פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
28/03/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 32
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ו' בניסן התשפ"ג (28 במרץ 2023), שעה 9:30

פועלו ומורשתו של הרב שלום משאש זצ"ל כמחנך ומנהיג - במלאת 20 שנה לפטירתו

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
לימור סון הר מלך

משה ארבל
אוריאל בוסו
מיכאל ביטון
יואב בן צור
יונתן מישרקי

נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג
יוסף בוטבול - מפקח כולל בתי ספר יסודי לבנים, משרד החינוך

אריה אביטבול - ראש משלחת, הסוכנות היהודית

ד"ר דוד ביטון - יו"ר כולנא, הקריה האקדמית אונו, הקריה האקדמית אונו

אברהם אריאל משאש - רב ויושב ראש קהילת מגן דוד

יצחק שוראקי - ראש בית המדרש

אני סימן טוב - בת

יצחק סימן טוב - חתן

ד"ר שמעון אוחיון - יושב ראש ברית מיוצאי מרוקו

סלומון סבג - גמלאי, ברית יוצאי מרוקו

שמחה סבג - גמלאית, ברית יוצאי מרוקו

נעמי אטיאס - הנהלת הברית, ברית יוצאי מרוקו

יצחק חן - ברית יוצאי מרוקו

יהודית גידלי

יפעת קדם


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


פועלו ומורשתו של הרב שלום משאש זצ"ל כמחנך ומנהיג - במלאת 20 שנה לפטירתו

בוקר טוב, אנחנו מתכבדים לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת בנושא: פועלו ומורשתו של הרב שלום משאש זצ"ל כמחנך ומנהיג – במלאת 20 שנים להסתלקותו. אנחנו מקבלים בברכה את נכדו, הרב אריה משאש, שהגיע במיוחד מצרפת. אנחנו מעריכים את זה ומודים. אני רוצה בראש וראשונה להודות לחבר הכנסת משה ארבל שיזם את הרעיון, עמד מאחורי הקלעים. כקרוב למשפחה של הרב הוא כנראה הושפע מהענווה של הרב שלום ולכן הוא תמיד נשאר מאחורי הקלעים. אנחנו רוצים להודות לכל מי שהגיע – דוקטורים, פרופסורים, אנשי אקדמיה, רבנים.

מספר פעמים הייתי אצל הרב משאש. החדות שהייתה לו, התקיפות והאהבה הגדולה שהייתה יוצאת מאליה בענווה - כל אלה דברים שאנחנו רואים בדמויות בודדות מקרב גדולי ישראל. האהבה שלו למדינה, לעם והגדלות שלו בתורה הם אלה שהובילו בסוף לדמותו ולסחף שהיה מאחוריו, לכן מצאנו לנכון לקיים דיון סביב דמותו לאחר 20 שנה להסתלקותו. כאיש חינוך וכמחנך אני מכיר ויודע את חילוקי הדעות הגדולים שהיו בין הרב לבין משפחת טולדנו, שזה מה שבסוף הובילו לקונצנזוס רחב סביבו, בוודאי סביב יהדות מרוקו. אנחנו נתחיל בברכתו של נשיא המדינה.

ידידי חבר הכנסת יוסי טייב, יושב ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, חברות וחברי הכנסת, אורחים נכבדים, בימים הנוראים שלאחר רצח אמיל גרינצווייג פנה חכם שלום משאש לציבור ובפיו פנייה נרגשת: "אל הקהל הקדוש, על כל חלקיו ועדותיו, אנוכי מבקש ופונה אליהם, בלב נרגש ומחריד, הסירו כל גורמי הפירוד, סלקו המחיצות המבדילות, וגרשו שנאת חינם מתוככם. נכבד איש את רעהו, נהיה מתונים זה לזה, נשמור ונקפיד על מוסר האדם וחייו". בימים אלה, במיוחד בימים אלה, מנהיגותו של הרב משאש נחוצה לנו מאוד – במבט הרחב, בסובלנות, בדרך החינוך המתונה והמכילה המקבלת כל אדם בסבר פנים ויפות, בדרך ארץ אשר הייתה לו לדגל. סיפורו של הרב משאש שזור בסיפורה של המדינה - סיפור על מסורת אבות מדהימה, שושלת תורנית מופלגת של חינוך ותורה, סיפור יהודי וציוני אמיתי שרואה במדינה שלנו, מדינת ישראל, נס של ממש. קריאתו לאמירת הלל ביום העצמאות הלכה יד ביד עם קריאתו לאחדות העם מתוך הבנה שכשאנחנו יחד נוכל לכל האתגרים, כפי שכתב בשו"ת שמ"ש ומגן: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - להם בלשון רבים שהם "בכללותם"..". אין ספק שההתכנסות של הוועדה היום, בנוכחות נשות, אנשי חינוך ואקדמיה ואנשים העוסקים בתורה ובמעשי חסד, תהיה בה כדי לתרום להמשך מורשתו והעמקה במשנתו. אני מברך על הכנס המשמעותי הזה ובטוח כי העיסוק בדמותו ובתפיסתו של הרב משאש - שאגב הייתה לי קרבת משפחה רחוקה אליו וזכיתי להכירו, לכבדו ולהעריצו - יאיר לנו כשמש ויהיה לנו כמגן אל מול האתגרים שעוד יבואו עלינו. בהצלחה רבה, ומי ייתן ומורשתו תלווה אותנו ותברך אותנו.

אני חושב שהדברים נדרשים דווקא בפרק הזמן של השסע שאנחנו עדים לו בתקופה האחרונה. יהדות התפוצות תמיד ידעה לכבד, והרב משאש הצליח להביא את התפיסה הזאת גם בתוך מדינת ישראל וגם בתוך החברה הישראלית שמלאה במגירות זהותיות. אני חושב שהרב הצליח לפוצץ את המושג הזה ולהחדיר בתוך החברה הישראלית את החיבור הזה. חבר הכנסת לשעבר ד"ר שמעון אוחיון, בבקשה.

בוקר טוב לכולם, כבוד יושב ראש הוועדה, חברי הכנסת, השר, מרכזת ועדת החינוך, הגברת גידלי, שזכיתי לעבוד איתה במסגרת ועדת החינוך. הימים הם מאוד קשים, לא קל, ואין לנו באמת אלא רק להיאחז בדמויות כמו הרב שלום משאש. הרב משאש היה הרב הראשי לירושלים במשך כ-25 שנים והרב הראשי של מרוקו במשך כשש שנים. מספרים על הרב משאש שכשנכנס לאולם באחד מאירועי המשפחות וניגש אליו מלצר שאמר לו, "כבודו אולי רוצה השגחה אחרת, אולי שחיטה אחרת? אנחנו מגישים בשר באולם הזה בהשגחת הרבנות", הוא אמר לו, "מה פתאום, אני אוכל משהו אחר ממה שאני מכשיר לקהילתי? אני בן אדם אחר?" התפיסה הזאת באה לראות את כלל הקהילה, ובכל קהילה יש דתיים, חילונים ומסורתיים. כולם צריכים להישאר תחת מחנה אחד. גם כשאמרו לו, "אולי כבודו ישב כאן ואשתו תשב בצד השני בגלל שיש הפרדה בין נשים לגברים", הוא אמר, "תביאו לי רגע מראה כדי לראות אם יש כאן שני אנשים שונים. אני אותו בן אדם". הוא גם אמר לרעייתו, "מאחר שבעזרת השם את תשבי לידי בעולם הבא, אני רוצה שכבר מעכשיו תתרגלי".

