פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



21
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
24/01/2023


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 9
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, ב' בשבט התשפ"ג (24 בינואר 2023), שעה 11:00

ציון יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה לשנת 2023 - ישיבה וסיור ביד ושם. בהשתתפות מנכ"ל יד ושם מר צביקה פייראיזן; מנכ"ל ועידת הנשיאים מר ויליאם דארוף; יו"ר איחוד הרבנים במדינות האסלאם הרב מנחם מענדל חיטריק

חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר
אוהד טל
טטיאנה מזרסקי

שרון ניר
יבגני סובה

עדי וולס - מנהלת שירות הרווחה, משרד העלייה והקליטה

עמית אפרתי - מנהל אגף בכיר מאבק באנטישמיות, משרד התפוצות

מושיק כהן - סגן מנהלת הרשות לזכויות ניצולי השואה, משרד ראש הממשלה

רוית ליברמן - הרשות לזכויות ניצולי השואה, משרד ראש הממשלה

דניאל מרון - סמנכ"ל אירופה, משרד החוץ

רות כהן-דאר - מנהלת המח' למאבק באנטישמיות, משרד החוץ

דודי שוקף - מנהל מרכז הדרכה ארצי מסע לפולין ומשלחות חו"ל, משרד החינוך

בלהה גליקסברג - מפמ"ר היסטוריה בחמ"ד, משרד החינוך

מיכל קוטלר וונש - חברת כנסת לשעבר

אוריאנה אלמסי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מיכה נוי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

צביקה פייראיזן - מנכ"ל יד ושם

ד"ר גלעד אולשטיין - מנהל בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה, יד ושם

הדר וינטר גולן - מנהלת אגף תכנון, אסטרטגיה וקשרי ממשל, יד ושם

אורלי ניר - סגנית מנהלת אגף הנצחה וקשרי קהילה, יד ושם

ד"ר יוחאי כהן - מנהל מחלקת ההדרכה, אגף הנצחה וקשרי קהילה, יד ושם

יוסי גביר - יועץ בכיר ליו"ר יד ושם

טטיאנה מנוסוב - יועצת מנכ"ל יד ושם

הרב מנחם מענדל חיטריק - יו"ר איחוד הרבנים במדינות האסלאם

רחלי ברץ ריקס - ראש המחלקה למאבק באנטישמיות וחוסן קהילתי, ההסתדרות הציונית העולמית

ליאור אלימלך - מנכ"ל המחלקה למאבק באנטישמיות, ההסתדרות הציונית העולמית

מרינה רוזנברג קוריטני - ראש המחלקה לעידוד עלייה, ההסתדרות הציונית העולמית

קרול נוריאל - מנכ"לית הליגה נגד השמצה

מרינה רוזנברג - סגנית נשיא בכירה לעניינים בין-לאומיים, הליגה נגד השמצה

אברהם שרנופולסקי - יו"ר עמותת חזית הכבוד

אלכסנדר ברמן - נשיא עמותת חזית הכבוד

יעקב בנדה (בן דוד) - עיתונאי, עורך ראשי באתר JDN

ויליאם דארוף - מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב

מרב תורג'מן

שלומית אבינח
ציפי גלעדי – ראש תחום פרלמנטרי

סמדר לביא, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



ציון יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה לשנת 2023 - ישיבה וסיור ביד ושם. בהשתתפות מנכ"ל יד ושם מר צביקה פייראיזן; מנכ"ל ועידת הנשיאים מר ויליאם דארוף; יו"ר איחוד הרבנים במדינות האסלאם הרב מנחם מענדל חיטריק

בוקר טוב לכולם, צהריים טובים כבר, מי שהיה לו לילה ארוך אז זה נחשב בוקר. אנחנו נתכבד לפתוח לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ישיבה מיוחדת שמקיימת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ביד ושם. היום יום שלישי, ב' בשבט תשפ"ג, 24 בינואר 2023.

(מדבר בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי): נמצא איתנו מארה"ב מר ויליאם דארוף, מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב. בעוד מספר דקות אתן לך את הבמה, אבל לפני כן אומר מספר מילים בעברית לפתיחת היום, אבל תודה שהצטרפת אלינו, מר דארוף.

(תרגום חופשי מאנגלית): תודה רבה.

מכבדים אותנו בנוכחותם מנכ"ל ועידת הנשיאים, מר ויליאם דארוף, יו"ר איחוד הרבנים במדינות האסלאם, הרב מנחם מענדל חיטריק, וכמובן מארח אותנו כאן מנכ"ל יד ושם, מר צביקה פייראיזן.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מצוין ב-27 בינואר, התאריך שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום. אבל כשאנחנו עוסקים ביום הזה אז כמובן שאושוויץ הוא מחנה אחד מעוד רבים שהפעילה מכונת ההשמדה הנאצית שעוד קדמה לה הרבה מאוד הסתה ופעילות אנטישמית שאפשרה ויצרה את הקרקע הזאת שעליה צמחה גרמניה הנאצית עם היכולת להוביל את הצבא הגרמני ואת העם הגרמני ואת הארגונים הנאציים שם לנהל את מערך ההשמדה הבלתי נתפס הזה.

באמת אני חושב שצריך למצוא את הדרך כדי לנסות ולהסביר לדורות הצעירים יותר את מה שקרה שם. זה אולי אחד המפעלים החשובים שעוסק בהם ארגון יד ושם. בסופו של דבר אם אני כנכד לניצולת שואה יכולתי לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון כבר את הילדות שלי אני צריך ללמד בדרך אחרת והיכולת לתפוס את מה שקרה שם כמעט בלתי ניתנת לתיאור, וההבנה שאם זה קרה שם זה יכול לקרות בכל מקום. אנחנו תמיד אומרים 'לעולם לא עוד', אבל האחריות היא עלינו כדי שזה לא יקרה עוד.

בישראל חיים כיום כ-150,000 ניצולי שואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות בתקופת השואה, גילם הממוצע עומד על 87.5, 63% מהם ילידי אירופה ו-37% מהם ילידי אסיה וצפון אפריקה. הנתון שאנחנו נחשפנו אליו בוועדה רק לאחרונה שמאוד מאוד מטריד אותנו בכלל ברמת העולם היהודי זה שרק 15% מהילדים היהודים שחיים בתפוצות מתחנכים בחינוך יהודי. כשאני מדבר על הדור הבא אז זה אחד הדברים המטרידים, ואני חייב לציין שגם מי שמתחנכים בחינוך יהודי לא בהכרח מקבלים את הרקע ואת ההבנה של מה שקרה בתקופת השואה ותחת גרמניה הנאצית.

כשאנחנו שומעים היום גם כל מיני אמירות כאלה ואחרות, על שינוי חוק השבות ותיקונו בפורמטים ובתיקונים כאלה ואחרים, אני חייב לומר שזה בעיניי איזה שהיא פגיעה בקודש הקודשים כי כולנו יודעים על איזה בסיס קמה מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי. הייתה לי שיחה מעניינת עם חברת הכנסת לשעבר מיכל קוטלר וונש ונאמר שם, בין היתר, ואני לקחתי גם את התפיסה הזאת, תמיד אומרים שהשואה הייתה אחד הטריגרים להקמת מדינת ישראל, אני באמת לא מסכים עם הטענה הזאת, סבתא שלי היא ניצולת שואה, אבל הסבא של הסבא שלי עוד עלה לפה בעלייה הראשונה, ב-1890, והקים את המושבה רחובות הרבה לפני שמישהו בכלל חשב שתהיה גרמניה הנאצית, אבל אם הייתה מדינת ישראל בתקופת גרמניה הנאצית לא הייתה שואה.

מכאן אני מגיע למה שאני אומר גם בכל המפגשים שלי עם הקהילות, עוד מהימים שכיהנתי כמנכ"ל משרד העלייה והקליטה, אמרתי את זה גם בוועדה וחשוב לחזור על זה כאן, לכל בן לעם היהודי בתפוצות יש תעודת ביטוח בכיס, שלא הייתה לפני 75 שנה, לא הייתה לפני 80 שנה, לא הייתה אז, תעודת הביטוח בכיס שהוא נושא זה שתמיד מדינת ישראל תקבל אותו בזרועות פתוחות ותדע להגן עליו ולשמור עליו. אחד התפקידים שלנו כאן הוא לשמור על פוליסת הביטוח הזאת, זה התפקיד שלנו כאן במדינת ישראל והאחריות המשותפת יחד עם העם היהודי בתפוצות זה לדאוג שתהיה פוליסה כזאת והיא תישמר, בין היתר, אני חושב שהמאבק באנטישמיות הוא בסיס מאוד מאוד חשוב שאנחנו צריכים להמשיך ולתמוך בו.

בסקר שפורסם לאחרונה על ידי הליגה נגד השמצה עולה כי למעלה מ-60 מיליון אמריקאים מחזיקים בעמדות אנטישמיות, 20% מהאמריקאים מחזיקים בעמדות אנטישמיות ותיאוריות קונספירציה ודימויים אנטישמיים, נתון כפול ממספרם בסקר שהתקיים בשנת 2019. אני חייב לומר שזה אחד הדברים שצריכים להטריד אותנו מאוד. אנחנו מדברים פה על ארה"ב של אמריקה, אבל ברור שכשאתה הולך למקומות אחרים בעולם כנראה שאנחנו נמצא גם נתונים קשים יותר ובעיניי הנתון הכי מדאיג זה 87% מהיהודים האמריקאים אומרים שהם חשים לא בטוחים ובמובן הזה אנחנו צריכים לשים את זה על השולחן. כדי לטפל באיזה שהיא בעיה צריך להבין שהיא קיימת.

אחד הדברים, בעיניי המרכזיים, ואני אשמח שנתייחס אליו ושהוא יעלה כאן בדיון זה הפעילות של הדור הצעיר ואיך אנחנו מנגישים לדור הצעיר בתפוצות את המאבק באנטישמיות, את תפקידה של מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי ובעצם כתעודת הביטוח שלו ומספרים את הסיפור שכולנו אומרים עליו 'לעולם לא עוד'.

אני אפתח את הדיון בלתת את רשות הדיבור למר דארוף מוועידת הנשיאים וגם הרב חיטריק מכיוון שהם הצטרפו אלינו במיוחד והם באזור זמן שונה משלנו.

(מדבר בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי):קודם כל אני אתן לך את האפשרות לומר כמה מילים בפתיחת הדיון, אני רק אומר בקצרה שוב באנגלית מה שאמרתי בעברית, וזו העובדה שאני חושב שיש לנו את המחויבות לחנך את הדור הצעיר בכל העולם לא רק את הדור הצעיר של היהודים אלא כל הדור הצעיר בכל העולם, להבין מה קרה בגרמניה הנאצית לפני כמה עשורים, והעובדה שאם זה קרה שם זה יכול לקרות בכל מקום, ואנחנו חייבים ללחום בגזענות ובאנטישמיות ביחד, זו משימה שאנחנו חייבים כולנו לעבוד ביחד, וכמובן עם זאת אני חייב להוסיף ולומר, שהמשימה המיוחדת של ממשלת ישראל בכדי להגן על היהודים בכל העולם, וזו תעודת הביטוח לכל אלו שהם חלק מהעם היהודי מסביב לעולם, ואם אתם חלק מהעם היהודי מסביב לעולם, אתם יודעים עכשיו שיש לכם את ממשלת ישראל שתגן עליכם ותהיה לכם בית אם תקלעו לצרות, ואני חושב שהחובה שיש לנו, ליהודים שחיים בישראל ולעם היהודי מסביב לעולם שחיים בגולה, היא לשמור על מדינת ישראל חזקה וחופשיה ועם הרבה הרבה יכולות להגן על כל היהודים מסביב לעולם ולהיות מקום של ביטחון וחופש לאנושות. אז קודם כל מר דארוף בבקשה אני אשמח לשמוע את קולך.

(מדבר בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי): תודה רבה, נעים מאוד להיות כאן ובוקר טוב ואחר הצוהריים בוושינגטון די.סי, לכבוד הוא לי להצטרף לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, כזיכרון ביום השואה הבינלאומי, תודה רבה ליו"ר הועדה עודד פורר על ההזמנה, אני ביקשתי להצדיע לעבודה צביקה פייראיזן מנהל יד ושם, וגם רבי מנחם מענדל יו"ר איחוד הרבנים במדינות האסלאם, אני מקווה שאתה נוסע בזהירות רבי.

לכבוד לי להיות חלק מיום הזיכרון שמתקיים במוזיאון יד ושם ומוקדש לששת מיליון היהודים האירופאים שנרצחו.

השואה הייתה אחת התקופות השחורות ביותר בהיסטורית האנושות, וזוהי החובה שלנו לוודא את זיכרון הקורבנות ושהלקח מהשואה לא יישכח, כמעט לפני שמונה עשורים, אחרי שחרור מחנות ההשמדה, אחרוני ניצולי השואה נפטרים ואיתם הסיפורים על הברוטליות וההישרדות, מוזיאונים כמו יד ושם מבטיחים שזיכרון השואה ימשיך לחיות, במסדרונות יד ושם נלך דרך עמק הצל והמוות, עוברים מהחושך של השואה אל האור, משקיפים על חומת ירושלים.

יד ושם מזכירה לנו את החוכמה של רבי נחמן מברסלב, שכל העולם הוא גשר צר מאוד ושאל לנו לפחד, אנחנו לא מפחדים היום, אנחנו לא מפחדים להיות יהודים אם בישראל או באמריקה או בכל מקום בעולם, אנחנו לא מפחדים להילחם באנטישמיות איפה שאנחנו רואים את זה, כולל קריאה להשמדת מדינת ישראל, כשאנחנו אומרים לא עוד אנחנו מתכוונים, לא עוד, לא חמס מרצועת עזה ולא הבורות וההשמצה ברשתות החברתיות ושאף אחד מבעלי הברית שלהם לא יאיימו עלינו.

כפי שצפינו באירועים היום, אני מרגיש בכובד המחויבות שלנו, השואה ממשיכה לכפות עלינו מחוייבות כבדה של אחריות על יהודי אמריקה ומדינת ישראל, יש לנו חובה לוודא שהניצולים שנותרו יחיו את חייהם בכבוד, אנחנו גם חייבים להמשיך לתמוך במאמצי ההשבה כמו שראינו בוועדה ואחרים, ניסיונות ההשבה לא הסתיימו, רק בשבוע שעבר חברים ממשפחת מנדלסון הגישו תביעה בניסיון לקבל חזרה תמונה של חמניות. לעולם לא מאוחר שצדק יעשה.

אנחנו מתקרבים לתקופה חדשה של מעבר לחינוך מודע, המאמצים של ארגונים יהודים אמריקאים תומכים ופועלים להבטיח שהחינוך לשואה יהיה מעוגן בבתי ספר ובאוניברסיטאות, כולל ארגונים שפועלים נגד דעות קדומות שכוללים גם שיחות על אנטישמיות. בייחוד במקרי אנטישמיות ומקרי שנאה בארצות הברית, העבודה הזו אפילו יותר דחופה. הצלחנו להשיג את זה בכמה דרכים, אבל אולי מה שיותר בפריסה רחבה - - - עובדים בהגדרת האנטישמיות, המאמצים שלנו כוללים עשרים ושמונה מדינות שמאמצות את ה- IHRA ותורמות לממשל ביידן אשרור להגדרת ה- IHRA. יותר מאלף ארגונים לא ממשלתיים אימצו את ההגדרה גם כן, הגדרת ה- IHRA מכירה בקשר של הארגונים ואנטישמיות נגד ישראל ככלי חיוני למאבק נגד שנאת יהודים.

יום השואה הבינלאומי הוא לא רק על הזוועות ורצח עם, זו גם הצהרה להתחייבות שלנו מול כל העולם באמירה לעולם לא. בדרך זו יום זה ממשיך לשמור על האיזון בו אנחנו זוכרים את ההיסטוריה והעבר בכדי שנוכל לדמיין עתיד טוב יותר.

לא חשובים הסיכויים, אנחנו כעם היהודי תמיד הייתה לנו את היכולת להילחם בחזרה נגד כל אלו הרוצים להוריד אותנו מנשקינו.

