פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



27
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
23/04/2023


מושב ראשון

פרוטוקול מס' 12
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום ראשון, ב' באייר התשפ"ג (23 באפריל 2023), שעה 12:30

השלכות המצב החברתי, ביטחוני ופוליטי על בריאות הנפש של צעירים/ות ובראי הדורות הבאים

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר
שרון ניר

בלה בן גרשון - עו"ס, מנהלת מחלקת אוטיסטים וטראומה נפשית, משרד הבריאות

ד"ר אהוד ססר - מנהל המערך הקליני, משרד הבריאות

ניר לביא - תכנון מדיניות, משרד הבריאות

הילה סופרמן הרניק - מנהלת פיתוח מקצועי, תוכנית יתד, משרד הרווחה

ד"ר הלה הדס - מנכ"לית, "אנוש"

ד"ר שירי דניאלס - מנהלת מקצועית ער"ן

מתן עוז - עורך, "מתחת לרדאר"

רותם כהן - כתב, "מתחת לרדאר"

ד"ר נמרוד גולן - צוות מובילי הארגון, "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה"

קלאודיה קוגן - "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה"

ד"ר אופירה הוניג - מייסדת מערך ת' ער"ן לנפגעי הפגנות, ארגוני סיוע לבריאות הנפש

נעמה מכלוף - משתתפת בישיבה מטעם מחאת הסטודנטים, האוניברסיטה העברית

הילה קזימירסקי - מנהלת יחידה בליווי בדיור בריאות הנפש, ארגון העובדות והעובדים הסוציאליים

יעל פרידמן - ארגון "נבחרות"

ילנה פלגונטוב - מתנדבת, "החצר הנשית"

טל שחר גייסן - נציגת צעירות "החצר הנשית"

אלה שביט - "החצר הנשית"

שירן רייכנברג - הקליניקה לזכויות נוער וצעירים בסיכון, המרכז לחינוך משפטי קליני, האוניברסיטה העברית

נעם ולדר - עו"ד, אחראית על תחום בריאות הנפש, המועצה לשלום הילד

ד"ר יעל מאיר - פסיכולוגית קלינית, מרצה בכירה

רוני קמאי - תלמידת תיכון

ד"ר עידו לוריא - יו"ר, החברה הישראלית לבריאות הנפש בקהילה

ד"ר אורטל בוחניק אציל - פסיכולוגית

דפנה סידס-כהן

טליה חסון, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות

השלכות המצב החברתי, ביטחוני ופוליטי על בריאות הנפש של צעירים/ות ובראי הדורות הבאים

שלום. תודה, חברים וחברות. שלום שרון, יקרה. אני ממש מצטערת על העיכוב, היה פה דיון מאוד מאוד סוער לפני כן, על פרופיילינג ואלימות משטרתית. אולי גם זה יהיה דיון סוער, אנחנו לא יודעות. אבל אני מצטערת, כי חיכיתם, וזה באמת לא נעים.

אז אני אקצר את דבריי. אני רק אגיד שהדיון הזה הוא חשוב. אין בריאות בלי דמוקרטיה. וכל מה שקורה היום משפיע על כולנו, ולהרבה דברים גם יש השלכות עתידיות. אבל חרדה היא דבר ממשי ואמיתי, לפעמים מוגזם, לפעמים ממשי, לא מתפקידנו להגיד מה מוגזם ומה לא, אלא לדבר על התופעה עצמה ועל ההוויה שהיא מייצרת ועל מה שקורה.

הנתונים שמתפרסמים אצל ער"ן מדאיגים. אחת מכל ארבע שיחות לקווי הסיוע, כשאנחנו יודעים שלא כולם בכלל מגיעים לקווי הסיוע, נובעת מדאגה ומלחץ נוכח המצב החברתי במדינה. אנחנו יודעים שגם מצב כלכלי הוא פרמטר, ומצב ביטחוני הוא פרמטר, והכול יחד. ואנשים באמת דואגים. דואגים לזכויות שלהם, דואגים למיקומם החברתי, דואגים למצבם, וצריך לתת לזה מקום.

גם בקרב צעירים העלייה מאוד חדה. גם דוח המועצה לשלום הילד מראה בקרב נוער עלייה מאוד מדאיגה, ואני אוסיף נתון שמאוד מאוד חשוב להגיד אותו, שבתוך כל זה יש גם קריסת השירותים החברתיים, והשירות הפסיכולוגי בפרט. המדינה גם מייבשת משאבים ומענים, שלא לדבר על קושי גדול יותר בפריפריה, ככה שבעת העלייה הזאת אנחנו גם צריכים לזכות שהמענים הם מועטים מאוד, אם בכלל. ולא פעם מי שזוכה למענה מגיע אליו מאוחר מדי או מצליח להשיג בשירות הפרטי, אם הוא יכול כלכלית, ולא כולם יכולים. וזה מעלה שאלות רבות מאוד.

לפני שאני אפתח, אמרתי שאני אקצר, מפני שהעיכוב הוא עליי. שרון ניר, יקרה, חברה בוועדה, חברת הכנסת, פה. תרצי גם להגיד כמה מילות פתיחה? בשמחה. אחר כך, בהחלט.

אז אנחנו נפתח, זה לא שאני מזרזת את הוועדה, אלא אני רוצה להדביק את הפער, כדי שיהיו לנו שעתיים מלאות וטובות. ד"ר שירי דניאלס מער"ן, אני אשמח שתפתחי בדיון ולשמוע אותך. תודה שהגעת, וזה חשוב מאוד. תודה.

תודה על ההזמנה ותודה על הדיון החשוב. אני אשתף אתכם שמ-1 בינואר ועד 14 באפריל הגיעו לער"ן 74,000 פניות, כאשר 25% מהן, יותר מ-18,000 פניות עוסקות במצב ובהשלכות - - -

ומספר הפניות הוא בעלייה ביחס לשנים קודמות?

בנושא הזה בהחלט, עד כדי כך שבעצם אנחנו הוספנו קטגוריה של סיבת פנייה, שזה בעצם המצב החברתי הפוליטי, שלא הייתה קיימת לפני כן. אנחנו יודעים להגיד ש-5% הם מתבגרים וצעירים, או שפונים באופן ישיר סביב המצוקה שלהם, ונוסף על כך, יותר מ-50% של פניות של ההורים שלהם, שבעצם מודאגים מאוד לגבי הילדים שלהם ולגבי העתיד שלהם בארץ.

חשוב לזכור שילדים ומתבגרים, בסופו של דבר, הם בעלי אנטנות מאוד מחודדות, והם קולטים גם באופן ישיר, וגם אלה שפחות מעורבים ופחות צופים בתקשורת, עדיין קולטים באקלים, בחוסן הביתי, הם קולטים שההורים מודאגים, שההורים חרדים, ואכן לפעמים אנחנו רואים פגיעה בחוסן הזה.

בסופו של דבר, מה שחשוב מאחורי כל המספרים זה לדעת שיש שם יותר ויותר אנשים בכל הגילים שיש להם עמדות שונות, זה לא קשור למחנה פוליטי זה או אחר, זה לא קשור לימין או שמאל, כולם פונים לער"ן, אנחנו כאן בשביל כולם. ובדיוק כמו שלא יעלה על הדעת שפרמדיק במד"א ישאל אדם לפני שהוא ניגש לטפל בו מה העמדות שלו, גם אנחנו כאן בשביל כולם. יש לנו 1,600 מתנדבים שכאן, וגם הם חווים את אותה המציאות ויודעים לשים את עצמם בצד ולהיות שם למען אלפי אנשים.

עוד דבר שאני רוצה לחדד, קודם כול, אמרתי, מכל רובדי וגוני החברה הישראלית. מה משותף להם? אותה התחושה של מועקה וחרדה שלא מרפה. תחושה מבשרת רע. הרבה אנשים אומרים לנו, אני מפחד ממלחמה. צעירים אומרים, אני עומד לפני גיוס. זו סיטואציה מלחיצה תמיד. אבל עכשיו אנחנו רואים את זה הרבה יותר, גם אצלם וגם אצל ההורים שלהם. בער"ן בעצם יש מרחב בטוח שבו אפשר לשתף. אנשים מספרים לנו שהרבה פעמים הם נמנעים ממפגשים חברתיים, הם נמנעים אפילו משיחות ליד הברזייה או במטבחון בעבודה, כי כל שיחה יש לה פוטנציאל להיות נפיצה ולגרום נזק, ולכן מענה אנונימי מאוד מתאים לצרכים האלה. או כמו שאמר אחד הפונים למתנדבת, אילו הייתי מנהל את אותה השיחה בבית, זה היה נגמר בנתק.

אז אנחנו רואים את תפקידנו גם בלקדם, אולי זה נשמע קצת שאפתני או יומרני, אבל אנחנו רוצים גם לעזור לקדם את הערכים של הקשבה וסובלנות בחברה הישראלית. ואילולא היינו במצב שיש בו כל כך מעט הקשבה, לא היינו מוצאים את עצמנו עכשיו בעומס הגדול הזה.

לסיכום אני רוצה להגיד שאנחנו נמצאים גם עכשיו בימים מאוד רגישים, בימים שפוגעים בבטן הרכה. בדרך כלל סביב יום הזיכון ויום העצמאות יש גם כך עלייה של כ-30% בפניות. אנחנו רואים שהעיסוק בשכול ובאובדן ובמצב החברתי בשילוב, יוצר העצמה של מצוקה, מפלס חרדה מאוד גבוה. ויחד עם זאת אנחנו עדים גם לחוסן של האנשים ולתקווה, ואנחנו שמים להיות גם חלק מהשינוי של להזכיר לאנשים שהם התמודדו עם דברים קשים, שהם יתמודדו, שכולנו נתמודד גם עם זה ונמצא את עצמנו מחוזקים יותר.

אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, אפשר לפנות לער"ן בכל שפה. גם בעברית וגם בערבית וגם יש לנו שירות מיוחד בשיתוף משרד הקליטה, ברוסית, בצרפתית, באמהרית, בספרדית ובאנגלית. ואנחנו כאן.

תודה רבה, גם על זה שקיצרת, ככה נוכל באמת לשמוע את כולם ולנהל איזשהו דיון. אני מזמינה את ד"ר הלה הדס, מנכ"לית "אנוש" לדבר. תודה רבה שהגעת.

צוהריים טובים. אני חייבת לומר שאנחנו, כארגון שמספק שירותים, רוב השירותים שלנו הם לאנשים שמעל גיל 18. יש לנו מעט שירותים לצעירים, בעיקר שירותי מניעה, התערבות מוקדמת קצרת מועד.

אבל מעל גיל 18 גם מכיל פלח ענקי שהוא צעירים, לפי ההגדרה היום, עד גיל 35. אפילו ארבעים היום.

נכון. אני אומר שמגיל 18, רוב השירותים שלנו הם שירותי שיקום. זאת אומרת, מדובר באנשים שכבר עברו איזשהו תהליך של אבחון והפניה לשירותים. העיסוק שלנו בהתערבויות מוקדמות ובעבודת מניעה מרוכז מגיל 12 עד גיל 25.

אני חייבת לומר שלמעשה אנחנו לא רואים הבדל דרמטי שונה ממה שקרה מאז הקורונה. זאת אומרת, חשוב להבין שאנחנו נמצאים בתקופה מצטברת ארוכת טווח, שבה מתרחשים שני דברים. אי-ודאות בכל מיני תחומים, מצוקות בכל מיני תחומים, וחוסר של מענים בקהילה.

כשבעצם הדוח של המועצה לשלום הילד גם הוא התייחס בעצם לתקופת הקורונה, והאפקט המצטבר הזה, גם הוא יש לו השלכות.

זה מה שאני אומרת. יש פה שכבות של הצטברות של מצבי מצוקה שונים, כשאת ציינת את זה. השירותים בקהילה מצומצמים מאוד, הצוותים בכל המרפאות מצומצמים. זאת אומרת, מי שרוצה שירות ציבורי יכול להמתין כבר קרוב לשנה, בפריפריה יותר מזה. ומי שרוצה שירות פרטי גם נדרש להמתין כבר שמונה חודשים. אני לא מדברת על העלויות.

הדבר הנוסף שאני רוצה לומר הוא שמעבר לזה שהגידול נמשך כבר הרבה מאוד זמן, אנחנו רואים החמרה בפניות. זה נתון שצריך לשים אליו לב. הפניות שמגיעות אלינו הן פניות יותר חמורות משהיו בעבר. זאת אומרת, גם הצעירים וגם המשפחות שלהם שמגיעות אלינו, מעידים על מצבים חריפים יותר ועל נקודות עומק שמעבר למה ששירי מתארת בנפח הפניות, יש גם העניין של כובד הפניות. כי אנחנו לא מחזיקים קווי מצוקה, אנחנו מדברים על שירות.

את מדברת על מצבי קצה.

אנחנו גוף שלא מחזיק קווי חירום, אין צורך להחליף את ער"ן, הם עושים את העבודה מצוין. אנחנו מטפלים באוכלוסיות כשכבר פונים עם צורך בטיפול, בסיוע. ושם אנחנו רואים שהבעיות חריפות הרבה יותר.

תודה רבה. אני עובדת לד"ר יעל מאיר, חברת סגל בחוג לייעוץ והתפתחות האדם בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, היא בזום.

תודה רבה. שלום לכולם ותודה רבה על האפשרות להצטרף היום באופן כללי ובאמצעות הזום, כתושבת פריפריה וחוקרת נגישות זה ממש משמעותי, תודה רבה.

אני ד"ר יעל מאיר, אני חברת סגל בכיר בחוג לייעוץ והתפתחות האדם בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ראש מעבדת BELONG לחקר השייכות, המגוון והרב-תרבותיות. הדברים שאני אגיד היום, אני בעצם אצטרף לדברים שאמרו שירי והלה, אבל באמת מתוך הניסיון שלי גם כמטפלת, גם כחוקרת וגם כמרצה שפוגשת הרבה מאוד סטודנטים צעירים ושומעת את תחושותיהם ותחושותיהן. אז אני אדבר יותר גם על האופי של הדברים שעולים.

אז בחודשים האחרונים, בעקבות המשבר הפוליטי-חברתי-כלכלי, מה שהרבה מאיתנו, אנשי ונשות בריאות הנפש, פוגשים, זה בעצם חרדה, מועקה, דאגה מאוד עמוקה בקרב צעירים וצעירות. דאגה עמוקה מפני צמצום הערכים הדמוקרטיים, מפני פגיעה משמעותית בזכויות שלהם, דאגה עוד יותר עמוקה אם הם משתייכים לאחת מקבוצות המיעוט.

כמי שמרצה באוניברסיטה מאוד מאוד מגוונת וגם חיה בגליל ופוגשת אוכלוסיות מאוד מגוונות, דאגה וחשש אמיתיים של צעירים ששייכים לקבוצות מיעוט, שזכויותיהם ייפגעו. יש איזו תחושה כללית שבעצם קצת החוזה הופר הין המדינה לצעיריה. אם החוזה היה, אנחנו נשלם מיסים, נשרת בצבא או בשירות לאומי והבית יהיה בית דמוקרטי, יש איזושהי תחושה באמת של איום, איום חמור ומסוכן על הבית. והאיום הזה הוא שונה ממשברים קודמים, כי אם בעבר המשברים הביטחוניים היו מבחוץ, התחושה עכשיו היא שיש איזה מין משהו מבפנים, ולכן החרדה, הבלבול, הפחד הם מאוד גדולים, באמת לצד האיומים החיצוניים שממשיכים להתקיים.

אני נתקלת בתחושות של כעס מאוד גדול, חוסר אונים, חוסר שליטה, חוסר ודאות. המון בלבול בקשר לעתיד הפוליטי-כלכלי-ביטחוני של המדינה. צעירים שואלים את עצמם שאלות כמו, האם אני אוכל להמשיך לחיות כאן, האם אני אוכל לקרוא למקום הזה בית, האם אני אוכל לגדל את הילדים שלי? והפונקציה הזאת של העיתוד, של החשיבה על העתיד, איפה אני מדמיין את העתיד שלי, זו שאלה שחוזרת הרבה מאוד. אני פוגשת צעירים וצעירות שחווים תחושה של זרות, חוסר שייכות בתוך ביתם, תחושה שלפעמים אנחנו מתארים אותה כתחושת "אלביתי", מונח שטבע פרויד, תחושה של זרות ואי-שייכות דווקא במקום הכי אינטימי ומוכר, שזה הבית.

