פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
12/02/2023


מושב ראשון


פרוטוקול מס' 12
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, כ"א בשבט התשפ"ג (12 בפברואר 2023), שעה 9:30

סיור במוסדות חינוך ברעננה

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
יבגני סובה
משה סולומון
לימור סון הר מלך

ורדה אופיר - מנהלת מחוז מרכז, משרד החינוך

יעל יונוביץ - מפקחת כוללת על יסודי, מחוז מרכז, משרד החינוך

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר המידע של הכנסת

חיים ברוידא - ראש עיריית רעננה

מיכל טל בידאני - ראש מטה ראש העיר, עיריית רעננה

קובי אלנבוגן - ראש אגף אסטרטגיה ופרסום ושיווק, עיריית רעננה

רויטל טפירו - ראש אגף החינוך, עיריית רעננה

נחמה אפרתי - מנהלת מחלקת קליטה, עיריית רעננה

ענבר רוטברג - מלווה את הגיל הרך ותרבות נוער, חברת מועצה, עיריית רעננה

לורן עיאש - משנה לראש העיר, עיריית רעננה

ציפי הוז - מנהלת יחידת קהילה, עיריית רעננה

ישראל זרי - דובר עיריית רעננה

שלום בן משה - ראש עיריית ראש העין, יו"ר ועדת החינוך, השלטון המקומי

יהודית דנסס - רכזת בית התלמיד אריאל

שי שטרן - מנהל בית ספר אוסטרובסקי, רעננה

נועה ויצ'נר - מנהלת בית ספר ממ"ד אריאל, רעננה

דביר סקעת - בית ספר אריאל, רעננה

מירום שיף - יו"ר הנהגת ההורים הארצית

אודליה שינדורף - סגנית יו"ר הנהגת הורים ארצית

זהבה לנדמן - יו"ר ועד הורים בבית ספר חומש

אורית הראל - דוברת הוועדה

אתי דנן

סמדר לביא, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

סיור במוסדות חינוך ברעננה

חברים, ברוכים הבאים לרעננה, תודה ליושב ראש הוועדה, יוסי ידידי, חבר הכנסת יוסי טייב, שבאתם לכאן לרעננה וכמובן גם לשלום בן משה, יושב ראש ועדת החינוך בשלטון המקומי. אז תבין, כמה אנחנו לוקחים את הדברים ברצינות. נעשה סבב.

(סבב נוכחות).

חברים, עוד פעם, ברוכים הבאים לרעננה. הגעתם לעיר ששמה את כל כובד משקלה בנושא החינוך. רק נתונים פשוטים, לפי משרד הפנים אנחנו 97,000 תושבים, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נעלמו פה איזה 13-14,000 תושבים, אבל בכל מקרה כשאנחנו צריכים לקבל כסף אנחנו לפי 82,000, כשאנחנו צריכים לתת כסף אנחנו לפי 97,000. שיחשבו אותי לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גם כשאני צריך להוציא כסף.

אני יכול להציג בבריף מהיר, אנחנו מזהים פה מסות של זוגות צעירים, בעיקר בשנתיים וחצי האחרונות, שמגיעים לרעננה ואני אומר שזה בזכות החינוך. יש פה גם אנשים שמצלצלים מחו"ל לפני שהם מגיעים לרעננה ומדברים גם איתי ישירות, גם עם כל ראשי החינוך שלנו, להבטיח את מקומם ברעננה.

מחצית מהתקציב של עיריית רעננה הולך לטובת החינוך, למעשה מורכב בו גם מהלך שהתחלנו אותו לפני ארבע שנים. בכל שנה אנחנו לוקחים שני בתי ספר, לפעמים גם שלושה, ועושים להם שיפוץ כללי. אנחנו מדברים על שמונה מיליון שקל שהולך לבית ספר ומי שחוזר לבית ספר אחר כך לא מכיר אותו. זה אומר שגם סביבת הלימודים מאוד מאוד חשובה לנו ואני מקווה שבעוד שנה וחצי-שנתיים נסיים את כל בתי הספר ברעננה שחלקם בתי ספר ותיקים מאוד שהיו זקוקים לשיפוץ. בשעתו אני נכנסתי וראיתי שכל ועד כיתה צובע את הכיתה לבד, אתה לא יודע איפה מתחיל המסדרון, איפה נגמרת הדלת. עשינו את זה בצורה מאוד משמעותית.

בנינו מעל 20 גני ילדים בקדנציה הזאת ועוד ארבעה גני ילדים בדרך. אנחנו מזהים מחסור בכיתות לימוד, זו בעיה כלל ארצית. שלום אולי ייתן את הנתונים יותר, אבל נדמה לי ש-17,000 כיתות לימוד חסרות היום בכלל מדינת ישראל.

אני חייב לשבח פה, נמצאת פה ורדה אופיר, שהיא מנהלת המחוז, ואת כל הפיקוח שלנו, יש לנו עבודה מדהימה איתם, באמת בשיתוף פעולה מדהים, אז אני מנצל את הזדמנות, ורדה, להגיד לך תודה רבה. שיתוף פעולה מדהים עם הנהגת ההורים, יש פה שתי נציגות של הנהגת ההורים, יש לנו עבודה משותפת ואני תמיד אומר, יש את הגבול הדק שעובר בין מעורבות להתערבות, מעורבות היא על הכיפק ואנחנו יודעים איפה ללכת בין השיטין בדברים האלה ואני חושב שזה באמת דבר מדהים.

פצצה מתקתקת שצריך לקחת בחשבון זה נושא הסייעות, אני קורא להן היום תומכות חינוך. אם לא יעשו פעולה בעניין הזה אנחנו נהיה בבעיה גדולה מאוד, כל יום אנחנו עם חסך של 40 סייעות בערך.

60 כולל גם צוות של משרד החינוך שאנחנו מחליפים כמעט כל בוקר, בין 60 ל-80.

האורות דולקים פה עד שעה 11 בלילה כשהן יושבות ממש, חלק מהעובדות שם, ומנסות לשבץ. אני קיבלתי החלטה שאני לא סוגר אף גן ילדים, ולא בגלל הילדים אלא בגלל ההורים שחלקם באו אליי ואמרו לי: אם אתה סוגר את הגן אני מפוטר. לכן לקחנו והעברנו סייעת לכאן, סייעת לכאן, העיקר שהגן יהיה פתוח, ואמרנו מי שרוצה הגן פתוח. לא סגרנו עד היום גן אחד ואני חושב שזה הישג אדיר.

החינוך פה הוא לכולם, הכי טוב ועל פי תפיסת העולם שכל אחד חי בה. אני טבעתי את המונח ואת המושג, ואני חוזר עליו, אני לא רואה הבדל בחינוך בין ילד עם פאות, עם כיפה שחורה, כיפה סרוגה, או בלי כיפה, כולם זכאים לחינוך הכי טוב. אני חושב שאם יסתובבו פה יוכלו לראות, אנחנו בונים לכולם ועושים את הדבר הכי הכי חשוב.

נושא של קליטת עלייה, כמה אנחנו?

13%.

לא, מכמה מדינות?

46.

46 מדינות יש לנו פה בקליטת עלייה, אתה רואה פה זרמים זרמים זרמים שונים והם מגיעים לרעננה, וכמובן הפלורליזם שדיברתי, שכל אחד יקבל על פי תפיסת העולם שלו. מאוד מאוד חשוב לי. אתם תוכלו להתרשם ממה שאנחנו עושים וגם לעתיד, שכולם ירגישו את השוויוניות בחינוך ובטח בתקציבים.

ודבר אחרון, זכינו בפרס החינוך המחוזי ואנחנו עכשיו מועמדים לפרס החינוך הארצי, אז אנחנו מקווים גם לזכות בפרס הזה.

יש פה באמת עבודה שכל כולה מתחשבת או חושבת על העתיד של הילדים שלנו ואין שמח ואין גאה ממני גם להחזיק את תיק החינוך כראש העיר כי זו משימת-על שלי, לא כראש עיריית רעננה אלא אני חושב ברמה הארצית. בסופו של דבר העם שלנו הוא עם חכם ועם שאני מקווה שגם יודע להכיל ודור העתיד שלנו הוא זה שיפנה אותנו כלפי מעלה ולכן אנחנו משקיעים הכול הכול הכול בחבר'ה הצעירים שלנו. עד כאן.

אולי אנחנו נוכל להראות להם כבר ישר את הסרט?

כן, אפשר, רעננה ב-90 שניות מה שנקרא. רעננה הייתה בת 100 בשנה שעברה, 90,000 תושבים, הסרט הזה נעשה לפני שנתיים, תבינו את ההבדל.

(הקרנת סרטון).

בוקר טוב וברוכים הבאים לוועדה. כמו שחיים אמר, רעננה היא קהילה של קהילות, עם 95,000 תושבים, זה אומר קהילות מגוונות בעיר רעננה. אפשר לראות את זה בנתונים המגוונים שלנו ולראות את זה במגוון מוסדות החינוך שיש לנו ברעננה. ברעננה אנחנו מתבוננים על הילדים כבר מגיל לידה, אנחנו פתחנו יחידת לידה עד שלוש כבר לפני שלוש שנים.

בגלל שהיה את כל הסיפור עם הנושא של האלימות, אנחנו פתחנו יחידה כזאת שהיא למעשה מרכזת וגם אומרת להורים, הגנים פתוחים, אנחנו בצורה כזו או אחרת אנחנו מפקחים עליהם.

אנחנו בהחלט מפתחים ומתבוננים ומכשירים את הצוותים של לידה עד שלוש. העיר היא מאוד מגוונת, יש בה חינוך ממלכתי, ממלכתי דתי, מוכר שאינו רשמי, חרדי, יש לנו יהדות פלורליסטית ויש לנו מונטסורי ודמוקרטי ובאמת מאפשרים לכל אחד בעיר למצוא את עצמו בתוך החינוך.

אני חושבת שהנתון הכי מרתק ברעננה, ולדעתי זו אחת הסיבות שאתם הגעתם לכאן, זה הנתון של העולים החדשים ברעננה. אתם תסתובבו היום בתיכון אוסטרובסקי ויגיעו לשם גם מבית ספר אריאל, יסודי ממלכתי דתי, ואתה מסתובב בבית הספר ואתה מרגיש כאילו אתה בתוך בית הספר האמריקאי, אתה שומע בליל של שפות, ילדים מגיעים כל היום, כל הזמן. יושבת כאן נחמה אפרתי שהיא אחראית על הקליטה אצלנו בעיר. כל היום אצלנו יש, כמו תחנת רכבת, כניסה של תלמידים עולים חדשים מכל כך הרבה מדינות. זה מאתגר את המערכת, אבל זה גם מצמיח, לא סתם אנחנו מייצרים פה קהילה של קהילות. אנשים כשהם עוד נמצאים בחו"ל מתקשרים כדי להגיע לארץ ולבוא לרעננה.

התפיסה החינוכית שלנו ברעננה היא פדגוגיה מוניציפלית, היא פדגוגיה שמדברת על המרחב הציבורי המשותף שלנו, אנחנו מאפשרים לכל אחד ללמוד, גם בתוך הכיתה, גם בין הכיתות, בין בתי הספר. אנחנו עושים המון עבודה על חיים משותפים ברעננה, זה דרמטי פה בעיר. מי שרוצה לחיות ברעננה חייב להבין שהוא בחיים משותפים.

אנחנו מתבוננים על הילדים 360, יש לנו כאן מודלים של עבודת יול"א, שזה יום לימודים ארוך בגני הילדים, 80% מגני הילדים ברעננה הם גני יול"א, הם מתחילים ב-07:10 נגמרים בארבע וחצי. הצוותים שלנו, לא חברות פרטיות, לא חברת בת של העירייה, העובדים של העירייה נכנסים ב-12:00 בצהריים לגנים, מעבירים את המקל בצורה מסודרת מהבוקר לצהריים. אז יש לנו עבודה משותפת ורצפים. וכל סוגיית בתי התלמיד, לא רק צהרונים, לא רק ניצנים, אלא תכנית הרבה יותר רחבה של מרחב משותף.

יש גם משהו שאנחנו מזהים עכשיו, זה טרנד ברעננה, גן יול"א, גן יום לימודים ארוך. יש לזה חסרונות כי אנחנו צריכים עכשיו לצופף את אלה שלא רוצים את הגן הארוך ואנחנו מחפשים פתרונות במכלול של העיר. אבל כנראה שטוב להם והם משאירים את הילדים.

אם אתם יכולים לראות שם את המילים 'במחשבה רעננה', המילה במחשבה היא ראשי תיבות של מרחב חינוכי משותף, של חדשנות שאנחנו מקדמים בתוך המערכת, של שיתופיות בתוך האקו סיסטם העירוני שלנו. יש לנו עסקים, יש לנו תרבות, יש לנו עמותות שאנחנו עובדים איתן ואנחנו יודעים לעבוד ביחד ולהביא כמה שיותר לתוך מערכת החינוך. כמובן אנחנו מאפשרים בחירה, אם זה למנהל, אם זה למורה ואם זה לילד כפי שאפשר. לא תמיד אפשר לעשות בחירה כל היום כל הזמן, אבל ככל שאפשר אנחנו מאפשרים בחירה.

הדגש הכי מרכזי שאנחנו עובדים עליו זה ההון האנושי שלנו. כולנו מבינים שזה האתגר, אבל זה גם המקום שבו אנחנו מתאמצים מאוד מאוד כי אנחנו מבינים ששם אנחנו צריכים לעבוד.

אנחנו הגדרנו ברעננה את ערכי הבוגר הרענני עם השותפים ואת תכנית האב ברעננה בנו שותפים רבים, משרד החינוך, המפקחים שלו, נציגות הורים, חברי מועצה, נציגי ציבור, תלמידים, מורים. היה לנו פורום מאוד מאוד גדול שעבד בצורה משותפת והגדיר גם לאור ערכי הבוגר של משרד החינוך וגם קצת בדגש שלנו, מה אנחנו היינו רוצים שברעננה ילד שמסיים 12 שנות לימוד, מה הוא מקבל ועם מה הוא יוצא.

אז אנחנו רוצים ילד עם יכולת להנהיג את עצמו, להיות אחראי על הדברים שהוא עושה, בעל מוטיבציה פנימית. ברעננה אי אפשר שילד לא יהיה עם תפיסה פלורליסטית, כי אחרת אנחנו לא יכולים לקבל את השונה ופה זו קהילה של קהילות. חייבים לדעת לקבל את האחר והשונה. ילד אכפתי, כמובן גם לסביבה וגם לאחר במרחב הציבורי. ומחובר לנכסים המורשתיים, שלו, של עמו ושל ארצו. ואנחנו עיר קולטת עלייה, אז זה ברור שהוא חייב להכיר את התפיסה שממנה היא באה וגם אנחנו צריכים להכיר אותו כדי לחבר אותו ולעזור לו בקליטה.

קצת נתונים על רעננה כדי שתכירו. אנחנו ברעננה אין לנו מח"טים, אין לנו מסגרות מקצועיות כאלה ואחרות, כמעט כל הילדים של רעננה לומדים בתוך המסגרות של העיר, במסגרות מקיפות. יש לנו אפילו מהלך מטורף שעשינו בכפר בתיה עם חיבור של חומש עם החינוך המדעי.

אני רוצה להסביר. זה שייך לאמי"ת. היו פה שני בתי ספר עם גדר משותפת, היה אחד שהוא האליטיסטי והיה אחד שהוא היה טוב, אבל הילדים הרגישו שהם נחותים מהילדים שנמצאים כאן. כשהחלטנו לבנות פה קריה חדשה אמרתי שלא ייכנסו בשני שערים, כולם ייכנסו בשער אחד תחת שם אחד, מי שתלמיד יותר טוב ילמד בהקבצה יותר טובה, מי שפחות טוב ילמד ב – אבל כולם ייכנסו בשער אחד תחת שם אחד. הייתה התנגדות בהתחלה, גם של הורים, עמדתי על דעתי ואני אומר לך שהיום רשת אמי"ת משנה את כל הסטטוס הזה בכל מדינת ישראל על בסיס ההחלטה הזאת. כולם שווים.

אז מי שמכיר את החינוך הדתי יודע כמה זה מאתגר לחבר ולשמחתי היה לנו שותפויות גדולות, גם עם הרשת, גם עם הנהגת ההורים שדחפה לדבר הזה וגם כמובן בגיבוי של ראש העיר, כי אחרת זה לא היה עובד, החיבור הזה.

אז אתם יכולים לראות גם את מדד הנשירה הנמוך וגם את שיעור ההתמדה הגבוה בעיר רעננה. ולא רק שאנחנו משאירים את הילדים בתוך העיר, אפשר לראות את הנתונים שלנו, אפילו רק מארבע השנים האחרונות, בזכאות לבגרות, בהצטיינות שלנו בתעודות הבגרות. הדבר הזה קורה רק בזכות אנשי חינוך. זה נכון, רעננה היא עיר חזקה, הורים אולי גם נותנים שיעורים פרטיים, אבל בסוף כדי להגיע לעלייה הזאת צריך אנשים שיראו את הילד ואם הם לא רואים את הילד ותופרים לו חליפה אישית זה לא קורה. לשמחתי התברכנו באנשי חינוך מצוינים, אתם תראו אותם היום גם בשטח.