מרד גטו ורשה הגרוע ביותר שאנו זוכרים הוא גם אחד מהאירועים מעוררי ההשארה בשואה, להזכיר לנו לא להיות אדישים כלפי עליית האנטישמיות.

אז היום אנחנו צריכים לעשות יותר מלזכור, אנחנו צריכים להתחייב שוב לביטחון עתיד מדינת ישראל והעם היהודי, תודה על ההזמנה להצטרף אליכם אדוני היושב ראש, זה באמת כבוד גדול ואני מחכה לשמוע את המשך הדיון, תודה.

(תרגום חופשי מאנגלית): תודה, תודה רבה. בבקשה הרב חיטריק, אתה מדבר בעברית אני מבין?

כן.

מצוין שלום.

שלום וברכה. אני מודה קודם כל ליושב ראש ועדת העלייה והקליטה, להנהלת יד ושם, למר ויליאם דארוף ושאר המשתתפים בישיבה החשובה הזאת.

סבא שלי היה ניצול שואה, אני זוכר שהוא תמיד אמר שבתור ילד שהסתובב ברחובות של אנטוורפן אז הגרפיטי היה 'יהודים, לכו לפלשתינה', ואחר כך, שנים אחר כך, כשהוא היה הרב הראשי של אנטוורפן, הגרפיטי היה 'יהודים, תצאו מפלשתינה'. הוא נפטר רק בשנה שעברה, וכל הזמן הוא היה מזכיר, איפה שלא נהיה, לפני השואה, אחרי השואה, בשואה, זה תמיד הקשר שלנו לארץ ישראל ולכן המילים המיוחדות שאמר ידידי מר ויליאם דארוף על הקשר של יהודים וארץ ישראל ומדינת ישראל זה קשר חזק וקשור בהחלט לזיכרון השואה.

אנחנו פה במדינות האסלאם, במדינות המוסלמיות, זה דבר שהוא לא מובן מאליו. אני זוכר לפני שנה וחצי, כשנפתחה התצוגה הראשונה על השואה בדובאי במוזיאון שם להרבה הרבה מבקרים זה היה דבר לא מובן מאליו כי הם לא שמעו מעולם על השואה או על זיכרון השואה.

כמובן שיש הרבה בעיות פוליטיות שגרמו לכך וגורמים לאנשים להשכיח את זיכרון השואה, דווקא בגלל הקשר המיוחד של השואה לארץ ישראל ותקופת עם ישראל בארצו. לכן חשוב להזכיר על השואה, ללמד על השואה. אנחנו גם מעודדים מכך שיש מדינות במדינות המוסלמיות שכן מלמדות על השואה. טורקיה למשל היא חברה משקיפה ב-IHRA, יש מדינות אחרות גם כן, רק לאחרונה ממשלת אבו דאבי הודיעה שהיא תכניס חלק מלימודי השואה בבתי הספר ויש גם עוד, אבל זה לא מספיק.

החינוך על השואה ועל זיכרון השואה הוא מאוד חשוב גם בציבור הכללי הלא יהודי, אבל גם ובמיוחד בבתי הספר היהודיים, גם בבתי הספר היהודיים פה בטורקיה ובמקומות אחרים. ביקורים באושוויץ וביקורים במחנות השמדה ומחנות ריכוז בפולין ובמקומות אחרים זה חלק מאוד מיוחד וחשוב והקשר של הביקורים האלה וההשתתפות במסעות החיים ודברים כאלה ואחר כך ההמשך משם לארץ ישראל ולביקור במדינת ישראל זה קשר מאוד מאוד חשוב. כך שזיכרון השואה זה לא רק זיכרון של מה שהיה, צריך גם כן לעבוד על כך שהזיכרון הזה יופנם ויופץ כי אנחנו יודעים שכשיודעים מאיפה אנחנו באנו אנחנו גם נדע לאן אנחנו נלך ואיפה אנחנו עומדים.

כמו שהזכיר מר דארוף וכמו שהזכירו קודם תופעות אנטישמיות נמצאות כל הזמן, חלק מהתפקיד שלנו בתור הרבנים והתפקיד של כל יהודי, וכל יהודי היום הוא בעצם ניצול שואה, זה להזכיר לאיפה יכולות להביא התוצאות של אירועים כאלה ולכן חשוב שכולנו נדבר על הנושא הזה, נפנים את הנושא גם בתוכנו וגם נלמד להוציא את הנושא לרשות הרבים, לדבר על כך בכל מקום, גם בעולם החופשי, גם בעולם המוסלמי וגם בכל מקום שאנחנו בו נמצאים, לדבר על השואה, להזכיר את השואה.

יש ביום שישי כאן אירוע באוניברסיטת איסטנבול, אירוע של יום השואה הבינלאומי, יש גם באזרבייג'ן אירוע בהשתתפות אנשי ממשל והסגל הדיפלומטי בקהילה היהודית ויש עוד אירועים במדינות עולם, כמו יום הזיכרון שיהיה בדובאי ובאבו דאבי ובעוד מקומות, אבל אנחנו צריכים לעבוד על כך שזה לא יהיה רק בתוככי הקהילה היהודית אלא לעשות את האירועים האלה במקומות פומביים, במקומות רבים, כדי שזיכרון השואה ולקחי השואה יחלחלו גם כן לציבור הרחב.

אני מודה מאוד ליושב ראש הוועדה ולשאר המשתתפים שהזמנתם אותי לדבר בפניכם ואני מקווה לשמוע את המשך הדיון. תודה.

תודה רבה. אני אתן למנכ"ל יד ושם, המארח שלנו, לפתוח את הדיון והדיון יהיה כך שאני אתן לחבר כנסת ולאחד המשתתפים הנוספים, גם חברי הכנסת צריכים לצאת לוועדות נוספות ולכן זה יהיה סדר הדברים. בבקשה, מר פייראיזן.

אני ביקשתי לסקור בפניכם היום את הפעילות שיד ושם עושה במהלך שנת העבודה, בעיקר בתחום הלימוד. אני אגע גם בדברים אחרים, אבל בעיקר אני רוצה לפתוח קודם כל במי מגיע לפה ליד ושם במהלך השנה. יש לפניכם את הנתונים, בישראל הגיעו למעלה מ-93,000 תלמידים לפקוד את יד ושם במהלך השנה, כל קבוצה כזאת שמגיעה המינימום האולימפי שלה זה סיור של כמה שעות במוזיאון, מעבר לזה זה יכול להיות אפילו יום שלם של עד שש שעות.

אנחנו עוסקים גם במנהיגות צעירה ובסטודנטים, המספרים לפניכם. כוחות הביטחון זה לא רק צה"ל, כוחות הביטחון זה כל כוחות הביטחון שמגיעים לפה. לכל אחת מהקבוצות האלה יש גם פעילות בתוך יד ושם וגם פעילות מחוץ ליד ושם. יש בסיסים שמזמינים אותנו לשלוח מדריכים אליהם כי הם לא יכולים להגיע לפה, יש קבוצות סטודנטים שאנחנו עובדים איתם במרכזים שלהם ויש קבוצות של מורים שאנחנו מגיעים גם אליהם. אפשר יהיה לראות את הנתונים מיד בהמשך.

בתוך בתי הספר יש פעילות, כמו שאמרתי קודם, לתלמידים, אבל יש פעילות ייחודית שאנחנו נותנים למורים, שוב, גם ביד ושם וגם מחוץ ליד ושם. השתלמויות למורים מישראל ברחבי הארץ. אפשר לראות את המספרים כאן.

חוץ מכל אלה מגיעים ליד ושם, והשנה הזאת צריך לזכור שהחודשיים הראשונים, הרבעון הראשון עוד היה רבעון של קורונה, כלומר הנתונים האלה בדרך כלל הם עוד יותר גבוהים מהמספרים שמופיעים כאן. ביקרו למעלה מ-250,000 תיירים ועוד מבקרים ישראלים. צריך לזכור שתלמיד ישראלי שמתחנך בחינוך הממלכתי או הממלכתי דתי מגיע לפחות פעם אחת בתקופת הלימודים שלו. כשהוא משרת בצה"ל זה יהיה עוד פעם בתקופת השירות שלו, אם הוא יהיה מפקד בצה"ל אז הוא יגיע עוד הפעם בתור קצין. האזרחים הישראלים יחוו את זה פעם אחת בתור תלמידים, אם הם היו בחינוך הממלכתי או הממלכתי דתי.

אחד מהאתגרים שלנו, זה שאנחנו עכשיו עובדים בצורה משמעותית גם להוביל את החינוך העצמאי לפה וגם את ערביי ישראל לבקר פה יותר. אפשר לראות פה את החינוך הבינלאומי, אנחנו עושים הרבה מאוד פעילות בקהל הבינלאומי הרחב, אנחנו מחלקים אותו בין חינוך יהודי לחינוך לא יהודי, ההשקעה היותר גדולה היא בחינוך הלא יהודי, בקרב מורים, כי כל מורה שמגיע לפה לסמינר, צריך לזכור שהוא חוזר לארץ המוצא שלו והוא יודע להפיץ עכשיו את מה שהוא למד פה. סמינרים יכולים להיות שבוע פה ושבוע בחוץ לארץ, הם יכולים להיות בארץ המוצא.

מי מממן את הסמינרים?

זה מאוד משתנה בהתאם לסוג המדינה.

יש מדינות שהן מממנות?

כן. לדוגמה גרמניה מממנת באופן מלא מקצה לקצה כמעט לגמרי את כל הסמינר, זה כולל גם את הטיסות, גם את האירוח פה. יש מדינות שמממנות רק את הטיסות, יש מדינות מעטות שלא מממנות ואנחנו מממנים את הסמינרים שלהם, זה מתחלק תקציבית לפי ההסכם שהגענו עם אותן מדינות. השנה אנחנו חתמנו על הסכם גם עם הממשל האוסטרי כדי שהאוסטרים יגיעו לפה גם לסמינרים, לא רק למורים, גם לאנשי תקשורת שם, כדי שאפשר יהיה להאיץ עוד יותר את השיח בעניין הזה שם.

אז יש פה גם את החלוקה הזו. אם אתם רוצים לראות את מרחב המדינות שאנחנו עובדים בהן, אז היו 53 סמינרים מכל המדינות שרשומות כאן, צרפת, בריטניה, שבדיה וכו', כולן רשומות כאן.

יש לי בקשה אליכם, לשלוח לוועדה בנייר אחד, כל מדינה באיזה היקף היא משתתפת בפעילות.

אין בעיה. מנהל בית הספר יושב פה, ד"ר גלעד אולשטיין, אנחנו נעביר לכם את כל הנתונים בהתאם לחלוקה שלהם.

זה בעיקר צוותי הוראה, אנחנו לא מביאים לפה כמעט תלמידים מחו"ל, אנחנו מביאים צוותי הוראה כמשפיעים שיעברו לארצות המוצא שלהם.

ויש איזה מנגנון שבודק שזה מחלחל לתוך ה- - -

כן, אז יש תכניות שזה ממש עם תכנית. לדוגמה באוסטרליה, יש לנו פרויקט גנדל באוסטרליה, זה נקרא גנדל על שם מי שמממן אותו, ושם אנחנו ממש עושים follow up במהלך השנה לראות שהמורים באמת מעבירים את החומר. אנחנו מתקשרים איתם גם מהארץ בזום וגם פעמיים בשנה נוסעים לשם כדי לוודא שהדברים האלה קורים.

יש פה לדוגמה לאתר שלם, אני לא אכנס לקישורים שלו, אבל זה אתר שלם של חלק מקמפוס IL של קורס אנטישמיות שעולה במספר שפות, גם בעברית וגם בספרדית, נרשמו אליו מיליון וחצי צפיות. לא כולם עשו את כל הקורס, אנחנו גם יודעים ללמוד על מה זה זמן כניסה וזמן נטישה ומה זה באמת מורה שעושה את כל הקורס, אבל יש כאלה שנרשמו ואפילו זוכים לתעודה על סיום הקורס.

כאן יש ריכוז של כל הפעילויות שיד ושם עושה השנה, עכשיו, בחודש הזה, סביב יום השואה הבינלאומי. אני רוצה לגעת בשתי פעילויות קצת יותר באופן משמעותי. מה שאתם רואים, המיצג מימין, מוצב כבר ממתין לחנוכה שלו כבר באו"ם ב-26 בינואר, עצרת האומות המאוחדות, עומד ספר השמות הגדול. בספר הזה מונצחים שמם של 4.8 מיליון נרצחים בשואה מתוך השישה מיליון. אלה שזכו להיכנס לכאן זה אומר שיש לנו ודאות מוחלטת ביחס לשמם, זה אומר שיש לפחות שני מקורות בלתי תלויים שמצביעים על השם שלהם ואז השם שלהם חקוק בתוך הספר.

הספר הזה, כשהוא ייחנך יוצב באו"ם למשך שלושה שבועות. אחרי שהוא יסיים את החלק שלו באו"ם, הוא בהיכל הכניסה, מי שמזהה את הכניסה לאו"ם, כדי שכל מי שהוא מכחיש שואה או מתלבט ביחס למהותה של השואה ויבקר באו"ם באותו זמן יוכל לדפדף ולקרוא בין השמות של הנספים. אחרי שהספר יסיים את תפקידו שם הוא יוטס חזרה לארץ ויוצב ביד ושם באופן קבוע החל מה-28 במרץ ואז כל משפחה בישראל ומהעולם שבן משפחתה נרצח תוכל להגיע לפה וממש לגעת בשם בני משפחתם. אני יכול לומר לכם שלי יש פה לפחות 36 שמות חקוקים בתוך הספר הזה.

אנחנו בדרך לסיים את המחקר על 5.1 מיליון שמות, מכאן זה כבר הופך להיות הרבה יותר מורכב, כי הגרמנים הנאצים, למרות שכולם הידרו אותם בזה שהם מנהלים רישומים מסודרים אז בחלקים ניכרים הם לא ניהלו שום רישום מסודר, הם פשוט היו עסוקים בלרצוח.

חלק גם היו עסוקים בהשמדת ראיות, כמו בטרבלינקה.

גם. החלק השני שקורה הערב, הערב בבונדסטאג בגרמניה תיחנך התערוכה הזו. התערוכה הזו מורכבת מ-16 פריטים, 16 חפצים שמייצגים את 16 המדינות שמורכבות מגרמניה. כל החפצים האלה הם של שורדי שואה ששרדו את השואה, הגיעו איתם בסופו של דבר לישראל והפקידו אותם למשמרת עולם במשכן האוספים שלנו כאן. מאחורי כל אחד מהם סיפור מרתק, מייצג את אותה מדינה בגרמניה, את אותו מחוז בגרמניה שממנו נרצחו היהודים, מוצב שם למשך שלושה חודשים. לאחר מכן הוא נוסע לעיר אסן בגרמניה ויהיה שם עוד פרק זמן. זו תערוכה מאוד ייחודית, מאחורי כל חפץ פה סיפור בפני עצמו.

התערוכות האלה, המטרה שלהן, מעבר להנצחה עצמה, היא לגעת בסופו של דבר כפה לאותם נספי שואה, כי אנחנו יודעים היום לדבר עדיין, לשמחתי, עם שורדי השואה, אבל אלה שלא שרדו את השואה קשה מאוד לשוחח איתם, קשה לדבר איתם, וזה חלק מההנצחה שאנחנו עוסקים בה.

אני רוצה לדבר על עוד משהו אחד שפחות מכירים אותו ביד ושם. הארכיון של יד ושם מסייע רבות למינהל האוכלוסין ולכל מי שפונה אלינו. אנחנו רואים פה את העלייה בכמות הפניות לארכיון כדי לייצר איזה שהם מסמכים שייצרו זיקה ליהדות לאותו עולה. אנחנו רואים עלייה מאוד גבוהה בפניות מרוסיה בעקבות המלחמה באוקראינה.

