פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



22
הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל
21/06/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 42
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל
יום רביעי, כ"ג בסיון התשפ"ב (22 ביוני 2022), שעה 09:30

ספורט כמענה למניעת התנהגויות סיכוניות וככלי לטיפול ושיקום

חברי הוועדה: סימון דוידסון

קובי מורלי - מפקח ארצי, משרד הבטחון

אפרת לאופר - מנהלת תחום קידום בריאות במוסדות חינוך, משרד החינוך

פאולה רושקה - ד"ר, מנהלת המחלקה לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות

אורית שפירו - מנהלת תחום בכירה באגף המניעה הרשות הלאומית לביטחון קהילתי, המשרד לביטחון פנים

יחיאל מגנוס - יו"ר, מגנוס איתור חילוץ והצלה

אורי שוהם - מנכ"ל מגרש ביתי

דודו אלבז - עמותת "מגרש ביתי"

ג'וני גולן - רכז פרוייקטים עמותת "מגרש ביתי"

איילת פייט שוורץ - עו"ס קהילתית, בתי משפט קהילתיים

ליאור גרינברג - עו"ס קהילתית בבית המשפט הקהילתי

יובל חן - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית.

נעם וילדר - המועצה לשלום הילד

רון גולן - יו"ר החברה לרפואת ספורט, ההסתדרות הרפואית בישראל

סיגל טולדנו - חברת הנהלת "גשר"

עופר מוכתר - מרצה בכיר המכללה האקדמית אשקלון, מוזמנים נוספים

מורן ניב שלמן - ראש תחום חינוך עמותת זיו נעורים

אלעזר שטרן

בת שבע פנחסוב

מעין בוסתנאי, חבר תרגומים

ספורט כמענה למניעת התנהגויות סיכוניות וככלי לטיפול ושיקום

רציתי להתנצל שאיחרתי וסליחה שחיכיתם. לפחות אנחנו מאוד עקביים במה שמתרחש פה. אנחנו התכנסנו היום לדיון שלמעשה הוא ביוזמה משותפת עם חבר הכנסת סימון דוידסון, שדיבר איתי כמה פעמים על הנושא. הוא פשוט עכשיו צריך להצביע בוועדה אחרת, בגלל זה גם אני התעכבתי. אני מקווה מאוד שהוא תיכף יגיע.

אנחנו מדברים על ספורט כמענה למניעת התנהגויות סיכוניות, וככלי לטיפול ושיקום. סימון היקר מדבר על זה הרבה מאוד שנים, צריך להגיד, עוד לפני שהוא הגיע לכנסת, אני כמורה בהכשרתי וכמי שתמיד אומר שעם כל הכבוד לפוליטיקה וחינוך ספורט הוא אצלי מעל הכל, מי שלא מכיר את ההקשרים המשפחתיים שלי אנחנו משפחה מאוד מאוד ספורטיבית. ולכן מבחינתי זאת הזדמנות מאוד מאוד חשובה לשלב את הדברים שגם אני וגם הוא וגם הרבה מאוד אנשים אחרים ממש מאמינים בהם בעומק של היכולת שלנו לחולל שינוי, אבל הם לא מקבלים הרבה ביטוי בכנסת. אז אני שמח שיש הרבה אנשים שכן הרגישו שיש להם סיבה היום לבוא לפה, לדבר על משהו שהוא ככה לא תמיד באור הזרקורים.

ואני גם אגיד, בהזדמנות הזאת, שזה בסבירות גבוהה הדיון האחרון שלנו לכנסת הזאת, מכיוון שאין לדעת מה יוליד היום הזה, ומה יקרה ביום שני-שלישי, אבל אנחנו בסבירות גבוהה מתפזרים. אז זו גם הזדמנות מבחינתי להודות לכל הצוות של הוועדה, אני לא רוצה לעשות את זה בסוף, אז תכבדו את זה רגע שאני אתחיל בזה. להגיד לבת שבע המופלאה תודה גדולה פה על המצלמות, ושכולם ידעו וישמעו, על כל החודשים האחרונים, וגם על השבועות האחרונים, שהיית פה ככה יותר לבד, ויעל עם העניינים שלה, שאני לא אכנס אליהם פה, אז יישר כוח גדול, עם כל הצוות של הוועדה, שמתאמץ פה ועושה הרבה מאוד עבודה כדי שאתם תגיעו, כדי שהכל יהיה מסודרת, כדי שאני לא אעשה בלגן, כדי שאביגיל, שהיא אף פעם לא עושה בלגן, זה תמיד אני. אז באמת תודה מעומק לבי. אנשים בחוץ לא מבינים מה קורה פה, לא מבינים שמאחורי הקלעים יש הרבה מאוד עבודה של שבועות ותאומים ומרדפים אחרי המשרדים, וסיכומים, ותשובות ומענים.

אז באמת ככה חשוב לי להגיד את זה. ובכלל אני אגיד שכשהקמנו את הממשלה הזאת, וסגרנו את ההסכמים הקואליציונים אז לי היה חשוב ביחד עם מירב להוסיף לוועדה הזאת את הנושא של אתגרי הצעירים, כי חשבנו שזה המקום הנכון, זה הכלי הטוב. אבל כטיבן של וועדות מיוחדות בכנסת זה לא דבר שממשיך אלא אם כן בקואליציה הבאה אני, או מישהו אחר, יחשוב שזה דבר הנכון. ואני חושב שכן הצלחנו, והתלבטנו בהתחלה איך לעשות את זה ואיך נכון, הצלחנו לשלב בצורה מיטבית דיונים מאוד מאוד חשובים, על כל מגוון עולם ההתמכרויות, עם כל ההשפעות, וככה אני מסתכל על פאולה כי היו לנו הרבה מאוד דיונים, עם כל המשרדים. ניסינו לייצר המון המון פתרונות, או לפחות לשים זרקור על האתגרים הכי גדולים.

אנחנו יודעים שאחרי הקורונה, ודאי אני יודע את זה כמי שהיה בוועדת החינוך בתקופת הקורונה, ההשפעות על הילדים, בכלל במדינת ישראל, אבל על הבני נוער הן הרסניות וקטלניות, והעולם הסיכוני הולך ונהייה יותר ויותר בעייתי. ולכן הרגשתי שיש כאן הזדמנות מאוד משמעותית לגעת בהרבה דברים. לא הכל הצלחנו לעשות. חלק מהדברים עוד תקועים. חלק מהדברים פתאום מקבלים מענה. קיבלנו בשבוע שעבר הודעה, שמבחינתי, מבחינת אביגיל, וכל הצוות היתה מרגשת, שהצלחנו לגרום לכמה משרדי ממשלה לדבר ביניהם על זה שאם ילד, נער או נערה עוברים טיפול לפני שהם מגיעים ללשכת גיוס אז זה חלילה לא יפגע בהם בהמשך השירות הצבאי שלהם. דבר קטן, פעוט, אבל שיכול לשנות חיים. זו סתם ככה דוגמא שריגשה אותנו. וגם זה עדיין בתהליך, ואנחנו יודעים פה איך דברים עובדים.

אז אביגיל, זו גם הזדמנות להודות לך, מהצוות שלי, שמנהלת את הקשר פה לוועדה, ואני לא תמיד פשוט. אז זו ככה גם הזדמנות.

ואני אגיד מילה על הסיפור של צעירים, שהוא כל כך רחב וכולל, ואני המון שנים כבר בתוכו. ופה בתוך הכנסת זה תמיד עובר בין כל הוועדות. אין אף ועדה שבעצם גילאי 18-35, או כמו שצחקתי פה, אני עולה עם הגיל, אז זה עכשיו 18-37, אולי יעלה לארבעים. בסוף היתה הזדמנות גם לשים המון המון זוויות שהצעירים תמיד נעלמים בתוכן, והצעירות, אז אני שמח שגם את זה הצלחנו לעשות. לא תמיד מושלם, אבל כן לתת פה משהו שלא היה עכשיו.

אני חושב שאנחנו נתחיל עם ד"ר עופר מוכתר, שמציג מצגת. בבקשה, מרצה במכללה האקדמית אשקלון, זכית לפתוח את הדיון הזה.

בוקר טוב, ואכן התבקשתי, ולכן גם הכנתי איזו שהיא מצגת קצרה על הנושא הזה של טיפול באמצעות ספורט בבני נוער בסיכון, ובני נוער בהדרה. אני קודם כל מצטרף לכל מה שנאמר כאן לפני כן. אני חושב, אני מכיר גם את העבודה של סימון עוד הרבה לפני שהוא נכנס לכנסת. אני יודע כמה הנושא הזה, גם עבורו וגם עבורך זה משהו שבאמת, אחד מהכלים של אמצעי חינוך בלתי פורמלי מהחשובים אולי שיש בהקשר הזה. ולכן כשהתבקשתי באמת קראתי למצגת המאוד קצרה שהכנתי עבורכם ספורט כאיזה שהוא מנוף חברתי.

רק להדגיש, אני מניח שכל מי שיושב כאן בדיון ועושה באמת את העבודה הקהילתית המאוד חשובה ואינטנסיבית של טיפול באמצעות ספורט, של מניעת עבריינות ופשיעה באמצעות ספורט, יודע כמה יותר מהכל, בראש ובראשונה ההוק – הפיתוי הראשוני. הדבר שמושך אליו את אותם בני נוער. אבל, וזה אולי הסיכום הכי גדול שיש לי לכל המצגת בהקשר הזה, אם אין כאן תכנון מסודר ואם אין כאן שיתוף פעולה, כמו שניסיתם ליצור כאן, עם משרדים אחרים, עם מסגרות אחרות, לבוא ולתת לילדים, לצורך העניין אני מקצין את זה, כדור, ולהגיד טוב, הכדור יעשה את שלו, זה לא מדוייק, וזה לא נכון. זאת אומרת הכדור צריך להיות סוג של באמת מוקד המשיכה, או הספורט צריך להיות מוקד המשיכה, אבל צריך כאן הרבה מאוד תכנון מסביב. הרבה מאוד היבטים שבהם בונים סוג של מערכי שיעור, שמכוונים לטיפול באוכלוסיות כאלה בסיכון, או לנוער עובר חוק, או למניעה של פשיעה מחודשת.

ואני לוקח מהכל תובנה שבמסגרתה אנחנו מבינים את מה שאתם ניסיתם לומר בוועדה, שקודם כל הספורט הוא כלי טיפולי, והוא כלי לחינוך בלתי פורמלי, שהרבה פעמים, והזכרת את התקופה של הקורונה, עוד יותר ממה שעושה מערכת החינוך הסטנדרטית. כלומר כן כשיתוף פעולה והכל, אבל הרבה יותר מאשר מערכת החינוך הסטנדרטית.

יש לנו המון המון מאמרים ומחקרים שנעשו בשנים האחרונות, שמראים עד כמה העשייה הזאת, הספורטיבית, הפעילות הגופנית הזאת, בכמעט כל אחד מענפי הספורט, זה יכול להיות ענפי הכדור, אני אציג לכם תיכף מאמר שאני כתבתי שבאמת סקרו תכניות טיפוליות, כדורגל מאנגליה, כדורסל בפרוייקט שנקרא כדורסל של חצות בארצות הברית, סביב הסוגייה של נוער בסיכון ומניעת עבריינות של בני נוער. בענפים אחרים, בארץ יש לנו שורה של מאמרים שהתמזל מזלי לקחת בהם חלק, על הכוחות המאוד מאוד גדולים של אומנויות לחימה, איגרוף, במניעת עבריינות למשל במגזר הערבי, ששם התכניות האלה של איגרוף הן מאוד חזקות, זה אחד מענפי הספורט הכי פופולריים במגזר הערבי. ובאמת אנחנו יודעים עד כמה הספורט מסייע לאותם ילדים, לאותם בני נוער. קודם כל במצבים של יותר מהכל חוסר בטחון, במצבים של אי ודאות חברתית.

