פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



21
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
25/07/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 84
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, ז' באב התשפ"ג (25 ביולי 2023), שעה 12:00

ציונות, אנטישמיות וזכויות אזרח: בחינת השפעתה של הציונות בזהות היהודית-אמריקאית

חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר
גלעד קריב
אלעזר שטרן

עמית אפרתי - מנהל אגף בכיר מאבק באנטישמיות וחוסן, משרד התפוצות

שולי דוידוביץ' - ראש חטיבה, משרד החוץ

קארין אליהו פרי - סגנית מנהל מחלקת קונסוליות, משרד החוץ

פביו האובן - רכז זכאות, הסוכנות היהודית

יגאל פלמור - מנהל היחידה לקשרים בינלאומיים, הסוכנות היהודית

נריה מאיר - ראש המחלקה לתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית

רחלי ברץ-ריקס - ראש המחלקה למאבק באנטישמיות וחוסן קהילתי, ההסתדרות הציונית העולמית

ליאור אלימלך - מנהל המחלקה למאבק באנטישמיות וחוסן קהילתי, ההסתדרות הציונית העולמית

מאירה לרנר - ראש לשכה מחלקת תפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית

וויליאם דארוף - מנכ"ל ועידת הנשיאים

Alyza D. Lewin - President of the Louis D. Brandeis Center for Human Rights Under Law

Kenneth L. Marcus - Founder and Chairman of the Louis D. Brandeis Center for Human Rights Under Law

Mark B. Rotenberg - Vice President of University Initiatives and Legal Affairs, Hillel International

בקי כספי - מנכ"לית הפדרציות היהודיות (JFNA) בישראל

סטפני שטראוס - מנכ"לית ישיבה יוניברסיטי בישראל

הדסה שוורץ - חברת הנהלה, נלחמים באנטישמיות ברשת (FOA)

ג'ורדנה קטלר - דירקטורית מדיניות ציבורית ישראל ותפוצות, "מטא"

Herbert Block - American Zionist Movement Executive Director

אמנון שפלר - סא"ל, סטודנט באוניברסיטת הרווארד

אופק פרייס - סטודנטית לסוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטת SUNY New Paltz, ניו יורק

שלומית אבינח

רעות חביב, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות



ציונות, אנטישמיות וזכויות אזרח: בחינת השפעתה של הציונות בזהות היהודית-אמריקאית

בוקר טוב לכולם, אני פותח את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. היום ה-25 ביולי 2023, ז' באב תשפ"ג. הנושא הוא ציונות, אנטישמיות וזכויות אזרח: בחינת השפעתה של הציונות בזהות היהודית-אמריקאית.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

בוקר טוב לכולם, תודה לכל האורחים שלנו שבאו לכאן מכל עבר. זה יהיה דיון שבו נעבור מאנגלית לעברית מפעם לפעם. אני אגיד כמה מילים באנגלית בהתחלה ואז הדיון יבוצע בעברית או אנגלית, כתלות במי שמדבר. אז מי שרוצה יש תרגום לעברית או לאנגלית. אני מתכבד לפתוח את הוועדה לעלייה, קליטה ותפוצות. דבר ראשון, הישיבה הזאת היא על בחינה של החלק האינטגרלי של ציונות בזהות היהודית-אמריקאית. זה דיון שרצינו לערוך כבר זמן מה. הרעיון של הדיון הזה נולד בזמן ישיבה מיוחדת של וועדת הכנסת לעלייה, קליטה ותפוצות, המציינת את יום השואה הבינלאומי, את "יד ושם". מנכ"ל ועידת הנשיאים, מר וויליאם דארוף השתתף בדיון הזה, ותודה על כך. וכמובן, תודה על זה שבאת לכאן לדיון החשוב הזה והצטרפת אלינו היום. האורחים הנכבדים שלנו מארצות הברית עשו מאמצים מיוחדים כדי לנכוח בפגישה הזאת פיזית ולהשתתף בדיון החשוב הזה. תודה. תודה לכם שבאתם, ותודה לכל האנשים שגם הצטרפו אלינו בזום. זו פגישה מאוד חשובה כי היא סוף-סוף מתרחשת אחרי הרבה עיכובים שהיו לנו, בגלל כל מיני עניינים שהכנסת הזאת הייתה צריכה לעשות, לצערי.

אני חייב לומר כמה מילים על השבוע הזה אולי. זה שבוע מאוד סוער פה בישראל. עבור מדינת ישראל, עבור הפוליטיקאים הישראליים וגם עבור הציבור הישראלי. יש הרבה רעש בחוץ. לפעמים הרעש מבחוץ הוא הרבה יותר רועש מאשר הרעש שכאן, אבל יש לנו קול מאוד חזק שצועק היום ברחובות, מדבר ומתווכח על הדמוקרטיה הישראלית. לצערי הרב, היה לנו יום לא טוב לדמוקרטיה הישראלית אתמול, ואנחנו ממשיכים לריב ולהתווכח ולא לוותר על הדמוקרטיה שלנו כאן. ויש לנו אזרחים נפלאים שעושים דברים נפלאים ברחובות ישראל כבר מעל חצי שנה כבר. זה, אני חושב, אני לא יודע אם יש עוד דוגמא כזאת לציבור כזה חזק. צפויים להיות לנו זמנים קשים כאן בישראל, אבל אני מנסה להיות אופטימי. אני חושב שאחרי שנחווה זמנים קשים ועוד זמנים רעים, ויהיו לנו ימים רעים בחודשים הקרובים, אני חושב שבסופו של דבר אולי זאת הזדמנות לישראל, ולמען זה אני נלחם, שתהיה לנו חוקה ואולי נוכל להתמודד עם הבעיות, עם חוסר ההסכמות שיש לנו בחברה הישראלית. שתהיה לנו חוקה בישראל שתגן על זכויות האזרח ותבדיל בין דת למדינה.

אני חושב שאחת הבעיות המרכזיות היא שאנחנו מנסים כל הזמן לשלוט אחד בשני, וזו הדרך הטובה ביותר, אני חושב, שהיא להפריד ביניהם. להפריד בין דת למדינה. הפוליטיקאים יעשו מה שהם צריכים לעשות בפוליטיקה, והאנשים הדתיים יעשו מה שהם רוצים ומה שהם מאמינים בדתם, מבלי לנסות לנהל את כל שאר החיים בישראל. אבל כמובן שיש לנו, בעקבות אותם דיונים יש לנו הרבה אתגרים פה בישראל. אנחנו דיברנו הרבה על חוק השבות ועלייה והרבה נושאים אחרים. אבל הדיון הזה הולך להיות על אנטישמיות. לצערי, אנחנו רואים שלמרות שבישראל יש לנו כמה אי-הסכמות, אנחנו רואים שהאנטישמיות מסביב לעולם היא עדיין משגשגת, וראינו כמה מספרים שהדאיגו אותנו מאוד. לפי משרד התפוצות, בעניין הלחימה באנטישמיות, יש 45% עלייה במקרי אלימות אנטישמיות ברחבי העולם. אלה מספרים מאוד רעים. ברבע הראשון של 2023 היו 22% עלייה במקרי אלימות אנטישמיות בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2022.

היה לי רעיון והתחלתי לדבר עליו, ואולי זה מה שאנחנו נרצה לדון פה, על הגדרה של ציונות כערך מוגן. זה משהו שאנחנו יודעים עליו שיש הרבה ערכים כאלה, בייחוד באוניברסיטאות, שהם מוגנים. כמו, נגד גזענות ודברים אחרין. בייחוד באוניברסיטאות. ולצערי, אני רואה את הדור הצעיר בארצות הברית אולי מתמודדים יותר ויותר עם העובדה שציונות היא לא ערך מוגן, ואומרים להם שאי אפשר לטפל בזה, וזה מרחיק הרבה אנשים צעירים. ואני חושב שזה אולי אחד הפתרונות שאנחנו צריכים לבדוק. ולכן, אני אשמח שאנחנו נעשה את הדיון הזה, ואולי יש לך את הרעיונות, כי אני לא יודע איך לעשות את זה בארצות הברית ספציפית, אבל אני אשמח כמובן לעזור ולראות מה אנחנו יכולים לעשות ככנסת ישראל, אולי גם לבקש מממשלת ישראל, על מנת לאפשר ליהודים בתפוצות להיות ציונים מבלי לפחד.

ואני אסיים עם נקודת המבט שלי, ואני חושב שזו נקודת המבט גם של רוב התנועות הציוניות – ישראל היא הביטוח של היהודים ברחבי העולם. ולכן, יש לנו אחריות אחד כלפי השני. שהתפוצות, היהודים שחיים בתפוצות עזרו למדינת ישראל בתחילתה, ועכשיו מדינת ישראל יכולה אפילו לעזור לפעמים לקהילות היהודיות בתפוצות. כי זה התפקיד שלנו, ואנחנו חייבים לעשות אותו. וכמובן, אנחנו פוליסת הביטוח, שאם משהו רע קורה ליהודים, לא משנה היכן, הם יכולים לבוא לישראל בקלות, ואנחנו נלקוט אותם וננסה לעזור להם לבנות את ביתם במדינה היהודית הדמוקרטית, ישראל, פה. אז תודה, וויליאם, שהצטרפת אלינו. בבקשה.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. תודה רבה, אדוני יושב הראש וחברי הוועדה של העלייה, הקליטה והתפוצות. חבריי, תודה רבה שסיפקתם לנו ולחברינו המנהיגים של הקהילות היהודיות-אמריקאיות את ההזדמנות לדון איך ציונות היא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית-אמריקאית. לפני שאעשה את זה, אני אמשיך את מה שאמרת, אדוני יושב הראש, על ההצבעה אתמול, רק כדי לציין שהיה לי את הכבוד הגדול לשמוע את הנשיא הרצוג נואם במושב משותף של הקונגרס שבוע שעבר, והוא אמר "זה לא סוד שבמהלך החודשים האחרונים האזרחים הישראליים היו מעורבים בוויכוחים כואבים ונפיצים. אנחנו דנים מחדש על האיזון בין הרשויות שלנו". הוא המשיך ואמר "וקיום הוויכוח האינטנסיבי שקורה בבית, אפילו ברגעים אלו, הוא מחווה ברורה לחוזקה של הדמוקרטיה הישראלית. אכן ההצבעה אתמול, כאן בכנסת הייתה להוטה וכואבת, העלתה שאלות ותהיות בישראל ובתפוצות. עלינו לזכור את הסכנות, במיוחד השבוע, את הסכנות שבחלוקה וחוסר האחדות של העם שלנו. ואנחנו קוראים למנהיגי ישראל לראות פשרה ואחדות. פוליטיקאים אחראיים חייבים להריע את המתח שהגיע לרמות גבוהות ומסוכנות. לאור זאת, ועידת הנשיאים וחברי הארגונים תמיד יצודדו ויתמכו במערכת היחסים הדו-צדדית בין ארצות הברית וישראל, שחיונית לביטחון ולשלום שתי האומות. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. שתי המדינות לחלוטין מרוויחות מהשותפות האסטרטגית והחברות שנוצרה, וימשיכו לעשות זאת בעקבות הקשרים הבסיסיים שלנו והאינטרס המשותף".

ואני, לפרוטוקול רוצה לציין את זה כדי שזה יהיה בהקשר הנכון, של מי שאנחנו כיהודים-אמריקאים, והאינטראקציות והיחסים לממשלה שלכם. נעבור לנושא היום, בליבתו, ציונות היא תנועת שחרור לאומית של העם היהודי. היא מדגישה שליהודים, כמו כל עם אחר, יש זכויות לריבונות עצמאית במדינת אבותינו, אחרי התמודדות של 1,900 שנים של אלימות ודיכוי באירופה ובמזרח התיכון. מהיום שבו הציונים האמריקאים ושופט בית המשפט העליון לואי ברנדייס, בתחילת המאה העשרים, הרעיון הדהד עם יהודים אמריקאים, אפילו כשאנחנו ממשיכים להנות משגשוג, ייחודי היסטורית, של עצמאות יחסית בארצות הברית. בזמן שהקהילה היהודית אסירת תודה על ההזדמנויות והחופש שנוסדו על ידי המדינה שלנו, אנחנו משמרים בו-זמנית חיבור לארץ ישראל, המורשת שלנו והאחווה שלנו מעבר. אנחנו גם רואים בקיום של ישראל כתורם מהותי לביטחון ושלום הקהילה שלנו, בעולם מודרני שבו עדיין קיימת אנטישמיות.

ציונות חוקתית היא עמוד תווך לחיים יהודים באמריקה. מוסדות יהודים התחילו לתמוך בישראל עוד לפני שקמה כמדינה, בין אם זה באיסוף כסף בקופסאות כחולות לקרן קיימת ישראל, השתתפות בטיולי תגלית, או מחאות עבור שחרור ויציאה לעצמאות של יהודים סובייטים מ"אנטי-ציונות" ו"מדיניות שמונעת את ההגירה שלהם". יהודים אמריקאים מחזיקים כבר זמן רב בקשר חזק עם הארץ ואנשי ישראל. המחויבות של הקהילה שלנו לציונות היא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית שלנו, והיא נהייתה היבט של השנאה שמכוונת אלינו. כאשר הקונפליקט על רצועת עזה יצא ב-2021, יהודים אמריקאים הותקפו ברחובות ובמסעדות בעקבות ההנחה שיש לנו קשר עם ישראל. באותה שנה, הליגה נגד השמצה רשמה 345 תקריות הכוללות הפניות לישראל או לציונות – כמעט כפול מהמספר שנרשם בשנה הקודמת. מקמפוסים באוניברסיטת קליפורניה, בית הספר למשפטים של ברקלי, לאוניברסיטה העירונית של ניו יורק, ועוד יותר מידי בין לבין, צעירים יהודים חווים יותר ויותר סביבה שבה אנטישמית ואנטי-ציונות מנורמלת, גם ברשת וגם בכיתות, במידה רבה יותר מאבותיהם.