אני כן רוצה להגיד בקצרה שחוסר הוודאות הזה מביא גם למחשבות כואבות ומייסרות ומפחידות של הרבה צעירים גם על הגירה. זו לא הגירה שאנשים חושבים עליה מרצון או מכיף, ו"בוא נעשה רילוקיישן ונחסוך קצת כסף". צעירים באמת מפחדים, מודאגים, כועסים וחוששים, חוששים שהמדינה הזאת תשתנה באופן שלא יוכלו להמשיך לראות בה בית. וכמובן, שוב, כמו שאמרתי, המצוקה הזאת חריפה יותר בקרב צעירים וצעירות מהחברה הערבית, להט"בים, דרוזים, צ'רקסים, נשים שחוששות וחוששים יותר מהפגיעה.

המצוקה הזאת בעצם באה לידי ביטוי בעלייה במפלס חרדה, במשברים דיכאוניים, בתחושות של כעס, בשחיקה. אנחנו רואים אנשים שמתאים תחושה של שחיקה מאוד גדולה. זה יכול להתבטא בתשישות, בכאבים פיזיים, בקשיי שינה, בפגיעה בקשב וריכוז, קושי בתפקוד. וכמו ששירי והלה ציינו, זה גם נושק למשבר הקורונה, שאם זאת הייתה אמורה להיות תקופה שבה אנשים מרימים את ראשם, מתחילים להשתקם, אז בעצם התחושה היא שאנחנו שוב במשבר, וזה באמת מעמיק את המצוקה.

אני כן רוצה להגיד שיש גם תקווה, יש גם הרבה חוסן בחברה הישראלית. אני כן רוצה להגיד שיש הרבה מה לעשות במנהיגות. זאת אומרת, אנשים זקוקים במצב כזה למנהיגות הורית, מנהיגות שרואה את הכאב, שנותנת לו הכרה ותיקוף ובאמת מצליחה להכיל ולהחזיק באמצעות מסרים מרגיעים ומפייסים, שגם מלווים בצעדים בוני אמון. מתן מספיק זמן למשא ומתן, חשיבה על ערכים של החברה הישראלית, לקחת מסגרת זמן ושבאמת צעירים ירגישו שיש כאן מקום לערכים שלהם, של איך הם רוצים לראות את המדינה הזאת. בעצם חשיבה מנהיגותית ששמה בראש ובראשונה בסדר העדיפויות את הצעירים והצעירות, שהם בסופו של דבר עמוד תווך בחוסן של החברה הישראלית כולה. תודה רבה.

תודה, יעל. דברים חשובים. אני עוברת לד"ר נמרוד גולן מארגון "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה". אהבתי את השם של הארגון.

כן, תודה רבה. גם אני אוהב. הארגון הוקדם בינואר. בוקר אחד, קמתי בבוקר, התעוררתי בתחושה של זעם שמציפה אותי בעוצמה שלא יכולתי להכיל. ותקתקתי בטלפון לכל המטפלים שיש לי באנשי הקשר, ובתוך יומיים היו 4,000 רשומים בקבוצה הזאת. בהתחלה היו עשרה, עשרים איש, ונהיו 4,000 איש, והקמנו ארגון מאוד מאוד פעיל כרגע.

רק אגיד לך, נמרוד, זאת ערבות הדדית אמיתית, שצריך באמת להיות שם גם בשביל הנפש של כל האזרחים פה, זה באמת יפה לראות דבר כזה.

תודה רבה. אני רוצה להגיד כמה מילים גם מהלב, לא רק שלי, אלא מלב של אנשים אחרים שאני פוגש שנים יום-יום, זה המקצוע שלי, אני פסיכולוג קליני. אני בעצם משוטט בעולם הפנימי של בני אדם, זה העולם שעליו חיינו מבוססים. בלי הדבר הזה, בלי נפש אין חיים.

אנחנו למעשה, גם האנשים שיושבים לצידי, שאני מכיר את שתי הדוקטוריות שיושבות לצידי, מטפלות גם כן כמוני, אנחנו למעשה סיסמוגרף מאוד מאוד מאוד עדין למה שקורה. ואני בא ומדבר כאן כרגע בכנסת עם רגשות מאוד מאוד קשים, כבדים, שלא השתנו, אלא הלכו וגדלו עם הזמן. הדבר היחיד שעזר לי הוא הפעילות. הפעילות והסולידריות עם אנשים שחושבים, רואים כמוני, וגם לא מסכימים איתי, אבל כן אפשר לדבר איתם תוך כדי הסערה הגדולה הזאת. זה הדבר שעזר לי מאוד להתמודד.

אז מה אני רואה? מה שאני פוגש בקליניקה בצורה מאוד מאוד חריפה, אני חושב שדיברו כאן מתון מאוד, אני פוגש את זה בצורה מאוד מאוד חריפה. אני פוגש שבר. שבר קיומי שכמוהו אני לא זוכר. אני פוגש אנשים במצב של על סף תהום מבחינה רגשית, בתחושה הכי הכי עמוקה שמשהו נורא קורה להם, הרבה יותר גדול ממה שהם יכולים להבין, והם מגיבים לזה כמובן בכל מיני סימפטומים נפשיים שיש לכולנו, מועקה, חרדה, כולנו לא ישנים בלילה, כועסים וכן הלאה.

מה שקורה כאן זה התעוררות של פוסט-טראומה לאומית. כולנו, כל היושבים בחדר וכל האנשים עלי אדמות סובלים מאיזושהי טראומה כזאת או אחרת. אני רוצה לדבר על פוסט-טראומטיים צבאיים שאני פוגש הרבה, אנשים שהשתחררו מהצבא. יש לנו עשרות אלפים טראומטיים. אי אפשר לעבור את הצבא, למעשה, אם אתה לוקח תפקיד משמעותי בצבא, בלי להיות פוסט-טראומטי. טראומה היא חלק מהקיום של כולנו, ואנשים שיצאו מהצבא שהמדינה שלחה אותם לסכן את חייהם באוהלה של מלחמה, וחבריהם נהרגו או נפצעו, יוצאים מהצבא, חלקם מוכרים, חלקם לא כפוסט-טראומטיים.

אני אגיד לכם חלום של מטופל פוסט-טראומטי מיחידה מאוד מאוד מובחרת, מאוד מאוד מובחרת, הכי מובחרת שיכולה להיות. חלום מהשבוע הזה, מלפני שבוע. אני בשדה לבד, בצבא הוא עשה את זה לא פעם, בארץ אויב, חמישה מטוסים יורדים ומתקיפים אותי, אני מסתכל על השמיים ואני לא יודע אם זה מטוס שלנו או מטוס לא שלנו. האם זה רוסי, אני שואל את עצמי, או ערבי? רגע, אולי זה אמריקאי? אולי זה ישראלי? אני לא יודע, ואני מתעורר בבהלה שטוף זיעה.

זאת החוויה שקורית לנו, לציבור חילוני שליבת ערכיו, ליבת נפשו זה עולם ערכי דמוקרטי, ליברלי, פתוח, סולידרי, חופשי. לציבור הזה, מה שקורה זה כמו אדם חרדי או אדם דתי, דיברתי בבני ברק לפני שבועיים עם חרדים ואמרתי להם, ואמרו, וואו, יש בזה משהו. אם היום היה קם שלטון באופן דמוקרטי במדינת ישראל ומכריח לבטל את הכשרות מהיום למחר. לבטח את הכשרות מהיום למחר. אתה חייב לאכול חזיר. אסור לך לאכול כשר. מה היה קורה? אני יודע שאני הייתי נשכב על הכביש, בשבילו.

אני הופקרתי על ידי חלק גדול מהציבור, בוודאי מנציגי הציבור, שמשאירים אותי מדמם על הכביש. דמוקרטיה, חופש, שוויון, סולידריות, אלה מילים נורא יפות של אנשים מיופייפים. לא. המילים האלה הן מהות הקיום שלי. בלי המילים האלה אני לא אחיה בארץ ובשום מקום, כשאין אפשרות לדברים האלה. אני כמובן כן אחיה, אני אילחם, מצאתי את הדרך להילחם. אני אילחם ואני אילחם ואני אילחם, ואני לעולם לא אוותר על המילים האלה, על הערכים האלה.

מה שקורה, הפוסט-טראומה היא נורא נורא פשוטה, מה שקורה, קל מאוד להבין, גם למי שלא יודע מה זה טראומה. טראומה זה כשדג מים מתוקים שוחה להנאתו עם מידה כזאת של מתח בתוך מים מתוקים, ופתאום מישהו מוריד את המתג והופך את המים למלוחים. הדג הזה, אם הוא דג שפוי, הוא יהיה במצב טראומטי, הוא ישתגע, מפני שהוא מרגיש שהמים או החמצן או האוויר, במקרים שלנו, המנהיגים שאמורים להקשיב לנו, לשמוע אותנו, לשמור עלינו, הם מרעילים אותנו. הם מרעילים אותנו באטימות, הם מרעילים אותנו באלימות. האופן, הדרך שבה החוקים האלה, מעבר לתוכן שלהם, הדרך שבה החוקים האלה מתחוללים, זה בית ספר לאלימות. זה בית ספר לאלימות. איך אפשר לחנך ילדים ולהגיד להם, צדק, תהיו נחמדים בכיתה, אל תהיו אלימים לשכנים שלנו? פה מתנהל מולנו בית ספר לאלימות שמי שמנהל אותו הם ראשי השלטון.

במצב כזה, אדם, או שנהיה חרד, או, אם הוא מאוד מאוד מאוד מיואש, הוא נהיה מדוכא, או שהוא יוצא, כמו שאנחנו עושים, אל הזירה הציבורית ומתחיל לפעול.

אתה אומר בעצם שהאקט של מחאה הוא גם אקט מרפא, נכון לעכשיו, כי הוא נותן לך הרגשה של לפחות שליטה רגעית על התחושות המאוד לא פשוטות.

בתוך המחאה אני מוצא את השפיות.

אני מזדהה עם מה שאתה אומר, כי אני מרגישה את זה בעצמי לא פעם. פה לפעמים קשה לי, אני יוצאת להפגנות, אני מרגישה שחוזר לי האוויר.

זה לא שאני חושב שבצד השני אין אנשים שפויים, בוודאי שיש אנשים שפויים. יש לי במשפחה, משפחה גדולה שיש בה מתנחלים וחרדים ודתיים, יש לי רבנים במשפחה. אנשים שפויים, אנשים יקרים, אנשים נפלאים. בוודאי. אבל אני גם אשכב על הכביש בשבילם כדי שיוכלו לדבר ויוכלו לחיות לפי ערכיהם.

יפה. תודה רבה. אני עובדת לד"ר אורטל בוחניק אציל, פסיכולוגית חינוכית מומחית, הסתדרות הפסיכולוגים, בזום. שלום אורטל, תודה שאת איתנו.

טוב, אז קודם כול שלום לכולם. תודה לכם ותודה על ההזדמנות בזום. אני רוצה להצטרך למי שהתחילו את השיח ולהמשיך אותו. בעצם כפסיכולוגים, אני מייצגת היום את כל הפסיכולוגים שנותנים את המענה בשירות הציבורי. ואני רוצה לדבר על השיח בכיוון קצת אחר.

קודם כול, ילדים ובני נוער סופגים ומושפעים מהאקלים שבו הם חיים, את זה כולנו יודעים. ולכן המצב במדינה כיום, המתח, השיח האלים והמפלג, המצב הביטחוני המעורער, משפיע על ההורים, על המבוגרים האחראיים שהתפקיד שלהם הוא קודם כול לתווך לילדים את המצב. לעומת הקורונה, שאולי היה קצת יותר קל לתווך והיה ברור, פה יש הרבה מאוד בלבול, יש עמימות, חרדה מאוד גבוהה בקרב ההורים, ובעצם מחזירים לילדים משהו מאוד מבולבל, מאוד עמום, אם בכלל מחזירים.

המצב הזה בעצם מעורר חרדה, והילדים סופגים באופן מילולי ולא מילולי, מה שגורם לסיכון מוגבר למצוקות רגשיות אצל ילדים ואצל בני נוער, ואנחנו רואים עלייה, אם זה בקושי החברתי, רואים רגרסיה בהתנהגויות גם בגיל הרך, רואים עלייה בקושי הלימודי, בקושי הרגשי, וכמובן התנהגויות סיכוניות. ואתם ילדים בעצם מבקשים מענה ופונים לפסיכולוגיה הציבורית. הפסיכולוגיה הציבורית זה יכול להיות התפתחות הילד, זה יכול להיות המערך הנפשי, זה יכול להיות אפילו בתוך בית הספר לקבל מענה. והם בעצם פוגשים מציאות מאוד מאוד קשה של שירות פסיכולוגי ציבורי מוזנח ומיובש. עוד מלפני הקורונה, ואם אחרי הקורונה היה מענה שהיה צריך לקבל טיפול ולתת צרכים לחרדות, לתסמיני הדיכאון, לקשיים שהיו בקרב ילדים והמשפחות שלהם, אז גם הטיפול הזה לא קיבל את המענה המתאים. ולכן המענים שכרגע אותם ילדים, אותן משפחות, צריכים לקבל, בכלל לא עומדים ברשימות ההמתנה.

אם אני יכולה לתת לדוגמה את מערך תוכנית החירום שהיה צריך להתקיים ולתת מענה בתקצוב ובעזרה, ובעצם בסוף לא יצאה לפועל. אם זה תחום בריאות הנפש של הגיל הרך, בעצם אנחנו מדברים על תת-תקינה ועל פחות מ-15 מסגרות ברחבי הארץ. כלומר, להורים אין מענה היום לאן לפנות, ולילדים שמבקשים עזרה אין בעצם מקום בשירות הפסיכולוגי.

אם זה מערך הפסיכולוגיה החינוכית הציבורי, שהוא בעצם מהווה את קו ההגנה הראשון מול אותן מצוקות, שהוא בעצם יכול לתת מענה נקודתי לאותו ילד שמרגיש חרדה, שמרגיש את כאב הבטן, שמרגיש דכדוך לאור המצב הקיים, יכול לתת לו מענה נקודתי, אז בגלל שבעצם התקנים לא מאוישים ובגלל שבעצם הוא לא יכול לתת את המענה המתאים. מה שבסופו של דבר יגרום לבעיה להיות יותר אקוטית, שתדרוש יותר משאבים ותהיה פה באמת מצוקה במשך שנים רבות.

אז בעצם אני אומרת שמלבד המצב המאוד מאוד מורכב וחריג שיש לנו כרגע, יכולנו לפתור את זה עוד מלפני תקופת הקורונה על ידי תקנים ותקצובים לפסיכולוגיה הציבורית.

בהחלט. אחת הנקודות הכי חשובות שיש. לא פלא שעכשיו בעת משבר אנחנו רואים את גודל הייבוש העצום ואת ההשלכות. לא שזה בסדר בשגרה, אבל הקורונה והמשבר הנוכחי כנראה המחישו לכולנו כמה השקעה בשירותים החברתיים, ובפרט בבריאות הנפש היא ההשקעה הכי חשובה. אני עוברת לחברתי שרון ניר, חברת הכנסת, תודה רבה שהצטרפת אלינו.

קודם כול אני רוצה להודות לך, גברתי, על הכינוס החשוב הזה. אני באמת חושבת שכשאנחנו מסתכלים באמת על מאה הימים החולפים של הממשלה הנוכחית, מעבר לעובדה שאנחנו נמצאים בדרדור בכל המגרשים, גם במדיני, גם בביטחוני, גם בכלכלי, הדבר הכי משמעותי, אולי ההון העיקרי, המרכזי שלנו, הוא באמת החוסן הלאומי של החברה הישראלית, שגם כאן אנחנו רואים אותו בשפל חסר תקדים. באמת, עצם העובדה שנוצר פה קרע ושסע כל כך עמוק בעם, זה משהו שאין ספק שיש לו השלכות ברמה המנטלית על האנשים. ועצם העובדה שאת בחרת להכניס את הנושא הזה בהסתכלות דווקא על הצעירים, כי הם בעצם דור ההמשך שלנו, ולשים את הפוקוס במקום הנכון ולראות איך אנחנו מחזקים את השדרה המרכזית הזאת, שהם הצעירים, זה נושא שהוא מבורך ואני רוצה להודות לך על זה.

