פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



17
ועדת משנה לחוק חינוך ממלכתי דתי
של ועדת החינוך, התרבות והספורט
26/06/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 6
מישיבת ועדת המשנה לחוק חינוך ממלכתי דתי
של ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, כ"ז בסיון התשפ"ב (26 ביוני 2022), שעה 10:30

חינוך מיוחד בחמ"ד

חברי הוועדה: משה טור פז – היו"ר
שירלי פינטו קדוש

מיכל דה-האן - סגנית מנהל מינהל החינוך הדתי – פדגוגיה, משרד החינוך

צינה יואלי - מפקחת חינוך מיוחד, משרד החינוך

עדי נועם - עו"ד-לשכה משפטית, משרד החינוך

טל שחר אשכנזי - סגנית מנהלת המחלקה להתפתחות הילד ושיקומו, משרד הבריאות

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

עמוס תמם - יועץ בתחום החינוך המיוחד במש"מ, מרכז השלטון המקומי

אסתר קרמר - חברת צוות הניהול, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

שמואל שטח - מנכ"ל, נאמני תורה ועבודה

אמנון הרשושנים - ראש תחום חינוך

שרון עמית - מנהלת מחלקת חנמ ונציגת איגוד

אביבית ברקאי-אהרונוף - מנהלת תחום חינוך, בזכות

צופית גולן

יהודית גידלי

לאה קיקיון

חינוך מיוחד בחמ"ד

בוקר טוב, שלום לכולם. ישיבת ועדת השמנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט לחוק חינוך ממלכתי דתי מתכנסת הבוקר בנושא חינוך מיוחד בחמ"ד, כחלק מההיערכות שלנו לפתיחת שנת הלימודים. אני יודע שהאקשן מתקיים בוועדה אחרת, אבל אנחנו מבטיחים שיהיה פה ענייני ומעניין. הוועדה הזאת בעצם מתכנסת, גם ייתכן שחברת הכנסת שירלי פינטו קדוש תצטרף אלינו בהמשך – מתוך פניות שקיבלנו על אתגרי החינוך המיוחד בכלל, ובחמ"ד בפרט. אני כבר אומר שהדיון הזה יושב על הציר המשותף, למרות שאנחנו מתמקדים בחינוך הממלכתי-דתי, שהוא, כזכור – כ-14% ממערכת החינוך בישראל, יש פה נתונים שנוגעים לכלל החינוך המיוחד בישראל, וחלק מהאתגרים הם לא אתגרים ייחודיים אלא אתגרים כלליים, למרות שאנחנו ממוקדים בחמ"ד.

ברקע הדברים עומד תיקון חוק החינוך המיוחד משנת 2018, שבעצם כאן הוועדה בראשות חבר הכנסת מרגי שהיה היו"ר אז, עסקה בו בזמנו בצורה מאוד ערה. המשמעויות העיקריות של התיקון הזה כפי שהן נקבעו בזמנו יצרו מצב שחלק משמעותי – ויש שיטענו גדל והולך – מהחינוך המיוחד משולב בחינוך הרגיל. זאת הייתה במידה רבה חלק מהאנרגיה שהובילה לחקיקה. לצד סיבות נוספות היו לזה גם השלכות בהיבטים נוספים, אבל אני חושב שבאמת – כשאנחנו מסתכלים על אתגר החינוך המיוחד במערכת החינוך היום, בעיניי האתגר המרכזי הוא שילוב והכלה. כלומר, מקומו של החינוך המיוחד בתוך ולא רק לצד מערכת החינוך הרגילה. זכיתי וחמשת ילדיי התחנכו ומתחנכים עדיין במערכת כזאת שבה יש שילוב והכלה מלאים בכיתת הלימוד של ילדי חינוך מיוחד, ובעיניי זאת ברכה וגם הצלחה. אבל כאמור, אנחנו עוסקים היום לא רק בדברים הטובים אלא גם באתגרים.

אנחנו נפתח בדברים של אתי ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, ואחר כך נשמע את משרד החינוך. אני שמח שנציגת המנהל הפדגוגי פה ומנהל החינוך הדתי ונשמע אותם מיד.

תודה רבה, בוקר טוב. אני אציג כמה נתונים מרכזיים על החינוך המיוחד בחינוך הממלכתי דתי, זה על בסיס מידע זמין של משרד החינוך, נתונים שהיו בידינו בקשר לתלמידי חינוך מיוחד בשנת הלימודים שמסתיימת היום, תשפ"ב.

(מוקרנת מצגת)

יש לנו כ-45 אלף תלמידי חינוך מיוחד בחמ"ד, שהם כ-16% מהתלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים בשנה. הנתון הוא די דומה, טיפה יותר גבוה משיעורי תלמידי החמ"ד בכלל במערכת החינוך. תלמידי חינוך מיוחד הם 12.4% מהתלמידים בחינוך הממלכתי-דתי שגם כן דומה לשיעור תלמידי החינוך המיוחד בכלל מערכת החינוך, וכמו בכלל מערכת החינוך – הנתון הזה נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות בסך הכול.

כמו שבוודאי כולכם יודעים, תלמידי חינוך מיוחד לומדים בסוגים שונים של מסגרות, מוסדות חינוך מיוחד נפרדים, כיתות חינוך מיוחד בבתי ספר רגילים ושילוב בכיתות רגילות, באמצעות סל אישי וסל מוסדי. בשנת הלימודים תשפ"ב כ-66% מתלמידי החינוך המיוחד בחמ"ד משולבים בחינוך הרגיל - - -

זה לעומת 60%, אם אני זוכר נכון.

כן, כ-60% בכלל במערכת החינוך. רובם, כ-2/3 מהם בסל מוסדי והיתרה בסל אישי שזה גם דומה לכלל מערכת החינוך. האחריות על פתיחת מוסדות בכיתות חינוך מיוחד ובכלל על שיבוץ תלמידי חינוך מיוחד הוא משהו שנתון בידי הרשויות המקומיות, וכמו שנאמר – מאז 2018, תיקון 11 לחוק החינוך המיוחד ההורים יכולים לבחור את סוג המסגרת אם התלמיד נמצא זכאי להשמה במסגרת חינוך מיוחד או לסל אישי במסגרת החינוך הרגיל, אבל לא את המסגרת הספציפית שבה ילמד התלמיד.

אם מסתכלים על מסגרות חינוך מיוחד בלבד, כלומר לא תלמידים משולבים אלא מסגרות נפרדות וכיתות חינוך מיוחד, רואים שיש הבדל גדול בפיזור המסגרות בין המחוזות. בהקשר הזה כמה דוגמאות של הכיתות הכי נפוצות – הפרעות התנהגותיות רגשיות קשות, אז אין להם מסגרות נפרדות במחוז הדרום ויחסית מיעוט כיתות במחוז הדרום וחיפה. ליקויי למידה – בחלק מהמחוזות אין בכלל מסגרות נפרדות, ויש מעט כיתות – במחוז ירושלים וחיפה. תלמידים עם אוטיזם – גם, מיעוט של מסגרות במחוז חיפה וגם מיעוט כיתות במחוז הדרום והצפון.

ברשותך, כשאת אומרת מיעוט כיתות, זאת בעצם אמירה שיש בה איזה סוג של שיפוטיות. זה לא רק נתון. מי מבטא את השיפוטיות הזאת? זה משהו שאת, בניתוח שלך, או דברים שקיבלת מבחוץ.

אלה הנתונים שזמינים למשרד החינוך. כשאני אומרת מיעוט כיתות לרצף האוטיסטי זה אומר שבכל מחוז הדרום יש שישה מוסדות חינוך מיוחד לתלמידים עם אוטיזם, מוסדות נפרדים, ו-12 כיתות חינוך מיוחד לבתי ספר רגילים.

אבל מישהו אומר שהדבר הזה הוא מעט – את מבינה מה אני אומר? כי המספר הוא מספר, את יודעת. אפשר לומר מספר וזה לא אומר כלום. מי מבטא את זה שזה מיעוט לעומת הנדרש, נגיד?

זה משהו שצריך לדבר עם משרד החינוך, וכמובן שזה קשור גם לביקוש, אבל רואים שגם ביחס למחוזות אחרים - - -

או.קיי. ביחס למחוזות אחרים זה מעט. נשמע עוד מעט את משרד החינוך. תודה לחברת הכנסת שירלי פינטו קדוש שהצטרפה אלינו. ברוכה הבאה.

תודה על הדיון החשוב הזה.