אגב מה שמופיע כאן מדבר לאו דווקא על נוער בסיכון, אלא בכלל. ראינו, ואמרתי, מן הסתם בתקופה של הסגרים והבידודים כמה הרצון של האנשים לצאת החוצה, לקחת חלק באיזו שהיא פעילות גופנית, כדי לשפר את מצב הרוח שלהם, את ההרגשה הכללית. אנחנו מציגים שורה של מחקרים במאמר שלי, אני מראה באמת איך אנשים שלוקחים חלק בפעילות גופנית גם יכולים להתמודד טוב עם מה שאנחנו קוראים סיטואציות של סטרס. למשל באיזורים של עוטף עזה, עד כמה הספורט הוא באמת עוגן, שמאפשר גם במקומות האלה צמיחה אפילו במקומות מאוד מוקצנים של מה שאנחנו רואים צמיחה פוסט-טראומטית. אפילו אחרי טראומות.

שאלו לגבי יעילות, אז אנחנו מציגים במאמר שאנחנו נותנים שם את אחד מהפרוייקטים הכי גדולים של טיפול באמצעות ספורט בבני נוער. וזה פרוייקט אמריקאי שנקרא כדורסל של חצות. כמעט העוגן לכל התכניות שנוסדו אחר כך בעולם. פרוייקט שהתחיל בסוף שנות השמונים. והרעיון הוא לתת חלופות לכנופיות שמסתובבות במקומות האלה, בשכונות המצוקה, בערי הפשע, בשעות הלילה המאוחרות. בדרך כלל זה התחיל משמונה עד ארבע לפנות בוקר, בחלק מהמקומות זה עשר עד שתיים לפנות בוקר. כשהרעיון הוא שישחקו כדורסל. במתנ"סים, נפתח את המתנ"סים, נביא חוג כדורסל יומיומי כדי לתת להם מסגרת ספורטיבית כזאת, חינוכית.

ירידה של שלושים אחוז בפשעי רחוב של בני נוער, ירידה בחמישים אחוז בתקריות אלימות של בני נוער, עשרה אחוזים במעצרים של קטינים, שישים אחוזים בפשיעה שקשורה לסמים. יש לנו נתונים שלא מראים כאן, במילווקי שבה העבירו את התכנית הזאת שמונים ושניים אחוז מהנערים דיווחו שהם לא היו מעורבים בפעילות עבריינית מהרגע שהתכנית הזאת התחילה. ולפני כן הם כן היו עוסקים בכל מיני דברים כאלה של על גבול הפשיעה. במיניאפוליס אותו דבר, כמעט שמונים אחוז מבני הנוער באו ואמרו התכנית הזאת עזרה לנו לקבל חלופות, לראות פה מודלים לחיקוי חיוביים. וכמו שאמרתי בתחילת דבריי, זו תכנית שלא רק כדור ותפתחו את המתנ"ס, אלא שימו שם מודלים לחיקוי, שימו שם אנשים שיכולים להוות איזה שהוא עוגן, ובאמת חלופות.

אותו הדבר קורה באנגליה, שם בתכנית של הכדורגל, יש שם ירידה בחלק מהמקומות בסדר גודל של בערך עשרים וחמישה אחוזים בנערים שמעורבים בעבריינות רכוש. משהו בסדר גודל של כמעט עשרים אחוז ירידה בוואנדליזם בשכונות האלו. בדיוק מה שאתם מדברים עליו בוועדה שלכם.

תודה רבה. בבקשה חבר הכנסת סימון דוידסון.

אם אפשר סיפור אישי, אני עובד הרבה מאוד שנים בהפועל באר שבע, ובסוף המצגת נתתי לכם איזה שהוא מקרה שבו היתה חשיבה מחוץ לקופסה. זה סיפור של שופט בבית משפט לענייני משפחה בבאר שבע, שהיה שם דיון שלם סביב ההוצאה של הילד מהבית למסגרות חלופיות. והשופט בא ואמר רגע, בואו נשאל את הילד מה אפשר לעשות, כי אין לו מסגרת אחר הצהריים שיכולה לטפל בו. והיתה שם איזו מסגרת שהרווחה מאוד התקשתה לטפל בו. הילד אמר אני אוהב כדורגל. עצר את הדיון השופט, הרים טלפון לאלונה ברקת, הנשיאה של הפועל באר שבע, ואמר לה תקשיבי, יש לך משהו שאפשר לעשות? ואלונה אמרה כן, יש לנו מסגרת שמאפשרת, אמרתי, עבודה אינטנסיבית גם עם נוער בסיכון. אני מוכנה לקחת אותו להפועל באר שבע. תראו מה כותב שם השופט בפסק הדין שלו: לשילובם של ילדים בכלל וילדים נזקקים בפרט בפעילות ממוסדת רצינית ותחרותית יתרונות רבים. לצערי שירותי הרווחה טרם הפעילו נושא זה באופן רצוי. אימוני כדורגל וכדורסל, אומנויות לחימה וכו' שניתנים על ידי מועדונים רציניים באמצעות מאמנים טובים ומקצועיים יכולים לתרום רבות לילדים בכלל ולילדים נזקקים בפרט, ולהוות קרש הצלה, ימנעו שוטטות ברחוב, שתיית אלכוהול ועוד, ויקנו לילד מסגרת וסדר יום. זה מתוך פסק הדין של השופט אלון גביזון, היום נשיא בית המשפט בבאר שבע, שבאמת מראה על החשיבה הזאת מחוץ לקופסה.

עופר בוקר טוב, קודם כל אני רוצה לחבק אותך, ממש אני מתרגש כי אני שנה שלמה, קודם כל כל החיים שלי אני מדבר על זה, אבל פה בכנסת שנה שלמה אני פשוט מילה במילה כל המצגת שלך היא כל מה שאני מנסה לטרלל פה את כולם, בעולם הזה של מה שדיברת. אני מאמין באמונה שלמה, ואני מודה ליו"ר הוועדה חבר הכנסת רם שפע, שהרים את הכפפה ובעצם מבצע את הדיון הזה פה. הדיון הזה צריך להיות בכל וועדה בכנסת. כי כל שקל שנשקיע עכשיו, בכל הנתונים שאתה הצגת, אנחנו נחסוך לפחות עשרה שקלים בעתיד.

הנושא של כדורסל של חצות בארצות הברית זו דוגמא אחת מני רבות בעולם. אני אתן לך דוגמא נוספת, אני קראתי אתמול בלילה על איסלנד. איסלנד היתה עד 1992 מדינה שמקרי ההתאבדות שם היו מהגבוהים בעולם, סמים ואלכוהול מהגבוהים בעולם. פשע מטורף. ופשוט בהחלטה של הממשלה בנו מגרשים בלי סוף, באיסלנד, בעיקר מגרשי כדורגל. והמדינה הזאת אחרי שלושים שנה הפכה להיות מדינת דוגמא בעולם, לא רק בהישגים שלהם בענפי הספורט, אלא גם בירידה כמעט לאפס בכל הנושא של אלימות, סמים ואלכוהול.

יש גם קורלציה די גבוהה בין היכולת של ספורטאים להבין את המשמעות, גם לספורט המקצועני, גם לספורט העממי.

אני רק אגיד לך עופר שאני מקדם עכשיו תכנית, יחד עם החברה למתנ"סים, שנקראת מגרשים מוארים. שהיא דומה מאוד לכדורסל של חצות, אבל לא רק בכדורסל, זה יהיה גם בכדורגל ובענפים אחרים, תלוי ברשויות איזה מתקנים יש להם, כי לבנות מתקנים לוקח זמן. בעיקר בדרגות למ"ס אחד עד חמש, במקומות היותר קשים. קודם כל באופן אישי אני ארצה להיפגש איתך, ואני, כל מה שאמרת זה מילה במילה מה שאני מאמין באמונה שלמה שצריכים לעשות במדינת ישראל. זה ייקח זמן, גם המצב הפוליטי עכשיו עוצר תהליכים שאנחנו מקדמים אותם. אבל אנחנו ניאבק כדי שאנחנו נקיים את התכניות האלה, כי זה מה שצריך לעשות עם הנוער הישראלי, חברה ערבית, חברה יהודית, זה לא משנה. בסוף זה יקרה. לא צריכים להרים ידיים.

אני מניח שאני חלק, מייצג כאן הרבה מאוד אנשי טיפול, אנחנו אנשים עם סבלנות. זאת אומרת אנחנו יודעים כמה העשייה הזאת היא עשייה מבורכת, עד כמה היא תורמת לילדים ולבני נוער.

באמת תודה עופר, יישר כוח גדול! אני חושב שנפתח עם משרד החינוך, עם אפרת לאופר, בכל זאת חלק גדול מהדברים יושבים אצלכם, בבקשה.

גילוי נאות, מורה לחינוך גופני וספורטאית עבר, ספורטאית חובבת היום. הייתי אצנית לריצות קצרות. אף אחד לא השיג אותי, לא בנים ולא בנות. הרבה שנים. אחר כך גם התחריתי בשלב יותר מאוחר, והבנתי שהגוף כבר מתחיל לבגוד בי, ולא כדאי לעשות תחרויות עם התלמידים כי הם עוברים אותי.

סתם אני אתן לך דוגמא, היא מדברת על אתלטיקה, במדינת ישראל הנחמדה והגדולה שלנו יש רק חמישה איצטדיונים מאושרים של מסלול של ארבע מאות מטר בכל המדינה. רק חמישה בכל המדינה. אנשים לא מודעים לדבר האבסורדי הזה. ומראשון לציון דרומה אין כלום, שום דבר. עכשיו יש בבאר שבע משהו קטן, אבל עדיין זה לא זה.

אני ארצה קצת למקד אתכם, לפחות מהפן שלי. אבל זה נכון, הרבה מדברים על כדורגל, על משחקי כדור, צריך להבין שספורט זה לא רק משחקי כדור.

אתלטיקה זה הבסיס להכל.

אני אומרת בכלל, יש כל כך הרבה ענפים, ואסור לשכוח גם כדורגל, יש איזו משוואה, כדורגל זה בנים, אנחנו רק לוקחים לשם. צריך לזכור, ספורט נשים, צריך לקדם גם את זה, והרבה לקחת את הילדים.

אני רוצה להגיד אפילו לפני שאנחנו ניכנס לנושא הספציפי הזה, אני מנהלת את יחידת קידום בריאות במשרד החינוך, ועובדת עם הרבה מאוד אגפים ויחידות במשרה. אבל אני רוצה להגיד שלפני הכל ספורט ופעילות גופנית זה חוסן גופני, שנותן חוסן נפשי. נתחיל מזה. זאת אומרת זה חד משמעית מחקרים מראים את זה בכל מקום, על כל ילד, לפני שהוא מגיע בכלל לעניין של התמכרות. אז כשאנחנו רוצים לפתח אצל כל ילד, מגיל מאוד צעיר, צריך להפעיל אותו בפעילות גופנית. יש מחקר שפרופ' פיש עשה גם, בכלל על התרומה של שיעורי החינוך הגופני והפעילות הגופנית, עד כמה היא תורמת לילדים. זו תרומה עצומה. רואים שבשנות גיל היסודי ילדים מאוד אוהבים את הפעילות הגופנית, זה הולך קצת ומתרחק בגיל הגדול יותר.