בתגובה לגל המציף וחסר התקדים של אנטישמיות בארצות הברית, משרד הנשיא פרסם את האסטרטגיה הלאומית הראשונה למאבק באנטישמיות. הדו"ח מדגיש חלק מהותי מהחיים היהודיים המודרניים וזהותם, שיש קשר פנימי בין העם היהודי למדינת ישראל. על ידי ציון וחגיגת "הקשר העמוק, ההיסטורי, הדתי, התרבותי ועוד קשרים שיש להרבה יהודים אמריקאים ולאמריקאים אחרים עם ישראל", זה מחזק את העובדה שציונות היא מהותית לזהות שלנו כיהודים אמריקאים. המאבק נגד אנטישמיות דורש את ההבנה הזאת, שהטבע רב הפנים של הזהות היהודית, יהודים-אמריקאים מוגדרים, לא רק מוגדרים על ידי גזע, אתניות, אזרחות או אמונה דתית – יהודים-אמריקאים מרגישים חיבור עמוק למורשת שלהם, תחושת אחווה ומערכת יחסים עם ארץ אבותיהם. ציונות משלבת את האלמנטים האלה, משמשת כביטוי לערכים אמריקאים ויהודיים מוטמעים. בדיוק כמו שברנדייס פסק לפני יותר ממאה שנים, האידיאלים היהודיים הגבוהים ביותר הם למעשה אמריקאים, וכדי להיות אמריקאים טובים עלינו להיות יהודים טובים יותר. וכדי להיות יהודים טובים יותר, עלינו להיות ציונים. לרוב מוחלט של יהודים-אמריקאים, ציונות שוכנת בלב של מה זה אומר להיות יהודי ואמריקאי.

התוכנית של ביידן מראה בבירור שיהודים מסומנים כמטרות "עבור השקפתם האמיתית או הנתפסת לגבי מדינת ישראל, בייחוד בקמפוסי קולג'". הם מזהים את התלמידים היהודים ומספקים סטטיסטיקות שמגבות את האנקדוטות הרבות שכולנו שמענו במהלך השנים. כמונו, משרד הנשיא מודאג מאוד מכך שיהודים מקבלים יחס לא הוגן, נשפטים, ומשלמים מחיר חברתי גבוה בגלל הקשר שלהם למדינה היהודית. התוכנית היהודית קובעת בחיבה "כשיהודים מסומנים בגלל אמונתם או זהותם, כשישראל מסומנת בגלל שנאה אנטי-יהודית, זה אנטישמיות, וזה בלתי מתקבל". התוכנית גם מאמצת את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות, שבבירור יוצרת צורות של רטוריקה אנטישמית עם אנטישמיות. אלה מילים חזקות שמגובות על ידי הממשלה האמריקאית, ואנחנו מקווים שתהיה לנו את ההשפעה ההכרחית על מנת לגרום לסטודנטים יהודים להרגיש בטוחים בזהותם המוחלטת בקולג'ים ובקמפוסים.

עמיתיי כאן ייכנסו לעומקן של כמה בעיות שהקהילה שלנו נתקלת בהן, בעיקר על המצב של יהודים בקמפוסים. קנת' מקרוס, המייסד והיו"ר של מרכז לזכויות אדם תחת החוק על שם לואי ד. ברנדייס, ידבר על איך הזהות היהודית וציונות משתלבות בעבודה המשפטית בארצות הברית. מארק רוטנברג, סגן הנשיא ליוזמות אוניברסיטאיות ועניינים משפטיים ב"הלל", ידגים איך היוזמות יתממשו בקמפוסים. אופק פרייס ואמנון שפלר, שני סטודנטים יהודיים ישראלים בקמפוסים אמריקאים ישתפו ממקור ראשון איך הם סומנו ונתקלו בתקיפות אנטישמיות. ועליזה לוין, הנשיאה מרכז לזכויות אדם תחת החוק על שם לואי ד. ברנדייס תיתן סקירה מקיפה על הנושא החשוב הזה. שאני רואה כאן מנהיגים נוספים של חברות אחריות ובזום, כולל עמיתי מהתנועה הציונית האמריקאית, הרברט בלוק. אדוני יושב הראש, חברי הוועדה, אני מזמין אתכם לבוא ולהצטרף אלינו לארצות הברית על מנת לחוות חיים יהודים-אמריקאים. סוג כזה של חילופים יתרום לשתי הקהילות שלנו, כשמנהיגים ישראלים ואמריקאים יוכלו להבין טוב יותר את הבעיות שבהן כל קהילה נתקלת.

אני מצפה להמשיך הדיאלוג הפורה הזה ובעבודה ביחד לטובת היהודים בכל מקום. תודה רבה שוב, על ההזדמנות הזאת.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. תודה רבה לך, תודה על הדברים. ואנחנו נתחיל את הדיון עכשיו. יש לנו מספר דוברים. אני אשמח לשאול את קנת' לורנס מרקוס הנכבד, סגן, אני לא יודע איך להגיד את התואר באנגלית לחלוטין, אז תסלח לי, אני אגיד את זה בעברית לפרוטוקול ואז אתה תגיד את זה באנגלית.

(עובר לדבר בעברית)

סגן מזכיר החינוך של ארצות הברית לשעבר, מייסד ויו"ר מרכז לואי ד. ברנדייס לזכויות אדם. (חוזר לדבר באנגלית) בבקשה.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. אדוני יושב הראש וחברי הוועדה, מר דארוף, עמיתים, חברים, לקוחות אמיצים, אני קנת' ל. מרקוס, יושב ראש המרכז לזכויות אדם תחת החוק על שם לואי ד. ברנדייס. אני מתנצל על התואר הארוך.

אני מרוגש מאוד מתשומת הלב שלכם לנושא הזה היום, בזמן של קושי גדול במדינה הזאת. שום דבר לא יכול להיות יותר סימבולי להחברות שלנו שברגע זה, עם כל מה שקורה כרגע כאן, סדר היום הראשון צריך להיות הדאגה לגבי התפוצות. עבורי, זה מסמל שבזמן בארצות הברית, כמו גם בישראל, אולי יש לנו דעות שונות, אנחנו כולנו עם אחד. ואני חושב שזה נושא עקרוני וחשוב שאני אשמח לדון עליו. במהלך נשיאותו של ג'ורג' וו. בוש, 19 שנים קודם לכן, הייתי מוטרד לראות שבזמן שלי יש את הסמכות לתמוך בזכויות אזרח של סטודנטים בקולג'ים ואוניברסיטאות על בסיס גזע, צבע וזהות לאומית, מוגבלות על סמך מין בחברות בארגוני נוער פטריוטי, סטודנטים יהודים בדרך כלל נשללו הגנה בהתבסס על השמטת דתם מהסטטוס שלנו. ומסיבה זאת זה היה הכרחי לבסס גישה חדשה, לפעמים מתייחסים אליה כאל מדיניות שוק או דוקטרינה, לפיה חברים של קבוצות דתיות אתניות, שנקראו אנשי A, הייתה אותה רמה של הגנה של חברים של קבוצות אתניות שלא היו להם תכונות דתיות.

זה היה חשוב לבסס את זה שהאנשים היהודים הם אנשים ולא רק חברים בקבוצה בעלת דת משותפת, על מנת לוודא שסטודנטים יהודים יקבלו את אותן זכויות אדם מגנות כמו אחרים. זה התבסס ב-2004. הייתי עצוב, אבל, אחרי הרבה שנים כשחזרתי לאותו תפקיד במהלך נשיאותו של דונלד טראמפ, שעדיין היו בעיות. כי בנסיבות רבות, האנטישמיות שראינו בקמפוסים בקולג' לקחה את הגברים של אנטי-ציונות. ידענו מה זה, זו הייתה שנאה אנטי-יהודית, אבל זה היה נראה כמו משהו אחר, כמו משהו פוליטי. וזה היה חשוב להראות שתחת נסיבות ספציפיות, מה שנראה פוליטי, היה למעשה התקפה על אנשי A. לא רק אי-הסכמה פוליטית או אי-הסכמה דתית, אלא סוג של הטיה שצריכה להיות מוכללת עם אותן זכויות אדם שמגנות על חברי קבוצות מיעוט של גזע או אתניות. באופן לא רשמי התחלתי להשתמש במה שנקרא IHRA כדי לעבוד על ההגדרה של אנטישמיות, ואז רשמית, הנשיא דונלד טראמפ ביסס את השימוש בהגדרה הזאת במלחמה בפועל נגד אנטישמיות.

זו הייתה התקדמות חשובה אך זה לא מספיק. היינו מרוצים מכך שממש לאחרונה שכמו שמר דארוף ציין, יש אסטרטגיה לאומית נגד אנטישמיות שהונפקה הנשיא ג'ו ביידן. והיא כן, כמו שהוא ציין, שההגדרה של IHRA כן אומצה. באותו זמן, אבל, זה גם מקבל ומכיר את ההגדרה של NEXUS, שהיא הגדרה פחות מגנה – אתגר עבורנו. לפני 12 שנים, בתחילת ההיסטוריה של המרכז של שם לואי ד. ברנדייס, מצאנו שבנסיבות רבות דוברים אנטי-ציוניים קיצוניים יצרו סביבה רעילה עבור סטודנטים יהודים על ידי הסתה נגדם. מה שמצאנו היום הוא שונה וגרוע יותר. זה לא רק בצורה לא ישירה, זיהום הסביבה, יש עכשיו החרמה ספציפית והטרדה של יהודים סטודנטים יחידניים. מאמצים מברקלי לניו-פולס, מוורמונט לדרום קליפורניה, לא לכלול סטודנטים יהודיים מתפקידי סטודנטים, ממועדוני ספרים, מקבוצות תמיכה לנפגעי תקיפה מינית, ועוד-ועוד. במילים אחרות, לא רק מילים רעות, אלא גם התנהגות, שתוקפת, שוללת ומחרימה סטודנטים יהודיים על בסיס אותו חלק מזהותם כיהודים אשר מחויב למדינת ישראל.

באוניברסיטת קליפורניה, בברקלי, 9 קבוצות סטודנטים, ועכשיו משהו כמו 22 קבוצות שינו את הסעיפים בחוקות שלהם לכלול חוקי עזר שמציינים שכל אחד שהוא ציוני או תומך במדינת ישראל אינו רשאי לדבר עם הארגונים האלה בכל נושא. זה לא רק מכוון לתפקידים פוליטיים קיצוניים – כל אחד שתומך במדינת ישראל ומאמין שיש לה את הזכות להתקיים, הוא מוחרם. אנחנו חייבים להבין שזה לא פסיקה נגד אנשים עם השקפה פוליטית ספציפית, זו פסיקה נגד יהודים. ישנם, אני אטען, 3 דברים - - -

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

איפה? סליחה.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

זה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בית הספר למשפטים. למרות, כשזה אומץ באוגוסט שנה שעברה, זה היה בית הספר למשפטים היחיד שאנחנו יודעים עליו שזה מתרחש בו, אבל עכשיו המחאות האנטי-ציוניות משוויצות שהן מתחילות לפזר את זה לבתי ספר למשפטים אחרים ברחבי ארצות הברית. וזה לא יהיה מפתיע לראות התרחבות משמעותית במוסדות אחרים. יש שלושה דברים, אני חושב, שאנחנו צריכים להבין. דבר ראשון, חוק נגד ציונות זה חוק נגד יהודים. כשהם אומרים לא ציוניים הם לא מדברים על השקפה פוליטית, הם למעשה אומרים לא ליהודים, באותו אופן שחוק שפוסק נגד אנשים שתומכים בוותיקן למעשה פוסק נגד קתוליים. יש אולי כמה קתוליים שהם קריטיים לגבי האפיפיור, אולי יש גם כמה לא קתוליים שתומכים באפיפיור. אבל כשאומרים שאף תומך בוותיקן יכול לדבר, אתה למעשה אומר לא קתוליים. אנחנו צריכים להבין ולציין בבהירות שחוק נגד ציוניים הוא חוק נגד יהודיים, וצריך להתייחס אליו באותה רצינות.

דבר שני, אנחנו צריכים לבסס את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות כגישה המשפטית והמדינית היחידה להגדרת אנטישמיות למטרות רשמיות, מאשר לצוות אותה להגדרות אחרות שיהיו יותר מקלות ואשר מספקות יוצאי דופן שמאפשרים לאנטישמיים לחדור אפילו לתיאור של אנטישמיות. דבר שלישי, אנחנו צריכים שזה יהיה מובן, מוכר ומזוהה בצורה רחבה, שציונות היא אינטגרלית לזהות היהודית של הרבה יהודים בתפוצות. זאת אומרת, כשאתה מחרים מישהו על סמך הדעות הציוניות שלו, אתה מחרים אותו על בסיס מי שהם כיהודים-אמריקאים. זה לא צודק ומנומס, זה לא רק "לא פוליטיקלי-קורקט", זו צורה של שנאה או הטיה, שחוק זכויות האזרח צריכים להכיר באותו אופן כמו כל צורה אחרת של אפליה.

