פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



37
ועדת החינוך, התרבות והספורט
09/05/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 39
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, י״ח באייר התשפ״ג (09 במאי 2023), שעה 10:00

הנשירה במגזר הבדואי והטיפול בנושרים

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
יוסף עטאונה

וואליד אלהואשלה

שירין נטור חאפי - מנהלת, אגף חינוך בחברה הערבית, משרד החינוך

חיים מויאל - מנהל, אגף א׳, חינוך ילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך

חגית בן סימון - מפקחת, מחוז דרום, משרד החינוך

ירון שניידר - מפקח ביקור סדיר ומניעת נשירה, מחוז דרום, משרד החינוך

הדר פוקס - רפרנטית חינוך באגף תקציבים, משרד החינוך

אוסאמה קנבר - מנהל, תחום תעסוקת מיעוטים, מנהל אוכלוסיות, משרד הכלכלה והתעשייה- זרוע העבודה

אסף ויניגר - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

סלאמה אלאטרש - ראש המועצה האזורית אלקסום

עומר אבו עסא - מנהל מחלקת חינוך, מועצה אזורית אלקסום

אסהמאן ג׳אבלי - מנהלת עמותה, ארגוני הורים

סולטן אלקרעאן - מנהל, אגף חינוך, מועצה מקומית כסייפה

יוסף אבו זאיד - מנכ״ל, עיריית רהט

חיאם קעאדן - סמנכ"ל המגזר הערבי, מרכז השלטון המקומי

חגי רזניק - ראש מכון ריפמן

איברהים אבו אלקיעם - מכון ריפמן

הילה סעדיה - מנהלת מחקר וקידום מדיניות, ארגון ׳פתחון לב׳

מונא מחאג'נה - המועצה לשלום הילד

יוסף מאדי - ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי

אביב גרימברג - ועד מורי היל"ה, כח לעובדים

ברכיה אברהם רוזנבלום - מתכלל, תוכנית חומש מחוז דרום, האגף לפיתוח כלכלי חברתי בחברה הבדואית, משרד החינוך

ד"ר שרף חסאן - ראש ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי

צח בן יהודה

יהודית גידלי

חבר תרגומים: שיר קרספין



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת, ייתכנו אי דיוקים והשמטות.



הנשירה במגזר הבדואי והטיפול בנושרים

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, י״ח באייר התשפ״ג, 09 במאי 2023. חג ל"ג בעומר שמח. אנחנו בנושא הנשירה במגזר הבדואי והטיפול בנושרים. דיון שהתבקש על ידי חבר הכנסת יוסף עטאונה, חבר הוועדה וכמובן שאנחנו נענים בחיוב. אנחנו פה כדי לייצג את כלל אזרחי מדינת ישראל. לפני שאנחנו מתחילים את הדיון, הייתי רוצה שאסף, ה-ממ״מ, אולי תציג לנו חלק מהנתונים ולאחר מכן תוכל גם אתה יוסף, אז אסף, בבקשה.

תודה רבה כבוד היושב ראש. אני אסף, ממרכז המחקר והמידע של הכנסת. אני אציג כאן כמה נתונים על נשירה ועל שיעורי הלמידה בקרב בני נוער בדואים בדרום. נתונים שמתוך מסמך שכתבנו לבקשת חבר הכנסת יוסף עטאונה. לפני שאני אתחיל עם הנתונים אני רק אגיד משהו קטן. שיעור הנשירה בקרב התלמידים הבדואים בדרום הוא גבוה מאוד ביחס לכל קבוצת אוכלוסייה אחרת בישראל, אני מקווה שאני לא עושה Spoiler.

הנושא הזה של צמצום הנשירה בקרב התלמידים הבדואים, הוא נמצא על סדר היום של הממשלה בשנים האחרונות ובמסגרת החלטות הממשלה על תוכניות החומש לחברה הבדואית, יש גם התייחסות לנושא של צמצום הנשירה. במסמך שכתבנו עבור חבר הכנסת עטאונה יש התייחסות ויש פירוט גם ביחס לזה, ואני מניח שגם משרד החינוך וגם גורמים אחרים יתייחסו לזה בהמשך. בואו נתחיל. כמה נתונים מרכזיים לפני שנסתכל על הנתונים עצמם.

יש לנו נשירה גלויה, שהיא בעצם נשירה שנתית, והיא הדרך המקובלת על ידי משרד החינוך ועל ידי הלמ״ס, לבחון את שיעורי הנשירה. והם מציגים את מי שהיו רשומים כלומדים בבית ספר בשנה מסוימת, אבל בשנה העוקבת הם כבר לא רשומים לאף מוסד חינוכי. יש לנו גם את הנשירה הסמויה, שהיא מוגדרת כהיעדרות תכופה ממערכת החינוך או נוכחות פסיבית בכיתה, מבלי שמתקיים תהליך של למידה משמעותית, מה שמכונה בתור נוכח – נפקד.

ההגדרה האחרונה שיש היא שיעור למידה, מספר הילדים שלומדים במסגרת לימוד ידועה, מתוך מספר הילדים בקבוצת הגיל הרלוונטית. צד השני של המטבע של שיעור למידה, זה כמובן שיעור אי הלימדה, משיעור אי הלמידה אפשר להסיק גם לגבי נשירה מצטברת. עכשיו, מה אני אציג כעת? אני אציג נתונים על נשירה שנתית ונתונים על שיעורי למידה, לגבי נשיה סמויה אנחנו לא נציג נתונים, משום שאין איזה שהוא מדד רשמי, או מדד מספיק מדויק על מנת להציג נתונים על נשירה סמויה. אנחנו יודעים שמשרד החינוך אמור לפתח מדד כזה, ככל שידוע לנו, מדד כזה עדיין לא פותח.

ואני רק אציין גם בהקשר הזה, שבדו״ח מבקר המדינה שפותח ממש לאחרונה בנושא של חוסר מעש של צעירים ערבים, המבקר הביע ביקורת על כך שכלי כזה לאיתור וניתור נשירה סמויה עדיין לא פותח, ואני אגיד שגם בדו״ח הזה על חוסר מעש של צעירים, נמצא שחוסר מעש בקרב צעירים בדואים, הוא גבוה יותר ביחס לכל קבוצה אחרת באוכלוסייה. כלומר, יש איזה שהוא מתאם בין נשירה לבין דברים אחרים לאחר מכן.

ועכשיו לנתונים, רק לפני כן אגיד שרוב הנשירה היא בשלב החינוך העל יסודי, בשלב החינוך היסודי כמעט ואין נשירה, ככל שידוע לנו. ולכן כל הנתונים שאני אציג יתמקדו בשלב החינוך העל יסודי. כאן אנחנו נציג נתונים של נשירה שנתית בקרב תלמידי כיתות ז׳-י״ב. אפשר לראות ששיעור הנשירה השנתית בקרב התלמידים הבדואים בדרום, גבוה יותר מכל אוכלוסייה אחרת, בכל השנים שמוצגות. אם כי יש ירידה מסוימת לאורך השנים.

מה שצריך לקחת בחשבון ביחס לשנה האחרונה, זה שעדיין מדובר בשנה שנחשבה כשנת קורונה ואנחנו יודעים שהלימודים לא התקיימו באופן סדיר, וזה יכול להשפיע גם על הרישום המדויק של הנשירה. לכן יהיה מעניין להסתכל בשנים הבאות ולראות האם זה משהו חריג או שאכן יש מגמה של צמצום.

זה נתונים של הלמ״ס, כן?

אלה נתונים של הלמ״ס. כל הנתונים שאני אציג, הם עיבודים מיוחדים שנערכו על ידי הלמ״ס לבקשתנו.

יש לנו השוואה בין אחוזי הנשירה שקיימים באותה שנה שנחשבת שנת קורונה, בין המגזר הכללי למגזר הערבי?

אנחנו רואים כאן השוואה. אם נסתכל על שלושת העמודות של שנת 2021, אז אנחנו רואים בכחול, זו העמודה של הבדואים בדרום, בכתום, זו עמודת החינוך העברי ובאפור, עמודת החינוך הערבי. ואז אנחנו רואים שבעצם בחינוך הבדואי, שיעור הנשירה הוא גבוה ביחס לכל אחת מקבוצות האוכלוסייה האחרות באופן משמעותי.

אבל יכול להיות שהנתון בכלל לא נכום. אם אתה אומר שאלה נתונים משנת קורונה ויש ירידה של 50% בתוך כמה שנים, שזה מפליא, אז יכול להיות שבכלל כל הנתון הזה לא נכון ולא מדויק.

אין ירידה של 50%. הירידה היא של 0.7%. וכפי שציינתי, אנחנו רואים שיש ירידה גם בשנת 2017 ביחס ל-2013. יכול להיות שיש כאן רישום שהוא לא מדויק. מעניין יהיה לראות בשנים הבאות מה היא תמונת המצב. כאן אנחנו יכולים לראות את התמונה ברזולוציה מגדרית. אנחנו רואים ששיעור הנשירה בקרב הבנים, התלמידים הבדואים, גבוה משיעור הנשירה בקרב הבנות. אנחנו רואים את זה מחולק לשני שלבי חינוך, ז׳-ט׳ ו-י׳-י״ב. ומטבע הדברים, ככל ששלב החינוך הוא גבוה יותר, אז שיעור הנשירה גבוה יותר.

יש לי שאלה. מה אחוז התלמידים הבדואים שנושרים מבתי הספר? שלוש נקודה כמה?

3.5%. מה שראינו בשנה האחרונה שמוצגת, זה ששיעור הנשירה השנתי, בשנה האחרונה שיש לגביה נתונים זמינים, שיעור הנשירה השנתי בשנת לימודים מסוימת ובמעבר לשנת הלימודים שלאחריה, עמד על 3.5%.

אני פניתי ליואב קיש לפני שבועיים או שלושה, שאלתי אותו את זה ולפני הנתונים של משרד החינוך, הנתונים עומדים על 1.3.

הוא התייחס כנראה לכלל התלמידים, א׳-י״ב. אנחנו מציגים ז׳-י״ב. ולכן אנחנו יודעים שב- א׳-ו׳ שיעור הנשירה הוא קטן מאוד, ולכן, כשהוא הציג לך את הנתונים, אז זה השפיע ובעצם הוריד את השיעור, כיוון שזה מתייחס לקבוצת תלמידים הרבה יותר גדולה.

ואם אנחנו מדברים על מספרים של כלל התלמידים הבדואים, מה המספרים?

תכף נגיע לזה. אז בנתונים הקודמים ראינו שיעור נשירה שנתית. עכשיו, אנחנו רצינו לקבל, כמו שאתה אומר, מושג לגבי שיעור הנשירה המצטברת. אז פנינו ללמ״ס וביקשנו שיפיק עבורנו נתונים על בני נוער שנמצאים במסגרת חינוכית ידועה כל שהיא, מה שמוגדר כשיעור למידה, ואלה הנתונים שקיבלנו. מה שאפשר לראות מהם, זה ששיעור הלמידה בקרב הבדואים בדרום, אפשר לראות את זה בעמודות הכחולות, ונתמקד בקבוצת הגיל של 16-17, ששם שיעור הלמידה הוא נמוך יותר.

אז שיעור הלמידה בקרב התלמידים הבדואים בגיל 16-17, נמוך משמעותית משיעור הלמידה של שתי קבוצות הלמידה האחרות, יהודים וערבים, ללא בדואים. אפשר לראות מזה בעצם ש-17% זה הנתון ההופכי. 17% מבני הנוער הבדואים בגילאים האלה, לא לומדים בשום מסגרת חינוכית ידועה. ושיעור הלמידה של 83%, הוא יחסית נמוך לעומת ה - - -

לאיזה שנות לימודים אתה מתייחס?

זה לא מתייחס לשנת לימודים מסוימת, אלא למצב הנתון בנקודת הזמן הקיימת.

אתה מדבר על - - - בכיתה י״ב? באיזה שנה?

לפי גילאים. ילדים, בני נוער בגילאי 16-17 בשנת 2021, 17% מהם, מקבוצת הגיל הזו, לא נמצאים בשום מסגרת חינוכית ידועה. זה נתון משמעותי. אוקיי, היות ומדובר בנתונים הקודמים, של שנת 2021, ואנחנו יודעים שמדובר בשנת קורונה, אז רצינו לראות אם הנתונים האלה חריגים, אם יש משהו שלא מתיישב ולא מסתדר עם מה שמוכר וידוע לנו. אז בדקנו את זה לעומת נתוני שנת 2018. אנחנו רואים שבנתונים של 2021, כן יש עלייה בשיעור הלמידה בשתי קבוצות הגיל, אבל יחד עם זאת, אנחנו רואים שבסך הכול הנתונים הם די דומים לעומת מה שהיה בשנה הזו.

אז אנחנו אמנם לא יודעים מה יהיו הנתונים בשנים הבאות, וזה גם דבר שיהיה מעניין לראות, את ההשפעה של הקורונה על ירידה בשיעורי הלמידה, או שאנחנו נראה שיש עלייה בשיעורי הלמידה, כי זה מה שאנחנו רואים אגב במגמה הרב שנתית, אז יהיה מעניין לראות. אבל בסך הכול אנחנו רואים שהנתונים הם די דומים.

עכשיו אני רוצה לפרק את הנתון הזה של אי למידה בקרב תלמידים בדואים בדרום בגילאים 16-17, אז ממה בעצם זה מורכב. אז מה שאנחנו ראינו זה ש-23% מבני הנוער שלא לומדים בבתי הספר של משרד החינוך, זה נתון גבוה יותר, כאשר אנחנו מסתכלים שמתוך ה-23% האלה, יש לנו 830 בני נוער שנמצאים במסגרת מוכרת אחרת, שהיא בתי ספר מקצועיים כמו תוכנית ׳הילה׳, וככה אנחנו נשארים בסופו של דבר עם 17%, של בני נוער שלא לומדים בשום מסגרת אחרת מוכרת. ומדובר למעשה בכ-2,400 בני נוער בגילאים האלה, שלא נמצאים בשום מסגרת מוכרת.

אם נשווה את זה גם לנתוני שנת 2018, אותו סיפור של הקורונה, בשביל לראות איך הנתונים היו קודם לכן, אז אנחנו רואים שהמספר יציב, בשנת 2018 היה מדובר ב-2,455 בני נוער, כלומר, הדברים הם פחות או יותר יציבים ואין איזה שינוי משמעותי. ועכשיו נסתכל על הנתונים בצורת מאקרו סך הכול. אנחנו רואים מה שיש במרכז העוגה, ומדברים על כ-35 אלף ילדים בדואים בדרום בגילאי 13-17. זה בעצם מה שיש לנו במכנה.

מתוכם, אנחנו רואים ש-85% לומדים במסגרות של משרד החינוך. עוד 3.2% לומדים בבתי ספר מקצועיים, כמחצית האחוז לומדים בתוכנית ׳הילה׳, ו-11% לא לומדים באף מסגרת חינוכית ידועה. זה 11% כי זה מתייחס לגילאי 13-17, בניגוד ל-17%, שהתייחס לגילאי 16-17. סך הכול 11%, כאשר אנחנו מדברים על כ-3,800 בני נוער בגילאי 13-17 שלא לומדים באף מסגרת ידועה. עד כאן זה היה הנתונים שלנו, של מרכז המחקר של הכנסת, עיבודים שנערכו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מכון ׳ברוקדייל׳, עורך גם מחקרים עבור תוכנית החומ״ש שהזכרתי בהתחלה, עבור תוכנית החומ״ש לאוכלוסייה הבדואית בנגב.

מכון ׳ברוקדייל׳ גם בחן, בדק וניתח, את שיעורי הנשירה בקרב החברה הבדואית בנגב, בשיטה קצת שונה מזו שאנחנו עשינו. אבל הנתון שהם הגיעו אליו, של שיעור עזיבה של תלמידים בדואים בכיתות ו׳-י״ב, הוא 19.5%, הוא נתון שמתיישב היטב עם הנתון שאנחנו הצגנו, של 17%. הם מתייחסים רק לי״ב, אנחנו מתייחסים ל-16-17, זה נתון קצת שונה, אבל סך הכול הנתונים מתיישבים. ולמה אני אומר את זה?

כי הנתונים של ׳ברוקדייל׳ ניתחו עוד דברים שמעניין גם אותם להציג. מה שהם מצאו, זה ששיעור העזיבה בקרב הבנים, גבוה משיעור העזיבה בקרב הבנות, ושגיל העזיבה הממוצע של הבנות נמוך מזה של הבנים. הם מצאו ששיעור העזיבה בקרב מי שמתגוררים במגורים הבלתי מוסדרים, מה שמוכר גם ככפרים הלא מוכרים, גבוה משמעותית משיעור העזיבה בקרב מי שמתגוררים בישובים מוכרים. ומצאו שמבחינה של תופעת הנשירה בקרב השנים, בסך הכול בולטת ירידה בשיעור הנשירה, ירידה של 4.5%, בין שנתון 2014 ל-2019, שזה מהווה צמצום של כ-20%.

אני סיימתי את החלק שלי, אבל אנחנו נתייחס גם לגני הילדים, אתי תעשה את זה.

שלום. אני אציג רק כמה נתונים מתוך מסמך אחר שנכתב, לבקשת חבר הכנסת יוסף עטאונה, בנושא ילדים בגילאי 3-5 שלא רשומים לגני ילדים. מה שאנחנו רואים בנתון הזה, זה שבשנת 2023, תשפ״ג, יש קצת יותר מ-5,000 ילדים בגילאי 3-5 שלא היו רשומים לגני ילדים, שזה 17.4% מן הילדים בגילאים האלה. כשחלק גדול מאותם ילדים, הם במועצות האזוריות הבדואיות נווה מדבר ואלקאסום. במסמך סקרנו גם את הפעילות של משרד החינוך כדי לצמצם את מספר הילדים.

כפי שאנחנו רואים כאן, זה נושא שאנחנו עוקבים אחריו כבר כמה וכמה שנים, היו כמה מסמכים קודמים. הנתון של 2023, דומה לנתון של שנת 2020. לאחר שהייתה עלייה בין 2020 ל-2021, שיכולה להיות קשורה בקורונה ויכולים להיות לכך הסברים נוספים. זה נושא שהוא כמובן הצד השני של הנשירה. תודה רבה.