הרב משאש היה הראשון שפתח את הכנס הראשון שקיימתי באוניברסיטת בר אילן על יהודי צפון אפריקה ומרוקו, וזכינו גם לקיים אירוע נכבד בלה רוקט בפריז. לפני כמה חודשים, בעקבות הסכמי אברהם, החלטנו שיש מקום לדבר על משפט עברי במרוקו. כשאנשים שואלים אותי "מה זאת אומרת משפט עברי במרוקו, האם יש פרופסורים יהודים באוניברסיטאות שמלמדים?", אני אומר שהערבים מתעניינים במשפט עברי כי הוא היה מאוד מאוד מיוחד, הוא היה מאוד נועז להתמודד עם המודרנה. רבני מרוקו לא הסכימו שיהיה בד"ץ כזה, בשר כזה או שחיטה כזאת. כשהם גילו שהתחבורה והמרחקים מתקצרים, הם הושיבו שלושה דיינים ביחד עם שוחטים כדי לקבוע שחיטה אחת. סבו של הנשיא הרצוג פנה לרב שאול בן דנן וביקש ממנו להביא לו את התקנות בנוגע למעמד האישה, רק כי תקנות מעמד האישה שם היו מודרניות, היו נועזות ביותר. לתת לאישה להיות יורשת בניגוד לדין תורה זה רק חכמי מרוקו (הפרימיטיביים) מסוגלים. כשהרב הרצוג ביקש שיביאו לו את התקנות כדי שינסה ליישם אותן, אתם מתארים לעצמכם מה קרה. לכנס על משפט עברי במרוקו נסעו איתי מיטב המלומדים, מיטב הפרופסורים הנכבדים, אם זה פרופסור וסטרייך, פרופסור עמאר ופרופסור אליקים רובינשטיין שכשחזר כתב ב"ידיעות אחרונות" כך: "היינו נבערים ביחס לחכמי מרוקו, לחוכמתם, לבינתם, למשנתם, ואני מצטער שמדינת ישראל הפסידה הנהגה שיכלה היום מאוד להשפיע, להרגיע, לאחד, לתרום ללכידות חברתית".

הרב שלום משאש ובן משפחתו הרב יוסף משאש ביקשו לומר הלל ביום העצמאות, הלל שלם, כי אנחנו ציונים, אנחנו חזרנו למדינת ישראל. הגישה הזאת היא מאוד נחוצה וחשובה לנו. שאף אחד לא ייקח אותנו למחנה זה או אחר, כי אנחנו מחנה מאחד, מכיל, כולל. חשוב מאוד שנפרסם את תרומתם, את חוכמתם ואת משנתם של הרב שלום משאש, של הרב יוסף משאש, של הרב רפאל בירדוגו, של הרב שאול בן דנן, יחד עם רבנים אשכנזים, ספרד ואשכנז, מזרח ומערב. אתמול קיימתי יום שלם על הרב שטיינזלץ באוניברסיטה. כששאלו אותי מה הקשר, אמרתי שזה בדיוק המסר. אמנם המטרה שלי היא לסגור פערים במורשת יהדות המזרח, אבל אני לא רוצה להישאר בקונכייה שלי, אני לא רוצה להישאר בתוך גדר, אני רוצה לחבר את כלל ישראל, ולכן עשיתי כנס על הגאון מווילנה, על רבי יוסף קארו, על הרב כלפון הכהן, על הנציב מוולוז'ין, אשכנז וספרד, מזרח ומערב, ואת זה חכמי מרוקו ראו כל הזמן, בראשם הרב שלום משאש, יהי זכרו ברוך.

חבר הכנסת משה ארבל, בקשה.

מכובדי היושב ראש, בני משפחת הרב, מלומדים, חבר הכנסת לשעבר ד"ר שמעון אוחיון, ד"ר דוד ביטון, מכובדיי כולם. אני באמת מודה לך, אדוני היושב ראש, על היום הזה. היום הזה נפתח באישור חריג של יושב ראש הכנסת משום ההבנה והערכה של חשיבות הדיון הזה, המשמעות שלו. ישנם ויהיו עוד כנסים תורניים לכבודו של הרב. אני חושב שכאן, בוועדת החינוך, יש משמעות אדירה לבוא ולדבר על רבי שלום כמחנך. יש ספר אוטוביוגרפיה שלא יצא לאור - אתם לא תקבלו ממנו העתקים כי זה רק לבני המשפחה - שנקרא "תוואי ימי", ואני מצטט ממה שרבי שלום בעצמו כתב על החוויה האישית שלו כמחנך בתלמוד תורה במקנס שבמרוקו: "נכנסתי לעבודה בתלמוד תורה, נתנו לי כיתה שיש בה 15 תלמידים כדי ללמד אותם גמרא והלכות. לימדתי אותם ברגש עצום ואיום, בפרט להכניס בהם יראת שמיים. כאשר היו עומדים לשמונה עשרה, קודם דיברתי להם מוסר השכל על כוונת התפילה וכיצד יעמוד בתפילה כדל שואל. העני שבא לבתי נדיבים אינו מדבר ברעם, בקול רם "תנו לי פת", "תנו לי אוכל", אלא מדבר בשפה רפה ובכובד ראש, ובזה מרחמים עליו. כשנבוא לבקש מהשם אלוהינו "סלח לנו אבינו, רפאנו, ברכנו", צריך לדבר בקול תחנונים, במנחת ראש ובענווה יתירה, כשבזה השם יתברך יקבל תפילתנו ברצון. אחר כך אני נותן להם רשות להתפלל. אני מעיד שהייתי אחר כך מביט בהם בצנעה וכמה מהם היו בוכים, היו עם דמעות. ביום שבת הייתי אומר לפניהם "ידיד נפש, אב הרחמן" ברגש עצום ובדמעות, וכולם היו נרגשים ונכנסה בהם יראת שמיים. גם בעת הלימוד, אם היה בא לבקר אחד מבחוץ, הייתי מצטער ועושה לו קיצור גדול כדי לחזור תכף ללימוד ולא לבטל תלמידים, או שהייתי פוקד עליהם לחזור על מה שלמדו. ואם אני רואה שהעניין ארוך ואי אפשר לדחותו, אני עושה יזיף ופרע. ואם ביטלתי רבע שעה או חצי שעה, הייתי נשאר עם תלמידיי אחר זמן היציאה כדי למלא החסר. הייתי מקפיד שילמדו אלפא ביתא ושירות בעל פה, גם ברכת הלבנה ובא לציון ודברים המצריכים תפילה, וכך היו שגורים בפיהם. הייתי עושה להם הרבה שאלות בהלכות פסח, יום טוב, סוכות, והם היו משיבים עליהן בכתב. אחר כך נכנסה אליאנס לתלמוד תורה עם המנהל שלהם מר לרנר שהיה מדבר עברית צחה. הוא הציע לתת לי כיתה חדשה של 30 ילדים שילמדו אצלי חצי יום גמרא וחצי יום צרפתית, ואמר לי שעל כך יוסיף לי בשכרי 100 פרנק בחודש. קיבלתי הצעה זו. הקפדתי שהתלמידים יבואו מכיתת הרב אברהם, זכרונו לברכה, כשתלמודם שגור בפיהם בלי שיבוש, יודעים פרשה, הפטרה ותפילות כראוי. אף שכבר עברו שלושה חודשים מהתחלת שנת לימוד הצרפתית והיינו עומדים כבר בחודש ינואר, התחלנו בספר הראשון בצרפתית. מכיוון שהתלמידים היו נבונים כל כך, הם בלעו את הספר הראשון בגמיעה אחת וידעו אותו כמעט בעל פה. כל זה עשו בשני חודשים. כשקראתי למנהל הצרפתי להראותו שגמרו הספר הראשון ושייתן לנו השני, תמה ואמר, "כל הכיתות עושות זאת בכל שנת לימודים, ואתה עשית את זה בשני חודשים?" כשבא לבוחנם, אמר שאת זה כנראה למדו בעל פה. כשאמרתי לו לבחון אותם ממקור אחר, ראה שבאמת ידעו כראוי, ואז אמר לי, "אי אפשר לעשות חילוק בין הכיתות, אתה "תשחק" עמם בדברים של מה בכך עד שיגמרו השנה". אני תמהתי עם עצמי כיצד לבטל כיתה שלמה, לכן אמרתי להם שיביאו ספר שני ולמדנו את כולו קודם גמר השנה. בשנה הבאה הם דילגו שנה שלמה והרוויחו כיתה. אצלם יש הרבה ביטול, אומרים להם לישון בכיתה שעה שלמה ומי שישן טוב לוקח פרס - ככה המורה נח. אני לא קיבלתי לעשות דברים אלה וכיוצא בהם. מצאתי לי מנוחה ונחת רוח בחצי היום של לימוד הצרפתית כי אינו קשה כל כך כלימוד הש"ס והפוסקים. חצי היום של לימוד הצרפתית היה לי כמו חופש מעבודת החצי יום של התורה". הדברים האלה הם דמותו של הרב כמחנך, כמנהיג, שיכול היה באמת להכיל מורכבויות, לראות את התקופה, את הקהל, את שומעי לקחו, ולהתאים מבלי לשנות את מסגרת ההלכה - הלכה שהולכת ואוהבת את הבריות ומקרבן לתורה. הכרת טובה עצומה יש לי לרבי שלום, לבני משפחתו. בחמש השנים האחרונות לפני פטירתו זכיתי להיות מבאי ביתו, ראיתי את האהבה הגדולה שהוא קיבל כל אחד ואחד, בלי חשבונות, בלי חשבונות מגזריים, בלי חשבונות כאלה או אחרים. זה היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אין ספק שיש בהתעסקות במשנתו החינוכית של הרב בוועדת החינוך של הכנסת בשורה גדולה לדורות.

