פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
30/05/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 52
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, י' בסיון התשפ"ג (30 במאי 2023), שעה 11:00

סדר היום: חרמות והתאבדויות בקרב בני נוער

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
משה טור פז
צגה מלקו
משה סולומון
יוסף עטאונה

אברהם בצלאל
טלי גוטליב
אימאן ח'טיב יאסין
חילי טרופר
טטיאנה מזרסקי
שרון ניר
עידן רול
יפעת שאשא ביטון
פנינה תמנו

עינב לוק - מנהלת אגף בכיר שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך

חוה פרידמן - מנהלת אגף פסיכולוגיה חינוכית, משרד החינוך

ריבה רבקה שכטר - ממונה חירום ומניעת אובדנות, משרד החינוך

יעל פומרנץ - סגנית מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

דנה רוטשילד - יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער, משרד המשפטים

סוזן בן עזרא - מנהלת תחום רב״ק, המשרד לביטחון לאומי

אליק קצב - מנהל תחום מחקר המטה הלאומי 105, המשרד לביטחון לאומי

חופית פנחס - מנהלת תחום שותפויות 105, המשרד לביטחון לאומי

יפעת חסון - רמ״ד נפגעי עבירה ומשפחה משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

גילי מדמון - ק' מניעה והסברה, מחוז תל אביב משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

שלומית בירנבוים - מנהלת תחום פ"א-בוגרים, משפחות ילדי נעם, אגף בכיר, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רויטל אמיר - מפקחת על הצוותים הטיפוליים, אגף להכשרה מקצועית, משרד העבודה

אפרת אטרה - מנהלת פיתוח והדרכה, החברה למתנ"סים

שייקה אל עמי - מייסד כנפי דרור, החברה למתנ"סים

אורית רז - מנהלת עמותת כנפי דרור, החברה למתנ"סים

מיטל בק - מנהלת תחום חינוך וגיל הרך, המועצה לשלום הילד

יולי כלפון - נציגה במועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

מוריה טויטו - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

מיכל ישראל - עמותת מצמיחים

מעין יערי - עובדת סוציאלית, אלו"ט

אופיר לופוביץ - יועץ, ארגון שינוי

עדית סרגוסטי - אחראית יישום מדיניות, בזכות

אסנת אייל - מנהלת אגף חינוך, רווחה וקהילה, מרכז השלטון האזורי

דולב תורגמן - שדלן, מרכז השלטון האזורי

אור דהן - שדלן, מרכז השלטון האזורי

שי גליק - מנכ"ל, בצלמו

רונה בן שבת - אימא של אלרואי ז"ל

דבי צפתי - ראש תחום מניעת אובדנות - בשביל החיים

דורית-דולי אליהו - אחראית תחום נוער, מפלגת עלה ירוק

ליאת אריה - מנכ"לית רשת מרכזים קהילתיים דרום נתניה

פנינה בן ארי - מתנדבת ראשית- טוב בלב

סיון פדידה - מנהלת מרכז קהילתי אגמים

לאה רחלי יעקוב - מטפלת ויועצת

אפרת רובינשטיין יוסף - יועצת משפחתית

אלעד עמיר - מארגני צעדת את לא אשמה

שובל שמש - אחות של ילדה שעברה חרם חברתי

י. ש. - ילדה שעברה חרם חברתי

י.ח. - סבא של י.ש.

שלי בילדר - קרוב משפחה של ויקטוריה טובה בילדר ז"ל

אמיר בילדר - קרוב של ויקטוריה טובה בילדר ז"ל

מקסים בילדר - קרוב של ויקטוריה טובה בילדר ז"ל

אופק מזל קארה - קרוב של ויקטוריה בילדר ז"ל

אפרת שביט - מלווה את משפחת בן שבת

שירה סאבו - דוברת עמותת ״ים של חברים״

שירי לוי - מייסדת עמותת ״ים של חברים״

יפעת זיו - אם שכולה לילד שהתאבד מחרם ופעילה בתחום

צח בן יהודה

יהודית גידלי

אתי דנן

סיגל גורדון


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-ם והשמטות.

חרמות והתאבדויות בקרב בני נוער

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא התאבדויות וחרמות של תלמידים. בתחילת הדברים אני רוצה להגיד, אנחנו מצטערים על הסתלקותו של מר"ן, ראש הישיבה, מנהיג ענק, אוהב ישראל אמיתי, הרב יחיאל גרשון אדלשטיין, בן מרים, שהלווייתו תתקיים במשך היום.

אני רוצה לומר שהכותרת של הדיון היא לא מסקנת הדיון. אני לא בא לומר, שכל התאבדות של ילד קשורה לחרמות, למרות שיכול להיות שבמקרים מסוימים זה אכן כך, אבל זה לא בהכרח כך. לצערנו, בתקופה האחרונה התוודענו למספר מקרים - בכוונה לא אנקוט בשמות בגלל רגישות הנושא - בכרמיאל, רעננה, יבנה. אני רוצה לומר, ששלושת התלמידים, פרחים, צעירים, ששמו קץ לחייהם בחודשים האחרונים, לצערי יש עוד מקרים רבים של ילדים שקופים, שאיש מאיתנו לא רואה. כל ילד הוא עולם בפני עצמו, אסון עצום לחברה, למשפחה בוודאי - אסור שהמעגל הזה יתרחב, אסור שיתווספו אליו עוד שמות של ילדים וילדות, צעירים ממש בתחילת חייהם. כל אחד מאיתנו צריך להביט מסביבו ולהרבות במצוות ואהבת לרעך כמוך. מערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, צריכה לשים את הנושא בראש סדר היום ולא להרפות ממנו לרגע. חינוך לערכים, מוסר, מתחיל מהבית. אני קורא גם להורים להיות ערניים, לדבר עם הילדים, להקשיב, ללמד אותם לראות את האחר.

מטבע הדברים, בגלל רגישות הנושא, מספר חוקים שקיימים סביבו, אני רוצה לקרוא את הנוסח שאנחנו בד"כ משתמשים בו כאשר משתתפים קטינים בוועדה, בוודאי כשהנושא כל כך רגיש. ידוע שישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת, הפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של קטינים, אנחנו מבקשים מכלל הגורמים, כולל ההורים, להקפיד על שמירת הפרטיות ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש. כמו כן, אם יעלה דבר הנוגע לקטינות וקטינים, המקשר אותם לבדיקה, לטיפול או אשפוז פסיכיאטרי, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי החוק, חלילה להתאבדות או ניסיון התאבדות או הליך פלילי המתנהל בבית המשפט, אני רק רוצה לעדכן שחל איסור פרסום על הפרטים המזהים שלהם ולכן ביקשנו מההורים והתלמידים לשבת במקום מסוים בחדר ואותו מקום בשולחן לא יצולם, לא יוקלטו ולא יכילו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן, לאור האמור, אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציג כלשהו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על קטין או חסר ישע, יימחק מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור, פרטים מזהים של דוברות או דוברים, קטינים או קטינות, לבקשתם או לבקשת משתתף אחר, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה לגרום להם נזק.

אני רוצה לומר, אני בדרך כלל לא נוהג להגביל בזמן, אבל בגלל עומס המשתתפים ובגלל הנושא החשוב הזה, יש נוכחות גדולה של חברי כנסת, אתן שתי דקות לכל דובר, נא להקפיד על הזמנים כדי שנוכל למצות את הדיון ברמה המקצועית אבל גם לתת אפשרות לכל אחד לדבר.

שלום, אני בת 17.5 ואני עברתי חרם כעשור. אני רוצה להגיד, שאני לא מבינה איך דבר כזה עובר על סדר היום, שילד מתאבד ומערכת החינוך לא עוצרת אף ליום אחד את כל הלימודים, בתיכון, בחטיבה ובמיוחד ביסודי. אתם מבינים שילדים שהתאבדו, לפני שהם התאבדו, הנפש שלהם נרצחה. אתם צריכים להבין שאסור שהדבר יעבור לסדר היום, זה לא הגיוני בשום צורה. אסור שדבר כזה ייקרה יותר בחיים. אסור שילד יתאבד, זה נפש, זה פרח צעיר, שלא ילך לצבא, לא תהיה לו זוגיות, לא יהיו לו ילדים והוא לא ימות בשיבה טובה. הוא ימות כי הוא יתאבד. זה לא בסדר בשום צורה.

ישבתי לפני כמה ימים במכונית עם אימא שלי והיא אמרה לי, אם חס וחלילה עוד ילד מתאבד, מערכת החינוך מחויבת לעצור, שמערכת החינוך תעצור ליום אחד את כל השיעורים ותעשה הרצאה למה אסור להחרים ולמה אסור שזה ייקרה. לפחות פעם בשבוע, שיהיה שיעור על קבלת האחר. לא משנה מאיפה הוא, איך הוא נראה. מה זה השטויות האלה, שילד מתאבד בגלל מילה של ילד אחר? אתם צריכים להבין, ששום חיים של אף ילד לא שווים התאבדות בגלל מילה של ילד אחר. זה לא הגיוני בשום צורה. באתי לפה, אני מוצאת את עצמי, לא יודעת מה לעשות כי אני נשארתי חזקה וההורים שלי והמשפחה שלי תמכו בי. אני יכולה להגיד לכם, שלי לא היו חברים וזה מאוד קשה. כבר מכיתה א' צריך לקיים פעם בשבוע שיעור על קבלת האחר, למה זה חשוב לקבל את כולם, להבין שכולנו בני אדם.

עוד משהו שאני רוצה להגיד, יש מקרים שבהם הנהלת בית הספר והצוות החינוכי, אין להם איך לעזור. לפעמים מדובר בילדים או בהורים של הילדים שנותנים להם חינוך, לא מאה. זה נורא בעיניי, אני לא מאמינה שעדיין יש דברים כאלה כואבים וזה בקושי מטופל.

תודה רבה לך. ראשית, אני רוצה להודות על כך שתפסת תעוזה להגיע לוועדה. אני רוצה לומר, שכל תלמיד שעובר חרם צריך לדעת שיש גב רחב גם של נציגי ציבור, גם של משפחות, אנשים בקהילה שתמיד יוכלו לפנות אליהם. כמובן מערכת החינוך, המנהל, המורים, המשרד, גם בחינוך הפורמלי וגם הבלתי פורמלי. חברת הכנסת שאשא ביטון, שרת החינוך לשעבר, בבקשה.

תודה רבה, אדוני יושב-הראש, תודה לך ותודה לצעירים שהצטרפו אלינו כדי להביא את החוויה האישית שלהם. העניין של הטיפול בחרמות זה לא משהו שנולד בשנים האחרונות, זה משהו שרק הלך והתעצם בשנים האחרונות, בגלל הנושא של הרשתות החברתיות, בגלל שזה חוצה גבולות בית הספר, את המרחב הפיזי, בגלל שזה גולש עם הילדים לכל מקום, אפילו לפינה שאמורה להיות הכי שקטה ומוגנת שלהם, בחדר שלהם, במיטה שלהם, עם הטלפון, זה פשוט רודף אותם לכל מקום. מה שצריך לעשות, אני אומרת מראש לכל מי שרוצה עכשיו לקפוץ ולהגיד שאני מעודדת בורות ולא רוצה שהילדים שלנו ילמדו, שידליק עכשיו את המצלמות: צריך לעצור הכול, לא אחרי שילד מתאבד, אלא כשיודעים שיש חרם בבית ספר, כשיודעים שיש מקרה של אלימות בבית הספר, ולעשות את העבודה החינוכית שנדרשת עם הילדים. גם אם זה יהיה פחות פרק בתנ"ך ופחות תרגיל במתמטיקה ופחות פרק בהיסטוריה ופחות כל שיעור אחר. כי כשאנחנו נבין, במיוחד בגילאים הצעירים, שילד שלא פנוי רגשית ללמידה, לא ילמד וזה לא משנה כמה שעות נלמד אותו וכמה כסף אנחנו נשקיע בעוד תגבור ועוד יום, צריך לעצור הכול. אני אומרת לכם ואמרתי את זה גם כשהייתי שרת החינוך וחטפתי ואין לי בעיה: הנושא הזה היום צריך להיות בליבת העשייה של מערכת החינוך. השקענו הרבה מאוד כסף בתוכנית "באים בטוב", אני לא יודעת מה עלה בגורלה ואם ממשיכים, יש פה צוות נפלא של משרד החינוך שאני בטוחה שהוא ירחיב אחר כך. הנה, אני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, זה לבד לא מספיק, הכסף לא יעשה את השינוי. יעשה את השינוי אם אנחנו נאפשר ברמת המטה, ברמת המפקחים, ברמת מי שאחראי בשטח למטה, נאפשר להם את הגמישות, כשצריך לטפל בעניינים חברתיים ולעשות את זה ולא לרדוף אחריהם כל הזמן עם כמה הם הספיקו ומה הם הספיקו. אני אומרת לך, בסוף אנחנו לא נשיג שום דבר, אנחנו גם נאבד את הנפש של הילדים שלנו, לא אלה שהתאבדו, גם אלה שגדלים בצל של החרמות, וגם לא נשיג הישגים חינוכיים. אגב, התוצאות מדברות בעד עצמן, אפשר לבדוק את זה אובייקטיבית ולראות שאנחנו לא פה ולא פה. תודה רבה.

אני חושב שאין מספיק מודעות לעניין הזה, שלילדים כן יש עזרה, שיש את מי שיקשיב לו. כמו שכל ילד יודע שהמספר 100 זה משטרה, ו-101 זה מד"א, הוא צריך לדעת שיש מספר שבו הוא מקבל תמיכה, שיש מי שיעזור לו. לא יכול להיות שילדה שצריכה עזרה, לא הולכת ליועצת כי היא מתביישת. היא אומרת, זה הדבר האחרון שאני אעשה כי כולם יצחקו עליי. לא יכול להיות שילד, אם הוא צריך ללכת ליועצת, כולם יסתכלו עליו בתור ילד פגום או ילד שהוא לא בסדר. אני חושב שצריך לעשות איזה רעש תקשורתי כי לא יכול להיות שילד לא מוצא את הכיוון שלו ובסוף הוא מגיע למצב שהוא מתאבד. צריך לעשות משהו ולא רק כשילד מתאבד, כולם בהלם, אבל יום למחרת הכול עובר, שוכחים, כאילו לא קרה כלום. אני חושב שצריך לעשות משהו בעניין הזה כי אחרת אנחנו נלך מיום ליום ויותר ילדים יאבדו את עצמם. אני יודע על כמה ילדים מאותו בית ספר, שהם פגועים, שהם עוברים חרמות ושהמקרה הבא הוא עניין של כמה שבועות, אם לא כמה ימים. אני רוצה שיעשו מזה רעש כי המצב ממש ממש נחוץ. תודה רבה.

אדוני יושב-הראש, ביום שישי האחרון הרמתי טלפון ל-נ, ילד בכיתה ט' שהסיפור שלו התפרסם בשבוע שעבר, שעבר חרם ומצוקה מאוד קשה, דיברתי איתו אחרי שדיברתי עם אימא שלו. בן השאר סיפרתי לו על חרם שעברתי בעצמי במשך שנתיים בכיתות ו'-ז'. סיפרתי לו על התחושה ושיתפנו אחד את השני מה זה כשאף אחד לא רוצה לדבר איתך, כשילדים מוצאים את נקודת החולשה שלך ודוקרים עד שאתה כבר לא יכול יותר. על ההחלטה שלך לא לבוא לבית ספר או לא לצאת לטיול כי כל כך רע לך שאין לך מוצא מזה. מי שבזמנו הציל אותי היה המחנך שלי, יוסי, מחנך הכיתה שלי. שאחרי שנה וחצי עבר במקרה בדרך שלי הביתה, ראה כתובות שהילדים האלה כתבו עליי במקום מסוים – חמש דקות הליכה מפה, בגן סאקר – מתוך הכתובות על הקיר הבין את המציאות, ברגע זה הוא החליט להתערב. בשיחה שלי עם נ', הוא הרגיש שהוא נמצא במקום יותר חזק והוא יכול אפילו להושיט יד לילדים אחרים, בדיוק כמו שאת דיברת בצורה מדהימה. קודם כל אמרתי לו, שזה שהגעתי לאיפה שאני היום, זה אומר, שכל אחד צריך איזשהו מבוגר שיאמין בו, שייראה אותו ברגע האמת. ובסוף, זה לא רק עניין של כסף, זה עניין שאנחנו, כל אחד מאיתנו, המבוגרים והילדים, לא נניח, לא נראה מקרה כזה מנגד, לא נראה ילד בכיתה שלנו או תלמיד שלנו ונעמוד בצד. אותי הציל בסופו של דבר אותו יוסי, אחרי כמעט שנתיים. אנחנו צריכים לדאוג שלא יהיה אף ילד כזה במדינת ישראל. תודה.

תודה. רונה, בבקשה.

שלום לכולם, אני רונה, הבן שלי התאבד לפני שלושה חודשים, כשהוא היה בן 13. הבן שלי, אהוב נפשי, היה בעל נשמה ואופי מיוחדים, לא שגרתיים. כל מי שהכיר אותו הבחין שהוא ילד אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן, עם הבנה של שנים מעל גילו, ילד שיודע למצוא שמחה גם במקומות העצובים. ילד עם המון אהבה לתת, לא היה מי שיקבל.