תודה רבה. חבר הכנסת יוסף עטאונה, בבקשה.

תודה רבה כבוד היושב ראש, ובאמת תודה על ההיענות ועל קיום הדיון החשוב הזה. מדובר בסוגייה מאוד משמעותית במערכת החינוך הערבית הבדואית בפרט, ובמערכת החינוך בכלל. בהזדמנות הזאת, אני גם רוצה להודות למרכז המחקר, לאסף ולכל הצוות, על העבודה המאוד מעמיקה שהם עשו ועל המסמכים שהכינו, שסביבם אנחנו מקיימים את הדיון, באמת תודה. אני רוצה גם להודות לכל ארגוני החברה האזרחית, שהתגייסו וגם הגישו נייר עמדה לתוך הדיון. אני רוצה גם להודות לראשי הרשויות שהגיעו מהנגב, מכסייפה, מאלקסום ומרהט, תודה רבה. ותודה גם לכל יתר המשתתפים בדיון הזה.

אני רוצה להעיר כבוד היושב ראש, שצר לי מאוד שבדיון כל כך משמעותי, כל חברי הוועדה, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה, נעדרים, חוץ משני חברי הכנסת שהם מהחברה הערבית. וחבל לי כל כך. כל מי שמדבר על צדק, מי שדיבר על משילות בנגב בשנה האחרונה, מי שמחפש את המשילות צריך להבין שהיא נמצאת בחינוך. כל הדיון הזה מתקיים תחת חוק חינוך חובה. יש חוק במדינת ישראל לפיו ילדים מגיל שלוש עד גיל 18 צריכים להיות במערכת החינוך.

הנתונים שהוצגו כאן הם כל כך חדים וכל כך ברורים, ונכון שמשרד החינוך מנסה משנה לשנה לשחק עם המספרים. שהנשירה משתנה משלושה לארבעה אחוזים, אבל המהות היא כל כך ברורה. זה לא סתם מספרים, זה ילדים בגילאי שלוש עד 18 שצריכים להיות במסגרות. הדבר הזה הוא באחריות המדינה, באחריות משרד החינוך ובאחריות הרשות המקומיות. תפקידם הוא להביא את הילדים האלה אל מערכת החינוך ולשמור אותם בתוך המסגרת עד שיסיימו כיתה י״ב. גם אחר כך להקנות להם השכלה על מנת שיוכלו להיכנס לשוק העבודה.

לפי הסתכלות על המספרים וחישוב פשוט, אם אנחנו מסתכלים על 5,000 ילדים בגילאי שלוש עד חמש, שאין להם מסגרת חינוכית, שאין להם גני ילדים. זה נתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, זה נתון של משרד החינוך, זה נתון שלנו, של הרשויות, ואין לו מענה. כבוד היושב ראש, גם החברים מהמפלגה שלך, אם רק הייתה להם רגישות לנושא.

קיימו דיון על הנושא הזה של גיל שלוש עד חמש, אצל יעקב מרגי, ואני הייתי שותף לאחד הדיונים ושם הוצגו הנתונים. אז המספר שהוצג היה 4750. ילדים בגילאי שלוש עד חמש, שלא נמצאים בתוך מערכת החינוך. ואחרי חמש או שש שנים אנחנו מקיימים דיון נוסף, ועוד 5,000 ילדים נמצאים מחוץ למערכת בגילאים האלה. כולנו מודעים לחשיבות של הגיל הרך. כולנו יודעים איזה ילד נפגוש בכיתה א׳ אחרי שלא נחשף למערכת החינוך בגילאים שלוש, ארבע וחמש. משרד החינוך, לא מישהו אחר, מציג כל שנה את הנתונים של מערכת החינוך, בצבעים שונים. חינוך ממלכתי, ממלכתי דתי, ערבי וערבי בדואי.

המגזר הערבי הבדואי נמצא בסוף הרשימה, שונה מכולם. ובמקום לבוא ולהתמודד עם התופעה הזו, הולכים ומנציחים את הפערים. כי ילד שלא נמצא בחינוך לגיל הרך, בהשוואה לילד אחר שכן היה במערכת החינוך בגיל הרך, נקודת הזינוק שלהם היא שונה. זה בתוך אותה החברה עצמה. אני עוד לא עשיתי את ההשוואה מול החברה היהודית. לכן אני פונה בעיקר למשרד החינוך, ואני מבטיח לכם שעוד יתקיימו הרבה דיונים בנושא, זה רק הדיון הראשון בסוגייה הזו. אני, כחבר ועדת חינוך, ביחד עם יושב ראש הועדה שגם כן מגלה רגישות לעניין, נדאג לקיים עוד דיון ועוד דיון ועוד דיון, עד שנקבל תשובות.

ולפני שמשרד החינוך יתייחס, אני רוצה להציג בפניכם מה אני מצפה לשמוע ומה היא מטרת הדיון הזה, וזה תשובות ברורות, ולא אוותר על זה לאף אחד. זה לגבי גילאי שלוש עד חמש. אסף הציג גם את הנתונים בקרב בני הנוער. מדובר בכמעט 2,500 ילדים, כמעט 20%. כל ילד חמישי במערכת החינוך הבדואית לא מסיים את הלימודים ונפלט מחוץ למערכת. וכשמדברים בכללי על הנגב. על מציאות העוני ועל הפשיעה, אז איך אנחנו כחברה מצפים בכלל שילדים כאלה ישתלבו בשוק העבודה? כי כמערכת, אני הוא זה שחורץ את הגורל שלהם.

ברגע שאני מוותר על שהמגזר הזה יהיה באמת חלק ממערכת החינוך, אז אין סיכוי בעולם שהוא יהיה מסוגל לחיות באופן נורמטיבי ולהיות לטובת המערכת. ולכן, מי שאחראי למשילות היא הממשלה, שאחראית בצורה ישירה על הילדים האלה. אני לא רוצה להאריך כי אני רוצה לשמוע את כל הארגונים ואת נציגי הרשויות. משרד החינוך, אנחנו יודעים את הנתונים של הנשירה הגלויה. אנחנו יכולים להתווכח על חצי אחוז לפה או לשם, אבל זו לא המהות.

אבל המכה הרצינית ביותר שמעמיקה את הבעיה של המצב בנגב, היא הנשירה הסמויה במערכת החינוך. ולצערי הרב, אדוני היושב ראש, עד היום משרד החינוך לא מגדיר מה היא נשירה סמויה במערכת החינוך. משרד החינוך עד היום לא יכול להצביע על שום מסגרת חינוכית ולהגיד מה הוא אחוז הנשירה הסמויה בתוך אותה מערכת. גם מבקר המדינה התייחס לנושא הזה, והצביע בצורה ברורה על כך שאין מדד לפיו בודקים בצורה ברורה את אחוזי הנשירה הסמויה.

לפי הנתונים של משרד החינוך, הנשירה הסמויה היא המכה הרצינית ביותר במערכת החינוך הערבית הבדואית בנגב. ולכן, הדרישה הראשונה שלנו למשרד החינוך היא להגדיר בצורה ברורה מה היא נשירה סמויה ואיך מודדים אותה. ברגע שבונים הגדרה, אז יודעים איך ויכולים לזהות את הנשירה הסמויה בתוך המערכת ואז גם להתמודד איתה. אבל כל עוד אנחנו לא יודעים מה ההגדרה של נשירה סמויה ולא יכולים להצביע עליה בצורה ברורה, אז בוודאי שגם לא יכולים לטפל בה.

הנושא השני שאני מעלה אותו כחלק מהדיון הזה, הוא נושא הגיל הרך והחשיבות שלו. הנושא הזה כבר עלה, שנה אחר שנה, ובכל פעם משרד החינוך הגיעו לדיון בוועדת חינוך, וציינו שפנו אל הנושא הזה ושיש התקדמות לטיפול בו, ואין בעיה עם זה, אבל המספרים מדברים בעד עצמם. 5,000 הילדים האלה נמצאים מחוץ למערכת.

השאלה שצריכה לקבל מענה בדיון הזה היא מה היא התוכנית של משרד החינוך לגבי 5,000 הילדים האלה, בעיקר בכפרים הלא מוכרים בנגב, מה היא התוכנים ומה הוא לוח הזמנים. עוד פעם, אנחנו לא נוותר על זה. מה התוכנית לגבי 5,000 הילדים בכפרים הלא מוכרים? יש תוכנית בתוך הכפרים בקרב החברה הבדואית, במועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים וביחד יכולים להציע פתרונות ולהתקדם. צריכה להיות תוכנית עם לוח זמנים.

ושא נוסף הוא לגבי הטיפול בנשירה עצמה. הייתה תוכנית ממשלה והוקצו כספים לטיפול בתופעה הזאת, במיוחד בנגב, זו הייתה אחת מהכותרות של הממשלה בתוכנית. ואני רוצה לדעת מה היא התוכנית במחוז דרום? מה הם הכלים למדידה? עם מה התחלנו ולאן הגענו. כי אחת מהבעיות הקריטיות ביותר בתוכניות החומש אותן הוביל במשך שנים משרד החינוך בנגב, היא שלא היו פיקוח, בקרה ומדידה. אנחנו הולכים לתוכנית חומש ולא בודקים את עצמנו. אז צריך שתהיה גם התייחסות לזה. מה היה, מה הם המדדים והאם זה השפיע, על פי הנתונים שיש לכם מהשטח.

נושא נוסף נוגע בשאלה של מה אנחנו עושים לגבי הנשירה בתוך המערכת עצמה, גם בעניין הזה אשמח לשמוע את ההתייחסות של משרד החינוך. ובגדול, בעניין מערכת החינוך הבדואית בנגב. כפי שידוע לכולם, היא סובלת מפערים בכל התחומים. אז אני מציע שבדיון הזה אנחנו נתמקד בנשירה, בכדי להתקדם בצורה עניינית, ושוב, גם לגבי 5,000 התלמידים בגיל הרך, אנחנו רוצים לשמוע תשובות ברורות לאיך אנחנו יכולים להביא אותם לתוך מערכת החינוך, כי רק משם, מהגיל הרך, אפשר להתפתח ולהתקדם. תודה רבה אדוני היושב ראש.

תודה רבה. משרד החינוך, אני אשמח אם תוכלו להתייחס. כי אני חושב שהנקודה שעליה אנחנו צריכים לשים את הדגש היא מה נעשה, מה הן הפעולות שהמשרד נקט במשך השנים בעקבות התופעה הזאת. אני חושב שהתופעה היא ברורה, וגם אם נשים את היד על סיבת הנשירה או על למה אנחנו קוראים נשירה סמויה, אני לא אומר שזה פחות רלוונטי, אבל בסוף אנחנו צריכים להתמקד במה שהמשרד כן עשה ומה המשרד מתכוון לעשות בעתיד. חיים, אתה רוצה להתייחס?

כן.

בבקשה.

קודם כל אני רוצה להגיד שמדובר בדיון חשוב ואני מאוד שמח, חבר הכנסת עטאונה, שיימשך דיון בנושא הזה. אני אומר את זה ברצינות, כי אני חושב שזה חלק מהדברים שאנחנו, כמי שמפעיל, כגוף רגולטור, צריכים לתת עליהם דין וחשבון ויש שם בעיה מאוד מאוד גדולה. אני רוצה להתמקד בסוגיות של נשירה. כל הנושא של הגיל הרך שהעלית, הוא לא בתחום האגף שלי, אמנם מתחיל להיות, אבל גם בתחום הזה אני חושב שצריך לעשות. אבל קודם כל אגע בחלקים האלה, של - - -

יש חוק חינוך חובה מגיל שלוש, אז מי שלא נמצא במערכת החינוך נחשב נושר, אז הוא באחריות שלך.

יוסף, אתה רוצה לקבל תשובות? חיים, מי כן במשרד יכול לענות לנו על השאלות בנושא הגיל הרך?

יש אגף.

אז למה הם לא פה?

כי זה בהקשר של נשירה. בהקשר הזה, של נשירה, שאלת שאלה אדוני היושב, שמאפשרת לנו להגיד מה אנחנו עושים. אני רק אומר שהתופעה - - -

חיים, ברשותך, במקביל, אם אפשר לבקש ממי שאחראי על תחום הגיל הרך לבקש שיעלה בזום. תמשיך.

התופעה שאנחנו מתעסקים איתה היא תופעה קשה בכלל ובוודאי שאנחנו מכירים את התופעה הזאת בחברה הבדואית. אנחנו עושים מאמצים אדירים, לפחות בתחום שאותו אני רואה. אני גם אתן דוגמאות לעניין, למה עשינו בשנים האחרונות, וכן, כמו שהממ״מ הראו, יש ירידה. יש לנו ויכוח לגבי הנתונים וגם לגבי מה ש-׳ברוקדייל׳ עשו. אנחנו מודדים בצורה מסוימת והלמ״ס מודד בצורה אחרת, אבל בגדול, זה מאד מאוד דומה.

הנשירה בחברה הבדואית בדרום גדולה מידי אנחנו צריכים לטפל בזה. יש ירידה, אבל זו לא הירידה שאנחנו מצפים לה. דרך אגב, הקורונה העלתה את הנשירה הגלויה בכלל החברה וגם בחברה הבדואית, צריך לראות את זה גם ככה. יש בעיות שהן בעיות מבניות בחברה הבדואית וצריך גם את זה להגיד. יש קושי מובנה בכל מיני מרכיבים מסורתיים וכולי. אני ביקשתי בלא מעט ישובים וכל הזמן יש איזה שהוא סוג של ויכוח.

האם בית ספר, למשל תיכון, האם ילדי הפזורה הם ילדים שנתונים לטיפולו? יש שאלה כזו. למשל כשאנחנו פותחים בית ספר לילדים ולנוער בסיכון, מרכז חינוכי וטכנולוגי, פתחנו חמישה כאלה, כדי לתת חלק מהמענה לאותם ילדים בסיכון. אני אומר למנהלים, למנהלי הרשויות ולמנהלי האגפים, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שזה בית ספר אזורי שקולט את כל הילדים, אז אתה לא יכול לבוא ולהגיד לי כשאני בא לביקור, או כשאני מסתכל בנתונים, שזה ילד של הפזורה וזה ילד של הישוב. זה ילד שאתה צריך לחנך אותו, נקודה. ויש עדיין שאלות מאוד גדולות שקשורות למעברים הללו.

אבל מדיניות המשרד היא שאותו בית ספר אמור להכיל?

להכיל את כולם. אבל אז כשאתה בא לבקר באותו בית ספר תיכון, אז אחד הנתונים המאוד ברורים שמנהל בית הספר נותן לך זה שיש לו 20% או 30%. כאילו שזה צריך להשפיע על מדדי ההישגים של הילדים מכיוון שהם ילדים מהפזורה, אני חושב שזה לא נכון. ועוד פעם, אני לא רוצה להיכנס לבעיות המבניות אלא לתת תשובות שהן בהקשר של מה שאנחנו עושים.

המנהלים האלה מקבלים כלים נוספים בעקבות כך שיש להם אחוז מסוים של ילדים שבאים מהפזורה?

לא. אני נותן תשובות או מענים לילדים בסיכון. למשל, הגדלנו מאוד את כיתות מב״ר אתגר, שהן בתחום האחריות שלי. אלו כיתות שמונעות נשירה, כי הן קולטות את אותם ילדים שלא לומדים, לכאורה. אנחנו דיברנו על זה בדיון הקודם, אני לא יודע אם אתה זוכר אדוני היושב ראש, אנחנו רואים ילדים בסיכון כילדים שיכולים ללמוד ואין שום סיבה שהם לא ילמדו ויגיעו להישגים. אז פתחנו יותר כיתות לחברה הבדואית באופן ספציפי. דרך אגב, אלה נתונים גם בהקשר של בתי ספר.

כמו שאמרתי, מרכזי החינוך הטכנולוגיים, שהתקציב שלהם לא יועד לחברה הבדואית, אנחנו התעקשנו שהחברה הבדואית תהיה חלק ותקבל את אותם תקציבים. יותר מכך, אני אתן דוגמה כדי לסבר את האוזן. בעניין של הזנה. קיבלנו אישור מיוחד לתת הזנה למרכזי חינוך טכנולוגיים בחברה הערבית. דרך אגב, בחברה היהודית לא קיבלנו עדיין, לצערי, אבל בחברה הערבית קיבלנו.

אז הבדואים לא היו בפנים ואנחנו התעקשנו שהם ייכנסו לתוך הדבר הזה, מכיוון שחשבנו שזה משהו שהוא מאוד מאוד מרכזי לילדים ולנוער בסיכון ואנחנו רואים כמה זה מרכזי בחברה הבדואית, לכן התעקשנו שהם יקבלו. אז הזכרנו את הנושא של כיתות מב״ר אתגר, את הנושא של חינוך טכנולוגי ואת נושא הקב״סים.

גם פה יש תופעות שאנחנו מתמודדים איתן ואנחנו צריכים כל הזמן להיות באיזה סוג של עבודה מאוד מאוד רגישה. כי הם ממנים קב״סים לא ראויים. ואני לא רוצה לפרט פה, אבל אנחנו צריכים לעמוד באיזה שהם סטנדרטים שאנחנו מתעקשים עליהם, מכיוון שלקב״ס יש תפקיד מאוד מאוד מרכזי במניעת נשירה בישובים. אז גם זה, ואני מקווה שבעתיד נקבל יותר תקנים ונגדיל את התקנים לחברה הבדואית ובכלל.

מעבר להגדלת התקנים, האם בסוף יש למשרד איזה שהם כלים בשביל לבוא ולהגיד למנהל: ״תקשיב, הקב״ס הזה לא מתאים״.

ברור, אבל זה מה שאמרנו לו. יש עבודה מאוד מאומצת עם מחוז דרום. שוב, בחברה הבדואית יש גם רכזי התמדה. רכז התמדה זה תפקיד שהתפתח במחוז דרום, שבא ומנסה להתעמק בנושא ולהתעמת עם הנשירה הסמויה, כמו שנאמר פה. אם תרצה אני אגיד גם כמה מילים בנושא של הנשירה הסמויה. אבל כדי להתמודד ספציפית עם הנשירה הסמויה, ושוב, אני אומר את זה מביקורים שלי וממידע אישי, לא על סמך מחקר, אבל בכל אופן, כל מה שקשור לחלקים האלה של רכזי התמדה, זה שאתה בא ומתמודד מול שתי תופעות קשות. אחת, זה עם הבנות. שהרבה פעמים ההורים לא מאפשרים להן ללמוד מגיל מסוים.

