פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת



31
ועדת הבריאות
26/05/2022

הכנסת העשרים-וארבע
מושב שני


פרוטוקול מס' 128
מישיבת ועדת הבריאות
יום חמישי, כ"ה באייר התשפ"ב (26 במאי 2022), שעה 10:30

ציון חודש המודעות לבריאות הנפש של אימהות בשיתוף ארגוני בריאות האישה בישראל

חברי הוועדה: עידית סילמן – היו"ר

רוית ברוך - אחות עוזרת מפקחת ארצית בתחום אם וילד, משרד הבריאות

סיגל אבנון סוויצקי - יועצת מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה

ימית אורבין - מייסדת עמותת אימא יקרה

מיטל בנשק - סמנכ"לית, קרן בריאה לקידום בריאות נשים

עדי עובדיה אלכסנדר - מנהלת קהילת היפראמזיס ישראל, קרן בריאה לקידום בריאות נשים

גלית נויפלד קרושינסקי - מנהלת מחקר, קרן בריאה לקידום בריאות נשים

ענבל ראובני - מנהלת מרפאת הילה לבריאות הנפש של האישה, בית חולים הדסה

דלית שמואלי - יו"ר ומייסדת, עמותת גוונים של סגול

דלית יוניסי - מתנדבת, עמותת גוונים של סגול

אסנת לוי - דוברת ארגון המיילדות בישראל

יפעת הדר רובננקו - ארגון המיילדות בישראל

ענבל אביב - רכזת פורום למען נשים אחרי לידה, ויצו ישראל

תמר מדינה-הרטום - חוקרת, האגודה הישראלית לחקר הפוריות

לירית שפיר שמש - פעילה במנהיגות נשים עם מוגבלות, בית איזי שפירא

תמי כרמל מצלאוי
- מנכ"לית עמותת לשמ"ה - עמותה לשילוב מתמודדים בהעצמה בבריאות הנפש

רוחמה גמרמן
ד"ר ורד בר
–
–
יו"ר, פורום של תקווה
מנהלת מרכז חווה

ליאורה לוינשטיין - רכזת תוכנית חבלי קשר בטיפת חלב ירושלים, עיריית ירושלים

סמדר ברנד - מנכ"לית העמותה אימהות למען אימהות

שגית לב - יו"ר ליגת לה לצ'ה ישראל

חנה קטן - רופאה בכירה, נשים למען בריאות

אלה נוימן - יו"ר עמותת ניצוצות ענבר

דיני שפיצר - מייסדת ומנהלת עמותת התנערי

זהבה לב - מנכ"לית אם הדרך

חן מיכאלה אליה - פעילה להעלאת המודעות להיפראמזיס גראבידרו, קהילת היפראמזיס ישראל

נאוה כהן - מתמללת

אורית ארז

הילה לוי

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
ציון חודש המודעות לבריאות הנפש של אימהות בשיתוף ארגוני בריאות האישה בישראל

בוקר טוב לכולן ולכולם, ברוכים הבאים, אנחנו מתכוונות לפתוח הבוקר את הישיבה, שהחלק הראשון שלה קצת פחות פורמלי. חלק אחר קצת יותר עוסק בנושא בריאות הנפש של אימהות, לרגל חודש המודעות ובריאות הנפש. הדיון המיוחד היום הוא בשיתוף הקואליציה של ארגוני בריאות האישה, ואנחנו מאוד מאוד שמחות, כי זה לא המפגש הראשון שאנחנו מקיימות. אנחנו מצליחות לקיים מפגש שני של כל קואליציית הארגונים, ואנחנו מתכנסות הלאה לסדר של סיורים בבתי חולים ובארגונים, כדי להרחיב את היריעה, ולכלול כמה שיותר נושאים. אנחנו כל הזמן מופתעות מחדש מכמות הארגונים שמצטרפים לקואליציה, ומביעים עניין. אנחנו יודעות שהפוקוס הוא בכל פעם על נושאים מסוימים, שאולי לא מדברים לכולם, אבל זה מתכתב אחד עם השני, בוודאי בתחומי בריאות האישה.

לפני שנתחיל בדיון, אנחנו עושות היכרות בינינו של כל קואליציית הארגונים שנמצאים כאן, מה עושה כל אחד, באיזה תחומים הוא עוסק, ומה ניתן להפיק מתוך קואליציה כזאת אחד מהשני, וגם מאיתנו ככנסת, כמרכז מידע ומחקר של הכנסת, כפרלמנטרים שנמצאים פה.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות וגם לברך את מיטל בנשק, המנכ"לית של קרן בריאה, שעושה עבודה מדהימה, עבודה שבאה מתוך הלב. בעבודה שלהן בקרן בריאה הן עושות מצ'ינג בין כל הארגונים, ועובדות איתם. אני שמחה שתהיה כאן איזושהי מעטפת שמהדהדת את הדברים החוצה מתוך הכנסת, וגם נותנת מעטפה לקידום חקיקה ושינוי מדיניות. יש הרבה דברים שניתן לשנות בהם מדיניות ללא שינויי חקיקה, ואלה דברים מאוד חשובים. וכן, גם לראות איך אנחנו נכנסים לתוך משרד הבריאות ולמשרדים נוספים משמעותיים גם בתחומים של תמיכות ואחרים. מיטל, בבקשה.

