פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
08/05/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 38
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ז באייר התשפ"ג (08 במאי 2023), שעה 13:30

תערוכה "המשפחה" - בנימין לוי 1940-2022

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר

חנה לוי - אוצרת התערוכה

Abin Sanju - עוזר לאוצרת התערוכה

רפאל גמזו - שגריר ישראל בדימוס

ברוך אסקרוב - גימלאי

שרה אסקרוב - גברת

מיכל אלדן - סמנכ"ל לענייני בריאות וסביבה

רפאל בהלול - מבקר

סמדר ברוקמן - מבקרת

חביב דניאל - פנסיונר

אילנית זהות בהלול - מבקרת

אריאלה מגידו - מבקר

אהרון מינקוב - מבקר

יוכבד מינקוב - מבקרת

אמנון שורץ - מבקר

רינה שורץ - מבקרת

איריס שרייבר - פנסיונרית

מיכאל אלדן - גמלאי

מיכל רובינשטיין שמגר - אורחת

ימימה לופו - מבקרת

אביגיל ערוסי - אורחת בתערוכה

דניס פלוס - חברי משפחה

יצחק ברוקמן - גמלאי

עדלי חדיד - עוזר לאוצרת התערוכה

כרמי כהן - חברי משפחה

נעמי כץ - חברי משפחה

עדנה תדהר - מבקרת

שלומית ארגז בכר - מוזמנת

חדוה בוגר - בת משפחה

צבי בוגר - בן משפחה

חנן בועזסון - מבקר

רנה בועזסון - מבקר

מרים זיגמן - חבר משפחה

תמר זיגמן - חבר משפחה

צפורה יפעת - אורח מוזמן לטכס פתיחת התערוכה

יצחק ארגז - מבקר, אגודת העיתונאים

ענבל בוגר מגידו - קרובת משפחה

ליאת ארגז אריאלי - מבקר

שולי בריסקין - חברת משפחה

ישיב תדהר - מבקר

ירון ארגז - דר

סוזן ספיר - אורחת בתערוכה

דניאל כלף - אורח בתערוכה

דן מרחב - מבקר

מרים מרחב - מבקר

טליה עמוסי כלף - מוזמנת לתערוכה של בנימין לוי

גילה חנונה - מוזמנת לתערוכה

רומי כלף - מוזמנת לתערוכה

רון חיים כלף - מוזמן לתערוכה של בנימין לוי

דגנית יפה ארגז - אורחת בתערוכה

Yemima Ergas - מבקרת, איגוד האומנים בישראל

תמי סלע

יהודית גידלי

זיו אפללו – חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.



























תערוכה "המשפחה" - בנימין לוי 1940-2022

צוהריים טובים, אני מתכבד לפתוח את וועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת. י"ז באייר התשפ"ג, 8.5.2023. בנושא התערוכה "המשפחה" של האומן בנימין לוי, זכרונו לברכה. אני רוצה לומר שבדרך כלל, אני מקבל איזושהי סקירה ממנהלת הוועדה, אבל פה בעקבות העומס והחזרה לשגרה, לא הספקנו זה, אז באמת, אני אקבל את כלל ההסברים ישירות מכם ואני רק רוצה לומר שיש פה הנהגה בוועדת חינוך, מזה שנים, מנהלת הוועדה יהודית גידלי, לרענן את קירות הוועדה, כל פעם בנושא אחר, אמנים אחרים ואני יכול להעיד שעד היום, כולל היום, נבחרו באמת, האומנים הטובים ביותר, באמת, עם מסר, מעבר ליצירה עצמה, אבל באמת, איזשהו מסר אמיתי ועמוק, אז ברשותכם, הבמה כולה שלך.

תודה רבה, אני רוצה קודם להודות לוועדה, לך באופן אישי וליהודית שעמלה כל כך הרבה, כל הכבוד על הכבוד הזה ולהודות לכולם שעשו את המאמץ להגיע לפה, לעיר הקודש הנצחית, הפקוקה בנצחיות גם, אני מאוד מעריכה את זה, זה באמת, זה לא פשוט כל כך להגיע לפה ואני מאוד שמה שאתם פה וכולנו יחד, לתת כבוד למורשת שבני השאיר, המורשת העשירה, המיוחדת ואין מה להוסיף מילים על זה, אתם בעצמכם רואים.

רק, חנה, ברשותך, בשביל אלו שלא מכירים אותך, רק תסבירי מי את, זה שאני יודע, לא כולם יודעים.

לפעמים אני גם לא זוכרת, אז אולי תזכיר לי. אני חנה לוי, אשתו של בנימין, היינו נשואים למעלה משישים שנה וארבעה ילדים יש לנו ונכדים גם ואני גם מוזיקאית ויוצרת וגם תמיד עבדתי איתו על היצירה שלו ועל תערוכות ואני חושבת שזה מספיק. עכשיו נמשיך לדבר על בנימין שהוא המטרה שלנו. בנימין, או בני, כמו שאנחנו כולנו קוראים לו, נולד ב-1940 לאב תימני שהגיע ארצה ב-1906, אחרי מסע של שנתיים במדבר, בדרך אימו נפטרה ועוד אחות תינוקת והוא הגיע עם אחותו, הדודה שושנה, שרואים פה בציור, אתם רואים משהו עם שחור והרבה לבן, שלוש דמויות, זה שנתיים אחרי שהם הגיעו ארצה, משמאל זה עובדיה, שושנה ועוד בן דוד והאם בת שבע מזרחי, היא ילידת העיר העתיקה, ספרדייה וביחד הם הקימו בית בכרם התימנים, שם הוא בנה את ביתו. ב-1924 הוא הקים שם בית וגידלו שם ביחד את עשרת ילדיהם. נמצאת כאן הצעירה שבהם, אביגיל.

ברוכה הבאה.

