פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול
04/06/2023


מושב ראשון


פרוטוקול מס' 13
מישיבת הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול
יום ראשון, ט"ו בסיון התשפ"ג (04 ביוני 2023), שעה 10:00

סיור במרכז השליטה מגנוס איתור חילוץ והצלה

חברי הוועדה: בועז ביסמוט – היו"ר

חיליק מגנוס - מייסד חברת מגנוס, איתור, חילוץ והצלה

אור לב - מנכ"ל חברת מגנוס, איתור, חילוץ והצלה

יואב מגנוס - מנהל המחלקה הנפשית, חברת מגנוס, איתור, חילוץ והצלה

זיו דמטר - מוביל צוות, חברת מגנוס, איתור, חילוץ והצלה

שקד חרמוני - דוברת

גרשון אברמוביץ - יועץ פרלמנטרי

אלכס שפרן - יועץ פרלמנטרי

שירה סול זנו - יועצת פרלמנטרית

שמעון מלכה - דובר הוועדה

בת שבע פנחסוב

סמדר לביא, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




סיור במרכז השליטה מגנוס איתור חילוץ והצלה

כמו שציינתי בפניכם קודם, הגישה לתוך התחום הזה של הסמים הייתה בלתי נמנעת, מעצם היותנו בחברה הצעירה המטיילת. אני באתי לשם בשביל לעזור, בשביל להיות אוזן קשבת, כרית רכה לספיגת צרות, לא בשביל להתריע, לא בשביל להזהיר, לא בשביל לעשות שום דבר, אלא להיות שם כשהם צריכים אותנו ואז הסתבר לנו שעל השולחן יש רוגלך ומכשיר הקלטה ומים וענבים וסמים, באותה הלגיטימיות.

הסתכלתי על זה ולקח לי שבריר שנייה להבין שאם אני לא אבין בסמים האלה אין לי מה לעשות פה כי החבר'ה האלה רואים בזה חלק לגיטימי, לגמרי אינטגרלי ולגיטימי של ההתנהלות היום יומית, בוקר לילה וערב. כמות הסמים שהייתה בשעתו נצרכת על ידי הצעירים בהודו הייתה באמת בהגזמה נוראית. הודו הובילה בעולם והיה אז הביטוי הנפלא הזה 'מגואה לגהה', זה ביטוי עיתונאי של עיתונאי זריז מ'ידיעות אחרונות' והיו מאשפזים את הנערים והנערות שאנחנו היינו מביאים.

אנחנו היינו מביאים אותם, היינו צריכים לנהל אותם במשך שבוע ימים שזה היה הזמן להחזיר אותם בשעתו מהודו ואז היו תופסים אותם, קושרים אותם ונועלים אותם בחדר סגור. זה טיפול לפעמים הכרחי, אבל בדרך כלל מיותר. ואז התחלנו לפתח את התורה של איך מנהלים את הנפגע, איך מביאים בן אדם עם שבר נפשי במצב של היעדר שליטה עצמית לשיתוף פעולה מיידי, והחשוב מכול, הבנו באותו רגע שבלי המשפחה אין לו סיכוי.

ואז פיתחנו מערכת שלמה של איך מטפלים במשפחה ואיך מתייחסים למשפחה והנה, המשפחה פה, ואיך מביאים את העניין הזה לכך שהנפגע מקבל אחריות למרות מצבו והולך לשיקום ושהמשפחה משתמשת בידע ובהכוונה שאנחנו מספקים לה כדי להוליך אותו למטרה ברורה שאומרת שהילד בריא ושלם ולא חוזר למצב הזה וממשיך את החיים שלו כסדרם וכך הלאה.

אז זה מה שעשינו ואנחנו פועלים בתחום הציבורי, שתדעו שעשינו בהודו את הבית החם יחד עם הרשות למלחמה סמים. אז היה ראש ממשלה שהיה מיודד איתי, קראו לו אריאל שרון, היה לו ג'וב טוב, הוא היה ראש ממשלה, ובאתי אליו ודיברתי איתו חמש דקות וקיבלתי את הכסף כדי להוציא את המשלחת ולהקים את הבית. חמש דקות והכסף הועבר. הכסף עכשיו, דרך אגב, כבר שנתיים לא מועבר בכל מיני תירוצים מוזרים ביותר.

איזה תירוצים?

אחרי התקציב, חכו, הוא צריך ללמוד את הנושא וכל מיני תירוצים שאני לא מסכים איתם. צריך להעביר את הכסף כי בינתיים מי שמממן את זה זה האיש שמפעיל את הבית ואני. זה לא בסדר. כל התקציב הוא 150,000 שקל בשנה וזה הוריד את כמות הנפגעים באזור שזה פועל מ-12 לעונה לאחד לעונה. אז צריך לעשות את זה. הם לא עושים את זה משום מה.

עשינו הרבה פעילות ציבורית בבתי ספר ובצבא. אני רוצה להגיד את האני מאמין שלי. אני מאמין שאפשר להשקיע מבחינה תרבותית, סמים זה נושא תרבותי, אני הכנתי לכם גם כמה מאמרים שתוכלו אם תרצו להתייגע לקרוא אותם, אני כתבתי על העניין הזה ואני אחלק לכם. הנושא הזה הוא נושא תרבותי שמלווה את המין האנושי משחר תרבותו כמו מין. מי שחושב שזו בעיה שנמצא לזה פתרון הוא כסיל, זה נושא תרבותי שצריך לדעת איך לעצב את התרבות, את המוסר ואת הערכים שבהם אנחנו רוצים להתקיים, להביא את זה במילים פשוטות לשיח ציבורי ולגידור, כמו שהביאו את הסיגריות והטבק. לא עשו את זה, בכוונה לשים את המוח לכולנו עם בעד לגליזציה או נגד. זאת גניבת דעת של לוביסטים בכנסת.

איך זה צריך להיעשות?

זה צריך להיעשות בשיח ציבורי פתוח פה. אני לא רוצה להאריך פה, זה לא בית ספר, אבל אני ברשותך אדגיש את זה. אחד הדברים שאני רואה כהכרחיים ביותר שהתחלתי לפעול לכיוונם וזה נשבר כיוון שאני לא יכול להרים את זה כלכלית, זה לקחת את הצבא, שזה גוף בעל השראה תרבותית וצריבה תרבותית ראשון במעלה במדינת ישראל ולגייס אותו לעניין. הוועדה שלך המכובדת אין אף נציג של הצבא, זה מדהים, חייב להיות, הצבא צריך להיות נדבך רציני בעניין הזה של ההשפעה התרבותית בנושא הסמים.

בנושא של הברחות סמים הצבא השתתף, לא?

כן.

אבל בעניין של תרבות הסמים הצעירים האלה נוסעים הביתה, הם משתמשים בזמן השירות.

אני רוצה להיכנס לראש שלך, כשאתה אומר לא צריך לשאול אם אתה בעד או נגד, מה אתה היית שואל למשל, איזה שאלה אתה היית שואל, האם זה מסוכן או לא מסוכן?

האם הנהג שמביא את הילדים שלו לבית ספר יכול להוריד באנג לפני הנסיעה, האם אשתך כשהיא בהיריון יכולה לעשן, האם אפשר שיעשנו פה ברחוב. תרד למטה, כאן מעשנים כל הזמן צינגלך, תעמוד פה בכניסה, תראה את זה.

נכון.

מה זה, זה התרבות שאתה מבקש?

והצעירים חושבים כמוך? החבר'ה שעובדים איתך.

פחות או יותר, לא לגמרי. יש גם פה חילוקי דעות וזה בסדר גמור. פה לא דיקטטורה. אני אביא את המאמר ואני אתן ליואב, הבן שלי, שמנהל את המחלקה לדבר, אבל אני בשמחה אדבר על המהות של מה שאני מבין כדרך להתמודד.

אני חושב כמוך, זה בסדר, אתה מכיר אותי, אני אף פעם לא הסתרתי. הביאו יושב ראש ועדה מאוד מאוד שמרן, שאף פעם לא הסתיר את זה.

טוב מאוד.

