פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



18
ועדת החינוך, התרבות והספורט
06/06/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 61
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, י"ז בסיון התשפ"ג (06 ביוני 2023), שעה 12:26

תמיכה של מערכת החינוך בתלמידים שכולים - לציון יום השכול האזרחי

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
משה סולומון

חילי טרופר

ריבה שכטר - ממונה חירום ואובדנות, משרד החינוך

אילן שריף - משרד הרווחה

ספיר גולן - מנהלת מדיניות וקשרי ממשל, עמותת חמניות

גאיה ניר - סמנכ"לית, עמותת חמניות

ברוריה רבינוביץ' - אם שכולה, עמותת "יקיר לי"

פנחס רבינוביץ' - אב שכול

אשר בלילי - עמותת "יקיר לי"

אליה אביה זיידמן - חבר, עמותת "יקיר לי"

אדווה זיידמן - עמותת "יקיר לי"

אודל חממי - חבר, עמותת "יקיר לי", קרן קובי מנדל

אליענה מנדל ברנר - קרן קובי מנדל

לאה בירנבוים - עמותת "יקיר לי"

נעמה כהן - אם שכולה, עמותת "יקיר לי"

ויקה גריידי - אם שכולה

נאוה כהן - אם שכולה

אביבה הורביץ - יועצת חינוכית, עמותת "יקיר לי"

טלי יונין - עמותת "יקיר לי"

מיכל בוכריס - מורה, עמותת "יקיר לי"

רעות ידידים - חברה, עמותת "יקיר לי"

משה ידידים - חבר, עמותת "יקיר לי"

תמר ידידים - חברה, עמותת "יקיר לי"

רויטל לוי - חברה, עמותת "יקיר לי"

רויטל מרדכי - עו"ס, מטפלת מוסמכת בשכול ואובדן, עמותת "יקיר לי"

מיכל פנחסי - עמותת "יקיר לי"

חוי ליוש - חברה, עמותת "יקיר לי"

עדי בלוך - נציגת הורים, עמותת "יקיר לי"

יונתן הוכמן - אב שכול

סבטה הוכמן - אם שכולה

שירה גריידי - אחות שכולה

חגית בן סימון - אם שכולה

אסתי שמעוני - אם שכולה

טל מרגליות - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

תמיכה של מערכת החינוך בתלמידים שכולים - לציון יום השכול האזרחי

צוהריים טובים, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא תמיכה של מערכת החינוך בתלמידים שכולים – לציון יום השכול האזרחי. אני רוצה להודות קודם כל לחבר הכנסת חילי טרופר. אני רוצה לומר שהנושא של השכול הוא נושא שנוגע בי באופן אישי. הגשתי הצעת חוק ליום משפחות היתומים בישראל, בעצם ילד שמתמודד עם שכול אחד מהוריו או שניהם. במקרה הספציפי שאנחנו הולכים לדבר עליו, אנחנו מדברים על תופעה הפוכה ואני חושב שהיא לא פחות חשובה ולא פחות קשה, ולכן אני רוצה לברך אותך על קיום היום הזה ועל ההתעקשות שלך לבוא ולכנס, ודאי בוועדת החינוך, אני חושב גם בוועדות נוספות, ולהעלות את הנושא לסדר היום הציבורי.

אני רוצה להודות לכל מי שטרח והגיע, הורים שכולים. בסוף עם אחד אנחנו. אני חושב שהמחויבות המוסרית אבל גם הלאומית וגם היהודית היא לבוא, לתמוך ולהיות חלק אינטגרלי בתמיכה שצריכים לקבל הורים שכולים שאיבדו את בנם או את בנותיהם. אנחנו רואים המון תמיכה והמון עיטוף במי שאיבד ילד, אם זה במערכת הביטחון, בפעולות איבה. פחות לצערי באיבוד בצורה טרגית כזו או אחרת, לא משנה אם זו מחלה או תאונה וכן הלאה, לכן אני רואה לנכון גם שוועדת החינוך מתכנסת סביב הנושא הזה.

אני רוצה לברך גם את חבר הכנסת משה סלומון, חבר הוועדה שטרח להגיע למרות היום העמוס שיש עכשיו בכנסת בכלל הוועדות, בכלל הנושאים וכולם חשובים.

אני אשתדל לתת לכולם לדבר. אנחנו באיחור ואני אנסה לגלוש קצת למרות שיש לי עוד לו"ז עמוס אחר כך. אנחנו נתחיל עם חברי הכנסת, בקצרה להתייחס ואחר כך ניתן ככל האפשר לכל אחד מכם לדבר, רק להקפיד לדבר ממש בקצרה כדי שאנחנו נוכל לתת מקום לכולם.

חבר הכנסת חילי, בבקשה.

תודה ליושב-ראש על כינוס הוועדה. תודה לחבר הכנסת סולומון ותודה לכם שבאתם. כמו שאמר היושב-ראש, קודם כל היום הזה בא לתת לזה נוכחות. אולי החוויה האנושית הכי קשה זה להיות שקוף, אז שתפסיקו להיות שקופים. אני מניח שעם הזמן גם נוכל לפתח מענים יותר טובים. ספציפית פה אנחנו מדברים על מערכת החינוך וביתר הדברים, ומפה באמת גם נקשיב וגם אחר כך ננסה ללמוד, כי משיחה מקדמית איתם, אני מניח שזה יעלה פה, הרבה מהם הרגישו שהם איבדו ילד או ילדה והיה להם אח או אחות בבית הספר, ואף אחד לא ראה אותם ולא ידע מה לעשות איתם, וילד שאיבד הרגע את אחיו או את אחותו וביום השמיני כאילו כלום, אבל בעצם הכול השתנה, ועל זה באמת נצטרך לתת את הדעת. תודה.

תודה רבה.

חבר הכנסת משה סולומון, בבקשה.

באמת אני בא בעיקר לשמוע וגם להנכיח את העובדה ששכול מסוג זה, אסור שבאמת המשפחות יהיו שקופים בסוגיה הזאת. אני מכיר את זה לצערי גם כרב קהילה. חוויתי את זה בהרבה מאוד משפחות. באמת ביום השמיני, אם זה לא איזושהי התארגנות בתוך הקהילה המקומית, אין כל כך איך לקדם את זה, אז אני בא בעיקר לשמוע, להקשיב, ואם אפשר לקדם דברים יחד עם חברי הכנסת פה, אז לעשות את זה.

תודה רבה.

אני רוצה לומר, דיברתם על היום השמיני. אני חושב שיש שני רבדים, הרובד הרגשי והרובד התפקודי אחר כך. אני מדבר מחוסר תשומת הלב של בני המשפחה האחרים, הפוסט-טראומה, מציאת המקום לתחושת האובדן בחיי היום-יום ובסוף גם השתלבות מחדש בתוך המערכת. אני חושב שאלו נקודות חשובות שמערכת החינוך צריכה לשים עליהן דגש, וצריכים לפתח תוכניות והכשרות כדי שבסוף כל מורה בישראל, כל מנהל, גם מערכת החינוך בכללותה וגם במטה ההנהלה הכללית של המשרד יידעו באמת איך להתמודד ואיך לתת את המענה הראוי לאותו תלמיד ולמשפחה בכללותה.

ברשותכם, פיני רבינוביץ', בבקשה.

תודה רבה אדוני היושב-ראש, תודה רבה לחבר הכנסת חילי טרופר, ולך, מר סולומון. אני רוצה רק הערה קטנה לגבי הפתיח שלך, לגבי שאתה מטפל ביתומים. היתומים, אם אנחנו הולכים למקרא, למקורות, היתומים והאלמנות מוזכרים.

יחד, אגב.

יחד. יש פריבילגיה גם מבחינת תורתנו. יש להם פריבילגיה מיוחדת. לנו ההורים השכולים, אנחנו צריכים ללכת לרבקה שיש לה שני ילדים שרבים על הירושה, אחד בן 60, אחד בן 70, ורבים על הירושה - - - אומר "למה אשכל שניים ביום אחד?" אז הוא אומר, מה זה שכול? אב שקבר את בנו. זאת אומרת, אין לנו בשום מקום חוץ מעכשיו שקראנו בשבועות, חווה הייתה אם שכולה. איפה אלישבע?

