פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



30
ועדת החינוך, התרבות והספורט
23/01/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 4
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, א' בשבט התשפ"ג (23 בינואר 2023), שעה 11:30

אלימות כלפי מורים ותלמידים במערכת החינוך

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
משה טור פז
יבגני סובה
יוסף עטאונה
יסמין פרידמן
יפעת שאשא ביטון

שרון ניר

ענת אורנשטיין - מנהלת אגף בכיר משמעת וטוהר המידות, משרד החינוך

דליה מזרחי - סגנית מנהל אגף בכיר כח אדם בהוראה, משרד החינוך

ורד גיל - ממונה אקלים חינוכי ומניעת אלימות, משרד החינוך

בלה רדונסקי - ממונה יעוץ משפטי, משרד החינוך

קרן רוט איטח - ממונה מניעת שימוש בסמים ובאלכוהול, משרד החינוך

עביר מטאנס - עו"ד, משרד המשפטים

אהרון דגן - ק' חקירות נוער ארצי, המשרד לביטחון פנים

קתרינה ברברשטיין - מפקחת מקצועית ופדגוגית, הכשרה מקצועית, משרד הכלכלה והתעשייה

יסכה מוניקנדם-גבעון - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ענת דדון - הממונה על הגננות בהסתדרות המורים, הסתדרות המורים

מיכל מנקס - סמנכ"ל חינוך, רווחה וחברה, מרכז השלטון המקומי

איריס דורון - מנהלת בית ספר, ארגוני מורים

גלית בלאו בהרב - סגנית יו"ר ועד הורים, ארגוני הורים

יצחק פרינץ - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

לימור מילר - מנהלת עירוני ה תל אביב, ארגון מנהלי בתי-ספר

דורית חזן - יו"ר ארגון הגננות מחנכות, ארגון גננות מחנכות

תאיר רגב - חברת ארגון, ארגון גננות מחנכות

יודפת בלוך - מנהלת שותפויות עמותת אל הלב

יעל חמו - הורה

לילך יעיש - העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך

דור אלבז - מועצת תלמידים ארצית

תמי סלע
צח בן יהודה

יהודית גידלי

אתי בן-שמחון

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

אלימות כלפי מורים ותלמידים במערכת החינוך

צהריים טובים, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא: אלימת כלפי מורים ותלמידים במערכת החינוך. א' בשבט, תשפ"ג. 23 לינואר 2023. אתחיל מהפן המשפטי. כיוון שאנחנו עוסקים בנושאים שגם קטינים והחשיפה שלהם, אז בהוראת היועצת המשפטית, ובגלל הרגישות של הנושאים האלה, ונושאים רגישים שצפויים לעלות בישיבה, אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, או שתהיה בקשה ראויה לצורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברות ושל קטינות, דוברים או קטינים, ככל שזה יידרש לבקשת משתתף אחר בישיבה, עם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור, עלולה לגרום נזק למי שביקש זאת, או לזולתו שברור שחלק מהדיון עלול להימחק מהפרוטוקולים.

יש הנחיה במקרים ספציפיים של ילדים, תלמידים, גם הורים של ילדים שעברו פגיעה או כפגיעים או כנפגעים, בבקשה לא לציין פרטים מזהים, פרטים אישיים, יש איסור פרסום על הדברים האלה. ובכלל, גם דברים שנמצאים באיזשהו הליך משפטי או בחקירה, לא להיכנס לפרטים, אלא ברמה הכללית, העקרונית, כי שוב, מבחינת כיבוד בין רשויות, ולא לשבש חקירה או הליך משפטי שמתנהל. תודה.

תודה רבה. אני חושב שהנושא הוא חשוב, קריטי, הוא עלה גם בכנסת הקודמת. גברתי השרה היוצאת, קידמה את התוכנית "באים בטוב", ואני מברך על כך. אני רוצה להתמקד בוועדה, ויש פה נושאים רבים: אלימות ברשתות, אלימות כלפי מורים, כלפי תלמידים. הורים של תלמידים כלפי צוות בית, ולכן אני חושב שמין הראוי היה לבוא ולפרוס, ולאחר מכן, לפחות לכנס את הישיבה, כל נושא, ולפחות בנושאים הגדולים, כל תחום בנפרד, כדי להוביל בסוף להחלטות הוועדה וליישומן מול המשרדים. אין לי ספק שנעשתה עבודה טובה במשרד. התוכנית שהתחילה במשמרת שלך, אני שומע גם ממנהלי בתי-ספר, וגם מקרובות, אני אומר את זה – מנהלות בתי-ספר גם בממ"ד וגם בבתי-ספר אחרים, אני מתרשם שבאמת אנחנו מתחילים לראות ניצנים של משהו, השאלה אם זה מספיק. השאלה אם לקחנו בחשבון את כלל ההיבטים. השאלה אם חלק מהדברים נלקחו ונרשמו בחוזר מנכ"ל אכן מיושמים על-ידי המשרד.

מה שאני רוצה, לפחות לקבל מהוועדה הזאת בסוף היום, זה איך הדברים מתגלגלים מהפירמידה למעלה לכיוון למטה, איך הדברים מיושמים. איפה הדברים שטעונים שיפור, ואיפה אפשר לשפר - תמיד אפשר לשפר. ברשותכם, הייתי רוצה לקבל ממשרד החינוך, מבחינתכם, איך אתם רואים את התוכנית "באים בטוב", ותוכניות אחרות שבאות באמת בשביל למנוע את האלימות הזאת כלפי מורים, כלפי תלמידים, אלימות ברשתות. לצערנו, בסוף אנחנו נחשפים פעם אחר פעם לפרסומים, גם ברשתות החברתיות, אבל גם בתקשורת. תלונות שמגיעות גם ללשכתי, ואני מאמין גם לשאר לשכות של חברי הכנסת. גם מגורמים ממשלתיים שהאלימות שהולכת, ולצערי, לא מפסיקה כלפי אותם תלמידים, או כלפי צוות חינוך. אנחנו יודעים שחוקק בזמנו ענישה יותר כבדה של עד חמש שנים למי שבעצם בא לפגוע בצוות חינוכי - השאלה האם באמת הענישה הכבדה הזאת בסוף הואילה במשהו? האם אנחנו רואים איזושהי ירידה במקרים? האם זה תרם למשהו? האם זה לא תרם? בסוף, אנחנו מדברים על חינוך. אבל לפעמים טועים ומנסים לאלף במקום לחנך, ואז השאלה היא האם זה באמת נכון. אנחנו צריכים גם את זה לשקול. ברשותכם, משרד החינוך, מנהל אגף, מאיר אלפסי נמצא? לא נמצא. מי נמצא מטעם משרד החינוך?

צהריים טובים, אני ממלאת מקום של מנהלת אגף תוכניות סיוע, מניעה בשרות הפסיכולוגי ייעוצי. ונמצאת איתי כאן ורד גיל, שהיא ממונה על הנושא של קידום אקלים ומניעת אלימות. בראשית דבריי, אני רוצה לציין ולומר שישראל היא בין חמש המדינות היחידות שהעניקו תמיכה נפשית, רגשית לתלמידים ולמורים במהלך תקופת הקורונה, וזה על-פי דוח ה-OECD שהתפרסם ב-2022, זאת אומרת, שמשרד החינוך היה מאוד מודע למגמות ולנזקים של תקופת הקורונה, ועשה המון מהלכים כדי לשפר את המצב הרגשי, חברתי של הילדים.

כשמדברים על אלימות, אנחנו צריכים לקחת בחשבון גם שתופעת האלימות היא תופעה שמתרחשת בתוך בתי-הספר, אבל היא לא מנותקת ממגמות חברתיות, וממה שקורה בחברה הכללית. לצערי, ילדים רואים - ילדים עושים, וצריך לקחת גם את הדבר הזה בהקשר המאוד רחב, ולהבין שכדי להתמודד עם התופעה הזאת, חייבת להיות ראייה מאוד רחבה עם שותפויות מאוד גדולות. המשרד, בראשותה של השרה היוצאת, שמה את הנושא הזה על סדר-היום, ועל סדר עדיפות עם התוכנית של "באים בטוב", שבאמת אומרת לבתי-הספר – תדייקו את הצרכים שלכם. תסתכלו מה מאפיין את האוכלוסייה שלכם, ובהתאם לכך תבנו תוכניות מותאמות אוכלוסייה, מותאמות מגדר, מותאמות התאמה תרבותית. כשמדברים על תופעת האלימות, צריך להתייחס לדבר הזה. חשוב לנו לציין, כי הממדים של האלימות עד תשע"ט שנבדקו העידו על מגמה של ירידה, זאת אומרת, הייתה מגמה של בלימה בהיבטים של אלימות בתוך המערכת הבית-ספרית, וזה תוצר של עבודה מערכתית והשקעת משאבים מאוד גדולים של מערכת החינוך בתופעה הזאת.

לצערנו הרב, במדדים האחרונים שנמדדו גם במחקר HBEC וגם בנתונים של סקר האקלים, ראינו עלייה בהתנהגויות של אלימות, ויותר מזה, ירידה בתחושת השייכות של תלמידים, וירידה בתחושות המוגנות של הילדים. מבחינתנו, ירידה בתחושות השייכות - היא אחד המדדים שמנבאים התנהגויות סיכון. הדברים האלה הם על שולחן העבודה שלנו. אנחנו עושים הרבה מאוד פעולות. ממשיכים את הפעולות של "באים בטוב". אנחנו עושים הרבה מאוד עבודה עם הורים. עם הרצאות להורים. עם מבנה סדור שמדי יום שני בערב הרצאות להורים בצורה מקוונת למגוון אוכלוסיות במגוון נושאים שהמטרה היא באמת לתת להורים כלים גם בזיהוי, גם באיתור, וגם במתן מענה ותמיכה על מגוון של התנהגויות סיכון, ובכלל, על מגוון של דברים גם משימות התפתחויות של הורים עם הילדים שלהם. זה דבר שהתחלנו בשנה שעברה במסגרת תוכנית "באים בטוב" וממשיך גם השנה. אני חייבת לציין שגם השר הנכנס, וגם המנכ"ל, שמים את הנושא הזה על סדר-היום. מתקיימים דיונים במגוון מעגלים כדי לראות מה עוד נדרש לעשות כדי לייצר מענים יותר מותאמים ויותר מדויקים.

לצערי, בדרך כלל, הורים שבאים ומשתתפים בתוך הסדנאות האלה, ובתוך ההרצאות האלה – אנחנו כולנו צריכים את זה. אבל אלה שפחות צריכים. האם יש לנו דפוס פעולה, איזשהו תמריץ בשביל לגרום שאותם הורים שבאמת צריכים לבוא ולהשתתף באותם הרצאות?

אז קודם כל לומר, מה שציינתי כרגע זו פלטפורמה שהיא יותר פלטפורמה אוניברסלית, שפונה לכלל ההורים. וכמו שאתה אומר, הרבה פעמים לאו דווקא הורים שצריכים את המענים האלה מגיעים. אבל בנוסף לזה, יש מענים נוספים שניתנים במסגרת יישובית, או במסגרת בית-ספרית, או במסגרת מחוזית, כשהרעיון הוא באמת או גם תמיכה וליווי על-ידי השרות הפסיכולוגי שנותן מענים והדרכות הורים ספציפיים, או כל מיני מענים אחרים שבאמצעותם ניתנים מענים להורים מאותרים, ילדים עם בעיות התנהגות וכדומה. אז הדברים הם בשני הכיוונים. פעם אחת, ברמה האוניברסלית לתת לכלל ההורים. פעם שנייה, לתת מענים להורים מאובחנים ומאותרים כמו שאתה ציינת.

האם המשרד קבע לעצמו יעדים, מדדים, לשם מדידת התוכנית? מטרות מסוימות, יש איזשהו צפי, כמות משתתפים, תוצאות של אותן תוכניות? האם יש איזשהו מעקב ופיקוח? בסוף, אני מבין, מנהל בית-ספר בונה לעצמו את התוכנית לפי הצרכים, לפי האוכלוסייה שנמצאת בתוך בית ספרו. האם יש למשרד איזשהו כלי מדידה? האם המשרד קבע לעצמו יעדים מול התוכנית? בסוף אני מבין שהתוכנית עובדת כמעט שנה, נכון? האם יש למשרד נתונים להביא לוועדה, לחברי הכנסת, לארגונים, בעצם, לאיפה אנחנו נמצאים היום, ואיפה אנחנו רוצים להגיע בעוד שנה.

התוכנית בוודאי עובדת על בסיס נתונים, כמו שציינתי, יש סקרים שנעשים מדי שנה, מדי שנתיים, שעל סמך הנתונים האלה אנחנו מודדים את עצמנו, ומציבים לעצמנו את היעדים הבאים. כמו שאמרתי, גם מדדים שמתייחסים למדדי אלימות, וגם למדדים שמתייחסים לתחושת מוגנות ושייכות של הילדים בבית-הספר. נמצאת כאן ורד.

אני אתן למשרד החינוך להשים את דבריו.

נמצאים פה שני חברי כנסת, שהם גם סגני יו"ר הכנסת, והם צריכים לזוז לנשיאות. אז ברשותכם. בבקשה.

צהריים טובים, אדוני היושב-ראש, קודם כל, צריך להתחיל ולומר שאלימות בחינוך היא תמיד כשל. כלומר, כשיש אירוע אלים, הוא בהגדרת - כישלון. אני החלפתי מנהל בית-ספר, או הגעתי לתפקיד ניהול בית-ספר, לבית ספר שהוא היה מאוד אלים. הייתה בו בעיית אלימות קשה, שבאה לידי ביטוי, וזה קצה – שש פעמים בשנת לימודים אחת הוזמנה ניידת משטרה לבית-הספר. אני לא מכיר עוד דוגמה כזו, אבל המחישה אובדן שליטה. וכשאתה עוסק באיך אתה מתמודד עם אלימות, אז יש לזה הרבה מאוד פרטים קטנים, אבל אני חושב שיש כמה נקודות מהותיות. הרי בסוף המשרד הוא משרד, הוא מטה, והוא צריך לתת כלים, ייעוץ, ליווי למה שקורה בשטח. המדד הוא בסוף התלמיד והמורה.

רק אציין שתי נקודות בהקשר הזה. קודם כל, הדבר הזה של אקלים בית-ספרי הוא מהותי מאוד. אתה יכול את אותו בית-הספר – זכיתי שאחרי שנה מדדו אותי בבית-הספר, וראו שהאקלים השתנה לגמרי. זה לא היה דבר אחד, זה אלף פעולות קטנות – מטיפול ביד מאוד קשה באירועי אלימות בצד אחד, אבל הרבה מאוד דברים חיוביים שאתה יכול לעשות. אני אתן דוגמה שהיא תישמע מוזר – לשפץ את השירותים בבית-הספר. גם זה דבר שהשקעה נכונה יכולה להקטין, או אפילו להעלים אירועי אלימות ועוד ועוד.

אני אומר דבר אחד שלמדתי דווקא כשהייתי מנהל מחוז, וזה דבר שראיתי אותו באירוע גדול יותר בירושלים. אחד הדברים שהם הם מתמודדים נכון ומשפרים אקלים של מוסד חינוכי זה אומניות למיניהם: מוסיקה, וכל שאר האומנויות. שמעתי דווקא מניר ברקת, שהיה אז ראש העיר ירושלים, ואני הייתי ראש מנהל החינוך, בכל בית-ספר שהכנסנו מוסיקה, לא היו אירועי אלימות, זה היה פשוט מדהים, בהשקעה לא גדולה. אנחנו בדרך כלל פוגשים, בטח בכנסת ובתקשורת, את האלימות באירועי הקצה שלה. אבל בעבודה נכונה, אנחנו מונעים אותה. אנחנו מונעים אותה על-ידי עבודה חינוכית נכונה מלמטה, בטיפול השורש, בעבודה של איש מחנך. אני בא עכשיו מדיון שעסק משהו בצה"ל, אבל באנלוגיה אלינו, בסוף, שם מדברים על שרשרת פיקוד, פה זה שרשרת חינוך. בסוף, אם יש מחנך טוב, כיתה שעובדים איתה נכון, לא רק שאין אלימות, יש בנייה חינוכית, ובעיקר בזה צריך להשקיע – בבנייה החינוכית הנכונה, כמובן בטיפול באירועי הקצה. תודה.