וגם נמצאת פה, אם תסכלו על הציור מצד שמאל של משפחה, אתם רואים ילדה עם שמלה צהובה, זאת ברכה, אחותו של בני, זיכרונה לברכה וביתה טליה והבן של טליה, רון שעוד תשמעו ממנו, רומי, דניאל וקמיל לא יכלה היה להגיע, אז יש פה נציגי משפחה. המשפחה הזו חיה בבית תוסס ביותר, יש להניח, שבע בנות, שלושה בנים, על הגג גדלו עופות והאב התקיים מזה שהיה לו דוכן פירות, על אלנבי מול טשרניחובסקי וביאליק, אבל הוא לא רק מכר פירות, בחגים הוא היה, נניח, אם זה שמחת תורה, היה מוכר דגלים, לפורים, מסכות וכו', הוא היה איש צבעוני בעצמו, היה לו חוש אסטטי, הוא היה גם מאוד גנדרן. אז בני, למשל, עשה ציור של אדם עומד במדבר, לבוש בקפידה עם חליפה ופפיון, עכשיו זה ממש מרמז על האבסורד שביצירה שלו, מה שהופך את זה כל כך מעניין, של שילוב של אלמנטים שבעצם, לא תמיד שייכים זה לזה והוא היה אותו דבר בדיוק, גם בעניין האנושי, הוא ידע תמיד לשלב, בין כל מיני דמויות מנוגדות זו לזו, הבית שלנו תמיד היה פתוח, כמו אצלו בבית, כי אימו תמיד פתחה שולחן והייתה בשלנית מדהימה ולמדה מכל השכנות את התבשילים של כל העדות ותמיד האכילה את יתומי השכונה ואת מי שרק היה צריך ואת הלב הרחב הזה, גם בני קיבל.

אז ביתנו תמיד היה תמיד גם מלא, אם זה בארץ בכרם התימנים, או בניו יורק שאחר כך נסענו לשם ותמיד היו כל מיני, אם זה היה עזר ויצמן ועקובי הדייג ביחד וזה יצר מצבים נורא מצחיקים כמובן ואת כל זה רואים גם בציור, את כל הדברים האבסורדים שאתם רואים פה, השילובים זה בדיוק היה בני. עכשיו אם תסתכלו על הציור מצד ימים, משפחתי בפורים, תשימו לב שיש שם כמה בנות, עוד לא כולן נולדו שם, לובשות אותה שמלה, מה היה הרעיון? האב היה אדם פרקטי, הוא שלח את ביתו הגדולה אהובה, ללמוד תפירה והלך וקנה בד ענק שיתאים לכל שבע הבנות, לעשות מהן אותה שמלה, על מנת שלא תהיה קנאה בין האחיות, עכשיו הקטנות יותר, כמובן, התלוננו על זה שכל הזמן לובשות אותו דבר, אבל זה מה שהיה. הוא גם היה מכין שופרות ומוכר, הוא היה איש, בעצם, גם יצירתי מאוד והיה לו חוש אסטטי. נחזור עכשיו לבנימין, בנימין היה ילד מאוד ערני, פיקח, בעל הומור, הייתה לו דיסלקציה, קשיי למידה, מה שאז לא הבינו בכלל, אבל דבר אחד הוא כבר ידע מגיל רך, שהוא הולך להיות צייר, הוא ידע את זה ואחרי פציעה שקרתה במלחמת השחרור ואחרי ההחלמה בבית החולים, אחרי כמה חודשים, הוחלט לשלוח אותו למוסד ילדים, ששם הוא נפתח לעולמות חדשים לגמרי, זה בפרדס חנה, אצל משה טוקייר שהיה אדם מיוחד במינו וידע להוציא מילדים עם כל מיני בעיות, להוציא את מיטבם מהם. הייתה שם מורה לציור, תמר ליכשט, שהיא גילתה את הכישרון שלו ומאוד עודדה אותו וזה היה העניין שהוא התחיל הרבה לצייר וגם נתנו לו לנהל את לול התרנגולות שהוא הכיר מבית אביו.
 
בתיכון הוא נשלח למוסד ויצו על הכרמל, שם למדו החבר'ה לימודים בערב, מקצוע ביום, הוא למד צינקוגרפיה, צינקוגרפיה זאת תעשיית גלופות שאז השתמשו בה לעשות צילומים לעיתונים, שכיום לא צריך בגלל המחשב. באותה תקופה גם אנחנו היכרנו ונמצאים פה הזוג, איפה מירי? שגררה אותי לתנועת הנוער, למחנות העולים ואחר כך בני הצטרף. אנחנו נישאנו בשנת 62 ואז היו לו שתי תערוכות מאוד מוצלחות בתל אביב, בדוגית ובית שימרנסקי ועם ביקורות יפות מאוד ואז הוא החליט שהוא רוצה ללמוד עוד ולהתקדם בעניין של, בכלל לראות עולם והוא לא יכול ללמוד אנגלית בגלל הדיסלקציה אז הוא רצה ללמוד את זה משמיעה והוא ממש הצליח בזה, כשנסענו לארצות הברית, אחרי כמה זמן הוא דיבר שוטף. בארצות הברית, התחלנו מאפס, היו לנו כמה שנים מאוד קשות, נולד עופר בנינו הבכור ובהתחלה זה לא היה פשוט, התקיימנו, אני משיעורי פסנתר פה ושם והוא גם בעבודות סבלות וגם לפעמים מרסטורציות של תמונות. ברגע שהוא התחיל למצוא הדפסים, אתם רואים את ההדפס השחור-לבן, זאת הטכניקה שמאוד דומה לצינקוגרפיה, זה נקרא תחריטי נחושת והוא הצטיין בזה, לא רק מבחינה טכנית, תראו את הנושאים והכרנו אדם מגלריה שהתחיל לחטוף את זה ואנשים התחילו לקנות את זה, כמו לחמניות טריות וזה מה שהעמיד אותנו על הרגליים.