הרבה פעמים כשנפתחות שדולות וקואליציות בכנסת, אנחנו מאוד חוששים שזה יהיה רק כדי לסמן "וי", פתיחה חגיגית וזהו, אבל עם חברת הכנסת עידית סילמן זה לא ככה. אנחנו כבר בכנס השני, ואנחנו מתכננות עוד המון כנסים, אירועים ושולחנות עגולים, בתקווה שזה יהיה פעם בחודש וחצי, כדי שנוכל להעלות כמה שיותר סוגיות שצפות מתוך הקואליציה שלנו.

כשפרסמנו את התוכן של הכנס ואמרנו שיהיה פה דיון על היפראמזיס, מישהי כתבה – וואוו, היפראמזיס מגיע לכנסת, אני כל כך מתרגשת. סוף סוף יבינו שאנחנו לא מדמיינות, אנחנו לא היסטריות וישמעו את הקול שלנו. זאת בעצם המטרה שלנו, להשמיע את הקול של כמה שיותר נשים, שמרגישות שהקול שלהן לא נשמע.

נשמח לעבור להיכרות קצרה, ונגיד את שם הארגונים. כל נציגת ארגון תציג את עצמה. כאמור, אני מקרן בריאה, קרן שמקדמת זכויות של נשים במערכת הבריאות. יש איתנו פה עוד כמה מהצוות, ונשמח שתציגו את עצמכן.

אני מנהלת מחקר בקרן.

אני עובדת באגף למעמד האישה בויצו, ומרכזת פורום שעוסק בנשים אחרי לידה. אנחנו מנסות לקדם מדיניות שתסייע בקשיים רגשיים לנשים אחרי לידה, ומקוות שהממשלה והכנסת יחזיקו מעמד ותהיה יציבות פוליטית.

אני אגיד משהו על הכנסת, על הממשלה ועל היציבות הפוליטית. הבית הזה הוא בית פוליטי, ויש כאלה שאומרים: באנו לדבר על קידום בריאות, על מדיניות ועל נושאים של ארגונים, אבל צריך לזכור שאנחנו עושים את זה סביב שולחן פוליטי בצורה כזאת או אחרת. זאת כנסת, יש כאן חברי כנסת, כל אחד מגיע מתוך השקפת עולם ומתוך מדיניות. צריך לזכור שוועדות הכנסת עובדות כל הזמן, והמשרדים עובדים כל הזמן. נכון שהם ימשיכו ויעבדו כל הזמן, בין אם יש רגעים קשים יותר או שינויים.
אני מקווה – אני אומרת את זה מתוך ראייתי-אני – הכנסת ממשיכה לתפקד, הוועדה ממשיכה לתפקד. קואליציית הארגונים לבריאות האישה תמשיך לתפקד בכל מקרה, ולא משנה מי יהיה כאן ומה יהיה כאן. אנחנו ממשיכות לעשות את העבודה שלנו, ונמשיך לעשות אותה בכל זירה שהיא. השינויים הפוליטיים לא אמורים להיות משנים משרד. יש אנשי מקצוע במשרד, והם לא מחליפים את התפקידים שלהם. אם משהו משתנה, זה בזוויות הפוליטיות יותר. אין ספק שיש לזה השלכות, אבל לא צריכות להיות לזה השלכות ברמת העבודה גרידא הלכה למעשה. לכן אנחנו מתמקדות בעבודה שלנו באנשי מקצוע בתחום המשרד. נמצאים כאן גם נציגים ממשרד הבריאות, ויציגו אחר כך את העבודה. הם נשארים שם, ולא משנה כמה באים והולכים מעליהם, יוצאים ונכנסים. הם עושים את העבודה וזה מה שחשוב לנו. בתוך בית פוליטי אנחנו לוקחים בחשבון גם את הסערות, ותמיד אפשר לראות את זה מכל זווית. לאחד זה יותר טוב, ולשני פחות. מה לעשות, עם מגוון אנחנו, כמו גם השולחן, ויש דברים שאפשר לגשר עליהם כמו גם דברים שלא נוכל לגשר עליהם. בבריאות יש קואליציה שהיא אחת, אין ימין ושמאל, אין קואליציה ואופוזיציה וזאת שמחתנו.

אני ממנהיגות נשים עם מוגבלות מבית איזי שפירא, ואנחנו מתמקדות בנושא של הדרה כפולה, הן כנשים והן עם מוגבלות, כולל מחקר איכותנו שערכנו בנושא. ממש נשמח להציג אותו בפניכן באחד המפגשים הקרובים ביותר, ולהגיע לכל מיני מסקנות ודרכי פעולה. תודה רבה.

נשמח מאוד. תודה.

אני מרכזת את תוכנית חבלי קשר, שזאת תוכנית בטיפת חלב ירושלים. אנחנו עובדות עם אימהות בדיכאון לאחר לידה בכל תחנת טיפת חלב בירושלים, מפנות אותן לטיפול, ומלוות אותן עד שהן מגיעות לתוכנית שמתאימה להן.

בוקר טוב, שלום לכל הנוכחים, אני מנהלת פרויקטים במכון פועה. מכון פועה פירושו פוריות ורפואה על פי ההלכה. זאת השקה של כל העניינים סביב מעגל האישה, עם השקה להלכה. אפרופו המפגש של נשים אחרי לידה, יש לנו גם מענה נשים הוליסטי – מענה נשי, רגשי ואישי בנוסף לכל העניינים של הרפואה בממשק עם ההלכה.