חברים, קודם כל באמת תודה רבה שבאתם, זה לא מובן מאליו, זה מאוד מבורך ואנחנו מאוד שמחים לארח אתכם פה. אגב אני עוקב בקפידה ומשתתף בכל הוועדות, ברובן, בזום, ואני רואה את העשייה המאוד מבורכת ובאמת נראה שיש רוח חדשה וזה מתקדם, מחברים בין הרבה גורמים וזה נראה טוב.

תודה רבה.

באופן כללי, כשאני מסתכל לאורך השנים, בתור ילד קטן הייתי הולך עם אבא לוועדות כנסת ושומע את הדברים. לפני 20-15 שנה היו מתייחסים לכל מי שמתעסק בסיפור הזה כמשוגעים, היום מבינים שזה טובי בנינו וזה בכל מקום והמוצלחים ביותר והחלשים ביותר.

הכנסת באה אליך, זה ההבדל. היום אנחנו באים אליך.

אשכרה ככה. זה מדהים, באמת תודה רבה. אני אציג קצת את המחלקה הנפשית, מה אנחנו עושים, קצת רקע כללי. כמו שאבא חיליק כבר סיפר, הגענו לתחום בריאות הנפש מעולם החילוץ, מחילוצים מחו"ל ולמעשה נכפה עלינו להתעסק בזה ולמדנו טכניקה של איך להגיע למתמודדים במצבים של משבר נפשי אקוטי חמור ולהצליח תוך זמן מאוד מאוד קצר לרתום אותם לשיתוף פעולה מלא, להעביר אותם בידוק ביטחוני, טיסות וחזרה למשפחות שלהם.

לימים פיתחנו את זה, בראשית הדברים זה התפתח על ידי אבא חיליק והצוות הגרעיני, המחלצים הוותיקים של החברה, ועם השנים שכללנו והרחבנו את זה עם צוות מאוד רחב של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, פרמדיקים, רופאים, אנשי חילוץ, מנהלים וכן הלאה כדי למסד את השיטה הזאת בפרוטוקול מסודר של איך להגיע למשבר נפשי אקוטי ולרתום אותו לשיתוף פעולה.

בגדול היום אנחנו נותנים שלושה שירותים עיקריים. אחת זה חילוצים, מחזירים את החבר'ה שנפגעו, לרובם אגב יש ברקע איזה שהוא שימוש בסמים, אולי לא תופתע לדעת שהרוב המוחלט שימוש בקנאביס, אבל זה לא רק סמים, זה עירוב של הרבה דברים, אני ארחיב על זה תיכף יותר, ומחזירים אותם הביתה למשפחות שלהם. זה חילוץ נפשי, אני יכול להרחיב על זה, אם תרצו, יותר.

שירות נוסף שהתחיל כחלק בילד-אין מכל חילוץ זה להדריך את המשפחה. זה התחיל מזה שאנחנו מדריכים את המשפחות של המחולצים. היום למעשה רוב הפעילות של המחלקה הנפשית זה הדרכות פה בארץ. מגיעות אלינו משפחות בלי שאנחנו מפרסמים, בסוף החודש צריך לצאת לראשונה הפרסום הראשון של החברה בתחום הזה, האתר והפרסום של ההדרכות. היום זה עובר מפה לאוזן, מגיעות אלינו סדר גודל של 500-300 משפחות מדי שנה שמבקשות שנלמד אותם איך לרתום לשיתוף פעולה. מה שבעבר נקרא סרבני טיפול, היום קוראים להם non attended, שזה מונח טרמינולוגי קצת יותר נעים וגורם לשיתוף פעולה.

אנחנו אוספים את המשפחות, מלמדים אותם איך לייצר תקשורת, איך להוליך לרצון לשיתוף פעולה לקבלת טיפול ובכלל זה חשוב שאני אדגיש שאנחנו לא גוף מטפל היום. פני עתיד, תיכף אני אדבר, אנחנו כן משתדלים קצת לרתום את החלק הטיפולי גם בסיפור. אנחנו יושבים על התפר שבין פרוץ משבר נפשי לתחילת טיפול, מעודדים טיפול, מאפשרים טיפול.

הפער הזה, אם לא מטפלים בו כמו שצריך יכול לקחת שנים. הנפגע הנפשי הוא זה שצריך טיפול והוא לא משתף פעולה, אם זה לא הולך טוב זה יכול לקחת גם כמה שנים.

לא רק זה, זה פער מאוד מאוד קריטי, כי ככל שמשך הפגיעה הוא קצר יותר והמעטפת, המשפחה, החברים, לומדים איך לנהל את זה, מביאים את הבן אדם לטיפול ולשיקום אז הפגיעה היא קטנה יותר, היא פחות עמוקה והסיכויים לצאת מזה הם הרבה הרבה יותר גבוהים.

גם אמרתם בהתחלה שבני המשפחה זה אי אפשר, כמו בדוגמה הקלאסית הזו, הרי רוב האנשים שזקוקים לטיפול ולא רק אצלך ולא מודעים לזה בכלל - - -

אנחנו עבדנו 24 שנים - - - למה לא ליישם את הידע הזה? ואנחנו לוקחים את המשפחות, תיכף תשמע משפחה אחת, אנחנו לוקחים משפחה במצב של התפרקות טוטאלית, הבן שלך נעשה פתאום לא בסדר ו - - - זה פצצה על השולחן של המשפחה.

אז דיברתי על שלושה שירותים עיקריים שאנחנו מספקים במחלקה הנפשית, האחד זה חילוצים, שתיים זה הדרכת משפחות, אני ארחיב על כל אחד מהם בקצרה תיכף, והשלישי זה צוותי התערבות. הרבה שנים הרבה גורמים, בעיקר העמותות, עמותת משפחות בריאות הנפש ועמותות אחרות, קוראים בקול צועק שיהיו סוף סוף צוותי התערבות, גם בוועדות הכנסת זה דובר לא פעם, אנחנו כבר עושים את זה בערך שנתיים. בקורונה הייתה עלייה דווקא מאוד משמעותית בכמות המקרים פה בארץ ואנחנו עושים את השירות הזה, לומדים אותו, מרחיבים אותו ומאוד מאוד צמאים לשיתוף פעולה מכל גוף שיאפשר לנו לתת את זה בצורה רחבה יותר לכלל המדינה, כי זה קריטי.

צוותי התערבות, אנחנו פשוט מגיעים לשטח, למקום המשבר האקוטי, מרגיעים את הלהבות ובשאיפה מוליכים לתחילת תהליך, הדרכת המשפחה, ליווי של המתמודד עד שאפשר להביא אותו לטיפול כזה או אחר. ובכלל זה חשוב להבין שברגעים הראשונים המערכת קצת לא מאפשרת למתמודד את המענה שהוא צריך.

בניגוד לפגיעה פיזית, שבן אדם מתמודד עם איזה שהיא פגיעה פיזית, חילוצים שאנחנו מתמודדים או כל בעיה רפואית אחרת, המתמודד יודע שהוא צריך עזרה, הוא יודע מה הוא צריך לעשות, הוא יודע שהוא צריך ללכת לבית חולים. פגיעה נפשית והתמודדות עם משבר נפשי לרוב המתמודדים עצמם לא מבינים שהם צריכים עזרה, הם בטוחים שכל הסביבה שלהם צריכה עזרה והם היחידים שהם בסדר, והמערכת בנויה ככה שהמתמודד צריך לרצות לבוא ולבקש עזרה ועד שהוא לא בא ומבקש עזרה לא מתחילים טיפול, וגם לאחר שהוא ביקש עזרה יש תהליך שלוקח הרבה זמן ופרק הזמן הזה הוא אקוטי עבור מתמודד עם פגיעה נפשית. לכן אנחנו יושבים שם ועוברים את החלק הזה ומלווים את המשפחה ואת המתמודד.

קצת מספרים. אנחנו עושים היום סדר גודל של 40-20 חילוצים מחו"ל מדי שנה של מתמודדים על רקע נפשי, סדר גודל של 500-300 הדרכות מדי שנה. היום אנחנו עדיין בסביבות 30-20 צוותי התערבות מדי שנה, זה הולך וגדל ואנחנו צופים שזה הולך להכפיל את עצמו סדר גודל של פי שניים או שלושה בשנה הקרובה וזה יילך ויגדל.