בהמשך, אותם אנשים שקנו, באו לראות את ציורי השמן שלו ורכשו והתחילו לחזר אחריו גלריות ומוזיאונים, לא רק בארצות הברית, בכל העולם. היו לבנימין מעל 120 תערוכות יחיד בעולם, באמת הוא במוזיאונים ובאוספים מאוד חשובים עד היום ולפחות 500 תערוכות קבוצתיות. לאחר מכן, אחרי שהוא התחיל גם לפסל, אז יש פסלים אולימנטלים שלו בכל מיני מקומות בארץ ובעולם. מה שחשוב לי להגיד, ככה, הסגנון שלו הוא סמי-סוריאליסטי, הרעיונות שלו, מאוד קשורים למשפחה ולצורה שהוא גדל, הוא תמיד לקח את זה איתו ויש לו פסל של אדם שנושא את ביתו עימו לכל מקום, זה ממש מסמל את כל הנושא הזה, הוא תמיד טיפל במשפחה והוא היה קשור אליה מאד. הוא צייר ציורי שמן, גואש, צבעי מים, הדפסים מכל מיני סוגים, רישומים ופסלים. הוא היה חרוץ מאוד, הוא קם בארבע וחצי בבוקר ומתחיל לצייר עד הערב, הוא היה משהו, הוא לא הפסיק. הוא היה מאוד חברותי ותמיד היו אצלנו הרבה מסיבות ויש פה הרבה אנשים שחוו את זה, אם זה היה בארץ, או בניו יורק, בהחלט, בטח זכור לטובה.

אני רוצה לסיים, בן גוריון דיבר על כור היתוך ובייחוד שזה נושא שבוער כיום, כל הפער בין העדות כו', כבר הוריו, אביו הגיע מתימן והאם הייתה ספרדייה, כבר פה היה איזשהו כור היתוך, גם השכונה מכל האזור, אחר כך הוא נישא לי, שאני ממוצא הולנדי, אז יש פה, הילדים שלנו זה תערובת מוחלטת ואהבת האדם שהייתה לו והיחס שהוא נתן תמיד לאנשים, ידע להקשיב להם ולעזור תמיד בעת הצורך, היא הייתה כזאת שזה עומד מעל לכל עדה, או מעל לכל תואר, או מה שלא יהיה והדבר המיוחד פה הוא שבעיננו, העניין הזה של הבדלים כאלה, בכלל לא שיחק תפקיד וכשיש את המוסר הזה של ואהבת לרעיך כמוך, מה צריך עוד. תודה.

אני אוסיף דווקא בתקופה הזאת, הן בפן הלאומי ובפרק זמן, מה שקורה פה במדינה וגם בפרק זמן שאנחנו נמצאים בתקופת העומר, מה שידוע, תלמידי רבי עקיבא, בזה שלא כיבדו זה את זה, אני חושב שאנחנו צריכים, בהחלט להרבות באהבת חינם ולהכיל זה את זה ואני אומר תמיד, לא רק להכיל את האחר ולחיות לצד האחר, אלא לחיות עם האחר וזה כנראה, מה שקשה יותר, אבל אנחנו בדרך הטובה.

אפרופו רבי עקיבא, לאבי קראו עקיבא הוא היה חתן פרס ישראל במדע, הוא עשה מיפוי גאולוגי של כל ארץ ישראל, אבל כשהוא יצא לגמלאות, הוא גם למד פילוסופיה והיה ידען גדול בתורה והיה לו ידע בכל הדתות, גם עשה השוואה בין הדתות וכשהוא יצא לגמלאות הוא כתב ספר, להוכיח דרך מדע שיש אלוהות ובלב הספר, הוא מדבר על ואהבת לרעיך כמוך, זה היה עיקר הספר, אז הנה.

אז הנה, הדברים מתחברים.

הוא גם צייר.

שכחת להגיד רבי עקיבא בכרם.

נכון, גם רבי עקיבא בכרם, גם תנועת הנוער הייתה ברבי עקיבא.

באיזה עיר?

בחיפה.

והערב זה ל"ג בעומר.

בדיוק, שום דבר לא מקרי.

מר רפי גמזו, שגריר בדימוס, בין השאר קונסול תרבות בניו יורק, הכיר וזכה לעשות עם מר בנימין לוי, פרויקטים משותפים, אז בבקשה.

כן, תודה רבה. ואם כבר רבי עקיבא, אז נחום איש גמזו היה המורה של רבי עקיבא, מאחר ואני נושא את השם גמזו בגאווה והוא מתייחס, ככול הנראה לנחום איש גמזו המשנאי התלמודי, אז כדאי להזכיר את זה כאן. כן, הכרתי את חנה ובני בניו-יורק כשהגעתי להיות קונסול לתרבות בארצות הברית, שמקום מושבו, באופן טבעי, בקונסוליה בניו-יורק, שהרי ניו-יורק היא המכה התרבותית של צפון אמריקה ואכן מצאתי שני יוצרים, גם חנה וגם את בני, אנשים חמים, פתוחים, עם רוחב לב, הבית היה סוג של מרכז עלייה לרגל, של אנשי תרבות וישראלים אחרים וכשמדברים על בני, אי אפשר שלא לחייך כשנזכרים בבני, מפני שהוא היה, באמת, מלא בהומור ובנתינה ועשינו, בהחלט, גם חנה וגם בני נרתמו, בתחומי יצירתם ופעילותם, לפרויקטים שאנחנו במחלקת התרבות של ישראל לצפון אמריקה, הובלנו, עם חנה, עשינו יחד, חלק מאוד ניכר באירוע שלושים להירצחו של ראש הממשלה רבין, אני הגעתי לניו-יורק, בעצם, עוד בתוך השבעה, אני הייתי בהפגנת החיזוק לרבין ולפרס ודרכם, בכיכר מלכי ישראל אז ובאותו ערב, נורה, השגרירות האיטלקית עשתה לי אירוע פרידה, מפני שבשליחות קודמת הייתי ברומא ומיד אחרי כשהיינו עם יין איטלקי טוב ופסטה איטלקית, שמענו את הסירנות והנורא מכל, התגלגל על כולנו.
על כל פנים, חנה הייתה לי לעזר עצום, בכל החלק המוזיקלי של אירוע ענק, שעשינו לרגל השלושים לרבין, במדיסון סקוור גרדן, אז עם אלמנתו לאה ואנשים אחרים ועם בני, חיברנו תערוכות שלו ברחבי ארצות הברית, לאירועים ישראלים, בחסות הקונסוליה, או בחסות הקונסוליות האזוריות שלנו, על פי מיקום התערוכה ועל כן, אני מרגיש לשניכם, אני מדבר על שניכם ביחד, חנה, חוב גדול גם בשמי וגם בשם מדינת ישראל. לשמחתי, עם השנים, חנה ובני חזרו הבית, בעצם, הם תמיד היו על הקו, אבל החליטו שאת השנים הללו, הם יעשו בעין הוד, בארץ, מי שמביא לנו מזמן הזדמנויות לראות עוד ועוד את עבודותיו הנפלאות של בני ולהנות גם מחנה ומיצירתה. אז הזכרתי את נחום איש גמזו, אבל יש לי גם ייחוס נוסף, אבי דוקטור חיים גמזו עליו השלום, היה מנהל מוזיאון תל אביב ואחת התערוכות האחרונות, לדבריי חנה, אולי אפילו האחרונה.