אני לא אגיד שציונות צריכה להיות מוכרת כקטגוריה מוגנת, אלא שיהודים הם חברים בקבוצה מוגנת וציונות היא אינטגרלית לזהות היהודית. זה הצירוף הזה שתחתיו בתי משפט וקובעי מדיניות בארצות הברית ובמקומות אחרים יכולים להבין שזה לא שאיפת יתר או מאמץ לקחת תפקידים בוויכוחים פוליטיים, אלא חוק ומדיניות בסיסית של אנטי-אפליה. תודה, אדוני יושב הראש.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. תודה רבה. בבקשה, מר מארק רוטנברג, בבקשה, סגן הנשיא של "הלל".

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה, אדוני יושב הראש. בוקר טוב לכולם. תודה על ההזדמנות הזאת לדבר איתכם על הנושא החשוב הזה. כפי שאתם יודעים, אני סגן הנשיא ליוזמות אוניברסיטאות ועניינים משפטיים ב"הלל", שזה ארגון שפועל במעל 800 קמפוסים ברחבי העולם. ובהתאם לזה, יש לנו מודעות על המצב של סטודנטים יהודיים במעל 800 הקמפוסים האלה ברחבי העולם, בעיקר בצפון אמריקה. אדוני יושב הראש, לפי האמירה המפורסמת של צ'רלס דיקנס בהקשר אחר לחלוטין – "it was the best of times and it was the worst of times". בקמפוסים בארצות הברית היום זה חשוב להכיר שנוכחות דיכוטומית של הזדמנות מעולה עבור סטודנטים יהודים ושפל גדול, פחד, ובמקרים רבים איומים והוצאה מן הכלל. במה אני מתכוון בזה? ובכן, סטודנטים יהודיים בקמפוסים היום, בארצות הברית ובקנדה, הם באופן מוחץ משתתפים במלואם בהזדמנויות החינוך האקדמאי שארצות הברית מציעה. שזו האומה המובילה בעולם במונחי החינוך האקדמאי שלה, מחקר ויכולות לימוד.

יותר מ-80% מהיהודים-האמריקאים הולכים לקמפוס, הולכים אוניברסיטה. זה אחוז גדול יותר מהשתתפות באותם טקסים של ימים נוראיים – צום תשעה באב, סדר פסח וכדומה. מחלקות לימודי יהדות משגשגות ברחבי צפון אמריקה. כשאני הלכתי לקולג', שזה היה כשדינוזאורים התהלכו על פני כדור הארץ, היו אולי בודדות של מחלקות מובילות ללימודי יהדות באמריקה הצפונית. עכשיו יש יותר משישים. שישים. יהודים מיוצגים לגמרי בהנהגה של מוסדות אקדמאיים אמריקאיים. הנשיאים של הרווארד, ייל, פרינסטון, נורת'ווסטרן, אוניברסיטה של קליפורניה, האוניברסיטה של טקסס, האוניברסיטה של מיאמי, אמרי, ג'ונס הופקינס וכולי-וכולי. הם כולם או בעבר הקרוב או עכשיו כשאנחנו יושבים כאן היום חלק מהעם היהודי. הנוכחות בסגל אקדמי במחלקות מובילות ברחבי ארצות הברית, הן גם מאוכלסות בכבדות באינדיבידואלים יהודיים.

ושלא יישכח, הנשיאים של "הלל" ו"חב"ד" על מאות ומאות של קמפוסים הוא חסר תקדים בהיסטוריה של חינוך אקדמאי באמריקה. אז עבור הרבה סטודנטים הודיים שרוצים לנצל את ההזדמנויות של חינוך אקדמאי באמריקה, זה באמת הזמן טוב ביותר. זה יותר טוב ממה שהיה ב-1950, זה בהחלט יותר טוב ממה שהיה ב-1923, כש"הלל" נוסד לפני 100 שנה, השנה. אבל, וזה מה שמר מרקוס תיאר, מה שהסטודנטים שאחריי יתארו, מה שעליזה לוין תיכנס אליו – יש עלייה חמורה במספר התקיפות של סטודנטים יהודיים, ואנטישמיות עוברת בעקביות מלהיות מקרה נדיר ללהיות אנדמית במספר מתחמים עם יהודים בקמפוסים ברחבי אמריקה הצפונית. וזה גם מהשמאל וגם מהימין. עבור סטודנטים יהודיים, שמשתתפים המאות אלפים ברחבי העולם בחיים יהודיים, אנטישמיות מהימין היא לרוב מובנת טוב יותר. אתה בחור או בחורה בני 18 או 20, סטודנט לאומנויות או הנדסה, אתה יכול להעריך אנטישמיות מהימין כאיזשהו סוג של ביטוי פוליטי מוזר, משוגע או לא לגיטימי, על ידי אנשים שהולכים אחורה בזמן לתקופה של גזענות, לאומיות לבנה, פרו-נאציות ופשיזם, שהסטודנטים האלה באופן אינטואיטיבי מעריכים שהוא בלתי לגיטימי לחלוטין ואינו חלק מתרבות הקמפוס שלהם.

מהצד השני, כשאתה מוצא אנטישמיות שלא מייצגת לאומיות לבנה או פשיזם או צלב קרס בחדר רחצה, אלא אנטישמיות שמחפשת למחוק חלק מהמודעות העצמית של סטודנטים יהודים - זה סוג האנטישמיות שמגיע יותר ויותר מהשמאל, וזה יותר ויותר בעייתי עבור הסטודנטים שלנו להבין, כן? רוב הסטודנטים שלנו מבינים שאישה שהיא לאומנית גזענית שאומרת "יהודים לא יחליפו אותנו" בצעדה בשארלוטסוויל, ווירג'יניה, היא משוגעת ולא מייצגת את מיטב אמריקה. אבל כשהמרצה שלה מדבר על הטיהור האתני ורצח העם של ישראל וציונים, זה מאוד מבלבל עבור אותה אישה. בין אם שהיא חושבת על עצמה כציונית או לא. וזה מה ש"הלל" מתמודדים איתו כאן. ומה שאנחנו צריכים במונחים של אבולוציה של האנטישמיות המוחקת הזאת, איפה שחלק של סטודנטים יהודים בעלי הבנה עצמית נמחקים בידי אנשים שטוענים שהם אוהבים את היהודים, הם שמחים שיש להם יהודים בארגונים. כמו שמר מרקוס אמר, אותם ארגוני סטודנטים בברקלי באוניברסיטת קליפורניה בבית הספר למשפטים בברקלי, שאומרים "אנחנו לא רוצים שיהיו ציונים בארגון שלנו שידברו, בכל נושא דרך אגב. זה לא שאנחנו לא רוצים שהם ידברו על ישראל, הם לא יכולים לדבר על אלימות מינית או על זכויות הצבעה", כן? אותם אנשים יגידו "אנחנו אוהבים את החברים היהודים שלנו, יש לי מלא חברים יהודים", חלקם אפילו יהודים עצמם במונחי הרקע שלהם. מה שהם אומרים זה "אנחנו נמחק את החלק הנכבד מתוך הזהות היהודית שקשור לציונות", כן?

וזאת הבעיה שאנחנו מתמודדים איתה בנרטיב חדש ודומיננטי, שקושר ביחד, אפילו רותך יחד כמו שתי יחידות של מתכת, את הרעיונות של צדק גזעני בארצות הברית. הרעיונות שאנחנו צריכים להתעלות על המורשת האמריקאית שלנו של גזענות, שיעבוד האנשים השחורים וכדומה, ולרתך את זה יחד עם טענה שציונות צריכה להילחם באותו זמן ובאותו אופן. רק כדי לתת לכם כמה דוגמאות, שוב, על המשפט של דיקנס – "best of the times, worst of times" – אנחנו ראינו ירידה דרמטית בקמפיינים של BDS. הקמפיינים שלמעשה מחרימים את ישראל, מחרימים "סברה חומוס" מהמזנונים, מוקיעים חברות טרקטור וכולי. משיא של 37 קמפיינים כאלה ב-2019 לרק 5 ב-2022. אז ראינו ירידה דרמטית, והסיבה לכך, אדוני יושב הראש, היא שהארגונים היהודים והסטודנטים היהודים והקהילה היהודית הכו את זה בחזרה בהצלחה. אף לא אוניברסיטה באמריקה באמת תמכה BDS כארגון. לא אחת. לא בית ספר לאומנות קטן, לא אוניברסיטה גדולה למחקר.

מהצד השני, בזמן שזה ירד מ-37 ל-5, יש דרמטית יותר מקרי אנטישמיות ויותר מקרי אנטי-ישראל בשנה שעברה, בשנה האקדמאית שעברה, מאי פעם שהתחלנו לעקוב אחרי הדברים האלה. אני אציין ש"הלל" ו-ADL (Anti-Defamation League) אפילו לא רשמו כקטגוריה נפרדת אנטישמיות בקמפוסים עד 2013. אנחנו עכשיו רושמים מעל 240 תקריות כל שנה. אז אלה, כפי שציינת, התקריות האלה שמכוונות על סטודנטים ציוניים, כן? סטודנטים שמזדהים עם ציונות עכשיו נהיים התופעה האנדמית והמאוד קשה להבין בקמפוסים האמריקאיים. ויש הרבה יותר שקורה מאשר רק הקמפיינים האלה בקרב ארגוני סטודנטים. יש עיוותים אקדמאיים על ידי אנשי סגל – רק השבוע התאחדות הארגונים האנתרופולוגיים האמריקאיים הצביעו ברוב מוחץ – 70% - לסמן את הציונות ואת ישראל כאומת אפרטהייד. והמאמצים הארגוניים האלה על ידי אנשי סגל בארצות הברית מובילים לעיוותים בתוכנית הלימודים בקמפוס לתלמידי התואר הראשון שלנו.

ויש לנו דוגמאות, מאוניברסיטת צפון קרוליינה, צ'אפל היל, שפרופסור שמלמד קורס על ישראל באופן פומבי השמיץ את ישראל עוד לפני שהקורס אפילו התחיל במדיה החברתית. וזה הוביל למחלוקת שלמה בקמפוס על חופש אקדמי והאם יש לתת לפרופסור הזה להמשיך ללמד וכדומה. אז מה הקהילה היהודית עושה לגבי זה? כפי שמר דארוף יודע היטב, כי הוא עבד בתחום הזה שנים רבות, הקהילה במשך הרבה זמן הייתה מאוד תגובתית, ולא מונעת. כן? אנחנו דרשנו הוקעה מנשיא אוניברסיטה כשמשהו רע קרה, היינו דורשים שדוברים, ח'אלד ועוד אנשים, שהם טרוריסטים מורשעים, כן? יורחקו מהקמפוס. ניסיתי להשתמש בלחץ של בוגרים ותורמים על האוניברסיטאות. כל אלה פעולות שלאחר מעשה, "אד-הוק", תגובתיות. מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו זה להיות יותר מקיפים ופרואקטיביים במה שאנחנו עושים. ואנחנו עושים את זה בשתי דרכים: אחת, "הלל" מעצימה סטודנטים יהודיים וסטודנטים ציוניים דרך הנהגות ישראליות, דרך "Israel Summit" (תנועה בינלאומית המוקדשת לשינוי השיח סביב ישראל בקמפוסים השונים). בחוף המערבי והחוף המזרחי יש לנו מספרים שאין כמוהם ואיכות של הזדמנויות של תוכניות ישראליות, שברוב הקמפוסים, לא כולם, אבל ברובם דווקא מגמדים את כמות התוכניות האנטי-ציוניות שהאויבים שלנו מצליחים להוציא.

וגם, הכי חשוב, יש לנו נחישות שהיא לא רק תלויה בסטודנטים לבד, בסטודנטים היהודים, הסטודנטים הציוניים, הסטודנטים הישראליים לבד, כדי להגן על עצמם ולמצוא דרך לחיות חיים יהודיים עשירים בקמפוס – ההנהלות של מוסדות להשכלה גבוהה של אמריקה חייבות להחזיק את האחריות הזאת. כמו שמר מרקוס אמר, הם צריכים להחזיק אותה מסיבות משפטיות, הם צריכים להחזיק אותה מסיבות תוכניתיות והם צריכים להחזיק אותה למען אותה לגיטימיות של הערכים הליברליים שלהם. כן? זה מה שאנחנו מנסים להשיג, ואנחנו עושים את זה דרך סט מקיף וכולל של תוכניות שכולל הערכה, חינוך, אימון והדרכה, ושכנוע נשיאי אוניברסיטאות. בפעם הראשונה בהיסטוריה של אמריקה "הלל" הביאה 40 נשיאי אוניברסיטאות לניו יורק באפריל 2022, זה אף פעם לא קרה פעם, ליום וחצי על מנת להתקדם בנושא אחד בלבד – אנטישמיות בקמפוס. ונשיא מועצת ההשכלה, ראש AGC, ו"הלל" שמו את זה על השולחן, שזה נושא שחייב לקבל התייחסות וטיפול עכשיו.