אני רוצה להגיד לכל הארגונים החשובים שנמצאים כאן, אני מקשיבה באמת לארגוני החברה האזרחית ונפעמת, ואני אומרת שעם כל הקושי והעלייה הגדולה בנתונים, עם כל הכאב העמוק, שזה באמת סוג של מראה שאתם מציגים לכולנו, יש חשיבות עצומה לארגוני החברה האזרחית, לעמותות, ואני חושבת שהדבר החשוב שצריך לעשות הוא אולי לקבוע איזה סוג של שיח בהמשך. יש גם מרכזי חוסן שמתוקצבים, ולהכניס אותם לדיון, כי היום מרכזי חוסן הם, גם משרד הבריאות ידברו, אז אני חושבת שצריך להסתכל על זה רחב, כי אין ספק שכשיש פגיעה בחוסן הלאומי זה מתבטא בעוד אזורים. ולכן צריך להסתכל על זה יותר רחב. מי בעצם מקבל את הטיפול, מה הקריטריונים לתת לאנשים טיפול, כי אנשים צריכים לקבל טיפול. אנחנו כבר יודעים שהנושא הזה לא יכול לסבול מקהות חושים, צריך לראות שאנחנו באמת מפנים קשב ומטפלים בשדרת ההמשך שלנו, שהם הצעירים. אז תודה רבה לך ותודה רבה לכם, באמת הזדמנות לברך את כל העוסקים במלאכה. תודה לעמותת "אנוש" במיוחד, שאני יודעת כל כך מה אתם עושים, דברת הדס, תודה לך.

אני עוברת לנציגי משרד הבריאות. אני אשמח שכולכם תדברו, ולכן תציגו רק את תפקידכם ואת השם לפרוטוקול, ואני רוצה שנשמע את כולכם.

בלה בן גרשון, אני ממונה על טראומה נפשית והיערכות למצבי חירום בבריאות הנפש, משרד הבריאות. תראו, האגף לבריאות הנפש בעצם נותן תמיכה נפשית, רגשית, גם לנפגעי נפש וגם לאוכלוסייה האזרחית הרגילה במצבי החירום הרגילים. "רגילים", מכיוון שהם קורים כל הזמן. ציינו את זה קודם, שאנחנו נמצאים כל הזמן במצבי משבר. היה לנו יותר משלוש שנים קורונה, יש לנו כל הזמן הסלמות ביטחוניות, וכמובן כל מצב של אי-ודאות, לא משנה מה הסיבה לאי-ודאות, היא מחמירה את התסמינים ומגבירה את הפניות של הציבור לשירותי בריאות הנפש.

את התחלת לדבר על מרכזי חוסן. תראו, מרכזי חוסן הוקמו על ידי משרד הבריאות בשיתוף עם משרדי ממשלה נוספים לפני 18 שנה. התחלנו בחמישה מרכזי חוסן בעוטף עזה. היום יש לנו כבר 15 מרכזי חוסן, יש גם ביהודה ושומרון, יש באשקלון, יש מרכז החוסן הבדואי, יש שני מרכזי חוסן בצפון. ואנחנו היום גם עובדים מאוד קשה ומציגים ממש בקרוב תוכנית לאומית שבנויה מתוכניות חומש כאלה, כדי באמת ליצור מצב שבכל אזור מאוים במדינת ישראל יהיה מרכז חוסן. כי אין ספק שזה מענה ראוי, מאוד יעיל ומציל נפשות, אין לי מילה אחרת.

יחד עם זאת, אני כבר מדגישה את זה, נכון להיום מרכזי חוסן מיועדים אך ורק - - -

יודעים בתקציב הקרוב כמה מרכזים חדשים יוקמו, מה תוקצב, תוספת? האם יש תוספת למרכזי חוסן?

כן, שנייה אחת, אני רק אסיים את המשפט ואני אחזור לעניין התקציב. מרכזי חוסן היום, ייעודם לתת מענה לאנשים שסובלים מתסמינים פוסט-טראומטיים בעקבות אירועים ביטחוניים בלבד. זאת אומרת, שנגיד, קורונה, אנחנו לא התעסקנו במרכזי חוסן. נתנו הרבה מאוד שירותים והרבה מאוד מענים, אבל לא דרך מרכזי חוסן. כנ"ל גם אם חס וחלילה תהיה רעידת אדמה.

מצד שני, מרכזי חוסר הם המומחים היום בעולם להתמודדות עם טראומה מצטברת, שזה מה שדיברתם גם.

מרכזי חוסן הם אחד המענים הכי מקצועיים והכי מנוסים, וכל העולם לומד מאיתנו איך להתמודד, על כל הרצף של הטראומה. טראומה מתחילה ב-Acute Stress Reaction, שזו התגובה הראשונית, אחר כך יש לנו ההפרעה הפוסט-טראומטית, ואחר כך יש לנו כבר ה-PTSD שכולם מכירים. ובאמת אין על מרכזי חוסן, זה נכון. יחד עם זה, אנחנו היום סובלים מאוד מתת-תקצוב בכל הנושא הזה בצורה בלתי רגילה. אנחנו אפילו עד היום לא הצלחנו להכניס לבסיס התקציב את כל הנושא של מרכזי חוסן.

עד היום זה לא בבסיס התקציב, כל הזמן הזה? כי אני יודעת שבתקציב הקודם הייתה תוספת, אבל היא לא הייתה בבסיס התקציב, את אומרת?

לא, זה לא בבסיס התקציב, זה בהחלטות הממשלה שמתחדשות פעם בשנה, פעם בשנתיים, שזה משהו שחייב להשתנות, ואנחנו עובדים על זה נורא נורא קשה. התקציב של היום, השנה נכנסו שני מרכזי חוסן חדשים בצפון, בגליל המזרחי ובגליל המערבי, שנכנסו לתקציב של שנת 2023.

מתי הם צפויים להיפתח?

הם כבר פתוחים. אלה שני מרכזים חדשים, שהם בעצם הצטרפו השנה תחת הגג הזה המאחד של משרדי הממשלה. התקציב היום הוא 26,000,000.

רגע, רגע. שני המרכזים שנפתחו כבר ב-2023, הם מתקצוב 2022 כדי לפתוח אותם? או שהם תקצוב חדש?

לא, שני המרכזים החדשים האלה בעצם נפתחו לפני שנתיים על ידי משרד הביטחון בכלל. הם היו היחידים שלא נפתחו במסגרת הכוללת של משרד הבריאות, והם צורפו השנה תחת הגג של משרד הבריאות ומשרדי ממשלה נוספים, תחת הוועדה העליונה למרכזי חוסן, שהיא ממשלתית. זה תקציב מתחדש.

מתחדש, תקציב שהוא תמיד לא בבסיס, זה בסדר, זה כמו כל שאר המרכזים.

בדיוק. אנחנו כן מתכננים בתוכנית לאומית לפתוח עוד חמישה מרכזים, ואז להוסיף עוד ועוד ועוד, יש תוכנית מסודרת ויפה, שאנחנו עומדים להציג אותה מחר למנכ"ל, ואז היא תעבור כמובן גם לממשלה.

אז רגע, אבל זה לא עונה לשאלתי. התקציב הקרוב, האם יש בו איזושהי בשורה למרכזי החוסן, גם אם לא בבסיס התקציב? האם הוא עשה משהו תוספתי על הקיים, או שזה אותו תקצוב, המשכי?

יש תוספת, לא מאוד גדולה.

של כמה?

יש תוספת של כ-3,000,000 שהוספנו, ויש כרגע על הכוונת כספים קואליציוניים שצריכים להיות מאושרים על ידי הלשכה המשפטית.

אמור להיות גם אולי שם תקצוב למרכזי החוסן, כן. אפשר לשאול האם מתכוונים לתקצב נוסף על תקציב מרכזי החוסן, כדי לשאול באמת, זה דווקא בדיוק לפני תקציב, גם לא מדובר תמיד בסכומים גדולים, אפשר לדאוג שיהיה קצת יותר בתקציב הנוכחי למרכזי החוסן.

כמו שאמרתי, זה לא עבר לבסיס התקציב, כמו שקיווינו, ולכן הכול הולך לפי החלטת הממשלה.

אפשר גם לשאול האם יש כוונה להכניס לבסיס תקציב. האם אפשר עוד לשנות בתקציב, שרון? אני לא בטוחה. לא, כבר עבר קריאה ראשונה. אפשר לבדוק את זה.

אבל אני מנצלת את ההזדמנות, כי זה באמת המענה הכי מקצועי והכי ראוי שיש. על זה צריך לעבוד. גם להכניס לבסיס התקציב, גם לדאוג שהתקציבים יורחבו, כי לא יכול להיות שאנחנו נבנה על תוספות קואליציוניות, כי אלה דברים חד-פעמיים.

לא ייאמן. המענים לבריאות הנפש תלויים בהאם יהיה או לא יהיה. זה כנראה הפרדוקס הכי גדול שיש. לא בבסיס תקציב. תלוי טוב ליבה של ממשלה כזו או אחרת, גם אם היא טובה מאוד, זה לא דבר שהוא נכון מהותית, בנושא כל כך חשוב, שאמור להיות מעוגן ומוסדר ולהניח דעת.

אני כן רוצה טיפה לחדד שחוץ מהשירותים האלה של מרכזי חוסן, יש גם שירותי בריאות הנפש, ששם זה כמובן מתוך בסיס התקציב, אבל גם שם יש לנו מצוקה, ואנחנו זקוקים לתוספות תקציביות וכו'. אני רק אזכיר שמשרד הבריאות מתקצב גם את ער"ן וגם עמותות נוספות, גם אם זה מענה טלפוני ואם זה מענה אינטרנטי. יש לנו גם קווי טלפון שאנחנו מפעילים דרך קופות החולים, שנותנים מענה לעזרה ראשונה נפשית. היום משרד הבריאות מאוד מושקע, האגף לבריאות הנפש, בפיתוח בכלל של הכלים האלה של עזרה ראשונה נפשית, שאני חושבת שבמצב הזה של אי-ודאות והרבה מאוד טלטלות, זה מענה סופר חשוב.

אנחנו גם מאמנים את כל המגיבים הראשוניים במתן עזרה ראשונה נפשית. העברנו הכשרות במשך שלוש השנים האחרונות, מאוד אינטנסיביות, למד"א. הכנסנו את זה אפילו לאימון של החובשים. היום הם יודעים להגיש עזרה ראשונה נפשית, מכבי אש, משטרה. היום זה באמת כלי מאוד מאוד שימושי. וחוץ מזה אנחנו גם מאמנים היום את אנשי המקצוע במרפאות לבריאות הנפש, אם זה של קופות החולים ואם של משרד הבריאות, להיות מסוגלים לתת גם התערבות ראשונים, גם בתוך המרפאות וגם באתרי דחק של בתי החולים.

תודה רבה. עוד נציג משרד הבריאות, אם יש התייחסות. תודה, מקסימום נחזור אליכם בהמשך. אני מזמינה את ד"ר עידו לוריא, יו"ר החברה לבריאות הנפש בקהילה של ההסתדרות הרפואית, בזום. שלום, עידו, תודה רבה שהגעת אלינו.

צוהריים טובים, תודה על ההזמנה. אני חושב שהדיון היום הוא מאוד מאוד חשוב לאור התהליכים שקורים בשבועות האחרונים, וגם לאור משבר הקורונה. זאת אומרת, כל עניין הבריאות, הבריאות הגופנית והבריאות הנפשית הולכות שלובי ידיים. וכפסיכיאטר שעובד בשירות הציבורי, מנהל מרפאה, בעצם כל המערך של רווחה, בריאות הנפש, לשכות רווחה, שירותי שיקום, סל שיקום, שיקום של משרד הבריאות בשנתיים, שנתיים וחצי האחרונות מאז הקורונה, סופג מכה מאוד מאוד קשה. גם מבחינה תקציבית, כוח אדם, עזיבה של אנשים, שחיקה וכו', והשירותים שאנחנו יכולים לתת בשירות הציבורי הולכים ומתמעטים, בטח ובטח בתחום של פסיכיאטריה, ובטח גם בתחום של פסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים, שהמחסור הוא קשה, תורי המתנה מאוד מאוד ארוכים. על הרקע הזה כל התהליכים הפוליטיים שקורים בחודשים האחרונים, ואני לא מדבר מצד ימין או מצד שמאל, בעד או נגד השינויים או הרפורמה או המהפכה המשפטית. מה שקורה כתהליך חברתי הוא תהליך מערער, אנשים מגיעים עם מצבי חרדה, דיכאון, בטח גם שמעתם על זה ממטפלים לפניי.

אבל אני רוצה גם להגיד עוד משהו אחד שנתקלתי בו במיוחד בימים האחרונים. אנשים שמגיעים אלינו לטיפול ממשפחות שכולות, שכל הנושא של המחאה, והממשלה שכן מייצגת או לא מייצגת, אנשים ששירתו או לא שירתו בצבא, או יצאו נגד קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אמורים בסופו של דבר להגיע ולדבר בשם הממלכתיות. ואנשים, אפילו היום מישהי שראיתי למעקב אומרת, אני לא יודעת מה לעשות בעוד יומיים. זאת אומרת, אני במצוקה קשה, אנחנו ממשפחה שכולה, אנחנו תמיד עולים לקבר ביום הזיכרון.

עידו, אבל לפני התקופות האלה, בדרך כלל לא היה איזה משהו חריג שאתה יכול לזהות אותו מאופיין כמו עכשיו?

לא ככה. זאת אומרת, תמיד ממשפחות שכולות, כמובן, גם צעירים, אבל גם אנשים יותר מבוגרים ובטח הורים והורים קשישים וכו'. יש מה שאנחנו קוראים לו בבריאות הנפש, בפסיכולוגיה, בפסיכיאטריה, "תגובת יום השנה", Anniversary Reaction, בתאריכים החשובים, יום הפטירה או טקסים ממלכתיים. אז ברור שבימים כאלה תמיד יש עלייה במצוקה הרגשית, ויש איזשהו מתח או יותר עצב, דכדוך, געגועים, כמיהה וכו'. אבל אנחנו מדברים עכשיו על משהו אחר לגמרי.

הזכירה גם הדוברת לפניי את כל העניין של החוזה החברתי, התחושה הזאת של שמיטת השטיח מתחת לרגליים של כולם. מה הולך לקרות ביום שלישי? תהיה מחאה? לא תהיה מחאה? יהיה משהו ממלכתי ומכבד? לא יהיה משהו ממלכתי ומכבד? אני מעולם לא שמעתי כזה דבר ממטופלים שלי במעקב, ואני עושה כבר עשרים ומשהו שנה בריאות נפש ומעקבים פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים פרטניים וקבוצתיים וכו'. ככה זה לא היה אף פעם.

אנחנו גם שומעים מהקליניקה אנשים שמדווחים על דיכאון וחרדה וסכסוכים משפחתיים והתפרצויות כעס ושימוש באלכוהול. האם הכול נופל רק על המצב המשפטי-חוקי-פוליטי? לא. אבל ללא ספק הייתי מייחס לזה המון משמעות. אני לא יכול לדבר, יושב איתנו גם פרופ' חגי לוין מבריאות הציבור. גם אחד התחומים שלי הוא בריאות נפש ציבורית, אז אין לנו עוד מאמר אחד שיכול להגיד, תראו, זה היה לפני ארבעה חודשים, וזה המצב היום. אין הנתונים האלה, אבל כן יש נתונים מצטברים ממנהלי מרפאות, מהקליניקות, הנתונים של ער"ן שציטטו, העלייה בפניות בכלל ובהתפלגות לגבי המהפכה המשטרית, השינויים החקיקתיים. כל אלה תורמים למצב הנפשי הגרוע של האוכלוסייה כרגע, ובטח של אלה שמגיעים לשירות הציבורי.

