם המשרד לא לחכות רק שבן אדם ייגש לוועדה ויבקש הכרה כפוסט-טראומטי ואז להתחיל את הטיפול בו, אלא להפריד, כמו שנעשתה הנוהל חרדה בביטוח לאומי לנפגעי טרור. אתה לא צריך להגיש בקשה להכרה לנכות כדי לקבל טיפול. ההפרדה הזו היא קריטית, כי לפעמים מבזבזים שנים והמשפחה מתפרקת, והעבודה הולכת, והזוגיות נגמרת, והבן אדם כבר מגיע למצבים מאוד קשים. אז רק הוא מגיש את הטופס להכרה. היום גם השתפר הדבר הזה שלא צריך לחכות להיות מוכר. אתה זכאי לטיפול מרגע הגשת טופס הבקשה להכרה. אבל גם זה מאוחר.

אנחנו רואים בנט"ל שרק 12 אחוזים ממי שפונה אלינו - הלוחמים והלוחמות - הם מוכרים. זאת אומרת שאנשים מתקשרים לקווי הסיוע הרבה יותר מוקדם ואם תהיה מודעות ואני מדברת על הדבר הזה של ליצור הנגשה, של להעלות מודעות בתקשורת בימים כאלה ממערכות החינוך. טיפול מניעתי הוא קריטי. זה דבר אחד שאני חושבת שחשוב מאוד לקרוא למסקנות - להפריד את העניין של הכרה מטיפול.

הדבר השני, אני כן רוצה להתייחס לעניין של משרד החינוך. אנחנו פיתחנו תוכנית שנקראת מקום בטוח. זה התחיל מהדרום, אבל היום הוא רלוונטי בעצם בכל הארץ. באמת להתעסק עם הדבר הזה של התמודדות עם לחץ, חרדה, דיכאון. אני אגיד שאחרי הקורונה אנחנו רואים החמרה מאוד משמעותית. לא רק שקשורה ללחימה בטרור, אבל בטח ובטח באזורים שהם מאזורי עימות וילדים של פוסט טראומטיים זה מאוד חמור ואני חושבת שהיום זה בתוך תוכנית הגפן של מערכת החינוך. צריך לעזור למנהלים לבחור את התוכניות האלה, כי לפעמים יש תוכניות כיף והווי ואנחנו רואים שצריך, אני אומרת רגע לשפ"י, לעזור למנהלים להשתמש במשאבים האלה שאנחנו כארגוני המגזר השלישי מנסים לעזור למערכת ולהביא עוד תפיסות ולגוון אותם.

אני רוצה כן לתת רגע לתת לאירית, אשת הטיפול להגיד כמה מילים על למעלה מאלף ילדים של לוחמים ולוחמות פוסט טראומטיים שנפגשנו בעשור האחרון בנט"ל. ונתון שאתמול קיבלתי מצה"ל, שכן צריך להיות פה, הוא ש-18 אחוזים מהכוח הלוחם, היום הן נשים. זה נתון שאני לא ידעתי שהוא כזה גדול. אני אומרת גם בנט"ל. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על משטרה שיש שם המון נשים. אז באמת הדבר הזה קשה, אם האמא היא פוסט-טראומטית המצב של הבית הוא אני לא יודעת אם להגיד יותר קשה אבל הוא מאוד מאוד קשה. אז אירית, בבקשה.

אז בעצם באמת נט"ל היא באמת סייסמוגרף של מפלס החרדה בחברה הישראלית, אנחנו רואים באמת בשנה האחרונה עלייה חדה במספר הפניות לנט"ל. קודם כל השער של נט"ל שזה באמת קווי הסיוע של נט"ל שבהם אנו מקבלים בין 18,000 ל-24,000 שיחות רק בקו נפש אחת שאנחנו מאיישים למשרד הביטחון. בקו נט"ל 14,000 שיחות ובמחלקה הקלינית 8,500 שיחות פרטניות.

כן, אנחנו נתמקד בטראומטיזציה המשנית, בהשפעה המדבקת של טראומה אל מול הילדים שחווים באמת ונחשפים לכל הסימפטומים. כמו שבאמת אמרת - לפלאשבקים, עוררות, חלומות. בדיוק ככה, ואפילו זה סומטי.

הילדים ממש אפילו יכולים לחקות בתנועות וכדומה. אני הייתי 12 שנים אחות ואני גם ייצגתי לא מעט נפגעי איבה ואני ממש נתקלתי בילדים שפשוט מדמים את התנועות שלהם להורה. אם ההורה מתנהג ככה אז הוא עושה ככה והוא חושב שהוא בסדר. אם הוא ממצמץ, אם הוא לוקח שמיכה, ולדאבוני זה בדיוק מה ששוחחתי, ובאמת הייתי מאוד רוצה שגם משרד הבריאות יתייחס לזה.

מדוע לא חושבים בכלל על מניעה לפני כן? הרי בסוף כשילד מוכן, משפחה מוכנה, למה שהולך להיות בבית יותר קל לך לעכל מאשר כשזה מופיע לך באיזה לילה שמישהו צורח, טורק את הדלת או בוכה ומתכנס בתוך שמיכה. זה משהו שלדעתי ראשית מתבקש, ושלא נאמר שזה גם יכול לחסוך ואולי נציל נפשות בעתיד ולא נחסוך במשאבים.