אתה מציג מצג שווא לוועדה, כי הנתונים מראים שהבנות לומדות יותר. הנתונים של מרכז המחקר מראים בבירור שהבעיה היא של הבנים ולא של הבנות.

יוסף, שניה. תאמין לי שאני מכיר את חיים היטב.

לא יכול להיות שהוא מסתתר תחת המסורת ואומר שתחת זה הבנות לא לומדות. הבנות לומדות יותר ומצליחות יותר, צריך לטפל בנושרים.

יוסף, אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר. חיים, אם תוכל בהמשך דבריך להתייחס גם לביקורת הזאת. תודה.

מגילאים מסוימים, באזור כיתות י״א ו-י״ב, הרבה מהבנים יוצאים לעבודה ואנחנו מתעקשים להשאיר אותם במערכת, על אף שיש ויכוח מאוד גדול בתוך משרד החינוך האם להנשיר אותם או לא. אנחנו מתעקשים להשאיר אותם בתוך המח״טים בעיקר, מכיוון שאנחנו רוצים לעקוב אחריהם ולנסות להחזיר אותם בחזרה לתוך בית הספר.

מאוד פשוט להנשיר אותם, כיוון שיש ילדים שיגיעו ליומיים, לשלושה, לארבעה. אבל אנחנו מתעקשים להמשיך לעקוב אחריהם ולנסות להחזיר אותם כל פעם מחדש. יש בעיה קשה מאוד בהקשר הכלכלי בחברה הבדואית. נכון שיש שיפור בנתונים, אבל עדיין, כשאני ישבתי עם ראש שבט מסוים, הוא אמר לי באופן אישי שהוא לא ישלח את הבנות ללימודים. ואני ניסיתי לשכנע אותו.

חיים, מה הסיבה שבגללה הוא לא רוצה לשלוח?

מהרבה סיבות. הסעות, מסורתיות, ערבוב בין בנים לבנות.

בנקודה הזו שאתה מדבר עליה, אתה אומר שבגלל המסורת לא שולחים בנות ללימודים. אז כמו שבחברה החרדית מקימים אצלכם מוסדות תואמים, תקימו גם מסגרות כאלה בתוך מערכת החינוך שמתאימות למגזר המסורתי הבדואי. אם אתה אומר שזו הסיבה שבגללה לא שולחים את הבנות ללימודים. אם לאחינו החרדים מותר אז גם שם מותר.

אני לא אגיד לך מה התשובות שניתנו לי מכל מיני - - -

חיים, כשאני רואה את המסמך של ה-ממ״מ, אני אומר שגם בכיתות ז׳-ט׳ יש נשירה יותר גדולה אצל הבנים מאשר אצל הבנות. אלא אם אתה חולק על הנתונים ואז בוא ותגיד את זה לפרוטוקול.

עוד פעם, כשאתה עושה השוואה של נשירה אצל בנות בחברה הכללית, אתה רואה שהיא יותר נמוכה. אבל בחברה הבדואית היא יותר גדולה באופן יחסי מבחברה היהודית.

אתה משווה אותה למגזר היהודי, אוקיי. חיים, מה שאתה אומר עכשיו, מגובה בנתונים?

כן, בוודאי.

אז אני אשמח לקבל אותם.

תקבל. יש לנו יחידות לקידום נוער, דרך אגב, גם בהנחיה שלי. יש קול קורא להקמה של יחידות קידום נוער והרבה פעמים, הרשויות הבדואיות לא ניגשות. אני נתתי הנחיה לפתוח מרכזי השכלה. לא יחידה, אלא בלי ההשתתפות של הרשויות, בכדי שתהיה אפשרות להכיל את הילדים. הנושאים של רווחה חינוכית, של שיקום שכונות ותוכניות ייחודיות בחטיבות הביניים וכמו שאמרתי, גם נכנסנו השנה לתוכנית שנקראת ׳שמיים׳, של רכזי התמדה.

כמעט שכל התוכניות שקיימות באגף נמצאות בחברה הבדואית, באמת. ועדיין, אני חושב שאנחנו צריכים לעשות מאמץ הרבה יותר גדול על כל המרחב, עם כל מי ששותף. אני חושב ומאוד מסכים, שכמו שאמרת, חבר הכנסת עטאונה, כולם צריכים להיות אחראים על העניין הזה. משרד החינוך, הרשויות ובתי הספר. כל מי שמתעסק בחינוך צריך להיות חלק מהעניין הזה. וככל שאנחנו נסתכל גם על נתוני הכספים וגם על נתוני התוכניות, נראה שכמעט אין תוכניות באגף שלי שלא נמצאת בחברה הבדואית. אך יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות בעניין הזה.

מה הכלים שהמשרד צריך, גם ברמה התקציבית, כדי שיתאפשר לבוא ולשפר את העניין הזה?

אדוני היושב ראש, אני אשמח גם להתייחס.

לכאורה, תמיד חסרים תקציבים. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לראות איך אנחנו ממצים את התקציבים שיש לנו ואחרי זה לראות. נכון לרגע זה, בתחום שלי, של כיתות מב״ר אתגר, אמנם אני צריך לראות מה הבקשות שהתקבלו, אבל להערכתי, אנחנו נמלא את כל החסר.

מה הסכום אותו משקיע משרד החינוך במערכת הבדואית כיום?

אין לי מולי את התקציב.

אני אשמח לקבל את זה חיים.

בסדר גמור.

בבקשה, גברתי.

אני מנהלת את האגף של החברה הערבית במשרד החינוך, של כלל האוכלוסייה הערבית. אני רוצה להגיד קודם כל שהנושא הזה מאוד חשוב ותודה על קיום הדיון. אני חושבת שצריך לחלק את נושא הדיון בנשירה לשלושה תחומים, כדי להתקדם: מניעה, איתור וטיפול. אני חושבת שכשנחלק את זה למניעה, לאיתור ולטיפול, וכל אחד מאתנו ייקח את האחריות שלו, גם כמשרד, מי במטה ומי במחוז וגם כאגפי חינוך, אז אני חושבת שנוכל להתקדם. כי נושא הנשירה הוא נושא רחב. בכל אחד מהתחומים שציינתי, גם בצד המניעתי: מתי צריך להתערב, איך צריך להתערב ומי צריך להתערב כדי למנוע את הנשירה.

האם צריך, כמו שאמר חבר הכנסת, להתחיל בפעולות בגני ילדים, ביסודי, בחטיבה, בתיכון? הנושא המניעתי הוא נושא מאוד עמוק והוא לא רק באחריות של חיים מויאל, אלא באחריות של היועצות, של מנהלי בתי הספר, של הצוות ושל התאמת תוכנית הלימודים כך שתהיה רלוונטית. אני חושבת שהנושא שציינת הוא מאוד חשוב. בחברה הערבית אין חלוקה מגזרית בתוך בתי הספר בהתאם למסורת ולדתיות, כולנו לומדים ביחד. חרדים, דתיים וחילונים, לצורך העניין. והרבה פעמים התפיסה של בתי הספר לא עולה בקנה אחד עם מה שהבית מחנך אליו.

אז צריך רגע להבין ולאפיין כשאני עושה פעולות של מניעה. אני חושבת שלהגדיר את החברה הבדואית באופן כוללני זה חוטא לאמת, כי החברה הבדואית היא לא מקשה אחת, לכל ישוב יש את האופי שלו. וכשאנחנו רוצים לטפל בנשירה אז צריך להתייחס לאופי הישוב, להרכב החברתי של הישוב ולהבין לפי זה מה הן פעולות המניעה שצריכים לעשות בתוך אותו ישוב. וגם איך מאתרים את הנושרים ואיך מטפלים בהם.

שירין, בנקודה הזו, אני כל כך מסכים איתך. אני תמיד העליתי את זה שאי אפשר להתייחס לכל הישובים בנגב אותו הדבר, היה לי ויכוח ארוך שנים על כך עם מחוז דרום. אני שואל, בתוכנית שיש לך היום, אחרי התוכנית הממשלתית, מה את עושה? יושב לידך סולטן מכסייפה, יושב מולך, עומר אבו עסא מאלקסום, לגבי התוכנית שהייתה בשנה האחרונה ועליה, מה נעשה בכל ישוב באופן ספציפי? האם הם היו שותפים ולקחו חלק בתוכנית?

אז אני רוצה להגיד משהו לגבי החלוקה בנינו. מי שמנהל את מערכת החינוך בדרום זה מחוז דרום. תכף הם יגידו מה הם עושה ברמה של כל ישוב. אנחנו כאגף, האחריות שלנו מטעם משרד החינוך, היא לעשות את הפעולות הנדרשות כדי לפקח שהמשאבים והתהליכים אכן מתקיימים כמו שצריך, באופן הנכון.

אני הצעתי פה משהו הרבה יותר רוחבי כי בסוף יש לנו אינטרס משותף והוא לפתור את בעיית הנשירה. כשאני אומרת מי עושה מה בעניין הנשירה, מי עושה מה בעניין האיתור ומי עושה מה בעניין הטיפול, אז זה יקדם את הדיון. אבל אין ספק שצריך להתאים את זה פר יישוב, עם המחוז ועם המשאבים שלנו כמשרד, ואם תרצו, אוכל להתייחס בהמשך גם למה שאנחנו עושים.

שירין אני רוצה שגם תתייחסו אחרי זה להמלצת מבקר המדינה, שבעצם מעבר להתעסקות של מחוז דרום, יהיה איזה שהוא גורם מקצועי במטה, שעיסוקו העיקרי ואולי הבלעדי, יהיה דווקא המגזר הבדואי והערבי.

מבחינת המבנה הארגוני, מי שעוסק בכך ובעל האחריות הישירה הוא חיים מויאל. אגף א׳, נוער בסיכון ונשירה. לגבי החברה הערבית, אני קודם כל חייבת להגיד שהאגף שלנו מעולם לא היה אחראי ישירות עם המחוז על החברה הבדואית, ואני חושבת שזה שינוי שנעשה גם בעקבות דו״ח מבקר המדינה. לראות את החברה הערבית כאחת ולא להפריד בין החברה הבדואית והחברה הערבית, זה שינוי, זה לא היה קודם.

אני רוצה להגיד שנושא הנשירה נמצא על שולחנו של מנכ״ל המשרד ויש לנו דיון על כך, בלי קשר רק לחברה הבדואית. זה נושא שמדיר שינה מענינו ונשירה סמויה היא בעיה של כל מערכת החינוך. אנחנו, כמשרד, מתקצבים לפי מספר תלמידים וכל עוד מנהל בית ספר, לא תמיד יודע לשתף אותנו, כמשרד, במספר התלמידים שמגיעים לבית הספר, אז יש לנו בעיה. יש לנו דיון ביום ראשון, שחיים מוביל מול המנכ״ל.

אז אותו מנהל בית ספר - - -

רק שמך לפרוטוקול בבקשה.

סלאמה אלאטרש, ראש המועצה האזורית אלקסום. אני חושב שאתם לא בקיאים בנושא של נשירה במגזר הבדואי. אם אנחנו מדברים על נשירה במגזר הבדואי, אז אני שמח שמחוז דרום נמצא כאן, כי הנתונים בבתי הספר היסודיים מראים היום ש-20% מאוכלוסיית התלמידים, לא יודעים לקרוא ולכתוב בערבית. 20% האלה, הפוטנציאל שלהם להפוך לנושרים בחטיבה או בתיכון הוא 100%.

משרד החינוך עשה מבחני מיצ״ב לפני חמש שנים בקרב החברה הבדואית בנגב, בשלושה מקצועות, 84% מבתי הספר היסודיים נכשלו בשני מקצועות מתוך שלושה. המחוז הגדיר אותם כבתי הספר כושלים ואחרי זה שינה את זה לבתי ספר במיקוד. אתם לא יכולים להתעלם מזה, הנתונים האלה נמצאים. בחמש השנים האחרונות המחוז לא קרא למורה מהמגזר הבדואי או למנהל בית ספר לשיחת בירור. אנחנו מדברים עכשיו על תקציבים, חיים דיבר על כיתות מב״ר אתגר, אתה יכול להגיד לוועדה כמה כיתות נפתחו בשנה האחרונה?

כן.

בהשוואה לשנה שעברה.

אני כבר אגיד לך. בתשפ״ג, נפתחו 101 כיתות, לעומת 64 בתשפ״ב, אלה כיתות אתגר. כיתות מב״ר, בתשפ״ב היו 59 ובתשפ״ג היו 107. תוספת של 48 כיתות. דרך אגב, זה יקרה גם בשנה הבאה.

ישראל וייס, המבקר מטעם משרד מבקר המדינה, יש לו דו״ח ביקורת על הנשירה בחברה הבדואית בנגב בשנת 2021 ובו הוא מציין שהנשירה הגלויה, לא הסמויה, היא 33%. משרד החינוך החליט להתעלם מהנתונים האלה. נתוני הנשירה במשרד החינוך מחוז דרום הם 4% בחברה הבדואית וזה נתון שהוא לא נכון, הנשירה הסמויה והגלויה מגיעה - - -

אבל אתה מערבב נתונים.

אני חושב שמדובר בנתונים לא מדויקים. כי שמענו פה את הנתונים גם מה-ממ״מ.

זה נתונים שמדברים על חוסר מעש ולא על נשירה.

דרך אגב, האחריות על הנשירה היא שלנו ושלכם. ילד נושר זה לא רק אחריות של משרד החינוך.

אני נמצא בתפקיד ראש המועצה כארבע וחצי שנים. יש לי קרוב ל-30 בתי ספר ו-150 גנים ולא קיבלתי פנייה אחת ממנהל בית ספר על תלמיד שנשר. חוזר מנכ״ל אומר שאם תלמיד נעדר שלושה ימים מבית הספר, אז המנהל צריך לדווח עליו. אני בא ומציין את זה עכשיו לפרוטוקול ולוועדה. יש לנו קרוב ל-4,000 תלמידים מכיתות ז׳-י״ב שלא מגיעים לבתי הספר. משרד החינוך משלם מעל 60 מיליון שקלים בשנה לרשתות שמנהלות את התיכונים אצלנו. כולם מכירים את זה ואף אחד לא יכול להתעלם מזה.

אבל אתה מנהל את זה, אני לא מבין מה אתה אומר.

אני כראש עיר, לא בא וסופר את התלמידים בבתי הספר.

למה?

אתה צריך. הקב״סים שלך צריכים לעשות את זה.

שנייה. כשקב״ס מגיע לבית הספר ויש היעדרות של 15%, אז מנהל בית הספר אומר לו שהיום נעדרו. הוא לא נמצא בכל בית ספר בכל יום וכל שעה.

אבל הוא אמור לקבל דיווח ממנהלי בית הספר.

אוקיי, זו נקודה מצוינת. אין דיווחים ממנהלי בית הספר. הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים היום, היא שכשיש תלמיד שנעדר מבית הספר, אז אותו מנהל בית ספר יודע שאם הוא מדווח על אותו תלמיד אז הכיתה יכולה להיסגר כי הוא מתחיל להפסיד תקנים והוא לא ערוך לזה. אני מזמין את ועדת החינוך לביקור של יום שלם בנגב, לראות את מערכת החינוך ולפגוש את האנשים ופשוט לראות את המציאות הקשה שאנחנו חיים בה.

היום, יש לנו נשירה שמגיעה ל-50% ותעודת בגרות לא איכותית. ההונאה של מנהלי בית הספר היא שחיתות וצריך להקים על כך ועדת חקירה. זו עבירה על החוק כשתלמיד נעדר מבתי הספר במשך שנתיים ושלוש שנים, ובסוף מגיע לבית הספר לטקס ומקבל תעודת סיום כיתה י״ב. השם שלו רשום במערכת. הנה, יש פה את מנהל אגף החינוך, שביצע תחקירים אצלי. מי שעושה להם את הביקורות הוא רמי הוכמן, מנהל אגף החינוך של עיריית תל אביב לשעבר וגם מרצה. ואני מדבר על נתונים שעברו למשרד החינוך במחוז הדרום.

תראו, אחריות התלמידים שנמצאים בתוך אזור מסוים, היא על משרד החינוך כמו שהיא על ראש הרשות.

לא נכון.

שניה. יחד עם זאת, אתה כראש רשות לא צריך להמתין כדי להגיע לוועדה בשביל לפנות למשרד החינוך. אתה יכול לדווח. להגיד, יש לי פה תופעה, אלה בתי הספר, אחת שתיים ושלוש, יש לי היעדרות של 50% תלמידים ומנהלי בתי הספר לא מדווחים. עשית את זה ולא קיבלת תשובה ממשרד החינוך? תבוא אליי.

זה נעשה. הנה, מנהל אגף החינוך, שהוא איש מקצוע במועצה והוא עקב אחרי כל הנתונים ואחרי כל הביקורת שביצענו, תשמעו אותו.

עומר אבו עסא, מנהל אגף החינוך במועצה האזורית אלקסום. קודם כל, אני רוצה להתייחס לנושא של הקב״סים. אנחנו מפעילים קב״סים במועצה, אבל יש בעיה עם תפקיד הקב״ס במגזר הבדואי ואני אסביר גם למה. תנאי הסף שלו הם כמו של מורה, אז הם מעדיפים ללכת להיות מורים. השכר נמוך וההשקעה גדולה יותר, אז הם מעדיפים ללכת להוראה. לכן אנחנו כמעט ולא מקבלים קב״סים ואם מקבלים, אז מקבלים אנשים לא איכותיים.

רגע, אז אתה אומר לי שאין קב״סים?

לא, יש קב״ס. אבל אני ממשיך, אם יש קב״ס והוא מגיע לבתי הספר, מנהלי בית הספר ברוב המקרים יודעים איך לזרוק אותו מתוך בית הספר. לצערי. אנחנו העברנו למשרד החינוך תלונות על יחס של מנהלים כלפי קב״סים. הקב״ס אמור להיכנס ולספור ילדים, או לראות יומני נוכחות, והמנהלים לא רוצים לאפשר את זה כי זה פוגע להם בתקנים.