מאז המפגש הראשון עם מערכת החינוך בגן, הבן שלי לא השתלב. סירב בעקשנות להיכנס למשבצת שלא התאימה לו ולא מצא מקום במערכת ובין בני גילו. האמת, אני לא יודעת למה אני, רונה הקטנה, צריכה לשבת פה ולספר לכם כמה קריטי החיבור של ילד לבני גילו. אני גם לא מבינה איך המספרים האלה של יותר מ-100 ילדים בשנה, עוברים לכם בגרון. 100 ילדים בשנה, ארבע כיתות מלאות של ילדים. ואלה נתונים מלפני שנתיים. למה? כי אף אחד לא באמת סופר. מבחינת הריבון, 100 ילדים בשנה זה לא מספיק כדי לקיים מעקב מסודר, חקירה של התופעה ולקיים המלצות של מבקר המדינה לטיפול באובדנות בני נוער וילדים. אז אני צריכה להגיע עד ירושלים, שלושה חודשים אחרי שקברתי ילד, לספר לכם שאלפי ילדים לא הולכים לבית הספר כי בית הספר זה סביבה הרסנית עבורם. אני צריכה לשבת פה ולשאול אתכם, למה 30% מתלמידי בית הספר שלכם, במערכות שלכם, לא מרגישים בטוחים, לא מרגישים שייכים? 100 ילדים בשנה והריבון לא נדרש לזה. בצה"ל הצליחו להוריד את שיעורי האובדנות באופן ניכר, למה? כי כנראה שחייל מת עולה כסף למדינה. ילדים מתים לא עולים כסף, רק שכול וצער אינסופי להורים. אינספור מחקרים מכל העולם מצביעים על קשר הדוק בין אובדנות בילדים ובני נוער להדרה חברתית ובריונות. אז באתי להזכיר לכם, כמו ההורים של הילדים, אתם, כל בעלי התפקידים, אחראים לשלומו של כל ילד וילדה במערכת החינוך. כל ילד או ילדה שסובלים מהדרה ובריונות בבית ספר, או שנרקבים בבית כי מסוכן להם בבית הספר, הוא האחריות שלכם: של משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הפנים, העיריות, כולכם.

אני מתפללת, כשתחזרו היום הביתה לילדים שלכם, לנכדים שלכם, ותשימו אותם במיטות אחרי נשיקת לילה טוב, תזכרו טוב טוב את הבן שלי, אותי ואת כל ההורים שבמקום ילד שלו במיטה, יש להם קבר. ושתזכרו, שאם לא תיקחו אחריות ותנקטו בפעולה, אז על הידיים שלכם יהיו 100 ילדים נוספים כל שנה ושנה. תודה רבה.

תודה רבה. רונה, אני רק רוצה לומר לך, מאז שהגעתי, אחרי השבעה – בכוונה תחילה לא רציתי להגיע בתוך השבעה – יחד עם חברת הכנסת פנינה תמנו, דיברנו מעומק הלב. אמרתי לך שנעשה הכול ואני מתכוון לעשות הכול. דיברתי גם עם שר החינוך, הוא מגויס לנושא בכל כוחו. הוועדה לא מתכנסת סתם בשביל לעשות וי, אנחנו בתחילת הדרך. מדובר כרגע באבן דרך ואנחנו נעשה הכול. אמרתי לך את זה בארבע עיניים ואני אומר לך את זה גם עכשיו, לך ולשאר ההורים ולכל תלמיד שעובר חרם או מסיבות אחרות, אנחנו נהיה פה, המערכת תהיה פה, הבית הזה יהיה פה בשביל לעזור לכם על מנת שמקרים כאלה לא יחזרו בעתיד. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, בבקשה.

תודה רבה אדוני היושב-ראש, גם על ההתגייסות שלך וגם על הבנת הנושא. אני מברכת על הדיון של היום. לא הגעתי לדיון היום לבד, ביקשתי להזמין את המשפחה מהעיר שאני גרה בה, אחד מהם דיבר ואני מבקשת לתת עוד שתי דקות. אי אפשר לתאר במילים את הצער של המשפחה, משפחה מוצלחת, טובה, שמאבדת את היקר מכול, כמו הילדה הזאת בת 14 ששמה קץ לחייה. למה זה קורה? למה זה קורה במשפחה נורמטיבית כביכול? היכן נמצאים בני הנוער? בני הנוער נמצאים בבית, בבית הספר, עם החברים, גם בעולם הווירטואלי, ברשתות החברתיות. מי מפקח עליהם? מי מפקח על הקטינים ומה קורה בהתכתבויות שלהם? מה שקורה בהתכתבויות משתקף אחר כך בעולם הפיזי. ההורים מצפים שמערכת החינוך תעסוק גם בחינוך וגם בלימודים. וגם לאנשי החינוך יש ציפייה, שההורים יהיו די פתוחים וישתפו מה שקורה בבית, כי רק ביחד אפשר לדאוג לילד, לא רק במילים, לא לתת לו ליפול בין הכיסאות. כשיש ציפיות בין ההורים למערכת החינוך, הילדים חיים את החיים שלהם והם מחפשים על מי אפשר לסמוך. הם מתביישים לפנות לגורמי טיפול, לפעמים בגלל שיפוטיות יתר של מבוגרים, לפעמים בגלל אדישות או התערבות יתר, זה גם יכול לחסום מלפנות לבקש עזרה. בתור חברת כנסת, גם בעבר כשהייתי ממלאת מקום ראש העיר ומחזיקת תיק החינוך ותיק הנוער, נפגשתי עם המון אנשי חינוך, עם מנהלי בתי ספר, עם פסיכולוגיים חינוכיים, יש לנו בעיה בחברה. יש לנו, לא בבית ספר מסוים, לא במשפחה מסוימת, לנו זה אומר לכולנו. זה יכול לקרות בכל משפחה. וכשקורה אסון מחפשים מי אשם. התשובה היא, שבדרך כלל זה מכלול דברים. אפשר להאשים את בית הספר, אפשר להאשים את משרד החינוך, אפשר להאשים את משרד הבריאות, את הממשלה ואני אגיד לכם, יש במה להאשים. לפני עשור, יעל גרמן, שרת הבריאות דאז, הבינה שמדובר בתופעה קשה שהולכת ומתרחבת ושיש להתמודד עמה בכלים טיפוליים במניעת התופעה.

של אובדנות.

של אובדנות. ועל מנת להתמודד עם תופעת האובדנות, יעל גרמן, הובילה להקמה של תוכנית לאומית למניעת אובדנות. תוכנית בין משרדית, שילוב כוחות, שהתקציב השנתי שלה 17 מיליון שקלים. זה היה לפני עשור. הציפייה הייתה שהתוכנית תתרחב, גם בהרכב הפעילות וגם בתקציב. הפעילות אכן התרחבה ומגיעה ליותר ויותר יישובים, אבל התקציב נשאר אותו הדבר, 17 מיליון שקלים וזהו. מה אפשר לעשות עם הכסף הזה? נכנסתי לאתר של משרד החינוך, יש תוכנית לאומית למניעת אובדנות של משרד החינוך ויש תיאור יפה של הפעילות שמתקיימת, היחידה להתמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות והשירות הפסיכולוגי החינוכי. על הנייר הכול נראה פרפקט ומאוד מקצועי. אני גם בטוחה שמי שמבצע את התפקיד הם אנשים נפלאים שנושמים את החינוך ודואגים לשלומם של הילדים. אבל – ויש אבל גדול - שעות העבודה של אותם יועצים, פסיכולוגיים, בבתי הספר, יועצות ויועצים נפלאות ונפלאים, הן אינן מספיקות כדי לבצע את התפקיד כמיטב יכולתם ובדרך איכותית. אתם יודעים מה, היועצת החינוכית בבית הספר עובדת 24 שעות שבועיות – זה לפי עוז לתמורה - שחצי מהן, 12 שעות היא עובדת כמורה ומחנכת ועוד 12 שעות היא משלימה כיועצת חינוכית. יועצת אחת לתשע כיתות, שבכל כיתה יושבים 30 ילדים. איך אפשר להגיע לילד? אפילו לכיתה אחת היא לא תגיע.

יש עוד תוכנית מדהימה "בוחרים בחיים", שכל מוסד חינוכי יכול לבחור ולהפעיל את התוכנית בבית הספר. מציעים לילדים דיבור ישיר, שיח, מלמדים את הילדים להביא את הפן החיובי בחיים. מלמדים לראות את החיים באופטימיות, תוכנית מדהימה. מה מציעים לילדים? למלא שאלונים, שישתפו מה שהם חווים. ילדים ממלאים שאלונים ובשאלונים האלה מתגלות בעיות. מה עושים? כשמגלים בעיה מתחילים תהליך טיפולי. כל תהליך טיפולי דורש משאבים וכסף. אם בית הספר לוקח על עצמו אחריות כשהוא מגלה את הבעיה, הוא מתחיל את הטיפול, אבל יש מנהלי בתי ספר שמחליטים שהם לא לוקחים את התוכנית כדי לא להיכנס עמוק לטיפולים ולהוצאות, פשוט מתעלמים ולא לוקחים. משרד החינוך צריך להתערב ולהשקיע משאבים כן להיכנס עמוק ולטפל בילדים. זו מחלה. יש אנשים, הרבה מאיתנו, לא נכנסים למרפאות, לא עושים בדיקות כי הם פוחדים שיאבחנו משהו. האנשים האלה בדרך כלל מסתבכים אחר כך, כשמגלים בשלב מאוחר שאי אפשר לטפל. זה בדיוק מה שקורה לילדים שלנו, אבל פה מדובר לא רק בבריאות של אדם אחד, זה דור העתיד של המדינה. תודה.

אני רוצה להגיד משהו לטובת הילדים שכאן והילדים שבחוץ. זה שיח שקיים כאן בחדר. אנחנו לא יכולים לשים את כל כובד המשקל על הכתפיים של הילד, אם יש לו מבוגר שהוא פונה אליו, אם יש לו את האומץ לפנות. הילד מוקף בסביבה של כל כך הרבה מבוגרים, גם לא צריך כל הזמן ללכת למקום של היועצים החינוכיים. אף פעם לא יהיו לנו מספיק יועצים חינוכיים ואז אנחנו אומרים, עד שלא יהיה כסף, אנחנו לא נתמודד. הילד מוקף במורים, במורים, במחנכים, ביועצים, בהורים, בהורים שלו, בהורים של החברים שלו. ואני אומרת לך, כשיש חרם על ילד, כל הסביבה יודעת וכל הסביבה רואה וחשוב שהסביבה לא תתעלם. גם ההורים של הילדים, החברים לכיתה, כשרואים שלא מזמינים ילד, שיהיו מעורבים. אם אנחנו כחברת מבוגרים, לא כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו, ייקח את האחריות על הדבר הזה, אנחנו לעולם לא נצליח להתמודד איתו כמו שצריך ואנחנו יכולים להציל את הילדים עוד לפני שהם מגיעים אלינו ואומרים, מחרימים אותי. אני לא צריכה שילד יגיד לי שמחרימים אותו, כשאני נמצאת שם, אני יודעת ורואה.

לא תכננתי לדבר מראש אבל איך שהגעתי ושמעתי את הדברים אני מרגישה שאני חייבת לדבר. הבן שלי, שלוש שנים כבר לא איתנו בגלל אלימות חברתית שהוא חווה. רק רציתי להוסיף משהו אחד, משהו שהבן שלי כתב במחשב שלו, שמצאנו את זה אחרי מותו. בהתחלה הוא סיפר את מה שהוא חווה ואת ההשלכות של זה – וההשלכות של זה היו קשות לכל המשפחה. וככה הוא סיים את מה שהוא כתב אז, בשבילנו זו מעין צוואה לא רשמית: אנשים, בבקשה תחשבו טוב לפני שאתם פוגעים באחרים. לפעמים אנשים לא מבינים את ההשלכות של מה שהם עושים. אפשר להרוס חיים של בן אדם בקלות. בבקשה, תתנהגו יפה לסביבה, גם אם היא שונה מכם. בבקשה תעזרו לאדם שנראה שקשה לו וככה תמנעו ממנו מה שאני עברתי. אם מישהו רוצה לשתף משהו, צריך עזרה, אני פה.

הבן שלי כבר לא פה, אז אנחנו פה ואני מבקשת גם מכם, תעזרו לנו להגשים את הצוואה של הבן שלי, שכל ילד החל מגיל הגן יבין שיש השלכות למילים שלו. מילים יכולות להרוג.

קשה לדבר אחרי הדברים של יפעת, והדברים שלך, רונה. המצב הוא כל כך קשה, זה לא הפעם הראשונה שאנחנו מתכנסים כאן בכנסת, אני לא יודעת מה עוד צריך לקרות כאשר ילד, אחרי בר מצווה, אחרי שחגג עם המשפחה, שם קץ לחייו. אנחנו שומעים את יפעת והדברים הכול כך חכמים שהבן שלך כתב ואנחנו לא יכולים להטיל את כל האחריות על הילדים. משהו בנו, בנו, עולם המבוגרים, בסדרי העדיפויות שלנו ואיך שאנחנו מתנהלים בסוגיה הכול כך קשה, זה לקוי. גם בבית הזה, גם בממשלה, משהו לקוי. זה מצב חירום. אני לא רוצה לדבר על תקציבים אבל בוודאי תקציבים מספרים לנו על סדרי העדיפויות הלקויים שלנו. ילדים לא צריכים להיות בסיר לחץ. הם נמצאים בסיר לחץ. האלימות גואה. אתמול ראיתי את המקרה של דימונה, זרקו ילדה בת 13 לתוך בריכה. היא יצאה, המשיכו להכות אותה. האקלים של הילדים, אין להם כלים. אני יודעת שההתמודדות של משרד החינוך היא התמודדות קשה, אבל זה גם שלנו כהורים, איפה הערנות שלנו כהורים, כחברה? אנחנו צריכים להכריז על תוכנית לאומית, לגייס את כל הכוחות. לא מדליקת משואה, לא הנערים לבד ייאבקו עם זה, הם לא צריכים להיאבק לבד. זה לא צריך להיות פילנתרופיה וזה לא צריך להיות מגזר שלישי. ומי שמוביל היום את הטון בהסברה, במודעות, זה דווקא גורמים חוץ מדינתיים. זה לא יכול להיות.

אדוני היושב-ראש, יש לך כוח, ואני קוראת מכאן גם לשר החינוך, אין פתרונות קסם, אין. אני יכולה להביא שורה של רעיונות, אתה ואני, אדוני היושב-ראש, חשבנו על סיירת רחבה עם בני נוער שנמצאים כאן ופועלים בתחום. לא. צריך לשבת עם השר, כאן, לעבוד יום ולילה עד שנגיע לתוכנית לאומית שתגיע לכל בית, שתרעיד כל הורה, שידבר עם כל ילד וילדה. שזה יגיע לכל מורה. שרת החינוך לשעבר, יפעת שאשא ביטון, דיברת על כך ואת בהחלט צודקת, יש מספיק מבוגרים סביב הילדים בשביל לאתר את זה. השאלה היא, האם אנחנו מתעוררים בזמן? היינו אצל משפחת בן שבת, הכתובת הייתה על הקיר. הכתובת הייתה על הקיר. ואני מקווה, מפה צריכים לצאת בתקווה, לא רק לשחרר קיטור ולבכות על מר גורלנו, אני מקווה שנתכנס לתוך תוכנית ונגדיר את חמש השנים הקרובות, שזאת הסוגיה במשרד החינוך. בוודאי, יהיו לימודים, הפדגוגיה חשובה, אבל קודם כל הנפש של הילדים שלנו.

תודה רבה. ברשותכם, עכשיו החברה למתנ"סים, שייקה אל עמי, בבקשה.

תודה ליושב-ראש ותודה לוועדה הנכבדה על הדיון החשוב הזה. בפתח דבריי, יש לנו מצגת שנרצה לעלות, אבל אני רוצה לומר, אנחנו פה כדי להציע פתרון. אנחנו כאן מטעם החברה למתנ"סים כדי לומר וכדי להציע תוכנית חברתית לאומית, יפעת, שמדברת בדיוק על זה. קודם כל, כמובן שיש פה מקום משמעותי למשרד החינוך ומה שנעשה בבתי הספר, אבל יש פה אחריות של הקהילה ושל החברה, והנגע החברתי הזה הוא לא מכה משמיים, הוא לא גזירת שמיים, אפשר לשנות, אפשר לתקן. איך? נבקש להציג את זה במצגת שלפניכם.

ברשותך, עד שתעלה המצגת, יש כאן את חברת הכנסת טלי גוטליב, שצריכה לצאת. בבקשה.

בבוקר פגשתי את חברת הכנסת שרון ניר, שסיפרה לי על הוועדה, אני לא חברה בוועדה הזאת. סיפרתי לה – פה אני פונה לילדים שנמצאים כאן - אני שמה את הקרביים שלי פה באופן גלוי, לפעמים זה קשה יותר, לפעמים זה קשה פחות ולפעמים זה לא קשה בכלל. אני רוצה לפנות לילדים וגם להורים. אני עברתי חרם בבית ספר משואות, בבני ברק, בכיתה ז'-ח'. כולם מדברים על תוכניות, כשאתה עובר חרם, לא תעזור לך, לא תוכנית, לא מתנ"ס, לא חוג, לא פעילות, לא כלום. כי כשאתה עובר את החוויה הזאת שמנתקים אותך מקבוצת השווים שלך - ואני אומרת את זה היום בשפה גבוהה כי אני מבינה את זה, זה תהליך עיבוד שאתה עובר עם השנים – היום אני חברת כנסת, הייתי עו"ד ואני נחשבת חזקה ואני מאוד עוצמתית ויש לי המון מגננות. אני רוצה לפנות לילדים שחוו את החוויה המזוויעה הזאת כי זה דבר נוראי ללכת לישון בלילה כשאין חברה טובה. זה קשה מאוד לצאת לטיול שנתי כשגונבים לך את השק שינה ואתה מסתובב לבד ומחפש את עצמך. אני בת 48, לא היו אז פלאפונים, לא היה איך ליצור קשר, לא היה לאן לברוח. אני אישית ברחתי לספרים ושם מצאתי את עצמי בעולם הדמיון, מצאתי לעצמי את המקום להישאב אליו. אני רק רוצה להגיד לילדי החרמות, בהדלקת המשואות, כשאופק דיברה על הילדים האחרים שלא אומרים למלכת הכיתה – אתם יודעים, היה לי נאום בכנסת שרציתי להיות מלכת הכיתה. עכשיו אולי תבינו למה רציתי להיות מלכת הכיתה. לא כי באמת רציתי להיות מלכת הכיתה ולהיות משהו, רציתי להיות מלכת הכיתה כי במקום שלי זה תורגם אצלי כמי שלא תחווה חרם. תדעו לכם, זה פוצע אותך לכל החיים, אתה תמיד שרוט מזה. אתה שרוט מזה כי אתה תמיד ביחסים מורכבים עם עצמך. אתה תמיד תשאל במה אתה לא בסדר, עד שבסוף תוכל להרפות במה אני לא בסדר כי אני לא יודעת במה אני לא בסדר וזה לא קשור אליי. אבל מה שאתה יכול לענות לעצמך, בגיל הזה, בטח אתה לא יכול לענות בגיל צעיר. אני אומרת לכם, זה לא עניין של תוכניות, כי כשילד הוא בודד, לא משנה מה תגידו לו, זה לא ירפא את הצער. אני לא מבטלת צער, אני מקשיבה לו ומכילה אותו. וכשיהיה לדובר חרם, אני לא אגיד לו, לא נורא, יהיה בסדר, כי זה שטויות. ממתי כשאנחנו בצער, אומרים לנו, לא נורא, יהיה בסדר, וזה ינחם אותנו? זה לא ינחם אותנו. השיח שלי לכל ילד שפונה אליי במסגרות שונות, אני אומרת, זה צער איום ונורא, זה כואב נורא, זה מתסכל, אני לא מבינה מה לא בסדר בך. מה יש בה שאין בי, מה יש בו שאין בי מה יש לה שאין לי? אתה חי בתור ילד ושואל את השאלות ההזויות האלה, מה אין לי? לכן אני אומרת לילדים שנמצאים כאן ולילדים ששומעים אותנו, אתם ילדים מדהימים וכל ילד הוא עולם מלא. ויש רעים לידינו, יש ילדים רעים ויש מבוגרים רעים. אני אומרת את זה בפה מלא, לא משנה כמה תעשו פרסומות לדבר יפה וכמה תגידו סליחה ביום כיפור. יש ילדים רעים ויש מבוגרים רעים ויש ילדים שיעירו וישפילו את החיצוניות שלך, איך שאתה נראה, אם אתה שמן או רזה ויפתחו לך הפרעות אכילה בגיל 7, כי זה רוע. יש כאלה שידברו על דברים אחרים וזה ייתקע לך לנצח התחושה שאתה כזה או אחר.