ילדים מתביישים להביא חברים הביתה. בתוך נט"ל אנחנו נותנים גם את המענה הזוגי והמשפחתי כי אנחנו יודעים ואנחנו מאמינים, וזה גם לאורך כל המחקרים והשנים בנט"ל ביחידת המחקר והפיתוח שזקוקים למעטפת המשפחתית לראייה, האקולוגית ההוליסטית שהמתמודד לא מתמודד לבד. כל בני המשפחה חשופים.

באמת אנחנו נותנים גם את המענה הזוגי המשפחתי. אנחנו נותנים מענה בטיפול באמנות, במגע, כלומר בתוך אותה קורת גג של עמותת נט"ל אנחנו נותנים את כל המענה. אין כמעט זמן המתנה. אנחנו נותנים ישר את המענה הטיפולי גם לילדים, גם להורים, כי כל המערכת זה באמת הטיפול הדיאדי. הדרכה הורית, שגם באמצעות הדרכה הורית אנחנו באמת גם כמו שאת אומרת דבי, בדיוק זה המקום של המניעה.

אני אגיד עוד משהו שקשור, רק מילה. כשכל הדברים שהם קורים למי שלא מוכר. מי שמוכר משרד הביטחון מממן את זה וזה מבורך. מי שלא מוכר, אנחנו מגייסים מאות מיליוני שקלים במהלך השנים כדי לממן את זה מפילנתרופיה.

עכשיו, יש איזה שהוא עיוות שאנחנו צריכים לדבר עליו, אנחנו באהבה עושים את זה, אני רק חייבת לציין פה את יהודית יובל רקנאטי שהקימה את נט"ל, והיא בעצמה תרמה כבר למעלה מ-100 מיליון ש"ח לאירוע הזה, אבל הדבר הזה לא יכול להסתמך על פילנתרופיה. צריך שהמדינה תגיד: 'אנחנו גם צריכים להיות מעורבים בשלב המניעה' ולא רק מתרומות.

שמי ורד, אני אמא לארבעה ילדים. הגדול שלי, מתגייס באוגוסט. יש לי בת 17, 13 ו-8. כמו שציינתי שבעלי גם עבד בכוחות הביטחון, הוא החליט יום אחד לקום ולהגיד: 'הפוסט טראומה שלך? אני לא מצליח להתמודד איתה'. אני עכשיו נשארת עם 4 ילדים להתמודד איתם לבד. אבל דבר אחד חשוב היה לי לציין לפני שהגברת ממשרד הביטחון יצאה. שכשאני העליתי את הנושא שלי - - -

היא יצאה לוועדה לקידום מעמד האישה שגם דנה בנושא החשוב הזה. אבל בהחלט המסר יעבור אליה ואני אעביר לה אותו.

כי בהתחלה כשאני באתי ואמרתי שקשה לי עם ילדים במשרד הביטחון קיבלתי תשובה 'הילדים זה רווחה'. זו התשובה שקיבלתי וכמו שהיא ציינה מנט"ל שמי שלא היה מוכר אז לא כל כך מתייחסים אליו ואל מי שמוכר אז מתחילים באמת לתת את המענה. עכשיו, מבחינת משרד החינוך דווקא כן. אני התביישתי לאורך שנים לשתף. הרגשתי שכבר יש לי תוהו ובוהו בבית. הילדים שלי מפורקים, הולכים לבית ספר, הייתי חייבת לספר, ודווקא מתוך משרד החינוך קיבלתי את המענה הכי טוב עבור הילדים שלי. אחד אחד עד היום הם בקשר איתי. אלה ילדים שלא האמינו שיסיימו בגרויות שלא האמינו שיגיעו לאן שהגיעו, ואני לבד מתמודדת עם זה. הצורך הוא שמישהו יהיה יחד איתי.

האם את חשה שכשהם הילדים בעצם, מקבלים את הטיפול והחוסר שלהם קצת יותר טוב ממך במקרה הזה האם זה משליך עלייך? את מרגישה יותר ביטחון? זה מסייע לך? זה מקל עלייך?

בוודאי. אני יודעת שעוטפים אותם במשרד החינוך. אני יודעת שמקשיבים להם. אני יודעת שמרימים אותם. אני לא מסוגלת. אין לי את כל הכלים. אני מתמודדת בעצמי ולטפל בארבעה ילדים זה קשה, ולחפש חונכים זה קשה. אני לא יצאתי 13 שנים מהבית. רק בזכות הקבוצה הזאת היום אני יודעת מה זה חיים.

אז את יודעת, 13 שנים עם מי יש לי קשר? תמצאי מישהי שאולי תעבוד שתהיה חונכת. אין לי את המענים האלה.

את לא אמורה גם. בשביל זה יש את המוסדות, ומי שאמור לטפל בזה. שמענו כאן את הנציגה ממשרד הביטחון. אני באמת מקווה שסוגיית החונכים תבוא לפתרונה. כי באמת אתם לא צריכים גם את הנטל הזה עליכם וללא ספק אני חושבת שמה שנאמר ומתבקש כאן שברגע שילדים ובני משפחה מטופלים אז החוסן הזה משליך גם על הלום הקרב כי זה קצת מחזק אותו. אני מניחה, כי הוא לא אמור להתעסק גם במשבר של עצמו ועוד במשבר של בני המשפחה.