ועוד ניואנס קטן שיד ושם לא מפרסמת אותו ברבים, אבל אנחנו עוסקים בו, מיד עם פרוץ המלחמה באוקראינה אנחנו קראנו למשפחות של חסידי אומות עולם, צאצאי חסידי אומות עולם, למי שרוצה להגיע, ועובדי יד ושם בהתנדבות מאמצים אותם אצלם בבתיהם כפליטים שלעם היהודי יש מחויבות עוד יותר גבוהה בעקבות הצלת החיים של משפחותיהם, כי הם היו חסידי אומות עולם, ואנחנו מארחים אותם פה. יש 12 כאלה שמתארחים בארץ אצל עובדי יד ושם בבתיהם, עדיין יש חמישה ממש בבתים שלהם והשאר, מצאנו להם מסגרות אימוץ בישראל.

יש להם סטטוס של אזרחים, א-5? איזה סטטוס יש לחסידי אומות העולם בארץ? לפי החוק מותר להם לקבל אזרחות ישראל, עד כמה שאני זוכר.

לא, זו משפחה של חסידי אומות עולם.

זה לא הם עצמם. זה בדרך כלל נינים.

והמשפחה, איזה סטטוס יש להם?

אני לא מכיר משהו אחר חוץ מפליטים שנמצאים פה, אבל אנחנו מארחים אותם ואנחנו גם מסייעים למשפחות שמארחות אותם כדי שיוכלו לארח אותם בלי להגיע להוצאות חריגות בעניין הזה.

תודה רבה. חברת הכנסת שרון ניר, ואחריה אני אבקש מרחלי ברץ מההסתדרות הציונית העולמית להגיד כמה מילים על דוח האנטישמיות שלהם שהם מפרסמים היום כאן לראשונה.

קודם כל תודה רבה לך, אדוני היושב ראש, על זה שהבאת את כולנו לכאן ביום החשוב הזה. באופן אישי כל פעם שאני מגיעה לכאן אני מרגישה תחושת קדושה, בעיניי זה המקום הכי משמעותי שמייצג את האתגר הכי גדול שיש לנו. האתגר הכי גדול שיש לנו, כפי שציינת, זה באמת הנחלת הזיכרון בהינתן שהאתגר הזה הולך ונהיה יותר מסובך כי כמות שורדי השואה הולכת ובאמת מתמעטת. לכן כשאנחנו מבינים שהאתגר הזה הוא אתגר סופר מורכב, אגב לא רק במדינת ישראל ובקרב הנוער הישראלי, בקרב יהדות העולם, בקרב נוער לא יהודי, ועל זה שמחתי לראות פה את ההצגה של מנכ"ל יד ושם, כי אני חושבת שגם המקום הזה עובר איזה סוג של התפתחות ומכוון לקהלים נוספים שזה מאוד חשוב מבחינתנו כדי לייצר את הפוזיציה הזו של 'לא עוד'.

אני רוצה לתת אולי את הטיפ הקטן שלי בהקשר של פרקטיקות ואני בטוחה שחשבתם על זה, כי יש פה באמת את סגל ההוראה הכי משובח שבעולם, מי שמגיע לפה. אני באופן אישי יצא לי להכיר, כי הייתי גם מפקדת צוות במשלחת 'עדים במדים' וגם מפקדת משלחת ואת כל הוראת השואה במסגרת צה"ל עברתי על פי ההיררכיה הנדרשת, אז אני רוצה לומר שאפשר אולי לעשות סוג של ריצ'אאוט, לחשוב על סוגי למידה כמו קורסרה, קורסים למרחוק, כדי לתפוס כמה שיותר קהלים שהם לא יהודים בקרב בני נוער וזה מתכתב בטח עם מה שחברתי רחלי ברץ תיכף תגיד בהקשר של תופעת האנטישמיות ואני באמת חושבת שהסיפור של הריצ'אאוט הוא מאוד חשוב.

אני יכולה להגיד דבר אחד בחוויה של מי שעובר כאן. מי שעובר כאן בסוף, באיזה שהיא דרך, באיזה שהוא קורס, זה מעצב אצלו גם את סולם הערכים וגם את תפיסות העולם. אני זוכרת שתמיד כשרצינו להחתים קצינים זוטרים לקבע, היינו מכניסים אותם למשלחת 'עדים במדים' וברגע שהיינו יורדים מהמטוס בשדה התעופה היינו מביאים להם את טופסי הארכת שירות ובזה הנושא היה מסתכם. זה גם חיבור מאוד חזק לישראליות, לעם היהודי, ובטח זה מעצב את הבסיס הערכי שלנו ואת תפיסות העולם שהן אנטי ציוניות ואנטישמיות. אז תודה רבה.

תודה רבה, חברת הכנסת ניר. רחלי ברץ.

תודה רבה. תודה רבה לוועדה. היום לכבוד הוועדה הוצאנו את דוח מצב האנטישמיות, סקירה כללית ותמונת מצב של שנת 2022 כדי שנראה מה עברנו בשנה החולפת. המשפט הטוב שאני יכולה להגיד, שהייתה אנטישמיות בעשור האחרון שעלתה משנה לשנה והשנה הגענו לשנת בלימה. כשאני אומרת שנת בלימה זה לא אומר שהמצב טוב, זה אומר שהצלחנו להגיע לעצירה אחרי שנה כל כך קשה שהייתה, השנה הקודמת, שנת 2021 הייתה שנה שהיה בה גם את מבצע 'שומר החומות' וגם את הקורונה ולכן היא הייתה שנה נוראית. לכן כשאני אומרת בלימה זה אומר שעדיין יש הרבה מאוד אירועים אנטישמיים בשנה החולפת, לא הגענו למנוחה ולנחלה.

השנה ראינו כמה דברים חדשים ומעניינים. מלחמת רוסיה ואוקראינה הציתה מחדש את כל הנושא של גל האנטישמיות. משני צדי הגבולות, הן הרוסי והן האוקראיני, נשמעו ההאשמות כנגד היהודים. מצד אחד טענו שהיהודים הם השולטים בעולם והם בעלי הממון ומהצד השני היו אמירות קשות על מוצאו של נשיא אוקראינה ומעורבותה של מדינת ישראל במלחמה. מלחמה, מגפה, מצב כלכלי הם רק חלק מהדברים שמהווים כר פורה לעלייתה של אנטישמיות בכל העולם.

שנת 2022 אכן הייתה שנת בלימה, אבל הכמות עדיין מאוד מאוד גבוהה. בשבוע שעבר סקרו גופי התקשורת השונים וה-ADL הוציא את הדוח שלו על העלייה המדאיגה באנטישמיות בארה"ב ואכן העלייה הזו גדולה מאוד ביחס לשנים שעברו. השנה בערך סדר גודל של 40% מהאירועים היו בארה"ב, אבל עדיין 46% היו באירופה. ואם אני מסתכלת על אירופה ההסתברות היא שבערך אחד מכל 400 יהודים שחי ביבשת הזאת יחווה או ייתקל באירוע אנטישמי. היחס בין כמות אירועי האנטישמיות שיש באירופה לבין כמות האוכלוסייה היהודית שחיה באירופה, כשאתה עושה את היחס הזה אתה מגיע בערך למדד כמעט פי חמישה יותר ביחס ליבשת צפון אמריקה.

השנה הכנו מפה, בדומה למפת הקורונה, כשניסינו להבין איזה מדינות יותר ידידותיות, פחות ידידותיות. דנמרק היא באמת מדינה ירוקה ובלגיה ופולין איפה שהוא בכתום, כתום כהה. הדוח מבוסס על שלושה פרמטרים, מדרג את איכות החיים על פי מדד ה-EJC, הארגונים היהודים באירופה, על ידי כמות אירועי האנטישמיות שהיו וחקיקה למען או נגד מדינת ישראל והיהודים. לראשונה ראינו יותר אירועי אנטישמיות בשבדיה, בפולין, בהונגריה.

שבדיה תמיד נראית לנו כזאת מדינה פסטורלית ויפה, אבל בנר ראשון של חנוכה ניסו לשרוף בית כנסת דרום מזרחית לשטוקהולם, בגלל מזג האוויר והשלג הם לא הצליחו לשרוף את בית הכנסת. אירוע שני, רק שתבינו על מה אנחנו מדברים כשמדברים על אנטישמיות, קבוצת ילדים בבית ספר יסודי יוצאת לטיול והם בונים ארמונות בחול, קבוצת ילדים בוחרת לבנות מחנה ריכוז ואומרת לתלמיד יהודי: אנחנו נשרוף אותך בגזים. ככה נראית אנטישמיות מודרנית היום בשנת 2022.

גם באמריקה הלטינית אנחנו רואים איזה שהם שינויים. בפולין היו הרבה מאוד אירועים אנטישמיים בעקבות הנושא של המלחמה בין רוסיה ואוקראינה, הזליגה לכיוון פולין העלתה שם הרבה מאוד קונספירציה כנגד היהודים. עלתה לכותרות הקונספירציה שנקראת 'ירושלים השמימית', שישראל רוצה ליישב יהודים בתוך גבולות אוקראינה. זה רץ חזק ברשתות החברתיות במזרח אירופה.

הבשורות היותר טובות, יש ירידה בכמות האירועים האנטישמיים, מה שלא ראינו בעשור האחרון, בבריטניה. ראש ממשלת בריטניה אמר שהוא יבוא לתמוך ויגיע לישראל לציון 75 שנים להקמתה של מדינת ישראל. חייבים להגיד שבצרפת נרצחו השנה שני יהודים. זה שינוי מגמה שלא ראינו קודם. בשנת 2021 לא נרצח אף אחד על היותו יהודי, השנה נרצחו שני יהודים על רקע היותם יהודים. על ארה"ב אני לא ארחיב, ראינו את האנטישמיות בקהלים נוספים שהם לא היו שם קודם, מקומות שקודם היו אוכלוסיות שהיו במגמה שהיו בעד הקהילה היהודית והשנה זה השנה.

אמריקה הלטינית, אנחנו רואים גם שינוי קצת במגמות. נקודה חשובה על אמריקה הלטינית, צריכים לזכור שהיעדר הגבולות המסודרים שם והמשטרים שקיימים שם נותנים כר מאוד פורה לארגונים כמו אירן וחיזבאללה להתבסס שם. הפחד של הקהילות היהודיות הוא בעיקר מאירועי טרור מכווני קהילה ואסור לנו להקל בזה ראש. אלה דברים שאנחנו כמדינת ישראל צריכים להסתכל עליהם.

יש גם נתונים מעודדים, יש גם את הסרט שנקרא 'חצי הכוס המלאה', על כל הנושא של אמנת IHRA ואימוץ של ארגונים נוספים של אמנת IHRA, אבל אני אעמוד בזמנים שהוקצבו לי.

תודה רבה, גב' ברץ. כשאני שומע את דוח האנטישמיות אז הציטוט שאני תמיד מביא, גם בוועדה כבר הבאתי אותו, מספר ישעיהו בהקשר של עלייה וקליטה והמנועים שמובילים לעלייה, אז באחת מנבואות הנחמה, מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם. הכוונה תהיה חזרה לשיבת ציון, היא תבוא כיונים לארובותיהן, כשהן מגיעות הן לא צריכות הכוונה, הן יודעות לשוב לארץ ישראל, ויש כעב תעופינה, כמו העננים שצריכים את הרוח שתדחוף אותם. לעתים לצערי האירועים האלה הם גם אירועים שהם גם דוחפי עלייה לישראל. אני רק אומר את זה כדי שנזכור תמיד מה התפקיד שלנו כאן בהיבט של ביתו של העם היהודי.

חברת הכנסת מזרסקי.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. שלום לכולם. לדבר עכשיו אחרי ששמענו את דוח מצב האנטישמיות ולשמוע עובדות קשות, אני נולדתי במדינה אנטישמית ובעצם העובדה שהגעתי ארצה ורציתי לעלות ארצה זה בגלל התחושה שהרגשתי זרה במדינה שנולדתי בה. נולדתי בברית המועצות וידעתי שאני יהודייה, נולדתי במשפחה של יהודים ולא ידעתי מה זה יהדות, בשבילי היהדות הייתה לסבול מאנטישמיות. זאת הייתה היהדות שלי. המצב לא משתנה, היהודים לא יכולים לסמוך על הסביבה, על השפיות, על ההשכלה של העמים שסובבים אותנו בגלות ועובדה, מה שעברנו לפני 80 שנים, שואה, ואין כמעט אף משפחה יהודית שלא עברה והשואה לא נגעה בה.

הישיבה שלנו, שמתרחשת היום ומתקיימת כאן באתר יד ושם, זה לא מוזיאון, זה לא סתם אתר היסטורי, זה לא מקום של איסוף תעודות וראיות ותמונות וחפצים, זאת ספינה שמובילה את הנרטיב של העם היהודי וכל יהודי שנולד בישראל או נולד בגלות חייב במהלך חייו להגיע לפחות פעם אחת ולבקר כאן כי זה משנה את תפיסת העולם, זה משנה יחס לשורשים ומשפיע על ההזדהות עם העם היהודי, על הזהות היהודית שלנו שלכל אחד היא ברמה שונה, אבל אנחנו בכל זאת מרגישים השתייכות ושייכות לעם היהודי. זה מה שמאחד אותנו, גם מסורת וגם הדפים ההיסטוריים שעברנו ביחד.

לפני עשר שנים אני סיימתי תרגום ספר, ספר שנקרא 'לשרוד ולזכור'. זה אוסף של 105 סיפורי זיכרונות של ניצולי שואה שעברו שואה ושרדו אחרי המחנות והגטאות באירופה, בעיקר במזרח אירופה, תושבי כרמיאל, ששרדו שם והגיעו לכרמיאל. בשבוע הבא אני אגיע אליכם ואני אביא במתנה את הספר ליו"ר יד ושם. פנו אליי מעיריית כרמיאל לפני 11 שנה וביקשו שאני אעזור להם לתרגם את הזיכרונות מרוסית לעברית, אמרתי: מה, אין מספיק מורים או אנשים שיודעים עברית? ונאמר לי שאף אחד לא מסכים לעסוק בזה. החומר מאוד קשה, סיפורים מאוד קשים, ובאמת לקח לי חצי שנה לתרגם 106 סיפורים מפני שכל סיפור נגע והפך את הנשמה לי. אני בכיתי ועברתי עם כל אחד את הדרך הכי קשה ובאמת זה השפיע עליי מאוד.

עכשיו, אחרי עשר שנים, כבר יותר מחצי מהאנשים שתרגמתי את הסיפורים שלהם לא נשארו בחיים ועלינו לשמור ולהעביר את הזיכרון לדורות הבאים ולהנגיש לדורות הבאים את מה שעברנו כדי שלא עוד, לא עוד. תודה.

תודה רבה. חברת הכנסת מיכל קוטלר וונש שגם מאוד מאוד פעילה בנושא של אימוץ ודחיפה של מדינות נוספות וארגונים נוספים להגדרת האנטישמיות של IHRA. אם תוכלי לומר כמה מילים באנגלית לטובת האורח שלנו, ככה לתמצת לו את מה שהיה כאן.

תודה רבה. קודם כל תודה רבה, אדוני היושב ראש.

(מדברת בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי): אני אומר כמה מילים באנגלית רק כדי לוודא שאתה איתנו ומאזינים, אני יודעת שזה מאוד מאוחר אז תודה שאתם איתנו שוב, חמי הציג את הדוח עם סטטיסטיקה שתהיה פתוחה להצגה, יש שם סטטיקה חשובה, שום דבר שאתה לא מכיר על אירועים אנטישמיים, בארצות הברית או ברחבי העולם, וכמובן שיד ושם דיווחה על דברים שהגיעו לכאן ומספרים שחושפים את ההשכלת השואה, וברשותכם אני אמשיך בעברית.

תודה רבה, אדוני היושב ראש, על דיון מאוד מאוד חשוב של ועדת העלייה והקליטה והתפוצות והלוואי שהיא הייתה נתפסת כוועדה של חוץ וביטחון של מדינת ישראל, ועל זה אולי אני רוצה לשים את הדגש שלנו, בגיל 75 של מדינת לאום של עם ילידי ששב למולדת היסטורית אחרי אלפי שנות גירוש ורדיפה שמחויבת לשוויון. כל זה ממגילת העצמאות, זה לא אני.