אפשר גם להוסיף שהיעדר או מיעוט מסגרות ביחס לביקוש, כמובן, יש לזה השלכות. בין השאר – מרחקי נסיעה גדולים, שיבוץ בכיתות לא מתאימות או בכיתות מחוץ לחינוך הממלכתי-דתי, שזה גם משהו
שנעשה, וכיתות שנפתחות בחריגת תקן, כלומר – יותר גדולות ממה שאמורות להיות, וגם בהקשר של התיקון לחוק זה לא מאפשר להורים לבחור את סוג המסגרת, כמו שהחוק קובע. תודה.

תודה על הסקירה בזמן המאוד קצר שהתקלתי אתכם. כפי שאמרתי בראשית הישיבה, הוועדה הזאת מתמקדת בחינוך הממלכתי –דתי אבל יושבת בהקשר של אתגרי החינוך המיוחד הכללי, וגם לאור פתיחת השנה המתקרבת ובאה, ואי אפשר להתעלם מפיזור הכנסת – במובן הזה היה לי חשוב לעסוק בנושא כל כך חשוב דווקא היום על מנת שנוכל להאיר ולהעיר על האתגרים שיש לנו לקראת פתיחת שנת הלימודים ולנסות לקדם את הפתרונות להם.

חברת הכנסת פינטו, תרצי להתייחס עכשיו או בהמשך?

אני רוצה לשמוע את הגורמים, אז בהמשך.

אני אתחיל מסקירה כללית ובהמשך אציג נתונים של כיתות ומסגרות חינוך מיוחד בחמ"ד. המשרד, החל מחודש מרץ נערך לקראת פתיחת שנת הלימודים תשפ"ג. החל מחודש מרץ אנחנו עסוקים בסטטוס של ועדות זכאות ואפיון עם מיפוי של בחירת הורים, וכמובן – בהתאם לבחירת ההורים אנחנו עסוקים גם בלעשות איזשהו מיפוי ארצי של מסגרות וכיתות חינוך מיוחד שעתידות להיפתח בשנת הלימודים הבאה, ולגבי תלמידים שהוריהם בחרו שילמדו בחינוך רגיל אנחנו עסוקים בפילוח תמיכות.

חשוב לי להגיד שלנו כמטה יש מפגשים סדורים עם המחוזות. יש גם מפגשים גנריים ויש גם מפגשים עם כל מחוז, כשאנחנו עוסקים בנושאים שהם רלוונטיים למחוז, ונערכים בכל מה שקשור לפתיחת שנת הלימודים.

האם מה שהוצג פה על-ידי המ.מ.מ בהקשר של מיעוט מסגרות במחוזות דרום וחיפה זה דבר שגם אתם רואים אותו?

כרגע לא. אני אמשיך – חשוב לי להגיד שהכיתות שנפתחות הן על פי בקשה של המחוז. המחוז יושב ועושה איזשהו מיפוי יחד עם הרשויות המקומיות. הם מחליטים איזה סוגי כיתות ייפתחו בשנת הלימודים הבאה – זה בהתאם למוגבלויות של התלמיד, כמובן, ובאיזה סוג פיקוח – שזה בהתאם לבקשת הורים.

חשוב לי להגיד שאין העדפה של סוג פיקוח כזה או אחר. אין לנו העדפה בהתאם לצרכים - - -

סוג פיקוח – את מתכוונת חינוך מיוחד רגיל או דתי - - -

לא, אני מדברת על חמ"ד מול חרדי או ממלכתי.

התופעה שאני מכיר מירושלים – המגזרים בתחום החינוך המיוחד נחתכים כמעט לגמרי כשאתה מגיע למסגרות החינוך המיוחד? זה נכון לכל המסגרות בארץ? אתן דוגמה – אתה נכנס לבית ספר כי"ח חרשים ואתה תראה שם ילדים חרדים, ערבים, דתיים, חילוניים – ללא קשר לסוג הפיקוח. זה נכון גם לשאר המסגרות בארץ?

אז לגבי מסגרות חינוך מיוחד באמת אתה יכול לראות בתוך המסגרת סוגי פיקוח שונים. לגבי כיתות הרבה פעמים הכיתה נפתחת לסוג פיקוח ספציפי. כמובן שיש צרכים ומסתכלים על מספר התלמידים שההורים מבקשים שילמדו בכיתה לחינוך מיוחד בסוג פיקוח מסוים, ועל פי זה באמת פותחים את הכיתות. זה נכון שלפעמים תלמידים נדרשים לנסוע יותר מחצי שעה, אבל אנחנו משתדלים, וככה גם חוזר מנכ"ל שיבוץ האחרון שעתיד ממש להתפרסם בימים אלה מדבר על זה שהשיבוץ יכול להיות גם חוצה מחוזות, ובמטרה למצוא את המסגרת הכי מתאימה לצרכים של הילד והכי קרוב למקום מגוריו.

לגבי נתונים – אני רוצה להציג את מספר גני הילדים שנפתחו בשנת הלימודים תשפ"א ותשפ"ב בחמ"ד. בתשפ"א נפתחו 245 כיתות גן. בתשפ"ב נפתחו 276 כיתות גן, כשאם אני מסתכלת על גידול טבעי בין שתי השנים זה 12.7% ואם אני מסתכלת על הגידול הטבעי לעומת סוגי פיקוח אחרים – חרדים וממלכתי-דתי אז הגידול הטבעי בחמ"ד הוא הרבה יותר גבוה בצורה משמעותית לעומת - - -

כדי להבין את הנתונים – כשאת אומרת נפתחו הכוונה היא שקיבלו תקן לצורך העניין בשנה הזאת. כמובן שמהמספר הזה צריך להוריד את מה שנסגרו, כלומר- סיימו גן ועלו לכיתה א'. זה לא מספר מוחלט, זה מספר שממנו אתה מוריד. נגיד – נסגרו באותה שנה 180 כיתות שסיימו או שלא.

אבל זה מגולם, זה כבר מגולם פה.

זה מגולם, כלומר, זאת עלייה נטו.

כן, זאת עלייה נטו.

וגודל כיתת הגן הזאת שאנחנו מתייחסים אליה נע בין כמה לכמה?

זה בהתאם לתקן, תלוי בסוג המוגבלות של הגן אבל זה בהתאם לתקן.

כלומר – המינימום זה שישה, אנחנו חמישה. חמישה זה מינימלי.

חמישה זה באוטיזם, אבל במוגבלויות אחרות זה יותר.

והגדול ביותר, בחינוך המיוחד – מה זה?

אני אגיד לך בדיוק, ברשותך – יש גם 14.

גם החינוך המיוחד הקטן ביותר המתוקנן זה חמישה, והגדול ביותר זה 14.

זה רק בלקות אחת.

אוטיזם זה 5 עד 8.

כלומר, אם אני מנרמל את זה סטטיסטית כשאנחנו רואים שנפתחים 245 גנים חדשים – אז תוסיף עוד אפס וזה מספר הילדים הנוספים – בקירוב 2,450, בערך.

לגבי כיתות חינוך מיוחד בבתי ספר אז בחמ"ד בשנת הלימודים תשפ"א היו 1,311 כיתות, בתשפ"ב היו קיימות 1,463 כיתות, שאם אני מסתכלת על גידול טבעי זה 11.6%, כך שבהחלט רואים - - -

אנחנו רואים גם בגן וגם בבתי ספר עלייה של 12-11% משנה לשנה. איך זה ביחס לחינוך הרגיל, מישהו יודע להגיד? מבחינת קצב הצמיחהץ

ביחס לסוגי פיקוח אחרים – אם הייתי מסתכלת על הממלכתי, למשל, אז הגידול הטבעי היה בסביבות 7%, ובחרדי היה 9%, כך שאנחנו רואים שהגידול הטבעי בחמ"ד הוא הגידול הטבעי הכי משמעותי.

מבחינת ההיערכות אנחנו כרגע מדייקים את מספר הכיתות הנדרשות בכלל במחוזות, כמובן – לרבות מסגרות של החמ"ד, ואנחנו ממתינים לאישור סופי של הגידול הטבעי להתחיל לפתוח את הכיתות. כן חשוב להגיד שכחלק מהסטטוס שאנחנו עושים במחוזות אנחנו גם מתייחסים לשיבוץ תלמידים. כל מחוז מעלה סוגיות שיבוץ מורכבות. אם יש תלמידים שלא נמצאה מסגרת מתאימה מבחינת מרחק אנחנו יושבים יחד ובוחנים את הצרכים של התלמיד אל מול המסגרות ומסייעים גם במתן השיבוץ.

קודם כל אני מודה על הדיון. התפקיד שלי מוגדר כסגנית פדגוגית במנהל החינוך הדתי, ובתוך זה – אחד הכובעים שיש לי על הראש הוא החינוך המיוחד כאמירה של חשיבות הנושא, ואני באמת לא פועלת לבד, אלא כמובן – יחד עם החברות של החינוך המיוחד, המנהל הפדגוגי, אגב הכלה והשתלבות שזה צלע שיש להכניס אותה לדיון – ועם עוד עשר מפקחות שיש ברחבי הארץ, מסורות ועובדות עבודה מאוד מאוד מקצועית.