אני מנהלת את מרכז חווה. אנחנו גם מרפאה וגם יחידת טיפולים, אבל אני אדבר בהמשך.

אני פסיכיאטרית ומנהלת מרפאת הילה.

אני מייסדת מיזם אימא יקרה, להעלאה למודעות ולתמיכה בנשים שחוות דיכאון במהלך ההיריון ולאחר הלידה.

אני מנהלת את הקהילה של היפראמזיס ישראל, קהילה רפואית מקוונת, שכוללת בתוכה קבוצת תמיכה ארצית עם 3,500 נשים. אנחנו פועלות להעלאת המודעות וגם להנגשת מידע רפואי בקרב גופים רפואיים והציבור הרחב.

אני מנהלת בית חולים בילינסון, ויושבת-ראש ארגון המיילדות. אנחנו פועלים כדי להרחיב את מקצוע המיילדת מעבר לכותלי בתי החולים, וכל זה בשביל היולדות.

אני מהרשות לקידום מעמד האישה. אני יועצת מנכ"לית הרשות, ואנחנו פה כדי להקשיב, לשמוע, לראות בהמשך איך נשתף פעולה.

אני יושבת-ראש עמותת גוונים של סגול, פיברומיאלגיה וכאב כרוני. יש לנו קבוצה גדולה של נשים בתהליכי פוריות, לידה ואחרי לידה.

אני מייסדת ויושבת-ראש פורום של תקווה. זה ארגון של נפגעות ונפגעי כתות ובני משפחה, כאשר אני בעצמי שורדת כת. יש שלושה היבטים שאנחנו פועלים בהם: העלאת המודעות לנושא השבי בכתות. יזמתי יום מודעות לשבי בכתות ב-22 בדצמבר. כל הנושא של קידום מדיניות, חקיקה וכל הדברים האלה, ויצירת פתרונות חדשים לבעיות קיימות.

בוקר טוב, אני מנכ"לית עמותת אימהות למען אימהות. זאת עמותה חדשה שמאגדת את סניפי אם לאם בארץ, ואני אדבר בהמשך. תודה.

אני יושבת-ראש ורכז מדריכות ארצית של ליגת לה לצ'ה ישראל. אנחנו חלק מארגון בין-לאומי, שקיים כבר 65 שנה, ופה בארץ קיים מתחילת שנות השמונים. אנחנו תומכות בנשים מיניקות, בבחירות שלהן. יש לנו קבוצות תמיכה בארץ מאימא לאימא, על ידי מתנדבות בלבד. יש לנו קהילה מאוד גדולה, של 40 אלף אימהות בקבוצת פייסבוק בעברית, ועוד 3,500 נשים בקבוצת אימהות באנגלית.

נמצאת איתי פה חנה כצמן, שמנהלת את קבוצת הפייסבוק באנגלית, ועוד מעט תגיע אלונה בורלא לדבר על יחסי גומלין והקשר בין הנקה והיפראמזיס. האתר שלנו נותן תמיכה ומאמרים גם בעברית וגם בערבית. אנחנו היחידים בעולם שהנגשנו מאמרים בנושא הנקה בערבית בכל העולם בכלל.

אני יושבת-ראש עמותת ניצוצות ענבר וחלק ממייסדיה. אנחנו עוסקים בכמה דברים, אבל פרויקט הדגל שלנו עוסק בעיקר בתמיכה בזוגות שחוו לידה שקטה, ההכרה באבל שלהם, ובכך שזה נושא שקיים בכלל, ועד לא מזמן לא היה כל כך מדובר. אנחנו מתעסקים עם העניין של הלידות השקטות גם מההיבט של הזוגות, ומעניקים להם אפשרות אומנם לא לצאת בידיים מלאות, אבל בטח לא בידיים ריקות. אנחנו עושים גם את החיבור מצד שני, של צוות בתי החולים, שמשתפים איתנו פעולה. אנחנו מקווים לעשות עוד טוב ביחד.

אני שייכת לקבוצת היפראמדיס ישראל. אני אקטיביסטית, פועלת לקידום מודעות להיפראמזיס ולשינוי מדיניות.

שלום, אני מנכ"לית אם הדרך. אם הדרך היא עמותה שקמה לסייע לאישה החרדית, הסובלת מהיפראמזיס. כל מה שקשור בציבור החרדי, כולל תמיכה, ייעוץ ליווי לכל אורך הדרך, עזרה במיצוי זכויות רפואיות, עזרה בבתים עצמם בארוחות, עבודות בית קלות, שמרטפות על ילדים וכל תחום שקשור.

יש עוד מישהו שרוצה להציג ופספסנו?

אני חברת המועצה הלאומית לבריאות האישה, עוסקת ברפואת נשים 35 שנה. חיברתי תשעה ספרים בנושא בריאות האישה, ואני פועלת בחלק מהעמותות האלה בשמחה רבה ובהוקרה ענקית על כל הפעילות הזאת. יישר כוח לעידית, למיטל ולכל הנשים.

אני חוקרת ממכון ברוקדייל. עשיתי מחקר גדול מאוד על רווחה נפשית של נשים שעוברות טיפולי פוריות, ואני פה כנציגה של הקבוצה לייעוץ נפשי ופוריות – איילה. אנחנו מנסות לקדם את כל מה שקשור בהיבטים הפסיכו-סוציאליים, שקשורים לטיפולי פוריות.