תודה.

חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, גם על הבאת הנושא החשוב הזה לדיון. ברשותך, אני רוצה לתת איזושהי התייחסות רחבה לנושא של אלימות בתוך מערכת החינוך. צריך לזכור שכאשר אנחנו מדברים על אלימות במערכת החינוך, כמו שאתה אמרת, יש לה רבדים רבים ומגוונים, בין אם אנחנו מדברים על אלימות כלפי ילדים, בין אם כלפי צוות שגם את זה אנחנו רואים, בין אם זה הורים שמעורבים. אגב, גם כלפי צוות, וגם כלפי ילדים. אני יודעת שאולי לא כולם מכירים. אבל יש לא מעט מקרים שבהם הורים מחליטים על חרם על ילד, שזה נשמע מופרך לחלוטין. אבל זו מציאות שקיימת בשטח. אי-אפשר לנתק את בתי-הספר, את מערכת החינוך מהמאקרו, מהמדינה. בסוף, זה מיקרו-קוסמוס של מה שאנחנו חווים וחיים.

צריך לומר, אנחנו יצאנו מתקופת הקורונה חבולים. אני ישבתי כאן בכנסת לא מעט פעמים, ואמרתי – הילדים ישלמו מחיר יקר. הילדים בלי גבולות. הילדים מול מסכים הרבה מאוד שעות. אנחנו שנים עשינו הכול כדי להוציא אותם מהמסך, ועכשיו, בשנתיים של הקורונה, אנחנו שמנו אותם מול המסך, חשופים לתכנים אלימים, פורנוגרפיים, כבר לא יודעים מה נורמטיבי ומה לא נורמטיבי, ואת כל זה קיבלו בתוך מערכת החינוך, וזו הסיבה שאני ישבתי כאן מיד כשהחזרנו אותם לתוך המערכת. אמרתי - תנו לזה את המקום ואת הבמה, גם אם זה יהיה על חשבון שיעורים, גם אם זה יהיה על חשבון מתמטיקה, או דוגמאות אחרות שנתתי, אבל זה באמת לא משנה. תנו לזה מקום ובמה, כי זה בסוף התשתית לכל הלמידה. בואו רגע נזכור, כשאנחנו מדברים על חינוך, זה לא רק מה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו בתוך בית-הספר או בתוך הכיתה. בסוף חינוך זה במובן הרחב שלו. כשאנחנו יכולים לדבר עם הילדים כמה שנרצה בתוך בית-הספר, נקדיש את כל שעות היום לנושא של אלימות – כשהם יוצאים החוצה משער בית-הספר, ופוגשים את האלימות בכביש, בסופרים, בקופות החולים, נכנסים לרשתות החברתיות ורואים את ההורים שלהם, או החברים של ההורים שלהם, או מבוגרים אחרים מתבטאים כמו שהם מתבטאים, והאלימות צועקת בכל מקום אפילו פה בבית הזה - מה אנחנו מצפים שהילדים שלנו באמת יעשו ומה הם ילמדו? איזו דוגמה אישית הם מקבלים ומה אנחנו מלמדים אותם.

ולכן, אני חושבת שהדיון הזה מעבר לפרקטיקה של קודם כל לא להעלים ולא להתעלם מזה. לא לפחד מזה – כשיש מקרה אלימות בבית-הספר, שימו אותו על השולחן, טפלו בו. דברו עליו. תפתחו שיח בכל הגזרות, בין אם זה הצוות, ובין אם זה הילדים. דברו עם ההורים. תנו לזה את המקום ואת הביטוי - אל תפחדו, כי יש מסגרות היום שמפחדות, מנהלות מפחדות ומנהלים להעלות את הנושא הזה לסדר-היום, שלא יגידו שבית-הספר שלהם נכשל. פה זה לא כישלון. אנחנו התמודדנו עם אלימות בתוך מערכת החינוך הרבה מאוד שנים אחורה. אני אומרת בכאב ובצער, אנחנו נמשיך להתמודד גם בעתיד – השאלה באיזה עוצמות ובאיזה היקפים. ככל שאנחנו ניתן לזה יותר מקום, ופחות נתעלם, ולא נפחד להתמודד עם זה, אני בטוחה שאנחנו נצליח למזער את המינונים.

מילה אחרונה, כן. גם כל מי שיושב פה סביב השולחן, ומי שרואה אותנו בחוץ, אנחנו המבוגרים, יש לנו אחריות מאוד גדולה בבתים שלנו בשיח, בקבוצת המבוגרים. בואו ננסה אנחנו להיות פחות אלימים, אני בטוחה שאם הילדים יראו אותנו פחות אלימים, אז גם הם יורידו את המינונים האלה.

הייתי מוסיף, בפרט בבית הזה.

לגמרי. תודה רבה. אני מתנצלת שאני יוצאת. הייתי שמחה להישאר כל הדיון.

סליחה, השרה לשעבר, הייתי ממש רוצה להתפרץ אם אפשר, כי אני רוצה שהיא תשמע את המקרה הספציפי שלי אם אפשר.

לא. אני מנסה לשמור על הסדר.

תודה רבה על הדברים. אני אמשיך את דבריה של קרן ממש בכמה משפטים. בשנה האחרונה עדכנו את חוזר המנכ"ל אקלים בנושא של מוגנות, ואני אומר שהעדכונים נמצאים על שולחנו של המנכ"ל החדש שלנו, ואני מניחה שבשבועות הקרובים הוא ייצא.

העדכון האחרון היה ב-2020.

נכון. במאי 2020, היו תיקונים אחרונים.

איפה זה עומד מאז?

אז אני אומר שזה נמצא על שולחנו של המנכ"ל. יש שלושה פרקים שהם בעדכון שעוסקים בנושא של מוגנות. אנחנו מקווים שהם ייצאו ממש בקרב.

הוא מתייחס לכלל הרבדים?

כן. הוא מתייחס גם לצוותים, גם לתלמידים.

וגם לאלימות של הורים כלפי הצוות.

הוא מדבר על סמכויות. אני רק אומר לגבי השאלונים, לאור השינויים שחלו בעקבות הקורונה, משרד החינוך עם רמ"א, ישבנו והוספנו מדדים שמדברים על התחושות, ועל המצוקות של התלמידים, כדי שיהיה לנו מסד נתונים רחב יותר, כדי שנוכל לתת מענים לכלל התלמידים. אני אומר שהנתונים האלה מגיעים לבית-הספר, ובכלל למשרד, ואיתם אנחנו עושים עבודה שהיא מאוד חשובה כדי שנוכל לדייק את המענה שנרצה לתת גם ברמה מערכתית, וגם ברמה הבית-ספרית עד רמת הפרט. אני אומר שאנחנו לומדים בשנה האחרונה, אנחנו תמיד למדים, אבל בשנה האחרונה יותר ויותר, מה עובד מבחינת אקלים בעולם. יש חפיפה לבין הדברים כשאנחנו מקדמים לא מעט שנים, אנחנו מדברים על כך שחייבים להמשיך לעבוד על חוסן צוותי חינוך, בייחוד אחרי תקופת הקורונה. אנחנו יודעים כמה שזה חשוב ומשמעותי לעבוד עם הצוותים. כל החלק של מעורבות של תלמידים – יש לנו כאן תלמידים, מועצת תלמידים, אז ממש לתת לתלמידים להעביר מפגשים לקבוצת השווים שלהם. אנחנו יכולים לקדם מאוד את המערכת. כל החלק של מיומנויות חברתיות, להמשיך לעבוד עם התלמידים על מיומנויות חברתיות, זה יקדם מאוד. הגברת פיקוח, מדיניות ברורה.

כאן חבר הכנסת דיבר, שמצד אחד, צריך שיהיו גבולות מאוד ברורים לצד החלק של היחסים. כשאנחנו מקדמים אקלים, אנחנו מדברים על גבולות לצד קידום יחסים. אנחנו מדברים על עבודה ועל עשייה שהיא מבוססת נתונים שהזכרתי. וכל החלק של שותפויות, כולל שותפויות הורים. תודה.

בתוך החוזר יש גם כלים, שאפרופו, כשמדברים על מנהלים וכו', אז איזה כלים נוספים יהיו לרשות בתי-הספר, שזה, אגב, דורש עוד חשיבה ועיבוד שהם מעבר לכלים שקיימים היום, כי אנחנו יודעים שאנחנו קצת מוגבלים מבחינת הכלים האלה. אני רק אומר כי אני יוצאת מהדיון, אז לא אוכל לראות אם זה עולה, אבל לא פעם נדמה שאם יש ילד בעייתי או איזושהי בעיה, פשוט לוקחים ומזיזים אותו למקום אחר. מה שאני רוצה שנזכור בדיון הזה, שמערכת החינוך נמצאת בשביל כל הילדים במדינת ישראל. אנחנו חייבים לעשות את התהליך גם עם הילדים הפוגעים וגם עם הילדים הנפגעים, כדי לראות איך אנחנו מעלים אותם על המסלול. אסור לנו לוותר על אף אחד בתוך התהליך הזה. זה קשה. זה מתיש. לפעמים זה גם מרגיז, כי כולם רוצים פתרונות כאן, ועכשיו, אבל חשוב ממש שאנחנו נזכור שאנחנו מדברים על ילדים, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו נותנים את כל המעטפת, כמובן, בלי שהצוותים והמנהלים, וכל מי שנמצא שם ישלמו את המחיר.

משרד החינוך, רק לגבי תקציב. האם יש תקציב ייעודי השנה לתוכנית?

השנה אין תקציב ייעודי לתוכנית.

אז איך אנחנו לטווח ארוך בונים על תוכנית שאנחנו לא יודעים מה קורה איתה?

יש איגום משאבים בתוך הגפ"ן. למנהלים יש תקציב לבחור תוכניות מותאמות בהתאם למענים. זה ניתן למנהלים, זה ממשיך.

אבל מנהל בית-הספר אין לו תקציב ייעודי ליישום התוכנית הזו, או שזה נמצא בתוך תוכנית גפ"ן.

לא.

אבל מנהל לא חייב, נכון?

בגפ"ן, יש שלושה רבדים. יש תוכניות שהן חובה, ויש תוכניות לבחירה. זאת אומרת, שמנהלי בתי-הספר, יש להם תקציב שהם יכולים לעשות אותו בהתאם לצרכים שלהם עם חדרי מורים, עם הילדים, מה שצריך, הם יכולים לבחור מאגף התוכניות.

אחרי שזה עבר לאבי מעוז?

תוכנית "באים בטוב", זה לא קשור לאבי מעוז, יסמין. האם תוכנית "באים בטוב", המשרד חשב להכניס אותה כתכנית חובה, או שזה כרגע לא בא בחשבון?

"באים בטוב", זו תוכנית שבעצם נתנה את הדגש לנושא של התערבות על מניעת אלימות וצמצום התנהגויות סיכון. היום, המענים האלה נכנסים לתוך הגפ"ן. זאת אומרת, שאנחנו בצד העבודה שהמשרד נותן, יש אפשרות שמנהל בית-הספר גם יבחר במבחר מענים חיצוניים שיכולים לסייע בקידום אקלים והתנהגויות סיכון.

אבל מנהל בית-הספר לא חייב. ברשותכם, משרד החינוך ומשרד האוצר, אני פונה אליכם, אני חושב שכדאי לחשוב על כיוון שהתוכנית הזאת תהיה תוכנית מחייבת. אנחנו מדברים על מקרי אלימות שהולכים וגוברים, והיה ראוי שמנהל בית-הספר עם כל הפתיחות, ולתת לו את האפשרות איך לעשות את זה מול המגזר שנמצא מולו, אבל כן לחייב אותו להוביל את התוכנית הזאת שבסוף מושקע שם הרבה כסף.

אני רוצה לציין משהו נוסף. שיש את התוכנית המחייבת של משרד החינוך שנקראת "הכוחות שבדרך", זאת בעצם תוכנית חובה שמקנה באמצעות כוחות בית-ספריים מיומנויות, עבודה על מיומנויות, ביניהם עבודה על ויסות רגשי, עבודה של כל הכישורים החברתיים שנדרשים. אז זה צד אחד שכן נעשה, שממשיך להיעשות. זה לא שהכול רק על תקציבים חיצוניים, יש עבודה. יש תוכנית בית-ספרית של המשרד, "הכוחות שבדרך", היא נקראת.

מה התוכנית "באים בטוב" באה להוסיף?

לא. התוכנית "באים בטוב", באה ואומרת למנהלי בתי-הספר יש לכם תקציב ייעודי להוסיף ולעבות למה שניתן - - - היום, יש עדיין תקציבים שהם ניתנים לבתי-הספר.

יחד עם זאת, אני חושב שכדאי מעבר לכישורי חיים, ולתוכניות הקיימות, היה ראוי להוביל מדיניות. אני אדבר על זה גם עם השר הנכנס, וגם עם המנכ"ל, ומנהלי האגפים. נעשה בהידברות. אני חושב שהנושא הוא חשוב - ביטחון ילדינו וצוות ההוראה הוא לדעתי מהחשובים ביותר.

אדוני, יושב-ראש הוועדה, שאלת אותם אם התוכניות האלה באמת הוכיחו את עצמן? האם אנחנו נוריד את רף האלימות? אנחנו זוכים בכלל לתשובה?

אנחנו נגיע לזה. זה בשאלות ההמשך.

בבקשה, חבר הכנסת יוסף עטאונה.

תודה, כבוד היושב-ראש, אכן, הביטחון של ילדינו הוא מאוד חשוב, וגם האחריות עלינו גם כמערכת, גם כרשויות מקומיות, וגם משרד החינוך, אכן לספק את הביטחון האישי לכל ילד במערכת החינוך. אבל לצערי, אחד הנושאים, ואחד האתגרים הגדולים של מערכת החינוך בשנים האחרונות, היא ההתמודדות עם נושא האלימות במערכת החינוך, אם זה כלפי תלמידים, כלפי מורים, ותלמידים. הבעיה בקרב החברה הערבית בכלל היא כפולה, לפי דעתי, כי בעיית האלימות וגל האלימות שבשנים האחרונות שקיים, ולכן, אי-אפשר לקיים את הדיון על אלימות במערכת החינוך בניתוק, או במשהו מנותק מהחברה בכלל, וכל מה שקורה, כי כל מה שקורה גם ברחוב הוא מקרין על מערכת החינוך, וגם מערער את הביטחון האישי של התלמידים, ופוגע בתהליך הלמידה עצמו.

ולכן, לפי דעתי, חייבים לקיים דיון משותף של כל הגורמים איך אנחנו יכולים לספק את הביטחון האישי לתלמידים. לגבי האוכלוסייה הערבית, לגבי התהליך עצמו, ולגבי התוכניות שקיימות במערכת לטפל באלימות - מה שאני יודע, וגם ממה שקיבלתי מהרבה יישובים שקיים מחסור מאוד רציני בכל השרות הפסיכולוגי ייעוצי. הם מדברים על אלימות וטיפול רגשי בילדים, במיוחד, ביסודי ובגיל הרך, כמעט ולא קיים בתקן ייעוץ של משרד החינוך לתת אותו למערכת החינוך בבתי-הספר היסודיים, וזה תלוי הרבה ברצון הטוב של מנהלי ומנהלות בתי-הספר, אבל זה לא מחייב את כולם.

בעיה נוספת שהיא גם ייחודית לאוכלוסייה הערבית, לחברה הערבית בכלל בבתי-ספר יסודיים בגני ילדים, זה המחסור במאבטחים בכניסה של מוסדות החינוך. בכל בתי-הספר היסודיים בחברה הערבית וגני הילדים, אין אבטחה בכניסה. באווירה שקיימת היום, ובאלימות שקיימת היום, הנושא הזה מאוד חשוב, כבוד היושב-ראש, ואני חושב שצריך גם למצוא את המקום שלו לשולחן ולדיון בנושא האבטחה בבתי-הספר. תודה.