ומתוך המקום הזה של מה זה אומר להיות המדינה הזאת, בגילה, 75, אני אומרת באנגלית 75 years, young ועדיין מתבגרת, מהו תפקידה של מדינת ישראל? ובאמת אכן, כפי שפתחת, אני חושבת שחלק מהדברים הכי חשובים שצריך לומר גם בשולחן הזה ובטח ובטח במוסד החשוב הזה, יד ושם, זה שהשינוי התודעתי והתפיסתי של מדינת ישראל, שמדינת ישראל איננה קיימת כיוון שהתחוללה השואה אלא שהשואה לא הייתה יכולה להתחולל לו הייתה קיימת מדינת ישראל, יש לזה הרבה מאוד השלכות, לשינוי התפיסתי הזה, כיוון שאני חושבת שגם אצלנו שמענו קצת עדויות למה שלפעמים זה מוביל בחוסר ההבנה שלנו עד כמה הצורה שאנחנו תופסים את השואה בתוך ההיסטוריה הקצרה של 75 שנה לעומת אלפי השנים של אנטישמיות וכמובן של קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום של עם ילידי.

דיברת על IHRA, אני רוצה להתייחס, למה שקרה בכנסת ה-23 מתוך ועדת העלייה והקליטה והתפוצות של הכנסת, כמובן שאז זה היה בכסות הפנדמיה העולמית. בכסות הפנדמיה העולמית הייתה עלייה מאוד משמעותית באנטישמיות וזה עוד היה לפני 'שומר החומות' שהייתה עוד עלייה מאוד משמעותית. שם התחילה התנהלות מאוד משמעותית אל מול הפלטפורמות, הרשתות החברתיות, כיוון שהרשתות החברתיות מהוות כר פורה להפצת האנטישמיות, כמו לכל מיני תיאוריות קונספירציה, אבל היה כבר מי שקרא לאנטישמיות האמא של תיאוריות הקונספירציה. ואכן הגדרת ה-IHRA לאנטישמיות היא לא רק חיונית, אלא גם העובדה שאנחנו רואים עלייה באנטישמיות בכל פעם שיש איזה שהוא אירוע עולמי, והירידה שאנחנו רואים זה כי עוד לא היה האירוע העולמי הרלוונטי עכשיו, אז העלייה שראינו, הספייט היה סביב קורונה ואז היה ספייט נוסף סביב 'שומר חומות', והמעין בלימה, אני לא בטוחה שאנחנו יכולים לשייך לפעילות של עצמנו, אלא לגורמים האקסטרה או החיצוניים שגורמים לעליות הללו.

החשיבות של IHRA והדיוק שלה מודגשת בדיוק שם. למי שלא יודע, הגדרת IHRA לאנטישמיות היא תוצאה של הליך דמוקרטי מאוד ארוך שאומץ, כבר נאמר פה, על ידי יותר מ-1,000 גופים, כולל יותר מ-35 מדינות וערים ואיגודי ספורט, אבל החשיבות של ההגדרה הזאת - - -

בארה"ב זה ברמת המדינות, נכון?

נכון, גם פדרלית וגם מדינתית. וגם האו"ם, או לפחות חלקים מסוימים של האו"ם, קיבלו על עצמם ויש כמובן שגרירים לנושאי המאבק באנטישמיות והדה לגיטימציה כחלק מהאנטישמיות שיש להם מעמד מיוחד, בקנדה, בארה"ב, באיחוד האירופי, באנגליה, שמחויבים לשימוש וקידום ויישום IHRA. כיוון שהיא הגדרה היא לא מחייבת מבחינה משפטית, אבל היא משאב אדיר, כי כדי לזהות ולהיאבק באנטישמיות צריך קודם כל להגדיר אותה, כמו כל דבר אחר.

ויש איזה שהוא אתגר מאוד גדול, כשאמרת בצדק שהמשמעות של 'לעולם לא עוד' איננה רק זיכרון העבר, הרי זיכרון העבר נועד כדי שנדע לזהות את אתגרי ההווה, כדי למנוע הישנות, זו בעצם אמירה פרוספקטיבית, היא צופה פני עתיד ולא עבר, 'לעולם לא עוד'. ושוב אני חוזרת לתפקידה של מדינת ישראל גם בקידום ויישום IHRA ותפקידה החשוב, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים, לנהל את הדיון הזה.

ובסוף אני כן רוצה להתייחס למוטציית האנטישמיות. כשאני מדברת על זה, אני בטוחה שקרול נוריאל תוכל להוסיף לנו גם מהסטטיסטיקות של ADL ושל ארגונים בקנדה, של CIJA ושל ארגונים באירופה, לראות את מוטציית האנטישמיות כמשהו שלאורך השנים, אלפי שנות קיומה של השנאה העתיקה הזאת, היא תמיד ידעה לעבור את המוטציות הללו ובעצם לייצר זנים חדשים. האתגר שלנו הוא לזהות את הזן הנוכחי. מוטציית האנטישמיות היום הרבה מאוד פעמים מלמדת את השואה ועוסקת בדמוניזציה, דה לגיטימציה וסטנדרט כפול כלפי מדינת ישראל בו בעת. זה, שוב, החשיבות של הפיכת הגדרת IHRA למשאב עם כל העוצמה שיש לו, שמיושם גם ולא רק מאומץ.

ואני אגיד דבר נוסף. יש כוח משימה שהקמנו, כוח משימה בינלאומי, עם חברי פרלמנט מקנדה ואנגליה וארה"ב ומדינות נוספות שהצטרפו אליהם ונפגשנו גם בספטמבר האחרון, זאת אומרת כוח המשימה ממשיך בעבודה שלו אל מול הרשתות החברתיות מתוך הבנה שמה שקורה ברשתות החברתיות הרי לא נשאר ברשתות החברתיות, אלא הפוך, ניתן לעקוב אחרי מה שקורה ברשתות החברתיות ולדעת ולנבא היכן תהיה התפרצות ברחובות שגורמת להתפרצות אנטישמית עם נזק, בקמפוסים, ברחובות אירופה, ארה"ב וכו'.

הדבר שחשוב מאוד להבין זה שחלק מהמנגנון והכלי שיש לנו זה הציונות עצמה, הזהות הציונית. כיוון שהיום הרשתות החברתיות יודעות להגן, מה שנקרא protected characteristics, וחלק מהדיון שלנו אל מול הרשתות החברתיות זה להוסיף את הציונות כ-protected characteristic. רק כדי לסבר את האוזן, היום להיות סטודנט בקמפוס בצפון אמריקה, אני מניחה שגם באירופה, יכול מאוד להיות שאם אתה מזדהה או מזוהה כציוני זה פשוט מחליף את 'יהודי'. זה אומר שאם אתה מוגדר או מגדיר את עצמך כציוני אז אולי לא יאפשרו לך להצטרף למשל ל- book clubבקמפוס שבו אתה לומד, ויש לזה הרבה מאוד השלכות.

זאת אומרת להגדיר את הציונות כ-?

כ-protected characteristic.

כערך מוגן?

לא כערך מוגן, כזהות מוגנת, כיוון שזהויות מוגנות יש רבות ויש רשימות ארוכות של זהויות מוגנות, הרבה פעמים הן עוסקות גם בדת, אבל גם בזהות תרבותית ולכן מאוד מאוד חשוב, אדוני היושב ראש, שהוועדה הזאת תמשיך גם לעקוב אל מול, כפי שאמרתי, השיח שקורה ברשתות החברתיות.

תודה רבה. חבר הכנסת אוהד טל ואחריו מנכ"לית הליגה נגד השמצה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש, גם על זה שהתעקשת להביא אותנו לכאן למרות הלילה הלבן שהיינו בו, בהחלט דבר חשוב מאוד, וגם לך, המנכ"ל צביקה, תודה רבה על הצגת הדברים, באמת עשיית קודש לכל אורך השנה, באמת מרשים מאוד.

אני רוצה להתחבר טיפה גם לדברים שאמרה חברת הכנסת לשעבר, מיכל, על המקום של מדינת ישראל בתוך הסיפור הזה. ראינו את הנתונים על העלייה המאוד מדאיגה במספר האירועים במקרים האנטישמיים בצפון ארה"ב, בדגש על הקמפוסים, כמו שאני קורא פה מתוך החוברת. אגב אחד הנתונים פה שאפשר לראות, שגם מתחבר לדברים, ש-55% מהסטודנטים היהודים בקמפוסים מצהירים שהם צריכים להסתיר את הזהות היהודית שלהם כתוצאה מהדברים הללו. תחברו לזה את מה שהיושב ראש אמר בתחילת הדברים, שרק 15% מהילדים היהודים בכלל מגיעים לבית ספר יהודי, ואז אנחנו מבינים מול מה אנחנו מתמודדים, מול הקושי הבאמת גדול או חוסר הזהות היהודית או חוסר הגאווה בזהות היהודית, או החשש בכלל מלהביע או להזדהות כיהודי ואנחנו מבינים את השלכות הרוחב של הדבר הזה.

כמובן שאנטישמיות לא זקוקה לתירוצים. זאת אומרת אנחנו יכולים כל פעם לשים את האצבע על סיבות לאורך הדרך, אבל האנטישמיות לא זקוקה לתירוצים והיא כל פעם מוצאת את התירוץ התורן כדי להתפרץ, אבל אני חושב שהמקום של מדינת ישראל בתוך הסיפור הזה הוא להבין את האתגר הספציפי הזה ולהבין שחלק מהאחריות שלנו היא באמת לדאוג איך אנחנו מחזקים את הזהות היהודית של האחים והאחיות שלנו בקהילות היהודיות בחוץ לארץ, בתפוצות. זו בעיניי אולי המשימה החשובה שגם הוועדה הזאת אמורה לעסוק בה בשנים הקרובות.

תודה רבה. קרול.

תודה, כבוד היושב ראש. נמצאת איתי מרינה רוזנברג, סגנית נשיא לעניינים בין לאומיים אצלנו בליגה נגד השמצה. אני רוצה להודות לך בשם הליגה נגד השמצה על זה שאתה מכנס את הדיון הזה. התגעגענו לוועדה מאוד, היא לא הייתה פעילה הרבה זמן ואנחנו מאוד שמחים שאתה פה ואנחנו רואים בוועדה שלך בית להעלאת נושא האנטישמיות בכנסת ישראל, זה נורא נורא חשוב.

תודה שהזכרת את הספר שלנו בנושא עמדות, ברשותך אני רוצה גם לסבר את האוזן בעוד כמה נתונים מהספר הזה כי חשוב להבין שכשאנחנו מדברים על סקר עמדות, בניגוד לדוח של אירועים אנטישמיים אנחנו מדברים על הלך רוח, מה בעצם אנשים חושבים לגבי יהודים. הדבר הזה, גבירותיי ורבותיי, לא נשאר בגדר הלך רוח, זה הופך למעשים. מחשבות אנטישמיות מתורגמות למעשים אנטישמיים, בזה אסור לנו לטעות.

בנוסף לסנטימנט המאוד אנטי יהודי שעולה מהסקר הזה אנחנו גם רואים עלייה בסנטימנט אנטי ישראלי ובעיקר בקרב צעירים בארה"ב שמתורגם גם לכל מיני התנהגויות שמאוד מדאיגות. אני אתן דוגמה, 23% מאמינים שמדינת ישראל מצליחה לעשות כל מה שהיא רוצה ושולטת בתקשורת, אבל זה לא נשאר שם, 18% לא מוכנים להתרועע, לבלות זמן, עם מישהו שרק תומך בישראל. כמעט אחד מתוך חמישה אמריקאים לא מוכן להזדהות עם הנושא הזה של תמיכה בישראל, וזה מאוד מאוד מדאיג.

אבל זה לא עומד בפני עצמו, כל נושא הלך הרוח האנטישמי לא עומד בפני עצמו, בשנת 2021 אנחנו דגמנו עלייה של 34% בשיעור האירועים האנטישמיים. ברפרנס לדבריה של רחלי, אני לא יודעת מה יהיה בשנת 2022 רק מכיוון שעדיין לא סיימנו להכין את הדוחות לשנה הזאת, אבל אני יכולה להגיד לכם שהמגמה נותרה מדאיגה בארה"ב ואני רוצה לציין, לפני שבוע אנחנו ציינו שנה לאירועי קוליוויל, אירוע בני הערובה בטקסס שמראה לנו יותר מכל למה דימויים אנטישמיים מובילים. אותו חוטף פשוט חשב שליהודים יש מספיק כוח לשחרר את אותה קרובת משפחה מבית הכלא. הוא ביקש להתקשר לרבה בניו יורק שהוא מכיר כדי לשחרר את אותה בת משפחה.

כמובן, כפי שאמר חבר הכנסת אוהד טל, שזה גם מתורגם לתחושה של סטודנטים יהודים בקמפוסים שלא מזדהים בזהות היהודית שלהם, וכמובן לתחושות של בני הקהילה. יש עלייה משמעותית בחשש של בני הקהילה היהודית בצפון אמריקה מאירועים אנטישמיים וגם הרבה יותר חשיפה. 50% מיהודי ארה"ב נחשפו לאירועים אנטישמיים בשנים האחרונות. זה המון, אחד מתוך שניים.

אז אם אני צריכה לסכם, המגמות המרכזיות הן באמת עלייה ברמת החומרה והמסוכנות של האנטישמיות, מעבר של השיח הזה מהקצוות למיינסטרים, זה כבר לא כל כך נורא להיות אנטישמי. אנחנו קוראים לזה בשפה העממית שלנו אובדן הבושה. וכמובן פעילות ערה ברשתות החברתיות ותקיפה יותר גדולה של מוסדות דת.

מה אפשר לעשות כמדינת ישראל? אנחנו כארגון רואים לנו חובה לחנך קהלים, הן יהודיים, להעצים ולצייד סטודנטים יהודים בארה"ב וברחבי העולם לנושא המאבק באנטישמיות, מה לעשות כשאתה נמצא באירוע אנטישמי, אבל כמובן שחייבים לעבוד גם עם קהלים לא יהודיים, מה אנחנו צריכים לעשות כאן בארץ. והנושא של חינוך ילדי ישראל בכל נושא המאבק באנטישמיות הוא מאוד משמעותי, לא רק כדי שיידעו מה שקורה, שיידעו להבחין בין אנטישמיות לביטויים אנטי ישראליים וכדי שיידעו להתמודד ברשת, אלא גם כחלק, כעוגן מרכזי בקשר שלהם לתפוצות.

תודה רבה. חבר הכנסת סובה, אחריו אני מבקש את דניאל ממשרד החוץ ואחריו אני כבר אומר, אני ארצה את משרד החינוך, לא יודע מי משניכם במשרד החינוך, אבל גם למשרד החוץ אני מניח יש התייחסות למשלחות הנוער לפולין, כי זה נושא שרלוונטי מאוד.

תודה רבה, חברי עודד פורר, יושב ראש הוועדה, אני מודה לך על הדיון הזה. תודה רבה גם לך, צביקה, למרות שפספסתי את תחילת דבריך. אני רוצה להגיד שאני במשך ארבע השנים שאני בכנסת דוחה על הסף כל שימוש בסמלים שקשורים לשואה בשיח הפוליטי, אמרתי את זה גם ליריבים הפוליטיים שלנו, אל תשתמשו במילה אנטישמי, אל תשתמשו במילה נאצי, אלה הדברים שרק נותנים תחמושת לאויבים שלנו בעולם. לצערי המצב לא משתפר, אני אומר את זה כפוליטיקאי, ואולי זו ההזדמנות בפני הפורום המכובד של הרבה אנשים להגיד שאולי אנחנו צריכים להתקדם בנושא הזה ובאמת ליצור פה איזה שהיא פלטפורמה משותפת ופחות להשתמש בדברים שקשורים לשואה, משום שזה קדוש עבורנו, קדוש עבור העם היהודי, ובטח זה קדוש עבור המקום שאנחנו נמצאים בו, וזה יד ושם.