חילוץ נפשי בדרך כלל זה מדינה מסוימת שחוזרת או שיש כמה?

בהודו הייתה הובלה רצינית, היום זה בברלין ומדריד. זה עבר לאירופה.

לצורך העניין, שני החילוצים הנפשיים האחרונים שהיו לנו היו בכלל באוגנדה. אנחנו היום מפוזרים. יש לנו באירופה, יש לנו המון בארה"ב, יש לנו כמובן עוד במזרח ובדרום אמריקה, אבל קשה לראות דפוס ברור ועקבי.

באוסטרליה שיש שם חומרים מרשימים, לפי מה שמספרים.

בעבר רוב המפה של הנפגעים, אני מדבר על לפני עשר שנים, היו בהודו, בשני מוקדים ספציפיים, מנאלי וקאסול, כי לשם היו כל הישראלים שרוצים לצרוך סמים טסים לשם. היום לא צריך לטוס לשום מקום כדי לצרוך סמים.

הטיול היה ממסיבה למסיבה, לא טיילו בכלל, רק ישנים.

בתוך עמק פרוואטי, קאסול ומנאלי. היום זה מפוזר על כל הגלובוס, גם פה בישראל יותר ויותר, גם בכל מקום באירופה, בארה"ב, באוסטרליה.

יש נקודה אחת בצוותי חירום שאני מבקש להוסיף, במדינת ישראל כשמישהו מאבד את השליטה שלו פה ברחוב ורץ ומשתולל שולחים את המשטרה. מגיע שוטר, עם אפס השכלה, עם אזיקים, נבוט, טיזר ואקדח. אזיקים, נבוט, טיזר ואקדח אלה אמצעי הטיפול שהמדינה מציבה מול אותו בן אדם שאיבד שליטה ואז הוא יכול לחטוף גם כדור, זה כבר קרה חמש-שש פעמים. לכן צריך, כמו בעולם התרבותי והנאור, צוותי התערבות.

אנחנו הקמנו את זה, אנחנו צריכים שהמדינה תיתן לזה את הגיבוי על ידי זה שזה יהיה כלול בשירות שמקבלים מקופת חולים. לא ייתכן שקופת חולים בפגיעה נפשית, מהרגע של הפגיעה עד הרגע של הטיפול תגיד: פה אני לא משלמת.

גם אם זה רטרואקטיבי.

בשבילנו זה קריטי, כי באה משפחה, אני יודע איך לטפל בהם, אני יודע איך להציל אותם ואת הנפגע שלהם, אני לא יכול לעשות כלום כי אין להם כסף והם חברי קופת חולים.

אפרופו משטרה, זאת נקודה מאוד מעניינת. במקרה יצא לי פה ברחוב להיתקל בפסיכוטי שבסופו של דבר קראו למשטרה והצלחנו להכניס אותו לאמבולנס. קודם כל כשהמשטרה הגיעה כמעט הייתה אלימות, אני פיזית הפרדתי בין השוטרים לבחור כי הם חשבו שהוא אגרסיבי, אבל הוא לא יודע שמולו עומד שוטר והוא לא יודע מיהו, הוא חושב שאני אבא שלו ואחרי זה הוא חושב שאני עץ מסטיק וכן הלאה, לא מחובר לגמרי, והשוטר לא מצויד בכלים, לא יודע לקרוא את הסיטואציה. הוא רואה בן אדם שבא לקראתו ותופס לו את החגורה הוא רואה בזה תקיפה.

גם מד"א כשהגיעו, אז מבחינתם אם הבן אדם לא חותם שהוא רוצה לעלות על אמבולנס הם לא מעלים אותו לאמבולנס. אני פיזית העליתי אותו, אמרתי לו: הנה תגיד לו שאתה רוצה לנסוע לבית חולים. לקח קצת טכניקה וזמן כדי שהוא יגיד להם כי הוא לא מחובר. עם טכניקה אפשר להביא אותם לשיתוף פעולה, את הטכניקה למדנו והרחבנו וזיו תיכף ירחיב על זה, על הטכניקה, הרבה יותר.

אבל הנקודה המהותית בעיניי זה שאנחנו מאוד מאוד צמאים להדריך את המשפחה, אנחנו מעוניינים להפיץ את הידע לכל דורש כמה שאפשר.

סליחה שאני חוזר אחורנית. הרצון הזה להקים את המחלקה הנפשית, זה בגלל יותר שכיחות המקרים יחסית ל– או הוואקום שקיים?

גם וגם. באופן כללי ככלל אנחנו במגנוס לא כל כך נמצאים איפה שיש את כל הפתרונות, אנחנו נמצאים איפה שהפתרונות נגמרים, נגמרת הדרך, בין השטח לבין העולם הנפשי. אם היו פתרונות בשפע כנראה שלא היינו מתעסקים בזה, אבל אין פתרונות ולכן אנחנו שם.

ספציפית לגבי המשטרה, אנחנו כבר בנינו תכנית עם הצעת מחיר, הכול כבר היה בשלבים סופיים של קבלה, כלומר להדריך את כל המשטרה מהיסוד, מהמוקדניות ודרך אנשי השטח, ואז התחלף מפכ"ל והכול נפל לטמיון כי הסיטו את התקציב להרחבת צוות המשטרה, שאני לא מביע על זה שום עניין ודעה, אבל כן מעניין אותי שתהיה הדרכה במשטרה. זה קריטי בעיניי וזה יצמצם את כמות הפגיעות בצורה משמעותית.

אתה בקשר איתם? יש לכם איש קשר?

היום לא.

חבל, זה גם הוועדה יכולה לעשות את הקשר הזה.

אנחנו מאוד מאוד נשמח. אנחנו מוכנים להפיץ את הידע כמה שאפשר.

אנחנו נעשה. את הקשר הזה אפשר לעשות ונעשה.

זה לא איזה מידע שאנחנו שומרים בחדרי חדרים בסוד, להיפך, אנחנו רוצים להפיץ. כל מה שיעזור אנחנו נשמח.

הם יחליטו מה שיחליטו, ההמלצות שלנו תהיינה בהתאם, אבל קשר חייב להיות.

זה בכללי מה שאנחנו עושים. אנחנו גם מדריכים ארגונים, זהו פחות או יותר.

יש לי שתי שאלות שזה שאלה אחת. מתי אתם קובעים שהבן אדם – איך זה עובד? זה הרי לא נוסחה מתמטית.

כשהבן מתייצב לאחר תהליך של שיקום, חוזר לשגרה מלאה עם עליות וירידות ובעיות בדיוק כמו בן אדם רגיל כמוני כמוך עם מצבי רוח, לא צריך להיבהל, גם לנו יש מצבי רוח. ברגע שבן אדם נכנס לתוך המסגרת של הנורמל, אתה רוצה לראות בספר? תראה לו מה זה נורמל.

בהגדרה שלך, מה זה במקום הזה? האם בכלל אני חוזר אי פעם ומה זה נורמל?

אני אסביר. בן אדם מחליף מצבי רוח במהלך היום, אתה קם בבוקר אתה שמח, אחר כך אתה עצבני ואחר כך אתה נרגע ואחר כך אתה שוב פעם שמח ואחרי זה עצבני, זה מין זיגזג כזה. כאשר זה תחום בין שני קווים במצב הרוח הממוצע העליון של אנשים ובמצב רוח תחתון, כשבן אדם חורג מהקווים האלה – תראה לו. כשבן אדם מחליף מצבי רוח במידה הנורמלית הסטנדרטית של המין האנושי הוא נורמלי. מה זה נורמלי? הוא חי לפי הממוצע האנושי. כאשר הוא מתחיל להחליף מצבי רוח בפרקי זמן מאוד קצרים במהירות אדירה וחורג מהתחום של הקו העליון והתחתון חריגה משמעותית, אנחנו אומרים עליו מה? הוא לא נורמלי, כי הוא לא מתאים לממוצע האנושי.