אני מנהלת עמותת התנערי. זאת עמותה לחד הוריות במגזר החרדי.

נחזור למצגת, כדי שנדבר על הקואליציה, לפני שניכנס לדיון.

הרעיון של הקואליציה הוא לתת את הזווית המגדרית שלנו, גם בדיונים שמתקיימים פה, בוועדת הבריאות, וגם להביא נושאים לקדמת הבמה הציבורית והפוליטית. זאת ועדה ייחודית בכנסת הנוכחית, מכיוון שוועדת הבריאות הייתה תמיד משותפת לוועדת העבודה והרווחה. נמצאת כאן גם אורית ארז, סגנית מנהלת הוועדה, ויחד עם כל צוות הוועדה הם יידעו להגיד לכם כמה נגעו בנושאי בריאות ועד כמה ירדו בהם לעומק, כשזאת הייתה ועדה משותפת. היום, כשפיצלנו את הוועדה, והקמנו ועדת בריאות בפני עצמה, אנחנו מצליחים לראות שיש ירידה לעומקם של נושאים. אלה נושאים שמעולם לא עלו על שולחן הוועדה. מעולם לא הקמנו קואליציות של ארגונים, וכאן הקמנו יחד עם הוועדה קואליציה של ארגוני בריאות הנפש, גם קואליציה אחת כללית לכל עולם בריאות הנפש, וגם אחת שעוסקת יותר בעולם בריאות הנפש בהיבט היותר דתי, בהיבט הקהילתי, המגזרי; הקמנו קואליציית ארגונים לבריאות האישה, ואנחנו מקימים עוד מיזמים.

אנחנו עורכים הרבה סיורים עם הוועדה, ואני לא יודעת אם אורית תסכים איתי – אני מאמינה שכן – לוועדה הזאת יש הצלחה מאוד גדולה גם בהיבט הפרלמנטרי פה בכנסת, וגם ברמת העבודה שלה. זאת ועדה שמנצלת את כל ימי הדיונים, ויש המון נושאים. יום חמישי, למשל, הוא לא יום דיונים רגיל של הכנסת, ולמרות זאת הוועדה עובדת מאוד קשה ביום זה, על כך תודה.

עולם הבריאות עולה על שולחן הדיונים ביתר שאת, ואנחנו מביאים אותו לקדמת הבמה, גם ברמת חקיקה. אני מאמינה שלא נלך אחורה. למרות שזאת הייתה הזדמנות פוליטית לייצר ועדת בריאות, וזאת הייתה דרישה שלי, שהצלחנו להביא לידי יישום, אני לא מאמינה שבכנסות הבאות שיבואו אחר כך, יחזירו את הוועדה להיות ועדה משותפת עם עבודה ורווחה. זאת אות חיה וסטטוס שלא נחזור ממנו אחורה. ועדת בריאות לעד תהיה סטטוטורית ועצמאית פה בכנסת, ואני מאוד מאוד שמחה על ההזדמנות הזאת, כי זה באמת שינוי של מציאות הלכה למעשה. גם בחקיקות שעולות בוועדת הבריאות, אנחנו נכנסים לעומקם של דברים ואנחנו עושים המון שינויים שבעבר לא הסתכלו עליהם, והם מאוד משמעותיים. רבים מהם בתחום בריאות הנפש, אבל זה עדיין לא מספיק, כי זה תחום שנזנח המון שנים, אבל אנחנו מאוד גאים בזה.

מטרה נוספת היא לקחת את כל הידע שמפוזר היום בין המון ארגונים כאן, בתוך הקואליציה, לנסות לאגם אותו ולראות מה הצרכים העיקריים שאנחנו רוצים להתמקד בהם. חקיקה לוקחת זמן, ויש הרבה דברים שאפשר לקדם על ידי שינוי מדיניות. משרד הבריאות הנוכחי אלוף בזה, ויודע לעשות המון – חוזרי מנכ"ל וכולי. כשהוא מבין שיש דרך ארוכה בקידום דרך חקיקה, הוא זורק לנו חוזר מנכ"ל לטוב ולמוטב. יש הרבה הזדמנויות לשנות מדיניות הלכה למעשה בצורה הרבה יותר מהירה, לאו דווקא דרך חקיקה.

יצירת שיתופי פעולה בין הארגונים הוא דבר שמאוד חשוב לנו. עולם הבריאות ברובו מתקיים על ידי הסביבה שלו. זה לא משרד וזה לא רק בתי חולים ומרפאות. יש עולם שלם של חסד, עולם שלם של ארגוני מגזר שלישי. בתוך המגזר השלישי החברתי, החצר הקדמית של מערכת הבריאות, היא המגזר הזה, והוא מאוד מאוד גדול ביחס לעולמות תוכן אחרים. כל העמותות וכל הארגונים הם ממש אבן שואבת, והם מהווים כלי ידע. אנשים שבאמת מנסים וגם מצליחים לשנות מציאות הלכה למעשה.