תודה רבה. האם למשרד החינוך יש פילוח של מקרי אלימות לפי מגזרים? נשמעה פה טענה שיש מקרי אלימות רבים יותר – כך אני שומע מחבר הכנסת יוסף עטאונה. השאלה היא אם יש לנו נתונים כאלה? ואם לא, כדאי לאסוף.

יש נתונים. מתוך ההסדרים האחרונים של רמ"א, גם נתונים משווים על-פי פילוחים. אנחנו יכולים להעביר אותם.

נשמח להעביר את זה לוועדה ולחברי הוועדה, כדי שנוכל להיות אפקטיביים, ולהעביר את המשאבים ואת התוכניות לאיפה שצריך.

בבקשה, חבר הכנסת סימון דוידסון.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אני מרגיש שאני בדה-ז'אוו – שכאילו הייתי פה פעם ודיברנו על הדברים האלה וכלום לא קרה. ואגיד לך משהו - גם כלום לא יקרה.

נבדוק את זה.

אני אבדוק אותך. אבדוק את אותנו, אבדוק את כולם. אגיד לך למה כלום לא יקרה. כי הפתרונות נמצאים. אתם זוכרים שהיינו בתקופת קורונה? זוכרים כזה דבר? אני לא יודע כמה היו אנשים ממשרד החינוך. ישבתי פה בוועדה שעות, וקיבלנו נתונים ומחקרים מהפרופסורים הכי מומחים שיש. ידענו למה הובילה הקורונה, לאיזה מקרי אלימות, ואיזה אגרסיות, ומה קרה לילדים שלנו. אבל גם למדנו מהמחקרים האלה, אדוני היושב-ראש, שילד שהיה בתקופת הקורונה בתקופת הקורונה במסגרת ספורטיבית, ויכול להמשיך לעשות ספורט, או שההורים שלו הוציאו אותו לפעילות ספורט מחוץ לבית, הנתונים היו שהילד לא הגיע לאלימות הזאת. שהילד הזה נמנע ממצב של אגרסיות, ושהוא צריך פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ומיליארדים נוספים ונוספים. האם קרה משהו? האם השתנה משהו ממשרד החינוך בנושא הזה? לא.

אגיד לך עוד דבר. ילד שנמצא בפעילות ספורטיבית, הוא ילד שלא יגיע לאלימות. נקודה. לא בחברה הערבית, ולא בחברה היהודית, ודיברתי על החברה הערבית שנה וחצי. נעשה משהו? – נאדה. חבר'ה, אוהד שהולך לראות כדורגל זה לא הספורטאי. הנתונים בכל העולם מראים שילד שנמצא בפעילות ספורטיבית לא מגיע למצב של אלימות, ולא לסמים ולא לאלכוהול וכדומה. הפתרון הוא הכי זול, הכי מהיר, ואפשר לבצע אותו, וביצעו את זה בעולם. יש תוכניות ענקיות בכל העולם, אתן לך תוכנית קטנה בארצות-הברית שקראו לזה – mid night basketball שזה הפך אחרי זה גם במשך היום. במקומות הכי קשים, האלימות הכי גדולה, הורידו את מקרי האלימות לכמעט אפס, כי נתנו לילדים את האפשרות לעשות פעילות ספורטיבית. יש מדינות בעולם שמתחילים את היום ב-15 דקות פעילות גופנית, זה לא משנה אם זה יוגה, לא משנה אם זו ריצה, אם זה קפיצה עם חבל. הילד מתנהל אחרי זה בצורה שונה. ילד עם בעיות קשב וריכוז, מה הדבר הכי טוב בשבילו? פעילות גופנית להוציא אותו, להפעיל אותו. זה קורה רק אם מנהל של אותו בית-ספר מאוד רוצה את זה. נכון, יש את זה גם בגפ"ן. ונכון, אפשר לעשות את זה. אבל זה צריך להגיע מלמעלה. ואפשר לצרף אגודות ספורט של האזור. והעיריות יהיו מוכנות לעשות את זה. ויש פרויקט אדיר של ספורטאים מצטיינים בצבא שהם חיילים בבתי-ספר, רק תבקשו את זה מהם – אבל זה לא קורה, וזה לא יקרה, כי זה לא מספיק חשוב, אבל זה מתחת לידיים שלנו. אני באמת סומך עליך, ואני אציק בנושא הזה, כי הנושא הזה אפשר באמת לשנות באמצעות הספורט.

נקודה אחרונה שאני רוצה להגיד, זו החברה הערבית שאתה העלית. אתה יודע שבחברה הערבית זה הפתרון היחידי, אני אומר לך היחידי שאפשר לשנות את הילדים לעתיד. כי אם ניקח ילד ונבנה מגרשי ספורט בלי סוף, וניתן להם לשחק כדורגל, לא מדבר איתך עכשיו בריכות שזה יקר, ואולמות שזה יקר. הילדים האלה שאנחנו בגיל 10 נתפוס אותם, ונשים אותם במסגרות, בגיל 20, הם לא יגיעו למה שהם מגיעים היום. קח את זה בידיים. באמת, כחבר כנסת מהחברה הערבית, אני נותן לך טיפ, אני נותן לך תוכניות מפה ועד כפר-סבא איך אפשר לעשות את זה. לך עם זה עד הסוף, תשנה את כל החברה הערבית.

משרד החינוך נמצא פה. הייתי עכשיו בוועדת פנים. דיברנו שם עם כל ראשי הערים. אתם יודעים שמעל 50% מבתי הספר אין בכלל אולם ספורט? אתם יודעים שעד 1998, בנו בתי-ספר עם אולמות ספורט ושינו את זה? מישהו בכלל העלה את זה פעם? למה בונים בית-ספר עם ספריה, ועם מעבדות, ועם חדר מורים ועוד ועוד, ואולם ספורט זה לא חשוב? למה ילד בשעה 13:00 בצהריים, צריך לצאת ולעשות שיעור ספורט ב-38 מעלות חום? איזו ילדה תרצה אחרי שיעור ספורט לחזור אחרי זה לכיתה? אז לא עושים שיעורי ספורט. זה דיון שצריך לעסוק בו. נושא של שיעורים, של חינוך גופני בבתי-ספר. חבר'ה, הגיע הזמן שגם בחברה הערבית, וכן, אדוני היושב-ראש, גם בחברה החרדית, ילד צריך לעשות ספורט, זה חשוב. כל שקל שנשקיע בו, נחסוך 10 שקלים בעתיד – גם במערכת הבריאות, גם במערכת הנפשית שלו, בכל דבר.
אז אני אגיד את זה עוד פעם ועוד פעם, עד שבסוף ייפול למישהו האסימון. תודה.

יש לנו תוכנית משותפת לגבי השחייה?

דרך אגב, כל ילד צריך ללמוד שחייה. זה כתוב בגמרא.

מה שנכון, נכון. אני מסכים עם כל מילה.

עכשיו, אחרי מה שאמרתי את לא מסכימה איתי?

אני מסכימה.

כדאי לקחת את הנושא בחשבון, ובאמת, אולי לעשות איזשהו סקר סביב זה.

יש מיליון סקרים. קיבלנו אותם פה. קיבלנו אותם.

אני רוצה לקבל נתונים רשמיים מהמשרד. לא שאני לא מאמין למה שחבר הכנסת סימון אומר, ברור לי שזה נכון. אבל אני רוצה שהוועדה תקבל באמת - - -

דרך אגב, סתם נתון, ואני מסיים. מתוך 45 דקות של שיעור, אתה יודע כמה נטו זה ספורט? 24 דקות.

בבקשה, מנהלת גן צוף. רגב תאיר.

אני באתי לפה לייצג את המקרה שלי. אני מדברת באיזשהו מקום בשם כל גננות ישראל, לדעתי. לצערי, לפני חודשיים, חודשיים וחצי, חוויתי אלימות, לא פיזית, אבל מדובר באלימות מילולית בהפצת שקרים, זה אפילו לא לשון הרע, זו הפצת שקרים נגדי. האלימות הזאת ממשיכה ללוות אותי, למרות שאני חזרתי לגן. לא, זה לא היה מצד הורים, מצד סייעת. האלימות הזאת ממשיכה ללוות אותי עדיין חודשיים אחרי - זה חי, קיים, ונושם. זה בבית-הכנסת, זה בשכונה, זה בללכת לסופר. יש לי בנות, ברוך השם, אז זה בבית-הספר שלהן, וזה משהו שאני עדיין חיה אותו, לצערי. מדובר בהתפרצות של סייעת שעבדה איתי. כל הפשע שלי וכל החטא שלי היה שניסיתי למנוע ממנה לקחת בכוח ילדה בת שלוש לשירותים.

רגע, סליחה. זה נמצא בהליכים משפטיים כלשהם?

לא. התיק נסגר מחוסר אשמה. אין לי אפילו מושג איך פשוט נוצרה הסיטואציה שהסייעת התפרצה, צעקה בגן מול 34 ילדים. כל הפשע שלי היה זה שניסיתי להרגיע אותה – תשתי מים, תרגעי, תנשמי, תשבי רגע – זה היה כל הפשע שלי. היא יצאה בסערת רגשות מהגן, ומאז בעצם מתחיל הסיפור שלי, החוויה שלי. מהרגע שהיא יצאה מהגן, היא בעצם הלכה לעירייה, התחילה להפיץ שקרים עליי שאני צעקתי, שאני הרבצתי. היא הלכה להגיש מיד תלונה במשטרה, והיא גייסה או גויס, לא יודעת איך, נציג העובדים של הרשות המקומית לטובתה. אני זכיתי לתואר "הגננת התוקפת" מגן צוף, בעיתון המקומי. כמובן, שמבחינת משרד החינוך, לא היה כלום. לא הושעיתי, אפילו לא לרגע ולא לדקה. ברשות המקומית מעולם לא שמעו את הסיפור שלי, לא הקשיבו לגירסה שלי אפילו לא לרגע.

אני קיבלתי ממשרד החינוך הנחיה ברורה, מידית, לא לדבר על האירוע. בנוסף, לא לדבר על האירוע שהמשמעות של זה, שמופצים שקרים מצד סייעת, ודממה מצידי, או מצד הפיקוח, נוצרת תחושה שהאמת אצל הסייעת. לצערי, לא רק זה, התבקשתי לעזוב את הגן. אני לא מצאתי לנכון לעשות את זה, כי אני לא עשיתי שום פשע ושום עבירה. לפי דעתי, זה היה רק מוסיף חטא על פשע למען הילדים. נשארתי מטעם הפיקוח בלי מענה – אם אני אמורה לשתוק ולא לענות, מה אני כן אמורה לעשות? מי כן עוזר? מי כן תומך? מי כן מגבה?

נכון להיום, אפילו שהתיק נסגר מחוסר אשמה, ואפילו שקיבלתי גיבוי מקצועי מהרב גד בר-טוב, לצערי, זה איזשהו משהו שפשוט פרח והלך לו. אבל עוגמת הנפש, השבר שנוצר בפנים אחרי 18 שנים שאני גננת, מעולם לא הייתה לי בעיה עם שום סייעת אף פעם. ועוד להיפך, תמיד כל אשת מקצוע שנכנסה אליי לגן - מפקחת, מדריכה, פסיכולוגיות למיניהן, תמיד ציינו לשבח את האווירה הנעימה בגן ביני לבין הסייעות שלי. ביני לבין הילדים, את הכבוד ההדדי שיש אצלי בגן.

למה את לא תובעת דיבה? תתבעי דיבה?

ברשותכם, חברת הכנסת יסמין פרידמן, אני פחות רוצה להיכנס לנושא הספציפי. אבל אני ארצה בהמשך שמשרד החינוך יוכל להגיד לי, והמרכז לרשות המקומית, האם קיים איזשהו מתווה שבמקרים כאלה, בכוונה אני אומר, לא להתייחס למקרה הספציפי, אבל כן במקרים שכאלה מה הנוהל, ומה הפרוצדורה שמקובלת במשרד, ברשות המקומית? ללא קשר, מיכל מנקס, מרכז השלטון המקומי. בבקשה.

תודה רבה. כבוד היושב-ראש, אני רוצה לברך אותך על זה שממגוון הרחב של הנושאים שעל סדר-היום, בחרת בנושא הזה באחת מהישיבות הראשונות. אני חושבת שאם לא הייתה אלימות, אתה צודק שאתה צריך נתונים, אבל אם לא הייתה אלימות שהיינו עדים לה יום יום, לא היה צורך בכינוס הוועדה הזאת, ולא היה צורך בתוכנית פעולה.

אני חושבת שלומר שהחינוך של הילד הוא בבואה של הילד בביתו, זה תירוץ, וזה פותר אותנו מעשייה. ולא שזה לא נכון, אבל בהינתן זה, הייתי רוצה לראות את מערכת החינוך שתפקידה לחנך, ולמנוע לא לטפל, לא להעניש, לעתים גם צריך את זה. אז כן, אני כן הייתי רוצה לראות את מערכת החינוך כניצנים, הבועה הסבירה, הנכונה שנותנת דוגמה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, היינו שותפים לעדכון חוזר המנכ"ל, אני חושבת שהיו חסרים בו פרקים נרחבים והם נכונים. אבל אלה הם רק כלים. וכמו שעלה כאן גם האוטונומיה שניתנת היום למנהל בית-הספר, למנהל אגף חינוך בהכנסת תוכניות, ויש מגוון רחב של תוכניות, היא מבורכת. אבל, הזמן לפעילות הזו, שעות החינוך, שעות המחנך שפוגש את כיתתו, הוא זעום ולא רלבנטי ולא ריאלי. התפיסה שרק מחנך הכיתה תפקידו לחנך היא שגויה. כל מורה שפוגש ילדים וגם מדריך, הוא מחנך כמו שגם הוריו, למרות שאין להם תעודת הוראה. ועל כן, אני חושבת שאפשר להיעזר בוועדה, ואני חושבת שזה גם מתקבל באהדה גם במשרד החינוך. אני מאמינה בהצבת בגבולות וחופש להתנהלות בתוכה. אבל אני מצפה שתצא אמירה שבקרות מקרה אלימות קטן כגדול, ואגב, רבים מהמקרים שמדוברים פה הם אלימות פיזית, אבל אנחנו גם כמובן מתייחסים לאלימות המילולית, לחרמות, לאלימות ברשת. אני לא מבדילה בין תלמיד להורה וכו'. אז בקרות מקרה, עצירה ארצית של הלימודים בכל הארץ, עם הנחיה לשיח עם התלמידים. לבירור ערכים, לבירור עובדות. גם ללמד איך לא לשפוט מקריאה של ידיעה כאן, או אחרת.

אז כן, עצירה והנחיה כזו שלא חשוב אם השיעור הראשון באותו יום הוא שיעור במתמטיקה, גם המורה למתמטיקה, צריך ללמד לחנך, וללמד להוקיע תופעות, ולהגיד מה כן. באותה מידה, וכמו שאמרתי, צריך להכשיר את הילדים לצרוך פעילויות פנאי. אמר פה חבר הכנסת ספורט, מבורך, זה אחד מהדברים. גם ללמוד לנגן בקונסרבטוריון, גם בתנועות הנוער, ולא דבר אחד. זה שאני הולכת פעמיים בשבוע לפעילות בתנועת הנוער, לא ימנע ממני גם לנגן בלהקה, או לשיר במקהלה המקומית. צריך ללמד את זה. צריך לסבסד את זה. יש היום תוכניות. יש כסף, ואין שום בעיה.

ברשותך, האם היום כל מורה מקבל הכשרה איך להתמודד עם המקרים האלה? יש איזשהו נוהל שמחייב מצד המשרד? התחלנו תכנית "באים בטוב", אבל אנחנו לא מכשירים את הצוות.