ואיך נראים מעשים קונקרטיים נראים? הם כוללים מדיניות אוניברסיטאיות חדשות עם המרכז על שם ברנדייס, שמקדם קהילות יותר מקבלות, חגים יהודיים ושבת, משגיחי כשרות, ועוד הגנות עבור זהות האנשים היהודיים בקמפוס. חוקים חדשים שמווסתים את התקדמות הקמפוס, ככה שראש עיר ירושלים מגיע לקמפוס וצעקו עליו, יש חוקים שיכולים לעבוד שיגנו על זכותו לדבר באוניברסיטה בארצות הברית. מדיניות של התעמרות ברשת שמבינה שרוב הסטודנטים שלנו כיום קיימים במלואם במרחב הדיגיטלי, כמו גם במרחב האמיתי. והמרחב הדיגיטלי הזה לעיתים מזוהם מאוד מאנטישמיות. ואוניברסיטאות צריכות לפתח חוקים ששולטים בזה, כשאדם באוניברסיטה מעורב בדברים האלה.

אז כל אלה כלים שאנחנו משתמשים בהם כדי באמת להתמודד עם העלייה חסרת התקדים הזאת באנטישמיות בקמפוסים ברחבי ארצות הברית. ואנחנו מצפים לעבודה צמודה עם חברים בממשלה הישראלית ובחברה האזרחית בהגנה על זכויות הסטודנטים היהודיים הללו. תודה.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. תודה רבה. יש לנו תלמידה בזום, אופק פרייס. שלום.

שלום, חברי כנסת ואורחים נכבדים, שלום ותודה שהזמנתם אותי לדבר היום ועל ההזדמנות לספר את הסיפור שלי. שמי אופק פרייס, נולדתי בקיבוץ נגבה, גדלתי בקריית אונו, ובכיתה ד' עברתי לגור בארצות הברית עם משפחתי. סיימתי תיכון בניו יורק, וכמו כל חבריי לתיכון התרגשתי מאוד לקראת הלימודים האוניברסיטאיים. לא חלמתי שהחוויה האקדמית שלי תהיה מוכתמת באנטישמיות, אנטי-ציונות והטרדות חוזרות ונשנות על בסיס הזהות הישראלית שלי. האירועים התחילו כבר בשבוע הראשון שלי באוניברסיטה – גרתי במעונות בינלאומיים בהם קישתה האוניברסיטה את המסדרון בדגלי כל מדינות המוצא של הסטודנטים הבינלאומיים, ובין היתר דגל ישראל. שלושה סטודנטים ראו את דגל ישראל בחלון ופרצו לבניין מתוך שנאה לישראל וגזרו את הדגל תוך שהם צועקים "היהודים הם עם של רוצחים שחי במדינה של הורגים". מנהלת המעונות הציעה לי לבחור דגל חלופי של מדינה אחרת. לדבריה לא היו דגלי ישראל נוספים במלאי. התעקשתי על דגל מדינתי, אבל עד היום שעזבתי את האוניברסיטה הזאת דגל ישראל לא הוחזר.

בעקבות הטראומה שחוויתי בשנה הראשונה שלי בקולג' עברתי לאוניברסיטה אשר ממוקמת קרוב יותר לביתי. בקמפוס החדש שעברתי אליו הצטרפתי למועדון שורדי תקיפות מיניות שסטודנטית יהודייה-אמריקאית הקימה. הקבוצה בחרה בי לייצג אותם בכינוס הסטודנטים בנובמבר. מספר שבועות הכינוס, הסטודנטית היהודייה שהקימה את המועדון שיתפה בעמוד האינסטגרם הפרטי שלה "פוסט" של - - - שהסביר "יהודים הם קבוצה אתנית שבאה מישראל. זה מוכח על ידי עדות ארכיאולוגית, גנטית והיסטורית". זמן קצר לאחר מכן היא סולקה מקבוצת התמיכה שהיא בעצמה הקימה. מיד כששמעתי על זה פרסמתי גם אני את אותו "פוסט" באינסטגרם הפרטי שלי. התגובה הייתה מיידית – הפסקתי לקבל הזמנות למפגשים וסולקתי מהמסמכים המשותפים של הקבוצה. פניתי אליהם והסברתי שאני לא מרגישה בטוחה בתור שורדת אחרי שסטודנטית יהודייה סולקה. תשובתם – "מי שלא מתנער מהמדינה היהודית לא יכול להילחם באלימות מינית היות וציונות היא כיבוש ומהווה עליונות לבנה". במקום לשוחח איתי ישירות, הם הכריזו בעמוד האינסטגרם של הקבוצה שהם לא תומכים בשתי השורדות שפרסמו תמיכה בישראל. הכוונה היא אלינו.

בהמשך הם העלו לרשתות החברתיות מסמכים של השמצות, לדוגמא שבגלל המנדט הבריטי ישראלים חושבים שמותר להם לעשות רצח עם לערבים, ועוד פרסומי נאצה. באינטרנט החלו להופיע הודעות השמצה אנונימיות נגדנו שכינו אותנו רוצחות עם ואפילו עודדו את כולם למצוא את הסטודנטית היהודייה ולירוק עליה. הימים ההם היו כל כך מפחידים שגרמו לי ולסטודנטית השנייה להתחבא. לא הלכנו ללימודים במשך כל הסמסטר. אני פחדתי שמישהו יזהה או יראה שאני הישראלית מהסיפור ויתקוף אותי, ולכן לא יצאתי מהחדר. תחושת הפחד אפילו גרמה לסטודנטית האמריקאית לעזוב את הקמפוס באמצעה הסמסטר ולחזור לבית ההורים שלה. ושוב, גם הנהלת האוניברסיטה הזו סירבה להעניש את האנטישמיים בקבוצת התמיכה וסירבה לחפש את מי ששלח את ההודעות האנונימיות. בית הספר תירץ את ההימנעות מפעולה בכך שמדובר בחופש הביטוי וזכותם של האנשים להביע את דעתם. חיפשנו מישהו שיעזור לנו להרגיש בטוחות בקמפוס, ודרך הארגונים שעזרו לנו, לדוגמא "Jewish On Campus", נחשפתי לכמות הסטודנטים היהודיים ברחבי ארצות הברית שעוברים תקיפה על רקע היהדות שלהם או הקשר שלהם למדינת ישראל.

זה קורה לסטודנטים יהודיים בלי קשר למידת הדתיות, בלי חשיבות לדעות הפוליטיות. אפילו הסטודנטים שאין להם קשר אישי לציונות או לארץ ישראל חווים הטרדות על בסיס שנאה לישראל – מספיק שאתה יהודי. אף אחד לא עצר לשאול אותי מה דעותיי הפוליטיות ומה מידת הסכמתי עם המדיניות הישראלית כשקראו לי רוצחת. אנחנו, הסטודנטים היהודיים בארצות הברית מהווים את קבוצת ההשתייכות היחידה בקמפוסים שלא זוכה להגנה מפני ההתקפות. הממסד מסרב להודות בהיקף וחומרת התקיפות על רקע שנאה ליהודים בקמפוסים. אנחנו עוברים חוויות טראומתיות בזמן שכל מה שאנחנו מבקשים הוא ללמוד. וזה באמת משנה את החיים שלנו.

בנימה מעט יותר אישית, התקרית בקולג' השני אחרי שהחלטתי לעבור לקמפוס החדש ולהתחיל חיים חדשים הכתימה את החוויה האקדמית שלי בצבעים מאוד שליליים. במקום ללמוד ולהנות מהכיתות שלי אני התחבאתי וסבלתי, מפחדת ומדוכאת. בעקבות ההתנסות השלילית הזאת איבדתי את היכולת להצטרף לקבוצת תמיכה כל שתהיה בלי פחד שמישהו בקבוצה יסמן אותי כמטרה.

ההשלכות של האנטישמיות ושנאה רודפות אותנו מקמפוס לקמפוס. זה קורה בקבוצות תמיכה, זה קורה בכיתות, גם במעונות, גם בשירותים, גם על הדלתות שלנו, גם במסדרון וגם בקפיטריה. זה קורה בכל המקומות שאנחנו הולכים אליהם בבית הספר וזה רודף אחרינו ממקום למקום, וצריך לשים לזה סוף. תודה רבה שהקשבתם לסיפור שלי ויום טוב.

תודה רבה אופק. האמת שזה סיפור מדהים על חוויה של סטודנטית בארצות הברית והמשמעות של החיבור לישראל. אמנון שפלר.

שלום רב. שמי אמנון שפלר, למדתי בשנה האחרונה בהרווארד, תואר שני במינהל ציבורי. אני סגן אלוף שכעת בחופשה לקראת פרישה מצה"ל, לאחר שלאורך כל שירותי על F16 , הייתי סגן מפקד טייסת ב', שירתי גם כעוזרו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, הייתי אחראי בחטיבה האסטרטגית על התחום הבינלאומי והייתי גם דובר צה"ל הבינלאומי. אירוע אנטישמי, שאנחנו סבלנו ממנו בקליפת אגוז, הוא שאני ועוד שני ישראלים – מתן יפה וגלעד נוימן – הגענו להרווארד לאחר שנים רבות של שירות אזרחי ישראל, מונחים על ידי ערכינו הליברליים והדמוקרטיים במטרה ללמוד כיצד עושים את זה טוב יותר, ובפרט בימים אלה בהם קיטוב ושיסוי מפלגים את מדינתנו.

נרשמנו לקורס של פרופסור מרשל גנץ, שהוא אחד מהמרצים המוכרים בבית ספר קנדי בהרווארד. הוא מלמד כיצד לארגן ולהניע לפעולה כשבמוקד גם הוא מלמד בניית סיפור ונרטיב משותף. מרשל גנץ, כשמו כן הוא, יהודי בן של רב. בקורס נדרשים להגדיר ייעוד. אנחנו הגדרנו את המשימה שלנו "ארגון הרוב הישראלי". לעבוד יחד בבניית סיפור ישראלי משותף חדש במדינה יהודית ודמוקרטית אשר תהיה מגדלור תרבותי, כלכלי, בטחוני ומדיני. מרשל לא אישר לנו את הייעוד הזה. לתפיסתו הייעוד שהגדרנו הוא כמו לקדם עליונות לבנה או מדינה רק לנוצרים, ואיים עלינו שאם לא נשנה נישא בהשלכות.

שאלתי את מרשל "האם אי פעם ביקשת ממישהו לשנות את הייעוד?". הוא ענה שלא. שאלתי אותו "ואתה דורש מאיתנו לשנות ספציפית בגלל שהנושא שלנו הוא בהקשר של ישראל?". הוא ענה שכן. אז אמרתי לו "אז זו אנטישמיות". קיימנו עם המרצה שיחות והתכתבויות רבות בנושא. מרכז ברנדייס, בהקשר הזה, היה לנו לעזר רב משמעותי גם בהבנת החוק, הזכויות, התקדימים ועוד. דיברנו עם מרשל על זה שישראל הוקמה כמדינת העם יהודי, שיהדות היא גם לאום, והלגיטימיות להגדרה עצמית של כל אחד. הוא ענה שעבדותנו תפגע ברגשות של אחרים ושל סטודנטים אחרים, ובכך בעצם הפלה וביטל את המקום הלגיטימי שלנו ללמוד ולהביע את עמדתנו. במהלך הקורס המרצה גם הזמין שתי חונכות להדגים כיצד מניעים אנשים לפעולה. הדוגמא שהם הציעו הייתה לגייס לאירוע תמיכה בפלסטינים. עוד במסגרת הקורס סטודנטית העלתה את פעולת הטרור שקבוצת מתנחלים ביצעה בחווארה ואת ההתבטאויות המזוויעות התומכות של השר סמוטריץ' ושל השר בן גביר. אחרי אירוע כזה קשה מאוד להגן מאנטישמיות.

ביקשנו ממרשל להגיב, לעמוד את זה שזה הוא פוגרום מזעזע ולנו, כמו לכל סטודנט ואדם, יש את הזכות לומר את שחושבים ולקיים דיון מכבד. אך מרשל, שוב, לא אפשר לנו להשמיע את קולנו ואת עמדתנו הלגיטימית. לצערי הרב, הזהות היחידה שאין לה מקום לגיטימי בקמפוס היא הישראלית. ובעזרת מכון ברנדייס כתבנו מכתב תלונה לדיקן של בית ספר קנדי, שכעת מינה חוקרת חיצונית בטרם פרסם את החלטתו. אבל אנחנו ומהרכז המלצנו על פעולות ועוקבים לוודא שזה אכן יביא תועלת מסוימת.

התובנות – ישראלים, וכך גם אני עד השנה הזו, לרוב לא מכירים ומבינים באנטישמיות של זממנו. ראשית, לצערנו היא תופעה קיימת, משמעותית ומתגברת, כפי שנאמר. יש לה את המרכיב של האנטישמיות הקלאסית, יש לה גם מרכיבים של אנטישמיות מודרנית שלה פנים רבות, ובין היתר היא גם שלילית הלגיטימיות של קיום מדינת ישראל, דמוניזציה וכפל סטנדרטים שמחילים עלינו.

נקודה שנייה, מדיניות, פעולות ודברי חברי ממשלה משפיעים באופן ישיר על השנאה כלפי ישראל ועל רדיפות אנטישמיות בקמפוסים ובכלל בארצות הברית. ההתקרבות לעולם החשוך, כדוגמת החיבור לסין ורוסיה, ובפרט התנהלות הכיבוש של הפלסטינים, אלו גורמים לאובדן הנקודות שזכינו להם בעבר. ישראל היפה, שוחרת השלום, יהדות פלורליסטית עמוקה ורודפת צדק – אלו מגבירים את החיבור בין האנטישמיים הקלאסיים ולאלו שמתנגדים למדיניות הישראלית. חברי הקואליציה, לצערי הרב, אתם מזינים את האנטישמיות וגם מקדמים את ההתרחקות של יהדות התפוצות מישראל.