את רוצה שנדבר על פעילות גופנית ומשרד החינוך? כי אני יכול עכשיו לתת לך נאום, דמעות יזלגו מעיניך. סתם אני אתן לך דוגמא, אתה יודע שבמדינת ישראל חמישים וארבעה אחוז מבתי הספר אין אולם ספורט? חמישים וארבעה אחוז. אתה יודע שבונים בית ספר בלי בכלל מחשבה על נושא של הספורט? כלום, אפס. מעבדות בונים, ספריות בונים, הכל חשוב. ספורט, בכלל לא חושבים עליו. עד 1998 בנו בתי ספר עם אולמות. מאז החליטו לא, לא צריך. בונים את הבית ספר, תחשבו על אולם אחרי זה. סתם דוגמא.

אני רוצה להגיד שאנחנו דווקא מאוד יצירתיים כשאין אולם. צריך לזכור, אפרופו הקול שלי, זה חלק מהשנים שלי בשטח, ואנחנו מדברים על אתלטיקה, אתלטיקה לא מתבצעת בתוך האולם, אתלטיקה אנחנו עושים בחוץ, ולילדים מאוד אוהבים את החוץ.

הם אוהבים, לא כשזה ארבעים מעלות באחת בצהריים.

ברור שאת צריכה בתוך המציאות לתפקד.

אני חושבת שאם אני לוקחת היום, לדוגמא ביחידה, אנחנו מקדמים מאוד את כל הנושא, מכיוון ששיעורי חינוך גופני היום הם שעתיים פעילות גופנית בשבוע לתלמיד,

ארבעים וחמש דקות פעמיים בשבוע ברוטו. עשרים ואחת דקות נטו.

אז בתכנית קידום בריאות אנחנו מנסים בעצם להעצים את זמן הפעילות של הילדים. אנחנו מדברים על תשעים דקות תוספת ביום הלימודים על ידי הפסקות פעילות וטורנירים, זאת אומרת באמת להגביר את הנושא הזה. אני מדברת כרגע עוד פעם, לא דווקא על הוועדה, אבל באופן כללי, עד כמה שניתן. מדברים על הפוגות ספורטיביות, ועם המון הטמעה היום בהשתלמויות שגם אני שותפה להן, השתלמויות ופיתוח מקצועי בקרב מורים, לאו דווקא מורים לחינוך גופני, על הפגות ספורטיביות בזמן השיעור. קצת לתת לילדים להיות תנועתיים ולזוז.

אין ספק שככל שיהיו יותר נבחרות, ויותר בעצם עמותות, שימשכו את הילדים להיות שותפים בנבחרות ספורט כאלה ואחרות, לילד, ולכל אחד, כשיש לו יעד ומטרה, אם הוא עכשיו צריך, יש לו זמן והוא צריך ארבע מאות מטר עכשיו לרוץ, נותנים לו את היעד הזה והוא צריך להגיע אליו, זה מה שיישב לו ככה מאחורה. הוא צריך להגיע לשם. כשיש יעד אז הוא רוצה להגיע למטרה. אותו הדבר גם כאן, אותם ילדים שאנחנו מדברים עליהם, אם יתנו להם באמת יעדים בספורט, וימשכו אותם לשם, אין ספק שהספורט יהיה מקור הצלה עבורם.

תראי, צריכים להבין בסוף מי שעושה את הספורט במדינת ישראל זה האגודות והעמותות. זה תשעים אחוז מהספורט בישראל. כדי להעצים את הספורט חייב להיות קשר עם משרד החינוך. עד לפני מספר שנים מועט בכלל משרד החינוך לא נתן לעמותות, ויש הרבה מקומות בארץ גם שלא נותנים להם להיכנס ובכלל להציג את מה שעושות העמותות והאגודות. שהן נתמכות על ידי המדינה דרך אגב.

המחשבה של משרד החינוך צריכה להיות, חייבת להיות, איך מחברים את מה שקורה מחוץ למערכת החינוך, זאת אומרת אגודות, כמו דיברנו על כדורגל, אתלטיקה וכדומה, בכל עיר יש משוגע לדבר שמקדם ענף מסויים. למשל רם נמצא בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שם יש טירוף של שחיה וכדור-מים. את זה צריך לחזק מאוד מאוד מאוד בעולם הזה. יש גם אתלטיקה שם. לא בכל הרשויות יש את כל המתקנים ואת כל המשוגעים לדבר. צריך לעשות רגע עצירה ולחשוב מה אנחנו עושים כדי להגדיל את מספר הילדים,

כי אני אתן לך נתון, שאני לא יודע אם את יודעת אותו, אבל מדינת ישראל היא המדינה הנמוכה ביותר ב-OECD של מספר הספורטאים הרשומים באגודות ספורט. יש מאה שלושים ושבעה אלף ספורטאים וספורטאיות רשומים באגודות ואיגודים. זה אחוז נקודה שתיים, משהו כזה. אחוז נקודה ארבע. במדינות מתקדמות מגיעים כמעט לשלושים אחוז מהתושבים במדינה באגודות ואיגודים שעושים ספורט. אז כדי להגדיל את המספרים האלה, עשו פרחי ספורטי, וכל מיני תכניות, ולא הצליחו. כדי להגדיל את זה חייבים לשתף פעולה בין משרד החינוך, החינוך הבלתי פורמלי של האגודות והאיגודים, לעשות שילוב, ואתם צריכים להוביל את זה. זה חייב להיות מובל על ידי משרד החינוך. הרי מתקנים קשה לבנות, זה לוקח זמן וזה הרבה כסף. מה שיש באותה רשות צריך לחזק ולקדם, יחד עם מי שנמצא מחוץ לבית הספר. זה משהו שאם את מובילה בעולם שלך, את צריכה לעשות חשיבה ולהתחיל לעבוד עם הרשויות, כי הן בעצם דוחפות את הספורט במדינת ישראל יחד עם האגודות. וזה מה שיכול להגדיל משמעותית את מספר הספורטאים.

רק הערת ביניים, ממש משפט סיכום שלי, זה בדיוק מה שקורה הרבה פעמים, אנחנו מדברים על נבחרות או על רשויות, על מיומנות מסויימת שבאמת מקדמים באותה רשות. לא כולם מתחברים לאותו ענף באותו מקום, ולא כולם מתחברים להיות תמיד מצטיינים או להיות בנבחרת.

רובם לא. אין מה לעשות, יש פירמידה ברורה.

צריכים לחשוב, לצאת מהקופסה, ולהגיד רגע, כי הרבה פעמים עמותות ואגודות רוצים את המצטיינים, אנחנו צריכים לראות גם משהו אחר. ולא סתם אמרתי קודם, נשים ובנות, בנות צעירות לא מוצאות את עצמן הרבה פעמים במשחקי כדור. צריך גם לחשוב על זה.

דיברת על נשים, אז בכדורגל נשים למשל רשומות באיגוד הכדורגל רק אלפיים מאתיים נשים בכל מדינת ישראל. בעמותת בועטות, שזה שער שיוויון שפועלת בכל הארץ, רשומות אלפיים שמונה מאות בנות. העמותות, לא לפעמים, בדרך כלל, יודעות לעשות דברים הרבה יותר טוב מהמדינה וממשרד החינוך. יש להן את היכולת לזה. אז זו סתם דוגמא.

המאבק לשיוויון מגדרי הוא כל כך רחב בכל תחומי החיים. כמובן גם בכל מה שקשור לספורט אנחנו בפערים מאוד גדולים. יש לנו הצעת חוק, אפילו בסיוע שר התרבות והספורט, שרצינו לעשות להשוואת תנאים, בואו נגיד נתחיל במתקנים, אני לא מתחיל לדבר על כל הדרמות שיש עכשיו, הכדורגל מובילות את זה, אבל בסוף בכל ענפי הספורט אנחנו רואים שהפערים הם אדירים, נשים שמתאמנות בצורה הכי מקצועית שיש בסוף מקבלות אחרי הילדים של בית הספר היסודי את ההזדמנות להתאמן במגרש. אז יש לנו עוד הרבה עבודה, גם בתחום הזה.

אני אעשה קפיצה קצת לחברה אזרחית. אורי שוהם, מנכ"ל מגרש ביתי, בבקשה.

נעים מאוד, תודה על ההזדמנות. יש איתי גם שני עובדי עמותה, דודו אלבז וג'וני גולן. את העמותה הקמתי לפני עשר שנים, באמת כשעוד הייתי עובד בכנסת כמנהל סיעת יש עתיד. התחלנו בתור ארגון שעושה פעילות של כדורגל לחסרי בית, שמעתי על פרויקט עולמי של כדורגל לחסרי בית, והחלטתי להקים את הסניף הישראלי. והצלחנו ומאז הקמנו, היינו שלוש פעמים באליפות העולם. הייתי שמח אם ניתן לדודו או לג'וני לדבר, כי הם באמת עובדים היום עם הצעירים, יש לנו קבוצות של בוגרים חסרי בית, קבוצות של נערים בסיכון, וגם אנחנו עובדים עם נוער מנותק. כל מה שאמרתם פה, כל מה שעופר דיבר עליו, זה בעצם אנחנו עושים בפועל. רואים את התוצאות של זה יום יום. המסגרת הקבוצתית שלנו, המודל העיקרי הוא שגם הצוות שלנו, גם הרכז והמתנדבים משחקים במגרש. זה יוצר שותפות בעצם בגובה העיניים עם החבר'ה. כתוצאה מזה אנחנו יכולים לעשות איתם ליווי אישי שמוביל אותם בעצם להישגים.

תודה. בוקר טוב לכולם, שמי דודו אלבז, מעמותת מגרש ביתי. אז כמו שאורי אמר, אנחנו בעיקר בהתחלה עבדנו עם חסרי בית מבוגרים, ומה שגילינו שיש להם קושי עצום ביצירת קשר מיטיב, וגם אנשים שיש להם קושי במציאת שייכות. וקבוצת הכדורגל באמת ענתה על הצרכים האלה. זה ממש התחיל מפשוט תבואו לשחק כדורגל, אנחנו לא באים לטפל בכם, לא באים לעשות דברים מעבר, פשוט לבוא לשחק כדורגל. ודרך הכדור, דרך ההשתתפות בקבוצה, ובמגרש, פתאום גילינו שיש להם עוד המון המון המון בעיות, כמובן שמתחילות בדיור והתמכרות, ובעיות פליליות, וכמובן חובות להוצאה לפועל ולכל מיני גורמים נוספים. וקושי להסדיר את כל הדברים האלה, וקושי במיצוי זכויות. וכשהם באו אלינו עם הבעיות שלהם אנחנו התחלנו פשוט לעזור להם בזה, לתווך להם אם זה קצבאות של ביטוח לאומי, סל שיקום אם מגיע להם, עבודה עם היחידה לדרי רחוב, עם היחידות להתמכרויות. ולראות תוצאות שלקח להם זמן להגיע. ובעיקר יצירת קשר, הביחד, זה משהו שהוא נורא משמעותי. כי גם אם אנשים חוזרים לרחוב, וזה קורה, וגם אם הם חוזרים לשימוש בסמים ובאלכוהול, ולצערנו זה קורה, אנחנו עדיין ממשיכים להישאר בקשר.