אני רק רוצה להגיד עוד דבר אחד, ואת זה ראינו חזק בעידן הקורונה, ובטח היום. זה שהשירות הציבורי קורס, זה לא אומר שיהיו פתרונות בשירות הפרטי. אולי אפילו להפך. ככל שהשירות הציבורי קורס, גם השירות הפרטי יקרוס וקורס. הוא לא יכול להחזיק את כלל המקרים, ובטח מקרים שהם יותר מסובכים ומצריכים מעקב רב-צוותי, רב-מרפאתי.

לכן רואים בעלייה בזמני המתנה, שבעבר לא הייתה כזו, גם בשירות הפרטי.

שוב, אין על זה מחקרים, ואני לא יכול להגיד, הינה, תראו, תראי, היה X שבועות לפני, ועכשיו יש Y חודשים אחרי, אבל ללא ספק גם אנשים שמנסים להשיג תור לפסיכיאטריה ילדים ומתבגרים, מבקשים ממני לעזור. זה לא התחום שלי, אבל מבקשים לעשות איזו "פרוטקציה" ולנסות להשיג מישהו. אין, אנשים מוכנים לנסוע לכל הארץ, זה מצב בעייתי.

ואני אגיד עוד משהו אחד, גם המצב הכלכלי הולך ומחמיר בחודשים האחרונים. אנשים לא יודעים מה לעשות עם הכסף שלהם. ואת זה אנחנו כן יודעים בבריאות נפש ציבורית, public mental health, יש קשר הדוק בין המצב הסוציו-אקונומי ובין המצב הכלכלי ובין המצב הנפשי, בעיקר בעיקר דיכאון וחרדה. עד כדי כך שבמדינות מסוימות אפילו דיברו על העברת תקציבים ייעודיים לבריאות הנפש לאוכלוסייה. אבל כל המצב הזה, החוזה החברתי שהופר, הדמויות של המנהיגים בתקופה הזאת, שלא מעודדות ולא מייצרות אחווה באמת, בייחוד לאור יום הזיכרון שמתקרב והמצב הכלכלי. כל אלה הם באמת מבחינתי פצצת זמן מתקתקת שעלולה לא להסתיים טוב מבחינת המצב הנפשי, גם של אנשים שמתמודדים עכשיו, ובטח צעירים, שזה העשור הראשון או השנים הראשונות לבניית הזהות שלהם, וגם אנשים שלא התמודדו קודם עם בעיות נפשיות, ודברים התפתחו הלאה במורד הזרם, אם אנחנו ממשיכים ככה במצב הזה, שהוא גם נראה ללא פתרון מהותי כרגע. תודה.

תודה רבה. אני מזמינה את נציגת המועצה לשלום הילד, נעם ולדר, בזום. שלום, נעם, מה שלומך?

היי, שלום. תודה רבה על הדיון החשוב. עורכת הדין נעם וילדר, אחראית על תחום בריאות הנפש במועצה. אני אגיד שהנושא הזה של בריאות הנפש והקשיים הנפשיים של ילדים ונוער זה נושא שמעסיק אותנו, שלא לומר מדיר שינה מעינינו, כי באמת המצב הוא מאוד מאוד קשה במשך שנים.

אני רוצה להגיד שהמערך של בריאות הנפש, כשאנחנו מסתכלים על ילדים ונוער, זה לא רק בריאות, זה לא רק משרד הבריאות. זה גם משרד החינוך, זה גם משרד הרווחה. ילדים ונוער מקבלים מענים נפשיים בדרך כלל גם ממשרדים אחרים, מגורמים מקצועיים אחרים. והמערך הזה הוא, כמו שנאמר, מיובש לאורך שנים. בטח משבר הקורונה השפיע והחריף את המשבר, ומערך בריאות הנפש לא ערוך להתמודד עם עוד משברים אחרי משבר הקורונה. ובוודאי שדיון סוער בחברה, עימות סוער בחברה, משפיעים על ילדים ונוער, הם רואים את זה, הם סופגים את זה.

לפני שלושה חודשים פרסמנו את השנתון הסטטיסטי שלנו, עם נתונים מאוד מאוד מדאיגים, שלא משאירים מקום לספק. הוזכרו פה קצת מהנתונים, אבל אני אגיד שאנחנו מדברים על משהו כמו, בערך 100,000 ילדים ונוער שמתמודדים עם קשיים נפשיים משמעותיים, שיותר ממחציתם מתמודדים עם קושי נפשי שמשפיע על התפקוד היום-יומי שלהם. אנחנו מדברים על עלייה של כ-19% בין השנים 2019 ל-2021 במספר ביקורי הילדים במיון פסיכיאטרי. אנחנו מדברים על עלייה של 13% בין השנים 2019–2021 במספר ניסיונות ההתאבדות של ילדים ונוער שהתקבלו בחדרי מיון. אלה באמת באמת נתונים מדאיגים. צריך להגיד גם שגיל ניסיונות ההתאבדות יורד עם השנים, וכ-40% מהילדים שניסו להתאבד הם ילדים מתחת לגיל 14. אלה באמת נתונים שאי אפשר לישון בלילה, ועדיין דברים לא קורים.

אנחנו מדברים על מספר פסיכיאטרים לילד ומתבגר, ביום יום אנחנו מדברים על 350 פסיכיאטרים כאלה, וחלק ניכר מהם צפוי לצאת לפנסיה בשנים הקרובות, ומרגיש שהמדינה לא ערוכה לזה. אנחנו מדברים, כמו שנאמר, על זמני המתנה ממושכים, כשנה ויותר לקבלת טיפול פסיכותרפי בקהילה. זה באמת מצב בלתי נסבל. אנחנו מדברים על מסגרות פוסט-אשפוזיות, שאין מספיק. ילדים נמצאים בבתי חולים פסיכיאטריים, מאושפזים, הטיפול בעניינם הסתיים, הם צריכים לצאת למסגרת פוסט-אשפוזית, ואז או שהם נשארים שמונה חודשים במחלקה פסיכיאטרית סגורה כי אין להם מענה, או שהם נשארים בבית, ההורים צריכים להפסיק לעבוד ולטפל בהם ולהשגיח עליהם 24/7. זו באמת מציאות בלתי נסבלת.

אני כן אגיד, וזה גם הוזכר, שנבנתה תוכנית בין-משרדית. ישבו גורמי המקצוע של משרד הבריאות, החינוך והרווחה, ישבו על תוכנית הוליסטית טובה. היא לא נותנת מענה לכל הדברים שאמרתי כאן, אבל היא תוכנית טובה. היא לא יצאה לפועל בכנסת הקודמת, וקיווינו שבמושב הנוכחי היא תצליח להיות מקודמת. לצערי, אנחנו רואים שהתוכנית הזאת, במרביתה, לא צפויה להיות מתוקצבת, ואני חושבת שהקריאה של חברי הכנסת בבית הזה מהקואליציה ומהאופוזיציה צריכה להיות שהתקציב הזה חייב להיות מאושר, עם התוכנית על כלל מרכיביה.

:

נכון. אנחנו גם נכניס את זה בסיכום הוועדה, שנקרא את הקריאה הזאת וגם נשלח מה קורה עם זה, כדי באמת לתת תשובות.

זה מאוד מאוד חשוב. אנחנו קראנו את האגרת של שר הבריאות הנכנס, שהוא שם את בריאות הנפש כנושא עיקרי לטיפול, ואנחנו מברכים על כך, אנחנו מקווים שזה יניב תוצאות. אין לילדים האלה זמן לחכות.

סליחה, נועם, אולי גם אפשר לשלוח שאילתה? אני אשלח אולי בנושא הזה, על התוכנית. כן. שאילתה למליאה, ננסה לשלוח גם את זה לגבי המימוש. כן.

תודה. זה מאוד מאוד חשוב. הילדים האלה, באמת, אין להם זמן לחכות. אם התוכנית הזאת לא תאושר עכשיו ותתוקצב במלואה, אז אנחנו מדברים רק על 2025, ובאמת לילדים האלה אין זמן נוסף לחכות.

תודה רבה. ממש ממש חשוב, וגם יצאו מזה לתוך סיכום הוועדה, אז כמובן גם נעדכן ונקריא את זה גם בסיום. אני רוצה לעבור להילה סופרמן הרניק, מנהלת פיתוח מקצועי, תוכנית "יתד", משרד הרווחה והביטחון החברתי.

למי שלא מכיר את התוכנית, תוכנית "יתד" היא תוכנית לאומית עבור צעירים וצעירות במצבי מצוקה וסיכון בהובלת משרד הרווחה.

יש לנו עוד חוק להעביר יחד מתישהו.

כן, ואנחנו עכשיו עשינו תיקונים שלו. הוא מוכן, רק כשתרצו. אני אגיד, ואולי זה בדומה למה שהלה אמרה קודם. בדקתי נתוני פנייה ל"יתד" בחודשים האחרונים. אין היום שינוי או עלייה משמעותית בנתוני הפנייה ל"יתד". בסוף, "יתד" הם שירותי רווחה לאוכלוסייה שמתאפיינת במצבי מצוקה וסיכון שהם בתחומים הפסיכו-סוציאליים, ולכן אנחנו לא רואים כרגע שינוי בפניות או בהיקפי הפניות. אני כן אגיד שמהשטח עולה צורך מאוד גדול לטיפול ותמיכה בהתמודדות בתחום בריאות הנפש, וזה עדיין גם שאריות, אפילו לא שאריות, אנחנו עדיין מתמודדים עם המשבר של הקורונה. חלק ממה שאמר גם ד"ר עידו לוריא על המצב הכלכלי, ואני לא יכולה לנתק אותו מהמצב החברתי והנפשי. הרבה מהצעירים שלנו נמצאים היום במצב כלכלי מאוד קשה, וזה חלק מהטריגרים למצוקה, גם נפשית וגם ביכולת שלהם להתמודד עם משימות החיים שלהם. מבחינתנו אנחנו עוד לא יצאנו ממשבר הקורונה בהקשר הזה, עם חובות מאוד גדולים של צעירים.

אני כן יכולה לסמן שבחודשים התת-קבוצה של צעירים בחברה הערבית, קבוצה שמסומנת עם צורך יותר גדול שצף ועולה, שמתחבר גם למצב החברתי-פוליטי-כלכלי, גם חוסר מעש מאוד גדול, גם חרדה מאוד גדולה, גם משברים בתוך היכולת של הרשויות המקומיות לתת להם מענה, ועם זה אנחנו מתמודדים, וצורך מאוד גדול גם, בדומה למה שאני חושבת שהילה אמרה, ההיקף לא גדל. האפיון, הקושי, המורכבות והמצוקה מתאפיינים כקשים יותר.

אנחנו עכשיו בתהליך כבר של שנה של הקמה של מרכזי טיפול לצעירים בשותפות עם מסגרות בתחום בריאות הנפש של משרד הבריאות, לא כחלופה למשרד הבריאות, אלא דווקא לייצר תהליכים של מניעה.

תספרי רגע על המרכזים.

זו יוזמה שעלתה באמת מהשטח, אגב רשימות המתנה מאוד גדולות, והבנה שצעירים נמצאים בתקופת גיל דרמטית לפני שהמצוקה הנפשית הופכת להיות מחלת נפש, לפני שזה הופך להיות כרוני. לעשות איזשהם תהליכים של מניעה וטיפול נפשי רגשי. יצאנו בקול קורא לרשויות מקומיות. אגב, לא בתקציב ייעודי לעניין, אלא ממש בתקציב, בשאריות של תקציבי רשות, גם ב - - - וגם ב"יתד" בכלל.

אז בואי ננצל לבקש אם אפשר לייעד תקציב לחיזוק הרעיון הזה של הקמת מרכזים, באמת להסתכל על זה כעל משהו מובחן שצריך לתת לו מענה בתקציב.

אנחנו עדיין בפיילוט. "אנוש" שותפים לנו לאחד המרכזים. הצורך הוא מאוד גדול. אגב, מה שאמרתי על החברה הערבית קודם, מתוך 16 מרכזים, שישה יהיו בחברה הערבית, שזה יותר מהיקף הצעירים באוכלוסייה, ואני צופה שכל רשות שנוכל להעמיד לטובתה תקציב לזה, תיקח את זה בשתי ידיים, מפני שהיום השטח, זאת אומרת, המחלקות לשירותים החברתיים לא מצליחות לתת את המענה לטיפול הנפשי של הצעירים, ואנחנו צריכים את המענה הייחודי המותאם, שהוא פסיכותרפיה, שהוא התערבות ממוקדת, טראומה על צורותיה השונות, ולשמור את הטיפול הפסיכו-סוציאלי למחלקה לשירותים חברתיים. אז אנחנו שם, ואני מקווה שבעוד שנה נוכל להגיד שהתקדמנו.

ממש ממש חשוב. אני גם מאוד מקווה, וזה משמח אותי מאוד לשמוע, אני לא הכרתי את זה, שזה נכנס לפעילות. אני ממש מקווה שזה ייכנס לפעילות אינטנסיבית, מושרשת, מדהימה. באמת, אחד האגפים שהכי צריכים לקבל יותר מענה ושירותים במשרד הרווחה.

אני אהיה צנועה, רק אל תקצצו לנו. מה שיש לנו, אל תקצצו.

תרחיבו, תרחיבו. אני פה להרחבת תקציבית. בכל זאת, זה משהו שאני חושבת שאנחנו מבינים אותו יותר ויותר, וכמובן, אני מקווה שגם אכן נצליח לחוקק את החוק, מענים לחסרי עורף משפחתי, מענים בחוק, שזה בוודאי, כל בריאות הנפש, אבל ההבנה שגם הצד הכלכלי והתמיכה הוא גורם תומך. זה לא נפרד, שבסופו של דבר יש סיבות ותוצאות, ולכן הכול יחד. אז אני ממש שמחה שהכנסתם גם את זה כפרמטר אצלכם, כי זה באמת משמח לשמוע את זה פה.

רותם ומתן, "מתחת לרדאר". שלום. "מתחת לרדאר" היא פלטפורמת צעירים מאוד מאוד חשובה וויראלית, שנותנת כל מיני מענים וביאור מידע לצעירים על סוגיות שבוערות היום, ואני שמחה שגם זאת סוגיה שראיתם בה סוגיה חשובה, שצעירים יראו וייקחו בה חלק, ייתנו את דעתם וישפיעו.

ותודה, נעמה, שנתת לנו במה, כמובן.

כן. אז אני רוצה להתחיל קודם כול בלהודות לנציגים שהגיעו לכאן היום, ובאמת דיברנו ושמענו הרבה על בריאות הנפש והמצב של בריאות הנפש אצל צעירים. אני רק רוצה לשים איזשהו זרקור ולהגיד שרוב הצעירים היום, בטח הצעירים שסובלים מחרדות ומקשיים, פשוט לא מגיעים למערכות האלה. הם נמצאים כל כך רחוק משם, וגם אנחנו לא באמת מגיעים אליהם.

אנחנו כן הצלחנו לאסוף כמה תגובות מהעוקבים שלנו, כששאלנו אותם איך הם מרגישים בתקופה האחרונה. אז כותבת לנו עוקבת בשם עופרי: "אני מפחדת שכמות הרצינות שבה לוקחים את קורבנות ההטרדה והתקיפה המינית תרד אפילו יותר". וכותבת לנו עוקבת אחרת: "אני מפחדת שלא ייתנו לי ולבת הזוג שלי להתחתן בארץ, לגור, לקבל זכויות בסיסיות".

ואני חושב שבאמת יש כאן איזושהי נקודת יסוד בקושי של צעירים, שהיא תכנון לטווח ארוך, והיא מחשבה קדימה, והיא הבנה שיש פה דור של צעירים שדורש צרכים אחרים ממה שהמדינה מספקת היום. ויש פה דור שלם שגדל עם צרכים שהיום המדינה לא יודעת לספק, וחבל מאוד. ובסופו של דבר יש פה דיון גם על קיטוב, שהצעירים נורא מרגישים אותו. למשל, כותב לנו עוקב: "אני מרגיש יותר מתוסכל מבעבר. כמו השקרים שיוצאת לפוליטיקאים מהפה מחלחלת לתוך החברים שלי, וכשאני רוצה לשמור איתם על שיח מכבד, אבל אף אחד לא מאמין למה שאני אומר וכולם חושבים שאני משקר, אין לי לאן להתקדם. חוץ מזה אני מרגיש ניתוק מהנציגים שלנו בכנסת. גם משמאל. חמש שנים הם ניסו לתת מענה לנתניהו ונכשלו, למעל ניסיון מקרטע אחד".