אני נוגע בדבר בגלל שאני יתום מלפני בר המצווה שלי. אני נושא על הגב שלי קרוב ל-60 שנה של יתמות, אז אני יכול להגיד שאני יודע מה זה להיות יתום, מה זה אח שכול וגם אב שכול. אנחנו פה באים לדבר על ההורים שבכלל לא נמצאים על המפה. אני קורא לזה, אנחנו ההורים השכולים, ימחלו לי, נמצאים במרפסת האחורית של משפחת השכול. יש היררכיה. במוות אין היררכיה. בשכול יש היררכיה, ולא נדבר על זה. בואו ניקח את שלושת הקטגוריות שאני אזכיר אותן בכל ועדה, זה תאונות דרכים, רצח והתאבדות ששם לפחות יש דבר ראשון מענים טיפוליים. יש ליווי, יש - - - של הילד.

אני רוצה לדבר על ילדים. הנתונים לא לפניכם, אבל אם אנחנו לוקחים נתונים של הלמ"ס, ולקחנו פה רק עד גיל 24 למרות שהנתונים הם הרבה יותר קשים. נתוני הלמ"ס כפי שאתם קיבלתם בנייר העמדה אומרים שבשנת 2020 נפטרו מלידה עד ארבע – 527 ילדים. מגיל חמש עד 19 – 269 ילדים. סך הכול עד גיל 24 יותר מ-1,000 ילדים השאירו הורים ואחים. מי מטפל בהם?

הילד חוזר לבית הספר. אני בא מחוק הסרטן. הבת שלנו הייתה חולה שנתיים וחצי. אני מדבר אתכם לפני 27 שנה ושום דבר לא השתנה. ההורים נמצאים באיזשהו מקום עם הילד. פעם היה סרט שקראו לו "שכחו אותי בבית". שוכחים את הילדים, ויש לי המון סיפורים. אני כבר כל כך הרבה שנים מלווה משפחות. יש משפחות שהייתי אצלן בבית. מלווה משפחות, רואה אותם ואני רואה בדיוק מה המצב, לכן הגענו לבקשה הזאת. הגשנו רשימה מסודרת של דברים, איפה הבעיות שישנן.

אתה צדקת, להתחיל עם זה במכללות. דיברתי עם ראשי מכללות שיעבירו קורס. יש פה מישהי שמעבירה קורסים כאלה. יש לנו פה שתיים. יש פה אם שכולה שהיא מדריכה מקצועית בנושא הזה. להעביר עשר שעות. הם לומדים כל כך הרבה דברים. א-ב של אובדן ושכול. זה לא עניין כסף, זה רק עניין של מודעות. אנחנו פה באנו להעלות את המודעות. אני לא מדבר על המורה. הכול נותנים ליועצת. אם יש פה יועצות אני מבקש סליחה מראש. היועצת, אני יודע מה זה, אבל מה עושה המזכירה? איך היא מטפלת בזה? איך המורה? האם הם ערוכים לזה? אפשר.

יש לנו תורה מסודרת. הכנו שיעורי בית איך אפשר לפתור את זה. נמצאים איתנו יועצים שרוצים פעם אחת ולתמיד לבוא ולהגיד, אני לא רוצה להשתמש במילה, אבל לא לעשות רפורמה, לעשות שינוי לטובת הילדים שלנו ולטובת ההורים, לכן אנחנו פה.

אפשר להגיד רפורמה. רפורמה זה לא מילה גסה.

לא יודע, אני מפחד להגיד את זה שלא יחשדו בי.

הכול בסדר.

אנחנו באים לעשות שינוי. המצאנו שתי מילים חדשות: שכול אזרחי. אולי בן יהודה ואבן שושן כועסים אבל יש אשכול אזרחי. יש שכול לאומי ויש שכול אזרחי.

בהחלט. תודה רבה.

יונתן הוכמן, אב שכול, קהילת אבות למלאכים, בבקשה.

תודה רבה. אני יונתן הוכמן. אני גר בנתניה, אב לשלושה ילדים. לפני כשנה וחצי הבת הקטנה שלי נפטרה בבית בפתאומיות על יד האחים שלה. האחים שלה ראו את זה ובעצם היא נשמה את הנשימות האחרונות בידיים שלנו. יומיים אחרי הנפילה שלחנו את הבת הגדולה לבית הספר, לכיתה א', ותדרכנו את המורה. היא הגיעה לבית הספר ודבר ראשון שהיא רצתה לעשות זה לספר לחברים שלה, ועצרו אותה. אמרו לה, אל תספרי, ואז המורה התקשרה אליי. אמרתי לה, מה זאת אומרת "אל תספרי?" היא צריכה לספר. מצאתי את עצמי בסיטואציה שאנחנו צריכים להסביר למערכת החינוך איך לתמוך בה, איך לתווך את זה לילדים, איך לעטוף את זה. בעצם היו חוסר אונים מוחלט לכיוון מה שקורה.

הבת הגדולה שלי לקחה הרבה מהאשמה עליה, קצת כמו שקורה להורים, כי היא הייתה הכי גדולה. במשך השנה וחצי הזאת התמודדנו הרבה מאוד עם האשמה שלה ועם המורכבות החברתית שהיא חוותה בבית הספר. לאחרונה יש איזשהו שיפור. אתמול במקרה הייתי במהלך שיחה של הבת שלי הגדולה עם החברות שלה, והחברות התעניינו איך אריאל נפלה. הן שאלו, רגע, מי היה עם אריאל באותו רגע? ליאן, הבת הגדולה שלי אמרה, אני הייתי, ואז אחת מהבנות באה לשאול. שמעתי מה היא באה לשאול. אמרתי, אנחנו היינו אחראים עליה, כי אני יודע בדיוק מה המילה הבאה שילדה אחרת הולכת לשאול. אמרתי לה, אנחנו היינו אחראים. זו הייתה טעות שלנו. אז היא אומרת, אז אתם אשמים, בצורה הכי פשוטה. עשר שניות של שיח של ילדים, ואם אני לא הייתי שם מתווך את הסיטואציה הזאת שאף אחד מהצוות החינוכי לא מכיר ולא יודע ולא חלק מזה, זה היה נגמר הרבה פחות טוב. אנחנו יודעים מה קורה במערכת החינוך ואנחנו יודעים מה קורה לילדים בגילאים האלה כרגע.

הבקשה שלי המיידית, שיהיה איזשהו צוות במערכת החינוך שיוכל לתת את המענה. קורה אסון בבית ספר, שיהיה מישהו שיענה בזום באופן המיידי, שיסביר לצוות עם מי הם מדברים, שיתחילו משהו. התוכניות הארוכות מדהימות, נהדרות. פיני, שאפו. משהו צריך להתחיל מחר. קטן. משהו.

תודה רבה. משרד החינוך נמצאת פה ותיכף אני אתן לריבה להתייחס לנושא.

גאיה ניר, עמותת "חמניות", סמנכ"לית העמותה, בבקשה.

צוהריים טובים, עמותת "חמניות" עובדת עם יתומים מהשכול האזרחי. אם אנחנו מסתכלים על נתונים, על פי נתוני ביטוח לאומי יש כ-30,000 יתומים מהשכול האזרחי במדינת ישראל. אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שזה נתון חסר כי בעצם זה נתון שמגיע ממבקשי קצבאות, ובאמת כל מה שקשור לפריפריה החברתית, הגיאוגרפית, ההנחה שלנו היא שהם באמת לא מבקשים.

אני חושב שיש בעיה עוד יותר גרועה. לצורך העניין אם האבא לא שילם את הביטוח לאומי למרות שהילד איבד את אביו, הוא לא יקבל קצבה.

נכון.

הוא גם לא נספר במספר הזה.

נכון, וגם מקרים שבהם אם האם מתחתנת פעם נוספת, שוללים ממנה את הקצבה. המספרים הלאה לא נכנסים שם.

דובר כאן על היום השמיני וזה נכון. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה גם עם משרד החינוך. יש שיתוף פעולה שרק נרקם וממשיך וגדל, אבל אני רוצה גם לדבר על ההשלכות מבחינת הסיכון של הדבר הזה. אנחנו מדברים על ילד שבעצם אין לו אימא או אבא או שניהם, פי עשר להיות בסיכון, פי ארבע להיעצר, פי 13 להיות בנשירה, פי עשר התמכרויות. אם אנחנו הולכים לקצה הרצף, אז אנחנו מדברים גם על פי 25 סיכוי להיות בזנות. הדבר הזה צריך לקבל מענה גם בין היתר בתוכניות, גם בין היתר בחוזר מנכ"ל שכיום אין אותו, על מה עושים, מה קורה כשילד מאבד את ההורה שלו, בין אם במקרה של טראומה מיידית ובין אם הוא נמצא בבית. יש לנו נערה בת 14 שבמשך שנה וחצי ראתה את אימא שלה גוססת בבית. מה קורה במקרה כזה? יש לנו שיתופי פעולה עם משרד החינוך אבל אנחנו צריכים גם לעגן בחוקים, בכל מה שקשור לעולמות האלה את הנושא הזה.

