פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



20
הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול
14/05/2023



מושב ראשון



פרוטוקול מס' 10
מישיבת הוועדה המיוחדת למאבק בשימוש בסמים ובאלכוהול
יום ראשון, כ"ג באייר התשפ"ג (14 במאי 2023), שעה 10:00

סיור בכפר איזון

חברי הוועדה: בועז ביסמוט – היו"ר
אריאל קלנר

ד"ר פבל ספיבק - מפקח ארצי המחלקה לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות

רחל אהרוני - מנהלת תחום פ"א מסגרות בוגרים, משרד הרווחה והביטחון הקהילתי

סוזן דסוקי - מנהלת אגף בכיר טיפול באוכלוסיות קצה, משרד הרווחה והביטחון הקהילתי

חגי ברוש - מנהל תחום בכיר (פיתוח טיפול ושיקום), הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד לביטחון לאומי

סוזן בן עזרא - מנהלת תחום (פיתוח, טיפול ושיקום), הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד לביטחון לאומי

אופיר מילר - מפקח מרכז, אגף שלם, משרד הרווחה והביטחון החברתי

טלי יוגב - מנהלת אגף מניעה, טיפול ושיקום, הרשות לביטחון קהילתי, המשרד לביטחון לאומי

עומרי פריש - עו"ס, מייסד עמותת כפר איזון

גילי טמיר - יו"ר עמותת כפר איזון

אורית שפירו - מנכ"לית כפר איזון

חגי מזלי - רכז בית, כפר איזון

שמעון מלכה - דובר הוועדה

אלירן ברוך - יועץ פרלמנטרי, כנסת

בת שבע פנחסוב

סמדר לביא, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



סיור בכפר איזון

הזמנים הם מטורפים, רק שתבינו את החשיבות שאנחנו מייחסים לסיור ולביקור היום. גם לא ידענו שתהיה הפסקת אש ואתמול היינו בתהיות, כי היינו מוזמנים למקומות מסוימים הבוקר, והצעירים שעובדים איתי, נזפו בי, עד כמה שמותר להם, אבל כאילו: מה פתאום, זה כל כך חשוב. והם צודקים, כי באמת זה חשוב.

עכשיו בזמן שאנחנו מדברים, ממש במקביל, יש בוועדת חוץ וביטחון, בה אני חבר, שיחה על המבצע האחרון בעזה. מן הראוי להיות שם, כי זה חשוב, אבל זה לא פחות חשוב. כי עם כל הכבוד למבצע בעזה, זה כדי להציל אזרחים ומה אתם בעצם עושים? מגנים ומסייעים לאזרחים, זאת אומרת שבסוף בשורה התחתונה זה לעשות אותו דבר, רק ששם זה יותר סקסי, יש תקשורת, כותרות ושידור ישיר ופה עושים, אני לא יודע אם אפשר להגיד במחשכים, אבל קצת יותר בלי אור הזרקורים, אבל זה לא אומר שזה לא חשוב. ולכן אנחנו פה.

לכן גם הוועדה הזו, שכאשר נתנו לי אותה בהתחלה אני הייתי קצת בתהיות, זה לא המומחיות שלי, ולאט לאט אנחנו נכנסים לזה ואנחנו מבינים עד כמה התברכנו, הצוות שלי ואני, לעסוק בנושא הזה. אתם התברכתם עוד יותר כי אצלכם זה חיי היום יום שלכם לעסוק בנושא הכול כך חשוב וכל כך הרבה אזרחים ישראליים קשורים בזה, בין אם זה באופן ישיר ובין אם זה המשפחות שלהם.

אז כפי שאני אומר, זה הסיור הראשון, אני בא לפה כמובן מסקרנות, רוצה מאוד ללמוד, ועד כמה שאנחנו נוכל לעזור אנחנו נעזור ואנחנו נעזור כמה שאנחנו יכולים, אנחנו פה, שוב, כדי ללמוד ואחרי זה לעמוד ולהיות לשירותכם. בבקשה

אנחנו מקצרים כאן את המפגש, לבקשה שלכם, אנחנו מעריכים מאוד מאוד את זה שהגעתם, אז בואו נעשה איזה שהוא סבב.

(סבב נוכחות).

בוקר טוב. קודם כל אני מאוד שמח על הביקור, תודה שבאתם ונתתם זמן מאוד חשוב. כמה מילים על עצמי, מה שמכשיר אותי להיות יושב ראש העמותה. אני מתנדב 17 שנים בעמותה במקצוע שלי. יש לי בעצם שני מקצועות, האחד זה שאני מאוד פעיל, אני פסיכולוג קליני ויועץ ארגוני, בהכשרה שלי אני פסיכולוג קליני ועוסק עכשיו בעיקר בייעוץ ארגוני לחברות הייטק, והצד השני, שהוא גם קשור לכפר, זה שאני גדלתי במערך המילואים בצבא, אני תת אלוף במפקדת העומק, במילואים הכול, ואני מכיר גם את הצד השני של הצעירים, המשתמשים, הפוסט טראומטיים שמגיעים הנה לכפר.

כמה מילים על הכפר בזווית שלי ואני גם חיצוני לכפר כי אני יושב ראש העמותה אבל אני לא ביום יום פה בהנהלה של הכפר. כמה מאפיינים של הכפר, מבחינתי, ואני אקצר, יש שני מאפיינים מאוד ברורים לכפר הזה, הכפר קיים במשך 22 שנה, אתם תקבלו את הרקע של זה, אחד זה הידע והמומחיות והמקצועיות שהוא מטפל בהם, הדבר השני זה המודל הטיפולי, גם שילוב של גוף-נפש וגם מודל חדשני וייחודי של קהילה טיפולית שהמיקום שלה הוא על שפת הים, כמו שאתם רואים.

המרכיב השלישי, בדרך כלל לא מדברים עליו, אני יכול לדבר עליו כי אין הנחתום בדרך כלל מעיד, יש פה צוות מופלא והמרכיב של הנשמה בכל הטיפול הזה, אם זה מלחמה על כל מטופל ואם זה מלחמה על הטיפול ועל ההצלחה של הטיפול, המרכיב של הנשמה, המסירות, השליחות, יוצר פה אווירה שאנשים עובדים פה מתוך שליחות ועושים עבודת קודש. זה אני יכול להעיד מהצד.

אז זו הערה ראשונה. הערה שנייה, הכפר מתמקד בשלושה ממדים, במניעה, בטיפול ובשיקום. אתם תקבלו רקע על הכול ובדגש על המניעה, שזה החלק שאני מבין יותר מעניין אתכם, מניעה משלב החינוך בבתי ספר, בצבא ובקהילה, וזה גם נכון לגבי השיקום.

אני רוצה להגיד משהו אישי על המטרה שלי בזה שאני פה כל כך הרבה שנים. הכפר הזה קיים 22 שנה והוא טיפל בכ-2,100 ומשהו מטופלים ואני תמיד אמרתי שלא יכול להיות שמקום כזה נפלא עם מודל כזה ייחודי לא יטפל ביותר אנשים ולא יפתח תשתית. מכיוון שזו עמותה יש לנו הרבה מגבלות, כמו שאתם בטח מבינים, ואני חושב שהמטרה שלי בתפקיד זה לנסות לפתח, לטפל ולשרת אוכלוסייה הרבה יותר רחבה. לצערי האוכלוסייה הזאת של המשתמשים מתרחבת והמטרה שלי, וזה גם הייתי רוצה להיעזר בכם, מבחינתי זאת מטרת הביקור גם איתכם, זה לקבל מה שיותר סיוע לעמותה כדי שהיא תוכל להתרחב ולתת שירות וטיפול לאוכלוסייה הרבה יותר רחבה.

תודה. אני אציג את עצמי, אבל אני רק אומר שמאחר שהזמן שלנו התקצר אנחנו נתחיל כאן ברקע על הכפר ואחר כך נצא לסיור ואני אזמין את אחת המטופלות שלנו כדי שתשמעו ותוכלו להרגיש את האותנטיות ולשאול את השאלות הנדרשות, וככל שהזמן יותיר לנו יש לנו פה עוד נושאים מגוונים.

רק הערה לגבי הזמן, זה לא חס וחלילה חוסר כבוד או חוסר עניין, זה קוצר לצורך דבר מסוים, גם הדבר הזה עכשיו לא קוצר אלא בוטל ועכשיו אנחנו פזורים בוועדות נוספות והתקציב צריך לעבור וועדת כנסת, אני מכניס אתכם לזה, והצבעות וכאלה, זה מטורף. אז זה קוצר, לא חלילה מחוסר כבוד.

אני חדשה פה יחסית בכפר, אני רק חמישה חודשים. מרגישה כמו חמש שנים, אבל רק חמישה חודשים. אני באה מרקע של תואר ראשון ותואר שני בעבודה סוציאלית. בשבוע שעבר הפקדתי את הדוקטורט שלי, ברוך ה'. במשך כמעט שמונה שנים הייתי מנהלת מחלקה באגף הרווחה בעיריית חיפה, במשך תשע שנים הייתי ראש אגף חינוך ומניעה ברשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול, שחבריה נמצאים וחולקים את המקום הזה. במשך שמונה שנים הייתי מנהלת תחום בכירה ברשות לביטחון קהילתי, סוזן מחליפה אותי בתפקידי ההוא.

זו זכות להגיע לכאן וליצור סינרגיה שמאפשרת לי באמת להביא לידי ביטוי את היכולות שלי בתוך המקום המופלא הזה שהיה חזון שעומרי הקים לפני 22 שנה. קל לי לומר את זה כי אני עוד חדשה כאן, אז כל הזכות וההדר לאנשים שהיו פה.

אני לא אכנס בפרטי פרטים, כי הזמן קצר, לזרועות של העמותה, אבל כן הייתי רוצה להדגיש את הכפר, זה השקף הבא, הבית הישראלי החם מאוד הוא בית שקיים כמעט 20 שנה, שם דגש מאוד משמעותי על המניעה, ושם מגיעים צעירים בהתאם לעונות השנה, גם לדרום וגם לצפון, כשהם עושים את הטיול הגדול הם יכולים להניח את הראש שם, יש שם ספרייה מאוד גדולה של למעלה מ-1,400 ספרים, יש שם יכולת לשתף מה קורה, יש שם מסעדה צמחונית, יש שם סוכנות נסיעות בשיתוף עם קרן החילוט של הרשות לביטחון קהילתי ובשיתוף עם משרד החוץ.