ואני באמת רוצה לומר פה, לתת איזושהי נקודה נוספת. אנחנו מדברים הרבה על הקורונה ועל ההשפעות שלה, וצריך להגיד שהמדינה הזאת נמצאת בקרב בלימה כבר כמעט חמש שנים.

נכון. האי-יציבות הפוליטית כגורם מאוד מאוד מורכב.

גורם מאוד מאוד מכריע וגורם שבאמת יוצא אי-אמון מאוד מאוד גדול במערכת. ובנקודה הזאת אני רוצה להעביר את השרביט למתן, שכתב טקסט ששנינו עומדים מאחוריו, כמה מילים על חוסר האמון הזה.

אני רק רוצה להשחיל מילה לפני מתן. בעצם, אנחנו אחראים על האזרחים, ויותר מדי שנים מסירים את האחריות של המדינה מאזרחיה. לכן השירותים החברתיים הם דבר חשוב. כי זה חלק מאותה אחריות שצריך לקחת בחזרה. והרבה מדברים היום על לכתוב מחדש את החוזה הזה שהופר בין המדינה לאזרחים. החוזה הזה שהופר הוא לא רק חוזה בהקשר של הקשר של נבחרי ציבור אל האזרחים, אלא ממש במענים שמגיע לנו לחלום, שמותר לנו לקבל אותם. דיור. צעירים לא יודעים בוודאות שתהיה להם קורת גג, הם לא יודעים אם תהיה להם פנסיה או יציבות תעסוקתית. יש הרבה דברים היום שלצעירים אין שום מושג אם יהיה להם, דברים שבעבר היו עוגנים. היה אפשר להגיע לדירה גם אם היית עובד בעבודה הכי הכי זוטרה שיש. ידעת שזה אפשרי וידעת שתהיה לך פנסיה יציבה מכל מיני הסדרים.

וכל הדבר הזה שנגמר הוא חלק מרצף. ואז מצטרפת התקופה הזו, שהיא תקופה של שבר, ובוודאי שזה בלתי נתפס ובלתי אפשרי. ואני רק רוצה להגיד לפני מתן, אנחנו לא דור של מפונקים, אנחנו דור שלקחו לו הכול. אנחנו דור שלקחו לו כל ביטחון וכל ערובה לחיים טובים פה. והמדינה הזו צריכה לראות אותנו כמו שאנחנו צריכים לתרום לה ולהיות של בשבילה, וזה הדדי. ומותר לנו לרצות את האפשרויות האלה של קיום בכבוד ועתיד.

אני שוב רוצה להגיד תודה על ההזמנה, אבל עם זאת אני רוצה להגיד שכשהוזמנו לוועדה הזאת, כשהודיעו לי שאנחנו מוזמנים, השאלה הראשונה שלי הייתה, מה הטעם בדבר? ואני חושב שזה בעצם הסימפטום לקושי הגדול של הצעירים במדינה היום. הרי מרבית הפוליטיקאים לא באמת חושבים על אף אחד חוץ מעצמם. ויש פה קיטוב חברתי מטורף, ומאחורי כל הכרעה עומדים אינטרסים אישיים של בעלי כוח והון. ויש פה מצב כלכלי מתיש, במיוחד אם אתה צעיר. אז כל זה מוביל אותנו להרגשה שאין לנו באמת עתיד.

אם אין לנו עתיד, אין לנו על מה להילחם. אם אין לנו על מה להילחם, מה הטעם? אנחנו מרגישים שאנחנו הגענו לסוג של, לא סוג של, אנחנו באמת הגענו לקצה היכולת שלנו, באמת. אנחנו עדיין לומדים, אנחנו עדיין עובדים, אנחנו עדיין יוצאים להפגנות, אנחנו עדיין מתבטאים ברשתות, אנחנו אפילו פעילים פוליטית, בשני הצדדים, שזה יכול להפתיע כמה אנשים. אבל אנחנו בסופו של דבר עדיין מתפקדים. אבל הפחד הזה, האימה הזאת, שכל זה לא שווה שום דבר, כי יום אחד יבוא איזה מישהו, יתעורר בבוקר, יגיד, הדבר הזה שמאוד מאוד חשוב ואינהרנטי לחיים של הצעירים פה לא מעניין אותי יותר, אז אני מפסיק להשקיע בו ואני שם את הכסף הזה בהשקעה אחרת, זה נוגש עוד ועוד ביכולת התפקודית שלנו, ואני עכשיו משותק מהדברים שאני שומע פה.

למה שצעירה להט"בית תילחם עבור הילדים שלה אם היא חיה במדינה שאקטיבית מנסה לקחת ממנה זכויות ולא לתת לה לגדל משפחה? למה שצעיר מהפריפריה, שנעמה, אני יודע שאת באת מהפריפריה, יעבוד קשה בתקווה לחיים טובים יותר אם ימשיכו לדפוק אותו וישאירו אותו לבד בבור כלכלי בלי אפשרות לצאת ממנו? איך האוכלוסיות החלשות אמורות להילחם עבור עצמן אם הייצוג שלהן נמחק לאט לאט וכל מה שאנחנו רואים על המסך הוא חבורה של אליטיסטים מנותקים, שהפעם האחרונה שהם שירתו את הציבור הייתה אולי אולי בשירות הצבאי שלהם, וגם זה לא כל כך בטוח.

הרוב המוחלט של בעלי הכוח וההשפעה לא רואים אותנו בכלל. משחקים אותה כאילו אנחנו דרמטיים, מעיזים להגיד שאנחנו מפונקים, עצלנים, כשבעצם אנחנו מלאים בכאב ובפחד. אבל אין דאגה, כי זה לא באמת משנה, כי זה משהו שאנחנו נרגיש עוד שנים.

חבר'ה, נערים לא ירגישו פואנטה בשירות המדינה, אנחנו כבר רואים את זה באחוזי הגיוס שיורדים, והם ימשיכו לרדת. שירותי רווחת הנפש, שכבר שמענו מהם, קורסים כבר עכשיו והם ימשיכו לקרוס, כי נערים ימשיכו להרגיש דיכאון, ימשיכו להרגיש חרדה. סטודנטים יצטרכו לעבוד בשלוש עבודות, כי הם לא יכולים לממן שכר דירה ואת שכר הלימוד שלהם, והם ינשרו מהלימודים, כי הם יבינו שכל יום שעובר הם עוד יותר הורגים את עצמם, שהם לא רוצים לעשות את זה.

אנחנו לא יכולים להתקדם ככה. האדישות הזאת, שהמקור שלה הוא, שוב, אותן בעלי כוח והון, תוביל אותנו, את הדור שלנו, להרס. וזה הקטע. הקטע המטריף הוא שזה לא מעניין אותם, הם לא שמים על זה קצוץ כי הם לא ירגישו את זה אף פעם, גם הילדים שלהם לא ירגישו את זה אף פעם. אבל אנחנו עכשיו מרגישים את זה.

אז אותם אנשים, אתם יודעים, כואב לי להגיד באיזשהו מקום שאני כבר איבדתי תקווה והסתכלתי על אחיי ואחיותיי שהולכים וצורחים את הנשמה שלהם ברחובות וממשיכים לנוע קדימה למרות שמכל הדלק שלהם ריק, ועוד העזתי להיות ציני ולהגיד שזה חסר טעם, מפני שאני איבדתי את התקווה הזאת. אבל ככל שאני רואה אותם ממשיכים וככל שאני רואה אותם הולכים, גם את הלב הציני שלי, שמלא בגומיות שלוחצות עליו בגלל כל הלחץ הזה, האש הזאת הצליחה גם להדליק.

אנחנו לא נוותר, לא משנה כמה קשה יהיה פה. אנחנו נמשיך להילחם למען העתיד שלנו, נמשיך להילחם בשביל מדינה דמוקרטית, נמשיך להילחם בשביל שוויון וחירות, בשביל למנוע חורבן אקולוגי, שזה גם, איזה נושא זה. נמשיך להילחם למען שלום וביטחון, בשביל האוכלוסיות המוחלשות. אנחנו לא נעצור. נילחם עד שאנחנו נוכל לשבת, להירגע, להגיד אנחנו שם, בשביל לדעת שיש לנו קרקע יציבה. אבל לצערנו, בלעדיכם, בלי הפוליטיקאים, אנחנו כרגע מרגישים שהיא ממשיכה להיות רועדת.

ויש לי רק מסר אחרון עבור אחיי ואחיותיי שבאמת מרגישים שהם אינם יכולים עוד. אתם משנים, אתם חשובים, אתן משנות, אתן חשובות, ושוב: אתם משנים ואתם חשובים, ותדברו, תדברו, תדברו. תודה.

זה היה חזק. וגם ברוח הדברים, היום התכנס הקבינט החברתי-כלכלי, שבמקום להביא איזושהי בשורה, או התחלה של בשורה, דיברו על הגבלת העבודות בשבת לשיפור הרכבת. ככה, כדי להוסיף איזה משהו, כשאין מראית עין, וזה לגמרי לפיקוח נפש, שגם יהיה תקין לכולנו. ואני חובת שהפער הזה בין מה שאינו לבין מה שרואים הוא גם חלק מהעניין. כי לא פעם הכלנו גם הרבה דברים כי ראינו את המנעד הזה, שהיה כביכול מאוזן, אבל כבר אין איזון. אני חושבת שמה שכן קורה, ואני מאוד מקווה, זה שהדור שלנו גם החליט לטבוע את מקומו במקום הזה. וזה קורה עם שבר מאוד מאוד גדול. הדור שלנו, אני מדברת גם על דור מתחתינו אפילו. שני דורות שהחליטו גם שישראל, לא רק נבלום את הבעיות בה, אלא ישראל צריכה לראות אותנו. וזה מקום שגם מגיע משבר מאוד עמוק.

אני אשתף שלפעמים אני נעה בין ייאוש לתקווה. זה קורה לא פעם. לכן הגבתי אליך, להגיד שהמחאות הן משהו שאני מרגישה שיש לו אפילו אפקט מרפא. הרגשתי את זה יחסית בשלבים מאוד מוקדמים, כשהייתי מגיעה. לקחתי מאוד מאוד קשה את התוצאות של הבחירות ואת הסיטואציה שנהייתה. אני חושבת שכבר הבנתי מה הולך לקרות עוד לפני כן, אבל לא עד כדי כך. ולכן אני גם מזדהה עם חלק ממה שאתה אומר. ממש. מההבנה שיש איזה מקום שהוא פשוט מרגיש חסר אונים. לצד זאת, היוזמות השונות שקמות וההבנה שבסוף, אנחנו קולקטיב ואנחנו חברה, שכנראה האדנים שלה הם יחסית יותר זהים משהיינו חושבים. והתפיסה של צדק, שוויון, דמוקרטיה, היא משהו שכנראה עוד איפה שהוא יושב עלינו, אתה יודע משהו? בין שזה ימין ובין ששמאל.

ברור שעמדתי היא עמדה שמאלית, בטח כלכלית וחברתית. אבל עדיין, התפיסות של מה מקומנו במקום הזה והחירויות שלנו, הן תפיסות שאנחנו כנראה נראה אותן יותר דומה. ואני חושבת שמתוך השבר גם צמחה תקווה ענקית. והדור שלנו הוא דור מדהים בתקווה שהוא מייצר בתקופה הזו. באמת שדמיינו שזו תהיה מחאה של הרבה מאוד מבוגרים, וכשראיתי את הצעירים נכנסים פנימה, אמרתי, או, עכשיו אני מרגישה תקווה. כשצעירים נכנסים למחאה, חייב להיות לה אימפקט של שינוי אמיתי. זה סימן בדרך כלל, שהוא משנה. אגב, כשצעירים נעדרים ממקום, זה גם סימן לשקיעה. אז לכן אני גם עושה את ההקבלה הזאת. עיר שוקעת היא עיר עם הגירה שלילית. עיר שהיא פורחת היא עיר שבדרך כלל זוגות צעירים וצעירים עוברים אליה. זו איזושהי הקבלה כזאת שאני תמיד עושה אותה מפני שהייתי חברת מועצת עיר.

אז תודה רבה לכם, הייתם נהדרים וחשובים. ואני רוצה לעבור לטל, צעירה מ"החצר הנשית". רק להגיד מילה על "החצר הנשית", מרחב מדהים לנערות וצעירות, שאני חושבת שבאמת כדאי גם שיפרח בכל הארץ. ממש ממש כדאי להכיר את המיזם הנפלא הזה. ותודה רבה לך שהגעת לכן. וגם חיפאית, אז כבוד ואהבה.

תודה רבה. אז אני טל. אני אתחיל להגיד שאני קצת לחוצה, הרבה מתרגשת, לא להילחץ אם רועד לי קצת הקול או אם אני בוכה. אז אני כאן כדי לתת עדות מהשטח בפנים גלויות, כי אני באמת מאמינה שאין לי במה להתבייש. ואני אקריא את מה שכתבתי.

קוראים לי טל, אני גרה בדירת שותפים בחיפה, לומדת לפסיכומטרי, מחפש עבודה ומתראה על חברים, כמו כל צעירה אחרת בגילי. בנוסף, מכל מיני סיבות, אני מתמודדת עם השלכות של פוסט-טראומה מורכבת.

כחלק מהתסמינים של פוסט-טראומה, אני מתמודדת על בסיס יום-יומי עם פלאשבקים, ניתוקים ודיסוציאציה. למשל, ניתוק מתחושת זמן ומרחב, תחושה שהזמן בורח, שסביבה לא מוכרת פתאום או חורים שלמים בזיכרון, דריכות יתר וציפייה לסכנה, שמלווה בסממנים גופניים, כמו רעידות, סחרחורות, דפיקות לב מואצות, קשיי שינה משמעותיים, רמות חרדה גבוהות, דיכאון ולפרקים מחשבות אובדניות ודחפים לפגיעה עצמית.

אני מטופלת כבר הרבה שנים. מכל מסגרת שבה הייתי לקחתי משהו אחר. בין שזה כלים פרקטיים להתמודדות, ובין שזה פשוט תחושת נראות, שייכות וקבלה.

לצד הנפילות והקשיים, שכנראה ילוו אותי תמיד בדרך כזו או אחרת, אני במקום יותר חיובי בחיים שלי. עוברת תהליכים ומתקדמת. ובסך הכול אני שמחה שאני כאן ואוהבת את החיים שאני בונה לעצמי.

יחד עם זאת, המצב הפוליטי, האקלים החברתי, המצב הביטחוני, יוקר המחיה ובראש ובראשונה תחושת האיום על הדמוקרטיה ועל החופש משפיעים עליי מאוד. ואני לא מדברת רק בשמי. אני כאן כי אני מדברת בשם הרבה חברים מתמודדים, בשם כל קהילת מתמודדי הנפש ו/או צעירים וצעירות בסיכון, ובשם כל המעגלים שמושפעים מסביב, אם זה משפחות, חברים, מטפלים וכו'.

בחודשים האחרונים אפשר לראות ביטויים של רגרסיה ותהליכי החלמה שלנו בכל תחום בחיים, ברמה הרגשית, המחשבתית והתפקודית. רק על עצמי לספר ידעתי, ואני יכולה לספר שבימים אלו אני חווה הרבה יותר חרדה מהעתיד ומההווה. הרבה יותר דריכות בשל המצב הביטחוני, האלימות והקיטוב ברחובות, ובעיקר הרבה יותר תחושות של דיכאון, חוסר תקווה והחמרה במחשבות האובדניות, כשהמוות נראה לרגעים כמו הפתרון היחיד שיוציא אותי מהמצב, כשלהגר זו לא אופציה ריאלית כרגע.