הרב יצחק שוראקי, רב בית כנסת "יד רמה", בקשה.

שלום מכובדיי, כל אחד לפי שירותו ולפי מעלתו. אני רוצה קודם כל לפרוע חוב היום, ואני מודה על זה שנתנו לי הזדמנות לדבר בכדי להכיר את התודה ואת הטוב לרבי שלום על מה שהוא גמל עלי חסדו ועשה עמדי חסד בתור אברך צעיר בראשית דרכו. אני דופק בדלת בכדי לשאול שאלות את הרב – הוא כבר יותר מ-80 – והוא או הרבנית ג'מילה מכניסים אותי הביתה. הייתי נכנס אצלו בחדר בימי שישי ומידי פעם גם מגיע ושואל שאלות, ואני שואל את עצמי איך רב גדול כזה יכול למצוא זמן לא רק להשיב לשאלות אלא גם לשתף אותי במה שהוא למד או כתב לרב כזה או לרב אחר, כשאת כל זה הוא עושה מתוך צניעות וענווה מופלגת. כשהעזתי לשאול את הרב אם הרב מניח תפילין דרבנו תם, הוא השיב לי, וזו תשובה שעד היות חרוטה בראשי, "ואם הייתי מניח תפילין דרבנו תם הייתי אומר לך?". זה מראה על הדרך של הצניעות גם בדברים היותר עמוקים שיש. את הדבר הזה אפשר לצרף לדעת הרחבה שלו בתורה, בהשכלה. רב עם בגרות, רב שלמד בראשית דרכו בכי"ח. אני חושב שזה אולי הבוגר הכי מוצלח שיצא מכל המערכת החינוכית של כי"ח. מתוך חייו, מתוך הלימוד אתה רואה התייחסות לעולם ולתורה כשני דברים משתלבים. הרבה פעמים אנחנו מדברים על עולם התורה ועל העולם הכללי ושואלים מתי זה נכנס בזה, מתי זה פוגש בזה, לראות את כל היחסים ביניהם. לא הייתה חלוקה כזאת אצל רבי שלום, הכל היה עולם שהקדוש ברוך הוא ברא שאנחנו צריכים להוסיף בו תורה. הדרך היא לראות את ההשכלה כעניין רציונאלי. לא בכדי רבו, רבי רפאל בירדוגו, תפס מסורת לא מהלימוד אלא ממה שהוא קיבל, ממה שינק משדי אימו. הוא דיבר על עין הרע, שכולם מפחדים מעין הרע. הוא אמר שבזה שנאמר ש-99 מתים מהעין הרע אין הכוונה לכך שהם מתים מעין הרע שאחרים הטילו עליהם, אלא מעין הרע שלהם כלפי אחרים. הקנאה, הדרך שבה הם רואים את העולם אוכל אותם וזה מה שממית אותם. אם היינו יכולים לא לראות את כל הפגמים של כולם, לא לראות את כל הדברים החסרים אצל אחרים אלא רק את הדברים הטובים, יכול להיות שהיינו מאמצים את הדאגה הגדולה שלו.

אני רוצה לקרוא כמה שורות ממה שהוא כתב בעניין האחדות ובעניין השלום. שלום היה שמו, שלום הייתה תפיסת העולם שלו בחייו, ושלום היה היחס הלאומי והיחס הכללי שלו לאחדות עם ישראל. בתקופה הקשה אחרי רצח רבין, וגם בתקופות שהחברה הישראלית הייתה שסועה, הוא אמר שהכל עומד על עניין האחדות. לגבי המילים "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא" הוא אמר, "מה זה "יש להם חלק לעולם הבא"? מה זה "להם"? עצם זה שהאדם מתחבר עם כולם, גורם גם לזה שעשה יותר וגם לזה שעשה פחות להיות בעולם הבא". לגבי המילים "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר" הוא אומר, "הגדרה של כפירה בעיקר היא להוציא את עצמו מן הכלל." לגבי המילים "ואהבת לרעך כמוך" הוא אומר, "שניים שאוהבים אחד את השני - זו הנוכחות של השם". הוא אמר שאי אפשר לאהוב את השם אם לא אוהבים אחד את השני. אם אין לך אהבה לרעך, זה אומר שגם אין לך אהבה שאתה יכול לבטא כלפי הקדוש ברוך.

אני רוצה להוסיף דברים שהוא כתב לפני כמעט 40 שנה, בשנת 1983. בשנת 1983 היו הפגנות גדולות בעקבות הרצח של אמיל גרינצווייג, ואז הוא כתב בקול קורא כך: "אני פונה אל הקהל הקדוש, הסירו כל גורמי הפירוד, סלקו המחיצות המבדילות, וגרשו שנאת חינם מתוככם. נכבד איש את רעהו, נהיה מתונים זה לזה, נשמור ונקפיד על מוסר האדם וחייו. יהיו הוויכוחים בין מחנה למחנה ובין אדם לחברו בדרך ארץ, בתרבות נכונה תוך כבוד הזולת, וכל הטובות שהגיעו לישראל היו על ידי השלום, האחדות, וגם מתן תורה כאיש אחד ולב אחד. כל קיומנו וכבודנו ותפארתנו הם מתוך אחדות, כי בלי זה תהיה סכנה גדולה וחורבן גדול לכבוד האומה הקדושה והתפארה. אני תפילה שדברי אלה היוצאים מלב טהור יתקבלו ברצון טוב וייכנסו ללב שומעיהם, ולא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו ויהיה רק שלום, טובה וברכה בשערי ירושלים, עיר שלם, עיר שלום בכל רחבי הארץ וגבולותיה אמן". נדמה לי שהדברים האלה שנאמרו לפני 40 שנה יכולים להתאים בדיוק לימים שלנו היום. השלום הזה הוא לא רק דיבורים רחבים וגדולים שמראים שלום גבוה, אלא גם חלחלו לדרך הפסיקה, לדרך ההתנהגות.