אנחנו לא רק דואגים לזכאות לבגרות, אנחנו גם דואגים לאיכות, שאיכות התעודה תהיה איכות טובה. אז כמות הילדים שמסיימים חמש מתמטיקה וחמש אנגלית, הסמכה טכנולוגית, בהחלט נתונים מאוד מאוד גבוהים בעיר רעננה.

זה הנתונים שלנו בקצרה, כדי שתכירו את העיר. אני כן רוצה לשים על השולחן קצת אתגרים שיש לנו בעיר רעננה ואחר כך אני אעבור לשתי סוגיות נוספות. הדבר הראשון שאנחנו מקדמים כל הזמן זה החיים המשותפים. אמרתי, של דתיים וחילוניים, כי זאת העיר, יש בה דתיים וחילוניים ואנחנו חיים ביחד וצריכים לחיות ביחד והפעילויות שלנו הן פעילויות משותפות. אם אנחנו עושים הצגה, אז ההצגה תתאים גם למגזר הדתי וגם למגזר הממלכתי והם יישבו ביחד ב'יד לבנים' ויראו את ההצגה. אם אנחנו מביאים פעילות אחרת, היא תהיה פעילות שמותאמת לכל האוכלוסיות. כמובן יש לכל אחד את הייחוד שלו, אבל אפילו החינוך העצמאי הוא חלק. המנהל של החינוך העצמאי יושב איתנו בפורומים של המנהלים. אבל זה אתגר אחד שאנחנו עובדים עליו בכל מקום.

עולים וותיקים כמובן. זה אחד הדברים שאנחנו כל היום עסוקים בו בתוך רעננה ואיך קולטים אותם יותר טוב ואיך מדייקים את זה כבר מגיל הגן ואיך אנחנו מייצרים מענים מגיל הגן. זה בהחלט אתגר, לא פתרנו את זה עד הסוף.

וחינוך רגיל וחינוך מיוחד. נתוני החינוך המיוחד שלנו, יש לי גם שקופית אחת שלמה על החינוך המיוחד, אתם בוודאי מכירים את זה, דנתם בזה גם בוועדה. ברעננה אנחנו כבר הגענו ל-9% מכלל התלמידים בחינוך המיוחד בתוך המערכת, זה נתון מאתגר מאוד. זה עלה, אתם יודעים, אני לא צריכה לספר כמה זה מאתגר אותנו.

ההחלטה הראשונה שלי שהתקבלה הייתה להקים בית ספר לילדים על הרצף האוטיסטי. זה היה טרום הבחירות שנפגשתי עם ההורים, קיבלתי מידע שהילדים עולים בבוקר על טרנזיט או על מונית ויוצאים מחוץ לרעננה, ילדים שההורים לא מסוגלים לתקשר איתם, אז זאת הייתה ההחלטה. יש לנו בית ספר שנקרא 'לי-אור' וזה פשוט אור בעיניים להיכנס, לראות שהילדים האלה נמצאים בחממה שהם צריכים להיות בה ברעננה. זה הסיפור. הם בחרו את השם 'לי-אור'.

אומרת כאן ורדה: תדברי על זה שהם עובדים בחיים משותפים. אמרתי שהחיבור בין חינוך מיוחד לחינוך רגיל הוא קיים כל היום, כל הזמן. עם בית ספר 'אגם' לילדים מורכבים מאוד, בית ספר 'לי-אור', יש לנו את היסודי שעובד איתם, העל-יסודי שמתנדב שם. באמת עבודה מטורפת של חינוך רגיל וחינוך מיוחד.

אתגר נוסף זה כמובן החוסן של צוותי החינוך, חוסן צוותי החינוך להתמודדות עם מציאות משתנה, תלמידים ולפעמים גם מורים שמאתגרים את המערכת. אנחנו מבינים את האתגר הזה, אנחנו עובדים על החוסן של הצוותים, אנחנו עובדים על היכולת שלהם להתמודד עם האתגר הזה. לא קל. זה גורם לאנשים, חלקם, לעזוב את המערכת. זו סוגיה ארצית, אבל גם רעננה מתמודדת, רציתי להגיד שגם אנחנו שם, זה לא פסח עלינו האתגר הזה של חוסן צוותים.

מחסור בכוח אדם. זה יכול להיות כוח אדם של משרד החינוך, זה כוח אדם שלנו, זה אירוע שהמדינה, אם היא לא מתאפסת עליו במהירות, אנחנו שמענו את מנכ"ל משרד החינוך בכנס שהיה לנו בסוף השבוע, הוא אמר שזה הדבר הראשון שהם הולכים לטפל בו, כולי תקווה, אבל זה אירוע דרמטי. רעננה, נזקפת לראש העיר היכולת שלו למצוא פתרונות הכי יצירתיים כדי לתגמל סייעת שאנחנו מקפיצים אותה, אבל אני כל ערב יושבת בקבוצה שנקראת 'והרי החדשות', ככה היא נקראת, ואני מקבלת הודעות: זה לא מגיע וזה לא מגיע, מי מוצא לזה מחליף? מי מוצא לזה מחליף? זה פשוט חמ"ל, כל יום, כל היום.

וכשראש העיר מבקש שלא נסגור גנים כדי לאפשר להורים ללכת למקום העבודה, אז לפעמים קורה שאנחנו מגיעים למציאות שבה ההורים שולחים את הילדים לגן והצוות הוא לא צוות שהילדים מכירים ופדגוגיה, סליחה שאני אומרת, לא קיימת שם כרגע. אנחנו שומרים על הילדים ומנסים לעשות כמיטב יכולתנו, אבל זה אתגר. המחסור בכוח אדם הוא אתגר.

המחסור בכוח אדם הוא המחסור במצאי או בעובדה שיש אתגרים תוך כדי תנועה?

מצאי קודם כל.

לא, כמו שתיארת היום בהודעות 'והרי החדשות'.

קודם כל אין כוח אדם, אנחנו מגייסים כל היום. קיבלנו אישור: תגייסו. אף אחד לא עצר אותי על תקנים, אני רק לא מצליחה למצוא מספיק אנשים.

אני יכול להגיד שראש אגף החינוך עמדה פה עם דוכנים על אחוזה ביום שישי, ביחד עם עוד אנשי החינוך, והצענו לעוברים ושבים: בואו תהיו סייעים וסייעות. הגענו למצב כזה. כמה הצלחנו? שניים לדעתי הצלחנו.

משהו כמו שבעה אולי.

הסיפור הוא כלכלי?

הסיפור הוא כלכלי. תשמע, הן עושות את העבודה הכי קשה, הן מחליפות חיתולים, הן אלה שצריכות לשטוף את הרצפה ולעשות את העבודה באמת הקשה, אז בשביל 4,500 או 5,000 שקל לעשות את העבודה הזאת, אז הן מעדיפות לשבת בבית או להיות עוזרות בית או דברים מהסוג הזה, וחבל, חבל שחומר אנושי בעל משמעות לא ייכנס לתוך הנישה הזאת כי בשביל ילדים המבוגר הוא דמות לחיקוי. כאשר אנחנו נכניס אנשים טובים אז הם יהיו כאלה שיגדלו בתוך מציאות שראו את הדבר הטוב. גם אגב בשפה, כשמישהו מדבר נכון אל ילד הילד קולט את הדברים. זה דבר שצריך להכניס אותם כגוש אחד.

זה על כל הרצף?

זה על כל הרצף.

אבל בכל רגע נתון במחוז חסרות לפחות 220 גננות. בכל רגע נתון.

היא מדברת על גננות, לא סייעות.

אני עוד לא מדברת על הסייעות.

וגם סייעות חסרות כל הזמן, זה ברור.

סייעות מאוד חסרות.

חשבתי שכמו שאתם מציגים, דווקא פה יהיה פחות - - -

אנחנו עובדים קשה, אני חייבת להגיד, לחפש.

גם עם שתי סייעות זה בייביסיטר טוב, וזאת לא המטרה של הגן.

התמודדות עם התנהגויות בסיכון, גם ברעננה יש לנו תלמידים שמשבר הקורונה עבר עליהם לא קל, אנחנו מתמודדים עם ילדים היום בגיל הרבה יותר צעיר. אני באה מהחינוך העל יסודי, ניהלתי תיכון, היום זה ירד לכיתה ח', יש לנו אפילו ילד ב-ד' שאנחנו מטפלים ממש בהתנהגויות קשות, סיכוניות. רעננה היא כפר מבחינתי בזה שאנחנו עוטפים את הילדים ומנסים בכל דרך. אנחנו עובדים בצד של האכיפה כי זה חלק מהסיפור, יש ילדים שכבר הגיעו למצב שרק משטרה מסייעת כדי לטפל בהם ואנחנו עובדים בצד של רווחה, חינוך, שפ"ח שמנסה לתת מענה. ההתנהגויות בסיכון הן קשות ואנחנו מתמודדים איתם, לא קל.

הסיפור של נשר מקרב העולים בשירות הצבאי. יחסית נתוני הגיוס שלנו הם מאוד טובים, אבל אתם תראו את הנתונים של הנשר והנתונים הם שלילדי העולים קשה לשרוד בשירות הצבאי. אנחנו מגלים שאחרי שנה, שנה וחצי, הם עוזבים את השירות הצבאי ויוצאים מהצבא. אירוע שאנחנו נצטרך מענה.

יש פה שתי תופעות שצריך לשים עליהן דגש. דבר ראשון, הם באים ממציאות אחרת. נניח אלה מצרפת, המשמעת בבית הספר היא שונה ופתאום הם באים לפה והמורה, הם יכולים לקרוא לה בשם שלה, במרכאות ככה יסתחבקו וזה גורם להם לתחושה של פורקן הרבה פעמים, אבל מה שזיהינו ואנחנו מנסים להתמודד איתו זה הנשר בשירות הצבאי. ההורים פוחדים, ההורים באים ממדינה שונה, אתה קורא שפה נהרג חייל, פה יש אירוע, הם חוששים, הם לא נולדו לתוך המציאות הישראלית.

אני מחפש כל מיני פתרונות כדי שהם יעשו את השירות שירגישו אחר כך שהם חלק מאיתנו. יש לנו יחידות שאנחנו מאמצים אותן, חיל הקשר לדוגמה, או הסייבר ודברים כאלה, ואני רוצה להכניס לתוך מסגרת הלימודים או בתוך המסגרת כשאנחנו תוך כדי תהליך נכניס אותם גם לתוך היחידות הללו. יש לנו פה את 8200 שהם יכולים להיכנס למודיעין. להכניס אותם פנימה ליחידות, יש חבר'ה מוכשרים. במקום שירצה להיפלט מהצבא שימצא את עצמו בתוך יחידות פחות קרביות, במרכאות, אבל יעשה את הצבא שלוש שנים. וזה תעודת הכניסה, אין מה לעשות במקרה הזה.

אני אוסיף עוד הערה אחת קטנה, כי תיכף אנחנו נעבור, יש שקופית על הנושא של הכנה לצה"ל, על הנושא של שעות עולים לילדים בגנים. כשמגיעים ילדים לגן אנחנו לא שמים אותם בגן עולים אלא במקום שבו הוא גדל וגר. אם הם באים קבוצה אז יש לנו מספיק קבוצה אז יש לנו מספיק שעות עולים, אבל אם הם באים בודדים וילד צריך להיקלט, זה אתגר כי אין שעות לכל ילד. כשהם קבוצה מגיע השעות. זה הסיפור בעיר קולטת עלייה.

מגיע, אבל לא מגיע מספיק, בשעתיים אתה לא עושה כלום.

זה מאוד קשה, מאוד קשה לקלוט את הילדים, למרות הפעילויות שאנחנו עושים.

זה לא מגיע.

בחינוך המיוחד, אני רק אגיד את זה בשלוש כותרות גדולות. סוגיית כוח אדם היא הסוגיה, אמרתי, גם בנושא של תלמידים עם הסל האישי וגם החינוך המיוחד. אין מטפלים, אין תרפיסטים, אין סייעות בגיל מבוגר, זאת אומרת הילדים שבעל יסודי צריכים ממש מישהי שיודעת ללמד, לא צריך שהיא תשמור עליו על הכיסא, הוא צריך עזרה, צריך תיווך, אין אנשים שרוצים לעשות את העבודה הזאת, היא קשה. אני יושבת עם הורים, הם כועסים שאנחנו לא מצליחים להביא להם את כוח האדם, אבל אנחנו לא מצליחים. הסיפור השני זה מסגרות לחינוך מיוחד. מגיעים אנשים לא מיומנים למסגרות האלה, זאת סוגיה נוספת.

הדבר השני זה בתי ספר ומסגרות לחינוך המיוחד. קודם כל חסרות מסגרות לחינוך המיוחד. אנחנו מזהים שגם הסיפור של ילדים עם בעיות נפשיות, אין מסגרות ואנחנו עומדים בתור ומבקשים. וחיים, אני מודה, אני מפעילה אותו כראש עיר: תדבר עם חבר שלך מרשות אחרת, תנסה להכניס ילד שלנו. אין מקומות לילדים עם צרכים מיוחדים קשים. בית ספר 'לי-אור' מתמלא בדקה, עוד לא הספקנו לדבר, כל יום אני מקבלת מראש העיר: התקשר אליי ראש העיר האחר, אפשר להכניס? אני אומרת לו אין מקום, בית הספר מלא. זו פשוט תופעה הסיפור של החינוך המיוחד, אין מסגרות בכלל, קשה מאוד.

אנחנו מעל התקנים בכל המחוז, זאת אומרת אם התקן הוא שמונה אנחנו ב-12 ילדים, אם הילד הוא 12 אנחנו ב-18. אנחנו פתחנו את כל התקנים, זה נזק. גם אין כוח אדם מיומן וגם יש מחסור במטפלים וגם אנחנו מעל התקינה.

ואין מסגרות.

ואין מסגרות, גם אין איפה לבנות.

והדבר האחרון שרציתי לשים זה כל הסיפור של בקשות הורים לעבור למסגרת של החינוך המיוחד או כאלה שבאים מכל מיני פנימיות באמצע שנה. אין לי פתרון, באמצע שנה אין לנו פתרון. אני לא יכולה לפתוח עוד כיתות, אין לי מקום פיזי לשים. אנחנו התחלנו להכניס יבילים, אין לנו מקום פיזי לשים את הילדים, אין לי מקום לפתוח כיתות של חינוך מיוחד. אתגר מאוד גדול, זה חייב לעבור שינוי חקיקה, אין ברירה, כי אם אנחנו נמשיך ככה אנחנו מגיעים לאיזה – תקשיבו, אנחנו לא נותנים מענה באמת לילדים, אין מענה. בואו נהיה כולנו ישרים, לא נותנים מענה כמו שצריך לילדים של החינוך המיוחד.

זה היה קצת ככה לגבי החינוך המיוחד. שני שקפים אחרונים מבחינתי זה הנושא של השירות הצבאי. בעיר רעננה יש לנו גם הרבה בנות שמגיעות לשירות הלאומי והשירות שלנו הוא גם מאוד איכותי, אנחנו רואים את זה ביציאה לקצונה ובשנת מכינה או שנת שירות, באמת איכותי, אבל אמרתי, נתוני הנשר של העולים הוא נתון מורכב וקשה שאנחנו צריכים להתמודד איתו.

איך הוא ביחס לכלל הארצי?

בגלל שאצלנו העולים הם בנתונים מאוד גבוהים אז גם נתוני הנשר שלנו גבוהים.

לא, באופן יחסי אני אומר.

הנשר שלנו גבוה.

זה צריך להיות הפוך. אני מדבר על העולים.

כן, בגלל שהנתונים שלהם גבוהים אז הנשר צריך להיות נמוך.

אתם יכולים לראות את הסיפור של הנשר פה.

יש לכם גם פילוח לאיזה עליות?

לי אין, מי שמחזיק את הנתונים זה מינהל, חברה ונוער אצלנו, אבל הנתון הזה, אנחנו עושים המון עבודה בתוך בתי הספר כי זה שלנו, אבל לדוגמה שלחה לי מי שאחראית על זה בנוער ואמרה לי: רויטל, אנחנו זקוקים לרכזי הכנה לצה"ל, שילוו את הילדים האלה לא רק כשהם אצלנו בתוך המערכת, אלא כשהם כבר התגייסו, צריך ללוות אותם אחרי שהם התגייסו.

או במסגרות א-פורמליות במסגרת התיכון.

אבל את זה יש לנו ועדיין - - -

מה יש?

יש לנו רכזת של עולים שמטפלת בהם אחרי הצהריים כשהם עוד תלמידי בית ספר, אנחנו מדברים אחרי שלב בית הספר, כשהם כבר מתגייסים.

לא, אני מדברת על מסגרת הכנה לצה"ל.

יש, אנחנו עושים צו אחוד, אנחנו לוקחים אותם ביחד, אנחנו עושים הדרכות להורים. נחמה, את רוצה להגיד כמה מילים?

אנחנו עושים הדרכות להורים, אגב, בשפה שלהם, בצרפתית ובאנגלית ובספרדית.