הבית המאזן שלנו, יש לנו כאן בית מאזן בקיסריה קרוב לשלוש וחצי שנים, בית שאליו מגיעים במשך חודש-חודש וחצי, פחות בנושא של הסמים, לכן אני לא נכנסת אליו, מנוהל על ידי מיכל כנפו שבעבר גם עבדה כאן, היא עובדת לעילא ולעילא עם צוות מדהים שיש שם. מרכז איזון בתל אביב לנפגעי קנאביס, משהו בתכנון שגם היינו מאוד רוצים להוביל את זה ביחד עם הרשות לביטחון קהילתי, זה משהו שעוד חזון למועד.

זרוע חינוכית מניעתית קיימת פה שנים רבות, אנחנו מרחיבים את הזרוע הזאת. רק בשנה האחרונה הרחבנו את הכניסה שלנו לבתי ספר, לחטיבת ביניים וחטיבה עליונה, נרשמנו למערכת הגפ"ן של משרד החינוך, סיימנו עכשיו מערך עומק של כיתות י"ב בבית הספר הריאלי. בתי הספר לחינוך הטכנולוגי כבר פנו אלינו שנדריך את הצוותים שלהם ונלווה אותם. זרוע שאנחנו הולכים ומרחיבים אותה.

תכניות עתידיות. כמו שאמרתי, גם המניעה, גם כל הנושא של המחקר מאוד משמעותי. ממש בימים אלה באישור ובהובלה גם של משרד הרווחה ביחד עם אוניברסיטת חיפה אנחנו הולכים לעשות מחקר שלוקח שש שנים אחורה את המטופלים שלנו, 600-500 מטופלים, בהנחה שיש לנו כ-110 מטופלים בשנה שנמצאים כאן, 70% מסיימים ונבדוק איפה הם נמצאים, לעשות איזה שהוא חקר מה היה משמעותי כאן, מה לא, איפה הם נמצאים על ספקטרום של דברים שמבחינתנו הם נקודות של התייחסות של מה ייחשב להצלחה, איפה הם במקום הבין אישי, איפה הם במקום המשפחתי, איפה הם במקום התעסוקתי, ההתפתחותי, שמירה על ניקיון, כן ולא, דברים מאוד משמעותיים.

את אומרת שהם מסיימים, אבל זה לא כמו בחינות גמר, איך קובעים? מי קובע איך הוא מסיים?

כל מי שמסיים פה, התשובה תינתן בשקפים הבאים וככל שתישאר שאלה תאיר את עיניי.

מאה אחוז.

אז נצלול לכפר עצמו. אנחנו מדברים כאן על אוכלוסייה שמגיעה אלינו בהגדרה של משבר כפול, יש לנו כאן בזמן נתון עד 42 מטופלים. כרגע יש לנו 40 מטופלים, עד סוף השבוע יש לנו עוד שתי קליטות כך שנגיע ל-42 מטופלים. הגילאים זה מגיל 18 עד גיל 40, כשהממוצע נע בדרך כלל סביב ה-28-27 אבל תלוי בפרק זמן נתון מה מגיע.

הם מגיעים לכאן לחמישה חודשים. יש להם אפשרות, על פי הבקשה שלהם ועל פי החלטה של הצוות שלנו, בשקף הבא אני אגיד לכם מיהו הצוות, להאריך את זה בחודש נוסף, ואם אנחנו חושבים שזה נכון להאריך את זה בחודש שביעי בפנייה למשרד הרווחה ובאישור שלהם, כי הם שותפים לתשלום ולפיקוח פה, אנחנו מקבלים את החודש הנוסף. והיה והם סיימו כאן את השישה-שבעה חודשים שלהם יש להם אפשרות גם למערך של טיפול מעבר.

הם לנים כאן?

הם לנים כאן.

ואם מישהו רוצה לבוא אבל הוא רוצה הביתה בערב, זה אפשרי? זה גמיש או לא?

הכול פה גמיש, אבל בהגבלות, ואני אסביר את ההגבלות. כשמישהו מגיע לפה, בהתחלה איך אנחנו בכלל מקבלים? מי בכלל נכנס פה? כותבים לנו או דרך הפייסבוק, או דרך המייל או דרך טלפונים, מתקשרים ואומרים: היינו רוצים לבוא, הצוות שלי הוא צוות שבודק מי יכול להגיע.

מי שמגיע לכאן, אנחנו בודקים בהתאם למפרט ולקריטריונים גם של משרד הבריאות שמפקח עלינו וגם משרד הרווחה. מי שמגיע לפה לא יכול לצורך העניין להיות מישהו שיש לו הגדרה של מחלת נפש. סכיזופרן לא יכול להיכנס, מהסיבה מאוד פשוטה, אתם רואים את זה, זה מקום פתוח, אין לו גבולות סגורים ולכן אנחנו עושים את הבדיקה הראשונית. הם מגיעים פה לאינטייק ואת האינטייק עושים כרגע שלושה אנשים, חגי, שהוא מנהל את אחד הבתים פה, גיא ואנוכי.

המקום כאן בזמן נתון יכול לקבל עד 42 מטופלים כשהוא מחולק לשני בתים, הם בדיוק אותו דבר, בית השחף ובית העוגן, אנחנו נעשה סיור ואתם תראו אותו. בדיוק אותו דבר, לכל אחד יש עד שש בנות והשאר זה בנים. כשאנחנו מקבלים אותם לאינטייק אנחנו בודקים האם הם עומדים בקריטריונים. המכנה המשותף של כל המטופלים והמטופלות פה זה מחד הם עברו כרגע איזה שהוא משבר נפשי והוא אקוטי, הוא כאן ועכשיו. יכול להיות שהיו לו ניצנים שהתחילו שם וראו אותם אולי בחטיבת ביניים או חטיבה עליונה, אבל כרגע זה אקוטי, כרגע בגללו הם פונים אלינו, הפסיכיאטר, הפסיכולוג, מישהו בקהילה שראה אותם שנכנס לאינטרנט ואומר: הצילו, אנחנו צריכים עזרה. המכנה המשותף השני לכולם זה שהם בשימוש של חומרים פסיכו אקטיביים, סמים, אלכוהול.

אלכוהול, אני אעשה את זה באיזה שהיא הגדרה, אם הם מכורים לאלכוהול, הם לא יכולים להיכנס לפה מיד, הם צריכים להתנקות לפני כן, אבל אם הם בשימוש של קנאביס הם יכולים לעשן את הג'וינט האחרון שלהם ממש בכניסה פה, אנחנו מקבלים אותם.

ואז הם באים, אנחנו בודקים את היכולות שלהם, את ההתגייסות, את ההבנה מה מאפיין אותם, האם הם נכונים להיכנס על פי הפרופיל של משרד הבריאות ומשרד הרווחה, ואחרי האינטייק הזה הם עוברים אינטייק של אחד מארבעת הפסיכיאטרים שלנו. יש לנו כאן ארבעה פסיכיאטרים שהמנהלת הרפואית שלנו, ד"ר אורית אלפיסי, מובילה אותם ואנחנו בודקים מה המאפיינים שלהם, אם יש דברים שאנחנו צריכים לדעת. למשל אם יש הפרעות אכילה פעילות, שאם מישהי מגיעה ובנוסף לזה שיש לה משבר אקוטי ובנוסף לזה שהיא מכורה לסמים כאלה ואחרים, אבל יש הפרעת אכילה אקוטית שהיא מקיאה, היא לא תוכל בשלב הזה להיכנס אלינו, היא תצטרך לטפל בזה ואחר כך לחזור אלינו. ואז יש ועדה שכוללת את כל האנשים שציינתי ואנחנו בודקים האם הם יכולים להיכנס.

משהחלטנו שכן הם נכנסים לפה. יש להם יום קבלה שהצוות מלווה אותם, יש להם מטופל שלנו שמלווה אותנו, הם ישר נכנסים לכאן. אנחנו מגדירים את זה גם בהגדרה של משרד הרווחה, ככה הם מוגדרים, משתמש נורמטיבי מתפקד. מה זאת אומרת? זאת אומרת שלא מגיעים לפה חבר'ה שבעבר היו על קצה רצף, משפחה עבריינית כזו או אחרת, סך הכול מה שאנחנו רואים באינטייק זה חבר'ה ששרדו ועברו את חטיבת הביניים, את החטיבה העליונה, רובם הגדול עם בגרות מלאה, רובם הגדול אפילו התגייס לצבא, חלקם במקום הזה כבר המשבר, תלוי באיזה גיל הם נכנסים לפה, מתחיל להדהד בהם, משהו מפריע להם, יכול להיות post-traumatic stress disorder שקשור לצבא או משהו שהתחיל לפני כן, אבל חלקם גם סיימו צבא וחלקם גם נמצאים בלימודים מתקדמים כאלה ואחרים, תואר ראשון, אפילו תואר שני, משהו בתוך המקום הזה נסדק, אבל בסך הכול הם מגיעים ממקום שגם יש איזה שהיא אחיזה משפחתית כזו או אחרת שמחייבת ומאפשרת להם להגיע לכאן.

מאוד חשוב להבין, יש לנו כמה יסודות מרכזיים של מה נדרש כאן וזה קשור לסדר היום שהוא בנוי על החזקה מאוד מאוד הדוקה של המטופלים. תסתכלו רק כמה צוות טיפולי יש לנו כאן. אני כאמור מנהלת הכפר, יש את חגי וגיא שהם רכזי הבתים, שניהם פסיכולוגים תואר שני, יש לי רכז ל-18 מדריכים, שהם הוא פסיכולוג תואר שני, יש לנו שמונה מטפלים פרטניים, יש לנו ארבעה מטפלים משפחתיים. מאוד חשוב, כל מטופל שמגיע לפה, ישר מוצמד למטפל פרטני שפוגש אותו פעמיים בשבוע, שומע אותו. יש לנו כאן מטפלים משפחתיים, זה תנאי. כשאנחנו עושים את האינטייק, חגי, גיא ואני, בודקים מה הכוחות של המשפחה כי ההנחה היא שכשיעברו חמישה חודשים והם ייצאו מכאן בסוף הם מגיעים לקהילה, אנחנו חייבים ליצור איזה שהוא רצף טיפולי שבודק את הכוחות שלהם להתמודד ולהמשיך. לא הכול נפתר בחמישה חודשים, יש עוד לא מעט דברים שהם יצטרכו לעשות ואנחנו חייבים לוודא שהמשפחה היא חלק מאוד מאוד משמעותי מהתהליך הזה.