אתם מנהלים את בתי הספר. יש מנהל.

המנהל הוא עובד של משרד החינוך, לא שלנו.

למי אתם מעבירים את הטענות? אלינו? זה פעם ראשונה שאני שומע את הטענות האלה.

לשם שינוי, ואני בדרך כלל לא עושה הנחות למשרד החינוך, אני רוצה לבוא ולומר, האחריות היא עליכם כמו שהיא על משרד החינוך. בואו נסכם את זה, אני מבקש שתעבירו אליי את אותן התלונות שהעברתם למשרד החינוך, בסדר? אני אבדוק את זה גם מול חיים וגם מול מי שצריך במשרד, ואם אכן היו תלונות והן לא טופלו אז נבדוק, ואם צריך נעשה גם דיון בוועדה על למה הן לא טופלו. אבל יחד עם זאת, אני מסכים עם האמירה של חיים ושל המשרד, שהאחריות היא גם עליכם. אתם בסוף גם אחראיים על בתי הספר האלה, חברים, לא פחות ממשרד החינוך.

עוד פעם, אנחנו שותפים ועושים מאמצים עם משרד החינוך, אבל אני משקף לך את המצב. למה משרד החינוך אומר שיש תוכניות שמופעלות אצלי ברשות ואני לא השתתפתי בדיונים ובהתייעצות של המשרד לגבי זה? הוא התייעץ עם עצמו לכל היותר. גם בנושא של טיפול בנשירה, אם הוא היה בא אליי הייתי יכול לתת את חלקי, גם לסיבות וגם לפתרונות.

יושב כאן ירון ממשרד החינוך, אנחנו הובלנו השנה את נושא ועדות התמדה, לראשונה במגזר הבדואי, זה לא היה בעבר. אנחנו רוצים לפתור את הבעיה. אנחנו באים ואומרים תקשיבו, יש לנו את היכולת במועצה, יש לנו את הרצון לקדם ולפתור, אבל תחת שקיפות ורצון טוב. אנחנו חייבים גם להגיע למצב של להביא כל אדם לבירורים ושאילת שאלות לגבי העבודה שלו.

לא יכול להיות שיש 30% נשירה ומערכת החינוך ממשיכה לעבוד כרגיל. לא יכול להיות שתלמידים מהפזורה מגיעים לבתי ספר ביישובי קבע כי אין להם בית ספר באזור שלהם ומנהלי בית הספר עושים להם סלקציה. שמנהל אומר לתלמיד: ״אני עושה לך מבחני כניסה, אתה לא מתאים לי, לך תמצא לך מקום אחר.״ להורי התלמיד הזה אין פתרון אחר, הם שלחו אותו לישוב קבע כי אין להם ברירה, אין בית ספר אחר לידם, אז הם משלמים מחיר על זה שהישוב שלהם לא מוכר, שאין להם רשות מקומית, אבל הם קיימים, כ-100 אלף. הילדים האלה נדחקים החוצה, החלשים מבניהם והם נחשבים כנושרים.

בנוסף, אני רוצה להגיד משהו על התפקוד של מערכת החינוך, ומשרד החינוך מכיר את זה. אנחנו במועצה, בדקנו את נתוני הנשירה. אני אגיד לכם את הנתונים שלנו. מבדיקה שלי, הנשירה בעל יסודי, מבחינת מעבר בין שנה לשנה, עומדת על ארבעה אחוזים. זאת אומרת, שבחמש שנים זה 20%. ביסודי, יש - - -

יכולה להיות חזרה גם.

כן, אבל אני אתן לך את הנתונים. במעבר בין ט׳ ל-י׳, זו הנשירה הכי גדולה והיא 12% ובשלבים האחרים זה נע בין שניים לשישה אחוזים, כאשר בי״א ובי״ב אחוזי הנשירה יורדים. ואני אסביר גם למה. תראו, אני ניהלתי בית ספר ואנחנו מכירים את מערכת החינוך במגזר. אני חייב לתאר לכם דברים שלא תמיד מגלים אותם. למה מנהל בית ספר לא מנשיר ילד בי״א ו-י״ב למרות שהילד לא מגיע? הסביר ראש המועצה היבט מסוים, אבל אני אסביר היבט נוסף.

איך משרד החינוך קובע זכאות לבגרות? הוא לוקח באיזה שהוא שלב בכיתה י״א, חותך את מספר הילדים ולפי זה הוא מחשב את אחוזי הזכאות. אם אני מנהל בית ספר ויש לי תלמיד בכיתה י״א שכבר נשר, אין לי עניין להנשיר אותו, כי הוא נחשב לי באחוזי הזכאות, ולכן הוא לא נושר עד סוף י״ב ומקבל תעודת סיום. זה דבר שאף אחד לא בודק אותו בפועל, וזה עוד נתון של נשירה שהיא לא סמויה, שהיא אמיתית, אבל היא לא נספרת, כי הילד נמצא בתוך הרישום במערכת בית הספר, למרות שהוא לא נמצא בכיתה.

זאת נשירה סמויה. אתה טוען טענה שהיא מופנית כלפיך. אתה אומר שהמנהל שקרן ואין מה לעשות. אתה מנהל אותו, אתה מנהל את המנהל ואם הוא משקר צריך להביא אותו לדין, יש חוק ויש כללים בחוזרי מנכ״ל. אתה בא וטוען שמנהלים בבתי הספר ברשות שאתה מנהל את אגף החינוך בה, משקרים במצח נחושה. אני לא מצליח להבין מה אתה אומר על האנשים שלך.

אני לא אומר את זה. אני אומר שמשרד החינוך גם צריך לדעת איך למדוד את הדברים.

אפשר להתייחס?

כן, אני רק רוצה לומר דבר אחד וגם חבר הכנסת ואליד צריך להתייחס כי הוא צריך לצאת להצבעות. אני שוב בא ואומר, הנושא יטופל בצורה כזו או אחרת, אבל האחריות היא קודם כל עליכם, תדווחו למשרד החינוך על אותם מנהלים בעייתיים, עם כל הכבוד.

משרד החינוך לא עושה להם כלום.

אתה כראש רשות ואתה כמנהל אגף חינוך, אני מצפה מכם שתגישו את התלונות האלה למשרד החינוך.

יש לנו מנהל מחוז שהחברה הבדואית לא מעניינת אותו, הוא לא רואה את החברה הבדואית ממטר. הוא אמר את זה במספר ישיבות.

שניה, יוסף מכיר אותי ויודע עד כמה אני מגויס לנושא. מכאן והלאה, אני מצפה שהדברים ישתנו, ואני אקח את זה עם יוסף יד ביד. כי כמו שאמרתי, ילד הוא ילד וכל ילדי מדינת ישראל צריכים לקבל את המענה ההולם. מכאן אפשר לפתוח דף חדש?

אפשר לפתוח דף חדש, אבל יש לי שאלה אחרת. משרד החינוך התעלם מאיתנו. אני בעצמי שלחתי ארבעה מכתבים כדי לקיים דיונים כאן בוועדת חינוך על נושאים שממש חשובים לחינוך הבדואי בנגב, ולא קיבלנו אפילו תגובה או התייחסות, גם מוועדת החינוך. וזה מראה על מדיניות של הוועדות, של משרד החינוך, של הכנסת ושל המדינה, לגבי האוכלוסייה הבדואית. למרות שאנחנו, כאוכלוסייה חלשה, מאוד התקדמנו.

אני אישית לא זכור לי שקיבלתי איזו בקשה כזאת, אבל אם אכן התקבלה - - - , הוא דיבר איתי והוא קיבל. חבר הכנסת ואליד, בבקשה.

שלום לכולם, תודה לך כבוד היושב ראש, תודה לחברי יוסף עטאונה, שממשיך לעקוב אחרי כל הנושא של החינוך ביישובי הנגב ובחברה הבדואית. אני נמצא בכנסת שש שנים וכל שנה מתקיים כאן דיון על נשירה בחברה הבדואית. ולצערי הרב, כל פעם מקיימים דיון, מסכמים אותו ולא יוצא מזה כלום. האחוזים נשארים אותם אחוזים ולא מתקדם כלום בנושא הזה, לצערי הרב. חיים, אני מקווה שתמצא זמן לחזור בך מהאמירה על הילדים של הכפרים הלא מוכרים, שיש להם קושי בהבנה. זו אמירה - - -

מה?

אמרת שלילדים מהפזורה הבדואית יש קושי מובנה.

ממש לא.

יש פרוטוקול לישיבה.

לא, סליחה, אדוני, אתה לא תגיד שאמרתי דבר כזה. אני לא אומר משפט כזה על שום ילד בשום מצב. אין שום קושי בהבנה ואני מבקש ממך אדוני שלא תשים עליי את הדבר הזה.

שניה אחת, אני לא הפרעתי לך.

אתה מפריע לי עכשיו, שאתה שם עליי משהו שאני לא אמרתי.

וואליד, יכול להיות שהדברים הוצאו מהקשרם?

אני מבקש גם להפסיק במושג הפזורה הבדואית, יש כפרים לא מוכרים, שסובלים מזה שנים רבות וצריך להתייחס לזה בהתאם. זה שהשר לא מתייחס לחברה הבדואית ולא מגיע לדיון הזה, זה מילא, אבל מנהל המחוז צריך להיות כאן בישיבה הזאת, להתייחס הנושאים האלה ולתת את הדין למה שקורה בחברה הבדואית. אנחנו מדברים על סוגייה מרכזית בנושא החינוך בחברה הבדואית.

יש גם את הנושא של נשירה סמויה ויש לזה סיבות: נושא הצפיפות בבתי הספר: יש לנו 150 בתי ספר בחברה הבדואית, ב-60 מהם יש מעל 500 תלמידים, ב-11 מהם יש מעל 1,000 תלמידים, ב-10 מהם יש מעל 800 תלמידים. גם זה מהווה גורם לנשירה מבתי ספר. נושא נוסף הוא אי חיבור של בתי ספר לחשמל: יש בתי ספר בחברה הבדואית שלא מחוברים לחשמל, וכל פעם המשרדים הממשלתיים ממציאים סיפורים אחרים לסיבה שבגללה לא מחברים את בתי הספר האלה לחשמל.

נושא נוסף הוא הנושא של הריסות בתים בנגב: גם זו סיבה לנשירה סמויה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב. לכן, צריכים לשים דגש על הנושאים האלה בכל המשרדים הממשלתיים על מנת להוריד את אחוזי הנשירה בחברה הבדואית. אני בספק אם אנחנו יכולים להשיג משהו מהדיון הזה, זה עניין של מדיניות ממשלה, השר שנבחר לפני חצי שנה לא הגיע בכלל לחברה הבדואית והמנכ״ל שלא גם לא. מנסים להקים עכשיו רשת חינוך חדשה, כל פעם מאלתרים דברים חדשים על מנת - - -

אפילו על ממונה על החינוך הבדואי במחוז דרום לא הגיע לדיון.

הסיבות ידועות לכולם. ההריסות, הצפיפות בכיתות בבתי הספר במגזר הבדואי. ההתייחסות הזו של המטה המרכזי, של השר, מראה עד כמה המשרד מוכן לסייע בנושא הזה. לכן לצערי הרב, אנחנו נמשיך גם בשנה הבאה ובשנה לאחריה, לקיים דיונים בנושא הנשירה ולא יקרה עם זה כלום. לכן הדרישה, היא שלפחות המחוז יתייחס בצורה טובה יותר לתלמידים הבדואים בנגב. תודה.

ואליד, אני רק רוצה לומר שב- 17 בנובמבר 2020, אני החלפתי פה, בחדר הזה, את יו״ר הוועדה, ואחד הנושאים שעלו אז בנוגע למגזר הבדואי היה נושא החיבור לחשמל, ומסקנות הוועדה היו שאנחנו קוראים למדינה ליישם את ההחלטות שלה ואת החלטות בג״ץ בנוגע לחיבור חשמל ובינוי לכלל בתי הספר בכלל הגילאים בדרום. אני לא זוכר בדיוק מה הייתה תשובת השר, מדובר במשהו שהיה לפני שלוש שנים, אבל אני תכף אעבור על זה.

רם זהבי הוזמן לישיבה?

מנהל מחוז דרום.

משרד החינוך קבע מי צריך להגיע. אני אבדוק את זה.

נושא הדיון היה נשירה, מי שמטפל בנושא הנשירה במחוז דרום נמצא כאן. במקרה, ברכיה, הממונה, חולה בקורונה ולכן הוא לא פה.

שירין, אני חושב שזה הזמן לאחל לך גם בהצלחה בתפקיד.

למה מפרידים אותנו?

מי מפריד אתכם? אני מנהלת אגף החברה הערבית ואני בדיון על החברה הבדואית, מי מפריד?

למה אנחנו, החברה הבדואית, מהווים 34% מהאוכלוסייה בנגב, ויש אצלכם ממונה שבפעם הראשונה שהוא שמע על החברה הבדואית הייתה כשהוא עבר לגור בנגב.

חברים, אם אנחנו דואגים לילדים הבדואים בנגב, אני מציעה רגע לשנות את השיח. יש כאן את נציג מחוז דרום שבא עם נתונים, הוא עובד בזה יום יום והוא בא עם הכול מסודר, בואו נאפשר לו רגע להציג את מה שיש לו.

הם יציגו את זה עכשיו. מחוז דרום, בבקשה.

שלום, שמי חגית בן סימון, אני מפקחת בשח״ר, שירותי חינוך רווחה ומתכללת של האגף במחוז. אני רוצה ברשותכם להתייחס למספר דברים שעלו כאן. השנה התחלנו את תוכנית החומש החדשה. היעד הראשון שלנו זה הסדרה של מנגנונים וסדירויות עם הרשויות. חשוב לומר שהרשות היא הרשם, היא אחראית על הרישום בבתי הספר ועל תהליכי הנשירה. אנחנו תמיד מביאים תוכניות פדגוגיות, הבאנו גם בעבר. אבל אנחנו הבנו שאם הקשר הזה לא יהיה אדוק עם הרשויות, יד ביד, זה לא ילך.

הקמנו מחלקה ייחודית השנה מתקציב מנהל המחוז, ללא קשר למשרד החינוך אלא מהגפן המחוזי, של מלווים רשותיים. כל רשות מקבלת מלווה בתחום מניעת הנשירה, שמלווה החל מראש מחלקת החינוך ועד אחרון המנהלים. לא סיימנו לאייש בכל הרשויות, נותרו לנו עוד שתיים, כי אנחנו מחפשים את האנשים הטובים ביותר שידעו גם להיות מספיק ייצוגיים ומובילים, גם של אנשי מחלקות חינוך. עומאר, ציינת כאן את ועדות ההתמדה שהתחלנו בהן לראשונה השנה בחברה הבדואית.

ועדת התמדה היא ועדה סטטוטורית, שהרשות מקיימת בגין ילדים בנשירה, מה שלא התקיים עד כאן. לכן הכנסנו מלווה, כדי שיוביל את התהליך ביחד עם ירון שניידר, מפקח הביקור סדיר, כדי להטמיע קודם כל סדירויות. אנחנו זיהינו שאתה יכול להביא גם עוד מיליון תוכניות, אתה יכול להביא עוד הרבה תוכניות אבל זה לא עושה את האפקט. במובן מסוים כן, כי העלנו את הזכאות לבגרות של ילדים בנשירה. אם אתם מכירים, כיתות אתגר זה ילדים עם הישגים הכי נמוכים והבאנו אותם לזכאות לבגרות, כנ״ל בכיתות מב״ר. ויש עליה לאורך כל השש שנים האחרונות.

הבאנו עוד המון תוכניות, כמו ׳עלם נחשון׳, בכיתה ט׳, ששם זה הפיק הכי גדול של הנשירה בחברה הבדואית, והשנה, ביחד עם מנהל האגף ובתי הספר, אנחנו מובילים תוכנית למניעת נשירה בכיתה ט׳. התוכניות הן טובות, רואים את התוצאות, אבל ללא עבודה בשורה יד ביד עם הרשויות, לא נצליח להביא להישג משמעותי. לכן נכנסו מלווים רשותיים מטעמנו, שהם מדריכים של משרד החינוך, מינינו רכז נשירה מחוזי שמלווה אותם, פתחנו השתלמות ייעודית - - -

זה לא נכון. מי עובד אצלנו מטעמכם?

מה לא נכון? תן לי לסיים בבקשה. בבקשה עומאר, אתה שותף איתנו. מי זה אצלם? עאסם עאסם. הוא מדריך מטעם משרד החינוך של אלקסום. אלה אוזן מלווה אותו, התקיימו כבר ועדות התמדה במספר בתי ספר, כמובן שזה תהליך וזה לא מתקיים ביום אחד אצל כולם. דיברנו על נושא הגיל הרך, כנס גננות התקיים עכשיו, לפני שבועיים. ירון שניידר כינס את כל אשכולות הגנים ואת כל המלוות כדי לדבר על הגיל הרך. אנחנו לא הפרדנו. עשינו תהליך כולל של מניעת נשירה מגיל הגן ועד כיתה י״ב, קודם כל בראייה רשותית אבל עם משרד החינוך.

אם צריך להביא עוד משאבים אנחנו נביא, את כל מה שצריך. אבל אם אנחנו לא עושים תהליכי בקרה משותפים אז לא נצליח, זה לא אנחנו או אתם. כל התהליך הזה של מניעת נשירה הוא תהליך של ביחד. אז המחוז הקים פה יחידה חדשה שלא הייתה קיימת Ever, זה לא היה.

מה הוא מספר הדיווחים שקיבלתם על ידי בתי הספר על נשירה בשנה האחרונה? יש לך נתון כזה?

אנחנו כרגע אוספים את המידע, המדריכים עוברים בית ספר אחרי בית ספר. כרגע אין לי את זה כאן אבל אני יכולה להביא לך. הנתונים שהצגתם מצאליכם על הנשירה הם לא מדויקים, יש לי אותם כאן.