נלחמתי ועבדתי שנים רבות להגן על אזרחי מאיומים מבחוץ. האיום היום הוא מבפנים שממשלת ישראל היום מקדמת בשיסוי, בפילוג החברה, בהקרסת הערכים הליברליים ובהרס המסגרת הדמוקרטית. זה איום גדול הרבה יותר מהאנטישמיות הנוראית בקמפוסים. דרככם מגבירה את האנטישמיות ואת השנאה כלפי ישראל, אך לפני כן אתם מחריבים את מדינתנו. אז תעצרו. אם אתם לא מסוגלים לעצור ולהקשיב, להעריך את אלה שמודאגים, אטימותכם היא שיקוף של חוסר המוסריות ושל חוסר הנאמנות שלכם לשירות טובת ישראל, וביטוי לדאגה לעצמכם, והורסת את ישראל הדמוקרטית.

עכשיו אני חוזר למשימה ששמנו לעצמנו בקורס. לא ויתרנו עליה בפני המרצה האנטישמי, לא נוותר עליה בפני אחרים שמנסים לפגוע בנו. נמשיך לפעול להבטיח את קיום מדינת ישראל, בדרך מאחדת ומכבדת כל אדם ואת המגוון, קשובה ורוצה בתיקון, כמדינה ליברלית, דמוקרטית, שוויונית, שוחרת שלום ורודפת אמת וצדק.

תודה רבה, אמנון. מתי היית העוזר של המזכיר הצבאי של מי? של, מי היה המזכיר?

הייתי מ-2015 עד 2019.

אוקיי. ואתה כבר לא בשירות? זאת אומרת, זה לא תקופה שאתה יצאת משירות ואתה אמור לחזור לשירות, אתה השתחררת?

מפה אני פורש.

פרשת כבר או שאתה עדיין?

טרם, בקרוב מאוד.

אוקיי, תודה.

אני בחופשה.

תודה על הדברים החשובים שאמרת. עליזה, גברת עליזה לוין.

(מדברת באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה אדוני יושב הראש וחברי הוועדה, אורחים נכבדים. באמת תודה שהזמנתם אותי להשתתף בדיון החשוב הזה. אני עליזה לוין ואני עורכת דין שממוקמת בעיר הבירה וושינגטון. הרבה מהקריירה המקצועית שלי היה מוקדש לרדיפת יוזמות משפטיות בשם העם היהודי. אבי ושותפי העסקי, ניית'ן לוין ואני, הבאנו את התביעה הראשונה בארצות הברית בשם קורבנות יהודיים לטרור, בחיפושים אחר נזקים מקבוצות ברחבי ארצות ברית שיספקו תמיכה חומרות בחמאס. אבי ואני גם היינו אחראים על התביעה שהגיעה לבית המשפט העליון של ארצות הברית פעמיים, וסללה את הדרך עבור אזרחי ארצות הברית שנולדו בירושלים לרשום את מקום הולדתם בדרכונם האמריקאיים כישראל. ולאחרונה, הובלתי את הקבוצה שייצגה את אבי זינגר, היצרן והמפיץ הישראלי של גלידת "בן אנד ג'ריס", בתביעה שלו נגד חברת הגלידה, שמנעה חרם שלא כחוק של ישראל.

אני כרגע משרתת כנשיאה של המרכז לזכויות אדם תחת החוק על שם לואי ד. ברנדייס, ובתפקיד זה אני מדברת כמעט כל יום לתלמידים שחווים אנטישמיות, כמו שני התלמידים שהרגע שמעתם מהם. הסיפורים שהם מספרים לי חולקים כמה דברים במשותף. דבר ראשון, מנהלים בציבור לא מבינים אנטישמיות. הרבה, כמו שמארק רוטנברג אמר, מסוגלים לזהות שנאת יהודים כשזה בא מעליונות לבנה, כמו צלבי קרס, צביעות בספריי על קירות או הכחשה מוחלטת של השואה. אבל לעיתים, מנהלים לא מסוגלים או לא מוכנים לזהות צורות אחרות. הם לא מבינים שאנטישמיות מופיעה בצורה אחרת בכל דור ודור. הדבר העקבי האחד לגבי אנטישמיות הוא שלא משנה מה המאה, היהודים תמיד השעיר לעזאזל. אנטישמיים מאמינים שהעולם יהיה מקום טוב יותר בלי היהודים. היום יש לנו קולקטיב יהודי – אומת העם היהודי, ישראל. אז היום, זה לא רק יהודים אינדיבידואליים שמואשמים, זה לעיתים קרובות אומת העם היהודי, ישראל, שממותגת כרשע.

לדוגמא, יש כאלה שמאשימים את ישראל כמפרה החמורה ביותר של זכויות אדם, בזמן שהם אדישים באופן מדהים להפרות בזכויות אדם של מדינות כמו צפון קוריאה, סוריה, סין ואיראן. אנטישמיות תמיד חיפשה את היהודים, להתייחס ליהודים כחברה בלתי מתקבלת, לשלול מיהודים את מקומם בחברה. היום אנטישמיות מחפשת לעשות אותו דבר לקולקטיב היהודי. היא מחפשת למנוע את ארץ היהודים היחידה, את מקומה בקרב האומות. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאומרים לה שאין לה זכויות להתקיים. זו אנטישמיות עכשווית, אבל רוב העולם לא מזהה אותה ככזו.

הדבר הנפוץ השני הוא שרוב המנהלים בציבור לא מבינים ציונות בזהות היהודית. הם לא מעריכים שיהדות היא דת אתנית, מערכת אמונות שמחוברת עמוקות למורשת תרבותית, מסורות, היסטוריה וארץ. הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל מחלחל ללוח השנה היהודי, מחזור החיים היהודי והאירועים, החוק היהודי, התפילה היהודית וההיסטוריה היהודית. זה בלתי אפשרי להפריד בין השושלת היהודית שלנו לארץ הזאת. היהודים הם הילידים של יהודה. היום, להיות ציוני אומר שאתה מכיר וחוגג את החיבור של העם היהודי לעצמו ואת הקשר המוטמע העמוק לארץ ישראל. זה אומר שאתה מאמין שלעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית בחלק מהגבולות של ארץ המולדת שלנו. זה לא אומר שאין לך ביקורת על המדיניות הישראלית. אתה יכול לבקר את הממשלה הישראלית ועדיין להיות ציוני. עבור רוב היהודים, הציונות שלנו היא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית שלנו.

היום נטפלים לסטודנטים יהודיים יותר ויותר, הם מוטרדים ומורחקים יותר ויותר. מנהלי האוניברסיטאות נכשלים בהגנה על הסטודנטים האלה כי הם חושבים באופן מוטעה שמה שהם רואים בקמפוס זה וויכוח פוליטי. אבל אל תטעו, נידוי, הרחקה לשוליים או החרמה של יהודיים על בסיס מרכיב הציונות בזהותם היהודי זה לא ביטוי, זו התנהגות מפלה ולא חוקית, והיא חייבת להיות מזוהה ומטופלת בהתאם. הדבר הנפוץ השלישי הוא שאנטישמיות בקמפוסים היא לא לגבי מדיניות של ישראל, היא לגבי הזכות לקיום של ישראל. האנטישמיות בקמפוסים שאנחנו עדים לה כיום היא תוצאה של קמפיינים מאורגנים וממומנים היטב כדי לעשות דה-לגיטימציה ולהרוס את מדינת היהודים. זה לא לגבי שמירה על גבולות 1967, זה לא על התיישבויות או אפילו התנחלויות. אלה שאחראים על הובלת ההטרדה הזאת, יש להם מטרה אחת, והיא לסיים את קיומה של ישראל כארץ המולדת של העם היהודי. אם אתם לא מאמינים לי, רק תסתכלו על המפה הזאת. המפה הזאת הופצה על ידי סטודנטים לצדק בפלסטין – SJP - כחלק מקמפיין ששמו "deadly exchange". הקמפיין הזה מאשים את ישראל ואת היהודים באלימות משטרתית באמריקה. ישראל לא קיימת במפה הזאת. כל ישראל מסומנת כ"שטח כבוש". כשאנשים שרים "from the river to the sea, Palestine will be free" (מהנהר לים, פלסטין תהיה חופשיה) – זה, למפה הזאת הם מתכוונים. בקמפוסים היום, המפה הזאת נהפכה למבחן אישיות. להיות בצד הנכון של הצדק החברתי והגזעני, מופעל על סטודנטים לחץ לקבל את המפה הזאת ולמנוע מהיהודים את הזכות להגדרה עצמית בכל גבול של ארץ מולדתם של היהודים.

אז מה אתם יכולים לעשות? קודם כל, אני מעודדת את כל חברי הוועדה הזאת ללמד את עצמכם על אנטישמיות עכשווית. תקראו את הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות, ובמיוחד את הדוגמאות הכלולות. שם תלמדו איך נוצרת אנטישמיות עכשווית. ההגדרה של IHRA מבהירה ש"ביקורת על ישראל שדומה לאותה רמה כנגד כל מדינה אחרת לא יכולה להיות מיוחסת כאנטישמית", באותו זמן ההגדרה של IHRA כוללת דוגמאות לאנטישמיות כמו הבאות: "הכחשה את העם היהודי, את זכותם להגדרה עצמית על ידי טענה שהקיום של מדינת ישראל הוא מאמץ גזעני". או דוגמא אחרת "יישום סטנדרטים כפולים על ידי דרישה מישראל התנהגות שלא מצופה או נדרשת מכל מדינה דמוקרטית אחרת". לבסוף, עוד דוגמא שכלולה שם היא "האשמת כל היהודים כקולקטיב כאחראיים למעשים של מדינת ישראל". קריאה של IHRA תיתן לכם הבנה טובה יותר לאיך אנטישמיות עכשווית מרעה, עושה דה-לגיטימציה ומחילה סטנדרטים כפולים על ישראל.

דבר שני, הבנה שמה שקורה בישראל לא נשאר בישראל – מה שאתם אומרים ועושים מתפזר במהירות האור ובעל השלכות ליהודים ברחבי העולם. ודבר שלישי, תזכרו שביטחון עצמי וגאווה הם תרופת הנגד הטובה ביותר להטרדות ואפליה. אבל המפתח לאותו ביטחון עצמי הוא ידע וחינוך. יהודים לא יכולים לבטא ביטחון בזהות שהם יודעים רק מעט עליה. זה לכן הכרחי שיהודים, גם בתפוצות וגם בישראל, ילמדו יותר על היסטוריה יהודית, מורשת יהודית, תרבות, ספרות, תפילה ופילוסופיה. אנחנו צריכים מעין תוכנית לימודים שתחלחל בילדים שלנו גאווה בשורשים שלהם. התוכנית הזאת צריכה לכלול את התרומות האדירות של היהודים וישראל לעולם במהלך כל השנים. לאף אחד אין את הזכות לדרוש מיהודים להשיל מעצמם את הציונות או את הגאווה במורשת שלהם. אנחנו חייבים להדוף את הצורה החדשה הזאת של אנטישמיות מוחקת, שמחפשת לשנות את ההיסטוריה היהודית ולמנוע את הייחודיות של הזהות היהודית.

כשיהודים נדחקים לשוליים ומבודדים על בסיס אלמנט בסיסי במורשת שלהם, החברה חייבת להוקיע את זה ולהתייחס לזה כאל כהטרדה ואפליה. ולבסוף, עלינו להעריך את העושר והמגוון של העם היהודי. אנחנו חייבים להבין שבין אם אתה חילוני, דתי או חרדי, בין אם אתה אשכנזי, ספרדי או מזרחי, בין אם אתה ימני או שמאלני, אנחנו כולנו עם ישראל וארץ ישראל היא ארץ המולדת. תודה.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. לצערי, אין פה חברי קואליציה כדי לשמוע את הדברים שנאמרו על ידך או על ידי קודמייך. מצטרפים אלינו חבר הכנסת גלעד קריב וחבר הכנסת אלעזר שטרן. אני יודע שאתם חייבים לעזוב, אבל יש דובר נוסף. פשוט תגידו לי כשאתם רוצים להגיד משהו. מר הרברט בלוק? בזום. אתה צריך לפתוח את המיקרופון שלך, אנחנו לא שומעים אותך. ננסה עוד פעם. נמשיך לדובר הבא ואז ננסה שוב. רחלי ברץ, מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, בבקשה.

תודה רבה. חברי כנסת נכבדים, אורחים נכבדים. אני אקצר, אני לא אקריא את הכל כי הדברים כבר נאמרו. אני רוצה אבל לדבר על זה שאנחנו רגילים לדבר על שואה ואנטישמיות ביחד. אבל המפה השתנתה, ובשנה האחרונה מתחילת השנה, 50% מאירועי האנטישמיות מתקיימים בארצות הברית. אם בשנה שעברה דיברנו על פחות מ-40% וזה כלל גם את קנדה, מתחילת השנה רוב האירועים הם בארצות הברית. אנחנו רואים הרבה יותר תעמולה ואלימות שלא הייתה שם קודם. בעיקר במרחבים של הקולג'ים. ההסתדרות הציונית העולמית מבצעת ניטור קבוע של כמות האירועים האנטישמיים. ואני בטוחה שחבריי ממשרד התפוצות יוכלו אחר כך גם לגבות את זה במספרים – כל פעם שיש התבטאויות כאן בישראל אנחנו רואים את הדברים בתגובות ברשתות החברתיות, בטוקבקים, וזו האחריות של הבית הזה. אני פונה לכבוד יושב הראש של הוועדה הזאת להבהיר את הדברים לכל חברי הכנסת בבית הזה. לאמירות שלכם יש השפעות.