יש לנו כאן ארבעה מטפלים קבוצתיים, שישה מטפלים אלטרנטיביים, ארבעה מטפלי גוף-נפש. המדריכים שלנו, להבדיל מקהילות אחרות, על פי רוב הם חבר'ה שלא מכורים נקיים. להוציא אחת שיותר נמצאת בקבוצה של גינון טיפולי, הם חבר'ה שרובם בעלי תואר ראשון, חלקם כבר יוצאים לדרך לתואר שני, הם עוגן מאוד משמעותי בטיפול במטופלים, הם רואים אותם בשעות שלפעמים מטפלים לא נמצאים פה, לתוך הלילה, 24/7 יש כאן צוות שלנו. יש כאן שני בתי מגורים של המטפלים שנמצאים כאן לאורך ה-24 שעות. כמו שאמרתי, ארבעה פסיכיאטרים ויש לנו אחות אחת שנמצאת כאן.

רק תסתכלו על השקף הזה, כמה קבוצות יש כאן. כשהחבר'ה מגיעים לפה הם שנייה צריכים לנשום את המשבר שלהם, הם צריכים להתעטף, הם צריכים לדעת מה היה שם, למה מה שקרה ואולי היו לו יסודות בגיל חטיבת ביניים, בגלל חרם, או בגלל מוות של מישהו בתוך המשפחה או משהו באני האישיותי שלו, מה קרה שגרם למשבר הזה שגרם להם להיות חודש, חצי שנה, או שנה וחצי במיטה והם לא מסוגלים לזוז והם התחילו לעשות שימוש בסמים שיכול להיות שבהתחלה, בכיתה ח'-ט' זה שימוש חד פעמי בקנאביס, בוויד, ופתאום זה הופך להיות מדי פעם, כל היום, כל יום ויחד עם חומרים אחרים פסיכדליים.

חומרים ממריצים. יש לנו פה מישהו שנמצא עכשיו שהתחיל תואר ראשון, איך שהוא סחב לתחילת תואר שני, המון כעס על ההורים שלו שהם לא הבינו שיש לו הפרעת קשב וריכוז וכל התיכון וחטיבת הביניים והחטיבה העליונה הם צעקו עליו: למה אתה לא מזיז את עצמך? למה אתה לא עושה? הוא גילה פתאום באוניברסיטה את הנפלאות של החומרים הממריצים, של ריטלין, והוא התחרע ואז הוא קיבל מהנוירולוג שלו אישור ל-20 מיליגרם לחודש והוא הבין שזה עושה לו את התואר, פתאום הוא התפכח, והוא לא לוקח יותר 20 גרם, הוא לוקח כבר 120, כי הוא לוקח את זה מהטלגרס, אבל אז הוא נופל והוא לא מסוגל לגמור את התואר ואז הוא מגיע אלינו.

יש כאן כל מיני אלמנטים שנדרשים לאחיזה בתוך המקום הזה. ואז הם מגיעים לסדר יום שאומר להם, שנייה תנוחו. במשך ארבעה שבועות ראשונים הם לא יוצאים מפה, הם לא יוצאים שבת, הם לא בטלפון, שלא יהיו רעשי רקע, ששנייה יהיו מסוגלים להבין מה קורה איתם, שלא יהיו אנשים שלא עושים לו טוב, שפתאום הם מחזיקים את הטלפון, שלא יהיו מכירות וקניות, מאוד מאוד משמעותי. בארבעה השבועות הראשונים הם גם לא יוצאים לים לבד. אגב, בכלל החוף פה הוא לא מוכרז אז אסור להם לצאת לחוף, אבל כן אחרי חודש הם יכולים לצאת כחלק מהשקט והשלווה לסיורים פה. המקום פתוח.

אחד הדברים הראשונים שאנחנו אומרים להם באינטייק, אנחנו מצביעים להם על שלושת התמרורים האדומים של ייהרג ובל יעבור. אין פה מקום להכנסת סמים, ביום שבו מישהו ינסה להכניס סמים זה המקום שבו אני אומרת שלום, תודה רבה, ואנחנו אומרים את זה גם למשפחה וגם למטופל. יש לנו אחריות לא רק עליו אלא לקהילה פה. הדבר השני שהוא אור אדום זה הנושא של אלימות. לא כלפי עצמו, לא כלפי הקהילה ולא כלפי הצוות. כשזה יקרה זה ייעצר, המשפחה תיקרא, הפסיכיאטר או הפסיכיאטרים המטפלים יבדקו אותם, יחליטו האם הם צריכים ללכת לשער מנשה למיון או הביתה וזה ייעצר. והשלב השלישי, אין פה מקום ליחסים אינטימיים, ודאי וודאי שלא לקיום יחסי מין. וזה אתגר לא פשוט, כי כשיש פה שש בנות והשאר זה קבוצה של בנים והם מגיעים לפה ממקום מאוד חבוט וקשה ופתאום בזולה שאתם תראו איך הם יושבים יש איזה שהיא הבנה שוואלה, מישהו מבין מה שאני עובר. המקום של המרקם הזה בהחלט הוא אתגר מאוד גדול ואנחנו יוצרים את זה ואנחנו אומרים להם: זה לא יקרה.

במשך היום כאן. אני מגיעה לפה בדרך כלל בבוקר בשבע, אני עושה סיבוב, אני כבר פוגשת אותם בזולה. בשלב הזה ברור לכם ש-24 שעות ביממה יש כאן מטפלים ויש כאן צוות. בשעה שמונה הם נכנסים לחדרי הצוותים שלנו וכל אחד בהתאם לצורך שלו צריך להגיד בוקר טוב אם אין לו טיפול תרופתי, אבל אם יש לו הוא עובר דרכם, וכל ערב האחות שלנו מכינה לכל אחד בהתאם להחלטה של הפסיכיאטרים את הטיפול ומשם הם ממשיכים ולאורך כל היום הם נמצאים במסגרת שבאה ואומרת להם: תיכנסו שנייה פנימה, תתבוננו בכאב שלכם, מה גרם לזה, מה הצמיח את זה, איפה אתם יכולים לעשות איזה שהוא חיבור עם הכוח שלכם, עם הכוחות, עם הצמיחה. ומשם הם גם, כמו שאמרתי, בטיפול פרטני פעמיים בשבוע על ידי מטפל, פעם בשבוע על ידי מטפל קבוצתי. יש להם מטפל פרטני גוף-נפש, אנחנו מאוד רואים את המקום ההוליסטי של הטיפול הזה. יש להם לאורך כל היום טיפולים קבוצתיים ואלה הטיפולים הללו. ובנוסף לטיפולים הקבוצתיים יש גם טיפול פרטני והכול נמצא בסינרגיה של רכזי הבית.

מר חגי פה אחראי על כל מה שקורה בבית שלו, על כל הצוותים, על כל המטופלים והמטופלות וכל דבר שקורה 24/7. אין לו חיים.

יש לי חיים.

חגי, כמה שנים אתה פה?

13.

13 שנה הוא 24/7. באמת יום ולילה, שבת, חג, כל דבר שנדרש מועבר אליו כמו גם לגיא. ומה שמאוד יפה, יש כאן גם את אופיר, שנמצא כאן, הפיקוח שלנו. אנחנו מפוקחים פה גם על ידי משרד הרווחה וגם על ידי משרד הבריאות. אחת לחודש יש לי את הזכות ואת הכבוד להיות פה עם המפקחים. כשאופיר מגיע לפה הוא מאוד אוהב להיכנס אלינו מהתחלה. ותבינו, מאחר שאנחנו בתפיסה שחייב להיות סנכרון בין כל הצוותים שלנו כל בוקר בין השעה תשע וחצי לעשר וחצי יש לנו מפגש של כל הצוותים שנמצאים באותו זמן כאן, זה אומר שהמדריכים שעשו פה לילה מעבירים למדריכים שמגיעים באותו בוקר, זה כמו בית חולים, מה היה, מה מאוד חשוב שנדע על כל מטופל, מה טירגט אותו אתמול בערב, איך הוא נמצא, בטוב, לא בטוב. גם המטפלים שלנו מועברים בזה. המטופלים שלנו יודעים שאין משהו שלא עובר בין כולנו, בשביל לשמור עליהם. הכול עובר כאן בינינו בשביל לשמור על ה-well being שלהם.

כאמור, הטיפול הוא טיפול אינטגרטיבי, הוליסטי, למשבר כפול. אגב, משבר כפול, תחלואה כפולה, החבר'ה כאן הם לא חבר'ה שיש להם איזה שהיא אבחנה של מחלת נפש, זה ממש לא. אגב, אני בת 53, אני אמא לארבעה ילדים, אני סבתא לנכדה מקסימה והורסת, וכשאני נמצאת פה באינטייק אני תמיד אומרת ואללה זה היה יכול להיות הילדים שלי, בקלות, באמת. אנחנו לא יודעים מה מטרגט אותם, איזה שהוא חרם שהיה, איזה שהוא קושי עם משהו שהיה בתוך בית הספר. המון המון ADHD, המון הפרעות קשב וריכוז כאיזה שהוא טרגוט לדברים שכאלה, כמובן עם קווים אישיותיים לפעמים שנמצאים שם ולכן ברור לנו שהטיפול חייב להיות גם קונבנציונלי, גם הוליסטי, גם שיקומי וכמובן גוף-נפש. יש לנו מישהי שמרכזת את כל המחלקה של גוף-נפש.

וכמו שאתם מבינים לגבי הכפר, יש לנו כאן סביבה טיפולית, הכפר הוא על חוף פתוח, הוא יוצר תחושה של משמעות, של שקט, של שלווה. הרבה הם מסתובבים פה יחפים, המודל שלנו הוא מודל אינטגרטיבי, הוליסטי, בגובה העיניים. המסר הוא: חבר'ה, יש לכם משבר קצר, אתם תעברו אותו, אתם תהיו כמו קבוצת השווים שלכם. נכון שזה ייקח קצת יותר זמן, כמובן שכשאתם יוצאים החוצה אתם תהיו חייבים בקבוצות NA כי היה כאן משהו, יש פה משהו שמאפיין אתכם, אבל אתם מסוגלים ואנחנו נראה לכם מתוך המשבר איך אתם צולחים אותו והדגשים כאמור הם הכוחות, היכולות, הבחירה אל מול תקופת הטיפול הקצרה.

לשאלה שלך, כן, כשאני מקבלת אותם לאינטייק, וחגי וגיא מקבלים אותם, אנחנו אומרים: תקשיבו, זו בחירה שלכם להיות פה, אין לכם פה צו שבגינו אתם מגיעים לפה. מה שאנחנו מבקשים זה נוהל 48. אם החלטתם שאתם רוצים לעזוב, וזה בהחלט קורה, כי זה קשה, נורא קשה פתאום לפתוח את הלב, לדבר, גם בפרטני, גם בקבוצתי, מה אני עושה פה, וואו, זה לא פשוט, במקום הזה אנחנו אומרים להם מה שכואב לכם תבואו, תגידו לנו מה טירגט אתכם, למה פתאום אתם רוצים לעזוב, אולי אנחנו יכולים לעזור. והרבה פעמים שנייה אנחנו מורידים את המקום הזה.