לכן אני אומרת לכן פה, קודם כל, ההורים הגיבורים והאמיצים, זה לא אתם, זה לא אשמתכם, אתם תמיד עושים כל מה שאתם יכולים. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים לילדים שלנו, בהתאם ליכולות ובהתאם לכל המעגלים שמקיפים אותנו. ולילדים אני אומרת, זה לא יעודד אתכם, אבל תסתכלו עליי, לא נתתי לחרם בכיתה ז'-ח' להניע אותי. ואתם יודעים מה, אני למודת כישלונות, כמה שלא רציתם לתת לי דבר מסוים, הלכתי שוב ושוב. תדעו לכם משהו, אם יש משהו אחד שרק החרם יעשה לכל ילד של חרם, זה ייטע בכם וזה יחזק אתכם ולא יפחיד אתכם מפני כישלונות, אתם תהיו הרבה יותר חזקים. קשה להבין את זה באותו רגע כי באותו רגע זה מאוד גדול, זה מאוד מצער וזה גם עובר לאט. קשה להיות ילד.

ואני אומרת כאן לילדים, תסתכלו סביבכם, אני בטוחה שיש עוד ילדי חרמות, לא רק אני, ואני אומרת, בואו נתחזק ביחד, בואו נזכיר לעצמנו גם כילדים וגם כמבוגרים, יש שיח שהוא אלים מידי, יש עלבונות שהם צורבים מידי. יש ימים שאנחנו לא יכולים לשאת אותם. אני מחזקת את ההורים, תודה שרון שתלשת אותי מוועדת חוקה לכאן. כולנו הורים, יש לנו חובה לחנך את הילדים שלנו, כולנו ילדים עדיין שצריכים לזכור, שיש לנו קבוצת שווים שגם עליה צריך לכבד אחד את השני באיזה שיח מסוים ולשמור את העלבונות. ליבי עם ההורים ובעיקר ליבי עם הילדים, תתחזקו, תתחזקו, תתחזקו. ואם אתם צריכים להסתכל עליי, אז השמיים הם הגבול. כמה שזה קשה באותו רגע להבין את זה.

אני שב ואומר, אנחנו לא רוצים לקבל את המצב הקיים כמצב נתון. אנחנו אומרים שיש ילדים שיכולים להתגבר, זה נכון שגם קשה מאוד לעשות, הציעו גם אנשי משרד החינוך שאנחנו כבר בשיח איתם, את ההקבלה הישירה בין חרם לבין מה שנקרא אובדנות.

אגב, למשרד החינוך יש הרבה מה להגיד בעניין, בכוונה אני משאיר אותם לסוף.

אני יודע. אנחנו בשיח עם אנשי משרד החינוך. אנחנו רוצים לומר, שמדובר בנגע חברתי עמוק. הנגע החברתי הזה הוא בר תיקון, הוא לא מכה משמיים. נקודת המוצא שלנו למהלך של התוכנית, אנחנו רוצים להכניס אותה לקהילה. אנחנו חושבים שנדרשת פה אחריות מהקהילה. השינוי המהותי, הנושא של נורמה, התודעה, המודעות – אולי סיפור קטן שידגים את העניין. אני אשתמש בו כדי להדגים את האופן שבו נכון וצריך לתפוס את כל נושא החרם. שלושה ילדים חמודים עומדים בצומת גילה ותופסים טרמפ לדרום הר חברון. עוצר להם הרב של היישוב עתניאל, הרב רא"ם הכהן. בדרך ליישוב הוא שומע אותם מדברים על חרם שהם עושים על אחד הילדים מכיתה ה' או ו'. הרב רא"ם הכהן לא אומר להם מילה. מגיעים ליישוב, נפרד מהם לשלום. מגיע זמן תפילת ערבית, הימים הם ימי ספירת העומר. לפני ספירת העומר, הרב מרים את היד, הסתובב אחורנית ושואל, בשביל מה סופרים פה את ספירת העומר, מה הטעם? אם דבר כזה מתחולל אצלנו, מה הטעם? רוצה לומר, סיפור החרם הוא לא בעיה של הילדים המחרימים. הוא אפילו לא רק בעיה של בית הספר. סיפור החרם זה נגע קהילתי והנגע, קהילה בכל התצורות, לא משנה אם קהילה דתית או חילונית או ועדי הורים, יש כל מיני אופנים שהקהילה שלנו מתארגנת בישראל. עד שהחברה הגדולה לא תיקח על זה אחריות, לא תבין שהדבר הזה, כמו רצח, כמו גניבה, כמו הרבה נורמות, כמו הטרדה מינית, עד שהחברה בחוץ לא תיקח אחריות ותגיד, לחרם אין מקום, לא באופן כזה ולא באופן כזה, אין לו מקום. ואם החברה תיקח על זה אחריות, גם הורים בבית ייקחו על זה אחריות. את המהלך הזה אנחנו מבקשים לחולל, להפוך, באמצעות החברה למתנ"סים, שהיא חברה ממשלתית, יחד עם משרד החינוך, תוכנית חברתית לאומית שרואה את הקהילה כמנוע עיקרי לשינוי התופעה. בעבודה נכונה, גם בשינוי התודעה וגם ביצירת יכולות, בסוף גם כדי לטפל בחרם, עם מערכת החינוך, זה לא מספיק לבד. אני חוזר לסיפור שלך, קינלי, בסוף צריך, לא אחד, לא מורה אחד, צריך עשרות מבוגרים, בכל מקום, בכל יישוב, שיכולים להיות המבוגר הזה שיכול לעשות את השינוי, שיכול לדבר עם הורים, שיכול לפתוח את הפתח הזה לילד שעובר חרם. זה לא בשמיים. אנחנו כבר יצאנו לדרך, יש לנו פיילוט בכמה וכמה מקומות. במקום כמו ירוחם, יש לנו כבר עשרות סוכני שינוי שהם בתוך העניין. הם עם הקהילה, הם מעורבים עם תנועות הנוער, הם מעורבים עם מעגלים קהילתיים אחרים. פתאום שיש עשרות סוכני שינוי, הם גם מסוגלים להתערב. הם גם מסוגלים לעסוק במניעה אקטיבית, הם גם מסוגלים לעסוק בהתערבות תוך כדי. תנו לנו יכולת, עם החברה למתנ"סים, אנחנו את הנגע הזה נשנה. חמש שנים אפשר לשנות את התופעה הזאת, את המקום שלה, את ההתייחסות אליה, את הנורמה אליה וגם את היכולת לתת מענה. זה לא אומר שלא ייקרו מקרים, זה אומר שהתופעה תהיה במקום אחר.

אני אפרת אטרה, החברה למתנ"סים, אני אמשיך את הדברים של שייקה. שמענו סיפורים מחרידים ואנחנו שומעים אותם כל יום, כל היום. אנחנו מבקשים ממדינת ישראל, תנו לנו את המנדט, יחד עם כל השותפים. אנחנו לא חושבים שאנחנו באים להחליף אף אחד מהמדינה, אבל אנחנו כחברה ממשלתית שיושבת בפריסה גיאוגרפית רחבה, חושבים שיש לנו איזה נוסחה, יחד עם כל הגורמים, עם משרד החינוך, עם משרד הרווחה, לבוא ולחולל מהפך. המהפך ייקרה בתוך הבתים, בתוך הרשויות, המהפך לא ייקרה פה. בעצם אנחנו אומרים, שדרוש כפר שלם לטפל בחרם. הילד לא שייך רק למערכת החינוך או רק לרווחה או רק להורים שלו או רק לצופים או לבני עקיבא. כולנו ביחד צריכים לעשות את זה. אנחנו מבקשים להוביל שינוי חברתי עמוק שייקח את כל הגורמים בתוך הרשויות. איך אנחנו רוצים לעשות את זה? קודם כל, אנחנו רוצים לדבר על מניעה. אנחנו מדברים מגילאי גן. אנחנו רואים שילדים בני ארבע אומרים אחד לשני, בואו לא נשחק איתו, נשחק לבד, שהוא ישחק לבד. יש סרטונים כאלה מצמררים. שם זה מתחיל. ואנחנו אומרים, בואו נתחיל כבר מהגיל הזה: הסברה, ידע, כלים, רשות, התערבות וטיפול. אנחנו מדברים על כל המנעד של הדברים. יש לנו כמובן תוכנית רחבה ומפורטת, אני לא רוצה להיכנס כרגע לכל הפרטים, אבל בעצם אנחנו מדברים על – כמו כשהיינו ילדים קטנים פמפמו לכולנו שלא קוטפים פרחי בר, לא נראה אף ילד שקוטף כלנית. אז בדיוק אותו הדבר, אנחנו רוצים שהמודעות תהיה ברמה כזאת שלא מוציאים ילדים מקבוצות, לא עושים את הדברים האלה.

השורה התחתונה, המטרה היא להוביל שינוי עמוק ובר קיימא. אנחנו מבקשים לקבל מנדט לטווח של 4-5 שנים כדי להוכיח תוצאות משמעותיות ועמוקות בשטח. כמו שאמרתי, אנחנו מדברים על כולם, אנחנו נעבוד עם הורים, עם פעילי קהילה, עם ילדים ועם צוותי החינוך ביישובים. אנחנו נעבוד בשתי רמות, רמה אחת, רמה ארצית. תהיה ועדת היגוי ארצית של כל השותפים שיהיו חלק מהדבר הזה. אנחנו מדברים על הכשרות, כל מדריכי הנוער, כל רכזי הנוער, כל מי שעובר הכשרה במדינת ישראל, לראות ולפגוש את הילדים שלנו, גם בחינוך הפורמלי וגם בחינוך הלא פורמלי, יקבל כלים וידע. אנחנו מדברים על רשתות שגרירים ארציות, על מוקד פניות, על הערכה ומדידה ועל מחקר מלווה. דיברו על זה קודם, כולם יודעים להתקשר ל-100 כשיש בעיה אבל לא מספיק יודעים להתקשר ל-105 או למוקדים אחרים כשצריך לתת מענה לבעיות חברתיות. זה חלק מהעניין. ברמה המקומית שוב אמרתי, אנחנו מבקשים שהחברה תתכלל את המערך היישובי שמורכב מכולם ביישוב, מהחינוך הפורמלי, מהחינוך הבלתי פורמלי ותעבוד בשתי רמות, גם ברמת הילדים ובני הנוער, בתוכניות מפורטות שאני לא רוצה כרגע להלאות ולהחריב, וגם עם ההורים. ההורים ופעילי הקהילה הם חלק לא פחות חשוב מזה, שוב, בחיבור של חינוך פורמלי ובלתי פורמלי. אנחנו עובדים עכשיו עם פיילוט בחמש רשויות, שייקה ציין את ירוחם, אבל אנחנו עובדים כבר בחמש רשויות. אנחנו רואים, אנחנו רק זורקים מטבע, איזה היענות יש, שהתנאי היחידי מבחינתנו להיכנס היה, שראש הרשות אומר, רוצה אני. ברגע שראש הרשות אומר, רוצה אני ומכנס שולחן עגול של כלל התושבים, אנחנו שם. התחלנו עם המודל הזה בחמש רשויות, עשרות הורים מתנדבים ובאים לערבים שאנחנו עושים כי הם רוצים לקחת חלק ברשת שגרירים. אנחנו בפיילוט מאוד קטן, בחמישה יישובים, עושים את זה לגמרי בכוחות עצמנו - - -

באיזה יישובים זה פועל?

ירוחם, חולון, ירושלים, מעלה אדומים וטבריה, אלה חמשת יישובי הפיילוט. ועכשיו יש לנו בקשה לכניסה מנתניה, מרמת השרון, רעננה ורחובות. אני רק אגיד, שרמת הפניות אלינו היא ברמה יום יומית. כל יום פונות אלינו רשויות ומבקשות, בואו גם אלינו עם המודל. היכולת שלנו מוגבלת, אנחנו עובדים מעצמנו בעצמנו. אנחנו מבקשים רשות, מנדט מהמדינה, לתקצב את התוכנית שלנו. אני אגיד שיש לנו פגישה גם עם משרד החינוך, אצל מנכ"ל המשרד, להציג לו את התוכנית המפורטת, להראות איך אנחנו הולכים לעשות את זה, יש מודל, יש תקציב, הכול מוכן, רק תנו לנו את האו-קיי לצאת לדרך ולפעול.

משפט אחרון ברשותך, כבוד היושב-ראש. הצגתי את המודל שלנו לפני שבועיים לקבוצת סטודנטים לתואר שני במכללת תל חי. אני מציג את זה ופתאום קמה סטודנטית ואומרת, זו אימא שלי, יהודית. כשהייתי בכיתה ו', היה לי סיפור של חרם אצלי בכיתה. אימא שלי שמעה, ארגנה הורים נוספים ושלחה אותי בתור ילדה, לדבר עם הילדה שעשו עליה חרם וככה נפתר החרם. אין יהודית אחת בארץ, יש המון. אנחנו רוצים להגיע אליהם, שבכל יישוב יהיו לנו עשרות, יהיה לנו מאות, זה אפשרי. בעבודה נכונה אנחנו יודעים לחולל את המהפך הזה. תנו לנו עשרות יהודיות או מאות כאלה בכל עיר גדולה, התופעה הזאת תיעלם.

אני חייבת להגיד לכם, ולא חלילה כי אני כופרת בעניין של החברה למתנ"סים, אתם עושים עבודה מדהימה, אבל אסור שמהדיון הזה ייצא שהמנדט נמצא במקום אחד. אף אחד פה לא מסיר אחריות, המנדט הוא שלכם והמנדט הוא של כל מנהלת ושל כל אימא ושכל מבוגר שנמצא פה. אסור לנו להיות במקום שאנחנו נותנים לו - - -

המהלך שלנו עם כולנו - - -

ואגב, 105 לא עוסקים בחרמות.

אני מקווה שגם אותם יהיה אפשר לרתום. אנחנו רוצים לייצר מהלך שעובד עם כולם, עם משרד החינוך באופן מלא, אבל מודל הרבה יותר הוליסטי. כמובן שתנועות הנוער, כולן חלק מהעניין, שינוי חברתי לאומי עמוק הוא שינוי חברתי מה שנקרא, אין גורם אחד שקשור למרקם הקהילתי שלא יהיה שותף.

תודה רבה. חברת הכנסת צגה מלקו, בבקשה.

קודם כל, אדוני היושב-ראש, תודה על הישיבה, הנושא חשוב. אין לי מה להוסיף כי רובם דיברו אבל יש נושא אחד שצריך להתמקד בו. החרם לא מתחיל בבית הספר, הוא מתחיל בגן. כשהבן שלי, היום הוא בן 25, כשהיה בגן, אני עבדתי, בבוקר לקחתי אותו ואימא שלי הייתה אוספת אותו. כשאספה אותו, כל פעם מצאה אותו בפינה לבד כי אף אחד לא רצה לשחק איתו, כי היה היחיד בסביבה מבין יוצאי אתיופיה. לכן, העניין לא מתחיל מבית הספר, הוא מתחיל מוקדם מדי. חייבים לתת לזה דגש מוקדם מדי ולא לחכות עד שיגיע לבית הספר. ליבי ליבי עם המשפחות, בכיתי, אי אפשר להישאר אדישים כששומעים דברים כאלה. עוד דבר בעניין של חרם, בוא לא נשכח את תקופת הקורונה. בתקופת הקורונה הילדים היו בבית והקשר היחידי שהיה להם הוא מול המקלדת או הרשתות החברתיות. הדבר הזה העצים את זה. בשיחות שקיימתי עם כמה משפחות, רוב הילדים אחרי הקורונה לא רצו לחזור לבית הספר. חלק מהסיבות זה חרם דרך הרשתות החברתיות. לכן צריך לתת גם לזה דגש. עוד דבר, מהנתונים שהציגו החברה למתנ"סים, רוב הילדים יודעים שבכיתה מתקיים חרם.

גם ההורים יודעים.

הם מפחדים לדווח.