אנחנו רוצים לראות איך אנחנו מאגמים משאבים ומייצרים שיתופי פעולה בין ארגונים, ולסייע לארגונים לקדם שינוי מדיניות, אבל לא רק. גם להביא במה תקשורתית, וזה מה שאנחנו עושים כאן בוועדות. נמצא איתנו דובר הוועדה, שמוציא את זה אחר כך לתקשורת. הרבה מהנוכחים כאן הם נציגי ארגוני מגזר שלישי ולא רק. יש הרבה ארגונים או מרכזים רפואיים מאוד קטנים, ולא תמיד ניתנת ההזדמנות להשפיע בכל הרמות. כאשר עמותה קמה על מנת לייצר תיקון עולם בתחום שלה, לא תמיד יש מעטפת של שיווק, תוכן, דוברות ויחסי ציבור. אלה המון דברים להתעסק איתם, שהם מעבר לעולם התוכן שאותו באתי לקדם. מכיוון שהעמותות מאוד רזות, מאוד מנסות לקדם את התחום שלהן, לא תמיד יש משאבים ויכולת לקחת אסטרטג, איש שיווק או איש דיגיטל, ולהשתמש בכל הכלים האחרים.

יהיה לנו מפגש קצת יותר אינטגרטיבי, שייתן כלים ויאפשר לייצר תמונות לרשתות החברתיות. כל הדברים שעמותה קטנה או ארגון קטן צריכים, ואלה יהיו הכלים הבסיסים שלו. ניתן ארגז כלים ונביא אנשי מקצוע מתחומי האסטרטגיה, שיווק ופרסום כדי שיוכלו לתת לכם כלים, ולעזור לכם להתקדם לצעד הבא. תהיה צלמת מקצועית שתוכל לצלם אנשים ותמונות לרשתות, וגם את זה נרצה לקדם כקואליציה.

בשקף הבא רשומים כל הארגונים. יש 73 ארגונים ואפילו קצת יותר, כי כל הזמן מצטרפים עוד.

אופן העבודה של הקואליציה – מאוד חשוב לנו שכל הסוגיות וכל הנושאים ינבעו מתוך הארגונים, וכך פעלנו גם עכשיו. אלה נושאים שאתן ביקשתן לדבר עליהם, וביקשנו מכן לציין בטפסים מה הנושאים הבאים שתרצו שנדון בהם, כדי שזה יבוא מתוך השטח החוצה. כמו שעידית אמרה, ניתן כלי עזר פרלמנטריים גם בסיוע בקידום חקיקה, גם בייעוץ תקשורתי, וכל מה שנוכל לעשות כדי לעזור לכן לקדם את הסוגיות שחשובות לכן, וזה יהיה מעבר למפגשים פעם בחודש וחצי.

לפני כמה זמן פנה אליי אדיר ינקו, כתב ידיעות אחרונות ו-Ynet, ודיבר איתי על קטועי הגפיים, כאלה שמחכים המון זמן לפרוטזות. פרוטזות זה משהו שנכנס לתוך הסל, אבל בלתי אפשרי לממש אותו. נכנסנו לעומקם של הדברים, ויצר איתנו קשר רונן ליטבק מעמותת הצעד הבא. למדנו את הנושא, קיימנו דיון ועדה לפני שבוע וחצי, יחד עם הארגון. הגיעו לכאן המון קטועי גפיים שסיפרו על הקושי, ותוך שבוע הצלחנו לקבל התחייבות ממשרד הבריאות, ולייצר שינוי במדיניות הלכה למעשה. במקרה, כבר השבוע היינו בכנס שלהם שהיה במשך שלושה ימים במלון רמדה. דיברנו שם, חיברנו חיבורים ויחד עם התורמים הגדולים שלהם, פתאום גילינו שיש ילד קטוע רגל, ולא מגיעים לו אחוזי נכות לפי ביטוח לאומי. הוא לא מקבל כמעט כלום, כי קטוע רגל לא נחשב. כרגע אנחנו עובדים מול ביטוח לאומי ומאיר שפיגלר, כדי לברר מה קורה שם.

אני קוראת לזה מצווה גוררת מצווה, וזה באמת ככה, כי כשאנחנו נוכחים באירועים בעמותות, אנחנו שומעים את האנשים בשטח. יצרנו שולחנות עגולים ואנחנו ממשיכים לקדם עוד הרבה נושאים של מדיניות שקשורים לקטועי גפיים. כמעט אף פעם לא התייחסו אליהם, והם מעולם לא עלו על שולחן הוועדה, וזה הכי לא הגיוני בעולם. יש המון ארגונים שמתעסקים באנשים שהכי צריכים אותנו בחברה בישראל, ועל שולחן הכנסת עולים הרבה נושאים ומקדמים הרבה חקיקות מאוד יפות, שהן אקסטרה והן טובות.

בוודאי שמעתם על הרעש שהיה השבוע על החוק ממדים ללימודים. אני מאוד בעדו ואני מפרגנת לחיילי צה"ל, אבל אני אומרת שהבסיס, שזה ללכת, היכולת ללכת עם פרוטזה, יש אנשים שזה לא דבר מובן מאליו עבורם. אנחנו לא יכולים לחיות בכנסת כזאת ולקדם הרבה אידאות גדולות, כשאנשים לא מקבלים את הבסיס שלהם כדי לחיות ביום-יום.

מה שאנחנו עוסקים בו כאן מאוד חשוב, ואנחנו נמשיך ונלווה את הצעד הבא. זאת דוגמה קטנה לעמותה ולארגון שבאמת מייצר שינוי מדיניות ותפיסה עצומה בחברה בישראל. אנחנו מאוד גאים בזה.