זה הדבר, זה לא הדבר היחיד שאנחנו מנסים להבהיר להם. הבעיה שאין.

האמירות האלה משפיעות על יהדות התפוצות בכל מקום. אנחנו רואים את זה כשאנחנו עושים ניטור קבוע כמו מוניטור.

רואים את הקפיצות.

רואים את הקפיצות ואת התגובות, ובעיקר את התגובות השליליות. עכשיו, לא צריך שהרבה דברים יקרו בשביל שנראה תגובות אנטישמיות – היהודים אשמים בהכל, היהודים הם תמיד אלה שאשמים בכל מה שקורה. אבל אני רוצה גם להגיד פה עוד משהו לחבריי מהתפוצות. אמירתו של ביידן והתוכנית שהוא הציג לאחרונה היא מקיפה ורחבה, אבל אסור לנוח על זרי הדפנה. התוכנית רחוקה מלהיות מושלמת. התוכנית הזאת חסרה, וחסרים בה הרבה מאוד דברים. מי כמוכם יודעים את כל נושא התקצוב ומי כמוכם יודעים מה ההשפעות והנגזרות של כל הדברים. ולכן אסור לנו להיות שאננים.

אני קוראת לכל הארגונים שנמצאים פה לשלב את הזרועות ביחד, ולא שכל אחד יפעל בשביל להאדיר את עצמו ובשביל להראות שהוא יכול יותר. אם לא נפעל ביחד כולנו למען כל היהודים בעולם, ולא משנה איזה יהודים – כל הזרמים. רפורמים, קונסרבטיביים, אורתודוקסים, אולטרה-אורתודוקסים, סופר-אורתודוקסים ומודרן-אורתודוקסים וגם אלה שמרגישים לא קשורים, שזו הקבוצה הגדולה ביותר שלא מטופלת והיא זו שמייצגת אותה ככל הנראה הסטודנטית הנהדרת שנתנה פה את הסיפור שלה.

טוב.

כולנו ביחד חייבים לפעול למיגור התופעה. תודה.

תודה. אנחנו ננסה עוד פעם את הרברט.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

ננסה אותך עוד פעם, מר הרברט בלוק.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

הוא אומר שהוא על השתק. כן, הרברט, אנחנו לא יכולים לשמוע אותך.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

אולי המיקרופון שלך לא מחובר שם או משהו, אני לא יודע.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

שומעים אותי עכשיו? אוקיי, אדבר דרך הטלפון כאן. כבוד יושב הראש, תודה יושב הראש וחברי הוועדה על ההזדמנות להשתתף בדיון החשוב הזה. אני הרברט בלוק, מנהל בפועל של התנועה הציונית האמריקאית, AZM, הפדרציה הציונית בארצות הברית, שותף של ההסתדרות הציונית העולמית, ושמח להצטרף לעמיתתי רחלי. ואנחנו גם חברים בוועדת הנשיאים, ותודה ויליאם על ההזמנה הזאת גם.

AZM היא המרכז של 43 ארגונים ציוניים יהודים-אמריקאים, שעובדים ברחבי העולם אידיאולוגית, פוליטית ודתית ומקשרים את הקהילה היהודית-אמריקאית ותומכים בישראל ובציונות. הקואליציה המגוונת של ארגונים שחברים ב-AZM ומשתתפים בפעילויות הציוניות שלנו, מבטאת בדיוק את הנושא של הדיון הזה – החלק האינטגרלי של ציונות בזהות היהודית-אמריקאית. החברים שלנו כוללים זרמים רפורמים, קונסרבטיביים, אורתודוקסים וחרדים. המפלגות הפוליטיות הישראלית שיש להן ייצוג אמריקאי, 5 ארגוני נשים, קבוצת LGBT (להט"ב) ו-12 תנועות נוער, בין היתר. החברים שלנו מייצגים השקפות פוליטיות של שמאל, ימין ומרכז. החברות ב-AZM משקפת של התמיכה הרחבה בציונות ברחבי יהודים-אמריקאים בכל הרקעים והגילאים.

ביחד, חברי הארגונים ב-AZM מייצגים מיליונים של יהודים-אמריקאים בכל 50 המדינות. יהודים-אמריקאים השתתפו במשלחות מאז הקונגרסים שכינס הרצל בבאזל מ-1897, וממשיכים להיות אקטיביים בתנועות כבר מעל 125 שנים מאז. העקרונות של הציונות נשארו חלק אינטגרלי וליבתי בזהות הקהילה היהודית-אמריקאית כפי שקודמיי ציינו. ולכן, אמירות אנטי-ציוניות ומעשים מונעים את הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית ואת הלגיטימציה של מדינת ישראל וקיומה, כאנטישמיים הם מבקרים את הערכים הליבתיים שלנו. אם מישהו תוקף ציונות הוא תוקף אמונה בסיסית של רוב מוחץ של יהודים-אמריקאים. ציונות היא חלק מהזהות של היהודי-האמריקאי, למשל תפילה בבית כנסת, אוכל כשר או היכולת לשמור שבת וחגים בבתי ספר או בתי עבודה. הכותרת של הדיון הזה מתייחס לזכויות אדם. אם מישהו מונע מיהודים-אמריקאים גישה לתפילות, כשרות או חגים, זו תהיה הפרה של זכויות אדם. מניעה מיהודים-אמריקאים את הביטוי של האמונה הציונית שלהם היא כמו אנטישמיות והולכת נגד זכויות האדם שלנו.

עבורנו, ציונות היא אידיאולוגיה ומטרה ששווה להילחם עבורה. היא תנועה שמשמרת את הקשר שלנו כיהדות התפוצות לארץ ואנשי ישראל. כשאנחנו עובדים ביחד כדי לקדם ציונות ולתמוך בישראל, אנחנו לצערי צריכים לעיתים תכופות להילחם נגד אותם אלה שממשיכים להתנגד לעקרונות הציוניים, להתנגד להגדרה עצמית של העם היהודי עם ארץ המולדת המבוססת של היהודים. ישנם אתגרים שאנחנו נתקלים בהם, הציונים באמריקה, ב-2023. אפילו כשאנחנו חוגגים 75 שנים להצהרה האוניברסלית של זכויות האדם. הרבה יהודים-אמריקאים מתקשים עם ביטוי ביקורת לגיטימית על מדיניות של כל ממשלה שהיא, בזמן שעדיין תומכים גאים בציונות ובמדינת ישראל. צעירים יהודים-אמריקאיים בקולג'ים ואוניברסיטאות מתמודדים עם הרבה קשיים בביטוי תמיכתם בישראל. לרוב, הסביבה בקמפוס היא כזו שציונות היא מילה גסה. לעיתים תכופות מידי אין להם את הכלים לדבר בחיוביות על ישראל ועל ציונות ולכן הם נמנעים מלעשות זאת.

אנחנו צריכים לחזק את הידע שלהם ואת החיבור שלהם לציונות כדי להבטיח שהתמיכה הרחבה בישראל תמשיך ברחבי יהודים-אמריקאים. כמו שהקולגות שלי ציינו, ההגדרה של IHRA, נהנית מתמיכה רחבה בתוך AZM, ואנחנו לגמרי תומכים בה כדרך הראויה להגדיר אנטישמיות. אנחנו חייבים להגדיר מהי אנטישמיות על מנת להילחם בה. AZM ביססה כוח משימה למלחמה באנטי-ציונות, כי הארגון שלנו, ברחבי כל החברים שבו, הגיעו להבנה שאנטי-ציונות לצערנו היא בין הביטויים הנפוצים ביותר לאנטישמיות היום. לידיעת הוועדה, AZM השיקה אתר אינטרנט עם אוסף של משאבים לקבוצות רבות על אנטי-ציונות ולמה היא צורת ביטוי של אנטישמיות. הלינק הוא AZM.org/anti-zionism. אני מודה לוועדה על ההזדמנות הזאת להתייחס לחשיבות של שמירה על הציונות כאלמנט ממשמעותי בזהות של העם היהודי בתפוצות, במיוחד באמריקה.

לסיכום, ברשותכם אחזור על כך שציונות בארצות הברית היא גם מגוונת ונפוצה בקרב יהדות אמריקה, פוגשת אתגרים רבים. למרות זאת, אם הציונות שלנו תחת מתקפה, זה גם תקיפה ביהדות שלנו, ערכים יהודים וזכויות אזרח. תודה אדוני יושב הראש.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה.

(חוזר לדבר בעברית) נריה מאיר, בבקשה.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

שלום. תודה, אדוני יושב הראש, ששמת את הנושא החשוב הזה על סדר היום. אורחים נכבדים, אני אגיד דבר קצר, שאני חושב שאנחנו שומעים כאן היום על האתגר הענק הזה שאנחנו חווים באנטישמיות היום, ואתם יודעים את זה טוב יותר מאיתנו, למה זה קורה בשטח. אבל, אתם יודעים, לא רע, אבל לצד הנושא הזה, המלך דוד אמר בתהילים "סור מרע ועשה טוב". החכמים שלנו אמרו, אם אנחנו רוצים למנוע את הדברים הרעים אנחנו צריכים לעשות גם דברים טובים וחיוביים. ואני חושב שאנחנו מתמקדים, ושמעתם את העמיתים שלי, באיך להילחם באנטישמיות, אבל לצד הנושא הזה, גם לחזק את הקשרים שלנו לישראל. ואני חושב, קודם כל, זו חובתנו, זו האחריות שלנו – אם אנחנו נסתכל על עצמנו כמדינה של כל העם היהודי, אז קודם כל אנחנו צריכים לעשות את זה. זו אחריות שלנו. אבל אני חושב, אני אגיד שני דברים שאנחנו מתמקדים בהם היום על מנת לתת תשובות לאותם אתגרים גדולים. אחד, אם ישראל היא הבעיה, אז אנחנו חושבים שישראל היא הפתרון גם כן. המטרה העיקרית שלנו היא לקשר יהודים לישראל. אנחנו חושבים שישראל צריכה להיות חלק מהזהות היהודית עבור כל יהודי בעולם. דבר אחד שאנחנו לא צריכים לפחד ממנו או להחביא, הוא שאם ישראל היא משהו שעכשיו - - -

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

אני מצטער אבל אתה מדבר במונחים של לפני שישה חודשים, כי לצערי, יש פיל בחדר, יש משהו שאנחנו צריכים להבין ואנחנו שמענו את זה מהסטודנטים שדיברו מחו"ל.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

אז אני אגיד עוד משפט אחד ואז אני אזכיר, אני אדבר על מה שאמרת עכשיו. אני חושב שאנחנו צריכים ללכת אחורה ולהתחיל עם ילדים. אנחנו יודעים שלפעמים בקמפוסים זה מאוחר מידי. אנחנו מתמקדים היום בילדים. ואתם יודעים ש-84% מהילדים היהודים באמריקה עם בבית ספר ציבורי. אז אנחנו יודעים שגם בבתי ספר יהודיים זה חשוב לעשות את זה, אבל בבתי ספר ציבוריים האתגרים הרבה יותר קשים. והיום אנחנו מנסים לחזק את החיבור לישראל. ישראל היא הרעיון, אדוני יושב הראש, לא רק המדיניות או הכנסת, אנחנו חושבים שישראל כרעיון ציוני, הרצל וסמלים אחרים, לשים את זה בחינוך של הורות הצעירים. בסוף, אתה יודע, אדוני יושב הראש, אני מגיע ממפלגת הליכוד, ועבורי, אני ממש מצטער שאין התייחסות מהמפלגה שלי היום כאן. אבל אני חושב שמה שקורה היום בישראל, וזו מחשבתי האישית, שזה מראה שישראל היא דמוקרטיה, כי אנשים יכולים להתווכח. ואני חושב שהיום האתגר שלנו הוא לא רק להילחם כאן, יש לנו גם אחריות ליהודים אמריקאים ולכל היהודים ברחבי העולם. תודה.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

אני חושב, אולי אם אתה היית הנציג של אחת מהמפלגות הגדולות בקואליציה, אולי תוכל להעביר מסר ששמעת היום בדיון, שחברי הכנסת מהליכוד, מהציונות הדתית, מהמפלגות האחרות בקואליציה, שכל מילה שהם אומרים מהדהדת ליהודים בכל רחבי העולם. וכשהם מדברים נגד חוק השבות, הם מעשה מזיקים ליהדות התפוצות בכל רחבי העולם. וכשהם מדברים על אנשים ספציפיים, שהיהדות שלהם היא לא בדיוק כמו היהדות של משה גפני, הם מזיקים למיליוני יהודים ברחבי העולם. אז זה מסר שהם צריכים להבין. וכשאיתמר בן גביר או אחרים אומרים משהו לגבי מה שקרה בחווארה או מאורעות אחרים, בסופו של דבר זה פוגע בכל המאמצים שאתם עושים בהסתדרות הציונית העולמית ללחימה באנטישמיות והסברה שישראל היא דמוקרטיה. אז זה אולי מסר שתיקח אותו כמשימה עבורך, שתגיד להם מה אתה שמעת. אלה לא אנשים מהמפלגה שלי. זה הקול שיש לנו עכשיו.