גם ההורים יודעים. אני אספר לכם, בכל פעם כשאימא שלי סיפרה לי, שהבן שלי יושב בפינה, בהתחלה לא חשבתי שזה גרוע עד כדי כך. אבל כשאני שאלתי למה? היה אומר: בגלל הצבע שלי, בגלל השיער המקורזל שלי. כל מיני דברים. לכן אני אומרת, ילדים בעצמם יודעים, המבוגרים יודעים אבל כל זה מתחיל מגיל קטן, מגיל מוקדם, בגילאי 3-4. לא לחכות עד שיגיעו לבית הספר. בנוסף, שר החינוך הולך להפעיל את כל כוחו, נותן לזה חשיבות ממדרגה עליונה.

ברשות חברי הכנסת הנכבדים, לפני שאספר את הסיפור שלי, אני רוצה להתייחס לדברים של חברת הכנסת גוטליב. אין ילדים רעים ואין הורים רעים, יש ילדים שמגיעים מבתים קשים, מבתים שנותנים להם שם מכות וזה הדבר שהם לומדים להתנהג כך גם בחוץ. זה לא ילדים רעים, זה ילדים שלומדים אלימות בתוך הבית. חבל שהיא לא נשארה לשמוע את זה פה. אני עברתי התעללות חברתית 11 שנה מכיתה א-י"א. כשפניתי למשרד החינוך, ליועצת של בית הספר, לכל המורים והמורות, אף אחד לא התייחס. כולם אמרו לי, בסדר, נטפל. באיזשהו שלב הגעתי למצב שניסיתי להתאבד בשביל שיקשיבו לי. זה הפך להרגל, אינספור ניסיונות התאבדות שהיו לי כדי להראות לכולם, תקשיבו לי, אני לא היחידה שאמורה להיות פה. כל הזמן אמרו לי, את שמנה, ואני לא זוכרת שהייתי ככה, עם הזמן התפתחו לי הפרעות אכילה והגעתי למשקל קיצוני של 43. זה לא פשוט. כשאני ניסיתי וחיפשתי את האנשים הנכונים לפנות אליהם, אף אחד לא הקשיב לי. אתן דוגמה. אחרי הפרסום של מבקר המדינה על נתוני אובדנות, מעיין אדם, מרדיו 103FM העלתה אותי לראיון שהיה מאוד קשה ברדיו, שם אני מספרת כמה ניסיונות אובדנות היו לי וכמה לא באמת רציתי למות, רק רציתי שיקשיבו לי. רוב התלמידים רוצים שיקשיבו להם, הם לא באמת רוצים למות. וכשאנחנו מאבדים עוד ועוד תלמידים שמתאבדים בגלל חרם חברתי, זה אומר שמשהו לא בסדר, זה אומר שמשהו צריך להשתנות. כשאני הייתי פה בוועדה הקודמת, התווספו עוד שניים-שלושה ילדים מאז הוועדה הקודמת, ואני שואלת, איפה אתם? למה אנחנו צריכים לתת לזה לקרות? למה צריך להתעורר כשמישהו מתאבד? כשהכול בסדר ויש יום אחד בלי אובדנות, כולם ישנים ועוברים על זה לסדר-היום.

תודה רבה. חבר הכנסת עידן רול, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על הדיון החשוב הזה ותודה למשפחות ולילדים שהגיעו לחלוק מהכאב האישי המאוד גדול שלהם. תראו, זה נושא שהוא לא זר גם לי. אני כילד סבלתי גם מחרמות וגם מנידוי חברתי אבל הדברים החמירו מאז. אני זוכר שעשו עלי חרם בכיתה ג', אחד החברים שלי באותה תקופה הלך והחתים על דף את כל הילדים בכיתה שהם מחרימים אותי ולא ידברו איתי. כך שדברים כאלה תמיד היו, אבל האמצעים השתכללו והאתגרים התרחבו בהתאם. כי היום זה לא דף והיום זה לא משהו שנשאר בכותלי הכיתה, אלא זה רשתות חברתיות וקבוצות וואטסאפ. ואם אני כילד, ששנים רבות בחיים שלו לא היו לו חברים או לא היה מי שיזמין אותו אם זה ל"ג בעומר או יום העצמאות, בסוף היה לי את הפינה הבטוחה שלי בבית, היום הרשתות החברתיות גוזרות על הילדים שלנו את המציאות שאין אף פינה בטוחה. זה מלווה אותם, זה רודף אותם, ושיטות ההתעללות, שיטות הבריונות השתכללו ונהיו הרבה הרבה יותר מסוכנות. העניין הוא, בגלל שזה כבר חוצה זירות ולא רק בבית ספר, זה מצריך מאמץ משולב. כשאני הגעתי לרכזת שכבה ואמרתי לה, אני לא רוצה לצאת לטיול שנתי כי אין לי עם מי להיות, אין לי חברים, היא התווכחה איתי האם זה בסדר שהיא תוותר לי? בסוף היא ויתרה לי ופה זה נגמר. לרגע לא עלה הדיון, איך אתה מגיע למצב שאתה בא אלי שנה, עוד שנה, בוא נבין שנייה מה קורה.

אני רוצה לומר בהמשך למשהו שעלה פה בצורות שונות. הגיע הזמן לשנות את התפיסה, כמו שנעשה בשנים האחרונות לגבי הטרדות מיניות, שנידוי חברתי, קשיים חברתיים, זה חלק מתהליך ההתבגרות הנורמלי במדינת ישראל. אני יכול לומר, שיש לי מעט מאוד רגעים מאושרים או טובים ב-12 שנותיי במערכת החינוך. היום שבו התגייסתי לצבא זה היום שבו החיים שלי השתדרגו בכל צורה אפשרית. אני לא חושב שאנחנו יכולים להמשיך ולהשלים עם מציאות שבה אומרים, כן, יש ילדים שיש להם שנים שאין להם חברים, יש שנים שאין להם עם מי לשחק בהפסקה, יש שנים שילדים לא נפגשים עם אף אחד כי מחרימים אותם. זה לא צריך להיות דבר נורמטיבי. להיות ילד במדינת ישראל זה לשרוד ג'ונגל. ואם אני שרדתי יער קטן, היום זה אמזונס. אנחנו חייבים לשנות את התפיסה, שלשרוד את המערכת ואת השנים האלה זה משהו שכולם עוברים ואין מה לעשות עם זה. אנחנו גם חייבים לשנות את התפיסה כי אף ילד לא מתאבד אחרי יום אחד של חרם. אנחנו צריכים איזשהו נוהל הסלמה מהיר, תמיד ללכת לחומרה. אם אנחנו מגלים, שיש לילד קשיים, זה לא צריך להגיע לחרם, זה לא צריך להגיע למצב שילד סובל מבריונות קשה. ילד לא משתלב ברמה שאין לו חברים או שאנחנו יודעים שעושים חרם על ילד, צריך להיות נוהל הסלמה בבית הספר שבו זה מגיע אוטומטית, לא מחכים לראות אם זה ייפתר חברתית. זה משהו שהמנהל או המנהלת קוראים למחנכת ולהורים באותו שבוע, עושים דיון מהיר להבין מה הסיטואציה. גם שבוע יכול להפוך ליותר מדי.

לכן אני חושב שיש קודם להבין שהתופעה הזאת היא תופעה שאפשר למגר. להבין שגם אנחנו כהורים גדלנו בסביבה שזה היה נראה גזירת גורל, זה לא צריך להיות יותר כי הרבה דברים השתנו, החברה משתנה ואפשר לרתום את השינויים האלה גם לטוב. זה צריך להתחיל בנו להבין שהדברים האלה קורים כמעט לכולם בדרגות משתנות ואנחנו צריכים להיות הדור של ההורים שאומר, הדור הבא, הילדים שלי ובטח שלא הייתי מוכן ולא רוצה ואין דבר שישבור אותי אם הילדים שלי יעברו דברים כאלה. זה לא גזירת גורל, אני מקווה שהבית הזה ומהדיון הזה תצא התחלה של תהליך שישנה תפיסה ואולי גם יביא פתרון. תודה רבה.

תודה רבה. מוריה טויטו, מועצת התלמידים והנוער, בבקשה.

שלום לכולם, אני מוריה טויטו, אני נציגת מועצת תלמידים ונוער ארצית. אתחיל בזה, כמו שהרבה שיתפו פה, גם אני עברתי חרם, זו תופעה. אנחנו כמות כל כך גדולה של אנשים בחדר, כמעט כל אדם שני שדיבר פה, עבר חרם, לא משנה באיזה גיל ואיזה שנתון. זו תופעה שהיא לא מאתמול שלשום, זה לא משהו שאנחנו יודעים עליו מעכשיו. אנחנו צריכים לפתוח את הדבר הזה ולהעלות את זה לסדר היום. אני חייבת להגיד בנוגע למה שחבר הכנסת עידן רול אמר, אני לא בטוחה אם כל המורים יודעים לבוא ולגשת. אצלי בבית הספר, כשפניתי למחנכת, פניתי אליה, היא דיברה על זה בכיתה, היא ניסתה, זה לא עזר. הרבה מורים ותלמידים וכאלה שמנסים ורוצים לעזור, לא יודעים איך לתת תמיכה ולעצור את החרם. זו בעיה הרבה יותר גדולה, קודם כל הטיפול בילדים המחרימים או בילדים המוחרמים. יש הרבה שרוצים לעזור, הם לא יודעים איך. אני זוכרת שביסודי מצאתי את עצמי, הייתה ילדה בכיתה, סוג שהוחרמה, אני ידעתי איך לגשת, לא ידעתי איך לעצור את זה בכיתה, לא ידעתי איך לדבר, בטח שגם אני הייתי ילדה מנודה חברתית. עוד בכיתה ו', כשנפתח השיח עם כל השכבה, למדתי בבית ספר דתי, הכיתות מופרדות בנים ובנות, שפתאום היה שיח עם הבנים, זה יצר הרבה יותר ריחוק ביני לבין הכיתה שלי, ביני לבין השכבה שלי. כל הודעה שכתבתי בקבוצה של השכבה הפכה להיות בדיחה ומסע העלבות והצקות. לא יכולתי ללכת אפילו לקניון, לשבת עם חברות שהן לא מבית הספר, חברות שהיו בשכבות גיל מעליי, שמצאתי את המקום שלי איתן והכרתי אותן דווקא בחינוך הבלתי פורמלי ונתנו לי את המקום, היו חברות שלי ונתנו לי תמיכה. הייתי הולכת לקניון, הייתי סובלת שם מהצקות. הייתי מפחדת להופיע בהופעות של בני עקיבא כי פחדתי שיצחקו עליי, פחדתי שיהפכו את זה לבדיחה. ילדים היו מצלמים אותי רוקדת והיו צוחקים על זה. אני מצאתי את עצמי במקום שאני מרגישה לא מוגנת. זה לא שהאנשים לא רוצים לעזור, הם לא יודעים איך.

בתור תלמידה, כשרציתי לפנות ליועצת, פחדתי לפנות מהסיבה שאצל תלמידים ואצל ילדים זה לא מגניב לפנות ליועצת. כשרציתי לפנות ליועצים, תלמידים שומעים את זה ואומרים, מה היא הולכת עכשיו למבוגרים? זה לא כזה נורא. אחרי שילדה מהשכבה שלי אזרה אומץ ופנתה במקומי למנהלת בית הספר, על ההצקות שעברתי, השעו את אותם תלמידים שעשו חרם. אבל חוץ מנזק זה לא עשה שום דבר. הם התקשרו אליי ממספר חסום ואמרו לי, למה פנית למנהלת? השעו אותנו בגללך. זה לא עזר, זה רק המשיך. צריך לשנות את קו המחשבה איך ניגשים לזה, צריך לעשות שינוי מהותי. לילדים זה לא מזיז, הם התעצבנו שהשעו אותם אבל זה לא מה שיעצור את החרם. יש לעודד הכנסה של מדריכי מוגנות לתנועות הנוער ולגופים הבלתי פורמליים. לעודד הכשרות ולתת הכשרות, לא רק למורים, גם למדריכים ולבני הנוער שנמצאים בשטח, שנמצאים עם הילדים ורואים את זה הרבה לפני שזה מגיע לבית הספר, הרבה לפני שהמורים רואים ויכולים לטפל. צריך לעשות תוכנית מסיבית ונוקשה, לטפל בזה בכל דרך אפשרית. חרם זה טראומה. אני לא הצלחתי לדבר על זה מכיתה ו' עד כיתה ט', שזה היה שיא החרם. עברתי אותו מכיתה א' ואפילו מהגן. לא הצלחתי לדבר על זה וגם כשניסיתי לדבר על זה, הייתי חנוקה מבכי, הרגשתי כאילו יוצא לי עשן מהאוזניים. היום, גם כשאני מדברת על זה עכשיו, אני רועדת, זה משהו קשה, זה משהו שמלווה אותך, לכל החיים. זה צלקות. כמה שנבוא ונטפל ונעזור, זה משהו שנחקק בך ומלווה אותך לכל החיים. כשאתה ילד ואתה מרגיש שאתה לא מוגן, כשאתה מרגיש שכל מקום שאתה מגיע אליו, אתה מפחד שיציקו לך, גם אם זה מקום חדש, אתה סוחב את הטראומות של החרם, זה נוראי.

אני חושבת שהחינוך הבלתי פורמאלי הוא החינוך המעצים, זה מקום יותר בטוח לילדים ובני נוער. זה דברים שיכולים לתרום כל כך הרבה. ברגע שהגעתי למועצת התלמידים והנוער, הביטחון העצמי שלי השתפר ברמות מטורפות. הרגשתי שיש לי תמיכה, הרגשתי שמקבלים אותי, הרגשתי שרוצים לשמוע מה יש לי להגיד. וזה מה שאני רוצה שכל ילד והנוער יחווה. בשביל צריך הכשרה, לא של יום אחד אלא לעשות סמינרים של הכשרות למדריכים בגופים הבלתי פורמליים, להכניס את מדריכי המוגנות לתנועות הנוער ולאחר מכן להכניס אותם גם לבתי הספר, שיהיה מקום לתלמידים ולבני נוער, לבוא ולפרוק את מה שקשה להם, להתמודד לא רק עם נושאים של חרם, גם עם נושאים אחרים, הטרדות מיניות, בעיות במשפחה, כל מיני דברים כאלה שהם לא תמיד מרגישים בנוח לפנות ליועצים, למורים ואפילו להורים. זה משהו שיכול לעזור. אני יודעת שאצלי, ברשות, אני והמועצה הרשותית שלי, התחילו לקדם את זה ואני רוצה שזה יעבור לכל עיר ועיר במדינה שלנו כי זה משהו שיכול לעשות שינוי מטורף. אני לא רוצה שאף ילד ירגיש שהוא לבד ושהוא מוחרם ושאין לו למי לפנות ושירגיש לא מוגן במגרש הביתי שלו. בית הספר הוא מקום שאנחנו מבלים בו 90% מהיום שלנו בתור תלמידים ובני נוער. זה מטורף שהמקום שאנחנו נמצאים בו הכי הרבה זמן משעות היום שלנו מרגיש לנו לא מוגן. אנחנו צריכים לעשות שינוי עכשיו.

אני רוצה להודות לך גם על האומץ לבוא ולפרוס את הדברים. אני רוצה להגיד לך, אני, ואין לי ספק שגם חבריי, לא ניתן שהדבר הזה ימשיך. דיברתי על זה גם עם השר, כמו שאמרתי, השר מגויס לנושא. אני אעשה הכול, בפורמלי ובבלתי פורמלי, יש פה את הגורמים המקצועיים, תיכף נשמע מה קיים ומה התוכניות לעתיד.

התוכנית של השר, זה להוסיף יומיים השעיה. זה לא מה שייתן פתרון. ממש לא ייתן פתרון.

משרד החינוך, בבקשה.

צוהריים טובים לכולם, אני רוצה להודות על הדיון החשוב הזה ולהגיד, שאנחנו יושבות כאן, מקשיבות בקשב רב, גם לילדים, גם להורים, גם למבוגרים, מרגישים את הכאב, שותפים לחשיבה, לחשיבות של הנושא ולצורך הדחוף בטיפול בנושאים המורכבים והחשובים האלה. אני מדברת מעוצמת הכאב שאני שומעת, מודעת, והמשותף לכל מה שדיברנו ושמענו כאן זה הרצון והתקווה לעשות שינוי.

הגענו פורום רחב כי הנושא הזה מאוד חשוב לנו, נמצאת אתי ד"ר חוה פרידמן, הפסיכולוגית הראשית. ונמצאת כאן גם פרידה שכטר, מנהלת היחידה למניעת התאבדות. אני מנהלת שפ"י וארצה להציג כמה דברים, גם את התפיסה של משרד החינוך בנושא הזה וגם את התוכניות שלנו, גם למניעת התאבדות שמשותפות יחד עם משרד הבריאות וגם את התוכנית החדשה שאיתה אנחנו רוצים לצאת למניעת אלימות ולמניעת חירום. אז נתחיל רגע מהתפיסה, חוה, בבקשה.