טל עירון מעמותת להאיר.

אהלן, שלום לכולם, טל מעמותת 'להאיר את הבית'. אז קודם כל אני אציג את עצמי קצת. אני בן ללוחם במלחמת יום כיפור. אבא שלי דני עירון היה בגדוד 288 והוא אחד מאלה שעלו לתל-פארס והחזירו את רמת הגולן לצד שלנו, כי על תל פארס היו את אלה שטיווחו את כל רמת הגולן עם 1,500 קליעי ארטילריה.

הוא עם קלצ'ניקוב שכבר לא היה שלו, אם אתן מבינות מה זה אומר, הצליח להרוג את קצין התיאום של הארטילריה ובמו ידיו הציל את רמת הגולן. לא ידעתי את זה עד לפני שלוש שנים. הוא לא, הוא לא דיבר, 47 שנים. אני נכנסתי ל-'להאיר את הבית' לקבוצה הזאת שפתחה לי פתאום את הספקטרום הזה של להבין שאני בעצם בן לדור שני ולא ידענו את זה.

גדלנו, אני והאחים שלי, בפחד בבית. אסור היה לגשת לאבא שלי מאחור. אסור היה לירות קפצונים, בטח שלא. אי אפשר היה לדעת מתי זה יקרה, וזה קרה מדי פעם, ועד היום אנחנו עם חרדות. הצטרפתי לקבוצה של להאיר את הבית ופתאום הבנתי שאנחנו הרבה מאוד אחים ואחיות בתוך הדבר הזה.

הבעיה שלנו היא שאנחנו דור שלם שמשלם מחיר כפול, כי החוק של עד גיל 30, אנחנו עד שגדלנו והבנו בעצם את הבעיה שלנו, הבעיה שלנו זה שיש העברה בין-דורית. אנחנו חווים את זה בעצמנו, אבל אין חוק שמטפל בנו.

אתם מעבירים את זה הלאה?

אנחנו ממש עושים כל מאמץ לא.

אני לא יודעת אם אתה אבא, אם יש לך ילדים.

לי לא, אבל אני רואה את האחים שלי שלהם יש ילדים, ואני רואה איך הם עושים כל מאמץ כדי לא להעביר את זה הלאה.

אתם מרגישים שכול להיות שאצל חלק מהילדים שכן מצליח להם?

אין ספק, אני רואה את הבנות של אחי. אבל בכל מקרה אין לנו תמיכה. ומה שאנחנו דורשים זה לקבל טיפול בעצמנו, כי להעברה בין-דורית אין גיל ואין פג תוקף. זה לכל החיים.

אנחנו ב-להאיר את הבית עושים טיפול לכל נפגעי פוסט-טראומה והבנים של פוסט-טראומטיים. אנחנו הראשונים בארץ שעושים קבוצות טיפוליות ואנחנו עושים את זה מגיל 21. אנחנו מטפלים בנכים בעצמנו ללא תקציב חיצוני. יש לנו קהילת פייסבוק מאוד גדולה שגדלה של מאות והיא גדלה כל יום. אנחנו עובדים שלוש שנים לקדם את המודעות. כל זה למרות שאגף השיקום והנפגעים מודעים לקיומנו, אבל לא מתקצבים אותנו. אנחנו היינו מאוד מאוד מאוד רוצים לקדם שיתוף פעולה עם אגף השיקום ולהיות ספקים של האגף, עם תקציב לטיפול בפוסט-טראומטים ולוחמים לא מוכרים. אני רוצה לטפל בעצמי. אני רוצה לטפל באבא שלי.

בן כמה אתה? סליחה על השאלה.

אני בן 39 וכבר לא שייך לסל הטיפולים. אבא שלי, שהוא מבחינתי גיבור מלחמה ברמה של 'להציל את טוראי ריאן', מעולם לא דיבר, מעולם לא רצה כלום. הוא מתבייש במה שהוא עשה. הוא כל הזמן אומר 'יש כאלה שעשו יותר ממני', ואני אומר לו 'אבא, אתה גיבור, מה אתה מדבר?' גיבור מבחינתי זה תואר מאוד אפל, מאוד קודר, מאוד לא משהו להתפאר בו.

יש עוד ילדים במשפחה? עוד אחים שלך שחוו את זה? או שאפשר למצוא בתוך המשפחה שאחד חווה והשני לא?

שלושתנו חווינו את זה בצורה מאוד מאוד מאוד בוטה בבית, מאוד חיינו בפחד, ואנחנו רוצים לעזור לאבא שלנו ולעצמנו לצאת מזה. נרצה לעזור גם לכל האחים והאחיות שלנו, שנמצאים בכל הארץ ואנחנו קהילה גדלה ואנחנו רוצים מאוד מאוד לעזור לכולם ולטפל בכולם. אנחנו עושים את הקבוצות האלה, וזה גדל וזה מהמם ומרגש ביותר. תודה לכם.

יישר כוח.

אנחנו חייבות לצאת לאותה ועדה לקידום מעמד האישה. אז אני רק אגיד עוד שני משפטים על מגדר כי אנחנו מגיעות לפה כנציגות הנשים האימהות. אז אני רוצה להגיד את זה בצורה ברורה, מדברים על המגדר בכל כך הרבה תחומים ופה זה נכנס במאמר מוסגר. כנראה שכשאימהות סובלות מפוסט-טראומה זה משפיע.

