פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת

1

41
הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
16/05/2023


מושב ראשון


פרוטוקול מס' 18
מישיבת הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
יום שלישי, כ"ה באייר התשפ"ג (16 במאי 2023), שעה 11:19

גיוון תעסוקתי ושימור צעירים בנגב ובגליל - לציון יום הסטודנט

חברי הוועדה: מיכאל מרדכי ביטון – היו"ר
טטיאנה מזרסקי – מ"מ היו"ר
ארז מלול
יסמין פרידמן

סגן שר החקלאות משה אבוטבול
ניצן קורקין - מנהלת, אגף צעירים, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

איילת גרינבאום אריזון - סמנכ"לית בכירה למנהל תכנון אסטרטגי וכלכלה, משרד הבריאות

אלון אורון - סגן מנהל מחוז, משרד החקלאות ופיתוח הכפר

שיר רבינוביץ' - מנהלת, אגף פיתוח אזוריות, מינהל הפיתוח, משרד הפנים

ענת דנדקר - מנהלת נפה מערבית, מחוז באר שבע והדרום, משרד הרווחה והביטחון החברתי

אייל ניצני - סגן ראש המנהל לסטודנטים עולים, משרד העלייה והקליטה

אילאיל קומיי דרור - מנהלת תחום מעסיקים והכללה, משרד העבודה

ד"ר עירית פוגל - מנהלת המחלקה לתיאטרון ופרינג', משרד התרבות והספורט

ד"ר אופיר פינטו - סמנכ"ל מחקר ותכנון, רשות התעסוקה

עדיאל אלגי - מנהל, אגף הצעירים, עיריית דימונה

חנה אילתוב - סגנית, אגף הצעירים, עיריית דימונה

אלי חביב - מנהל, אגף נוער וצעירים, עיריית עכו

ניסים בן דוד - יו"ר, התאחדות מרכזי הצעירים, ומנהל אגף הצעירים, עיריית אשקלון

אורי זיו - ממונה תחום הנגשה לאוכלוסיות מיוחדות ומכינות קדם, המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב

בן אידלברג - ראש ענף השכלה גבוהה במשותף, נציג ארגון כוח לעובדים

אילנית אסיף - מנהלת מערכת מאי"ה ושותפויות אסטרטגיות, הפורום הכלכלי-חברתי

מור הובר - מנהל, פורום ארגוני תעסוקת צעירים

ד"ר ליאת רמתי-נבון - יועצת ארגונית, מומחית בתחום גיוון תעסוקתי

גילי בר - מנהלת, תכנית הצוערים לשלטון מקומי רוטשילד

מורן כהנא - מנהלת קשרי ממשל, תנועת תרבות

דורית פרטובי - דיקנית הסטודנטים, המכללה האקדמית צפת

שרון אביס - מנכ"לית, קהילות צעירים תוצרת הארץ

עדן רוטקוביץ' - מנהלת כספים, תוצרת הארץ

יואב פינטו - ראש כפר הצעירים הראשון קדמא בקיבוץ סופה

אפיק שניר - יו"ר, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

איתי גבר - סטודנט, מכללת תל חי, נציג מחאת הסטודנטים

עמית גרשון - סטודנט, נשיא TAUMUN, אוניברסיטת תל אביב

איילה דהן - סטודנטית, האוניברסיטה העברית בירושלים

אסתר חן תפוחי - סטודנטית, מכללת הרצוג

ורד קירו זילברמן

אמל ביבאר

ליאור ידידיה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.



גיוון תעסוקתי ושימור צעירים בנגב ובגליל

בוקר טוב לכולם. אנחנו מתנצלים על ההתחלה באיחור. רצינו להתחיל יחד עם יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת מיכאל ביטון, אבל אני, חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, חברה מן המניין בוועדה, תושבת הגליל, שמחה לפתוח את הישיבה היום, כ"ה באייר, תשפ"ג, 16 במאי, 2023. אנחנו מתחילים דיון בנושא הצעירים הרבים שעוזבים את ערי המגורים שלהם בנגב ובגליל, לפני או אחרי תקופת הלימודים. המטרה היא לעסוק במגוון האפשרויות העומדות בפניהם, ואילו פתרונות המדינה יכולה לספק כדי שיישארו בבית שלהם, בנגב ובגליל.

אני תושבת כרמיאל. הצטרפה אלינו חברת הכנסת יסמין פרידמן סאקס, תושבת הנגב שגרה בבאר שבע. אנחנו מגיעות מהשטח ומבינות היטב מהי הבעיה, וגם בערים וביישובים שלנו ישנה אווירה שלילית של הצעירים. שתינו באות מרקע מוניציפלי. אני הייתי סגנית וממלאת מקום ראש עיריית כרמיאל, וניסינו, איך שהוא, לעצור עזיבה של הצעירים את העיר. אנחנו נשמח לשמוע אתכם היום, נציגי אגודות הסטודנטים, משרדי ממשלה, תושבי הנגב והגליל, וביחד – אנחנו נמצא פתרונות, כדי לעזור לכם להישאר בבית.

אני רוצה להזמין את הדוברת הראשונה, מנהלת אגף הצעירים במשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, הגברת ניצן קורקין.

קודם כל, הולך להיות מהלך של חיבור שוק הצעירים למשרד לשוויון חברתי, עם אגף צעירים במשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי. מתחילת 2022 ראינו חשיבות גדולה בפיתוח תחום הקריירה, התעסוקה ויזמות צעירים. כך גם מרכזי הצעירים תוקצבו. זה היה תחום הליבה שכיוונו אליו. בנוסף לכך, תכנית מנהיגות של בני מקום – איפה הם יכולים להשפיע בתוך הרשות, ואיפה קול הצעירים נמצא בתוך הרשות; ותכנית חיזוק הצמיחה הדמוגרפית, בגליל, של עשר הרשויות עם ההגירה השלילית הנמוכה ביותר בחמש השנים האחרונות.

אנחנו נתחיל עם האשכולות העיקריים. אנחנו תומכים בפעילות של מרכזי הצעירים, יחד עם - - - תוך חשיבה של אחריות הדדית משותפת, והיד עוד נטויה.

יישר כוח. קיבלתם תקציב. אתם יודעים כמה אתם אמורים לקבל, נכון?

עדיין לא ברור.

נדאג לכם. זהו מקומה של הוועדה לעקוב, לדרוש ולפקח על כך שאכן אתם מקבלים, ושאפשר ליישם את כל התכניות שאתם בונים.

חשוב לי להדגיש: כאשר יש צעיר שלא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו – זוהי פגיעה במשק. זוהי האחריות הלאומית שלנו, וצריך שכל צעיר, ולא משנה מה הרקע שלו, יממש את מלוא הפוטנציאל שלו, כדי להביא לצמיחה כללית.

תשתיות חברתיות, תשתיות תעסוקה ותחבורה – כל אלה הם באחריותנו; באחריות המדינה והממשלה הנוכחית, שתעבוד בשביל הצעירים, כדי להציל את היישובים בנגב ובגליל וכדי לשמור על האיזון הדמוגרפי.

רק שאלה קטנה: את דיברת על המשרד לשוויון חברתי. למעשה, במשרד לשוויון חברתי יושב תקציב שמיועד לטובת הנושא הזה?

יש תקציב תחום מעורבות חברתית, ועכשיו יהיה מיזוג בין שני התחומים.

אבל כל דבר יושב במשרד אחר?

כן, אבל יש איחוד.

( היו"ר מיכאל מרדכי ביטון)

תודה, טטיאנה. הייתי בהצבעות על לאן ילך הכסף בקרן לאזרחי ישראל. ישנן מטרות יפות שם, לנוער ולפגועי נפש, אבל מטרת הקרן היא גם תעסוקה בנגב, ויש לכך אפס כסף. עשינו על זה ברדק עכשיו, אז יכול להיות שאצטרך לצאת, אבל זה למען מטרה טובה. אמרנו להם שאנחנו בעד נוער ופגועי נפש, ושינינו את ההחלטה. הם רצו לבנות מבנים לנוער בלי כספי פעילות; שמו פאנלים סולריים, ואז תהיה הכנסה לבניין בפעילות. גם בפגועי נפש שיפרנו את ההצעה – יותר שילוב בקהילה, יותר בר קיימא, ופחות אשפוזים, אבל הם לא היו מוכנים לתת שקל לנגב או למו"פ ואנרגיה מתחדשת.

מטרות הקרן לאזרחי ישראל, אמרה שאם יש מיליארד, ויהיו עוד מיליארדים – נשתמש רק ברווחים; לא נשתמש בכסף מיידית, כדי שזה יניב לדורות הבאים. בגלל שהמינרלים בישראל ילכו וייעלמו – גם הגז יעלם, ונרצה פחות לעשות חציבה בנגב. לכן, צריך לייצר הון שייתן לכך מענה, ופיתוח כלכלי אחר בנגב. נאבקנו, לא ספרו אותנו ועצרנו את הדיון. עכשיו מתחיל משא ומתן עם האוצר.

אני מלאה אתכם כי זה קשור לנגב, ואנחנו דנים פה בסוגיות של הנגב. אני כל כך שמח שהאולם מלא ושכולכם פה. בואו נמשיך. אני הפרעתי למישהו פה לדבר. בבקשה.

אני מזמינה את אורי זיו, שהוא בתפקיד ההנגשה במועצת ההשכלה הגבוהה.

שלום. אורי זיו, ממונה תחום הנגשה לאוכלוסיות ומכינות במועצה להשכלה גבוהה. נראה שמותר להגיד שגדלתי בקיבוץ ברעם, על הגבול עם לבנון, והיום אני גר בירושלים. שאלתכם היא מה המל"ג עושה לטובת השארת הצעירים, נכון? יש לנו כמה רכיבים של פעילות שאנחנו עושים: הראשון הוא תכנית "הישגים" -–תכנית ייעוץ והכוונה לקראת לימודים אקדמיים. רכזת, שהיא כמעט תמיד בת היישוב, מייעצת לצעירים מה ללמוד, מה מתאים להם, לאיזה אופק תעסוקתי כדאי להם ללכת ואיך הם יכולים לעשות את זה בפועל. כמובן שחלק מהדגש הוא גם לראות את המוסדות שקרובים לבית. זה קשור גם לשיקול של השארת הצעירים, אבל גם לקשיים הכלכליים של ללכת ללמוד רחוק מהבית.

הדבר השני שאנחנו מפעילים הוא את קהילות הסטודנטים. בגלל שזה פחות תחתיי, במשרד, אני אתן לשרון, מתוצרת הארץ, לדבר על זה. בפועל, הם מפעילים את קהילות הסטודנטים עבור מרבית המוסדות האקדמיים. אני אוסיף על זה, אולי, החלטה גדולה שקרתה בשנה האחרונה – את ההחלטה להפוך את תל חי ממכללה לאוניברסיטה. המשמעות היא הכנסה של תארים בגליל בצורה משמעותית, וזהו חלק משמעותי מהיכולת להשאיר צעירים בגליל.

האפשרות לקבל השכלה גבוהה ותארים אקדמיים, ליד מקום המגורים, תשאיר את הצעירים בנגב ובגליל. כמה שיותר אפשרויות – לא חמש אופציות, אלא חמישים אופציות לבחירה – יכולות להשאיר את הצעירים, ולפתוח בפניהם פוטנציאל גדול יותר להרוויח ולהתפרנס בכבוד, ולעסוק במה שמתאים להם ומעניין אותם.

אוניברסיטת בן גוריון רצתה לתת עדיפות בתנאי קבלה מסוימים לבני הנגב, כי המחקר מראה שרוב הסטודנטים לרפואה – לא נשארים בנגב. הם גילו שמי שהוא בן הנגב, שלומד רפואה בנגב – אחוז ההישארות שלו הוא גבוה. שמענו שהמל"ג עומד נגד אוניברסיטת בן גוריון בעניין הקלה הזו, כדי לעודד את בני הנגב להישאר. אתה מכיר את הדבר הזה?

אני לא בטוח אם ברפואה, ספציפית, יש משהו אחר שלא מוכר לי, אבל באופן כללי, המל"ג מאפשרת לכל מוסד, בכל תכנית לימודים, לקבל עד כ-10% חריגים לתנאי הקבלה הרגילים. בתוך זה – השיקולים של איך לפעול נתונים בידי המוסד. זה צריך, כמובן, להיות בתנאים שהם הגיוניים, הוגנים וסבירים.

עסקתם בבעיה הזו, שרוב הסטודנטים לרפואה ורוב הפסיכולוגים, שלמדו בבן גוריון, עוזבים את הנגב? זוהי תופעה שקיימת כבר 20-30 שנה.

אני חושב שהשאלה היא לאן ממשיכים אחרי זה, וזו בעיקר שאלה למשרד הבריאות, של מהו ההיצע שיש - - -

לא לנגב. הנגב סובל ממחסור ברופאים ובפסיכולוגים.

למרות שישנם תקנים שיכולים לקלוט, אבל הם לא מאוישים, בגלל שאנשים מעדיפים לחפש את פרנסתם במרכז.

יש פה מישהו מאוניברסיטת בן גוריון? לא סטודנט, אבל אתם תהיו, יום אחד, דיקן ונשיא האוניברסיטה.

אולי משרד הבריאות יכול לתת - - -

שר הבריאות איתנו; הוא רוצה את זה, אבל המל"ג לא עבד עם בן גוריון על הדבר הזה.

אני יודעת על כך שיש את תכנית "אילנות".

כן, אבל זה לא מספיק; זה מעט.

אילנות היא יוזמה פרטית.

עכשיו היא ממומנת על ידי המדינה ויופיע בתקציבי המדינה, בעתודות של השירות הציבורי. בכל מקרה, אנחנו מבקשים ממך לחזור הביתה, לעשות שיעורי בית ולמצוא דרכים לזהות את הכשל – איך להשאיר את בני הנגב ואחרים במקום שבו יש מחסור בהון האנושי? לתת עדיפות והקלות. שהמל"ג יבנה תכניות ספציפיות לבעיה הזו.

אם זה בסדר לשאול: המל"ג אחראית על זמן הלימודים האקדמיים. אם הבעיה היא שאחרי הלימודים הם לא נמצאים – אנחנו עובדים עם משרד הבריאות; זה לא תחתיי, אבל אני חושב שנכון - - -

אבל אם אתה מקבל בני מקום – הם כן נשארים. הסטטיסטיקה מראה שאם בני מקום למדו רפואה – רובם יישארו בנגב. המטרה שלנו היא לפתוח כמה שיותר תקנים לסטודנטים שהם בני מקום, לעשות העדפה מתקנת לבני המקום, בגלל המחסור החמור ביותר, שילך ויחמיר בשנים הקרובות, בגלל הפרישה של הרופאים שהם עולי ברית המועצות, ואנחנו מנסים לעשות איזה שהוא תיקון. יש משהו שכבר מתבשל, חוץ מתכנית אילנות, והשאלה היא אם הם באמת שותפים שלכם.

אם יורשה לי, נעים מאוד, אני איילת גרינבאום אריזון. אני סמנכ"לית תכנון אסטרטגי וכלכלי של משרד הבריאות, ובאר שבעית במקור.

גם את לא נשארת?

אני מאוד רציתי להישאר; בעלי לא הסכים בשום פנים ואופן, אבל ההורים שלי הם עדיין תושבי הנגב. אני אגיד שמשרד הבריאות משקיע הרבה מאוד בצעירים בנגב. כמו שאמרתם, אנחנו יזמנו את תכנית האילנות, ביחד עם שותפים משמעותיים. מבחינתנו, זוהי תכנית שאמורה לתת מענה לכך שאנשים שגרים בנגב – ילמדו בבן גוריון, ויש לנו תכנית מקבילה גם בבר אילן בצפון. בסופו של דבר, אנחנו מאמינים שהם יישארו לעבוד בנגב ובגליל.