(חוזר לדבר בעברית)

נציגת משרד החוץ, את רצית לומר משהו? אני אתן לה לפני חברי הכנסת ואז אנחנו נסכם. בבקשה.

כן, תודה רבה יושב הראש.

(מדברת באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה. אני אשמח רק להגיד כמה מילים. זה נושא מאוד חשוב שאנחנו עובדים עליו על בסיס יום-יום. מטה המשרד החוץ, כאן בירושלים, ברחבי העולם וכמובן בכל 108 השגרירויות והקונסוליות שלנו. מה ששמענו כאן היום מוויליאם ומכל העמיתים האחרים, וכמובן מה ששמענו מאופק ומנתן, אלה דברים מטרידים מאוד. אנחנו עובדים כתף אל כתף עם כל הקהילות היהודיות ברחבי העולם על מנת לתמוך בהם ולראות ששלומם טוב ואת השגשוג שלהם, וכמובן את הביטחון שלהם איפה שיהיו, בכל הכלים שמדינה ריבונית שאינה חיה מעבר לים, נגיד, יש לה. כמובן, כל הדברים האלה נכונים לקהילות הגדולות ביותר מחוץ לישראל.

הקהילות באמריקה הצפונית, כמו שכולנו יודעים, הקהילה היהודית בישראל ובארצות הברית הן 85% מיהדות העולם. אנחנו כן מאמינים שהזהות הציונית היא מרכיב חשוב מהזהות היהודית, מהקהילות. למרות שזה עלול להיות מורכב מפעם לפעם. אנחנו עובדים ביחד עם כל הקהילות, איפה שיהיו, בין אם הם רפורמים, קונסרבטיביים, אורתודוקסים או אחרים, על מנת לחזק את הקשר והזהות לישראל. ואנחנו עושים את זה באמצעים שונים. אנחנו עובדים ביחד עם ההסתדרות הציונית, עם הסוכנות היהודית, עם "הלל", עם ארגוני סטודנטים, עם כל הארגונים והקהילות ברחבי העולם.

אנחנו עובדים ללא לאות ללחימה באנטישמיות. והאסטרטגיות הלאומיות, זו של ממשלת ארצות הברית, זו של EU, הצרפתים, הגרמנים, אסטרטגיות מיוחדות ללחימה באנטישמיות וטיפוח חיים יהודים עם כלי מפתח למלחמה בתופעה הזאת, כולל לתמוך בסטודנטים יהודים וישראלים בקמפוסים. ואנחנו נמשיך לעשות זאת. תודה.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. חבר הכנסת גלעד קריב. (חוזר לדבר בעברית) אפשר בעברית, יש תרגום סימולטני. מה שנוח לך.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

אוקיי, ראיתי את המתורגמן בחוץ אז אנחנו חייבים לתת לו משהו לעשות.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

כשאתה מדבר באנגלית הוא מתרגם לעברית.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

אוקיי. אתה צריך להחליט מה אתה מעדיף.

(חוזר לדבר בעברית)

תודה. צריך להגיד את האמת. אלה ימים לא פשוטים לכולנו יחד, כשאנחנו מסתכלים על המונחים האלה, שזה הכותרת של הדיון הזה של הוועדה, שאני חושב שזה דיון חשוב על ציונות, אנטישמיות וזכויות אזרח, אני חושב שעם כל האתגרים זה תמיד היה מקור לגאווה. הציונות, צריך להגיד את האמת, היא נולדה לפני מדינת ישראל. ומדינת ישראל נתנה לה "פוש" רציני מאוד ביכולת להזדהות במאבק באנטישמיות. וגם אם היו חילוקי דעות פוליטיים על מה המונחים של זכויות אזרח, בעיקר מול אוכלוסייה שהיא לא יהודית, אני עדיין חושב שלמדינת ישראל יש במה להתגאות. ואני מודה שהקושי הוא להגיד עדיין. ואני אומר את זה לגבי כל אחד מהדברים האלה. אני חושב שהציונות עצמה, צריך להגיד את האמת, גם בעולם היהודי אבל גם בישראל בממשלה יש גורמים לא ציוניים שלא הניפו את דגל הציונות, שנהיו חברי ממשלה בכוח בית המשפט העליון. רק בזכות עתירה לבית המשפט העליון שהכריח מפלגות חרדיות שלא רצו להכיר באחריות להיות חברים בממשלה ולא רק סגני שרים.

אני חושב שזכויות המיעוטים הפכו מלא רק נושא של זכויות למי שלא יהודי אלא גם בתוך העם היהודי. בין אם זה קהילות שהזהות המינית שלהם היא שונה, מגוונת, לבין אם זה מיעוטים בתוך העולם היהודי. ואני חושב שהתהליך הוא שכל הצדדים נפגעים. זאת אומרת, אני חושב שהפגיעה היא לא רק במי שלא יושב בממשלה אלא אני מבין שגם מי שיושב בתוך הממשלה לעיתים סובל מסוגים של הסתות. אני חושב ששומה עלינו, ואני חושב שיושב ראש הוועדה, ובטח הגופים מסביב לשולחן, גם חברי ויליאם דארוף, אני חושב שהאתגרים הם אתגרים משותפים. זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להתעלם מכל חקיקה שאנחנו מעבירים כאן, מכל דיון שאנחנו מעבירים כאן, מכל פסילה. יושב פה ידידי, הרב גלעד קריב. אתם יודעים, אני מסתכל על הבקיאות שלו במקורות היהודיים שגם הילדים והנכדים שלי לומדים. אני מסתכל על איך הוא לבוש. אני מסתכל על מה הוא מקונן ואיך הוא מתאבל. וגם את מה הוא חוגג. ואני לא מצליח להבין את ההסתה הזאת שאנחנו פוגשים, לא רק באופן אישי אלא מול זרמים שונים ביהדות.

אני בא מדיון עכשיו, היינו שנינו יחד בדיון בוועדת חוקה על רב ספרדי ואשכנזי, ואני שאלתי, יש לי נכדים אבוחצירה, מה הם? ספרדים או אשכנזים? אם אחד ירצה להיות רב אז איזה רב הוא ירצה להיות – רב ספרדי או רב אשכנזי? כמה אנחנו תורמים בכל הטרמינולוגיה שלנו לפלגנות הזאת, להסתה הזאת. עכשיו, אני רוצה לסיים בדבר הזה ולהגיד רק, לא קל, וכבר הרבה שנים אנחנו אומרים את זה, גם לפני הממשלה הזאת, לייצג את ישראל בקמפוסים בארצות הברית זה אתגר קשה גם לפני הממשלה הזאת. לא משנה כרגע למה, זה לא הדיון כבר, גם כאן נעשו דיונים, אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה, הוא רחב והוא עמוק. אני לא חושב שאנחנו צריכים לתת כלים שמקשים על הייצוג הזה שלנו שם. ולכן, אני חושב שהקריאה שלי יוצאת מכאן, א' אני, הדיון הזה הוא לא נקבע, הרי, למחרת ההצבעה הזאת בכנסת. הוא גם לא נקבע בערב תשעה באב מראש.

אבל אני חושב שאנחנו כולנו מחויבים, ואני לא אוהב להגיד כולנו ולהגיד כולם שווה בשווה – לא שווה בשווה. הדעות הציוניות שלנו, הפלורליסטיות שלנו, המוכנות לתרום למדינה, אין, לא מרגיש שאני צריך להתחלק בקשיים שלי ולהגיד שני הצדדים הם תורמים או פוגעים אותו דבר. לא. לא. אני חושב שיש צד שמודע למחויבות הזאת שלנו כלפי היהדות בעולם, יש צד שבכל מילה שלו בפרלמנט פה בכנסת חושב גם על האחים שלנו שמה. בכל מקום, עם כל הזהויות שלהם, עם כל ההעדפות שלהם, המיניות והלא מיניות, הפוליטיות והלא פוליטיות, הדתיות, לא יודע איך מגדירים שמה – יותר או פחות – אנחנו ערים לזה. ויש צד, שלצערי הרב, מדבר על זה רק כשהוא שם. וכשהוא בא, וכשאתם מוחים לו כפיים וכשאתם מזמינים אותו, וכשהוא עושה טיול לא משנה באיזו קהילה יהודית. וכשבאים לכאן, כאילו שכחנו מהמחויבות הזאת שלנו.

אז עוד פעם, תודה על זה שבאתם, תודה על זה שאתם משתתפים שם, עודד, ותודה לך על הדיון החשוב הזה. ואני מקווה שאנחנו נמשיך להיות מודעים אבל גם לפעול ברוח האתגר של העולם היהודי, של היהדות בכל העולם, שהוא ככל הוא הולך ונהיה יותר קשה הוא גם הולך ונהיה הרבה יותר חשוב. תודה.

תודה. חבר הכנסת קריב.

הדוברים בחו"ל, יש להם גם תרגום או מה?

כן, כן.

כן? אז בסדר גמור. טוב, אז לכבודו של הבית הזה אדבר בעברית. וויליאם ברוך הבא, מיד טוב להיפגש איתך, והיום הזה עם יתר החברים המכובדים שנמצאים איתנו. אני אשתדל לקצר. גם אני אפתח בצער על כך שאין כאן חברים מהקואליציה. בהחלט לא דבר ראוי. אפשר היה גם לצפות שאחד משרי הממשלה יגיע למפגש הזה.

תראו, אנחנו חייבים להכיר בעובדה שאנחנו נמצאים בפתחה של תקופה חדשה ומצערת בכל מה שנוגע לממדי האנטישמיות ברחבי העולם המערבי. האנטישמיות מעולם לא נעלמה, והייתה לה נוכחות גם בזירות הפוליטיות, גם בזירות הדתיות, גם בזירות החברתיות-תרבותיות, אבל אין שום ספק שאנחנו חווים עלייה מאוד-מאוד מדאיגה בהיקפי האנטישמיות. מוזכרים כאן בצדק הקמפוסים בצפון אמריקה, אבל אי אפשר להיוותר אדישים למראות הקשים שמגיעים גם מרחובות ניו יורק, כדוגמא, ולא אחת הקורבנות של אותם מעשים אנטישמיים, אותם יהודים שמסיבות דתיות קל לזהות אותם כיהודים כאשר הם מסתובבים ברחובות, והכוונה כמובן ליהודים חרדים. והתופעה היא בהחלט תופעה רצינית.

חשוב להכיר בעובדה שהדבר לא קשור רק לסוגייה של מעמדה של מדינת ישראל והלגיטימציה של הרעיון הציוני. חלק גדול מהמדינות המערביות והדמוקרטיות עוברות תהליך של קיטוב פוליטי, של עלייה של גל של פופוליזם פוליטי, של לאומנות, של רדיקליזציה פוליטית. ואנחנו רואים צמיחה ש לאנטישמיות גם בימין הקיצוני וגם בשמאל הרדיקלי ללא קשר לשאלת הקשר של ליהדות התפוצות עם מדינת ישראל. והסיפור, לצערי אני אומר, חוזר להיות איום, אני לא רוצה לומר קיומי, אבל בהחלט איום אסטרטגי על איכות החיים של יהודים ברחבי העולם. ואם היו לנו שניים או שלושה עשורים שחגגנו בהם את העובדה ש-99% מבני העם היהודי שחיים בתפוצות חיים בדמוקרטיות, אחרי נפילת מסך הברזל והתמוטטות הגוש הסובייטי, אז האופטימיות הזו היום קצת נשחקת ואנחנו מבינים שיש אתגר רציני עם האנטישמיות בראשית המאה ה-21.

הדבר מחייב את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי לעמוד לצד הקהילות היהודיות, הארגונים היהודיים, לא רק במלל. בהחלט לגבש ביחד איתכם ובהובלה של הארגונים היהודיים בתפוצות. זאת צריכה להיות הובלה של הקהילות היהודיות בתפוצות, אבל מדינת ישראל צריכה לעמוד לצידכם בגיבוש, אני חושב תוכנית אסטרטגית רב שנתית שיש בה, ופה אני מסכים עם נריה – גם מאבק ישיר בגילוי האנטישמיות, וכאן מדינת ישראל צריכה להשתמש גם בכלים דיפלומטיים שעומדים לרשותה. ובמקביל, כן, אני מסכים בהחלט עם נריה שהנושא של חיזוק הזהות היהודית, תחושת השייכות, הגאווה, הקשר עם מדינת ישראל, זאת לא תשובה ישירה לאנטישמיות אבל זה מחזק את היכולת של הקהילות היהודיות ושל היהודים להתמודד. זה מרכיב מרכזי בחוסן הקהילה והאינדיבידואליזם של יהודים בתפוצות שנתקלים בגילויי אנטישמיות.

ואני, אדוני יושב הראש, חושב שאנחנו ביחד עם הממשלה, הכנסת והממשלה, צריכים באים לדחוף לקיומה של תוכנית רב שנתית עם הארגונים היהודים המובילים ברחבי העולם. אני רוצה להוסיף על זה אמירה קצרה ואז אמירה יותר מהותית ובכך אסיים. חשוב, מכיוון שהדיון הזה מארח חברים יקרים מצפון אמריקה, חשוב מאוד שנזכור את ההתמודדות המאוד קשה של הקהילות היהודיות היותר קטנות, מחוץ לצפון אמריקה – באירופה, באוסטרליה, באמריקה הלטינית, דרום אפריקה, מזרח אסיה, מזרח אירופה. תראו, בסופו של דבר יהדות ארצות הברית מתמודדות היום עם גל של אנטישמיות עולה, אבל יהדות ארצות הברית ויהדות קנדה הן סיפור מופלא של הצלחה, של שגשוג יהודי, של עוצמה יהודית. קהילות שהלוואי והחברה הישראלית תלמד מהם שיעורים חשובים. יש לכם הרבה מה ללמד אותנו. ואסור, כמו שאסור להיתפס להכחשת ציונות, אסור גם להיתפס להכחשת עוצמת החיים היהודיים בצפון אמריקה, העושר שלהם והשגשוג שלהם. עם כל האתגרים. גם בישראל יש אתגרים.