אני רוצה לספר שכבר בשנים האחרונות, אחרי שעשינו עבודה מאוד משמעותית להבין מה זה אומר חינוך מיוחד בחמ"ד על כל הגורמים שלו, אתם יכולים לראות את העלייה הגדולה במסגרות. אני יכולה להגיד שעוד לא ניתנו אישורים לשנה הבאה, אבל יש עוד יותר עלייה בבקשות לפתיחת מסגרות, כיתות ובתי ספר אבל אני בעיקר רוצה להתייחס כאן לכיתות. אתה שאלת אם אנחנו רואים בבית ספר אחד אוכלוסיות מזרמים שונים, ואנחנו שומעים הרבה מאוד הורים שמבקשים שהילדים ילמדו דווקא בחינוך הממלכתי דתי מתוך ההתאמה של יעדי החינוך וערכי החינוך וכו' וכו'. אני רוצה להגיד שמלכתחילה יש בעיה, אתגרים מובנים מלכתחילה. אנחנו מנסים לצמצם אותם, אבל הם קיימים. למשל – ההפרדה המגדרית שיוצרת קושי, כמו שצינה קודם ציינה – כמות התלמידים שמאפשרים פתיחת כיתה או מוסד. ברגע שמחלקים אותה להפרדה המגדרית, זה בעיקר בכיתות הגבוהות ביסודי ובעל יסודי, אנחנו מתקשים שבעתיים לאכלס כיתה על פי התקן. נושא נוסף – הנושא של התקצוב בפנימיות בעל יסודי, מה שגורם לקושי בשיבוץ של הילדים, בקליטה.

למה? תסבירי את הקשר.

הילד או הילדה מקבלים את מימון בית הספר, שעות הבוקר. אבל אחר הצהריים, בפנימייה – ללא מימון. במקור חיים יש לנו כיתת דגל שלא יכולה לקלוט ילדים – בנים, בהקשר הזה, אחר הצהריים בגלל קושי.

אז מה קורה לילדים האלה, בפנימייה כזאת?

הם לא בפנימייה. הם לומדים בבית הספר - - -

כלומר, אם נחזור על זה: ילד החינוך המיוחד המשולב בחינוך פנימייתי שלפי מה שנאמר לנו כאן בשבוע שעבר זה 20% מילדי התיכונים בחמ"ד, בעצם משולב בשעות הבוקר אך לא בפנימייה אחר הצהריים.

בחלק מהמוסדות. לחלק נמצא פתרון – עליית הנוער, וכאלה. לא בכל המוסדות. זאת בעיה. מה שאני מנסה לומר זה שעם הרצון לתת מענה שקיים, ובמסירות רבה, ועם הנתונים שנמסרו והתקדמות גדולה, עדיין יש אתגרים שצריך לראות איך מפצחים אותם.

אני רוצה עוד דבר לשים כאן בדיון: אנחנו מאוד מעודדים, מאוד מאמינים בחוק ההכלה וההשתלבות. כשבאים עם הנתונים צריך לראות את שתי הצלעות הללו, כי ילד בחינוך מיוחד לא נמצא במקום של הכלה והשתלבות, וכן הלאה. אז כשמסתכלים על נתונים במסגרות חינוך מיוחד נפרדות, צריך להסתכל על התמונה הכוללת. אני חייבת לומר שאנחנו עושים ממש ככל יכולתנו בהכשרות של הצוותים שלנו, בסיפור של המורים – שהוא כמו שנמצא בחוסר כמו בכל הארץ, במשרד, בסיפור של המטפלים – שגם יש בהם חוסר. בקיצור, יש כאן הרבה אתגרים. כשמסתכלים על המכלול יחד עם הצגת הנתונים שגורמת לי נחת – עדיין אני יודעת כמה אנחנו מבקשים לשנה הבאה, אבל עם כל האתגרים הללו זה יהיה כנראה בקצב הראוי לו.

קודם כל נזכיר שהוועדה עסקה בחודשים האחרונים בנושא של הרישום האזורי ובחינוך המיוחד במקומות רבים הרישום זה מתקיים גם כך, אז זה במידה מסוימת ההשראה שלנו להיבט הזה של רישום אזורי גם בחינוך הרגיל. צריך ללומר שבשבועות האחרונים גם החינוך החרדי העלה שוב את הנושא הזה בעקבות פערים שיש ברישום מבנות מסוימות, אז זאת הערה ראשונה, שכן אנחנו רואים את החינוך המיוחד כדגם. צריך לומר – נכון שצינה הזכירה את העניין של ההסעה, אבל צריך ללומר – בסוף יש פה איזה trade off. כדי לקיים מערכות חינוך איכותיות לעתים אתה צריך לקיים הסעות על מנת שתוכל להגיע למספר מספק של ילדים ומסגרות איכותיות. זה כל הזמן מתח.

נושא שני זה העל מגזריות, שכבר הזכרתי, שאנחנו רואים בחינוך המיוחד פריצה של הדגמים המגזריים, ולפעמים תופעות יפות שלא תראה במערכת החינוך הרגיל של מגזרים שונים שלומדים אחד לצד השני, אז גם את זה אני מציין לטובה.

ראשית, הזכרת את נושא התקינה. בחינוך המיוחד להבדיל מאשר בחינוך הרגיל – אנחנו רואים משנה לשנה איזושהי תלות באוצר באישור אוצרי מיוחד על מנת לכסות את הצמיחה שהוזכרה כאן, שבשנה החולפת, למשל, היא הייתה 12%. כלומר, בעצם אתם בחודשיים הקרובים מחכות לאישור אוצרי לתוספת התקינה על מנת לפתוח את המסגרות החדשות. נכון? תיארתי נכון את הדבר הזה?

מדויק.

ובאיזה חודש, מניסיונכן, מגיע האישור הזה?

אנחנו מקווים שהוא יגיע ממש בזמן הקרוב, ממש.

יש לדבר הזה השלכה אם אין תקציב מדינה? או שזה לא מושפע מקיומו של תקציב?

בטח שיש לזה השלכה. זה אישור תוספתי. בטוח שיש לזה השלכה.

ולכן, בשנים שבהן לא היה תקציב מדינה בעצם הדבר הזה עמד בסכנה נוספת, נכון? אז הוועדה הזאת רושמת לפניה את הנקודה הזאת, ושוב, סביב האפשרות הסבירה של הכרזה על בחירות בימים הקרובים, שנושא התקינה לחינוך המיוחד צריך לקבל מענה גם בתקציב הקיים. נקודה שנייה – הוועדה קיבלה מספר טענות, בעיקר מחברת הכנסת סטרוק שהעלתה אותם באחת הישיבות הקודמות, סביב פתיחת כיתות אומץ ואתגר, שהן לא תחת הכותרת "חינוך מיוחד", אבל בסוף את ההורה פחות מעניין איזה אגף מטפל בו. האם האתגר הזה של פתיחת אומץ ואתגר בחמ"ד עדיין קיים? ומה אתן עושות כדי להתמודד אתו?

אני מדברת בשם בועז קולומבוס, המפקח העל-יסודי אצלנו בחינוך הדתי. אין לנו בעיה של פתיחת כיתות כאלה. על כל בקשה אנחנו מקבלים מענה.

ונקודה שלישית – הזכרת כדוגמה, דווקא דוגמה חיובית, את ישיבת מקור חיים. כל סוגיית קיומם של בתי ספר ייחודיים בחמ"ד שוב עלתה ועוד תעלה על שולחן הוועדה. האם בתי ספר יחודיים בחמ"ד רובם נושאים בנטל או בזכות של הכנסת כיתות חינוך מיוחד ותלמידי חינוך מיוחד לתוכם? דבר שמקובל היום.

אני אגיד שאנחנו בתהליך מאוד משמעותי בזה. אם פעם נענינו בתשובה "לא בבית ספרנו", היום אנחנו פחות ופחות שומעים את הדבר הזה. יש, אבל במינון שהולך וקטן. אבל אני יכולה להגיד שיש היום רצון ובקשות של מנהלים – תפתחו אצלי כיתה. הכיתות על הרצף מאוד מבוקשות, והיום אנחנו במקום של פתיחת מסגרות התנהגותיות-רגשיות.