אני חייבת להגיד שהם מתחייבים, ביום שהם מתחילים את התכנית, ל-12 שנים קדימה; לעשות התמחות בנגב, ואנחנו גם מחויבים כלפיהם בהמשך, כדי לראות איך אנחנו משאירים אותם שם. זוהי תכנית במימון ממשלתי מלא, והמל"ג הם שותפים שלנו. לא הצלחנו, לצורך העניין, לחייב את זה שמלכתחילה יגדירו שתכנית אילנות היא רק לבני המקום, אבל אנחנו כן בוחרים אנשים שיש להם זיקה משמעותית למקום. בבן גוריון, גם בשנה שעברה וגם השנה, בערך כ-10% מהסטודנטים מגיעים מהנגב.

אפשר לתת, באילנות, עדיפות לבני המקום?

בוודאי. באילנות אנחנו נותנים עדיפות לבני המקום.

גם בתנאי הקבלה?

בתנאי הקבלה – לא.

כי המל"ג לא עוזר בתנאי הקבלה. לאוכלוסיות אחרות הוא מקל בתנאי הקבלה. יש לו אוכלוסיות שלהן הוא עושה - - -

המל"ג לא מתערב בתנאי הקבלה לאף אוכלוסייה.

אז מה זו המילה שאמרת – "חריגים"?

המל"ג מאפשר לכל מוסד אקדמי להחליט על כ-10% חריגים. הוא לא אומר למוסד האקדמי לאן - - -

אז בן גוריון יכול היה להחריג את בני הנגב בכ-10% מהתלמידים? אני אומר לך שהמל"ג פעלה כנגד ההחלטה של נשיא אוניברסיטת בן גוריון להקל על בני הנגב בקבלה לרפואה, באופן אקטיבי. זה מה שמפריע לי. מילא, הייתם נותנים להם להחליט מה שהם רוצים, אבל יצא מכתב התנגדות של המל"ג. את יודעת על מה אני מדבר?

כן, אני יודעת. אני יודעת שלא מחריגים לפי תושבות במקום מסוים, אבל אני חייבת להגיד שבני הנגב הם מצוינים, והם מתקבלים לאוניברסיטה גם בזכות עצמם. לכן, אנחנו לא התעקשנו, ובתכנית אילנות אנחנו מקבלים רק את בני המקום או בעלי זיקה משמעותית למקום.

כמה סטודנטים יש במחזור?

כ-30 בכל שנה, מתוך כ-160 סטודנטים שהתחילו, וכ-110 שהתחילו בבר אילן, וזוהי תכנית שאנחנו מקווים להרחיב. אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל בן גוריון גם פותחים תכנית ארבע-שנתית ללימודי רפואה; המל"ג ות"ת אישרו גם את המסלול הזה. באמת יש לנו שותפות, ואני חושבת שאנחנו מוצאים פתרונות משותפים שהם טובים. חוץ מזה, אנחנו בונים בתי חולים חדשים. יש בית חולים שמתוכנן בבאר שבע, שזוהי בשורה מבחינתנו. אנחנו רואים את מערכת הבריאות כפתרון עבור צעירים בנגב ובגליל. יהיה בית חולים נוסף - - -

האם זה נכון שהוחלט שבית החולים החדש יהיה ממשלתי?

לא הוחלט עדיין.

מהו הכיוון? מהי הרוח?

כרגע, האוצר, וגם המשרד, בהתחלה חשבו שאחת מקופות החולים, או שתי קופות חולים, יקימו אותו. אני יודעת שהיום זה נפתח מחדש, בדיונים, וישנם דיונים על מי נכון יהיה שיקים את - - -

אנחנו לא רוצים לסטות; אנחנו עושים דיון על פערי בריאות בנגב, אז נשמור את זה לשם. שאלה אחרונה: בניין לא יציל אותנו בלי הון אנושי, והמחסור ברופאים בנגב קיים עוד לפני הבניין החדש. מהי השיטה שלכם להתמודד עם הבעיה הזו?

לצערי, יש מחסור לא רק ברופאים; בנגב יש הכי פחות אחיות, לאלף נפש, מאשר בכל הארץ.

5.14. אנחנו במקום השלישי בעולם ממדינות ה-OECD בכמות האחיות לאלף נפש.

ובנגב – 3 אחיות לאלף נפש.

זה נורא.

הפתרון הוא גם ביותר מסלולי לימוד. המל"ג ות"ת אישרו עכשיו שתי תוכניות לריפוי בעיסוק, בצפת ובבן גוריון, עם שותפות משמעותית. מצד אחד, זה לפתוח כיסאות לסטודנטים, כדי שילמדו הרבה יותר מקצועות בריאות, ושיוכלו להישאר בהמשך. מצד שני, זה לספק להם עבודה, על ידי כך שאנחנו מרחיבים את מספר המיטות, ומעודדים את קופות החולים להשקיע ולפתח תשתיות. יש לנו מענה ייעודי גם לאוכלוסייה ערבית ולאוכלוסייה חרדית; אנחנו רוצים לראות אותם מגיעים ולומדים את מקצועות הבריאות בהיקפים יותר גדולים, ובסופו של דבר – משתלבים במערכת הבריאות. את התכנית הרחבה אני אציג לכם ב-14:00. תודה רבה.

תודה רבה. נמצאת כאן מנהל מחלקת צעירים בדימונה, עדיאל אלגי.

מיכאל, אני רציתי לספר לוועדה, שבשנים האחרונות הצלחנו לעצור את ההגירה השלילית בדימונה. בכל מה שקשור לצעירים – אנחנו נמצאים, יותר ויותר, בכיוון של הגירה חיובית לעיר, גם של צעירים.

איך זה קורה ואיך עושים את זה? קודם כל, אני חושב שההחלטה של הרשות המקומית, יחד עם משרד נגב-גליל ומשרד הפנים, בזמנו, של הקמת אגפי צעירים ברשות, אומרת שהרשות המקומית לוקחת אחריות מלאה על אוכלוסיית הצעירים שלה. זהו דבר שלא נמצא, כרגע, ובהיעדר חקיקה מסודרת, במדינת ישראל, על נושא הצעירים – זה לא מוגדר. אם הרשויות המקומיות לא לוקחות את זה על עצמן – אף אחד לא ייקח את זה על עצמו. זה יסתכם בכל מיני תכניות כאלה ואחרות, ותכניות – כדרכן של תכניות – יכולות להיות מחר, ומוחרתיים – כבר לא להיות.

אז קודם כל – האחריות היא של הרשות המקומית. מה גם שברגע שקם אגף עירוני ברשות מקומית – יש תקצוב. אני וידידי, ניסים, ישבנו כאן, ואני יכול לספר לכם, נגיד, שבדימונה – אני לא רוצה שאף אחד יכעס עליי – אבל התקציב לפעילות של הרשות המקומית לאגף הצעירים הוא כ-2 מיליון ₪. זה לא מעט כסף; בוודאי שלא ברשות מקומית כמו דימונה, שמונה כ-42,000 תושבים, ומתוכם כ-12,500 צעירים.

אנחנו עובדים המון על איך גורמים לצעירים להישאר ועל מה משאיר אותם בדימונה, ובכלל, בפריפריה. התשובה לכך, לצערנו, היא פשוטה.

תעסוקה וחינוך.

לפני תעסוקה ולפני חינוך – יש עוד משהו מאוד, מאוד חשוב: אנשים מחפשים את קבוצת השווים שלהם. זהו טבע האדם. צעירים מחפשים להיות ליד צעירים שהם חושבים שהם דומים להם, שהם רוצים להיות דומים להם או שהם מאמינים שהם דומים להם. שם צעירים רוצים להיות. ברגע שלא נשאר אף אחד – קשה מאוד להוביל את הדבר הזה. תקופת האקדמיה היא תקופה קריטית, כי יש לנו דרך, באמצעות המלגות – ומה שקורה, בשנים האחרונות, בעולם המלגות בארץ, הוא לא פחות מאשר מדהים. שיתופי הפעולה עם משרד הנגב-גליל, עם משרד הפיס, עם פר"ח ועם מלא קרנות – הוא מטורף. בדימונה, תקציב המלגות עומד, היום, עד כ-5.5 מיליון ₪.

המלגות משאירות את הצעירים באזור?

התשובה היא כזו: אם אנחנו ניתן מלגות לסטודנטים והם יעשו את המלגה – אחר כך הם ילכו. אם אנחנו נדאג שבמהלך השנים שבהן הם סטודנטים ועושים מלגות, הם יעשו גם פעילות של מעורבות בקהילה – הם ייחשפו יותר לקהילה ואל העיר, ואז הסיכוי שהם יבחרו בדימונה כאלטרנטיבה ראויה לבנות בה את ביתם – הולך ועולה למעלה.

עדיאל, אני רוצה להפריע לך. במילים פשוטות: פעם נתנו מלגה בגלל שנולדת בירוחם; היום, אתה מקבל מלגה בגלל שאתה גר ומתנדב בדימונה ובירוחם, ואז זה מגדיל את ההישארות. אני חייב ללכת למשא ומתן עם האוצר. אם בזכותכם נביא כמה שקלים לנגב - - -

משפט אחרון: היום, בדימונה, יש לנו כ-80,000 שעות של סטודנטים בקהילה. אתה מבין במה מדובר? זה מטורף. אלה סטודנטים שעובדים עם קשישים, ילדים או סטודנטים אחרים. הדבר הזה מגדיל את הדברים הנפלאים שאנחנו עושים בעיר, כי הרבה פעמים – התושבים לא יודעים מה קורה בעיר. זה מאפשר לנו לגדול ולצמוח, ומאפשר לנו נקודות התייחסות מדויקות: להגדיר אוכלוסיית יעד – חייל משוחרר שונה, בצרכים שלו, מסטודנט.

עדיאל, אני אאתגר אותך: אני מכיר את העשייה שלך, והיא יפיפייה, ויום אחד אני גם אדבר על דברים שעשינו לצעירים, אבל עכשיו, כשאתה פה בכנסת – מה צריך? לאן זה הולך? מהו הדבר הבא?

צריך כסף.

לא תמיד חסר לו כסף.

נכון. אני חושב שגם פתחתי בזה, ולא סתם אמרתי מה יש לנו, כי אנחנו האחרונים שנתבכיין. בכי זה לא הדרך שלנו. יש כסף, כמו שמיכאל אומר. השאלה היא מה עושים איתו, והשאלה היא לאן אנחנו לוקחים את החקיקה בנושא.

אני רוצה לספר לכם על הדבר הגדול הבא בעולם הדיור לצעירים: ברשויות מקומיות כמו דימונה יש המון שכונות מאותגרות, מאתגרות, קשות, ובחלקן – גם מתפוררות. הדבר הזה אומר שישנן דירות זולות. בשלוש השנים האחרונות, הובלנו מהלך של רכישת דירות, על ידי הרשות המקומית ועל ידי תנועות חיצוניות, כמו תנועת אור, שמסייעת לנו. קנינו כ-30 דירות, גם מהשוק הפרטי וגם מעמידר, בעלויות של 250,000-450,000 ₪ לדירה. זה גרושים. אנחנו מאפשרים לסטודנטים את הדירות האלה, בעלויות של 1,500-1,700 ₪ לדירה; שניים או שלושה שותפים בדירה.

הסטודנטים האלה גרים באותה שכונה, ואנחנו מקימים שם קהילות, יחד עם תוצרת הארץ וגורמים נוספים. הסטודנטים האלה עושים פעילות קהילתית – הם מקבלים מלגה של כ-13,000 ₪ בשנה ונותנים כ-270 שעות בקהילה. יותר מזה, תבינו: הם מקבלים כסף כדי לשבת, להיפגש, לאכול פיצה ולשתות בירה ביחד. זה פנטסטי. זהו העתיד, כי הסטודנטים שגרים בשכונות האלה – יבחרו לגור שם גם אחר כך. הם יישארו לא בגלל השכונה, לא בגלל הפאר – אלא בגלל התושבים והחברים שלהם.

אף סטודנט בן 24 לא מבקש לקנות בית ב-1.5 מיליון ש"ח; הם לא נמצאים במקום הזה עדיין. הם רוצים למצוא דיור הולם שמתאים לצרכים שלהם – הרבה פעמים זו שכירות מוזלת, וזה מה שאנחנו מאפשרים להם היום.

(היו"ר טטיאנה מזרסקי)

עשיתם פרויקט דירות פתוחות, בקיצור. הרשה לי להסתייג מכך שקניתם דירות מהדיור הציבורי, כי זהו לא המקום של עמידר למכור דירות מהדיור הציבורי. זה נורא מרגיז.

את צודקת, אבל הדירות שאנחנו קונים הן תמיד דירות בקומה רביעית, בבניין בלי מעלית, שלצערי – עומדות ריקות כבר 30 שנה. הן גם הרוסות, ואנחנו משפצים אותן. אנחנו לעולם לא קונים דירות נגישות.

אין בעיה, אבל לא היו אמורים למכור אותן בהנחה, אלא למכור אותן בשוק הפתוח.

נכון.

זה היה גם בבאר שבע, עם כ-52 דירות, וניהלנו מאבק - - -

ועוד דבר ממש משמעותי – לא האוניברסיטה עושה את זה, אלא הרשות המקומית. ברגע שהרשות המקומית עושה את זה – אנחנו יכולים לגדר את הסיכונים שלנו מול ג'נטריפיקציה אצל יזמים פרטיים. אנחנו לא רוצים להדיר את השכונות מהתושבים המקוריים שלהן, וזה מה שאנחנו עושים. נכון, ואז אתה צריך לבנות תמהיל נכון של שוק פרטי מול דיור ציבורי. אם יש לי דירות של דירות ציבורי שעומדות ריקות מזה 30 שנה – חבל, כי הן גם מורידות את הערך של שאר הדירות. כשהרשות המקומית קונה דירה מעמידר – היא גם משפצת את כל הכניסה.

שאלה אחרונה: אתה לא חושב שגם לנושא של הטבות מס יש משקל מאוד גדול? כמה הטבות יש - - -

כ-16% אחוזים, כרגע, בדימונה.

זה יפה.

נכון, אבל ה-16% האלה היו גם 18% בשנים עברו, וזה לא הוביל להגירה חיובית לעיר. כמובן שלהטבות מס יש חלק בלתי נפרד מהדבר הזה, אבל זה מכלול של דברים שנמצאים בתוך הסל הזה. ברגע שיש מרכז שמלווה חיילים משוחררים, משפחות חדשות בעיר או זוגות צעירים, עושה פעילויות בוטיקיות לצעירים, מזהה את אוכלוסיות היעד שלו באופן נקודתי, מאפשר לסטודנטים מלגה, נמצא בקשר עם המוסדות להשכלה גבוהה, דואג לקורסים ולהכשרות מקצועיות, עובד עם מעסיקים באזור, דואג לדיור לצעירים, עובד מול הקבלנים באזור – ברגע שיש מענה מתכלל של כל הדברים האלה, ואנחנו חלק בלתי נפרד משולחנו של ראש העיר – אז מצליחים להגיע גם למקומות האלו.

יפה.

תודה רבה.

אני מבקשת שיכבד אותנו בנוכחותו סגן שר החקלאות – חבר הכנסת משה אבוטבול.

ראשית, בוקר טוב לכולם. אני מאוד מודה גם למיכאל, גם לך ולכל חברי הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל. אני חושב שזה מתבקש מאליו לטפל בנושא של אותם המקומות, שצריך לתת להם חיזוק מסוים, ושלל דברים, שלפעמים המדינה מתייחסת אליהם בצורה רגילה, כמו אל כולם. פה, אנחנו מבינים שחיזוק הנגב הוא לא רק החזון שלנו, אלא גם החזון של אותו זקן, שהקטע של הנגב דיבר אליו מאוד, ושאמר הרבה אמירות ציוניות לגבי הנושא של הנגב, ולגבי המטרה של הפיכתו למקום הרבה יותר שוקק ופורה.