אני יושבת-ראש ארגון מורות מחנכות, והשאלה לטעמי, האם כל מי שנכנס למערכת החינוך החל מגיל לידה ועד גיל שש, הוא אדם שמוכשר לעבוד במערכת החינוך? ולצערי, התשובה היא לא. אם כל אדם יכול להיכנס לגן ולהחליף גננת לנהל את יום החינוך, אנחנו עדים לתופעות שהכתבים אומרים – הגננת, הגן האלים. אנחנו עדים לזה בגלל שאין באמת קריטריונים אמיתיים מי האדם הראוי לחנך ילדים. נכון שאנחנו הופכים להיות הורים. אנחנו מרגישים בילד השני והשלישי, איך אנחנו הופכים להיות מקצועיים יותר. אבל תחשוב לרגע, שאם נכנסת המטפלת, ומשרד החינוך הוא המשרד שאחראי עליה, ואומר, אותה אישה צריכה לקבל קריטריונים, יש מבחנים. אני לא יכולה להחליף טייס. אני לא יכולה להחליף נהג אוטובוס, ואני לא יכולה להחליף נהג מונית. באותה מידה, לא יכול להיות שמי שאמון על חינוך הילדים שלנו, יוכל להיכנס לגן ללא כל הכשרה. הדבר הזה צריך לצאת בקריאה חד-משמעית מהמדינה, שאין אדם שנכנס לעבוד כמחנך, מטפל מגיל לידה והלאה, לא יכול להיות שהוא יהיה אדם ללא הכשרה. זה הדבר הראשון.

התחיל שיפור בתקנות בכנסת ה-2023.

היום אם גננת חולה, זה המצב היחיד שהיא יכולה להיעדר, לצערנו מהגן. אם גננת חולה, אין מי שיכולה להחליף, לא רוצות להחליף אותה.

יש קריטריון יחיד היום להחליף אותה, זה רק שיהיה דופק.

נכון.

אם יש דופק, הכול בסדר.

חד-משמעי. זה עצוב ביותר. אני רוצה להגיד קודם כל תודה על הדיון המבורך. היום, זה לא מקרי, היום הזה א' שבט, כבר שלוש שנים מציינים את יום הגננת ברחבי הארץ על-ידי ארגון גננות מחנכות. זה אומר שאם וצריכים לציין יום אחד כמו יום כדור הארץ, כמו כל יום אחר שאנחנו רוצים, סימן שיש בעיה, ולכן יש כאן שמחה מהולה בעצב. אני מדברת על זה שהיום אנחנו נמצאים כאן. תאיר ציינה כאן אלימות לשמה כשהמערכת בעצם לא נתנה לה מענה. לא נתנה לה גיבוי. משרד החינוך עמד, סליחה שאני אומרת את זה, כעלה נידף, ואמר לה - שקט, אל תדברי. אולי כדאי שתעברי למקום אחר. בואי ננסה לסגור את זה בצד שלנו. חבר'ה, כאן זאת בעיה חמורה. המפקחת הייתה צריכה לצאת לקראת ההורים ולהגיד - אני מכירה את הגננת שלי. 18 שנה הגננת הזאת אני מכירה אותה, אני יודעת שהיא בעלת תעודות. המקרה מטופל נכון במשטרה, ועד שהתבהרו הדברים, אנחנו מלווים אותה. היא הייתה צריכה להמשיך להגיע לגן.

היום האישה הזאת שנמצאת כאן עובדת בגן. אבל אם אימא מעזה להניף יד עליה ולהגיד לה - אוי ואבוי לך אם תגעי בילדה שלי, באותה נשימה, אוי ואבוי לך אם לא תחבקי את הילדה שלי. אני רוצה להגיד שאנחנו באמת פושעים. כי לא יכול להיות שאיש ציבור, מחנכת – אני אומרת את זה בעצב, ובלהט ביחד. לא יכול להיות שמחנכת בגיל הרך תהיה מאויימת, היא תגיע לגן כשהאדמה רועדת מתחתיה יום יום. מחנכת צריכה לדעת לחבק את הילד. לתת לו מענה. היא צריכה לתת את המענה גם להורה ואת המעטפת להורה, אבל היא גם צריכה לקבל מענה. כאן נאמר שיש תוכניות, ועוד תוכניות, כל פעם ממציאים תוכנית. כשאני הייתי גננת, אתה יודע איך קראנו לזה? הינה, עונת התותים, נגמר, עוד רגע זה נגמר. אנחנו כבר לא מתייחסים לזה ברצינות.

חבר'ה, המפקחת שלנו צריכה להפוך ממפקחת למדריכה, מלווה, יועצת. אנחנו לא חומר. אנחנו צריכות את הליווי ואת החיבוק ואת ההדרכה לאורך כל הדרך. ואני רוצה לדעת שמי שנכנסת לעבוד לטפל בילדים, היא אישה, או אדם מוכשר שיש קריטריונים לא פחות מטייס. לא פחות מדוקטור, כי אני אחראית על פיתוח דור העתיד מגיל לידה, ועד גיל שש, זה הרגע שהמוח שלנו, שהגוף שלנו מתפתח והופך להיות, אנחנו צריכים להיות בעצם אזרח המחר. אתם, כולכם עברתם בגן הילדים. כולכם התחנכתם בגיל הילדים. נהייתם מה שהפכתם להיות גם בזכות הגננת ובעיקר. אתם רוצים למנוע אלימות? גן הילדים. אתם רוצים להגיד לא לקטוף – תצא לנוף, ואל תקטוף – גן הילדים. רוצים למנוע תאונות דרכים – בגן הילדים. כל מה שאתם רוצים לגעת זה בגן הילדים. יש אפשרות לעשות את זה באפס משאבים. הגננות מגויסות.

אני בעצמי גננת. כשהתחלתי להיות גננת, בחיים שלי לא הסתכלתי כמה שעות נתתי למערכת. מאז אופק חדש, פתאום התחילו למדוד את השעות שלנו. כמה שעות את נותנת? 30 שעות, 40 שעות, לא. חבר'ה, יש כאן אישה שעובדת ונותנת מעצמה. מגיעה מהבית, מגייסת את כל הבית שלה לתת למען הילדים, למען הגן. תנו לה את כל הקרדיט שבעולם, ותתחילו את זה מהמעונות. זה הדבר הראשון שצריך להיות. אם המשרד יאמין שהוא מעסיק את הטוב ביותר, לא יהיה מצב כזה שהורה יערער על גננת, כי היא זאת – אם תרצו או לא תרצו, היא מאבחנת אותו, היא שולחת אותו לדוקטור לקבל את הטיפולים, היא שולחת אותו לכל מקום. אז נכון, צריך ספורט ונכון צריך שירה, ונכון צריך הכול – איפה? בגן הילדים. בזה סיכמתי. יום הגננת שמח. אני מקווה שבאמת נתחיל לאהוב את הגננות ולהאמין בהן, הן מנהיגות דור הבא. תודה רבה.

תודה רבה. אין ספק שהכול מתחיל בגן, אבל גם לא מסתיים בגן.

נעביר למורות ולמנהלות - - -

אין לי ספק שתעבירו את האוצר החשוב ביותר שלנו לידיים הטובות בהמשך.

בבקשה, יסמין פרידמן.

אני לא אשת חינוך. אני לא מבינה כלום בחינוך. אבל אני כן יודעת שלפחות, לדעתי, החינוך מתחיל בבית, ולכן, הבעיה היא לא אצל המורים, הבעיה היא אצל ההורים.

אני יודעת כשאני אני הייתי תלמידה, והיו מקצועות שלא אהבתי, אימא שלי אמרה לי – את לא רוצה ללמוד? אני לא אוכל להכריח אותך ללמוד. אבל ביום שאני אשמע שאת התחצפת לאיזה מורה, או דיברת לא בצורה ראויה – כל החרויות שלך ישללו. וזה בדיוק מה שאני אומרת לבן שלי, שהיום הוא בכיתה י"ב. לא יכולה להכריח אותך ללמוד, אבל אבוי לך אם אני אשמע שהרמת את הקול שלך. ופה הבעיה. הבעיה היא שאנחנו מתחילים מזה שאנחנו קוראים לבן שלנו – "נסיך", או "נסיכה", ואז הם חושבים שהם נסיכים גם בבית-הספר, ושכולם הנתינים שלהם. אז עם כל הכבוד, ילדים יקרים שאני מאוד אוהבת אתכם, ואתם אולי לא הדוגמה. אבל אנחנו מגדלים דור מפונק. גם הילד שלי מפונק. וכשאני הייתי ילדה, כשמורה נכנס – קמנו. תתחילו מזה. תחזירו את זה, כאשר מורה נכנס שכולם יקומו. טיפה יראת כבוד למורים. תנו להם את הגיבוי. אני פונה פה באמת לכל ההורים. תנו להם גיבוי. היום, מי שמוכן ללכת להיות מורה, צריך לנשק לו את הרגליים. אז תנו להם את הגיבוי. אני באמת חושבת שמגיעה להם משכורת יותר גבוהה, תנאים יותר טובים. אנחנו צריכים להעריך אותם, וכמובן גם את הגננות. אני חושבת שקודם כל, ההורים צריכים לשמש דוגמה אישית. אם ההורים לא משמשים דוגמה אישית, אי-אפשר להאשים את הילדים שמתנהגים כמו ההורים. אז אני לא אשת חינוך, אבל זה לפחות, לדעתי, הבסיס.

תודה.

הסתדרות המורים. בבקשה.

יפה בן דוד, הייתה אמורה להיות כאן, מוסרת את התנצלותה, היא הוזמנה לשר החדש בבהילות, אז מוסרת את ברכתה, בהחלט, ועדה חשובה מאוד.

בעניין של ה"נסיכים", מה שאמרת. אני, כשאני שומעת את המילה "נסיכים ונסיכות", אני מחפשת מיד משרתים. אני לא יודעת מי האימהות, האבות, אולי הגננות, אולי המורים, אני לא יודעת מי, אולי המנהלים. דיברו כאן על מגפת הקורונה. אני רוצה להגיד לכם רבותיי, ואדוני היושב-ראש, מדינת ישראל נמצאת במגפה קשה מאוד. מגפת האלימות השתלטה על בתי-הספר, השתלטה על גני-הילדים, השתלטה על כל מוסדות החינוך. מי שעוצם את עיניו ואומר – אצלי בבית-הספר זה לא יקרה, או אצלי בגן זה לא יקרה, מטעה, טועה, ומוליך שולל עם שלם. תוכניות זה דבר יפה, תוכניות זה דבר מקסים. אבל לקחו מאנשי החינוך את כל הכלים האפשריים - לקחת מקרה של אלימות ולטפל בו. גם אני הייתי גננת ומורה, ומנהלת הרבה מאוד שנים. אני זוכרת כאשר ילד היכה מורה, או הורה בא וצעק, או לא משנה, התנהג באלימות, הסנקציה הייתה ברורה, והתוכנית הייתה סדורה. היום יש המון תוכניות, המון פעולות, אבל אין כלי משמעותי. יושבת פה גננת שאומרת – הכפישו את שמי. אני במצב נפשי. עברתי שיימיג, עברתי הכפשות, עברתי שקלים, המערכת שותקת.

אבל את מההסתדרות?

אני מהסתדרות המורים.

את מכניסה לעצמך גול עצמי. זה התפקיד שלכם, אתם צריכים להגיע למורים.

לא. אתה יודע התפקיד של מי? התפקיד של משרד החינוך, המעסיק זה להגן על הגננות והמורים.

היא פונה אליכם לא?

לא. היא לא פנתה אליי. היא לא שייכת לארגון שלי במקרה. היא פנתה לדורית, הם מטפלים בה, והם מסייעים לה.

המקרה הספציפי הוא חמור מאוד. שאלתי את משרד החינוך, וגם את המרכז המקומי מה הנוהל, טרם קיבלתי תשובה. עד סוף הישיבה אנחנו נקבל את התשובה.

הסתדרות המורים מתריעה מספר שנים רבות על התופעה הזו. מה שאנחנו רואים בכבישים, למשל, אני אומרת לכם באחריות. יושבים פה אנשים שנמצאים בבתי-ספר ובגנים ורואים, זה כלום לעומת מה שקורה במוסדות החינוך. השערות שלכם היו סומרות אם הייתם יום אחד מגיעים לגן, או יום אחד מגיעים לבית ספר – אני לא אומרת את זה כקלישאה. בעיניי, חינוך הוא מקצוע מציל חיים לא פחות מרפואה בתחום שלו. מקצוע מציל חיים, אני בעצמי וחברותיי הגננות, וחברותיי המנהלות, וחבריי המורים והמורות, הצילו חיים של ילדים, הצילו תרתי משמע, ממש הצילו. כשאנחנו רואים הורה אלים, אנחנו לא יכולים להיות מופתעים כשאנחנו רואים את הילד שלו אלים. כשאנחנו מאשימים את הקורונה בכל דבר שקרה אי פה, בואו נאשים את הקורונה גם באיום האיראני. חברים, לא. לא. הילדים האלה היו בבית שלהם בזמן הקורונה. הם לא היו במקום שלימד אותם להיות אלימים. שוב, הסמכות ההורית שאומרת להם מתי להיות ברשת, מתי להיות במסכים. הסמכות ההורית הולכת ונעלמת מהעולם.

הבן שלי, בן 33, אומר לי, אימא, תודה שאת עדיין מחנכת אותי. הוא 1.92, הוא מסתכל עליי מלמעלה, אבל אני עדיין מחנכת אותו. אנחנו חייבים גם להחזיר להורים – ללמד אותם, לתת להם מענים איך להיות הורים, ואיך להיות נכון. דבר שני, להחזיר לעובדי ההוראה, לגננות, למורים, למנהלים את הסמכות שנלקחה מהם. היום, מתקשרת אימא לגננת וצורכת עליה – איך העזת להעביר את הבת שלי מקום בלי להתייעץ איתי? זה יורד לרזולוציות שאתם אפילו לא יכולים להבין. האלימות נמצא בכל מקום. האלימות נמצאת בכל פינה. הדבר הכי נורא פה, שיש נטישה המונית של מקצוע ההוראה.

אמרתי פעם, ואגיד שוב – הצטרכו לייבא מורים מתאילנד. לא יהיו מורים. לא תהיינה גננות. גם היום אין. יש מחסור משווע. וזה יהיה הפועל היוצא של האלימות.

לכם יש רעיון?

קודם כל תחזירו. התוכניות מאוד יפות. באמת, ישבתי עם יפעת חודשים וימים, ועם המשרד. תנו סמכות לאנשי החינוך. אם מורה אומרת לילד - קום ותעמוד בצד בגלל שאתה זרקת. אני הייתי עם הגב ללוח וזרקת משהו, לא צריך להקים ועדת חקירה, ולא להגיש תלונה במשטרה. אני אישית נמצאת כל יום בתחנת משטרה בעיר אחרת ברחבי הארץ בליווי גננות, כל יום. אין יום אחד שאני לא נמצאת בליווי של גננות. יפעת יודעת את זה, כי ההורים מתלוננים על כל דבר. הפסיקו לדבר עם אנשים במדינת ישראל, התחילו לגשת למשטרה ולהגיש תלונות – זה הדרך לפתרון סכסוכים היום.

לא מדברים עם הגננת. לא פונים אליה. פונים לראש העיר. פונים לראש הממשלה. פונים לראש הרשות, ושולחים אותם למשטרה.

והרבה מאוד לעורכי דין.

אתה יודע מה אומר לי עורך-דין פלילי שמלווה אותי? הוא אמר לי, כל גננת במדינת ישראל היום צריכה ללכת עם עורך דין פלילי לגן ולבית הספר, כי אנחנו מוצאות גננות ומורים שאומרים די, אני לא רוצה. אני לא רוצה שישלמו לי מיליון שקל בחודש, אני לא יכולה לעמוד במה שאני אומרת. יש לי גננת שעכשיו נמצאת בחקירת משטרה על משהו הזוי, אני לא יכולה לספר אותו כרגע. אני רק אומרת – תחזירו לאנשי המקצוע שהם מחנכים את הסמכות שלהם. לא כל מה שהיה כשאנחנו היינו ילדים הוא רע. יצאנו אנשים מוצלחים בסך הכול, לא רעים...