נעבור לדיון, מיטל בנשק, בבקשה.

הכנס הזה מאוד חשוב, כי הוא נוגע בזוויות שונות של בריאות הנפש של אימהות, גם כאלה שפחות מדברים עליהן. אימהות זה קונספט תרבותי, ולכן הוא מאוד תלוי בדור מסוים ובמאפיינים שלו. כשנדון היום באספקטים השונים של דיכאון אחרי לידה, כדאי לזכור את זה. כיום נשים מדברות אימהות ברשתות החברתיות שעות ארוכות ביממה, וזאת זירה שנמצאה כמסייעת לאיתור ולשיפור תסמינים של דיכאון אחרי לידה. לדוגמה, מחקר שנערך על נשים שמשתמשות בטוויטר, מצא שניתן לחזות התפתחות של דיכאון אחרי לידה בעזרת ניטור של שפה, פעילות ואינטראקציות בין יוזרים. מחקרים נוספים מצאו שקבוצות תמיכה בפייסבוק הקלו על תסמינים של דיכאון אחרי לידה. כדאי להיות קשובים לקולות האלה, ולהשתמש בכלים האלה כדי להקל על נשים.

הדוברת הראשונה שלנו תתייחס בדיוק לסוגיה הזאת. גלית נויפלד קורשינסקי, מנהלת מחקר בקרן בריאה, בבקשה.

תודה, מיטל. אנחנו יודעים שדיכאון לאחר לידה הוא אירוע מאוד מאוד משמעותי סביב ההיריון וסביב הלידה, ויש לו השלכות מאוד משמעותיות גם לילד וגם לאימא. העניין של איתור, אפילו איתור מוקדם ככל הניתן והגשת עזרה, מאוד משמעותיים. האיתור נעשה היום בטיפות החלב, על פי משהו שהוגדר כבר ב-2014, והוא נערך בשבוע ה-26 להיריון, או לאחר הלידה סביב שבועות 4 ו-9.

הדוחות של משרד הבריאות מראים שאחוז הנשים שמאותרות הוא 4.5%, וזה מאוד נמוך. אנחנו מדברים על שכיחות של 16% כערך בדיכאון אחרי לידה, כך שהמספרים שאנחנו מתארים פה מאוד קטנים. גם אחוז הנשים שמתושאלות בטיפת חלב מאוד קטן. משרד הבריאות הגדיר 90% פטור סף שהוא רוצה להגיע אליו, ובשנים האחרונות יש ירידה מ-95% ל-89%, כך שיש פחות נשים שנשאלות. חלק מההסברים מדברים על זה שנשים לא מרגישות בנוח לדבר מול אחיות טיפת חלב, לחשוף את זה שיש להם קשיים נפשיים. אולי הן אפילו מפחדות שיגדירו אותן בתור אימהות לא טובות, אולי ייקחו להן את הילד. אנחנו אומרים שצריך למצוא דרך יותר יצירתית כדי לאתר דיכאון אחרי לידה.

הקורונה היוותה אפשרות לנסות למצוא דרך אחרת לאתר. בקרן בריאה, יחד עם מרכז חוה ועוד נשות מקצוע נוספות כמו ד"ר ענבל ראובני, שגם לקחה חלק בזה, הקימו אתר שבו יש הנגשה של מידע לגבי דיכאון לאחר לידה, איזה גורמים יכולים לתמוך בזה, וגם מידע איך אפשר להתמודד עם הלחץ ועם הדיכאון. היה שם שאלון שמועבר בטיפות חלב, שנקרא שאלון אדינבורו, וגם הוא היה באתר. הוא מאפשר לנשים להיכנס ולמלא אותו, ולקבל איזשהו חיווי לגבי המצב הנפשי שלהן.

ראינו שכ-5,000 נשים נכנסו לאתר, ואפילו בלי הרבה פרסומת, מתוכן 2,100 נשים ובאופן אקטיבי מילאו את השאלון הזה. 70% מהן נמצאות כבעלות סיכון מוגבר לדיכאון לאחר לידה – אלה מספרים עצומים, ו-38% מהן היו בסיכון מוגבר לאובדנות. אלה מספרים עצומים. היה מעניין לראות שנשים נכנסו לאתר הזה ומילאו את השאלון בכל שעות היום, גם בשעות היום והצוהריים, וחלק מהן עשו את זה בין חצות לבוקר. זה מאוד הגיוני כי אחרי הלידה התינוק ער בשעות לא שעות, ושם מגיע לפעמים הקושי מחוויית הלידה, והחשש לגבי מה שקורה. הנשים נכנסות ומחפשות מידע. הן רוצות לדעת מה יש להן, מה קורה איתן, וחושבות שיש משהו לא בסדר. זה דור שמחפש מידע באינטרנט – נשים בגילאי 20 עד 40 – ופחות פונות לאימא ולרופא. הן רוצות את זה באופן קצת יותר נגיש. מעניין להגיד ש-35% מהנשים שמילאו את השאלון, אמרו שהן כלל לא נשאלו על זה בטיפת חלב. יכול להיות שהן עדיין לא הספיקו, ויכול להיות שעדיין לא שאלו אותן. יש מספר גדול מאוד של נשים שמילאו את השאלון, ובכלל לא נשאלו על זה קודם. כך, יכול להיות שהגענו אליהן בפעם הראשונה, ולא דרך טיפת חלב.