ואם לא, אנחנו מוציאים אותם למשהו שאנחנו קוראים לזה בעגה המקצועית הפט"ז, הפסקת טיפול זמנית. קחו שלושה ימים, ארבעה, חמישה ימים, תנשמו את זה שנייה, אנחנו נתקשר אליכם כל יום, אנחנו נראה מה קורה לכם, על פי רוב הם מבקשים לחזור. המקום הזה שנייה נותן להם לנשום. זה קשה מאוד מאוד מאוד מה שנדרש מהם והם חוזרים. בכל זמן נתון הם יכולים ללכת. 70% ממי שמגיע לפה מסיים טיפול.

בשאלה הזאת, אין לנו כרגע מרכז יום, אין לנו מרכז אמבולטורי, זה כן בתכניות שלנו בעתיד, במיוחד לאוכלוסייה של פוסט טראומה צבאית. האוכלוסייה הזאת, כמו שאורית הגדירה אותה, חלופת האשפוז שלה זה אשפוז במחלקה סגורה, כמו שפעם ראש בריאות הנפש אמרה, פה זה מחלקה סגורה על שפת הים, והיא הרבה יותר זולה, האשפוז פה הרבה יותר זול והאינטנסיביות של הטיפול והמודל הוא מעבר. אבל האוכלוסייה הזאת לא יכולה לקבל טיפול אמבולטורי, אלא תכנית של ארבעה-חמישה חודשים.

ברשותכם, אני חייבת להגיד כמה משפטים כדי לשים את הדברים בקונטקסט. המסגרת הזאת היא מסגרת מאוד מאוד ייחודית אבל היא אחת מתוך רצף מאוד מאוד רחב של מענים. יש לנו מסגרות חוץ ביתיות רבות אחרות שמתאימות לפרופילים אחרים. כלומר אם פה אורית דיברה על הפרופיל הנורמטיבי המתפקד שהיה איזה שהוא משבר והתמכרות ולכן הוא מגיע לכאן, יתר המסגרות שלנו מקבלות את הפרופילים שהם יותר בקצה בהפרדה גברים ונשים. יש לנו מסגרות שמקבלות תחלואה כפולה, כלומר מישהו שסובל מסכיזופרניה ומהתמכרות כן יקבל טיפול, פשוט לא כאן, במקום אחר.

זה רק ככה כדי שלאדוני תהיה פרספקטיבה קצת יותר רחבה. וגם בקהילה יש רצף מאוד מאוד רחב ופיזור מאוד גדול של מענים אמבולטוריים לאנשים שזה מתאים להם. לא לכל אחד מתאים כל מענה ולכן אנחנו פה עושים זום-אין על המסגרת הזאת, אבל חשוב לי רק שתדע שיש רצף אחר גם ברקע.

אמרת ש-70% מסיימים, אז 30% נושרים?

חלקם ינשרו.

מה הסיבות? למה הם נושרים?

זה מאוד מאוד קשה. יש לנו כרגע, בזמן נתון כרגע, יש שלושה בכפר שזה הסבב השני שלהם, הם לא היו מספיק בשלים - - -

זה המגבלות שאתם נותנים, הרעיון של להיות במסגרת?

זה יכול להיות גם, זה גם יכול להיות המקום שלהם שבשל לבוא לחמישה חודשים, זה לא פשוט. יש חלק שיש להם דודא מאוד גדולה והם לא מסוגלים להחזיק ואז הם ייצאו והם יגידו: אנחנו עוד לא שם, תנו לנו עוד קצת זמן והם לא יחזרו בהכרח, או חלק יחזרו. אז כמו שאמרנו, בזמן הנתון הזה יש שלושה מטופלים פה שהיו פה - - -

כמה זמן אתם עוקבים? הנושר, נגיד יוחנן נשר, בא לפה ולא יכול, אחרי שבועיים הוא לא מסוגל, אתם עושים מאמץ בניסיון להשאיר אותו, אתם עוקבים אחריו תקופה מסוימת? איך זה עובד עם הנושר?

כמו שאתה מבין, בגלל המקום של הקשר המאוד אישי ומאוד אינטנסיבי שנוצר פה אז יש קשר ועובדים איתם, אבל בעיקרון הם אנשים עצמאיים שהרבה פעמים מבקשים: תניחו לנו, אבל מה שאנחנו אומרים להם ברגע שהם מסיימים, אנחנו פה, לכל זמן נתון. יש כאלה שמבקשים לעזוב ואנחנו אומרים להם, גם מבחינת הנהלים של משרד הרווחה, אם אתם עוזבים דעו לכם ששלושה חודשים לא בהכרח תוכלו לחזור, אם תבקשו לחזור נצטרך לבקש אישור חריג לחזור לכאן.

אז לפרק זמן מסוים ההתקשרות קיימת. זאת אומרת גם אחרי שהוא הלך הוא עדיין ברדאר שלכם.

כן.

אני רוצה להגיד משהו, בהתחלה בהתחלה נוגעים פה בכאב, איך הגשש אמר? כשנוגעים בכאב זה כואב, יש אנשים שלפעמים הם צריכים פסק זמן ואז הם יבואו אחרי חודש עוד פעם, ויש כאלה שרוצים לעשן עוד ג'וינט וכן הלאה וכן הלאה, בסוף אין להם את החרב של צו שהוא הולך מכאן לבית סוהר.

אני אומר משפט ואז אנחנו נצא לסיור. יש לנו כאן 42 מטופלים.

אני רק קוטע, את נגעת במילה כאב. ההתרשמות שלי אחרי כמה דקות שאני נמצא פה שזה קשה, זה לא פה הפנינג. מי שמגיע לפה - - -

הים נורא מטעה, זה נראה כאילו פה איזה - - -

בדיוק.

יחד עם זאת כשאנשים מסיימים פה יש להם משהו נורא יפה בסוף, חגי אלוף במקום הזה, יש לנו שבוע פרידות, כי הם נפרדים בכל אחת ואחת מהקבוצות, נוצרה איזה שהיא מדיניות בתוך הקבוצה עצמה, זה פשוט מדהים ומרגש, הם אומרים: איפה היינו בהתחלה.

לפני חודש וחצי היה מישהו שאני ראיתי אותו ממש ממש בהתחלה וראיתי אותו בסוף, זה היה הראשון שראיתי וליוויתי כל הזמן, ובשבוע הראשון כשאני הגעתי יצאנו לסיור אז הייתה לי גם אפשרות לדבר איתם באופן פרטני וקצת ללמוד מה אני הולכת לעשות כאן, והוא היה מאוד עצוב ומאוד שקט, שאלתי אותו: תספר לי קצת למה אתה פה והוא אמר שהוא התנדב במד"א, כאילו באמת נורמטיבי מתפקד, אבל היה לו רישיון לקנאביס רפואי והוא השתמש ועוד ועוד ועוד וכל מה שהוא חשב זה על קנאביס. הוא אמר לי: אורית, אני לא מסוגל להישאר פה, אני לא מסוגל, אני חייב ללכת עכשיו הביתה – להגיד לכם 48? לא יכול. והוא נשאר פה עד הסוף, עם עליות וירידות, ובסוף הוא הדהד פה לחדשים שהגיעו: חבר'ה, תסתכלו עליי, אני כאן, אין לי יותר את זה. אני יודע מה אני הולך לעשות. חגי, אתה רוצה לומר כמה מילים על החודשיים וחצי ועל האמצע?

קודם כל לשאלה, אני הרבה שנים מטפל גם כפסיכולוג בקליניקה ואני יכול קצת לעשות השוואות בין בן אדם שנכנס עם מאפיינים דומים לכפר איזון ולקליניקה והאינטנסיביות של התהליך היא מאוד מאוד שונה. זאת אומרת המהירות שבה בן אדם מקבל תובנות, איזה שהיא התפתחות פנימית, היא שונה, כי כשהוא בא אליי לקליניקה זה אני מולו ואני רואה את העולם דרך העיניים שלו, ופה יש לו קבוצת שווים בשלבים מסוימים של התהליך, שונים, אחד לקראת סיום, אחד באמצע, אחד בהתחלה, טיפול מאוד מאוד עוטף, החודש הראשון שהם נשארים פה, האפשרות לבחור מגוון שונה של טיפולים, מוזיקה ופסיכודרמה, נגרות, גוף-נפש, ומשהו שקורה פה קורה בתהליך מאוד מאוד מואץ יחסית. ואז אחרי חמישה חודשים הם עושים איזה שהיא התחלה של שינוי שהיא מאוד משמעותית ואיתה הם יוצאים אחרי זה וממשיכים תהליכים. אני לא חושב שזה הסוף פה בכפר איזון, אבל זה תהליך שיש בו איזה שהיא האצה יחסית לתהליכים בחוץ.

החבר'ה שנכנסים פה נדרשים לקחת אחריות. זאת אומרת למה הם עוזבים וחלקם נושרים? כי צריך כוחות. צריך כוחות כדי לשחרר את הדברים שהם השתמשו בהם כדי למסך את הכאב, את הכדורים, או את הוויד או כל דבר אחר שעזר להם להרגיע שנייה את הסערה בפנים והם נפגשים פה מאוד מאוד חשופים, אבל עם המון המון תמיכה, זה הרעיון של המקום ושל כפר איזון, והייתי אומר שבחודשיים וחצי, בנקודת האמצע שאורית מדברת עליה, אנחנו עושים איתם איזה שהוא מעבר מרק להיפגש עם הכאב, או בעיקר להיפגש עם הכאב, דרך הטיפול הפרטני והמשפחתי הרבה פעמים, לגם להסתכל מה קורה כשהם מסיימים את הכפר, איזה שהוא מעבר להסתכלות שהיא גם שיקומית. עוד חודשיים וחצי אתה מסיים, איפה היית רוצה להיות, מה היית רוצה לעשות, להחזיר אותו עוד פעם חזרה למסלול של תנועה, של תפקוד, של קהילה. זה בגדול הרעיון.

אני רוצה להגיד נורא בקצרה, למי שכבר מכיר אותי, אני עם העבר מתעסק מעט, עוד קצת מעט עם ההווה ובעיקר מה אני חושב שצריך לעשות קדימה. אני קיבוצניק מהעמק, יש לי שמונה ילדים, חמישה ביולוגיים, שלושה מאומצים, 11 נכדים, זה הדברים החשובים. אני עובד סוציאלי במקצועי, הלכתי רק בגיל 37, באתי מתחום החינוך והחקלאות בקיבוץ והתחלתי לעבוד ברשות למלחמה סמים, אז בפורמט הישן כמתאם בצפון.