אני מתחבר למה שאת אומרת, אבל יחד עם זאת, כשיש מקרים חמורים, אנחנו כן רוצים שתהיה התערבות, ולכן, יש פה דילמה לא פשוטה. באמת, לשבת סביב שולחן עגול ולראות איך פותרים את הבעיה.

משרד החינוך. סגנית מנהלת אגף בכיר כוח אדם בהוראה. בבקשה.

אני רוצה לתקן את דורית, כי בעבר באמת היו מגיעים למערכת החינוך, אני לא רוצה להשתמש בביטוי שהשתמש בו חבר הכנסת, אבל לא היו נבדקים באמת עם ההשכלה שלהם, או עם הידע שלהם. היום זה כבר לא כך. כבר לפני הקורונה, גייסנו שתי חברות, שהחברות האלה ממש ממיינות את כל המועמדים בהתאם לקריטריונים שאנחנו הצבנו. נכון שלכולם אין תואר ותעודת הוראה, כי אנשים עם תואר ותעודת הוראה, לא יושבים ומחכים שיקראו להם למילוי מקום. הם רוצים עבודה קבועה, ורוצים עבודה מסודרת. אבל בפירוש, יש קריטריונים. היום לא כל אחד שבא להחליף, נכנס למערכת מבלי שיודעים אם יש עליו איזשהו עבר פלילי. אם היה איזשהו אירוע משמעתי. אנחנו יודעים עליו מידע, ולא כל אחד יכול להיכנס למערכת.

צר לי להגיד שזה לא המצב. אתן לך דוגמה מאתמול. הבת שלי, משוחררת מהצבא. התקשרו לחברה שלה אתמול, ואמרו לה – אנחנו צריכים אותך דחוף בבית-הספר, אמרו לה – בואי תעשה החלפה, שבוע ימים אנחנו צריכים אותך. ילדה שהשתחררה לפני שבוע והיא הגיעה להחליף. מישהו יודע עליה משהו? מי? איזה קריטריונים.

אתה נותן דוגמה שאני לא יודעת. תן לי את הפרטים, אז אוכל לבדוק אותם. יש בפירוש שתי חברות שהן מפעילות את זה.

חבר'ה, אם נגיד שהכול בסדר, אז זה ימשיך להיות כך. המצב לא בסדר.

אני לא באה להגיד שהכול לא בסדר. אבל אני באה להגיד שאנחנו לא יכולים להשוות את המקום שהיינו בו, למקום שאנחנו נמצאים בו היום.

סייעות ומטפלות מישהו בודק אותן?

גם גננות, אף אחד לא בודק אותן.

גם הן פוגשות את הילדים, וגם הן חלק מהילדים.

דליה, את אומרת באת לתקן אותי. לתקן אותי, זה לא נקרא לתקן אותי. משרד החינוך לא נותן מענה מגיל לידה ועד גיל שש, על מי משרד החינוך – המדינה, אוקיי. מי האדם הראוי לחנך את הילדים שלנו. כל מי שאת שומעת אלים בגן, שזה אולי ראוי למחקר, האלימות - - -

נחמד לשבת פה בחדר, כאילו - - - צריך לקדם את זה.

סליחה, עמדתך נשמעה, אני מבקש לא להתפרץ באמצע.

לא. אבל חשוב להגיד. יפעת חשוב להגיד יש קריטריונים ברורים.

יש פה סדר, ואני קובע פה את הכללים.

חברת הכנסת שרון ניר. בבקשה.

קודם כל, אני רוצה לברך אותך על זה שאתה עוסק בדיון בנושא כל כך חשוב שזו אלימות. אני רוצה לומר לכולנו שאנחנו מדברים על מערכת החינוך, אבל השיח בחברה הישראלית ובכל מגרשי הפעולה הפך להיות אלים יותר. אנחנו רואים את זה בבתי חולים. אנחנו רואים את זה בכבישים, ואנחנו רואים את זה בשיח ברשתות החברתיות, ואנחנו רואים את זה גם במערכת החינוך. ולכן, מאוד חשוב בעיניי שאתה שם את זה על השולחן, כי באמת ראשית הצירים בעיניי זו מערכת החינוך. כי במערכת החינוך אפשר למצוא את כולם, זה באמת מקיף. שני מיליון אנשים, ככל שמתייחסים לזה, זה לא רק התלמידים. מדובר על הורים, על מורים, ותלמידים. אני חושבת שמישהו הזיז לנו את הגבינה, ועדיין לא התעוררנו אל מול מאבק הקורונה. השיח שהופך להיות אלים בכלל בעולם וגם אצלנו, ומשהו צריך להשתנות באופן שבו מתודולוגית מתווכים את זה לתלמידים שלנו, להורים שלהם ולחברה כולה. הדיון הזה צריך לקחת אותו אל מעבר לנתונים אל חשיבה שהיא יצירתית שהיא אחרת.

בסוף אני סבורה שככל שאתה מתייחס לעולם הזה, שהוא עולם שחווה קורונה, ויש הסיפור של החוסן האישי, הסיפור הרגשי של התלמידים וגם של המורים, והמרקם התוסס הזה בתוך סביבת הלימוד, מישהו צריך להתייחס אליו אחרת. לכן אני חושבת שהיום כשמערכת החינוך ומשרד החינוך מתייחסים היום לכל סוגיית הלימוד בדברור של חומר מקצועי, ולא בתשתית ערכית שמכניסה לא מעט נושאים שהם היבטים של חוסן, שזה היבטים של - עשה ואל תעשה, שזה היבטים של יצירת קבוצות שמהוות קבוצות תמיכה רגשית גם להורים, גם לתלמידים וגם למורים. אנחנו פשוט תופסים את הנושא בצורה שהיא חסרה והיא לא מספיק מקצועית. לכן אני ממליצה לך אדוני היושב-ראש, כדי להיות פרגמטית, כל התוכניות והתוספות, ולעשות את זה במסגרת גפ"ן זה באמת משהו שהוא more of the same צריך לחשוב פה על שני צירים. ציר אחד – ציר מקצועי, מה אנחנו רוצים ללמד את החבר'ה שלנו. הציר השני - ציר של ערכים, ואיך אנחנו מתווכים באמת את כל הסוגיה של ביטחון ומוגנות, וגם מה מותר ומה אסור לתלמידים. הסיפור הזה הערכי צריך ללכת לחשוב, להפוך אותו עוד פעם ולהתייחס אליו אחרת. אני מביאה את כל הניסיון שלי. אני בוגרת 30 שנות שרות צבאי, הייתי מפקדת בצבא, והייתי גם לא מעט בעולמות החינוך, הייתי מפקדת בית-ספר ארצי לתקשוב וסייבר. מהעולם הזה שלוקחים בסוף חניך בצבא, אז לא רק מלמדים אותו את המקצועות הנדרשים, נותנים פה איזושהי תשתית שמלמדת את הערכים ואת קוד ההתנהגות בארגון. בעיניי, זה נושא מאוד חשוב שצריך לחשוב עליו. עם כל הכבוד, בסוף המערכת הזאת יש בה חייל שהוא בשלושה חודשים יותר מבוגר מחייל אחר, והוא מחנך אותו, ועושה עבודה מפוארת. אז הייתי ממליצה לכולם לא לזלזל באותה מערכת שיש בו חייל שהוא מדריך שהוא כולה בן 18 וחצי, והוא מדריך ילד בן 18, עם כל הכבוד. אז צריך ללמוד מה עושים גם קצת יותר טוב בהיבט הזה שלא רק לדלוור מקצועות, אלא לחשוב על הסיפור הערכי, כולל השיח עם ההורים. תודה.

יש גם דיסטנס שלא קיים במערכת הרגילה.

ארגון מחנכות מבית ההסתדרות הלאומית. יו"ר הארגון דורית חזן.

אני מוכנה להגיד עוד דבר. לצמצם את מספר הילדים בגן, בכיתות בכלל. אני חושבת שזה הדבר שיכול באמת לעזור לכולנו. אני יודעת שזה קשה וזה המון תקציבים. אבל הגיע הזמן שבאמת יעסקו בזה. 35 ילדים על גננת שהיא בהכשרה, וסייעת שלא בהכשרה, זה מרקחה. חבר'ה, לא שומעים את הילדים, ושם לומדים כבר את ההישרדות. אני חושבת שזה הפתרון להגיע למצב שרגועים יותר. אפשר לדבר בילדים ובהורים. תודה רבה.

נמצאת איתנו אימא לילד. בלי פרטים מזהים בבקשה.

אני אדבר באופן כללי. אבל אני חושבת שהמקרה שלי ברמת המיקרו, הוא מעיד לא על הכלל, אבל על משהו מהכלל, וכן אפשר ללמוד. הבן שלי הוא שמיניסט. בשבוע הבא הכיתה שלו יוצאת לטיול שנתי באילת, טיול אחרון, והבן שלי לא, לא כי הוא לא רוצה, פשוט לא רוצים אותו. מכיתה י', הבן שלי עלה לתיכון בבית-ספר מכיתה ז' עד י"ב. כשהוא עלה לתיכון ב-3 לספטמבר, המנהל הזמין אותנו ההורים לישיבה, להגיד שהוא רוצה לעזור לנו שיש בתי-ספר שמתאימים לילד. אני לא הבנתי, כאילו מה אתה רוצה מהילד? זה החברים שלו, טוב לו פה, הכול בסדר. הוא לומד לפעמים, לומד פחות, אבל הוא ילד עם קשב וריכוז, חינוך מיוחד משולב בכיתה קטנה, מה אתה רוצה מהילד הזה? עזוב אותו. שום דבר. מאותו רגע שאנחנו ההורים אמרנו שהילד רוצה להישאר, הוא התעלל בילד. קצרה היריעה לספר את ההתעללות. אני מספרת, ואני בעצמי לא מאמינה שחווינו את ההתעללות הזאת.

אני אספר על מקרה קטן. שנה שעברה טיול שנתי, הילד שלי לא מורשה לצאת – למה? כי נגמרה ההרשמה אמרו לילד. אני באתי, אמרתי, סליחה, מה זה נגמרה ההרשמה? רק עכשיו יצא חוזר. לא, נגמרה ההרשמה, אין מקום, סידרנו אכסניה. אמרתי, מה זאת אומרת? ממש לא הסכימו. למי שלא פניתי - למפקח, לרשות החינוך, כלום. הילד לא הורשה לצאת, עוגמת נפש. הילד אמר לי, אימא, זוזי הצידה. תודה רבה שטיפלת, אבל אני יודע לטפל לבד. ואני סמכתי, אמרתי לו, בסדר. הוא תפס מזוודה, ממתקים והכול, ועלה לאוטובוס. הוא עולה לאוטובוס, והמנהל מה מזמין לו? שוטר. ומה הוא אומר לשוטר? תקשיב, הילד הזה עם העיניים הכחולות שם שיושב בסוף, הוא לא תלמיד בבית-הספר, והוא השתחל לאוטובוס שלנו של בית-הספר, פשוט שיקר לשוטר. אני שומעת הכול. הילד אומר לי, אימא, לא נעים מהחברים. אמרתי לו: נעים, תישאר. ככה החלטת, תישאר. הילד שלי ירד. כאשר השוטר הגיע, הילד שלי ירד. אותו דבר גם עכשיו. המנהל החליף את המחנך שלושה שבועות, כי המחנך היה במילואים. אז יצר קבוצה, והוא לא פרסם בכוונה תחילה את הטיול להורים כמו כל הטיולים. קיבלנו לפני שלושה חודשים היה טיול, סמינריון ליומיים, קיבלנו שלושה חוזרים – נא להירשם. נא להשאיר תשלום. פה, כלום, אז לא ידעתי מהטיול.

אבל מה הקשר לאלימות לא הבנתי?

זה אלימות רגשית. המנהל החליט שהילד הזה לא יהיה, הוא מפעיל עליו כל מיני סוגים של אלימות - גם מבייש אותו ליד כל התלמידים. הוא נכנס ללמוד אצל מורה מסוימת, כל תלמיד נכנס, זה בסדר. אבל אם הילד שלי רוצה להיכנס, אז נכנס המנהל בליווי הסגנית, ואומרים לו, בוא הנה, תצא מפה, אתה לא יכול ללמוד. והוא לומד ולא מפריע. אבל לא. כי המנהל החליט שהוא לא יכול להישאר בבית הספר הזה כי יש לו מלא מוסדות אחרים, ולבן שלי זה טוב. ברוך השם, הבן שלי עוד מעט מסיים. הוא עם המון צלקות בגלל הכוח הכול-כך מאסיבי שיש למנהל שהזמין לו שלוש פעמים שוטר. שוב, לא שיח. אני מאוד מזדהה עם מה שנאמר פה. מה אנחנו רוצים מהתלמידים? אם המנהל מזמין שוטר, וכל בית-הספר יודע שהזמינו לילד הזה שוטר. אם המנהל ככה משוחח עם הילדים, והוא דמות מחנכת – מה אנחנו רוצים מהילדים? איזה דוגמה אישית אנחנו נותנים להם? מה אנחנו רוצים מהילדים? בואו נדבר קודם על אלימות של ילד כלפי ילד מסוים שהוא מסמן אותו. ויש לי סיפורים מסמרי שיער על מה אנחנו עברנו שלפעמים אני לא מאמינה.

ביום שישי האחרון, ישבנו עם התנור החם אני והילד שלי. והילד שלי אומר לי בנוסטלגיה כזאת של ילד שעבר טראומה, הוא אומר לי – אימא, באמת, בטיול השנתי הוא הזמין לי שוטר והוריד אותי כי הוא לא העז לדבר. על כל מה שהוא חווה מהמנהל, כל האלימות הזאת והביוש הזה שהוא בייש אותו לפני כולם, ואני לא מספרת. 30, 40 מקרים של אלימות של המנהל. אני פניתי הלאה. פניתי למפקח, והמפקח מגבה את אותו מנהל שקיבל שני פרסי חינוך, ואני מתביישת לומר.

אני מורת המאה, קיבלתי מורת המאה. לא הלכתי במחאה שקטה לקבל את הפרס. כי אם מנהל כזה שאין לי שום דבר כלפיו, באמת, במישור האישי, וגם אני לא כועסת עליו, אני סולחת לו, והבן שלי, ברוך השם, יוצא בלי צלקות בזכות כל הגיבוי שהוא קיבל במשפחה. אבל מה קורה בבתים אחרים כשאין הורים שמבינים בחינוך? אני במקרה 35 שנה מחנכת. ידעתי איך לפנות לילד, וברוך השם, יש לי ערוץ פתוח. אבל תדעו לכם, שפעם אחת אני הייתי בטוחה שהילד שלי התאבד, זה אחרי שהוא התנהג אליו בבריונות. התקשרתי למנהל להגיד לו – תגיד לי, איפה הילד שלי? הוא אמר, בואי תיקחי אותו, תראי. אני באה לבית-הספר, הוא לא נמצא. ואז אני אומרת – הוא נעלם. אני מתקשרת למנהל, אני אומרת לו, בבקשה, אם יצור קשר, תגיד לו שאני ממש דואגת. אז הוא אמר לי, כן, אני כבר הגשתי אליו תלונה במשטרה. בצורה כזאת, כך זה היה. הילדים שלי רועדות, ואני מדברת, ולא משנה פרטי המקרה, רק רוח הדברים. כמה כוח יש למנהל? וכשהמנהל הוא טוב – אז איזה יופי. אבל כשיש פה התנכלות לילד – שמנהל לא רוצה אותו, למרות שהחוק, אז רגע, המנהל מעל החוק. יש חוזר מנכ"ל שכל ילד זכאי לצאת לטיול שנתי. איפה האכיפה? הגעתי למפקח המתכלל, הגעתי למנהלת המחוז – דממה אלחוטית. הייתי צריכה לקחת חופש, אני מבית-שאן, ולבוא לוועדת הכנסת. ואני שואלת – האם זה הפתרון שלי? לבוא לוועדת הכנסת ולהציף בעיה של ילד שמנהל מתנכל אליו – הוא האלוקים? והדרך של השיח איתנו... ראוי לציין שאני ניסיתי מאוד להוריד. אני בקבוצה של הכיתה שעדיין המנהל מסרב לצאת ממנה, למרות שהמורה חזר ממילואים. ביקשתי בצורה יפה לצאת, כי אנחנו רוצים לנהל שיח, הוא לא מוכן בבריונות לצאת מהקבוצה. ואף בגלל שאני חברה בקבוצה של ההורים בצורה הכי מכבדת שבעולם, אז למחרת הייתה בגרות במתמטיקה, והילד שלי הוא 07, שהמורה למתמטיקה מקריא לו ונותן לו את ההתאמות, מי נכנס לתת לו את ההתאמות רק לבן שלי? – המנהל, בנקמנות לאימא.