אנחנו אומרות שכדאי להכניס את השאלון הזה ואת המידע הזה באתרים נוספים באינטרנט, ומשרד הבריאות צריך לקחת את זה על עצמו. יש לו אתר, שמפרט קצת מידע לגבי דיכאון לאחר לידה, אבל הוא לא נותן מספיק מידע לגבי אפשרויות התמיכה, גורמים שניתן לגשת אליהם, והוא לא מנגיש את השאלון, שהוא מאוד משמעותי. בנוסף לכך, אפשר לעשות את זה בצורה קצת יותר אקטיבית. הנשים האלה יולדות, יש לנו מאגרי מידע, יש לנו את הטלפונים שלהן ואנחנו יכולים לגשת אליהן. אנחנו יכולים לשלוח להן הודעה: אנחנו יודעים שעברת לידה, מזל טוב, ועם זה, יש קושי בתקופה הזאת. אנחנו מציעים לך להיכנס לאתר, לחפש מידע ואולי גם למלא את השאלון. אפשר לבקש מרופא המשפחה שיציע להן, אפשר לעשות את זה דרך האפליקציות. כולנו נכנסות, כולנו מקבלות הודעות כגון: תעשי בדיקת דם – מעולה. אפשר גם לתת לי הצעה למלא את השאלון.

כדאי מאוד לשים לב לכך, שמשרד הבריאות נותן לנו מידע לגבי נשים שנשאלו, אבל אין לנו שום מעקב לגבי נשים שפנו לקבל עזרה, וכמה נשים מקבלות עזרה. חשוב שמשרד הבריאות יוסיף את זה בתור מדדים לטיפות חלב. תודה.

תודה רבה. יש כאן נציגים ממשרד הבריאות, ואני רוצה בהזדמנות הזאת להודות לנציגים ממשרד הבריאות וממשרדים נוספים שנמצאים כאן בכל הדיונים, מקשיבים ורושמים את הדברים. הם עוזרים לנו לקדם את השינויים הלכה ולמעשה, ובגלל שהזכרת אותם על שלל המשימות, בבקשה.

שלום לכולם, אני אחות, עוזרת מפקחת ארצית בתחום אם וילד, ואני עוסקת בתחום של טיפות החלב. אני אשמח להתייחס לנתונים שהוצגו כאן, וגם לפעילויות. לגבי הפעילות, משנת 2014 יש פעילות מובנית בטיפות החלב. חשוב לי להגיד שטיפות החלב נמצאות בפריסה ארצית, והשירות ניתן על ידי משרד הבריאות, העיריות ירושלים ותל אביב, ועל ידי קופות החולים. כולם עובדים על פי אותו סטנדרט, כך שמבחינת פריסה, אנחנו מגיעים לנשים. מבחינת האחוזים, אני קצת חולקת על מה שנאמר. הנתונים שיש לנו משנת 2021, כשאנחנו עדיין בתוך הקורונה והמתווים של טיפות חלב השתנו במהלך הזמן הזה, מראים שאנחנו עדיין עומדים על תשאול גבוה של למעלה מ-90%. גם מדד האיכות מראה את זה, וגם נתונים שלנו, דוחות שאנחנו עוקבים אחריהם מראים אחוז תשאול גבוה.

עם זאת, אנחנו מודעים לפערים ולצורך לאתר אחוזים הרבה יותר גבוהים ממה שאנחנו מצליחים לאתר היום. נכון, זה לא נמצא כמדד איכות, אבל זה נמצא בדוחות שלנו, במערכות שלנו ובאפשרות שלנו לעקוב אחרי הדברים.

אני אפריד בין שני דברים: נשים שעולה חשד לגביהן, אנחנו מנסים כל הזמן לשפר את תהליכי הליווי של אותן נשים, גם כדי לאפשר לצוותם שלנו בטיפות חלב את העשייה הנכונה ביותר, כך שכאשר הן מאתרות נשים, יש להן לאן להפנות אותן. ממש לאחרונה הרחבנו פיילוט שהתקיים בטיפות חלב של משרד הבריאות במחוז צפון. הרחבנו אותו לכל הארץ, והפיילוט הזה מתייחס להרחבה של הגורמים שמטפלים באישה מייד לאחר שהיא מאותרת בטיפת חלב. זה מאוד דומה למה שנעשה בחבלי קשר, וכולנו עובדים ומכירים את הדברים. למעשה, בנוסף להפניה לרופא בקופת החולים, לערב גם את העובדת הסוציאלית בקופת החולים, כמובן, בהסכמת האישה. להעביר את הפרטים, והעובדת הסוציאלית בקופת חולים יוצרת קשר עם האישה. אנחנו מודעים לקושי של הנשים לצרוך שירותים בתקופה הקשה הזאת. היא יוצרת קשר, ונותנת לה ליווי ראשוני, מספר שיחות, ובהתאם לצורך עומדת על הצרכים. היא ממשיכה ללוות אותה בתוך קופת החולים, או אם יש צורך בהפניות לגורמים אחרים. אנחנו מאוד מנסים לתת מענים ולחזק אותם.