אני לא פעם אמרתי, וזו לא פעם ראשונה שאני מבקר פה, שהמקום הזה הוא לא רק זיכרון השואה אלא הוא גם הזיכרון של הגבורה. אני גם בכנסת מוביל יחד עם חבריי את הנושא של הגבורה היהודית, למעלה ממיליון וחצי חיילים יהודים נלחמו נגד הצורר הנאצי, אני חושב שזה גם צריך לקבל ביטוי במקום הזה, כי כשאנחנו מדברים על לחימה נגד הנאצים אז אפשר גם להקרין את זה לקהילות היהודיות בעולם ואני אסביר גם למה. אנחנו נוסעים בעולם, אנחנו מבקרים קהילות, במקום שיש קהילה יהודית חזקה גם מפחדים להתעסק עם היהודים. כשאתה מכניס את הנרטיב של הגבורה היהודית מלפני 80 שנה ואתה מלמד את הנוער היהודי, לאו דווקא הישראלי, על כך שיהודים יכולים להגן על עצמם, יחד עם מדינת ישראל כמובן, כי מדינת ישראל מסייעת לאותן מדינות כשיש בעיית ביטחון, זה מחלחל לרמה של אותו סטודנט שיכול גם להתווכח עם אותם סטודנטים פרו פלסטינים או פרו ערבים. זה גם מחלחל לקהילה וזה גם נותן ביטחון. לצערי אני לא רואה פה את הביטוי בנושא של הגבורה כי יש לנו באמת מה לספר, גם לילדינו וגם לנכדינו.

דבר נוסף, היום כשמסתכלים על הדור הצעיר, ודרך אגב אני בעד חידוש של מסעות לפולין, אני גם חשבתי שזו טעות להפסיק אותם, אני חושב שאין דבר חזק מביקור במחנה אושוויץ. לבושתי אני הגעתי רק בגיל 30 לשם בפעם הראשונה, אבל שבועיים לקח לי רק להבין את העוצמה. הייתי שם כעיתונאי ואמרתי שכל נער צריך להיות שם, כל נער צריך להגיע ולראות. ואגב, עושים את זה, בגרמניה יש חוק שמחייב כל תלמיד בכיתה מסוימת להגיע למחנות אושוויץ או לכל מחנה אחר שיש שם.

לכן בוודאי שצריך, צריך להגדיל, 50,000 נערים ישראליים לא מספיק, אני הייתי מגדיל את זה וגם מרחיב את זה למקומות אחרים באירופה. עכשיו יש מלחמה באוקראינה, אבל גם שם יש מקומות שצריך לדעת ויש מקומות שהנוער שלנו צריך לדעת אותם וכשהוא חוזר לארץ זה מחלחל גם לתודעה שלו וזה טוב.

ודבר אחרון, לסיום, תמיד מחפשים את הדרך להגיע לדור הצעיר, את הסיפור של האינסטגרם של אנה פרנק שהיה לפני כמה שנים, יש כל מיני אנשים שייתנו הצעות, יגידו פה אתה צריך להגיד ככה, בשפה כזאת, פה אתה צריך לפשט את זה. אני לא חושב שצריך לפשט את הסיפור של השואה, אבל אני חייב להגיד שאצלי, בתודעה שלי כילד סובייטי שגדל בברה"מ על רקע סיפורי מלחמה, אני משתף אתכם במשהו שלא שיתפתי, אני מגיל צעיר כשאני פותח במטבח את הארון ומסתכל על המצרכים שיש לי במטבח, עד היום, שאני בן 42, אני מדמיין את עצמי שאני נמצא בגטו ולכמה זמן יספיקו לי המצרכים האלה. זה מהסרטים. חברים, אני לא צוחק, זה לא מצחיק.

אני אומר, לכמה זמן אותו ילד, אחרי הסרטים שאנחנו כולנו רואים, זה היה מספיק כדי לשרוד, חודש? אולי חודשיים? בקורונה זה בכלל העצים את הסיפור הזה, שאנשים רצו לקנות כל מיני דברים מלבד נייר טואלט, אורז, קמח וזה. תחשבו רק איך אפשר לתרגם את זה לאותו ילד ולהסביר מה זה לחיות בגטו, מה זה לחיות במחנה השמדה ולכמה זמן יספיק לך קילו של קמח, כמה אתה יכול לשרוד עם קילו של קמח, או פיצוחים. אני חושב שאלה הדרכים שאפשר לתרגם את הסיפור של השואה לדור הצעיר.

לפני ההתייחסות של משרד החוץ אני רוצה להמשיך את דבריו של חברי חבר הכנסת סובה, על הזילות שאנחנו רואים פה בארץ, בשימוש בסמלים נאציים. אני לא מצליח להבין איך במדינת ישראל יכולים להניף בהפגנות צלבי קרס או לשים דמות של מישהו במדי אס.אס, וזה בכלל לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית מגיעה ההפגנה. השימוש בסמלים נאציים בשיח הציבורי בישראל, בהפגנות, בכל האירועים האלה, הוא פשוט פסול מעיקרו.

האבסורד הוא, אני גיליתי לתדהמתי שחקיקה שאוסרת על שימוש בסמלים נאציים קיימת במספר מדינות באירופה, בקנדה, בגרמניה בוודאי, בצרפת ובמקומות נוספים, ובישראל לא. אין שום בעיה בישראל לשים דמות של מישהו במדי אס.אס או בכל צורה אחרת. לכן אני מניח היום על שולחן הכנסת הצעת חוק לאיסור שימוש בסמלים נאציים במדינת ישראל, כמובן למעט מחקר או מוזיאון, הכוונה היא לאיסור שימוש בסמלים נאציים, להפוך את זה אפילו לעוולה אזרחית, שניתן יהיה לתבוע בגינה ללא הוכחת נזק.

אני אבקש מחברי הכנסת, של הוועדה בוודאי וחברי הכנסת בכלל, להצטרף להצעת החוק הזאת ונראה לי שאין שום סיבה שהיא לא תעבור במהרה. אי אפשר לדרוש במקומות אחרים לא להשתמש בסמלים נאציים בה בעת שבמדינת ישראל אנחנו רואים אותם מונפים בהפגנות כאלה ואחרות. עד כאן רק בנקודה הזאת שהיה חשוב לי לומר.

זה זילות השואה, זה סמלים של זילות השואה.

דניאל ממשרד החוץ ואחריו משרד החינוך.

תודה רבה. אדוני היושב ראש, ראשית תודה רבה לך ולוועדה על כינוס הדיון החשוב הזה, תודה ליד ושם על אירוח הכינוס הזה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, אדוני מנכ"ל יד ושם, ולהודות ליושב ראש יד ושם על שיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם משרד החוץ באירוח משלחות שמגיעות ארצה, ראשי מדינות שאנחנו תמיד מביאים פה ליד ושם, לחנך אותם שיכירו, שישמעו, יידעו, לא יכול להיות ביקור רם דרג פה במדינת ישראל בלי שהאורח בא לבקר ביד ושם. אנחנו גם משתפים פעולה בחוץ לארץ, באירופה ובעוד מקומות, יחד עוזרים עם הנושא של מורים מהעולם שמגיעים לפה, ותודה על שיתוף הפעולה.

אדוני היושב ראש, הזכרת את נושא הסמלים הנאציים, אני רק רוצה לספר לך מידע אישי, הייתי שגריר ישראל בצ'כיה, הייתה שם מכירה של סמלים נאציים ברחובות, השמעתי את הקול שלנו, אמרתי שכמדינה יהודית אנחנו לא יכולים לעבור בשתיקה על הדבר הזה, שינו את החוק, אסרו על מכירת סמלים נאציים באותה מדינה ואני שותף לקריאה שלך שזה ייאסר פה במדינת ישראל.

משרד החוץ יחד עם כל 108 הנציגות שלנו ברחבי העולם מובילים אירועים ליום השואה הבינלאומי היום ברחבי העולם. לא רק באירופה, בארה"ב, בצפון אמריקה ובדרום אמריקה, אלא גם במדינות ערב, בעולם המוסלמי יש אירועים ליום השואה הבינלאומי. יום השואה הבינלאומי החל לא מזמן, ב-2005, לראשונה, זו הייתה יוזמה של עמיתי רוני אדם, שגריר ישראל ברואנדה היום, שהוא אמר שאנחנו צריכים לזעזע את העולם, לא מספיק מתייחסים לשואה ברמה הבינלאומית. יש את יום השואה והגבורה שאנחנו מציינים, אבל בעולם לא מציינים את זה והיום זה כבר אירוע שאין עליו ויכוח וראשי מדינות ברחבי העולם, צעירים, מבוגרים, משתתפים, מדליקים נרות לזכר הנספים ומציינים את היום הזה.

אני רוצה לומר מילה על הנושא של IHRA, ההצהרה הבינלאומית למאבק באנטישמיות. משרד החוץ מוביל בשיתוף עם יד ושם את הפעילות של משלחת ישראל ב-IHRA. נמצאת פה עמיתית, רותי כהן-דאר, שהיא מנהלת המאבק באנטישמיות במשרד החוץ שמובילה את זה יחד עם יד ושם ואנחנו פועלים להביא לכמה שיותר מדינות וגופים בעולם שיכירו בהצהרה זו של IHRA ואני שמח לעדכן שאתמול הצהיר ראש ממשלת קרואטיה, שהיא המדינה ה-40, זה חדש מאתמול שקרואטיה מצטרפת למדינות שמכירות בהצהרת IHRA והם הופכים גם להיות הנשיאה התורנית של IHRA.

אנחנו פעילים גם במסגרות של השליחים המיוחדים, חברת הכנסת לשעבר מיכל קוטלר וונש הזכירה את הנושא הזה, ונדמה לי שגם רחלי הזכירה את זה, יש את המסגרת של השליחים המיוחדים בעולם למאבק באנטישמיות. אני רוצה להזכיר בהקשר הזה את המתאמת של האיחוד האירופי שהיא יקירה ממש, יקרה, למרות לחצים להפסיק את פעילותה הגב' קתרינה פון שנורביין מקדמת בכל האיחוד האירופי פעילות שהיא קוראת לו מאבק באנטישמיות ולחיים היהודיים ברחבי אירופה. היא עושה עבודה יוצאת מהכלל והיא מדהימה ואני רציתי לנצל את ההזדמנות הזאת להוקיר אותה.

מילה אחרונה לגבי משלחות נוער לפולין. לא ייתכן שממשלת פולין לא מאפשרת למשלחות הנוער האלה להתקיים. זה כבר כמה שנים שאנחנו לוחצים בנושא הזה, ואנחנו זה משרד החוץ ביחד עם משרד החינוך. אנחנו מקווים שיש איזה שהיא פריצת דרך. מוקדם לברך על המוגמר, מדובר על 50,000-40,000 בני נוער שכל שנה נוסעים באופן רשמי למחנות אושוויץ בירקנאו בפולין והפסיקו עם זה. זה לא יכול להיות ואנחנו עובדים על זה. רק אתמול היה שגריר ישראל בפולין, יעקב ליבנה, בארץ, נפגשתי איתו בנושא הזה ואנחנו מקווים שבזמן הקרוב נשמע איזה שהיא בשורה חיובית בנושא הזה.

תודה רבה. משרד החינוך, דודי שוקף ממשרד החינוך, חינוך בלתי פורמלי.

אני מנהל מה"ד המסעות לפולין והמשלחות לחו"ל. חשוב לציין, כפי שאמרתי, שכ-40,000 תלמידים, 2019 זה המדד האחרון, אחרי זה היה לנו מספר משלחות מצומצם בגלל הקורונה ואחר כך פוטין היתל בנו ומ-78 משלחות יצאו בסוף רק 12, הורים פשוט נבהלו, כך שהשנתיים האחרונות הן ממש לא מדד, ואז הגיעה גם ההקפאה בגלל המשבר הדיפלומטי.

אבל מעבר למשלחות לפולין שיוצאות אני חייב כן להאיר זרקור קטן, דווקא חיובי. שמעתי פה על העניין של האנטישמיות בפולין אז בזמן שאנחנו יוצאים לפולין מתוך ה-400 משלחות כ-50 משלחות מקיימות ביקורים הדדיים, כלומר הם לא באים אלינו, אבל כשאנחנו מגיעים לפולין במהלך יום סיור הם פוגשים בית ספר בפולין, מפגשים של בני הנוער, כמובן לפני זה היה תהליך דרך האינטרנט, כך שזה דווקא כן מחבר לפולנים.

אני תמיד אומר שהפולני ראה בתמונות, יש תמונה מפורסמת באיזה כנסייה שרואים עלילת דם ואז פתאום מגיע היהודי והם רואים את הישראלי, היהודי האחר. כפי שאתם רואים, אני נראה פולני, תמיד הפולנים כשהם פוגשים אותי הם מופתעים שאני לא מבין אותם כי אני נראה להם פולני, ואז מתקנים להם: הוא יהודי, הוא ישראלי, אבל החוויה הזאת בסופו של יום היא חוויה שהמפגש איתם הוא מאוד משמעותי גם בעבורם.

במהלך הקורונה היו לנו מפגשים באמצעות הזום. היה לנו פרויקט של מפגשי נוער במקום, במקביל למה שלא קיימנו שם, זה גם היה מאוד נחמד ומוצלח.

ויש לנו עוד פרויקט של משרד החינוך, זה המשלחות שיוצאות לכל מיני יעדים אחרים בעולם. יש כ-1,000 משלחות נוספות תחת כל מיני כותרת, חילופי נוער, אם זה בגרמניה, אבל זה גם פרויקטים מדעיים וכל מיני תחרויות. ושוב, המשלחות האלה מחויבות גם ללמוד על אותה מדינה, גם לפגוש את הקהילה היהודית במידה שיש קהילה יהודית, או ללמוד את ההיסטוריה של הקהילה שהייתה שם. כמובן שבהדרכה לפחות, אני לא יכול לחייב משלחת פרטית שיוצאת לפגוש בכוח בני נוער אחרים כדי שיכירו אותם, אבל בהדרכה מסבירים את השליחות הזאת שיש להציג את הישראלי, את מדינת ישראל כיום, אל מול הנרטיבים שאותם בני נוער שם רואים בתקשורת.

מתי יחזרו המשלחות לפולין?

אנחנו כבר מאוד ערוכים, עומדים ממש לזנק. אני יכול להגיד שהצוותים המקצועיים כבר סגרו מזמן הכול, עכשיו זה הקטע הדיפלומטי. אני לא יכול לפרט, מן הסתם הוא יודע יותר ממני.

זה מתחיל ממרץ?

אנחנו ערוכים לזנק שם, יש לנו תאריך יעד באזור פסח, 80 שנה למרד גטו ורשה, ואנחנו יודעים שהנשיא גם הוזמן, אם אני לא טועה. אנחנו רוצים מאוד להאמין שהפולנים, כי אנחנו יודעים שהם מאוד מתכוננים להראות כמה חשוב להם המרד הזה, אז אנחנו רוצים להאמין שיחד עם זה הם גם ייתנו את הבשורה הטובה לפתוח.

צריך שכשיציינו את המרד גם יזכירו את חלקו של אצ"י.

שלום, אני מפקחת מרכזת על לימודי השואה בלימודי היסטוריה בחינוך הממלכתי דתי כשבתוך לימודי ההיסטוריה יש כמובן את הנושא של השואה. אני אמנם מפקחת בחמ"ד, אבל אני מייצגת פה גם את החינוך הממלכתי. אני גם דור שני לשואה, יכול להיות שזו גם הייתה אחת המוטיבציות שדחפו אותי בזמנו ללכת ללמוד היסטוריה, להיות מורה להיסטוריה ואחר כך גם להתמודד על תפקיד המפקחת על לימודי היסטוריה. ואפרופו המסעות לפולין, אני זכיתי להיות במצעד החיים הראשון ב-1988.

ועכשיו אני אתאר בנגיעות מה קורה במערכת החינוך. אז קודם כל נתחיל עם הגיל הצעיר. יש במערכת החינוך תכנית שנקראת 'בשבילי הזיכרון', שנעשתה בשיתוף עם יד ושם שיש בה מגוון עצום של פעילויות החל מגיל הגן ועד לכיתה י"ב. כמובן בכל שכבת גיל הפעילויות מותאמות לגיל התלמידים.