רבי שלום היה חלק מן המועצה במרוקו, כשבתוך כל מושב ומושב היו חילוקי דעות גדולים וקשים בכדי לתקן את המצב, בכדי לשנות את המציאות מבחינת הדת ומבחינת החברה. הדברים המופלאים ביותר הם לא רק התוכן של התקנות שהותקנו שם, אלא הדרך שהתקבלו בדרך מפליאה מבחינת האחדות. הם נתנו ייצוג לכל אחד ואחד מהמקומות, אפילו הנדחים ביותר, כדי לאזן בין הכמות של האוכלוסיות בעיירות הגדולות לבין האיכות של העיירות הקטנות בהן יש מנהגים עתיקים. אחרי שסיימו את מהלכי החקיקה של התקנות, לא היה אחד שאמר שהוא ממשיך להחמיר כדעתו או כדעה אחרת. הדבר הזה הוא לקח שאנחנו יכולים ללמוד ממנו ודרכו לפתור בעיות. פתרו על ידי זה בעיות של תקנת עגונות, פתרו בעיות של ירושה, פתרו שאלות קשות שהיו באותן תקופות. הדרך של הרב הייתה דרך של קרבה, והוא עשה את זה לפעמים גם דרך דרשות מפליאות ביותר. על פרשת המרגלים הוא אמר את הדבר הבא: "ובסוף נתגלה שבחו של כלב גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו כי כלב היה לאומי והיה מאותם אלה אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם. אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה כשהם באים ורואים כאן קבורת אבות. מחשבות אלו מעוררות בהם מיד רוח חיבה וגבורה, ונכונים הם להילחם בחרף נפש עבור אדמה זו. חז"ל מספרים שבבואו של כלב לחברון הוא השתטח על קברי אבות. מה שגרם לו לא להיות מושפע מעצת המרגלים היה כוח ההתעוררות הלאומי אצלו, והוא נטל שכרו מן הארץ, מאהבתו הטבעית. יהושע, לעומת זאת, משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, הוא לא מש מתוך האוהל, הוא לא ידע ולא הרגיש מעולם לאומיות טבעית. מי שידע את מצב נפשו זו של יהושע חשש מאוד שייכשל. נוספה האות י' על שמו, שזו אות משמו של השם, כי רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהן כל ימיו יעמדו לו, ולא ילך בעצת מרגלים. מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, ואף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו, ואל יתרעמו על כך". יש לנו פה חיבור באחדות של עם ישראל, באחדות של הברכה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו בארץ ישראל כך שלא נצא אנחנו חכמים יותר מאבותינו שמסרו לנו את התורה. אם נדע אנחנו להיות הממשיכים את התורה, להיות הרוח הזאת לתוך החברה, יש סיכוי שאנחנו קצת נתאחד ברוח שהקדוש ברוך מצפה מאיתנו, היושבים בציון.

חבר הכנסת מיכאל ביטון, בקשה.

כבוד יושב ראש ועדת החינוך, אשריך שזכית בתפקידך להביא לבית הזה רוח, השראה ותורת אבותינו ואמותינו, זכות גדולה עומדת לך. תלמידי חכמים, חברי הכנסת, בני משפחת הרב משאש וכל אוהבי תורתו שנמצאים פה, הכנסת היא מקום שאמור להשפיע על הקיום שלנו כמדינה וכעם, ואלה ימים קשים לעם ישראל ולאזרחים בישראל. אלה ימים קשים גם בכנסת, ימים של ריב ומחלוקת, ימים של דאגה איך לשמור על האחדות בינינו, איך לשמור על המשותף לנו. אנחנו רואים פה דוגמה לתלמיד חכם, ענק שבענקים, שבא ממורשת אבות של תלמידי חכמים, שסבו וכל הדורות לפניו נאמנים לתורה. כשהוא רצה להיות הרב הראשי של ירושלים, הוא דרש קונצנזוס, לכן הוא אמר, "אני לא בא אם מישהו לא רוצה שאני אבוא, תוודאו שכולם מסכימים. אני לא בא להמליך את עצמי להיות רבה של ירושלים, אני רוצה שזה יהיה בהסכמה על כולם". זה דבר נדיר שהרב הראשי של מרוקו בא אחרי כל פועלו כדיין ורב במרוקו להיות הרב של ירושלים.

מורשת אבותינו היא לא רק לימוד התורה, מורשת אבותינו היא גם מורשת של צדק, צדקה, חסד, הארת פנים ודאגה לעניים. אם יש משהו שחכמי מרוקו ידעו לעשות במקביל לתפקידם כרבנים, זה פשוט לנהל מפעלי חסד. כל רב ידע להפעיל את הגבירים, את בתי הכנסת, את קופות הצדקה ואת קופות הקהילה כדי לדאוג לכך שלא יהיה אדם שילך לחג בלי אוכל. אני רוצה לצטט מדבריו של הרב: "מן המצוות היקרות של חג הפסח הקדוש הזה היא מצוות הצדקה". לא כתוב בפסח מצוות הצדקה, אבל הרב לוקח את החירות כדי להגיד שבפסח שיש מצוות צדקה. יש והגדת לבנך, יש פסח, מצה ומרור, אבל הרב גם אומר שיש מצוות צדקה, ואדם שיעשה פסח בלי לקיים את מצוות הצדקה כאילו לא קיים פסח. "וכן מתחילים בהגדה "כל דכיפין - יתיי וייכל", כי ידוע, וזה מה שנאמר בזוהר הקדוש, שבליל יום טוב הקדוש ברוך מבקר את אנשי העולם וכשרואה שהם חסרים הוא רוצה להחריב עולמו. ומידת הדין מקטגרת על העשיר כדי לומר, "לעשיר נתת עד שאכל ושבע ודשן, ולעני לא נתת כלום"? והשם מצטער מזה ורוצה לשפוך חמתו עליהם. מי גרם לו? זה שלא נתן צדקה. ועל ידי הצדקה שנותן עושה שלום בפמליה של למעלה, ועליו נאמר: "אז יחזיק במעוזי ויעשה שלום בלי שלום". הקריאה הזאת, המורשת הזאת שלנו פה במדינת ישראל היא שתהיה לנו יהדות שלא מתביישת לדבר על צדק וצדקה, לדבר על לדאוג לחלשים. אנחנו לוקחים את ההשראה מדברי הרב ומשתדלים בעבודה היום יומית שלנו בכנסת לפעול כדי שהמדינה תעשה צדקה, שהמדינה תעשה חסד. עשינו פה פרויקט של ביטחון תזונתי, הקפדנו לשים שם מאות מיליונים, דאגנו שראשי הרשויות יעשו שולחן עגול עם העמותות המקומיות כדי לוודא שלא יהיה אדם שאין לו מה לאכול. גם שיטות הצדק והצדקה צריכות להיות שיטות של מדינה, לא רק של קהילה. אם אנחנו מקבלים פה השראה אמיתית, אשריך שזכית, וברוכים הבאים בני המשפחה.

יו"ר כולנא, הקריה האקדמית אונו, ד"ר דוד ביטון, בקשה.