הבעיה המרכזית שאיתה אנחנו מתמודדים היא הנתונים שאנחנו מקבלים ממנהלי בית הספר. מנהלי בית הספר כפופים למשרד החינוך.

נכון. וכרגע אנחנו מובילים את המנהלים, כך שכל ילד שלא פקד את מערכת החינוך במשך 60 יום ומעלה, ועשו ניסיונות, ועשינו כל מה שאפשר עם הקב״סים, עם המדריכים הרשותיים ועם מדריכי ׳שחר׳ של כיתות מב״ר ואתגר, אז אנחנו מביאים אותו לגריעה. ואתה תראה שיכול להיות שהנשירה תגדל. כי אנחנו מתחילים להסדיר את העניינים הלאה ולא לטאטא דברים מתחת לשטיח.

אני רוצה רגע להציע. אנחנו לא מכחישים את הנתונים כמשרד, זה חשוב לי להגיד. אבל אני רוצה להגיד שלא נוח לי עם השיח שמתקיים. באנו במטרה טובה. אנחנו כמשרד אומרים שיש בעיית נשירה ויש את האתגר הזה בקרב התלמידים הבדואים בדרום. אנחנו רוצים לשלב ידיים ולעזור אבל צריך רגע לחלק את האחריות. בתי הספר בחינוך העל יסודי הם באחריות הרשות המקומית, מנהל בית ספר בעל יסודי הוא לא של משרד החינוך. אם מנהל בית ספר לא מדווח על ילדים שלא מגיעים ולא מתפקד, הרשות אמורה להזמין אותו יחד עם המחוז, ולפטר אותו אם צריך.

אני חייב להגיד לך שירין, שיש לכם דברים על מנהלים ויש לכם תוצאות בידיים. משרד החינוך עשה את הבקרה בתוך בתי הספר ויש לו את הממצאים.

רגע, שנייה. אתה מבלבל כל הזמן בין הנתונים. חשוב לי להגיד, כשחיים מויאל דיבר על ילדי הפזורה, הוא אמר שהוא כעס על בתי הספר שאנחנו מקימים על שלא מקבלים את ילדי הפזורה. וחשוב להגיד את זה.

לא להשתמש במושג פזורה, יש מושג אחר.

סליחה, לא נשתמש. חברים. קודם כל, יש מושגים שאנחנו משתמשים בהם בשביל התקצוב ולא משתמשים בהם בשביל להעליב אף אחד.

ואליד, אני חושב שאתם נתפסים בתפל ועוזבים את העיקר.

מה המינוח שלא יפגע? אני באמת שואלת.

החברה הערבית הבדואית.

אז אני באמת מתנצלת, לא התכוונתי לפגוע. אני לומדת תוך כדי.

וואליד, אני שומע את מה שאתה אומר ואפשר להביא את זה במסקנות הוועדה. ולבקש שהמשרד ישתמש במונח אחר זה בסדר גמור, אבל יחד עם זאת, בואו נתעסק בעיקר, היא רוצה לתת לך תשובות.

המשרד פועל גם דרך החומש של החברה הבדואית וגם דרך החומש הכללית, 550. אני לא יודעת מה אתם יודעים על מנהל המחוז, אבל בדיון שהתקיים, הוא לא הסתפק בחומש של החברה הבדואית וביקש משאבים לצורך הטיפול בנושרים גם מתוכנית החומש הכללית. זה באמת בוער בנו ואנחנו רוצים לטפל בזה. אז אני מחזירה את כולנו לאותו דיון שאמרתי.

חברים, אם הדיון הוא על מניעה אז צריך להגיד מי מטפל במה. מה האחריות שלנו כמשרד חינוך ומה האחריות שלכם, מה ברמת מטה ומה ברמת מחוז. אם הדיון הוא על איתור אז אותו הדבר ואם הדיון על טיפול אז אותו הדבר. בואו נחלק אחריות. אנחנו לא מתחמקים ולא מנסים להתנער. יש מצוקה, יש נשירה. לפעמים המקור שלה הוא בבעיות כלכליות, לפעמים זה הרס בתים, לפעמים זו תוכנית לימודים לא מותאמת, לפעמים זה מחסור בהסעות ולפעמים זה תשתיות. אנחנו רוצים לעזור. בואו - - -

וצפיפות בבתי הספר, יש לכם פתרונות לנושא הצפיפות?

להכול יש לנו פתרונות, אבל בואו ננהל דיון כדי שנוכל לעזור לכם.

אני רוצה להתייחס בבקשה. שמי סולטן אלקרעאן, מנהל אגף חינוך. חברים, הסוגייה הזאת היא סוגייה מאוד כואבת ואני חושב שהיא פצע מדמם שצריך לגעת בו כדי לרפא אותו. הכי קל זה להטיח האשמות, אני מאוד מסכים עם שירין. העבודה היא עבודה משותפת וגם האחריות היא אחריות משותפת. לבוא ולהגיד שהכול על משרד החינוך או שהכול על הרשויות או שהכול על החברה הבדואית כחברה, זה לא נכון ולא צודק, וכך אנחנו רק נסתובב סביב עצמנו ולא נצא עם כלום מהוועדה הזו.

אז אני מאוד מסכים, האחריות בחינוך העל יסודי היא על הרשויות, ברשויות יש כל מיני קשיים, גם עם רמת החינוך בעל יסודי. יש קשיים שהם פתירים ויש קשיים שלא פתירים ואנחנו צריכים תמיד לפעול בשיתוף פעולה עם משרד החינוך. בנוסף, לגבי סוגיית הנשירה. חיים, אתה יודע שאני לא חסיד של משרד החינוך בכל התהליכים שנעשים. אבל יש דברים טובים שנעשים ברמת משרד החינוך. אני רוצה להגיד את המקומות שאני חושב שמשרד החינוך צריך להשתפר בהם ושפה ננסה לראות איך אפשר לעשות את זה.

כל הסיפור של גני הילדים, אמנם זה לא בתחום האחריות שלך, אבל זו סוגייה מאוד אקוטית שאני חושב שהפתרון לה יכול להתאפשר על ידי הפרדת ההסעות. שירין את יודעת את זה ומעורבת, מתחילת השנה אנחנו מנסים לפתור את בעיית ההסעות על ידי הפרדה לפי שכבת גיל, בכדי להבטיח גם שאותם 5,000 ילדים שהוצגו כנושרים ולא נמצאים במערכת החינוך, יתאפשר להם גם כן להגיע ולהיות חלק מהמערכת.

הנושא הזה הוא פתיר וזה ברמת תקציבים. כבוד היושב ראש וחבר הכנסת ואליד, הבעיה הזאת נתקעת במשרד האוצר, כי הוא לא מתקצב. זה המקום לבוא ולשאול את משרד האוצר למה הוא לא מתקצב את ההפרדה? כי אז אנחנו יכולים להיות במקום אחר בשנה הבאה מבחינת 5,000 הילדים שבגנים בפזורה, שלא מקבלים מסגרת חינוך.

בעיה נוספת שאף אחד לא מדבר עליה היא שטחי ההפקר, שטחי הפקר ששם אין שום רשות מוניציפלית שאחראית על הילדים. בזמן שבנוגע לילדים באלקסום יש לי שיח עם סאלמה ועם עומר, באזורים שבהם אין שום רשות מוניציפלית אין שיח עם אף אחד, ואני מקבל משם כ-3,000 ילדים בשנה למערכת החינוך היישובית, שנותנת שירותי חינוך לכ-10 אלפים תלמידים, אך אין לי שום כתובת לפנות אליה לגבי אותם תלמידים שמגיעים משם למערכת.

נושא נוסף הוא התקן של הקב״ס. לא ייתכן שמערכת חינוך שמונה כ-10 אלפים תלמידים, יש תקן של קב״ס ב-80% משרה. זו נקודה שהיא פתירה. חיים, גם ברמת משרד החינוך, אני חושב שצריך לשנות את התקצוב ושצריך לספק מענה שיתאים לאיוש המשרה.

בנוסף, אני חושב שהצוותים במערכת החינוך בכלל, אינם מוכשרים מספיק בשביל לעבוד עם תלמידים תת הישגיים או עם תלמידים שההישגים שלהם נמוכים. רוב הצוותים שמקבלים הכשרה, יש להם את הידע בשביל לעבוד עם תלמידים בינוניים ומעלה. וזאת נקודה נוספת למשרד החינוך, שאנחנו צריכים לחשוב איך אפשר לפצח אותה, כך שהצוותים יוכלו לעבוד עם כלל האוכלוסייה. אני מציע לתגבר את הרשויות בתקנים של קב״סים בהתאם.

יש עוד נקודה שהיא באחריות שלנו כחברה, ויוסף, אתה מספיק מכיר אותי בשביל לדעת שאומר את הדברים בלי כחל וסרק. הסוגייה היא בפן האכיפה. יש לנו קושי לאכוף מול החברה כחברה, וזה גם נושא שאנחנו צריכים לחשוב איך לפצח אותו, ביחד עם משרד החינוך כי הוא קשור בנושא הקב״סים, לחשוב איך אפשר להביא לפתרון כך שהקב״ס יוכל לתפקד בצורה נכונה. כי לפעמים ישנם קודים תרבותיים שמגבילים את הקב״ס מלפעול.

מה למשל?

אם כבר מגיעים לוועדה כזאת אז אני רוצה לתאר את הדברים כמו שהם ולהגיד את האמת.

בסדר, אנחנו רוצים להבין מה הם הקודים שמגבילים.

לקב״ס לא תמיד יש את היכולת להוציא פניה להורה ולהגיד לו: ״אדוני, תחזיר את הבת שלך לתוך מערכת החינוך״. יש פה קושי. זה משהו שאני חושב שהוא באחריות משותפת של כולנו, וצריכים להבין איך לפצח את זה בצורה נכונה מבלי להאשים אף אחד, יש אנשים טובים בתוך המערכת, אבל לפעמים יש גם חסמים שצריך לדעת איך להתייחס אליהם.

במידה ואנחנו רוצים באמת פתרון ולא לחזור בשנה הבאה לאותה ועדה ולהעלות את אותם הדברים. אז אלה הדברים שאני חושב שצריכים להיעשות ברמה של מערכת החינוך. אני חושב שבתהליכים שעושים כרגע משרד החינוך ומחוז דרום, אנחנו עדיין לא מצליחים לצמצם את הנשירה בצורה נכונה, הדרך עדיין ארוכה והנתונים שמוצגים לא תמיד משקפים את האמת. שירין, בנוגע למה שדיברנו, אני חושב שכל הנושא של סוגיית התקצוב ברמת בתי הספר צריך לקבל איזו שהיא התייחסות, כדי להבטיח שמנהל בית הספר יוכל לגרוע את התלמידים בצורה אמיתית ונכונה ואז נוכל לעמוד על הנתון האמיתי. תודה.

תודה רבה.

אפשר להתייחס?

כן, בבקשה.

תודה רבה. ברשותך אדוני היושב ראש, שמי חגי רזניק, אני ראש 'מכון ריפמן', איברהים אבו אלקיעם הוא שותף שלי. אני מכיר היטב את מערכות השלטון, כיהנתי כמנכ״ל של שני משרדי ממשלה, מנכ״ל רשות מקומית ומנהל מוסד חינוך. יחד עם חברים בדואים הקמנו את 'מכון ריפמן׳ לזכר שמוליק ריפמן. ואנחנו מקדישים את חיינו בשנים הקרובות לפיתוח משותף של הנגב, בדואים ויהודים ביחד. אני אדבר בקצרה ואיברהים ישלים אותי.

קודם כל ישר כוח, גם לך אדוני היושב ראש וגם לחברי הכנסת על קיום הדיון הזה. אני חושב שזה הדיון הכי חשוב. אני חושב שכמנכ״ל משרד הייתי מתייצב לדיון כזה, כי אני חושב שהוא ברמת חשיבות של מנכ״ל משרד, זה לא איזו בעיה שולית. אי אפשר רק לבוא ולהגיד משילות. שאגב אני גם בעד לדאוג לסדר ואלימות היא דבר שצריך לטפל בו בכוח הזרוע, אבל חינוך זה דבר שהוא Super חשוב ולכן אני חושב שמשרד החינוך צריך להתייחס אל הדיון הזה ברצינות.

אני רוצה להגיד כמה דברים מרכזיים. למען הסר ספק, גם אם חלק מהדברים שלי יעלו התנגדויות, קשיים או עצבים, אז מראש אני אומר שלדעתי זה תפקידה של המדינה לטפל בדבר הזה. אני אעלה פה קשיים אובייקטיביים שאנחנו רואים אותם, שיכולים לעורר אי נוחות או קשיים, אבל זה תפקידה של המדינה. ואני בסוף גם רוצה להציע מכניזם, שלוועדה הזאת יש את הכוח להציע אותו מול משרד החינוך על מנת לטפל בבעיה. אבל זה לא מונע את הבעיות האובייקטיביות שאותן אגיד.

אז קודם כל, כן קיימת בעיה בשטח, גם במשאב הפיזי וגם במשאב ההון האנושי. אנחנו רואים שהרבה פעמים אם משפחה מסוימת לא תמנה מנהל, או משפחה מסוימת לא תמנה צוות חינוכי אז לא יהיה צוות חינוכי. זאת אומרת שאם אני לא אוכל מהעוגה אז לא תהיה עוגה. מי שלא אומר את זה, ורוצה להגיד פוליטית שאני טועה למצב, אז הוא מטעה, כי זה המצב.

צריך להגיד שגם זה וגם המשאב הפיזי אלו בעיות אינהרנטיות למצב. גם בעיות האלימות ואיכות כוח ההוראה, הן בעיות של מדינת ישראל. בסופו של דבר, חלק גדול מכוח ההוראה לומד בג׳ני ולומד בחברון. אם מדינת ישראל רוצה לטפל בנושא של תנאי סף, אז גם לדבר הזה יש דברים שאפשר לעשות, כמו לטפל בתנאי סף.

יש דברים שנעשים, אני לא אומר שלא, יש הרבה דברים שהמדינה עושה ושהחברה עושה, אבל גם בלימוד ובמשאב ההוראה, בהשקעה לאורך זמן במשאב האנושי, ברמה האסטרטגית יש לזה ערך חשוב. לגבי האזורים הלא מוסדרים, יש כאלה שלא אוהבים את המונח פזורה וכאלה שלא אוהבים את מונח הכפרים הלא מוכרים, לכן אני קורא לזה כך. האזורים הלא מוסדרים הם גליליים, אין שם שיוך מוניציפלי - - -

אפשר לקרוא לזה ישובים בלתי מוכרים.

אז יש כאלה שיגידו לך שזה גם לא בסדר. בוא נקרא לזה אזורים הלא מוסדרים. אז האזורים האלה הם גליליים, אין שם שיוך מוניציפלי, אין שם אחריות מוניציפלית אלא אחריות של רשות סמך. זאת אומרת שחלק מרשויות הסמך שיושבות פה מייצגות אותם, וזה דבר שהוא לא ייתכן. זה נכון אגב גם לנושא הבינוי והבינוי הלווה.

דיברו פה על תשתית חשמל. בסוף, בית ספר שלא מקבל חשמל, גם אם הוא בהיתר זמני, התקציב לגנרטור הוא הולך על חשבון החינוך. מדובר באירוע סכום אפס וצריך להבין את זה. הנושא של חינוך משלים, יש היעדר כמעט מוחלט של חינוך משלים בחברה כולה. יש ניסיונות, הם חיוביים ומצומצמים אבל הם לא ברמה חיובית. נושא החינוך המקצועי, הוא דבר מאוד מאוד משמעותי. אנחנו רואים הרבה מאוד תשוקה לנושא הזה בחברה הבדואית אבל לא רק בה, אלא בכלל בפריפריה חברתית וגיאוגרפית.

אני ראיתי פרויקטים ואנחנו גם מעורבים בפרויקטים שקשורים לחינוך מקצועי ולשער היציאה. שער היציאה הוא מה המשמעות שלי קדימה. מה אני מציע, איברהים יגיד על זה עוד כמה מילים וישים אותי. אני אומר עוד מילה קצרה. אני הרבה פעמים משתתף בדיונים האלה, ואני אומר בהם שצריך להקים משהו לבדואים, ואז תוקפים אותי ושואלים: ״מה, אנחנו שונים?״ ואני אומר, להיפך.

אני אומר לכם שזה כלי. להקים אורגן שמטפל בחברה הבדואית, בשביל מחד לחזק לפצות על הקשיים ולחזק את חלקם ברשויות המקומיות ומאידך, במקומות שאין בהם אחריות מוניציפלית, זה יתרון. אפשר לתקוף את זה פוליטית ולהגיד: ״מה פתאום, אנחנו לא שונים וחריגים״. אבל מצד שני, כמו שנאמר פה, לפעמים אני חושב שזה כן נצרך. זה לא קשקוש.

אולי הפתרון הוא להכיר בישובים.

יש לנו תוכנית רחבה לכל נושא הנגב, נדרשתי לדבר על חינוך אז אני מדבר על חינוך, אבל הכול קשור בהכול. לנושא הזה, התחלפו מספר מנכ״לים ומספר שרי חינוך במשך השנים, ודובר על רשות חינוך שגם תוכל לחזק את הרשויות הקיימות וגם לייצר בהיבטים של בינוי ובהיבטים פדגוגיים.

זה נכשל בעבר.

אני אומר לך מה הכלים שאני חושב שצריך להשלים אותם. אני לא מתווכח אלא אומר את דעתי. אני חושב שצריך להשלים רשות חינוך כזאת עם סמכויות ברורות, זה לא הושלם בצורה נכונה. כשמשהו לא פועל בסמכות חוקית ואין לו את היכולת לבצע את הדברים בצורה נכונה אז הוא לא יבצע.

הכנסת הקימה והרשות ביטלה אותה.

אני לא מתווכח, אני אומר מה שאני חושב שאני צריך לעשות את זה. בתוך הדבר הזה אני חושב שכן צריך להשתמש במבנה המשפחתי מבני לחינוך המשלים. אנחנו הצענו מודלים, אחד מהם התחיל בפיילוט עם המדינה ובו רכז נוער שהוא משפחתי ואז השייכות היא משפחתית.