ברשותך. אני לא רוצה להאריך. הרעיון ברור. הבנתי את המקרה. כן ארצה לקראת סוף הדיון לקבל התייחסות ממשרד החינוך, מה הנוהל, איך מתנהלים.

אני רוצה לומר רק שני דברים. טיול שנתי, חוזר מנכ"ל איך אוכפים. והשני למי ילד מתוסכל פונה? תודה.

ברשותך.

אני מארגון מנהיגים. אני שומעת פה מקרה שהוא מקרה קשה. אבל אני חושבת שבסוגיה כזאת, אם הייתי המנהל, מן הסתם הייתי רוצה לשבת ביחד ולהביע את כל התהליך. ברשותך, רגע, אני מסתייגת מהסיפור הספציפי, ומדברת על עניין עקרוני. יצאה חברת הכנסת שדיברה על הצבא, וכולם פה דיברו על הסמכות. אז אני לא רוצה דרגות. אני גאה מאוד בדרגה שלי כמנהלת שש שנתית. 30 שנים מחנכת גאה מאוד בישראל. אותם נערים, נערות שמגיעים למסגרות שונות, לא רק צבא, יש לנו חלק אדיר מגיל גן, יחד עם הבתים להביא אותם לאן שהם נמצאים. אבל השאלה פה, לדעתי, היא בשני מישורים. רציתם איזושהי הצעה פרגמטית. ראשית, כל הנושא של ביטוח אחריות מקצועית, לא קיים בישראל עבור מנהלים ומנהלות. שימו לב שבכל אירוע ועניין, שמים אותנו בחזית. מציפים אותנו בתוכניות. מצפים מאיתנו להרבה מאוד שינויים. שום הערכה על הקורונה, אף מילה לא נאמרה פה על זה שעם כל הקשיים של הקורונה והמסכים, מי שהחזיק את הילדים זו מערכת החינוך שהמציאה עצמה כמעט ב-24 שעות. אין לנו ביטוח מקצועי. רופא שנכנס לטיפול כזה או אחר, עושה את זה בתוך מרחב בטוח, כי אם חלילה יקרה משהו, יש לו גיבוי. לי אין גיבוי. תובעים אותי על כל שטות ועל כל עניין. ואם אני אגיע לבית-המשפט, אני אשלם על כך מעבר למחיר הנפשי.

ברמה יותר מקצועית, אני חושבת שהגיע הזמן שמערכת החינוך תיתן מענה משמונה בבוקר עד חמש אחר-הצהריים בכל בתי-הספר, כל המגזרים. עד השעה שתיים ללמוד. מהשעה שתיים – ארוחה חמה לכל הילדים באופן שוויוני, ואז לתת שיעורי עזר עם סטודנטים וסטודנטיות שחייבים לגייס אותם, ואין לנו עתודה. אין עתודה להוראה, זה המשבר הכי גדול בחינוך. אנחנו מקבלים אנשים עם דופק, ומקפיצים בוגרים שסיימו צבא, בואו תעזרו לנו, כי העומס הוא אדיר. שנית, אני רוצה לומר, להכניס אחר-הצהריים, כמו בבית-הספר של החופש הגדול, פעילויות ספורט ומוסיקה, וכו', הילדים צריכים להגיע הביתה כשהם סיימו את כל התהליך הזה, ולהורים יש פנאי לילדים שלהם.

בקיצור, להירשם לבית-ספר אמריקאי באבן-יהודה...

חס ושלום. אני מאוד גאה במה שקורה בעירוני ה', ובעוד מקומות מתקציבים שלנו. לגבי תוכנית כמו "באים בטוב". אני חושבת שלאמוד תוכנית של שנה, זה להעליב את התוכנית ואת המבצעים אותה. כשאני כמנהלת צריכה לעמוד מול הגפ"ן, ולבור ספק מתוך 8,000 אפשרויות, אני לא מתוגמלת על הגפ"ן, וזה אחרי קורונה שהיינו צריכים 70,000 מתווים, לא גיבוי, לא אמון, לא מורים בשטח, כיתות עמוסות, ובסוף, כל פיפס שקורה, לא מפרסמים את השכונה שבה גדל הנער, אלא קרה בבית-ספר יוקרתי. אז אנחנו יוקרתיים, אבל תשמרו על הדבר הכי יקר – אנשי ונשות החינוך, ובראשם מנהלות ומנהלים. תנו לנו ביטוח מקצועי. תנו לנו גיבוי. תנו בנו אמון. ומי שמתנהל בבריונות, גם אם הוא מנהל בכיר, וגם אני זכיתי בפרסים, הוא לא ראוי, שידאגו לטפל בזה. אבל זה לא יכול להכתים את הכלל. ואני אומרת לכם, אנחנו עובדים 24/9 עבור החינוך, ואנחנו חייבים את התמיכה. תודה רבה מאוד.

תודה רבה לך.

ברשותכם, דור אלבז, סגן יו"ר נוער הליכוד. תלמיד כיתה י', באר-שבע.

תודה, אדוני היושב-ראש, אני לא פה בכובע פוליטי, אני פה בכובע של תלמיד. אדוני היושב-ראש, חברי הוועדה, אני באתי לפה במיוחד כדי לתמוך בכן. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנו יודעים בשנים האחרונות על אלימות יוצאת דופן נגד מורים ונגד אנשי חינוך. זה דבר שיוצר מגמה בלתי הגיונית שהאלימות הזאת קורית גם כשהורים עושים אותם וגם תלמידים עושים אותם. אני לומד בבאר-שבע, ואני יכול להגיד לך שבבית-הספר שלי קרו כמה מקרים, אני לא אכנס אליהם. אני יכול להגיד לך שלפני הדיון אני ביקשתי לדבר, וביצעתי השוואה קטנה לגבי מקרי האלימות פה בישראל, ובאירופה ובמדינות מערביות. אני גילית שפה, בישראל, מקרי האלימות בבתי-הספר נגד עובדי הוראה, ונגד עובדי חינוך, הן מהגדולות שהיו פה בכל המדינות המערביות והאירופאיות. זה דבר קשה מאוד. זה ממחקרים, אני יכול להביא לכם את הנתונים.

נשמח שתעביר לוועדה את הנתונים. אם ישנם נתונים, שיעבירו אותם לוועדה.

זו מגמה שאותי אישית מאוד מדאיגה. אני חושב שחינוך תלמיד, או אחד מהאנשים שמפעילים אלימות נגד אנשי חינוך, זה אנשים שבוודאות האלימות הזאת תלווה אותם בעתיד, וצריך לטפל בה מיד. התקופה של פעם, זו תקופה שההורים עובדים יחד עם המורים. השנה, ובכלל בתקופה האחרונה, אני עד לזה באופן אישי. ההורים יחד עם התלמידים נגד המורים – זה דבר שלא ראיתי אף פעם. יכול מורה לנזוף בתלמיד, ויום למחרת ההורה יכול להגיע עם בלטה לבית-הספר, ולשאול מה עשו לילד, זה לא דבר שקורה כך סתם.

לפי דעתי, משרד החינוך צריך להוציא הוראה חד-משמעית שכל תלמיד, או כל אדם שיתקוף מורה, או איש חינוך, צריך להיענש בכל חומרת המעשה. צריך לגבות את עובדי החינוך, כי אלה המחנכים שלנו, ואלה הדואגים לעתיד שלי פה, ולדור העתיד של שאר הנערים, ויש פה עוד נערים בדיון הזה. צריך לתת למורים גיבוי מלא. משרד החינוך צריך לקדם שיעורים ומעגלי שיח, בנושא – איך פותרים ויכוחים בלי להגיע לאלימות, אלא באמצעות שיח והידברות. ברשותכם, אסיים בפנייה כאן לכל חבריי, אחיותיי ואחיי תלמידי ישראל, בואו, לא צריך להגיע לאלימות. אל תעודדו את חברכם. אל תעמדו מהצד. אלימות היא לא דרכנו. בואו נהפוך את הסביבה שלנו לסביבה מכבדת, מקבלת, וגם יותר בטוחה בבית הספר ומחוצה לו. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, שאיפשרת לי לדבר.

מקסים. מקסים, אתה. כל הכבוד להורים שלך, ומי שחינך אותך, שאתה יצאת כזה אדם מדהים.

תודה רבה לכם.

אני רוצה לציין, שבחוק העונשין 1977, בוועדת החוקה, התקדם קצת – הענישה גדלה לעד חמש שנים, ואני לא רואה שזה שיפר משהו. לכן אני אומר, גם אם זה התבצע, בסוף, אנחנו פה לא מאלפים, אנחנו פה צריכים לחנך ולחנך דור העתיד. וכמו שאמרתי, וכמו שאמרה חברת הכנסת שאשא ביטון – חלק גדול ייצא גם מפה, ובהתנהלות שלנו.

בבקשה, המשרד לביטחון הפנים, אהרון דגן.

צהריים טובים, שמעתי פה הרבה על נושא האלימות. רק במספר נקודות. משטרת ישראל רואה לנגד עיניה את כל הנושא של אלימות כלפי מורים, ואלימות בכלל בתוך מוסדות החינוך. מפכ"ל המשטרה נתן כבר הנחיה מזה תקופה ארוכה לטפל בנושא של האלימות, בעיקר בתחום בתי-הספר. אני כקצין חקירות, מדור נוער חטיבת החקירות מטה הארצי. אנחנו מטפלים. ההנחיות שלנו לשטח הן בשני אופנים – בפן האכפתי ובפן המניעתי. בפן המניעתי – בכל מחוז יש קצין מניעה והסברה.

יש תוכניות שהכינו מערכי מניעה מסודרים בנושא האלימות שאותם קציני המניעה ושוטרי הנוער במשרדי הנוער מעבירים אותם בתוך בתי-הספר. כמובן שהאמצעים של משטרת ישראל וכוח האדם של משטרת ישראל והמשימות של משטרת ישראל, לא מאפשרות לנו להגיע לכל כיתה וכיתה, ולגעת בכל התלמידים בנושא הזה של המניעה. אנחנו יש לנו שיתופי פעולה עם משרד החינוך בנושא. מה שאנחנו יכולים לתת ולרתום, אנחנו עושים את זה. אפרופו, בלי שום קשר לדיון הנוכחי, כבר לפני כמה ימים קבענו פגישה עם ורד, ועם קרן רוט איטח, בנושא של איך אנחנו משתפים פעולה עם משרד החינוך בכל הנושא של הטיפול האינטנסיבי באלימות בבתי-הספר. אז אמרנו בצד האחד, זה הצד המניעתי, זה הרצאות. דבר שני, בתחום המניעה, יש לנו פרויקטים ארוכי טווח שאותם גם קציני המניעה עובדים ועושים אותם בערים השונות, לרוב, אותם בני נוער שמגיעים לאותן תוכניות, זה אותם בני נוער שהיו בעבר חלק ממחוללי האלימות. גם שם התקציבים שלנו והכמויות, והיכולת שלנו להעניק את הפרויקטים ארוכי הטווח האלה לכל הנערים היא גם כן מוגבלת. אבל אנחנו עושים הכול על מנת שזה ייצא לפועל. כל הנושא של האכיפה – משטרת ישראל נוהגת באפס סבלנות בכל הנושא של האלימות במוסדות חינוך. ההנחיה המפורשת של ראש אגף החקירות והמודיעין ניצב יגאל שלום, לנקוט ביד קשה בכל אירוע אלימות המדווח מתוך בית-הספר. גם בנושא הזה אנחנו בפיקוח ומעקב אחר הנושא הזה. כל אירוע שיגיע לפתחנו, הוא יטופל בצורה המהירה והיעילה. אנחנו נמשיך לעסוק בנושא האלימות. אנחנו נמשיך לתת את המענה היעיל והמהיר והיסודי בכל נושא אירועי האלימות.

מה זאת ענישה? אני רוצה להבין. מה זו ענישה אם נער בן 16 נכנס לקטטה, וגורם לפציעה שעל גבול הנכות, מה זו נקיטה קשה? מה קורה עם אותו נער שנוהג באלימות?

מבחינת משטרת ישראל, אני יכול לחקור את תיק החקירה, לחקור את אותו אירוע, להגיע איתו למיצוי ראייתי ככל האפשר. להעביר את התיק לתביעות, ובסופו של דבר, מי שמנהל את כל התיק הזה בבית-משפט זה או התביעות או הפרקליטות לפי חומרת האירוע. אני לא אנקוט בדוגמאות. אבל מערכת המשפט בסופו של דבר, היא זו שמחליטה מה רמת הענישה באירוע כזה או אחר. לגבי רמת הענישה, יש חוק, על-פי חוק.

יושב-ראש הוועדה אמר שיש עד חמש שנים. אבל היו תקיפות כאלה, בשביל זה אנחנו יושבים פה.

אני רק יכול לסבר לך את האוזן. נצא קצת בנושא אחר מחוץ לאלימות. סחר בסמים – בעבירה היום 16 שנים, על-פי חוק סחר בסמים. תראה לי אחד שקיבל על סחר בסמים 16 שנים. לצערי הרב, בין מה שרשום בספר החוקים, למה שקורה בפועל עם כל הפסיקות, אנחנו לא מגיעים למוצר המוגמר כמו שאנחנו רוצים, ועם זה אנחנו מתמודדים בסופו של דבר.

הערה קטנה בהקשר הזה. גם בדיון שבו הוחמרה הענישה, שותפו מחקרים גם מצד גורמים שונים שהשתתפו בדיון, במיוחד בתחומים האלה שהרבה פעמים האלימות היא אמוציונלית, והיא קשורה להרבה מורכבות בין הצדדים, החמרה בענישה לא מובילה בדרך כלל לצמצום של התופעות האלה, במיוחד כשמדובר על קטינים, הטיפול שמעדיפים לנקוט בו הוא טיפול לא במישור הפלילי. הוא טיפול עם שרות המבחן. הוא טיפול שבאמת בא לבדוק את הסיבות להתפרצות האלימה ולטפל בהם, כי הטיפול הפלילי הרבה פעמים לא יפתור את הבעיה שהיא יותר רחבה.

את יודעת מה קורה למורה שמותקפת ואותו תוקף אחרי שבועיים, שבוע חוזר לבית-הספר? ההשפלה אי-אפשר לתאר אותה. לכן אני שואל, האם אותו בן-אדם שתוקף מורה, האם הוא חוזר לבית ספר בכלל? חוזר נכון? נורא ואיום.

בפעם הראשונה מקבל שלושה ימים השעיה, מה קורה הלאה? רק שאלה לאהרון, אנחנו במגמת עלייה או במגמת ירידה?

אני יכול להגיד לך, ממה שאני יודע מבדיקה שעשינו לאחרונה, אם אני מנתק את 2021, שזו שנת הקורונה שאנשים היו בבית, אז ביחס ל-2019, ל-2022, אנחנו בעלייה יחסית בנושא של האלימות בתוך בתי-הספר. עוד פעם, על-פי מה שיש אצלנו בידיים. אני לא יודע, יכול להיות שיש אירועים שנסגרים בתוך בתי-הספר, אנחנו לא מכירים אותם, ולא נחשפים אליה.

לגבי המקרים יש החמרה או לא?

עוד פעם, צריך לראות. רמת האלימות - אני יודע להגיד אם יש החמרה או לא? לפני כמה ימים בעיר רמלה, בני נוער השאירו רימונים מחוץ לבית-הספר, כי לא נתנו להם לדבר. זה מה שאני מכיר מהתקופה האחרונה. אני לא מכיר את כל האירועים בעבר. אבל עוד פעם, הכול תלוי דיווח. במקרה כזה יש דיווח וזה מגיע למשטרה, אבל מה קורה באירועים?