יש לי קשר מאוד חזק אל הנגב. אני נולדתי בסורוקה וגדלתי בבאר שבע. גם אמא שלי, שתהיה בריאה, גרה שם. יש לי סימפטיה מאוד גדולה, לא רק אל הנגב ואל הנופים שמסביב, אלא בכלל. לא חסרים כל מיני דברים שקושרים אותנו גם לגליל. מי שרוצה לדעת את עמדתי, ועד כמה היא ברורה – ב-Youtube אפשר לראות את יום הגליל, שדיברתי עליו ארוכות בקדמת הכנסת.

כראש עיר לשעבר, אני חייב לומר דווקא לנו, לאותם חברי הכנסת שנמצאים פה: אם לא נותנים תיעדוף מוצדק וברור מתחילת הדרך, ולא שמים את זה על השולחן – בוועדות, בספר התקציב, בחוק ההסדרים ובחקיקה, כמובן – אי אפשר להתקדם. עד כמה שמיכאל היקר ירצה להזיז דברים – אנחנו קבועים. המחוקק הישראלי יודע לייצר דברים כשיש לו שורה בתוך החוק או אמירה ברורה ומפורשת.

לדעתי, יש עוד המון דברים שחסרים שם ושחייבים לחזק אותם. למשל: שר הבריאות הקודם טיפל בזה, וגם ביקש מזה שהחליף אותו שימשיך לטפל בקידום הנושא של בית חולים בבאר שבע. סורוקה, ככל שהוא גדול – עדיין יש אנשים שמגיעים אליו מיישובים רבים, ולא רק מהיישובים צמודי הדופן. חייבים לחזק את זה בשלל תקציבים, שיתנו אפשרויות למי שנמצאים באותה הקטגוריה, של הנגב. בפרט עבור אותם הצעירים שגרים שם, שלמדו שם והתאמצו, אבל כשמגיע רגע האמת, לצערנו – אין מספיק מקומות עבודה, אז הם בורחים ועוזבים אותנו. זה חבל מאוד, כי אחרי זה, כשאתה מנסה לשאוב אליך ממקומות אחרים – הקושי הוא הרבה יותר גדול.

הוועדה הזו היא מהמוצדקות ביותר, והיא חייבת להיות פה. חייבים לתת כתף, ואותו הדבר – גם בגליל. בגליל יש מספר יעדים, שצריכים להיות ברורים: לתת אפשרויות להרבה זוגות צעירים, שרוצים לבוא ולהקים בית בגליל. אנחנו שומעים כל מיני חשיפות כאלה ואחרות – אני לא רוצה להיכנס לזה – על מחירי הקרקע, שפה קצת יותר יקר ופה יותר זול. אני אומר: דין אחד שווה לכולם. מי שיכול לקבל קרקע, לדוגמה, ב-150,000 ₪, אם נותנים למישהו אחד כזה – ייתנו גם לשני. אני בעד לתת לכולם. אני בטוח שיימצאו הדרך והמנגנון לחזק גם את הגליל, כי הגליל הוא משימה טובה לא פחות מהנגב. לא לחינם הקימו משרד שמתכנן את שני הדברים האלה.

אני מעריך את זה שהצעירים היקרים נמצאים פה ומוקירים את זה. אני רוצה להגיד לכם שגם מיכאל, כיושב ראש הוועדה, הוא אדם נמרץ. מעבר לכך שהוא היה ראש רשות, ושכיהנו יחד במרכז השלטון המקומי – הוא גם נמרץ ואוהבים אותו כולם, קואליציה ואופוזיציה. הוא פשוט חוצה גבולות; גם כשר, בכל תפקיד שהוא כיהן בו. לכן, הוא בקונצנזוס. הוא יוכל להבין את הצרכים שלכם טוב יותר, יחד עם החברים מכל המפלגות. זהו דבר נפלא ביותר.

אני גם רוצה להודות באופן אישי לחברי, ארז מלול, שנמצא פה, שמייצג את תנועת ש"ס, יחד עם יונתן מישרקי. כמובן, יש פה נציגות לכולם. זה כזה נפלא, ודבר שבקונצנזוס – חייב להחזיק מעמד. המון תודה, ואני איתכם. אני צריך לרוץ לוועדות אחרות, אבל תפעילו אותי במה שצריך. גם במשרד החקלאות, אגב, אם יש יישובים שנקשרים לנגב ולגליל בהקשר של החקלאות – בשמחה רבה; אני אטפל בזה באהבה, כסגן שר החקלאות, עם אבי דיכטר, שגם הוא, יחסית, מהדרום – מאשקלון. אנחנו, בעזרת השם, ניתן כל כתף שנצטרך לאותם החקלאים. תודה רבה.

תודה לך. כפי שציינת, יכולה להיות תשתית של חינוך ובריאות, אבל אם אין תעסוקה ראויה, איכותית ומגוונת – אין מה לחפש באותו אזור. נמצאת כאן ד"ר ליאת רמתי-נבון, בבקשה.

שלום, בוקר טוב. אני ד"ר ליאת רמתי-נבון. אני יועצת ארגונית עצמאית, ואחת מההתמחויות שלי היא גיוון תעסוקתי. אני מרשה לעצמי לקרוא את מה שהכנתי, כי אני רוצה להעלות לסדר היום הצעה, בדיוק בהקשר של מה שסגן שר החקלאות ציין כרגע, לעיצוב מדיניות שתתמרץ מעסיקים ליצירת תנאי העסקה שתומכים בתעסוקה בפריפריה בתחומי ההייטק והפיננסים.

בישראל, מזה שנים רבות, מתקיימת כלכלה דואלית, שמשתקפת, בין השאר, בפערים בין המרכז לפריפריה בתחום התעסוקה. על פי דו"ח של הממ"מ מ-2020, כ-50% מפער השכר בין המרכז לפריפריה נובע מהשוני בתעסוקה ובשכר בענפי ההייטק, הבנקאות והפיננסים – תוצאות שנובעות ממרכוז של ענפים אלו, ומחזקות את מלכודת הכישורים הנמוכים בפריפריה; מלכודת שמובילה לשימור הפערים הכלכליים-חברתיים, להגבלת היכולת לקידום ניעות חברתית-כלכלית ולאי מיצוי מיטבי של כוח האדם שנמצא בפריפריה. המועצה הלאומית לכלכלה היטיבה לתאר את ההשלכות הללו באופן הבא: "ללא יצירה של כלכלה אחת, שבה כולם משתתפים, המשק יתקשה לתפקד לאורך זמן".

אני שמחה על ההזמנה לוועדה, ועל ההזדמנות להעלות על סדר היום בקשה לבחינת עיצוב מדיניות לתמרוץ מעסיקים, לשם יצירת תנאי העסקה מותאמים לאנשי הפריפריה, בענפי ההייטק והפיננסים, וצמצום את פערי השכר בתחומים אלה; מדיניות שיכולה להיות משמעותית להעסקה בפריפריה, במקצועות האלה, בבתים של התושבים, ולהפיכת המעסיקים לאקטיביים יותר. זהו ערוץ שלדעתי – ממה שקראתי ובדקתי ומניסיון – לא ממוצה באופן מספק במסגרת כלי המדיניות הקיימים.

אני יודעת שהמון רשויות, וגם הכנסת, עושות המון עבודה בתחום, אבל עם זאת, יש לקונה, שנוגעת להתאמות במסגרות התעסוקה הנדרשות ברמה הפנים-ארגונית, מצד מעסיקים. אני רוצה להציע העסקה גמישה, שמותאמת לצרכי העובדים בפריפריה. זה אומר: עבודה היברידית ועבודה מרחוק. היום, בעידן הדיגיטלי של העבודה – אנחנו כבר לא בעולם העבודה הישן, אלא הרבה מעבר – את כל המקצועות האלה אפשר לעשות מרחוק. הדבר הזה לא אפשרי ללא רגולציה מטעם המדינה, כי מעסיקים לא מעוניינים להעסיק עובדים מהפריפריה מרחוק. הם דורשים שהם ייסעו קילומטרים, ויגיעו מכיסופים עד רמת החייל, ולכן הם מעדיפים לקחת, במקום, עובדים מאוקראינה או מהודו, כאשר לכאורה – זוהי העסקה מרחוק.

אז ההצעה הראשונה היא לאפשר, בצורה רגולטיבית, העסקה גמישה והיברידית של עובדים בפריפריה; להקים מתחמי העסקה משותפים ברשויות המקומיות, במימון השלטון המרכזי והשלטון המקומי, ולאפשר שם תמריצים והטבות למעסיקים שיבחרו בזה.

בנוסף, אני רוצה להגיד שלא קיימת מדיניות של העסקה והתאמות ביחס לתושבי הפריפריה – וזה מתחבר מאוד למה שחבר הכנסת משה אבוטבול ציין – בין היתר, מכיוון שאוכלוסייה כזו אינה מוגדרת כחלק מאוכלוסיות הגיוון; זאת להבדיל ממדיניות התאמות בהעסקה שקיימת ביחס לאוכלוסיות גיוון אחרות, כמו, למשל, החברה הערבית, המגזר החרדי, הקהילה האתיופית, נשים, בני 45+, בעלי מוגבלויות ועולים חדשים, שאותם מקדם מנהל תעסוקת אוכלוסיות במשרד העבודה. לכן, כדי לקדם את הדבר הזה – תושבי הפריפריה חייבים להיות מוגדרים כחלק מאוכלוסיית הגיוון.

בנוגע לבעיית פערי השכר – אני יודעת שאני אגיד, אולי, משהו שהוא Teasing – אם ניקח, למשל, את תחום שירותי ההייטק, הפער השכר בין הפריפריה למרכז הוא כ-31%. אם אנחנו נגיע לתעשיית ההייטק, פער השכר הוא כ-38%. בדומה לחוק שכר הוגן לעובד ועובדת, אני מציעה לשקול גם חוק שכר הוגן מרכז ופריפריה, בהקשרים הללו.

ברמה הכלכלית – יש פה דברים מאוד פשוטים שמעסיקים יכולים לעשות. יש להם את כל הטכנולוגיות; יש את הפרופסיות שעובדות בצורת Remote, והתועלות הן רבות. גם בהיבט האקולוגי – לא נוסעים ויש פחות זיהום אוויר, וגם בהיבט לפיו אני משמרת גם צעירים וגם בעלי משפחות ביישובים שהם רוצים לחיות בהם, ולא יכולים להישאר שם בגלל תעסוקה. תודה רבה.

תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת ארז מלול.

תודה רבה לכם, אדוני היושב ראש, והיושב ראש האמיתי, מיכאל, ידידי. עזבתי את כל עיסוקיי רק כדי להשתתף פה. אני לא נציג הדרום ולא נציג הצפון; אני תושב ירושלים, אבל הפריפריה חשובה לנו. כמפלגת ש"ס, שהיא מפלגה חברתית, אנחנו עושים הרבה למען הפריפריה.

עדיאל ממש ריגש אותי במה שהוא עושה. איך אמר השיר? "יש עוד אנשים כמו האיש ההוא", שבאמת חשוב להם. דיברו מהמל"ג על תכנית אלונים, אבל צריך להכשיר, כדי שאנשים יבואו לאלונים. אמא שלי גדלה בקריית מלאכי, וראיתי, אצל קרובי המשפחה שם, שמי שיצא לתל אביב ולמרכז – הצליח, ומי שנשאר שם – נשאר ונתקע, מבחינה אקדמית. כל זמן שמוסדות החינוך שם הם ברמה יותר נמוכה מהמרכז, ויש פערים – כל מה שיעשו וכל התקציבים – ברכה לבטלה. ברגע שמשקיעים במשב החינוכי של יסודי ועל-יסודי, ומכשירים אותם להתגייס בצורה מיטבית – אז רואים את הבריכה. כמו עץ: אם אתה לא שותל אותו כמו שצריך – חבל על הזמן.

ידידי, משה אבוטבול, שהיה ראש עיר – צריך לראות אותו כדוגמה; חבל שהוא הלך. הוא לקח עיר – הוא היה ראש עיר במשך הרבה שנים – שהיא עיירת פיתוח, בית שמש, ופיתח אותה לממדים, בתעסוקה ובהשכלה. ראשי ערים הם אבן מפתח פה.

דרך אגב, קיבלתי פנייה ממכללת אורנים, שבה כ-30% מהסטודנטים הם מהציבור החרדי, לשמחתי, שבאים לשם גם בגלל תנאי שכר. בתנאי הקבלה, המל"ג מכיר בלימודים, או בתואר, ממוסד חרדי מוכר. יש הרבה אנשים, בגליל ובדרום, שמתחזקים ונהיים בעלי תשובה, והם לא למדו – הם עבדו או היו בצבא, אבל בגלל שעכשיו הם חרדים, אומרים להם: "לא הוכחת שאתה במוסד חרדי מוכר". מצד שני, הם לא היו במוסדות חילוניים. הם רוצים ללמוד ולהתקדם, ואין להם מענה. לתשומת ליבך, ונהיה בקשר.

חזקו ואימצו, כל העושים במלאכה; גם למשרד הבריאות.

תודה רבה שבאת, חבר הכנסת ארז מלול. ענת דנדקר, נציגת משרד הרווחה והביטחון החברתי.

שלום. משרד הרווחה מטפל באוכלוסיות בסיכון. אני מגיעה ממחוז דרום, שחולש מקרית גת ועד אילת, עם כ-17 תכניות ייעודיות בפריסה גיאוגרפית. אם אני מתמקדת באוכלוסיות של צעירים בני 18-25, בתכניות האלה משולבים כ-750 צעירים.

מהו הקשר לאוכלוסייה בסיכון? אנחנו לא בדיון על אוכלוסייה בסיכון.

אנחנו מדברים על תעסוקה של צעירים. צעירים שמטופלים במשרד הרווחה הם אוכלוסיות בסיכון.

דואגים להם לתעסוקה.

צריך לדאוג להם לתעסוקה ולתכניות הכשרה.

אוקיי.

איך אתם מציעים לצעירים את התכניות?

אלה הן תכנית שהן בבסיס הכשרות - - -

איך מגיעים להכשרות האלה?

אני רוצה להתייחס לנושא הזה, אם אפשר. אלי חביב, מנהל אגף נוער וצעירים בעיריית עכו. משרד הרווחה פועל ברשויות המקומיות ומפעיל תכניות מצוינות לצעירים, אבל ברוב הרשויות המקומיות הוא פועל במסגרת הרווחה עצמה, ולא דרך העירייה. זהו דבר שאופייני לא רק למשרד הרווחה, אלא גם לעוד כמה משרדי ממשלה כאלה ואחרים, שמפעילים את התכניות שלהם, שקשורות, בהכרח, לצעירים, אבל לא מעורבים בהם האגפים האחרים בעירייה.

אין שיתוף פעולה.

אין שיתוף פעולה. אם מנהל הרווחה היה משתף פעולה עם המנהל שלנו – אז כן. אם לא – משרד הרווחה הוא מאוד נוקשה. פה צריכה להיות התגייסות שלכם.

ברשותכם, גם אני רוצה להתייחס לזה. שמי ניסים בן דוד. אני מנהל את מרכז הצעירים באשקלון ואני יושב ראש התאחדות מרכזי הצעירים בישראל.

ממתי ההתאחדות קיימת?