חברי הכנסת הנכבדים, אחי היקר, משפחת משאש, נכדו של רבי שלום, נכדו של רבי יוסף, הבנות היקרות, החתן, אורחים נכבדים, רבנים. מכיוון שאנחנו בוועדת החינוך, אני אגיד כמה מילים על תפיסתו החינוכית של רבי שלום. תפיסתו החינוכית של הרב שלום השפיעה על האופן שבו הוא פסק הלכה - אין ניתוק. רבי שלום היה מחנך גדול ופוסק גדול. גדולתו של רבי שלום כפוסק נובעת בין השאר מזה שהוא היה מחנך. האופן שבו הוא הסתכל כפוסק היה אחר מאשר פוסקים שלא חינכו. ארבעה דברים מייחדים את התפיסה החינוכית של רבי שלום ואת תפיסתו הכללית. אחד זו תודעה היסטורית. מה שאנחנו עושים בפסח זה הופכים את ההיסטוריה של עם ישראל לביוגרפיה אישית בזה שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לרבי שלום הייתה תודעה היסטורית מאוד מאוד מפותחת, הוא הבין שהוא חי בתקופה של תמורות, הוא הבין שמה שהיה לא יהיה, הוא הבין שיהדות מרוקו הולכת להשתנות עוד לפני העלייה לארץ בכל מה שקשור לחינוך המודרני, להגעה של רשת אליאנס למרוקו. השלטון הצרפתי משנה את הקהילה ורבי שלום מבין את זה. הוא מבין שכל כתבי היד שלא ייצאו לאור בימיו, לא ייצאו לאור יותר מאוחר. כל הזמן רבי שלום מדגיש את מה שאמרו חכמי מרוקו מאות שנים לפניו, והוא גם מדגיש את זה בפסיקות ההלכה שלו. הוא אמר שהוא לא ממציא איזו שהיא מערכת הלכתית או חינוכית חדשה לחלוטין, אלא מתבסס על הוריו, על סביו, על סבתותיו וכו'. הוא מקים את חברת דובב שפתי ישנים, הוא מוציא לאור עשרות כתבי יד שאם הם לא היו יוצאים חלקם היו הולכים לאיבוד.

הדבר השני בתפיסה החינוכית של הרב שלום זה שאנחנו לא לומדים סתם כדי ללמוד, אנחנו לומדים כדי לחיות, אנחנו לומדים כדי לדעת מה לעשות ברגע שאנחנו יוצאים מהכיתה. גם את לימוד התורה הישיבתי אני לא לומד סתם אלא כדי לדעת איך לנהוג, איך להתנהג. רבי שלום הוא דור שלישי לרבי רפאל, ורבי רפאל בהקדמה שלו למי מנוחות כותב שיר, פיוט, שדרכו כל מנהל בית ספר יכול לחלץ תכנית לימודים. רבי שלום מקים ישיבה במקנס בשנות ה-40, היא נקראת ישיבת כתר תורה, ובישיבה הזאת אנחנו רואים שרבי שלום חוזר למודלים של רבי רפאל בירדוגו, הוא חוזר למודלים של יהדות ספרד לגבי איך צריכה להתנהג ישיבה. אני אקריא סיכום של דרכי הלימוד בישיבה הזאת מפי אחד מהתלמידים, פרופסור הרב חיים אלי טולדנו, זכרו לברכה, שמתאר את דרכי הלימוד: "דרכי הלימוד בישיבה מראות כי היא המשיכה את תפיסת לימוד התורה הספרדית שתכליתה הייתה "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". במקביל לנושא הנלמד בגמרא למדו את הלכות הרמב"ם, הטור ושולחן ערוך". אני לא לומד גמרא סתם כדי להיות אינטלקטואל או כדי לקיים מצוות לימוד תורה, אני לומד גמרא במקביל לזה שאני לומד את הפוסקים הגדולים. "הרמה הגבוהה של הלמידה הייתה התנסות בכתיבת תשובה הלכתית". אתה כותב תשובה הלכתית בתור תלמיד, אתה לא מחכה שפעם תהיה רב. "מטרת הישיבה הייתה להעמיד תלמיד חכם מעבר ליכולתו לשמש כפוסק, שוחט, מוהל, שליח ציבור, דרשן ופייטן, לכן ילמדו בישיבה מגוון של מקצועות היהדות". נלמדה פרשנות למקרא, לשון, פיוט, מחשבה ורטוריקה. כמובן שלמדו בישיבה הזאת גם צרפתית וגם לימודי ליבה. הדבר הנוסף זה ריבוי המקצועות. לא רק ריבוי מקצועות של התורה - גם ריבוי מקצועות ושפות.

הדבר האחרון זה פסיקת הלכה, ובזה אני רוצה להראות את הקשר של רבי שלום עם העולם המודרני. רבי שלום חי את ההווה, היה נטוע מאוד עמוק בעבר, וצפה פני עתיד. הוא ידע שאי אפשר להתנגד למודרנה. באחת מפסיקותיו המפורסמות הוא אומר, "אנחנו צריכים לעשות את המודרניזם בטהרה עם הדת". הוא לא פיצל, הוא לא היה בינארי. זה לא אחד או אפס, אלא זה גם וגם. כשהוא הקים את תלמוד התורה במקנס, הוא גם היה מלמד תינוקות, גם היה בחברת דובב שפתי ישנים, גם היה ראש ישיבה. הוא מספר לנו על סדר יומו העמוס, על כך שכמעט ואין לו זמן ללמוד תורה ושרק בערב הוא יושב ולומד עם התלמידים ממש לתוך הלילה. כשהוא מקים את תלמוד התורה במקנס כסוג של אלטרנטיבה לאליאנס, הוא יודע גם לשתף איתה פעולה. כמו שהקריא חבר הכנסת ארבל, הוא אומר למנהל של אליאנס, "תן לי את התלמידים, אני אלמד אותם עד גיל חמש". ואז הוא אומר, "ולא היה אחד במקנס שלא ידע עברית ותורה, ואחר כך מי שנשאר בתלמוד תורה נשאר, מי שהלך לאליאנס הלך לאליאנס, וגם אלה וגם אלה למדו צרפתית ויכלו לעשות בגרות בסופו של דבר". התכלית הייתה לא לפתח רק איזה שהוא תלמיד חכם מנותק, אלא מישהו שיכול אחר כך לחיות את החיים המודרניים. מה אומר אותו לרנר שעושה איתו את העסקה? "הוועד המרכזי של אליאנס עוקב בעניין אחר העבודה הפנימית הנעשית בקרב הקהילה שלנו. החברה נענתה לבקשה שהייתה יקרה לנו והסכימה מזה שנתיים, במחיר של קורבנות, לקחת על עצמה לארגן את הוראת הצרפתית בתלמוד התורה". הוא עושה עסקה עם לרנר "אתה תלמד אצלי לימודי ליבה, אני אלמד אצלכם את היהדות". הרבנים האורתודוכסים ביותר, וכנראה הוא מדבר על רבי שלום ועל רבי ברוך רפאל טולדנו, ברכו בכנות ובשמחה על חידוש נועז זה. הם מודים, בדומה למוריהם ידועי השם בקורדובה ובטולדו שהם חוסים בגאווה תחת סמכותם, שדת וקידמה אינם דברים שאין לפשר בהם.