אני רוצה להגיד, שאני יושבת בהרבה מאוד דיונים כאן, בדרך כלל הדופק שלי לא כל כך גבוה. אני מכירה מקרוב כאב, התיאורים כאן באמת מצמררים. תודה לכל מי שהיה לו את הכוח להצליח לשתף גם ילדים, בני נוער, הורים וחברי כנסת. אני מרגישה חשיבות וצורך לעשות רגע את ההפרדה בין התופעה של חרם לבין התופעה של התאבדות. נכון שהן נפגשות לפעמים והתיאורים האישיים מדגימים את זה, אבל חשוב מאוד שנדייק את ההבדל ונעשה הפרדה כי אחרת לא נדייק את המענים. והמענים הם שונים. המענים לחרם והמענים לסיכון להתאבדות הם מענים שונים. אם רגע לא נפריד ביניהם, גם אם במישור האישי, הם עלולים להגיע לכלל קונטמינציה, לפגוש אחד את השני, אז אנחנו נחטא למענים שנתכנן. זה מנחה אותנו במשרד החינוך, זה יבוא לידי ביטוי בתוכניות שתיכף יפורטו אבל אני רוצה להדגיש את זה בהקשר המושגי. חרם, הדרה חברתית, הן תופעות חברתיות בין אישיות שעלולות כן לצלק ולפגוע, כמו שזה סופר כאן, לא צריך להכביר במילים, זה ברור מה זה עושה וכמה זה מזיק, משפיע על הדימוי העצמי, על הדימוי החברתי, עלול ליצור גם מילה שלא עלתה כאן אולי, טראומתיזציה. ילדים ונוער עלולים לאורך זמן ובאופן כרוני להיות במצב של טראומתיזציה. זה עלה כאן בצורה מאוד ברורה בהקשר החברתי חינוכי בין אישי, שהופך בסופו של דבר לכאב ולמצוקה הנפשית של היחיד, של הילד, הילדה, נער ונערה. ולכן, כתופעה שמקורה, בבסיסה היא חברתית חינוכית, בינאישית, לשם הולכים הזרקורים וזה תיכף יפורט. הסיכוי להתאבדות באחוז גבוה מאוד ממה שאנחנו יודעים, למעלה מ-90% כרוך בדיכאון ואז המאמצים שלנו צריכים להיות אחרי לחלוטין, אחרים באיתור, אחרים בטיפול. ואז אנחנו צריכים להבחין בפירמידת הצרכים שמקובלת בעולם המערבי, לא רק אצלנו, מהבסיס הרחב של המניעה שיגיע לילדים ולבני הנוער, והוזכרו פה בצדק המבוגרים, לקחת אחריות על הסיכון הנפשי של מישהו אחר או על המצוקה הנפשית של מישהו אחר, זה לא סיפור פשוט. מורים לא קיבלו הכשרה בקליניקות של פסיכו אנליזה. גננות, הוזכר כאן הגיל הרך קודם ובצדק בהקשר ש לחרם, אנשים שזה לא מקצועם מצליחים בעצם להרחיב את תחום אחריותם. לכן המאמצים צריכים להיות רחבים, חברתיים, חינוכיים. אם אני אחזור להתאבדות, יש פה פירמידה של צרכים ומענים, מהתשתית הרחבה של להגיע לכל הילדים ולמבוגרים המשמעותיים, מבחינתנו זה גם להורים וגם לצוותי חינוך, ועד לאיתור ספציפי של מצוקה. אפשר להגיד את זה גם לגבי חרם וגם לגבי הסיכון להתאבדות. אבל בסופו של דבר גם צריך להגיע לקצה הפירמידה כי ילדים מאותרים, ילדים בטראומתיזציה, ילדים בוודאי שסובלים מדיכאון, נאמר כאן, לא מתאבדים אחרי יום של חרם, זה אחד הביטויים לעניין הזה למרות שאם הייתה פרדיספוזיציה של דיכאון, גם יום אחד של חרם יכול להיות מסוכן. אבל אנחנו לא צריכים להטעות את ההורים ולא לחשוב שילד שמחרימים אותו הוא בהכרח ילד שיתאבד. זה ילדים שסובלים מתופעות שונות ואנחנו צריכים להגיע לכל הילדים האלה. אז המאמצים הם מאוד מאוד גדולים ובקצה הפירמידה יש גם את התוכנית למניעת התאבדות. אני גם רואה לעצמי חובה להסביר את התוכנית לקידום בריאות נפש של ילדים ונוער. זה לא שאין תוכניות. יש תוכניות רק המאמצים צריכים להיות בכל הזירות ובכל האפשרויות, כך שגם ילדים בסיכון הגבוה ביותר, נגיע אליהם. נעבור לתוכניות עצמן.

שאלה מקצועית, לא ביקורת על תוכנית. יש פה סקאלה של אובדנות, יש את הנושא של החרם, ויש את המקום, כמו שתיארה הילדה ואנחנו יודעים, שיש ילדים שכאות מצוקה, הדרך שלהם לצעוק את המצוקה זה כאילו לנסות להתאבד, להראות לאיזה מקום קיצוני הגעתי. הם לא מתכוונים למות, לצערנו הרב יש ילדים שבאמת לא התכוונו ופשוט הצליח להם. איפה זה נמצא בסקאלה? כי בסוף הם לא אובדנים, הם לא דכאונים אבל הם זעקו זעקה שהצליחה להם יותר מדי.

לחלוטין. זה ילדים שהם מאותרים, הם צריכים להיות מאותרים כילדים בסיכון גבוה כי כל איתות של מצוקה, כמו שזה נשמע כאן היטב, צריך התייחסות מלאה. וכאן נכנס הממשק בין התוכניות, הממשק בין תוכנית בריאות נפש לילדים ובני נוער שנמצאה כתובה, משורטטת, אנחנו מחכים לבשורות לגביה עם התוכנית למניעת התאבדויות. כי יש תופעה שלמה, ילדים שפוגעים בעצמם ושכל איתות, אפילו קלוש מזה, מצריך מענה מידי.

חוה, אני רוצה לשאול אותך, האם המורים שנמצאים בכלל התוכניות שאת מדברת עליהן, עוברים איזה שהיא הכשרה? אני לא אומר לטיפול, לטיפול אני מבין שיש שפ"ח ולא כל מורה צריך לדעת איך לטפל. אבל הזיהוי, האם המורים האלה עוברים זיהוי? אותם מדריכים, אותם מנהלי בתי ספר, אותו רכז יודע לזהות שהילד נמצא במצוקה?

אני רוצה לענות על זה מהמציאות, כי התשובה שקל לי להגיד לך היא כן, יש הכשרה ויש צוותים של שפ"י במערכת החינוך, יועצים, פסיכולוגים, מדריכים, במידה שיש. אלא שקוראת תופעת במציאות, שאם מורה רואה שילד לא יגיע בסופו של דבר לטיפול, המוטיבציה שלו לאתר, בעיקר במצבים שהוא לא תמיד שומע קול הורי שתומך בזה, אבל יכול להיות שיהיה קול הורי שתומך בזה. אם אתה לא רואה שבסופו של דבר, זה כמו שהייתה פה דוגמה רפואית ואני אצמד לדוגמה הרפואית. אם אנחנו נשלחים לבדיקה על ידי רופא משפחה אבל בקצה, אחרי הבדיקה, אנחנו צריכים לחכות חצי שנה כדי שיראה אותנו הרופא המומחה שיפענח את הבדיקה, יגיד מה בדיוק הטיפול שאנחנו צריכים. מה המוטיבציה ללכת להיבדק? אנשים אומרים, אני לא אלך להיבדק. אז באותו אופן, מורים, ברגע שהם לא רואים את הטיפול בקצה האיתור, אם אין מי שיטפל, אם אין את כל הרצף, אם הרצף לא קיים במלואו, המוטיבציה של שומרי הסף, של מי שנמצאים בשלב האיתור בתוך בית הספר, לאיתור, לזיהוי, יורדת.

לזיהוי חרמות לא צריך הכשרות. צריך לעשות הפרדה בין האובדנות שאת מדברת לבין החרמות.

נכון, זאת ההפרדה שאני מדברת עליה.

היה לנו חשוב להגיד, שאנחנו רוצים לדבר על שתי התופעות אבל כל אחת בנפרד ולתת הסבר לכל אחת מהתופעות. אבקש מריבה, להציג את נקודת המבט של תוכנית למניעת אובדנות ואז אציג את התוכנית למניעת אלימות וחרם.

ברשותך ריבה, לפני כן, חברת הכנסת שרון ניר צריכה לצאת.

אני מתנצלת, הנושא כל כך בוער בי ואני חייבת לעלות להצבעות. קודם כל, תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, על כינוס ועדה כל כך חשובה וכל כך משמעותית, שמתייחסת למקום הכי רגיש שלנו שזה הילדים ומערכת החינוך ואיך אנחנו יוצקים את המיומנויות הנכונות לחבר'ה הצעירים כדי לטפל בתופעות קיצון חריפות מהסוג הזה.

קודם אגיד, שזה כל כך נכון להסתכל על מערכת החינוך, לא רק כמערכת שמעניקה תכנים פדגוגיים אלא מערכת שנותנת בסוף Soft Skills וזה בעצם מה שעוטף את הילד מכל הכיוונים. הסיפור הזה של מיומנויות רכות, ערכים, אהבת האדם, קבלת השונה והאחר, הדברים האלה שאנחנו מצפים לראות שהילדים שלנו מקבלים את זה גם בבית וגם במערכת החינוך וזאת בעצם היכולת שלהם בסוף להיות חלק מאיזה אורגניזם חברתי ומחבורה, מחבר'ה, וגם לקבל את היחס הנכון והמתאים, זה דבר מאוד חשוב. כשמסתכלים על תופעת החרמות, היא צריכה לטפל במיומנות הרכות האלה שאנחנו צריכים לעטוף את הילדים שלנו מכל הכיוונים ולהעניק להם. וכשאני אומרת לעטוף ולהעניק להם מכל הכיוונים, אדוני היושב-ראש, אני מתכוונת בכל המעגלים. היות והגענו למצב שאנחנו מסתכלים על תופעת החרמות כאל תופעת חירום כי התרגשו עלינו אסונות – אני כל כך מודה לאימהות שבאו לכאן ושיתפו מדם ליבם את הסיפורים האלה, כי זה כל כך משמעותי כדי למנוע את האירוע הבא, עצם העובדה שאתן משתפות כאן, יש בזה כל כך הרבה קושי אבל זה מאוד משמעותי. התכלית של הוועדה זה לנסות לצמצם את התופעה ולמנוע את האירועים הבאים.

ולכן אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד, שהסיפור שאנחנו צריכים לעסוק בו בסוף זה במיומנות הרכות. איך לוקחים את הילדים, קודם כל אומרים, אנחנו נכנסים תחת הכותרת של אחריות חברתית. לא ייתכן שדבר כזה ייקרה באיזשהו מקום ביקום, באיזשהו בית ספר במפה במדינת ישראל והוא לא יתגלה, לא לילדים או לא להורים או לא למורים או לא למישהו בתוך הסביבה. המישהו הזה צריך להבין, שפרוז'קטור דולק עכשיו, לא נורה מהבהבת. אנשים צריכים לקבל מיומנויות להתערבות באירוע מהסוג הזה, כישורים שמאפשרים לכל אחד בתוך השרשרת – זו לא צריכה להיות עבודה, לא של יועצת בלבד ולא של פסיכולוגים - כל אחד בשרשרת צריך להתעורר בעקבות אירוע כזה, תחת האחריות של כל אחד ואחד מאיתנו. דרך זה אדוני, שאנחנו נייצר תוכנית חירום – ואני מבינה שלשם אתה חותר כי זה מאוד נכון בעיניי – כי זה אירוע שהולך ומתרחב בגלל שהמדיות הולכות ומתרחבות. יש זירה לא רק כיתתית, יש זירה תקשורתית, יש זירה רשתית, יש קבוצות שונות במדיות. בגלל שהסיפור הזה מתרגש עלינו, אנשים צריכים לדעת מה לעשות, למי לצלצל בפעמון כשאירוע כזה קורה. אני חושבת שלשם אנחנו צריכים ללכת וכמובן לייצר סוג של תוכנית שהיא תוכנית חינוכית עם התנהגויות נדרשות כדי גם לטפל בנפגע וגם להטמיע את דרך ההתנהגות הנדרשת כדי להוקיע את האירוע. אז תודה רבה לך, אדוני.

תודה. ריבה, בבקשה.

הרבה זמן של הקשבה, הרבה זמן של כובד שעולה בחדר מצד אחד ומצד שני, הרבה רצון טוב. אני מאוד מודה על ההתכנסות הזאת היום. בלבי, בדמי, בנפשי, הנושא של מניעת אובדנות. אנחנו מחזיקים בחדר הזה בשני נושאים מאוד כבדי משקל, מאוד כואבים ואנחנו נעים כל הזמן בתנועה בין חיבור בין שני הנושאים לבין הפרדה. אני רוצה רגע להביא את נקודת ההפרדה בדרכה, קצת לדבר על התוכנית למניעת אובדנות. אני רוצה להביא את ההפרדה קודם כל מנקודת מבט מאוד ברורה. הנושא של חרם שהוצג פה בכאב מאוד גדול, על ידי בני נוער, על ידי חברי הכנסת שהיו כאן, הייחוד שלו, שאתם באתם וסיפרתם בעצמכם את מה שחוויתם, ומכל אחד ואחד בתוך הכאב המאוד מאוד גדול שמעתי גם כוח ושמעתי עזרה שקיבלתם, היכולת לפנות לעזרה ומישהו שראה אתכם. בנושא של התאבדות, אלה שלא הגיעו לספר את הסיפור והיה צורך שההורים או הנציגים יבואו ויספרו את הסיפור, הם לא קיבלו את אותו רגע, לא היה פה אותו רגע של היכולת לבקש את העזרה והייתה פה מורכבות הרבה יותר גדולה. כאן אנחנו נכנסים לעומק של איזשהו צורך בראייה והסתכלות. שוב, ברשותכם, אני שמה בצד את הנושא של חרם ודחייה חברתית. אני גם מבקשת בכל לשון של בקשה, שתעזרו לנו לעשות את ההפרדה. החיבור המאוד חד בין שני הנושאים האלה יכול להביא גם לאיזה שהיא ראייה, שילד שנתון במצוקה, איזה שהיא ראייה שזה הפתרון ואנחנו נותנים לגיטימציה לפתרון הזה. ואנחנו לא נותנים לגיטימציה לפתרון.

התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, בשיתוף משרד הבריאות – זה לא בשיתוף משרד הבריאות, אנחנו שותפים למשרד הבריאות שמתכלל את התוכנית הזאת – באה בעצם לתת מענה בחלק שלנו לבני נוער, גם באיתור ילדים שנמצאים במצוקה הזאת, גם בשיח חינוכי חברתי בנושא, וגם כמובן איתור תלמידים טיפוליים, הערכות סיכון בטיפולים.

אני רגע אדבר על התוכנית "בוחרים בחיים", שזאת התוכנית מבחינתנו, התוכנית החינוכית, חברתית, פדגוגית שנמצאת, שבעצם מה אנחנו אומרים? אנחנו רוצים לעשות שיח נכון ומיטבי עם ילדים בנושא של אובדנות. אנחנו לא רוצים להסתיר את הנושא של התאבדויות. אנחנו רוצים שילדים יידעו לדבר על התאבדות. אנחנו רוצים שלילדים תהיה היכולת להעלות את הנושא, יהיה להם ידע בנושא, אבל הכול בצורה מותאמת, בצורה שנותנת מקום של תקווה ושל ראייה והכוונה לבקשת עזרה ולערבות הדדית. זה בעצם המוקד של הרעיון של התוכנית. התוכנית הזאת התחילה בקטן, היא צומחת יותר ויותר. אנחנו מקווים שבשנה הבאה היא תהפוך להיות תוכנית שתעבור בכיתות ח' ו-ט' בבתי הספר וחטיבות הביניים, עם הסתכלות גם אחר כך לראייה לכיתות י"א, לקראת הגיוס לצה"ל. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בפיתוח של התוכנית, בחשיבה על התוכנית. שאלת לגבי הכשרת מורים, שאולי זה חלק מהמקום שאנחנו לא התפרצנו ישר ואמרנו בכל הכיתות ולהרבה תלמידים, כי התוכנית הזאת מחייבת הכשרה של הצוות החינוכית. זאת תוכנית שהיא לא פוגשת רק את התלמידים, יש הכשרת עומק של כלל היועצות של חטיבות הביניים והתיכוניים, יש לנו בערך 3,000 יועצות כאלה, היום כבר עברו את התוכנית קרוב ל-2,000. אנחנו מקווים שתוך שנתיים, כל היועצות של בתי הספר העל-יסודיים, תקבלנה הכשרות בנושא. כל בית שנכנס, יש הכשרה לצוות ויש גם חשיפה ושיח עם ההורים בנושא. אם דיברתם על קהילה מצילת חיים, אז ככה אנחנו רואים את הדברים.

כמה כסף מושקע בתוכנית למניעת אובדנות של משרד החינוך?

8 מיליון.

8 מיליון. ובמשרד הבריאות, אתם יודעים?

17 מיליון, אבל אנחנו מתוקצבים עם משרד החינוך. חלק מהתקצוב שלנו עובר למשרד החינוך.

אז כמה בסך הכול?

כ-17 מיליון, כאשר חלקו של הסכום הזה הולך למשרד החינוך. אנחנו, משרד הבריאות, מפעיל את התוכניות למשל בתנועות הנוער. כלומר, זה באופן ישיר על ידינו ולא באמצעות התקציב שמועבר למשרד החינוך.

הגברת דבי צפתי, ראש תחום מניעת אובדנות בשביל החיים, בבקשה.

אשמח לדבר אחר כך אבל אני רוצה לקבל מענה מריבה, שריבה היקרה תענה על השאלה, כמה כיתות מתוך כלל הכיתות במדינת ישראל מקבלות - - -

אנחנו מדברים על שכבת כיתות ט', שאליה מיועדת כרגע התוכנית. בשכבת כיתות ט' יש לנו כ-5,000 כיתות. כרגע אנחנו מצליחים להגיע בשנה בסביבות 800-1,000 כיתות, עם ראייה להרחבה לשנה הבאה.

וזה דורש תוספת תקציבית?

זה תמיד טוב.

יש איזשהו תכנון? מישהו נערך לזה? זה שאנחנו רוצים, כולנו רוצים, השאלה, האם הוקצו לזה משאבים?

כרגע, מדי שנה הוקצו למשרד החינוך כ-6 מיליון ממשרד הבריאות, ואנחנו אמורים לקבל השנה 8 מיליון ממשרד הבריאות.

תוספת של 2 מיליון.

נכון, תוספת של 2 מיליון. כמובן, ככל שיהיה יותר, נצליח להיערך ליותר. אבל כבר אנחנו מדברים על תוספת של 2 מיליון.

כמו שאמרנו, אנחנו רוצים לדבר על התוכניות למניעת אובדנות וגם על התוכנית להתמודדות עם מניעת אלימות ודחייה חברתית וחרם.