ברגע שאני מקבל אותו בחזרה בין שני הקווים של הנורמל ואני רואה שהוא מתייצב וממשיך הוא נורמלי. אז עכשיו השאלה מה הוא מרגיש ומה הוא חושב, הוא בן אדם כמוני וכמוך, הוא מרגיש וחושב כל מיני מחשבות, הוא גם מעמיס על עצמו עוד טראומה, מה עשיתי למשפחה שלי, איזה הוצאות גרמתי להם, מה עשיתי לאמי האהובה, מה עשיתי לאבי, איך ביישתי את אבי. יש לו הרבה עם מה להתמודד והוא לא יתמודד בלי המשפחה.

בועז, הוא לא יתמודד בלי המשפחה, אין סיכוי שהוא יעבור את זה בלי המשפחה. ההצלחה היא לא של המטפלים ולא שלנו, ההצלחה היא של המשפחה. זה שאנחנו מצליחים להעביר את המשפחה למצב שהם מתפקדים זה יפה מאוד, אבל מי שיצליח פה זה המשפחה.

לשאלתך, יש שתי נקודות מבחינתי כשאני מסתכל עליהם כסיום כל המאורע. אני לא מדבר על אירוע החילוץ, כי אירוע החילוץ עקרונית נגמר בשדה התעופה, אבל ברור ששם מתחילה עוד דרך ארוכה. אחת, זה כשמגיע משבר נוסף בחייו, הרי כולנו עוברים משברים בחיים, קורים כל מיני דברים, כשמגיע משבר נוסף והמשפחה מצליחה להכיל את זה בלי שזה מתפרץ למשהו אקוטי אז אני יודע שהמערכת עובדת והבן אדם מסוגל לעבור משברים, אני שקט. ושתיים, אנחנו פעם בכמה זמן אנחנו מקבלים איזה תמונה כזאת של בחור מנופף בדגל, או אבא עם הילדים שלי, או ההיא בחתונה או ההוא מסיים את התואר, שנה-שנתיים אחרי החילוץ ושולחים ישר לצוות.

אתה עומד בתור לדרכון אחרי חודשים ואתה מסתכל, מאחוריך איזה זוג זקנים מסתכלים עליך, נועצים בך עיניים, ואני מרגיש לא נוח, מה הם רוצים? אני בסך הכול עומד לקבל את הדרכון. אני מקבל את הדרכון, הם ניצבים בדרכי ואומרים לי: שמע, סליחה שאנחנו מפריעים לך, לפני 20 שנה הבאת את הבן שלנו, אנחנו רוצים להודות לך.

ביקרנו בכפר איזון, זה נחמד מאוד.

זה ידע ייחודי, זה בא בתוך נישה שלא מטופלת, אנחנו היחידים בעניין הזה שאנחנו מטפלים במשפחות ובנפגעים באופן מיידי במצב האקוטי. זה שווה הרחבה רצינית מאוד. צוותי החירום זה, אני חושב, דבר שהוא חיוני עד כדי כך שקופת חולים צריכה לאשר את זה, זה לא ייתכן שאין צוותי חירום במדינת ישראל. לנו יש עכשיו צוותי התערבות מוכנים, פעילים, עם ניסיון.

נבדוק את זה, כל זה ייבדק.

בערב מישהו מטלפן ויש ילד שצריך להביא עכשיו והוא צריך להפקיד 20,000 דולר עוד הערב. זה לא אנחנו מרוויחים 20,000 דולר, אבל שלושה כרטיסי טיסה בחירום יעלו 10,000 או 11,000 דולר לפני שתזוז בכלל, מהרגע להרגע, הרופא שיעבוד עכשיו חמישה ימים רוצה 1,000 דולר ליום.

זה ברור.

אתה ב-16,000 דולר עוד לפני שיצאנו. פה עובד צוות של חמישה אנשים על אירוע כזה.

כמה דברים שאני רוצה לגעת בהם. קודם כל אני אסביר טיפה את המונח הזה שהוא טרמינולוגיה שלנו, שבר נפשי. זה לא מונח פסיכיאטרי מקצועי ולא בכדי, בכוונה תחילה אנחנו עושים את זה ככה. שבר נפשי זה הדרך שלנו לאגם תחת מטרייה אחת פגיעות נפשיות שונות ומשונות שדרך ההתנהלות הן מולן כדי לרתום לשיתוף פעולה בטיפול היא אותה דרך, ביניהם התקפים פסיכוטיים על כל הגוונים, מאניים, דפרסיביים, פרנואידיים וכן הלאה, כל סוגי ההתקפים הפסיכוטיים, מניה דפרסיה, סכיזופרניה, חלק מחרדות והלם קשים, חלק מהפרעות אישיות גבוליות, לא כולם, ועוד כל מיני משברים נפשיים שונים. ככותרת אנחנו בכוונה משאירים את זה שבר נפשי, גם מכיוון שאין עוד אבחנה רשמית וכדי לא להיכנס לתקלים עם האבחנות הרשמיות אנחנו אומרים שבר נפשי, העיקר שדרך הפעולה אל מול היא אותה דרך פעולה וזה מאפשר לנו לפעול.

אני רוצה לחדד קצת ושמענו את זה כבר פה. פגיעה נפשית כזאת זה רימון בסלון של המשפחה, כולם נפגעים, האבא, האמא, האחות, האח, השכן, הדודה, כולם נפגעים מהסיפור הזה והמשפחה מבחינתנו, אבא חיליק כבר דיבר על זה, היא הגורם העיקרי והמשמעותי ביותר. וגם פה כשאנחנו מסתכלים באופן כללי על עולם בריאות הנפש יש חוסר משמעותי בהתערבות מול המשפחה.

לצורך העניין מתמודד מגיע לפסיכיאטר, הפסיכיאטר לא רק לא מערב את המשפחה, אסור לו לדבר עם המשפחה, אם המשפחה תפנה אל הפסיכיאטר הוא יגיד להם שאסור לו לדבר איתם. זה אבסורד טוטאלי, כי המתמודד לא שולט בעצמו, לא יודע מה הוא עושה, לא מבין את הסיטואציה. היחידים שמסוגלים לעזור לו זה המשפחה שלו. אנחנו לוקחים אותם, מלמדים אותם גם איך לתקשר עם הפסיכיאטר, גם איך לתקשר עם העובד הסוציאלי, גם איך לתקשר איתו ואיך להוליך אותו עד לכפר איזון, לבית מאזן או מה שזה לא יהיה, איך לגשר בין כל הפערים האלה ויש הרבה פערים בתחום הזה.

בכלל זה יש לנו מענה 24/7, 365 ימים בשנה של מענה טלפוני. זה מתחיל מהדסק, שאנחנו מכשירים אותם איך באמפטיה לדבר עם האמא או האבא או החבר או האח במצוקה שמדווח על האירוע. מיד הם אוספים את הנתונים, מעבירים את זה למנהל בכיר במחלקה שלוקח את האירוע ומוביל אותו עד סופו. המשפחה פה היא בסוף הפתרון.

רוב המשפחות, אני מניח, משתפות פעולה פה איתכם, באחוזים, אם בכלל יש כזה נתון, כמה משפחות לא משתפות פעולה?

קודם כל צריך להבין את הרקע, מי שמגיע אלינו זה המקרים הקשים, המקרים הקלים בכלל לא מגיעים אלינו. אם הבן אדם נפגע וצ'יק צ'ק לוקחים אותו ומביאים אותו לבית חולים והוא מתייצב וצ'יק צ'ק הוא הולך לבית מאזן לרוב זה לא יגיע אלינו, למרות שגם למשפחות כאלה אנחנו ממליצים שיעברו הדרכה, זה עושה סדר וארגון ומגדיל בצורה משמעותית את השקט הנפשי.

זאת אומרת תמיד יש שיתוף פעולה מצד המשפחות כי זה קשה.

אלינו מגיעים המקרים הקשים.

ומהצד השני אנחנו שירות פרטי, זאת אומרת משפחה שמגיעה אלינו ומוכנה לעשות את האקסטרה צעד הזה בכלל וכבר יושבת פה זה אומר שיש לה איזה שהיא נכונות, אנחנו צריכים לאסוף ולכוון אותה.