אתם פועלים באותו נושא גם שהזכיר מקודם יונתן, אח של ילד?

אנחנו עובדים בעצם עם יתומים ויתומות מגיל 4 עד 18 ועם ההורה הנותר. יש לנו תוכניות גם להורים הנותרים.

אחים לא.

בסופו של דבר כשיש אבא או אימא או שניהם שנפטרו, אז זה כל המשפחה. כל הילדים שיש במשפחה מוזמנים ולוקחים חלק בפעילות שלנו. המטרה היא לחזק את התא המשפחתי ובעצם מניעת סיכון, אז גם אחים כמובן.

תודה רבה.

טל מרגליות, מועצת התלמידים והנוער הארצית, בבקשה.

היי, רציתי לדבר יותר על איך מערכת החינוך, וספציפית מחנכות אמורות להתנהג לדעתי לפחות. מערכת החינוך צריכה להתייחס לילדים שבאים ממשפחות שכולות בכל יום, ולא רק לציין את זה ליום אחד בשנה או לשעה מסוימת ביום. צריך לנסות להבין את הקושי שיש לאותם ילדים וילדות ולתמוך בהם כמה שאפשר, בין אם זה הקשיים הפיזיים והחוסר שנוצר להם בחיים מהחוסר של אותו בן אדם. מחנכות בבתי ספר צריכות להיות מודעות למצב המשפחתי של כל תמיד ותלמידה, בעיניי. הם צריכים להפוך את בית הספר ואותם למקום המפלט של אותם ילדים, ולעזור להם להרגיש שיש להם מקום שהם יכולים לפרוק, ואנשים שהם יכולים להיעזר בהם מחוץ למשפחה, בין אם זה בליווי לאורך שעות הלימודים או מעבר לשעות הלימודים ובאוזן קשבת. לתת להם את ההרגשה שיש להם מבוגר משמעותי שהם יכולים להיעזר בו.

גם חשוב להזכיר שהשכול מגיע בגלים ושיש לו טריגרים מסוימים שיכולים להקפיץ אותו, ושצריך לזכור מה הם בעצם, ולכבד אותם ובעצם לתת לכל תלמיד ותלמידה שכולים את הכלים ואת האופציה ואת המקום הבטוח איך להתמודד אם טריגר כזה קופץ במהלך שיעור, בין אם זה לצאת מהכיתה לכמה דקות למצוא את המקום הבטוח שלו, לדבר עם צוות, בין אם זה יועץ, מחנך, סגן, לא משנה מה. לתת לו את ההרגשה שהוא לא לבד בתוך המעגל הזה כל הזמן, ושיש לו גם מקום להיעזר באנשים אחרים מחוץ למעגל המשפחתי.

הייתי מוסיף אפילו כמועצת תלמידים, בסוף אני חושב שהחברות וחלק מהחברים בכיתה הם חלק אינטגרלי של החוסן החברתי של אותו תלמיד, וגם שם אנחנו צריכים לראות איך אפשר להעביר בעצם לחברים בכיתה, שבסוף גם הם בלית ברירה צריכים להתמודד עם מקרה של תלמיד או תלמידה בכיתה שנמצאים במצב הזה. אני חושב שזה לא פחות חשוב.

טלי יולין, אם שכולה מעמותת "יקיר לי".

אני אם שכולה 20 שנה ואני רציתי באמת לחזק את מה שאמרו פה לגבי האחים. יש לי קצת פרספקטיבה של זמן. כשהבן שלי נפטר אז נשארו שני אחים שהיו צריכים תמיכה. המערכת לא ידעה. אין מישהו רע בסיפור הזה. פשוט יש בור נורא עמוק. הם נופלים לתוך בור. דבר ראשון זה הבור של המשפחה, אבל אז הם מגיעים לבית הספר ולמסגרות החינוכיות ואף אחד לא יודע איך להתנהל איתם. כמו שאמרת, טריגרים. הם יכולים להיות שקופים. אף אחד לא יודע איזה טריגר יכול להיות לילד כזה. הילדים שלי סיימו את מערכת החינוך. אני הייתי צריכה להחזיק אותם בציפורניים כדי שיישארו, שני הגדולים שלי במערכת החינוך, אם זה תמיכה רגשית ופסיכולוג, והייתי צריכה להוכיח שאין לי מספיק הכנסות כדי שיתנו לי איזושהי עזרה, אז אתה רוצה לצאת לעבוד ואתה רוצה להחזיק את עצמך כמה שאתה יכול, אבל גם העזרה שאתה מקבל היא תלויה. אתה אמור להיות מסכן כדי לקבל עזרה, אבל אתה אמור גם להיות חזק עבור המשפחה שלך.

אנחנו משפחה שהתפרקה. התגרשנו והילדים חוו קשיים רגשיים שתורגמו לקשיים בלימודים. כל פעם שהיו קוראים לי לבית הספר והיו מספרים לי על דברים שקורים לילדים שלי בבית הספר, אני הייתי מסתכלת והייתי אומרת, הילדים שלי חיים. הפער הזה בין המקום של הורה שכל הייעוד שלו זה לשמח את הילדים שלו ולדאוג שהם יהיו מבחינה רגשית עטופים, לבין איזה שהן דרישות של מערכת החינוך, הן דרישות לגיטימיות אבל לא לאח שכול. אח שכול הוא בן אדם שקוף במדינה הזאת.

אני זוכרת שכשהילד שלי התפרק באחד מטקסי הזיכרון, המורה לא הבינה, והוא התפרק. זה היה תמוה מבחינתה. לא רק שהיא לא הבינה, זה באמת היה תמוה. אין להם כלים, אין מידע. זה אנשים שלא בטוח שהם גדלים להיות מבוגרים שמרגישים שסופרים אותם בחברה הזאת, וזה נקודת פתיחה ממש גרועה. זה יכול להשתנות בתוכניות, במידע, בהכשרות. זה לא משהו בשמיים, זה רק ידע ואכפתיות וחשיבה טיפה אחרת.

אני יכולה להגיד, היום הבן שלי מורה משלב. לא סתם הוא מורה משלב. הוא מורה משלב של ילדים על הספקטרום. הוא עושה את זה מתוך שליחות עצומה. אני רואה כמה זה חשוב לו לעזור לאנשים שקופים, אבל זה לא בזכות משרד החינוך. משרד החינוך בעט בו. מערכת החינוך בעטו בו. אני החזקתי אותו בציפורניים והיום הוא חוזר להיות במשרד החינוך כדי להוכיח לעצמו שאפשר לעשות את זה אחרת.

תודה רבה.

אדוני היושב-ראש, הערה קטנה על מה שהיא אמרה. אין בשום מקום במדינת ישראל, ביישוב הכי קטן, אף אחד לא יודע כמה משפחות שכולות של שכול אזרחי. אני מציע לכל אחד למלא טופס. עברתי על זה גם מבחינה משפטית. פשוט להוסיף שורה אחת, בגן הילדים, במועצה. יש משפחות חדשות. האם אתם משפחה שחוויתם שכול? ולעשות שני עיגולים, "כן", ואז משפחה. יש משפחות שיגידו, תודה לאל לא, או יגידו כן ואז כמובן יעבירו את זה למקורות. יש לנו שבוע מודעות לשכול האזרחי. אנחנו רוצים להגיע למשפחות. אנחנו לא יודעים. משפחות רוצות לדעת. החברה רוצה לדעת. זה לא בשמיים.

תודה.

בבקשה, ריבה.

צוהריים טובים, נעים מאוד, אני שמחה לראות את הפנים מאחורי הקול. הייתה לנו שיחת טלפון ארוכה. אני ממונת תחום חירום ואובדנות במשרד החינוך. אני חייבת להגיד שאני לא יושבת פה בנוחות על הכיסא. אני שומעת את הכאב המאוד גדול. אני שומעת את מה שאתם מביאים לחדר. אני יודעת מצד שני, ואני תיכף אביא את הצד השני, את המאמצים שאנחנו עושים כדי שלא תרגישו ככה.

כשאתה מקשיב לאנשים ולשדה ולמקום האותנטי, אי אפשר לשבת בנוחות, אבל אני כן אביא את החלק שלנו, את הראיה שלנו ואת התפיסה שלנו. אני כן רוצה להגיד שאנחנו מודעים לזה שמוות של אדם קרוב זה אחד האירועים הקשים ביותר לבני אדם. אין על מה לדבר. פיני, אתה שיתפת שאתה יתום מגיל צעיר. אני יתומה טרייה בגיל בוגר ויכולה להבין את הכאב בכל גיל, בכל שלב, בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. ככל שהגיל צעיר יותר, אז משאבי ההתמודדות מצומצמים יותר, לכן אכן התלמידים והילדים זקוקים ליותר עזרה.