כשאנחנו אומרים עולים, כמה שנים העולים בהגדרת עולה?

עד עשר שנים. נחמה יכולה לדבר על זה.

נחמה מרכזת את הטיפול.

מכיוון שאנחנו מדברים על ילדים שחלקם בכיתות עולים אז הזכאות היא עד עשר שנים. אנחנו מזהים פה שיש גם חסמים מנטליים, ערכיים, וכמו שנאמר, הפחד של ההורים, ופה החוליה שהיא מאוד חשובה היא ההורים. יש פער מאוד גדול בין הציונות, כמו שהם ביטאו אותה בחוץ לארץ וכשהם מגיעים לפה, לבין הגיוס לצה"ל. זאת אומרת, אנחנו ציוניים, אבל - - -

להורים יש השפעה דרמטית על הגיוס של הילדים.

בעוד שלישראלים ההכנה לצה"ל היא בצורה של הכנה פיזית, כל הקורסים של יובל עילם וכו', פה אנחנו מזהים שצריך ללכת אפילו מכיתה ט' לדבר על הכנה ערכית, החשיבות של הגיוס במוביליות החברתית שלהם ויש פה גם את החוליה של ההורים. אנחנו מאוד מאוד רוצים למשל להוציא את ההורים לשבוע גדנ"ע, לכמה ימים גדנ"ע.

זאת אומרת יש פה תהליכים מקבילים של מה שנעשה בתוך בית הספר. אנחנו יוצאים לדרך עכשיו, בהנחיה של ראש העיר, לתת להם במסגרת בית הספר, שזה לא יהיה וולונטרי אחר הצהריים, מי שיש לו כסף אחר הצהריים, אלא באמת כחלק מתכנית בתוך התיכונים, לתת להם סדנה רציפה שיהיה בה גם את החשיבות. אנחנו מדברים גם על התועלת שהצבא מביא בסך הכול. ילדים שהם אולי לא הצטיינו בבית הספר, יש לנו סיפורי הצלחה מדהימים של עולים שעשו מסלול מאוד מרשים בצבא. הנשר מתבטא גם בכך שהם מתגייסים לתפקיד איכותי יורדים לתפקיד מטה.

איכותי זה קרבי? מה זה איכותי?

משמעותי. ברגע שהם עושים קורס זה נקרא תפקיד משמעותי, שהוא עבר קורס. מי שלא עובר קורס זה לא נקרא משמעותי, כל קורס, לא משנה, אבל שעברת הכשרה.

בתוך התהליך אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים בבתי הספר, הבעיה שאנחנו מאבדים שליטה כשהם מגיעים לצבא, אנחנו שם לא נמצאים. מה שאני אמרתי, ביחס לכמות האוכלוסייה אנחנו עיר קולטת עלייה מספר אחת במדינת ישראל ואנחנו מדברים גם על רצף של 46 מדינות, שזה לא פשוט.

אני פניתי למפקד בה"ד 7, שהיא יחידה שלנו, ששם יש גם את חיל הקשר וגם את הסייבר, אמרתי: בוא נעשה מסלול שניקח את העולים ונכשיר אותם כבר מראש להיות ביחידות האלה. כלומר הוא לא יהיה קרבי, אבל הוא יתרום ביחידות סייבר וגם יש אגב יחידות שדה, אבל להכשיר אותם כבר מראש, לתת את התהליך הזה כמו ב-8200. הבן שלי היה מכיתה ט' מה שנקרא מוכר כ-8200, עשה את כל המסלול עד שהוא התגייס. אם אנחנו ניקח את החבר'ה האלה וניתן להם את המסלול הזה.

זה רעיון מצוין.

אז זה כרגע מה שאני עובד עליו ואני מקווה שאכ"א יסכים לתהליך הזה.

צריך לשים לב שלא מסלילים אנשים. בסוף עולים עולים, אבל לכל אחד יש התכונות שלו והיכולת שלו.

מי שרוצה ללכת, אנחנו לא - - -

לא, ברור שהכוונה היא טובה.

לא, אני אומר לקחת את אותה קבוצה שאנחנו מזהים גם את ההורים וגם אותם כי הם מה שנקרא – בתוך המסלול הצבאי כשהוא נכנס כבר אין לי שליטה. אני לא רוצה שהוא ישתחרר, השחרור באמצע הוא כתם הרבה יותר גדול מזה שלא התגייס לפני. על זה אנחנו עובדים כרגע.

אני רציתי להגיד, אני לא מדבר על אירופה, אבל בעיקר יוצאי חבר העמים, יוצאי אתיופיה, יוצאי קווקז, הסיפור הזה היה מאוד משמעותי ועשו שתי פעולות משמעותיות, אחת, זה הכנה לצה"ל תוך כדי התיכון בחינוך הבלתי פורמלי, כמובן שזה היה ממש מוכוון לאוכלוסיות מסוימות, ושתיים זה שעשו, כמו שאמרת, קורסים ייעודיים לקראת הצבא, אחרי התיכון. הדבר הזה יצר המון, אבל בלי להסליל אותם. בן אדם רצה איזה שהיא תכנית באיזה שהוא מקום ואז הוא הלך או לחי"ר או למקצועות אחרים, אבל זה עשה פלאים, כי זה הכין גם מבחינת עברית, גם מבחינה תרבותית, גם מבחינת מיצוי היכולות. זה היה מדהים. תכנית אמיר, במחווה אלון יש כמה תכניות כאלה של עולים, יש משהו בשער אברהם שהיה.

זה כבר אחרי הגיוס.

לא, אני מדבר על לפני הגיוס, אחרי התיכון ולפני גיוס.

מה עם 'אחריי'?

יש לנו. אני כן רוצה שתסתכלו לדוגמה על הנושא של תרגום לשפות שונות כשבסוף צריכים לעשות את המבחנים של הצבא ולתרגל אותם. אז באתר של הצבא, לדוגמה, אין תרגומים לשפות מגוונות ואז הילדים האלה רוצים לתרגל וזה קשה, אם אין להם את זה מתורגם זה קשה. יש לנו את אותו סיפור בשאלונים של משרד החינוך שמאוד קשה כשזה לא מתורגם.

זה אפילו לא מתורגם לאנגלית, בואי נדייק.

כן, זה מורכב. כשזה לא מתורגם זה קשה לילדים להבין.

יש לי הצעת חוק בנושא ואני מקווה שהנושא ייפתר, לא רק בצבא, גם בשירותי המדינה.

אז זה אתגר.

בסוף זו מדיניות של הצבא. מי שמופקד על כל העניין זה קצין חינוך ראשי, הייתי בתפקיד הזה ארבע שנים ויש אפשרויות שונות. בסוף מי שהוא בעל פרופיל קרבי הוא יכול לעשות איזה הסללה שהוא רוצה, הצבא קודם כל ייקח אותו להיות חייל קרבי, לפיקוד, לבד מאלה שמסומנים מראש על ידי אמ"ן לתפקידים ספציפיים. מי שלא מסומן הוא הולך קודם כל ליחידה קרבית.

בשביל להתמודד על משהו הוא צריך לדעת להיבחן.

אני חייב להגיד משהו. אני אומר את זה בכנסת כבר שנה וחצי, אתי היא העדה הכי הכי טובה שלי, קצת צורב לי. לוועדה הזאת קוראים ועדת חינוך, תרבות וספורט. למה אני אומר את המילה ספורט? ישבתי איתך ואני שמח מאוד על מה שקורה ברעננה, אני לא מבין איך אתה לא מתגאה בזה.

אני אגב מחזיק גם את תיק הספורט.

אני אסביר לכם משהו, אחד הדברים המשמעותיים בהשפעה על נערות ונערים זה הנושא של דקה אחרי בית ספר. בית הספר זה דבר סופר חשוב, דקה אחרי בית ספר מתחילות כל הצרות. ילד שהוא עסוק במסגרות של תנועות נוער, של ספורט, של מוזיקה, זה ילד בריא יותר. אתם מדברים על צבא זו הדרך להשפיע על הילדים להגיע לאן שאנחנו רוצים שהם יהיו ולא יגיעו לפשע ולא לסמים ולא לאלכוהול. אני גם פועל מאוד רציני בנושא של ועדת התמכרויות וזה מה שאנחנו מקבלים כל הזמן. כדי שהילדים לא יגיעו למקומות האפלים שאף הורה לא רוצה שהם יגיעו, למסגרות אחר הצהריים יש השפעה הרבה יותר משמעותית מבית הספר.

זה חסר לי בהרבה מאוד מוקדים שאני נמצא בהם. אנשים יודעים שזה חשוב, אבל לא מציינים את זה מספיק. זה דבר, לא יודע אם יותר חשוב, אבל לא פחות חשוב ממה שקורה בבוקר. לכן גם משרד החינוך, אנחנו עושים את זה בוועדה אצלך, יוסי, אני עושה את זה בכל מקום ונופלים אסימונים לאט לאט, צריכים להבין חד משמעית שמה שקורה דקה אחרי בית הספר זה דבר שהוא באחריות העירייה, אתם, ברשות ההורים, כולם צריכים להגיד את זה כל הזמן ואני אזכיר את זה כל הזמן עד שייפול לכולם האסימון. מה שקורה בעיר רעננה זו דוגמה טובה, כי יש פה המון מסגרות אחר הצהריים - - -

4,900 ילדים בספורט.

שנייה, יש לי בעיות קשב וריכוז, בגלל זה שלחו אותי לשחייה. לכן זה דבר שצריכים לציין אותו בכל מקום. כשהולכים לוועדות שידברו על זה, זה חשוב להאיר את זה, לציין את זה. יש ערים במדינת ישראל שאין להם אולמות ואין להם מגרשים ואין להם מערכות ואין איך לטפל בילדים. פה זו דוגמה באמת חריגה לטובה. פה וגם בהרצליה השכנה שלכם.

גם בכפר סבא וגם בהוד השרון.

לכן אני חושב שזה דבר שצריכים לדבר עליו, צריכים להאיר אותו, צריכים להגיד את הבעיות ואת הקשיים. הרי בונים בית ספר בלי אולמות, ואנחנו יודעים את זה כבר 30 שנה ואתם נתקעים אחרי זה עם בית ספר ושוברים את הראש איך בונים את האולם אחר כך.

אצלנו זה עם.

אלה דברים שאנחנו צריכים להעלות אותם כי בסוף לעשות שיעור חינוך גופני בשעה 12:00 בצהריים ב-40 מעלות חום זה לא דבר נורמלי, אף אחד לא רוצה לעשות את זה. וחסרים אולמות וחסרים מתקנים וחסרים וחסרים וחסרים. פה זו דוגמה טובה, לכן בואו נדבר גם על הדברים האלה כי הם סופר חשובים.

ברשותך, ראש העיר, בגלל שיושב ראש הוועדה אמר לי להגיע והגעתי, יש לי עוד כמה משימות ואני צריך להגיד, אבל חשוב לי להגיד שתי מילים לפני שאני יוצא. קודם כל להגיד תודה ענקית, זה ממש מדהים לראות את ההישגים וההשקעה ובאמת המוכוונות לחינוך, שזה באמת משהו שאפשר ללמוד ממנו הרבה.

אבל יתרה מזאת, דווקא בעיר כמו שלכם שמשקיעה המון בחינוך, גם בהיבטים הפיזיים, גם בהיבטים החינוכיים וגם בהיבטים המקצועיים, ממש צפו שתי בעיות משמעותיות, גם העניין של העולים, שאנחנו מכירים שהוא משמעותי למדינת ישראל, אנחנו יודעים כמה אנחנו מדינת עולים, כל פעם בשלבים כאלה ואחרים, אבל גם בסוגיה של החינוך המיוחד. כלומר בשתי הנקודות האלה אנחנו נבחנים ואם זה קורה כאן אז לוועדת החינוך יש באמת אתגר לראות איך אנחנו מנכיחים את זה גם בהיבטים של לייצר כלים להצלחה של הרשות הזאת. אז תודה לכם ויישר כוח על העשייה.

תודה רבה.

אני רציתי רק להגיד, בנושא של אחרי שעות הלימודים, אנחנו קוראים לזה החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי.

אנחנו קוראים לזה החינוך השלם.

החינוך השלם.

אצלנו זה ה-360.

כשנכנסתי לתפקיד זיהיתי בעיה ברעננה שיש לנו רק ל-60,000 איש יכולת לעסוק בספורט והשאר כבר מה שנקרא מוצאים את עצמם מחוץ לשוליים. אני קיריתי ואנחנו נמשיך לקרות את כל המגרשים החיצוניים, יש לנו פה גם סקטבורד, אני חושב שזה מקום ראשון בארץ, שניים וחצי דונם שהכול מקורה.

דרך אגב, זה ענף אולימפי עכשיו.

מצוין, רק שלא ישברו את הראש, אני רואה אותם שם. עוד דבר שאני רוצה לומר, כל תנועות הנוער מאז שנכנסתי, לכולם יש קן משלהם. אנחנו בונים במחנות עולים, יש לנו פה את הצופים שהם הרוב, אני לא רוצה שיבלעו את כולם, לכן אנחנו גם על הדברים האלה, כולל 'כנפיים של קרמבו' שנתנו להם פה בית ספר ואנחנו לכולם לכולם לכולם נותנים את הקן שלהם, זה עזרא, זה בני עקיבא, זה הפעילות של - - -

כשאני הייתי ראש מחלקה בבני עקיבא בשנת 2001 והנחשונים, הגעתי לכאן, הייתי בסניף של בני עקיבא כאן ומפה הפצנו את הבשורה לכל הארץ.

יפה. אני רוצה להגיד לך עוד דבר, בשבוע שעבר היה פה יום התרמה, אספו פה 300,000 שקל פה באולם, היה פה ישי ריבו שהופיע, גם חלקו בהתנדבות, כדי לעשות מעלית לסניף בני עקיבא. אני לא יכול לעשות כי זה סניף פרטי, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, אבל הצעירים מהסניף של יובל לקחו ועשו פרויקט, שיהיה נגיש. פשוט מדהים מדהים מדהים ואנחנו נעזור להם להשלים את מה שצריך.

כל הכבוד.

אני רוצה לומר, אם התקבלה תמונה, כי הם לא התבקשו להציג, שבט הצופים פה הוא מהגדולים בארץ, אין מסלול ספורט בבית הספר ואחר הצהריים שלא קיים כאן, מרכז המוזיקה מהגדולים, ילדים מנגנים מהבוקר, מנגנים עד שעות הערב עם תזמורת עירונית.

אני לא סתם אמרתי את זה, העיר הזו היא דוגמה לדברים האלה, אין פה ילדים חסרי מעש אחרי צהריים. אני ישבתי ואני יודע, אני מכיר את הפעילות של ראש העיר ושלכם, אבל חשוב לדבר על הדברים האלה.

לגמרי, אני מסכימה. אנחנו גם נמדדים על זה.

יושב פה אדם שהוא אחראי על החינוך ברשויות, חשוב שגם אתה כל פעם כשמדברים על חינוך, יש, איך קראת לזה, השלם? לא סתם קוראים לזה השלם, כי ארבע-חמש שעות אחר הצהריים הן קרדינליות.

אנחנו בודקים את התפקוד של הרשויות גם אחר הצהריים כמחוז ויותר מזה, בתכניות הרשותיות שהם הגישו בגפ"ן התייחסות שלמה לדעת כמה כל רשות משקיעה אחר הצהריים. מבחינתנו אנחנו נשקיע בתוך בתי הספר, בשעות שלנו.

יש לנו אחלה מחוז, באמת ייאמר לזכותם ולזכותה של ורדה, אנחנו רואים את השינוי ואת העבודה וגם את החשיבה שאנחנו בתוך מעגל אחד שלם וזה כיף.

זה לא סתם נקרא פדגוגיה מוניציפלית 360. זה בדיוק ההתבוננות הזאת, המוזיקה, הספורט, תנועות הנוער, מנהיגות נוער, כי לא כולם דווקא בתנועות, יש גם דברים אחרים, מד"צים, כל התכניות האחרות. כמה ילדים אצלנו לומדים ביחד. הנה דוגמה של הבת של - - -

הילדים שלי הם תושבים חוזרים. אנחנו הגענו לרעננה בגלל האולפן. אני יכולה להגיד שאנשים מגיעים מחו"ל ומרימים לי טלפון לבדוק איפה יש אולפן. אנחנו גרנו בגבעת שמואל לפני שנסענו לרילוקיישן ואמרו לי: מגיע לך שעתיים בשבוע כי הילדים שלך, לא עלינו, היו רק חמש שנים ו-360 יום, הם לא נכנסו לשש שנים. תנו על זה תשומת לב בוועדת חינוך, יש ילדים שנופלים בפער, הילדים שלי, אחד מהם עזב בגיל שלושה חודשים את הארץ וחזר לכיתה א', הוא לא זכאי למעמד של עולה חדש, אבל הוא לא זכאי יותר לשום דבר, רק לשעתיים בשבוע. לא יודעים מה לעשות. רעננה התברכה בזה שיש לה אולפנים ויש לה צוותים שיודעים מה לעשות והם מאגמים את המשאבים והילדים נכנסו ככה. בבגרויות פה זה היה סיפור אחר, הם לא זכאים.