האחרונה.

שהוא עשה לפני פרישתו לגמלאות, זו תערוכה שהוא עשה לבני, במה שנקרא, הקבינט הגרפי של מוזיאון תל אביב, באב-אלול תשל"ו, ב-1976, בקיץ ואני אקרא ברשותכם, כמה שורות מתוך הקדמה לקטלוג של אותה תערוכה. כותב גמזו, "לפני 15 שנה, אז ב-76, הופיע בביתי עלם כבן 19-20 ובקול רוטט שאלני, אם הנני מוכן לראות את רישומיו, אמנם אינני מחסידי ביקורי הפתע, אך בת צחוקו הביישנית ועינו הנוגות ובייחוד מוצאו מכרם התימנים, שברו את הקרח בין רגע, הוא הראה לי את עבודותיו הרעננות, בהן התגלה לי הווי שהכרתיו היטב, מן היום הראשון בו הובאתי על ידי הוריי ארצה, כשמשפחתנו התגוררה בבית סבי, ברחוב יצחק אלחנן, תל אביב, מול שכונת ברנר. משפחה אחת מדיירי הבית הייתה ספרדית ושתיים תימניות ורוב השכנים, ברחובות הסמוכים, החל מרחוב דגניה ועד רחוב שבזי, היו תימנים. הד להוואי זה מצאתי ברישומיו של בנימין לוי הצעיר. מאז עברו שנים, יום אחד ראיתי בעיתון ציורים מעשה ידיו של בנימין, ביקורו מני אז צץ מזיכרוני, כאילו זה היה אתמול, כתבתי לו אגרת מארצות הברית וביקשתיו לשלוח אליי מספר רישומים ואם אמצאם טובים, אערוך לו תערוכה בקבינט הגרפי במוזיאון. הרישומים הגיעו לאחר זמן מה ועתה הרי הם לפניכם. מזיכרונות הילדות והנערות שלו ומפרי דמיונו, כפי שרואה אותה האומן הישראלי, המחלק את חייו בניו-יורק לבין תל אביב. כיום זהו גבר בן 35, נשוי לאישה נאה ישראלית, ממוצא הולנדי ואב לשלושה ילדים חמודים"

אחר כך יונתן גם הרביעי.

אחר כך נוסף גם יונתן. "יש ביצירותיו של בנימין לוי משהו מטעם המאכלים התימנים המכילים תבלינים טעימים שהופכים ארוחה תימנית טובה, לשיר מזמור, המלווה אותה כיין המשומר ומרומם את רוח הסועדים. יש בהם מן ההומור התימני שהפיקחות ותמימות אופיינית לו, הן הופכות את שיחתם למשהו שובה לבבות במקוריותו, במכמני המסורת העממית הצמודים לה, כשסיפורי מעשיות מעורבים בהם בדברי תורה ואמונה ולעתים גם באמונות טפלות המתנגנות כאגדות עם. בנימין לוי חי בעולמה הקסום של הילדות וזיכרונותיה, הוא בעצמו מודה בכך, כי בית אבא ואמא, בכרם התימנים, הם שהורישו לו את אווירתם המיוחדת והוא שומר עליה, כעל קמע יקרה. בביקורו של בני לוי, אז ועד היום, עברו כאמור 15 שנה, הוא עבד בחריצות, הציג בהרבה תערוכות יחיד ותצוגות קבע בארץ ובחו"ל, הוא יצר לעצמו על ידי עבודותיו, חוג אספנים נאמן, בניו יורק ובכל יבשת אמריקה ובשנים האחרונות, גם באירופה. יצירותיו מצויות באוספו של יוסף ג'ו הירשון, במוזיאון הנושא את שמו, בוושינגטון - מוזיאון הירשון אחד המוזיאונים החשובים בוושינגטון – וכן בזה של הסטדלייק מוזיאון באמסטרדם ומוזיאון אומנות מודרנית באוטרכט ועוד.