מה שאנחנו בהתייחסות עושים, אני רוצה להגיד שמערכת החינוך היא בעצם מיקרוקוסמוס של העולם, ולמערכת החינוך מביאים הילדים את כל המצוקות שלהם מכל הגוונים ומכל הדברים שאנחנו צריכים להתמודד, וגם את כל השמחות שלהם ואת כל הדברים הטובים, ויש התייחסות למכלול. אנשי הטיפול והייעוץ בתוך מערכת החינוך, היועצות יודעות, המחנכים פחות, אבל היועצות יודעות כי הן בעצם אמונות על כל המערך של הטיפול בכל הדברים שאמרתי, וגם הפסיכולוגים שמלווים.

בתקופה האחרונה ובשנים האחרונות אנחנו עובדים על מנגנון בתוך בית הספר, מנגנון שנקרא צל"ח, זה צוות לשעת חירום שבכל אירוע מהאירועים שתיארתם מתכנס כזה צוות כדי לתת מענה גם למשפחות וגם לתלמידי בית הספר שצריכים לחוות את העניין. אנחנו מדברים על צוות שהוא צוות הניהול שישנו, פלוס אנשי מקצוע נוספים שזה הפסיכולוג, היועץ וכו'. הם פועלים על סמך תדריך. אנחנו מדברים על תדריך עקרונות לאיש טיפול שמלווה תלמיד שחווה אובדן. כל מדריכות היחידה שלנו שנמצאות בתפזורת מחוזית למדו את התדריך, עבדו על זה ובכל פעם שיועצת או בית ספר נדרש, חוזרים איתם ועובדים איתם. אנחנו גם בסיום כל שנה עוברים, מחדשים, מתקנים ומפיצים בתחילת שנה. בספטמבר בוודאי נפיץ שוב את התדריך הזה עם התיקונים שאנחנו נראה לנכון בלמידה משנה לשנה.

אנחנו גם עושים עכשיו עבודה מאוד מאסיבית השנה על ליווי ארוך טווח שמלווה גם את בית הספר וגם את התלמידים שחווים את אירועי החירום. אנחנו גם מתחילים לעשות הכשרות בעניין ועובדים על העניין הזה.

מי מקבל את ההכשרות האלה?

כרגע מדריכות היחידה שלנו סיימו שנת הכשרה. החל משנה הבאה בית ספר שיעבור אירוע כזה, דרך היועצת בית הספר עצמו יקבל את ההכשרה.

כמה שעות?

בית ספר שעבר אירוע שהוא אירוע של אובדן, אובדנות, אם זה טראומה, הרעיון הוא שיהיה עצירות במהלך השנה גם לבדיקת צרכים לראות מה הצורך וגם בעצם מפגשים של עיבוד אבל, עיבוד הטראומה, הנחיה איך לעזור לתלמידים לאורך השנה. זה מה שיהיה בהתאם לצורך. אנחנו בונים את זה וזה יהיה בהתאם לצרכים.

אנחנו השנה חברנו גם ל"חמניות" וגם ל"אח בוגר", שאלה שתי עמותות שעובדות עם ילדים יתומים, גם במתן המענים לילדים עצמם וגם בראיה של חשיבה משותפת לקראת שנה הבאה, איך אנחנו מרחיבים את ההכשרות, את הדיבור, את השיח בנושא הזה.

ריבה, אני אבקש להכניס אותנו.

פיני, בשמחה.

אני כבר שומע שלוש שנים על 360, שכל הארגונים. אנחנו לא שם. אנחנו פה בשביל להיות שם.

רויטל לוי. יש הבדל מאוד ברור ומשמעותי בין אובדן לבין שכול, ואני חושבת שאנחנו כולנו מסכימים ששכול זה אובדן של ילד ולא שום אובדן אחר, שהוא מאוד משמעותי באופן העיבוד שלו ובאופן שבו אנחנו חווים אותו, לבין אירוע חירום או אובדנות. זה עולמים אחרים שצריך לעשות פה הבחנה מאוד ברורה ביניהם. אני חושבת שמשרד החינוך עושה המון. אני עבדתי גם במשרד החינוך, אבל בתחום הזה של שכול ספציפית אין מענה, והוא תחום מאוד ספציפי שצריך לקבל מענה מאוד ספציפי.

את רוצה להתייחס לזה, ריבה? המשרד מסכים עם האמירה הזאת?

אובדן הוא דבר אחד וחירום הוא דבר אחד, ובתוך חירום נכנס הרבה מאוד דברים. אם נתחיל להבדיל ולראות כל דבר בנפרד, אז כל דבר בנפרד.

לא, אבל השאלה האם בהכשרות יש כן התייחסות לשכול כתופעה בתוך החירום אבל כתופעה מסוימת מאוד?

אנחנו מדברים יותר על המקום של יתמות ואובדן קרוב משפחה.

כשאת מדברת על שכול, בעצם את מדברת על ההורים, נכון?

או אחים.

שכול הוא הורים ואחים וגם חברים. גם חברי הכיתה הם דמות מאוד משמעותית שגם צריכה לקבל מענה.

כשאת מדברת על המושג.

תודה רבה.

אני רק רוצה להגיד מילה לפיני לגבי הבקשה שלו, שאליי הופנתה ממש לפני מספר שבועות. זה מטופל.

מה הכוונה מטופל?

לגבי הבקשה של הרישום, של הוספה בטופס, מה שהוא ביקש.

כשאת אומרת זה מטופל, הווה אומר שבכניסה ללימודים בתשפ"ד זה כבר יהיה בתוך טופסי הרישום?

מתברר שזה היה לפני כמה שנים, רק מישהו החליט שיש פה בעיה משפטית.

בסדר, שמעתי על הבעיה המשפטית הזאת, לכן אני שואל.

אנחנו בתיאום עם הייעוץ המשפטי, בתיאום עם שפ"י. אנחנו מטפלים בזה, פיני.

טוב, תודה. אנחנו נעקוב גם אחרי זה.

רויטל מרדכי, בבקשה.

תודה רבה. שמי רויטל מרדכי, אני עובדת סוציאלית, מטפלת מוסמכת מזה 20 שנה בשכול ואובדן, מלווה את עמותת "יקיר לי". אני חושבת שיש הבנה רחבה שיש פה קושי, שצריך לתת מענה. יחד עם זאת אני חושבת שאם אנחנו מסתכלים רגע בדברים המאוד פשוטים, המאוד קטנים, שם יש פער מאוד גדול ויש תהום מאוד גדולה. יועצת יודעת. אין לי ספק שהן יודעות. הן עוברות הכשרה בנושא, אבל היועצת לא נמצאת שמונה שעות עם הילד או שש שעות עם הילד. ההכשרה צריכה להינתן לכלל אנשי החינוך כי הם אלה שפוגשים את הילדים בכיתות, הם אלה שמקבלים את פניהם ביום השמיני בתום ה"שבעה", והם אלה שצריכים להיות עם הידע, והם אלה שצריכים להחזיק את הכלים.

אני רוצה להגיד משהו לגבי שכול. שכול הוא תפוח אדמה לוהט. אף אחד לא רוצה לגעת בזה. כולם מפחדים להגיד, מה אני עושה עם זה? אני מקבלת לא אחת טלפונים מיועצות שיודעות, אבל יש את הפחד הקיומי הזה של לגעת בזה כי שמא זה מדבק, כי מה עושים עם זה? האם זה שינה את פני הילד? האם זה שינה את פני ההורים? כן, זה שינה. אם אין הבנה עמוקה אצל איש החינוך עצמו, של המהות והמשמעות של המציאות החדשה הזאת שאליה הילד צריך להתרגל ובתוכה הוא צריך לחיות, והיא קשה מנשוא, אם אין הבנה עמוקה, ההכשרות האלה הנקודתיות הן בעייתיות. כפי שאנשים נולדים, ככה אנשים מתים, לכן בכל בית שבו תנקוש על הדלת אתה תמצא מוות. אנשים נורא מפחדים מהמקום הזה ואנחנו צריכים לדבר את זה, קודם כל את המקום האישי שלנו מול המוות, להעלות למודעות שכול. שכול קיים. בכל יום, כל שעה אנשים נולדים ואנשים נפטרים מן העולם הזה, וצריך לתת את הדעת על השכול האזרחי הזה.