אבל להשלים אותך, רויטל, אחרי שטיפלנו בכולם, בתור מישהי שעברה עוד רילוקיישן, כי אני לא תושבת רעננה מלידה, החברוּת של ההורים זה סמל ההצלחה. אם ההורים הופכים להיות חלק מקהילה, אם ההורים מרגישים שייכים, רק אז הקליטה היא שלמה והילדים רואים את זה. מה שקורה כאן, העולים החדשים, הם צריכים את המרקם החברתי שלהם, עם ההרגלים התרבותיים שלהם. היום זה לא כמו שפעם שרצו לזרוק את כל התרבות מפעם, היום שומרים על השפה, שומרים על המנהגים והקהילה היא זו שמחזיקה אותם וזה דבר מבורך, אבל הם נמצאים בקהילות סגורות והם צריכים כאן תמיכה מאוד מאוד גדולה.

אז אחרי שאנחנו רואים את הילדים אנחנו חייבים לתת תמיכה גם להורים וזה אומר לתרגם להם ולעשות ערבי הורים ולהבין את המשמעות ולתת להם משמעות לנוכחות בארץ מלבד הציונות. כשהם מרגישים חלק מהעיר, חלק מהמרקם החברתי, קליטת העלייה שלהם יותר טובה. רובם לא עובדים, וזה עוד איזה שהוא מכשול. אז אני מזמינה אתכם בחשיבה ההוליסטית הזו על הילדים להכניס את ההורים. ברילוקיישן אומרים הפוך, אם האישה שמחה ומוצאת את עצמה בחו"ל הרילוקיישן נמשך, אם לא, חוזרים אחרי שלושה חודשים. בדיוק אותו דבר בקליטת עלייה, אם המשפחה מרגישה חלק ונטועה טוב, בעבודה, בהתנדבות, לא משנה במה, קליטת העלייה שלה תהיה הרבה יותר טובה.

ומה שאמרת לגבי הספורט, זה חד משמעית. אני מזמינה אותך שראש העיר ייקח אותך לסיור על אחרי צהריים, כמה בנות משחקות כאן כדורסל, כמה בנות - - -

את צריכה להגיד לי? אין מקום בארץ שאני לא יודע מה קורה, תאמיני לי.

לא, אני אומרת, יש כאן משהו אחר באמת.

אני אספר לכם סיפור. נסעתי לכאוכב, זה יישוב ערבי בצפון המדינה. אחת הבעיות המרכזיות בחברה הערבית שהילדים לא יודעים לדבר עברית. הם מבינים מה אתה אומר, הם לא מדברים, זו בעיה גדולה בחברה הערבית. מה עשו בכאוכב? הקימו שם יחד עם פרויקט אתנה, שזה ספורט נשים, אגודת כדורסל מיוחדת והביאו מאמנים שמדברים עברית, מאמנים יהודים. כל הילדים בכאוכב מדברים עברית. בזכות הפרויקט הזה של כדורסל שהמאמנים מדברים עם הילדים עברית הילדים כולם מדברים עברית. אתה הולך לאזור ליד, אף אחד לא יודע עברית. זה פשוט לא יאומן איך אתה יכול להשתמש בכלי הזה.

אני חושב שזה מתחיל בהתחלה מהקללות, אחר כך הם לומדים את הדברים האלה.

את זה צריכים לשנות.

אני רוצה להוסיף עוד משהו חשוב, שאני לא יודעת למה הם לא הציגו. אני כבר הרבה שנים ברעננה, כאן התחלתי כמורה. רעננה זאת הרשות הראשונה בארץ שהכניסה את עבודת הקב"סים לתוך מוסדות החינוך כדי למנוע נשירה. אני לא יודעת למה לא אמרתם את זה.

לא יודעת, אמרו לי לקצר.

זה אחד המודלים היותר מוצלחים, לא פשוט לעשות את זה.

לא רק קב"סים, קב"סים וכל החבר'ה של קידום נוער. ועכשיו, ממש לאחרונה, גם הכנסנו עובדים סוציאליים, בכל בית ספר יש גם עובד סוציאלי כדי לסייע ולתת מעטפת יותר רחבה.

כדי למנוע נשירה. זה מאוד קשה לעשות את זה, לא כל הרשויות משתפות פעולה כי הקב"סים הם עובדי רשות, מאוד קשה, אבל במקום שזה עובד אנחנו מרוויחים את הילדים, אין ספק בכלל.

לגבי עולים חדשים, אני פספסתי את ההתחלה, יש לכם פילוח מהשנה האחרונה? כי בכל זאת יש יותר צרפת, ארה"ב, יש יותר - - -

46 מדינות.

לא, עזבו מדינות, תנו לי מספרים נומינליים.

הרוב ברעננה הם דוברי צרפתית.

סך הכול כמה אתם קלטתם עולים חדשים בשנה האחרונה? ובנוסף לזה, יש לכם גם פרויקטים של תכנית מחיר למשתכן, שמן הסתם פה עושים בנייה, לא?

מחיר למשתכן, זאת בעיה קשה מאוד - - -

עדיין לא נכנסת לפרויקטים האלה?

ברעננה הייתה תכנית למשתכן על 98 יחידות דיור, 16 יחידות דיור לבני רעננה, אבל בתכנית הזאת, בדירה ה-98 זכה מישהו שהיה מספר 1,200 בכלל. המחירים הם לא הגיוניים.

אז זה לא רלוונטי, רק את העניין של העולים.

אני הייתי בעניין הזה במקום אחר. כל האדמות ברעננה הן פרטיות, זו בעיה, ולכן אנחנו לא יכולים לעשות מחיר למשתכן. יש לנו עכשיו פרויקט של 6,000 יחידות דיור שאנחנו כרגע מדברים עליו, אבל גם המחירים ברעננה, אני יושב ראש ועדת מינהל מקרקעי ישראל בשלטון המקומי ואני טוען באופן חד וחלק, מי שגרם לכל הטלטלה הזאת זה מינהל מקרקעי ישראל, רמ"י, שלקחו שטח אדמה, אמרו שהם רוצים מיליון שקל, מי שייתן יותר הוא יקבל את השטח, והם נותנים גם שני מיליון שקל לקבלנים פרטיים ולכן הם גרמו לכל הסחרחורת הזאת. מינהל מקרקעי ישראל בשנה האחרונה הרוויחה 37 מיליארד שקל על חשבון הגב של הילדים שלנו, בשנה שעברה 21 ואחר כך ירדו ל-16 ולחמש, תבין מה עשו פה בכל התקופה הזאת, אבל זה כבר עניין אחר.

הייתי גם בוועדת כלכלה בשבוע שעבר ואמרתי את הדברים האלה ואני מקווה שיהיה שינוי, כי אנחנו מאבדים פה את הילדים שלנו שיוצאים לרעות מה שנקרא בשדות זרים, מקימים מושבות בקפריסין ובפורטוגל ובאיטליה וכשאני רואה בטלוויזיה שלנו בני חמש-שש לומדים פורטוגזית ולומדים ספרדית ולומדים יוונית כואב לי כי הם לא יחזרו למדינת ישראל.

בוא נגיד שהם לא ייסעו לעפולה או לדימונה, הם רוצים או להישאר ברעננה או לטוס לקפריסין. תשאל כל ילד בדרום מה זה רעננה, הוא יגיד לך מה זה, זה טופ שבטופ, כאילו וואו, רעננה, יש להם תחושה שיש הכול ואתה מתאר פה בעיה שהיא קשורה לאנשים שגדלו ברעננה ולא יכולים לקנות בית פה, אפילו דירת שלושה חדרים ברעננה. אתה יכול לבנות פה מערכת חינוך מושלמת, הילדים שלך לא יישארו פה. זו הבעיה.

דירת שלושה חודשים ברעננה עולה שלושה מיליון שקל, ארבעה מיליון שקל.

ואיפה יש שלושה חדרים? רק בישנים.

חדשה יד שנייה?

יש גם יד שנייה, תלוי באזורים. זה לא הגיוני וזה לא שפוי וזה נושא אחד שאנחנו צריכים - - -

איך אתה יכול לקלוט עולים אם המחירים הם כאלה?

אז מגיעה לפה אוכלוסייה חזקה.

אנחנו חייבים להתקדם.

דווקא בנקודה הכי מעניינת אנחנו צריכים להתקדם?

ניתן לנחמה להשיב לחבר הכנסת, אתגר אותנו יושב הראש וראש העיר עם הלו"ז. אנחנו צריכים להמשיך עם הנושא הזה.

אנחנו נפגוש את העולים.

אנחנו נפגוש שם את העולים ואת הנהלת בית הספר.

הבעיה שאני צריך לחתוך כי ב-12:00 אני צריך להיות בירושלים, אבל לא משנה, תני לי בבקשה את המספרים.

כל מה שנאמר פה זה נכון עד שמגיעים לעולים החדשים.

אין לה כאן מספרים.

יש לי מספרים. מדי שנה מגיעים באופן קבוע 270 עולים חדשים שמתווספים במערכת החינוך.

ילדים או כלל העולים החדשים?

לא, זה תלמידים למערכת החינוך.

ועוד כ-70 עד 90 לגני ילדים. המספרים המצטברים עד עשר שנים אחורה, מעל כ-2,500 תלמידים שהזינו את מערכת החינוך העירונית. מה שמדהים זה לראות שחצי ממלכתי וחצי ממלכתי דתי. זה באופן קבוע, אין עיר אחרת שהיא ניזונה כל שנה מכמות כזאת ובמגוון הזה, רויטל וראש העיר ציינו גם את הגיוון של המדינות.

לא, אבל בשנה האחרונה, בגלל המלחמה, יש ערים שקלטו גם 5,000 ו-6,000. נוף הגליל קלטו כמעט 6,000.

אז אצלנו זה לא פיקים.

גם ראשון לציון.

75,000 עולים ומתוכם ריכוז הילדים אפילו יותר, אנחנו מדברים על 30,000 ילדים שבאו עכשיו ויש כאלה שעוד מחכים לשינוי מעמד ולתוך מערכת החינוך הוסיפו גם את ילדי הפליטים שהם עדיין לא חזרו, אז אנחנו מדברים פה על גבם הרחב של הילדים.

לגבי מדינות מוצא - - -

לא, הם לא הגיעו לפה.

בגלל מחירי הדיור הם לא הגיעו, אי אפשר פה לגור.

גם אין להם עוגן של קהילה.

אריאל וראשון לציון קלטו הרבה מאוד, הם קלטו הכי הרבה ילדים ופליטים. זה לא שלנו, אז אני פחות יודעת.

אני רק אגיד משפט, חזרנו להיות עיר שקולטת עלייה אנגלוסכסית. זה נכון, צדק ראש העיר, שיש פה נוכחות של עלייה מצרפת שמורגשת מאוד בבתי הספר.

צרפתים בעיקר זה ממלכתי דתי מן הסתם.

ביסודי.

אחר כך יש מעבר, אתם תראו את זה באוסטרובסקי, את המעבר שלהם לחינוך הממלכתי.

ברשותכם, אני רק אסכם במילה אחת.

רגע, משפט אחד לגבי הצבא. מה הבעיה לדבר עם אדלשטיין לקיים דיון בנושא הזה? אני לא נכנס לעניין אם מבחני דפ"ר אפשר לעשות בשפות שונות, יכול להיות שהצבא דווקא בגלל זה צריך לבדוק, אי אפשר לקחת עכשיו בן אדם שהוא אולי מבריק מבחינה שכלית, אבל העברית שלו לא תהיה מספיק מספקת בשביל להגיע לתפקיד במודיעין. יכול להיות שיש פה איזה שהוא היבט מקצועי. אפשר לעשות הידברות עם הצבא, זאת לא בעיה, אפשר לשבת ולשמוע, במסגרת ועדת חוץ וביטחון, אפשר לעשות את זה, זו לא בעיה.

חשוב.

דרך אגב, שרון ניר מישראל ביתנו היא תת אלוף במילואים, היא עסקה בזה, היא גם, נדמה לי, בוועדת משנה בניין הכוח. אני אדבר איתה, אני אשאל אותה אם אפשר לתרגם מבחני דפ"ר לשפות זרות.

זה לא רק לתרגם, זה לתת להם הכנה כמו ש - - -

אני אשאל אותה. אם יש הסבר הגיוני למה זה לא נעשה עד עכשיו צריך לשמוע את ההסבר. אם לא נעשה אז צריך לעשות, אולי זה עניין של תקציב, זה רק תרגומים.

גם נחמה התייחסה פה לנשר. נחמה התייחסה לסוגיה של ההורים, יכול להיות באמת שההורים צריכים איזה שהיא תמיכה. את דיברת על הקהילתיות, אבל לראות איך נותנים להורים כי בסוף הם הגב.

ילד נקלט, הורים נקלטים. ילד לא נקלט ההורים לא נקלטים.

נכון, אבל אנחנו מדברים פה על הנשירה מצה"ל. משום מה זה ברור שמי שמגיע ורוצה לשרת במקום רציני אז הוא צריך גב של ההורים שלו. שם זה אולי המבחן הכי קשה ואם להורים אין את החוסן מספיק מבפנים אז יהיה מאוד קשה.

בואו תשמעו את שי שטרן, המנהל שאנחנו הולכים לפגוש באוסטרובסקי, אני חקרתי על הנושא הזה עבור ראש העיר, הנשירה בקרב העולים הצרפתים במהלך השירות הצבאי, הנתון מדהים, ושי, שהיה מנהל חינוך בנתניה, גם עם עולים צרפתים, מצא פתרון לזה, הם עשו שם קידום מאוד משמעותי. אני משאירה לכם לשאול אותו על זה, הוא המנהל של תיכון אוסטרובסקי.

כן, אנחנו בדרך לשם, הוא מחכה לנו. גם כאיש צבא לשעבר.

ברשותכם אני אהיה קצר. אני בכוונה לא התחלתי לדבר כי רציתי לשמוע ולקבל מהעיר ואני חושב שהצגתם את זה בצורה נפלאה ביותר. כשאמרת, רויטל, שאחת מהסיבות שהגענו זה עולים, זה נכון, אבל לא רק. אני חושב שהסיבה העיקרית שהגעתי לרעננה וקיבלתי מהמון ראשי ערים בקשה להגיע לסיור, הראשון שנעניתי זה חיים ואני חושב שהסיבה היא מאוד פשוטה. יש לנו פה ראש עיר - - -

מחויב.

מטבע הדברים יש אתגרים, אבל ראש עיר שמצליח באמת להקים, יש מקום בעיר לכולם, חרדים, חילוניים, מסורתיים, ממלכתיים, דתיים, ואפילו אם תסתכל על חברי המועצה אתה תראה שכולם פה חברים. אני חושב שבזה, חיים, אנחנו צריכים ללמוד ממך גם בכנסת איך אנחנו עושים את זה. אני ודוידסון עושים את זה מעולה, וגם יבגני, אבל לא כולם.

כמה שנים אתה ראש עיר?

קדנציה ראשונה שלו, השנייה בדרך.

אבל נולדתי פה, אני מעורב פה בכל הקהילה הזאת לא מהיום.

ארבע שנים באמת והוא מנהל את זה בצורה טובה. היה חשוב לי שחברי הוועדה יראו שאפשר להגיע למקום טוב ואנחנו בהמשך נגיע למקומות שזה קצת יותר מורכב, גם בפריפריה וגם עם אתגרים הרבה יותר גדולים, אבל לפחות רציתי שתהיה להם את הדוגמה לאן צריך לשאוף. אני לא אומר שהכול גמור, גם פה יש עוד הרבה מה לעשות ובמה להשקיע, ודאי גם במשאבים מהממשלה כלפי השלטון המקומי.

רציתי לברך גם את שלום על זה שהגעת וטרחת, ואני יודע עד כמה הנושא קרוב לליבך ואתה לוקח את זה באמת ברצינות רבה, ולברך כל אחד ואחד מכם, ראשי מחלקות, רויטל, שיש לי איתה היכרות של כמה שנים כבר, באמת היא דוגמה ומופת של מנהלת מחלקת חינוך שפשוט הבינה את הצורך ואת המורכבות של הקהילות ושל העולים ושל חרדים ולא חרדים, והצליחה להוביל את זה בצורה חלקה ועם מדיניות של ראש העיר. אז פשוט תודה רבה.

אני רציתי להגיד לשושבין.

אחרון אחרון חביב, לורן עיאש.

נכון, מגיע לו, האיש עושה עבודה. הוא פוליטיקאי ואיש עבודה פשוט נהדר.

קודם כל הוא אדם עם לב חם, לפני שהוא פוליטיקאי.

נכון.

הוא בטעות נדחף לפוליטיקה, כמוני פחות או יותר, אבל באמת אדם שמצליח גם להכיל את האחר. אני כאחד שגדל ביהדות התפוצות, אני אומר בכל מקום, וסיפרתי את זה גם לסימון, בבית הספר שלי בשונה מפה בארץ, שם יש בית ספר יהודי נקודה, בצד ימין שלי היה אחד שלקח את האוטו בשבת עם ההורים שלו 45 דקות, היה נוסע באוטו לבית הכנסת, מצד שמאל היה אחד שלא היה הולך בכלל לבית הכנסת ואני הייתי הולך 45 דקות לבית הכנסת ברגל. אבל עד היום אנחנו חברים, אנחנו מזמינים אחד את השני, ואנחנו לא רק חיים אחד לצד השני, אלא באמת עם השני. אני חושב שהדוגמה הזאת של רעננה צריכה להיות דוגמה ומופת לכלל ערי ישראל וזו הסיבה העיקרית שלשמה רציתי להביא לפה את הוועדה.