אני רוצה לסיים בחיבור בין חינוך לפסיקת הלכה. אחד הוויכוחים של רבי שלום עם הרב עובדיה היה בעניין פאה נוכרית לאישה נשואה. הרב עובדיה סבר שזאת פסקת הלכה ספרדית, שזאת אסכולה בפסיקת ההלכה הספרדית, ורבי שלום סבר שלא, הוא אמר לתלמידיו של הרב עובדיה, "אפילו הרב עובדיה כשהוא מביא להקת פוסקים מול להקת פוסקים, בלהקת הפוסקים שהוא הביא בעד יש כמה ספרדים ולכן לשיטתו יש פסיקה ספרדית שמתירה. אני דור שישי למלאך רפאל, אבא שלי היה דיין, סבא שלי היה דיין, אנחנו עשרה דורות שאף אחד מהם לא אמר שלאישה נשואה אסור ללכת עם פאה נוכרית". אחד מהתלמידים של הרב עובדיה חלק עליו, אולי אפילו קצת זלזל בו, ורבי שלום משיב לו את הדברים הבאים: "ואני אומר לשבחו, לזכותו של כבוד תורתו שליטא שהוא מקודש רק לתורה ולתעודה, שלא נגע עליו אור שכל הזמן החדש. הפוסק צריך לשים עצמו בתוך כללות הקהל, ו"ירד משה מן ההר אל העם". אני, הצעיר, כבר יותר מגיל 70, הייתי 30 שנה דיין בקזבלנקה, חייתי בתוכם וידעתי את מכאובם". זה לדעת ולהכיר את הציבור, היכולת הזאת לראות מגדול ועד קטן. "ולפי רוח הזמן הנושבת בעולם החדש הנותנת לנשים החירות להתייפות ולהתקשט, וגם הנשים החסידות יש בהן רוח החיה הזאת ואי אפשר לעצור בעדן ולהניחן בשפל המדרגה לגבי חברותיהן, וראוי לפוסקי הדור להליץ בעד דור שלם זולת אם נוגעים באיסור הדאוריתא אזי אין מקום להליץ". ובאותה תשובה הוא אומר, "אם זה מותר, זה מותר, ואם זה אסור, זה אסור". זאת פסיקת הלכה שהיא תכליתית, היא עניינית, היא לא מכניסה אידיאולוגיה בתוך פסיקת ההלכה. כמו שאמר חבר הכנסת ארבל, זאת תפיסה שאולי רבי יוסף משאש, בן דודו הגדול של רבי שלום, טבע בצורה המדהימה ביותר בזה שאמר, "והדבר הזה עומד על פי שלושה עמודי הוראה: הדין, השכל והזמן. הדין: דבר האל, התורה: השכל, הרב: מתווך, והזמן והמקום: הציבור". האיזון של שלושת המרכיבים האלה הוא זה שיוצר לנו את ההלכה. היכולת של רבי שלום הייתה להבין את גודל השעה ההיסטורית שהוא נמצא בה, של לא ליצור איזו שהיא תגובת נגד טוטאלית למציאות המודרנית. מצד אחד להיות נטוע בעבר, חברת דובב שפתי ישנים, ללמד את פסיקת ההלכה של מרוקו, ומצד שני ליצור מערכת חינוך שהיא מגוונת גם במקצועות, גם בשפות, שמגשרת בין מסורת למודרנה. בסופו של דבר זה בא לידי ביטוי גם בפסיקת ההלכה שיכולה לתת תשובות שמאפשרות לעם להמשיך להיות בזהות יהודית ומחוברים לתורה.

חבר הכנסת אוריאל בוסו, בקשה.

אדוני היושב ראש, ידידי היקר יוסי, באמת מרגש להיות בכזה מעמד. אין ראוי יותר מלהזכיר בוועדת חינוך את הרב שלום משאש. משה ארבל דואג כבר שנים רבות שהדור החדש והצעיר ידע מי זה הרב משאש. בכובעי כממלא מקום ראש העיר פתח תקווה זכיתי יחד עם הרב משה להקים את כיכר משאש בפתח תקווה - זאת לדעתי ההנצחה הראשונה אחרי פטירתו של הרב. אני נכדו של הבאבא חאקי. למה אני מציין את זה? כי דוד שלי, אהרון אבוחצירא, זכרונו לברכה, היה החלק העיקרי במינויו של הרב משאש לרבה הראשי של ירושלים כשהוא היה שר דתות. בבית, במשפחה תמיד ידענו שהרב משאש זו המלוכה, וחלק ניכר מהמשפחה מברכים את ברכת ההלל בשם מלכות מידי חודש בחודשו. בשלוש השנים האחרונות פתחתי בפתח תקווה מניין עם מנהגים שנשארו ממרוקו. בשנים האחרונות נהייתה תופעה של בני תורה, של אנשים שאפילו למדו בישיבות ליטאיות שרוצים לחזור לשורשים, לוקחים את הסידורים עם ההלכות של הרב משאש. אני בעצמי פתחתי מניין של בני תורה מרוקאים בפתח תקווה שעושים את כל המנגינות והמנהגים מבית אבא, כולל ספר תורה עם עץ זית. הרב משאש היה מבחינתנו המוביל בתורן. אין הילולא של סבא או של רבי יעקב שהוא לא נכח גם בכובעו כרב הראשי של ירושלים, גם כראש אבות בתי הדין, וגם לאחר מכן. דוד שלי אהרון סיפר שכשרצו למנות את הרב משאש לרב של ירושלים, הם היו צריכים לדבר עם מלך מרוקו על מנת שישחרר אותו כי לא משחררים כזה פאר וכזה יהלום. אמנם לרב עובדיה ולרב משאש הייתה פלוגתא הלכתית אבל הם רכשו כבוד אחד לשני כי ידעו כל אחד על הגדלות של האחר. כך אנחנו צריכים לנהוג אחד בשני. אוי לדור שישכח, לא ינציח ולא ישריש את הגדולים במחנה הזה כמו הרב שלום משאש. יהי זכרו ברוך.

הרב אברהם אריאל משאש, בבקשה.

כבוד היושב ראש, כבוד חברי הכנסת, כבוד הרבנים, מכובדיי כולם. אומרים חז"ל "יהללוך זרים ולא פיך". אם רוצים לשמוע שבח על בן אדם, עדיף שהשבח יבוא מבחוץ מאשר מבפנים, לכן ביקשתי לדבר אחרון כדי לשמוע אתכם וללמוד מכם. אם עד עכשיו הערכתי את הסבא, זכר צדיק לברכה, עכשיו, אחרי כל הדיבורים ששמעתי, אני עוד יותר מעריך אותו. כשדיברתי עם הרב משה ארבל בנוגע ל-20 שנה לפטירת רבי שלום משאש, אמרתי לו שזיכרון רבי שלום זה לא עסק משפחתי, זה צריך להיות ההישג של המדינה כולה. רבי שלום משאש היה הרב הראשי של ירושלים במשך 26 שנים, הוא הטביע את חותמו בירושלים עיר הקודש. מחובתה של מדינת ישראל, אני חושב, להנציח את זכרו, ללמוד את משנתו, לדאוג שהרוח שלו תשפיע, בעזרת השם, בשנים הבאות על הדורות הבאים.