והתפקיד של שתי הקהילות הגדולות, הקהילה היהודית בישראל והקהילה היהודית בצפון אמריקה – לחשוב גם על אותם שניים-שניים וחצי מיליון יהודים שחיים מחוץ לשני המרכזים הגדולים האלה ולהבין שכל מה שאנחנו חווים הם חווים בעוצמה יותר גדולה. עכשיו משפט, משפטים אחרונים על מה שקורה כאן בישראל. יש לנו אינטרס גדול להשאיר את הנושא של המאבק באנטישמיות מעבר לדיון הפנימי הפוליטי בישראל. אסור לנו שהמאבק באנטישמיות יהיה צבוע כל כולו בצבעים של הוויכוח הפוליטי הפנימי בישראל שמשפיע גם על השיח היהודי מחוץ לישראל.

אבל, גם לאמירה הזאת יש גבולות. ומי שרוצה לדבר על המקום של הציונות והקשר עם ישראל בחיים היהודיים מחוץ לישראל, בדגש על צפון אמריקה, חייב להבין שגם בעניין הזה ישנם קווים אדומים. ומי שמטעמים של נימוס, ואני אומר את זה לישראלים ולאמריקאיים כאחד, יחשוב שמטעמים של נימוס פוליטי, או מה מותר לומר אחד לשני, ולא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אנחנו לא נעמוד על הקווים האדומים האלה, אז הקשר של יהודי צפון אמריקה למדינת ישראל והיכולת שלנו לא רק להגן על הציונות אלא לחגוג את הציונות. הרי, בראש ובראשונה אנחנו צריכים שאנשים יתגאו בציונות שלהם ורק אז אנחנו יכולים להתמודד עם כך שאנשים מותקפים על היותם ציוניים. אם הם לא היו ציוניים אז הסוגייה לא קיימת.

והיכולת שלנו לשמור על הקשר בין בני הדור הצעיר של יהדות צפון אמריקה לבין מדינת ישראל בהחלט קשור לאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. אז דמוקרטיה לא שייכת לצד אחד של המפה הפוליטית, וכן ישראל היא דמוקרטיה. אבל ישראל היא היום דמוקרטיה שמתמודדת עם איומים מאוד משמעותיים. וכשכוחות גזעניים הם חלק מהממשלה, ואני לא מדבר על רוב שרי הממשלה, אבל בואו לא נעצום את העיניים. ישראל היום רשמית מחרימה מפלגות מאירופה שהאחיות האידיאולוגיות שלהן יושבות בממשלת ישראל. אז יש רגע שבו בצד הסובלנות המאוד גדולה וההכלה המאוד גדולה, צריך גם לומר באומץ – הקשר בין ישראל לתפוצות, בדיוק כמו הקשר בין ישראל לארצות הברית, נשען גם על ערכים משותפים. אלה ערכים שקשורים בזהות היהודית שלנו, אבל אלה גם ערכים שקשורים ברצון של כולנו לחיות במדינות שבהן ישנה הגנה אמיתית על זכויות האזרח, כולל זכויות המיעוטים. כי חוץ ממדינת ישראל, בכל יתר מדינות העולם היהודים הם קבוצת מיעוט. אז אם מדינת העם היהודי מקשה, מזלזלת, מציבה איומים על זכויות של קבוצות מיעוט, זה דבר שאנחנו כציוניים צריכים להידרש לו, אם אנחנו באמת רוצים לדבר על הקשר בין יהדות צפון אמריקה לישראל בעוד עשרים ושלושים שנים.

המשפט האחרון קשור בי ומה שאמר חבר הכנסת אלעזר שטרן – תחסכו ממני ומעצמכם שאני אקריא לכם דברים שנאמרו כאן בבית הזה בימים האחרונים על הזרמים הליברליים בעולם היהודי, והן נאמרו מפי שרים וסגני יושב הראש הכנסת. והסיפור הזה חייב להיגמר. הגיע הזמן שיהדות ארצות הברית תאמר באומץ שמי שלא מחויב לאופי הפלורליסטי של העם היהודי הוא לא בר שיח. נקודה. תפסיקו להתחבק עם אנשים שאחרי זה עולים כאן על הבמה ומדברים סרה נגד מיליוני יהודים שמיוצגים על ידי הארגונים שלכם. זה לא הולך ביחד. וביום שהמנהיגות של יהדות ארצות הברית תהיה תקיפה בעניין הזה, ישתנו כאן דברים בישראל. כי אי אפשר לדבר על אפליה של יהודים בקמפוסים בארצות הברית ואז להתחבק עם שרים שעסוקים בלהחמיר את האפליה נגד קהילות יהודיות ליברליות כאן. זה לא הולך ביחד. ותאמינו לי שבעניין הזה עדיף שתתנהגו קצת יותר כישראליים וקצת פחות כאמריקאיים. וכשתהיו תקיפים כלפי אותם גורמים קיצוניים בממשלת ישראל ובקואליציה אתם תראו שהם יישרו קו. אז אני קורא לכם, תהיו בעניין הזה מאוד-מאוד ברורים. מי שפועל לצמצם את האוהל הציוני, מי שפועל לצמצם את האוהל היהודי, גם אם הוא שר בממשלת ישראל או חבר כנסת נכבד, לא יכול להיות הפרטנר של יהדות ארצות הברית במאבק באנטישמיות. זה לא הולך ביחד. תודה.

תודה. תודה, חבר הכנסת קריב.

ואני שמח שאתם כאן.

אני מודה לך על הדברים. אני מודה לאורחים שלנו מארצות הברית על ההגעה לכאן. אני חושב שזה מצביע קודם כל על מה זה עם יהודי. זאת אומרת, אנחנו אומרים את המונח הזה, עם יהודי, רק פה קצת, אני חושב שפה בארץ לפעמים קצת יש איזשהו שגעון גדלות לחלק מהאנשים, שוכחים את המשמעות ואת החלק שלנו פה בתוך כל הדבר המופלא הזה שנקרא העם היהודי והתנועה הציונית. בסופו של יום, מדינת ישראל קמה מחדש מהתנועה הציונית. המוסדות שהוקמו כאן הוקמו על בסיס המוסדות של התנועה הציונית. על בסיס החזון שאיזה יהודי כתב ספר לפני 125 שנה, כתב ספר וחבל שאנחנו קצת לא מסתכלים מידי פעם בספר לראות מה הוא כתב שם כדי להבין מה אולי אנחנו צריכים לתקן בכל מיני נושאים, כמו דת ומדינה. אבל, אי אפשר לנתק את זה באמת, ואת העובדה שהקשר בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל הוא קשר אחד, וזה השולחן לקיים בו את הדיון. גם על הדברים הקשים שאולי, אם היו יושבים פה נציגים ממדינות שונות שהם לא מהקהילה היהודית, לא הייתי מרגיש בנוח לנהל איתם את הדיון על מה שאנחנו עוברים כאן במדינת ישראל. אבל מה שאנחנו עוברים כאן במדינת ישראל שייך לכם ולי ביחד. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי.

חוק השבות הוא אחד החוקים המיוחדים. אני חושב, כששואלים אותי כשתפריד בין דת ומדינה מה יעשה את מדינת ישראל מדינה יהודית – חוק השבות. אין דבר כזה באף מקום אחר בעולם שכל יהודי, כל בן לעם היהודי יודע שיש לו את תעודת הביטוח הזאת בכיס והוא יכול לבוא לכאן. והרבה פעמים הוא, לא רק שהוא יכול לבוא לכאן, יש כאלה שחיים במדינות אחרות ושולחים את הילדים שלהם להילחם כאן ולהיהרג כאן. ואני לא צריך לחזור על אירועים קשים שעברנו בצוק איתן, שאתה צריך להטיס את ההורים מארצות הברית כדי שיבואו לכאן ללוויה של הילד שנהרג, של הלוחם שנהרג בצבא. אז אי אפשר באמת לנתק את הקשר הזה, וכן, כאן זה המקום לדבר. לדבר על הסיפור הזה של מה שעובר עלינו. עובר כאן, מדינת ישראל עוברת, אני חושב, את אחת התקופות הקשות שלה, אבל אין לי ספק שהיא תצלח אותה. ואי אפשר היה להסתכל על הצועדים כאן בסוף השבוע, אי אפשר להסתכל על המפגינים, אי אפשר להסתכל על הלוחמים. אנשים יוצאים כבר למעלה מחצי שנה. אין מחאה אזרחית כזו בשום מקום בעולם. יוצאים כבר חצי שנה, מפסידים את העבודה שלהם, מפסידים את העסקים שלהם, כי הם נלחמים על המדינה הזאת.

וגם אם, אומרים לי כל הזמן בחירות לא בחירות, בסוף האחריות על הממשלה היא להקשיב לציבור. והתפקיד של ראש ממשלה הוא בסוף הוא ראש הממשלה של כל אזרחי ישראל. ובאירועים כאלה בסוף צריך לנהל אותם. אבל אני לא אפתח את הדיון הזה, כי זה ניהול באמת בלתי אפשרי. אבל אי אפשר להתעלם מאיך שהממשלה מתייחסת לתפוצות. יש המון אגפים, כל משרד נלחם על אגפי התפוצות למיניהם. יש, אני לא יודע, השרה דיסטל ביקשה להצטרף לדיון הזה, אמרתי בבקשה, לא הבנתי מה היא קשורה, אחר כך הבנתי שיש אצלה איזה משהו בתוך היחידה. אבל יש גם משרד התפוצות ויש גם את משרד הקליטה והעלייה. כולם קשורים לפה רק הם לא באים. ונציגות, במובן הזה מראה גם, אני חושב, את החשיבות שהם נותנים לעניין הזה. אבל אני אומר לכם שזה גם - - -

משרד התפוצות פה? משרד התפוצות לא הגיע לדיון?

היה ויצא. היה ויצא, זה שיעמם אותו. אני אומר את זה גם לנציגים שנמצאים כאן מחו"ל וגם לאלה שנמצאים פה מישראל – התקופה הזאת תחלוף. אנחנו, יהיה פה מאבק, הוא ייקח יותר הוא ייקח פחות, הוא יסתיים. ואנחנו ננצח במאבק הזה כי אחרת, זה או שננצח בו או שלא תהיה מדינת ישראל. אין, לא יכולה להיות מדינת ישראל, לחיות כמדינה יהודית בלי שהיא תהיה דמוקרטית. היא לא תצליח, זה פשוט לא יעבוד, לא תהיה כאן. ולכן אין לנו ברירה אלא לנצח במאבק הזה. ובתוך הזמן הזה גם אנחנו צריכים לטפל בדברים האחרים כדי שכשננצח במאבק הזה לפחות טיפלנו בכמה נושאים שקשורים בראייה הכוללת, ביניהם גם הנושא הזה של מה חווים סטודנטים יהודים ציוניים באוניברסיטאות בארצות הברית. ואני לא מתכוון להוריד את העניין הזה מסדר היום, למרות שיש לנו עוד הרבה מאוד דברים אחרים שאנחנו מטפלים בהם. אבל זה נושא שלצערי משפיע הרבה יותר, כשאני מסתכל עשרים שנה קדימה, הוא משפיע הרבה יותר גם על מי יהיה פעיל בתוך התנועות הציוניות, מי יהיה פעיל בארגונים האלה, מי יהיה פעיל בקהילות האלה ומי יהיה פעיל יחד עם מדינת ישראל.

ולכן אני חושב שאנחנו צריכים למצוא את הפתרונות. אני שמעתי פה כמה רעיונות מאוד מעניינים בהקשר של הפתרונות. החל מגם הנושא של הייחוד של IHRA כהגדרה בלעדית, שזה בהחלט משהו שצריך לראות מול מי ואיפה אנחנו צריכים לפעול, ואנחנו נבקש את זה. ואני חושב שההגדרה וההכרה בציונות כחלק מהיהדות, חלק בלתי נפרד מהיהדות, זאת משימה שאולי היא תפתור לנו את היכולת להגן על הסטודנטים בארצות הברית.

(מדבר באנגלית, להלן תרגום חופשי)

ופה, ויליאם, שיתוף הפעולה שלך, ויחד אני חושב שאולי נהיה מסוגלים לעשות את זה ולמצוא דרך, אפילו עם מערכת היחסים שיש לנו עם הממשלה הזאת. עדיין אני חושב שהממשלה של ישראל כן יכולה גם לעזור לנו. אם אפנה לשרים, בסופו של דבר אני אבקש מהם ואני אגיד להם בדיוק מה אני צריך שהם יעשו בעניין הזה, אני מאמין שהם יעשו את זה. בואו ננסה ובואו נתחיל את התהליך. זה תהליך שלא הולך לקרות בשבוע אחד. אבל אנחנו צריכים לעשות את זה ולעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי לגרום לזה לקרות.

בזה אני סוגר את הדיון, ויהיו לנו עוד דיונים בנושא זה. תודה לכם שבאתם.


הישיבה ננעלה בשעה 13:52.