ההתאחדות קיימת הרבה שנים. מ-2018 היא הפכה להיות עמותה, היא פעילה, והיום היא שחקנית מאוד מרכזית בתחום של הצעירים. לגבי הסיפור של הרווחה: יש תכנית שנקראת "בשבילי", ואני חושב שזו תכנית מאוד יפה. אם לוקחים את המודל שלה, ומעתיקים אותו לכל מיני תחומים אחרים – איך שהיא פועלת במרכזים שבהם היא קיימת – זה יכול להיות מודל להרבה תחומים אחרים. אפשר לקחת את המודל הזה לתחום של תעסוקה, ולתחומים אחרים. מה שמיוחד בתכנית "בשבילי" הוא שמי שמובילה אותה היא עובדת סוציאלית מטעם הרווחה, שיושבת בתוך מרכז הצעירים. מה שיפה, בסופו של יום, זה שצעירים שהם רווחתיים – מרגישים הרבה יותר נוח להגיע למרכז צעירים מאשר לאגפי רווחה. לכן, המודל הזה הוא מודל מאוד טוב, ואפשר להעתיק אותו לכל מיני תחומים אחרים.

המודל הזה לא קיים בכל מקום?

לא. אני חייב לציין שמשרד הרווחה מקצה את תכנית יתד, ומתוך תכנית יתד, למעשה – מקצים את התכנית הזו. זאת אומרת, יכולה לא להתקבל החלטה, פשוט, שהתכנית הזו לא תתקיים באותה העיר. באופן כללי, כל הסיפור של מרכזי צעירים הוא לא מוסדר מבחינת הממשלה. יש כל מיני החלטות, שהתקבלו במשך כל השנים, על הקמה של רשות צעירים וכו', אבל אין שום התערבות בהפעלה של מרכזי צעירים ברשויות המקומיות.

חבר שלי, שיושב פה מימיני, ודיבר – הציג את הצד היפה. באמת התקבלה החלטה, בדימונה, של לחזק את מרכז הצעירים, אבל זהו לא המצב שקיים בכל הערים האחרות. באשקלון, שהיא עיר גדולה מאוד, של כ-170,000 תושבים – הוקם מרכז צעירים רק לפני חמש שנים. זאת אומרת, בסוף – ההחלטה נתונה להנהלת העיר.

צריך לדעת להגיש קולות קוראים - - -

זה לא מספיק; זה לא רק קולות קוראים.

להבדיל מחוק הנוער, למשל, שבו אין לראש העיר Say – הוא חייב להפעיל את חוק הנוער – בנושא של צעירים, אם רוצה ראש העיר להפעיל רשות לצעירים בעיר – הוא מפעיל.

ראש העיר לא יכול לקבל החלטה על כך שלא תהיה מחלקת נוער, לצורך העניין, אבל הוא יכול להחליט שלא תהיה מחלקת צעירים.

כל הדברים האלה הם שאלה של כסף.

והפערים הם מטורפים בין מרכזי צעירים במקומות שיש בהם למקומות שאין בהם כסף.

אני רק אוסיף שכל תכנית שמציע משרד הרווחה היא תחת קריטריונים. למשל: תכנית יתד, אם היא לגבי תעסוקה – היא בסוציו-אקונומי 1-4, והכשרות יכולות להגיע מ-6 עד 10. יש הרבה תכניות, אבל הן מוגבלות בתקציבים, ואז הן גם מוגבלות - - -

בסוף, אם הן יישבו במרכזי צעירים – זה יהיה הפתרון הטוב ביותר. יהיה הרבה יותר נגיש לצעירים לבוא למקום שהוא נעים ונוח להם.

אני חושבת שבחלק מהמקומות – הם בהחלט יושבים במרכזי הצעירים.

זהו לא המצב.

בדימונה הם יושבים במרכז הצעירים - - -

אצלי, למשל, הם יושבים, ואני רואה את האפקט של זה, אבל זהו לא המצב. למה שזה לא יגיע מכם? ההחלטה צריכה להתקבל אצלכם, שם למעלה.

דר
לדעתי, משרד הרווחה צריך להתייחס לנושא. כמו שהוא מתקצב ארגוני נוער, כמו כנפיים עם קרמבו, שדיברו עליו הרבה ונסגר; דרך תמיכות 3א; או דרך הרשויות, בשיתופי פעולה. לא יודע. משרד הרווחה צריך לחשוב על זה. אני גם אדבר עם שר הרווחה.

אי אפשר להשאיר את זה להחלטות מקומיות. זה צריך להגיע מלמעלה, וזה באמת מודל מצוין. בגדול, רק אציין שלגבי הסיפור של אסדרת מרכזי הצעירים – יש חקיקה, שאנחנו עובדים עליה כבר לא מעט זמן, ואני מקווה מאוד שנצליח לקדם אותה.

אצל מי החקיקה?

היא הייתה אצל יוראי, בזמנו.

אנחנו נמשיך לדובר הבא. נמצא כאן הנציג של ארגון "כוח לעובדים", בן אידלברג.

תודה רבה, ותודה רבה על הדיון המאוד חשוב הזה. אני בן אידלברג, ראש ענף השכלה גבוהה במשותף בכוח לעובדים. אנחנו הארגון היציג של המרצים במכללות הציבוריות. מהפכת המכללות נועדה כדי להנגיש השכלה גבוהה לפריפריה החברתית והגאוגרפית. לפני כ-30 שנה הרחיבו את כמות המקומות שיכולים לתת תארים. היום יש כ-23 מכללות ציבוריות בישראל, אבל המהפכה לא הושלמה; עדיין יש פער מאוד גדול בין אוניברסיטאות לבין מכללות. היום, התואר באוניברסיטה נחשב יותר, וגם רואים את זה בתקצוב. המרצים במוסדות האלה עושים את אותה העבודה בדיוק, ומנגישים תואר אקדמי לסטודנטים מהפריפריה, שיותר נוח להם להישאר, באזורים יותר רחבים, עם פריסה ארצית הרבה יותר רחבה – אבל התקצוב גבוה יותר בכ-40% לעובדים באוניברסיטאות.

אם מדינת ישראל קיבלה החלטה שהיא עושה מהפכה כזו, שבה היא אומרת שצריך להנגיש את ההשכלה הגבוהה באופן יותר רחב, ליותר ציבורים – צריך לוודא שזו תהיה השכלה שווה. לא יכול להיות שסטודנטים שהולכים לאוניברסיטאות, מקבלים השקעה שהיא כמעט פי 1.5 יותר מזו שסטודנטים במכללות הציבוריות מקבלים. זוהי החלטה שצריך לעמוד מאחוריה. התחילה מהפכה מאוד חשובה, של להנגיש את ההשכלה הגבוהה, אבל זה צריך לעבוד בצורה שבה מי שעובדים במקומות האלה יקבלו משאבים דומים, אפילו; אני לא אומר שזהים.

ההחלטה להקים את המכללות התקבלה בשנות ה-90. מאז, בסך הכל, הן פורחות ומשגשגות. אנחנו רואים את הגידול במספרי הסטודנטים שלהן, בחוזק התקציבי וביכולות שלהן לקיים את עצמן. כחלק מזה, אני אגיד שהמכללות הוקמו מתוך מטרה להנגיש את הידע שנצבר באקדמיה לציבורים נוספים. זאת אומרת, ההיבט של ההוראה. למערכת ההשכלה הגבוהה יש שני תפקידים עיקריים: ההוראה הוא אחד מהם, והשני הוא המחקר. הסגל באוניברסיטאות, לפי הגדרתו ולפי התקצוב שניתן לאוניברסיטאות, על ידינו, כיום – חלק גדול מעיסוקו הוא במחקר. על אף מה שאמרתי, אני אגיד שהנושא הזה נבחן היום במל"ג ות"ת, על השאלה של מהם תפקידי המחקר גם במכללות, ואנחנו עוסקים בנושא.

אין פה מקום להתנצחות; אני שמח שאתם עוסקים בנושא, ואני חושב שאנחנו צריכים לשתף פעולה. הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות, תפקידו להתמקד במחקר. הסגל שמכונה "סגל זוטר" – שזהו שם לא מספיק מכבד – התפקיד המרכזי שלו הוא הוראה, והוא זהה במכללות ובאוניברסיטאות. העובדה שכיום, מרצה זוטר, שעושה רק הוראה באוניברסיטה, ולא עוסק במחקר, מרוויח פי 1.5 ממרצה במכללה ציבורית – היא בעיה שצריכה לקבל טיפול של המל"ג ושל המדינה. בכל זאת – היא התחילה את המהפכה הזו, והיא צריכה להיות מושלמת. ראוי שחינוך ציבורי של המדינה יהיה שווה בכל המוסדות של המדינה. אכן, יש הטוענים שאוניברסיטה ומכללה הם לא אותו מוסד, אבל בהקשר של ההוראה – ההשקעה צריכה להיות שווה.

אני רוצה להוסיף עוד משהו, לא בהיבט של המרצים, אלא בהיבט של תנאי הקבלה. אני לא מצליח לראות מה עושים בנושא. אנחנו, מבחינתנו, מעודדים את הצעירים למצות את מקסימום הפוטנציאל שלהם ולהגיע הכי רחוק שיש. שיקול חזק מאוד, אצל הצעירים, הוא תנאי הקבלה. כל מי שלא מצליח להתקבל לאוניברסיטאות – הולך ומתקבל למכללות, כי תנאי הקבלה הם פחות גבוהים. גם על זה צריך לבוא ולחשוב: אם רוצים להעלות את האיכות של המרצים - - -

נכון. כשמשקיעים חצי, או אחוז ניכר פחות – יש לזה תוצאות: זה מייצר שתי מערכות. צריך שתהיה מערכת אחת שווה לכולם.

אני מבינה עד כמה קשה לבחור מסלול לימודים בפריפריה, וזה עוד יותר קשה לעולים חדשים למצוא את המסלול ואת הדרך. נמצא כאן סגן ראש המנהל לסטודנטים עולים של משרד העלייה והקליטה, אייל ניצני. אני עשיתי את הדרך הזו בעצמי. הייתי סטודנטית בודדה בארץ בשנות ה-90, ובמשך שנתיים קיבלתי ליווי ממנהל הסטודנטים.

ראשית, אני אגיד שעולים חדשים, באשר הם, הם פריפריה חברתית, בכל קו. זה לא משנה אם זה במרכז, בצפון ובדרום. אנחנו יודעים, ומלווים, תומכים ומסייעים, בשכר לימוד ובהרבה סיוע - - -

אבל כשהם בנגב ובגליל – הם צריכים יותר.

הם צריכים גם לפרנס את עצמם, וכדי לקבל מלגה צריך לתת עוד שעות נוספות של התנדבות בקהילה.

נכון. יש סדר גודל של כ-586 סטודנטים, בצפון ובדרום, שלומדים בסיוע של המנהל. אנחנו עושים הרבה תכניות בשיתוף הקהילות, אם זה שח"ק – שירות חברתי קהילתי, ונזכיר בנושא הזה גם את כפרי הסטודנטים וקהילות הסטודנטים, וכרגע אנחנו מפתחים שיתופי פעולה גם עם תוצרת הארץ, שנמצאים פה, וגם עם קדמא, כדי לחבר, ולהשאיר את העולים במקום, עם יותר קשרים קהילתיים. אציין גם בחינות לחיבור לקהילה ותעסוקה, שלהבנתנו ולידיעתנו - - -

אני עסקתי בניקיון במשך שש שנים. ניקיתי בתים, כי לא יכולתי למצוא לעצמי עבודה שמתאימה לעלות הלימודים שלי ולשעות ההתנדבות. בחלונות בין השיעורים בלימודים – הייתי עושה ניקיון, מתקלחת וחוזרת ללימודים בערב.

זוהי עשייה מרשימה ומופלאה. מה שאנחנו עושים היום זה לחבר יותר לעסקים מקומיים ולמנטורים, שיסללו את הדרך בצורה טובה יותר מהדרך שאת נאלצת לעשות.

למצוא עבודה שמתאימה לשעות הלימודים זה קשה עד בלתי אפשרי, ובמיוחד בפריפריה, שאין בה אפילו מקומות לעבוד בהם במלצרות; אין מגוון. תודה. תמשיכו לתמוך. נמצא פה סגן מנהל מחוז דרום במשרד החקלאות ופיתוח הכפר, אלון אורון.

נעים מאוד, אני אלון אורון. אני נולדתי בגליל ואני גר בנגב. באופן טבעי, משרד החקלאות מתעסק בעיקר בפריפריה, כי החקלאות מתרכזת בעיקר בפריפריה, אם זה בגליל או בנגב. אנחנו פחות מתעסקים בנושא של השארת צעירים באזורים האלה, וההתייחסות היא התייחסות יותר כללית.

בשנים האחרונות, זיהינו, אצלנו במשרד, סוגייה של דור צעיר בחקלאות, שלמעשה – כמעט ולא קיים. במסגרת הזו, נכנסנו לתמיכה ולקידום של הדור החדש בחקלאות, אם זה משקים של "בנים חוזרים" או כניסה של דור צעיר לחקלאות. בנוסף, במסגרת התחום של פיתוח הכפר, אנחנו תומכים ומקדמים מרכזי חדשנות במועצות האזוריות. זה, בגדול, מה שאנחנו, כמשרד החקלאות, עושים בתחום של גיוון תעסוקתי בתחום החקלאות.

תודה. נמצאת כאן אילאיל קומיי דרור, מנהלת תחום מעסיקים והכללה, משרד העבודה.

שלום, צוהריים טובים. אני חלק ממינהל תעסוקת אוכלוסיות. אנחנו פועלים לגיוון ולחיזוק ההון האנושי מתוקף החלטות ממשלה, אז אם אנחנו עומדים לפי יעדי 2030 – ההגדרות שם ברורות לגבי מי הן האוכלוסיות שלנו.

אנחנו עושים גם מרכזי הכוון לפרט, ומנסים לתת כלים, באמצעות הכשרות; מה"ט, שמשרד העבודה מפעיל; ומרכזי ההכוון שלנו, ריאן ומפתח, בצפון ובדרום. מהצד של המעסיקים, יש לנו כלים לעידוד ולתמריצים. זה לא פשוט; זה מורכב. אם יש לכם רעיונות – אתם מוזמנים להעלות אותם, אבל זה בעיקר עניין של תקציבים, ושל החלטות ממשלה שמנחות אותנו לשם. אנחנו יותר אחראיים על הפרט, ומשרד הכלכלה יותר אחראי על המעסיקים, על הפיתוח של המשרות ועל ההבאה שלהן.

יש לנו החלטות ממשלה, במיוחד על הנגב המזרחי, שאנחנו עושים יחד עם אשכול נגב מזרחי; החלטת ממשלה 652 – המעבר של צה"ל לנגב, שמדברים בה המון על ההכשרות של הצעירים; והחלטות ממשלה 1279 ו-550 לחברה הערבית בנגב ובצפון. אנחנו פועלים מתוקף כך ועושים כל מיני פעילויות בהקשר.

תודה רבה. כן.

מור הובר, אני מנהל את פורום ארגוני תעסוקת צעירים, שמייצג כ-96 - - - של צעירים. אני חושב שהנקודה שאילאיל סיימה בה היא נקודת המפתח, כשאנחנו נמצאים בדיון שהכותרת שלו היא: "שימור של צעירים בנגב ובגליל". יש תכניות מדהימות להבאת צעירים. יש קבוצות שיודעות לעשות את העבודה. יש תכניות שיודעות לקחת צעירים ולהביא אותם. אבל בסוף, בלי שהממשלה תציב יעדים ממשלתיים לתעסוקה של צעירים בפריפריה – המשרדים לא יוכלו להתמקד בלתת מענים לתעסוקה של צעירים בפריפריה.