לגבי תכנית הלימודים. בחינוך הממלכתי הנושא של השואה נלמד בחטיבה העליונה, בחמ"ד הנושא הזה נלמד באופן ספירלי, נגיעה ראשונה בכיתה ח', באופן עדין ומותאם לגיל, ואחר כך באופן ספירלי נגיעה נוספת בחטיבה העליונה כשהנושאים הם מאוד מגוונים, החל מהאידיאולוגיה הנאצית וכל מה שקורה עד תנועת הבריחה, שארית הפליטה וכו'.

נקודה נוספת שאני רוצה לספר על תכנית שקיימת בחמ"ד. אנחנו מציינים השנה עשור לקיומה מאז 2013, תכנית שנקראת בשם 'חמ"ד ועד'. במסגרת התכנית הזו 30% מציון הבגרות של התלמיד זה להיפגש עם איש עדות, לראיין אותו, להכיר את הסיפור שלו וכמובן לעשות חקר היסטורי. התחלנו ב-2013 רק עם אנשי עדות ניצולי שואה, במהלך השנים לצערנו מספר ניצולי השואה הלך והתמעט ובשנים האחרונות פתחתי את זה גם למסלולי עדות נוספים, עלייה, קליטה והתיישבות, אבל גם בני הדור השני, כדי עדיין להשאיר את הנושא הזה על השולחן.

דבר נוסף זה ימי לוח. במערכת החינוך מציינים ימי לוח כמו ליל הבדולח, יום השואה הבינלאומי, עשרה בטבת, יום השואה, ולקראת הימים האלה אנחנו מפרסמים גם בחינוך הממלכתי וגם בחמ"ד, וגם זה בשיתוף יד ושם עם עוד מכונים נוספים, מפרסמים למורים שלנו ערכות לפעילויות שונות, מאוד מגוונות, מאוד אינטראקטיביות וגם חדשניות באופן פדגוגי.

דבר אחרון שאני רוצה לציין, אחת לשנתיים אנחנו בחמ"ד מקיימים חידון להנחלת זיכרון השואה בשיתוף מרכז השואה במכללה בירושלים. זה פועל בערך כעשור, מדי שנתיים מתקיים מפגש בנושא אחר, ערבות הדדית, ילדי מסתור, יומנים של בני הנעורים. אלפים מתלמידי החמ"ד מתמודדים בחידון הזה ששיאו זה חידון גמר ביום השואה במרכז ז'ראר בכר בירושלים. כמה סמלי שאנחנו בוחרים את המקום הזה.

תודה רבה. מר אברהם שרנופולסקי, יו"ר חזית הכבוד. אחריו אני רוצה דקה התייחסות מהרשות לניצולי שואה לפני שאני מסכם.

תודה רבה. שמי אברהם שרנופולסקי, אני יושב ראש עמותת חזית הכבוד, ניצול שואה, בן 91. היות שאנחנו מציינים את יום השואה ראוי להיזכר שבין הקורבנות של השואה היו לא רק אסירי מחנות הריכוז והגטאות אלא גם פליטים, מי הם הפליטים? הפליטים אלה יהודים שברחו מרדיפות הנאצים, מהשטחים הכבושים והיו בפינוי. הפינוי לא היה מאורגן, הבריחה הייתה ספונטנית ולכן הבריחה הייתה קשה קשה, קשה מאוד, תחת פצצות ויריות.

היום בארץ חיים כ-60,000 פליטי השואה, רובם בגילאים 80 ומעלה. הם חיים קשה, הם חיים מתחת לקו העוני, הם מקבלים רק קצבת זקנה והשלמת הכנסה ומדינת ישראל נותנת להם מענק שנתי פעם בשנה בסכום של 6,500 שקל.

יש לציין שהוא הוגדל בשנה שעברה בכמעט 60%.

עד כה אנחנו קיבלנו רק 4,000 שקל. עם כל זאת באותו זמן פה בארץ חיה קבוצה של פליטי השואה שעלתה ארצה לפני 53' והם מוכרים פה כנכי רדיפות הנאצים ומקבלים תגמול חודשי לפי אחוז הנכות והסכום המינימלי הוא 2,500 שקל בחודש, הסכום המקסימלי 6,000 שקל בחודש. אז בוא נעשה השוואה, אותם הפליטים שעלו ארצה אחרי שנת 53' מקבלים רק מענק שנתי בסכום של 6,000 שקל, זאת אומרת 500 שקל בחודש, ואותם הפליטים שעלו לפני 53' מקבלים 2,500 שקל עד 6,000 שקל. אנחנו רואים בזה אפליה.

אז אני ארצה מהרשות לניצולי שואה, לשמוע התייחסות שלכם.

ולא פעם אחת פניתי לחברי כנסת, השתתפתי בישיבות גם בוועדת הקליטה ועלייה וגם בישיבות אחרות, כל פעם אני אמרתי על אי השוויון בין פליטי השואה. פנו אלינו המון אנשים פליטי השואה והם שואלים עד מתי תהיה האפליה.

אז בואו נשמע באמת הרשות לניצולי שואה, בבקשה.

ואני גם שואל פעם אחרונה, עד מתי תהיה האפליה? תודה רבה.

תודה על הזכות לדבר פה בוועדה ולהשיב כמובן לדובר המכובד. הרשות לזכויות ניצולי השואה פועלת על פי חוק שנחקק במדינת ישראל ולכן, כמו שטוען האדון, כל מי שעלה לפני שנת 53' לארץ ונרדף על ידי הנאצים נרדפות אישית זכאי לקבל תגמולים חודשיים והטבות נוספות. אותה קבוצה שעליה מדבר האדון היא קבוצה שמעולם לא הוכרה ולא קיבלה תגמולים עד תיקון חקיקה בשנת 2014 שהתיקון הזה, סעיף 4 לחוק הטבות לניצולי שואה קבע שאותה קבוצה תוכר כניצולי שואה, אבל היות שהם לא יכולים להיכנס בגדרי חוק נכי רדיפות הנאצים בגלל מועד עלייתם ארצה - - -

לא יותר פשוט לתקן את חוק נכי רדיפות הנאצים?

אכן, זו בדיוק האפשרות היחידה שבה ניתן יהיה להכיר ולתת להם אותן זכויות שוות כמו שמקבלים אלה שעלו לפני 53'.

אני מציע, חבר הכנסת סובה, אולי תגיש הצעת חוק, אני אשמח להצטרף אליה.

אני חושב שאנחנו הגשנו בסיעה.

לא יהיו שמחים מאיתנו ברשות לזכויות ניצולי השואה לאפשר לאותה קבוצה גדולה להשוות את זכויותיהם ולתת להם בדיוק כמו שמקבלים האחרים.

חד משמעית, תודה רבה. אני רוצה לסכם את הדיון, רק לפני שאני מסכם אני אגיד שני משפטים שסיפרתי אותם במהלך הלילה במליאת הכנסת. בסוף חודש דצמבר נפטר חנן פרנק. הוא נולד בהולנד לאב יהודי ולאם לא יהודייה ובגיל עשר הוא מצא את הטלאי הצהוב של אביו והתחיל להתעניין בסיפור שלו וכתוצאה מכך גם התקרב לציונות וליהדות והצטרף לתנועת השומר הצעיר, עלה לארץ בערך בגיל 17, אם אני מדייק נכון בנתונים, התגייס לצה"ל. הוא עלה יחד עם אחיו, הם עלו ונרשמו כיהודים, הוא התגייס לצה"ל ואיבד את שתי רגליו במהלך פעילות מבצעית ולאחר מכן תוקן חוק השבות שקבע בתוך החוק, בחקיקה הישראלית, שיהודי הוא רק בן לאם יהודייה והוא כתב מכתב מאוד קשה לראש הממשלה דאז גולדה מאיר.

הסיום של המכתב שלו משקף, אני חושב, מה שמרגישים הרבה מאוד לוחמות ולוחמים שמשרתים היום בצבא ההגנה לישראל או ששירתו בצבא ההגנה לישראל והגיעו לכאן מהתפוצות. הוא שואל את ראש הממשלה האם הוא צריך לחיות כאן כמי שמתויג כלא יהודי ובשל כך מופלה לרעה, או לחזור אולי להולנד ושם לסבול מאנטישמיות כיהודי כי שם רואים בי כיהודי. את המורכבות הזאת חיים פה לא מעט אנשים.

אני אומר את זה כי אנחנו שומעים על כוונות הממשלה לשנות את חוק השבות ולייצר עוד מורכבות על מורכבות, במקום לטפל במה שנכון לטפל וזה בלקרב ולפתוח את הדלתות לבני העם היהודי שנמצאים כאן ולמצוא להם את האפשרות גם לעשות גיור בצורה מזמינה ונכונה, בעיקר כשאנחנו מדברים על חיים בתוך קהילה שרוב רובה היא קהילה של יהודים כהלכה וזה גם משפיע בתוך האירוע הזה. אני אומר את הדברים האלה קצת בצער, הוא נפטר בסוף חודש דצמבר, ואני חושב ששווה לזכור את הסיפור הזה ועוד הרבה מאוד סיפורים שלצערי חקוקים בדברי הימים של מדינת ישראל ושדמם של הלוחמות והלוחמים האלה ספוג בארץ הזאת.

זה מילות הרקע אולי לדיון כשאני מדבר על יחסי ישראל והתפוצות וכשאנחנו מסתכלים על העם היהודי אחרי אלפיים שנות גלות. ניסו להרחיק אנשים מיהדותם, אז אנחנו צריכים לקרב אותם חזרה ולא לדחוף אותם החוצה אל מחוץ לגדר. אנשים הצליחו לשמור את יהדותם ברדיפות ומול אנטישמיות ובקשיים מאוד מאוד גדולים, אז אני חושב שכל אלה שיודעים היום לשרטט עם איזה שהוא מד יהדות על כל אחד כמה הוא יותר יהודי או פחות יהודי, לא בטוח שהיו שורדים את מה ששורדים ושרדו אחרים בגולה.

אני רוצה לברך את יד ושם ואת המנכ"ל ואת היושב ראש על האירוח ושנתתם לנו את האפשרות לקיים כאן את הדיון. אני חושב שיש סמליות וחשיבות בכך שהדיון מתקיים כאן. יד ושם עושה הרבה מאוד משימות לאומיות חשובות, דנו בהן כאן, ואני רוצה גם לנצל את ההזדמנות לברך אתכם על הפעילות שאני נחשפתי אליה עם משפחות חסידי אומות העולם, אני חושב שזה בדיוק הסמל של איך אנחנו חושבים שנכון לנהוג ברמה האנושית קודם כל.

מכאן אני עובר למשימה המרכזית שאני חושב שיש תמימות דעים בין חברי הוועדה וגם בין כל מי שהשתתף כאן בדיון, וזה הדור הצעיר. האתגר הכי גדול שלנו הוא הילדים שלנו, נכדים, איך מחברים את הדורות האלה לסיפור הזה. הוועדה תעסוק בזה, אנחנו נבקש מכם לאט לאט נתונים וגם אולי היא תנסה לדחוף לכיוונים כאלה ואחרים.

אז ראשית, כמו שאמרתי קודם, אני מבקש את הנתונים על ההתקשרויות עם מדינות כדי להבין בדיוק איזה מדינות יותר משתפות פעולה, איזה פחות משתפות פעולה עם הפעילות החשובה לגבי הכשרת מורים, אבל צריך גם לעבור להכשרת נוער, נוער גם בישראל וגם בחו"ל, והיכרויות וחשיפה, לא רק של נוער יהודי. גם נוער יהודי, בוודאי זה חשוב, אבל לא רק נוער יהודי חשוב שיגיע לכאן ואיזה שהיא תכנית לחילופי משלחות נוער בעיניי זה חשוב בדיוק עם הדגש, כמו שאמרה חברת הכנסת לשעבר, מיכל קוטלר וונש, שזיכרון העבר נדרש כדי שנדע להתמודד עם אתגרי ההווה. האתגרים האלה, אני חייב לומר שאנחנו רואים את העלייה באתגרים האלה בשנים האחרונות ולצערי כנראה שאנחנו נראה את זה מתגבר.

דבר נוסף, כתוצאה מהדיון אני ארצה לעסוק בוועדה בהגדרת הציונות כזהות מוגנת ואנחנו נקיים בהקשר הזה דיון מיוחד רק לעניין הזה בוועדה, נזמין את הגורמים הרלוונטיים, כדי לראות איך אנחנו יכולים לתת את הדחיפה שלנו לטובת העניין הזה, אני רואה בו חשיבות עצומה.

משרד החוץ, משרד החינוך, הסיפור של המשלחות לפולין הוא חשוב. יש בו הרבה מאוד עיסוקים גם בהקשר שיאפשרו לכל תלמידה ותלמיד במדינת ישראל לעבור את המשלחת הזאת בלי קשר למצב כלכלי על כל הדיונים שהיו שם, אבל קודם כל לפתוח חזרה את הסיפור הזה. אני באמת מאחל ומקווה שבאמת 80 שנה למרד גטו ורשה תהיה נקודה טובה ותשימו לכם בכוכבית, תזכרו שבמרד גטו ורשה גם ארגון אי"ל וגם ארגון אצ"י היו שותפים, אני חושב שחשוב שכל מי שלקח חלק במרד הזה יבוא לידי ביטוי גם בזיכרון.

הצעת חוק אישור שימוש בסמלים נאציים תונח ואני אשמח לראות לא רק את חברי הוועדה אלא בכלל עוד חברים נוספים מהכנסת מצטרפים אליה.

ולסיום, יום השואה הבינלאומי מצוין כיום של שחרור אושוויץ ויש כל מיני משימות שאנחנו לוקחים על עצמנו כחברי כנסת, אז יש משימה שעוד לא הצלחתי להגשים, גם הסתבך המצב המדיני בינתיים, ואני אומר את זה כאן ביד ושם בהקשר של מחנה ההשמדה בטרבלינקה. כשנפטר הניצול האחרון מטרבלינקה, שמואל וילנברג, בצוואתו, וזה היה הרצון שלו שיהיה מרכז הנצחה ומוזיאון שם כי מי שמגיע לטרבלינקה רואה יער. השיר שכתב יהודה פוליקר על מחנה ההשמדה, 'ושותק עמוד התחנה ושותקים שלושת האשוחים ושותקת הכתובת השחורה, רק באוויר תלויה דממה לקדם פניך בשממה אטומה'. הניסיון של גרמניה הנאצית לחרוש את השדה ולשים עצים ובית כאילו לא היה שם שום דבר. אז נכון שהיום יש שם איזה שהן אנדרטאות של אבנים, אבל אם באה קבוצה לקבל הדרכה היא לא יכולה לקבל שם הדרכה, וגם כאן יש דיון מול הממשלה הפולנית על איך יועברו ההדרכות שם.

אז מכאן אני גם אומר למשרד החוץ ואני גם אומר ליד ושם, שימו לכם את המשימה הזאת בכל נקודה, אני חושב שזה אחד המקומות שלא ייתכן שאין בהם אפילו סככה כדי להעביר הדרכה לקבוצה שתשמע את הסיפור האמיתי של מחנה ההשמדה טרבלינקה.

שוב תודה על האירוח, אנחנו נצא לסיור.

(הישיבה נפסקה בשעה 13:40 ונתחדשה בשעה 13:45.)


(סיור בתערוכת 'הבזקי זיכרון - צילום בתקופת השואה')

כמעט כל תערוכה על השואה אפשר לקרוא לה צילום בתקופת השואה, צילום זה הכלי המרכזי שלנו לתווך את ההיסטוריה במוזיאונים. אז מה מיוחד בתערוכה הזאת? התערוכה הזאת מנסה לקחת אותנו לתקופת המלחמה עצמה ולשאול איך המצלמה יוצרת תודעה בתקופה ההיסטורית עצמה, איך הנאצים משתמשים במצלמות, איך אנשים תוך כדי המלחמה משתמשים במצלמות, גם גרמנים וגם יהודים בגטאות, ואיך בסופו של דבר נעשה שימוש בצילומים גם בשביל ליצור את התודעה של מה הייתה המלחמה מצילומים של בעלות הברית המשחררות.