תודה. יש לנו סדרה של דוברים. אני אומר לפני כן הערות על הדברים שהצגתן. ראשית, המילה "הורים" הוזכרה כאן פעם אחת אבל אני אתן לה יותר מקום, וגם מייד נשמע אותם. בעיניי בחינוך המיוחד מקומם של ההורים גדול יותר, והוא הולך וגדל כל הזמן, ואני אומר את זה בהכי חיוב שאני יכול להגיד. כלומר, אני חושב שהצלחת החינוך המיוחד בכלל והשילוב בפרט נתונה בשיתוף פעולה גדל והולך עם ההורים, ואנחנו נשמע אותם עוד מעט. אני אומר את הדברים מהניסיון שלי בעבודה בחינוך בכלל וחינוך מיוחד בפרט. הדבר השני, אני אומר כאן שבעיניי השילוב וההכלה הם הווקטור, הם העתיד של החינוך במידה רבה, עד כדי כך שאנחנו נרצה לראות יותר ויותר שילוב והכלה של חינוך מיוחד בחינוך הרגיל, עד כדי כך שלא נצטרך לציין את זה כבר. כלומר, העתיד כמו שאני רואה אותו הוא שילוב והכלה כמעט מלאים של מערכות, מסגרות וכיתות, וזאת בהתניה שנדע לתת שירותים ראויים לתלמידים האלה, והם לא ייפגעו, כמובן, אלא רק ירוויחו. ודרך אגב, כולם ירוויחו מהדבר הזה.

יש לנו מספר בקשות דיבור, ונתחיל עם אמנון הרשושנים מעמותת אקדם, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש, קודם כל אני מברך על הדיון הזה, אני חושב שהוא דיון חשוב. אני רוצה לומר מילה טובה על האנשים ממשרד החינוך שאני מכיר אותם לא רק מהפורום הזה. אני יודע שהם עושים עבודה רבה ומאומצת. לא תמיד רואים עין בעין את הדברים אבל הכיוון הוא נכון.

ראשית, למספרים שהוצגו – אני מניח שהמספרים הם בשיא האפיון של המוסדות עצמם שהם חמ"ד, אלה מספרים שהם מוטים למטה כי הם לא סופרים את התלמידים שהם תלמידים של הזרם החמ"ד, אבל הם לא לומדים במוסדות של החמ"ד בגלל שלא נמצא הפתרון המתאים, וזה נקלע למעשה בין הזרם ולבין הטיפול במוגבלות או בלקות וזו בעיה שהיא בהחלט מהותית.

אני רק אומר שבאמת בישיבת הוועדה הראשונה כאן שקיימנו בחורף הציגה כאן אם מרעננה את המקרה האישי שלה – שהילדה שלה לא הייתה בחינוך המיוחד, היא הייתה איפה שהוא בדרך. הילדה הזאת בעצם נפלטה מהחמ"ד כי לא נמצאה לה מסגרת מדויקת והיא נמצאה רק בחינוך הרגיל. היא הביעה כאן את צערה על הדבר הזה, ואלה תופעות שאנחנו שומעים כאן לא מעט.

אותו הדבר לגבי מה שצינה אמרה לגבי פתיחת המסגרות. הרי היא דיברה על האישור שלהם. אבל צריך להבין שהבקשה מגיעה קודם כל מהרשות המקומית. אם לרשות המקומית אין את המספרים – בסופו של דבר זה משחק של מספרים. אם אין את המספר המינימלי, הרשות לא תגיש בקשה. רשות מקומית, נכון לעכשיו- יכול להיות שלזה אתם מכוונים בנושא של רישום אזורי, מהבחינה הזאת היא לא הולכת ומראש בודקת ברשויות אחרות ומבקשת אישור, אלא היא צריכה להציג מה שאצלה, ברשות עצמה. ואז, למעשה, יש כאן בעצם חוסר בבקשות מלכתחילה מעבר לנושא של האישורים. ואז, הפתרונות הם כמו שדובר – או על כיוון של ממלכתי, או לכיתה באפיון שהוא לא מתאים כי לא כולם יכולים או רוצים לצאת ליישוב אחר, וזה לא חצי שעה של נסיעה כמו שאנחנו יודעים, זה הרבה יותר. מרעננה מגיעים למודיעין, אבל אפילו ממודיעין לירושלים בשעות הבוקר – כולנו יודעים מה קורה מהבחינה הזאת.

אבל אני רוצה גם לגעת במה שאמרת, בנושא של הכלה והשתלבות. זה גם הכיוון הנכון יותר. זה שראינו גידול במסגרות של החינוך המיוחד זה לא בהכרח הבשורה הטובה, כי זה רק מראה – גם בחמ"ד וגם בכללי, שכל הכיוון הזה של הכלה והשתלבות נכון לכרגע – הכוונה לא מתקיימת. למה זה חשוב? כי דווקא זה, הרבה פעמים, כשיש את המשחק של המספרים – וזה לא שצריך לסגור את החינוך המיוחד, צריך ויש מקרים שזה המקום הנכון והרצוי מקצועית ופדגוגית, כל דבר שתאמרו בהיבט הזה. אני מכיר את זה גם מהבית, אשתי גם שם, במקומות האלה. אבל בהרבה מקרים כשאנחנו בוחנים גם את הנושא של הסעות, גם בנושא של הפתרון, כשמתבצע שילוב ושילוב מיטבי – זה נכון וטוב לכולם. וכאן הנקודה היא שאני שמח לשמוע שיש הרבה מאוד מאמץ, אבל אני חייב לומר שזה לא מורגש כל כך שזה מחלחל בשטח. זה נכון גם בכללי, אבל בחמ"ד זה ניכר הרבה יותר. זה ניכר עוד הרבה יותר דווקא בעל-יסודי בכל הנושא של קבלה למוסדות ששם לא אומרים שזה בגלל שזה תלמיד מיוחד לשילוב, אלא – לא מתאים להוואי, או לא מתקבל מסיבות כאלה ואחרות, מה שנקרא "לא בבית ספרנו".

אני רק מסיים – כשכבר נמצאים בפנים מגלים שהצוות עצמו לא שם – לא בתפיסה, לא בהבנה, ו - - - ברצון. נכון, זה קצת כוללני אבל אני אומר את זה כשזה מגיע מלא מעט ממשקים – מלא מעט הורים ומוסדות. אם אני שם את זה בפארטו – ה-80 לא נמצאים שם, וה-20 אולי כן.

תודה. צופית גולן, נציגת הנהגת ההורים הארצית, נמצאת אתנו בזום?

נמצאת, תודה. קודם כל אני ממשיכה את דבריו של אמנון ואומרת תודה רבה למשרד כי אנחנו בהחלט רואים התקדמות מאוד מאוד גדולה בשנים האחרונות ביחס לחינוך המיוחד בחמ"ד, אבל אני רוצה לשים פה על השולחן כמה בעיות שחשוב שנתייחס אליהן. הראשונה היא, כמו שאמרו ממשרד החינוך – יש להורים בעקבות התיקון בחוק את הזכות לבחור אם לשלב את הילד שלהם או לשלוח אותו לכיתת חינוך מיוחד. ברעיון זה יפה, נפלא ומקסים. בציבור הכללי, ברגע שאני בוחרת לשלב את הילד שלי יש לי המון המון אופציות של בתי ספר. בציבור הדתי, בגלל שאני יכולה לבחור מסגרת שמתאימה ספציפית לקו האמוני שלי, נוצר מצב אבסורדי שיש מסגרות שבהן יש עומס בלתי רגיל של ילדים משולבים, עד כדי 40-30% מתוך כיתה של ילדים מאובחנים, מה שיוצר עומס על המערכת באותה כיתה. אף אחד לא נותן על זה את הדעת - - -

מה בעינייך הפתרון לעומס הזה?

הפתרון הוא לתת לבתי הספר האלה מראש יותר סל. הסל שבית הספר מקבל הרי אמור להתחלק בין התלמידים, כי יש סל מוגדר. והסל הזה לא מספיק. ונוצר מצב שתלמידים שצריכים לקבל לא מקבלים. הצוות לא מקבל מספיק ליווי, מספיק תמיכה, וזה יוצר עומס וגם מאוד מקשה על השילוב, מקשה על ההורים האחרים לקבל את השילוב בצורה נוחה.

מיכל, אתם מכירים את הטענה הזאת?

התחלתי לומר שחלק מהבעיה המובנית זה היות מספר בתי הספר שלנו וכמות הילדים הקטנה. אז מלכתחילה זה נכון. המשמעות של הדבר הזה, ואני לא יודעת אם זה הפתרון, לתת יותר לכל בית ספר שקולט, אבל אולי אחד הפתרונות יכול להיות עבודה של אישכול גיאוגרפי עם הרשויות. אישכול גיאוגרפי אומר שאפשר שילד מבני ברק ילמד מפתח תקווה - - -

כן, אני אתייחס לזה בסיכום אבל אני רוצה לומר משהו שיפוטי – אני חושב שבית ספר שקולט ילדי חינוך מיוחד רבים, זה צריך להיות משתלם לו. הוא צריך להיות מבורך כלכלית. זאת לא הדרך היחידה, יש גם אידיאולוגיה וערכים, אבל זה צריך להיות ניכר גם בכיסו. אם זה יהיה נכון אני רוצה שאנשים יריבו על הילדים האלה, על הסל הזה. ולכן, כשיש לך סל בית ספרי והוא לא משתנה עם העלייה, וכולנו יודעים שגם יש פה לפעמים הקשר של אליטיזם מול בית הספר המקיף שקולט את כולם, אנחנו רוצים לפנק את מי שלקח על עצמו יותר קליטה, כי זה חלק מהדרך שלנו כמערכת לעזור לחלשים. זה משהו שלכם כחמ"ד יש עליו השפעה?