אתה זוכר את המקרה של דקירה לפני חודש שדקרו מורה?

כן. עם התלמיד ברחובות.

אהרון, אמרת - זה תלוי בדיווח. אין נוהל של דיווח? מקרה שקורה בתוך מערכת בית-ספרית של דקירה, לא מגיע אליכם? הוא לא חייב להגיע אליכם?

קודם כל, יש חוזר מנכ"ל, ואני מתאר לעצמי שבעבירות חמורות, חובת הדיווח היא במקרה חד-משמעי בעבירות מסוג פשע, בעבירות מסוגים כאלה, אי-אפשר לעצום עין ולא לדווח עליהם. אני לא מכיר את האותיות הקטנות של חוזר מנכ"ל.

בסוף, אנחנו לא ראינו את חוזר המנכ"ל החדש, אבל איפה זה הולך? זאת אומרת, איפה הגבול? מה הנוהל, מה כן מגיע.

זה לשיקול דעת המנהל.

אני מהלשכה המשפטית. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שעלו כאן. קודם כל, כאשר מדברים על אלימות, אנחנו צריכים להבין שמדובר בכמה מעגלים. יש לנו את המעגל של אלימות הורים. יש לנו את המעגל של אלימות תלמידים. ויש לנו את המעגל של אלימות עובדי הוראה עצמם. כל אחד מהם מטופל באופן שונה על-פי דינים השונים, ועל-פי הדרך שמשרד החינוך מתווה. זה נכון שעבדנו ביחד גם עם הסתדרות המורים, גם עם השלטון המקומי, וגם עם מועצת תלמידים ארצית – חבל לי שדור הלך, כי רק אתמול נפגשתי עם כל נציגי מועצת תלמידים ארצית בשביל לדבר איתם בנושא האלימות, ולמצוא דווקא מהנוער רעיונות לגבי איך אפשר לגשת לנושאים הללו.


במשרד החינוך יש כללים, והכללים האלה הם יינתנו ביתר שאת בחוזר המנכ"ל החדש שייצא. אבל כיום, נכון להיום, יש עלייה גדולה מאוד של אלימות הורים כלפי צוותי החינוך. אנחנו רואים את זה במוסדות החינוך, ולא רק עלייה במספר המקרים, אלא גם בעוצמה שלהם. יש לי הרבה הערכה – אני באמת רואה יותר מעורבות של המשטרה בנושא של הגעה לבית הספר. הוצאת צו הרחקה, הטרדה מאיימת, או בדברים אחרים שניתנת עזרה. אבל אני לא מכירה מקרה אחד שהוגש נגד איזשהו הורה שהרים כיסא, או שפגע בנסיבות מאוד חמורות, ויש לי לא מעט מקרים כאלה, שהוגש נגדו איזשהו כתב אישום, זה עוד לא קרה. הרבה תיקים נסגרים. הם נסגרים מחוסר עניין לציבור, מחוסר דברים, ובעצם, זה יוצר כן איזושהי אווירה שאנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו עושים איתה. אבל יש כללים. בחוזר מנכ"ל אקלים חינוכי מיטבי, יש פרק שמדבר כיצד צריך לנהוג כשהורה מתייחס לאלימות.

לגבי ביטוח מקצועי. כל אלה שהם עובדי מדינה, לא עובדי רשויות, עובדי מדינה, יש להם כיסוי ביטוחי, שברגע שמוגש נגדם כתב אישום, או ברגע שמוגשת נגדם תלונה במשטרה, או ברגע שהוא מורגש מאוים, אני לא מכירה את המקרה הספציפי שלך, אני מתנצלת, אבל בוודאי הפיקוח יודע שמגיע לאדם סיוע, לרבות, הוצאת צו הטרדה מאיימת כשאדם מאיים. יש לנו כלים לטפל בזה.

מה הכלים.

קודם כל הכלי המשפטי. מבחינה משפטית, כל מי שהוא עובד מדינה, יש לו אפשרות לקבל דרך "ענבל", ליווי משפטי צמוד, גם אם זה בחקירה, גם אם זה בדבר אחר. אבל אם למשל בן אדם מאוים ורוצה להגיש בקשה לפי צו מניעת הטרדה מאיימת, אנחנו הלשכה המשפטית פועלים עם הפרקליטות, ואנחנו נותנים לו גיבוי.

מה הכלי של המנהלת מול הורה או מול תלמיד - עד איפה היא יכולה להעניש אותו?

לגבי הורה – אני במעגל של ההורים. הורה, אמרנו כך - אפשר להגיש תלונה במשטרה. אפשר לקבל סיוע בהוצאת צו מניעת הטרדה מאיימת. אנחנו לא יכולים מעבר לזה. לא התפקיד שלנו לחנך הורים. אנחנו כן יכולים לדווח לרווחה, כי הרבה פעמים שהורים שהם מאוד אלימים, הם גם אלימים כלפי הילדים, אנחנו רואים השלכות לא אחת לדברים האלה. כן יכולים למסור דיווח לרווחה בנושא הזה, כדי שיהיה שיתוף פעולה בין מערכתי, בין הרשות לבין משרד החינוך, מנהל בית ספר. אבל מול ההורים, הכלים שלנו בעיקר, כמו שאמרתי, הלוואי ויתחילו להגיש כתבי אישום, כי יכול להיות שזה יהיה איזשהו מסר לחברה, שהוא יהיה הרבה יותר חד-משמעי וברור. וזה נשמח מאוד לשיתוף פעולה.

ומול התלמידים?

מול התלמידים, יש לנו כלים אחרים. מול התלמידים בחוזר אקלים, הוא מדרג בעצם את חומרות האירועים. יש חומרת אירוע שחלה עליה חובת דיווח על-פי חוק העונשין. במקרה הזה, אנחנו מיד מדווחים למשטרה, לעובד סוציאלי. מפעילים את כל המערכות. כשיש פגיעות מיניות, למשל, בתוך מערכת החינוך, יש לנו עלייה מאוד גדולה בנושא הזה – יש ועדה בין-מקצועית שכוללת גורמי חינוך, גורמי רווחה, גורמי רשות בשיתוף פעולה מוחלט. ויש להם את הסמכות להעביר תלמיד לא להרחיק.

כשאני שומע ועדות, אני יודע שדברים קורים לאט. אני חי בבניין הזה. אני הולך לכל הוועדות. תאמיני לי, אני שומע ועדות חקירה, שום דבר לא קורה.

לא. אבל בנושא של פגיעות מיניות, הם מוקצבים בזמן, הם צריכים לפעול באופן מידי. אתה לא יכול לעשות את זה מתי שאתה רוצה. הועדה הבין-מקצועית, היא לא סתם מתכנסת כוועדה בין-מקצועית, כי היא דורשת גורמי מקצוע שצריכים לשקול גם את הצד הטיפולי גם לנפגע וגם לפוגע. גם את שיקולי הדעת כיצד ממשיכים – האם הוא בכלל יכול להמשיך להיות באותו בית-ספר, או צריך לעבור לבית-ספר. גם הרבה מאוד מענים שצריכים ללכת לכל הכיוונים. אני מקווה מאוד, ואני אומרת את זה גם כאן. אנחנו נשמח. עדיין, למרות שחוזר מנכ"ל אקלים חינוכי מיטבי, נותן כלים נוספים, אני עדיין נמצאת בשיח, כמו שאמרתי, רק אתמול עם מועצת תלמידים ארצית, אנחנו נשמח. אותו דבר לגבי כל אחד. המנהלים היו שותפים לעדכון החוזר.

מעט מאוד. גם כשאני התקשרתי לעניין ועדה במקרים של פגיעה, ואני מסכימה מאוד עם הסחבת שנגרמת, התשובות שאני מקבלת - אנחנו בהצפה, יש יותר מדי. תשהי, תחכי, תתמודדי בינתיים, זה היבט אחד. ההיבט השני, הורה, גם אם אני עושה את הכול לפי הפרוטוקולים עם כל הוועדות, אם ההורה מרגיש שאני כלימור, מבחינתו לא בסדר, אני עדיין חשופה לתביעה אישית. אף אחד מהנוכחים פה לא נמצא במתח הזה תוך מילוי תפקידו. אני חושבת שזה אחד הדברים שברגע שאנחנו נקבל את המעטפת האמיתית, המקצועית שתיתן לנו איזושהי מוגנות, אני אוכל לפעול לא ממקום של פחד, אלא ממקום של מקצועיות, וזה מה שאני. לכן אני חושבת שמאוד חשוב לדבר עם הורים, תלמידים. אני מאוד שם. אבל אי-אפשר מדי פעם רק לדגום מנהלים. אנחנו צריכים להיות בכל דבר ועניין, כי בסוף אנחנו הקברניטים של הספינה, שנמצאת במקום מאוד בעייתי, ולפיכך נתכנסנו.

אני חושבת שברגע שבאמת שמענו, מבחינתי, ההסתדרות ששומעת בשטח גם - - -

הסתדרות זה של מורים, זה לא כולל אותנו.

בסדר, גם הארגונים, אין בעיה. אנחנו גם פנינו לארגון.

אנחנו ארגון על-יסודי.

אמרתי שכללנו גם את הארגון העל-יסודי, שלחנו להם את הטיוטות, וביקשנו את קולם של המנהלים. אני לא יודעת אם הם פנו אליכם או לא. אבל אנחנו פנינו בהחלט לשני הארגונים, ביקשנו להביא לנו את הקולות.

חשוב לי רגע לומר, אנחנו לא ארגוני מורים, אנחנו ארגוני מנהלים.

אין בעיה. אבל בגלל זה היו שולחנות עגולים. אין בעיה שגם אתם תפנו. אני חושבת שיש פה אוזן קשבת גם על ידי אגף שפ"י. גם על-ידי כוח אדם בהוראה. יש פה אגפים מאוד קשובים. העבודה הקשה שלנו זה למצוא כל הזמן את האיזונים. למצוא כל הזמן את האיזונים בין עובד הוראה שנהג באלימות ומקומו לא איתנו, לבין עובד הוראה שהתלוננו עליו, ומסכת העובדות רחוקה מלהיות המציאות לא לפגוע בו. מצד שני, תלמיד שפגע, אבל המערכת תדע אם היא צריכה להכיל אותו, ולא לזרוק אותו לרחוב. היא צריכה ללוות אותו, והיא צריכה לפעול לא רק לפי קולו של ההורה שרוצה שהוא יורחק, אלא גם לפי קולו של אותו ילד מה טובתו. ואותו דבר גם לגבי הורים. ובאמת, שיח, שיח, אבל שיח היום לא מספיק. ולכן, אנחנו מנסים לעבות את הכלים וליצור איזונים כמיטב יכולתנו. וכל אחד יש לו כאן רעיון נוסף בשולחן, תמיד מוזמן לבוא אלינו באהבה גדולה.

תודה רבה.

גלית ועד הורים. בבקשה.

אני מעפולה. מייצגת הורים, ובעצם, אני שמחה פה שזימנו אותי לוועדה, היושב-ראש ויתר הנוכחים. אני אתחיל לגבי האירוע הספציפי שלי, שבגינו בעצם גילינו מספר דברים שאנחנו רוצים להביא בפני הוועדה שאולי יביאו לתיקון.

אם אפשר בלי פרטים מזהים לגבי האירוע הזה. אסור לפרסם את הדברים האלה. ברמה עקרונית. בבקשה.

אירוע אלימות שקרה, שלא טופלו. שמעתי פה את כל חבריי, בעצם שמדברים שיש את חוזר מנכ"ל של חובת דיווח, ומה כולל חוזר מנכ"ל, ועל מה אנחנו צריכים למשטרה, ועל מה נשאר בבית ספרי. אבל הפרשנות של מה זה מעשה בריונות, ומה זה מעשה קל כקטן, כגדול, שבגינו מנהלת צריכה לדווח, זה שטח אפור שמנהלות במדינת ישראל לא יודעות כיצד לפעול. אני יכולה לציין שבמקרה שלי הכתובת הייתה על הקיר. אני יכולה לציין שבמקרה שלי, שעתיים אחרי, בגלל שלא טופלו כל הגורמים היה אירוע נוסף. אני חושבת שנוהל הפרדה בין ניצים שקיים בשנת 2020, בא ואומר שמורה יפריד כאשר יש אירוע אלימות, ואם הוא לא מצליח, יזמין את רשויות החוק.

כולנו עדים למצלמות שראינו שתיעדו שני ילדים רבים, ומורה שמנסה לעמוד ליד, ולכאורה חסרת אונים. עכשיו אני אומרת, יצרתם נוהל חוזר מנכ"ל הפרדה בין ניצים, שהמנהלות שלכם והמורים שלכם לא מצליחים ליישם אותו, אולי צריך לבחון אותו מחדש. אולי צריך לחשוב שהגיע הזמן במדינת ישראל אחרי ששנתיים היינו בבית, שילד ירגיש מוגן בבית-ספר, וכשהוא פונה, שיהיה לו למי לפנות. ושיהיה ידוע למנהלת בית-ספר בבירור, באיזה מקרה היא פונה לפיקוח. באיזה מקרה היא סוגרת בפנים. ושהיא תדע, שאם יש אירוע אלימות קשה, לא ממשיכים יום למחרת לעשות מבחן, ובהפסקה הבאה, לא שמים מוסיקה בהפסקות – עוצרים. כי אם הילד שלי חשב שהעולם יפה עד 7 בדצמבר, הוא הבין אחרי האירוע הזה שמשהו התעורר, משהו השתנה בעולם, והוא הבין את זה רק אחרי האירוע.

אני רוצה לציין שנוהל ההשתקה והטיוחים והניסיונות להציג את בתי-הספר כמקום שרמת האלימות בו הינה כמציאות, קיימת כמשהו רוחבי שלצערי קיים במשרד החינוך. אני מצטערת להגיד, אבל האירוע שלי גיליתי שהיו אירועים חמורים שלא דווחו כדין, שלא טופלו. ואם היו מטופלים, האירוע שלי לא היה קורה. אני רוצה לציין שאחרי האירוע שלי, היה ניסיון דקירה אצלנו בעפולה באותו בית-ספר שאני התרעתי חודש לפני שנאמרה אימרה – "אני הולך להביא סכין ולרצוח" ולא נעשה איתה דבר. בכתובים העברתי את ההוראה לגורמים במשרד החינוך, בפיקוח, לרשות העיר ולא נעשה דבר.

עכשיו אני אומרת שוב. חוק המצלמות – יש מצלמות אצלנו בבית-הספר שתיעדו אירועי אלימות קשים. מי בודק אותם? למה יש מצלמות? קב"ט העירייה לא יכול לבוא פעם בחודש להסתכל? אנחנו צריכים להגביר את הפיקוח. המצב בארץ הוא קטטוני. לא ייתכן שילד בכיתה ז' – 200 ילדים יושבים בבית חודש וחצי פוחדים ללכת לבית הספר. צריך לעשות כמו שדיברו פה חבריי, פילוח מקרי אלימות. אני לא מצדיקה שום אלימות כלפי מורים. אני אומרת לבן שלי – אם תוקפים אותך תגן, אף פעם לא תחזיר. אבל הוא צריך להרגיש מוגן. כרגע אין מוגנות לילדים. ילד הוא חסר ישע. מורה שתוקפים, גננת, אני לא מגנה. ילד בכיתה ז', צריך לדעת שמנהלת שהוא ניגש אליה תיתן לו מענה. שבריונות שהייתה, יטופלו כל המקרים, ולא הילד הספציפי שעשה את המקרה.