אני ראש העיר הראשון שמכהן ונולד ברעננה, בן לזוג שהגיע לפה ב-1948 עם שתי מזוודות ושני ילדים, ניצולי שואה, ואני יותר גאה מהדברים האלה לא יכול להיות. אז באמת סוגרים מעגל ואני מקווה שהחברה הישראלית באמת תתאחד כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו משהו אחר אלא אך ורק להיות כולנו ביחד. ממש תודה ונמשיך את הסיור.


(בהמשך הסיור – בי"ס אוסטרובסקי)

זה תהליך שהתחלנו אותו לפני שנתיים, קצת יותר משנתיים, תוך כדי הקורונה עם תובנות גם מתקופת הקורונה, אבל גם בכלל מהצורך לחדש ולרענן את עצמנו ושמנו את חמשת העוגנים האלה.

דבר ראשון, ולא לפי סדר החשיבות, הם כולם בסופו של דבר ספירליים ומתערים זה בזה, יחסים וערכים לפני הכול. תיכון אוסטרובסקי הוא תיכון מצוין, יכולתי להגיע לכאן לפני חמש שנים, לשבת רגל על רגל, 100% זכאות לבגרות או קרוב לזה, ולנוח על זרי הדפנה של מי שעשה את העבודה לפניי, אבל בחרנו לעסוק דווקא ביחסים ובערכים ולא בציונים, כי ציונים יש פה ואנחנו ממשיכים לשמר את הדברים. יחסים וערכים לפני הכול ואני בהמשך אראה גם מה אנחנו עושים סביב העניין הזה.

רב תרבותיות ובין-לאומיות. יש פה באמת מגוון אדיר של אוכלוסיות, גם עולים חדשים, כמו שאמרתי מ-29 מדינות שונות בעולם, זה לא משהו שקיים במדינת ישראל בעוד מקום ממה שאנחנו לפחות יודעים. הדבר הזה מכניס לתוך כיתה אחת רב תרבותיות מכל העולם, שפות שונות, ואת הדבר הזה אנחנו מנסים לחבר כאן ביחד לתרבות הישראלית, להוויה הישראלית. זו משימה שהיא פשוט ציונות בלי ציניות. ציונות בלי ציניות זו אחת ממשימות העל של בית הספר.

אנחנו עוסקים המון בהיבטים החברתיים, הקהילתיים והסביבתיים, וגם פה אראה מספר דוגמאות לחיבור הזה כל הזמן של הקהילה, עוסקים ומטפלים בצמיחה ובפיתוח, גם של אנשי הצוות וגם של התלמידים, מאפשרים להם בחירה ככל שזה מתאפשר לנו וגם לזה אני אתן מספר דוגמאות. יש פה לא מעט תלמידים שלומדים באקדמיה תוך כדי הלימודים בתיכון ובאמת מגיעים להישגים יוצאי דופן.

וגם הרבה מאוד פיתוח וטיפוח של הספורט. יש פה שתי נבחרות של בית הספר שמגיעות באמת להישגים מדי שנה, גם בכדורסל וגם בכדורעף, נבחרות פשוט מדהימות.

ופדגוגיה חדשנית. בכל מקום שאפשר היה לשדרג את עצמנו מבחינה פדגוגית ולהכניס תכניות, דברים חדשניים, בין אם קשורים להכנה לבגרות עצמה ובין פיתוח מיומנויות, היבטים של למידה עצמית, היבטים של חשיבה ביקורתית. בכל מקום שאפשר היה לשלב את הדבר הזה הכנסנו יעדים שנוגעים בתחומים האלה ובעצם אנחנו כבר שנתיים מריצים את התכנית הזאת ומגיעים ללא מעט הישגים.

מבחינת תעודת הזהות. מספרים כלליים של בית הספר. סך הכול 762 תלמידים ב-32 כיתות, 94 מורים, רובם הגדול עם תואר שני, שבעה דוקטורים, צוות ברמה מאוד מאוד גבוהה, מסור, מקצועי, באמת יוצא דופן ביכולות ההכלה שלו ועוד פעם, אני מזכיר, ההתמודדות עם העולים, זה חלק בלתי נפרד מהצורך של המורים שלנו גם לדעת לטפל ברב תרבותיות הזאת. כשאתה נכנס לכיתה אתה מוצא את עצמך מתחיל בעברית, עובר לאנגלית, אם אתה גם יודע צרפתית אז עוד איזה שתיים-שלוש מילים בצרפתית.

יושבים פה מסביב הצוות שלי, יש לנו פסיכולוגית, ז'קלין, דוברת שש שפות, היא הפסיכולוגית של העולים. אנחנו נדרשים, בטח עכשיו אחרי הקורונה, ללא מעט עיסוק בעניין הזה. יש לנו מורים רבים שהם בעצמם עברו את התהליך הזה של העלייה. יושבות פה ניצה ולילי, שתיהן עולות, לילי מורה לעברית, עלתה מארגנטינה לפני 20 שנה, וניצה שהיא אמנם ישראלית, אבל היא אחרי הרבה שנים בצרפת, מרכזת את מגמת הצרפתית שלנו. שליש מהעולים שלנו הם מצרפת. זה היחס.

אמרתי ככה בדרך, כשעלינו במדרגות, 69 תלמידי חינוך מיוחד משולבים בכיתות הרגילות של בית הספר, בכל הכיתות, גם עולים חדשים חלקם. אין לנו כיתות חינוך מיוחד. השילוב הוא מדהים, הוא לא פשוט וגם הוא מייצר עוד אתגר לכולנו, אבל אנחנו שומרים על הדבר הזה באדיקות.

בעיקרון איפה שאפשר להכניס ילדים ולשלב אותם בכיתות הרגילות אנחנו עושים את זה, זה חשוב, גם בשביל הילדים שיידעו שיש ילדים שהם קצת שונים.

אפשר פה לראות את ההתפלגות. שכבת י', כבר ממש מעל 50% עולים, 52% הם עולים שאנחנו מחלקים אותם לשלוש רמות מבחינת ההיבחנות שלהם. אני לא יודע אם יצא לכם כבר בתור ועדה להיכנס לעומקם של הדברים האלה, אבל לעולים יש התאמות והקלות בהיבחנות שלהם וברמת הלמידה שלהם ובהתאם לזה אנחנו כמובן מחלקים אותם.

דוגמה למחזור אחד, דרך מספרים אפשר לפעמים להבין תמונה קצת יותר עמוקה. זה המחזור שסיים בשנה שעברה, 258 תלמידים, 11 כיתות, מתוכן ארבע כיתות עולים. אפשר לראות את ההישגים במתמטיקה ואנגלית, הם יוצאי דופן, 41% סיימו עם חמש יחידות מתמטיקה. זאת ירידה לעומת שנתיים קודם, הקורונה עשתה את שלה. זה באמת נזקים של הקורונה, אבל עדיין 80% עם חמש יחידות אנגלית. זה מספרים באמת יוצאי דופן שהתיכון מגיע אליהם.

תלמידי עתודה מדעית טכנולוגית, תלמידים שלומדים שתי מגמות מדעיות, 20% מהשכבה, 52 מהתלמידים לומדים שתי מגמות מדעיות מעבר לחמש מתמטיקה וחמש אנגלית, הם מגיעים לתעודת בגרות איכותית ומצטיינת.

סך הכול במחזור הזה יש 12 תלמידים שאין להם תעודת בגרות מלאה, אבל יש להם כמעט הכול, נשאר להם השלים בגרות אחת או שתיים ואנחנו ממשיכים לעקוב אחריהם ולרדוף אחריהם במובנים מסוימים כדי שיבואו להשלים את החסר.

אפשר לגעת בעוד נתון, 26%, כמעט רבע מהשכבה, סיימו עם הצטיינות במעורבות החברתית שלהם. זה גם משהו שאנחנו לא מוותרים עליו. המעורבות החברתית שלהם בקהילה סופר חשובה. יש לדבר הזה אדוות שממשיכות ומלוות שנים אחר כך את הילדים האלה.

אני רץ קדימה. נתוני גיוס לצה"ל. גם פה אחוזים מאוד מאוד גבוהים, גם בנים וגם בנות, ואת זה אני חייב להגיד, יושבים פה לא מעט חובשי כיפות, בתיכון אוסטרובסקי לומדים לא מעט תלמידים דתיים שבוחרים לבוא ללמוד בתיכון ממלכתי רגיל בגלל האיכות שלו ובגלל האופי שלו ואנחנו מאפשרים לכולם להיות כאן. אין מיון בכניסה, כל מי שרוצה להיות תלמיד באוסטרובסקי וגר באזור הרישום, או עולה חדש, שאת כל העולים החדשים אנחנו מרכזים כאן, יכול לבוא ללמוד כאן. נתוני הגיוס לצה"ל לא מושפעים מהעניין הזה, להיפך, המוטיבציה עולה, השירות רובו שירות משמעותי, גם אצל בנים וגם אצל בנות.

הנתון המאוד מרשים של השנתיים האחרונות זה עלייה דרמטית בכמות התלמידים שהולכים לשנות שירות ולמכינות. זה משהו שאנחנו עובדים עליו חזק מאוד ורואים את התוצאות כבר בשנתיים האחרונות ואני חושב שזה גם יילך ויעלה. זה נתון מאוד מאוד חשוב מבחינתי, אני חושב שהעוד שנה הזאת של נתינה למען החברה מביאה את החבר'ה האלה לצה"ל מוכנים יותר, בשלים יותר, ואחרי זה הם גם עושים שירות משמעותי בצבא.

כשמדברים על יחסים וערכים לפני הכול אנחנו בסוף מדברים על אקלים חינוכי מיטבי. אני מניח שאת המונח הזה רובכם מכירים. הדבר הזה הוא ספירלי, לא משנה מה אתה רוצה להשיג, תירה את החץ באופן מדויק וכנראה תפגע במשהו שמשפיע על הדבר הזה. אנחנו עושים המון בתחום הזה, גם כדי לחבר את העולים למה שקורה פה, במדינה בכלל, בעיר בפרט, בתיכון עוד יותר עמוק.

חגיגה דמוקרטית שעשינו פה לקראת הבחירות עם פאנל של חברי כנסת מכל המפלגות. תחשבו, העולים, זו פעם ראשונה שהם נדרשים להצביע, פעם ראשונה שהם מבינים מה זה הפוליטיקה הישראלית, אין להם עוד הזדמנויות. אז מעבר לשיעורי האזרחות עשינו פה פאנל, הגיעו 11 נציגים של 11 מפלגות, זה היה מאוד מרשים.

כנ"ל מסעות וטיולים, אתם תשמעו תיכף מהתלמידים, כולל ביקורים, גם במקומות אחרים כמו אצל הדרוזים בכסרא-סמיע או בדלית אל-כרמל, כלומר גם חשיפה לעוד תרבויות בארץ.

שבוע העליות. שבוע מטורף שאנחנו מרימים כאן כל שנה. נותנים לעולים במה להציג את המקום שממנו הם הגיעו, לספר את סיפור העלייה שלהם. אתם תיכף תשמעו ארבעה סיפורים מרגשים.

וסוף סוף הצלחנו השנה לצאת לגדנ"ע, פעם ראשונה שקיבלנו הקצאה. רעננה, אין בעיית גיוס, אין בעיית אחוזי גיוס, אבל יש בעיה שצריך לדעת לרתום את העולים לגיוס משמעותי ולגרום להם להבין מה זה צבא. בשנה הראשונה שלי פה יצאתי ל'מסע ישראלי' עם שכבת י"א. העולות החדשות והעולים, אני לא אבדל רק את הבנות, אבל הבנות נתקלות בקושי יותר מורכב כשהן צריכות שירותים, הן בחיים לא היו בשטח, הן לא יודעות מה זה לטייל בשטח ומה זה לעשות צרכים בשטח. אלה דברים שאם אתה לא מוציא אותם לטיולים האלה ולא נותן להם את האפשרות, כולל גדנ"ע, ללבוש שלושה ימים מדים ולהרגיש קצת מה זה צבא. מאוד מאוד משמעותי, מאוד עוזר.

'מסע ישראלי' לא יוצאים פה?

יוצאים, השנה לא, כי לא קיבלנו הקצאה.

מה זאת אומרת לא קיבלתם הקצאה? אני עשיתי את זה.

זה לא התיכון היחיד.

יש עוד הרבה שלא קיבלו.

התיכון היחיד שכן קיבל הקצאה הורידו לו את זה.

יש הרבה תיכונים שלא קיבלו.

התיכון היחיד שקיבל הורידו לו והוא נמצא בבעיה.

הבטיחו לי שבשנה הבאה, אבל עוד פעם, אתה מתחיל לייצר דיליי, אתה יוצא את י"ב כי הם לא היו בי"א ואז מה יהיה בי"א?

לא, אבל הייתה סיטואציה שבגלל הקורונה הייתה שכבה שלמה שלא יצאה.

לא, זה בעיית מכרז.

דבר איתי.

בואו נשים את זה רגע בצד, זה לא העניין. בהקשר של הצוות, זה גם פיתוח וטיפוח הצוות כדי לייצר תחושת שייכות ולחזק את תחושת השייכות לאוסטרובסקי והמחויבות למקום וגם בסוף לתת כלים גם למחנכים וגם למורים המקצועיים להתמודד עם המורכבויות השונות שאנחנו נתקלים בהם כאן. אז בעניין הזה כל ההשתלמות שלנו הבית ספרית השנה מוקדשת להתמודדות עם אוכלוסיות ייחודיות בדגש על העולים החדשים והחינוך המיוחד.

בשנה שעברה יצאנו לסמינר מחנכים, לקחתי את כל מחנכי הכיתות ליומיים של סמינר שעסקנו בו בשאילת שאלות. במרבית המקרים כשאתה נכנס ללמוד בכיתה והמורה שואל את התלמידים: יש לכם שאלות? התלמידים שואלים שאלה ואז הוא עונה להם. אחד הדברים שאנחנו מנסים ללמד את המורים זה אל תענה בתשובה, תענה בשאלה, תגרום בסוף לתלמיד לחשוב מה באמת התשובה למה שהוא רוצה לדעת. זאת מיומנות שצריך לרכוש אותה, עסקנו בזה יומיים שלמים של סמינר. קהילות לומדות. לקחנו את קבוצת המחנכים וחילקנו אותם לפי סוגי הכיתות שהם מחנכים, כדי לתת לקבוצת העמיתים הזאת שיש לה המון מן המשותף כלים להתמודד.

פדגוגיה חדשנית. יש פה המון דוגמאות, אני אתן אחת, משהו קטן וטוב. חוגי השכלה כללית שאנחנו מאפשרים לכיתה י', לתלמידי שכבת י', לבחור מורים מצוות בית הספר, מורה לתנ"ך שמלמד פילוסופיה, מורה לכימיה שעושה חוג בסלסה וכך הלאה, דוגמאות לדברים שהמורים מביאים איתם מההובי שלהם, מההווי שלהם ונותנים לתלמידים לבחור.

ובסוף הרבה מאוד פעילויות שקשורות לקהילה ולסביבה ולחברה. הקמנו גם גינה קהילתית שתלמידי בית הספר במסגרת המעורבות החברתית שלהם מפתחים אותה וגם ספריית צעצועים שפועלת שלוש פעמים אחרי הצהריים, מגיעים לפה ילדים בגילאי גן ויסודי ומשחקים פה אחר הצהריים בספרייה שהתלמידים מפעילים אותה, מיזם שעשינו ביחד עם הקרן ליזמות חינוכית. והרבה מאוד פעילויות שקשורות לדברים האלה. בסלון של אוסטרובסקי, אנחנו מארחים פה מדי שנה אנשים כאלה ואחרים.

אני רוצה לסיים לפני שאני נותן לתלמידים להיכנס, להראות לכם את הדבר האחרון שעשינו כאן לפני שבועיים ביחד עם כל קהילת בית הספר.

(קטע שירה). זה אירוע שכל קהילת בית הספר חוגגת את סיום המחצית ואנחנו עושים לזה פרומואים וחזרות. מה שאתם רואים פה זה קליפ שמסכם את אירוע השירה עצמו שאליו מגיעים כל בית הספר, מורים, תלמידים וגם הורים וגם חיים ורויטל מכבדים אותנו בנוכחותם.

אני רוצה שתכירו חמישה תלמידים שלנו, ארבעה תלמידים ובוגרת אחת. הם יציגו את עצמם. הדר, בבקשה.

היי, שלום, שמי הדר קפלן. אני עליתי לפה לפני שנה וחצי מארה"ב, אז אני ממש חדש. אני והמשפחה שלנו עלינו מכמה סיבות. ההורים שלי הם תושבים חוזרים, הם רצו, אחת, לחזור לתרבות הזו שהם גדלו בה, שתיים, אחותי שהיא עלתה לארץ לפני ארבע שנים להתגייס לצבא, היא עכשיו סיימה את השירות שלה ומטיילת בכל העולם.