איך זה עובד? איך אתם מגיעים אליהם? איך אתם בקשר איתם?

אנחנו עובדים עם היחידות לדרי רחוב.

שזה משרד הרווחה בעצם?

כן, משרד הרווחה.

הם מתקצבים אתכם?

כן. ואנחנו עובדים איתם צמוד, וגם עם ההוסטלים. יש את עמותת לשובע, עמותת אכפת, ובית משפט קהילתי, אנחנו שותפים קרובים שלהם. ומקבלים אנשים שרוצים לבוא ולשחק כדורגל. אנחנו פוגשים אותם, אני פוגש אותם פרטני בהתחלה, אחרי זה אנחנו מביאים אותם למגרש, מתחילים לשחק, ליצור את הקשר, ליצור את האמון. חודש ראשון זה רק לבוא ולשחק, ואחר כך בודקים במה אנחנו יכולים לעזור.

כלומר כדורגל הוא בסיס לתקשורת,

כן. ועושים גם אירועים ביחד, מעבר למונדיאל לחסרי בית שטסנו. נגיד ליל הסדר, משהו שאנשים כמעט לא עושים, יש לנו איזה מקום בתל אביב שכל שנה מארח אותנו, ומביאים אוכל, ומתנדבים.

באיזה ערים זה נמצא היום?

כיום יש לנו קבוצה בתל אביב, שתי קבוצות בירושלים, קבוצת נוער בסיכון בחולון, שג'וני מרכז, וממש בקרוב קבוצה בנתניה.

הרשות נותנת לכם את המגרש?

זה תלוי איפה. כל מקום זה שונה.

זה קט רגל בטח,

כן, זה קט-רגל.

מתי נבחרת הכנסת מגיעה לשחק?

אני לא משחק אתכם בחיים. משחק אחד הלכתי, כיסחו אותי, חודשיים הייתי נכה.

קדימה, זה הזמן להרים את הכפפה, לעשות נגדנו משחק.

יש לכנסת נבחרת קט-רגל. אנחנו בסך הכל בסדר. ובאמת אני חושב שכולנו נשמח, גם אנחנו אוהבים את זה וגם זה באמת יכול לייצר אחלה הזדמנות.

בקבוצות יש משהו כמו מאה עשרים, משהו כזה. זה כל הזמן גדל ומתפתח. אנחנו עובדים עם, יש לנו מנוער בסיכון עד לצעירים בירושלים מגילאים שמונה עשרה עד עשרים וחמש, גברים ונשים ביחד, מכל מיני מסגרות, ויש את הקבוצות הבוגרות, שזה מגיל שמונה עשרה, אין הגבלת גיל. היה לנו הכי מבוגר שחקן בן שישים ושמונה. זה גם אנשים שהם לא יודעים לשחק, חלקם, היה לנו שוער שהיה בנבחרת ישראל, בנבחרת שלנו הכוונה, שהוא היה עם קביים.

כמו נבחרת הכנסת בערך.

מרשים מאוד ומשמח. נעבור אליכם, אני מבין שאתם, איילת וליאור, נשמח לשמוע את הזווית של בתי המשפט הקהילתיים.

שלום לכולם, אני ליאור גרינברג, עובדת סוציאלית בבית המשפט הקהילתי,

אני איילת פייט שוורץ, עובדת סוציאלית קהילתית בבית המשפט הקהילתי.

אנחנו כמובן מתחברות לכל מה שנאמר לפנינו. נשמח להתייחס לזוויות ייחודיות מנסיוננו בבית המשפט הקהילתי. ראשית כל, יש לנו קבוצת כדורגל בבית המשפט הקהילתי, שבעיקר הנוכחים בה הם משתתפים צעירים, אבל לא רק. ואנחנו נוכחנו לראות קשר הדוק בין מה שמתרחש במגרש הכדורגל ובקבוצה לבין מה שקורה באולם הדיונים. זה בא לידי ביטוי גם בהתייחסות להשתייכות לקבוצה, ולייצוג של בית המשפט הקהילתי בדיון עצמו, על ידי השופטת, על ידי התובעת, בתסקירים שקציני המבחן כותבים לדיון, וגם בקשר שנוצר בין השחקנים. יש לנו גם בקבוצה, היא קבוצה מעורבת שגם צוות בית המשפט הקהילתי יכול להשתתף, הסניגורים, משפחות, וגם המשתתפים עצמם. מה שמייצר גם קירבה ואמון וגם טשטוש היררכיה. ואפילו זה בא לידי ביטוי בתנאים מגבילים, מתחשבים בשעות הפעילות של הקבוצה, ומשחררים אנשים לחלון מסויים כדי שהם יוכלו להספיק.

תגידי בדיוק איך הקשר הזה נוצר.

אנחנו מנהלות את הקבוצה. אנחנו בקשר, כל בית המשפט הקהילתי בעצם הוא צוות רב מקצועי שעובד יחד בשביל לקדם את השיקום ואת התכניות שיקום של המשתתפים. אז ברגע שיש משהו שאנחנו מזהים כזרז שיכול לעזור לתכנית השיקום אנחנו מעלות את זה, ומבקשות מהסניגורים שלנו המשתתפים להגיש בקשה לבית המשפט כדי לקבל חלון או איוורור כדי להגיע לקבוצה, והשופטת מייד מאשרת את זה, מתוך הבנה של החשיבות והקידום. זה בעיקר גם ממש רואים את זה אצל המשתתפים.

מה סדרי הגודל?

כיום יש שישה בתי משפט קהילתיים בארץ, מתוכם בשלושה כרגע יש קבוצת כדורגל. זה משתנה מקבוצה לקבוצה. אנחנו עוד יחסית בשלבים התחלתיים.

כמה זמן קיים הדבר הזה?

הקבוצה אצלנו קיימת כמה חודשים, יש כחמישה עשר שחקנים אצלנו. יש קבוצה בבית משפט קהילתי ברמלה, שקיימת כבר הרבה זמן, לפחות שנה. זו קבוצה שמתמידה, הם משחקים כל שבוע וגם מעורבים בהם גם צוות וגם משתתפים, ועכשיו גם נפתחת בירושלים.

ספציפית על הקבוצה ברמלה, זו קבוצת הפעילים שלהם, זה חבר'ה שהם או בוגרים של התכנית, או לקראת סיום התכנית, שהם אלה שדחפו לפתוח את הקבוצה, והם פשוט החליטו להיפגש, והם מקיימים את המפגשים ללא מאמן, אצלנו יש מאמן, שהתחיל ממש עכשיו. וחוץ מזה באמת ברמה המקומית בחיבור לקהילה אנחנו רואות חשיבות מאוד גדולה של משחקי כדורגל, אימון כדורגל מתרחש במתנ"ס בבת-ים, בלב שכונה שככה פתח את השערים שלו, ובאמת זה כלי גם לחיבור לקהילה המקומית, זה פתח להשתייכות עבור המשתתפים שלנו, לחיבורים נוספים בהמשך. פתאום הולכים למתנ"ס, זה משהו שלא היה לפני כן, ומה העיר יכולה להציע לי מלבד הטיפול בהתמכרות או הטיפול בעבירה שעשיתי. ובאמת עבודה סוציאלית קהילתית ככלל דוגלת בחיבורים האלה לקהילה כמשהו שיכול להפחית בפגיעה בקהילה בהמשך.

מזל שלפחות לעובדים סוציאליים אין בעיה, אין מחסור, הכל בסדר, השכר עולה, ההסכמים ממומשים. חשוב שלפחות..

החלט. ובאמת גם בצד השני של הקהילה, שלראות משתתפים מהתכנית שלנו נמצאים פשוט במתנ"ס, גם כאיזו הפגת סטיגמה שיכולה להיות ובתקווה גם שיתופי פעולה בהמשך יחד עם כל מיני אנשים בעיר.

הייתי רוצה לשאול על קטע של עבודה סוציאלית, בלימודים שלכם מדברים על הספורט ככלי שיכול בעצם לעזור לאוכלוסייה בסיכון, או לאנשים שנמצאים במצב שהוא לא טוב?

אותי אישית לא לימדו על ספורט. מלמדים באמת על החשיבות של קהילה, ואנחנו רואות את הספורט כחיבור ישיר לקהילה, כפעילות אוניברסלית, נגישה, וחיבור בין קהילות שונות אפילו, וגם בקהילה המקומית. אבל מעולם לא השתמשו בכלי, לפחות בתואר שלי.

אם אתה רוצה בזה אני יכול לסייע. יש הרבה התארגנויות, כל הגופים שמנסים להשפיע על ההכשרה.

כי כולנו מבינים, בואו נדבר רגע על העולם של העובדים הסוציאליים, שאם מגיע נער או נערה, ואנחנו יודעים שיש בעיה, אז החיבור שלו או שלה לאיזה מועדון ספורט הוא יכול לעזור. זה כלי חשוב מאוד. וחשוב שזה יהיה אחד מהכלים שתשתמשו בו. צריך ללמוד את זה גם, שזה חלק מהתכנית.

תודה. מרשים, וכיף שיש חיבור ביניכם, תמיד זה כיף שזה קורה פה, אבל אם זה קרה לפני, אז זה גם טוב.

ד"ר פאולה רושקה, משרד הבריאות, המחלקה לטיפול בהתמכרויות, יקירת הוועדה מהבולטות ביותר.

אתה יודע מה החלום שלי בסוף, שיהיה איזה שולחן עגול, כמו שעושים פה, אבל בדרגים הכי גבוהים, של כל המשרדים. הרי זה נוגע לכולם. ולחלחל אותו בסוף לתכנית שתציף את כל המדינה. משרד הרווחה ומשרד החינוך ומשרד הבריאות. לדוגמא היה דיון השבוע עם משרד הבטחון, הגיעו לשם ראש אכ"א, כולם מבינים שעל ידי תכנית מיוחדת של ספורט תהיה מניעת פציעות בחודשיים הראשונים בטירונות למשל. עשרה אחוז מהחיילים נפצעים בטירונות, זה עולה מאות מיליונים למדינה, כדי להכשיר אותם. אז זה דבר שאנחנו מגלגלים אותו. אבל זה יכול לגעת לכולם, לכל ילד וכל ילדה במדינת ישראל. צריכים לעשות משהו. עם כולם ביחד.

אתם יודעים שבאגף חינוך לנוער בסיכון אצלנו מושכים אותם לספורט ימי, לוקחים אותם בעצם לקיאקים.

יש שם אני רואה את זיו נעורים, שזו עמותה שאני עובד איתם, מדהימה. ויש את הגל שלי. יש עמותות בים שעושים פעילות עם נוער בסיכון מדהימה. עוד מעט נשמע אותם.

קודם כל אני באמת מאוד מסכימה עם זה שהיה צריך להיות איזו תכנית לאומית כדי שכל המשרדים ביחד יבנו את השותפויות. כי במשרד הבריאות, במיוחד קידום בריאות בהחלט, אבל גם התחום של התמכרויות, אז אני חושבת שבהחלט צריך לחבר את המשרדים יחד. כמו שהיה בעבר תכנית על חייבים לעשות תכנית כזאת שהספורט, שהמדינה תחליט שהיא משקיעה כספים מכל מיני משרדים כדי לתת איזו תנופה רצינית לנושא.