חשוב לי לשים דגש ואני חושבת שנאמר כאן שהיום יש כבר 18 אחוזים של נשים בצבא, תמיד דיברו בלשון זכר משום שהם היו הבולטים. אבל עכשיו אין ספק שאין שום הפרדה והמשקל הוא אותו משקל. אם תשאלי אותי גם בתור אישה אני חושבת שההשלכות שלנו, כאימהות, עלולות להיות הרבה יותר קשות בגלל המגע הישיר שיש לנו בטיפול בילדים, הלידות וכדומה. זה משהו שצריך יותר לקבל.

אנחנו לא מגדירים פה. אנחנו מדברים בלשון זכר, אבל הלומות קרב, ובמיוחד כשהן אימהות, וצריכות להקים משפחות - זה לא פשוט. אני גם שמעתי ונפגשתי עם לא מעט נשים שסיימו את נישואיהן, בין אם זה בגלל שהבעל היה הלום קרב, או שהן. זהו מחיר מאוד מאוד כבד.

אז שני דברים בהקשר הזה אני רוצה לציין. אחד, זה כשהלומת קרב פוסט-טראומטית לא מקבלת את המענה לילדים - היא מושבתת, אין לה את ה-'אשתי תקח את הילדים', 'אשתי תטפל.' לא. בעלה עובד. תסתדרי. היא מושבתת, כלואה, אסירה בביתה.

שני, אני שמעתי לאחרונה שנושאים כמו גירושים ואירועים כאלה בחיים מבטלים את האפשרות לדרוש פוסט-טראומה שהתגברה. אבל זה אבסורד כי הגירושים קורים כתוצאה מזה. אני התגרשתי בגלל פוסט-טראומה של בעלי והיא התגרשה בגלל פוסט-טראומה שלה, אז זה גם כן מגוחך. חבל שנציגת משרד הביטחון לא פה, אבל אני אשמח מאוד אם זה יגיע אליה, ואנחנו מאוד מאוד מעריכות ומודות לכם.

על נושא הנזיקי כשיש החמרות בעקבות מחלת אם או אירוע אם זה הולך תחת החמרה, כי יש לזה סיבה ישירה. יש קשר ישיר לאירוע הזה.

בדיוק. והם מנתקים את זה. הם אומרים - לא, אם כבר התגרשת אז גם הטראומה התגברה בגלל הגירושים; אבל זה הפוך: הגירושים קרו בגלל הטראומה, וזה כבר כדור שלג. אז ממש תודה על הוועדה.

כן, בבקשה.

אושרית סיטבון, אני היועצת הפרלמנטרית של חבר הכנסת יצחק קרויזר.

לאיפה הוא נעלם באמת?

קראו לו רגע, ובינתיים אני כרגע אדבר גם בשם הח"כ.

אני קודם כל רציתי להודות לחברת הכנסת דבי ביטון, אין מתאימה ממנה לנהל את הדיון הרגיש והמקסים הזה, באמת, ואנחנו מודים לך.

אני רוצה דבר ראשון להגיד כאן, באמת, מתוך כל ההתעסקות בנושא, שפשוט מגיע לכם שאפו אדיר לכל הנשים שאתן פשוט צוק איתן כאן וסלע יציב כאן בתוך הבית. פשוט מרגש לראות את זה שאתן באמת החוסן, ועיקר הבית. הנושא של הילדים הוא כל כך לצערנו, בחברה המצולקת והפצועה שלנו לוקח לנו הרבה זמן להגיב כמו שלקח לנו זמן להבדיל. להבדיל, להבין שגם סביב חללי צה"ל יש גם ילדים, יש גם אחים, יש גם חברות, אז גם בילדים לקח זמן להבין שגם יש כאן, סליחה, גם בהלומות והלומי הקרב, לקחת בחשבון שיש כאן נשים, בני זוג וילדים.

אחד הסיפורים ככה שסיפרתי, חברת הכנסת ביטון, שאותי ככה מאוד צמרר. זה שחבר מאוד טוב בחור לא צעיר, אבל גם לא מבוגר עד כדי כך שאמר לי פשוט: 'את רואה שכבר אין לי שיניים? את יודעת למה? מכיוון שאבא שלי הלום קרב והייתי שומע את אבא שלי צורח מתוך שינה ומתוך שינה הייתי חורק השיניים ובגלל זה אין לי שיניים. זה סיפור שככה, אותי מאוד צמרר. אז קודם כל, תודה חברת הכנסת ביטון ותודה לכם.

תודה. חזר והצטרף אלינו חבר הכנסת קרויזר מיוזמי הדיון הזה. אני אשמח לשמוע אותו.

קודם כל בוקר טוב. ברוכים הבאים לכנסת. תודה רבה באמת שהגעתם מקרוב ומרחוק. זה באמת יום שהוא יום חשוב גם עבורי, אבל אני חושב לא ספציפית אולי רק עבורכם אלא באמת עבור עם ישראל והציבור כולו. באמת גם תודה רבה לך, חברת הכנסת דבי ביטון, על ההובלה של הדיון המאוד-מאוד חשוב הזה.