אנחנו רואים שיש מענים שקיימים היום לאוכלוסיות גיוון אחרות. ישנן הרבה דרכים כדי לתת לצעירים עבודה. דרך אחת היא להשקיע יותר בהתמחויות. אנחנו יודעים שהתמחות מובילה, בסיכוי מאוד גבוה, להישארות של אותו צעיר במקום העבודה שבו הוא עשה את ההתמחות. אם נכניס התמחויות בנגב ובגליל – יותר צעירים יישארו לעבוד בנגב ובגליל, כי כבר יש להם תעסוקה.

דרך נוספת היא באמצעות הנגשה של התעשייה לעבודות של צעירים. היום, יש עשרות אלפי משרות פנויות בתעשייה, אבל היא לא מותאמת לצעירים. התעשייה לא יודעת לדבר בשפה של צעירים: לא מבחינת המיתוג שלה; לא מבחינת תנאי העסקה; ולא מבחינת אפיקי קידום ומימוש עצמי. אבל יש שם משרות פנויות, והמעסיקים חסרים פה, מסביב לשולחן. ההשקעה בהתאמה של מעסיקים ושל אופי העבודה, של היום-יום התעסוקתי, למאפיינים של האוכלוסייה של דור ה-Y ושל דור ה-Z, תביא להשארה של צעירים.

יש לכם, אולי, איזו שהיא תכנית או מודל שבניתם, עם כל המסקנות שלכם?

בעוד כחודשיים. היום אנחנו מתחילים לעשות את ההתאמות, ביחד עם התאחדות התעשיינים, למודל של חיבור של מחקר ותעשייה, שביחד, יעשו התאמות - - -

לא. דיברת על יעדים ממשלתיים. בניתם איזה שהוא מודל?

כן. יש מודל.

אני יכולה לקבל את זה?

בשמחה.

תשלחו לי, בואו נראה על מה מדובר וננסה לקדם את זה ביחד. אנחנו נשמח לעזרה. אני לא אגיד לך שאני שולטת בחומר – אני לא, ואני אשמח לעזרה מכם, כדי לנסות ולקדם את זה, יחד איתכם, פה בכנסת.

טוב. נשלח לך את החומרים ונקבע פגישה.

אני מאוד מתחברת למה שנאמר כאן. אני חושבת שצריך להרחיב את השיח לא רק לתעשייה, אלא גם לענפי ההייטק והפיננסים, כי זה יפתח עוד וריאציות שהיום לא מתייחסים אליהם.

יש אנשים שלא דיברו. יש פה תושבת דימונה, וחשוב לשמוע את הצעירים מהשטח. לא לדבר מעל הראש שלהם, אלא לשמוע אותם ממש, ואני אשמח, אם אפשר, לתת לה לדבר.

כן.

תודה רבה לך, יסמין, ותודה לכל מי שיושב כאן. אני חושבת שנכון, אולי להתייחס לסטודנטים. אני תושבת דימונה לשעבר, ועכשיו אני גרה בירושלים, בגלל שאני לומדת פה בחוג לפק"מ – פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה – בעברית. אנחנו הם אלה שאתם מוכרים להם. זאת אומרת, אתם עושים את המוצר: "איך אנחנו משאירים את החבר'ה בנגב ובגליל" – ובסוף, יש אותנו, יש אותי. אני בחרתי שלא להישאר בדימונה מכמה סיבות, ואני חושבת שהשורש של הסיבות האלה מתרכז בחינוך, וספציפית בחינוך למצוינות, שלא קיים. הוא כמעט ולא קיים בנגב; הוא כמעט ולא קיים בדימונה - - -

וגם בגליל.

וגם בגליל, יכול להיות. אני לא גרתי שם. כשאני הייתי באולפנה בדימונה – הייתי צריכה להילחם על כל חמש יחידות שאני רציתי ללמוד. בחמש יחידות מתמטיקה למעל הדו איתי עוד שתיים-שלוש בנות בכיתה, ומי היה המורה שלנו? מנהל בית הספר, כי פשוט לא היו מורים. הייתי צריכה לעשות בגרות בפיזיקה דרך משרד החינוך, דרך תכנית מיוחדת שמנגישה פיזיקה. הייתי צריכה לקום כארבע, חמש או שש פעמים בשנה, כדי לתפוס את הרכבת של שש בבוקר ולהגיע לתל אביב, כדי לעשות את המעבדות. שלא נדבר על זה שלא היו לנו מספיק מחשבים והיו בעיות טכניות, וכל הדברים שמתלווים לזה.

נאמר פה בהתחלה שבזבוז פוטנציאל הוא רע למשק. אני לא יכולה להסכים עם זה יותר. בהמון מזל, ועם המון עבודה קשה, אני הגעתי לאוניברסיטה העברית, אבל יש לי חברות שיש להן את הפוטנציאל, והן לא באוניברסיטה עכשיו. הן לא יכולות להגיע לאוניברסיטה, הן לא יודעות שיש להן את ההזדמנויות. זה אפילו לא במודעות. אני לא ידעתי על תואר בפק"מ – שנחשב, בשוק העבודה, עבור אנשים קובעי מדיניות – עד שדיברתי עם חבר של חבר של חבר של אבא שלי, שלמד מדעי המדינה, ואמר: "יש איזה תואר שנראה לי שיתאים לך" – וזה מה שעשיתי.

בעצם, התפקיד של מרכזי הצעירים הוא לתת הכוונה ולפתוח אופציות.

מרכזי הצעירים הם דבר מאוד נחמד, אבל אחרי שאתה מקבל את החינוך הבסיסי הזה - - -

אתה מגיע למרכז צעירים אחרי שסיימת י"ב, והיא אומרת שלא היה לה שום שוויון הזדמנויות - - -

תנאי הסף שהיא צריכה להגיע אליהם הם הרבה יותר גבוהים מאשר תנאי הסף שצריך להגיע אליהם מהאזור של - - -

בדיוק. ושלא נדבר על הפער שכשאת מגיעה לאקדמיה – את מגיעה עם אנשים שהגיעו מהמרכז, ושהיו להם מגמות של פילוסופיה, מדעי המדינה וכלכלה. אני לא הגעתי עם שום ידע מקדים. אני הייתי צריכה להשלים את הפער הזה בכמה חודשים, כדי להספיק, בכלל, את החומר שאנחנו מתחילים באוניברסיטה. הרבה אנשים לא צולחים את זה; הם פשוט נושרים. אני חושבת שאם אנחנו מדברים על שורש הבעיה – שורש הבעיה הוא בחינוך; בחוסר התקציבים שיש בחינוך ובחינוך לחינוך, והפוטנציאל שמבוזבז – לבכות עליו.

הנושא הזה נוגע בי אישית, ואני חושבת שאם אנחנו מדברים על איך להשאיר צעירים בפריפריה – אני לא נשארת בפריפריה. אני מתכוונת לגור פה, בירושלים, או פה, במרכז, כי אני רוצה שלילדים שלי תהיה את ההזדמנות להגיע לבית הספר, ושיהיו להם הזדמנויות כמו לילד שגר במרכז, בירושלים, בתל אביב, ברמת גן או בראשון לציון. בדימונה – לא יהיה להם את זה.

את למדת במערכת הממלכתית-דתית, נכון?

נכון. אמא שלי מורה בתיכון חילוני. יש להם כ-40 מחשבים לתיכון של כ-1,200 תלמידים. איך הם אמורים להתקדם מזה? הבניין עצמו מתפרק ואף פעם לא מוצאים מספיק מורים. אם כבר אנחנו דנים פה בשורש הבעיה – אני חושבת שזהו שורש הבעיה.

כשבאים לבדוק את מערכת החינוך ברשויות, התמונה החינוכית מראה מהם אחוזי בגרות, מהם ציוני הבגרות וכמה מצוינות יש ברשות. בודקים ממה מורכבת הבגרות הזו, ומה אפשר לעשות איתה אחר כך, כשבאים להתקבל לאוניברסיטה, ואז היינו מגלים שעם שלוש יחידות אנגלית – אתה לא יכול להגיע לאוניברסיטה.

יש לי נתונים על זה. בשנת תשפ"א – 10.4% היו זכאים לחמש יחידות מתמטיקה בדימונה, לעומת שאר הארץ, שבה כ-16.6% היו זכאים. לגבי תעודת בגרות מצטיינת – 7.7% בדימונה, וקרוב ל-14% בשאר הארץ.

זה משליך על הפסיכומטרי - - -

בדיוק. זה מתגלגל.

אולי נשמע גם סטודנט מהצפון, מתל חי. איתי גבר.

כן. תודה רבה. קודם כל, הדיון הזה הוא מרגש וחשוב, ואני שמח על הזכות להנכיח פה את קריית שמונה ואת הגליל העליון המזרחי. הסיפור שלי הוא אחר. אני הגעתי מהמרכז, והיה לי חלום להקים בית בגליל. אני אוהב את הטבע ואת השקט, ורציתי את ההזדמנות הזו. אני חי מעל כ-3 שנים בגליל העליון, ולצערי, אני נוכח להבין שהחלום שלי הוא כמעט ואינו בר קיימא.

אני רוצה להתחיל בטיעון ראשון, שמדבר על ניסיון תעסוקתי. אחד הדברים הכי חשובים היום לסטודנטים זה היכולת לצבור ניסיון בעבודה במהלך התואר. כשאני מסיים תואר ויוצא לשוק העבודה – כל סטודנט שלמד בתל אביב, בעברית, בטכניון או אפילו בבאר שבע – כשאני והוא נלך לריאיון עבודה, כנראה שקורות החיים שלו יהיו יותר חזקים. זה מתחבר מאוד לנושא שדובר עליו פה מקודם – שוויון הזדמנויות בתעסוקה לסטודנטים בפריפריה.

חשוב לי להנכיח לוועדה שלסטודנטים בתל חי יש רצון רב להישאר בגליל. לפי הנתונים של מכללת תל חי, כ-40% מהסטודנטים נשארים בגליל לאחר השנה הראשונה. לשנה השנייה מגיעים רק 5%-7% מהם. בקרב הרוב המוחלט – זה בגלל הקושי להגיע לתעסוקה. הם מנסים ומנסים להתחבר, ומוצאים את עצמם עובדים, עוד פעם, במלצרות או בחינוך, בחצי משרה. הדבר הזה לא מאפשר להם לבנות קריירה, ולראות את עצמם נשארים בגליל.

הנתון הכואב יותר הוא שכ-30% מהסטודנטים שהם ילידי תל חי – גם הם, ברובם, עוזבים את הלימודים ואת האזור, כי אין יכולת, היום, בקרית שמונה ובגליל העליון, להגשים את הניסיון האקדמי שלנו ואת עצמנו, ולבנות מסלול קריירה שיראה לנו המשך.

שמעתי פה המון פתרונות מדהימים, ודברים חשובים, שחייבים להיות, ואני חושב שקריית שמונה ותל חי צריכים שינוי דרסטי ומהותי. הן דורשות שתי נקודות מהותיות: הראשונה היא להפוך את תל חי לאוניברסיטה. הדבר הזה נמשך כבר שנים ונגרר. זה בדרך כבר המון שנים, אבל הדורות של הסטודנטים בתל חי עדיין מתחלפים. כל עוד תל חי היא לא אוניברסיטה – כמות הצעירים שלא יכולים להישאר בה היא גדולה. האוניברסיטה מייצרת מקומות עבודה, מגדילה את מגוון התארים שמביאים סטודנטים ומושכת עסקים. ברגע שהמכללה היא אוניברסיטה – היא תאפשר לנו עוד מקומות למשרות סטודנט ולצבירת ניסיון.

הנושא השני, ובעיניי הוא קריטי, הוא להפוך את קריית שמונה למרכז. קריית שמונה צריכה להתפתח בנושא של תעשייה מתקדמת; להפוך למרכז אקדמי; להפוך למרכז מסחרי; להפוך למרכז תרבותי. העיר הזו היא הלב של האזור שלנו, והיא לא מספקת לנו ניסיון תעסוקתי. בגלל חוסר התחרות – המחירים באזור שלנו יותר גבוהים מאשר במרכז. אין תחרות בסופרים; יש מצוקה של דיור; המחירים עולים, ותרבות שכר המינימום אצלנו – חוגגת. הדבר שלא מאפשר לנו להישאר זה שלא משקיעים בלהביא עסקים נוספים ולהגדיל את התחרות, להוריד לנו את המחירים ולהעלות לנו את היכולת לצבור משרות סטודנט. כמובן שהנושא של מיגון ושל חדר מיון בקרית שמונה – גם הם דברים שגורמים לנו לעזוב.

אני חושב שבלי להפוך את תל חי לאוניברסיטה ולבנות את קריית שמונה כמרכז של הגליל – הצעירים לא יוכלו להישאר.

אילו רק הייתה פה הקואליציה להקשיב. זה מתסכל אותי. הוא כל כך צודק, ואין לי איך לעזור.

נכון. חייבים לטפל בזה. אנחנו רוצים להישאר שם.

שמי אילנית אסיף. אני מהפורום הכלכלי-חברתי מבית נשיאות המגזר העסקי. אני חושבת שאנחנו מביאים פה היום בשורה לגליל המערבי. אנחנו נמצאים באיזה שהוא מהלך לאומי להעלאת הפריון בקרב צעירים. חברנו, אשכול גליל מערבי, הפורום הכלכלי-חברתי והפילנתרופיה, כי הבנו ששותפות בין-מגזרית שמדברת אזוריות היא זו שיכולה לייצר את הפתרונות, את מרחב ההזדמנויות, גם בצד המעסיקים וגם בצד ההון האנושי. כל הדיוק שלנו הוא בלהבין מיהו ההון האנושי שקיים בזירה; מה הוא צריך כדי לצמצם את הפערים; לגלות את הפוטנציאל שלו – לא רק מה הוא יודע לעשות, אלא גם מה הוא יכול לעשות, ובכך לחבר אותו למגזר העסקי.

הפורטה שלנו, בתוך האירוע הזה, הוא המגזר העסקי. נשיאות המגזר העסקי חולשת על כ-600,000 בתי עסק, כ-12 איגודים וכ-2 מיליון מועסקים. אני חושבת שיש פה אירוע שיכול לשנות את כללי המשחק, ואולי, אפילו, גם להביא את הבשורה.

יושב משמאלי יושב נציג מרכזי הצעירים באשכול גליל מערבי, שיכול, גם כן, לתת איזו שהיא מילה. יושבת פה ניצן קורקין, שנמצאת במשרד שבו הנחנו תכנית עם מודל עבודה, אצל המנכ"ל. אני מקווה שהמודל הזה באמת ירקום עור וגידים, ויהווה איזה שהוא מודל עבודה ברמה הארצית. אנחנו בראשית הדרך, בתהליך מיפוי, ומבינים איפה נמצאים הפערים. בנוגע לעבודה היברידית - - -

מחפשים מקומות עבודה?

גם משרות מעלות פריון והבאת מעסיקים חדשים.

אני אשמח גם להתייחס בנוגע לאשכולות האזוריים. שיר רבינוביץ' ממשרד הפנים. אחראית על אגף פיתוח אזוריות, שאחראי על האשכולות האזוריים: מקים אותם, מלווה אותה ומתכלל את כל העשייה הזו.

בסופו של דבר, במדינת ישראל יש כ-258 רשויות מקומיות, וכ-169 רשויות מקומיות מאוגדות באשכולות וולונטריים של הרשויות המקומיות, שבסופו של דבר, מקדמים מהלכים רב תחומיים. לא סתם גם נגב-גליל ציינו את מרכזי הצעירים באשכולות האזוריים בשיתוף הפעולה ביחד איתם, וגם את המהלכים בגליל המערבי ובנגב המזרחי, במסגרת החלטות ממשלה. זוהי פלטפורמה של הרשויות המקומיות, שמביאה ומאגמת משאבים מכל ממשלי הממשלה ומהרשויות המקומיות.