אני מאוד מאוד משתדלת, ומאוד חשוב לי לצאת להפגנות, להשמיע את הקול שלי, בין היתר כאן, בכנסת. אבל הכול תוך כדי קושי וצורך מוגבר בשימוש בעזרים, כמו תרופות נוגדות חרדה, אוזניות חוסמות רעש או קנביס רפואי בתדירות גבוהה ממה שצרכתי בעבר, ותוך כדי מחירים אישיים.

כבת לעולים מברית המועצות לשעבר אני חווה זיכרון קולקטיבי מאימת משטר דיקטטורי שמועבר בצורה בין-דורית, ולא יכולה שלא להשוות ולחשוב האם פנינו מועדות לשם, ומי יגן על הזכויות שלי כאישה צעירה עם ההתמודדות הנפשית הזו בחיים שלי. מי יגן על הזכויות של חברים להט"בים או לא יהודים, ובאופן כללי על אוכלוסיות מוחלשות יותר שמודרות לרוב מהשיח.

מי יגן על הזכויות האלה בהיעדר מערכת משפט חזקה ועצמאית? תוך כדי הגברת הכוח לשלטון, בלי בלמים ורסנים. הרבה פעמים מערכת המשפט היא זו שהגנה על הזכויות האלה, זו שאפשרה מוביליות חברתית ומעבר ממצב הדרתי ללקיחת חלק משמעותי והשתייכות לחברה הישראלית. ועכשיו היא עומדת בפני החלשה משמעותית. האיום על מערכת המשפט הוא איום על החיים שלנו. גם במובן של זכויות שעלולות להילקח מאיתנו, וגם במובן של הידרדרות נפשית והסיכון האובדני שגובר.

אם אני, שנמצאת במקום הרבה יותר יציב והרבה יותר טוב מבעבר חווה את הטלטלות והתהפוכות במדינה בצורה כל כך אינטנסיבית וקשה, אני לא יכולה לדמיין מה חברות שלי, שנמצאות כרגע במצבים פחות יציבים, חוות בזמנים אלו.

אני רוצה לסיים בפנייה למקבלי ההחלטות ולבקש שיראו וישמעו אותנו, שידברו איתנו בגוף ראשון, שיבינו את ההשלכות של קידום החקיקה, בין שיקרא לה רפורמה משפטית ובין שהפיכה משטרית, ושיעצרו אותה ואת הכאוס. ולומד תודה רבה רבה על הבמה.

תודה לך, טל. ממש ריגשת. תהיי חזקה. את מדהימה וממש אמיצה שבאת לכאן, בפנים גלויות. והקול שלך חשוב, וטוב שהוא נשמע פה. באמת באמת ריגשת אותנו מאוד, ואני שמחה מאוד שהגעת לכאן. תודה לך. נעבור לנעמה מכלוף, מחאת הסטודנטים.

שלום. אני נעמה, אני סטודנטית לעבודה סוציאלית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ואני כאן כדי לייצג את עשרות אלפי הסטודנטים שנלחמים ומוחים יום יום על המדינה שלנו.

בשבוע שעבר ערכנו סקר שנענה על ידי 165 סטודנטים ברחבי הארץ מהאוניברסיטאות והמכללות הבאות. אפשר לראות את הפילוג בשקופית.

השאלה הראשונה ששאלנו היא "כמה אני לוקחת חלק פעיל ומעורב בהפגנות?", ובעצם אנחנו עומדים על 90% מהעונים שלוקחים איזשהו חלק פעיל בהפגנות, אז זאת האוכלוסייה שאני אתמקד בה.

השאלה הראשונה היא "כמה אני חווה קשיים לימודיים בתקופה האחרונה ביחס לסמסטר א'?" 75% מהעונים על הסקר דיווחו על קשיים לימודיים יותר מסמסטר א', בלי קשר לקשיים שהם חווים בדרך כלל. זה נתון ממש מדאיג, ביחס לזה שאנחנו דור העתיד, אנחנו לומדים את המקצועות שישמשו את המדינה שלנו בהמשך, השכלה גבוהה.

הקשיים הרגשיים שחווים בתקופה האחרונה. 86.7% דיווחו על קשיים רגשיים יותר מבסמסטר א'. זה נתון מדאיג מאוד וזה רק הולך ומחמיר. ואנחנו רואים את זה בכל הארץ, בכל האוניברסיטאות והמכללות, בכל מוסדות הלימוד, זה לא משהו שחריג למקום אחד.

ביקשנו מהם לסמן אילו תחושות והתנהגויות הם חווים, ולסמן כל דבר שהם מרגישים איתו איזושהי הזדהות. אז 90% דיווחו על דאגה לגבי העתיד. אנחנו רואים פה גם 80% אנשים שחווים לחץ, 62% אנשים שחווים חרדה, 58% שחווים חוסר ביטחון, חצי מהאנשים דיווחו שהם חווים פחד. אלה נתונים ממש ממש מדאיגים, ואני גם אגיד שהמילים נבחרו ממש בקפידה עם הסגל של הפקולטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, אלה לא סתם מילים, לא סתם מספרים.

אני רוצה להציף ולהראות קצת קולות מתוך מאות סיפורים שנשלחו אלינו. בנושא הראשון, אלימות וחוסר ביטחון: "חוויתי בפעם הראשונה תקיפה על רקע אנטי להט"בי. זה היה מאוד קשה בשבילי ולמלחיץ וחששתי מאוד, לא יכולתי להתרכז בכלום שבוע. התנפצה בעיניי הבועה שחייתי בה, שבה לקחתי כמובן מאליו את הביטחון האישי שלי במדינה ואת המשוואה – אם אני לא פוגעת באף אחד אין סיבה שמשהו יקרה לי".

אני יכולה ממש להתחבר לאמירה הזאת ולשתף שגם אני הייתי מפקדת וקצינה בצבא בחיל חינוך, ותמיד הייתי שומרת חוק. אני לא מחפשת עימותים, ועדיין הפעילו עליי מכת"זית לפנים, והיה לי חשד לזעזוע מוח. בלי שום עימות, שום התחככות עם אף שוטר. בזמן האחרון מפחיד אותי ללכת הביתה אחרי ההפגנות. אנשים ראו אותי בחולצה של מחאת הסטודנטים ופשוט התחילו להרביץ לי. ראינו גם הרבה אנשים בסקר על זה שהם מורידים את הסווטשירט והולכים בחולצה קצרה בלילה בירושלים, כי הם פשוט מפחדים מעימותים.

"בחיים לא נאלצתי לשאול את השאלה הנוראית אם ארצה לגדל את המשפחה שלי במקום הזה". עוד בן-אדם משתף שהוא עלה לארץ, והוא כתב שזה החזיר אותו לאנטישמיות שהוא עבר בילדות שלו, שהוא גדל באירופה. אנחנו רואים כמה התחושות האלה חזקות, כמה הפחד ביום-יום הזה הוא מפחיד. "היום אני מרגיש שאין לי בית, אני גם מרגיש במדינה שלי שהיא פחות ופחות שלי".

והנקודה האחרונה היא חדירה לחיים האישיים: "שום דבר בחיים שלי לא מרגיש חשוב באותה המידה ביחס לחרדה שלי ממה שקורה, אז אני מזניחה את הכול. הלימודים שלי במצב גרוע מאוד, והייתי סטודנטית מצטיינת לפני כן, ואני לא מצליחה להתרכז וללמוד".

אני אוסיף על זה ואני אגיד שאני סטודנטית לעבודה סוציאלית ואני לומדת על מדינת הרווחה ועל ערכים ועל כלכלה, וזה ריק מתוכן, אלה מילים ריקות, אלה לא דברים שקורים במציאות. המדינה שלי כרגע לא נמצאת בנקודה שהיא משרתת אותי, היא לא נמצאת בנקודה שאני יודעת בכלל שיהיה לי איזשהו עתיד תעסוקתי כעובדת סוציאלית במדינת ישראל. שלא לדבר על המצב של העובדות הסוציאליות, אני אפילו לא אפתח את זה.

"אימא שלי עברה התקף חרדה בערב של פיטורי גלנט, ואני הייתי האדם שהיה צריך לדאוג לה". אנחנו רואים פה גם איזשהו קושי של רמת האחריות שלנו. דיברתם על הצעירים ועל התקווה שזה נותן להיות במחאות, אבל זה דווקא יכול מאוד מאוד לשים אותנו בנקודה שהיא קשה, בלקיחת אחריות שהיא מורכבת לנו. ועל הערב הזה של פיטורי גלנט העלו הרבה.

אנחנו, אגב, ליווינו צעירה, אחרי המכת"זית שפגעה בנו והכול, היא ממש הייתה בהתקף חרדה. זה היה ממש קשה לראות את זה, שכביכול המערכת יצרה את זה, המשטרה שעשתה את זה באותו רגע, וזה היה מאוד מאוד אלים, להבין את הדיסוננס הזה שהמערכת לרגע יצרה בצעירה תגובה כל כך לא קלה, באמת. שלא לדבר על כל הצעירים שנעצרים, וזו חוויה, אנשים שבחיים שלהם הם נורמטיביים לחלוטין, פתאום את מוצאת אותם במעצר בגלל שהם נלחמים על הדמוקרטיה. איזה דיסוננס נוצר כאן עכשיו לגבי המדינה, מול מה אני נמצא.

אני יכולה גם להגיד שאני חברה בקבוצת הפעילים של האוניברסיטה העברית בירושלים, וכל החברים שלי, שהם אנשים ערכיים ומאוד מאוד נעימים, ועוצרים אותם באמת בלי סיבה. בלי סיבה. פשוט רואים אותם ועוצרים אותם כי חושבים שהם מובילים איזה משהו.

"מאז פרוץ הרפורמה לחיינו אני הרבה יותר עצבני ותוקפני כלפי אנשים, חסר סבלנות כלפי הסביבה שלי, וזה לא מאפיין אותי. אני חווה עומס רגשי וסכנת הצפה תמידית, מלווה בפחד עמוק מהעתיד הלא בטוח והמבלבל".

"ההפגנות חודרות לכל חלק בחיים. אין שקט ואין פנאי להתעסק בבריאות ובנחת שלנו. זוגיות, לימודים, בריאות נפשית, הכול מרגיש מנותק".

אני אגיד לסיכום שאני לא מתכוונת לעזוב את המדינה הזאת. הסבים והסבתות שלי נלחמו כדי להיות כאן, ונלחמו בכל מדינת ישראל. אנחנו לא נעזור ואנחנו לא נירגע ואנחנו לא נתמתן ואנחנו לא נשתוק, כי אנחנו כאן כדי להילחם על הבית שלנו. ואני חושבת שעצם זה שכל כך הרבה אנשים מדברים על הדבר הזה, זה צריך לגרום למדינה להפסיק את הכול ולהבין שנייה בשביל מי היא נלחמת, על מי היא שומרת כשהיא מפילה חוקים שאמורים לשמור עלינו. וזהו. תודה רבה.

תודה רבה לך, נעמה, מאוד מאוד חשוב. אני רוצה לעבוד להילה קזימירסקי, מטעם איגוד העובדים והעובדות הסוציאליות, מנהלת בתחום בריאות הנפש. היא גם מביאה לפה אורחת חשובה מאחוריה.

שלום, תודה רבה. קודם כול, באמת תודה חברת הכנסת נעמה לזימי, על כינוס הוועדה החשובה הזאת, בכלל, על התעסקות בריאות הנפש, כי הרבה פעמים הוא נזנח.

אני חייבת להגיד שהגעתי באמת חודש וחצי אחרי לידה, ובאמת התלבטות אם להגיע או לא להגיע ומה אני עושה, אבל הנושא הזה בוער בי, ואשרי כל מי שהגיע לפה באופן כללי. כי באמת זה נושא שהוא בוער, זה נושא שהוא חשוב כל כך. הוא נוגע בי מהעיסוק היום-יומי שלי, אני עוסקת בתחום בריאות הנפש. התחום בוער. אני עובדת בתחום של סל שיקום, ואני רואה נהירה משוועת של מלא אנשים שמגיעים ומנסים לקבל טיפול ומנסים לקבל איזשהו ליווי רגשי בסיסי, התחלתי, ואין מענה. אין מענה, ואני אומרת את זה בכאב לב.

פנתה אליי לפני משהו כמו חודשיים, ממש שנייה לפני שילדתי, והיה לי ממש כאב לב לעזור אותה ככה, צעירה בשנות העשרים לחייה, לומדת לימודי תיאטרון. היא התחילה את לימודי התיאטרון לפני משבר נפשי שהיה לה, והיא הייתה לקראת סוף השנה השנייה שלה, ככה, עם הלשון בחוץ הגיעה אלינו, אחרי שנתיים שהיא מנסה להגיע לשירותי בריאות הנפש, אם זה בכלל להגיע להכרה, לתור לפסיכיאטר ראשוני, ואם זה בכלל כדי להגיע אחר כך לוועדה של ביטוח לאומי ואחר כך להגיע לשירותי סך שיקום. כל דבר כזה נמשך כמה וכמה חודשים. עד כדי כך שהיא הייתה צריכה בסופו של דבר להגיע לאשפוז. הבחורה הצליחה, עם המשבר הנפשי, לנהל חיים יחסית תקינים וסדירים, והמשפחה הייתה מאוד מאוד תומכת ועוטפת. בסופו של דבר היא הגיעה למשבר נפשי עד כדי כך שהיא הייתה צריכה אשפוז. אותה נערה לא הייתה צריכה אשפוז. היא לא הייתה צריכה אשפוז בשום אופן. נערה שהצליחה לשרוד, ממש לשרוד את הלימודים שנה, אפילו שנה וחצי, עד לפני ההחמרה האקוטית. וזה רק סיפור אחד, יש עוד הרבה, אלפי סיפורים כאלה שמגיעים, או בכלל לא מצליחים להגיע לשירותי בריאות הנפש בגלל הביורוקרטיה המטורפת.

אני הגעתי לכאן עכשיו לא סתם. יכולתי להגיע לוועדות שמתרחשות בעוד חודשיים, בעוד שלושה חודשים, ולהירגע קצת מהלידה. אבל החלטתי להגיע היום כי התקציב עומד ממש עכשיו על הפרק, והוא אמור להיסגר. וממש חשוב, אני קוראת לך באמת לפעול, לעשות את הכול, כדי לעשות איזה משהו עם התקציב הזה. להקצות מספיק משאבים. עובדים סוציאליים עוזבים את המקצוע. ביום-יום שלי אני עושה הרבה ראיונות עבודה לעובדים סוציאליים. עוזבים את המקצוע. מגיעים, מנסים לעשות איזה משא ומתן על השכר. אין לי מה לעשות עם השכר. אין לי מה לעשות כדי לקדם את העבודה כדי שהיא תהיה יותר נוחה. זאת העבודה. ואני מנסה לתת את עצמי, ולתת את היחס הכי טוב, ולקדם. אין. אנשים לא מגיעים. הם מבציעים ברגליים.

לא פעם גם משתמשים בעובדות סוציאליות כמטפלות בבריאות הנפש, שזה גם דבר לא תקין, הזליגה הזאת, של זילות המקצוע. עי המקצוע שלכם הוא חשוב בפני עצמו, אבל הוא מאוד מסוים, אתם לא תחליף לגורם טיפולי. זה לא מקצועי, לא תקין, וזה קורה. ולא פעם זה מגולם בשיפור שכר, אז אני יודעת שזו כאילו דילמה. אבל המערכת צריכה לתקצב אתכם כמו שצריך ולתקצב את המערכות הטיפוליות כמו שצריך.

לגמרי. אני אגיד גם יותר מזה. אנשים כבר לומדים עבודה סוציאלית ומאבדים את הערך של עבודה סוציאלית על פני הפסיכולוגיה. לומדים עבודה סוציאלית כדי להפוך להיות קליניים. כי אין כסף בציבורי. אין שום כסף בציבורי. וגם אם איזו חברה פרטית, ואני עובדת בחברה פרטית שנותנת תנאים קצת יותר טובים, גם אם איזו חברה פרטית נותנת תנאים טיפה יותר טובים, זה לא משתווה לשכר בשירות הפרטי, שגם הוא הולך ודועך. אנחנו לא יכולים לעמוד בעומס הזה. אני באמת קוראת להסיר את הסטיגמה. כי עצם זה שאין תקציב ולא מדובר בכלל על תקציב לנושא הזה, כנראה יש סטיגמה עצומה בתחום הזה, וחבל. כי יותר ויותר אנשים נכנסים תחת הכותרת הזאת.