בעיקר מתרכזת יצירתו בתיאור המשפחה, כשהאב טיפוס לה משמשת כמובן, משפחתו הוא, בבית אבא אמא. בעיקר מצטיין בני לוי ברישומיו הרעננים ובתחריטיו וברוב נושאיו, מצוי תמיד תבלין בלתי שגרתי, כגון נערה עם יו-יו" - ואז גמזו נותן פה דוגמאות נוספות ואני מסיים - "כל המיתולוגיה המשפחתית של האומן מוצאה מזיכרונות ילדות, אך התמתיקה מתרחבת עם הזמן, מה שאופייני ליצירותיו הוא שיבוץ נושאים רבים, במרחב גאומטרי קונסטרוקטיבי, הנותן עומק לנושאיו וכן גם הצבעוניות של הדפסי הרשת שלו. תמיד יש בכל אלה בת צחוק עצורה וקריצת עיין קונדסית. ברבות מיצירותיו יש ארוטיזם מובהק, גם זה נכון, אך איכשהו, הרי הוא מוסווה על ידי מסך שקוף של צניעות מאופקת, האישה על השולחן כובשת כובע מעוטר פרחים, על רגליה נעלים וגרביים וביריות והיתר ערום ועריה, הוא עדין לגבי האישה הרוכבת על בת יענה ועוד ועוד דוגמאות. יש בה יותר במלאכת הציור של בני לוי, רחוקה מקלסיקה, יש בה יותר מקורטוב קרבה עם האמנות הנאיבית אוטודידקטית והוא ראה הרבה והוא הושפע מאמנים אחרים, אך עצם הסגנון הוא שלו, יש ביצירותיו רעננות רבה וחיות אישית." תודה רבה.

אז אנחנו כבר הבנו שנושא המשפחה היה חשוב לבני ולכן עורך דין רון כלף, לא כעורך דין, אלא כנציג המשפחה ונכד לברכה של אותה ילדה בצהוב.

שם היא בשמלה אדומה ועם חרוט כזה על הראש שלה ויש פה עוד כמה, כן.

בבקשה, אדוני.

כן, אז אני מניח שלכולם כבר בחדר בשלב הזה של האירוע, יש כבר איזשהו מושג, על מיהו בני האומן ומה סיפור חייו, כפי שפה כל הדוברים הטיבו לתאר, אבל כשמדובר בבני, באמת, כולם יודעים שלא חסר סיפורים. אני כאן לא כדי לספר, כיצד המשפחה עיצבה חלק ביצירה שהוא משמעותית של בני, אלא כיצד היצירה של בני ובעיקר, בני כאדם, עיצבו אותנו כמשפחה. מאז ומתמיד הייתי ילד מאוד סקרן והרבתי לשאול את סבתא שלי, אחות של בני, שאלות על המשפחה שלה ועל הילדות בכרם התימנים, לקבל תשובות שיניחו את דעתי, לא תמיד היה קל, מי שהכיר אותה יודע, אבל בניגוד לילדים אחרים שנאלצו להשלים את הסיפורים מהדמיון, אני זכיתי שסיפורי הילדות של סבתא שלי והעולם שבו היא גדלה, יביטו עליי בצבעים ובצורות, כמו שהם מביטים עליכם כאן, אז כך גם עליי, מכל תמונה, או כל פוסטר שעל הקיר, ספר שעל המדף, או ערימה של גלויות ממגוון תערוכות שהתחבאה במגירה תמיד.

אני לא חושב שהמון ילדים זוכים לכך. הסיבה שאני זכיתי לפריבילגיה הזאתי היא כמובן הדוד שלי בני, האח הצעיר של סבתא, שהיצירות שלו מלוות כל אדם במשפחה המורחבת שלנו, מילדות ובכל שלב בחיים. הדרך הכי קלה לזהות דירה, או בית של מי מצאצאי משפחת לוי, היא פשוט להסתכל על הקירות, כמעט שלא תמצאו, אדם אחד במשפחה שהדמויות של בני הן לא בנות בית, או דיירות משנה קבועות, עם סצנות מחי הכרם שתלוית על הקיר וסבתא בת שבע, אמא של בני, סבתא רבתא שלי שנחה כפסל על השידה בסלון, או מצופפת בתוך קופסת סרדינים על המדף, אבל היצירה של בני, היא לא רק קישוט בחיי המשפחה שלנו, אני יכול להעיד לגביי, שעיצבה את האופן שבו אני רואה את העולם, על הדברים הראשונים שציירתי בחיי, הרבה לפני שהפכתי לעורך דין, מיום שאחזתי במכחול, או בעיקר בעיפרון, היו המשפחות של בני ואני בטוח שבבית הספר לאומנויות שבו למדתי, המורות בוודאי תהו, מאיפה ילד בלב תל אביב, בתחילת שנות האלפיים, חשב לצייר דווקא משפחה תימנית, בלבוש מחויט וכבד עם ציפורים על הכתף ועשן שנפלט מאוזניהם של הדמויות.

כמו רבים במשפחה, נמלאתי גאווה והתרגשות, מההישגים של דוד בני בארץ ובעולם ומהאופן שבו האישיות והיצירה שלו העשירו את חיינו. בכל שנה כשבני הגיע מניו יורק כדי להעביר את הקיץ בביתו שבעין הוד, זאת הייתה הזדמנות להיכנס לתוך העולם שלו, שהיה מלא באומנות, הומור, אהבת אדם וגם עופות וטווסים שמתרוצצים בגינה. בכל ביקור בבית של חנה ובני, תמיד הייתה תחושה של כניסה, לתוך אחת מיצירות המופלאות שלו, שאת חלקם אתם רואים כאן, אבל מעבר להתרחשות הצבעונית הזאת, בני שימש עמוד טווח במשפחה שלנו, לא רק בזכות האמנות שלו, אלא בזכות האדם שהוא והמחויבויות שלו כלפי המשפחה, לא רק על פני הקנבס. לפני יותר מחמישים שנה, סבתא שלי ברכה שכלה את בעלה, הסבא שלי, יוסי עמוסי שנפל במבצע כראמה, ב-1968, בני, אז אומן צעיר בתחילת דרכו, כתב לה מניו-יורק, "ברכה אחותי, דעי שכל חיי אשמור עלייך ועל המשפחה שלך" ואת ההבטחה הזאת שהבטיח לסבתא היקרה שלי, בני קיים, עד יומו האחרון. בכל אובדן ובכל טלטלה שפקדה את המשפחה שלנו ולצערנו, מאז, לא חסרו כאלה, בני היה הסלע שלנו, מקור הכוח, הוא כאב את כאבינו, הוא שמח את שימחתינו, לעולם לא היינו לבד. החיים של המשפחות שלנו השתלבו אלה באלה וגם אוקיינוס שלם שהפריד ביננו, לבין בני וחנה היקרה והילדים המופלאים שלהם, לא שינה את זה.