אז אני חוזר ואומר הדיון הזה ויום ההוקרה הזה הוא מבחינתי מסמל כמה דברים שהם מהותיים. יחד עם חברי, מיכאל ביטון, שבעצם הנושא הזה, הוא מעסיק את כלל החברה הישראלית במגזרים. אין פה אמירה פוליטית, להיפך, יש פה אמירה של ביחד, שותפות של קואליציה ואופוזיציה, ולכן ברמת הכותרת זה היה מאוד חשוב, שאנחנו מוקירים ומכירים את היום הזה יחד עבור הלומי הקרב, הלומות הקרב ובני משפחותיהם, שלפעמים המעגל השני הוא בעצם המעגל שמחזיק ושתומך. בני ובנות הזוג והילדים שנכנסו לסיטואציה הזאת בעל כורחם, נקרא לזה כך, והפוקוס לא תמיד נמצא שם - תמיד הפוקוס הוא על אותו הלום או על אותה הלומה, וככה בעצם זה טבע הדברים שהם מקבלים את מלוא תשומת הלב. ואסור לנו באמת להתעלם ולשכוח שיש מעגל שני של המשפחה הקרובה והקרובים שהם תומכים, והם עמודי התווך.

כדי לגרום למשפחה הזאת להמשיך לתפקד ולאותו הלום או הלומה להמשיך ולחיות, כן גם הם צריכים וזכאים לסיוע, בטח מאיתנו בהקמת השדולה, אל מול הבירוקרטיה והרגולציה של המערכות הגדולות של מדינת ישראל, ובאמת מטרת היום הזה הוא כמובן ההכרה וההוקרה, אבל בסוף לבוא לידי מעשים בחקיקה בתקנות, בעיקר בקשר הישיר שהרבה פעמים הוא זה שבעצם מפצח את הרגולציה הגדולה הזאת בטלפון כשיש כתובת. לא תמיד מצליחים לעזור, אבל כשיש מישהו שמגיע ואומר אני רואה אתכם, אנחנו אתכם מתחת לאלונקה הזו של המסע הזה, שבסופו של יום הגענו לסיטואציה הזאת מתוקף אותו לוחם או לוחמת שהקריב את הדבר היקר מכל – את הנפש שלו – למען עם ישראל וארץ ישראל.

אני חושב שזה הדבר הבסיסי שלי, שלנו, כנבחרי ציבור, להיות ולהגיד את האמירה המאוד חשובה הזו. אז שוב באמת תודה רבה רבה ובאמת שנצא מפה עם איזושהי בשורה גם לנו וגם למשכן הזה וגם בכלל לעם ישראל.

אבשלום אתה תדבר אחריה, כעת את מוזמנת, בבקשה.

אני אמא לחמישה ילדים. יש לי ילד אשר סובל מפוסט-טראומה, הוא נכה צה"ל. אני מקבלת טיפול, עזרה ובעלי מקבל עזרה אבל האחים לא. כשהבן שלי הלך להתאבד, וחיפשנו אותו כל האחים הלכו לחפש אותו בים. משרד הביטחון לא מכיר באחים, והאחים יותר סובלים מהכל, כי כמה שאנחנו מסתובבים סביב ההלום הם לא מקבלים כלום. הם כל הזמן מחפשים אותו. הם יותר סובלים מאשר ההורים לדעתי. הבעיה שמשרד הביטחון לא נותן לאחים מענה.

תודה. אבשלום.

אז ככה, כמו שאמרתי קודם, לי יש ילד עם 188 אחוזי נכות. ביטוח לאומי נמצא אוטיזם ברמה נמוכה.

הוא מצליח להיות חשוף לטראומות שלך בעקבות האבחנה שלו?

בוודאי. בוודאי שהוא נחשף, כי הוא חי בכל אופן בבית גם. העניין הוא שמול אגף השיקום לא קיים איזה שהוא פרמטר שמדבר על נכים שמגדלים ילדים עם צרכים מיוחדים. אין דבר כזה. השאלה הראשונה שעלתה לי זה מה שכאן קורה אחרי שאני הולך. מי ממשיך? אז בסדר, אז אשתי תקבל שלוש שנים את התגמולים שלי. מה מעבר לזה?

הילד ב-100 אחוזים סועד על שולחני. הוא ב-100 אחוזים תלוי בנו. אין שום פתרון. אני ביקשתי במסגרת הרפורמה של נפש אחת, חבר'ה אני לא צריך פסיכולוג בשביל הילד, הוא לא מדבר, הוא רק מקשקש קצת. ביקשתי - חבר'ה, אני צריך קלינאית תקשורת בשבילו, לא צריך פסיכולוג, לא צריך סוסים, לא צריך כלום. אמרו לי לא. למה? כי הוא מקבל כסף מביטוח לאומי. מה קשור בין זה לזה? זה הבן שלי. אז אני לא זכאי לטיפולים אלטרנטיביים, כגון קלינאי תקשורת בעבור הילד. העניין תמוה.

הילד לא מקבל במסגרת הנכות שלו קלינאי תקשורת? הוא זכאי לחונך, נכון?

הוא מקבל דרך המסגרת של בית הספר. אנחנו גם בבית, רוצים לקדם אותו. אנחנו לא יכולים רק לסמוך על המסגרת החינוכית שלו. אנחנו רוצים לקדם את הילד הזה.