התחלתי לקבל אז המון טלפונים, בעיקר של הורים. אני הייתי במילואים, סגן אלוף באיזה יחידה קרבית, במילואים, לא הייתי בקבע, וזה בעיקר הודו ודרום אמריקה: תשמע, הילד גמר את זה, הילד גמר את זה, אמרו לנו תבואו לקחת אותו, אנחנו לא יודעים מה לעשות, ובעצם יש, כמו שסוזן אמרה, מערך פנטסטי בארץ, אני גר מתחת למלכישוע, אז אני הייתי בן בית במלכישוע, לא יודע אם הספקת להיות שם, זה לא התאים, זה לא מה שהם היו צריכים, אז בעצם רק אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה זו האופציה ואז פשוט במילואים יום אחד מהתסכול סיפרתי את זה לחבר'ה, הם אמרו: תקים עמותה, נעזור לך.

לא היה מודל, היינו צריכים להמציא מודל שלא היה קיים לא בארץ ולא בעולם. כל המילים האלה, פורץ דרך, חדש, כל הדברים האלה, ויצאנו לדרך כשהרשות למלחמה בסמים הייתה הגוף שעזר ומשרד הרווחה ומשרד הבריאות היו הפיקוח. אחרי כעשר שנים משרד הרווחה נכנס לכאן, לשמחתנו, נורא חזק והוא מאפשר היום גם למי שאין לו כסף, כי לפני כן זו הייתה אופציה רק למי שיש לו כסף, והמודל הזה של טיפול קצר, מסרים אחרים ואווירה אחרת, על יד הים, בלי גדר, במעורבות של המשפחות בקהילה משותפת עם תפיסה של מזרח ומערב נותן תוצאות יחסית פנטסטיות.

אני חושב שאם אני מסתכל, לא אמרתי, אבל אני עוד חודשיים וחצי בן 70, אז אני מרשה לעצמי, אני כל הזמן אומר לאורית, את באה מרשות, דוקטורט, אני קיבוצניק, אני יכול להגיד מה שאני רואה ומרגיש, הנושא הזה שאנחנו עכשיו מנסים לשכנע, ואם תוכל לעזור לנו בשמחה, להקים מרכז ראשון מסוגו בארץ לנפגעי קנאביס שלא צריכים פסק זמן וכניסה למסגרת. יש פה ויכוח כמה מעשני קנאביס יש בארץ, אבל - - -

הוא אומר שיש ויכוח, כי אני והוא, אנחנו מכירים, את התואר הראשון עשינו ביחד בשנת 90' ומאז אנחנו - - -

מתווכחים.

מתדיינים.

היתרון הגדול, שמאז שאורית הגיעה אני ישן בלילה והיא פחות, אבל אני מה זה ישן טוב שהיא מחזיקה את ההגה, זה פנטסטי. זו תחושה פנטסטית, זה אני חייב להגיד לזכותה.

אני מדבר על הדור החדש של נפגעי סמים. כשאני מדבר על הדור החדש של נפגעי סמים זה לא אומר שנגמר הדור הקודם, ממש לא. יש מערך פנטסטי ומשפרים אותו, ואני לא רוצה להיכנס, קהילות ואשפוזיות ומרכזי יום, יש מערך של משרד הרווחה באמת יוצא מן הכלל יפה ומשרד הבריאות. אתם יודעים שעכשיו משרד הבריאות מעביר לקופות, זה מקום שאולי הוועדה יכולה להצטרף. אמרתי שאני קיבוצניק בן 70 אז אני יכול להגיד מה שאני חושב, בת שבע יודעת, לא היה יושב ראש ועדה שלא אירחנו כאן, בדרך כלל אורך החיים של יושב ראש ועדה זה בין שנה לשנה וחצי, והוא בצדק רוצה ללמוד, הוא מתחיל בכיתה א' ובכיתה ג' הוא כבר מסיים ומגיע אחד חדש. אני איחלתי לך בזום הראשון שאתה תגיע לי"ב, לא יודע מה יקרה.

בסוף בסוף, כיוון שלוועדה אין תקציבים ואין יכולת לאכוף דברים, היא יכולה או לשים על סדר היום הציבורי נושאים שהם חשובים, שאתם מחליטים שהם חשובים, או להפעיל את מערך המידע של הכנסת שהרבה פעמים נחשב נורא אובייקטיבי וכשהוא צולל לנושא כולם משתמשים במסקנות שלו, ועכשיו אתם יודעים, יש ועדה שמשרד ראש הממשלה הקים, הוועדה הבין משרדית, לבחון את הנושא, גם הם באופן לא מפתיע בחרו את הנושא של משתמש נורמטיבי מתפקד והקנאביס כנושא המרכזי בלי קשר לזה שצריך להמשיך לטפל. משרד הבריאות מעביר את הכול לקופות החולים, זה תפר שאם לא תהיו, אני לא יודע מי בדיוק, עם יד על הדופק, המעבר הזה, מרוץ השליחים הזה שמעבירים את המקל מכאן לכאן, הוא מורכב והוא בעייתי. יש את מרכז הניטור ברשות שכבר אמור לקום, אמור לקום, אמור לקום, והוא צריך לספק לכל מקבלי ההחלטות המון חשיבות.

אנחנו עשינו פה איזה תכנית אסטרטגית, והכול בהתנדבות, אז השאלה הראשונה ששאל אותנו המנכ"ל זה למה אין עוד שלושה-ארבעה כפרי איזון, אבל בסוף זו עמותה עם יכולות כלכליות מוגבלות. אז, כמו שגילי אמר, אנחנו מפתחים עכשיו איזה מודל של נפגעי קנאביס, מפתחים עבור משרד הביטחון מודל של טיפול בהלומי קרב על בסיס כל מה ששמעתם כאן מאורית, ושניים-שלושה דברים שאני רוצה להגיד אותם מבחינת איך אני רואה את העתיד. האחד, מהפכת הקנאביס יצאה לדרך מזמן, אוהבים את זה, לא אוהבים את זה –

אתה אוהב את זה?

אני כבר לא שם, אני מבחינתי - - -

שתי נקודות. אתה יותר מנוסה ממני, אתה חי את זה ביום יום, וגם לךְ השאלה הזו מופנית, מהפכת הקנאביס שאמרת, ובצדק, המונח הוא נכון.

מהפכת הקנאביס היא כנראה עובדה בארץ ובעולם, תראו מה קורה בארה"ב, תראו מה קורה פה בישראל. קראתי השבוע אנליסטים של חברות הקנאביס הרפואי, מה הם מעריכים שיהיה פה בעוד שלוש-ארבע שנים, כנראה נהיה המעצמה השלישית שמספקת קנאביס לעולם, ומדברים על הנסים והנפלאות, ויש באמת אנשים שזה עוזר להם, יש אנשים שזה מציל את חייהם, אנחנו פוגשים את אנשים כאלה, אבל אנחנו רוצים להיות הקול של אותם אלה שנפגעים ואיש לא מדבר את שמם.

זאת אומרת הקנאביס בהיקפים שלו, ואני יודע שלא כל עמיתיי יסכימו, אבל אני אומר את זה בכל כנס ובכל מצב ואני מרשה לעצמי להגיד את זה גם כאן, ההערכה מהסקר ההוא, אם אני ישבתי עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אז יהיו ויכוחים, אבל סדר גודל של מיליון וחצי משתמשי קנאביס בישראל. יש ויכוח על המספר, אני לא רוצה כרגע להיכנס לזה. זה חבר'ה מתפקדים, זה חבר'ה נורמטיביים, אלה רופאים, עובדים סוציאליים, אחיות, פסיכיאטרים, הייטקיסטים, כל מה שאתם רוצים, מילואימניקים ביחידות מובחרות, בשטחי כינוס ולא בשטחי כינוס, ובתוך פעילות מבצעית, מה שאני רוצה להגיד, אני אומר עכשיו את דעתי הפרטית, אני לא יודע לתקף אותה בשום מחקר, פשוט אני הייתי בהודו כבר 24 פעמים, בטיולים, ככה עם הסנדלים וזה, בתאילנד, ופוגש פה באוניברסיטה מרצה, פוגש אלפי אנשים, אומר את דעתי הפרטית בלבד, הם יודעים, אז לא להיבהל, בערך 80% מהצעירים האלה זה יעשה להם טוב, לא יקרה להם שום דבר, בערך 10% זה לא יעשה להם שום דבר, הם בחוץ, ובערך 10% ייפגעו בכל מיני סוגים של פגיעות, לאו דווקא התמכרות. התקף פסיכוטי, התקף חרדה, דיכאון, מאניה, פרנויה, כמה יש לנו כאן, וגם התמכרות.

אבל לאו דווקא התמכרות, יש הרבה דברים אחרים. כמו שאני מעריך שכולכם מכירים מאות ואלפי אנשים ששותים יין, אתם בקושי מכירים מהחברים האלה אלכוהוליסטים, אבל אנחנו יודעים שיש תופעה כזאת שנקראת התמכרות ואלכוהוליזם, אנחנו רוצים לדבר את הקול של ה-10% כי 10%, עזבו עכשיו אם אפשר לתקף את המספרים, 10% ממיליון וחצי זה 150,000. אז אתם רוצים מיליון? אז יהיה 100,000. צריך להשמיע את הקול שלהם.

רק להרחיב את זה בדקה, מעבר למה ש(שם חסוי) שהיא כבר יכולה להצטרף פה לצוות הטיפולי אחרי שהיא גומרת את השהות בכפר, צריך להתחשב. המהפכה כבר קרתה, רק צריך לראות שאנחנו לא פותרים בעיה אחת ויוצרים בעיה אחרת שהיא לא פחות חמורה ולכן גם צריך להתחשב בדור הזה, שהוא דור אחר, וגם המציאות הישראלית, אבל גם במקומות כאלה שיודעים לעשות מניעה וטיפול ולהשקיע בפעילות הזו כמרסנת את הנזקים שפתרון הבעיה יכול לעשות.

ברמה הפרקטית שני דברים אני יכול להציע לך כיושב ראש הוועדה. אנחנו רואים בארה"ב שהקצב שבו הלגליזציה, היעדר ההפללה והקנאביס הרפואי, שלושת האחים האלה, לא רצים באותה מהירות. היעדר הפללה וקנאביס רפואי יש כבר זה, לגליזציה אולי חצי מדינות, אני מציע לנו, בואו לשנייה נעצור את המהירות שרצים ללגליזציה, נלמד ממדינות אחרות, ניישם יותר נכון את היעדר ההפללה ואת הקנאביס הרפואי ואז נוכל לקבל.