וגם אלימות מינית בבתי הספר, זה גם חשוב.

אמיר, מה קורה? אתה רוצה זכות דיבור, נכון? חבל שאוציא אותך.

כמו שאמרת, אדוני היושב-ראש, ששר החינוך ומנכ"ל משרד החינוך, מחויבים לנושא הזה באופן מעורר התפעלות ואני אגיד שזה עומד בראש סדר העדיפויות. זה נמצא ביעדים של משרד החינוך לשנה הבאה ואנחנו נערכים לקראת תוכנית מקיפה בנושא של מניעת אלימות ומניעת חרם חברתי. ההבנה היא, שיש כאן תופעה חברתית שאנחנו חייבים להתגייס אליה ולעשות משהו רחב ומשמעותי ולתת עליה את הדגש. התוכנית פורסמה השבוע בכותרות גדולות, אני אנסה להגיד את עיקרי התוכנית כדי להיות נאמנה לה. בעצם, התוכנית עוסקת במניעת אלימות בכללה, חלק ניכר ממנה יעסוק גם בדחייה חברתית וחרם. התוכנית מורכבת ממספר מרכיבים. אחד המרכיבים המשמעותיים שעלו כאן, גם מהדברים שאתם תיארתם ושהילדים תיארו, זה לבסס את העבודה החינוכית – זאת תוכנית חינוכית – לבסס את העבודה החינוכית בתוך שעות החינוך. לדאוג שיקיימו שיח חינוכי בנושא הזה ולשנת הלימודים הבאה אנחנו מדברים על נושא חובה לשיח בשעות החינוך, לעסוק בסוגיות של לכידות חברתית, מיומנויות בין-אישיות. עלה כל הנושא של המיומנויות הרכות, מיומנויות תוך אישיות ובין-אישיות, כחלק מהתוכנית החדשה שפרסמנו, הכוחות שבדרך, אבל באמת לשים דגש בתוך התוכנית. כמובן מותאם לשלב ההתפתחותי, מה שאנחנו נלמד ב-א', לא דומה למה שנלמד ב-ד' וכו', מותאם לשלב ההתפתחותי ומותאם לגיל ולמאפיינים של החברה. זה מרכיב אחד בתוך התוכנית. מרכיב נוסף בתוך התוכנית, שלא רק המחנכים יעסקו בתהליך הזה אלא בעצם לגייס את התלמידים וההורים בתוך התהליך. אנחנו מדברים על מהלך שהולך להיות עם הנהגת ההורים, שההורים יהיו שותפים ותיכתב אמנה משותפת יחד עם ההורים, שהם יהיו שותפים ויגידו מסר חינוכי. אנחנו יודעים שכדי להתמודד עם תופעות של דחייה חברתית, של שקיפות, של חרם, אנחנו חייבים את ההורים, אנחנו רואים את ההורים כשותפים מאוד משמעותיים בהעברת המסר, את מי מזמינים, איך מזמינים, איזה מסרים אנחנו מעבירים בבית, כשאנחנו שומעים מסרים כאלה, מה אנחנו עושים איתם? אז בהחלט מתחיל משותף יחד עם ההורים כדי שיהיו שותפים לתהליך הזה. והתלמידים, מועצת התלמידים, מנהיגות התלמידים, יהיו שותפים בתוכנית. קיימנו שולחנות עגולים גם עם מנהיגות התלמידים, מועצת התלמידים, לשמוע את דעתם מה הם חושבים. שומרי הסף של התלמידים הם קריטיים בתוך הדבר הזה. דיברתם על העומדים מן הצד, דיברתם על התלמידים שיעבירו בעצמם מסר, שלא יעמדו מהצד כשיראו תופעות כאלה, אז התלמידים הם דרמטיים בתהליך הזה. אגיד עוד בהקשר של התלמידים והנהגת התלמידים, אחת הדוגמאות בתוכנית תהיה, כשבמנהיגות הקיץ, בסמינרים של הקיץ, כל המנהיגות של הנוער תעבור הכשרה בנושאים האלה של לכידות חברתית, התמודדות עם דחייה חברתית כדי שהם אלה שיוכלו גם להביא את זה בחלקים הבלתי פורמליים ובמנהיגות בתוך בתי הספר.

בנוסף, אנחנו מדברים על הנושא של ליווי ותמיכה ומענים, קווי סיוע. כחלק מהתהליך, נפרסם ונדגיש את קווי הסיוע - - -

קווי הסיוע מפורסמים?

הם מפורסמים, לא מספיק. אנחנו הולכים לתת לזה במה גדולה תקשורתית גם בקמפיין תקשורתי, קווי סיוע, גם מוקד 105 שהוזכר כאן וכמובן מוקד סיוע רגשי של משרד החינוך. פתחנו מוקד סיוע - - -

מוקד 105 מתעסק בחרמות?

לא.

הוא לא מתעסק בחרמות אבל אני אגיד - - -

הוא מתעסק בבריונות.

עמיר, צא החוצה. להוציא אותו החוצה, בבקשה. הזהרתי אותך. תירגע חמש דקות ותחזור.

ברשותך, אני אתייחס למוקד 105 ואני אגיד, שמוקד 105 עוסק בפגיעות ברשת, זה המנדט שלו, הגנה על ילדים וקטינים ברשת ויש כאן נציגות ממוקד 105. אלינו מגיעות לא מעט פניות למוקד, יש לנו מפקחות בתוך מוקד 105, בדסק השותפויות, שמגיעים מקרים של ילדים שמושפלים ברשת או קבוצות נגד ילד מסוים. אמירות כאלה מגיעות למוקד 105, ודרך מפקחות שפ"י מגיעות לטיפול דרכינו. אנחנו מעבירים את זה למפקחים על הייעוץ, ליועצים, לפסיכולוגים, זו השרשרת. לכן אני אומרת, שכן מגיעים אלינו, יש פגיעות ברשתות החברתיות שהן הדרה ופגיעה ובריונות כנגד ילדים. ולכן אנחנו בהחלט רואים במוקד 105 מוקד חשוב לפרסם אותו. בנוסף, יש לנו את מוקד הסיוע הרגשי של משרד החינוך, שבו עונות למוקד מומחיות מהשירות הפסיכולוגי ייעוצי, מומחיות מהיחידה למצבי לחץ, חירום, משבר ומניעת אובדנות. מגיעות אלינו לא מעט פניות למוקד הזה. אני אגיד שכרבע מהפניות שהגיעו השנה, עסקו בנושא של דחייה חברתית וחרם. רבע מהפניות, זאת אומרת, שאנשים, ילדים, הורים, צוותי חינוך, מוצאים כתובת במוקד הזה שיכול לסייע בתחום הזה. היתרון הגדול של המוקד הזה, בעצם מי שעונה הם מדריכים של השירות הפסיכולוגי ייעוצי והתהליך ממשיך לא רק במוקד. אלא במידה וההורים מעוניינים, והילדים מעוניינים, המדריכה יוצרת קשר עם המוסד החינוכי, עם היועצת, עם בית ספר, עם מנהלת בית הספר ואנחנו ממשיכים את התהליך החינוכי. לכן הפרסום של המוקדים האלה, לתת להם מקום, הם חשובים.

מה השעות שהמוקד הזה פתוח?

המוקד עובד כל יום מ-8 עד 8 בערב. ביום שישי, מ-8 עד 2 בצוהריים. אלה השעות. אני אגיד שבמצבים מסוימים אנחנו גם מתגברים אותו. בתקופת החירום האחרונה אנחנו תגברנו את המוקד גם בשעות בחופשים. במידת הצורך אנחנו מתגברים את המוקד.

מה המספר של המוקד? סליחה על הבורות.

6522* שלוחה 5. אתם מוזמנים להתקשר ואנחנו נותנים מענה. הנושאים הנוספים שחשוב להתייחס אליהם בתוכנית הוא הנושא של ליווי והדרכה של מוסדות החינוך. אחד הרכיבים החשובים בתוכנית, להכשיר את צוותי החינוך, להכשיר את היועצים החינוכיים. אמרה נציגת מועצת התלמידים ובצדק, טיפול בחרם ובדחייה חברתית הוא טיפול מורכב. הוא לא טיפול כמו בכל אירוע אלימות אחר. צריך לייצר גם את האמירה החד משמעית, שזה גבול מאוד ברור שאנחנו לא מחמירים. ומצד שני, לייצר תהליכים של שומרי סף, שהילדים הם אלה שמסייעים בתהליכים האלה. אנחנו רוצים לייצר לכידות חברתית, לייצר אמפתיה, תחושת לראות את האחר, אלה הדברים החשובים ולכן התהליך הזה הוא תהליך מורכב. ככל שהוא יעשה באופן מוקדם, בפרואקטיבי, אנחנו נצליח לטפל גם ברה-אקטיבי. צריך לתת למורים כלים גם לאתר ולזהות מצוקה וסיכון, וגם כשזה קורה, איך מטפלים. אנחנו נקדיש לזה זמן בתהליך בשנה הבאה. אנחנו יודעים גם להגיד, שיש בתי ספר שאנחנו מאתרים, ששם רמת האלימות גבוהה יותר ולכן בבתי הספר האלה, אנחנו נלווה אותם בתהליכי הדרכה, במתן מענים, נתגבר את שעות הייעוץ החינוכי בשנה הבאה כדי לתת מענים. זאת אומרת, התוכנית רחבה, הולכת ממקום של קמפיין, גיוס שותפים, הורים, תלמידים, בלתי פורמלי. התהליכים הבלתי פורמליים עלו בשולחנות העגולים כדרך משמעותית מאוד בלכידות חברתית. זאת אומרת, שהתכנים של הבלתי פורמליים יהיו גם אחר הצוהריים אבל גם ייכנסו לתוך שעות הבוקר. אנחנו נרחיב את הפעילות הבלתי פורמלית בתוך שעות הלימודים. אז התוכנית התגבשה מתוך תהליך משותף של שולחנות עגולים, ששמענו את כולם, הורים, מורים, תלמידים, רשויות מקומיות, מתנ"סים, הרבה מאוד שותפים היו בשולחנות העגולים. מתוך כל מה שעלה גיבשנו את התוכנית, תוכנית רחבה ועכשיו אנחנו יורדים לרזולוציה של איך היא תיראה בתוך מוסדות החינוך, הכשרות, תהליכים, כדי שבשנת הלימודים תשפ"ד נתחיל באמירה מאוד ברורה שאנחנו מדברים על לכידות חברתית, על מניעת הדרה, דחייה וחרם, מניעת אלימות, כדי להוביל קודם כל לתחושת מוגנות, תחושת ביטחון של הילדים בתוך מערכת החינוך ולתת להם את הכלים ואת היכולת גם לשמוע, ללמוד, לדבר על הדברים בתוך בית הספר.

נאמרו כאן כמה דברים על האם לפנות, האם לדווח, אני יכולה להגיד כיועצת חינוכית, שבכל פעם שנכנסתי לכיתה ודיברתי על הנושאים האלה, אחר כך היו ילדים שפנו אליי. כאשר אתה מבוגר משמעותי, פותח את השיח, מדבר על זה, אתה נותן לגיטימציה לבוא ולדבר ולטפל. אם אנחנו לא נדבר עם הילדים, לא כשקוראת הבעיה, כל הזמן, יום יום, את מי מזמינים, איך מתייחסים, עם מי מדברים, אם אנחנו לא נגיד כשאנחנו נותנים פידבק, אפילו באסיפת הורים, בתעודה, אם אנחנו לא נגיד שזה דבר חשוב לנו ולא נדבר על זה ביום יום, זה לא ייקרה. לכן אני אומרת, שהדרך העיקרית לעשות את זה, זה לדבר, לדבר, לדבר ולהשתמש בסיטואציות שמתרחשות כאן ועכשיו כדי לדבר על הדברים ולהדגים אותם ובעודם קטנים. אנחנו צריכים את כל התהליך הזה לכנס יחד, יש לנו משימות מאוד גדולות, חשוב שנהיה כולנו ביחד, הורים, מורים, תלמידים, מערכת החינוך הפורמלית, הבלתי פורמלית, בעיקר המבוגרים באשר הם לתת דוגמה אישית, כל הזמן להיות מהשפה המילולית, ההתנהגות החברתית ולהעביר מסרים משותפים של לכידות, של לראות את האחר, אמפתיה ולהיות שומרי סף כשאנחנו שומעים. לדאוג ולהעביר את המסר שמבחין בין דיווח להלשנה. לפעמים ילדים מתבלבלים ואומרים, שאם אני פונה ואומר, זאת הלשנה. וזה דבר שאנחנו כל הזמן חייבים לדבר עם הילדים. זה מציל חיים. הדיווח הוא דיווח מציל חיים.

אני מודה מאוד על הדיון הזה כאן בכנסת. אני מודה על השותפות ואני מודה על ההתגייסות של כולם. אני רק אגיד, שכמעט כל האנשים שיושבים כאן, יש לנו איתם דיאלוג מתמיד וחשוב והם שותפים לנו, מהעמותות השונות, משרדי הממשלה השונים. אנחנו מרגישים שיש לנו שותפים אמיתיים בכל משרדי הממשלה והעמותות, אנחנו נמשיך לשתף פעולה לטובת השגת מטרה משותפת גדולה. תודה רבה.

תודה רבה. דבי צפתי, בבקשה.

תודה רבה ותודה לכל הדוברים. לפני שאגע בדברים שאני רוצה לומר פה סביב השולחן, אני מבקשת גם לשתף. היום, ממש בשעה שהדיון הזה מתנהל, לפני 32 שנה, אני ילדתי את בתי ליאור, פה בירושלים על הר הצופים. 18 שנים חגגנו עם ליאור. ומזה 14 שנים אני שמחה ועצובה ביום הזה. שמחה על מה שהיה ומאוד עצובה שהיה יכול להיות ולא ייקרה לעולם. בתנו ליאור, חלתה בדיכאון, לא בגלל חרם, כי היא חלתה. וזו מחלה שהורגת ואנחנו היינו עיוורים לסימנים. אני, יחד עם הורים שכולים ובני משפחה שכולים שאיבדו את יקיריהם באובדנות, מתנדבת בעמותת בשביל החיים. מהמקום הזה אני רוצה לעבור ולשאול. אנחנו מדברים פה בשולחן ואומרים שהמספרים של בני נוער שמתאבדים עולים. אנחנו אומרים שהם עולים אבל אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים כי אין נתונים רשמיים. אנחנו מבקשים שגם מהוועדה הזאת ייצא קול קורא ויברר מדוע הנושא של רשם למקרה אובדנות, שהיה אמור להתחיל בשנה הזאת, ינואר 2023, טרם התחיל לפעול. ואנחנו לא יודעים אם יש עלייה, אם ירידה או אם אין שינוי.

הדבר הנוסף שאני מבקשת להביא, לשתף שאכן אנו שותפים לתוכנית בוחרים בחיים. הורים מטעמינו ומתנדבים, שותפים להכשרה של היועצים ואנחנו מוצאים שהעשייה היא מצוינת אבל אנחנו יודעים שאפילו לא רבע משנתון שלם במדינת ישראל נחשף לתוכנית הזאת. וכן, צריך עוד תקציב. התוכנית החדשה, עינב, שדיברת עליה, נשמעת מצוינת ואני מברכת עליה. אני מדגישה יחד איתכם, שהתאבדות היא לא הפתרון לחרם וחרם זה דבר איום ונורא. כל מי שאי פעם נפגש בפוסט או מי שמדבר על חרם, הוא צריך להגיד, לא כמה זה נורא אלא גם להגיד מה עושים כשזה קורה, למי לפנות ואיך לבקש עזרה. ולבקש עזרה זה חלק מהחיים שלנו. כל אחד מאיתנו, בכל שלב, אוהב להושיט יד לעזרה, אבל לבקש עזרה זה יותר מורכב ואת זה אנחנו צריכים ללמד את עצמנו וללמד את כל מי שסובב אותנו. אני כאן מבקשת את עזרת חברי הכנסת ואת הבית, לעזור לתוכנית בוחרים בחיים, להגיע לכל השנתון כבר בשנת הלימודים הבאה. אנחנו יודעים כשמדברים מניעת אובדנות, מונעים אובדנות. תודה רבה לכולם.

תודה רבה. אלעד עמיר, בבקשה.

אני אלעד, בן 34, מבאר שבע, אני אקטיביסט ביום יום בנושא שוויון מגדרי ואלימות מינית. הסיבה שאני מקשר את זה לחרם ואובדנות, כי אני בגיל 11 עברתי חרם כתוצאה מזה שהותקפתי מינית על ידי תלמידים מהכיתה שלי. הרגשתי מושפל, קפאתי במקום, ההורים ניסו לתחקר אותי, מה היה בבית הספר היום, גילו ששלושה ילדים מהכיתה שלי תקפו אותי והלכנו להגיש תלונה במשטרה. קיימנו שיחה עם מנהלת בית הספר ועם המחנכת. למחרת הלכתי להגיש תלונה במשטרה וחזרתי לכיתה באותו היום. עשו להם שימוע מולי ומול כל הכיתה, שזה משהו קצת חריג כי הוא היה אמור להיסגר ביני לבינם ולא בפומבי. הם עשו שיחה על התקרית הספציפית והייתי בשוק, למה אתם עושים את זה בצורה כזאת? אחרי חודש עצרו את שלושת הילדים. למחרת אני מגיע לבית הספר, מחכה לי חרם. חרם על מה? הגשתי תלונה כי תקפו אותי. זה נמשך לפחות שלוש שנים ומעלה, מכיתה ה' עד כיתה י"א, כי כל פעם שעברתי בית ספר, הם היו עוברים יחד איתי לאותם בתי ספר. האלימות הייתה מתמשכת, גם מינית, גם פיזית. הייתי אדם בודד, ילד בודד, נער בודד. מה שקרה, לא היה טיפול בבית הספר, השעו אותם ליומיים בלבד ואני נשארתי עם חרדות, לא יכולתי להתרכז בלימודים, אני אנאלפבית כרגע, בקושי אני יודע קרוא וכתוב, יש לי דיסלקציה כתוצאה מכך שלא הייתי מרוכז בלימודים כי התוקפים יחד איתי בכיתה, אז אי אפשר להתרכז בלימודים ובחומר הנלמד.