הוא זכאי לחונך?

הוא זכאי לחונך. איזה חונך? בואי תגידי לי איפה יש חונך?

הבנו את הבעיה של החונכים; אבל בעיקרון בהנחה שהיה חונך - הוא זכאי.

לא ניסיתי, אני אומר לך את האמת, לא ניסיתי אפילו, לא ניסיתי, כי אין. עכשיו, גם מבחינת החוקים עצמם אנחנו בסך הכל לדעתי, אני לא יודע להגיד מספרים, אנחנו כמות מאוד מאוד קטנה של נכים שיש לנו ילדים עם צרכים מיוחדים. אין שום דבר שמדבר בתקנות הנכים, או ברפורמה או במשהו אחר להורים שמגדלים ילד עם צרכים מיוחדים. אין דבר כזה. אין שום דבר כזה.

אוקיי, העלית פה סוגיה שבהחלט יש מקום אפילו לבחון אותה.

חבל, כי החשש הכי גדול זה מה שקורה כשאני הולך. אשתי, עם כמה היא יכולה להתמודד? אשתי כבר הרגתי אותה מסכנה, הרגתי אותה. להתמודד עם ילד ועוד 188 אחוזי נכות, לא מדבר, חיתולים, עניינים וכל זה. מה עושים? זה לא מופיע בשום מקום. לא בתקנות הנכים ולא שום דבר.

זו סוגיה, אבשלום, שאנחנו דנים עליה גם בלי קשר להלומי קרב, כי אנחנו מכירים את זה גם מנושא של ניצולי שואה וגם מבתים רגילים. בסוף, מה עושים עם אותם ילדים מיוחדים שלדאבוננו יצטרכו לקבל מענה עד סוף חייהם מן הסתם. אבל זה משהו שהוא בהחלט, אני יכולה לומר לך שלפחות בוועדת העבודה והרווחה עלה בנושא הזה ואני אקח את זה לתשומת ליבי. גם בסוגיה הזו שלכם.

אני כן מבקש שיהיה רשום באיזה שהוא מקום. אם זה בכוכבית, אם זה בהערה, אנחנו בסך הכל קבוצה שהיא לא גדולה. בואו תחריגו אותנו, זה לא משהו שמדינת ישראל הגדולה לא יודעת להתמודד איתו. אבל זה לא קיים בשום מקום.

ברשותכם אנחנו נתכנס לסיום. בואו תעשו את זה קצר כי יש לנו מלא ועדות.

שמי נחמה טל אני מטפלת באמצעות אומנויות, אני חוקרת ומרצה במכללת גורדון. אני חושבת שדיברנו פה המון על מענים. אני גם מייצגת את יחידת החוסן באיחוד הצלה. אנחנו נותנים מענה נפשי צמוד לאירוע הטראומטי. דיברנו פה המון על העניין המניעתי. ואני רוצה להגיד דווקא בילדים ונוער, אני רוצה להגיד שבאמת יש חוסר במחקרים מניעתיים ומתוקפים בילדים. אבל עם זאת, במחקר ראשוני אנחנו מצאנו יעילות לשיטה שלנו במניעה של פוסט-טראומה בילדים ונוער. לאחר תאונות דרכים ופציעות פיזיות מכל סוג שהוא. אנחנו מדברים על אחוזים מאוד גבוהים. אנחנו מדברים למעלה מעשרים וחמישה אחוזים בילדים ונוער שמפתחים PTSD. רק בישראל מעל 160,000 ילדים.

השיטה שלנו בעצם משלימה למודל הלאומי של ד"ר משה פרחי. ניסינו אותה במספר מחקרים מבוקרים ואקראיים במבוגרים בהצלחה, ובמחקר ראשוני בילדים ונוער בהצלחה. אנחנו כרגע מתחילים מחקר נוסף,

ובהחלט רואים תוצאות מניעתיות.

בהחלט, כן, לעומת קבוצות הביקורת יעילות מאוד לאורך זמן במניעה של פוסט-טראומה בילדים. עם זאת כמובן, יש חוסר ודלות תקציבית בדבר הזה ונורא חבל, כי יש פה באמת משהו שעשוי לעזור לכל כך הרבה ילדים. פשוט, יעיל, שיטה שעובדת.

באתי במיוחד ומאוד מאוד חשוב לי לדבר. אני רעות לנדאו, אני אשתו של נתנאל שיושב פה שהוא הלום קרב. אני אעשה את זה ארוך כדי שתבינו.

תשתדלי לא ארוך, אני מצטערת, זמננו מוגבל.

אני חושבת שאנשים שיושבים פה, אין להם כל כך את המודעות למה שקורה באמת בשטח, כאילו מנסים לחפש את האנשים השבורים. הלא נורמטיביים, הלא מתפקדים.

לאו דווקא, פגשנו גם וגם.

גם אני. בכל אופן לפי זה בונים איזה שהוא סל לא באמת רלוונטי ואומרים לנו תתקדמו.

אני באה עכשיו, אני אחרי כן אדבר עליי, אבל קודם אדבר על הילדים שלי. אני חושבת, ואני לא חלילה בעיה לשים את מקומך במקום אחר, אני חושבת שבכלל ילדים נמצאים בחוויה שהיא על גבול מבחינתי הסוריאליסטית, לחיות במרחב שהוא עם הלום קרב. ילד בגילאים הרבה יותר קטנים מגילאי שבע גם זקוק לטיפולים. אני גם חושבת שילדים גם בלי צרכים מיוחדים צריכים חונך.