אבל לא בהכרח, השאלה שלך היא שאלה מאוד עניינית ובמקום, הרבה מהמשפחות כשאנחנו מתחילים את התהליך איתם, בטלפון הראשון אתה כבר מבין, יש התנגדות טוטאלית אצל כל המשפחה חוץ מהבן אדם שפונה. מכיוון שהמשפחה זה הגורם העיקרי להבדל בין הצלחה לכישלון, למיטב אבחנתנו לאורך הרבה שנים, אז חלק ממה שאנחנו עושים זה לרתום את שיתוף הפעולה הזה, לרתום את האנשים לעבוד ביחד.

חלק גדול מהמשפחות שפונות אלינו, בשיחה הראשונית האמא מסבירה לי: תקשיב, האבא לא מוכן לשבת בכלל באותו חדר, אנחנו לא מסוגלים לשבת באותו חדר. אנחנו עובדים איתם על המוטיבציה, על איך לעבוד ביחד, איך לשתף פעולה, איך לשים את כל הדברים האחרים כרגע בצד ולהתרכז במטרה האחת ובאינטרס המשותף שיש לכולם וזה להביא את המתמודד לטיפול, לשיקום ולחזור לשגרה.

תודה רבה שבאתם והטיתם אוזן קשבת למה אנחנו עושים. אני חושב שברור שצריך למצוא איזה שהוא נתיב שאנחנו נוכל לתת את השירותים ואת הידע ואת הניסיון שלנו לחוג הרבה יותר רחב של אנשים ולא רק למי שיכול להוציא בלילה 20,000 דולר.

כשאני נכנסתי לכנסת המחשבות שבשלהן התמודדתי לכנסת, היו לי מחשבות, חשבתי לפעול במישורים אחרים, המומחיות שלי קצת שונה מזה, אני גם לא כזה מומחה גדול לנושא של התמכרויות, כולנו לא מומחים להתמכרויות, סמים ואלכוהול זה לא היה כל כך הספציאליטה שלי, לא שאני לא יודע להעריך ויסקי טוב, אבל עדיין אני יודע מה זה במידה. למה אני אומר את זה? כי אני מסתכל על שניכם ואתם באמת אנשים, וגם היה לנו את זה בכפר איזון, פתאום אתה רואה עד כמה אנשים בגילך, לא בטוח שהייתי מתקבל לתואר שני בביופיזיקה ובהרבה דברים אין לי צל של ספק שאתה עולה עליי, כל התפיסות האלה וכל הקלישאות האלה, ומה שיפה בוועדה הזו, שמסירים את כל הדעות הקדומות. אין דעות קדומות, זו ועדה בלי דעות קדומות, כולם אנשים חיוביים, יש פשוט משוכות בחיים, חלק עוברים אותם בקלות, חלק לא עוברים ונופלים, אבל לפעמים אני רואה אנשים כמו מגנוס שיודעים או להסיר אותם או להקל על מי שמועד בהן וזה יפה מאוד.

בהחלט. אנחנו נעשה הפסקה קצרה ונמשיך.


(הישיבה נפסקה בשעה 11:55 ונתחדשה בשעה 12:10.)

עכשיו זיו היקר יעביר לנו בקצרה מצגת על השיטה עצמה ואז נעשה קצת פאנל פתוח לדיון, לשאלות, דעות ונראה מה אפשר להפיק מזה.

למרות שראית שעד עכשיו הוועדה הייתה סקרנית מאוד בשאלות. זה מעניין, זה חשוב גם.

אני אדבר על שיטת העבודה שלנו ואיך אנחנו עושים את זה ואני אשתמש בדוגמה שלנו להדרכת משפחות. המצגת שלנו להדרכת משפחות, שיטת העבודה שלנו כשאנחנו מדריכים משפחות היא אותה שיטה למעט הדגשים המבצעיים שאנחנו משתמשים בהם בחילוצים זהה לחלוטין.

איך אנחנו מביאים משפחה ממצב של חוסר אונים מוחלט והתנהלות סביב מצב השבר הנפשי למצב שבו היא יכולה לנהל את הנפגע, לעזור לו ולקחת אותו לטיפול רפואי. קודם כל אנחנו עוברים ארבעה שלבים. אנחנו מסבירים למשפחה איך אותו בן משפחה, אם זה בן, בת, אבא, אמא, אח, אחות, איך הוא מגיב למציאות, איך הוא מפענח את המציאות, למה הוא מגיב כמו שהוא מגיב, למה הוא מתנהל כמו שהוא מתנהל, למה אנחנו מגיבים אליו כמו שאנחנו מגיבים אליו.

הדינמיקה פה היא דינמיקה אחידה, הבן אדם אומר משהו, אנחנו מנסים לענות לו, אנחנו נכנסים איתו ללופ אין סופי סביב נושאי היגיון כאלה ואחרים. הרבה פעמים מתוך אינסטינקט מאוד מאוד בסיסי, מאוד מאוד פשוט, אנחנו מנסים לשכנע אותו, לחנך אותו, לעשות עליו כל מיני מניפולציות כאלה ואחרות שנידונות לכישלון, אנחנו מנטרלים את הסיפור הזה. אנחנו באים ומסבירים לאנשים, תראו, מעכשיו אתם עובדים לפי השפה המשותפת שלנו.

בשפה המשותפת שלנו בן אדם שנמצא במצב שבר נפשי מופעל על ידי ארבעה דברים, שיבוש בבוחן המציאות, רגישות יתר, שטף מחשבות ותחושת אובדן שליטה ברגשות, במחשבות ובמציאות. אלה ארבעת הדברים שמנהלים אותו, היגיון אין ביניהם. אנחנו עוברים כל אחד מארבעת הדברים האלה ולאחר מכן אנחנו מסבירים למשפחה ומלמדים אותם למה הדברים קורים כמו שהם קורים.

לאחר מכן אנחנו אומרים שעכשיו אנחנו יודעים מה מפעיל את הבן אדם, אנחנו יודעים למה הוא מגיב, אנחנו יודעים איך הוא מגיב, מה אנחנו עושים עם זה? המה אנחנו עושים עם זה מתבטא באיזה שהיא סדרה של כללים. כמו שאומר תמיד חיליק, כללים זה בסופו של יום הדרך הכי קצרה ליהנות מניסיון של מישהו אחר. אז אנחנו נותנים קודם כל למשפחה את הכללים לנהל את עצמם. בן אדם שנמצא במצב שבר נפשי למעשה לא שולט בהתנהגות שלו, הוא כל הזמן מגיב להתנהגות ולהתנהלות של הסביבה.

לכן כל עוד אני מסוגל, אם אני נמצא יחד עם אדם שהוא במצב של שבר נפשי, הוא מגיב אליי, זאת אומרת אם אני מנהל את עצמי, אם אני אשלוט בעצמי, הוא יגיב אליי. אני לא צריך לחשוב על מה אני אומר ומה אני צריך להגיד לו כדי שהוא יעשה ככה או יעשה אחרת, אני בסך הכול צריך להסתכל על עצמי. אני מסתכל על עצמי, מנהל את עצמי והוא מגיב אליי.

ניהול עצמי מתבצע על ידי שני הכללים האלה, א', אני מנהל את עצמי שווה, אני לא כועס ולא מפחד, כי כמו שאמרנו מקודם, כעס ופחד הם גורמים מאוד שליליים בתהליך הזה, והדבר השני, אני יודע, אני עושה אוטוסוגסטיה לעצמי, אני יודע שמחר השמש זורחת. באותה רמת ודאות שאני יודע שמחר השמש זורחת אני יודע שהוא יהיה בסדר, כל מה שאני עושה הוא מצליח, אין פה טעויות בסיפור הזה.

זאת אומרת גם אם אני אמרתי משהו וגם אם הוא התרגז וגם אם הוא צעק וגם אם הוא הגיב באיזה שהיא צורה חריפה כזו או אחרת זה בכלל לא משנה, אנחנו מתקדמים בתהליך, אנחנו מתקדמים בתכנית והכול בסדר.

דבר נוסף, אלמנט נוסף שאנחנו משתמשים בו, ואני אדבר עליו בקצרה, הוא נושא התכנית, מה זה אומר?

אני קוטע אותך, מאחר שהגדרת אותו כנפגע, זה גם ההבדל המהותי לבין נפגע פיזית לנפגע נפשית. נפגע פיזית אתה מתנהל איתו, פה אתה מתנהל מולו, זו מהות העניין.