לא צריך להשתמש במבנה. המדינה צריכה לספק את ההיסעים ויש מספיק תקציבים כדי להפעיל את החינוך הבלתי פורמלי.

דיברתי על חינוך משלים.

גם חינוך משלים. החינוך המשלים זה החינוך הבלתי פורמלי.

אתה דיברת ברצינות ואני האחרון שאתן פה ציונים, אז אני אספר לך סיפור. אני בעצמי ילד בסיכון מהחברה היהודית. יצאתי מהבית בצו שופט בגיל תשע. לקחתי את איברהים, השותף שפה איתי, למוסד לנוער בסיכון לילדים יהודים וכשיצאנו אמרתי לו: ״תשמע, היו שם כמה ילדים בסיכון, זה מרגש אותי כי גם אני הייתי כזה והוצאתי מהבית״. ואיברהים אמר לי: ״כל הכפר שלי ילדים בסיכון״. תגיד לי איזה מסגרת חינוך לא פורמלית קיימת בביר הדאג׳. אני יכול למנות לך ישובים נוספים, לא רק ביר הדאג׳, שאין בהם שום מנגנונים של חינוך לא פורמלי, של חינוך משלים.

ואני מציע, לא כגורם מרכזי או כעיקרי, אלא כגורם משלים, לבנות מערכת נוספת של חינוך משלים, על בסיס מה שפעם היה חבורות רחוב בחברה היהודית, וגם את זה מדינת ישראל פחות מבצעת, ולעשות לזה טרנזקציה. קצרה היריעה מלהגיד, פה, בחברה הבדואית, אפשר להתווכח איתי אבל זה מה שאני מציע. לגבי החינוך המקצועי. אנחנו מובילים חלק מפרויקטים כאלה ואני לא אומר שזה מתאים לכולם אלא רק למי שרוצה, אבל הדבר הזה של חינוך מקצועי הוא מסיבי.

צריך להבין, אפשר גם לבוא ולהגיד היום: ״אתה צועק להסללה או לא צועק להסללה״. השאלה היא מה היא רמת הדיון. תבינו, היום רתח, בלחץ גבוה, מקבל 1,600 שקלים ליום עבודה. מנהל עבודה בבניין מתחיל משכר ברוטו של 15 אלף שקלים. בסופו של דבר, אם אנחנו מסתכלים על אירופה, על ילד שיוצא מכיתה י״ב עם חינוך מקצועי, ואני לא אומר שצריך להסליל לשם את כולם, אבל בסוף, הדבר הזה הוא כלי מאוד מאוד משמעותי. אם לא תהיה תוכנית אסטרטגית לחינוך מקצועי זה יהיה חבל.

אגב אני חושב שזה כלי שהוא בכלל נכון לפריפריה ולפריפריה חברתית, ובכלל במדינת ישראל הדבר הזה לוקה בחסר, אסור לשפוך את התינוק עם המים והדבר הזה, השיח המפצל, הוא דבר מאוד מסוכן. אני לא חושב שיש פה סתם ככה רשויות מקומיות, חברה אזרחית ומשרד החינוך, ואני מכיר את חיים, הוא היה על כולם בכוונה טובה ולפעמים אין את האורגן לעשות, אבל אני כן מקבל את זה שהשיח צריך להיות משותף. ואני מבקש שאיברהים ישלים אותי תכף ויגיד חצי מילה.

אבל אני חושב, שלך, אדוני היושב, יש מקום מאוד קריטי בדבר הזה, עצם זה שהכנסת הזאת מכהנת זמן לא רב ואתה כבר מביא את הנושא הזה לדיון כזה ובמפתח כזה זה מבורך. ויש לך את מה שנחוץ כדי להמשיך להביא את האנשים ולהמשיך ליצור ביחד את הכלים, גם אם בסוף לא נסכים על הכול. הכלים שאנחנו מנסים ליצור פה הם לא של האשמות ולא של מיקרו אלא של בניית חזון עם כלים במאקרו כדי להביא לתיקון של הבעיה הזאת. כי בישראל ובנגב כיום, איברהים ואני, לא מחפשים כיום דו קיום אלא קיום משותף. אנחנו שכנים, אני מרביבים ואיברהים מדיר הדאג׳. סיימתי, איברהים יגיד מילה.

תודה רבה לכם. אני גם ראש ועד הורים בבית הספר בביר הדאג׳. יש הרבה קשיים במרחב הגדול באזור החברה הבדואית, חלק גדול מהם קשורים לכך שבמשרד החינוך מעלימים עין מבתי הספר אצלנו, ואני חייב להגיד שיש שיתוף פעולה מלא בית מנהלי בתי הספר, לבין רשויות המועצה לבין משרד החינוך, שיתוף פעולה מלא להעלמת נתונים של תלמידים בבתי ספר. יש מנהלים שאומרים לי את זה כבר 15 ו-20 שנה, וכמו שאמר פה אחד הדוברים, אפילו לבירור הם לא מגיעים.

משרד החינוך מעולם לא פיטר אפילו מנהל בית ספר אחד במגזר הבדואי, כאילו שכולם טובים, מוכשרים ומתאימים בשלמות לעבודה שאותה הם עושים. וכולנו מכירים את זה. זה מה שאנחנו רואים כאזרחים מהצד, שמשרד החינוך בשיתוף עם מנהלי בתי ספר, פושעים כלפי חינוך של סוג אוכלוסייה מסוים. תודה.

ברשותך אדוני היושב ראש, אני רוצה להתייחס.

רק מי כבודו?

יוסף אבו זאיד, מנכ״ל עיריית רהט. טוב, קודם כל אני מברך אותך, את יוסף ואת כל הנוכחים על קיום הישיבה הזאת. רבותיי, בואו נשים את הדברים על השולחן. עניין הנשירה הוא של כולנו וזו בעיה כלל ציבורי. אנחנו כרשויות, משרד החינוך והחברה האזרחית, חייבים להתגייס כולנו על מנת לטפל בעניין הזה. אני כן חושב שצריכים לעשות הפרדה בין עיר כמו רהט למשל, לישובים אחרים. כי יש שוני מבחינת תפיסת העולם ומבחינת אופי המסגרות וכדומה.

יש דברים טובים ודברים פחות טובים. אבל עניין הנשירה הוא עניין מרכזי ו- Super חשוב, ואני אתייחס לזה בקצרה בהקשר לעיר רהט. ברהט יש כ-80 אלף תושבים. מתוכם כ-26 אלף ו-864 תלמידים במסגרות החינוך, כמעט 30% תלמידים. 6,550 בגיל הרך, שלוש עד חמש. אחוז הנשירה זהה לשל כולם. אחוז אחד ביסודי, מתחיל לעלות לכיוון חטיבת הביניים ואז בתיכון. בשנת 2021, כמובן שהקורונה קצת השפיעה ואחר כך המגמה קצת השתנתה.

מי כמוכם יודע, ששלב חטיבת הביניים זה הוא שלב המעבר וזה פרק זמן מאוד בעייתי ונפוץ. המצב בגיל הזה במגזר הבדואי נראה לי דומה למצב במגזר היהודי, אולי חמור קצת יותר. זה נושא שהוא גם מאוד חשוב גם בחשיבה האסטרטגית על השלב הזה. כי עניין פרק הזמן של חטיבת הביניים וכל המעבר הזה הוא מאוד בעייתי. אצלנו ברהט, ההבדל בין בנים לבנות בנושא הנשירה הוא שבגיל חטיבת הביניים בנות נושרות יותר ובתיכון המגמה משתנה, בנים נושרים יותר כי זה שלב בו הם יוצאים לשוק העבודה.

לכן יותר בנות מסיימות כיתה י״ב ומסיימות עם תעודת בגרות. אלה נתונים על שכבת הגיל וזה עניין שצריך לעבוד עליו. אני לא בא להאשים אף אחד אלא רק מבקש שכולנו נתגייס לטובת טיפול בנושא הזה. אפשר להטיח האשמות במשרד החינוך אבל גם אנחנו צריכים לעבוד ולעשות כדי שמשהו ישתנה. זה נושא מאוד חשוב וצריך לטפל בו, יכול להיות שבכל אחד מהישובים קצת אחרת בגלל השוני בין המקומות.

נושא נוסף הוא גילאים שלוש עד חמש. יש לנו ברהט כ-176 גני ילדים, שהם באחריות העירייה ועוד 47 גנים, שפועלים ומועסקים באמצעות עמותות. מתוך גני הילדים שיש לנו, כ-80 מהם נמצאים במבנים מושכרים והשאר בקרוונים. זה גם נושא שאולי צריך לדבר עליו בהזדמנות. רהט היא עיר גדולה ליד באר שבע, ועדיין יש ילדים שלומדים שם בקרוונים ובתנאים ירודים, לכן זה אולי הזמן לתת את הדין בעניין הזה, אם משרד האוצר או משרד החינוך. אבל בגדול, משרד החינוך צריך לתת איזו שהיא תשובה בעניין הזה.

נקודה נוספת שלדעתי אף אחד לא נגע בה היא עניין מעונות היום, שבממשלה האחרונה הוחלט להעביר את האחריות עליהם ממשרד הרווחה למשרד החינוך. אני חושב שזו בעיה שכמעט כל הרשויות לא הצליחו לפתור אותה עד כה. יש לנו כ-1,000 ילדים שאין להם שום פתרון. זה אולי רק ההתחלה של הנושא אבל זו בעיה שצריכה להיות של כולנו. אני אסיים בנקודה הזאת.

נעשים גם הרבה דברים טובים, ובנוגע למנהלי התיכון, הם עובדי העירייה והם בעיה שלנו. אם אנחנו כראשי רשויות לא מצליחים לטפל בבעיה הזאת זה עניין שלנו. מנהלים ביסודי ובחטיבות הביניים שייכים למשרד החינוך. אנחנו מכירים את המגזר שלנו, יש שם לא מעט בעיות וקשיים. אבל תפקידנו לשלב ביחד, לא להטיח אשמות ולהסתכל על מה שאני עשיתי. אני אף פעם לא מסנגר, האחריות היא גם של מי שאולי נרדם במשמרת לפעמים, אבל אם אנחנו כל הזמן נגיד שהם אשמים זה לא יעזור.

צריכים לשלב ידעים ולפעול במשותף, כי יש הרבה על מה. אדוני היושב ראש, כן צריך לעשות הפרדה בין הערים כשניגשים לדברים. אני חושב שהבעיה היא הרבה יותר קשה בישובים הלא מוסדרים, שם התנאים הם אחרים בגלל כל מיני בעיות שלא אכנס אליהן כרגע. וזה דבר שצריך גם לשים עליו דגש בנושא הזה. תודה רבה על המפגש.

דוקטור שרף חאסן נמצא ב-Zoom, ראש ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, בבקשה.

קודם כל תודה רבה על קיום הדיון ועל זכות הדיבור. תשמעו, אני מלווה את הנושא הזה במשך המון שנים. היינו חלק מהעתירות רבות בכדי להבטיח דברים בסיסיים ומינימליים לבתי ספר שונים. כמו חשמל, מים והסעות. אני חושב שהגיע הזמן לחשוב על איך אפשר לפתור את הבעיה הזאת מהיסוד. כי באמת שהדיונים האלה מתקיימים כל שנה והם חוזרים על עצמם.

יש עובדה ברורה, הנתונים הם כל כך כואבים. ועשרות ילדים במשך עשרות שנים, לא זוכים לזכותם הבסיסית לחינוך. הזכות הבסיסית ביותר שכל ילד צריך להיות יכול להנות ממנה, ילדי הנגב לא נהנים ממנה. ותוצאות מראות שילדי הנגב נמצאים במקום הנמוך ביותר בטבלה בהשוואה למדינות ה- OECD ואפילו מעבר לזה. המצב של החינוך במגזר הערבי הוא לא טוב בהרבה, הוא גם מדורג ב-10 המדינות האחרונות, אבל הנגב נמצא במקום האחרון.

הנושא הזה הוא לא רק משרד החינוך אלא מדיניות. זה שהמדינה מוכנה להשקיע מאות מיליוני שקלים לטובת הסעות בכדי לא להקים מבנים ולמצוא פתרון עומק, מהיסוד, עבור הילדים, כך שיוכלו ללמוד בישובים שלהם, הלא מוכרים. זו שערורייה. זה להחזיק את הילדים האלה כבני ערובה בכדי ללחוץ על התושבים לטובת קבלה של כל מיני הסדרים שהם כאילו חלק מהמאבק הפוליטי. המדינה חייבת לספק פתרונות לילדים במקום מגוריהם. כל עניין ההסעות הזה פשוט לא עובד. למשל בחורף, אין הסעות במדבר, כי אין כבישים מוסדרים שמובילים אל הישובים הלא מוסדרים. לכן תתחילו להתעורר, זו לא בעיה פשוטה כמו שעולה מכל מיני דברים שנאמרו כאן.

בנוסף, בנושא חלוקת האחריות. אני לא מקבל את זה שהאחריות היא של כולם באופן שווה. תשמעו, להפיל על המועצות האזוריות בנגב את האחריות על עשרות אלפי ילדים שחלקם גרים בישובים בלתי מוכרים, זה לא פייר. הרי המועצות המקומיות שם הן במצב סוציו אקונומי נורא כל כך חלש, לכן זה לא פייר. מחלקות החינוך באלקסום, בנוה מדבר ובכלל בנגב, הן לא מחלקות חינוך בתל אביב. אין להן את הכלים להתמודד עם בעיות בסדר גודל כזה ולכן צריך לתגבר ולחזק אותן.

אבל אדוני, אני חושב שגם צריך לחלק. יש את נושא האחריות יש את נושא הכלים. יכול להיות שהאחריות היא אכן שלהם אבל צריך להוסיף להם את הכלים, אלה שני דברים שונים.

אדוני היושב ראש, אני לא מתרחק מהאחריות שלנו אלא להפך. הייתה לנו ועידה גדולה בטמרה של החינוך הערבי ביום שבת והעיקר היה מה שבאחריות שלנו, של החברה הערבית. אני לא חסכתי ביקורת על עצמי, אבל בוא נשים את הדברים על השולחן. תסתכלו כאן על הדברים בצורה הגיונית כדי למצוא פתרונות.

בנוסף, מערכת החינוך היא לא רק תנאים פיזיים אלא גם תוכניות לימוד ותכנים לא מותאמים, שנמצאים באחריות של משרד החינוך, גם איכות צוותי ההוראה שברוב המקרים הם באחריות משרד החינוך ויש עוד 1,000 גורמים נוספים. לכן אני חושב, שאם אנחנו רוצים לטפל בנושא הזה בצורה הגיונית ומסתכלים על הממצאים שיש כאן מול ענינו, שכבר מעל עשור חוזרים על עצמם באותו דיון ושום דבר לא קורה, אז זה נושא שמחייב ועדות חקירה ממלכתיות.

זה נושא שמחייב הרבה מעבר ל-׳סתם׳ דיון. סליחה שאני אומר ׳סתם׳ דיון. אני פשוט מגיע כל שנה לדיון הזה בכנסת, אני לא מזלזל, חס וחלילה, להיפך, זה חשוב שזה על סדר יומכם אבל הנושא הזה מצריך פה מעבר. נושא נוסף הוא לגבי מחוז הדרום. עם כל הכבוד לכך שיש מחלקה לחינוך ערבי במחוז דרום, אבל המחלקה, שבראשה עומדת שירין, שאני מאוד מעריך, אין למחלקה הזו שום סמכויות בפעילות במחוז. היא יכולה לשתף פעולה, להניע דברים ולבדוק, אבל לא כגוף עם סמכות. אין כזה דבר בחינוך הערבי, כי החינוך הערבי הוא נשלט בעצם.

אז גם זה צריך להיות מונח על השולחן כדי שנוכל לפתור את הבעיה הזאת. כי בסופו של דבר, האינטרס לקידום החברה הערבית בנגב הוא לא רק של החברה הערבית בנגב, אלא של כל החברה וכל המדינה. כולם ייהנו מהתוצאות של מציאת פתרונות. כי אנחנו לא יכולים לטפל באלימות הקיימת ובמקרי רצח, אם אנחנו לא חוזרים למערכת חינוך ומטפלים בה.

דבר אחרון, זה שיש ילדים בנגב שעד היום מתחילים את הלימודים שלהם במערכת החינוך רק בכיתה א׳, זו שערורייה. אי אפשר לסבול את הנתונים האלה. שאלפי ילדים כל שנה נכנסים למערכת רק בכיתה א׳, ביחד עם כל הבעייתיות של אי רצף, של ההסעות ושל התנאים הקשים של בתי הספר. אז אי אפשר להבין את מה שקורה בתיכונים אם אנחנו לא מתחילים בטיפול יסודי בחינוך הטרום חובה ובבתי הספר היסודיים.

בנקודה הזאת של טרום חובה ושל בתי הספר היסודיים אני מסכים איתך, אבל אני לא רוצה להתעכב על הנקודה הזאת כי אין לנו פה מישהו מהמשרד שיכול באמת להגיב על זה.

אני רק אומר שבכדי להבין מה שקורה עם הילד בחטיבת הביניים ובתיכון צריך להתחיל מלהבין מה קורה אתו בבית הספר היסודי ולפני כן. בערים, ילדים שמחזיקים במערכת עד כיתה ג׳ כמעט ונשארים עד הסוף, ילד שמאבדים אותו בכיתה ג׳ או ד׳, אנחנו מאבדים אותו לנצח, בבתי הספר ובכלל. אז לכן אני חושב שזה מצב חמור. בוועידה הכללית של החינוך הערבי שהתקיימה ביום שבת, ועדת המעקב בחסות ועדת ראשי הרשויות, סימנו את נושא החינוך בנגב כבעל חשיבות רבה.

אם פעם הבאה תעשו את זה ביום אחר, אולי נוכל להצטרף.

בשמחה. עשינו לפני כן גם בימים אחרים אבל אני שמח שכן היו נציגים של המשרד. חשוב לי להגיד גם את הדבר הזה. אחרי הוועידה הזו, נושא החינוך בנגב הופך להיות בראש סדרי העדיפויות של כלל החברה הערבית, והמאבקים הבאים של החברה הערבית בהקשר לחינוך יגיעו בעקבות הנגב, אז הנגב לא יהיה לבד בעניין הזה. תודה רבה.