אז אני לא יודעת אם מישהו יודע, אני מחודש ינואר, עד בעצם החודש הזה, בעזרת הרבה חברי כנסת וגם הרמטכ"ל אביב כוכבי העברתי את החוק שנותנים טיפולים אלטרנטיביים לילדים מגילאי שבע. מתקנת: זה לא חוק אלא תקנה של חוזר מנכ"ל. אני עבדתי בזה ימים כלילות, כדי שיבינו את המשמעות. מה זה ילד שצריך לשבת אצל פסיכולוג שאין לו בכלל את הכלים להתמודד עם זה ומה זה עשה לילדה שלי אשר סובלת מפסוריאזיס טראומטי לקבל טיפולים אלטרנטיביים.

אנחנו לקחנו הלוואה בגובה של 150,000 שקלים כדי לממן את כל הטיפולים. עזבו שאותנו עוד לא מכירים, את הנשים, ואני לא יודעת אם מישהו מכם נהנה, אבל אתם יכולים לממש לילדים שלכם מגיל שבע ועד 18 טיפולים אלטרנטיביים ולבחור. אבל אני חושבת שזה רק קצה הקרחון, כי גם שם מערימים קשיים, ואולי זה המקום. מבחינתי אני באתי לדבר וזה המקום שלי להוביל את זה.

לא יכול להיות שאתם אומרים לנו תעשו טיפולים אלטרנטיביים אבל רק עם מרפא שעובד בתוך קופות חולים. המטפלים האלטרנטיביים לא ששים לעבוד עם קופות חולים, לא מבחינת תעריפים ולא מבחינת השדרוג שלהם. יש המון מטפלים שהם שם דבר ברפואה האלטרנטיבית שלא מעוניינים בכלל להיות חשופים לתוך מערכות הבריאות. אני יודעת את זה מכמה וכמה מטפלים שאנחנו מטפלים בהם. אין להם שום אינטרס, עולים אליהם לרגל, משלמים להם את הסכום שמשלמים. אף אחד לא יבוא ויגיד בגלל משפחת לנדאו אני אלך ואעשה.

אבל הלכנו ועשינו בדיקה עם קופת חולים כללית. ואני מסבירה, הפערים בעלויות זה לא הפערים, עדיין משלמים 300 שקלים פלוס מע"מ.

גם בקופה וגם אלטרנטיבי.

כן, ואנחנו גם לא מבקשים שקל מעל זה.

אם אין לכם בסכום הזה - - -

מכירים בסכום ולא במטפלת כי היא לא רוצה להיות - - -

מבחינתכם אתם רוצים את הסכום למטפל, ולא דורשים עליה תקציבית.

חד משמעי, ויותר מזה: אנחנו אני לא רוצה את ההגבלות שיגידו לי 'אין בעיה אנחנו ניתן לך את התעריף שמגיע לך אבל את תבחרי את המטפל, רק לא מהרשימה שהוא יהיה תחת קופת חולים'. היום מטפלת הומיאופטית שעובדת בקופת חולים צריכה להיות רופאה. המטפלת ההומאופטית אין לה שום צורך להיות רופאה וזה מוכח שזה עוזר. הילד שלי בן שנתיים, עוזר לו טיפולים הומאופטיים. אני לא אקח אותו לתרפיה בבישול, ואני גם לא אקח אותו לתרפיה בציור, וגם לא לצורך העניין לפסיכולוג.

רק תנסי לתמצת כי הגעת בסוף וזמננו קצר.

ניסינו לדבר על זה בנושא עם לימור לוריא, התערב בעניין הזה גם חילי טרופר שניסה להוביל את המהלך הזה שהסברתי מאוד. קודם כל פעם ראשונה שהסברתי שלאנשים בכלל אין התייחסות לטיפולים האלטרנטיביים, הפעם שנייה זה שיש את ההגבלות של קופות החולים שבעצם מעכבות אותנו מלטפל. אני פשוט לא מחכה ומטפלת מכספנו האישי.

למה זה מעכב, במה זה בא לידי ביטוי?

זה מעכב כי אני מוציאה את זה מכספי האישי. בכל שבוע כמעט 400 שקלים כי אין טיפול בנשים ואין לי יכולת לקבל החזרים על מטפלת שהיא לא תחת קופות החולים. התעריף הוא אותו תעריף. אז זה מעכב. לפי התקנה החדשה - - -

כן מטפלים בנשים.

אבל מטפלים רק בטיפול קונבנציונלי בלבד, לא בטיפול אלטרנטיבי.

איזה קטע שאני ניסיתי כל כך הרבה שיטות על עצמי כי כי נגזר גורלי, להיות חלק מהדבר הזה, ואני גם לא אוהבת להיחשף וכך לקח לי שבע שנים עד שהגעתי לפה. אבל כנראה שאני צריכה להניע את עצמי קדימה ולהבין שיש פה דברים שצריך לשנות אותם. אז פעם אחת הטיפולים האלטרנטיביים לנשים אבל אני ארחיב שם ופעם שנייה זה שגם מגבילים עבור הילדים שלנו את המרחב הטיפולי למטפלים רק בתוך המרחב של קופות החולים. לימור לוריא, מכירה את זה, ונועה ממשרד הביטחון, וחילי טרופר מכיר את הסוגיה הזו.