לא.

למי יש? קבלת ההחלטות – של מי?

אבל ברשותך, אני רוצה לומר שכן יש סל תוספתי כי תלמידים שעברו ועדת זכאות ואפיון - - - סל אישי אז זה סל תוספתי.

אז הם באים עם הסל שלהם. נכון. אבל אנחנו יודעים שרוב התלמידים נשענים באופן מלא או חלקי על סל מוסדי, והסל המוסדי לא תמיד משתנה באותו קצב.

ויש גם סלים אישיים שיוצאים מהסל המוסדי.

רק לא ענית לשאלתי – מי שולט בהגדלת הסל, זה המחוז?

המחוז, האגף – אתם יודעים לענות על זה את התשובות.

כמה נקודות נוספות שהן מאוד חשובות: המעבר לחטיבה הוא עקב אכילס מאוד מאוד גדול. אנחנו מוצאים את עצמנו הרבה פעמים עם הורים לילדים משולבים שמרגישים שהילדים שלהם הם לא רצויים. הרבה פעמים הם לא התקבלו לאף מוסד, ואז יעשו שולחן עגול רשותי לראות מי יהיה בית הספר שיועיל בטובו לקחת אותם, ולפעמים הם אפילו לא מקבלים תשובות עם כולם כי עוד לא נמצא בית הספר שיסכים לקחת אותם. ואני לא מדברת על בעיות התנהגות קשות או כל דבר אחר, אני מדברת על ילדים שכל חטאם הגדול הוא שהם ילדים משולבים, על הספקטרום, עם לקויות למידה קשות – כל מיני דברים כאלה. אני יכולה להגיד לכם שאני פוגשת את זה המון, וזה משהו שחייב לצאת מפה ולהפסיק. לא יכול להיות שהילדים האלה יקבלו יחס של סוג ב'.

דבר נוסף שחשוב להגיד – יש קושי מאוד גדול במיוחד בחטיבות תיכונים בהנגשה פרטנית. מה זה אומר? לפי החוק אתה זכאי להנגיש בניין מרכזי אחד, אבל כשאתה מגיע לישיבות הרבה פעמים יש בית מדרש שהוא בניין אחד, ויש את הכיתות שהם בבניין שני. ואז, הרבה פעמים ילד שזקוק להתניידות בפיזית – לשתי מעליות, ופה כבר מתחיל ויכוח מאוד מאוד גדול. דבר נוסף שחשוב לי לשים על השולחן זה המענה לכל הציבור של המוכשר והפטור. אמרו את זה בקטנה: מאוד מאוד קשה שם. הילדים המשולבים לא מוצאים את עצמם. הרבה מאוד פעמים ההורים מתלוננים שהם נאלצים ללכת למסגרות לא מתאימות כי אל"ף, בתי הספר שלהם לא נגישים, למי שזקוק להנגשה פיזית, ובכלל – אין את כל מה שמסביב. עוד נקודה נוספת שאני מופתעת שאמנון הרשושנים לא העלה אותה – לפי התקנות של ההנגשה הפרטנית, מי שצריך לעשות את ההדרכה למנהלים ולמורים זה הבעלויות. בציור הדתי הבעלויות זה הדבר ששולט. צריך לדאוג, וצריכה לצאת מפה קריאה חד משמעית – הם היו אמורים לסיים את כל ההדרכות שלהם עד תשפ"ב, שהסתיימה כבר. אלה דברים קטנים אבל הם משמעותיים מאוד. זה איך מתמודדים כשיש ערב לימוד מאוד גדול ויש לך ילד משולב על הספקטרום, איפה הוא מוצא את עצמו – כל הדברים הקטנים האלה הם גדולים מאוד, מאוד מקשים על לשלב ילד. ברגע שיתנו להם מענה הם ייראו אחרת.

תודה, צופית. אני אומר כאן ואגיד שוב בסיכום: כשהייתי מנהל בית ספר וראיינתי מורים לקבלה – אם מורה בא אלי עם הכשרת חינוך מיוחד היה לו פלוס אדיר, הוא כמעט תמיד התקבל. במובן הזה, בעיניי, האתגר העיקרי שלנו הוא להפוך את כל המערכת לסוג של מערכת של חינוך מיוחד, ואני אומר את זה כזכות ולא כחובה. זאת הדרך היחידה לסגור את הפער, זה גם קשור לנגישות ואתייחס לזה בסיום.

שוב, יישר כוח למשרד החינוך ולכל האנשים שפועלים בנושא הזה, ואכן רואים תהליך של שיפור מצוין. אני אגע בנקודה שולית של הסוגיה שאנחנו נתקלים בה הרבה. כאשר מפרידים בית ספר מבית ספר שיש בו כיתות בנים או כיתות בנות או מעורב באיזושהי צורה ומפרידים אותו לחלוטין לבית ספר לבנים – בית ספר לבנות, אז בעצם מיד נופלת האפשרות לרוב לעשות שם כיתה של חינוך מיוחד. איפה אנחנו נתקלים בזה? הם סטטיסטית רואים שבבתי הספר האלה שיש הרבה פחות תלמידים בחינוך מיוחד. השבת נפרדנו בקהילה ממשפחה שפשוט הפרידו כך את בית הספר והם בעצם נאלצו לעזוב. אני רואה את זה גם בבית הספר של הילדים שלי שהם מבתי הספר שלוקחים הרבה מאוד אחריות. זה מבורך, זה נפלא, אבל זה מגיע לאחוזים שאני מסתכל על הילדים – זה באמת מתחיל להיות אחוזים שמתחילים להרתיע הורים אחרים. חייבים לעשות פה איזון ולמצוא פתרון כאשר אם כן הולכים להפריד לגמרי בית ספר – בכל זאת לנסות למצוא שזה יהיה באותו מוסד תחת אותו סמל ולא הפרדה מוחלטת של שני סמלים. אני מודע לסוגיית התקנים, סוגיה אחרת שצריך למצוא לה פתרון, אבל ההפרדה המוחלטת הזאת בעצם מובילה אוטומטית את כל הילדים למקום אחד פחות או יותר.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כמה דברים כי באמת קודמיי הזכירו את הבעיות הייחודיות של החינוך הממלכתי-דתי. קודם כל אני רוצה להגיד שחלילה אני לא רוצה להכליל, אבל באמת – הבעיות שאנחנו רואים אותן הן בעיות שמתחילות קודם כול בחוק עצמו, ביישום שלו, וזה בעיות שבעצם חלות על כלל המגזרים, לא רק על הממלכתי-דתי. אני לא אפרוט כאן את כל הבעיות שהן תוצר של תיקון מס' 11 לחוק חינוך מיוחד אבל אני חושבת שאחת הבעיות זה באמת חוסר המודעות של צוותי בתי הספר באשר לרפורמה, באשר לפרטיה, חוסר המידע שניתן להורים. שוב, זאת היא בעיה שהיא כוללנית לגמרי, אבל אנחנו רואים אותה בהחלט גם בחינוך הממלכתי-דתי. הורים לא יודעים שהם יכולים לפנות לוועדות זכאות ואפיון לבד, וגם צוותי בתי הספר לא יודעים על כך ולא מפנים את ההורים לפנות לבד. חוסר ידע – ראינו את זה בהרבה בוועדות על מחדשי הזכאות, שצריכים לקיים עם ההורים ישיבות במסגרת הצוות הרב מקצועי, ובמסגרת הישיבה להחליט אם הם רוצים להמשיך לוועדה שלא בנוכחות הורים. הישיבות הללו לא התקיימו למרות הנהלים בחוזר מנכ"ל, ואלו רק דוגמאות מעטות, אבל באמת יש בעיה של ידע, ידע בבתי הספר על הרפורמה עצמה.