אבל לי סיפרו אחרת. איך אני ידעתי על ישראל? אני הכרתי את ישראל, היינו פה בקיץ בכמה טיולים, הולך לים וחוזר הביתה, אבל כשאמרו לי שעולים לפה זה הפך את כל העולם שלי. הייתה לי כבר תכנית ללימודים, אבל הגעתי. פגשתי את כל המשפחה שלי, פגשנו כמה חברי משפחה. מתי הגעתי? אני הגעתי לפה בי"א, בשיא הבגרויות וכל הקשיים שבאים איתן. בלי הרבה הקלות שמקבלים כעולים פה באוסטרובסקי אני לא הייתי מצליח איך שהצלחתי. דבר ראשון, בכיתות עולים זו הזדמנות מאוד טובה להכיר הרבה תלמידים במצבי, מישהו שמתקשה עם השפה או עם הקבוצה התרבותית. הספקתי להכיר הרבה אנשים חדשים, הרבה עולים חדשים וגם צברים תוך כמה כיתות וכמה טיולים שעשינו במהלך השנה.

בארה"ב אני אגיד שלא היו טיולים כמו שאנחנו עושים פה. היה לנו עכשיו 'מסע מתחברים' שטיילנו בכל מיני מקומות וישנו בווילות כולנו יחד וזו הזדמנות מאוד טובה בשבילי להכיר הרבה אנשים חדשים שלא הכרתי לפני ושלא הייתי חושב להכיר אותם. אז אוסטרובסקי עשתה לי שינוי מאוד גדול. אני הגעתי בעצבים ולא יצאתי מהחדר שבועיים אולי מרוב זה שלא רציתי להגיע, אבל עכשיו אני כבר חלק פה, חווה את התרבות, ולא הייתי מקבל את זה בארה"ב.

שלום לכולם. קוראים לי ויויאנה, אני עליתי מאורוגוואי לפני שלוש שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בישראל, אף פעם לא ביקרתי עד שעשיתי עלייה. כן היה לי קשר עם ישראל כי הייתי בבית ספר יהודי וגם בתנועת נוער, אבל אף פעם לא חשבתי לעלות לישראל. כשהגעתי היה לי מאוד קשה, כי כמו שאמרתי לא הכרתי פה ולא כל כך אהבתי את המדינה בהתחלה ולא הרגשתי חלק וגם היה לי את הקושי הגדול בשפה, שזה השפיע גם מבחינה חברתית וגם לימודית.

למשל באורוגוואי הייתה לי את החבורה שלי, היו לי חברים, הייתי בחוג תיאטרון, כאילו יום יום ממש אקטיבי ואז הגעתי לפה ובבית הספר הייתי זאת שבצד, שקטה, כי אני מצחיקה ולא ידעתי להיות מצחיקה בעברית, אז כאילו היה מאוד קשה. מבחינה לימודית גם היה לי קשה, כי היה לי טוב בבית הספר, הבנתי את החומר, ידעתי איך לכתוב מבחן באורוגוואי, וגם פה, כאילו הייתי צריכה לתרגם את החומר. אולי שואלים משהו בכיתה, ידעתי את התשובה ולא הייתי יכולה להגיד את זה, וגם זה היה כאילו קשה ומעצבן בהתחלה.

אני הגעתי באמצע הדרך בבגרות, אבל כשהגעתי לפה והיו כיתות עולים הרגשתי הרבה יותר בנוח והצלחתי להשתחרר ולדבר עם אנשים ולעשות חברים וכאילו לחזור להיות אני, לצאת, שיהיה לי כיף, התחלתי להכיר, כבר הייתה לי שגרה שוב. וגם לפני זה לא הכרתי כל כך את המדינה, בגלל זה לא אהבתי, אבל באוסטרובסקי עשינו הרבה טיולים ויצא לי לבקר בהרבה מקומות שלא יצא לי עם המשפחה, כי הם עובדים ואין הרבה זמן, וכן שמתי לב שזו מדינה מאוד יפה ואני אוהבת את ישראל. וגם עם ה'מסע' שהדר אמר, שהיה מסע מקסים, שהיינו ביחד עם ישראלים. אז זה לא רק שאנחנו עם העולים, גם יש לנו הזדמנות להיות כולנו ביחד ולהיות חלק מהחברה.

היה יום מסוים שזה היה יום של הקשר שלנו עם העם וביקרנו בחברה של החרדים וגם של הדרוזים, אז כן יצא לנו להכיר את החברה שיש פה בישראל ועכשיו אני יכולה להגיד שאני מרגישה חלק מהחברה, חלק מישראל, אני מרגישה שאני גם חלק מהכיתה, לפני הרגשתי פחות ועכשיו אני כן משתתפת ויש לי חברים ואני תורמת במשהו, זה מה שאני מרגישה.

שלום, אני יוני, עולה חדש מצרפת, עליתי לפני שמונה שנים. הסיבות העיקריות שאנחנו עלינו לארץ זה בגלל הדת כי אנחנו דתיים ובצרפת אי אפשר להיות דתיים, ללבוש כיפה או ציצית או ללכת לבית הכנסת בלי שיסתכלו עלינו מוזר או יזרקו עלינו אבנים או דברים כאלה. אז זו אחת הסיבות העיקריות שעלינו לארץ, והסיבה השנייה זה כי כל קיץ שהיה אז היינו באים לארץ בגלל שחם פה ונעים פה וזו הארץ שלנו, כמו שכתוב. אז זה למה שעלינו לארץ.

כשעליתי לארץ הייתי בכיתה ד', בגיל מאוד צעיר. כבר לכולם יש את החבורות משלהם בבתי הספר, ילדים קטנים, קשה להיכנס, אז היה לי מאוד קשה בשבועיים הראשונים, לא דיברתי, לא רציתי להיות בבית ספר בכלל, הייתי חוזר הביתה, אומר לאימא: בואי תיקחי אותי. ואז היו צרפתים בכיתה שלי, שהם הכניסו אותי לאט לאט איתם, כי לא הייתי מדבר עברית, ואז בבית הספר שהייתי, זה היה בבית ספר ביל"ו, אני לא יודע אם יש עכשיו עדיין, יש אולפן. באולפן למדתי עברית, תקשרתי עם אנשים ואז לאט לאט התפתחה העברית ונכנסתי לחבורה של הישראלים כביכול וזה משהו שמאוד אהבתי כי באמת פה האנשים בישראל מה זה נחמדים, משתפים אותך, אוהבים אותך, לא ידחפו אותך: לך, לא אוהבים אותנו. הם אומרים: בוא, תהיה איתנו, תשחק איתנו.

גם בכנסת זה ככה.

אני רואה, כולם צוחקים ביחד, חברים, כיף חיים.

אתה יודע איזה חברים אנחנו.

אני רואה, אחד ליד השני.

אנחנו לא דוגמה.

ואז הגעתי לפה לאוסטרובסקי לכיתת עולים. אני הגעתי בגיל קטן אז כיתת עולים בשביל העברית לא כזה רלוונטי בשבילי, אבל הייתי עם כל האנשים שאני יודע שהם חוו אותו דבר כמוני, לא היו להם חברים, נכנסו לחברה חדשה, שזה לא משהו קל. אני לא יודע אם למישהו פה זה היה, אבל זה לא קל, אני אומר לכם, זה משהו חדש לגמרי. אז יש לנו משהו ביחד שזה כאילו תורם לנו, שזה כאילו כבר הקשר יותר קל לחיבור. ואז דיברנו ואני כעולה ותיק יכול לעזור לעולים שפחות זמן להבין את השיעור, להיכנס לחברה הישראלית, הרגשתי שאני כבר מחשיב את עצמי כישראלי, אז כיתת עולים זה מאוד תורם לדעתי, וגם בכללי, בית הספר, עם האולפן וכל זה, זה משהו שהוא מאוד חשוב.

שלום, שמי אילנה, עליתי מברזיל לפני שלוש שנים. היו כמה סיבות לעלייה שלנו. הראשונה זה פשוט המשפחה שלי מאוד ציונית, אז תמיד ביקרנו את ישראל ותמיד אהבנו פה. סיבה אחרת זה פשוט בברזיל ממש מסוכן ולא הייתי יכולה לצאת מהבית לבד והיה ממש קשה כי המצב הביטחוני שם ממש לא טוב, אז ממש רציתי לעלות כי תמיד חשבנו שפה המקום הנכון בשבילנו, זו המדינה היהודית, זה המקום הנכון.

היה ממש קשה בהתחלה, כי לא הייתי יכולה לדבר בעברית ובאנגלית ולעשות חברים, הייתי ב'השרון', בחטיבה, חצי שנה וזה היה ממש ממש קשה ואז הגעתי לאוסטרובסקי, לכיתת עולים, שעזרו מאוד מאוד כי הרגשתי מאוד בנוח לשאול שאלות וגם כולם מבינים אחד את השני, אז לא היה אכפת לי לעשות טעות כשאני מדברת והרגשתי מאוד בנוח.

וגם עם הצבא, פה ישבנו עם חיילת שיכולים לשאול שאלות וגם הלכנו כקבוצה לצו ראשון, כי לי אמא ברזילאית, אבא ברזילאי, אז אין לי אף אחד לשאול שאלות על הצבא, אף אחד לא יודע, אז פה הלכנו ביחד לצו ראשון וזה עזר לי מאוד.

היי, אני מאלו, בוגרת של אוסטרובסקי. עליתי מדרום אפריקה לפני שלוש שנים. עליתי מכמה סיבות, אחת זה הביטחון בדרום אפריקה, זה ממש מסוכן, הקיפו אותנו בבית, אבל גם כל המשפחה מצד אמא גרים פה, אז עלינו לפני שלוש שנים.

בשנה הראשונה שהיינו פה שנה שלמה למדתי בבית און ליין כי לא מצאתי מקום שאפשר להיות כאן וללמוד עם השפה והכול, ואז מצאנו את אוסטרובסקי שממש עזר לי כי ראיתי שיש פה כיתות עולים והכול. נכנסתי ישר לי"א, שזה היה ממש קשה עם הבגרויות והכול, גם להתחיל לקרוא ולכתוב, אבל זה ממש עזר לי. הצלחתי להכיר מלא עולים חדשים שהם באותו מצב וגם הצלחתי להכיר ישראלים שעזרו לי בכל התהליך. עכשיו ההורים שלי חזרו לדרום אפריקה ואני בעוד חודש מתגייסת כחיילת בודדה.

אז מכיוון שאין לנו זמן אני רק רוצה להגיד לסיכום שכמו שאמרתי בהתחלה, כשאתם שומעים את הסיפורים האישיים של כל אחד מהעולים בסופו של דבר זה באמת ציונות, זה ציונות בלי ציניות, ואנחנו פה כדי לתת לכל התלמידים שלנו, לא רק לעולים, תקווה גדולה.

אני חושב שזה התפקיד העיקרי שלנו ופה אני בעיקר פונה אליכם. אני חושב שהמשימה החינוכית המהותית והמרכזית ביותר היום היא לאפשר לכל בני הנוער שלומדים אצלנו תקווה גדולה להמשך ואנחנו צריכים בעניין הזה לשמש דוגמה ולהוות חוד חנית ואני, גם כאיש צבא לשעבר וגם כחבר ארגון מנהיגים, ארגון מנהלי בתי הספר החדש, וגם כמנהל תיכון אוסטרובסקי, חושב שהיום בעידן המאוד מורכב שאנחנו נמצאים בתוכו אנחנו צריכים באמת לסמן תקווה לתלמידים שלנו, גם ביסודי וגם בתיכון. וזהו, אני מודה לכם על הביקור.

שי, יש לנו שאלה קטנה, התייחסות קטנה. אמרו לנו שאתה הובלת איזה שהיא תכנית או משהו כזה בנתניה של העצמה של הורים.

לא, זה שי אחר.

הייתי אמנם בנתניה שלוש שנים, אבל לא בזה.

מה שאנחנו מדברים זה על השילוב של החיילים מהעולים החדשים, שיש קושי בשבילם להישאר במהלך השירות ואז הייתה תכנית בנתניה שאתה סיפרת לי עליה, איך באמת זה עזר לעולים להישאר בשירות.

התכנית הזאת בסוף פה לא יצאה לפועל, אבל יש תכנית חדשה, ממש ממש טרייה, שיוצאת לדרך עם שכבת י"א הנוכחית שלנו ושאמורה לקחת את כל העולים שלא הולכים למחווה אלון. מי שהולך למחווה אלון יקבל שם את המעטפת הנדרשת ויתאימו לו את המקום, מי שלא הולך למחווה אלון יקבל פה, ביחד עם היחידה להכנה לצה"ל של עיריית רעננה, זה שייך לאגף התרבות והנוער, תכנית הכנה לצבא. אני מקווה שההמשך של הדבר הזה, וראש העיר מכיר את זה ואני יודע שהוא תומך בזה, יהיה גם ללוות אותם תוך כדי השירות כי זה חלק מהעניין, בסוף הם נושרים. הם לא לא מתגייסים, הם מתגייסים ונושרים. חלקם, עוד פעם, בסוף זה מספרים קטנים, אבל מספיק שנצליח מאחד למנוע את הנשירה שלו והרווחנו בגדול. תודה.

צהריים טובים. אני מנהלת מעל 20 שנה, 15 שנה באריאל. אני אחסוך מכם את הדברים במלואם, את הנתונים, הנתונים הם מאוד דומים למה ששי הציג באוסטרובסקי, זו פעם ראשונה שאני שומעת אותו וזה כאילו העתק, כל מה שנעשה אצלם נעשה אצלנו, פשוט עם הצעירים, אז אנחנו נחסוך את הדברים וניגש לעיקר. אנחנו בית ספר יסודי, ממלכתי דתי, בית ספר אריאל.

הנתונים שלנו, יש לנו מעל 30% של עולים חדשים מקרוב ל-15 מדינות שונות. גם, רוב העולים שלנו מארה"ב וצרפת, אבל יש מהמון מדינות. הנחות היסוד של בית הספר שלנו הן ארבע הנחות יסוד עיקריות. בבית הספר ממ"ד אריאל חיים בצוותא בחברה רב תרבותית. כל הנושא של רב תרבותיות זאת הרצאה בפני עצמה. הצוות החינוכי של בית הספר מפתח עם השנים רגישות, כמו אצל שי גם אצלנו המון מורים שהם בעצמם עולים חדשים וההשתלמות והדגש בבית הספר הם על שילוב של עולים חדשים בתוך כיתת האם.

בשונה מהתיכון שפה יש כיתות עולים לבית ספר אריאל אין כיתת עולים, יש אולפן גמיש, שזאת הכותרת העיקרית, התלמידים נכנסים לכיתה בבוקר לתפילה בכיתת האם ויוצאים ללימודים באולפן, ובמקצועות מתמטיקה, אנגלית, שהם מקצועות בין-לאומיים, הם חוזרים לכיתה. זאת אומרת האולפן הוא גמיש, עם מערכת מותאמת לכל ילד. הסביבה הלימודית. אתם יכולים לראות סביבות לימודיות בשלוש שפות, מותאם לעולים החדשים.

המודל שעובד אצלנו זה מודל רחל, מודל של משרד החינוך ומשרד הקליטה. תהליך הקליטה אצלנו בבית הספר, וזה הדגש, הקליטה נעשית למעשה מהרגע שמשפחה מחליטה לעלות לארץ. היא יוצרת קשר עם נחמה אפרתי, האחראית על הקליטה בעיריית רעננה, נחמה מפנה אותם בהתאם לצורך, אם הם רוצים בית ספר דתי, יסודי, היא בודקת את הנושא ומפנה אותם אלינו, ואז למעשה עוד בחוץ לארץ מתחילה התכתבות והם אומרים לנו: אנחנו עומדים לגור באזור שלכם, תגידו לנו מה עלינו לעשות.

ואז נכנסת לתמונה יהודית דנסס שהיא מנהלת האולפן, דוברת בעצמה גם שש-שבע שפות, עולה חדשה בעצמה, כי רק עולה חדש יוכל להבין מה זה עלייה. עם כל הכבוד לנו הישראלים לא נבין את זה לעולם, זאת גישה שצריכה להיות ברורה. עולה חדשה מבינה עולים חדשים וזה דבר חשוב. יהודית מתחילה את הקשר איתם עוד כשהם בחו"ל. כשהם היו בבית כנסת, וראינו את זה, הייתה מודעה, מי שרוצה ללמוד בבית ספר אריאל צריך לגור ברחוב הזה והזה, ככה, אמיתי, צילמו לנו את זה.

למעשה הקליטה מתחילה עוד בחוץ לארץ. אחר כך כשהם מגיעים לארץ הם מצלצלים אלינו, אנחנו קובעים פגישה רבת משתתפים עם כל עולה חדש שמגיע לבית הספר, מתכנסת ועדה של הסגניות, היועצים, הפסיכולוגים ואני כמובן ואנחנו קולטים אותם ומבקשים מהם לבוא עם המשפחה שלהם ואם צריך דוד או דודה שיתרגמו גם זה בסדר, הם באים אלינו ובעצם יש קבלת פנים.