אנחנו נתייחס לזה, ונבדוק. ולא מעניין אותי התשובה שלהם - אנחנו הוועדה, אנחנו נשב, אנחנו נדון בזה, אנחנו נקבל את ההחלטות כי את יודעת שבסוף החלטות הוועדה יעלו גם על התשובות של מעבר. אני רק יכולה לומר לך שאם ידובר בנושא של שינוי או תוספת תקציבית אנחנו עלולים להיות בבעיה.

אין שום תוספת תקציבית, גם ציינתי את זה ויודעים שזה בלי. הגישה שלהם אומרת שאין להם יכולת. זה פשוט מרחב פרוץ. אבל הביטוחים הפרטיים יודעים לקטלג את זה ולמסגר את זה.

צריך למקד את זה, וניתן את הדעת. גברתי אני מתנצלת הוועדה התחילה כבר ב-9:30 ואנחנו צריכים לסיים.

אז ברשותכם, לאחר כל מה שנאמר כאן, אני אומר לכם לפחות מהן ההחלטות שהתגבשו עכשיו לאור מה ששמענו. לגבי מה שנאמר כאן לאחרונה - אז אני ציינתי את זה אצלי אנחנו נתכנס יחד עם חברי הוועדה ונבחן.

הוועדה מבקשת שברגע שמשרד הביטחון יודע שחייל או חיילת הוא הלום קרב - יינתן באופן מיידי טיפול מניעתי לבני המשפחה. זאת אומרת שלא יחכו שהילד יתחיל עם סימני פוסט-טראומה, אלא ברגע שיודעים שיש בתוך הבית שיש הלום קרב.

הוועדה מבקשת לקבוע את גיל הזכאות לטיפולים לילדי הלומי קרב, מתחת לגיל שבע ומעל גיל 30. זאת אומרת, אנחנו לא רוצים פה את ההפרדה. אנחנו חושבים שברגע שיש אפשרות ליצור טיפולים ואפילו מניעתיים בין אם הם קונבנציונליים, בין אם הם שיחות או ארגונים גם בגיל הרך אנחנו חושבים שנכון להתחיל בכדי שכאשר הילד יצמח יהיה לו קל יותר להתמודד.

הוועדה מבקשת שבכפוף לאישור המשפחה, המשרד יעדכן את מוסדות החינוך בהם מתחנכים הילדים, שהילד הוא דור שני לפוסט-טראומה. משהו שאנחנו שמנו כאן כי אנחנו חושבים שחוסר הסנכרון בהתחשב בעובדה שהילדים שלנו באמת רוב הזמן במסגרת החינוך, זה לא סוד, למעט כמה חופשות.

הוועדה קוראת לפתור את סוגיית מחסור החונכים. הוועדה קוראת לתקצב את עמותת 'להאיר את הבית'.

הוועדה מבקשת להכניס לשיעורי החינוך הרצאה בנושא פוסט-טראומה, בעיקר במקומות שנמצאים באזורי העימות, ומן הסתם אני מניחה שזה התרחב.

הסוגיה שלך היא תבוא לידי ביטוי, אני פשוט ארצה לשבת כאן עם יושב הראש הקבוע שלנו ועם חברי הוועדה אני לא רואה בעיה למה לא לתת לכם לגשת ולא להגביל. זו סוגיה חשובה

מה שעשיתם כאן זה מבורך, וזה רק קצה הקרחון, שמעתי מה העלו פה, וזה רק התחלה.

חשוב לי להדגיש שגם כל נושא נפש אחת עדיין מתנהל כאן. אנחנו נמצאים בוועדת העבודה ורווחה ועוד עולים שם נושאים, אז אני מקווה שבסוף הסנכרון באמת ייתן פתרון.

אני אומרת, שאנחנו כבר מדינת ישראל בת 75 שנים. בסוף שולחים אנשים לקרב, וכמו שאמא של נתנאל אומרת: "שלחתי ילד חמד, קיבלתי מישהו אחר." וגם אני. ואני חושבת שהדרך עוד ארוכה. אני אשמח שתשימו לנו דד ליין, מתי תחזרו אלינו עם תשובות אני יודעת שכשאני עשיתי את כל המהלך הזה עם חוזרי מנכ"ל האחרונים על הטיפולים האלטרנטיביים - לא הנחתי לזה. אני רוצה לדעת בפועל מתי זה יבוא לידי ביטוי בשטח?

נעדכן אתכם לגבי ההתכנסות הבאה ואני מניחה שזה לא יהיה עוד הרבה זמן. יושב ראש הוועדה כרגע לא נמצא. אני ממלאת את מקומו ואני לא אתחייב, אם זה היה תלוי בי את היית שומעת. אבל אני יכולה להתחייב שלא נשאיר את הדברים באוויר, ובאמת חשוב מאוד שתדעו שהנושאים האלה מאוד קרובים לליבנו. אנחנו פה בכנסת וגם הנושאים האלה.

תודה רבה לכם, אני מודה לכם והרבה בריאות.


הישיבה ננעלה בשעה 10:46.