זה לא מולו או איתו, נפגע פיזית בדרך כלל מבקש עזרה.

לא, אתה מתנהל בין אם הוא רוצה ובין אם לאו, פה זה אחרת.

הוא בדרך כלל רוצה עזרה.

או לא. קודם שאלתי מתי אתה עובר לשלב מסוים שאם הוא לא רוצה מה אתה עושה?

כמו שהבנת השיטה הזאת התחילה מהשטח. אין לנו שום סיכוי, בן אדם חוזר כמו זה שישב פה, אם אני עכשיו עושה איזה שהוא אקט שהוא אקט הפוך ולוקח אותו איתי שלא בהסכמתו יהיה לי בלגן נוראי, זה לא יכול לעבוד, זה לא יקרה.

זה מה שרציתי להגיע, אתה לוקח אותו בכוח?

לא, לא, בחיים לא. אם יש איזה שהיא אינטראקציה כזאת, מה שקורה זה שברגע שיהיה איזה שהוא לחץ, איזה שהוא קושי בשדה, הכול ייצא, מתחיל בלגן ואז אנחנו כבר במגרש אחר לגמרי.

אז מה קורה? אנחנו מראש יודעים לבנות את התהליך בצורה כזאת שאנחנו מגיעים לשדה במצב שהוא נותן בנו אמון מלא. את כל המשברים אנחנו עוברים לפני, אנחנו עוברים אותם בנחת, אנחנו עוברים איתם בצורה נעימה, אנחנו עוברים אותם בצורה מנוהלת. אנחנו מגיעים לשדה מרצונו הטוב והחופשי של הבן אדם, יושבים לשתות קפה ביחד, עולים ביחד למטוס ונפרדים בנתב"ג כחברים. בלי זה אין לנו שום סיכוי. שתבין, זה משהו שהוא אבן יסוד בשיטת העבודה שלנו, בלי זה אין לנו שום סיכוי להצליח. שום סיכוי. שיטת העבודה בנויה על אמון. אמון לבנות עם בן אדם שאינו נמצא בקו ההיגיון זה משהו שעובד טיפה אחרת.

קשה.

זה קשה, אבל אפשר ללמד את זה.

אני חייב להדגיש שזו טכניקה ושזה משהו שאנחנו מלמדים איך עושים. זה לא שהגענו לבן אדם והיינו אנשים נחמדים, בנינו אמון אז הוא בא איתנו בשיתוף פעולה. לרוב אנחנו מדברים על אנשים פסיכוטיים או בהתקף מני חריף, הם לא משתפים פעולה עם אף אחד, לא עם עצמם, לא עם הסביבה. בחלק גדול מהמקרים קודם טסים האחים ואז ההורים ואז הדוד וכולם מנסים ולא מצליחים להניע לפעולה לאיפה שהוא, שלא לדבר על לחזור לארץ או להסכים לחזור לארץ. זו טכניקה איך לרתום את האנשים האלה לשיתוף פעולה.

הם גם מתהפכים עליך, זה חלק מהעסק. עם הניסיון אנחנו כבר רגילים לצפות מתי הם יתהפכו ולדעת שזה מגיע וכשאתה יודע שזה מגיע ואתה מסתכל מראש למה שקורה זה כבר לא הופך איזה איום גדול, כי זה חלק מהעסק, זה חלק מהסיפור.

כלי נוסף שאנחנו עובדים פה, מה שאנחנו קוראים לו התכנית. התכנית היא בעצם המציאות החלופית שאנחנו מכניסים בעבודה מול נפגע נפש של סמים, מול המשפחה גם בין היתר. למה בעצם אנחנו עובדים עם תכנית? תכנית מייצרת לנו איזה שהוא מיקוד שליטה חיצוני חזק, ברור, מקיף לכולם, לכל האירוע.

אצל משפחות זה מאוד מאוד חשוב כי משפחה הרי בסופו של יום, כשהיא רוצה להניע את בן המשפחה לפעולה מה היא תעשה? היא תתחיל לייצר לו כל מיני מניפולציות, היא תתחיל לייצר לו כל מיני התניות, זאת אומרת אם אתה רוצה שיקרה ככה וככה וככה אז תעשה אחת שתיים ושלוש, אם אתה לא רוצה יקרה ארבע חמש שש וזה איום ונורא. מה קורה? בן אדם ששיקול הדעת שלו תקין יכול לבוא ולהגיד בסדר, אם אני הולך לכאן קורה ככה, אם אני הולך לשם קורה אחרת, אני עכשיו אקבל את ההחלטה. במצב פסיכוטי יכולת קבלת ההחלטות פגועה. אם אתה מעמיד את הבן אדם מול צומת הטי הזו ואתה אומר לו ימינה או שמאלה הוא יישאר לך באמצע, הוא לא זז לשום מקום, לא משנה מה קורה.

אני אומר בסוגריים, יש משפחות ששואלות אותנו, רגע, אז מה אני עכשיו צריך לעשות? אני צריך לזרוק אותו לרחוב, שיגיע למטה, שירגיש מה זה? אני אומר להם לא, באופן מוחלט לא, אם תזרקו אותו לרחוב הוא יישאר ברחוב והוא יהיה אומלל ואתם תהיו אומללים, אל תעזו לעשות את הדבר הזה. יש טכניקות אחרות שאפשר לעבוד איתן, לזרוק אותו לרחוב כדי שיגיע למטה, בשום פנים ואופן לא עושים את זה.

לכן יש לנו תכנית. כשאנחנו מסתכלים על תכנית ואנחנו עובדים לפי טרמינולוגיה של תכנית ואנחנו חושבים לפי התכנית אנחנו מסתכלים ואנחנו בפוקוס אך ורק לדבר אחד והוא האור בקצה המנהרה. לא סתם יש את הציור הזה, אין לנו פה פניות, אין לנו פה צמתים, אין לנו פה מניפולציות, אין לנו אם או אז, אנחנו הולכים פה לכיוון אחד ואנחנו מלמדים את המשפחה לדבר, לחשוב על ההליכה הזו בכיוון אחד, ולא משנה מה, השמש זורחת ואנחנו הולכים לפי התכנית, זה מה שקורה.

ברגע שכל משפחה עובדת בצורה הזו, אנחנו תמיד אומרים שמשפחה היא כמו מעגל חשמלי סגור. ברגע שכל המשפחה מדברת לפי השפה שלנו ומתנהלת לפי השפה שלנו ומנהלת את עצמה אל מול בן המשפחה הנפגע זה כמו מעגל חשמלי, התגובה היא מיידית. אם בן המשפחה הנפגע הוא הנורה, כל שינוי בחיווט, בסוללה, במגעים משפיע על הנורה, וזה אותו דבר.

זה ככה בקצרה על השיטה, על מה עושים, איך עושים, איך אנחנו מנהלים את הדברים האלה, איך אנחנו מתווכים ומסבירים ונשמח ככה לשאלות.

אני חייב להגיד לך דבר אחד, הרי את מגנוס, כפי שאמרתי קודם, מכירים כולם ושנים ארוכות, מה מכירים אצל מגנוס? ולכן אני מאוד שמח שבאנו לכאן היום, כי אתה רואה שבעצם, ותקן אותי אם אני טועה, יש לי את הרושם שהיום מרכיב חשוב במה שאתם עושים זה לא מה שכולנו מכירים, החילוץ, אלא הייתי מגדיר את זה כחילוץ של אחרי החילוץ. הטיפול שאתם נותנים אחרי שבן האדם חוזר הביתה. מתי ירד האסימון? מתי הבנתם את הצורך הזה? מתי הלכתם לכיוון האפיק הזה? איך זה קרה?

שאלה מעולה, היא מה שמכווינה את כל הפעילות שלנו. זה התחיל ממש מהחילוצים הראשונים, השני, השלישי, כבר הבנו שאין ברירה אלא חייב להדריך את המשפחה. אם החזרנו מתמודד ארצה מחולץ והמשפחה לא יודעת להתמודד לא עשינו כלום. עוד שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים הוא חוזר לחו"ל ולא התקדמנו לשום מקום, ואז התחלנו להדריך את המשפחות.