בקבלת הפנים הזאת היא המילה הראשונה של העולה בארץ ישראל. לאחר מכן יש לנו קייטנה שמותאמת לעולים שיהודית מעבירה אותה במהלך החופש ולמעשה ב-1 בספטמבר הם כבר מכירים את בית הספר, הם יודעים מי המורה שלהם, הם שמעו אותה, הם נפגשו איתה והם מגיעים מוכנים לתחילת השנה. יש פה דוגמאות של התכתבויות של הורים.

של משפחה שבמקרה הם נמצאים כאן.

משפחת רובינסון. אני אקצר את הכול, אבל יש לנו המון המון פעילויות שמוקדשות רק לעולים, הווה אומר קפה אריאל לעולים, מפגש שאנחנו עושים, כמו שאמרתי קודם, זאת אומרת העולים זה נושא בפני עצמו, אתה לא יכול לכלול במערך הקליטה של בית הספר בכלל. יש לנו טיול מיועד לעולים, תיכף אתם תראו את זה וכל מיני דברים שהם רק לעולים.

איך אנחנו עושים את זה מבחינה פדגוגית אני לא אפרט עכשיו, אבל יש לנו המון המון מסגרות פדגוגיות, יש לנו רכזת פדגוגית שתומכת את הדברים הללו שמיועדים לעולים בלבד. צוות המורים משתנה, שעות לימוד לכל תלמיד באולפן, ליווי והכשרה, קשר עם הקהילה, ידיעון שההורים מקבלים בשלוש שפות בהתאם לשפה שלהם, הם מקבלים את זה עוד כשהם נמצאים בחו"ל, ממש הקשר הראשוני וזה חוברת הסבר פניך לתייר, איפה קונים תלבושת, עם מי יוצרים קשר, מתי בית הספר מתחיל, האם להביא ארוחת בוקר, בצרפת לא מביאים כלום, הכול בית הספר נותן. מה להביא בארוחת הבוקר, שלא תביאי משהו שהילדים האחרים לא מביאים, שלא ייצא דופן.

תרבות ונהלים של בית הספר וגם מה קורה ברעננה, מקומות חשובים ברעננה שצריכים לדעת גם, איפה לקנות, איפה העירייה.

קופת חולים. צלצלו ליהודית באמצע הלילה, הילד היה עם חום, הם לא ידעו לאן ללכת. הכתובת שלהם הייתה יהודית שהפנתה אותם לקופת חולים, למיון וכו'. דברים שבכלל לא מעלים על דעתנו שמעסיקים אותם, אבל זה מה שמעסיק אותם בהתחלה, זה בדיוק הנושא.

מבחינה פדגוגית כדי ליצור קשר, ואנחנו משקיעים בזה המון המון מחשבה, בקשר שבין הלימוד של העולה באולפן לבין הלימוד שלו בכיתת האם. לקשר הזה פיתחנו כלי שנקרא מד קליטה שממלאים אותו גם באולפן וגם בכיתת האם וכמה פעמים בשנה יש ישיבות משותפות שהעולה נמצא במרכז על השולחן ודנים בקליטה המיטבית שלו, האם זה מצליח, האם זה לא מצליח, איפה יש דברים לשימור, איפה צריך לשפר. מד קליטה.

וזה כלי שאנחנו נותנים לעולים לפני התעודה והילדים וההורים מגיעים לקבלת התעודה וכבר יודעים איפה הם נמצאים. מכיוון שתרגמנו את זה לכמה שפות אז הורים יכולים לדעת - - -

את אמרת שקוראים לזה רחל ממשרד החינוך? השאלה אם אני הולך עכשיו לנתניה, לבית ספר שקולט עלייה, יש גם כן את זה, או שזה משהו שהוא ברעננה בלבד.

אני יודעת מה קורה במחוז מרכז.

בכל המחוז שלך אותו דבר?

יש לנו מעט מאוד - - -

אני רוצה להבין, כי אני מרגיש שאני לא במדינת ישראל היום. אני רוצה להסביר לכם משהו, דיברתי עם יוסי מקודם, התלחשתי ואמרתי לו: תשמע, הגענו למקום שממנו אפשר רק לרדת. אנחנו נמצאים בטופ.

או ללמוד, סימון.

אני חושב שאתה טועה, סליחה שאני רגע מתפרץ. אני חושב שאתם טועים, זה מטעה להגיע לרעננה ולחשוב שאתה בטופ, כי ההתמודדות עם העולים החדשים, המורכבות הרב תרבותית הזאת, הם לא מגיעים ממקום - - -

לא, שי, הוא מדבר על השירותים שהם מקבלים.

רגע, תנו לי רגע. ההתמודדות, חלקם הם ברמה נמוכה מבחינה לימודית, הם מגיעים עם קשיים, להביא אותם למקום של הצלחה זה אתגר, בשפה של מה שאנחנו מכירים מהמדינה זה כמו הפריפריה, זה פריפריה חברתית.

שי, לכן שאלתי האם מודל רחל זה משהו שנמצא בכל מקום אחר.

יש תכנית שנקראת פל"א, פל"א היא תכנית של משרד הקליטה שהייתה גם פה באוסטרובסקי עד השנה. אני נאלצתי לוותר עליה כי כפו עליי לעמוד בתנאי מכרז שאני לא מסוגל לעמוד בהם. אמרו לי: קח, תלמד את העולים משתיים בצהריים. תשאל אותם פה, הם עומדים פה, הם לא יבואו ללמוד, אם הוא סיים את יום הלימודים שלו הוא לא יבוא ללמוד עוד שלוש שעות מתמטיקה כי אלה השעות שמשרד הקליטה מוכן לשלם בהם. רק אם זה יהיה מעורה בתוך מערכת השעות של בית הספר אפשר יהיה לממש את השעות האלה. זה מאות אלפי שקלים שאני נאלצתי לוותר עליהם.

אני אענה משהו נוסף. עוד פעם, אני מחוז מרכז בלבד, אני לא יודעת להגיד על האחרים. רוב הרשויות שלנו הם סוציואקונומי גבוה מאוד, הן נותנות שירותים טובים. אין לנו עוד עיר כזו עם עולים, אבל אני יכולה לומר שראשון שקלטה המון פליטים עכשיו, פליטים, אין לה יכולת לתת להם שעות כעולים חדשים, עושה המון. לצערי הרב הרבה פעמים הממשקים שלנו עם משרדי ממשלה אחרים שנוגעים בחינוך הם ממשקים מורכבים, גם עם הרווחה, גם עם הקליטה, ואז אנחנו נאלצים להוציא תקציבים שלנו. בסוף הילדים האלה צריכים לקבל מענה, זה בדיוק מה ששי אמר, יש לנו את זה מאוד חזק ברחובות עם משרד הקליטה לגבי האוכלוסייה האתיופית, אותו דבר, אז בסוף אנחנו במצ'ינג עם הרשויות, אבל רוב הרשויות שלנו הן סוציואקונומי גבוה, זה לטוב ולרע האפיון של מרכז מדינת ישראל.

אני רוצה להוסיף שאנחנו פיתחנו כלים כי ראינו מהמציאות, ישבנו וחשבנו איך אנחנו עוזרים לעולים שמגיעים לארץ. לא חיכינו לממשלה. אנחנו כן עובדים באופן הדוק עם משרד הקליטה ועם נחמה אפרתי, שהיא יד ימין שלנו והכול ואני חייבת לציין את זה, אז כל הכלים שאתם רואים כאן אלה כלים שפיתחנו כי ראינו את הצורך. לא חיפשנו מודלים, חיפשנו מציאות, מה אנחנו צריכים עכשיו.

אתם יצרתם את המודל.

אנחנו יצרנו ותרגמנו את כל מה שאתם רואים.

אין לנו אפשרות, יש לנו רצון.

היכולות והאפיונים שיש לנו בעיר הם לא דומים למה שאנחנו רואים בכלל מדינת ישראל. לא שיש פה אתגרים פחותים, ודיברו היום בבוקר גם על מה שקורה בגני הילדים ועם הסייעות, יש פה אתגרים מאוד מורכבים, אבל היכולות להתמודד איתם ומה שנותנים פה זה לא דומה בכלל בכל רובד ורובד עם מדינת ישראל.

מירום, רק להגיד הערה, אני חושבת שההתמודדות היא בגלל ההון האנושי שיש פה. ההון האנושי שיש פה שם את המשימה הזאת במרכז השולחן. מתמודדים, לא צריך תקציבים.

רויטל, לצערי הרב, ואני אומרת את זה לצערי כי יש קשר בין הסוציואקונומי של הרשות לאנשי ההוראה שמגיעים אליה ואני רואה את זה בכל המחוז גם, כי להיות מנהלת ברמלה זה לא כמו להיות מנהלת ברעננה עם כל האתגרים שיש. לכן אני אומרת, זה הכול ביחד, זה רשויות חזקות, זה אנשי חינוך טובים.

וזה יכולות ניהול. אתם עושים פה עבודה חבל על הזמן, להסתכל ולקנא.

ניתן לנועה לסיים את החלק של האתגרים, שזה הדבר המרכזי.

קשה לי לקלקל את האווירה המצוינת הזאת. אני לא יודעת להגיד, צריך לומר את זה, אבל החוסר העיקרי שלנו זה בתכניות לימוד עדכניות, אנחנו מלמדים מספרים שכתוב עוד 'נא לשלשל את האסימון', זה לא ייתכן. לא יכול להיות שמישהו לא ייקח את זה לידיים ויחבר תכניות. אז אנחנו מוצאים את עצמנו גם מחברים ספרי לימוד לעצמנו. זאת בעיה מאוד קשה. עזבו את כל העניינים של מעבר בין תרבויות, שזה דברים שהם למעשה אצל כל העולים, אבל החוסר החמור בתכניות למידה עדכניות דורש טיפול מיידי.

ברשותך, נועה, אני רוצה להתייחס לדברים האלה. יושב פה דביר סקעת, שהוא חלומה של כל מנהלת, האיש חי ונושם את בית הספר וכל הנושא הזה של העולים עם הטקסיות זה דבר מדהים. הם נכנסים לבית הספר עם שירה ומחלקים להם דגלים ומחלקים להם כל מיני דברים בעלי ערך תרבותי וסנטימנטלי למדינת ישראל. אני נמצא שם בטקסים האלה ולראות את ההורים עומדים עם הסבא והסבתא ובוכים והילדים נכנסים, יש לזה ערך בלתי רגיל.

זה ממש מזכיר לי את ההפגנה אתמול בנתניה.

ההבדל שאצלנו מי שמממן את זה זה הצד השני של ההפגנה.

אני רוצה רק לומר לסיום הדברים שלי שבאמת בלעדי דביר הדברים האלה לא היו קורים ותודה לקרן ולמשה.

קודם כל אני המנכ"ל של משה, שכולם יידעו, אבל הייתי הרבה שנים יושב הנהגת ההורים ועכשיו אני מתמודד על תפקיד אב הבית בבית הספר.

אני רוצה להגיד שני משפטים לסיום. אחת, אני באמת מאמינה שזאת הציונות המתחדשת, כלומר זה התפקיד שלנו עכשיו להתעסק עם העלייה. זאת האמונה, זה בא מפה, זה לא בא מפה, זה בא מהלב ולכן את כל מה שאנחנו עושים אנחנו עושים מהלב, וזה לא משנה אם יש תכניות או יש תקציב או אין תקציב אנחנו נעשה את זה, איתכם ובלעדיכם, כי זאת המטרה. אז בבקשה, סרטון קצר.

(הקרנת סרטון).

אני רוצה להזמין את יהודית, מנהלת האולפן.

כפי שראיתם אנחנו קולטים את התלמיד העולה, אלא שבשבילנו לקלוט תלמיד זה לקלוט את כל המשפחה ואנחנו רוצים לשמוע אותם. קחו בחשבון שהם עלו לפני שנה, רובם עלו לפני שנה, ובואו נשמע אותם היום.

שלום, השם שלי זה גבריאל, עליתי מברזיל לפני שלוש שנים והיה לי מאוד קשה להגיע בגלל שאני לא הבנתי את השפה והייתי שבע שנים במדינה וזה ממש קשה ללכת למדינה אחרת בלי לדעת כלום. אז היה לי מאוד קשה, אבל משהו חשוב שאני למדתי, זה להפוך את הקושי להזדמנות, בגלל שגם בקורונה בזום עדיין היה לנו אולפן ודברים כאלה וזה היה לי מאוד טוב וגם החברים והמורים עזרו מאוד וזה היה מאוד מרגיע.

קוראים לי ליטל, אני בת תשע. שנה וחצי.

שנה בארץ.

באיזה כיתה את לומדת? כיתה ג'. ומה לגבי הלימודים, רצית להגיד משהו.

היה לי קשה לעלות מצרפת לישראל כי עזבתי את כל החברות שלי.

ואיך הולך לך היום?

יותר טוב.

ואיך את מרגישה בכיתה?

יש לי הרבה חברים ויותר טוב.

ומה לגבי הלימודים, את מבנה?

כן.

הכול? כן?

קוראים לי טל, אני בכיתה ג' ועליתי לפני שנה והיה לי קצת קשה והאולפן עזר לי.

מאיפה היא עלתה?

ארצות הברית.

היא כבר לא יהיה לה מבטא.

קוראים לי שירן, אני בת 11, עליתי לארץ לפני שנה מצרפת. לא ידעתי מילה אחת, אבל למדתי באולפן וזה ממש עזר לי וגם עשינו ממש הרבה טיולים ולמדתי אהבה לארץ ועכשיו אני מרגישה ישראלית יותר ועכשיו פחות קשה לי ואני עדיין עושה אולפן שעה ביום.

אני אמא של טל ויש לי עוד שלושה ילדים ואני ממש ממש מעריכה את ההזדמנות לדבר עם כולם היום, ממש, זה מאוד מרגש. עלינו מארה"ב, זה ממש היה חלום שלנו של הרבה שנים לעלות. יש המון אתגרים, זה לקח יותר מזמן משרצינו ובגלל זה יש לנו ילדים יותר מבוגרים משחשבנו בהתחלה וזה בא עם המון אתגרים. היו הרבה דברים בבית ספר אריאל שעזר לנו להיכנס לקהילה והקליטה שלנו זה היה ממש קשה, אבל בית ספר אריאל ממש ממש בנה את ההרגשה של בית, של קהילה, עם טיולים, כמו שאמרנו, עם תכניות להורים וילדים ביחד. זה היה ממש חשוב לנו שיש לנו קהילה בבית החדש שלנו.

ברשותכם, אם אני יכולה לבקש משהו או להגיד משהו על הניסיון שלנו לעזור לעולים שבאים אחרינו. מה שחסר קצת זה גשר בין השנה של האולפן לכל השירותים של האולפן. רצינו ממש לעלות לרעננה בגלל ששמעתי על כל השירותים לעולים, על כל הניסיון של בית הספר לעזור לעולים. בשנה השנייה אני ממש מעריכה שהילדים שלי נקלטו בכיתה רגילה, אבל אני חושבת שזה די קשה להם לעבור משנה של אולפן לכיתה רגילה. אני חושבת שאולי בעתיד יכול להיות שירותים, יותר שעות בשנה השנייה, להיות גשר בין השנה הראשונה לשנה השנייה, ואני חושבת שיכול להיות אולי שעות בצהריים או משהו כזה, לעזור להורים בשנה השנייה ולהמשיך את הקליטה שלהם עם הלימודים ועם חברים וגם להמשיך עם הקשר עם כל החברים באולפן וכל ההורים. תודה.

שלום. אני אמא של ליטל ושירן ויש לי עוד שני ילדים. עלינו מצרפת לפני שנה וחצי. רק עכשיו סיימתי את האולפן שלי כי גם אני עשיתי אולפן. מה שאני רוצה להגיד זה שהסוכנות עוזרת לנו רק בנושא הכלכלי וכל החינוך, אם לא היה לי אחותי וגם בת דודה שאמרו לי שיש את נחמה אפרתי בעירייה של רעננה זה היה מאוד מאוד קשה כי לא ידענו את כל ההבדלים בין ממלכתי לממלכתי דתי, חילוני, כל זה, לא היה לנו כזה בצרפת.

אולי יותר טוב שלא ידעת.

גם כל המשפחה וגם נחמה עזרו לנו. מה שהיה חשוב בבית ספר אריאל שלפני הלימודים ידענו שמחכים לנו. הייתה לנו פגישה, זה היה בזום כי זה היה בתקופת הקורונה, אבל היה כל הצוות וזה היה מאוד חשוב שידענו שהם יודעים שאנחנו עולים חדשים ויש לנו צרכים מיוחדים כעולים ואז זה מאוד חשוב שהיה לנו קשר. גם היום, אם יש לי בעיה עם העברית ועם משרד החינוך או משהו אדמיניסטרטיבי, יהודית היא העזרה שלי הפרטית. היא יודעת איך זה עובד כי בשבילנו זה קשה. אין בכל המשרדים שפה צרפתית וגם אם עכשיו מדברים קצת עברית זה עדיין קשה לדבר בנושא אדמיניסטרטיבי.