דבר שני זה באמת בעיות בהכלה עצמה. כפי שנאמר גם קודם – שוב, וזה גם בעיות כוללניות של חוסר מודעות, לצערי גם של תפיסות מיושנות באשר לילדים האלה, מקומם בחינוך הנפרד, לא בבתי הספר. רואים את זה בהחלט גם בחינוך הממלכתי-דתי. בעיה נוספת, שוב – גם בעיה כוללנית של היעדר מענים. בסופו של דבר, גם אם תלמיד מקבל סל אישי, ולא דיברתי על שעות המינימום שמקבלים במסגרת הוועדות, אבל גם אם כבר תלמיד מקבל סל אישי, בסופו של דבר כאשר עושים את פילוח התמיכות מגלים שאין את המענים לתת, וזאת בעיה רחבה. שתי בעיות ייחודיות לחינוך הממלכתי-דתי, אחת מהן הוזכרה גם על-ידי צופית וגם על-ידי אמנון, אבל אנחנו רואים את זה גם בפניות שאנחנו מקבלים – זה באמת במעבר לחטיבה, ובכך שתלמידים מתראיינים בגיל מאוד מאוד צעיר כדי להתקבל לבתי ספר. לא מזמן קיבלתי פנייה של תלמידה שקיבלה זכאות לסל אישי, רצתה להתקבל לאחת מהאולפנות. היא עברה ראיון, בסופו של דבר לא התקבלה, ואמרו לה – אנחנו מאשרים לך שיבוץ בכיתה קטנה. והאימא אמרה – אבל ביקשתי סל אישי, יש לי זכות בחירה לבחור בסוג בית הספר שאני מעוניינת בו. אמרו לה – מצטערים, המנהלים בראיון קצר חשו שהילדה מאוד מאוד חלשה והם מוכנים לשבץ אותה רק בכיתה קטנה. בסופו של דבר בעקבות התערבות זה נפתר, אבל לא יכול להיות שיש כזאת חוסר מודעות, כזה חוסר רצון לשלב בסל אישי.

נקודה נוספת, שוב – ייחודית לחינוך הממלכתי-דתי זה העניין של ההתאמות. כפי שנאמר כאן על-ידי מיכל, העניין של הפנימיות מקשה על חלק מהילדים להשתלב בישיבות והרבה פעמים זה בית הספר היחיד שיש להם באזור הרישום, והם מחפשים בית ספר ממלכתי דתי או תיכון רגיל שלומדים בו החל מהבוקר לימודי חול ולא לימודי קודש. הרבה פעמים כשאנחנו מדברים על הסעה למסגרת הזאת אז פתאום משרד החינוך והרשות המקומית אומרות – הוא לא זכאי להסעה למסגרת הזאת כי יש לו בית ספר יותר קרוב למקום מגוריו, ולא לוקחים בחשבון בעצם את ההתאמה לסוג המוגבלות וההתאמה של הפדגוגיה. שוב – זה יכול להיות שונה בין ילד לילד אבל אני חושבת שגם את זה צריך לקחת בחשבון, והיום הדבר היחיד שנלקח בחשבון זה התאמה גילאית. כלומר, אם יש ישיבה זה אומר שיש מענה לילד, ולשם הוא יוסע. הוא לא יוסע למסגרת אחרת, וגם זה דבר שצריך לקבל פתרון.

דבר אחרון – דיברת מקודם, אדוני היושב-ראש, על הצורך שכלל בתי הספר יהיה בהם חינוך מיוחד. אני חושבת שמה שנכון להגיד זה נכון שכלל בתי הספר יותאמו לכלל התלמידים ויהיו נכונים, גם מבחינת דרכי ההוראה, גם מבחינת הצוותים – מבחינת הכול. פשוט ללמד את כל התלמידים ושיהיה ברור שכל תלמיד זכאי ללמוד יחד עם הקהילה שלו, ולא ללכת לרשות אחרת, אלא ביחד עם הילדים בשכונה, בבניין, בבית הספר הקרוב ביותר למקום מגוריו.

אני רוצה להתייחס לכמה דברים. כולם מדברים על חינוך מיוחד ורוב המשיחים בעצם מדברים על חינוך מיוחד בתוך החינוך הכולל, החינוך הרגיל. בעצם אני חושב שהקושי של בתי הספר הממלכתיים דתיים זה בתי הספר הכוללניים לחינוך מיוחד שהם בחסר, זאת אומרת – כמעט ואין. אם מחפשים בית ספר לילד תקשורתי שהוריו מבקשים בית ספר ממלכתי-דתי אני מכיר רק אחד עכשיו שהוא בית ספר משלב – גם ממלכתי דתי וגם ממלכתי, בגבעת שמואל, בית ספר צומח שמתחיל. אני כמעט ולא מכיר בתי ספר כוללניים לילדים תקשורתיים, לנפשיים – כנ"ל. על הדברים האלה לא מדברים. כל השיח פה הוא על השילוב ורק על השילוב. אני חושב ששילוב בסופו של דבר הוא חשוב, חשוב מאוד, והוא תהליך שיצטרכו לעשות אותו. אנחנו לא שם, גם בחינוך הממלכתי וגם בחינוך הממלכתי-דתי. אני כן סבור שילדים מגיעים לחינוך מיוחד – אתה צריך אשכולות של אזורים, אזורי רישום. שערים ירימו ביחד בתי ספר. אני מדבר כרגע על בתי הספר הכוללניים. אני חושב שילדי שילוב – אני מסכים עם אביבית – צריכים להיות יותר קרובים למקום מגוריהם, להיות תלמידים בשכונה, בקהילה שלהם, ככל שזה ניתן, אבל כאשר הורה בוחר ללכת לבית ספר כוללני הוא צריך למצוא בתי ספר באזור ולא להתחיל להסיע את התלמידים למרחקים.

אני מסכים עם יושב-הראש שהעניין הזה של לתגמל רשויות זה מאוד חשוב. היה תיקון לאחרונה באגרת לימודי החוץ, והייתי חבר בוועדה שם. גם שם זה לא שונה מהותית מאגרות לימודי החוץ שהיו נהוגות אז, וחוץ מזה, רוב הרשויות המקומיות נתקלות בבעיה של שטח חום לבניה, של שטח להקים בתי ספר, ולא מעט ראשי ערים אומרים – אבל אין לי מקום. גם על זה המדינה צריכה לחשוב, איך עושים את זה.

לגבי ההערה של אמנון הרשושנים – הרשויות המקומיות הן אלה שמשבצות, למעשה. אנחנו כן מודעים למה שאנחנו צריכים לשבץ כאשר אנחנו מסיימים את ועדות האפיון והזכאות ובשלבים שלהן. לפני זה אנחנו באמת לא יכולים לדעת. היום עם תיקון החוק אנחנו גם ממתינים להחלטת ההורים, ומותר להורים לשנות את דעתם עד היום. עד היום, 26 ליוני, הם יכולים עדיין לשנות ואתה רואה שההורים הולכים וחוזרים, מתלבטים - - -

התזמון של הוועדה הזאת מושלם.

ואז אנחנו באמת נדע לאן אנחנו צריכים לשלוח, ואני באמת חושב שעושים ובאמת כל העניין הזה של ההכלה – אני תמיד טענתי, גם כשהייתי חבר בוועדות מטעם איגוד מנהלי מחלקות חינוך, כשמרגי היה יושב-ראש ועדת החינוך, שזה היה מוקדם מדי להחיל את החוק של החינוך המיוחד לפני שהחלנו את החינוך הרגיל לקלוט את הילדים בתוך המערכת שלהם.

אמרו כבר את רוב הדברים ואני רוצה להעלות כמה דברים קטנים. דבר ראשון – דיברו הרבה על ממלכתי דתי ולא דיברו על זרם נוסף שקיים היום – ממלכתי חרדי. היום בזרם הממלכתי חרדי אין שום כיתה של חינוך מיוחד, לא כיתה מקדמת ולא כיתת תקשורת, בכלל. תלמידים שרוצים חינוך ממלכתי חרדי צריכים לבחור בין חינוך חרדי או חינוך ממ"ד ואין להם אפשרות בכלל לבחור את החינוך הממלכתי חרדי. גם השילוב מאוד קשה בתוך הממלכתי חרדי. אין תנאים, ובגלל שהממלכתי החרדי לא מעוגן בשום חוק כל הדבר הזה מאוד מסובך.

דבר נוסף – תלמידים שזקוקים לפנימייה והם תלמידים עם איזשהו קושי נפשי, בעיקר פוסט אשפוזי, אז לא מוכנים להכניס אותם לפנימיות רגילות, לאולפנות רגילות, ומוכנים לשים אותם רק באולפנות ופנימיות פוסט אשפוזיות, כשבחינוך הכללי זה הרבה פחות בעייתי והם יכולים להיכנס למוסדות רגילים, ובחינוך הממ"ד זה ממש בעייתי. תלמידים שיוצאים מאשפוזים, תלמידים פוסט אשפוזיים הם ממש בבעיה.