בנוסף לזה, הצוות הפדגוגי באותה תקופה לא באמת פעל בחומרה, השעה אותם ליומיים בלבד. לדעתי, היו צריכים להעיף אותם מבית הספר, אבל לא עשו את זה. הם פתחו את זה ככה, כמו שאני מולכם כרגע, ככה הם פתחו את זה בכיתה. במקום לתת הרצאה על חרם, על קבלת האחר, קבלת השונה, זה מה שהם בחרו לעשות באותה תקופה.

ההשלכות שאני מתמודד איתן היום בשל מצב חברתי נוראי, כמו שאמרתי, לא תפקדתי, אני מתמודד עם פוסט טראומה מורכבת, גם עם פגיעות מיניות, גם מאלימות וגם מחרם. אני מתמודד עם שנים של סבל נוראי. למזלי, אני עוד איכשהו מתקיים מקצבת נכות, אני מוכר בביטוח הלאומי, אבל רק לאחרונה, בחמש השנים האחרונות הכירו בי בסל שיקום וכך התחלתי לקבל טיפול. כי בבית הספר לא באמת קיבלתי טיפול. אפילו יועצת בית הספר, רק בכיתה ט' ניגשה אליי, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי כי המשכתי לסבול.

המסר שלי אליכם, מהי פוסט טראומה? הדחקה. מהו פחד מאיומים והשתקה וחוסר רצון לחיות? מה עם הצלקות שלא ניתן להעלים? מה עם הנפש הפצועה שלא ניתן לרפא? שבע שנים אני מנסה להתאבד ולא מצליח. אשפוזים כמעט כל יומיים. אבל תודה לאל יש לי משהו אחד שמנחם אותי וזה המוזיקה, לכתוב, להלחין. זה הדבר היחידי שמחייה אותי, בשביל זה אני נשאר בחיים. תודה רבה לכם.

תודה לך. אני רוצה רק לומר, שאתה יכול למצוא אצלי דלת פתוחה לכל דבר ועניין. מיכל ישראל, עמותת מצמיחים.

מיכל ישראל, עמותת מצמיחים. צוהריים טובים, אני מייצגת פה את המרכז להפחתת אלימות ובריונות בקרב ילדים ובני נוער. המומחיות שלנו היא בשיפור האקלים החברתי בקרב ילדים, מיסודי ועד י"ב ואנחנו פועלים מזה 19 שנה. אני אגיד זאת בפשטות, לנו יש כלים. כולם סביב השולחן משוועים לכלים, לנו יש כלים. יש לנו משנה סדורה, יש לנו פדגוגיה מעמיקה ורצינית והכול מגובה במחקר אקדמי. יש לנו כלים שעובדים. אנחנו פוגשים ילדים, הורים, מורים, צוותי חינוך בלתי פורמליים, רכזי מוגנות, מדריכי נוער, מנהלים, מורים, יועצות, וכל מה שמשותף ביניהם זה שהם מעידים כי הם לראשונה, לאחר ההכשרה שלנו והפעילויות שלנו, קיבלו כלים משמעותיים ויעילים להתמודדות בכיתה. הבעיה היא שאנחנו עמותה ואנחנו עובדים בממד קטן, מה שאנחנו מצליחים להרים בעצמנו. אנחנו יכולים לעבוד עם כל אחד ואחד מכם. אנחנו מזמינים אתכם לקרוא לנו לעבוד איתכם בממד ארצי ורחב הרבה יותר. אני מזמינה כל אחד סביב השולחן לבוא לעבוד איתנו, לשאול אותנו, להתייעץ איתנו. יותר מזה, לבוא ולאמץ אותנו. יש לנו כלים שעובדים ויש לנו הוכחות, אנחנו בודקים את עצמנו בצורה אובייקטיבית לחלוטין. אם אנחנו קוראים לזה שעת חירום, תאפשרו לנו להכשיר מורים באופן ארצי לקראת השנה הבאה. אנחנו שלכם, הידע שלנו הוא פה עבורכם. המורים משוועים לזה, הם פונים אלינו באופן עצמאי. אני לא יכולה לתת מענה אחד אחד, אני חייבת לרכז אותם כי אני מוגבלת במשאבים. אני קוראת לכם, תעזרו לנו לעזור לכם. קחו את זה, זה שלכם, מציון תבוא תורה, נכון? קחו, אנחנו יצרנו את זה עבור המדינה הזאת. אנשים מחו"ל קוראים לנו, אנחנו באים ועושים סדנאות בימים אלה בגרמניה, בארצות הברית, למה לא פה בארץ? אז אני מזמינה אתכם לפנות אליי, אני מזמינה אתכם לעבוד איתי ואני מאמינה שאנחנו יכולים ביחד לתת לכם א הפתרון שאנחנו צריכים. הוא לא הפתרון היחידי אבל הוא כן פתרון יעיל ויסודי. תודה רבה.

תודה רבה. מיטל, המועצה לשלום הילד, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, תודה על הדיון החשוב הזה ועל המעקב, התכנסו כאן לפני כשלושה חודשים, כמה חשוב שהוועדה על זה וממשיכה לעקוב אחרי זה פעם אחרי פעם. אני רוצה להודות למשפחות ולבני הנוער, שבאו ושיתפו, אנחנו מחבקים אתכם ואנחנו עומדים יחד אתכם בחזית המאבק הזה. אנחנו גם מפעילים מוקד לפניות, גם עו"ד וגם עובדות סוציאליות וילדים מוזמנים לפנות אלינו גם באופן אנונימי. אנחנו מברכים על המוקד החדש שאנחנו שומעים עליו היום, של משרד החינוך ואנחנו נשמח להעביר את הפניות שלנו אליכם ולהמשיך לעבוד איתכם בשיתוף פעולה. ילדים ובני נוער משוועים לזה. גם בלילות, גם בערבים, גם בחופשים, הם לא ערים בשמונה בבוקר, לרוב הם לא יפנו אליכם בשמונה בבוקר, אז אנחנו מבקשים להגביר את הזמינות שלכם.

אני רוצה רגע לחזור לנתונים כי הם כל כך חשובים. בשנתון שאנחנו פרסמנו בינואר האחרון, אנחנו רואים עלייה חדה בניסיונות האובדנות של בני נוער, בהגעה למיון פסיכיאטרי של בני נוער ובעלייה של עשרות אחוזים של בני נוער שמאובחנים עם דיכאון, חרדות, הפרעות אכילה, לחץ והפרעות נפשיות. כמובן גם מצוקות חברתיות כאלה ואחרות. המציאות הזאת היא בלתי נסבלת ואי אפשר להתעלם ממנה, אבל אם רוצים להתמודד עם התופעות האלה, חייבים להבין שמערכת החינוך היא במוקד לטיפול בתופעות האלה.

אני רוצה להתייחס למחסור הגדול של הפסיכולוגיים החינוכיים. הערכה שלנו שמדובר ב-2,500 פסיכולוגיים חינוכיים שחסרים במערכת. זה גם בגלל תת איוש וגם בגלל תקינה שהיא לא מעודכנת. וגם כמובן התקנים של הייעוץ החינוכי שחסרים. המשרד מכיר את הנתונים, עובד בשביל לאייש ועושה הכול, ועדיין חשוב להבין שזה הקו הראשון עבור הילדים ובני הנוער, לפגוש מישהו שיכול לסייע להם, יכול לאתר את המצוקות שלהם. הילדים לא תמיד משתפים את ההורים, אולי רק את החברים שלהם וגם זה לא תמיד. מהנוער שאנחנו פוגשים בפרלמנט שלנו, אנחנו שומעים שהם בכל לא רוצים לגשת, לא לפסיכולוגית, לא ליועצת בבית הספר, הם לא מכירים אותה. יש יועצת אחת על מאות תלמידים, אין להם אפשרות לגשת אליה. כמו שנאמר כאן, ילדים זקוקים למבוגר משמעותי שירגישו בנוח לפנות אליו. זה יכול להיות המחנך, זה יכול להיות היועצת או הפסיכולוגית. מה עם המדריכים בתנועות הנוער, מה עם מדריכי הספורט בחוגים? איפה נמצאת אחות בית הספר? איפה כל הגורמים האלה שמקיפים את הילדים? כולם חייבים להיות שם וזה מענה שהוא באמת הוליסטי אבל אי אפשר להטיל את מרכז הכובד, לא על המורים, לא על היועצות ולא על הפסיכולוגיות. כל הגורמים שעכשיו הזכרתי ועוד, חייבים לעבור הכשרה לאיתור ומניעה של מצבי סיכון בקרב ילדים. זו הצעת חוק שאנחנו מנסים להגיש אותה פעם אחר פעם, היא לא מספיק מקודמת בכנסת הזאת. יחד עם זאת, כמובן שצריך להכשיר גם ממונה מוגנות בכל מסגרת שבה הילדים נמצאים וגם בזה אנחנו פועלים.

נבנתה תוכנית בין-משרדית לבריאות הנפש בעלות כוללת של כמיליארד שקלים. אולי באתי כאן לשאול, אנחנו בעצם רוצים לוודא שהתוכנית הזאת תתוקצב ותיושם. אני מנסה להבין מהנתונים שנמסרו כאן קודם, מה מתוך התוכנית הזאת בעצם מוקדש לתוכנית החינוכית שאתם תיארתם, של מניעת אלימות וחרמות, כמה לאובדנות, או שבכלל מדובר בתקציבים אחרים שהם לא קשורים לתוכנית לבריאות הנפש? אנחנו נשמח להבין את החלוקה הבין-משרדית וכמה מתוך זה שייך לתקציב משרד החינוך. אולי אסיים בזה שהחשיבות של המניעה היא של כולנו, של כל מי שיושב פה בדיון, לילדים, להורים, כל מי שסובב את הילדים במסגרות החינוך הפורמליות והבלתי פורמליות, בבית, ברחוב, בבית החולים. בכל מקום אנחנו פוגשים אלימות והתנהגות, לנו יש אחריות מתוך הדוגמה האישית שלנו, של עולם המבוגרים, לבוא ולעזור ולמנוע. זה מתחיל ומסתיים גם בנו ופשוט להיות אקטיביים ולא לעמוד מן הצד.

אני אסיים ואומר, כל ילד שלא מרגיש בטוח או שרוצה להתייעץ, מוזמן לפנות לכל המוקדים שציינו כאן וגם למוקד שלנו במועצה לשלום הילד. אשמח לתשובות לגבי התקצוב, תודה.

משרד החינוך, אתם יכולים להתייחס לשאלה בנוגע לתקצוב, לגבי התוכנית לבריאות הנפש? או משרד הבריאות. מה אמור להגיע, אם בכלל, למשרד החינוך, מתוך התקציב?

דיברתם קודם על התוכנית למניעת אובדנות. אמרתי, אנחנו מעבירים את התקציבים. אנחנו פועלים ומקווים שהתקציב יגדל השנה. בשבוע שעבר עבר תקציב, אני יודעת שסגנית שר האוצר גם פעלה בנושא כדי להעביר את התקציב למניעת אובדנות וחלק ניכר ומשמעותי ממנו גם יועד עבור משרד החינוך. אבל מה שדובר כאן והבעיה המרכזית היא תוכנית החירום להתמודדות עם המצוקות הנפשיות של ילדים ונוער, זה עלה בדיון הקודם אצלך בוועדה, גם בוועדה לזכויות הילד וזה הדבר המשמעותי. התוכנית הזאת שהיא רב משרדית, כלומר, משותפת עם משרד הבריאות, עם משרד החינוך, משרד הרווחה, שזה נדבכים שמשלימים אחד את השני ולכן היא חשובה. דווקא השותפות הזאת היא קריטית להצלחת התוכנית ולהצלת נפשותיהם של הילדים. אני לא מגזימה. התוכנית הזאת, העלות שלה מיליארד שקל בשנה וזה קריטי. הנושא הזה עלה, גם השרים בממשלה הקודמת, זה עלה גם בדיון ועדת מנכ"לים חדשה שהוקמה בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, כדי לראות איך מתקצבים את התוכנית הזאת, איך מוציאים אותה אל הפועל. אנחנו, במגרש הקטן שלנו, משרד הבריאות, פעלנו ביכולות שלנו, בתקציבים שלנו, כדי לממש חלקים מהתוכנית וזה מומש בסכום של כ-60 מיליון שקל, מתוכנו. אבל שוב, אם אנחנו מדברים על מיליארד שקל, אתם מבינים שהפער משמעותי וצריכה להיות איזה שהיא מעורבות, תוכנית לאומית, תקציב חיצוני. לכן זה עלה גם למנכ"ל משרד המשפטים בוועדת מנכ"לים שהוא מוביל. אבל לנושא הזה, כדי שהתוכנית תצא לפועל, משותפת, כי כל נדבך משמעותי והחלק של משרד החינוך הוא קריטי, הוא הנדבך הראשון. אתם מבינים את הפערים.

תודה רבה.

הערה נוספת למה שמירי כהן אומרת, התוכנית לבריאות נפש של ילדים ובני נוער, תוכנית החירום, למעלה ממחציתה, מבחינה תקציבית, מיועדת למשרד החינוך כי עלה כאן שוב ושוב הנושא של האיתור. כשיש עלייה בדיכאון וחרדה והפרעות אכילה ומצוקה נפשית, השלב שבו מגיעים לבתים מאזנים ולאשפוז הוא שלב של קצה הפירמידה הסיכונית ביותר. הרעיון הוא שזה רצף שירותים של חינוך, בריאות ורווחה שימנע את המצב הזה. זאת אומרת, שנוכל להגיע למצב שאנחנו מאתרים את הילדים האלה ונותנים להם מענה מידי. לכן זה בנוי על חינוך, בריאות ורווחה.

תודה על התשובה המדויקת.

אני מרפאה בעיסוק ויועצת חינוכית ומומחית לתחום של אוטיזם, עובדת במשרד החינוך כבר 32 שנים. אני ממש מתרגשת להיות כאן היום. אני עברתי בילדותי חרם שהשאיר לי זיכרון עגום וצלקת לכל חיי, אבל אני עברתי איתו. אני אימא לילדה שעברה חרם קשה והחרם עליה הוא אחד מהדברים הקשים שעברתי בחיי. את חייה הצלנו מכיוון שהילדה שיתפה אותנו, אבל היינו צריכים להילחם במערכת, לשלם כספים רבים לפסיכולוגית מומחית מחוץ לבית הספר, כדי שהמנהלת תסכים להעביר אותה כיתה וכך לשבור את החרם שעברה. סליחה שעכשיו אני אשתמש במושג קשה, מאז הרצח של ------, אני לא מפסיקה לחשוב, לקרוא, להיוועץ ולחשוב על מה נכון עוד לעשות בנוסף לכל הדברים שנעשו ונעשים או אמורים להיעשות ונשארים במגירה. מכיוון שאני מודעת לזמני הקצר, אני אהיה פרגמטית ואני אניח כאן כמה כיווני פעולה. לא דיברו כאן על רמת החקיקה. אני חושבת שצריך שיהיה חוק שישווה בין הטרדה פיזית, שהיום אנחנו חייבים להודיע, לדווח, אנחנו אחראים, אם אנחנו יודעים על כזה דבר, לפגיעה חברתית, להטרדה נפשית. אני חושבת שחייב להיות סוג של הרתעה, מעבר לחינוך. ילדים שמשתתפים בקמפיין כזה של התעללות, צריכים לדעת שהם יישאו באיזשהו מחיר. וגם ילדים שיודעים על זה ולא מדווחים, הם גם צריכים לדעת שהם חלק מזה. בהגדרה של חוק צריך להימצא איש חינוך שמוכשר ואחראי לנושא חרם והטרדה מינית בכל בית ספר בארץ. ליועצות – ודיברתי עם הרבה יועצות – אין להן זמן. הייתה כאן מישהי שדיברה על סך 24 שעות שיש להן והחלוקה. אני רוצה לציין את הרמה של הכשרת צוותי הוראה. להכניס קורס חובה לפרחי ההוראה, הן בנושא היבטים פסיכולוגיים של גיל החביון והן בנושא החרמות. לימוד של תוכנית שומרי הסף בסמינרים למורים וכהשתלמות חובה למורים, אחרי שהם כבר מורים ולהכניס לגנים את תוכנית הגן המכיל או מודל דומה של זה, ובעצם מה שדיברתם על מיומנויות רכות, לימוד של אמפתיה ברמה של המודעות ההורית והציבורית. אני חושב שצריך קמפיין גדול, קמפיין של טלוויזיה, של רדיו ורשתות חברתיות למבוגרים, כמעט כמו המרב"ד למניעת תאונות דרכים. אני חושבת שזה צריך להיכנס חזק לתודעה. כמו שמישהי אמרה היום, אף אחד לא יעז לקטוף פרח בר, אני חושבת שזה צריך להיות ככה, לא לקטוף נפש.

הייתי רוצה שיהיה קמפיין של מובילי רשת של ילדים, הילדים שלנו פחות רואים תוכניות טלוויזיה, הם חשופים לרשת, ליוטיוברים. הבת שלי שהוחרמה היא יוטיוברית מצליחה והיא מדברת הרבה על החרם שלה וילדים פונים אליה. אני חושבת שכמו שגוגל עשתה בנושא של התמודדות נפשית, היא עשתה קמפיין בין-עולמי וזה היה מדהים, עם עידוד לחוסר שיתוף פעולה ושיתוף מבוגר אחראי.

אני אסיים ברמה של למידה מסקטור אחר. אני חושבת שיש מה ללמוד מפורום מיכל סלע, אותה מובילה הגברת לילי בן עמי. ממש לקחת את המודל שלהם שמסביר את הסימנים לכך שאישה נמצאת בסכנה, לאתר ולדייק ולכתוב את הסימנים לכך שילד נמצא בתהליך של החרמה, במצוקה נפשית ומה אמורים לעשות במצב הזה ולמי לפנות. הילדה שלי היא כבר בת 26, את החרם שעברה היא לא תשכח לעולם וגם אני לא. אבל מצבנו טוב כי היא נשארה בחיים. בתור לגרדום החרם עומדות נשמות זכות שעדיין לא הגיעו אליו אך עתידות להגיע אם לא נעשה משהו אחר בנוסף. תודה רבה.