לגבי ההתמכרויות אנחנו יודעים, אם אנחנו חוזרים לילדים ונוער, שהרבה מאוד מהם סובלים מהפרעת קשב וריכוז, ואנחנו יודעים שבהפרעת קשב וריכוז אחד מהטיפולים אינטגרליים לטיפול בהם זה ספורט. לא תמיד מיושם, ואילו היה באמת מיושם כמו שצריך יכולנו למנוע אחר כך התחלת סמים. כי הם צריכים אתגרים. אדרנלין, משהו שירים אותם. וברגע שהם מגיעים לגיל התבגרות אז הסמים זה הפתרון. ואם יהיה פה ספורט, ואנחנו נשקיע כבר בגיל קטן יותר, שהם ייכנסו לענפי ספורט שונים.

השאלה אם למשרד הבריאות יש איזו תכנית מגירה, איזו מחשבה, איזה דיון שנעשה אי פעם על זה שאם תשקיעו עכשיו, לא חסר כסף למשרד הבריאות, אם תשקיעו עכשיו שקל תחסכו אחרי זה, במיוחד במשרד הבריאות, כל כך הרבה מיליארדים בעתיד. אבל אין תכנית כזאת. כי כל הפעילות של המשרדים, סליחה שאני אומר את זה, זה לכבות שריפות. רק כשהוא כבר נרקומן או אלכוהוליסט פתאום אומרים צריך לעשות משהו. אבל אם נטפל בהם הרבה זמן לפני, ונשקיע בתכניות, יש פה עמותות מדהימות. ומשרד החינוך אני בטוח שיהיה חלק מזה. אבל צריכים, מישהו צריך לקחת את זה לידיים, להגיב בואו נעשה את זה.

אני חושב שהרבה רוצים, אבל הנה בדיוק את הדבר הזה צריך ליצור. נעבור ליובל חן, נציגת מועצת התלמידים והנוער, בבקשה. אני עוד כמה דקות אהיה חייב לצאת, יש פה גם כל מיני ענייני קואליציה, אבל סימון יחליף אותי.

נעים מאוד, אני יובל חן, אני בת שבע עשרה, אני בכיתה יא', עולה ליב'. אני אגיד שאני מגיעה היום בשני כובעים. אני גם נציגה של מועצת התלמידים והנוער הארצית, אבל מצד שני אני גם נציגה של ארגון מאמני ומאמנות הכדורסל בישראל. אני שיחתי שש שנים כדורסל בהפועל באר-שבע, עם שחורי.

איך את פה? יש כנס גדול של המאמנים עכשיו, בצפון. יותר מידיי כובעים.

אז אני בשני כובעים. אני אתחיל ואני אגיד שאני מאוד מתחברת להרבה דברים שאמרתם. דיברת קודם ואמרת שצריך להשריש את הספורט בחינוך, צריך לנסות כבר מהתחלה להתחיל ולהגיד שהספורט הוא מקום הבריחה של גם בני הנוער, וגם מבחינה בריאותית ופיזיולוגית, סטטיסטית, כבר בגילאי א' עד ו'. אני אגיד שספורט בשבילי, ובשביל עוד המון ספורטאים בישראל הוא מקום בריחה. אנחנו אוהבים להיות שם, כי אנחנו מוציאים שם אגרסיות. דיברת על אדרנלין, אנחנו באמת אוהבים להיות שם, כי אנחנו אוהבים את ההישגיות ואת המטרות ואת השאיפות, ולהשיג ולא לוותר ואת כל הכלים שזה מקנה גם לחיים אחר כך.

מעבר לזה אני אגיד שבתור בת נוער, בני נוער מחפשים היום בחירה. אנחנו מחפשים שתתנו לנו, תגידו לנו יש לכם שולחן מלא בהצעות, רק תבחרו. יש לכם המון קלפים, תגידו מה אתם אוהבים. והספורט פותח כל כך הרבה קלפים בעיניי. ספורט תחרותי, ספורט לא תחרותי, יחידני, קבוצתי, יש מגוון אופציות. אז קצת אקשן, מה בתכל'ס עושים, אז בכובע של הארצית אני אגיד שאנחנו כבר מעבר לשלושה חודשים אנחנו באיזה שהוא שיתוף פעולה עם משרד הספורט. אנחנו רוצים להקים מועצה של קפטנים בישראל. אנחנו רוצים להעצים את העניין של שיתוף, של מנהיגות, עם ספורט. הייחוד, שיתוף הפעולה כמובן עם יושב ראש אורי שחורי, של ארגון המאמנות והמאמנים בישראל, של הכדורסל. אבל כמובן שאנחנו מתייחסים לעוד ספורט – כדורגל, ענפים שונים, שחייה ועוד דברים שגם לא דוברו פה.

אני אגיד שהמטרה והשאיפה של המיזם הזה זה שוב לאחד גם את העניין של הספורט לתוך המנהיגות, אבל גם את המנהיגות לתוך עולם הספורט.

אני אוסיף קצת, אני אגיד שאני חושבת שאנחנו צריכים לנסות להשקיע, אני מדברת לדברים שלך, אנחנו צריכים לנסות להשקיע בהעצמה של ליגת התיכונים. אמרת שיש חמישים וארבעה אחוזים מבתי הספר שאין בהם אולם כדורסל. אז אני אגיד בתוך יובל חן שאולם הכדורסל הוא מקום הבריחה שלי. כשמשעמם לי וכואב לי ואני עצובה אני הולכת לשם, לוקחת כדור וזורקת, או סתם מסתכלת על אימון נבחרת. אבל גם כשיש כבר אולם, בואו נשקיע במה שקורה בבית ספר. אז אני מתחברת כבר לנושא של החינוך. אני אגיד שאנחנו צריכים לנסות להכניס לתוך שיעורי חינוך גופני את כל התחום של מנטליות, את כל התחום אולי של תזונה, אם כבר יש בריאות. הספורט, סליחה שאני קצת מעבירה ביקורת, אבל שיעורי חינוך גופני היום מתחילים וקצת נגמרים במספרים, בציונים, בעד כמה את יכולה לקפוץ גבוה, עד כמה את יכולה לקפוץ רחוק. סליחה, אבל זה לא מייצג ספורט מבחינתי. ובעוד הרבה בנים ובנות שאני מייצגת.

אני אתחבר אליך אפרת, ואני אגיד שספורט הנשים לא מספיק מועצם בישראל. נשים היום מחפשות את הדיאטה, ואת החיטוב, ואת הלצאת החוצה, ולרוץ עם חברה, וכו'. אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה. מה קורה עם הנשים בישראל. איך אנחנו מצליחים לרתום כמה שיותר אנשים, גם לספורט תחרותי, לא רק לצאת מהבית לריצה, כי זה לא מתחיל ונגמר פה.

בנוסף אני אגיד שאנחנו חייבים, דיברנו הרבה על עמותות אבל אני כן אכנס לעולם של האגודות, אנחנו חייבים להתעקש שקבוצות, גם מכל המינים וגם ממגוון הגילאים ייפתחו קבוצות. לא יכול להיות שיש ילדה שהיא בכיתה ז' והיא ניגשת לאגודה מסויימת, הפועל באר שבע, הפועל ככה וככה, בא לי לשחק כדורגל, אבל לאגודה אין מספיק בנות כדי לפתוח את הקבוצה, אז לא נפתחת קבוצה. צריך לנסות למצוא לזה פתרון.

ונקודה אחרונה שאני רוצה לגעת בה, צריך להעצים את המאמנים והמאמנות בישראל. אנחנו חייבים לדחוף יותר בני נוער להגיע לקורסים, אני עשיתי עכשיו קורס די מזורז של חודשיים בוינגייט, זה אחד הקורסים שהכי העצים אותי מבחינה אישית בעולם הספורט. אנחנו חייבים לנסות לדחוף, גם את הנושא של חינוך וגם את הנושא של הספורט, אחד בין השני.

בשורה התחתונה, אני אגיד קצת את הסלוגן האישי שלי, אנחנו צריכים להעצים את הספורט כדי להחליף ריגוש בריגוש. אם אנחנו מדברים על התמכרויות, זה נכון מה שאמרת קודם, בני נוער בורחים לאלכוהול, לסמים, למה שלא אפשר לעשות כי משעמם בבית, ולא יודעת מה, אנחנו צריכים להחליף ריגוש בריגוש. המטרה הסופית שלנו, גם במועצה, גם ארגון המאמנים, אנחנו רוצים להקטין את אחוזי הפרישה בשנה, ולהגדיל את אחוזי ההצטרפות. תודה.

תודה רבה. רק לומר שני משפטים, בעקבות מה שאמרת. השנתיים של הקורונה העצימו את הנושא הזה, ורק אני אגיד נתונים שאנחנו קיבלנו, כל אותם ספורטאים שנשארו במסגרות בזמן הקורונה, כי אפשרו להם בתנאים כאלו ואחרים, הם בעצם אותם ילדים שנשארו באותן נורמות. אותם ילדים. אבל כל אותם שלא היו במסגרות ספורטיביות ואחרות, המצב של ההידרדרות, של ההתמכרויות, עלה באחוזים מטורפים. אז גם בזמן הקורונה הספורט בעצם היה גלגל ההצלה להרבה מאוד ילדים במדינת ישראל.

אני רוצה לעבור לעו"ד נעם וילדר, מהמועצה לשלום הילד, בבקשה.

אני אעשה את זה קצר, אני אגיד תודה על רשות הדיבור, וגם תודה על הדיון החשוב הזה. ובאמת נאמר פה הרבה על ההכרה הרחבה שיש בעיסוק הספורט בגיל צעיר, על הבריאות וההתפתחות של ילדים, שזה באמת מקום משקם לפעמים. ולצד זאת אנחנו יודעים להגיד היום שכשילד חווה פגיעה, בין אם זה בגלל מה שקרה בתוך הארגון של הספורט או מחוצה לו, הוא הרבה פעמים נפלט. אגב הקורונה, מה שדיברתם, והפספוס פה הוא כפול. כי באמת הספורט הוא למעשה הגורם שיכול לשקם אותו, אם המערכת יודעת להיערך למעשה הזה נכון, היא יכולה לגרום לילדים האלה להישאר, ולעזור להם.

ילדים שנמצאים בסיכון, אנחנו יודעים, וגם נאמר פה, הם פונים לא פעם לגורם מבוגר, שהוא מבחינתם גורם מיטיב ומדריך. זה יכול להיות מורה, זה יכול להיות לפעמים רב, וזה יכול להיות גם מאמן.

אז אני אתקן אותך, שהמאמן בהרבה מאוד מהמקרים הוא הרבה מעבר למורה. רב אני לא יודע, אבל הרבה מעבר למורה, ולפעמים גם הרבה מעבר למורים. הדמות הזאת של מאמן, מסתכלים עליו כעל הדבר הכי מרכזי בחיים של אותם נערות ונערים.