ודבר אחרון, הלוואי שתצליח, כמו שהטוטו מפריש כל שנה סכומים לטיפול בהתמכרות להימורים, כי לא נכון לפרק את הטוטו ושכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, בואו נראה את חברות הקנאביס הרפואי שמגלגלות מיליארדים, עם ראשי ממשלה, מפקדי חיל אוויר, כולם יודעים מי בפנים, מפרישים איזה שהוא מעשר לטיפול, למניעה, לחינוך, לשיקום, זה הלוואי.

תודה רבה.

אנחנו נעשה סיור. אנחנו נמצאים פה במועדון, זה חלק מהמקום שהמטופלים פה נפגשים בסוף היום, יש להם פה פעילות חברתית, הם יכולים לשבת לראות סרטים, לדבר, כאן זה מקום שבו הצוות נפגש, כאן זה המקום שבמהלך היום יש לפחות פעמיים-שלוש ביום עבודה קבוצתית ובכל אחד מהבתים שעכשיו אנחנו נלך יש להם את המועדון הזה. יש לנו את בית השחף ואת בית העוגן, בואו נצא החוצה, אני אראה לכם חדר לדוגמה, נדבר תוך כדי.



(בהמשך הסיור)

יש לנו מה שנקרא ועדת מלגות, הכפר הבין שיש צורך לא פעם לעזור למטופלים בחלק שלהם וכשמישהו מבקש סיוע יש לנו ועדה שיושבת ובוחנת מי נכון לקבל ומי לא ולפעמים בהחרגה אנחנו נותנים אפילו מעבר ל-50% הנחה והוא כמובן היה ברור שהוא יקבל כל עזרה שהוא צריך מבחינתנו והתשלום הוא שלנו. זה ברור.

זה השלמה. המדינה נותנת בעצם את ההועדה. בעיקרון כמו בכל קהילה טיפולית גם כאן המדינה נותנת הועדה וההוֹעדה אפילו גבוהה מהרגיל בתהליכים של תחלואה כפולה. עדיין הכפר פה גובה עוד תשלום ויש להם את קרן המלגות כמו שאורית אומרת, כך שבעצם כשבן אדם צריך לשלם אם הוא משלם אז הוא משלם חלק יחסי מאוד מאוד נמוך, אבל בהחלט מרבית השהות פה ממומנת על ידי המדינה.

עלות מטופל פה בממוצע עולה 22,000 שקל בחודש וכמחצית זה משרד הרווחה.

אנחנו כבר 12 שנה עובדים עם משרד הרווחה שמממן כשני שליש, אני מעגל את זה. קרן המלגות הזאת שהקמנו כבר לפני 21 שנה היא רק תרומות והשנה היא חוצה את קו ארבעה מיליון שקל תרומות. אצלנו לא יהיה ילד או ילדה שצריכים להיכנס לכאן ובגלל עוד שני שקלים לא ייכנסו לכאן, זה לא יהיה. זה מאסט אצלנו, אבל הסטינג הטיפולי פה הוא לא דומה לשום מקום, גם הדרישות של הרווחה, דורשים כמעט פי שניים וחצי, בצדק, אבל הכול מצטמצם לחמישה חודשים, אז פר חודש אנחנו בעלות יותר גבוהה ופר בן אדם בהשקעה לאורך זמן אנחנו הרבה יותר זולים מכל קהילה אחרת בגלל שזה מצטמצם בחמישה חודשים.

רצית לומר על סל שיקומי.

בעיקרון סל שיקומי זה של משרד הבריאות, זה זכאות שמקבלים סביב אחוזים מסוימים של נכות בסעיפים מסוימים, לפחות 40% נכות בסעיפים מסוימים, ואז זה מזכה בזכאות לסל שיקום. סל שיקום נותן מגוון מענים רחב, החל מתעסוקה מוגנת, חוגים וכלה בדיור, דיור עצמאי בקהילה, דיור בהוסטלים, תלוי במצב של הבן אדם, תלוי ביכולות שלו. אני חושבת שהחיבור בין יציאה מכאן לדירה של שותפים שאני מניחה שבמקרה שלהם זה סל שיקום לדיור לעצמאים בקהילה, אני חושבת שזו נוסחה מנצחת בלתת עוד קצת קביים לשיקום מלא.

ברגע שמטופל שמגיע, אנחנו מכירים אותו וכעבור חודשיים וחצי אנחנו מתחילים להסתכל עם הפנים החוצה ואנחנו מבינים מה המאפיינים ואנחנו חושבים שזה נכון להתחיל להעביר אותו תהליך סל שיקום אז המטפלת הפרטנית שלו מתחילה להיכנס לזה ואנחנו מלווים אותו ויש מישהי שיוצאת ומכינה. בהחלט זה משהו שהוא מאוד חשוב לנו, שכשהם יוצאים מפה לא תהיה נפילה. זה קשה, המקום הזה מאוד עוטף, מאוד מגן, מאוד מכיל והמציאות בחוץ היא קשה אז אנחנו חייבים באמת לתת להם כלים, קביים, שכשהם ייצאו מפה זה לא יהיה שהם יוצאים מאיזה שהוא צוק וצונחים.

הם צריכים לדעת שבחוץ יש להם עוד הרבה עבודה, מי שיוצא מפה בחוץ צריך להמשיך להיות מטופל על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר, תלוי באיזה מצב, הוא צריך להיות מוחזק, מאוד משמעותי המקום של המשפחה, של הקהילה. זה משהו שמשלב מאוד מאוד מוקדם פה אנחנו מתחילים לדבר על זה בשביל שלא תהיה איזה שהיא פנטזיה שאני יוצא מפה, זהו, ובא לציון גואל והכול בסדר. לא, אתה הגעת לפה כי יש כאן מאפיינים שצריכים התייחסות והתייחסות מאוד משמעותית של כולנו.

אני רק אגיד משהו שד"ר ספיבק אמר פה בשקט, אין פה הרבה סל שיקום וביטוח לאומי, משתי סיבות. אחת זה שרוב המקרים פה הם לא מחלות מתמשכות אלא אקוטיות זמניות, אז הם לא הולכים למסלול הזה. ודבר שני, זה המסר, בסוף בשביל להיות מוכר בביטוח לאומי אתה צריך להיות נכה נפש אפילו אם זה זמני, המסר פה בהתחלה הוא משבר חולף. יש אנשים שזה לא נכון להם ויש להם שצריך לעשות להם ביטוח לאומי ולהגיד כן, יש פה נכות וזה בסדר גמור, או סיבות משפחתיות, לא משנה מה, אבל רוב האנשים פה לא יישענו אחר כך על קצבאות לכל ימי חייהם ויחזרו לתפקוד.

איזה מקומות דומים יש בארץ?

שוחחנו על זה מקודם. המקום הזה הוא ייחודי, בגלל שהוא מדבר על משבר כפול ואוכלוסייה נורמטיבית מתפקדת, אבל יש כמובן עוד מוסדות שמופעלים ב - - -

מה הכוונה אוכלוסייה נורמטיבית מתפקדת?

המושג הזה, לקח הרבה זמן עד שהוא דויק בכלל כאן במדינה, אומר שבסך הכול החבר'ה שמגיעים לכאן אלה חבר'ה שיכולים להיות הילדים שלי והילדים שלך. חבר'ה כאלה שעל פי רוב סיימו חטיבת ביניים, חטיבה עליונה, 12 שנות לימוד, שירות לאומי, שירות צבאי, יכול להיות ששם כבר היה סדק, גם אחרי זה, הגיעו לאיזה שהוא מקום של לימודים, בין אם זה אקדמאים ובין אם לימודים אחרים, יש שם משבר, משבר שלא מאפשר להם להתקדם, שכרגע הוא משבר אקוטי שיכול לבוא על ידי דיכאון, כזה שמשבית אותם למיטה לחודש וחצי עד שנה וחצי, חרדה חברתית שהם לא מסוגלים בכלל לקיים קשר והם מתכנסים בתוך הבית ולא יוצאים, כזה שמשתק אותם. כשהם מגיעים לפה הם מתחילים איזה שהוא תהליך.

הנושא הזה של סך הכול הם נורמטיבי מתפקד הוא כזה שיש לו גם על פי רוב משפחה. (שם חסוי) הוא חריג במקום הזה, משפחה טובה יותר, טובה פחות, אבל יש משפחה שאפשר להכניס אותה לתוך הרצף הטיפולי כאן. אנחנו מכריחים את מי שמתקבל פה לשתף את המשפחה כי הרבה פעמים מי שמגיע לפה, המשפחה מאוד כאובה, מאוד מצולקת, יש השלכות למה שקרה לפני שהחבר'ה נכנסו לפה כי המכנה המשותף מעבר למשבר זה שכולם השתמשו חומרים פסיכו אקטיביים. אז יש כאלה שהיה חוסר אמון במשפחה, יש כאלה שאולי גנבו, יש כאלה שנקראים השקרנים של המשפחה. יש הרבה הרבה צלקות בתוך המקום הזה שיצר היפרדות, יצר כאבים, בין האמא לאבא למטופל, בין המטופל לאחים שלו ויש מקום להתחיל לאחות את זה שכשהם יסיימו המשפחה תהיה שם, אנחנו כבר לא. אז חלק מהנורמטיבי מתפקד זה כאלה שיש להם משפחה, טובה פחות, טובה יותר, אבל היא מגויסת מהיום הראשון כאן לתהליך הזה, להבדיל מקהילות אחרות ש - - -

אני ארחיב טיפה. יש מגוון של קהילות טיפוליות בארץ עם אפיונים שונים, עם ייחודיות שונה, כפר איזון במובן הזה הוא באמת ייחודי, המשבר הכפול לאוכלוסייה נורמטיבית מתפקדת שנקלעה למשבר כפול. יש מסגרות נוספות, חוץ ביתיות, שמיועדות לאוכלוסייה שהיא יותר במצבי קצה, יותר מאופיינת בעבריינות, יותר מאופיינת בהיעדר עורף משפחתי, יש קהילות טיפוליות שהן ייעודיות לתחלואה כפולה.

תוך כדי הסיור דיברנו על זה קצת, תחלואה כפולה לאנשים עם מחלות נפש מאובחנות כגון סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון מז'ורי וכיוצא בזה, שבעצם לכל המאפיינים של אוכלוסייה, כמעט לכל מאפיינים של אוכלוסייה יש בארץ איזה שהיא מסגרת שתתאים לתת מענה על הצרכים האלה. במובן הזה אולי למעט עוד קהילה אחת של תחלואה כפולה ספציפית, ששם האוכלוסייה קצת יותר דומה במאפיינים המשפחתיים שלה, כל שאר הקהילות מיועדות לאנשים עם פרופיל לגמרי אחר, במובן הזה כפר איזון מאוד מאוד ייחודי.

מה הכלים שהמשפחה מקבלת אחרי שהיא מסיימת את התהליך והוא עצמו? אתם מסדרים לו עבודה אחרי זה?