הילדים האלה מגיעים לבית הספר, אנחנו רואים את זה אחר כך. אני פוגשת אותם בטיפול, ילדה שישבה שלוש שעות ליד גופת אביה. אני פוגשת אותה בבגרותה ויש שם פוסט-טראומה מורכבת שקשה נורא להכיל אותה עכשיו. אילו רק היו מתערבים באותה נקודה קריטית אז בגיל שבע בכיתה א', היא לא הייתה היום במקום הזה. אני חושבת שהתוכניות צריכות להיות רחבות.

רק הבוקר קיבלתי הודעה על ילדה שאביה נפטר כתוצאה ממנת יתר, ויש שם שלושה אחים ואין מענה. אין מענה מבית הספר, כי גם צריך לקחת בחשבון, מסגרת החינוך יוצאת לחופש ביולי–אוגוסט ואז הורים וילדים עומדים חסרי אונים מול המקום הזה, וזה ילדים שחוזרים בספטמבר לבית הספר ואין להם מענה. תודה.

תודה.

חילי, בבקשה.

קודם כל אני מתנצל כי מתחיל דיון עכשיו בוועדת עבודה ורווחה באותו נושא. לא צריך שכולם יבואו. זה טוב שיש דיון ותודה ליושב-ראש.

אני כן רוצה להגיד למשרד החינוך, אני מאלה שאוהבים את משרד החינוך וחושב שיש שם אנשים מעולים, אבל מה שגם גיליתי על עצמי, לפעמים זה פשוט לא מספיק ערנות או לא מספיק רגישות, לכן אולי שווה מעבר למה שהיושב-ראש יסכם, שצריך לקרות, שאולי תהיה איזושהי פגישת המשך בין אנשי המשרד לבין נציגים מפה. פשוט דרך דוגמאות, אני שכחתי את שמך, האבא שפתח.

יונתן.

זה סיפור שאתה אומר, משהו צריך להיעשות אחרת במערכת, לא ביום אחד. אני משוכנע שיש שם צוות מעולה בבית הספר. אין לי מילה רעה אחת להגיד על הצוות. גם אני הייתי מורה ומנהל. לא זוכר שמישהו אמר לי, מה עושים כשתלמיד או תלמידה בבית הספר חווים אסון במעגל הקרוב אליהם? חוץ מהאמפתיה הבסיסית שאני רוצה להאמין שיש בכולנו והרגישות, בסוף גם צריך לעשות את הדברים נכון, אז לפעמים זה אפילו לא לכפות כי יש 200,000 מורים במערכת, אבל אפשר אולי להציע קורס למי שכן רוצה. אפשר להציע את זה בפסג"ה. זה יכול להיות השתלמות שנתית, זה יכול להיות ברגע שקורה משהו כזה, יש להם מיידית למי לפנות. אני אומר לך כמנהל, לא ידעתי. יש מישהו שאפשר? לא מפקחת.

מדריכות של היחידה.

מעולה, אז אם יש מדריכה, שכל מנהל בית ספר יידע, אתה יכול לקבל הדרכה. להביא אותה לישיבת צוות קרובה שפשוט תסביר לכולם. יכול להיות שמשהו בממשק פשוט צריך להיות הרבה יותר מיידי וקרוב. אני מניח שפגישת המשך כזאת תוכל לסייע.

אני מתנצל כי אני עובר לוועדה השנייה. תודה רבה.

תודה רבה.

שירה גריידי, אחות שכולה, בבקשה.

שלום, אני אחות שכולה. אחותי נפטרה לפני ארבע שנים בערך. לאחר שהיא נפטרה בית הספר היה איתי בכל הדברים האלה וכן ניסו לעזור לי, אבל לא הבינו איך, כי שבוע אחרי שהיא נפטרה פשוט הפסיקו לבוא לדבר איתי, כאילו שכחו ממני. לא יודעים כל כך איך לבוא ולדבר עם אחים שכולים כי הם חושבים שאחרי שנה-שנתיים זה כאילו כבר עובר, לא צריך לדבר איתם יותר, שהכול בסדר וכאילו אני יודעת איך להתמודד עם זה, אבל זה לא נכון כי אני צריכה בבית ספר את המורים האלה שיהיו איתי ושאני ארגיש בנוח לבוא ולדבר איתם.

לפעמים כן בא לי לבכות אבל אני מרגישה לא בנוח כי אני יודעת שאין לי שם מישהו שאני יכולה לבוא ולדבר איתו, כי אני לא מרגישה ככה. זה מרגיש לי כאילו המורים לא יודעים ממש מה לעשות. הם כאילו הולכים איתי על קצות האצבעות או דורכים על ביצים, כי זה לא משהו שגם מדברים עם המורים וגם לא עם הילדים בכיתה, כי הילדים לא יודעים להתמודד עם זה. הילדים מסתכלים עליי אחרי שאחותי נפטרה והם לא יודעים איך להתמודד איתי. הם לא יודעים מה להגיד, איך לבוא ולדבר איתי. הם חושבים שכל פעם שהם מתקרבים וידברו איתי על זה, אז אני ישר אשבר וישר אתמוטט, וזה לא נכון כי אני, בסדר לי לדבר על אחותי וזה כייף לי דווקא להעביר את הסיפור שלה ולהעביר אותה דרך הסיפור שלי. זה קשה כי לא מלמדים את הילדים אצלנו בבית ספר היום איך לדבר ומה קורה בעולם האמיתי.

תודה רבה לך.

אביבה הורוביץ, בבקשה, יועצת "יקיר לי".

שמי אביבה הורביץ, אני משמשת בשני הכובעים. אני גם יועצת חינוכית וגם אימא שכולה, אז אני מכירה את הנושא מכל הצדדים. אני יכולה להגיד בתור אימא שכולה, אחרי שהבן שלי אובחן עם לוקמיה, אני הייתי באמצע העבודה, בינואר. אני נאלצתי לעזוב את העבודה. רוב הטיפולים שלו היו בבידוד ולא יכולתי להגיע לעבודה, אז פשוט נאלצתי לעזוב. אחרי שהוא נפטר גם לא יכולתי לחזור. שנה שלמה לא חזרתי, ואני זוכרת את ההרגשה הזאת בתור אימא שכולה, שאני מנסה לאסוף את עצמי. הדבר שאני הכי רוצה זה למות ביחד עם הילד, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי את הפריבילגיה הזאת כי יש לי ילדים בבית ואני צריכה לדאוג לגדל אותם. יש מן רצון מאוד עז לחזור לשגרה ושהילדים יחזרו למסגרות ושאני אהיה בבית, אוכל לשכב במיטה, להסתכל על התקרה ולא לזוז.

הילדים הם לא רובוטים והם לא כל כך חזרו מהר למסגרות. היה להם מאוד קשה והיה הרבה בכי והרבה התנגדות. כששאלתי את הבת שלי אתמול בערב לפני שבאתי לפה, איך היא הייתה מצפה שיתייחסו אליה, אז היא אמרה, שיתנו לי נחיתה רכה, שמישהו ידבר איתי, שמישהו ייקח אותי לחדר ויסתכל עליי בארבע עיניים וידבר איתי וייתן לי את המקום הזה. היא אומרת שהיא זוכרת מורה שתפסה אותה במסדרון ופשוט חקרה אותה אז, מה קרה? למה אחיך נפטר? מתי זה קרה? איפה הוא אושפז? היא הרגישה, אותה מורה, כנראה שהיא מתעניינת בה, אבל בשביל הבת שלי זו הייתה מן השפלה. היא לא הבינה מאיפה זה מגיע, באמצע מסדרון עם הרבה ילדות מסביב. היא אומרת שלא היה מקום.

אני בתור יועצת כל כך רגישה לנושא. יש לי תלמיד שהוא אח שכול. אני כל כך מנסה לעזור לו ולהשיג לו שעות רגשיות ולנסות לתת לו כמה שיותר התאמות וכמה שיותר מקום וכמה שיותר להדריך. זה המון מאמץ כי שום דבר בעצם לא מגיע לו. לא מגיעה לו שעה רגשית, לא מגיע לו התאמות בבגרויות, התאמות במבחנים. אין שום דבר שניתן לו בזכות, לא בחסד. אני לא צריכה לרדוף אחרי השעות האלה. זה נכון שיש את הצל"ח ואת החירום אבל הכול מיועד גם להתחלה, לאירוע שקורה. יודעים מאוד יפה לתפקד, להגיע ל"שבעה", להתארגן. מה קורה ביום אחר כך? אני מאוד מתחברת למה שאמרו פה, שזה לא זבנג וגמרנו. זה לא נגמר. זה התמודדות לכל החיים ויש עליות ומורדות, ואין מישהו שמלווה את הילדים האלה לאורך זמן.