תודה רבה. דנה רוטשילד, משרד המשפטים, בבקשה.

אני עו"ד דנה רוטשילד, מיחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער במשרד המשפטים. כיוון שהוזכר כאן הפורום של ועדת המנכ"לים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהסביר במשפט על הפורום, שהוא רלוונטי גם לוועדה. לפני כשנה עברה החלטת ממשלה 1652, שמינתה ועדת מנכ"לים לעניין זכויות ילדים ונוער, בראשות מנכ"ל משרד המשפטים ובהשתתפות מנכ"לי המשרדים השונים הרלוונטיים לתחומים האלה: חינוך, רווחה, בריאות, אוצר, ביטחון לאומי. נמצאות כאן גם החברות שהשתתפו בוועדה. הוועדה התכנסה לראשונה בתחילת החודש, אחד הנושאים המרכזיים שראינו חשיבות, כל המשרדים יחד, להציף בפני הוועדה, היה הנושא של בריאות הנפש של ילדים ונוער, שגם הוצף כאן. חשוב לי שגם הוועדה תכיר את ועדת המנכ"לים באופן כללי ואת המטרה שלה להוות פורום בכיר לתיאום עבודה בין-משרדית בנושאים שרלוונטיים לילדים ונוער. במסגרת הוועדה הוחלט, לטווח הארוך יוקם צוות עבודה למשך כמה חודשים, בראשות נציג בכיר ממשרד הבריאות ובהשתתפות כל הנציגים הרלוונטיים כדי לדון בנושא המאוד חשוב הזה וגם לחזור לוועדת המנכ"לים, מתוך כוונה לעשות עבודה מתואמת בין המשרדים, כפי שכבר גם נעשתה עד היום ולצרף לזה גם משרדים נוספים. תוך הבנה שהנושא הזה דורש שותפות לכולנו יחד.

תודה רבה. יולי כלפון, בבקשה.

אני נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית, שמי יולי כלפון, אני תלמידת כיתה י"א ועברתי חרם מכיתה א' עד ד'. אבקש להעלות פה שתי נקודות שהן נורא חשובות. קודם כל, כולם דיברו פה על מיגור, מה עושים עם הילדים שכרגע מוחרמים? יש ילדים שעוברים את זה היום. היום החרם קורה בכל מובן, ברשתות החברתיות, ביום יום. אני הייתי הולכת, אחרי בית הספר הייתי נשארת בבית, לא הייתי יוצאת מהבית, לא היה לי לאן. גם אחרי שעברתי בית ספר, החרם אומנם נפסק בבית ספר ההוא, אבל הייתי בתוך חבורת בנות שהייתי מחוץ. היום חרם יכול להתבטא מהרבה סיבות וצריך לשים לב לזה. דיברנו על מה שקורה עם הילדים המוחרמים, אמרנו מיגור, מה קורה תוך כדי ומה עם היום שאחרי. היום שאחרי זה היום הכי קריטי. ילדים עוברים את זה, בני נוער עובדים את זה, והיום שאחרי הם שואלים את עצמם, למה זה קרה לי? איפה אני אשם? איפה אני פותר את זה? לוקח שנים ולוקח יותר מדי גורמים ויותר מדי משאבים כדי לגרום ולתת לילד את התחושה, לא אני אשם, אתה לא היית הסיבה. אני מבקשת, בוא נתעסק בעניין של היום שאחרי, ההתנהגויות הסיכוניות. ילדים מחפשים מקום אחר לפרוק. אינטרנט, גילינו שזה לא המקום הכי בטוח. יכול להיות החינוך הבלתי פורמלי ושומרי סף, אבל ילדים לא מוצאים את מערכת החינוך כמקום בטוח לפרוק. והרצאות לא נותנות כלום, אני תלמידת כיתה י"א, סליחה, שמים פס. מה אתם רוצים ממני, תעזבו אותי מהשעה הזאת, רק בא לי לסיים את בית הספר ולסיים את היום הזה.

בתוך הסיפור זה אורח חיים. זה לא שעה במערכת, זה לא הרתעה, זה אורח חיים.

זה מכלול שינוי חברתי קהילתי עמוק.

מכלול של דברים. אם את מתכוונת לספר משהו אישי, אז בלי שם.

אני, לפני שבוע, יחד עם משפחתי, בעלי ואחיו, קברנו את יקירתנו בדיוק לפני שבוע. השיח הזה לה כבר לא יעזור אבל לאחרים, שלצערי גיליתי שהם נמצאים במצב שהיא הייתה, זה כן יכול לעזור. היום מדברים על חרם כמושג גדול, אבל לא יודעים ממה הוא מורכב. זה מורכב מנידוי חברתי, זה מורכב מבריונות ברשת, זה מורכב מהרחקה, גם הטרדה מינית, הרבה גורמים שנכנסים תחת חרם וילדים לא יודעים להצביע ולהגיד את זה. אנחנו היום יודעים להגיד, במידה וילדים היו יודעים שניתן למנוע את ההתאבדות הבאה, יכולנו להציל את יקירתנו. היום ילדים חושבים שהם מספיק בוגרים כדי לקחת את החיים לידיים שלהם, לקבל החלטות. הם חושבים שהם יודעים לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבורם. במידה והם חושבים ככה, בתור המבוגרים האחראים, אם זה משרד החינוך, אם זה הממשלה, ההורים או האחים, כן חשוב לקדם את הידע שלהם למי לפנות כשיש נורות אזהרה, ויש נורות אזהרה, בעיקר בפני חברים. ילדים לא יודעים. אני לצערי נתקלתי מול ילדים שאומרים, שיש עליהם שמועות. שמועות זה דבר הגיוני כי אין מה לעשות, אין להם איך להתמודד. כשילדים באים בפני חברים אחרים ואומרים להם, איך היית מתאבד, ככה או ככה? הם חושבים שזה בצחוק ופה הבעיה, אין צחוק. אם בצבא יודעים שחייל אומר דבר כזה, אז חייבים לרוץ למפקד כדי לדווח על זה. גם ילדים צריכים לדעת שחווה לדווח על זה. לצערי, יכולנו למנוע מוות של היקירה שלנו ועדיין אפשר למנוע עוד המון מקרים אחרים שעשויים להתבצע.

תודה רבה. עו"ד סיון פדידה, בבקשה.

אני חייבת להגיד, שזה אחד הדיונים הכי חשובים שהיו בוועדה בתקופה האחרונה. אני עסקתי בנושא הזה בעבר בעבודה עם בני נוער ובממשלה הקודמת, עם סגן שרת החינוך, מאיר יצחק הלוי, שלקח את הנושא בשתי ידיים, בפרט אלימות ברשתות החברתיות. שמחה שהשרה לשעבר כאן, שגיבתה כל פעולה שלנו בתחום של החינוך הבלתי פורמלי, כי זה לא נגמר בבתי ספר וזה מלווה הלאה את הילדים. לפני שלושה שבועות אירחתי אצלי במרכז, באגמים, אירוע לבני נוער וילדים, מובל על ידם, ללא הורים. הם הרגישו בנוח להיחשף ולספר את הסיפורים שהם עוברים בבית ספר, שפשוט הזדעזענו, לא ידענו את גודל התופעה וכמה היא קשה. נאמר פה משהו מאוד חשוב על ידי חבר הכנסת עידן רול, החרם ממשיך הלאה כשהם מגיעים הביתה, זה לא מסתיים בבית הספר. הם נמצאים בקבוצות וואטסאפ, הם שולחים סרטונים מזעזעים אחד לשני. אני אישית ראיתי סרטונים כאלה. הם מעלים דברים לרשת הטיק-טוק. הילד לוקח איתו חבילה הביתה, לא מספר להורים, ממשיך איתה הלאה. אני אישית לקחתי על עצמי את הנושא הזה. בנתניה גם הגשנו בקשה להיכנס לפיילוט של כנפי דרור והחברה למתנ"סים, שבעיניי היא זרוע ביצוע הכי חשובה של המשרד היום ואנחנו לוקחים את זה בכל הכוח. צריך מוקד בכל מרכז קהילתי, מוקד סיוע או מוקד עירוני, רכז רשות מוגנות שיהיה בכל מקום. חשוב להזכיר, דיברתם על מוקדי סיוע, שזה מצוין וזה מדהים, יש הרבה קבוצות, יש קבוצה שנקראת ים של חברים, שמסייעת לעשרות אלפי בני נוער ברשת, שמגיעים ופונים אליהם וזה גם כלי נכון להפנות את הילדים לשם, שירגישו שיש להם עם מי לדבר. הם נעשים חברים אחד של השני. ילדים שעוברים חרמות מוצאים נחמה אצל השני, שזה דבר מדהים. אז כדאי להשתמש גם בכלים האלה. ואני אגיד שאפו על התוכנית הלאומית שמתגבשת עם החברה. ותודה רבה על הדיון הזה, באמת דברים חשובים.

כמו שנאמר פה, לצערנו אנחנו נושאים בעול הזה מזה שבוע. אנחנו פה למרות הקושי, אנחנו מבינים את החשיבות של זה, אני לא אכביר במילים, הכול נאמר, קטונתי, אנחנו לא יודעים מהי הדרך הנכונה. אני רק רוצה לשתף אתכם מהכאב שאנחנו חווים בשבוע האחרון ולייצג את הצד של הילדים. הילדים הגיעו, אלה שבחרו להגיע אלינו לשבעה, והם חיבקו אותנו ושיתפו. הם רק חיכו לרגע לפרוק ולשתף מה באמת קורה, דברים שאנחנו לא רואים, דברים שאין לנו דרך, גם אם ניגש לילד בכל יום חול רגיל ונשאל אותו מה קורה? הוא יגיד, הכול בסדר. אבל אנחנו נחשפנו לדברים שלא ציפינו, כמו פברוק של תכנים מיניים והפצה שלהם ברשתות כאלה ואחרות, שזה נמחק, נמחק מהטלפון אבל כולם כבר ראו את זה, כולם כבר הפיצו את השמועה, כולם השתמשו בזה והעבירו הלאה. והילדים האלה לפעמים לא יודעים למי לפנות. בזמן נתון, עכשיו, יש ילדים שחווים את זה, שסיפרו לנו, הם סיפרו לנו אבל הם לא רוצים לשתף כי אין להם את הפלטפורמה. אנחנו נחשפנו לאפליקציות נוראיות של כמה ימים לא פגעתי בעצמי או איך אני רוצה או מעוניין לשים קץ לחיי. זה נורא. להוריד פלטפורמה כזאת לוקח בדיוק שתי דקות, אבל למצוא את המקום של לפרוק ולשתף ומישהו שאני יכול לסמוך עליו לוקח הרבה יותר זמן. את הזמנים האלה צריך לקצר כי ברגע נתון זה יש המון ילדים כאלה.

תודה רבה. אני רוצה לסכם. ראשית, אני רוצה להודות לכל מי שהשתתף בדיון, הורי הילדים, תלמידים שעברו בעצמם חרמות, באמת תלמידים אמיצים שחשפו את הסיפור שלהם, ולמשפחות השכולות שהגיעו לדיון. נאמר פה בדיון, שמה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. כל ילד צריך לדעת, שיש מי שמאמין בו. בנושא הדיון דיברנו על חרמות והתאבדויות ואני רוצה לחדד. לא כל התאבדות של ילד קשורה לחרמות. שמענו את זה גם מהגורמים המקצועיים של המשרד. אני חושב שלא ראוי להגיד את זה. יחד עם זאת, לצערי, לאחרונה התאבדו מספר ילדים. ייתכן שזה כן היה קשור לחרמות ולכן אני אומר, אסור שהמעגל הזה יתרחב. כל ילד הוא עולם בפני עצמו, מערכת החינוך צריכה לשים את הנושא כל הזמן בראש סדר העדיפויות ואני שמח על התוכנית. כולם צריכים להיות קשובים לבעיות התלמידים, אם קיימות בעיות, הן חייבות לצוף, חייבים לזהות אותן. לא ייתכן שיימשך המצב בו מדי שנה עשרות תלמידים במערכת החינוך מתאבדים. אסור לעבור על זה לסדר היום.

כינסתי דיון לפני מספר חודשים, היום מדובר בדיון מעקב ואני רוצה שנצא עם בשורות. אגב, הייתה התקדמות מאוד גדולה מאז הדיון הקודם ואני שמח על כך. יש חרם, יש התאבדויות אבל הדבר הזה הוא לא גזירה משמיים. אפשר וצריך להילחם בדבר הזה בכל הכוח, אם זה פה בכנסת, אם זה בהצעות חוק, בימי ציון, במערכת החינוך, בפורמלי ובבלתי פורמלי.

הוועדה קוראת למשרד החינוך לשתף פעולה עם כל הגורמים ששותפים ועוסקים בנושא, כולל עמותות. שמענו על מספר עמותות שיש להן תוכנית, אני קורא לכם לשבת בשולחן עגול ולראות מה אפשר לקחת מהתוכניות, אם הושקעו משאבים לבניית תוכניות ואם הן טובות אז למה לא להשתמש בהן? כל תלמיד שעובר חרם או שיש לו בעיה רגשית, צריך לדעת שיש לו מערכת תמיכה ומקום לפניות אליו, מערכת החינוך הפורמלית ובמערכת החינוך הלא פורמלית, הורים, חברים, נציגי ציבור. לכן הוועדה גם פונה למשרד החינוך, להביא לידיעת כל תלמיד את הכתובות, מספרי טלפון, שהוא יכול לפנות אליהם בכל בעיה, לא משנה אם זה קשור לחרם או למשהו אחר. הוועדה מברכת על קיום קווים לתמיכה רגשית לתלמידים. כמו כן במשרד הבריאות וקו 105 של המשטרה. הוועדה מברכת את משרד החינוך על הקו החדש לתמיכה נפשית. הוועדה קוראת להגדיל את שעות הפעילות של הקו.

זה לא קו חדש.

שמעתי ששעות הפעילות של הקו הן מהבוקר עד 8 בערב. אני קורא לכם לשקול שוב, כי בסוף תלמיד, בין 8 ל-12, אמור להיות במערכת החינוך ואני לא מאמין שהוא ירים טלפון. לכן אני אומר, גם לא צריך להוסיף משאבים, יכול להיות שתצמצמו שם את כוח האדם, תשאירו את זה פתוח, ותשימו כוח אדם נוסף בלילות. כנראה שהתלמיד שיושב מתחת לשמיכה והוא בוכה בלילה, זה הזמן שאולי הוא ירים טלפון וינסה למצוא פתרון. על משרד החינוך לשנות את הגישה לטיפול בבעיה. לפעמים דווקא כשהתלמיד פונה לעזרה או ליועצת בית הספר, לא רק שזה לא עוזר לו, לעיתים אף מעצים את הבעיה. אני לא גורם מקצועי, אבל הגורמים המקצועיים, שבו ותנסו לשנות את הגישה. שמענו שרשם התאבדויות היה צריך להתחיל בעבודתו בתחילת השנה. הוועדה קוראת להתחיל מידית ברישום. ואם אכן התחיל הרישום, נשמח לקבל את הנתונים ומה נעשה עד היום. בלי נתונים מדויקים, היקף הבעיה לא ידוע, לא לנו ולא למערכת החינוך. הפועל היוצא מכך, שגם הטיפול, אנחנו לא יודעים היכן להשקיע ובאיזה גודל משאבים צריך להשקיע. לכן, איסוף הנתונים הוא ראשון במעלה וצריך להתחיל אתו כמה שיותר מהר.

אני קורא להשוות את חובת הדיווח על חרמות כמו חובת הדיווח על אלימות והטרדה מינית במערכת החינוך. הנושא מבחינתי, אסור שיעבור על סדר היום. ילד שעבר חרם, יש לנו חובת דיווח עליו כמו ילד שעבר הטרדה מינית. אני רוצה לברך גם את שר החינוך, הצוות המקצועי, החברה למתנ"סים, ארגונים, מנהלי בתי ספר, צוות היועצים וצוות המורים. יש לנו מורים נפלאים במערכת החינוך, מכל המגזרים, תפקחו עיניים, אם אתם רואים שיש משהו שלא הולך כשורה, תדווחו. משרד החינוך ידאג לטפל, השלטון המקומי, נציגי הציבור, הדבר הזה לא ירד מסדר-היום. בקרוב מאוד אני אכנס ועדה, לקראת פתיחת שנת הלימודים, לראות איפה אנחנו עומדים. בעניין הקמפיין, מתי אתם מתכוונים להעלות אותו לאוויר ובאיזה היקפים? אני מקווה שבשנת הלימודים הזאת נפסיק לשמוע על ילדים ונוער שמתאבדים. כמובן שנאחל הצלחה למערכת החינוך בכללותה בשנת הלימודים הבאה תשפ"ד. אני שמח שמשרד החינוך עסק המון בנושא, אבל יש לנו עוד עבודה גדולה. משרד המשפטים, תודה על השולחן העגול וועדת המנכ"לים שהתכנסה. משרד הבריאות, תהיה לי שיחה עם השר גם בנושא הזה. גם שם צריך להוסיף תקצוב למערכת. תקצוב רב ניתן בסיפור הזה של בריאות הנפש, אבל לסיפור של חרמות, טיפול בתוך מערכת החינוך - - -

ותקציב לאובדנות.

כן, ותקציב לאובדנות, ברור. אנחנו נמצא יחד את הפתרון. אני רוצה לעודד את הורי הילדים והמשפחות. תודה רבה על העוצמות, זה לא פשוט להגיע לפה וזה פצע שנפתח פעם אחר פעם, וכל סיפור שעולה, הפצע נפתח עוד ועוד. שוב, תודה רבה, אנחנו מקווים שזאת תהיה הפעם האחרונה שנצטרך לפרסם או לדעת שילד במערכת החינוך בישראל, בפורמלי ובבלתי פורמלי, שם קץ לחייו. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:49.