תראי, זו גם לא סטיגמה. שכר עלוב. זאת המציאות, ובסוף, השכר לא רק עלוב ונשחק, אל מול יוקר המחיה הצומח, אנשים עושים שיקולים. אם בעבר בשכר נמוך היית יכולה לעשות X, Y, Z, היום את לא יכולה לעשות את ה-X.

לגמרי. ואני אגיד שהינה, לפני כמה ימים יצא איזה וידאו של עובדות סוציאליות, שהן גאות בעצמן שהן עברו למקצוע הייטק. אני לא גאה בעצמי. אני נשארת במקצוע הזה, ויכולתי ללכת לתחום ריאלי, אבל אני נשארת במקצוע הזה, ואני רוצה להישאר במקצוע הזה. אני לא יודעת אם אני אוכל. הלוואי שאני אוכל. הלוואי שאני אוכל לעשות שינויים ולפעול, ואני כאן בשביל זה. אבל אני לא יודעת, יכול להיות שיום אחד אני לא אוכל לעשות את זה, כי אני צריכה לדאוג גם לבני ביתי, כדי שאנחנו לא נגיע למצב שנצטרך להסתמך על עובדים סוציאליים.

נכון. את עושה את זה לבני ביתך, וזו לא בושה להגיד שעם שליחות לא הולכות למכולת. אני לא אוהבת את הטיעון הזה שתמיד, כל מקצועות הטיפול, זה או שיש לך בן זוג מפרנס או שאת צריכה ללכת עם השליחות ולחיות בעצמך במצבי קצה. זה לא דבר הגיוני. אני תמיד אומרת, הדבר הזה לא יכול להימשך. אתם המקצועות הכי חיוניים. פסיכולוגיות, עו"סיות. אלה המקצועות הכי חיוניים. בלעדיכן אין משק. זאת האמת. מקצועות הצווארון הוורוד, אגב. ולכן אני חושבת שצריך להכיר בזה כמקצועות ערך.

לגמרי. וגם אם אנשים לא יבואו עם הלשון בחוץ לעבודה, תהיה להם יותר פניות לטפל באנשים. והטיפול והשיקום יהיו אולי קצת פחות אקוטיים, יותר קצרי טווח, כי באמת תהיה יותר פניות, יותר חשק להגיע למקום הזה. אני פוגשת הרבה אנשים שחוקים, בלי חשק, ושום דבר לא גורם להם להישאר במקצוע כזה. וחבל. אני קוראת באמת שוב לייצר פה איזה שינוי ולהסדיר את הנושא התקציבי.

הקריאה לתקציב תהיה חייבת להיות פה. אני מקווה שזה יעזור. אבל אני חושבת שזה הדבר הנכון, הדבר הראשון, כי בסוף מענים הם תוצר של תקצוב. אנחנו יכולים לקרוא להכרה, אני חושבת שהמערכת מבינה את המצב. אבל אם לא יחליטו לתקצב על כל הרצף את הטיפול בבריאות הנפש ולהעמיק את ההבנה שזה חייב להיות בבסיס, אנחנו נישאר מאחור עם הרבה כוונות של שליחות ודיונים יפים, בסופו של דבר.

יש לי הרבה חברות שמתנדבות ולא בתוך מקצוע. וזו טענה של הרבה שעוזבים את המקצוע, וחבל. חבל שזה יהיה ככה. אני לא חושבת שצריך לחכות למצב אקוטי יותר. המצב הוא אקוטי כיום, ועגום. אבל לא צריך לחכות למצב אקוטי יותר כדי לפעול. כי המצב יהיה אקוטי, אנשים לא יעבדו, לא יהיו פה אנשים, לא תהיה מדינה. תודה רבה.

לא צריך לחכות לקריסה. ואגב, מדינת הרווחה, אף פעם לא הייתה פה. הונחה תשתית, אבל שנגיע אליה, אמן. תודה לך. אני עוברת ליעל פרידמן מ"נבחרות".

תודה על הזכות לדבר פה. באמת שמעתי מה שהיה לכולם להגיד, ואיך המצב במדינה משפיע על המצב הנפשי של אנשים. זה משהו שאני מאוד מזהה בסביבה הקרובה שלי ואצל החברות שלי. אני רוצה להעלות כאן נושא שמאוד משפיע על המצב הנפשי של החברה החרדית ממש בימים האחרונים.

פורסם שהרב אליעזר ברלנד קיבל את הזכות להדליק מדורה בל"ג בעומר במירון. זו הקצאה של שטח ציבורי, וזה בניגוד לסעיף 3 בתקנות המשרד לשירותי דת, שעוסקות בנושא. חלק מהאנשים שנתנו את האישור הם השר מאיר פרוש והפרויקטור יוסי דייטש. הפרויקטור לעניינים האלה של ל"ג בעומר. הוא סוג של עסקן חרדי. סליחה שאני קצת, הנושא הזה באמת מאוד בוער בי.

את ממש צודקת, אנחנו נפנה בעניין הזה במכתב רשמי. נגיד שאת הביזיון הזה צריך לבטל. אני יודעת שגם בתוך הממשלה נשמעו קולות מגנים, את זה אני כן רוצה לומר. השר אליהו, אם אני לא טועה. אבל לא ייתכן הדבר הזה, פעם אחר פעם, עבריינים מקבלים פרסים, פוגעים מינית, מקבלים פרסים. אני גם רוצה להגיד לך, יעל. עניין פנים חברה חרדית הוא לא פנימי באמת. הוא גם עניין שלי. אתן לא צריכות להתחנן שיסתכלו על המקום שלכן. עם כל הכבוד, זה התפקיד שלנו להיות נציגי ציבור של כולם.

תודה. זה מאוד מאוד חשוב שאת אומרת את זה, באמת. אני כאן מטעם פרויקט "לא בלעדינו" של ארגון "נבחרות". בעצם הפרויקט הזה בא להגיד, אומנם לנשים חרדיות אין ייצוג בכנסת, עדיין. אבל יש לנו מה להגיד בכל נושא. ובשביל זה אני כאן.

אם אני אוכל טיפה להרחיב בנושא הזה, המדורה בל"ג בעומר זה כבוד מאוד מאוד גדול בציבור החרדי. אם להקביל את זה למונחים שכולם יכירו, זה כמו לתת לעבריין מין להשיא משואה בהר הרצל ביום העצמאות. ממש אותו עניין. מאוד מעטים הם האנשים שמקבלים את הזכות להדליק מדורה, והוא אחד מהם. מדובר בטקס מאוד שמח, מאוד מרגש. אני הייתי במירון בל"ג בעומר. אנשים רוקדים מסביב למדורה, ואם הבן-אדם הזה ידליק מדורה - - -

זה להוזיל את כבוד המקום. ומירון חשוב גם לנו. צודקת.

ממש. אני רואה את זה בעיני רוחי בתור ריקוד על הדם של נפגעות, מה שהולך להיות שם.

וזלזול במסורת שלנו. זה ממש להוזיל את המקום. מירון מקום חשוב לכולנו, אני חושבת, עם כל הכבוד, לאף אחד אין בעלות.

אבל כששר המשטרה הוא עבריין, אז זה כסף קטן, שרב עבריין מין ידליק מדורה בהר מירון.

גם יש כאן עניין של יד רוחצת יד, וכל אחד עם האינטרסים שלו.

זה בדיוק העניין מהמקפצה, שהעבריינות הופכת להיות איזה מטבע עובר לסוחר, אתם תחליקו לנו, אנחנו נחליק לכם. ככה השירות הציבורי נראה.

זה כבר קרה. עברייני מין הדליקו משואות.

משי זהב, נכון.

אבל כאן מדובר בעבריין מורשע, הוא כבר הורשע. חוץ מעבירות מין, גם בעבירות של מס, הלבנת הון, עושק, קבלת דבר במרמה. יש פה גם מסר מאוד בעייתי לפוגעים ולתוקפים. זאת אומרת, תפגעו ותתקפו ככל יכולתכם, אתם עדיין תקבלו הכרה מהמדינה וכבוד וכסף ושטח ציבורי.

אני גם רואה בזה אקט משתיק פנימי, שבעצם אומר לאחיות שלי, לנשים החרדיות, כדאי לכן לשתוק, כי שום דבר לא יקרה, אלא להפך, רק יקבלו פרסים. אז דיברנו לפני כן, בדיון על הפרופיילינג ואלימות משטרתית, על תסמין השוטר המצטיין. שאלימים משטרתית מקבלים איך שהוא שוטר מצטיין, רב-פקד מאיר סוויסה אכן הוכיח את הטענה הזאת יפה מאוד. אז אני חושבת שגם פה יש איזה מהלך כזה, שהוא מהלך מלבין, מנקה, ואנחנו לא ניתן לזה להיות ככה, ואני מתכוונת לפנות. יעל, אני גם אשמח שתעזרו לנו לנסח את הפנייה הרשמית. מאוד מאוד חשוב. תודה לך. הכי מתבקש. תודה רבה. אני רוצה לעבור לרוני קמאי, מועצת התלמידים הארצית. היי רוני.

שלום. קודם כול, תודה רבה על זכות הדיבור, ובכלל על זה שהדיון הכל-כך חשוב הזה מתקיים. שמי רוני קמאי, אני ממועצת התלמידים והנוער הארצית, שהיא בעצם הגוף הנבחר והמייצג של כל התלמידים במדינת ישראל. ואני גם תלמידה בכיתה י' שחיה בשגרה שבה אני נכנסת לשיעור, ומפחדת אחרי השיעור לבדוק בטלפון איזו התראה חדשה אני הולכת לקבל. על פיגוע, על עוד פרשה, על ילד שנדקר שהוא שנתיים מעליי. ואני אמורה להמשיך עם זה את היום שלי, אני אמורה להמשיך עם זה את השגרה שלי.

אנחנו, התלמידים, גם ככה נמצאים כרגע בלחץ לימודים אבסורדי. אנחנו בתקופת מבחנים, בתקופת בגרויות, והמצב במדינה לא עוזר. במיוחד גם כשאף אחד לא בא ומדבר איתנו על זה. יכולה להתפרסם הטרדה מינית, ואחרי זה אני בשיעור, צריכה להמשיך כרגיל, כאילו זה רחוק ממני, כאילו זו לא יכולה להיות אני, כאילו זה לא יכול להיות חבר שלי. ופשוט אין לנו את המענה הזה.

נכון, יש מענים כמו ער"ן, ויש פסיכולוגים, שזה מבורך. אבל אין לנו בבית הספר, לבוא ולדבר איתם, איך אנחנו מרגישים. לבוא ולשאול שאלות. איך אני אמורה להמשיך בשיעור, איך אני אמורה להמשיך במבחן שלי, כשאני לא יודעת מה יהיה עם העתיד שלי?

חוץ מזה, אני לא יודעת כמה אתם מודעים כרגע למה שהולך במשרד החינוך לגבי עיצומי המורים. כרגע, בעקבות אי הסכמה על השכר, אין טיולים בבתי הספר. הטיולים, שבתור תלמידה שבלחץ מטורף כרגע ממבחנים, הטיול של השבוע הבא שבוטל לי, זה הדבר שחיכיתי לו. סוף כל סוף, יומיים טיפה עם חברים, יומיים טיפה לבוא ולטייל בארץ, לשים את הלחץ ואת הלימודים בצד, כדי לדבר טיפה על הדברים הערכיים שהם חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך שלנו. הטיולים האלה נלקחו מאיתנו.

נוסף על זה, גם נלקחו מאיתנו כל הציונים. כרגע לא מחזירים ציונים לתלמידים. תלמידים ניגשים לבגרויות בלי ציון מגן. המטרה של המגן היא להכין את התלמידים לבגרויות.

רוני, אני רוצה לעצור אותך רגע. זו פשוט בושה שאם המשק יכול להתקיים כי תלמידי תיכון יכולים להישאר בבית, אז לא מעניינת השביתה לאף אחד. אם זה יסודי, שההורים צריכים להישאר, אז פתאום כל הארץ נלחצת. זה דבר שהוא באמת אבסורד. אני נשואה למורה בתיכון. זה מתסכל. זה באמת בדיוק הסיפור כולו. אם זה משפיע תקציבית על המשק, כולנו בחרדה ויש איזשהו עניין מטפל, ואם לא, אתם נשארים מאחור. וזה דבר שהוא עקום מהיסוד. כי הסיפור פה הוא לא רק עניין אוצרי, של האוצר, האם זה מפריע לו או לא מפריע לו ואפשר זה. אלא זה עניין ערכי וחינוכי, וכשאתם נפגעים ערכית וחינוכית, אלה זמנים שלא יחזרו. כמו שאת אומרת, הטיול השנתי שלך הוא פרק זמן בחיים, שזו חוויה שהיא חוויה ייחודית לפרק הזמן הזה.

ובכלל, להכניס לנוער עוד חרדות בהקשר של ציונים, וציוני מגן, זה לא נתפס. וזו בדיוק התפיסה המעוותת, אם נסתכל על זה כעל סימפטום, של איך מסתכלים על ערך בהקשר של מחאה. האם יש לזה השפעה עליי כרגע או לא. תחפשו. זה בדיוק העניין, וזה עצוב.

ואני חושבת שלא צריך להגיע ולהביא את המורים ללחוץ אתכם עד השורה התחתונה, שזה כבר יהיה בבדיקות הבגרויות או משהו כזה, ולגרור שביתה שתהיה ממש דרמטית עד שמישהו יתעורר. זה לא צריך לקרות, זה פשוט לא צריך לקרות. צריך להסתכל על כל הנסיבות ולעשות עדכון גרסה, מה שנקרא. אז ליבי איתך בהקשר הזה, שזו באמת בושה וחוצפה.

קודם כול, תודה רבה. אנחנו כרגע עוד נמצאים במאבק לגבי זה, אז אם יש לך איזושהי דרך לעזור בלחץ תוך כדי, נשמח.

פה, במקרה הזה, שר החינוך כן פנה. אני רוצה להגיד את הדברים, ממה שאני ביררתי. אבל זה מדהים איך לא סופרים את שר החינוך כשמדובר פה בצו מניעה שהאוצר רוצה להגיש. אפרופו כמה חשובה זכות השביתה. אבל אני חושבת שננסה לפנות כי אני כמובן חושבת שזה תפקידנו, ואני חושבת שצריך להיות על זה רעש ציבורי, שהוא גם מגיע מהורים שיודעים שהסיפור פה זה לא אם הם יוכלו לתפקד בעבודה או לא. כי בית הספר הוא לא בייביסיטר. בית הספר הוא קודם כול מקום חינוכי שמעצב את הדורות הבאים, ואסור לפגוע בערך הכי בסיסי הזה. ואני מוכנה גם לחשוב איתך אחר כך מה אפשר לעשות. אני מתחבטת פה על זה. כמובן שנוציא פנייה, אבל ברור לי שהסיפור יותר מורכב מאם אני אוציא מכתב או לא. אולי ארגון ההורים.

תודה. אז אני רק אסיים בזה שזה מתקשר להכול. אני ממש חיכיתי לטיול כדי לשכוח לרגע מכל המצב שבארץ וליהנות עם חברים שלי. פשוט חייבים להמציא, לכתוב, לשנות את התקלות שקורות עכשיו. כשקורה משהו, סבבה לעצור את הלימוד לשנייה כדי לדבר על זה, כדי ליצור שיח. חייבת לצאת תקנה, חייב להימצא איזשהו פתרון שלא משאיר את התלמידים עם כל מה שהם מרגישים בבטן. ואני ממש עזרה לעזרה בדבר.

בהחלט, אני חושבת שזה ממש חשוב. תודה, רוני, וננסה להבין איתך איך נכון. בכל מקרה, נוציא פנייה ונדבר איתכם לפני כן. אבל אולי יש עוד איזה אקט שאפשר לעשות, אני אשמח לבחון את זה. בטח שלא יימנע מכם הטיול השנתי שאתם כבר מחכים לו. זו לא שטות, זה דבר חשוב שיש בו גם ערך חינוכי. אני רוצה לעבור לאופירה הוניג ממיזם "אתם/ן לא לבד". בבקשה לקצר כדי שנוכל להגיע גם לקלאודיה ונוכל לסכם.