אז אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודות לדוד שלי בני זיכרונו לברכה, שבהסתכלות שלו על העולם, פקח לכולנו את העיניים ובכל ציור וכל פסל שלו, השאיר לנו פיסה מנשמתם של כל אלה במשפחה שכבר אינם איתנו. אני רוצה כמובן, להודות לחנה שהיא מפעל חיים לכשעצמה, על שהעניקה לי את הכבוד לדבר בשם המשפחה ולהודות לכם שבאתם לכבד את הדוד שלי שבאומנות שלו ובחייו בכלל, סימל עבורנו את כל המשמעות של משפחה במובנה העמוק והיפה ביותר. תודה.

ברוך אסקרוב, עורך דין, יועץ אסטרטגי, שדר תרבות בקול ישראל, לפני שנים גם התרוצץ במסדרונות הכנסת, כיועץ ממשלת האחדות של אז, אפרופו, אחדות, אז אולי כבודו גם ייעץ לנו. אין ספק שבסוף כוחנו באחדותנו.

בשמחה רבה כבודו. בני לוי שמו המלא, בעצם, יש גם שם אמצעי, זה בני וחנה לוי, כך בתעודת הזהות ואנחנו נוכחים בזה עכשיו. בני וחנה, לפעמים, חנה ובני, לפעמים בני וחנה, תמיד ביחד, כך זה אנשים מופלאים שמייפים את חיי כולנו, פשוט מאוד, כל מי שמכיר אותם, חייו עשירים יותר, בעובדה, יש לי כמה הוכחות פיזיות, אבל אנחנו נגיע אליהם. מצפים בדברים קצרים שהם יקדמו את ההבנה ועוסקים בהגדרות, רואים מכלול גדול, מנסים למצוא איזו הגדרה שממצה במילים מעטות את הריבוי וזה לא המודל הנכון להבין את בני, בני לא עבד כך. אני חושב שאם בני צופה בערוץ הכנסת עכשיו, הוא בטח צופה אז הוא מחייך וכדרכו כאיש טוב, הוא סולח והוא אחר כך יבין והוא לא יעיר הערה, אבל הוא באמת איש שאי אפשר להגדיר אותו ואולי זו ההגדרה האחת והיחידה שאפשר להביא. אני אתחיל אבל מהנוסחה הביוגרפית ותסלחו לי שאני חוזר על דברים, כי ההצטברות שלהם, יש בה המון כוח וגם כוח להסביר אותו, כמעט הייתי אומר נירולוגית. סוד הקוד, צריך להיוולד ב-1940, זה שנה שאנחנו מסתכלים עליה מ-2023, זו שנה עם הרבה הגבלות, בתקשורת, בתנועה, בחינוך, ברפואה, בלהבין, הכול, 1940 ולא סתם, אלא שנים של מלחמת העולם השנייה, מצור, שהתקרב אל הארץ מיתון, זו הזדמנות להגיד שחנה הצנועה, לא סיפרה אפרופו, הקשיים להגיע לירושלים, שהיא נולדה במצור בירושלים, כילדה.

כן, חווינו את המצור ולגמרי בקיצור, יש סרט על זה, "לאסוף רסיסים", כמה מחבריי לסרט, נמצאים גם פה, על החוויות הילדות שלנו במצור, בקריית שמואל, ברחוב איתמר בן אבי, לא רחוק מבית הנשיא, שם גדלנו והסרט מתאר את זה בצורה מדהימה.

ממש להיוולד במלחמה. אז אמרנו, להיוולד ב-1940, להיוולד למשפחה תימנית, בכרם התימנים, פריבילג במיומו הראשון, בדירת חדר, 12 נפשות, הורים ועשרה ילדים ואולי עוד דודה וסבתא מימין ומשמאל, לגדול עם דיסלקציה חמורה שאיננה ידועה, עד כדי שהגאון יחשב למפגר, ממש ככה, זו הייתה הטרמינולוגיה בימים ההם. להידרס בילדות ולסבול ממגבלה בכף הרגל שאפילו מגבילה את מעגלו הגאוגרפי.

זה גם בזמן מלחמת השחרור קרה, בגלל העגלה.

עגלה באלנבי, הגבול של הקרן, גלגל עולה על רגלו וכך זה לעד, אז כך כשעולמך כה קטן גאוגרפית, פיזית, מוגבל רגלית, משובש מוחית עם הדיסלקציה, סביבך תרנגולות חיות והגירוי האסתטי ויזואלי היחיד הוא הצלם שבא פעם בשנה, פוקד את המשפחה, כי למשפחות לא היה כסף להחזיק מצלמה משלהם, אז צלם מצלם וכולם מתיישבים בצורה מסודרת, תמונת מחזור כזו וזה תבע את עצמו בתוך הזיכרון, אמרתי ניאורולוגיה של בני. עכשיו זה לא עושר צילומים וזה לא צבעוני וזה פעם בשנה ולכן אני רוצה להגיד, איך מכל כך מעט ועוד תרנגולות, התפוצצות כזו של כישרון, כמעט בא לי לבכות, בחיי, נתנו לו כמה גרגירים, הגבילו אותו בכל כך הרבה הגבלות ואיזה עולם גדול ונדיב הוא יצר מזה ועולם שמח ומשמח, לא יאומן, אבל יאומן, כי הנה ההוכחות, ככה זה כשאתה גאון שנובע ונובע וזה לא מיקרוקוסמוס, אלא מגה קוסמוס, חצה אוקיינוס, אני פה עם חולצה שנושאת את השם קולוסאום, הקולוסאום של בני, ממש כך.