דיברו כאן על עכו, אשקלון ודימונה, אבל יש רשויות קטנות הרבה יותר, גם בנגב וגם בגליל. בכ-50% מהרשויות יש מתחת ל-15,000 תושבים. היכולת להניע מרכז צעירים, להטמיע מהלכים או להקים מרכזי למידה לתלמידים מתחת לגיל 18 – מתאפשרת לרשויות שהן יותר גדלות ויציבות, יחסית. בנתיבות הקימו את מרכז שוורץ-רייזמן, שמאפשר לתלמידים בנגב המערבי לעשות 5 יחידות בפיזיקה, במסגרת אשכול נגב מערבי; ויש קידום של ה-Food Tech, ה-Agro Tech וה-Med Tech, גם בנגב וגם בגליל.

הרצון שלי הוא לשים את זה כאן, לפתח הוועדה, ולהגיד: צריך להשתמש בפלטפורמה הזו, שמחזקת את הרשויות המקומיות. אני חושבת שהן שחקן המפתח. הן הקרובות ביותר לתושב ויודעות מה הצרכים שלו. היכולת של הרשות המקומית לראות את התושב, את הצרכים ואת הביקושים, ולצייר את הביקושים – היא חזקה ביותר. אנחנו, במשרד הפנים, מאוד תומכים ביכולת לחזק את הרשויות המקומיות דרך האיגודים האלה.

(היו"ר מיכאל מרדכי ביטון)

לא נעים לי להגיד לך שכל הלילה נלחמנו על כך שלא ייקחו לרשויות המקומיות תקציבים. זה לא עבד. את צודקת בהחלט; אני גם בעד ביזור סמכויות לשלטון המקומי. אני באמת חושבת שבשלטון המקומי – כל אחד יודע הכי טוב מה הוא צריך באזור שלו, אבל המדינה, לצערי, חושבת אחרת. כמה שנים אתם מגיעים אל הדיונים האלה? מה משתנה?

אני מסכימה איתך, אבל מצד שני – משהו כן משתנה. בשיח הזה, שמעת כמה משרדים שונים מדברים על שיתוף הפעולה שלהם עם האשכול האזורי. זוהי יוזמה שהתחילה אצל השר לשעבר דרעי, והמשיכה גם בממשלה הקודמת וגם הזו. משרד הפנים מחזק אותה, כפלטפורמה לרשויות המקומיות. היא מקבל תקציבים מכלל משרדי הממשלה, וחוזרת כהשקעה לתושב. אם זה בחינוך, שהיא דיברה עליו, ואני כל כך מסכימה עם זה, האשכולות מקדמים חינוך ב-STEM כבר מהגיל הרך. הם לוקחים את מנוע הצמיחה האזורי, לדוגמא, ה-Med Tech או ה-Food Tech, שאפיינו בקריית שמונה, וכבר בחינוך לגיל הרך ובמוסדות הלימוד – צריכים להטמיע מסלולים שישאירו אותם, כדי שהתושבים יוכלו לספר לעצמם את הסיפור שלהם, את הזהות המקומית והאזורית שלהם, ולהישאר בתוך המרחב. זה מתחבר גם למעגלי תעסוקה, וזו פלטפורמה שחשוב להכיר.

אני מתנצלת – אני חייבת להמשיך לוועדה נוספת. מי שצריך – אני זמינה.

תודה, יסמין, שהיית כאן. גילי בר, בבקשה.

צוהריים טובים. גילי בר, מנהלת תכניות הצוערים של השלטון המקומי, מיזם משותף של משרד הפנים עם עמותת שותפויות אדמונד דה-רוטשילד; משמע, החברה האזרחית. העמותה שמה לעצמה את ההשקעה בהון האנושי: לקחת צעירים וצעירות עם זיקה לפריפריה, או מהפריפריה, כדי להוביל שינוי ולפעול ביחד לצמצום פערים חברתיים-כלכליים, ולעורר מנהיגות.

אני נולדתי, גדלתי עדיין גרה ביוקנעם, ומגדלת את בנותיי ביוקנעם, עם הנרטיב המקומי. אני מאוד שמחה על זה, ואני יודעת מה המחיר של זה. אני חושבת שמה שהן מקבלות מזה זה ערך מוסף שאני לא בטוחה שאפשר לקבל בהרבה מקומות, אז אני גאה בזה.

תכניות הצוערים – אני חוזרת רגע לבסיס של זה – הן תכניות שנועדו לשפר את השלטון המקומי, להכניס הון אנושי איכותי, צעיר ומגוון מאוד, שיבוא מבחוץ וייכנס. כלומר, להביא את המקצועיות לאנשים שאכפת להם, שרוצים ומדברים שליחות, שהרבה פעמים חוזרים חזרה לבית שלהם ממקום מקצועי, ולא ממקום פוליטי, כדי לעשות למען האנשים והתושבים ממקום של משרת ציבור. הם עוברים הכשרה של כשנתיים, שבמהלכה מדברים המון על פריפריה; על מהו משרת ציבור; מהו מקצוען; מהו מוביל שינוי, ואיך אתה עושה את הכל בשיתופי פעולה, ובצורה הכי צנועה שאפשר, כדי להעריך את מה שאתה מקבל מסביבך.

החבר'ה שלנו הולכים אחר כך להשמה בתוך הרשויות המקומיות – פריפריה חברתית וגאוגרפית, ברשויות הכי מאתגרות שיש; 1-5. אלה חבר'ה צעירים. אנחנו מבינים שבלקחת את האנשים הכי מגוונים שיש, לבנות קבוצה שההכשרה שלה נעשית ביחד, כשכולם יושבים מסביב לשולחן ולכולם יש מקום – רק כך אפשר לבנות איזו שהיא מדיניות ולהוביל איזה שהוא שינוי..

תודה. הצוערים לשלטון המקומי הם אחד הפרויקטים ששינו את פניו של ההון האנושי ברשויות המקומיות.

נכון. ואנחנו מוקירים לך תודה.

אני זכיתי לקבל את הראשונים בירוחם. מתוך כ-30 בארץ – ארבעה הגיעו לירוחם. הם עשו דברים גדולים, ומאז מגיעים עוד.

נכון. אתה מודל לחיקוי בשביל הצוערים שלנו.

תודה. אפיק שניר, יושב ראש התאחדות הסטודנטים.

שלום לכולם, קוראים לי אפיק שניר. אני יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות של המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון. בתור סטודנטים, באר שבע עונה כמעט על כל הדרישות. החיים הסטודנטיאליים הם מאוד כיפיים, והמחייה זולה יחסית למרכז הארץ, אבל כשמתחילים החיים האמיתיים, ואנחנו צריכים לצאת ולחפש עבודה – מתחילות הבעיות. ההיצע התעסוקתי לא רחב; לא עבור סטודנט ולא עבור בוגר של אחד המוסדות בעיר. למרות פארק היי טק שהוקם לאחרונה בעיר – יש בו דרישה מאוד מצומצמת של עובדים, ואין הרבה מגוון תעסוקתי.

בנוסף, גם התחבורה הציבורית, המקשרת בין באר שבע למרכז הארץ, לא מספיק טובה. בתור סטודנט בשנה ג' בהנדסת חשמל – אני תכף מתחיל את השנה הרביעית – שגר בבאר שבע, אני אחפש עבודה, כדי לצבור ניסיון תעסוקתי. אני אשלח קורות חיים, ומה לדעתכם יקרה? רוב המשרות הן במרכז הארץ, בצפון הארץ או בשפלה. בבאר שבע – כמעט ואין לנו משרות. גם אם אני ארצה לנסוע באוטובוס, או ברכב פרטי, לעבודות במרכז – יש פקקים. אם אני ארצה לעלות על רכבת – מי כמוכם יודעים כמה ביטולי רכבות יש, ומה קורה ברחבי הארץ - - -

אני מגיעה לעבודה, לפעמים, בתוך שלוש וחצי שעות.

כן, אבל לכם בכנסת יש העדפה לעומת מקומות עבודה. אין מקום עבודה שאני יכול לאחר אליו בשלוש וחצי שעות.

נכון. זה בלתי אפשרי.

זה בלתי אפשרי. רכבות לא זמינות, לא עובדות בסופ"ש או כמעט בכלל, ויש מלא ביטולים. אני הייתי רוצה לבקש, אם אפשר – אני לא יודע אם זה קשור, או איך אפשר לעשות את זה – לדאוג לתחבורה ציבורית נגישה לסטודנטים בארץ, וגם לא רק לסטודנטים; לכאלה שרוצים לעבוד במרכז ולשמור על המגורים בעיר.

ניהלתי מאבק על התחבורה הציבורית, כולל המחיר לסטודנטים. אני מקווה שהשרה החדשה תהיה יותר - - -

קשובה.

כולנו מקווים.

היא אומרת שהיא תתקן חלק מהרפורמה של התחבורה הציבורית.

אני מקווה, כמו שאמר פה חברי מתל חי, שיהיו לנו יותר אופציות למקומות תעסוקה בעיר, כדי לשמור על המגורים בפריפריה ולא לעבור למרכז הארץ, וגם שהתחבורה הציבורית תהיה יותר טובה.

אתה צודק שבאזור הגליל העליון המשבר הוא יותר גדול, ברמה התעסוקתית. צריך לזכור שבנגב, ממש, חסרים עובדים סוציאליים; פסיכולוגים; מהנדסי חשמל; מהנדסי מכונות; קלינאי תקשורת; מרפאים בעיסוק; עיבוד שבבים. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד - - -

חסרות משרות, אבל המשרות הן לא לצעירים. אנחנו באים לדבר על תעסוקה של צעירים, אז צריך לזכור - - -

למה? אם אתה סטודנט ולמדת הנדסה?

אם אני סטודנט; אבל אם סיימתי את הלימודים ואני רוצה להשתלב? היום, חבר'ה צעירים מחפשים מקומות עבודה גם עם אפיק התפתחות מקצועי. כלומר, הם ייכנסו לתעשייה ותהיה להם עבודה עם משכורת סבבה לשנתיים, ואז - - -

אם אתה מהנדס חשמל בים המלח או בפוספטים – אתה מגיע למשכורת של עשרות אלפי שקלים תוך עשר שנים. הוא מתחיל מאיפה שכולם מתחילים; אני התחלתי מ-4,000 ₪, בתור מדריך בחברה להגנת הטבע.

אבל האלטרנטיבות שיש באזור מרכז הן הרבה יותר - - -

מה שאני מנסה להגיד זה שהסיסמה: "בכל התחומים – אין עבודה בנגב" – היא לא נכונה. בהייטק זה נכון, אבל מהנדסי חשמל ומכונות – חסרים בנגב.

אבל הם לא עונים על חיים של צעירים. צעיר רוצה לעבוד במקום שבו תהיה לו התפתחות מקצועית ומימוש - - -

אני התייחסתי לעבודה; אני מדבר על מחסור במקומות עבודה.

אבל זה בא ביחד.

אז אני תיקנתי אותו, ואמרתי שבחלק מהתחומים – יש עבודה. עוד בעיות – דיברנו עליהן. יש מקצועות שחסרים בנגב. קלינאית תקשורת, או מרפאה בעיסוק, מרוויחה טוב בנגב, כי אין. חסר רופא בנגב, אז יתנו לו משכורת. יתנו לו לעבוד גם בערב; יתנו לו משכורת כפולה. הייטק – אין מספיק בנגב. אין מספיק הזדמנויות לצעירים בנגב בהייטק. צריך לדייק את הטענה.

מורן כהנא, קשרי ממשל, תנועת "תרבות".

שלום. אני אתייחס לעוד תחום ולמקצועות שהמחסור שלהם מאוד ניכר בנגב והגליל, מבחינת תעסוקה: תחום התרבות והמקצועות היצירתיים. אני עשיתי את המסלול ההפוך: במקור, אני מתל אביב, וגרה בעפולה מזה 15 שנה. אני עונה, בערך, להגדרה של צעירים – אני על הגבול – כבר בת 36, אבל בכל זאת, עשיתי את התקופה שלי, כצעירה, בעפולה.

מה שתנועת תרבות עושה זה ליישב אומנים בגליל, ולקדם את זה שצעירים אומנים, אנשי תרבות ואנשי התעשיות היצירתיות יישארו בנגב ובגליל, דרך מנופי צמיחה שאנחנו מפתחים. ברגע שהתחום הזה לא מפותח בנגב ובגליל – הנגב והגליל מפסידים פעמיים: הפעם השנייה היא במה שנקרא: "תחושת המקום". יש מחקרים שמראים שאנשים באים לגור במקום שהדבר המרכזי שהם מחפשים בו היא תחושת מקום. מה שמייצר אותה היא תרבות, מורשת, ביטוי עצמי – שאנשים יכולים לבטא את עצמם; כל תחושת השייכות הזו. התחום הזה נעדר באזורים האלה. צעירים עוזבים אותו כי אין להם יכולת להתפרנס ממנו, ולהשקיע בו את עצמם ואת היכולות שלהם, בנגב ובגליל, והם עוזבים לתל אביב.

דבר שני, לפי מחקרים, התחום של מקצועות יצירתיים, במובן התעסוקתי והכלכלי – וגם לרובי נתנזון יש מחקר משמעותי בסיפור הזה – הולך להיות הרבה יותר משמעותי לכלכלה הישראלית. הולכים להיות בו תמריצים הרבה יותר גדולים ותשלומים יותר מתגמלים לעובדים, והוא הולך להגדיל את הפריון. אנחנו לא משקיעים בנגב ובגליל, וממשיכים להשקיע רק במרכז. צריך להביא תמריצים כדי לעודד את התחום הזה גם בנגב ובגליל.

אגב, זה עבד בחולון. יש מחקר שמראה שבזכות כך שחולון הקימה את התחום הזה, עם המדע-טק, המוזיאונים וכו', זה משנה את התמונה. אפשר לראות את התזוזה של אנשים ומשפחות שמתגוררים שם. אפשר להגיד שזה ליד תל אביב, אבל כשבוחנים את זה לעומת בת ים, ראשון או יישובים אחרים בפאתי תל אביב – אין את אותן התוצאות. זה אומר, בהכרח, שזה קשור למהלך הזה, של המקצועות היצירתיים בחולון, ולהשקעה בתחום התרבות.

יש זיקה בין צעירים, פנאי וקהילה לבין תרבות. כשאתה יזם תרבותי, מכל הסוגים, כולל פנאי – זה מעודד הגעה של צעירים.

נכון. ואפשר לראות שבמחוז תל אביב יש פי שלוש השקעה בתחום הזה לעומת הנגב והגליל.

יש להם גם כסף פנוי. גם הכסף התרבותי הממשלתי יכול להתחלק קצת שונה.

בדיוק. גם לממשלה יש פה תפקיד, כי בכל תכנית ממשלתית שהייתה עד כה – עלו פה גם תכניות לפי מגזרים: לחברה הערבית, הדרוזית או הבדואית, תכניות של הצפון – לא התייחסו לתחום של התרבות והמקצועות היצירתיים. תמיד מתעסקים בתחומים חשובים לא פחות, של בריאות, תעסוקה, חקלאות וכו', אבל תמיד מתעלמים מהתחום הזה ומפספסים את פוטנציאל הצמיחה שיש לו.

תודה רבה. דורית פרטובי, דיקן הסטודנטים בצפת.

נכון. אני אקצר ולא אפרט את כל הדברים שאנחנו עושים. אני רוצה לגשת לבקשות הקונקרטיות, אבל אני כן אציין שאין מחלוקת פה לגבי מקומם של המוסדות להשכלה גבוהה בחיזוק של הפריפריה והישארותם של התושבים, או הבנים הצעירים, וגם בהגירה חיובית – להביא צעירים מבחוץ אל תוך האזור הזה.