נכון, ויש לו אחריות. דווקא בגלל זה יש לו אחריות להבין את התפקיד הזה שלו, ולהיות שם, גורם מיטיב, ולפתוח, לזהות סימני מצוקה אצל נערים ולפתוח להם את הדלת. ובהקשר הזה אני אגיד שהמועצה הוציאה לפני כמה שנים, בשיתוף עם משרד הספורט, חוברת ממש שעוסקת באיתור וזיהוי ילדים בסיכון בתחום הספורט, מתוך אותה הבנה שהמאמן הוא גורם משמעותי בסביבתו של הילד. והוא יכול להיות משמעותי גם באיתור סימני מצוקה.

ובהמשך לאותו מהלך, אנחנו, ישראל אני אגיד שהיא נבחרה לאחת משש מדינות באיחוד האירופי לקדם תורת מוגנות של ילדים בתחום הספורט, שהמועצה לוקחת בו חלק. יש גם הכרה, צריך להגיד את זה, לצד העובדה שהספורט הוא גורם משקם, שהספורט הוא גם זירה חברתית שילדים יכולים להיפגע, ויש גם מקרים של התעללות בילדים בספורט. זה גם חשוב להגיד את זה. וכחלק מזה יוצאת לדרך תכנית תלת-שנתית מאוד אינטנסיבית לקידום הנושא של מוגנות ילדים בספורט, שמשרד הספורט והמועצה ביחד, והולכות להיות ממונות מוגנות באגודות הספורט ותיכתב ממש תורה בעניין הזה להתמודדות עם מוגנות ילדים בתוך הספורט. באמת כדי לאפשר אקלים בטוח בעולם הזה.

ובהזדמנות הזאת אני רוצה, בהקשר הזה, באמת לפרגן למשרד התרבות והספורט. כי הוא באמת באופן יזום לוקח את הנושא הזה בשתי ידיים ומנסה לתת מענה. מזהה את הנושאים האלה, וכן נותן לזה מענה. המועצה באמת לקחה בזה חלק. וזה מאוד חשוב שהמאמנים האלה יבינו, בדיוק את מה שאמרת, את האחריות שלהם לשמש מודל עבור הנערים האלה. יש להם גם אחריות להיות גורם מיטיב, וגם לזהות, לזהות אם משהו קורה בבית, אם משהו מטריד את הילד, אם הוא נעלם למה הוא נעלם. יש לו פה אחריות, יש לו פה כוח. תודה רבה.

תודה רבה. דברים חשובים מאוד. קובי מורלי, מפקח ארצי, בבקשה.

אני גם עובד סוציאלי, אני באגף שיקום משרד הבטחון. דברים בקיצור, אנחנו כמובן שהדברים שנאמרים פה אין מי שחולק, אני רק יכול לחזק את הדברים.

אתה במשרד הבטחון,

מפקח ארצי על שירותים סוציאליים. רציתי רק להוסיף שגם אנחנו רואים בזה משהו מאוד משמעותי. אני יכול להגיד שעכשיו במסגרת רפורמה נפש אחת פתחנו הרבה מאוד קבוצות דווקא סביב הנושא של ספורט, בתחום של ריצה, רכיבת אופניים, וגם כן ביצירתיות גם שיתפנו את נכי צה"ל וגם את הילדים. כלומר הפכנו את זה גם למשהו משפחתי.

מעבר לזה גם יש לנו פעילויות רבות של מרכזים של נכי צה"ל. יש לנו למשל אתגרים ספינה שטה, שזה פרוייקט שהם יוצאים לשוט, ולומדים להשיט ספינות, כפעילות מאוד משמעותית. גם אנחנו הרבה פעמים דוחפים ומממנים אופניים.

מדובר רק על חיילים בסדיר?

לא, מדובר על נכי צה"ל שמוכרים באגף שיקום במשרד הבטחון, והתפיסה היא שהספורט הוא משהו מאוד מיטיב בתהליך שיקומי.

אני רק אציין שבאליפות עולם בשחייה לפרה-אולימפיים זכו בשלוש מדליות, שתיים מזהב, וההישגים שלהם באולימפיאדה האחרונה הם ידועים לכולם. שמונה מדליות לשחיינים הפרה-אולימפיים, מתוכן שש מדליות זהב. זאת אומרת חוץ מהנושא של הספורט התחרותי זה מוביל לשיקום, ובעצם סוג של מציל את האנשים האלו. הספורט הוא דבר אדיר לכל העולם של הפרה-אולימפי.

אנחנו נעבור לעמותה שאני התחברתי אליה די במקרה, אבל אני עובד איתה באופן צמוד ומנסה מאוד לעזור. זיו נעורים. בעיקר בנושא של נוער בסיכון.

אני שמחה להיות כאן. מה שאנחנו עושים, אנחנו מפעילים תכנית התערבות חינוכית ימית לנוער בסיכון. קוראים לי מורן ניב, ואני מנהלת את תחום החינוך של העמותה. אנחנו עובדים באמת כמעט ורק עם נוער בסיכון, אבל בעקבות הקורונה הרבה דברים קרו. אנחנו גם עובדים עם פוסט-טראומה, כמו הספינה שטה. יש לנו כמה קבוצות כאלה. וגם בעקבות המשבר הזה של השנתיים, דחף גם אותנו לייצר תכניות נוספות, וגם את השטח מה שנקרא לפנות אלינו.

מה שאנחנו עושים עם רוב החניכים שלנו זה בני ובנות נוער שמגיעים ממסגרות, זאת אומרת הם מתחנכים בפנימיות או בתי ספר, וגם חלופות מעצר ודברים כאלה, ומגיעים אלינו לפרק זמן בדרך כלל של שנה, תכנית שבנוייה על שלבים. אם דיברתם קודם, שאלת את העו"סיות שהיו בקשר ללימודים שלהן, אם מדברים איתן על כושר גופני, אז אנחנו כן את התכנית בנינו מתוך האקדמיה גם, ומופיע שם שכושר גופני זה אחד הדברים שהכי משפיעים על מניעת נשירה. זה כמובן שזור בכל התכנית שלנו, לאורך כל השנה. אנחנו עובדים עם מגוון מאוד רחב של כלים. גם גלשנים, וגם קייאקים ומפרשיות, שחייה, כל מיני דברים, כל מה שצף במים אנחנו עובדים איתו.

שחייה מים פתוחים את מתכוונת, בים, לא בבריכה.

אנחנו עובדים רק בים. אנחנו בקרוב גם נפתח מרכז בשנה הבאה בכנרת, אז יש שקוראים גם לכנרת ים. אז כן, גם מרכז מתוק יהיה לנו. אבל כן, אנחנו עובדים בים, עם כלים. כולנו אנשי ים וחינוך או טיפול אז אנחנו יודעים גם להשתמש בכלי הזה כדי לתת לנוער שלנו את הכלים.

איך אתם מגיעים לנערים בסיכון, או איך הם מגיעים אליכם? מה השלבים הראשונים שאתם עושים איתם כשהם מגיעים אליכם? כי בסוף מדובר פה על אמינות, ועל קשר בין אנשים, ועל זה שבסוף הם יסתכלו עליכם ויאמינו שזה המפלט שלהם, זה המקום החם שלהם לברוח מכל הצרות שלהם בחיים, ובעצם זה הקו זינוק להתחלה של עבודה עם נוער בסיכון.

החניכים מאותרים על ידינו ועל ידי המסגרות ביחד. כמעט כל החניכים שלנו, כמו שאמרתי אנחנו עובדים עם מסגרות, הם בעצם השותפים שלנו לדרך. יש לנו גם תהליכים פרטניים שפונים אלינו הורים או חניכים עצמם, אבל כמעט כל החניכים הם ממסגרות. זאת אומרת שאנחנו משתפים פעולה עם בתי ספר, עם פנימיות, ומתוך המסגרות האלה יחד איתם אנחנו מאתרים את הילדים שנמצאים במצב סיכוני, יש מסגרות שכל הילדים שם במצב סיכוני, ויש בתי ספר שרק חלקם. בונים קבוצה, יש איזה שהוא מודל, יש תהליך של פתיחת קבוצה, שלא רלוונטי פה לפורום. ובאמת כמו שאמרת אמון זו מילה גסה מאוד כשמדברים על חינוך, בטח עם נוער, ובטח שנוער בסיכון, אבל יש תהליך, של תחילת העבודה, של יצירת קשר, אני תמיד אומרת שכל הפעילות של העמותה, החל מרמת החניך ועד רמת שרים זה הרבה על הקשר האישי.

ביום ראשון הייתי בטקס קבלת תעודת בגרות של חינוך בוגר שלי, כשאני ניהלתי את המרכז שלנו בעכו, לפני חמש שנים הוא היה כולה בכיתה ז', בית ספר לחינוך מיוחד הפרעות התנהגות קשות. והוא סיים תיכון, הוא היה חניך שלנו שנה אחת. ושאלו אותו מי הוא רוצה שיגיע לטקס, מי עזר לו להגיע לשם. אז הוא אמר את המחנכת שלו מכיתה ז' ואת זיו נעורים. ואני חייבת להגיד שזה מאוד מרגש. נוצר קשר כזה, שבפרספקטיבה של חמש שנים הילד הזה ביקש אותנו. לא היינו מאוד בקשר במהלך החמש שנים האלה. הם כן מגיעים אלינו, הם יכולים לקחת כלים, ולהשתמש. אבל באמת הקשר האישי שנוצר בתווך הימי, והאתגר שהם חווים והצלחות שהם חווים בפעילות הימית, זה משהו שאנחנו לוקחים איתנו לכל החיים.

אז קודם כל אני רק אספר סיפור שאת לא יודעת, אבל הגעתי למרכז שלכם בנתניה, ויש לי חבר מאוד טוב שבעקבות הקורונה, כמו הרבה מאוד ילדים, לא חזר למסגרת הלימודים, חצי שנה ישב בבית, ונוצרו מצבים לא נעימים מעבר לזה. ובעקבות הסיור שעשיתי בנתניה הבנתי שזה המקום בשבילו. ואחרי שבועיים של טיפולים אישיים שם במקום, הבחור חזר ללימודים, ולומד במסגרת חינוכית, וממשיך את הפעילות שלו בזיו נעורים. אז אני מחזק אתכם, וחושב שאתם דוגמא ומופת לפעילות שאפשר לעשות עם נוער בסיכון, וכל הכבוד על זה. באמת, תמסרי לכל החברים שם.

תודה רבה.

תודה לכם. חוץ מהעמותה הזאת יש עוד הרבה מאוד עמותות בישראל, רק שתדעו, שפועלות בתחום הספורט. בים יש גם את הגל שלי, שעושה פעילות מדהימה עם נוער בסיכון, ויש את זיו נעורים כמובן. וזה בעצם, זה אחד מהכלים היותר טובים שיש למדינת ישראל לטפל בנוער בסיכון. בעצם הם מגיעים למצב שהם לא מאמינים כבר לאף אחד, הם באמת תלושים כבר מכל אחריות של אף אחד, והמסגרות בעצם מחבקות אותם, ויחד עם הפעילות בים, זה דבר נהדר.

אני רוצה לפנות דווקא לרופאים, ההסתדרות הרפואית, חברה לרפואת ספורט. בבקשה.

שלום לכולם, ד"ר רון גולן, יושב ראש החברה לרפואת ספורט, עמותת בת של ההסתדרות הרפואית, המאגדת בעלי מקצוע שונים המשיקים לנושא של הספורט ורפואת הספורט.