לבני היו כישרונות אין ספור, אתם רואים את הציור, אין ספור, קריאה רנטגנית של בני אדם ואמפתיה עצומה להם ולחולשותיהם גם, סלחנות חכמה, גאון באינטליגנציה רגשית, גם, עוד לפני שהמושג הזה בכלל היה ידוע. איך את כל כישרונות החיים הפעילים, המזמרים גם, לשמוע אותו שר, הכישרונות הדינמיים האלה, איך מכניסים אותם לתוך בד, עומד סטטי, זהו, תמונת סטילס כזאת, איזה אתגר, אבל הנה התוצאה מולי ולכן גם הפתרון של תערוכה של בני הוא פתרון, משום שאין ציור אחד, זה באמת, שלל גדול ואני יכול לספר לכם שאצלנו בדירתנו הלא גדולה, בסלון יש שש עבודות של בני וזה כי הסלון קטן, אבל בחדר השינה שהוא עוד יותר קטן, יש שמונה עבודות של בני, עברתי עליהן הבוקר, צילמתי אותן, אחת אחת, איזו התרגשות, ההתרגשות הייתה לחזות בכל הדברים האלה, בכל האושר, אז זה כאילו כינסו לתוך בד עומד, אופרה, קרנבל, עדליידע, פליני, יותר מפליני, קרקס, דיסנילנד ושכונה ובעצם, זה הראליזם לפי בני, כי בצרפתית סוראליסטי, סוראליזי והלאה, זה מעל סור, עם ריש, אבל זה גם סור, זה מתחת, זה הראליזם של בני, זה בני, אלה חיי בני, אלה חיי ראשו של בני היצירתי, המפתיע, השובב ולכן אני חוזר לנקודת ההתחלה, ההגדרות שלו חמקמקות, אין מקום להגדיר, יש פשוט לחוות את מה שהוא עשה ולהתברך. אני נתקלתי בכמה פרויקטים מפורסמים קלסיים של סוריאליזם, בחלק מאוד מפורסם מהם, אני מקווה שאני לא עושה טעות, רפי תקן אותי, למשל השעון הנוזל של דאלי, אי אפשר להימנע מזה שיש כאן איזה אבסורד מתוכנן, אצל בני היד ניגנה חופשי.

הכול בא מהתת הכרה והבטן, לא מתוך התחכמות.

בדיוק, בדיוק, אני אומר בדיוק, כי בדיוק אמרתי, בלי התפלספות, בלי התחכמות, בלי הינדוס של הציור, מי שבא לבקר אותו, רואה אותו יושב, גם אפילו באפיסת כוחות, יושב מדבר, דף נייר, צבעים והיד משרבטת ואחר כך מעבה ואחר כך מעשירה . אז אמרנו, רק מפנטז, מלהק, מתעלם מסמכות ומפומפוזיות, חוגג את המראה שרואים איזה מראה של מישהו סמכותי, או לבוש סמכותי, הוא לא לועג לו, הוא פשוט לא משחק את הסמכויות, בשבילו זה אסתטיקה, זה תלבושות, זה תחפושות, זה מצעד כזה. חנה, כמה טוב שהורייך נתנו לך את השם הזה, כי ככה יכולנו להרוויח את כל הפעמים שהוא היה קורא לך, חנה, בח' הכי יפה שבעולם, זה לא ח' תימנים בלבד, זה ח' עם הירושלמיות של אמא שלו שזה ההגייה הרשמית של מדינת ישראל, המשה חובבית, הח' הזאת, עדינה כזאת, לכן היה תענוג לשמוע אותו מספר סיפורים עצובים אפילו וכמובן, מצחיקים ובדיחות, אם הייתם רוצים, הייתי יכול לחזור אפילו על כמה דוגמאות. הילדים, בת-שבע, עופר, אמנון, יהונתן, להישגים של הילדים שהם תוצאה שלכם ומלמדים על שניכם, ענק, צנוע, חבר חכם, חבר נדיב, הגדיל את חיי כולנו והחיים שלו האישיים והחבריים זה ציור ססגוני ענק שאי אפשר לתלות אותו כאן, אבל כל מי שהיה, תלוי הציור הזה בליבו. עכשיו אם אתם רוצים כסיום, נגיד שזה נ.ב, אני יכול להשמיע מתוך החיים הצבעוניים האלה שתי אנקדוטות, מרשה?

איזו שאלה.

שתי אנקדוטות ואולי גם נביחה בסוף, זה נביחה בהתחלה זה בדיוק מה שחיכה, בני היה לו סוג של פרלמנט, גם כשהייתם בארצות הברית אז לחודשים ארוכים באים כל שנה ועושים ישראליות אינטנסיבית, ככה בשביל כל השנה, כי כמו שחנה אמרה, בימים הרגילים בניו יורק, זה לא כל הזמן חיי חברה, קם בבוקר בארבע חמש, הולך נעלם בסטודיו ועובד עובד, עובד, אז בקיץ הייתה ההשלמה הגדולה ומכנס חברים וכאשר כעבור כמה דקות, נראה לו שאין מספיק חיים, הוא היה משפיל את הראש ונותן נביחה כזו אוטנטית ואז שוב משפיל את הראש וכאילו משתתף עם כולם בחיפוש של הכלב, עכשיו זה מילא, אבל - - -

זה עם ישראלים, אבל מה במסעדה סינית ש-12 מלצרים סינים מחפשים את הכלב.

כי אני יודע משהו על מסעדה ויאטנמית.

ותיכף גם אני אוסיף על זה.

אז זה מצחיק זה נחמד וזה קטע, מה שנקרא, אבל יש פעמים שבנאדם בתוך החיי יומיום שלו, צריך לקפוץ מעין הוד לעתלית, לסניף הבנק שם ואז צריך למשוך משהו מתל אביב, מהסניף הראשי בתל אביב.