אני עכשיו נפרדת מאותו תלמיד אחרי שליוויתי אותו שנתיים. הוא עובר לחטיבה העליונה. לא יודעת איזה יועצת הוא יפגוש. אני אנסה להעביר את המידע, להיות כמה שיותר קשובה אבל בעצם אין לו שום זכויות יתר מילד אחר. הוא צריך להיות כמו כולם וזה לא נגמר. זה כאב שממשיך. זה התמודדות ואי אפשר לדעת מאיפה זה מגיע ומאיזה כיוון. יש דברים שאפשר לעשות. יש תקציב הכלה, יש שעות שילוב, יש התאמות בבגרויות. צריך לחבור לדעתי גם לעובדות סוציאליות כדי שיהיה איזשהו מבט בבית, מה קורה. אותו תלמיד, אני יודעת שאחותו בדיכאון עכשיו ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, והיא נמצאת בבית. הילד אומר להורים שלו, למה אני צריך ללכת לבית ספר? הנה, אחותי בבית, כי ההורים מפחדים להגיד לו את הסיבה האמיתית.

דבר נוסף שאני רוצה להגיד, שמתוך היכרות שלי עם ילדים, הם לא תמיד משתפים, ושזה עבודה שלנו בתור יועצות, לעודד אותם. הפחד שלהם זה להוסיף צער להורים. הם לא רוצים שההורים יצטערו יותר. מספיק מה שההורים עברו, אז אנחנו לא נספר להם, לא נשתף אותם, ננסה להתמודד לבד. אפילו עם חברים הם לא מספרים ובעצם הם נושאים על גבם ממש משקל רגשי ונפשי מאוד חזק, והם צריכים להתרכז במבחן, הם צריכים לעשות דברים ביחד עם כולם והראש שלהם פשוט נמצא במקום אחר.

תודה רבה.

מיכל בוכריס, בבקשה.

שלום, אני רוצה לדבר על זה גם משני הכובעים. אני גם מחנכת וגם אימא שכולה, לפני עשר שנים. שנה לפני ששכלתי את הבן שלי, שתי תלמידות שלי בתוך הכיתה, האחים שלהן נהרגו, אחד טבע והשני התאבד. אצל שתיהן הייתי צריכה באופן אישי לחשוב בתוך מחנכת מה אני אמורה לעשות. הייתי צריכה להמציא את התפקיד בעצם. חששתי שאולי אני צריכה ללכת אליהן הביתה, אבל לא הייתי בטוחה שאני צריכה. לא ידעתי באיזה שלב ללכת ולא ידעתי כמה להיות שם, כמה אני אמורה ללוות אותן אחרי, מה לעשות עם זה.

כל הדברים האלה בעצם היו כסימן שאלה וכאחריות באיזשהו מקום לפי היכולות שלי או לפי המזג הנעים שיש לי או לא. זה לא היה משהו מוכתב. יש מקרה כזה? אוקיי, אחד, שניים, שלוש, ארבע. יש פה כללים, מה עושים במקרה כזה. זה נורא ברור. חייבים ללכת לילד, צריך להיות איתי כך וכך. זה דברים פשוטים שצריך רגע אחד לומר אותם בצורה ברורה. זה לא תורה גדולה, אני חושבת.

ברשותכם, משרד החינוך. ריבה, תיראי, שמעתי מה שאמרת ואין לי ספק שמשרד החינוך פועל וער לנושא. יכול להיות לא מספיק אבל ער לנושא ופועל. לצערי מה שאני שומע, אני שומע גם מאנשי מקצוע, גם מיועצים וגם ממחנכים. התחושה שהיא שבסוף גם אם זה קיים, זה לא מחלחל לצוות. או שזה לא קיים או שזה קיים ולא מחלחל לצוות, ואז השאלה היא איך אנחנו גורמים לזה שבסוף מחנך, מנהל, יועץ יידע שכשמגיע אליו מקרה א', הוא יודע לפעול לפי מנגנון מסוים? התחושה שלי שזה לא קיים.

אני חייבת להגיד שהמנגנון קיים. אני מנהלת של יחידה. אני לא לבד. יש לנו מעל 100 מדריכים ומדריכות שפזורים בכל הארץ.

אליי זה לא הגיע.

כל בית ספר שקורה בו כזה אירוע, היועצת פונה למפקחת הייעוץ.

מתי זה התחיל, ריבה, זה שיועץ יודע ומעביר את זה ישירות? זאת אומרת, כשקורה משהו בבית ספר זה עובר לאותו אדם.

כשקורה משהו בבית ספר המפקחת על הייעוץ מעורבת. זה לא מאתמול. המפקחת על הייעוץ מעורבת, מערבת גם את מדריכת היחידה ויש הנחיה צמודה וליווי צמוד שלהן ליועצת בית הספר, ואם צריך גם לצוות הצל"ח ולצוות הניהול. זה קיים. זה מנגנון שעובד. הוא עובד גם באירועים של התאבדות, גם באירועים של מוות, גם באירועים של תאונות, גם באירועי חירום.

בחמש שנים האחרונות כמה מקרים קרה משהו בבית ספר והמנגנון הזה שאת מספרת עליו הופעל?

יום-יומי.

אני אומר, בית ספר שאחד מתלמידיו חווה את הדבר הזה. על זה אנחנו מדברים.

אין לי שבוע שזה לא קורה.

יכול להיות שזה נופל בין הכיסאות?

אין שבוע שזה לא קורה, כי לצערנו הדברים האלה קורים.

מה שמך?

קוראים לי נעמה כהן. אני לא רשומה. אני איבדתי את הבת שלי לפני 15 שנה.

חברים, למען הסדר הטוב, אין לי פה העדפה למי לתת לדבר. תאמינו לי שאני הולך פה לפי סדר הרשימה, אקראי לגמרי לפי איך שנרשמתם, עם גיוון קצת. פעם הבא רק להירשם, בסדר?

אוקיי.

בבקשה.

אני רוצה רק להגיב לעניין הזה. יכול להיות שהדבר הזה נופל בין הכיסאות ולא מגיע למורים שהם בעצם חוד החנית לעניין הזה. הם בעצם צריכים לשלוח תלמידים לבית של הילד שחווה אובדן, אולי כשהוא חולה אפילו. הם בעצם אלה שצריכים לתווך את החברים והילד. הם צריכים קצת לתת מענה למשפחה, אז יכול להיות שזה המקום.

אני עוסקת בחינוך. אני גננת ומדריכת הורים של אדלר, ואני מוכנה לעזור בעניין הזה, איך לעשות את התיווכים האלה, אם אתם רוצים.

תודה.

אסתי שמעוני, בבקשה.

אני איבדתי את הבן שלי לפני חצי שנה. הוא היה בן +18. +18 זה אומר שהוא כבר לא תלמיד בית הספר. החברים שלו פנו אליי ואמרו לי, תקשיבי, אף אחד לא דיבר איתנו, אנחנו מרגישים אשמים. אנחנו מרגישים שהזנחנו את החבר שלנו. לא היה שום פנייה של בית הספר לכיתה שלו לדבר איתם. זה אחד.

דבר שני, יש לי ילדה בכיתה ו'. היא בת 11. נכון, ב"שבעה" כל תלמידים באו. ביום השמיני, כך נקראה העמותה הזאת, השאירו אותנו לבד. פניתי למחנכת כי יש לי יותר יכולת לדבר איתה. היא פנתה ליועצת והיועצת פשוט אמרה לה, יש לי מקרים קשים יותר לטפל בהם מאשר אחות שאיבדה את אח שלה, אז בבקשה, להגיד לי שיש צל"ח, זה הכול מילים מכובסות. שום דבר לא עובד. אני גרה בתל אביב. אני הייתי צריכה להודיע לכיתה, אני הייתי צריכה להודיע ברווחה. אני הייתי זו שצריכה להודיע לכולם ואף אחד לא ידע. מי כן ידע שהילד שלי מת? והוא מת מדום לב, לא מאובדות. מי כן ידע? מרכז להשתלות. יכלו להתקשר אלי באותו בוקר, להגיד לי שהם צריכים את הקרניות של הילד שלי. זה כן. המשטרה הגיעה אליי הביתה לבדוק שזה לא פלילי, אז יש פה מערכת שעובדת, של שליחת נתונים. אנשים ידעו שהילד שלי מת. מדוע בבית הספר של הילדה שלי לא ידעו שהוא מת? מדוע עיריית תל אביב לא שלחה עו"ס לעזור לנו? זה פשוט מחדל ואני לא מוכנה לשמוע שזה עובד ושיועצות מקבלות הכשרות כי זה הכול, סליחה על המילה, בולשיט.