זה אומר שהרבה מאוד מהצילום, נגיד רוב האנשים שיגידו להם: תן לי תמונה אחת מהשואה הוא ייתן את הילד שמרים ידיים, או את הנאצי שיורה באישה עם התינוק, שתי תמונות מאוד מאוד מפורסמות, הן שתיהן לא יוצרות תודעה תוך כדי, כי הפתרון הסופי היה סוד מדינה, זה צולם לצרכים פרטיים או לצרכים ציבוריים שהיו מתחת לשולחן, זה התגלה רק אחר כך, הקונטקסט של זה התגלה רק אחר כך, כלומר אנחנו לא נמצא אותם בתערוכה הזאת. בעצם לא נמצא כמעט את כל הפתרון הסופי, אבל יש מספיק בדרך בשביל לראות איך התודעה נבנית באמצעים תקשורתיים תוך כדי ההיסטוריה.

הרעיון העיצובי הכללי הוא ממש להיכנס לתוך המצלמה. קודם כל מתחילים בציר זמן, מהרגע שבו מבינים בעצם מה זה צילום ועד הרגע שבו יש מצלמה בטלפון. דרך השימוש, גם בזמן המלחמה, מלחמת האזרחים האמריקאית, שני הצבאות משתמשים בצילום. אני חושב שהשיא של זה היא אולי מלחמת וייטנאם שהיא מלחמה שמי שהכריע אותה זה הצילום ולא הכוח.

אפילו החלון הזה, שהוא חלון של חלל. עשינו אותו גם מבפנים, גם מבחוץ, כמו סוג של עדשה. שולחן אור שיש עליו המון המון חומר מכל מיני סוגים שממנו נוצרת ההיסטוריה, אנשים שרוצים לבנות ממנו סיפור ועד העיצוב הפיזי של התערוכה שאני בבר מצווה עדיין קיבלתי מצלמה שנראתה ככה והרגישה ככה. בהדרכות לתלמידי בית ספר אני צריך להסביר להם שזה נראה כמו מצלמה כי הם אף פעם לא הרגישו מצלמה שככה נראית.

אנחנו מתחילים באיך הצילום בונה תודעה לפני המלחמה. כל משטר, כל תנועה אידיאולוגית משתמשת הרבה מאוד בצילום בשביל לבנות לגיטימציה ובהקשר הזה האידיאולוגיה הנאצית היא לא שונה, אבל היא כן מאוד מאוד מיוחדת בחשיבות המאוד מאוד גדולה של הצילום ספציפית בגרמניה הנאצית. הנאצים אוהבים צילום, מתעניינים בצילום, משקיעים המון בצילום.

גרמניה הנאצית מחשיבה מאוד צילום, היא מתעסקת המון בצילום, היטלר עצמו חובב של צילום, הוא רואה המון קולנוע ואנחנו רואים את זה באיך שהמשטר בונה את הלגיטימציה של עצמו דרך הדבר הזה בין היתר. למשל התמונה הזאת, אנחנו מכירים את הצד הזה שלה, ראינו אותה המון פעמים, המונים מריעים במועל יד. אפשר לראות אותה בכל תערוכה שמתעסקת בנאציזם או בשואה, אף פעם לא ראינו כמה מצלמות, איזה צוות יוצר את הדימוי הזה שהיום אנחנו מסתכלים עליו מבחינת שאנחנו אומרים: הנה, העם הלך עם היטלר. הם רוצים להראות לציבור שהציבור הולך עם היטלר בזמן אמת, זה לא משהו שמישהו צילם מהמרפסת שלו, זה משהו מאוד מאוד מאוד מבוים.

שים לב איזה צוות. הבן אדם הזה למשל, קוראים לו היינריך הופמן, הוא הצלם האישי של היטלר. מה זה אומר צלם אישי? זה אומר שמותר לו לצלם את היטלר בסצנות לא רשמיות. אנחנו יכולים לראות סצנה אחת כזאת לפחות, הוא והיטלר על סירה באגם. היום אנחנו יודעים שגם הסצנות הרשמיות של היטלר היו מאוד מאוד מבוימות. למשל היטלר מלטף כלב, זה משהו שמצאו בארכיונים לפעמים 30-20 גרסאות בשביל לבדוק איך הוא נראה הכי יפה.

הסיפור של הרייך השלישי, כשאנחנו מנסים להסביר אותו הרבה פעמים אנחנו הולכים על מה היו הגורמים הכלכליים אחרי מלחמת העולם הראשונה, מה היו הגורמים החברתיים, החולשה של הרפובליקה, סכין בגב, הסכמי ורסאי, למה מבחינה פוליטית חברתית וכלכלית עליית הנאציזם התאפשרה. מה שאנחנו מפספסים פה, שהוא מאוד חשוב בהקשר של הנאציזם, זה שהנאציזם בונה את עצמו כמיתוס אסתטי, כלומר כדבר הנכון, כדבר המגניב, כדבר שמדבר לצעירים.

איך פוליטיקה יכולה להיות דבר נכון ומגניב ולדבר לצעירים? יש כל מיני שיטות. למשל הדבר הזה זה סוג של סופרגול ברייך השלישי. תמונות שהן פוליטיקה פר-אקסלנס מדברות על כנסים פוליטיים, נאומים פוליטיים, דמויות פוליטיות, אבל אתה קונה אלבום ומקבל את התמונות בקופסאות סיגריות וצריך להשלים ומקבל על זה פרס. ממש כמו סופרגול או כרטיסי בייסבול בארה"ב. משהו שהופך את הפוליטיקה למשהו שהוא קצת אחר.

אותו רעיון למשל המכירה של אלבומי תלת ממד. זה אלבום למשל, מינכן בירת המפלגה. תמונות מחיי העיר מינכן והמפלגה הנאצית במינכן. נשמע נורא משעמם, אבל אתה יכול לראות את כל האנשים בתלת ממד, טכנולוגיה אגב מאוד מאוד דומה למה שהיום הולכים לסרט.

זה מאיזה שנה?

זה ספציפית משנת 37', אני חושב, אבל הטכנולוגיה קיימת לכל אורך שנות השלטון הנאצי. יש לנו שמונה אלבומים כאלה.

שכל זה רק אחרי שהיטלר עולה לשלטון, זאת אומרת לפני כן הוא לא השתמש בזה בתעמולה שלו כדי לעלות לשלטון?

בתעמולה של היטלר כדי לעלות לשלטון הוא מאוד השתמש באסתטיקה. כל האסתטיקה של הרייך השלישי, זה אמור להיות יפה, זה אמור להיות חזק, השימוש במדים, בשירים, באירועים שכוללים אלכוהול. זה לא דבר שמובן מאליו, השילוב בין מסיבה לאירוע פוליטי, זה משהו שהנאציזם עושה מהרגע הראשון. כמובן שיש להם כלים טכנולוגיים הרבה יותר נרחבים בשנייה שיש להם גם מדינה.

הפרק הזה נחתם בדמות אולי הכי מזוהה של תעשיית הקולנוע הנאצית, לני ריפנשטאהל. יש כאן יחס לשני סרטים, 'ניצחון הרצון' ו'אולימפיה'. 'ניצחון הרצון' זה הסרט השלישי בטרילוגיה שמתארת את היטלר כגואל העם, את האחדות שהוא מביא לגרמניה, את ביטול המעמדות, את ביטול הפריפריה, את ההזדמנויות שאנשים שלא היו להם שמקבלים, מבחינת זה שעומדים חיילים וכולם נראים אותו דבר וכל אחד מספר על הרקע שלו, ואתה רואה, אוה, זה לא מדינת ברלין, זה לא מדינת מינכן, זה לא מדינת המבורג, זה מדינה שיש בה גם מהכפרים וגם מהאזורים שרק סופחו וגם אלה שיש להם מבטא משונה. זה מאוד מאוד מאוד חשוב, תחושת האחדות שהיטלר מביא.

וכמובן הסצנה שבה הוא יורד מהמטוס מהשמים שממש מתוארת כסצנה שבה יש ירידה של אלוהות כתחליף של האל או של ישו. כל זה בתיעוד לכאורה דוקומנטרי של ועידת המפלגה בנירנברג ב-1935. שנה אחר כך האירוע הכי אזרחי בכלל שאפשר לדמיין, אולימפיאדה בברלין, ספורט, אנשים מכל העולם.

ברגע זה הוא כבר שולט אז כל כספי המדינה משועבדים לטובת הקמפיין הזה?

באופן כללי אחד הדברים שהיטלר עושה זה ליצור האחדה מאוד מאוד מהירה בין המפלגה לבין המדינה. בהתחלה יש את המפלגה הנאצית, שהיא מפלגה, מהר מאוד מבטלים את המפלגות האחרות או מוציאים אותן מחוץ לחוק, יש רק מפלגה אחת, הוא לוקח לעצמו את שני התפקידים, גם של ראש הממשלה וגם של הנשיא, אחרי שהנשיא נפטר הוא מעביר שורה של חוקים שמשעבדים את - - -

זה הרבה כסף האירוע הזה, זה לא אירוע זול.

זה הרבה כסף. קודם כל לאולימפיאדה עד היום יש איזה מימון מהוועד האולימפי, אבל גם יש מחקר שקראתי לאחרונה שזה משהו שמכניס מדינות לבורות של שנים. יש אנשים שעד היום טוענים שהמשבר הכלכלי ביוון הוא כתוצאה מאירוח האולימפיאדה ב-2004. למשל הם בנו רכבת תחתית מטורפת שהם לא באמת יכלו להרשות לעצמם. נורא כיף לנסוע בה, אבל זה הכניס את המדינה לחובות די רציניים.

בהקשר הזה אולימפיאדה כמדינה שכבר יש לה שיח של מדינה מוקצית, יש אנשים שאומרים שצריך לנתק איתה את הקשר. העלייה של מישהו מאוד מאוד קיצוני לשלטון, העולם מאוד מפחד מזה וזו הדרך של היטלר להראות שהכול בסדר. הוא מגיע לאצטדיון, הוא מגיע לאצטדיון בבגדים אזרחיים. היטלר מופיע תמיד במדים, בשתי פעמים הוא מופיע באזרחי, שזה כשהוא בא להינדנבורג לקבל את ההסמכה כקנצלר, הוא מקבל על עצמו את החוקים, הוא בא בחליפה ולא במדים, ובאולימפיאדה, כלומר מקבל את הדין הבינלאומי של איך אמור להיראות ראש מדינה.

לני ריפנשטאהל עושה פה תעלולים קולנועיים ממש מהפכניים. למשל הקיום של מצלמת וידאו נעה לא קיים פה. היום יש מסלולים כאלה, זו עגלה מאולתרת שבן אדם אחד דוחף אותה, בן אדם אחד מחזיק מצלמה והבמאית מכוונת אותו לזווית שהיא מחפשת. חפירה של בורות בתוך הכפר האולימפי בשביל לצלם את האתלטים מלמטה, הכול בשביל שהנאציזם ייראה כמשהו גדול מהחיים, כמשהו שאני רוצה להיות חלק ממנו. יחד עם השיפור במצב הכלכלי, עם זה שיש אוכל, שיש עבודה וגם יש הרבה מאוד במה להתגאות, שהנאציזם עובד מאוד קשה בשביל שהזיהוי של הציבור עם הדבר הזה יהיה קשור אליו באופן הרמטי.

עוד דבר שהנאציזם מאוד מאוד עובד עליו בהקשר של תודעה זה כמובן היהודים, לשם כך אנחנו מתקדמים. זו דוגמה של איך המדינה והמפלגה הופכים לאחד. יוליוס שטרייכר, אדם מאוד מפורסם מתוקף זה שהוא היה עורך של השטירמר, חוץ מזה התפקיד הפוליטי הרשמי שלו הוא מפקד מחוז פרנקוניה של המפלגה הנאצית. כלומר הדמות הפוליטית הבולטת במחוז מסוים בצפון בוואריה שבירתו נירנברג. משטרת נירנברג מכינה אלבום תצלומים שכולל תצלומים של פושעים יהודים ונותנת אותו מתנה ליוליוס שטרייכר. המשטרה, גוף של המדינה, מוסרת איזה שהיא מתנה לקומיסר הפוליטי בשביל להגיד לו: הבנתי, אני על זה.

בהקשר הזה כמובן שההאחדה היא הרבה יותר עמוקה מזה כשמפקד האס.אס גם נהיה מפקד המשטרה שנתיים קודם. הקשר בין יהודים לפשע, חלק מהפשעים הם בעצם היותך יהודי, קשרים עם לא יהודיות וגם עבירות כלכליות וכולל גם אנשים שהיו אסורים בלי שום קשר ליהדות שלהם וחלקם כבר שוחרר והיגר כבר מזמן לארה"ב, אבל ליצור איזה שהיא מסה שקושרת בין יהדות לפשע.

אותו שטרייכר הוא כמובן גם עורך של השטירמר. ארכיון השטירמר מנירנברג, יש לנו העתק מלא שלו פה. אפשר לראות את ההפצה של זה. לא צריך למכור את השטירמר, לא צריך לחלק את השטירמר, השטירמר ברחוב. יש סטנדים ייעודיים כאלה שבכל יום או כמה ימים פשוט תולים עליהם את המהדורה החדשה וכל הציבור יכול לראות את זה ולהיחשף לזה בלי שהוא צריך לשלם על זה כסף.

בכל הפרק הזה לקחנו את מה שנקרא הערות העורך, איך העורך קיבל תמונה מסוימת, מה הוא כתב עליה לעצמו ואיך היא בסופו של דבר הופיעה בעיתון. אנחנו רואים שיש דגש על יהודים חרדים, יש תמונה של כמה חרדים וכמה לא חרדים, איך חותכים את האנשים שנראים כמוני וכמוך בהקשר הגרמני של שנות ה-30, בשביל שהיהודים יהיו מזוהים, ובסופו של דבר ליצור – כאן אפשר לראות את זה, זו תמונה ממריאנבאד, צילום של יהודים שמגיעים לכנס חסידי מאוד מאוד חשוב במריאנבאד, שהיום זה בצ'כיה, אז חבל הסודטים כבר סופח, הדמות באמצע זה האדמו"ר מבעלז. התמונה הזאת מגיעה לעורך השטירמר, הוא כותב עליה: יהודי תלמוד אמיתיים במריאנבאד, הוא מוחק את ה'אמיתיים' ותחת הכותרת 'יהודי תלמוד ממריאנבאד' מופיעה בסוף התמונה הזאת שתשימו לב שהוא ביקש ממש לחתוך את הדמות הזאת והדמות הזאת שהם לא נראים יהודי תלמוד.

היהדות האמיתית שמתקיימת ב-38', יש בה אנשים שלובשים חליפה ויש בה אנשים שלובשים קפוטה, זה לא הדימוי שאנחנו רוצים בעיתון. בסופו של דבר מאותו כנס, אנחנו רואים גם את התצלום של האדמו"ר מבעלז שמוצג כרוצח עתיק יומין וממש מציג את האנשים האלה כנחילי ארבה. איך מציגים את זה כנחילי ארבה? מבקשים לחתוך בצד. כאן אתה רואה שהאדמו"ר מבעלז מוקף פחות או יותר ב-30 אנשים, חתכת בצד, המוני אנשים, סכנה, פחד אלוהים. מבחינתנו סתם אנשים שעושים דיון רוחני, אגב דיון רוחני מאוד מעניין ומאוד מקורי שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד.

כשאנחנו נכנסים לתקופת המלחמה יש לנו צילום שהנאצים עושים באופן רשמי, יש לנו צילום שהנאצים עושים באופן לא רשמי ויש לנו צילום שהיהודים עושים באופן מחתרתי. שלושת הפרקים האלה מוצגים פה. הצילום הנאצי הרשמי הוא צילום שמתעסק קודם כל ביצירת הדימוי היהודי, ביצירת הסטריאוטיפ היהודי. יחידות התעמולה שייכות לצבא, הן חלק מהוורמאכט, הן מקבלות את בנק המשימות שלהם ישירות ממשרד התעמולה. המשימה הראשונה: צלמו לנו אנשים שנראים כמו שיהודי אמור להיראות.