דיברו על רבי שלום בכל מיני עניינים, אבל מה שמפליא ברבי שלום זה שהוא היה גם וגם וגם. הוא היה מחנך דגול, מחנך מסור שפעל רבות במקנס והציל המון ילדים, נתן להם את הזהות היהודית שלהם. עד היום רואים כמה האנשים היוצאים ממקנס מחוברים לדת, יודעים ספר, משפיעים בכל העולם, מלמדים תורה בכל העולם. יש לו חלק גדול בדבר הזה. הוא היה מחנך גדול, אבל בד בבד גם היה מוציא לאור גדול. בגיל 30 הוא הדפיס מחדש את כל כתבי היד של הרבנים של המשפחה שלו. ב-1939 מתחיל המפעל שלו להדפסת ספרים ישנים. ב-1942, כשכנראה בתי הדפוס במקנס היו מלאים ולא היו יכולים להדפיס יותר, הוא שלח ספר אחד ממקנס לג'רבה בתוניסיה, שם הדפיסו את החלק השני של מי מנוחות של הרב מלאך רבי רפאל בירדוגו. איזה אומץ, איזה כוח, איזה סיעתא דשמיא. מספרים על נסים גלויים שנעשו כדי שיוכלו להדפיס את הספר הזה. אני בבית כנסת שלי מוסר כמעט כל שבוע שיעורים מתוך הספר הזה שהודפס ב-1942. אילולא העבודה שלו התורה הזאת הייתה נעלמת. זה דבר מפליא ומדהים לראות איך כשרב פועל ועושה דברים הדברים מתגלגלים לדורות הבאים. כשהוא היה מסיים את העבודה שלו בבית ספר ב-16:00, הוא היה מגיע הביתה ומקים ישיבה בבית. היא היה מביא תלמידים הביתה ולומד עד השעות הקטנות של הלילה. השאלות ותשובות שהוא כתב במרוקו והדפיס בארץ נכתבו באותן השעות הקטנות של הלילה. אני למדתי את השאלות והתשובות הראשונות שלו. רואים שאת הפסקים הראשונים הוא כתב בהיותו בגיל 17-18. מה השאלות שעניינו אותו? שעון שבת. כשהגיע החשמל במקנס, הוא התעניין בשאלת שעון שבת והוא כתב ופסק. רק בגיל 40 הוא התמנה להיות דיין. ביקשו ממנו להיות דיין הרבה לפני כן, אבל הוא לא רצה כי הוא רצה ללמוד, רצה ללמד, רצה לכתוב. הוא ידע שאם הוא יקבל את המשרה הזאת יותר מידי מוקדם הוא לא יוכל לעשות את כל הדברים האחרים. בגיל 40 הוא מקבל את המשרה ומתחיל להיות דיין בקזבלנקה. אנחנו יודעים שלדיין בקזבלנקה יש את הכוח של המדינה. במרוקו נותנים את הכוח לדיינים לפסוק בכל העניינים האישיים, הם יושבים בבתי הדין המרוקאיים כמו שופטים. הוא מספר שאף פעם הוא לא דרש ברבים בהיותו במקנס אבל כשהגיע לקזבלנקה וראה בית כנסת עם 600 איש הוא לא יכול היה לעזוב אותם בלי דבר תורה. הוא אמר שהוא עזב את עבודת הפסיקה והקדיש המון שעות להכנת הדרשות. מהדרשות האלו יצא ספר שהוא הדפיס רק בסוף חייו. כשהוא מגיע לארץ הוא מתמנה להיות הרב של ירושלים וראש אבות בתי הדין. רואים אותו בהרבה מפגשים עם מלך מרוקו, עם נשיאי מדינת ישראל, עם נשיא צרפת. הוא מרגיש טוב כל מקום. הוא מציג בכבוד רב את התורה.

אז איך נהיים גם וגם וזוכים לקידוש של שמיים בצורה כזאת? אבא שלי, זכרונו לברכה, רבי דוד משאש, שהיה הרב הראשי של פריז, אמר בהספד על רבי שלום כך: "שיהיו כל מעשיך לשם שמיים". אם בכל מה שאתה עושה הכוונה שלך היא אך ורק לקדש שם שמיים, אם המטרה שלך היא טהורה, מה שתעשה יקבלו. אני חושב שהכוח של רבי שלום נבע מאהבת התורה ומלימוד תורה. העוצמה הזאת היא זאת שנותנת את הכוח. גדולת התורה נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. היהודים יודעים טוב את כל החוכמות בעולם, אבל הם צריכים גם לדעת את החוכמה שלנו, את התורה שלנו שנותנת כוח ותושייה בצורה פשוט לא נורמאלית. מה זה אומר "ויגבה ליבו בדרכי השם"? לא להירתע מכל משימה, לא לחשוב שהדבר לא אפשרי. אם צריך להקים תלמוד תורה חדש, מקימים תלמוד תורה חדש, ואם אין רבנים במקנס, מקימים ישיבה חדשה "כתר תורה". יש בעיות? לא מרימים ידיים, עושים ופועלים, לא חושבים ששום דבר לא אפשרי. מה הפירוש של הפסוק "עבדו את השם בשמחה וגילו ברעדה"? גם שמחה וגם רעדה. גם להיות בשמחה וגם להיות עם ההרגשה הזאת שאני נמצא לפני הקדוש ברוך. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" - התורה צריכה להביא לשלום. אם התורה שלך לא מביאה לשלום, יש בעיה, צריך לראות איך אתה חי ואיך אתה מביא את זה. "דברי חכמים בנחת נשמעים" - לא צריך להרים את הקול. אם אנחנו מדברים בלחש, הדברים נשמעים שהם יוצאים מהלב. כתוב "ויגש אליו יהודה". למה צריך להגיד "ויגש אליו"? מכיוון שיהודה ידע שיש לו סנטימנטים לא כל כך טובים כלפיו ואם הוא ידבר איתו מתוך הרגש הזה הדברים שלו לא יתקבלו, לא יישמעו. כדי שהדברים שלו יישמעו הוא ניגש אליו. הוא חיפש בעצמו סיבות כדי לאהוב, להעריך, למצוא בבן אדם שנמצא בפניו את צלם האלוהים שבו, את הניצוץ האלוהי שבו, כדי שיוכל להיות בקשר איתו, כדי שהדברים שלו יוכלו להישמע. אפילו אם אתה לא מסכים עם הבן אדם, אפילו אם אתה בדרך חלוקה ממנו, אל תשכח שלפניך נמצא בן אדם, צלם אלוהים, ניצוץ אלוהי. כאשר אתה ניגש לבן אדם עם ההרגשה הזאת, האדם שומע אותך ויכול להיווצר דיאלוג אמיתי, לא שני מונולוגים אחד מול השני.

גם בפסיקה הייתה לו אהבת הזולת מאוד מאוד גדולה. כולם יודעים שרבי שלום דאג להתיר עגונות. כשבאו למשרד שלו אחרי פטירתו, מצאו במשרד שלו נייר שבו הוא מתיר עגונה. הוא כתב את זה בחייו, אבל מצאו את זה לאחר מותו. תראו כמה הוא דאג עד הרגע האחרון לעם ישראל. כאשר שאלו אותו איך הוא עובד כל כך הרבה, הוא אמר, "איך אני יכול לישון כאשר אני יודע שאישה אחת בעולם סובלת ולא נמצאת באושר". הוא היה מתחיל לכתוב בערב. הוא היה אומר "הלילות נהיו קצרים". הוא אפילו היה מוריד את התריסים בחדר הלימוד שלו כדי לא לראות מתי היום עולה והוא יוכל ללמוד ולא להפסיק.

רבי שלום משאש, זכר צדיק לברכה, גם היה אבא למשפחה מרובת ילדים, ברוך השם, גם היה סבא וגם היה בעל. אני זוכר איך הוא היה מכבד את הסבתא. כשהוא היה רוצה לאכול פרי, הוא היה קודם נותן לרבנית ורק אחרי זה בעצמו אוכל. איך הוא דאג לה, איך הוא שמר עליה, והיו אז זמנים לא פשוטים. הוא דאג לכל ילד וילד, אהב כל נכד ונכד. כמה וכמה רבנים ינקו ממנו את הדרך שלו, יודעים את תורתו ומעבירים אותה בארץ ובתפוצות. התקווה שלי היא שרבי שלום לא יהיה רק הנכס של המשפחה אלא הנכס של עם ישראל. יש ברבי שלום כוח מלכד. אני מאוד מאוד מודה לרב משה ארבל, לרב יוסי טייב ולכולכם על ההקשבה, ושבעזרת השם זכרו של רבי שלום משאש יהיה ברכה לכולכם, אמן כן יהיה רצון, ופסח כשר ושמח לכולם.

יצחק סימן טוב, בקשה.