מהשבוע השני. שבוע ראשון זה שבוע קליטה לא פשוט, פתאום מישהו עובר ממקום שהוא בחוץ לבפנים ולהבין את החוקים פה, והכאב פה, יש אותו מאוד חזק, אז זה לוקח לו שבוע, אנחנו אומרים לו: הכול בסדר, קח את הזמן שלך, תנשום, אנחנו רואים אותך, אנחנו נמצאים איתך, הכול בסדר, אבל מהשבוע השני אנחנו מחייבים אותם בטיפול משפחתי. זה אומר שהמשפחה צריכה לבוא לפה ויש לזה מחירים, לפעמים אנחנו שומעים משפחות שאומרות לא, שהם בעבודה, זה לא משנה, היקר או היקרה שלך פה, אנחנו ממש דורשים, חלק מההסכם פה שיהיה פה טיפול משפחתי.

כלומר מהשבוע השני של המטופל או המטופלת פה יש טיפול משפחתי, שהוא בהתאם להבנה של המטפל הפרטני וביחד עם המשפחתי. יש כאן כל הזמן סינרגיה בין כל המטפלים של המטופל או המטופלת. אמרה המטופלת הקודמת, שלא פגשתם, שהיא מטופלת על ידי שישה מטפלים. זה נכון, יש לה מטפל פרטני, יש לה מטפל גוף-נפש, יש לה מטפלת משפחתית, יש לה מטפל בכל מיני קבוצות, יש כל הזמן סינרגיה בין המטפלים האלה. כשמישהו נכנס לטיפול משפחתי מהשבוע השני המשפחה היא חלק פה. אנחנו עוברים תהפוכות.

לא סתם (שם חסוי) סיפרה כאן שהיה לה משבר מאוד גדול אחרי האמצע. הם מגיעים לפה לחמישה חודשים, האמצע הוא חודשיים וחצי. בשלב הזה כל המטפלים מתכנסים ביחד עם המטופל או המטופלת, לא פעם ולא פעמיים זה מפגש קשה, כי אנשים אומרים את מה שהם מרגישים בתוכו. המטופל או המטופלת אומרים: איפה היינו כל הזמן? איך הגעתי לזה? איפה אתם? אתם רבים ביניכם, אתם מתקוטטים, איפה אני? דברים כואבים. והמשפחה אומרת, איפה אתם ואנחנו ביקשנו מכם ואיפה האחריות שלכם, והכאב הוא מאוד מאוד מדמם. והרבה פעמים יש צורך להמשיך ולהחזיק אותם, אבל לאורך כל השהות שלהם אנחנו מדברים על איפה המשפחה משמעותית לאחר כך.

אני מדבר על אחרי זה.

גם בטיפול הפרטני וגם בטיפול המשפחתי מאחרי חודשיים וחצי מתחילים להסתכל על הפנים החוצה, מה אתה הולך לעשות. זה ש(שם חסוי) אומר שהוא פנה לסל שיקום ועכשיו הוא הולך לעשות ככה וככה, זה כאן יחד עם המטפל שלו, גם הפרטני וגם המשפחתי. ואגב המשפחה זה אחותו, כי אין לו מישהו אחר, וחברים שאנחנו מכניסים פה לתוך זה, זה משהו שנבנה מתוכו. הוא יצא שוב ושוב לראות כמה מקומות, חלק גדול הוא אמר שהוא לא רוצה, שזה לא מתאים, זה יוצר לו טריגר והוא לא רוצה להיות שם, לא בסביבה, לא עם האנשים, עד שהוא מצא משהו שהוא רוצה. זה כל הזמן בליווי של האנשים שלנו פה שמהחודש הרביעי אנחנו גם שולחים אותם החוצה להדרכה, לאיפה אתם רוצים לעבוד, מה נכון לכם לעבוד, איפה תגורו. הכול נמצא כל הזמן לבחינה ובדיקה.

אני אגיד משהו באופן כללי על מסגרות חוץ ביתיות כתפיסה של אגף. ביום שבן אדם נכנס למסגרת כבר מתחילים לעבוד על מה יקרה ביום שהוא יסיים. זה לא שמישהו נמצא במסגרת, מקבל טיפול ופתאום שבועיים או חודש לפני שהוא מסיים מתחילים להילחץ על מה יהיה ביום שאחרי. הסיפור הוא, מהיום שאתה נכנס איך ייראה היום שאחרי. לשם מכוונים לאורך כל הדרך וזה בכלל כתפיסת טיפול במסגרות החוץ ביתיות, בשונה באמת ממִנהלים אחרים ששם אתה יכול להיות שנים בתוך מסגרת. במינהל שלם המסגרות החוץ ביתיות הן מסגרות קצרות טווח, המקסימום הוא שנה-שנתיים, זה בטח לא פה, אבל התפיסה היא שזו תחנה בזמן, לעשות איזה שהיא פאוזה, להתאפס מחדש, להתארגן, לקבל כוחות, להתחבר לכוחות האישיים שלך, לבדוק איזה מערכות תמיכה יש לך בחוץ ומשם להמשיך הלאה. זה הרעיון הכללי של מסגרות חוץ ביתיות במינהל שלם. זה לגמרי קורה כאן כתפיסת טיפול.

אני אחדד את זה. אנחנו לא מסדרים להם עבודה אחרי כפר איזון, זה לא התפקיד שלנו, זה גם לא אוכלוסייה ש – אורית הגדירה נורא יפה מה זה משתמש נורמטיבי מתפקד. הצוות האישי שלו והמטפלים מבררים מה מתאים ונכון לו לעשות אחרי שהוא ייצא מכאן ומלווים אותו שהוא יסדר את זה. יש לו כוחות, לו ולמשפחה שלו, לא צריך לסדר להם. זה לא האוכלוסייה הישנה הקלאסית של נפגעי סמים, זה הדור החדש של נפגעי סמים. דיברנו קודם על מהפכת הקנאביס, מהפכת הסמים הפסיכדליים, לא הספקנו את הכול, אבל זה דור אחר.

חשוב להגיד, אני חייבת להגיד משהו מתוך 20 שנה שלי בתוך התמכרויות ובאמת מערכות שונות במקום הזה וכן לדבר איתכם, קובעי המדיניות, על המקום כן של אחראים. נכון שתמיד יש את השאיפה וההכנה וגם אני ניהלתי הוסטלים וגם קהילה טיפולית בעברי, אז אני מכירה, יש את ההכנה ליציאה החוצה, עדיין כאן אני חושבת שזה המקום שלנו לדבר גם על למשל תכנית שאנחנו ברשות מאוד מנסים לדחוף ומחכים כבר לתקציבי המדינה כדי שנוכל לממש אותה, זה למשל רכזי תמיכה, ליווי ומעקב, רכזי תל"מ. שיהיו בקהילה אנשים שיקבלו את יוצאי הקהילות.

יוצאי יחידות אפילו שמטופלים בעיר ברמה האמבולטורית עד שנתיים, אבל כן יוצאים אחר כך והם נמצאים ללא הליווי הטיפולי, לעזור להם להוציא תעודות זהות, לבקש בקשות, לעשות איחוד חובות, כל הדברים שהם עוד לא הספיקו בטיפול ועדיין יש להם הרבה דברים לעשות. לשכור דירה, ואיך לשכור דירה, אולי למצוא שותפים. יש הרבה יוזמות פרטיות של עמותות שיוצרים מגורים לאנשים כאלה שמסיימים טיפול ואנשים שמסיימים מאסר, כי אין היום איזה שהוא גוף אחר שעושה את זה.

אז כן יש פה איזה מקום לדבר על הרגע שאחרי כי הטיפול נעשה והתחזוקה נעשית ויש הכנה ומתארגנים וכן יש גם כיוונים, אנחנו גם שמענו משני האנשים, יש כיוונים, גם לעבודה בהמשך, זאת אומרת אחת תצא ללימודים והיא רואה את העתיד. זאת אומרת יש הכנה, אבל יש גם מקום של צורך לתחזק בתוך היישוב, בתוך הקהילה, לתחזק את האנשים שיוצאים ממקומות הטיפול. זה משהו שאני רוצה כן לשים פה על השולחן, זה מאוד חשוב.

את מתכוונת לשלב שהם מסיימים את ההוסטל אחרי הקהילה.

מסיימים טיפול, מסיימים הוסטל, מסיימים יחידות אמבולטוריות בתוך היישוב וכאילו נדרשים להיות עכשיו נורמטיביים ויצרנים ולשכור בית, אם הם לא חוזרים למשפחה, וגם אם הם חוזרים למשפחה הם צריכים עבודה ותעסוקה ולימודים, כל דבר שאנחנו רואים אותו כאובייס בחיים שלנו, להיות אדם יצרני בחברה. אז אלה הנקודות שמאוד חשוב, עם הפנים החוצה ובעתיד לשקול את התקצוב והתכניות הנכונות לדברים האלה. וכמו שאמרתי, לנו יש את תכנית רכזי תל"מ שאנחנו מחכים לממש אותה וברגע שנוכל אז הם יהיו דרך הרשות לביטחון קהילתי.

אני לא יודעת, אני כאילו מרגישה שלא דיברנו, אבל באמת לא דיברנו פה בכלל על העניין של מניעה ושל צעירים בכלל. אני באמת מרגישה שאנחנו פה באיזה מין דיסוננס של המדינה, שמצד אחד רצה קדימה ומדברת לגליזציה ומקלה ומקלה שימוש, היום זה בקנאביס, מחר, אנחנו כבר רואים את זה הולך למקומות אחרים כי אנחנו רואים היום עם הפסיכדליים את מה שעברנו עם הקנאביס לפני עשר שנים שהתחיל בחלק הרפואי והטיפולי. אותו דבר יש היום עם הפסיכדליים.

פסיכדליים זה סמי הזיות שנכנסים כטיפול תרופתי.

היום הוא נחשב בחברה כשימוש לגיטימי.

אתה נחשב היום מיושן אם אתה לא נכנס למיינסטרים הזה.

כן, וזה נכנס היום גם כחלק מטיפולים שהם טיפולים ב – כאילו אנחנו רוצים לחשוב שזה בפיקוח והכול של העולם הפסיכיאטרי, בעיקר בנושא של קופלקס PTSD, אבל אנחנו מכירים גם דברים שנעשים בכל מיני אוהלים בכל מיני יערות שיוצאים לכל מיני מסעות פסיכדליים.

שמוציאים משם גופה פעם בכמה חודשים.

לא, זה במקום אחר.