אני מתחברת פה להמון דברים. יש השלכות, בללמד בפריפריה, שנוגעות לתקצוב. אני יכולה לחלוק על הבחור הצעיר מתל חי: אני בטוחה שצריך אוניברסיטה בגליל. גבולות הגליל פורצים את תל חי ואת קריית שמונה. הראייה צריכה להיות קצת אחרת. לגבי איפה ואיך – זה נמצא כרגע בדיון. אני חושבת שזה כבר עלה מחדש על שולחן הממשלה.

אצלך, אגב, לומדים הסטודנטים לרפואה?

זה שייך לאוניברסיטת בר אילן ונמצא בצפת.

אבל הם מתארחים אצלכם, פיזית?

הם נמצאים בתוך מבנים ששייכים לאוניברסיטת בר אילן. אנחנו, כמכללה, לא יכולים לקיים לימודי רפואה כשאין אצלנו תארי דוקטור.

יש לי שתי בקשות, האחת מיידית: שמעתי שיש איזו שהיא החלטה לשנות את המתווה של המלגה "לומדים בפריפריה".

איזה משרד?

משרד החינוך. זוהי מלגה שניתנה לסטודנטים מהפריפריה שלומדים בחוץ, או לסטודנטים מבחוץ שבאים ללמוד בפריפריה.

תיקנו את זה. מהו הדבר השני?

המוסדות האקדמיים, לפחות בגליל, או המוסד שאני מייצגת, כבר מזמן הבינו שהאחריות שלהם היא לא רק אחריות אקדמית, אלא גם אחריות חברתית. לכן, נעשים הרבה פרויקטים. תמיד הנשיא שלנו אומר: "הסטודנט שיוצא מהמכללה מקבל שתי תעודות: תעודה מקצועית-אקדמית ותעודה ערכית-חברתית".

מי זה הנשיא?

פרופ' אהרון קלרמן.

טוב. כל האומר דבר בשם אומרו.

אני חושבת שיש לנו את היכולת, ואנחנו גם עושים דברים שהם מעבר ללימודים האקדמיים: של החיבור למקום; של היכרות עם אנשים; עם פרויקטים; עם דברים טובים שנעשים באזור. נמצאת פה המנכ"לית של אחד מהם – הקמת קהילות סטודנטים. אני הייתי שמחה אם היו יוצאים יותר קולות קוראים אל המוסדות לפרויקטים שמהדקים את הקשר בין הסטודנטים, או הצעירים, אל הצעירה.

יש בצפת קהילות צעירות שהגישו למרכזים של נגב-גליל? מי נותן כספים?

המועצה להשכלה גבוהה.

יש גם בממשלה. עדיאל, מי נותן כסף לקהילות צעירות? החקלאות?

לא. החקלאות נותנת כסף לגרעינים שהם לא של סטודנטים. אנחנו ניסינו להגיש, ואמרו לנו שזה לא עובד במוסדות.

האם בצפת יש גרעינים כאלה?

יש גרעין ששייך לציבור הדתי-לאומי – הגרעין התורני.

אז למה שלא תקימו עוד קבוצות?

אלה שני דברים שונים לחלוטין. אלה, פחות או יותר, שני הדברים שרציתי לומר.

תודה רבה לך. יואב פינטו, כפר הצעירים "קדמא".

שלום לכולם, צוהריים טובים. תודה רבה לחברי הוועדה שמנהלים את הדיון הזה, ותודה על ההזדמנות להשתתף בשיח המשמעותי הזה. לי קוראים יואב פינטו, אני אחראי כפרי הצעירים של קדמא. בן 21, במקור ממבשרת ציון, ועברתי לגור בקיבוץ סופה במועצה האזורית אשכול. עברתי לגור שם מכיוון שהציונות והחלוציות לא נגמרה, ויש לנו עוד הרבה לשנות ולהשפיע.

כחלק מקדמא, אנחנו תומכים באזורים בעלי עדיפות לאומית ומאוימים ביטחונית. אנחנו מבינים שהבעיה העיקרית היא שצעירים עוזבים, ומה שקורה, כשצעירים עוזבים, זה שיש חוסר במשרות, בחוסר תקנים של חינוך, שחבר'ה פשוט לא מגיעים ולא תופסים את המשרות, בחינוך ובחקלאות. זה מייצר ריק מאוד גדול שמקשה על התושבים שחיים שם, וזהו, בדיוק, הצורך שאנחנו באים לענות עליו.

אני מדבר על אוכלוסיית גילאים של חיילים משוחררים. אנחנו מבינים שלחיילים משוחררים, אחרי הצבא, יש להם את התקופה שבה הם מחפשים את עצמם, ורוצים, גם כך, לצאת מהבית – לעבור לאיזו קהילה של צעירים או לאזור עם קצת יותר הרפתקאות.

אתה גר בסופה?

אני גר בסופה.

ואתה סטודנט?

אני לא סטודנט. אני חייל משוחרר.

ואתה תהיה סטודנט?

אני אהיה סטודנט, בעתיד.

אתה עובד במשהו עכשיו?

אני עובד בקדמא, ובחינוך; אני מדריך בלתי פורמלי במושב תלמי יוסף.

כמה כמוך יש בסופה?

כרגע אנחנו 12 – ששה בחינוך וששה בחקלאות. אנחנו תופסים ששה מושבים - - -

לא כולם סטודנטים?

לא. אף אחד לא סטודנט; כולם חיילים משוחררים. בעצם, כל המטרה של המודל הזה היא להבין שיש את הכוח הזה, של הצעירים, ולנצל אותו לעשיית דברים משמעותיים, פה במדינה, ולפיתוח הגבולות.

יש עוד יישובים, בעוטף עזה, שאתם ממוקדים בהם, חוץ מסופה?

אנחנו מתפרסים על שישה מושבים באזור.

היו שם גרעיני חיילים. זה קיים, או שכבר לא קיים?

אנחנו התפתחות של גרעיני החיילים.

יש שם גם מכינה. אתם משתפים איתה פעולה?

כן. ממש בקרוב. כחלק מכפרי הצעירים, אנחנו עושים פרויקטים שמפתחים את הקיבוץ עצמו ואת המועצה. אנחנו מבינים שצעירים הם אלה שמושכים צעירים.

איפה גדלת?

אני גדלתי במבשרת ציון.

ולמה קיבלת את ההחלטה הזו, ללכת לסופה?

אני הגעתי דרך גרעיני החיילים שהיו, באותה התקופה, והייתי בכל התהליך, גם אחרי שהם התפרקו. ברגע שהגרעינים התפרקו – החלטנו לצאת באיזה משהו קצת שונה, שזה לא לעשות גרעיני חיילים, אלא כפרי צעירים, כי הבנו את המשמעות שיש לדבר הזה.

תודה.

אני מתנצלת – אני חייבת לעזוב. בהצלחה. נעזור במה שנוכל.

תודה לטטיאנה, שניהלה אתכם ביד רמה, כמו תמיד. עירית פוגל, תיאטרון פרינג'.

אני רק יכולה לציין שמשרד התרבות עם פניו לפריפריה כבר שנים רבות. בכל מבחני התמיכה יש עדיפות ותמריץ לפעילות עבור מוסדות, צעירים ויוצרים שבאים מהפריפריה. אנחנו קשובים לכל רשות, או לכל גוף, שמבקש לקום ולהתחיל לפעול בפריפריה, בכל התחומים, בין אם זה תיאטרון, מוזיקה או מחול. את ציינת מקודם את צפת, אז לדוגמא, בשנה שעברה, בית ספר למוזיקה מזרחית שקם בצפת, "מאקאמת" – קיבל תמיכה ממשרד התרבות. גם גרעין הפרינג' בבאר שבע קם באמצעות החלטת ממשלה על הקמת גרעיני תרבות.

ההחלטה הזו ממשיכה? יש עדיין כסף לגרעיני תרבות?

לא.

למה לא? איך?

ההחלטה הייתה משנת 2011 או 2012 ועד 2017. לא הצלחנו - - -

למה שלא תקימי החלטה כזו? יש לך את תנועת תרבות; יש לך חבר'ה שהלכו לאילות; יש חבר'ה שעושים תרבות בצפון. למה לא להקים את ההחלטה הזו?

בשמחה.

את יכולה לבחון את זה? לעבוד עם תנועת תרבות בדבר?

אני יכולה לבחון. אבל לעומת זאת, סייענו מאוד לתיאטרון אלעד, שנכנס השנה לתמיכה - - -

נכון. תיאטרון אלעד זה דוגמא של חבר'ה תל אביביים שעברו לאילות. אנחנו רוצים את הקונספט הזה, שבזכות כספי תרבות – קהילה מתיישבת במרחב. זה חשוב מאוד לחדש את זה. תגידי למיקי זוהר. הוא יקשיב. מיקי זוהר היה יושב ראש הוועדה לצדק חלוקתי. הוא הביא את המושג הזה אל הכנסת, אז הוא יודע מה צריך לעשות. הוא גם איש הנגב. תודה רבה לך.

עמית גרשון, אוניברסיטת תל אביב, סטודנט.

אהלן. תודה על הקשב, ותודה על הזכות לדבר פה. אני בא מהאקדמיה. אני בן 26, אני גר בחיפה ולומד באוניברסיטת תל אביב. היום, המטרות של האקדמיה, כמו שגם אמר נציג המל"ג, שלצערי יצא, הן הוראה ומחקר, כשבפועל, אנשים הולכים לאוניברסיטה כדי לקבל את הכישורים הרלוונטיים, הפרקטיים, כדי שהם יוכלו לעבוד בהמשך. יש מאמצים היום, באוניברסיטה, לעשות איזה שהם רכיבים מעשיים או איזה שהן התמחויות, כדי לנסות ולגרום לדברים האלה לקרות. אלה דברים שלוקחים זמן, וכיום, גם אין לזה יותר מדי ביקוש.

כחלק מהתפקיד שלי, כסטודנט, אני גם נשיא מועדון Taumoon – מודל האו"ם של אוניברסיטת תל אביב, מועדון הדיפלומטיה הכי גדול במזרח התיכון, שבו אנחנו מלמדים את הסטודנטים כלים פרקטיים – לא רק מתחום הדיפלומטיה, אלא גם אנגלית, ניהול משא ומתן, יחסים בין-לאומיים, וזה מועדון שהוא גם חברתי וגם מקצועי. אנשים מגיעים אליו, מראש, עם איזו שהיא תשוקה למקצוע שהם רוצים לעשות, ומתגבשת ביחד איזו שהיא קהילה.

אני חושב שהמודל הזה נפוץ יותר באוניברסיטאות במרכז. אני חושב שאם אנחנו מדברים על ליצור קהילה, זה יכול להגיע גם מאיזה שהוא שילוב של הפן המקצועי והחברתי. זה מודל שיכול לעבוד טוב מאוד, לדעתי, באוניברסיטאות ובמכללות בנגב ובגליל. בגלל שאנחנו הגדולים ביותר, ועם הידע הגדול ביותר על סוג מועדונים כאלה – אנחנו מאוד נשמח לעשות איתכם שיתופי פעולה כדי לקדם את זה גם באוניברסיטאות אחרות.

דבר שני, רציתי לדבר על העניין של משרות סטודנט בשירות הציבורי. גם לי יצא להיות במשרד סטודנט, במשרד החקלאות. לצערי, התוצאה היא הפוכה ממה שמנסים להגיע אליו. הם רוצים להביא אנשים שיש להם את המוטיבציה, את הכישורים ואת ה-Multitasking לעשות דברים במהלך התואר, ולעבוד עבור השירות הציבורי. בפועל, התנאים של שכר מינימום לא באמת מאפשרים את זה. אנשים צריכים לג'נגל בין עבודות, ובסוף, מי שרוצים שיישאר בעתיד בשירות הציבורי – לא נשאר, ומוצא את התנאים האלה במקומות אחרים. אני חושב שיש פה פספוס של כוח אדם מצוין, שמתבזבז במשרות הסטודנט, ואני חושב שיש מקום להעלות את השכר ואת התנאים למשרות הסטודנט.

בגלל זה אנחנו רוצים לקדם את צוערים בשירות המדינה. שם אתה יכול להיטיב טיפה יותר, במסלול שיעטוף אותך טוב יותר.

אלה סטודנטים לתואר ראשון?

תואר ראשון ושני. ראוי שכשאתה מלווה את הסטודנטים בתכנית עם חיבור וקהילתיות, עם מלגה ועם התחייבות להעסקה עתידית, במשכורת של עובד מדינה או של עובד רשות מקומית – אתה עושה את כל החבילה הזו.

אתה צודק. אני יודע שבשנים האחרונות יש קושי, ויש הרבה תקנים. אולי צריך לעשות איזה שהוא - - -

זה קשה. אדם שהוא בוגר 8200, הולך לשוק הפרטי, ובלי תעודה – הוא מביא 20,000-30,000 ₪. אדם שרוצה לעבוד בשירות ציבורי – הוא בוחר להרוויח פחות. זה קשה, אני יודע, אבל - - -

ופה המקום להבטיח את האופק התעסוקתי; לא רק במשרת כניסה. אם אנחנו רוצים לתת מענה לצעירים, אנחנו צריכים להבטיח להם, מראש, גם את הכניסה וגם את - - -.

צעיר שיתמיד ברשות מקומית ולא יישבר, במשך חמש עד עשר שנים, יגיע למשכורת של 12,000-15,000 ₪.

מה זה 12,000-15,000 ₪?

אני גידלתי חמישה ילדים עם המחיר הזה.

אבל אלה זמנים אחרים.

עברתי שבע שנים ב-4,000 ₪, ושבע שנים ב-12,000 ₪.

היום זה בלתי אפשרי.

בגלל זה חייבים להבטיח את החבילה הכוללת.

השירות הציבורי יתקשה לשלם את השכר הגבוה. חלק באים כי יש להם תשוקה, כי הם מסורים לנושא, והם יודעים שהם ירוויחו פחות.

אתה לא צריך להשוות, אבל אתה צריך להתקרב, כי באים בעקבות התשוקה ועוזבים בגלל הכסף והתנאים. זה נכון לגבי השירות הציבורי, וזה נכון לגבי משרד - - -

אני גם ראיתי הפוך: ראיתי אנשי הייטק שבאו - - -

מיכאל, בגלל זה צריך להבטיח את החבילה הכוללת. זה לא מספיק לדאוג להם לעבודה. צריך לדאוג להם לדיור, כמו שהצגתי מקודם; צריך לדאוג להם לחיי קהילה; צריך לבנות להם תכנית מסודרת וכוללת, שיש לה טווח ארוך, ואז הם יגיעו אליה בגלל המשרה הראשונה – ויישארו בגלל החברים.

במחקרים, אדם מוכן להרוויח 20%-30% פחות, ובלבד שיש לו יחס טוב בעבודה, עבודת צוות ומנטור.

תראה מה אתה עשית בקהילה בירוחם.

תודה לך.

אז אפשר רק לסכם? רק רציתי להגיד שאם אנחנו רוצים לעשות הכשרה מקצועית – זה לא חייב לעבור דרך הצד הפדגוגי. אפשר ללכת ישירות לסטודנטים שיוזמים, סטודנטים בשביל סטודנטים, שאוהבים תחומים מסוימים ומכשירים אחד את השני לשוק התעסוקה. זהו מודל שקיים ועובד. יש לנו שיעורים מצוינים של השתלבות בשוק התעסוקה. זהו רעיון שכדאי שתיקחו לתשומת ליבכם. אני, באוניברסיטת תל אביב, אבל זה יכול לעבוד כמודל, לדעתי, בהרבה מאוד מקומות.

קודם כל, העשייה שלך לשותפות, לנתינת הידע וליצירת רשת בין צעירים במדינה – זה העתיד. לחלוק, לדבר ולשתף. תודה רבה.