כי לא אישרו לו את כרטיס האשראי אז הוא אמר, צלצלו לתל אביב, לסניף שלנו ויאשרו.

כן, עכשיו זה טלפון ותצלם לי ותשלח לי, אומרת הפקידה שאיננה מכירה, סליחה, הפקידה שכן מכירה, אבל אין לה הוכחה מי מדבר אז הוא עשה, [נובח] והיא אמרה, מאושר.

סליחה, הפקידה בתל אביב ביקשה לשמוע בטלפון את הנביחה של בני ורק ככה היא זיהתה אותו, זה כל הקטע ואני אוסיף כאן עוד דבר אחד, שהייתה לנו חברה שכל פעם שהוא נבח ככה, היא אמרה, מה קורה פה, כל פעם שאתה נובח, אני בטוחה שיש פה כלב, אז אמרתי לה, אצלי זה בדיוק הפוך, כל פעם שאני שומעת נביחה, אני חושבת שזה בעלי.

כבר בפאוזה הזו, כבר הוספתי עוד שתי אנקדוטות לרשימה, אז זאת הנביחה. עכשיו בני היה לו לב טוב לכולם והוא לא היה רק איש הברנז'ה והאומנים וחיים טופול וכל האומנים שהוא כן היה, אבל למשל, כאשר לפני כרבע מאה, הוא שמע, בדרך אקראי, דרכך, את סיפורו של אחי שמוליק אסקרוב, גיבור מגיבורי הגדולים של מלחמת יום הכיפורים וגם פצוע קשה, אז הוא בשנת 2000 הוא ביקש להזמין אותו, את לא היית, היית בלוס אנג'לס, ביקש להזמין אותו הביתה וזה יותר קשה, כי אין את חנה והוא אירח אותנו, ליוויתי את אחי, אירח אותנו בדירה בניו יורק ואז אנחנו יורדים, רפי, לפי הצעתו למסעדה ויאטנמית, מסעדה גדולה מאוד, רק בבוקר ריקה, אנחנו יושבים אל שולחן, מלצרית עומדת בפינה רחוקה ולא מגלה תשומת לב, אז הוא אומר לה ככה, מישל, הוא קבע, הוא גם החליט, אגב, שלאמי, טובה, שפעם עם אמא שלי באתי לתערוכה אז הוא קרא לה שרה, אז אמרתי אבל היא טובה, אז הוא אמר מעכשיו שרה, זה לא יעזור, הלכתי איתו מה שנקרא, עם השרה, אז הוא קובע שזה שמע, מישל, אז היא אומרת, כן, 'קימה הייר', באידיש ואז הוא רוצה שתייה, הזמנה מהירה, אז הוא אומר, listen we have a flight אז היא אומרת, yes yes , אז הוא אומר, next week, זה בני בככה, בשנייה אחת.

עכשיו דבר אחר שעד היום אני לוקח איתי, כי בני היה גם כותל להרבה אנשים, עם החוכמה, חוכמת החיים לסיפורים הכי אישיים כואבים ויודעים שהוא לא ירכל ולא כלום, אז סיפרתי לו פעם ופעמיים ותמיד הוא נתן לי משפט שאני לוקח אותו איתי, בדרך כלל, הרי מה זה הסיפורים הכואבים, שאנחנו עשינו מעשה טוב למישהו והמישהו החזיר לנו רע, לא יאומן, אתה יודע, עשיתי לו ככה והוא אומר, כל מעשה טוב, מקבל עונש כאילו זה מעשה טבע ואז אתה יודע שאתה בתוך הפיזיקה של העולם הזה, אלה החוקים, זה לא אתה אישית דפוק כזה וכו', באמת משפט מנחם והדבר האחרון, לפני שאני אומר תודה, זה שיום אחד באחת הפגישות, אני חושב שזה היה איתך, או עם ברכה האחות, או איתך, בהתכנסות בתל אביב, אחת האחיות באה לבני ואומרת לו, בני תזכור, אתה צריך ככה וככה ובמקום להגיד לה, די מספיק, כבר היה בן שבעים ומשהו מן הסתם והוא אומר לה, תודה, תודה, תודה, תודה ואז אני, בלי אפילו לרצות, מאמץ את זה, בבית, אשתי עדה שלי, אני אומר, תודה, תודה, בני בראש זהו, זו התודה, זו התודה לכם, חן, חן, על החן הענק שהענקתם לחיינו, החן הזה חי וקיים.

תודה, תודה.

אני לא זוכרת את הסיפור בשלמות, אבל את בטח כן, בנושא מי זה, מי זה, התוכים.

כן, היו לנו תוכים מדברים בבית והיה שם תוכי אחד שאני לא זוכרת את כל הסיפור, אבל הפואנטה היא שעבר שם מישהו רצה להיכנס ובני לא הכיר אותו, אז הוא שאל, מי זה והתוכי הזה למד וכל מי שהיה נכנס אז הוא היה, מי זה, מי זה.

התוכי היה גם עונה לעוברים ושבים, העובר אורח לא ראה אותו, רק שמע אותו, חשב שזה בני זה הקול של בני בדיוק.

תרשו לי להיות סוראליסטי, תראו, אני חושב שבאת נחשפנו לדמות מיוחדת, אני חושב שהדמות של בני והיצירות שלו מראות לנו בצורה ברורה שעם אחד אנחנו ואין לנו ארץ אחרת ואנחנו כאן לעוד הרבה שנים טובות ורבות ותפקידנו שהשנים האלה יעברו מתוך שלום, מתוך כבוד הדדי, מתוך אחדות מלאה ובאהבת האחר ותרשו לי לסיים בתפילתו של רב נועם אלימלך, שנזכה לראות במעלת חברינו ולא בחסכונם. ברשותכם אני נועל את הוועדה ובבקשה אין הזדמנות טובה מזו מאשר להרים כוס יין.


הישיבה ננעלה בשעה 14:24.