עוד שני דברים שדיברו עליהם – העל-יסודי, שאני לא צריכה לדבר עליו כי דיברו עליו הרבה, ובתי ספר ביישובים קטנים שאחת הבעיות הגדולות שלהם בנוסף למה שאמרו – שיש מעט תלמידים ולכן כאשר עושים איגום משאבים הרבה יותר קשה לעשות איגום משאבים בבית ספר שיש בו 15 או 17 תלמידים בכיתה או שיש כיתות שהן מחולקות לבנים ובנות בנפרד, והכיתה יושבת על תקציבים שהם לא תקציבי משרד בסיסיים ואז כשרוצים לעשות את השילוב זה דבר הרבה יותר מסובך.

(דוברת באמצעות שפת הסימנים להלן תרגום הדברים)

בוקר טוב וקודם כל תודה ליושב-ראש הוועדה וחבר יקר על הדיון הזה. אני חושבת שהדיון הזה כל-כך מהותי – קודם להתייחס גם למגזר של החינוך הממלכתי דתי באופן מפורט. בגדול, ברמת הראייה הכוללת לגבי תקנות נגישות פרטניות במערכת החינוך – לצערי הן לא מיושמות בכלל. זה מתבטא גם בחינוך הממלכתי-דתי וגם בחינוך הממלכתי הכוללני. איך זה מתבטא בפועל, ביום יום? אם זה בחוסר של סייעות וצוות השילוב, המורות המשלבות, איך קשר ישיר גם בין הסייעות להורים, לצערי – כל הדברים האלה שדרך אכיפה של תקנות של נגישות פרטניות פוגע מאוד בתלמידים עצמם. אני מקווה שבאמת בעזרת הדיון הזה נוכל לקחת מסקנות ונקודות פה מהנוכחים כדי שנוכל ללמוד לגבי שנת הלימודים הבאה, כי בסופו של דבר לצערי, כמו שאמרת בהתחלה – חבל שזה קורה רק עכשיו לקראת פיזור הכנסת, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם. אני סומכת עליך שתעשה את הכי טוב בדיון בוועדה, כך שבשנת הלימודים הקרובה תיתן לאותם תלמידים את הכלים האולטימטיביים שמגיעים להם על-פי חוק, ואני פה לעזור בשביל להצליח.

יש עוד התייחסויות למשרד החינוך?

שתי נקודות. אחת, הנושא של קבלה לחטיבות וחטיבות עליונות. זה סיפור מאוד משמעותי בחינוך הממלכתי דתי ולא רק בחינוך המיוחד. אתם מכירים את זה, עשיתם על זה דיונים שלמים. אני חייבת לומר שגם הילדים שלי הם באותה סיטואציה של כן יתקבלו-לא יתקבלו. אני חייבת לומר שתלמידי החינוך המיוחד מתקבלים ראשונים מבין כל החברים, מקבלים את התשובות ראשונים. זה לא יושב על התאמה בגלל צורך כזה או אחר, זה יושב בגלל יכולת של מוסד לקלוט, כמות מיטות וכהנה. זה סיפור שאנחנו מודעים לו. הוא מקשה עלינו לא בהיבט של חינוך מיוחד דווקא. הוא סיפור של תרבות בציונות הדתית שבא לידי ביטוי גם בחינוך הממלכתי דתי, אבל התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים נמצאים על השולחן – כמו כולם, אבל עם מקום של כבוד, אני יכולה להגיד.

במקרה שלי כל הבנות באולפנה קיבלו את התשובות ורק הילדה הזאת שהייתה זכאית לסל אישי לא קיבלה תשובה.

אני לא מכירה נקודתית, אני יכולה להגיד שזה יושב מאוד על שולחן העבודה.

(דוברת באמצעות שפת הסימנים להלן תרגום הדברים)

אני רוצה להתייחס לדברי משרד החינוך ולהדגיש שנושא החינוך המיוחד זה לא מקום, צריך להתייחס אליו כאל שירות, שירות שאותו ילד צריך לקבל בשנת הלימודים, בין אם זה במסגרת חינוך מיוחד ובין אם זה במסגרת משלבת, ולכן הוא צריך את התשובה הרבה יותר קודם.

מקובל לגמרי.

נקודה שנייה, אני ממש רוצה להגיב על הנושא של המידע, והמקום של הצוותים החינוכיים. זה עלה פה מכמה מקומות. אני אישית עוסקת בדבר הזה. השבוע יש לנו יום שלם של למידה – אתם מוזמנים, ביום חמישי בבית חיב"ה בירושלים, שעוסק בדבר הזה. אני לא חושבת שאני יכולה לומר ש-80% מהצוותים שלנו לא מכירים. הם מכירים, מתמודדים, יודעים – מתמודדים עם האתגר, בהחלט. אבל אני כן הייתי רוצה לשים את זה כאן על סדר-היום, אנחנו עובדים על זה מאוד קשה.

אני ברשותך רוצה להתייחס למה שנאמר שאין בכלל כיתות חינוך מיוחד במסגרות של הממ"ח – אז זה לא ממש מדויק, כי נכון לשנת הלימודים תשפ"ב יש לנו 27 כיתות חינוך מיוחד שחלקם - - - וחלקם כיתות בממ"ח. אם תרצי אחר כך - - -

וכמה תלמידים יש?

כיתות - - שכתובות כממ"ח בבתי ספר כוללניים שקיבלו השנה - - -

לא כוללניים, לא כוללניים. אני מדברת על בתי ספר – אם את רוצה אני אתן לך אחר כך את המספרים.

אני יכול להגיד שאני מצטרף לצינה. אני אדבר כרגע בכובע השני שלי שהוא עד ה-30 לחודש הקרוב – מנהל האגף לחינוך מיוחד בעיריית פתח תקווה. יש לנו רשת של חינוך מיוחד ענקית שכוללת את המוכר שאינו רשמי החרדי – יש לנו שם חמישה בתי ספר לחינוך מיוחד חרדי, ויש לנו גם כ-12 או 14 כיתות בתוך בתי הספר החרדיים לחינוך מיוחד.

- - -

למוכשר.

למוכשר, כן. אני לא מפריד בין מוכשר חרדי כמו שאני לא מפריד בין ממלכתי דתי שגם פותחים את זה דרך המוכשר, או בממלכתי כמו "הבית של תמר", "בית אקשטיין", הם אותו הדבר. ואני רוצה לציין לשבח שבעצם כל מה שאמרתי לגבי הממלכתי דתי שאין מסגרות כוללניות, לעומת זאת במוכר שאינו רשמי החרדי יש להם מענה מקיר לקיר, וצריך גם את זה להגיד.

תודה, זה חשוב.

הערה לעמוס – אמרת פתח תקווה? יצא לי - - - וועדות זכאות בפתח תקווה. אני יכול לומר לך שאמרו להורים – אל תבחרו כוללני כי ראש העיר נתן הוראה לא להוציא מחוץ לעיר. אז זה מתוך הוועדות. אבל זה אולי לא קשור לזה.

קודם כל מבחינת המענה בחטיבה העליונה, מה שקורה – בגלל שאמ"ץ לא נמצאים אז זה למעשה יושב על הבעלות של בית הספר. אז הם מקבלים את זה בתור תקציב קשיח. הרבה פעמים ההכוונה של הצוותים היא בעיקר לצד הלימודי. זה בעיקר – בגרויות, בגרויות. אתה הולך לדברים האחרים – אוטומטית אין לנו. הם מחויבים לפי החוק אבל אין להם את המענה המקצועי, אין להם את הבסיס, וכשאנחנו מדברים על שת"פים עם מורים כמו שהיושב-ראש ציין, מהר מאוד זה מתנתק כי זה מגיע מהצד של ההורים שמתערבים. וזאת בעיה שהיא מאוד מהותית. אני חייב רק לציין – אני מסכים עם מה שאמרת לגבי התגמול. במקרה הייתה לי היום שיחה עם חבר על תכנית - - -בצבא לגבי הגיוס של אוכלוסייה - - - והוא אמר לי: תדע לך, אחד הדברים שמאוד קידמו את התכנית הזאת זה כל היחידות שמקבלות את החיילים הנפלאים האלה זה על-תקני. זה לא בא על חשבון, זה בא בנוסף, מהבחינה הזאת, וראוי לתגמל את בתי הספר, את הרשויות ואת הצוותים. הצוותים בהחלט לא מתוגמלים. יש שם תקורה ותקורה מאוד גדולה, ואני יכול להבין כל איש צוות, גם כהורה, למרות שאני לא יכול לקבל – שבא ואומר: אתם זורקים עלי, אבל תנו לי את היכולת ואל תאמרו – זה הכול בתפקיד בתור מורה, כשלא נותנים לי את הידע וההכשרה ובטח בטח לא את הזמן ואת המשאבים.