תודה לכם.

שרון אביס, מנכ"לית קהילות צעירים תוצרת הארץ, בבקשה.

שלום. תודה רבה על ההזדמנות לדבר. הוזכרנו פה, לדעתי, בערך כארבע פעמים היום, בשמחה גדולה, עם הרבה שותפים וחברים לדרך. אנחנו בונים קהילות צעירים ברחבי הפריפריה הגיאו-חברתית בישראל. אנחנו פועלים היום בכ-15 יישובים, שמתוכם כ-12 הם בנגב ובגליל, וכ-1,100 חברי וחברות קהילות צעירים בארץ. יש לנו תכנית סטודנטיאלית מאוד גדולה. השותפים שלנו הם הסטודנטים, מל"ג, כמובן, רשויות מקומיות ומרכזי צעירים. החזון שלנו הוא לבנות מרכזי צעירים פועמים, במה שאנחנו מזהים כערי העתיד של ישראל. אלה הם צעירים שבונים במו ידיהם את העתיד, ואפילו את ההווה, של עצמם. אלה משפחות צעירות, אחר כך.

דיברת, מיכאל, גם על תקנת ההתיישבות וגם על המל"ג. אנחנו פועלים בכל הזירות כדי להצליח ולקדם, כי אני מאוד מאמינה שמה שמשאיר צעירים, בסופו של דבר – וכולכם דיברתם על כך – זו הקהילתיות. זו התחושה שיש חבורת חברים, שאיתם צועדים בדרך, לאורך כל החיים. שאיתם יכולים לבנות, ואחר כך מקימים את המשפחות ביחד, והילדים גדלים ביחד. הגרעין הזה מצליח להחזיק אותם.

היום, אנחנו פועלים רק ב-15 יישובים. יש עוד המון צעירים, בהמון מקומות אחרים, שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהם. הבקשה שלנו היא: א', איך אנחנו ממשיכים את העשייה שלנו? בתקווה שהמל"ג ימשיך בתמיכה בנו – איך אנחנו יכולים להמשיך ולבסס את העשייה - - -

למה זו תקווה?

כי כרגע המל"ג מדבר אחרת, - - - ריכוזים כבר יצא. אותנו זה מאוד מטריד.

מהו היקף ההשקעה שלו?

כ-15 מיליון ₪ בשנה, שזה בעצם כל המלגות דרך המוסדות האקדמיים.

ומשרדי ממשלה אחרים?

אין לנו אף תמיכה מאף משרד ממשלה אחר, חוץ מתקנת ההתיישבות, שבה אנחנו מגישים כבר לא את הקהילות הצעירות, אלא את הקהילות הקצת יותר בוגרות; אלה שסיימו את התואר. בתוצרת הארץ, כ-50% מחברי הקהילות הם בני המקום, וכ-50% הם חבר'ה שמחליטים לעבור ממקומות אחרים אל היישובים שאנחנו פועלים בהם, ואנחנו מדברים היום על כ-50% הישארות. אבל איך אנחנו מצליחים, לגרום לאחוזים גבוהים יותר של הישארות?

אנחנו, היום, עושים מדד של חמש שנים, אבל אני מסתכלת הרבה שנים קדימה. אני לאט-לאט רואה את חברי הקהילות שלנו מתברגים בשלטון המקומי ובמרכזי צעירים, מתיישבים על כל מיני כיסאות, והם אלה שמתחילים להשפיע. מבחינתי, זוהי הדרך שלהם לשנות את הסביבה, את התרבות ואת החינוך. הם שם, אבל כדי להבטיח את המפעל הקסום הזה, של צעירים שהציונות – כפי שדיבר פה החבר מקדמא – היא הדבר. הם בונים בעצמם, כמו שבנו ההורים שלי, כשהם הגיעו לארץ. הם בונים, בעצמם, את העתיד שלהם ואת ההווה שלהם, כי אם הם לא ייבנו – מי יבנה להם?

מדינת ישראל – אלה הם הצעירים שלה. אם אתם תדעו לעזור להם – זה מחזק את כולנו ביחד. זהו הדבר שצריך לעשות, אז אנחנו מבקשים.

תודה רבה.

אני רוצה להתייחס אל הדברים האלה. יש המון ארגונים שפועלים, וכל אחד מהם עושה עבודת קודש. יש - - - החינוך, תכניות של - - - , ועוד משרדים שמדברים על הקהילה. לפי דעתי, הכנסת צריכה לראות את זה - - -

אתה מטיל את זה על הכנסת, אבל ראוי שיהיה שולחן עגול, של ארגוני סטודנטים.

יש כמה שולחנות כאלה.

הייתי שותף להקמה של שולחן עגול לקהילות צעירים, שח"ף, קהילות צעירות.

כל ארגון כזה נתמך על ידי משרד ממשלתי כזה או אחר.

נכון. אגב, אם ארגוני הסטודנטים יקימו ארגון גג, כמו איחוד כפרי הסטודנטים, או איחוד הקהילות הצעירות, שיחבר את כל העמותות - - -

יש. יש לנו את קואליציית "מקו"ם".

צריך - - - את השיח הפנימי. זה נותן יותר כוח כשאתה בא מול הממשלה, לא ככפר סטודנטים או כעמותה אחת, אלא כעשר עמותות - - -

יש ארגוני גג לכל תחום של צעירים. יש את מקו"ם לקהילות צעירים; יש את התאחדות הסטודנטים לאיגודי סטודנטים; יש את רשת מרכזי הצעירים; יש את פורום ארגוני תעסוקה צעירים.

יש ארגון גג לכפרי סטודנטים?

יש את מקו"ם – מועצת הקהילות המשימתיות. תוצרת הארץ חברה - - -

בסוף, כשאנחנו באים לעבוד מול משרדי ממשלה, אנחנו עובדים מול חמישה או שישה משרדי ממשלה. כל פורום כזה, כל ארגון גג, כל קואליציה כזו, מוצאים את עצמם עובדים מול חמישה או שישה משרדים שעוסקים בצעירים.

למה שהממשלה לא תחליט שרק משרד אחד מממן?

צריכה להיות ועדה בין משרדית שקובעת.

כשאתה עצמאי, ואתה יכול לפנות לחמישה משרדים – אתה תביא יותר כסף אם החוק יגיד שרק משרד אחד יכול לממן? אתה תקבל פחות.

נכון, אבל כן צריכה להיות החלטת ממשלה שאומרת מה קורה בתחום הצעירים – בתעסוקה, בקהילה, בהשכלה – ומציבה אופק וחזון. היום, יעדי התעסוקה הם יעדים לאוכלוסיות גיוון. אין יעדי תעסוקה לצעירים, ואין יעדי תעסוקה לצעירים בפריפריה. הכותרת של המפגש שלנו היום הוא: "גיוון תעסוקתי ושימור צעירים בנגב ובגליל", ובסוף – אין יעדים ממשלתיים לתעסוקה ולשימור של צעירים בנגב ובגליל, וזה משליך על הקצאת המשאבים ועל התכניות הממשלתיות.

תודה רבה. רצית להגיד משהו?

כן. בהקשר לכפרי הצעירים, כיום אנחנו נתמכים בתקנת צעירים בחקלאות ובתקנה של המועדפת של חוק הביטוח הלאומי. אנחנו רוצים להכניס את החינוך לתוך הדבר הזה - - -

יש לי הצעת חוק למועדפת בחינוך. אני ישבתי עם קיש אתמול, והוא אומר שהאוצר נגד.

למה?
הצעת נ

כי כל מועדפת עולה כסף. אבל הצעת החוק שלי כבר מונחת – להרחיב את העבודה המועדפת לחינוך. שתדע.

מעולה. תודה.

מיכאל, אני רוצה להתייחס בבקשה.

בבקשה.

אופיר פינטו משירות התעסוקה. אחת הפעולות שאנחנו עושים בשנתיים האחרונות היא בדיוק בשביל לפתור את הבעיה שאנחנו מדברים עליה פה, של להשאיר צעירים בפריפריה. הקמנו את מיזם "Work It", יחד עם קרן רש"י. אנחנו שותפים, יחד עם שיר ועם האשכולות הכלכליים. גם אילנית הייתה שותפה לפעילות הזו בעבר. למעשה, אנחנו דואגים לשים את כל השחקנים התעסוקתיים סביב שולחן אחד, ולדאוג שיהיו להם אנשים שיתאימו למשרות – בין אם זה מעסיקים, ויתאימו לתכניות התעסוקה שיש להם, ובעיקר – לפתור חסמים אחד עם השני. אנחנו שותפים יחד עם הרשויות המקומיות - - -

אתה עובד ישירות מול כפרי הסטודנטים? הם יכולים לפנות אליך?

הם יכולים, בהחלט, להצטרף לשולחנות שאנחנו מקימים. אנחנו מזמינים את כולם להיות שם. אלה פורומים שהם חלק מהפעילות שנעשית באשכולות הכלכליים - - -

אבל עזוב. אנחנו פה, אתה יודע, לכל אזרח קומונה יש את הנייד שלי. תהיה זמין. תן להם את הנייד, ושיעבדו מולך.

בכיף.

זה הכי טוב, תאמין לי. עבודה ישירה.

אנחנו פה, וחלק מהפעילות שאנחנו עושים שם, למעשה, היא ליווי של מעסיקים חדשים. אני יכול לתת כמה דוגמאות רק מהתקופה האחרונה: ליווי של מעסיקי איכות, גם הייטק בנתיבות, וגם מעסיקים שאנחנו מלווים אותם ומאפשרים להם לאתר ולהעסיק אנשים מהפריפריה, כדי שגם לאנשים מהפריפריה תהיה עבודה איכותית.

תודה רבה. הדוברת האחרונה, אסתר תפוחי.

שלום, אני אסתר חן תפוחי. אני גרה ברמת הגולן וסטודנטית במכללת הרצוג. רק רציתי להעלות מספר נקודות קצרות, בתור מי שכל חייה גרה בפריפריה; התחלתי בגוש קטיף, עברתי ליבניאל ואז לרמת הגולן – פריפריאלית בנשמתי. דיברתם הרבה על תעסוקה. אני חושבת שהכל מתחיל מזה שהחשיפה שלי למגוון תחומי התעסוקה, מלכתחילה, היא מאוד נמוכה. הזכרת פה את פק"מ. אני, אישית, שמעתי על התואר המוצלח הזה רק אחרי שהתחלתי תואר בחינוך. אמנם השתמשתי בכל המשאבים שיכולתי, פניתי למרכז הצעירים ולייעוץ תעסוקתי – אבל בכל זאת לא הגעתי לכל תכניות המצוינים, שאני מתוודעת אליהן מאוד בדיעבד.

יש לך מרכז צעירים בגולן?

כן.

ואת פעילה בו?

אני לא פעילה בו. אני פניתי אליהם עוד בתקופת בירור הקריירה שלי.

יש פה מישהו מאיגוד מרכז הצעירים?

כן, אני.

אתה יכול לחבר אותה - - -

אני מחברת למרכז הצעירים, והשתמשתי בכל המשאבים שיכולתי. ובכל זאת, מלכתחילה, משנות הילדות שלנו ועד לסוף התיכון – אנחנו כמעט ולא נחשפים לתחומי תעסוקה לאנשים מוצלחים, בכל מיני תחומים.

הוועדה שלנו באה לסיור בגולן בקרוב.

את מוזמנת להצטרף לקהילה שלנו בקצרין.

יש מוקד יפיפה בגולן של תעסוקה, אבל תעזרי להם.

אני אשמח לחבר אותך למרכז צעירים גולן. יש שם מרכז צעירים מאוד חזק, שבנה תכנית אסטרטגית לחמש שנים קדימה.

עוד שתי נקודות נוספות: תרבות ותחבורה. הסיבה הכמעט מרכזית שאני לא בגולן היום היא תחבורה פנים-אזורית. אני מרגישה שאין לי ידיים ורגליים בגולן. יש לי את כוח האצבע – טרמפים, וזה מחדל.

כשאנחנו בגולן – תבואי לסיור שלנו. אנחנו עוסקים שם בתחבורה ובעוד בעיות.

מעולה. והדבר השני הוא תרבות. מה שמעניין אותנו בתור צעירים זה תרבות.

דיברנו על תרבות. אני מסכם, חברים. קודם כל, אני מתנצל מאוד שלא הייתי איתכם בכל המפגש הזה. זה היה חשוב לי, אנחנו יזמנו אותו. אני ממש שמח שבאו המון אנשים, וראיתי הרבה אנשים עם תשוקה למה שהם עושים. הדבר היסודי, בסוף, זה אנשים שיוצאים מהבית כדי לעשות משהו למען החברה הישראלית, בין אם הם בעמותה, בין אם הם יזמים פרטיים, עובדים של המערכת, של המדינה או של הרשויות.

אפשר להסתכל על העולם של הצעירים, כך שמצד אחד נדאג להזדמנויות שלהם: מלגות, תעסוקה, פתרונות, קהילה, דיור. זוהי חובתנו, כמדינה, לעשות את זה, וככנסת – לטפל בזה. העולם השני הוא של צעיר כיזם, כמחולל שינוי. לא מספיק עסקנו בכך, אבל ירוחם השתנתה בזכות הצעירים. אני הקמתי עמותת צעירים ב-2003. ב-2006 מיניתי אישה צעירה להיות מנכ"לית העמותה – אני הייתי יו"ר בהתנדבות – היא הייתה בת 24. תפוחי, בת כמה את?

21.

בגיל 24 היא הייתה מנכ"לית. אחרי שלוש שנים רצתי לראשות העיר, והזמנתי אותה להיות סגנית ראש העיר, בגיל 26. בגיל 34 היא הייתה ראשת העיר. מתוך העמותה שלנו – הייתה מנכ"לית, אחריה, שהפכה להיות מנכ"לית העירייה.

תראו עד כמה מרכזי צעירים יכולים לפתח מנהיגות מקומית, ובלבד שאתה מתאהב מחדש בקהילה שלך. קשה להתאהב, כי יש קשיים: יש תחבורה, תרבות, שכר, בעיות ופוליטיקה, אבל בן המקום, שמתאהב בקהילה שלו וחוזר הביתה, וצעיר אחר שבא לקהילה, כמו פינטו, שבא לסופה – יודעים לעבוד ביחד. זהו העתיד של המדינה, ואנחנו רוצים להיות לכם לעזר.

יש לנו קשר טוב עם השר לפיתוח הנגב והגליל. אם יש איזו שהיא סכנה לתקציבים שקשורים לצעירים, לשמירת היקף התקציב לשנה הזו בנגב-גליל – תגידו לנו, במכתב רשמי לוועדה, בתוך יום.

עוד לא קיבלנו תקציב השנה.

תשלח מכתב, ותגיד שאתה מודאג ולא יודע. אני רוצה לטפל בזה. צריך מכתב רשמי ליו"ר הוועדה, ובו מפורט מה היה עד היום, ממה אתם דואגים ומה צריך להיות. אם יש עוד פרויקט ממשלתי, בעולם הצעירים והסטודנטים, שהתקציב שלו נמצא בסכנה ל-2023-2024 – נא לשלוח לנו מכתב רשמי מנומק. אנחנו ננסה להיאבק על זה בתקציב. אנחנו לא מבטיחים; אני לא בקואליציה, אבל אנחנו נאבקים. הבאנו פתרונות, מפה ומשם, ויש שרים שמקשיבים לנו. אז אני מחכה למכתבים. לא על תוספת תקציבים; לא על חלומות, אלא על שמירת הקיים, כדי שלא ייפגע משהו ב-2023-2024. אנחנו נהיה איתכם בקשר ונעבוד על הדברים.

אני מודה לכם על כך שבאתם. תמשיכו בעשייה ועוד ניפגש, גם פה וגם בשטח. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:20.