ברשות היושב ראש, ברשות חברי הכנסת, ידידי הרב משה ארבל, מכובדיי, אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה לי עם הרב. ערב אחד, כשהיינו אמורים לישון בבית של כבוד הרב, הגעתי בשעה מאוד מאוחרת, בסביבות השעה 01:00, אז כבר כל בני הבית ישנו. תמיד כשהייתי עובר במסדרון מול משרדו של הרב, הייתי אומר לו "שלום כבוד הרב" והייתי ממשיך כדי לא להפריע לו. באותו לילה כשעברתי מול משרדו הוא היה נראה לי מאוד חיוור. כשאמרתי לו "שלום כבוד הרב" הוא לא ענה, הוא היה שקוע מאוד. כשראיתי שהוא לא עונה לי, אמרתי שהוא כנראה עסוק ולכן המשכתי והלכתי לישון. בסביבות השעה 04:00 לפנות בוקר התעוררתי והבחנתי שבמשרד שלו יש עדיין אור דלוק ושהדלת פתוחה. חשבתי שהרב הלך לישון ושכח לכבות את האור ולסגור את הדלת. אמרתי שאני אכבה את האור ואסגור את הדלת על מנת שהוא לא יתרגז בבוקר. כשאני מגיע כדי לסגור את הדלת אני רואה שהרב יושב שם עם פנים זוהרות, עם צבע על הלחיים שלו. כשאני אומר לו "כבוד הרב, מאוחר, אולי כבודו ילך לישון", הוא אומר לי, "מה השעה?". כשאני אומר לו שכבר ארבע לפנות בוקר, הוא אומר לי לשבת, ואז הוא אומר לי כך: "קרה דבר גדול היום. הגיעה משפחה לחתונה בבאר שבע ולבחור אמרו שהוא לא יכול לבוא בקהל כי יש בעיה של ממזרות. רבי עובדיה שלח לי מכתב על כך שהוא ניסה להתיר ולא מצא היתר ולכן הוא מבקש ממני להתיר את דמעת העשוקים כי אין מנוס. היום החלטתי שאני לא אוכל ולא טועם שום דבר עד שאני מנסה למצוא פתרון. כאשר אני לומד משהו ואני לא מסתדר, אני פשוט סוגר את הספר, שם בצד, עובר למשהו אחר, ואז אני שוב פעם פותח ולפעמים זה בא. פה כל הטריקים שעשיתי לא עזרו לי, אבל עכשיו שורש נשמתי ירד, הראה לי את המקום וכתבתי את הפסק", ואז הוא מראה לי שהדף מוכן ואומר לי שיוסי הנהג יגיע, יביא את זה לרבי עובדיה והוא יתיר אותם לבוא בקהל. מתוך סקרנות שאלתי את כבוד הרב מי זה שורש נשמתו, ואז הוא אמר לי, "תשמע, תמיד חשבתי ולא אמרתי, אבל היום אני יודע ששורש נשמתי זה המלאך רפאל בירדוגו". בשבעה של כבוד הרב, כשסיפרתי את זה לרב עובדיה, הוא אמר לי, "זה לא פלא, הרי הוא כל כך נלחם על הספרים, על כתבי היד של המלאך רפאל בירדוגו כדי להוציא את הספרים שלו".

אני סימן טוב, בתו של הרב, בקשה.

אני אזכיר שלושה דברים שמאפיינים את אבי. הייתה פעם אזכרה שהיו כמה רבנים רשומים והוא לא בתוכם. כשהוא רצה ללכת לנחם, אמרו לו שלא ילך כי הוא לא רשום, ואז הוא אמר, "דווקא אני אלך כי אני לא רשום". כשהמועצה הדתית אמרה שיש סכום כסף כדי להחליף את המשרד שלו בבית, הוא אמר לי, "בתי, לא העיקר המשרד, העיקר מה שלומדים עליו", ועד היום לא הוחלף המשרד. הוא ישן, מתחיל להתפורר, אבל עדיין קיים. כשהמועצה הדתית רצו להחליף לו את המכונית, הוא אמר, "לא צריך להחליף את המכונית, העיקר שהיא נוסעת". הוא לא רצה לבזבז כסף למדינה. אני זוכרת שהוא היה בצרפת במשך חודשיים, בין פסח לשבועות, והוא לא הרגיש בנוח להיות בפריז ולקבל משכורת, לכן הוא אמר, "או שלא תשלמו לי, או שאני בעצמי אביא לכם כסף".

אין חינוך טוב יותר מאשר איך שאנחנו בסוף מעבירים את הדברים ואיך שאנחנו מתנהגים. חבר הכנסת אברהם בצלאל, בקשה.

כשאני רואה פה את התמונה של הרב משאש, אני חושב שחשוב מאוד לציין את היום הזה. חשוב מכל לראות את התמונה שאנחנו רואים פה כרגע, לראות את המשפחה עצמה, את הבת, את הנכדים, את הקשר והאחדות שהרב השאיר. כשאני אומר אחדות, אני מתכוון גם מצד חברי הכנסת, ולא משנה אם זה חרדים או אינם חרדים, שמגיעים ומציינים את היום הזה לכבודו של הרב שלום משאש. החיבור שהיה לו עם כל גדולי הדור בארץ ובעולם היה מגיל צעיר, לאו דווקא בגלל שהיה בתפקיד כזה או אחר. אחרי 20 שנה לראות את האנשים בארץ ומחוצה לה מגיעים לזכרו, זה מדהים. הכי מתאים שזה נמצא בוועדת חינוך, כי החינוך זה המורשת והמסורת שהוא השאיר. חשוב שהתלמידים שלנו והילדים שלנו יראו שגם אחרי 20 שנה לפטירת הרב אנחנו עדיין מציינים והציבור מגיע גם מהארץ וגם מחו"ל. אם התמונה הזאת תעבור לתלמידים עצמם ולדורות הבאים, זה יהיה הזכר הכי חשוב של הרב משאש. אני רוצה לברך את יושב ראש הוועדה ואת ידידי משה ארבל על היוזמה ועל ציון היום החשוב הזה בכנסת ישראל.

נמצא איתנו יוסף בוטבול ממשרד החינוך. כל שנה נבחרת דמות בתכני הלימוד של הממלכתי-דתי. אנחנו נשמח שהמשרד ישקול השנה שדמותו של הרב משאש תוכל להיבחר כדמות שתיכנס לתוך תכני הלימוד של הממלכתי-דתי. אני מאמין ששאר חברי הכנסת יצטרפו לבקשה שדמותו של הרב משאש תיבחר.

ברשות היושב ראש, חברי כנסת, המשפחה, אני הנציג של המשרד מהמחוז החרדי, לא הממלכתי-דתי. הרב לא היה שייך רק למשפחה, הוא שייך לכלל ישראל, ובוודאי שהוא דמות חינוכית מהמדרגה הראשונה. אנחנו במחוז החרדי ציינו את כבודו ומעלתו של הרב זצ"ל. חילקנו השנה לכל המפקחים בכל הארץ חומרים על מנת שישלחו למנהלי בית הספר, רצינו שיטמיעו את זה בתוך הכיתות במחוז החרדי. זה כרגע נעשה בפועל. אנחנו מקווים שלקראת סוף שנה יהיו לנו אינדיקציות לגבי הכיתות והתלמידים. חשוב מאוד להאדיר את גדולות ומעלתו של הרב. היינו בראש משלחת בשבוע שעבר בתלמוד תורה באשדוד וראינו איך התלמידים שרים שירים בנוסח מרוקאי לאורו של הרב משאש. זה היה מרגש מאוד. ברוך השם זכינו להטמיע בפרויקט עשיר את כל השירים הספרדיים, המרוקאיים האותנטיים בכל מיני תלמודי תורה. אנחנו מקוים שימשיכו התלמידים ויאדירו את כבודו של הרב, בפרט הרב שאנחנו עסוקים בציון 20 שנים לכבודו, וזכותו תהא מגן וצינה בעדנו, ונזכה לעשות קידוש שם שמיים ברבים.

אני מצטרף לבקשה של הרב אריאל להנציח את זכרו של הרב שלום משאש. לא מדובר פה בעניין משפחתי, מדובר פה בדמות חינוכית, תורנית, חברתית שראוי שמדינת ישראל תנציח את זכרו כראוי. אני חוזר על הבקשה שלנו למשרד החינוך לבוא ולשקול שוב את בחירת דמותו של הרב משאש. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00.