החלק החשוב שלנו בדיון להערכתי, גם בזמן הקצר, זה הזהירות המתבקשת בעיסוק בהתמכרויות באופן טבעי מוביל אותנו גם לנושא של התמכרות לספורט, והחשש שאנשים יחליפו התמכרות בהתמכרות.

הלוואי וזה היה קורה.

נכון שבשיקול כלכלי כמו שאתה עושה אותו ההערכה היא שהנזק המצטבר יכול להיות יותר קטן, אבל אני חושב שהפתרון הוא צריך להיות בגישה הזאת שאתם מנסים ליישם, הפתרון הוא גם מכיל את המרכיבים הטיפוליים האלה, את המעקב, כי התלהבות אחת יכולה לשמש ככלי להתלהבות אחרת, ואני חושב שבליווי פה שניתן לעשות לאותן עמותות ולאותם כלים, חשוב שיהיה שם או פסיכולוג ספורט או רופא ספורט שמבין בנושא הזה. כי הדרך להתמודד עם הפרעות, כמו הפרעות אכילה, או התמכרויות אחרות, בסופו של דבר יש דימיון רב בין ההתמכרויות האלה להתמכרויות נרקוקטיות, המרכזים במוח פועלים על אותם חיישנים נרקוטיים, אנדורפינים ואחרים, ולכן יש נטייה להחליף התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. והפתרון שאנחנו מציעים פה זה באמת לווי המתבקש במקומות כאלה כדי להקטין את הסיכון לפגיעה.

כאשר אתה בונה מערכת מהבסיס, כפי שאני שומע על מקומות נפלאים שעושים עבודה נהדרת, ההתחלה היא מאוד חשובה. ככל שיש לכם יותר מקומות ויותר פעילות, ואתה מצליח להכניס יותר בני נוער לתוך המסגרות האלה, ולהחזיר אותם למסלול. עכשיו אתה צריך רק לנהל את הדברים האלה בצורה מבוקרת, כדי שזה לא יהפוך להתמכרות אחרת, בניסיון הזה יש לנו את היכולת לתת את התמיכה הזאת, בקרב אנשי המקצוע שלנו בנושא הזה, כדי שהבנאדם שחוזר בעזרת הפעילות הגופנית למסלול לא יחשוב שזה הדבר החשוב ביותר בחייו, אלא ישתמש בזה כדרך ביטוי לרגשות הכעס, החרדה, שמלווים אותו ובמקור הביאו אותו להתמכרות או ההתנהגות השונה שהוא הדגים.

אתה מדבר על ספורט תחרותי, או ספורט הישגי?

לא בהכרח. אנחנו רואים הרבה אנשים שנמצאים במסלול של פעילות גופנית לצורך הנאה, בזמן הפנוי, וממירים את זה בסופו של דבר לפעילות אינטנסיבית יותר, עקב הצורך הזה להעביר או להעתיק את הצורך הנפשי שלהם פה לתחום הזה. בניסיון לשלוט בכל דבר אפשרי, שמוביל בסופו של דבר לאובדן שליטה, היכולת לאזן בין פעילות גופנית לפעילויות אחרות בחיים. כי הקושי שלהם הבסיסי שהביא אותם למצב שהם נמצאים, להתמודדות עם לחץ חברתי, משפחתי, הביא אותם לסוג של התמכרות כלשהי. והטיפול שהם מקבלים הוא לא בהכרח מתאים, והם נמצאים בהתמכרות אחת. הפעילות הגופנית משמשת להם ככלי שמוציא אותם זמנית למסלול שנראה לכאורה כמו שאתה מתאר ישר ונורמלי, והסיכון ליפול לתוך מסלול התמכרות אחר הוא גדול באותו פרופיל אם אתה לא מטפל בשורש של הבעיה. אם אתה לא מוצא את האיזון הנכון.

הבנתי. ד"ר גולן, שאלה לי אליך. בסוף יש לכם אמירה מול משרד הבריאות. אתם יושבים, אתם מתדיינים, אתם מייצגים את הרפואה במדינת ישראל. האם בכלל הנושא הזה של פעילות ספורט כמניעה, נמצא על השולחן? האם אתם נותנים את העצה הזאת שמדינת ישראל צריכה להשקיע בספורט כדי בסופו של דבר בעתיד פחות אנשים יגיעו למערכות הבריאות? זה לא משנה אם זה בעיות נפשיות או כל בעיה בריאותית אחרת.

אתה נגעת בבעיה המרכזית היום של מניעה ברפואה. פעילות גופנית, בין אם מוסדרת באגודות או בשעות הפנאי היא פתרון נהדר מניעתי. המסר הזה קיים לא רק אצלנו, בעולם, אנחנו משדרים אותו שוב ושוב. אתה מכיר אותו גם מבעיות תקציביות ומינהלתיות. איך אפשר להכניס דברים כאלה. ועובדה ציינת, יש לנו מאה ומשהו אלף ספורטאים רשומים, לא יותר מזה. במקום לא מכובד. הדרך לשפר את זה היא דרך משותפת, שלכם בכנסת, בעזרת התרה ואפשרויות יותר של כלים לאפשר יותר לאנשים להגיע לפעילויות האלה, לאפשר יותר מתקנים, ובדרך הזאת גם לאפשר להביא גם בני נוער או אנשים אחרים שיש להם בעיות של התמכרויות שונות להשתמש נכון בכלים שתיארתם עכשיו במהלך הדיון הזה.

תודה רבה ד"ר גולן. משרד הרווחה נמצאים פה? אני יכול לקבל ממך עמדה על הנושא של ספורט ורווחה לנוער בסיכון?

אני מחליפה את מנהלת התחום הרלוונטית ממש בהתראה קצרה, אז אני אגיד כל מה שאני יודעת בחלק שלנו. בעקרון משרד הרווחה מאמין בספורט ככלי לצמצום התנהגות סיכונית. לכן בכל המסגרות האינטנסיביות שלנו, כמו מיתרים, מפתנים, מרכזי עדי יש תכניות ספורט כחלק בשגרה של פעילויות המסגרת. יש גם חדרי כושר, יש מגרשי ספורט, יש ליגת כדורגל של כל המפתנים והמיתרים.

מה זה מפתנים ומיתרים?

זה סוג של בתי ספר לנוער נושר. זה רק בני נוער שנמצאים במצבי סיכון. וזה נמצא בפריסה ארצית.

אתם מפעילים את זה דרך עמותות?

כן, אנחנו בודקים אפשרות עכשיו להמשיך התקשרות עם הגל שלי, שזו היתה התקשרות, אז בודקים את האפשרות.

לא בודקים, זה קורה.

אני הבנתי שהסתיימה ההתקשרות.

עכשיו יש תכנית הרבה יותר גדולה. וגם התכנית של זיו נעורים. זה אותו רעיון.

נכון. בנוסף לזה יש לנו במסגרת מרחב תמיכות מבחינה תקציבית אפשרות להגיש בקשות לרכישת ציוד ספורט, שיפוץ מגרשי ספורט, חדרי כושר, בסכום של עד מאתיים חמישים אלף שקלים.

לשפץ למי? למסגרות?

כן, למסגרות שהזכרתי קודם.

ותכניות של חוגים לילדים שאין להם תקציב לשלם על חוגי ספורט? פעם היה דבר כזה.

אני מניחה שזה במחלקה לשירותים חברתיים אבל זה לא התחום שלי. אני ממש באגף קהילה במינהל תקון, זה מינהל אחד מתוך כמה מינהלים בתוך המשרד. אני לא בקיאה בזה.

תודה רבה. יש פה מישהו בשולחן הזה שעוד רוצה להוסיף? בבקשה.

בוקר טוב, אורית שפירו, מנהלת תחום בכירה באגף המניעה הרשות הלאומית לבטחון קהילתי, במשרד לבטחון הפנים. בת שבע, זו ההזדמנות שלי גם להגיד לך תודה על כל השנים. צודק עופר שדיבר על מחקרים רבים שמצביעים על הקשר בין הספורט לבין מניעה וצמצום של התנהגויות סיכון בכלל, ושימוש בחומרים פסיכואקטיביים בפרט. והדוגמא שנתת בהתחלת הדרך היתה מאוד נכונה, של המודל האיסלנדי בשנות התשעים, שבני הנוער באיסלנד הובילו בכל אירופה במדדים של שימוש באלכוהול, שימוש בקנאביס, וטבק, שאנחנו מדברים על ירידה מארבעים ושניים אחוז של שתיית אלכוהול לחמישה אחוז, שימוש בקנביס משבע עשרה לחמישה אחוז, ועישון סיגריות מעשרים ושלושה לשלושה אחוז. צריך לקחת בחשבון שעיקר התכנית התבססה על הספורט, אבל היא גם דיברה על השלכות של חקיקה ושל עבודה עם הורים, שצריך לקחת את זה בחשבון.

לנו יש מאתיים שלושים וחמישה מנהלים יישוביים הפרוסים בפריסה ארצית בארץ, הנותנים מענים גם למועצות, ליישובים, מגזר יהודי, מגזר ערבי. ואני מבקשת לציין שאכן המנהלים היישוביים שלנו מציעים מאות תכניות בקהילה, במניעה ראשונית ושניונית לבני נוער, בשיתוף עם החינוך ועם הרווחה, השותפויות שלנו הן מלאות, מאתרים בני נוער, קבוצה של חמישה עשר, עשרים בני נוער, חטיבת ביניים וחטיבה עליונה שצריכים לקבל איזה שהוא חיזוק, כשהאלמנט בספורט המרכזי מבחינתנו זה פעילות תהליכית, לא חד פעמית, פעילות שמובלת על ידי מודל לחיקוי, כשבדרך כלל אנחנו מבקשים שני פונקציות: גם המדריך ספורט באשר הוא, בין אם זה אופניים, כדורסל, כדורגל, ריקודים לבנות, ואיזו שהיא פונקציה של כישורי חיים. כלומר זה לא ספורט בפני עצמו. זה גם לדבר על ההשלכות. מה קורה כשהפסדתם, ומה קורה כשהצלחתם. מה קורה כשאתה מתוסכל, כשמשהו קרה לך.

זה המקום שהוא הערך המוסף של העבודה שלנו. הבסיס הוא עבודה תהליכית לאורך כל השנה. המנהלים היישוביים שלנו נמצאים בשולחנות עגולים, ביחד עם נציגים גם של משרד החינוך, על הרצף של פעילות תוך בית ספרית, בקשר חזק מאוד עם שפ"י, או חוץ בית ספרית עם מינהל חברה ונוער. עם משרד הרווחה גם במפתנים ובכל המסגרות שלהם. והעבודה נעשית על פי רוב, כל השמות האלה מאוד מוכרים, עוגן לחיים, שמזמן לא שמענו על העשייה שלהם, אבל המון שנים עשו עבודה מאוד משמעותית בים. והגל שלי. ופונקציות אחרות ועמותות אחרות שעוסקות בספורט. הם חוברות למנהלים היישוביים שלנו, ובהתאם לצורך ולמאפיינים הספציפיים של החברים באותה קבוצה, בונים את ההתערבות. לא הפוך. יש כאן אלמנטים מגזריים, מגדריים, דתיים, חילונים, מה המקום במגזר הערבי, שיש שם אולי איזה אלמנט דתי, על מה מתלבשים. יש כאן כל כך הרבה לאמנטים שצריך לקחת בחשבון כשבונים קבוצה. המכנה המשותף לכל מה שנאמר כאן זו ההבנה שהספורט יש בו כוח מאוד מאוד משמעותי לפיתוח החוסן, להבנה של איך אני מתמודד, כהשכלה בפעילות ספורט על אתגרים שמאפיינים אותי במניעת שימוש בסמים, אלכוהול, טבק וכיוצא בזה.