טלי, אני רוצה לשאול לגבי הנזק, במיוחד בכל הלגליזציה. מה אומרים המחקרים לגבי מקומות בעולם שבהם נעשתה לגליזציה. אחת הטענות לגבי לגליזציה שכרגע אנשים מגיעים גם ככה לכל החומרים האלה והם מגיעים אל החומרים הלא טובים, כי בגלל שזה מחוץ לחוק אז הם מגיעים לעבריינים ולמבריחים.

אין כבר עבריינות בקנאביס.

לא משנה, אבל זה לא מפוקח. אם בן אדם הולך נגיד, לצורך העניין, אני שואל, לבית מרקחת או מקום מסודר יותר ויכול לקנות את זה אז הוא מקבל חומר יותר מסודר ונקי מאשר - - -

ברשותכם, אני אתן לך תשובה למה שאתה שאלת. אנחנו במשרד הבריאות מתייחסים לנושא לגליזציה ודה קרימינליזציה וקנאביס רפואי כמובן ואני מרצה בנושאים האלה, יש הרצאה שמתעדכנת מדי פעם, מצגת, בדיוק לשאלות האלה.

מדי חודש היא צריכה להתעדכן.

כן, אבל המגמה הכללית, אם כבר שאלת, כל המחקרים שנעשו באירופה, בארה"ב, בכל העולם, הם מעידים על מגמה מאוד מאוד נוקשה ובכיוון אחד, איפה שיש לגליזציה זה יותר חמור לעומת דה קרימינליזציה והרבה יותר חמור לעומת מתן קנאביס לצרכים רפואיים. כי הקנאביס זה אותו קנאביס, כשאנחנו נותנים אותו לצרכים רפואיים זה מוצדק למי שזקוק לטיפול כזה.

הוא יותר משובח גם.

כן, היא יותר טובה לעומת אופיואידים שאנחנו רואים שזה מגפה עולמית, כמו הרואין וכאלה והרבה תרופות על בסיס אותם אופיואידים נותנים כמשככי כאבים. לאותם חולי סרטן לדוגמה לתת קנאביס זה יותר טוב, פחות מזיק, פחות ממכר. מכאן אם לקחת מגמה כללית, אז בכל המקומות שיש לגליזציה יש יותר מצבים פסיכוטיים, אני לא רוצה להביא מספרים, יותר התמכרויות, יותר תאונות דרכים, יותר מחלות נפשיות קשות מאוד עם כל הסיבוכים והנזק הכלכלי הרבה יותר גבוה לעומת מדינות שאין בהם לגליזציה. זה הוכח בכל המחקרים ובכל המאמרים, יש פה ושם סטיות במספרים, אבל זה חד משמעי.

והנוער מקבל את זה קשה מאוד.

שמענו את הבחורה שדיברה, מה היא אמרה במילים פשוטות? הדבר יצא מכלל שליטה. וזה אומרת היא, שהיא צרכה את זה ונהנתה מזה ועדיין היא, וגם היא מצטטת חבר'ה שלה מאותה קבוצה, שכולם אומרים שזה יצא מכלל שליטה, פתחו תיבת פנדורה, במילים פשוטות מאוד.

רק שאלה אחרונה, ראיתי סרט שאם אתה צורך קנאביס לפני גיל 21 אז אתה פוגע לעצמך במוח.

כן. כמה שהגיל יותר צעיר, עומרי דיבר על 10% שיש להם סטיות והפרעות קשות משימוש בקנאביס, אז כמה שהגיל יותר צעיר ההתמכרות, אני לא מדבר על כל הנזקים מסביב, ההתמכרות יותר קשה. מדובר בבני נוער, כל המחקרים מדברים על בין 15% ל-20% שיתמכרו, הם יפתחו התמכרות לקנאביס. היום פה העלו את השאלה מה עושים, זה אחד הדברים שצריכים באמת לחשוב.

אנחנו במשרד הבריאות חושבים איך להתמודד עם אלה שכבר מרגישים שהם מכורים ומחפשים דרכים לצאת, אנחנו צריכים להקים את אותו מרכז או כמה מרכזים לטיפול אמבולטורי הוליסטי במי שסובל מהתמכרות לקנאביס רפואי שניתן כרפואי, אבל לא רק, אבל לפחות אוכלוסייה נורמטיבית שמבינים את הבעיה והם מחפשים פתרונות ואין לנו בינתיים.

רק לחדד את סוגיית הגיל ששאלת והוא אמר, בישראל בגלל השירות הצבאי סוגיית לפני גיל 21 היא לא רק שאלה של מחקר על המוח, היא שאלה של הצבא. אתה פותח פתח שכבר היום הוא סחף בצבא. אני בתור אחד שמופיע שם לא מעט, אני כבר הרבה שנים לא עושה מילואים, אבל מזמינים אותי, ביחידות הכי מובחרות, בכל מה שאתם רוצים, כל מהלך מתחת לגיל 21 בישראל הוא לא רק פונקציה של מחקרי המוח, הוא פונקציה גם של השירות הצבאי.

ומצד שני אני רוצה להיות לא נחרצת כמו ד"ר ספיבק ולהגיד שגם המאבק הבלתי מתפשר שארה"ב מובילה במשך כל השנים בסמים לא באמת נותן תוצאות מרהיבות כי הסחר רק הולך וגובר, הפוטנציאל ההרסני של החומרים הולך ועולה, כי הריכוז של החומרים הפעילים בהם הולך ועולה. זה הצד השני של המטבע, ומה שאני רציתי להגיד זה שלטעמי לפחות אנחנו לא מספיק זמן בתוך האירוע הזה של הלגליזציה בשביל להחליט שאנחנו צריכים להיות הנחשונים פה. באירופה אין אף מדינה עדיין שנמצאת בתוך לגליזציה ממש, כל המדינות שם כמעט הן באי הפללה, שזה המצב שקיים פה עדיין, בארה"ב שליש מהמדינות - - -

מתוך למעלה מ-200 מדינות בעולם 22 היום, זה משתנה, תלוי, יש בהן לגליזציה. בשאר או יש אי הפללה או - - -

זה גרם למקסיקנים פחות הברחות.

יש כל מיני טענות.

ההברחות במקסיקו עכשיו זה של תרופות מרשם, דיברנו על זה בדיון בכנסת בשבוע שעבר בוועדה.

וגם הלגליזציה באותן מדינות זה לא מספיק זמן בשביל שאתה באמת יכול להגיד כן, היו שינויים משמעותיים, אנחנו רואים סחף. היה לנו דיון עם קנדה, ששם זה היה ב-2018 שאמרו שיש פחות צריכה של בני נוער.

שזה היה אחרי פחות משנה מזמן ההתחלה של ההפעלה של הלגליזציה.

כן, שאמרו שיש פחות צריכה. ואז דיברנו עם הקנדים והתברר שהמחקר שהם עשו של נוער הוא לא היה של נוער, אלא הם עשו מחקר של בתי אב, הם דרך אגב כל שלושה חודשים בודקים בתי אב לראות שינויים, אבל הם שאלו פשוט את המתבגרים שחיו באותו בית והם היו צריכים לענות כשההורים שלהם ליד. אז זה לא חוכמה לשאול ככה על דפוסי שימוש של מתבגרים.

אנחנו גם ראינו דוח על מדיניות הלגליזציה, יש דוח כזה שממש עשו מאוד יפה, רואים עלייה באובדנות, עלייה בתאונות דרכים, עלייה באשפוזים, גם של ילדים שלקחו בטעות את של הוריהם. רואים עליות בכל הדברים האלה. הדוחות האלה קיימים, הם נמצאים באינטרנט, אפשר להעביר לכם אותם, והם בהחלט מראים את העלייה הזאת. אז אני חושבת שיש גם הרבה סימני שאלה סביב כל הסיפור הזה.

גם פה אי ההפללה שזה עוד מתקופת ארדן, שזה היה השינוי שנעשה בתקופת ארדן, היה צריך להיות מלווה בהרבה דברים, בתקציבים לטיפול, בתקציבים למניעה, בקמפיינים וזה, כלום לא נעשה. למותר לציין ששקל לא התקבל לטובת זה, אז אם נעשה משהו זה נעשה מתוך התקציבים הפנימיים של המשרדים. לא נעשתה שום עבודה ממשלתית רצינית שליוותה את זה, נגיד בדומה למה שעשו בזמנו עם אלכוהול, בעיקר עם מתבגרים. אז באמת אי אפשר לדעת, אפילו גם לא גבו יותר מדי קנסות מנהליים כשתפסו אותם, זה גם היה במספרים מאוד קטנים יחסית. אז כאילו לתחושתנו הכול עדיין מוקדם מדי.

אני יכול לחזק אם רוצים. בכל העולם הלגליזציה והיעדר ההפללה בקנאביס לא הולכים אחד – נכון שזה צעד אחד אחרי השני, כולם מבינים שמתי שהוא במוקדם או במאוחר תהיה לגליזציה בכל העולם, סביר להניח, השאלה איזה גידורים עושים. אנחנו הצענו לוועדה שהייתה כאן 12 גידורים שאני לא ארחיב עליהם כרגע, זה מה שטלי הסבירה, נגיד נהיגה, נגיד נשים בהיריון, נגיד בני נוער, אני לא אכנס עכשיו לכל הדברים האלה.

השורה התחתונה, אני חושב שהכי נכון היה לנו זה טיפ טיפה להוריד את הרגל מהגז על הלגליזציה, לשפר ולשכלל את היעדר ההפללה ואת הקנאביס הרפואי, באמת לראות מה קורה עם אותן המדינות כדי שנדע כך או אחרת ולא לרוץ להיות המדינה השלישית, אני לא סופר את ארה"ב כמדינות בודדות, לא להיות המדינה השלישית בעולם שמניפה את הדגל.

הרביעית.

יש את אורוגוואי, את קנדה.

ארה"ב, ואנחנו הרביעית.

ותזכרו, הסיפור של הסדיר והמילואים, כי יש גם את המילואים, הוא סיפור שאין אותו בשום מדינה.

שאלות? דברים?

לא. קודם כל אתם עושים עבודת קודש, זה דבר מדהים לראות את זה בעיניים, את כל האוכלוסיות האלה שאנחנו לא רואים אותם ולא פוגשים אותם, אז קודם כל לחזק אתכם ואם תצטרכו את החיזוק שלי באופן אישי אז תרגישו חופשי לפנות, יש לכם את הפרטים ואת כל מה שצריך ואנחנו נשמח לעמוד לרשותכם. זה דבר מאוד מאוד חשוב, זה החוסן של המדינה, החוסן החברתי והערבות החברתית שלנו אחד כלפי השני. תמשיכו ותצליחו.

תודה רבה, תודה לכולכם שנשארתם כל כך הרבה שעות, זה לא ברור מאליו.


הישיבה ננעלה בשעה 14:00.