את מדברת נהדר.

צריך להגיד שחלק מהקליטה של העולים זה באמת קליטת המשפחות. אני חושב שנחמה וכל הצוות של בתי הספר בכלל והעירייה, כל הגורמים שרק יכולים לתרום לדבר הזה, מאוד מסייעים לנו, אבל בית הספר הופך להיות איזה כתובת. אנחנו מקבלים המון פניות מהורים של עולים שצריכים עזרה בדברים שלנו הם נראים הכי טריוויאליים בעולם, אבל להם הרבה יותר קשה להתמודד עם זה וזה מתחיל ביסודי וזה נגמר דרך החטיבות וגם בתיכון. זהו, המון המון תודה לכם.

אנחנו רוצים לעמוד בלוחות הזמנים, בבקשה סיכום של יושב הראש וראש העיר.

חיים, אני יכול להגיד משפט, ברשותכם, ממש משפט קצר. אני רוצה להגיד לגבי העניין של קליטת עלייה. קודם כל שיתוף הפעולה הפורה שיש בכלל ברעננה בין מוסדות החינוך לבין הנהגת ההורים, ויושבת כאן מאחוריי מי שכיהנה עד לא מזמן כיושבת ראש הנהגת ההורים העירונית ובארצית סגנית, אז היא יכולה לאשר את הדברים, הוא שיתוף מבורך ולא רק מבורך, הרבה פעמים אנחנו רואים התכתשויות בין המוסד החינוכי לבין קהילת ההורים. אני לא אומר שזה לא קורה, כי ברור שלפעמים יש פערים בהבנה או בהסתכלות, אבל היופי כאן ברעננה, ובטח בעניין של החינוך והקליטה של העולים החדשים –

וכאן המקום להגיד תודה לך, חיים, בית הספר אריאל לא יכול היה לארח כי בבית ספר אריאל בשבועיים הקרובים, בעזרת ה', אנחנו פותחים אולפן עולים וחדרי טיפולים, גם לעולים וגם טיפולי הכלה, וזה מתחם גדול ב-700,000 שקל שצריך להבין שעיריית רעננה מסבסדת כאן 50% וקהילת ההורים מרימה מעצמה ואומרת: חבר'ה, חשובים לנו.

עוד דבר שלא נאמר כאן, בבית ספר אריאל, ובזה אני מסיים, יש קיר עולים שכמו שיהודית אמרה, אנחנו לא מחכים מה יגידו לנו או מה יביאו או איזה תכניות לימוד, אנחנו רואים מה הצרכים בשטח. קיר העולים הזה גם נבנה בשיתוף ובעזרה של עיריית רעננה. כל תלמיד, והם יודעים את זה, שמגיע לבית ספר אריאל הוא אומר מאיפה הוא הגיע ויהודית דואגת להזמין דגל במיוחד בשבילו ותולים את זה. מתחת לקיר העולים כתוב מה שאומר הנביא ישעיהו, שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו ובאו לך. אז נקבצו, על זה שמעתי וורט מאוד יפה, נקבצו זה כולם באים לישראל, אבל מה זה באו לך? השאלה מה אנחנו עושים עבורם.

וזה המקום גם להגיד לנועה תודה על מה שנקרא נתינה ושיתוף אין סופי של ההורים. וכמו שאמר חיים, לא רק החלום של כל מנהלת שאנחנו נעזור, החלום שלנו ההורים שכל מנהלת תאפשר לנו לעזור.

דביר עובד 24 שעות ביממה, הוא מצלצל אליי בשתיים לפנות בוקר: אתה ער? אני אומר לו: עכשיו כבר לא.

עכשיו כבר כן התכוונת.

אבל צריך להגיד שחיים מגיע גם בשתיים לפנות בוקר, הוא בא בשבע וחצי לחלק להם דגלים למרות שבשמונה הוא חייב להיות בפגישה במשרד.

ואני כאמא שהילד שלי בגר בבית ספר אריאל וגם אני בעצמי תושבת חוזרת לגור ברעננה, בחרתי בגלל קליטת העלייה. אני יכולה להגיד ממקור ראשון שכל מה שנאמר פה הוא אמת. האמת שרעננה היא דוגמה, יש המון אתגרים, ראינו את האתגר הכי גדול ששמעתי מכל השיחות שהיו לנו פה הבוקר, זה על הנושא של הצוותים, שאין מספיק צוותים, וזה כבר ברמה הלאומית. ואם גם אצלנו יש את זה, גם פה, עם כל הפתרונות, אז אני חושבת שברמה הלאומית זה הדבר הכי קריטי שצריך להתרכז בו ושנלמד מרעננה על פלורליזם ושיתוף פעולה בין חילוניים לדתיים, כל הסוגים של אנשים, זה משהו נורא מיוחד ואני מאחלת שכל המדינה שלנו תהיה ככה.

לפני שניתן ליושב ראש אני רוצה לומר שאנחנו ראינו פה עכשיו דרמות אנושיות, רבותיי. תבינו, הילדים האלה נעקרו מהסבתות ומהשכונות ומהחברים ובאו והגיעו לכאן למדינת ישראל עם ההחלטה שהיא ציונות על כל המשתמע ממנה, כי מי שרע לו במקום מסוים שהוא גר בו הוא מחפש. אז אני אומר שזאת הציונות החדשה ואנחנו צריכים לדבוק בה.

ברעננה יש את בית בנג'י, שזה לחיילים בודדים, זו פעם ראשונה בתולדות רעננה שאנחנו נתנו לאותה עמותה להקים עוד מבנה של בנג'י. בנג'י זה רב סרן בנג'י הילמן שנהרג במלחמת לבנון השנייה, בכל אופן יש שם בראשון 82 חדרים לחיילים בודדים, יש כבר טייסים שנמצאים, כולם קרביים, ועכשיו אנחנו בונים עוד בניין אחד עם 90 חדרים שזה מבחינתנו עוד עוגן. אני אומר דבר כזה, המדינה זקוקה להם והם זקוקים למדינה, אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון.

לא דיברנו רק על הטוב, אנחנו הצגנו פה את הקשיים. זה נראה כאילו פה הכול הכול טוב, יש המון המון קשיים ואתגרים ולי יש סיסמה ואני תמיד אומר אותה: אל תגידו לי למה לא, תאמרו איך כן, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות. ברעננה להיות ראש עיר ולנהל מערכת חינוך זה לא קל. זה סוציואקונומי גבוה, אנשים תובעניים מאוד ואנחנו צריכים להתמודד כל הזמן עם הדברים. כל אחד פה כתושב, ואני מנסה להגיע לטופ, דורש את הדרישה שלו, הוא רוצה גן ליד הבית, הוא רוצה את המורים הכי טובים ולכן אנחנו עושים את הדברים.

ואני התעקשתי בתחילת הקדנציה הזאת, גם בנושא הפוליטי, להחזיק בתיק החינוך והספורט, אני ראיתי בו אתגר. ראיתי בו אתגר וגם אמרתי לשר הביטחון בשעתו כשהוא היה פה בביקור, או כשפגשתי אותו, אמרתי לו שאני רואה בשר הביטחון ושר החינוך היינו הך, שניהם באותו מעמד, הביטחון שלנו הוא בסופו של דבר החינוך. ברעננה אנחנו עושים גם סדרי עדיפויות, אז אנחנו שמים בסדרי עדיפויות שלנו כספים ממקומות אחרים בחינוך כי זה הדבר שמוביל אותי.

תפיסת העולם שלי היא אפס נשירה. חבר'ה, יושב לכם ילד שהיה התלמיד הכי גרוע בכיתה, אבל הספורטאי הכי טוב בכיתה. כשאני השתחררתי מתוך הסביבה הטבעית שגדלתי בה, והייתי ילד מאוד חברתי, חלילה שאף אחד לא יחשוב שהיו פה בעיות, אבל הלכתי לצבא ובצבא גיליתי את עצמי ושם התפתחתי. אם היית שואל אותי בתור ילד אם אני אהיה ראש עיריית רעננה אז כולם היו צוחקים מסביב, אבל אלה דברים שאני בונה על עצמי, באותה תיאוריה, לסיים י"ב כיתות ולהמשיך וללמוד ואחר כך להגיע לכל המחוזות שאתה רוצה להגיע. כל הזמן אני אומר, אני שומר על הילדים. יש כאלה ילדים שמגיעים רק פעמיים-שלוש לבית הספר, שיהיה לו תעודת י"ב כיתות, הם יתעוררו בשלב מסוים והם יגיעו לאן שהם רק רוצים.

אני רציתי לנצל את ההזדמנות ולהגיד לכל חברי ועדת החינוך שאני גאה שבאתם לכאן, כמובן חבר הכנסת יוסף טייב, שבאתם לרעננה לראות וללמוד ואנחנו מוכנים להיות מודל ולסייע בכל דבר כדי שלא רק רעננה תהיה במקום הזה אלא כל מדינת ישראל כי זה החוסן והביטחון של עם ישראל לכל הדורות. תודה רבה.

אני רוצה לומר לכם משהו, אני עולה חדש ישן ותיק, עליתי בגיל שנה וחצי מליטא, אני לא נראה כזה, אבל עליתי מליטא, יוסי גם כן עולה חדש. אנחנו ישבנו השבוע בכנסת עם קבוצה גדולה מאוד של תלמידים והם הסתכלו עלינו וחלק מההפתעה שלנו הייתה ששני חברי כנסת שאחד מהעולם החרדי, ש"ס, אחד יש עתיד, חילוני, ושניהם עולים חדשים מקצוות אחרים של הגלובוס, אבל בסוף יש לנו את אותה מטרה, כשאנחנו יושבים בוועדת חינוך יש לנו אותה מטרה.

ואני אומר לכם, אני מכיר את ראש העיר הרבה זמן והייתי פה בסיורים וידעתי שאנחנו מגיעים למקום שהוא דוגמה ומופת במדינת ישראל, שממנו אפשר רק לרדת, לא לעלות. אבל אחרי שאני נמצא פה מספר שעות אני מבין שלושה דברים. האחד, הכוח שלכם האמיתי זה השותפות בין ההורים, בין הקליינטים נקרא לזה, לבין העירייה עצמה. הקשר והקשב והגשר שמחבר בין שני העולמות, ההקשבה לצרכים והידיעה איך לפתור את הדברים האלה, וזה רק על ידי אנשי מקצוע.

אנחנו יודעים יותר ויותר בוועדה שבסוף זה ניהול וככל שיהיו מנהלים עם לב גדול, ובאמת עם תשוקה לבוא, והייתי מורה פעם לפני הרבה מאוד שנים ומחנך ואני יודע שזה מגיע רק מהלב, אי אפשר להכריח מורה להיות מורה טוב אם זה לא בא ממנו. וכשאני מסתכל עלייך, גברתי, את החלום של כל הורה. אני רואה את החיוך שלך וכשראית את הילדים בטלוויזיה וקראת להם ורואים אתכם ורואים אותנו ואת המנהל ואת המנהלת, זו המתנה הכי גדולה של העיר הזאת.

אז אני באמת רואה את זה כדוגמה לכל החינוך בבתי הספר במדינת ישראל. יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות את זה, לא נצליח בכל מקום, אבל יישר כוח לכל האנשים שעובדים פה ואתם ממלאים את הלב, יש מקומות שהם דוגמה מדהימה במדינת ישראל.

ברשותכם אני אהיה קצר, אנחנו חייבים לעמוד בלוח הזמנים. אני התרגשתי, ודאי ממנהלי בית הספר, הצוות, ההשקעה המדהימה שלכם, כמובן באמצעות הכלים שנותן ראש העיר לבית הספר, אבל כשאני שמעתי את אותם תלמידים, אני עליתי בגיל שלהם, והיה לי תחושה של דה-ז'ה-וו. כשאני עליתי לארץ אני רוצה לומר לכם שאף אחד לא חלם, וגם אני לא חלמתי, שאני אהיה יושב ראש ועדת החינוך. אז אל תזלזלו בעצמכם.

ובסוף אני חושב שדווקא בפרק הזמן הזה של השסע בחברה הישראלית והפירוד, דווקא הנושא הזה של עולים שמגיעים, כל אחד מהמקומות שלו, מהקהילות שלו בעולם, ומצליחים ללמוד תחת קורת גג אחת, הורים שבאים מעולמות שונים, אבל מצליחים ללמוד, ואני רוצה להגיד את זה לשבחך, שי, זה לא מובן מאליו לראות הורים דתיים ושאינם ושהתלמידים לומדים תחת קורת גג אחת, בבית ספר אחד. האמת, אני עוד לא למדתי את המתכון, אנחנו צריכים לשבת פה שעות נוספות כנראה.

תזמין, מתי שתרצה.

אבל כנראה, כמו שסימון אומר, כשיש את הלב ויש את הרצון להתעסק בקליטת עלייה ולדאוג לזה שבסוף יהיו אזרחים טובים במדינה, ולא משנה מאיזה מגזר הם מגיעים, כי בסוף יש לנו מדינה אחת. כאחד שעלה מהתפוצות אני יכול להגיד לכם שכשאני שומע, גם בכנסת, ויש את הנאומים ויש את החיכוכים ויש את הבדלי הדעות, אני אמרתי בוועדת חינוך, ביום הראשון, כל מה שיעבור פה יעבור פה אחד, כי בסוף אנחנו מתעסקים בחינוך של הילדים שלנו. וגם אם יש דברים שיש חילוקי דעות ויש אידיאולוגיה שונה, אנחנו נדע לעשות את זה בשיח מכבד, בשיח טוב. אחד החברים הכי טובים שלי בכנסת זה סימון ואנחנו מגיעים משתי מפלגות שונות.

מאוד שונות.

מאוד שונות, אבל בסוף בסוף לשנינו יש מטרה אחת, שתהיה פה מדינה טובה ליהודים, שתקלוט את היהודים מכלל העולם, שכולנו נחיה פה ביחד. אני חושב שהמסר הזה הוא חשוב מאוד. אני חושב שהילדים האלה, העולים והורי העולים, שעשו את הצעד הזה – אני אמרתי בנאום הבכורה שלי, ואני אסיים בזה, שילד שעולה לארץ עם הוריו הוא קורבן להחלטת הוריו, הוריו החליטו מסיבות הכי טובות שיהיו, אבל בסוף הוא קורבן. אתם כצוות מצליחים להכיל את זה ולהבין את התחושות שלו ולתת לו את הכלים כדי שבאמת הוא יוכל להיקלט, גם בנושא השפה, גם בנושא החברתי, גם בנושא הלימודי, אבל לא פחות אחרי זה בנושא של להיקלט בחברה הישראלית, וזה לא משנה אם זה בצבא ואם זה בעולם העסקים אחר כך.

כמו שאמרתי בבוקר אצל ראש העיר, היה חשוב לי להביא את חברי הוועדה לרעננה. קיבלתי פניות מהמון ראשי ערים, אבל אני חושב שרעננה – ועוד פעם, שלא תחשוב שאני מנסה לשים אותך בצד שאני אומר שלך לא צריך לעזור, צריך לעזור גם לרעננה, אבל אני חושב שבשביל חברי הוועדה לראות דוגמה של עיר שמצליחה גם בקליטת עלייה, גם בנושא של לחבר בין אוכלוסיות ולחיות יחד זה בשבילנו באמת דוגמה. כשנלך לערי הפריפריה ונלך לערים ששם החיכוכים מאוד גדולים, גם בין מגזרים, גם בין ציבורים, לפחות תהיה לנו דוגמה להציע ולהוביל גם בתוך הוועדה את השיח הזה ואת ההצלחה הזאת. תודה רבה.

אני מבקש משפט אחד שרציתי להקריא, אני לא נוהג להקריא מהדף, אבל בכל זאת גם לצייד אותך בברכה לדרך. צ'רלס דיקנס כתב ספר שקוראים לו 'תקוות גדולות', מקודם דיברתי בסוף הדברים שלי על התקוות הגדולות, אז להקריא מהדף, תזכרו בשביל מה ובעיקר בשביל מי אנחנו נמצאים כאן. אנחנו מזכירים את זה לעצמנו כל הזמן. נמצא איתי פה כל הצוות שלי, צוות ההנהלה, באמת כל בוקר מחדש מזכירים לי בשביל מה אנחנו כאן.

אנחנו כאן כדי לבנות לנוער שלנו תקוות גדולות. תקוות גדולות הוא גם שמו של אחד מרבי המכר הגדולים של צ'רלס דיקנס, הוא מספר את סיפור חייו של פיפ, כמו גם של התלמידים שלנו. החיפוש של פיפ, נער יתום ועני שבעקבות מפגשים גורליים הופך להיות ג'נטלמן משכיל ובעל מעמד. החיפוש שלו, כמו גם של התלמידים שלנו, אחר מקומם בחברה הוא מסע סוער ומרגש אשר עולות בו לכל אורכו שאלות של מוסר, אהבה, נאמנות, יצרים, כבוד ותקוות גדולות. מהמקום הזה תודה לכם ובהצלחה.

תודה רבה לצוות אוסטרובסקי ואריאל על הכנסת האורחים.


הישיבה ננעלה בשעה 12:30.