מישהו רוצה להוסיף לפני שאסכם?

אני אשמח ואבקש לקבל ממשרד החינוך נתונים – אם יש להם, לגבי מספר ההורים שבחרו בשילוב מהממלכתי דתי או לחילופין – מספר ההורים שהעבירו את ילדיהם למסגרות נפרדות. תודה. אני חושבת שזה מה שבסופו של דבר מסמל האם התיקון יושם או לא.

כן. יש לנו נתוני עבר.

אני רוצה לפתוח את הסיכום ולומר שהברכה הכי גדולה שהייתה לי כמנהל בית ספר זה ילדי חינוך מיוחד שזכיתי לשלב כתלמידים אצלי. הזכות שהייתה לי כמנהל, לצוות ולתלמידים האחרים – אני אזכיר שהיו רבים, אבל אזכיר אחד, יחיד ומיוחד בשם יהוא, ילד שקלטתי מהחינוך הרגיל, הוא לא בא מהחינוך הדתי ולמד אצלי שש שנים ואחר כך עוד שנים אחרי שעזבתי. מה שאני למדתי מהילד הזה ומה שהחברים שלו הרוויחו מכל הבחינות מהשילוב שלו היה מדהים, וזה נכון לעוד ילדים. אני בקשר עד היום אתו ועם המשפחה בסיוע בקליטה שלהם בעולם העבודה, התעסוקה והלמידה שלהם וגם שם יש הרבה אתגרים. לכן אני אומר פה לכל מי ששומע שקליטת ילדי חינוך מיוחד בחינוך הרגיל היא זכות לכולם, ומרוויחים ממנה ללא הפסקה יום-יום ושעה-שעה, כולם.

יש לנו כמה אתגרים, ואני רוצה לגעת בשלושה שהם נכונים לחמ"ד אבל נכונים גם באופן אחר לחינוך הכללי בישראל – אתגר ההנגשה. תראו, תנאי המגרש הם בלתי אפשריים. אני יכול לספר לכם שכמנהל מנח"י במשך חמש שנים התחלתי הנגשות בשנה הראשונה ולא סיימתי בשנה החמישית. הזמן שלוקח להנגיש בית ספר בממוצע בישראל היום זה שלוש שנים, ברשויות הכי משוכללות. בחלקם זה לוקח חמש שנים ואפילו שבע שנים. יש לפעמים אבסורד שילד מגיע לבית ספר, מתחילים את ההנגשה, הוא מסיים את בית הספר אחרי שש שנים ועדיין לא סיימו את ההנגשה. זה אתגר לאומי. אני יודע מרשויות רבות שזה נורא. יש לי פתרון, אבל זה פתרון מערכתי רחב ומאוד יקר, ואגיע אליו בהמשך.

האתגר השני הוא גודל בתי הספר. החמ"ד חייב להגדיל את בתי הספר שלו, בדגש על הייחודיים, הכפריים, המרוחקים והאליטיסטים. פשוט להגדיל. להגדיל, להגדיל, להגדיל. להגדיל ב-50%, להגדיל ב-100%. זאת הייתה המדיניות שלי כמנהל מנח"י, זאת המדיניות שלי כאן, בוועדה. הגדלה מאפשרת גם יותר הכלה, כי חלק מהאתגר, כשיש לך כיתה או שתיים- אתה פשוט לא מצליח להתמודד. 6-5 ילדי חינוך מיוחד ואתה לא יודע איך להתמודד עם זה. כשיש לך שלוש או ארבע כיתות זה פשוט נראה הרבה יותר סביר, זה מקטין את תשלומי ההורים, זה טוב בכל אמת מידה, חוץ מזה שלחלק מהצוות זה נוח – בתי ספר קטנים וזאת פיקסציה שהציבור הדתי שקוע בה ואנחנו חייבים להילחם בה. היא משליכה על המון דברים – על תשלומי הורים, על פדגוגיה, על חינוך מיוחד – על הכול. אני אומר את זה כאן ואמרתי גם בוועדה מספר פעמים. הנקודה השלישית שמשפיעה מאוד היא קשב ההורים. בחינוך המיוחד, אמרתי בפתח דבריי ועם זה אסיים – אין קליטת חינוך מיוחד בלי הורים. אין, היא לא עובדת. היום אני חושב שזה נכון גם בחינוך הרגיל, אבל בוודאי ובוודאי בחינוך המיוחד. ההצלחה או אי ההצלחה זה קודם כל לדעת לעבוד עם ההורים, וכאן אני אומר: יש התקדמות ואנחנו צריכים לראות איך מתקדמים עוד.

אני חושב שמה שאנחנו צריכים ללכת אליו במשרד החינוך, במערכת החינוך – זה שילוב והכלה מלאים ככל הניתן. וכאן אני קורא לכם בחמ"ד – הצגתם פה נתונים בהתחלה וכך גם עשו המ.מ.מ. אם אחוז ילדי החינוך מיוחד בישראל הוא 12%, צריך ממש לדרג בתי ספר שמעל ומתחת האחוז הזה. כשבית ספר הוא 12% ומעלה – הוא בית ספר טוב. כשבית ספר הוא פחות מ-12% הוא בית ספר פחות טוב, וצריך לבוא לידי ביטוי גם ביוקרה של בית הספר, גם במשאבים ובקשב שהוא מקבל ממשרד החינוך. אנחנו רוצים את ילדי החינוך המיוחד משולבים ככל הניתן, ולכן צריך לתרגם את זה לתכנית עבודה למשאבים ולדחוף את זה בכל דרך אפשרית, גם בהרשאות בינוי, בכל דבר. שבית ספר שמשלב ומכיל יהיה בית ספר מתועדף. זאת הדרך היחידה של המערכת לייצר שינוי בסדרי עדיפויות.

הנושא של רישום אזורי בתנאים הנוכחיים הוא מכפלת כוח וצריך לעבוד בו. כמו בנושא הנגשה כך בנושא הכשרת המורים, אני חושב שבסוף היעד שלנו הוא פשוט להכשיר ולהנגיש את כולם. כלומר, זה מיליארדים רבים בנושא הנגשה, וזה מיליונים לא רבים בנושא ההכשרה. אנחנו צריכים להנגיש את כל בתי הספר שלנו באופן בסיסי. זאת פשוט צריכה להיות תכנית עבודה רב שנתית. אני אומר בכנות, אני יודע כמה זה עולה וזה אתגר מאוד גדול. לעומת זאת, כשכל מורי החינוך בישראל, כל אנשי החינוך יהיו בעלי הכשרה בחינוך מיוחד זאת פשוט הדרך להכלה ושילוב. אין דרך אחרת, כי באמת – מנהל שלא הוכשר או לפחות הודרך בצורה מקיפה, לא יודע לעשות את זה. כאן, כמו שהחלטנו לפני שנה או שנתיים במשרד החינוך שכל המורים בישראל יעברו הדרכה טכנולוגית, והייתה שנה של קורונה שבה אמרנו לבתי הספר – הכשרה טכנולוגית, נקודה, אני חושב שצריך להכריז על שנה שזאת הכשרת חינוך מיוחד, נקודה. השתלמות בית ספרית, חינוך מיוחד – זאת הדרך, לשם צריך לכוון. אני חושב שנרוויח מזה המון, מכול הילדים.

אני חושב שבנושא המוכשר והפטור אמנם עמוס תמם אמר שיש במקומות מסוימים תמונה טובה יותר, אבל אנחנו צריכים לוודא כאן את המשילות ואת הריבונות של המדינה על כך שכל בתי הספר, גם המוכשר ובפטור – לוקחים חלק באחריות על ילדי החינוך המיוחד. אין לאף אחד פריבילגיה לחשוב שאין לו את הזכות ואת החובה לשלב ככל הניתן.

צריך בשביל זה לתקן, רק אומר, את חוק החינוך המיוחד – שיחול גם על מוסדות הפטור.

נכון. אני אומר – אני לוקח כאן על עצמי, ואני בטוח שחברת הכנסת שירלי פינטו קדוש תהיה שותפה נאמנה שלי – לייצר תכנית לדור הבא של חוק השילוב וההכלה שהוא בעיניי שילוב והכלה מלאים במערכת החינוך עד כדי – מבחינתי זה החזון – סגירה של בתי ספר מסוימים לחינוך מיוחד, שפשוט יתרוקנו מתלמידיהם, כי התלמידים בבחירת ההורים ירצו חינוך משולב ומוכל ככל הניתן. זה החזון. אני חושב שבתכנית עבודה רב שנתית אפשר להגיע אליו, ואנחנו רק נרוויח בכל מערכת החינוך מכך.

תודה רבה לכולם על ההשתתפות, ושנזכה לעוד הרבה דיונים פוריים כאלה. ישיבה זאת נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:30.