והאלמנט החשוב והמשמעותי מאוד הוא גם הראייה וההבנה של הפעילות החוץ-בית ספרית, בעיקר בשעות הערב המוקדמות והמאוחרות. גם כחלופה לשוטטות ולפעילות סיכונית אחרת.

קודם כל זה דברים, אני לא ידעתי את זה. אני מתעסק שנה שלמה בעולמות של ספורט, לא רק כספורט תחרותי, ספורט כקהילה, ספורט למניעה וכדומה, ולא ידעתי את הדברים, אחרי זה אני אשב איתך להבין יותר. אנחנו בעוד חמש דקות צריכים לסיים.

דברים מאוד מאוד נכונים, לקחת ילדים כאלה למצב עכשיו של משחק, התחרות וההישג הוא קריטי מאוד. אני רוצה להגיד רק משהו לטובת אותו מורה לחינוך גופני, מאמן, ומי שמוביל. הדמות שמובילה. כי זה לא רק לדבר על ספורט, צריך לזכור גם שאלו שמובילים צריכים להיות בעלי ידע ורקע ורמה אישית מאוד גבוהה. כי זה לא רק לבוא ולשחק עכשיו כדורגל, וצריך להיות בעל רקע חזק לליווי של ילד מבחינה רגשית.

תודה רבה. סיגל טולדנו, הנהלת גשר, בבקשה.

אני מהנהלת הנהגת ההורים הארצית. בוקר טוב לכולם. אני רק רוצה להגיד באמת משהו שאולי טיפה בכיוון אחר, והוא אולי ממוקד יותר למערכת החינוך, בעמדה שלנו כהנהגת ההורים הארצית. אנחנו כבר הרבה מאוד זמן פונים למשרד החינוך בבקשה לשנות את מערכת הלימודים, שבכל יום לפחות תהיה שעת פעילות גופנית, ולא עשרים דקות כמו שאמרתם, כי זה בטח לא מספיק. אנחנו בדיוק נמצאים ביום של שביתה, יום עצוב מאוד למדינת ישראל, שבו אנחנו זועקים רק את שכר המורים, כאילו זה רק מה שחשוב. התנהגויות סיכוניות ומוגנות הילדים זו אחת הבעיות הכי קשות שלנו במערכת החינוך היום, שלא יודעים לפתור אותה, וכולם פה דיברו על זה וכולם יודעים שיש פתרון מאוד מאוד פשוט ליישום, שזה פעילות גופנית ושיעורי ספורט לילדים, שאנחנו לא מקבלים היום במערכת החינוך. ואנחנו זועקים לזה. ואני מאוד אשמח שמהוועדה הזו תצא גם קריאה למנכ"לית משרד החינוך, לחזק את עמדתנו, לשנות את מערכת הלימודים, גם אם זה על חשבון מקצועות ליבה, ולהוסיף שיעורי ספורט למערכת.

מילה אחת על הגיל הרך, הרבה לא מודעים לזה, אבל בגיל הרך, למרות חוזרי מנכ"לים שנים אין בכלל שיעורי ספורט. שיעורי הספורט היחידים שיש במערכת החינוך בגני הילדים הציבוריים, שיעורי ספורט שנחשבים לתל"ן, תכנית לימודים נוספת, במימון ההורים. ילדים בגיל הרך לא מקבלים פעילות גופנית, אלא אם ההורים משלמים עליה. זו אמירה קשה מאוד, שהרבה לא מודעים אליה. הגננות התרגלו לאורך השנים שהן לא מחוייבות להפעיל את הילדים בגנים בדרך אחרת כפי שקבעו חוזרי מנכ"ל הישנים, וההורים משלמים על שיעורי ספורט, והגיע הזמן שגם לדבר הזה יהיה שינוי. ואנחנו מאוד נשמח שהוועדה תתמוך בעמדות האלה שלנו. תודה רבה.

תודה. אני אגיד לך שני דברים סיגל. אחד לגבי הגיל הרך. אני בדעה, ואני מנסה לקדם את זה, שאותן מורות שלומדות גיל הרך יהיה להן חלק מהלימודים גם אפשרות להעביר שיעורי ספורט. זו תכנית יותר מצומצמת ממורה לחינוך גופני, אבל מורה לגיל הרך תוכל גם להעביר את הנושא הזה של שיעורי הספורט.

ולגבי השיעורים הנוספים בבתי הספר, אני בדעה שלי דווקא להשקיע יותר כסף בפעילות אחר הצהריים, לאפשר לילדים אחר הצהריים לעשות חוגים. אני קורא לזה תכנית של חוג לכל ילד. אבל לא דווקא במסגרת של בתי הספר, כי היא עולה המון המון כסף. מדובר על כמעט שני מיליארד שקל אם רוצים עוד שיעור אחד של חינוך גופני לכל מערכת החינוך בבתי הספר. תודה רבה סיגל.

אני רוצה לסכם. קודם כל אני מאוד שמח על הדיון הזה. אני העליתי את הנושא הזה גם פה בוועדה לפני מספר שבועות, ואני רוצה להגיד תודה רבה לחבר הכנסת רם שפע, יושב ראש הוועדה, שבעצם גייס את הדיון הזה. הדיון הזה הוא חשוב, הוא רק התחלה, ואני רוצה להגיד לכם שדיון כזה אני עושה בכל וועדה בכנסת. באמת זה הדגל שלי, זה מה שאני מאמין. משם הגעתי.

דיברתם פה על נושא של ספורט כמניעה. אז אני אספר לכם שאני עליתי לארץ בשנת 72' מליטא, למרות שאני נראה אחד מחטופי תימן כמו שאתם רואים. יש לי שני הורים רופאים, ובזמנו לא היה נושא של ריטלין, ולא בדקו מה זה קשב ומה זה ריכוז. אבל ההורים שלי הבינו שכנראה יש להם ילד שצריך איזו שהיא עזרה, והפתרון היה ספורט. ושמו אותי במסגרת של שחיה, והייתי שחיין כל החיים. עד יום לפני הצבא אבא שלי לא ויתר, מהחדר ניתוח הוא היה מתקשר לראות אם הלכתי לאימון שחייה. ואני מודה לו על זה, ואני יודע שזה מה שהציל אותי מלהגיע למקומות שלא צריך להגיע, וגם לסיים בית ספר כמו שצריך. ואחרי זה ללמוד לימודים אקדמיים.

אני באמת מאמין בזה. אני מאמין שהספורט, קודם כל זה המראה של מדינת ישראל. נורא נהנים לראות שזוכים במדליות אולימפיות, והצלחות. זה נורא כיף. כשאני הגעתי לכנסת בתפקיד יושב ראש איגוד השחייה בישראל, וחבר ועד אולימפי, והייתי אמור לנסוע לטוקיו. וקרה מה שקרה עם הנורבגי, והגעתי לכנסת, ולא נסעתי למשחקים האולימפיים. וזכינו בארבע מדליות.

ואני אמרתי זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי. למה, כי כל החברי כנסת, אני התחלתי לדבר על הספורט, על הספורט, וכל החברי כנסת אמרו לי מה אתה רוצה, זכינו בארבע מדליות, ואני בפנים יודע שזה בדיוק הפוך. המדליות האלה לא משקפות על המצב של הספורט במדינת ישראל. על החוסר של המתקנים, על מעמד המאמן, על התקציבים העלובים שיש לאגודות הספורט ולאיגודים. דיברנו על כל מיני נתונים, אז מבחינת תקציב המדינה, פחות משתי עשיריות התקציב של מדינת ישראל הולך לספורט. פחות משתי עשיריות. בכל העולם מדובר על שניים פלוס אחוזים מתקציב המדינה. אז אנחנו מדברים על מתקנים, איך נבנה מתקנים. אין כסף למתקנים. וגם כשיש כסף, עד שאפשר לבנות את המתקן זה שבעה מדורי גהינום, עם כל הבירוקרטיה.

אז כשאנחנו מדברים פה כולנו אנחנו מבינים את הנושא של מה הספורט יכול לעשות בשביל החברה הישראלית. ואני מדבר גם על החברה הערבית, כי היא חלק מהחברה הישראלית. אנחנו מדברים, אני יושב עם יואב סיגלוביץ, סגן השר, והוא מבין אותי כבר, וזה יהיה חלק מהתכנית העתידית. הספורט יכול להוריד את מקרי הפשע והאלימות והסמים והאלכוהול, בעיקר במקומות הכי קשים, ובמיוחד לילדים עם הבעיות הכי קשות.

צר לי שאנחנו נמצאים עכשיו במצב פוליטי, כי אני באמצע מיליון תכניות, של חוג לכל ילד, ועמותות, אני באמת, היה תהליך מדהים של הממשלה הזאת, ושלי באופן פרטי בספורט. אבל אנחנו נחזור ויותר חזקים, ואני מקווה שנוכל להשלים את זה.

הנושא של שולחן עגול, זה החלום שלי, שבסוף ישבו, כל אותם אנשים שמבינים את הדבר הזה, כל המנכ"לים והסמנכ"לים והאנשים שמובילים, אם זה במשרד לבטחון פנים, ומשרד הבריאות ומשרד הבטחון גם חלק מזה, ומשרד הספורט ומשרד הרווחה ומשרד החינוך, ישבו, יבינו, אתה תביא מאה מיליון, אני אביא מאתיים מיליון. אנחנו נעשה בסוף קופה מאוד גדולה למען הדבר הזה. כי בסוף, מה שנשקיע עכשיו, אז הילדים שלנו יותר בריאים בנפשם ובגופם, והנכדים שלנו יותר בריאים. וגם יהיו יותר הישגים. מה לעשות, אם יהיו יותר ספורטאים גם יהיו יותר הישגים. והתלמידים יהיו יותר רגועים. אנחנו מבינים מה הדבר הזה עושה לילדים. וזה הדבר החשוב בסוף שלמדינת ישראל יהיו את הכלים. וגם החברה החרדית פונים אליי המון, ויש פעילות שמתחילה בחברה החרדית, היא מפתיעה אותי. הייתי בבני ברק באירוע של חרדים, היו שם אלפיים ילדים, מלא הורים, אירוע גדול של קפוארה, בעולם החרדי. זה היה מדהים לראות את זה. ופנו אליי הורים, חרדים, כי דיברתי שם על הנושא של הספורט, ומתחברים אליי, ובאו אליי אפילו חבר'ה שלומדים בישיבות, ולא האמנתי שהרבנים מאשרים להם ללכת לפעילות ספורט כדי לעזור להם בלימודים. הרב אומר לילד אתה צריך ללכת לספורט. רק אם תוציא מרץ אתה אחרי זה תהיה תלמיד יותר טוב. וזה אדיר היה לשמוע את זה.

אז אנחנו נעשה את השינוי הזה שלב אחרי שלב, מדרגה אחרי מדרגה, ונצליח למען הילדים שלנו. אז אני נועל את הוועדה, ואומר תודה לכולם. שיהיה יום טוב.


הישיבה ננעלה בשעה 11:05.