תודה.

ויקה, בבקשה.

היי, אני ויקה, אני אימא של נועה. נועה נפטרה לפני כמעט ארבע שנים בגיל 16 וחצי לאחר גידול אלים בגזע המוח. אני חושבת שהכול מתחיל כבר כשילד חולה, בבית ספר. גילינו את זה וידענו שזה סופני מראש, אבל רצינו להמשיך בשגרה שלה כמה שיכולנו למרות שצד ימין שלה לא תפקד, אבל אני תפקדתי כאימא מלווה שלה. בבית ספר לא ידעו להתמודד איתה, לא איתנו כהורים ולא עם הכיתה שלה.

שירה זו הבית שלי. היא הייתה בת 13 כשנועה נפטרה. עידן היה בן עשר כשנועה נפטרה. אני מייד הודעתי לבתי הספר כשנועה חלתה, שתשימו לב, נועה כרגע נמצאת בטיפולים. באיזשהו שלב גם טסתי עם נועה לארצות הברית והילדים נשארו עם בעלי, והודעתי לבית ספר שישימו לב. מה שקרה, מכיוון שטסתי בחופשת הקיץ, פשוט שכחו מנועה גם החברים שלה, גם בית ספר עצמו. לא היה שום קשר איתה עד שבאיזשהו שלב נועה אמרה לי, ישבנו ככה, אני לא אשכח את זה, על המיטה, והיא אמרה לי, את יודעת אימא, הייתי רוצה שיתעניינו בו, הייתי רוצה שישאלו אותי מה שלומי, ואז מייד כתבתי למחנך שלה, איך יכול להיות שאתם נעלמתם? אני מבינה שאתם בחופש אבל אנחנו לא בחופש, אנחנו במאבק על החיים. ואז הוא פתח קבוצה עם התלמידים. לא היה שום רקע. הם לא ידעו איך להכיל את הסיטואציה, איך להתמודד איתה. אנחנו היינו פתוחים כהורים. אמרנו, כל מה שתצטרכו מאיתנו אנחנו פה.

אחרי שנועה נפטרה חברים של נועה אמרו לנו, לאורך כל הדרך, כי נועה נפטרה בתחילת י"א. הם היו צריכים לסיים י"א-י"ב. כמה חודשים אחרי שנועה נפטרה התחילה הקורונה, סגרים וכל הלימודים בזום. הם לא קיבלו שום הכלה בבית ספר, שום שיחות, שום הסבר. אני יודעת שחלק מהתלמידים עד היום לא מסוגלים להיכנס לבית ספר כי הם פשוט נפגעו מהיחס ומחוסר איזושהי הדרכה, איך מתמודדים עם סיטואציה שיש לך חבר שמת? הם כמובן לא ידעו שזה סופני. באיזשהו שלב היא נפטרה וגם היו שם רגשות אשם, איך יכול להיות שלא היינו לצידה? חשבנו שהיא תבריא ותחזור, וכן הלאה.

דבר נוסף, שירה ועידן היו עדים לזה שנועה גססה בבית. אנחנו בחרנו שהיא תהיה בהוספיס בית. אני טיפלתי בה אישית. לא היה לי לא מטפל ולא שום דבר. היא הייתה במצב סיעודי והם ראו את אחותם משתנה להם מול העיניים שלהם ובסופו של דבר גוססת ונפטרת בבית. גם אחרי שהיא נפטרה וניסיתי לפנות לבית ספר, ואני אפילו פניתי לעיריית ראשון שלושה חודשים אחרי שנועה נפטרה. נפגשתי שם עם מישהו שאחראית על תיק החינוך. היא אמרה, אנחנו נקדם את הפרויקט הזה. רציתי מאוד לעזור למערכת החינוך בראשון כדי שאף הורה אחר לא יחווה את מה שאנחנו חווינו כשנועה הייתה חולה וכשנועה נפטרה. כבר נפגשתי עם פסיכולוגים של העירייה וכבר יצרתי קבוצת מיקוד של הורים שהילדים שלהם חולים עדיין ועוד לא נפטרו, וניסיתי כמה וכמה פעמים לקדם את זה. לצערי זה לא צלח כי בכל זאת אני בורג קטן במערכת, כמו שאומרים. אני גם היום מוכנה לעשות הכול, גם אם יצטרכו אותי בעיריית ראשון לקדם את הנושא בחינוך.

יש לי גיסה שהיא עובדת באותו בית ספר שנועה נפטרה. היא אמרה שאין להם מספיק כלים להתמודד עם הסיטואציה הזאת. אני כבר לא מדברת על זה ששלושה חודשים אחרי שנועה נפטרה חלתה שם עוד ילדה בשכבה שלה, כלומר הם היו צריכים כבר מהסיטואציה שלנו ללמוד משהו, ולצערי זה לא קרה. אני מאוכזבת קצת לצערי.

תודה רבה.

מיכל, רצית לסיים.

אני רציתי להגיד שהילדים הפרטיים שלי, כשזה קרה הייתה לי ילדה בת חמש, הכי קטנה, והגדול שלי היה בכיתה י"ב. הילדה הזאת שהיא בת חמש, זה מצחיק, זה כבר עשר שנים אחרי, היא כבר בת 15, היא בכיתה ט'. אף אחד לא סופר או חושב שכשקורה לה משהו זה קשור למה שהיה. אף אחד לא עושה את ההקשרים האלה. אני מוצאת את עצמי כאימא כל היום צריכה לגשר לתווך את הילדים שלי בלי הפסקה גם בתוך בית הספר, גם בתוך היישוב שאני גרה, גם בתוך המשפחה, גם בין החברים. אני פשוט כל כך מתעייפת. אני בעצמי מתעייפת מכל כך הרבה אנרגיה שאני צריכה להוציא רק כדי להסביר לעולם מה עוברים הילדים שלי.

אני חיה בתוך בית הספר והילדים שלי נמצאים בבית ספר, אחד מהטובים בארץ לדעתי, אין דברים כאלה, ואני אומרת, אין בבית ספר מספיק כוח אדם. זה לא יעזור עכשיו לכתוב, אז שהמחנכת תעשה את זה ואת זה, כי המחנכת קורסת. אין אפשרות לזרוק על המחנכת את הכול. זה שנגיד היום, מחר, אוקיי, אין בעיה, אנחנו נוציא מכתב ונגיד למחנכת לעשות את זה ואת זה. אין בעיה, נגיד ליועצת לעשות את זה ואת זה. איך הן יכולות? זה בלתי אנושי.

תודה רבה.

חוי ליוש, בבקשה.

דבר ראשון אני רוצה להקדים ולומר, באמת מתוך הכאב קשה לומר את זה. אנחנו מדברים כאן כאילו מתלוננים, כאילו לא מרוצים. לא כאילו, באמת, אבל דבר ראשון תודה על מה שאתם עושים. אנחנו יודעים שאתם עובדים נון-סטופ. מגיעות אליכם התלונות ולא מספיק התודות, במיוחד לאנשים שמאחורי המערכת, אז יישר כוח לכולם. אני לא יכולה לפרט כאן את כולם, אבל באמת יישר כוח גדול.

אני רוצה לדבר מכמה מקומות. דבר ראשון אני אחזור אחורה ואספר על החוויה שלי כילדה בכיתה, בת עשר, שחברה שלה נפטרה בפיגוע של סבארו. אספו אותנו פעם אחת בחופש הגדול. אני ממש קיוויתי שאני אגיע לכאן ואדבר רק בשם מערכת החינוך החרדית, ואני רואה שזה לא רק ככה. פעם אחת אספו אותנו, בחופש הגדול זה היה. זה היה באב. התחילה שנת הלימודים. כלום. אני אתקדם הלאה, אני לא אפרט. 21 שנים אחר כך, לפני שנה הבן שלי הבכור בן התשע וחצי, ילד חי ותוסס נפטר בפתאומיות. הוא הגיע לבית חולים כבר במצב של מוות מוחי ברמה שהוא אפילו לא היה צריך להיות מורדם בשביל להיות מונשם, מי שמבין מה זה אומר. פתאום הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. נכון, לא התמודדנו עם מחלה לפני כן, אבל בגלל זה גם אפילו לא היינו בקשר עם ארגוני חסד בציבור החרדי בשביל קצת המשך תמיכה אחר כך, שגם זה עוד איזשהו נושא כאוב.