משנה לשנה יותר ויותר משפחות העבירו את זה מפה לאוזן והתחילו לפנות אלינו פה. גם לתחום של הדרכת משפחות פה בארץ נקלענו לסיטואציה, לא חיפשנו את התחום הזה. התחילו לפנות, ראינו שזה תופס נפח, הצבנו על זה מנהל בכיר וייצרנו את החוברות ודייקנו את השיטה שנוכל להדריך את המשפחות פה בארץ.

אחרי שהתחלנו להדריך פה את המשפחות בארץ וללוות אותם, זה לא רק הדרכה, זה גם ליווי תוך כדי התהליך הזה, ואני רוצה בסוגריים להגיד, זה סופר משמעותי בשלבים הראשונים שמספרים למשפחה מה התהליך. הם לא מכירים מה התהליך, הם כולם לא מדברים על הסיפור הזה, זה בחדרי חדרים, כולם מתביישים. כל מי שחווה כזה משבר לא מוכן לשתף אף אחד במה הוא עבר, אז אף אחד לא יודע. אז משפחה מגיעה בכאוס מוחלט, בחוסר ידע, בחוסר מודעות, זה מאוד חשוב שמישהו יסביר להם את כל התהליך, את כל הכלים שיש על המגרש הזה.

אחד הדברים שאנחנו מראים להם זה שכשיש תאונה אין לזה שייכות לאיך שהתנהגת. זאת אומרת יצאת בצומת הבוקר באור ירוק עם חגורה וטסט ורישיון והאוטו שלך בסדר, דקה לפני שעברת עברה משאית עם שיכור ואתה אפילו לא יודע שהוא עבר, אם הוא היה מתעורר דקה יותר מאוחר היה גומר אותך. זה תאונה, לא פועל יוצא של העשייה שלך, אני משחרר אותם לא רק מהכעס, אלא גם מרגשי אשם. איך עשית לי את זה? אתה יודע כמה פעמים שמעתי איך עשית לי?

אחרי החילוץ, מגנוס לא קיים, המשפחות האלה לא באות אליכם, מה הן עושות?

אם הן לא באות אלינו והמצב הוא אקוטי אז קודם כל הרוב נאבקים, אני יכול להראות לך הודעות רק מהיום ממשפחות שאנחנו בתהליך להדריך אותם, איך הם נאבקים בבירוקרטיה הפסיכיאטרית, ושורה תחתונה, רוב המקרים הקשים שלא מגיעים אלינו מוצאים את עצמם מושכים את הסיפור הרבה הרבה שנים ופגיעה שמתמשכת הרבה שנים הופכת לנכות קבועה ואז באמת הלך הילד.

המשפט הראשון בדרך כלל שאנחנו שומעים בטלפון כשאנחנו מרימים את הטלפון לשיחה הראשונית זה את המצוקה של האבא או של האמא שמספרים לנו שהלך הילד. אבל אנחנו מראים להם איך יוצאים מזה והם יוצאים מזה וחוזרים לעשות תארים, משפחות וכן הלאה. מי שמתמודד עם הפגיעה הזאת שמונה או עשר שנים, אפשר לשקם, אבל זה כבר לא יחזור לתפקוד מלא.

יש לי שאלה. הרי אמרנו שהסמים גם פה, לא רק שם, לא צריך לנסוע לחו"ל בשביל סמים, אז יכולות להיות לכם משפחות שתבואו לחלץ פה בארץ?-

הרוב המוחלט, אני ארחיב על זה טיפה. אמרתי, אנחנו נותנים שלושה שירותים היום, אחד זה חילוצים מחו"ל, שתיים זה הדרכת משפחות, ופה בארץ, היום זה רוב החילוץ של המחלקה לסיוע נפשי במגנוס.

אבל הדרכת משפחות ש - - -

חבר'ה שפה בארץ, שלא קשור לחו"ל בשום צורה. חבר'ה שפה בארץ מתמודדים עם שבר נפשי בתוך המשפחה, לא מצליחים להביא את הבן אדם לשיתוף פעולה, לא מצליחים להביא אותו לטיפול, אנחנו אוספים את כל המעטפת, מצמידים להם מדריך כמו זיו או חבר'ה מאוד רציניים שהם מבינים לעומק ולמדו גם אצלנו, גם באים עם רקע מעולם בריאות הנפש, אוספים את כל המעטפת המשפחתית חברתית, יושבים איתם שלוש שעות, מסבירים להם מה הם רואים, מסבירים להם איך לתקשר, איך לדבר, איך להוליך את הסיפור הזה עד לטיפול, איזה כלי טיפול יש בהמשך וכן הלאה וכן הלאה, מלמדים אותם. וגם אחרי ההדרכה עוד מלווים אותם טלפונית ובזום ומפגשים. לאט לאט צעד אחרי צעד, נותנים להם משימות, מלווים אותם איך להביא את המתמודד לטיפול. זה פה בארץ, זה הדרכת משפחות.

חוץ מזה אנחנו עושים צוותי התערבות, שזה מאוד דומה לחילוצים בחו"ל, אבל פה בארץ, שולחים צוות מעכשיו לעכשיו, חירום, מגיע לנקודה, כי הבחור משתולל. כל עוד הוא לא מסוכן באופן ברור ומיידי לעצמו או לסביבה, כי שם הסמכות שלנו נגמרת וזו אחריות של המשטרה בלבד, כל עוד הוא לא מסוכן באופן ברור ומיידי, אני אומר הוא, אבל זה כמובן הוא או היא, אם הוא לא מסוכן אנחנו שולחים צוות, הוא מרגיע קודם את הרוחות, מוריד את הלהבות ובשאיפה משם להוביל להדרכה ותחילת ליווי.

מתוך ההתעסקות הזאת עם הדרכות וליווי משפחות אנחנו מבינים שיש עוד חלק שהוא פער, וזה עד שיוכלו להיקלט באיזה שהיא מסגרת טיפולית, וזה הרבה פעמים לוקח זמן, לפעמים שלושה חודשים עד שבית מאזן מתפנה במקום, ולא כל בית מאזן מתאים לכל אחד. אגב ראיתי כבר את ההחלטה לתת את ה-30 מיליון להקמת בתים מאזנים חדשים. יש מצוקה קשה, יש חוסר במקומות בצורה קריטית, גם בבתי חולים וגם בבתים המאזנים.

על הפער הזה שכבר הצלחנו להביא את המשפחה והצלחנו לאסוף את כולם, ללמד איך לעשות, הצליחו המשפחה בכל כוחותיהם להביא את המתמודד לשיתוף פעולה, הוא כבר מסכים, הוא מוכן ואין לו איפה להיקלט ואז הכול הולך לטמיון, כי המשפחה מתפרקת בזמן הזה. לחכות חודשיים עד לכניסת טיפול זה בלתי נסבל למשפחה להחזיק את הסיטואציה הזאת כל כך הרבה זמן. גם שם אנחנו יותר ויותר נותנים מענה וזה פני העתיד שלנו להסתכל לשם. זה דומה לשירותים שנותנים צבר ושר"ן, שירות פסיכיאטרי ביתי, אבל רובם עם אנשים שבאים משם, בלהחזיק משברים אקוטיים, וזה שונה.

יש לי שאלה. מישהו ציין, אני לא זוכר, שאמורים להגיע 150,000 שקל, איך הם אמורים להגיע אליכם?

זה לא אלינו, זה ספציפית לבית החם במנאלי. אין לנו היום תקציב חיצוני, כל הפעילות של המחלקה לסיוע נפשי היא רובה ככולה, ברמה של 95%, כספים פרטיים של אנשים, לצערנו הרב. לא חברות ביטוח, לא קופות חולים, לא ממשלה.

וההשקעות שאנחנו כחברה עושים בביטוח.

אבל דרך תקציבים ממשלתיים ניסיתם להגיע?

דיונים ראשוניים בלבד, אנחנו מאוד נשמח לחיבורים.