אפשר לראות גם בקולנוע וגם בעיתונות, אנחנו רואים כאן גם את הצלמים מצלמים וגם בסרט וגם בעיתונות בסופו של דבר אנשים בעיקר עם אף ארוך, דגש על יהודים דתיים, על יהודים פרה מודרניים, על האנשים עם השיניים הגרועות, על המשוגע של הכפר, כל מה שייראה שמי שיראה את הקריקטורות בשטירמר ויראה את האנשים האלה יוכל להגיד: אמרנו לכם, האנשים האלה קיימים, הנה הם קיימים בפולין הכבושה.

עוד דבר מאוד מעניין זה הסיפור של יהודים ועבודה. יהודים עצלנים, יהודים לא פרודוקטיביים, יהודים עוסקים רק בעסקי אוויר. אז לוקחים יהודים לעבודות כפייה ובהקשר הזה שני התצלומים האלה לפינוי ההריסות של ורשה הכבושה אלה תצלומים שמופיעים במוזיאון ההיסטורי של יד ושם. אנחנו כיד ושם משתמשים בתצלומים האלה בשביל להראות את ההתעללות שעברו יהודים מיד אחרי הכיבוש בוורשה. התמונות האלה צולמו ופורסמו תחת הקונטקסט של: אנחנו מלמדים את היהודים לעבוד. הנה, מה קורה שם בפולין? תראו אנשים שלא ראיתם כמוהם מחזיקים את או כלי עבודה בחיים שלכם, חסידים, זקנים, אנשים שהם זקני ציון כאלה, עובדים עבודת כפיים.

והתמונות והתיעודים האלה לא מגיעים בזמן אמת לעולם כולו?

מגיעים, זה פורסם בעיתונות.

פורסם בעיתונות הפנימית בתוך גרמניה?

גם בעיתונות, תוך אמירה של הנה אנחנו מלמדים אותם לעבוד.

השאלה שלי אם זה מגיע לעולם כולו או שנשאר פנים בתוך גרמניה, הדברים האלה?

בהקשר הזה, לפחות על הפקודות של יחידות התעמולה האמירה היא, הפקודה הרשמית היא שזה לצורך הפצה בקרב הציבור הגרמני והבינלאומי של האנטישמיות. כלומר זו יחידת הסברה, הסברה לצרכי פנים והסברה לצרכי חוץ. כשרואים אנשים שאשכרה חופרים את הקברים שלהם וזה מפורסם ביומני קולנוע כ'אנחנו מלמדים את היהודים לעבוד' בלי כמובן החלק של הסוף אז זו גם תשובה למי ששואל את עצמו מה הנאצים עושים עם היהודים במזרח, מה כל השמועות. מה זה? עובדים.

החלק הזה הוא חלק מאוד מאוד מעניין שנוגע לצילום פרטי. חיילים גרמניים שמסתובבים עם מצלמות בפולין הכבושה, מה הם מצלמים, מה הם אומרים, מה הם קולטים. חלק מהתמונות האלה זה תמונות שהן מבחינתנו יסוד ההבנה שלנו של השואה. צילומים מגטו ורשה כמו של וילי גיאורג או היינץ יוסט, למשל התמונה הזאת של הילדה שמחבקת את אחיה הגוסס ברחוב. אין הרבה תמונות שהן כל כך חץ ללב כמו התמונה הזאת, תמונה שצולמה על ידי חייל גרמני בלי פקודה, לא ידוע אם זה עם איזה שהיא אג'נדה, אבל מבחינתנו זה חלק מהידע.

החיילים מצלמים, מבחינתם גם מתוקף איזה שהיא תחושת משימה. זה אלבום פרטי לגמרי של חייל בחיל האוויר שצילם בגטו ורשה, הוא קורא לזה 'יומן גטו ורשה, מסמך תרבותי עבור אדולף היטלר'. כלומר להראות את היהודי במזרח יש בזה משהו שמראה על איזה שהוא צדק ואחד המקורות הכי מעניינים של זה זו פינה בעיתון שנקרא ליבר שטירמר, שטירמר יקר, סוג של מכתבים למערכת, חיילים שולחים תמונות, תצלומים, מפולין הכבושה, מהמזרח ואנחנו יכולים לראות איך האנטישמיות מחלחלת עד השכבות המאוד מאוד עמוקות של החברה.

למשל זו תמונה, אין לי איך לתאר את זה אחרת, יהודי הולך ברחוב. אדם שפשוט הולך ברחוב ולא עושה שום דבר, החייל שמצלם אותה שולח אותה הביתה לשטירמר, לאותו עלון מכתבים למערכת, 'היהודי הנצחי', ככה הוא מסתובב לו בעולם ומסכן את האנושות.

בן אדם שגוזרים את הזקן שלו, התעללות, השפלה, תמונה שהייתי יכול להשתמש בה במוזיאון כדי להראות את ההתעללות הנאצית ביהודים בתקופת השואה, מי שצילם אותה שולח אותה לשטירמר, רוכל בהקפה שניצל את העם, עכשיו הוא משלם על מעשיו. אם לא היינו עושים לו את זה הוא היה עושה את זה לנו. דברים מהסוג הזה. דברים נורא נורא סתמיים שבסופו של דבר מביאים אותנו ל – כשאתה חושב בראש אנטישמי גם בן אדם שהולך ברחוב יכול להיות היהודי הנצחי.

צילום נאצי זו מניפולציה. פה אנחנו רואים שכל מצלמה היא מניפולציה ולכל מצלמה יש אג'נדה, השאלה היא מה האג'נדה. בהקשר הזה הסיפור של גטו לודז' הוא סיפור מרתק. יש לנו כאן צלמים מקצועיים, מנדל גרוסמן, הנריק רוס, שקיבלו ציוד צילום מקצועי בשביל לשקר דרך המצלמות שלהם. מה הם אמורים לצלם? הם אמורים לצלם שגטו לודז' זה מקום בריא, שגטו לודז' זה מקום שאין בו מגפות, שגטו לודז' זה מקום שיש בו חינוך נהדר ושגטו לודז' מייצר תוצרת כלכלית שהיא יעילה לרייך השלישי, יעילה למאמץ המלחמה ויעילה גם לך, פקיד נאצי מדרג שני או שלישי אם אתה מעוניין בקצת שחיתות לכיס, כי יש ואפשר.

זו המטרה שלשמה הם מצלמים. זה לא מה שקרה בשואה, זה לא מה שקורה בגטו לודז'. זה מה שהם מצלמים והאג'נדה כאן זה בשביל לשרוד. זה כמעט הצליח להם, אותם צלמים מתחת לשולחן, תוך כדי סיכון חייהם צילמו גם מה באמת קרה בגטו לודז', צילומים של רעב, צילומים של גירושים, צילומים שמעבירים ביקורת מאוד ארסית על ההנהגה היהודית, צילומים של אנשים שהוצאו להורג, אנשים שמתו.

איפה מצאתם את הצילומים האלה?

זה סיפור מטורף איפה מצאנו את הצילומים האלה. הצילומים האלה הם כולם מהאוסף של מנדל גרוסמן. אחת התמונות כאן למשל זה מנדל גרוסמן מצלם גירוש, מאוד מסוכן לצלם גירוש ומנדל גרוסמן בכל זאת עושה את זה, הוא אפילו מעלה את המצלמה לגובה העין, שזה עוד יותר מסוכן. מה שמדהים פה זה שלא רק מנדל גרוסמן מצלם גירוש, זה מישהו מצלם את מנדל גרוסמן מצלם גירוש. המישהו הזה זה בחור צעיר בשם אריה פרינץ שעובד במעבדה של מנדל גרוסמן.

מנדל גרוסמן ואריה פרינץ מגורשים באוגוסט 44' יחד עם חיסול גטו לודז' לאושוויץ. לפני הגירוש פרינץ לוקח איתו העתקים של כמה עשרות צילומים מחתרתיים, אחר כך מעתיקים אותם, מצליחים להגיע למחתרת הבינלאומית באושוויץ, יוצרים העתקים שלהם, מפזרים אותם בכל אירופה. גרוסמן לוקח 10,000 תצלומים שלו בנגטיב, שם אותם בארגזים וקובר את הארגזים האלה בתוך חלון כפול בגטו.

מנדל גרוסמן שורד את אושוויץ, שורד את המחנות ונרצח במהלך צעדות המוות ממש סמוך לשחרור. פרינץ שורד 21 מחנות שונים, באחד המחנות האלה לכלב של הנאצי שמתעלל בו קוראים פרינץ אז הוא תוך כדי מלחמה משנה את השם של עצמו לאריה בן מנחם. בן מנחם, לבן אדם שאיבד את כל משפחתו בגטו לודז' זו כבר משמעות מאוד מאוד עמוקה למהות של החיים. הוא שורד את המלחמה, במחנה העקורים באיטליה הוא פוגש ניצולה מגטו לודז' שהוא הכיר מלפני זה, הם נהיים זוג, הם עולים ביחד לארץ, הם מתחתנים, הם מקימים את קיבוץ ניצנים, ב-47' יש להם ביקור מלכותי, אחותו של מנדל גרוסמן ששרדה את השואה הלכה לחלון, הוציאה את הנגטיבים ובאה עם ארגז של 10,000 תצלומים מגטו לודז' לקיבוץ ניצנים.

ב-48' ניצנים נופלת, אריה בן מנחם יחד עם עוד הרבה מאוד מהגברים של הקיבוץ נלקח בשבי, הוא יושב במחנה עבאסיה בסיני ובוקר אחד הוא רואה בעיתון היומי תמונה שהוא מכיר, תמונה של יהודים בתור ללחם בגטו לודז'. ממה שהוא מבין, הכותרת זה: יהודים בתור ללחם בתל אביב. ככה הוא מבין שהתמונות במצרים. הוא משתחרר, מקדיש את חייו לטיולים בכל רחבי אירופה להשיג מחדש כמה שיותר העתקים של התמונות של גרוסמן. יש מחלוקת כמה השגנו, יש כאלה שאומרים שכמעט הכול אצלנו ויש כאלה שאומרים שהארגז הזה מכיל אמת נסתרת וגדולה שאין לנו. עד שלא נמצא אותו לא נדע, אנחנו מנסים גם ברמה הדיפלומטית, גם ברמה הלאומית. כל מי שיש לו איזה שהוא קשר עם מצרים, להפעיל אותו בנושא הזה.

רבים וטובים ניסו להשיג את הארגז הזה. זה קשה.

כמה תמונות יש? אמרת שהיו 10,000.

10,000 היו בארגז, היום יש לנו בערך 7,000 תצלומים של מנדל גרוסמן, השאלה אם הם התצלומים שהיו בארגז.

השאלה אם זה מה שהיה בארגז או משהו אחר.

זה לא ברור שאלה התמונות.

בסופו של דבר חלק גדול מהתודעה שלנו על השואה והמלחמה נעשתה על ידי הצבאות ששחררו את המחנות. התמונות הכי קשות מהשואה הן בכלל לא מהשואה, הן מאחרי השואה, ערמות הגופות, הטרקטורים שסוחבים אותן, קברי האחים, סרטים ותצלומים מאוד מאוד נרחבים שעשו בהרבה מאוד מחנות. הסרטים החשובים נעשו בבוכנוואלד, בדכאו, בברגן בלזן על ידי הצבא הבריטי והאמריקאי.

כאן אנחנו רואים ציור של סטפן כהן, תומאס גבע. נער בן 15 שמצייר את השחרור של עצמו במחנה בוכנוולאד. הוא קורא לזה 'חברים אמריקאים' ואנחנו רואים שכשילד מתאר את השחרור, יש צלם סטילס ויש צלם וידאו, זה ממש חלק מהעניין. הסרט הבריטי הוא ממש במעורבות מאוד גדולה בבימוי של אלפרד היצ'קוק, הסרט האמריקאי שיוצא ב-46', בילי ויילדר עושה אותו, שהוא בעצמו ברח מגרמניה לפני זה. למה הם עושים את זה? כי זה מעניין, כי הם מאוד רוצים להפיץ את זה. הם מאוד מעודדים אנשים שיש להם מצלמות, כי יש, בניגוד לצבא הסובייטי ששם יש רק יחידות תעמולה מסודרות, מעודדים אותם להשתמש בזה.

מבחינת האמריקאים מאוד חשוב להגיד לאנשים למה אנחנו בכלל פתחנו חזית שנייה, למה הילדים חוזרים בארונות קבורה מהחזית האירופאית, מה לנו ולהם, זה היפנים שעצבנו אותנו, אז התמונות האלה מאוד חשובות בשביל הצדקת הדרך. גם דה נאציפיקציה, את זה אפשר ממש לראות בתערוכה.

דרך אגב, אם חשבנו שראינו הכול, לפני כחודשיים דני מקבל טלפון ממישהו שרוצה לתרום לו אלבום תמונות, הוא מגיע לקבל את אלבום התמונות הזה, מסתבר שזה אלבום תמונות של ליל הבדולח. אלבום אותנטי לחלוטין של יהודי שהיה חוקר שבויים, הוא היה יהודי גרמני, היגר לארה"ב לפני פרוץ המלחמה, הצליח ככה להימלט, חזר בתור חייל בצבא ארה"ב בתור מתורגמן לחקירת שבויים. הוא מספר שבסוף חקירת שבויים שנעשית באיזה וילה גדולה בגרמניה הוא נשאר לעשות סיבוב בבית והוא מוצא את האלבום הזה. הוא לוקח את האלבום הזה והוא נשאר איתו עד ממש לפני שהוא הלך לעולמו ואז הוא ציווה לתת את האלבום הזה ליד ושם. אנחנו פותחים את האלבום, הוא נשמר כאילו הוא צולם היום, התמונות הכי גדולות שראינו, הכי אותנטיות שראינו, שגרמנים מתעדים את עצמם בשמחה גדולה עושים את ליל הבדולח. כך שההפתעות ממשיכות להגיע עד היום ממש.

בהקשר הזה להוסיף למה שצביקה מספר, התצלומים, כשאתה לוקח תיאורים של ליל הבדולח זה תיאורים שהם אלימות, שהם מכות, שהם הרס, שהם דם, שהם לכלוך, שהם זוועה, שהם שריפה, ובסוף מה יש? בתי ספר שרופים מבחוץ ומה יש יומיים אחר כך. זה כל מה שמגיע אלינו. מקום אחרי מקום אחרי מקום. זה אחד המקומות הראשונים שאנחנו ממש רואים מה שאנחנו רגילים לקרוא מעדויות ומתיאורים היסטוריים בצילומים.

צילומים עצמיים שהם צילמו בשמחה את עצמם. אתה רואה בן אדם עם פטיש 5 קילו פשוט מרסק בית כנסת. זה מצולם בגאווה.

רואים אותם יוצאים עם הגווילים של ספרי התורה, כל מיני צילומים הרבה יותר אותנטיים, הרבה יותר יום יומיים.

אולם המשפטים בנירנברג בנוי כבית קולנוע, אפשר לראות שהוא בנוי גם מבחינת המושבים, גם מבחינת השימוש בסרטים תוך כדי התביעה. יש שם סיפור של צלם יהודי שמתעד את גרינג, שזה אותו צלם שצילם את כיבוש ברלין בצבא הסובייטי.

הצילום לוקח אותנו מאיך הנאצים בכלל עלו לשלטון ועד איך אנחנו תופסים את המלחמה, איך הזיכרון של הרצח, של הזוועה הנאצית, ובסופו של דבר של השואה מתחיל בעקבות המצלמה. תערוכה קטנה, אבל מאוד מעוררת מחשבה על היחסים בין אמת לתיעוד, מי מספר את הסיפור, איך הוא מספר אותו, ובסופו של דבר בעולם כמו שלנו, של טיקטוק ודאעש לסיפור הזה שלמצלמה תמיד יש אג'נדה ואתה צריך לחשוב מי מצלם למה הוא הסיפור שלנו עד היום. תודה רבה.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:30.