אני אחזור למה שאומרים כאן, שיש הכרה בנושא שאמור להבדיל בין שכול. אני התייתמתי לפני שמונה שנים מאבא שלי כשהייתי בת 24. כמו שאת אמרת, גם להתייתם כשגדולים, ואני לא קוראת לעצמי כל כך גדולה, וכולנו נהיה ילדים עד ה-120 שלנו, זה נוראי. בעלי יתום מגיל שלוש וחצי, ועדיין שנינו אומרים את זה, יתום זה לא הורה שכול. אני מאחלת לכם שאתם לעולם לא תבינו מקרוב, כי כמה שאני רואה את עצמי, כל יום זיכרון הייתי מלאת דמעות, לא מסוגלת לחשוב על האימהות, באמת, ואוחזת מעצמי כמישהי שהיא מבינה ורגישה ומכילה. אי אפשר להבין מה זה. תבינו שאתם לא מבינים. תבינו שמדובר כאן במשהו אחר.

אני עכשיו אספר על החוויה שלנו ואני רוצה להציף כאן עוד שני נושאים. זה לא רק האחים השכולים, זה גם החברים השכולים בכיתה של הילד שנפטר. המקרה של קותי היה מאוד פתאומי ומאוד טראגי. הוא לא היה בתקשורת. זה לא מקרה של פיגוע או משהו, אבל באמת ילד חי ותוסס שעשרה ימים ובום, כלום. זה נוראי.

אני מדברת גם על הכיתה של הבת שלי, שאח של חברה שלה נפטר. אני חושבת שכל אח, גם לא אח שמכירים ויודעים את הפרצוף שלו, ומבחינתם זה שכן בבניין. זה משנה. אני באמת רואה בזה סיעתא דשמיא שזה לא היה בשני בתי ספר שונים, אבל חודשיים אחר כך נפטרה עוד ילדה בבית ספר, אותו גיל של הבן שלי. הוא בחדר של הבנים, היא בבית ספר של הבנות. שתי הבנות לומדות בסיעתא דשמיא באותה כיתה. אני רואה כמה זה חשוב, זה שיש לה לפחות את החברה שמבינה. הן לא יודעות לדבר, הן לא יודעות להבין. היועצת הייתה באמת מקסימה ונמצאת שם.

אני אדבר על זה שהיועצת יודעת ובית הספר לא תמיד אומר ליועצת מה לעשות. אני הייתי צריכה לפנות מעצמי ואני לא חושבת שזה בסדר, אבל ברוך השם שהיא הייתה קשובה והייתה קשובה לצרכים שלי, באמת ייאמר לשבחה, וזמינה מתי שהייתי צריכה, אבל אחרי שנה, מישהי העלתה כאן את הנקודה, סליחה שאני לא זוכרת מי, אבל ההתמודדות הזאת לא נגמרת, לא בשבוע ולא בחודש וגם לא בשנה. מה שחסר לדעתי במנגנון זה ההבנה של הטווח הארוך. זה לדעתי מה שחסר כרגע, שבכלל לא קיים במנגנון, לתשומת לבכם.

הבת שלי ספציפית, בגלל שיותר מכירים, אז מציקות לה הבנות כי הן לא יודעות איך להתמודד עם הכאב שלהן. הוא אמר כאן נקודה מאוד חשובה. חברים אמורים להיות חלק מהמעגל של החוסן. הם בעצמם ילדים. תנו להם גם את הכלים. גם הם עברו חוויה כלשהי. אני אחזור לנושא, ששוב, נושא מאוד כאוב בציבור החרדי. לא מדברים על רגשות. צריכים להיות בסדר. אני מאמינה. אני אומרת לכולם, תקנאו בעולם הבא שלי על הייסורים שאני עוברת. הקדוש ברוך הוא בחר בי. הוא בחר בי לגדל נשמה גבוהה. אני רואה בזה זכות. אני רואה בזה מתנה עצומה, ועם כל זה, זה לא מוריד מהכאב של ההתמודדות, מכל זה.

אני אספר לך מה קרה בחדר של הבן שלי. נפטר ילד. קותי היה ילד חי, תוסס, דומיננטי. לא יודעת אם תצליחי לראות, אבל אני אנסה להגדיל את זה. זה התמונה שלו, אני אראה לך אחר כך. הכיתה אחרי שהוא נפטר התפרקה. הוא באמת היה ילד מקסים. זה נושא אחד וזה לא כל כך רלוונטי לכולם כאן. נפלט לי כי אני לא באמת הכנתי על מה לדבר. בהתחלה הם קראו סתם לאיזשהו יועץ ואז הבינו שצריך שם איזושהי דמות מקצועית, והם הביאו באמת הדרכה לכל הכיתות בחדר. חלק עשו עם זה יותר, חלק עשו עם זה פחות. שנתיים קודם כשילד אחר נפטר, לא עשו את זה כי באמת זה לא היה משמעותי לכל הכיתה. אני לא בטוחה שאפילו לכיתה של הילד עצמו שנפטר הביאו משהו, אבל לא זו הנקודה.

חודש אחר כך עשתה שם כיתה סיום, כיתה ח' בכלל זה היה, הוא היה בכיתה ד', סיום לעילוי נשמת הבן שלי, ואני רציתי לכתוב להם תודה. התעכבתי ולא יכולתי לעשות את זה. הגשתי את זה חודש אחר כך. המפקח אומר לי שזה כבר לא מתאים להעביר את זה לילדים כי הם שכחו. את מבינה מה זה אומר. אני לא צריכה להסביר לך. אני התעקשתי על זה. אמרתי לו, תקשיב, ילדים שחודש אחר כך התאים להם לקרוא את המכתב הזה, זה טוב להם גם עכשיו. הם צריכים את זה. שאלתי, התייעצתי כדי לדעת. נמשיך. הוא נפטר באייר לפני שנה. שנה אחר כך התחילה שנת הלימודים הבאה. הרבי בכיתה שאני דיברתי איתו מכיוון שהילדים שכחו, לא יכול לעשות אפילו מבצע לעילוי נשמת בכיתה. זה משהו שחייב טיפול. אני מצדיעה לכם. תודה לכם שאתם מפנים, עם כל העומס ושאר הדברים. זה נושא חשוב וצריך טיפול. נרחיב על זה בהזדמנות אבל זה על קצה המזלג. תודה.

תודה רבה.

אני רוצה להודות לכל המשתתפים בדיון וליוזם הדיון, חבר הכנסת חילי טרופר. החובה היהודית והמוסרית היא לתמוך בכל אדם שכול. יש שכול אזרחי אבל לצערי לא מתייחסים אליו. יום השכול האזרחי בא להנכיח את השכול בעצמו.

הוועדה מציינת בדאגה שמערכת החינוך לא מתייחסת מספיק לשכול האזרחי, לא מתייחסת לילדים שחוו אובדן של הורים. אולי חלק, אבל של אחים, לא התרשמתי שיש באמת מענה ויחס הולם מספיק.

הוועדה שמעה מהורים שכולים שעל אף שמשרד החינוך אומר שיש תוכניות לשכול, בפועל מערכת החינוך לא מתייחסת לילדיהם שחוזרים למערכת החינוך אחרי השכול. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להתייחס לנושא, ליצור תוכניות מתאימות, להעבירן לצוותי חינוך ולהטמיען במערכת.

הוועדה שמחה לשמוע שיש עמותות שפועלות בנושא. הוועדה מציעה ומבקשת מכל העמותות, בנושא לשתף פעולה כדי להעניק את השירותים בצורה מיטבית. הוועדה מציעה למשרד החינוך להיפגש עם העמותות כדי ללמוד גם מהניסיון שלהם וללמוד מהם על הפתרונות האפשריים.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך שכבר בשנת הלימודים תשפ"ד יהיה טופס לאיתור ילדים שכולים יוטמע במערכת.

אני רוצה לומר יחד עם זאת, אני רוצה להודות גם לריבה, גם לאגף, גם ליחידה, למשרד החינוך בכללותו על הרצון הטוב לנסות לעשות מה שאפשר במקרה חירום ובמקרה אובדנות, אבל מההתרשמות שלי בדיון, לצערי לא נעשה מספיק או שהמשרד פשוט לא מצליח לעשות מספיק. אני לא יודע אם זה בגלל משאבים או בגלל חוסר ידיעה, לכן אני מציע, תשבו בשולחן עגול עם העמותות, תנסו ללמוד מה יכולים להיות הפתרונות. תביאו לוועדה איזושהי תוכנית, כולל עלות תקציבית אם ישנה כזאת, ואני יחד עם העמותות ועם המשרד ננסה במידת הצורך לגייס את הכספים שצריך לזה, שנצליח להטמיע בתוך מערכת החינוך גם נושא הזיהוי אבל גם נושא הפתרון של הנושא.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 13:35.