אז פה אנחנו יכולים לבוא לידי ביטוי, גם חבר הכנסת בועז ביסמוט ואנחנו כעוזרים, אנחנו יכולים לבוא לידי ביטוי. תגיד לנו עם מי נפגשתם, באיזה אופן חשבתם, כמה תקציבים דרושים כדי לבנות את זה, להרחיב את זה, כי זה דבר סופר חשוב. המדינה פה לא באה לידי ביטוי, אפרופו נט"ל, איפה נט"ל באה לידי ביטוי פה? נט"ל גם עוסקים בפגועי נפש, נכון?

כן, לנו אין שיתוף פעולה, למעט הפניות פעם ב-. אנחנו מאוד נשמח. אני לא מאוד מתמצא בצינורות הכנסת ולמי באמת לפנות. היו כמה פניות שפנינו, כל פעם לשרים ואז השרים מתחלפים. לרוב גם מקבלים שיתוף פעולה, אומרים כן כן, נשב, נעשה, עובדים, מגישים תכנית ואז ממשלה מתחלפת.

אני אספר לך מה היה. כמה פעמים כעסו עליי כי הם הבינו שאני בעצם מטפל במשהו שהם היו אמורים לטפל וזה נגמר בזה שצעקו עליי.

כשאנחנו פונים למשרד הבריאות אז בדרך כלל הייתה תגובה פחות משתפת פעולה.

הרי ראיתם שהוועדה באה אליכם, לא באתם אליה, יש לנו באמת רצון לסייע ולעזור. הוועדה הזו, כמה שהיא לא סטטוטורית היא רוצה באמת להיות עם בשר ותכלס לסייע. אם הייתי יכול לסייע לך בדבר אחד שהוא דחוף, שהוא עיקרי, שהוא חשוב לך, עקרוני, לך, לאבא, לכם, מה זה היה?

שני דברים. כשאנחנו מסתכל על כל התמונה הרחבה ואני מסתכל על הנפגעים, וזה לא משנה לי אגב אם זה שימוש בסמים או כל משבר אחר, אבל לרוב יש שימוש בסמים שהוא קטליזטור לפגיעה הזאת, שני דברים הכי קריטיים בעיניי, האחד זה הדרכה של המשפחות. להנגיש את השירות של הדרכת משפחות לציבור, שמשפחות לא יצטרכו לממן את זה מכיסם הפרטי. זה כשלעצמו יצמצם את כמות הקבועים הכרוניים או הקבועים שלא מקבלים טיפול בצורה ניכרת.

שתיים זה להרחיב את השירות של צוותי התערבות, מענה בזמן אקוטי, בזמן משבר, לשלוח צוות, עושה הבדל תהומי במשברים האלה. במקום להגיע לסיטואציה ש– משפחה שמתמודדת עם המשברים האקוטיים בזמן אמיתי, כשהבן אדם משתולל, לצערם הרב הם נאלצים או לקרוא למשטרה, שברוב המקרים לא מביאה לפתרון, אבל מייצרת אנטגוניזם בין המתמודד למשפחה, כי קראתם למשטרה בגללי, ואז לאט לאט נתק. או שמנסים לאשפז אותו בכפייה וגם זה לרוב לא מצליח, כי הפרמטרים לאשפוז כפוי הם מאוד מאוד ספציפיים וכמות המיטות היא קטנה ובתי החולים הודפים כמה שאפשר אשפוזים כפויים, כי אין להם מיטות. כשיש בית חולים עם 40 מיטות יש 52 מטופלים, מחזיקים מיטות במסדרון, זו המציאות.

כן, הכול אפשר להשיג.

אני אגיד יותר מזה, יש היום בלבול מאוד מאוד רציני, חלק ממסע הגידור שהעלה חיליק זה שיש היום בלבול רציני בנוגע לתועלות של החומרים האלה. אני אתן לך דוגמה, משפחה שאני מלווה התקשרה אליי להתייעץ אם זה בסדר שבן המשפחה שלהם נמצא כרגע במצב פסיכוטי לחלוטין וכרגע ממש דרך אגב נמצא באשפוז בכפייה לאחר שנמצא משוטט ברחוב, הם שאלו אותי אם זה בסדר שהוא יילך לקבל טיפול במיקרודוזינג של פטריות במינון מאוד מאוד זעיר, אמרתי להם: חבר'ה, תיזהרו מזה מאוד, טיפול תרופתי נותן הרופא ורופאים לא נותנים את הדברים האלה. למשל.

חבר'ה אחרים שמשתמשים בקנאביס רפואי בלי הכרה. קנאביס רפואי הוא קנאביס, מן הסתם הוא מדרדר אותם עוד יותר עמוק לתוך המצב הפסיכוטי, אבל את המשפחה זה מאוד מבלבל, וגם את הבן אדם עצמו זה מבלבל, כי הרי זה משהו רפואי, אז מה, אז איך זה לא עוזר? זה רפואי, זה בסדר. וגם נגיד יותר מזה, אתה יכול היום לקחת את זה ממישהו אחר שמקבל את הקנאביס במרשם רשמי. זה מאוד מאוד מבלבל. זה חלק מעבודת הגידור הזאת שצריך לעשות.

לא רק זה, גם הכמויות של מרשמים הן כמויות שלא ניתן לעשן בן אדם בודד, אנשים מקבלים 60 גרם רפואי שזה חומר ברמת ריכוז היסטרי.

היה לי מחולץ שכל המשפחה שלו הייתה יושבת וחוגגת על הקנאביס הרפואי של הילד.

אני רוצה להגיד עוד כמה דברים על זה. מה שנעשה, ואבא חילק מדבר כל הזמן על איך שהוא מאוד ממוקד בכך שהפתרון במודעות ויש בזה הרבה. אני אגב חושב שיש עוד צדדים בסיפור הזה, אני אגע בהם תיכף, אבל העיקרון הזה של מודעות הוא סופר סופר משמעותי. אני יושב הרבה מאוד עם בני נוער ומדבר איתם, הם מאוד אוהבים לשמוע סיפורים על מגנוס, ברגע שאני מספר להם שרוב הפגיעות הנפשיות ברקע יש שימוש מסיבי בקנאביס הם בהלם, הם אומרים: מה, אבל זה אפילו לא סם. בציבור היום קנאביס נתפס כלא סם, זה כבר לא סם בכלל. בקרב הנוער, חבר'ה בני 20 ומטה, מבחינתם קנאביס זה לא סם זה תרופה.

אני אגיד לך מה התשובה שהם נותנים לי, אני שואל אותו: אתה משתמש בסמים? הוא אומר לי לא, אני שואל אותו: אתה מעשן? כן, ודאי.

לעניות דעתי זה מכלול של דברים, זה אף פעם לא דבר אחד. זה גם הרבה מודעות ואני מאמין גדול בפעילות ספציפית מול הצבא כי הצבא מהווה דוגמה ושאיפה לבני הנוער. אני רוצה להיות כמו החיילים והחיילים צריכים להיות האור שמוביל את זה.

המפקדים, החיילים, הצבא צריך להתעסק בזה, לא בשיטה של ענישה, זה לא הביא שום פרי הענישה הזאת.

אני לגמרי מאמין שזה כל הצדדים בו זמנית. אני אקח לדוגמה קלה ופשוטה, פה בתל אביב לפני בערך עשור החליטו שחייבים לאסוף צואה של כלבים ברחובות, אז עשו את הכול במקביל, עשו גם שלטים שמסבירים על למה זה טוב שיהיה נקי וחיובי וטוב, גם אמצעים, יש פחים ברחובות ושקיות ברחובות שהעירייה מממנת וגם אכיפה וענישה. זה הכול ביחד.

אנחנו נסכם. אז קודם כל באמת תודה רבה.

תודה רבה לכם, באמת תודה רבה, לכבוד היה לנו.

רק מילה נוספת, כמה שאתם חדשניים זה סוג של חזרה לבייסיק. מה דיברתם פה? משפחה, צבא, ערכים, סולידריות, ערבות הדדית, לא המציאו דברים יותר טובים מהבייסיק, זה שיהיה ברור. אתם הבייסיק ולכן אני מאוד מעריך ונרתם לסייע עד כמה שצריך ואנחנו נעשה את זה, אנחנו רשמנו את הכול. ואותך אני רואה בכנסת, אין ועדה בלעדיך.



הישיבה ננעלה בשעה 12:38.