אם אפשר, אני רוצה לענות לו בבקשה. התפיסה הזו של הסמכות, או ניהול שנקנה בסמכות רק מתוקף סמכות, היא בעייתית. שרף הוא ידיד ושותף. שיתוף הפעולה שלי במחוז דרום, האחריות המשותפת שלי עם רם זהבי, הניבה דברים רבים שלא היו קודם, בהקצאת משאבים, בתהליכים ובחשיבה. לא צריך להגיד שברגע שיש לי את הסמכות אני יכולה להוביל תהליכים.

האחריות המשותפת שלי כמנהלת האגף עם מנהל מחוז דרום, ויעידו מי שנמצא היום בחברה הבדואית, שיש משאבים ומשאבים בקצה שהגיעו ברמה של תהליכים שלא היו קודם. אז חשוב רגע לומר את זה. לא הכול הוא בגדר זה בגדר סמכות. כבר היה ממונה לחברה הבדואית קודם. לכן, זה לא העניין של ה- Title, של מי תופס את מה, אלא של מה אנחנו רוצים לקדם. זה שאנחנו כאן, ישבנו קודם, הכנו את עצמנו לדיון הזה ברמה של מטה ומחוז וצריך לכבד גם אותנו. כי שהמנכ״ל לא פה זה לא אומר שהמשרד לא מכבד את הדיון והיה לי חשוב לומר את זה.

את לא שמעת את זה ממני. אני מעריך מאוד את נוכחות המחוז, את הנוכחות שלך, את הנוכחות של חיים ואת הנוכחות של ירון. בבקשה, שמך לפרוטוקול.

שמי אסהמאן ג׳אבלי, אני הדוברת הרשמית בשם ועד ההורים הארצי. אני מרגישה שזה הופך להיות קונפליקט אישי. כוועד ההורים הארצי, עשינו כנס חינוך בנגב בחודש מרץ, לפני כן גם עשינו שם סיור. יש הרבה בתי ספר, שלא התאפשר לנו כקבוצה גדולה להגיע לשם. הרכב שהיה איתנו בסיור עמד שם על הכביש הראשי ואנחנו הלכנו לבית הספר ברגל, רק תתאר לעצמך את התלמידים שמגיעים ללמוד שם. אני חושבת שאנחנו צריכים לקחת צעד אחורה, לפני הדיון על התקציבים או הטחת האשמות, להגיע ולפגוש את התלמידים עצמם ואת ההורים שלהם.

אני מבקשת שכל אחד ייצא לשם ויראה איך הילדים מגיעים לבית הספר. כי אנחנו המבוגרים, בקושי הצלחנו לחצות וללכת ברגל כדי להגיע לכניסה לבית הספר. בנוסף, בנושא הנשירה, לדבר עם ההורים ולברר מה הן הסיבות לנשירה ולבצע לפי זה מיפוי צרכים. למה הם לא הולכים לבית הספר? בדמיון שלי זה כמו לבוא ולתת למישהו בית במתנה אבל אין לבית גג, יש חשמל ויש הכול. אז אותו הדבר, אנחנו מדברים על תוכניות, על תקציבים, על צוותים והכל Perfect, אבל מה עם הילדים? איך והאם הם בכלל מצליחים להגיע לבית הספר? כן או לא?

רוב המשפחות שם נמצאות מתחת לקו העוני, מה קורה עם הילדים במשפחות האלה? אמא ואבא שחייבים לצאת לעבודה, מי יוכל ללכת עם הילד לבית הספר? אם אנחנו מדברים על חינוך טרום חובה בגנים, יש כפרים מסוימים בהם הילד חייב ללכת רבע שעה כדי להגיע להסעה לגן, ילד בן חמש. אז בואו נלך קצת אחורה ונתחיל לדבר על הדברים הבסיסיים שאותם הם צריכים, ומשם אפשר יהיה להתקדם ולדבר על תקציבים ותוכניות וכולי. תודה לכם.

הדר, את רוצה להתייחס?

בוקר טוב, אני הדר, אני רפרנטית חינוך במשרד האוצר. למעשה, במסגרת הדיון החשוב הזה שהתקיים, משרד האוצר הקצה תקציבים משמעותיים לטיפול בנשירה. הן בחברה הבדואית והן באופן כללי לטובת מתן מענים כמו אחוז הזכאות לבגרות ושיפור השפה העברית. כל הקצאה התקציבים נעשתה במסגרת בניית תוכנית עבודה מפורטת ובשיתוף פעולה עם משרד החינוך.

אנחנו מקצים את התקציבים בהתאם לקצב תוכנית העבודה כפי שנקבעה. אני לא מכירה שיש פערים בהקצאה, הקצנו את כל התקציבים לשנת הלימודים שלמעשה אנחנו במהלכה. ככה שיש צורך בעוד תקציבים אנחנו מזמינים לפנות אלינו ונבין בדיוק את הפערים ואת הצורך.

הדר, אפשר לדעת מה התקציב שהוקצה לטיפול בנושא הנשירה בכלל? ובפרט לטיפול בנושא הזה בחברה הבדואית בנגב?

חיים יכול לענות לך על זה.

זה מתחלק. מה היא ההגדרה לתקציב נשירה. כיתות מב״ר אתגר ככיתה עולה בין 800 אלף - - -

אני שאלתי מה הוא הסכום הכולל, לא מה הסכום לתוכניות.

אבל אין הגדרה.

לא, יש הגדרה. הרי שירין אמרה בתחילת הדברים שלה שזה גם מניעה וגם טיפול, וכל הדברים האלה צריכים לבוא לידי ביטוי בתקציב המוקצה. אני לא סתם שאלתי את השאלה, אני מוביל לכיוון מסוים לאופן בו אפשר לטפל בסוגיה ואני אדבר עליו בהמשך.

אנחנו יכולים לתת מספר מדויק של כל ההשקעה של האגף, בכלל, בהקשר הזה של ילדים ונוער בסיכון, ובתוך זה גם נשירה, זה לא רק ספציפית נשירה אלא של כל המכלול הזה.

הייתה החלטת ממשלה, בתות תוכנית הממשלה יש חלוקה לפרקים ונושאים. אני שואל כמה כסף הזה הוקצה לנושא הזה?

על איזו תוכנית ממשלה אתה מדבר?

האחרונה. 1550, לא?

יש מספר החלטות ממשלה שרלוונטיות בעצם לסוגייה הזאת. החלטת ממשלה 1279, היא החלטת ממשלה ייעודית לחברה הבדואית. בנוסף, יש תקציבים מתוך החלטת הממשלה 550. בהחלטת הממשלה 1279 הסכומים שמוקצים על ידי האוצר הם 140 אלף שקלים משנות התוכנית ועוד 50 אלף שקלים שמגיעים מתקציב משרד החינוך. זאת בנוסף לתקציבים הייעודיים שיגיעו מהחלטת ממשלה 550. ככל והוועדה רוצה, אנחנו כמובן נשמח להעביר פרטים על ההיקף לתקציב הנשירה באופן ספציפי, אני יודעת לענות באופן רוחבי.

הדר, אני רוצה לשאול שאלה לגבי פיצול ההסעות. אני מתדיין מזה חצי שנה על הנושא הזה אל מול האגף, והטענה שלהם היא שמשרד האוצר לא מתקצב. ברגע שפותרים את בעיית ההסעות אנחנו יכולים לתת מענה גם לסוגית הנשירה והשאלה שלי היא אם יש החלטת ממשלה ויש כבר הכול, אין מקום לתת גם לסוגייה הזו ולתקצב את ההסעות כך שיהיה פיצול בהסעות בין תלמידי הגנים, תלמידי היסודי ותלמידי העל יסודי? גם אם אנחנו באמצע השנה.

אני גם רוצה לציין, אדוני היושב ראש, שהשנה אנחנו מתקשים להפעיל את יוח״ה, שגם הוא במסגרת חוק חינוך חובה. בזמן שבתי הספר התיכוניים מסיימים יום לימודים בשעה 14:00 או 14:30, אז באופן אוטומטי גם בתי הספר היסודיים וילדי הגנים משתחררים כולם, כי משרד האוצר לא מאשר פיזור נוסף.

בנוסף, אני רוצה להגיד חיים, שאנחנו רואים שיש השקעה מטעם משרד החינוך בכל מיני תוכניות, אז אולי זה הזמן לעשות חשיבה מחודשת לגבי מה היא התוכנית היעילה ביותר שיכולה לטפל באוכלוסייה הנושרת על כל מרכיביה? מי כמוך יודע שתלמיד שנשר ממערכת החינוך זקוק לטיפול בכמה תחומים ובכמה מרכיבים וזה מאוד קריטי, אני לא מכיר תוכניות שמטפלות באמת ועונות על הרמה הנצרכת הזו, אולי יש תוכנית אחת או שתיים, אני מכיר אחת לפחות שאותה אני מכיר היטב, זו תוכנית Start, ואולי גם נכון להרחיב אותה.

לא, יש הרבה תוכניות.

יש הרבה תוכניות, עכשיו פתחנו את אצלכם אחת.

חגית, אני יודע. אבל אני מציע את זה לרמת חשיבה, שאולי חלק מהכסף שמושקע בתוכנית ולא מניב פרי ומגיע לתוצאות, אז אולי זה הזמן לעשות לגביו חשיבה מחודשת. אני ואת ביחד, לראות איך אפשר.

אין שום בעיה. אבל גם התוכנית שציינת כרגע היא בהרחבה, היא הייתה בשישה בתי ספר, היום היא ב-12, והיא תגדל לעד 24 בתי ספר בשנת תפש״ה. התוכניות קיימות. ובואו לא נשכח שזאת תוכנית חומש שהתחלנו אותה השנה, התוכנית הספציפית הזאת קיימת ותגדל עוד.

מצוין.

חיים, אני מאמין שגם יש מדדים ויעדים של המשרד ושתוכנית שלא רלוונטית ולא מניבה פירות כמובן לא ממשיכה.

ברור. צריך להסתכל גם על מחקרים שאנחנו עושים. אני אתן דוגמה למחקר יוצא דופן שערך בנק ישראל בכיתות מב״ר, שהשראה שההשקעה של המדינה מניבה תוצאות של פי שלושה יותר מההשקעה. לכן אני אומר שצריך להסתכל גם בצורה כזאת ולבחון דברים על פי מחקרים ומדדים שאנחנו עושים, ואנחנו מודדים את עצמנו על כל תוכנית שאנחנו עושים.

הרבה פעמים יש איזו שהיא תחושה שהדברים לא עובדים אבל האמת היא שגם צריך לתת להם זמן כדי לראות תוצאות. עובדתית, בהקשר של כיתות מב״ר אתגר ומרכזי החינוך הטכנולוגיים, אני יכול להראות את השינויים בשלוש או ארבע השנים האחרונות, לעומת ההשקעה ההתחלית שלנו בזה.

אין לי בעיה עם זה. אני רק לא רוצה שייווצר מצב שבו אנחנו איכשהו, בגלל שמערכת החינוך לא מצליחה להתמודד עם אותם תלמידים, נתחיל לפתח בעיקר מסגרות של חינוך טכנולוגי וחינוך מסוג אחר בצורה כזאת. התפקיד של מערכת החינוך הוא להצליח עם כולם באותה רמה ובמקרים בהם יש מורכבות, אז אין מניעה שיהיו מענים בהתאם, אבל לא לעשות את זה לפתרון באופן גורף.

אנחנו לא מקדשים את התוכניות האלה. בנוגע לשאלה שלך, בחומש הנוכחי יש הערכה ומדידה לתוכנית עצמה. הערת בהתחלה שאנחנו עושים כל מיני תוכניות ואין הערכה, אז לכל תוכנית החומש הנוכחית יש הערכה ומדידה. אני רוצה להגיד שאנחנו לא מקדשים תוכניות, ואני כן חושבת שצריך לעשות משהו ברמת יישוב ולבדוק לפי הפרמטרים שאמרנו מה כדאי לעשות אולי אחרת. ואני חושבת שחיים הוא פרטנר נפלא לזה, גם המחוז, בשביל לפתוח ביחד את הראש ולהגיד: ״יש לנו את המשאבים, יש את המטרות, בואו נראה איך מסדרים את זה כדי שהתלמידים לא ינשרו״. אנחנו במקום הזה.

כן אדוני, בבקשה.

אוסאמה קנבר, משרד העבודה. למרות שיש לנו רק שלושה בתי ספר בנגב, אנחנו מפעילים עכשיו תוכנית למניעת נשירה שממוקדת גם לתלמידים, גם להורים וגם לצוותי החינוך. בנוסף, אנחנו מפעילים ומרחיבים השנה גם את תוכנית ׳ריאן׳, לטיפול בצעירים חסרי מעש מגילאי 17 ומעלה. קראנו להם ניטים. אנשים שלא נמצאים במסגרת חינוך, בעבודה או בהכשרה מקצועית. אנחנו מרחיבים עבורם ונותנים להם כלים ומענים באמצעות מדריכים ייעודיים לחסרי מעש, שיסעו להם להשתלב בשוק העבודה.

בנוסף, יש לנו גם תוכנית של שנת מעבר גם לתלמידים שלא הצליחו בבגרויות, וגם לאלה שעברו את הבגרות ורוצים להשתלב באקדמיה. יש לנו את תוכנית ׳עברית פלוס׳ שהיא כלי חשוב עבור אלה שרוצים להיכנס לאקדמיה. אני גם אגיד שנחנו רואים חשיבות בשיתופי פעולה בין כולם, כולם צריכים לשלב את הכוחות ולעבוד ביחד כדי להגיע ליעד.

תודה. ארגון ׳פתחון לב׳, בבקשה.

שלום, שמי הילה סעדיה ואני מארגון ׳פתחון לב׳. אנחנו עוסקים בחילוץ משפחות ממעגל העוני. אני אשמח לדבר במסגרת הזו ממש בקצרה על המשמעות. המהות של נשירת ילדים ממוסדות פורמליים באופן של שמירה והעמקת הפערים החברתיים, וכן הימצאות הילד בתוך מעגל העוני. ברצוני להעלות הצעה הוליסטית, פרקטית, לטיפול באחוזי הנשירה ויצירת מוביליות חברתית ולהקטנת מעגל העוני הבין דורי.

אנחנו בארגון ׳פתחון לב׳, פיתחנו תוכנית חינוכית, ׳חמסה׳, שמלווה את הנערים והנערות בחברה הערבית בצמתים החשובים ביותר בעיצוב הזהות שלהם, במהלך שלוש שנים מהתיכון ועוד שנתיים מהאזרחות. אנחנו יוצרים בעצם רצף חינוכי שהוא קריטי לנער, כאשר בתום התהליך הזה אנחנו משלבים את הנער במקום תעסוקה או לחילופין במוסדות אקדמאיים או במקומות ללימודים מקצועיים.

כאשר התוכנית מעניקה מענה הוליסטי לכלל הצרכים שהועלו כאן בדיון. צורך אחד שנוגע בהזנה ודואג למתן מענה של ארוחה חמה וסלי מזון למשפחת הנער. אני לא יודעת אם ידוע לכם, אבל 12.8% מהחברה הערבית, מוותרים על ארוחה חמה פעם או פעמיים במהלך השבוע. זה נתון שהוא כפול פי ארבעה מיתר המגזרים בחברה הישראלית. מעבר לזה, אנחנו גם נותנים מענה סביב פיתוח כישורים, לימודי השפה העברית, פיתוח הערך העצמי והתפיסה החברתית של הנער.

במקביל לכל התהליכים הללו, אנחנו מחזקים ומייצבים את הקשר של המשפחה המעורבות שלהם בחיי הנער, על מנת לאפשר לו לסיים את לימודיו במסגרת החינוכית בהצלחה. אנחנו רואים חשיבות ונחיצות של מעורבות הממשלה בהקשרים של ראייה הוליסטית, ובמדיניות שמקדמת הסתכלות רווחתית, חינוכית ושילוב בשוק התעסוקה, על מנת להוביל לשינוי בעוני הבין דורי שמצוי בקרב הקהילה.

תודה רבה. יוסף, אתה רוצה להגיד כמה מילים? כי אני הולך לכיוון סיכום.

אני רוצה להגיד כמה משפטים. בנושא החינוך של גילאי שלוש עד חמש, שהוא נושא מאוד מרכזי בדיון הזה וחבל שלא היה כאן נציג של המשרד שיענה על השאלות, לכן אני מבקש שיתקיים דיון - - -

אני רק רוצה לומר שיכול להיות שכותרת הדיון הטעתה את ההבנה בנוגע לעניין.

לא, כי בדו״חות המספרים היו ברורים. ואם 5,000 ילדים שלא נמצאים בתוך המערכת לא מזיזים משהו אצל מי שמטפל בזה במשרד החינוך אז זו בעיה. חיים, אני חושב שגם יש פה בעיה לגבי השאלה למה לא להתייחס לגילאי שלוש עד חמש כנשירה. לפי החוק זה כן נשירה. ואני אומר לך שבחברה הכללית אין נשירה בגילאי שלוש עד חמש, גם לפי תוצאות המחקר של מרכז המחקר ולכן אין התייחסות.

רק משפט אחד. תראה, גילאי שלוש עד חמש זה גיל מאוד זהיר. וגם בחברה הכללית הורים רבים מבקשים להשאיר את הילדים בבית. כשהורה מבקש להשאיר את הילדים בבית, אתה צריך לתבוע את ההורה, אתה שולח אליו קב״ס ובעצם מתרחש תהליך מאוד מאוד רגיש. זה נכון שהסיפור הזה הוא סיפור הרבה יותר גדול מהמושג נשירה, לזה אני מתכוון, אני מסכים שיש בעיה, אבל אם אתה מחבר את המספר הזה לנשירה אז זה נכון גם לחברה הכללית. ואז אתה יוצר פה בעיה גם קשה עם ההורים.

אבל בחברה הכללית אין את המספרים האלה.

תאמין לי. אני אומר לך, אני עכשיו התמודדתי עם הבעיות האלה אז אני מדבר מניסיון. אני נאלצתי לתבוע הורים כי הורה בחר להשאיר את הילד אתו בבית ולחנך אותו בעצמו. ויש פה רגישות מאוד גדולה בגלל הגיל המוקדם. אני חושב שמה שאתה מכוון אליו זה לסיפור אחר.