אני חושבת שצריך לעשות פה איזושהי עומק החלטה. אולי להכניס מאבטח לבית-ספר, אם המורות בעצמן לא מצליחות להפריד. אני אומרת ניחא בכיתה ז'. אבל שני ילדים בכיתה י"ב שרבים, איך מורה יכולה להפריד ביניהם? אז היא עומדת ליד, היא אומרת – תפסיקו. בואו נחשוב מה אנחנו עוזרים לילדים האלה, הם חסרי ישע. בואו, תדברו איתם בעילום שם מה רמת האלימות בבית-ספר, האם אתה מרגיש מוגן? איך אנחנו יכולים לעזור לכם להגביר את המוגנות? בואו, תדברו עם הילדים תצאו לשטח. אנחנו שומעים את המורים, אנחנו שומעים את המנהלות. לנו, כילדים יש רק את ההורים לדבר. הילד שלי לא מרגיש מוגן. הילד שלי לא מרגיש שיש על מי לסמוך. אנחנו ההורים מרגישים שהיו טיוחים של אירועים קודמים שאם היו מטפלים בהם, ולא היו חושבים על שמו הטוב של בית-הספר, זה לא היה קורה.

אני חושבת שהוועדה הזאת כל כך חשובה. אני מודה שזימנתם אותי. ואני מבקשת מכאן לעשות חשיבת עומק. נוהל הפרדה בין ניצים. הנוהל של דיווחים, מה מנהלת צריכה לדווח, הן לצערי לא יודעות. אני אישית דיברתי עם כמה מנהלות, הן לא יודעות מתי צריך לדווח. אני חושבת שלא צריך לדווח רק על אלימות חמור. אני חושבת שאם יש בבית-ספר חניקה עם כמה משתתפים, או אירוע חמור, צריך לדווח עליו. יש נוהל של דיווח שהוציאו משרד החינוך שכתוב בו – מי היו העדים. מי היו המשתתפים. תעבירו אותו הלאה. תדווחו להורים. יש אירוע אלימות בבית-ספר, תוציאו מידית הודעה. לא שנשמע את הילדים אומרים – היה אירוע דקירה בבית-ספר, ניסיון דקירה, אמרו לנו לברוח. אנחנו צריכים לשמוע את זה מהילדים שלנו בקבוצת הוואטסאפ? לאן הגענו? מדינת ישראל, מדינה שומרת חוק. אני צריכה לבוא ולהגיד למנהלת מה אומר חוזר מנכ"ל.

מישהו דיבר פה על הורדת סמכויות למנהלים. אני אומרת ההיפך. צריך להגביר את הפיקוח. צריך לבוא ולהגיד אימרה - לא ייתכן. מנהלת צריכה לדעת שצריך לדווח על כל אירוע אלימות, בייחוד אחרי הקורונה, ולא רק סיסמאות של 2020 חודש מאי, נוהל הפרדה בין ניצים. חוזר מנכ"ל מתי את מדווחת. זה צריך להיות שחור על גבי לבן. הלימודים חשובים, אבל נפש של ילד שאיבד בעצם את האמון במערכת, צריך להבין שצריך להחזיר אותו. לכן אני מבקשת להגביר את הפיקוח. לחשוב מה אנחנו עושים בשביל להכניס עוד גורמים בבית-הספר לעזור לכל מערכת החינוך. אני אומרת שוב, להורות למנהלות לפקח קל כחמור. תודה רבה.

תודה רבה. דברים חשובים. לתשומת ליבכם משרד החינוך. אני מאמין שיש נוהל. אני לא נכנס למקרה לגופו של עניין. הרעיון שמנהלי בתי-הספר יקבלו הכשרה אמיתית, יידעו מה גבולות הגזרה שלהם, מה הם יכולים לעשות ובאיזו צורה, ואם זה נעשה אז טוב שכך. ואם זה לא נעשה, אז להניע את התהליך.

זה נעשה. יש הנחיות ברורות למתי יש אירוע חריג. זה בהחלט מתבצע בשטח, אנחנו מכירים את זה. כשמדברים על אלימות, אני רק רוצה להזכיר, גבולות והגדרות זה בכל המעגלים. זה גם אלימות של הורים, וגם תלמידים, וצוותים.

חבר הכנסת יבגני סובה. בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, בחלק מהדיון כן עודכנתי והקשבתי, למרות שהספקתי להיות גם בוועדות אחרות. אני חייב להגיד שאני לא גדלתי כאן בארץ. גם לא סיימתי בית-ספר בארץ. גדלתי בשנות ה-90. בבית-ספר שבו אני למדתי, מכות לא היו נחשבות מכות אם אין דם. מצד שני, על אישום בבית-הספר, היה אפשר לסלק את התלמידים. אם אתה מעשן ונתפסת, מסלקים אותך מבית-הספר. אבל אם אתה הולך מכות, ואתה רב, אז ילדים תמיד היו אומרים בחצי צחוק, זה לא מכות בכלל. אם זה לא הגיע לרמה של מעורבות מהמבוגרים, אפילו משטרה.

אני רוצה להגיד משהו, ואולי אפילו להציע פה. לא פעם ראשונה אנחנו פה, אנחנו חברי ועדה, זכיתי להיות גם חבר ועדה לפני זה, ואנחנו כל פעם מעלים את הסוגיה הזאת. כפי שנאמר פה, בית-הספר משקף את המציאות החברתית. לפעמים אתה אומר מה אתה רוצה מאותו הורה שיחנך את הילד אם הוא לא מקפיד לשים לו חגורה כשהוא נוסע בכביש? אם הוא מקלל בכביש? אם הוא בא וצועק על המורה? דרך אגב, החוק שנותן הגנה למורים, ומקטין את העונשים על תקיפת מורים, זה דבר מצוין. רק אותו מורה שהותקף, מה איכפת לו שבן-אדם ייכנס לכלא לשנה או לחמש שנים, מה זה משנה? זה ירגיע אותו? לא. עוצמת התקיפה תהיה עוצמת התקיפה, זה לא משנה אם הוא נכנס לכלא לשנה או לחמש שנים.

אבל דבר אחד, נחשוב ביחד, בלי קשר אופוזיציה, קואליציה. הרי ממה חוששים ההורים וגם הילדים? - מפתיחת חקירה פלילית. הרי בית-הספר לא רוצה שאחרי אירוע תבוא משטרה, תתחיל לחקור, וייפתחו חקירות פליליות, כי מצד אחד זה כלי הרתעתי טוב מאוד, כי אפשר להרתיע באמצעות הכלי הזה. מצד שני, זה גם כלי שיכול לחסל חיים לילד. חקירה פלילית, משמעות שאתה לא יכול להתגייס. ואם תתגייס, אז לא תתגייס ליחידות עילית. המשמעות שחקירה פלילית אתה צריך עו"ד, אתה צריך להוציא מלא כסף. אז מצד אחד, זה כלי שיכול להרתיע. מצד שני, כמו שאמרתי, יכול לגרום לבעיות.

ולכן, מה שאני מציע, צריך לשקול את זה. שאנחנו נרד בדרגה אחת מתחת לחקירה פלילית. שיהיה פה סוג של רישום, אבל לא ברמה של חקירה פלילית. מצד שני, נשמור על רמת ההרתעה, ומצד שני, גם לא נהרוס לאותם ילדים, כמו שמכנים אותם ילדים טובים. לכולנו יש ילדים, והם ילדים טובים באמת, לא נהרוס להם את החיים גם לפני הגיוס. אני מדבר על ילדים בני 14, 15, ששם בעצם יש אחריות. בגיל 16, 17, זה כבר לא ילד, סליחה, בעוד שנה אתה נותן לו נשק להגן על המדינה. ואם יהיה ילד בגיל 16, 17, תלמיד תיכון מרים יד על המורה, אז חבר'ה, סליחה, הוא צריך להיכנס לכלא. אני לא מדבר על מקרים כאלה. אני מדבר על מקרים של ילדים 12, 13, ילדים שעדיין אפשר לשנות משהו בתפיסה שלהם. לפעמים צריך להבין ממה זה נובע. אם אותו ילד למשל אלים בגלל שאבא ואימא לא מסוגלים לקנות לו מה שיש לילדים אחרים.

דיברו על תשלומי הורים שלא כל הורה יכול לשלם, אז בדיונים הקודמים אמרו, מה הבעיה? שהורה יבוא לבית-הספר, ויגיד שהוא לא מסוגל לשלם, אז אנחנו ניתן לו מתקציב מסוים. אז אמרתי, אתם משפילים פעמיים את הילד הזה. פעם אחת, אתם משפילים שההורה שלו לא מסוגל לשלם. פעם שנייה, כל הילדים יודעים שבית-הספר שילם במקום ההורים שלו. מה הילד הזה צריך להרגיש? הוא מרגיש מושפל. הוא רוצה לצאת מבית-הספר, רוצה ללכת לעבוד. רוצה קצת להרוויח כסף. רוצה להיות עצמאי. אז גם פסיכולוגיה, וגם עבודה עם עובדים סוציאליים היא חשובה מאוד פה, לפני שממהרים לפתוח חקירות פליליות נגד אותם נערים. אני לא קורא לילד בן 16 ילד, זה כבר נער בגיר. לכן, צריכה להיות פה חשיבה מחוץ לקופסא. בואו נעשה את זה בוועדת חינוך. אחר-כך נראה איך זה השתלב בחוק העונשין, וכל הנושאים שאולי יגיעו מתישהו גם לוועדת החוקה. אולי במסגרת הרפורמה המתוכננת שרוצים פה לעשות רפורמה משפטית, בוא נדחוף את הנושא הזה אם כבר, לפחות יהיה לנו על מה לדבר. על מה לדון בנושא הזה. תודה רבה.

אני רוצה לשים כמה נקודות על השולחן, בהמשך למה שאמרת. אנחנו עובדים על-פי חוק הנוער. כל קטין שמגיע היום לתחנת משטרה, זה לא אוטומטי תיק פלילי.

עד איזה גיל?

קטין מגיל 12 עד דקה לפני גיל 18, חוק העונשין חל עליו. מתחת לגיל 18, אינו בר עונשין. כאשר כל קטין כזה שמגיע לתחת המשטרה, לא אוטומטית נפתח לו תיק פלילי. נפתח לו בקונסטלציה כזו או אחרת פעם ראשונה תיק אזהרה. בתיק אזהרה מסבירים לו מה הוא עשה, איך הוא התנהל, ומה לא היה בסדר. כמובן, שהמשך הטיפול הוא לא בתיק אזהרה, זה לא המשך טיפול של המשטרה. אנחנו מעבירים דיווח אוטומטי לשרות המבחן. שרות המבחן נפגש עם הילד, נפגש עם ההורים, והוא זה שמחליט בסופו של דבר, האם הילד הזה מעד מעידה חד-פעמית, או שיש לנו משהו קצת יותר מורכב.

זה בהנחה שיש דיווח לבית-הספר.

זה במידה ובית-ספר מגיע ופותח לנו אירוע. עוד פעם, כאשר העבירה היא עבירה ברף הנמוך, אז ההתייחסות היא כזאת. גם אנחנו רואים לנגד עינינו את אותם בני נוער, שאנחנו רוצים שבסופו של דבר יגיעו לצבא ולשרת במדינת ישראל, ולתפקידים הכי נחשקים שיש במדינה בלי עבר פלילי. לא הצגתי נתונים, רק רציתי באופן כללי לחדד את הנושא הזה. לא אוטומטית כל קטין שמגיע לתחנה הוא מסיים את זה עם רישום פלילי.

לא הבנת אותי. לא אמרתי אוטומטי. אמרתי שזה כלי הרתעתי. מצד שני, אתה יודע, גם כלי שאם אתה לא משתמש בו נכון אז יכול גם לפגוע. אבל אם יש לך נתונים, אולי למשטרה יש נתונים, אז אני מבקש שהדבר הזה כן יוצג לוועדה שאנחנו נדע. אם אתה תגיד שיש רק אחוז מכלל המקרים, מסתיים בפתיחת תיק אזהרה, אז זה משהו אחד. יכול להיות שיש דיווחים שלא מגיעים אליך למשטרה.

דיווח שמגיע למשטרה, נודע למשטרה שבוצע עבירה, אנחנו פותחים בחקירה.

כמה יש כאלה מקרים בשנה?

כל מקרה לגופו, צריך לבדוק את הנושא הזה. אבל עוד פעם, תלוי מי אותו הפרסונה. כי אם זה באמת ילד שמגיע פעם אחת, אז הוא מקבל את האזהרה שלו, והוא מקבל המשך טיפול שלו דרך שרות המבחן. אם גם אחרי שהוא קיבל טיפול בשירות המבחן, והוא עדיין לא הבין שהוא עשה טעות והוא ממשיך בהתנהלות הזאת, אז בסופו של דבר, אנחנו נקבל אותם בדלת המסתובבת.

אפשר לבקש מהמשטרה שאנחנו נקבל נתונים לגבי זה.

אנחנו חרגנו מעבר לזמן. ניסיתי לתת לכולם לדבר. אנחנו חצי שעה אחרי הזמן. אנחנו בדיון ראשוני. כמו שהבנתם, יש מספר רבדים סביב הנושא הזה של אלימות, כלפי מורים, כלפי תלמידים, כלפי מנהלים. מנהלים כלפי תלמידים, תלמידים כלפי עצמם, הורים וכו'. זה לא מסתיים בכך. יהיו דיוני המשך, ותאמינו לי, בתדירות גבוהה מאוד. נתתי באמת המון זמן. אנחנו כבר 34 דקות אחרי שהדיון היה אמור להסתיים. ברשותכם, אני חייב לסיים.

ברשותכם. אלימות ברשת, אלימות בני נוער בינם לבין עצמם, אלימות צוות חינוכי כלפי הנוער, אלימות נוער כלפי צוות חינוכי, אלימות הורים, אלימות בחינוך, היא כשל ואובדן שליטה אלימות ברשת כמובן וכו'. הבנו שענישה על אלימות כלפי צוות חינוכי הוחמרה עד חמש שנים מאסר. לא ברור האם זה מופעל או לא מופעל. כן הייתי רוצה לקבל מהמשרד לבטחון פנים, נתונים על מספר תיקים שנפתחו. האם הייתה החמרה או לא הייתה החמרה. איפה זה הגיע ברמת בית-המשפט, מה הייתה הענישה. כל הדברים האלה אנחנו רוצים לקבל.

הוועדה קוראת למשרד החינוך, להוביל מדיניות למיגור האלימות במערכת החינוך. כל תלמיד, מורה, איש צוות, זכאי לסביבה מוגנת במערכת החינוך. יש להפעיל את התוכנית החל מגיל הגן. הוועדה שמעה על התוכנית "באים בטוב", של המשרד לטיפול באלימות במערכת החינוך. הוועדה קוראת למשרד להגביר את הטיפול, ולמצוא דרכים נוספות למיגור תופעה חמורה זו.

הוועדה קוראת למשרד החינוך, לתקצב את התוכניות למיגור אלימות בבסיס התקציב השנתי. הוועדה ממליצה למשרד החינוך להרחיב את לימודי המוסיקה ולימודי הספורט בבתי-הספר. הוכח שבבתי-הספר שיש בו לימודי מוסיקה, יש בו פחות אלימות. וכן, יש ירידה באלימות במקום שאכן יש ספורט וכו'. הוועדה קוראת למשרד החינוך להעביר לכל הצוות החינוכי סדנא ללימוד טיפול באלימות, כולל לממלא מקום. הוועדה קוראת למשרד החינוך לעודד את התלמידים, לדבר על אלימות אם הם נתקלו בזה. ככל שיהיה יותר מידע, תהיה יותר פעילות למיגור התופעה. הוועדה קוראת למשרד החינוך, להעביר אליה פילוח על מקרי אלימות בבתי-ספר לפי מקום מגורים, אם זה אפשרי. מועצת התלמידים טענה שהאלימות בישראל גדולה ממדינות אחרות. לכן אנחנו מבקשים בוועדה לקבל לידי הוועדה מחקרים סביב הנושא. נאמרו פה טענות, אני מבין שיש חולקים על אותן טענות. ולכן, הוועדה מבקשת לקבל את אותם נתונים אם אכן הם קיימים.

יהיו דיוני המשך בתדירות גבוהה מאוד. אנחנו לא מסיימים פה. ברשותכם, אני נועל את הוועדה. תודה רבה לכולם.

הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:40.