שמי ד"ר אופירה הוניג, אני מטפלת באומנות, זה מקצוע בריאות נפש, כמו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ובעצם אני מ-1990 בתוך מערכת בריאות הנפש. יש לי כמה כובעים, אני גם מרצה בכירה ומנהלת את המחלקה לטיפול באומנות בבית ברל, מנהלת את מעבדת המחקר שם ואת התואר השני.

קודם כול, אני חייבת להגיד שאני נמצאת מדי פעם בוועדות בכנסת, והוועדה היום מאוד מרגשת אותי. המכובדות, נעמה, המאוד מרשימה של ההתנהלות של הוועדה. בשבילי, אני מרגישה כבוד להיות איתכם. כי בעצם, הצעירים האלה שאנחנו מדברים עליהם, הם פה, והם פשוט מרשימים מאוד. הם אלה שאנחנו עושים בשבילם את כל העבודה שלנו בעצם.

אני רוצה להגיד, שירי, נציגת ער"ן, כשדיברתם על תקציבים. ער"ן זו התנדבות. כאילו אנחנו בונים פה בארץ על התנדבות. והפרויקט הזה שדיברת עליו, "אתם/ן לא לבד", נוצר לפני ארבע שנים. הוא נוצר בעקבות כל גם ההפגנות, גם הקורונה, גם המצב בשטח, גם המצב הביטחוני והכלכלי. ובעצם זה פרויקט שמזמין את מי שחווה טראומה, והאלימות כרגע היא מאוד מאוד גבוהה, שמעתם פה. ואנחנו רואים עוד דברים, היא גבוהה מאוד. גם מילולית וגם פיזית. יש איזו הרגשה שהדם של האנשים, אני אנסה להסתכן ואני אגיד המרכז-שמאלה, מותר. אני לא רואה אלימות שמופנית כלפי הצד השני. אנחנו כן רואים אלימות משטרה כלפי מיעוטים, אתיופים, חרדים, ערבים ושמאלנים.

בעצם, אני הייתי רוצה רגע להדגיש משהו. אתם דיברתם פה על תקציבים, שזה אחד הדברים הכי חשובים, שהם יהיו באמת בבסיס ולא יילקחו על בסיס דיאלוג פוליטי. אבל אני רוצה רגע לשים בצד השני משהו שאני רואה ואני חרדה לו בשנים האחרונות, שבעצם מול התקציבים יש אנשים שמציעים פתרונות שבעצם גורמים לדילול המקצועיות. כלומר, הפתרונות שהם מציעים זה קורסים, זה אנשים שיעשו טיפולים מהר, שילמדו שלושה חודשים, שילמדו שנה-שנתיים, שילמדו בגיל 19 לטפל ב-PTSD.

יש איזושהי חשיבה שאומרת, בואו מהר נעשה דברים כדי שיהיה לנו מענה לכל הבעיות שדיברנו עליהן פה היום. ואני רוצה להזהיר מהדבר הזה. אני רוצה להדגיש שאף אחד פה ואף אחד מהאנשים בממשלה לא היו הולכים לרופא לב שהיו מקצרים לו באיזושהי צורה את ההכשרה שלו או את ההכשרה המעשית שלו או את ההתנסות שלו. ואני חושבת שבאות המידה, נכות נפשית אולי לא רואים אותה. אבל לפעמים גם מוות נפשי לא רואים. זה קורה. אנשים מסתובבים ככה בגלל שמאפשרים לאנשים לא מקצועיים לפעול בתחום בריאות הנפש. ואני מאוד מקווה שהחקיקה לא תגרור אותנו למקומות שבהם מתאפשר לאנשים לא מקצועיים לקחת לידיים דברים מקצועיים.

את מדברת כמובן על מקצועות הטיפול שהחקיקה החדשה שמונחת על הפרק, שיכולה כמובן להשפיע גם על פסיכולוגיות.

יש עוד דברים קטנים שיודעים, חלק מהדברים יודעים, וחלק לא יודעים. מדברים על קיצור הכשרות, מדברים על הרבה דברים.

כן, קיצור הכשרות שמקיימים בחברה החרדית, כאילו החברה החרדית לא צריכה אנשי מקצוע לריפוי בעיסוק, קלינאיות תקשורת. אגב, זה תמיד חודר לחברה הכללית. מי שחושב שהוא מעלים עין מהחברה החרדית וזה לא מגיע אליו טועה בגדול. ברגע שמוזילים מקצוע, המקצוע הופך להיות מוזל. אז זה גם אינטרס שלנו. וגם ההיבט המוסרי, לא להזניח את החברה החרדית לאנשים שלא מוכשרים בטיפול. אבל אנחנו מודעים לזה, ממש חשוב.

גם במרכז תל אביב קמים כל מיני בתי ספר שמלמדים אנשים לעשות כל מיני דברים במהירות, והם לא מקצועיים.

ואני רוצה להתחבר למשהו שאת אמרת, כשדיברת על המחאה כאפקט מרפא. אני רוצה רגע להתייחס לזה שאני חושבת שיש העניין שאנשים אומרים את דעתם. שהרבה זמן אנשים הרגישו שהם, ושהיה פה איזה מין מערך כזה שהשתמשנו במנגנוני הגנה אולי, של הכחשה והדחקה במשך הרבה שנים, וויתרנו על מנגנוני ההגנה האלה. אולי אין לנו עדיין מנגנוני הגנה חדשים, לכן יש פה איזו אווירה מאוד מאוד קשה. ובעיקר, האווירה הקשה היא סביב מה שנקרא שבירת הכלים. הדרך שבה חוקקו חוקים, הדרך שבה ניהלו את המדינה עד כה, לא תמיד הייתה לרוחנו בשום צורה, אבל הכללים נשמרו. אף אחד לא שבר את הדרך שבה הוא עשה את הדברים. ואני מקווה ואני רוצה לחשוב שרוב הזמן האמת הייתה לרגלנו. ואני שמה סימן שאלה על זה.

תודה לך. חשוב מאוד. ואני אסיים עם ד"ר קלאודיה קוגן. בגלל שאנחנו באיחור של סיום הדיון, אם מישהו לא דיבר פה ורוצה רק להגיד פה, אחרי קלאודיה. ואז אני אסכם.

תודה רבה, נעמה. שלום לכולם. מאוד מאוד מרגש להקשיב לכם. נעמה, תודה ענקית על אירוע משקם את הנפש. באנו לפה עם הרבה מאוד חששות והרבה אזהרות מאנשים מבחוץ, שלא בטוח שייתנו לכם, לא בטוח שיקשיבו. ממש חוויה מתקנת, בהרבה מאוד רמות. אז תמשיכי, אל תישברי. וכל מי שמגיע לפה מתוך אותה התכוונות טובה כמו שלך, זו גם ההצלה שלנו.

שמי קלאודיה. נולדתי בארגנטינה. עליתי לארץ בגיל עשרים, לבד, מתוך אהבה למדינה. כמה שנים לאחר מכן, שאל אותי אח שלי, למה את שם לבד כשאנחנו פה בארגנטינה? ואמרתי לו, כי בישראל יש דמוקרטיה, ובחיים לא יקרה לנו שם מה שקרה לנו פה.

הייתי בגיל 14 כשהדיקטטורה פרצה. החיים שלנו התהפכו לחלוטין. אני יודעת בתאים שלי, בנשמה שלי, בתאים בגוף שלי, שמה שעלול לקרות לנו פה הוא לא טוב. כל אחד מאיתנו צריך להמשיך להילחם, ממש. לא לעצור. אסור שהמדינה הנהדרת והנפלאה והטובה והמיוחדת הזאת תהפוך למקום הזה שבו לשלטים יש כוח בלתי מוגבל.

אני אשת טיפול כי אני מאמינה ברוח האדם, אני מאמינה במה שבני אדם יכולים להיות זה למען זה. והיום, לאור מה שקורה, קפיצת הראש שלי לתוך המחאה היא מוחלטת, ללא מצמוץ אפילו. אין לנו הלוקסוס הזה להרפות. השיבושים העצומים שמתרחשים, הקלקול העמוק הזה.

לומר שטייסים הם מוגלה, ולוחמים הם בוגדים, ומוחים הם טרוריסטים, ושורפי כפרים הם ציונים. הדבר הזה הולך ומכרסם בתוך הדור הצעיר כסיכון אדיר על העתיד שלנו. אנחנו חייבים להמשיך להחזיר את הדברים, לומר את הדברים על תיקונם, להצביע באופן ברור מהו הטוב. למרות שכאנשי טיפול יש לנו מרחב עצום לדבר על המגוון, לקבל את השונה. אבל פה אי אפשר להתבלבל. שוויון, קבלת האחר, הושטת יד אל הזקוק, חופש הביטוי, חופש המחשבה, הזכות לחיים. כל הדברים האלה הם הדברים החשובים. זכויות נשים, זכויות להט"ביות. אל תתבלבלו, תמשיכו לזעוק. אנחנו ממש ממש צריכים כל אחד מכם במלוא הכוח.

אז המון המון תודה לוועדה הזאת, תמשיכו לעשות את העבודה הזאת, כי זאת התקווה האמיתית שלנו. תודה.

תודה. תודה רבה. הייתה ועדה, כמה שהיא הייתה על מי מנוחות, היא הייתה מאוד סוערת, בתוכה. זה ממש מדהים. נדבר גם על התקציבים.

אז אני חושבת שיש לנו עוד הרבה עבודה, גם אופרטיבית, לפני התקציב, לראות אם יש דברים שעוד נוכל לתקן, להוסיף ולייצר למרות הזמנים המורכבים. וגם, יש לומר, אם לא היו עסוקים בהפיכה כל הזמן הזה, אולי היו יותר דיונים על התקציב ועל כל מה שהוא החיים עצמם. נקלענו לזה כאילו כמו משהו שצריכים להעביר אותו בהרף עין, ולא נתפס שזה באמת. גם יש דברים שצריך לעבוד מולם ונגדם.

הוועדה מודאגת מהנתונים שהוצגו בפניה על ידי גורמי המקצוע, מטפלים ואחרים, על עלייה משמעותית במקרי החרדה, הכעס וחוסר האונים שהתעוררו על רקע המצב הפוליטי והחברתי של החודשים האחרונים, אני אוסיף גם הביטחוני. עלייה הן בהיקף המקרים הן בחומרתם.

הוועדה קוראת למשרד הבריאות במיוחד על רקע מצב זה לעבות את מערך בריאות הנפש ברחבי הארץ, שדווקא בשנים האחרונות הלך והצטמצם ביחס לנדרש, יש לומר, גידול באוכלוסייה, גידול בתוחלת החיים והכול, אל מול צמצום השירותים החברתיים.

דווקא אחרי הקורונה היה מצופה ששירותי בריאות הנפש יהיו מתוגברים, אך המערך מוזנח, ולהורים ולילדיהם אין מענה מספיק, לא נקודתי ולא אחר. בפרט בפריפריה, בפרט למי שידו אינו משגת. פשוט חסר מענה, וכולנו רואים את ההשלכות של הדבר.

דווקא על רקע המקצועיות של המטפלים במרכזי החוסן לטפל בטראומות מצטברות, הידע הייחודי, יש לומר, שבעולם באים ללמוד את הידע הזה של טראומה מצטברת והאפקט שלה. הוועדה קוראת לשר הבריאות ושר האוצר לתגבר ולתקצב את מרכזי החוסן בבסיס התקציב. בטח לתגבר אותם. יש לומר, 3,000,000 שקלים זה לא מספיק למה שצריך. אני שמחה שלפחות בנושא הזה תהיה איזושהי עלייה, כי בהרבה דברים אין בכלל עלייה, חוץ מהאוטוסטרדה האוטומטית של ההתייקרויות. אבל כן להוסיף משאבים ברורים. כי בטח גם צריך להבין שהצרכים רק מתעבים, גם במקומות שבהם המרכזים כבר קיימים.

הוועדה פונה לשר הבריאות לבחון מענה של מרכזים אלו שלא רק על רקע ביטחוני, להשתמש בידע הנצבר, להשתמש במודל ולראות איך אפשר גם להרחיב את זה למענים נוספים. זו נקודה באמת חשובה ומשמעותית.

הוועדה מצטרפת להתרעה מפני קריסת מערך בריאות הנפש הציבורי, שעלולה לגרום גם לקריסתו של המערך הפרטי, כי מה לעשות, האחד קשור בשני.

ולכן הוועדה קוראת לאשר ולתקצב כבר עתה את תוכנית החירום הבין-משרדית לבריאות הנפש לילדים ונוער. על זה אנחנו גם נוציא פנייה ישירה וספציפית.

הוועדה מברכת ותבחן את סוגיית תקציב מרכזי המניעה שהוקמו על ידי משרד הרווח, אגף "יתד". סיפור המניעה קריטי כדי שלא לדרדר לטראומות כרוניות והחרפתן. מדובר פה, כן נגיד, באוכלוסיות במצבי סיכון, ולכן זה חשוב באופן מובחן וייעודי. ידוע שהיעדר גם משפחתי הוא גורם מסכן.

הוועדה קוראת לממשלה לחדש את החוזה החברתי שבינה לבין החברה, עליה האחריות על האזרחים. מותר לדור הצעיר לרצות להתקיים פה בכבוד. כל כך הרבה עוגני קיום נלקחו. העוגן לקורת גג, עוגן בסיסי, כבר אינו מובטח, וכך גם עוגנים אחרים, ובטח לשירותי רווחה בסיסיים.

הוועדה רואה חשיבות בהעלאת המודעות הציבורית והממשלתית להשלכות הצעדים נגד מערכת המשפט על תחושת הביטחון של החברה בכלל, והצעירים בה בפרט, התגברות והעמקת החרדות, פחד מהקיטוב החברתי, מהאקלים הציבורי האלים, על אחת כמה וכמה בקרב אוכלוסיות מיעוטים.

הוועדה מצטרפת לקריאה הדחופה לתקצב את כלל הרצף הטיפולי ולא לחכות לקריסת מערך העובדות הסוציאליות, מערך בריאות הנפש, מרכזי החוסן ועוד. לתקצב לפני קריסת שירותי הרווחה.

הוועדה תפנה לגורמים הרלוונטיים לביטול הדלקת המדורה במירון על ידי הרב ברלנד. הוועדה מביאה שאט נפש מהחלטה זו וזלזול במסורת של כולנו, וכן בנשים. מירון שייך לכולם. יש בכך אקט משתיק פנימי בחברה החרדית ולגיטימציה לפגיעות מיניות. זו בושה וחרפה, אנחנו נפנה.

אבסורד ששביתת התיכונים, כשהיא לא משפיעה על המשק, היא נשארת מאחור. הצרכים של נוער למענים א-פורמליים כמו טיולים וכיוצא בזה, הם חשובים לא פחות מהבגרויות להפגת לחץ ומתח, והמצב כיום הוא בושה וחוצפה. ננסה לפנות בעניין, ואני מקווה שהשביתה הזאת תבוא לסיומה וגם שהנושא הזה ירד מהנוער כאבן ריחיים.

אני ממש מודה לכל מי שהגיע לכאן היום. זה היה באמת דיון, לפני כן היינו בדיון באלימות משטרתית, היה פה סוער מאוד, ואני אומרת שגם פה הייתה סערה פנימית מאוד גדולה, למרות הכבוד ההדדי שהיה פה בין כולם, ואני מברכת על זה.

כן חשוב להגיד, אנחנו נוציא מסמך רשמי, נהוג שחוזרים במסמך רשמי לוועדה, ונוודא את זה. ואני מקווה שנוכל לעדכן במהרה. לוקח למשרדים כמה שבועות כל הזמן. התקציב הוא כרגע, ולכן העבודה ומל התקציב צריכה להיות גם דרך שאילתות שאני אשלח ודרך הכלים הפרלמנטריים הנוספים, כדי שבאמת נוכל לראות מה נעשה. ויעל, אנחנו עוד נעבוד על המכתב יחד. ותודה לכל מי שהגיע לכאן היום.


הישיבה ננעלה בשעה 14:47.