נכון. ולכן אדוני היושב ראש, אני חושב שצריך להתקיים דיון המשך בנושא הזה, ולא רק עם משרד החינוך אלא גם עם המשרד לשוויון חברתי, שצריך לתת את הפתרונות בהקשר הזה. אמרתי בתחילת דברים שמדובר בבעיה כואבת וקשה, ושהמטרה של כל הדיון הזה היא לא לסמן וי על שהעליתי את הנושא ואז לשכוח ממנו. לא, העליתי את הנושא הזה גם ובעיקר כאיש חינוך, שמכיר את המציאות בצורה טובה ומקרוב, והמטרה שלי היא בעיקר למצוא פתרונות.

אין לי רצון להתנגח ולא להטיח האשמות באף אחד, כי הרי אם בסוף אנחנו רוצים לכנס דיון בעוד שנה ושהממצאים יהיו אחרים, אז צריכה להיות פה דרך פעולה שונה. אי אפשר שנעשה שוב ושוב את אותו הדבר ונצפה לתוצאה שונה מהמציאות הקיימת. לכן, צריך לחשוב ולחבר את כל הנושאים. כבוד היושב ראש, אני מציע לפרוטוקול וגם לחבריי ממשרד החינוך, שהרי אני מגיע מהתחום. שירין, את אמרת את המשפט הזה וזה לא ירד לשטח, של לבנות תוכנית פר ישוב.

אני מציע כך, לעבור ישוב ישוב. שירין, חיים, חגית וכל מי שנוגע לזה, להגיע אל הרשויות ולבנות תוכנית פרטנית לכל ישוב. המציאות היא שונה מישוב לישוב ולכל מקום יש מורכבות אחרת, לכן גם ההתמודדות תהיה אחרת ומותאמת לכל מקום. וכשאנחנו נגיע לדיון הבא, זה יהיה אחרי הסבב שאתם תעשו ברשויות, כדי לבנות תוכנית ברורה, עם מספרים בכל ישוב, גם מניעה, גם נושרים, כי אתם יודעים, מכל הנושרים שמדברים עליהם, רק 230 נמצאים בתוכנית ׳הילה׳. והשאר לא. לשם כך צריך לעבור ישוב ישוב, לראות את הדברים, להגיע למספרים בעבודה נכונה ולעשות תוכנית עם לוח זמנים לאיך אנחנו מצמצמים אותם.

רק בשיתוף פעולה, גם של משרד החינוך, גם של הוועדות המקומיות וגם של הקהילה עצמה, ועדי הורים בתוך הישובים. צריך לעשות תוכנית לכל ישוב ומשם גם להתקדם. לזה אני גם מוכן להירתם בכל הכוח והרחק מכל פוליטיקה. כאיש חינוך, אני אומר שזה צו השעה. יש לי הערה אחרת לגבי הנשירה בהקשר של הכפרים הלא מוכרים.

אני חושב, ושרף גם אמר את זה, שמשתמשים בילדים כבני ערובה. כי ילד צריך חינוך, זו זכות בסיסית שהוא צריך לקבל. וגם ידוע, שכאשר אתה מנגיש את השירות לאנשים אז הצריכה שלהם עולה וגם יכולת ההשתתפות. אז אני אומר לכם, שרק לאחר התערבות בג״ץ, כשפתחו את בתי הספר התיכוניים בכפרים הלא מוכרים, לפני 20 שנה היינו מדברים על 70%, 60% ו-50% נשירה. אתם זוכרים?

לכן, צריך להתגייס לזה ביחד. משרד החינוך צריך שתהיה לו דרישה ברורה, גם מול המשרד הפנים וגם מול המשרד לשוויון חברתי, שאחראי על הטיפול בחברה הבדואית, לתשובה מיידית שתאפשר לספק את השירותים בתוך הכפרים הלא מוכרים. יש החרגה בתוכנית של הוועדה המחוזית, בנוגע לגני ילדים ולמרכזי שירות, לכן צריך לנצל את זה ביחד. אז אני מציע, גם לקיים דיון מעקב וגם שתהיה בדיון הזה התוכנית אחרי שתעשו אותה עבור כל ישוב, במיוחד בנושא הנשירה.

בנוסף, משרד האוצר צריך לספק לנו את הכסף התוספתי שהיה בתוכנית 1279 ו-500. נושא נוסף שעלה מהדיון שקשור בנשירה ולדעתי מאוד משפיע הוא נושא ההסעות, וכל השנה היו תקלות בהסעות. אני גם העליתי את זה בעבר. אני חושב שזו בדיוק נקודת הזמן לקיים דיון במחוז, אתם יכולים להעביר את זה למנהל המחוז, לגבי היערכות להסעות ופתירה של הבעיה הזאת. כי הסיבה לנשירה של רוב הילדים היא נושא ההסעות והקשיים במערך ההסעות.

יוסף, הדיון צריך להיות ברמת המטה ופחות ברמת המחוז. כי אנחנו במחוז, מזה שלושה חודשים, לא מצליחים לפתור את הבעיה הזאת אל מול המטה.

אנחנו בדיון על הנושא הזה. ברשותכם, בקצרה, כי כבר גלשנו המון וביטלתי דברים נוספים בגלל חשיבות הדברים. ברכיה רוזנבלום, בבקשה.

לגבי התקציבים, מתוך 140 מיליון שקלים שהוקצו לפדגוגיה במסגרת תוכנית חומש בהחלטה 1279, 64 מיליון שקלים, שזה 45.5%, הוקצו לטובת נושא הנשירה. מעבר לזה יש גם תקציבים נוספים שהוקצו מ-550 ומ-549, ששירין וחיים התייחסו אליהם. כמו למשל הקמה של מח״ט בכסייפה בשנה האחרונה והקמה של מח״ט נוסף ב - - - , עם פתיחת הלימודים תשפ״ד.

תוכנית ׳שמיים׳ שאנחנו מפעילים ועוד תוכניות רבות נוספות שמתוקצבות. מעבר לזה, קיבלנו תקציב תוספתי ממשרד האוצר של מעל מיליון שקלים בשנת תשפ״ג, לתוכניות נוספות שמופעלות על ידי עמותת ׳יכולות׳, תוכנית ׳חסם׳ והרחבה נוספת של תוכנית Start, שכמו שחגית אמרה, אמורה להתרחב מ-12 בתי ספר בהם היא פועלת כיום ל-24 בתי ספר לקראת סוף שנת תשפ״ד. אני אגיד כמה דברים לגבי גני ילדים.

הדבר הראשון הוא שאין היום בקשות לפתיחת גנים שהוגשו על ידי הרשויות ולא תוקצבו על ידי משרד החינוך. יש בעיה קשה מאוד של הזדקנות קרקע, שלא מאפשרת לרשויות המקומיות לבנות גנים נוספים וברוב המקרים על זה נופלות התוכניות. יותר מזה, אני אגיד שברוב המקרים, משרד החינוך מאשר פתיחת גני ילדים גם במהלך שנת הלימודים אך ורק בחברה הבדואית בנגב, זה לא קורה בשום מקום אחר במדינת ישראל, בגלל ההבנה של המורכבות.

ברכיה, אתה יכול לחזור על מה שאמרת?

אני אומר שהחברה הבדואית מוחרגת לפתוח גני ילדים תוך כדי שנת הלימודים, בכל רשות אחרת, מה שלא נפתח בתחילת שנת הלימודים ייפתח רק בשנת הלימודים העוקבת. בחברה הבדואית יש החרגה וניתן לפתוח. גם היום, אם רשות מקומית מביאה 35 ילדים לגן, מבנה וכל מה שצריך על מנת לעמוד בקריטריונים של פתיחת גן, משרד החינוך יאשר פתיחת גן נוסף תוך כדי שנת הלימודים.

ברכיה, הבעיה בנקודה הזו היא שפתיחה אחרי תחילת שנת הלימודים כרוכה גם בלשאת את העלויות. משרד החינוך מתקצב ב-120 אלף שקלים את ה- - - , והרשות אמורה לשאת בעלויות הפיתוח וההקמה. ולפעמים, העלות הזאת מגיעה ל-300 אלף שקלים, אז אני חושב שגם זו נקודה שמשרד החינוך צריך לקחת עליה את האחריות. וגם בתחילת השנה להבטיח לרשויות שפותחות את המסגרות אחרי פתיחת שנת הלימודים, שהן לא יפגעו מבחינת תקציב ואז זה יוכל לדרבן את הרשויות לפתוח כמה שיותר גנים.

בתקצוב לגני הילדים, יש דיפרנציאלי, רשויות מקומיות וישובים מוכרים מתוקצבים כמו כל מקום אחר במדינת ישראל. לגבי גני הילדים שמשרתים את ילדי הפזורה, בין אם הם נמצאים במרכזי שירותים בפזורה ובין אם הם נמצאים בתוך הישובים המוכרים, מתוקצבים באופן מלא על ידי משרד החינוך וכשיש בעיות ספציפיות אנחנו גם יודעים לנסות לסייע ולפתור.

אני אגיד כאן, שעמדת מחוז דרום היא לקרב את שירותי החינוך למגורי התושבים בכל מקום. ובלבד שיש שם תשתיות. אנחנו היום מתמודדים עם מרכזי שירותים שנבנו בפזורות ללא נגישות, כמו שאמרה כאן נציגת ועד ההורים הארצי, ללא יכולת הגעה רכובה, ללא מים וללא חשמל. עד היום, בשנת 2023 במדינת ישראל, יש לנו בתי ספר שאנחנו מספקים להם מים ממכליות מים.

לכן, כשאנחנו הלכנו והקמנו בשנה האחרונה את מרכז השירותים בח׳שם זנה, וצריך להגיד שמשרד החינוך הוא המשרד הממשלתי היחיד שנמצא היום וממש את החלטות הממשלה הקודמות לגבי באב אל רחמה וח׳שם זנה. דרשנו וקיבלנו, בשיתוף פעולה מרשים עם רשות ההתיישבות לבדואים ועם כל שאר משרדי הממשלה, יש כביש שמגיע לבית הספר, יש מים וחשמל. וזה הסטנדרט בו משרד החינוך רואה לנכון להקים בתי ספר, גם בחברה הבדואית, ומשרד החינוך ישמח להקים עוד נקודות כאלה על מנת להנגיש שירותי חינוך לכל תושב ואזרח במדינת ישראל.

תודה רבה. אני רוצה להודות לכל מי שהגיע, לחברי הכנסת שיזמו את הדיון, למשרדי הממשלה, למשרד החינוך שהגיע בהתגייסות רחבה מאוד. אני רוצה להגיד שכנראה שבנושא הגנים נפלה אי הבנה. משרד החינוך שותף מלא בדיון, נמצא בוועדה והציג נתונים. אני כן מציע, על הדרך, לאור ההערה של חבר הכנסת ואליד, שהמשרד ישקול להשתמש במונח ישובים בלתי מוכרים במקום הפזורה הבדואית.

הוועדה לא יכולה להשלים וקשה לה מאוד להשלים, עם זה ש-5,000 תלמידים בגילאי הגיל הרך לא נמצאים כיום במערכת החינוך, זה דבר שלא יעלה על הדעת. ברור לכולם מה היא חשיבות החינוך וחשיבות הלמידה של ילדים בגיל הזה והנתון הזה פוגע לא רק בילדים, אבל גם בכניסתם אחר כך למסגרת בבית הספר היסודי, אנחנו מתחילים פה עם פער גדול וקיימת כאן פגיעה ישירה בילדים, בהמשך דרכם ובעתידם כאזרחים במדינת ישראל.

לכן, הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להעביר אליה תוכנית עבור הילדים האלה, עם פירוט של מה נעשה בעבר ולאן הולכים בעתיד, לפי הנתונים שנקבל, אנחנו נקיים ישיבה משותפת מחוץ לכותלי הוועדה, ואם נמצא צורך, נכנס את הוועדה שוב לטובת הנושא של הגיל הרך והגנים. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להגדיר מה היא נשירה סמויה.

יש הגדרה. מה שהוא מתכוון אליו זה המדד. יש כלי שתיקפנו אותו. גם כאן, יש כל מיני בעיות חוקיות של קבלת מידע, כמו חוק חופש המידע ועוד כל מיני דברים אחרים, שאנחנו צריכים לפנות אל הרשויות ולבקש מהם לפנות אל ההורים על מנת להפעיל אותו. לכן, נושא הנשירה הסמויה הוא על השולחן.

שוב, אני לא מזלזל במספרים. בשבוע הבא אנחנו יוצאים מהאגף לאיתור נושרים, הולכים לגעת בראשים של הילדים מכל החברות. זה נושא שכואב לנו מאוד. אבל גם כשאנחנו מדברים על החברה הבדואית, ביחס לעולם אנחנו במצב די סביר. אבל בגלל שבנוגע לנשירה סמויה עדיין אין לנו את הנתונים, אז אנחנו לא יודעים להגיד דברים בצורה ברורה. הבעיות שיש לנו הן בעיות משפטיות ואנחנו נפתור אותן, כי אנחנו צריכים את המדדים האלה.

חיים, אני אמרתי את זה כי בסוף חלק מהפתרון הוא לזהות את הבעיה ולהגדיר אותה. לכן זה היה חשוב לציין. אבל באמת, אולי אנחנו כוועדה נשמח לדעת מה הן הבעיות המשפטיות שיש ואולי גם נצליח לפתור אותן.

שירין אמרה שביום ראשון יש לנו דיון אצל המנכ״ל כדי לנסות להמשיך את ההפעלה בחלק מהרשויות, כשבסופו של דבר אנחנו רוצים שזה יפעל בכל מערכת החינוך. שיהיה לנו נתון כמו על נשירה גלויה.

בסדר גמור. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להעביר אליה נתונים על החינוך במגזר הבדואי: חוסרים, תוכניות, לוח זמנים לביצוע וכמובן, כמו שאמר חבר הכנסת, אם זה יכול להיעשות לפי כל ישוב, אז זה יכול לדעתי להיות פתרון לא רע בכלל.

אנחנו מצפים ממשרד החינוך שיהיה במשרד גוף או גורם שיטפל בצורה בלעדית בנושא המגזר הבדואי, הוא יכול להיות גם תחת מחוז דרום וזה בסדר. אני שמח ששירין נכנסה לתפקיד, אנחנו רואים שליטה מלאה בנושא ואני מברך אותך להמשך הפעולות הגדולות שתפעלי במשרד החינוך.

אנחנו מבקשים ממשרד האוצר להעביר לנו דיווח על העברת הכספים שהוכרז עליהם בעבר, כולל מפרט של מטרות ההעברות, כך שנוכל כוועדה לפקח על הנושא. אנחנו מצפים מראשי הרשויות המקומיות לדווח באופן אמיתי על מספר התלמידים שנמצאים במערכת החינוך וכמובן שגם למשרד החינוך יהיה קשה לתת מענה להיקף הבעיה אם אין לו את הדיווח הנכון ובצורה הנכונה.

לכן, אנחנו מבקשים מראשי הרשויות וכבר ציינתי זאת במהלך הדיון, להעביר תלונות למשרד החינוך. תלונות שהועברו למשרד החינוך ולא טופלו, ארצה לבדוק בעצמי מול המשרד. אני מאמין שלא יהיה צורך אבל אפשר גם על זה לקיים ישיבה.

אני רוצה להגיד לכם שהוועדה היום קיימה את הדיון הראשון בנושא ואנחנו נשוב ונדון בנושא החינוך במגזר הבדואי בפרט ובמגזר הערבי בכלל. אני רוצה לומר שהדיון הראשון שהיה לי, כממלא מקום של רם שפע בוועדת חינוך, היה על הנושא הזה של חינוך במגזר הערבי ובפרט במגזר הבדואי.

מדובר בנושא שחשוב לי. כמו שאמרתי, בסוף כל אזרח וכל ילד במדינת ישראל צריך לקבל מענה הולם. אני מבין שיש בעיות משפטיות, הוליסטיות, ועוד כאלו ואחרות, אבל בסוף התפקיד שלנו, גם כוועדה, וגם המשרד כמשרד החינוך, שעושה עבודה נהדרת וחשף אותנו לנתונים, גם של המחוז, גם של חיים, של שירין, של ברכיה ושל כל מי שהשתתף.

הדיון הזה הוא ראשוני ועלו בו הרבה נושאים, בגלל שמדובר בבעיה רחבה, בגלל העומס ובגלל האתגר הגדול שיש מול המגזר הזה, זה מובן שעלו המון בעיות. אבל אני חושב שלהבא כדי שנעבוד על כל נושא בנפרד, אם זה נושא הגיל הרך, נושא היסודי או ההגדרה של נשירה סמויה וגלויה. כך גם אנחנו נאפשר לכל משרד לשלוח את האדם המתאים ביותר עבור אותו נושא וגם נצליח להגיע לפתרונות יותר קונקרטיים.

כמו שאמרתי והבטחתי לך, יהיו דיונים בנושאים נוספים תחת הנושא הזה, ולא כדי לסמן וי, אנחנו נוביל את המאבק הזה וביחד עם השר, שמגויס לחלוטין לנושא הזה, נמצא פתרונות לאתגרים. זה לא משהו שמטאטאים מתחת לשטיח. ואני חוזר על מה ששירין אמרה, זה שהמנכ״ל לא היה בדיון, לא מוריד מחשיבות הגורם המקצועי שהגיע לפה בהתגייסות רחבה מאוד מטעם המשרד, אני חושב שקיבלנו תשובות לכלל ההתייחסויות ולשאר נקבל בהמשך.

ואני שוב רוצה לומר, זה דיון שאמור היה להימשך שעה ונמשך שעתיים וחצי, מה שמראה על חשיבות הנושא לכולם, גם למשרדי הממשלה שהגיעו. אני רוצה גם להתנצל בפני המשרד לשוויון חברתי, על שלא הצליח לדבר בדיון. זו טעות שלי ואני שם לב לזה עכשיו. אז בדיון הבא, בעזרת השם, כולם ידברו. אני נועל את הדיון. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:20.