דבר נוסף שנעשה בטיפות חלב בשנתיים האחרונות – זה נכון לכל הספקים – זה הכשרות שניתנות לצוותים כדי לחזק את העבודה עם הורים. אנחנו עובדים עם גושן ולוטם, שתי חברות שמלוות אותנו, כדי לחזק את העבודה שלנו עם ההורים בטיפות חלב. זה לא רק בנושא הזה, אבל זה ישרת אותנו וזה חשוב לנו מאוד גם בנושא של איתור מוקדם של אלימות במשפחה, גם בנושא של דלאל. אלה נושאים עם הרבה מאוד רגישות והרבה מאוד קושי, גם של נשים לפתוח אותם, גם של הצוותים בעבודה מול המשפחות. המודל השלם אומר: שותפות להורות מיטבית. אנחנו מסתכלים על המשפחה כמשפחה – לא רק האם אלא כל המשפחה. השותפות הזאת מאוד חשובה לנו ממקום של ביטול שיפוטיות, יותר תמיכה ולראות את הרווחה ההורית מייד לאחר הלידה, בשנים הראשונות. אנחנו מובילים לכך שהשאלון ייפתח בטיפת חלב בצורה יותר מאפשרת, יותר פתוחה עם ההורים. אנחנו מניחים שזה מה שיוביל ויעלה את אחוזי האיתור שלנו.

אני רוצה לציין עוד שירותים שניתנים בטיפת חלב. אם אנחנו מדברים על נושא דיכאון, נפתח מוקד טיפת חלב בשנתיים האחרונות, והוא נותן מענה לנשים. זה מוקד של משרד הבריאות, ועובדות שם אחיות טיפות חלב, שמכירות היטב את כל התכנים שניתנים בטיפת חלב. כמובן, גם את הנושא הזה. אחיות טיפת חלב שעובדות בבקרים בטיפת חלב, נותנות מענה בשעות הערב ובימי שישי בכל הנושאים של טיפת חלב. לפעמים נשים מתקשרות אלינו, ואומרות שהן מתקשרות בנוגע לנושא הספציפי הזה. לפעמים מתוך השיח האחיות מזהות שאישה צריכה יותר תיווך, יותר מעקב, יותר תמיכה. הן נמצאות בקשר עם טיפות החלב, ומכל ספקי השירות אנחנו בקשר עם כולם. זה עוד ערוץ שמאפשר לנו להגיע לנשים.



עוד כמה מילים לגבי ביצוע השאלון בתוך טיפות החלב. העשייה של כולם מאוד חשובה, אבל אני חושבת שאנחנו בטיפות חלב החצר הקדמית של השירות הזה. עצם זה שאנחנו נותנות שאלון בתוך טיפת חלב, פנים מול פנים, מזהות את שפת הגוף של האישה, יודעות לתת לה מענה אם היא לא הבינה את כל השאלות, נותנות תיווך מתאים בתוך טיפת חלב, יש לזה ערך עצום. יש לנו עוד הרבה עבודה בעניין הזה, וגם אם מכניסים את השאלון לפלטפורמות אחרות – גם אנחנו בוחנים את האפשרויות האלה, זה מבורך, אבל זה לא במקום. השירות ניתן בטיפת חלב, פנים מול פנים, ולמעלה מ-60% מנשים אחרי לידה מגיעות לטיפת חלב.

שאלה לגבי הממשק הדיגיטלי בין טיפות חלב לקופות החולים. אחת הבעיות בממשקים בין טיפות החלב, היא שהידע והמידע נמצא שם, והוא לא מקושר לקופות החולים בתחומים של דיכאון. זה קריטי וחשוב, והשאלה איך עושים את זה.

אנחנו נמצאים בקשר עם העובדות הסוציאליות והן מחזירות אלינו פידבק. זה תהליך מובנה וחדש יחסית. כפי שהזכרתי, זה התחיל כפיילוט מאוד מוצלח במחוז צפון, והוא מתרחב לכל הארץ. בנושא הרופאים בקופות החולים, עיקר המעקב שלנו נעשה דרך האישה. אנחנו רואים את הנשים האלה, הן ממשיכות להגיע לטיפת חלב כחלק מהטיפול עם הילדים שלהן.

בזמן הקרוב נכניס את מערכת איתן, שתאפשר לנו לקבל מידע על טיפולים, בדיקות וייעוצים שניתנים בתוך בתי החולים, בתוך קופות החולים ובתוך טיפות חלב. גם טיפת חלב מעבירה נתונים למערכת הזאת, וזה עוד ערוץ שמאפשר לנו לקבל מידע, ולראות את רצף הטיפול שנעשה. אלה דברים שאנחנו בונים יחד עם השותפים שלנו, וכמובן, הרבה מאוד מידע שמגיע אלינו מנשים שמגיעות לטיפת חלב.

דיכאון אחרי לידה מתחיל בהיריון באחוזים מאוד מאוד גבוהים, והאיתור הזה לוקה בחסר. זה בקופות, ויש פה בעיה.

נעבור למודלים טיפוליים בבתי חולים. ד"ר ורד בר, מרכז חווה.

אגב, ביום חמישי הבא ועדת הבריאות תסייר בבית חולים שיבא.

אני הייתי רוצה להגיד מבית חולים לבית של בריאות.

קודם כול, תודה רבה, אני מאוד מתרגשת. תודה רבה למיטל ולקרן בריאה, תודה רבה לחברת הכנסת עידית סילמן ולוועדת הבריאות, ולכל הקואליציה הנכבדת הזאת, על ההזדמנות לספר לכם על המודל של מרכז חווה למניעה, איתור מוקדם וטיפול ממוקד בדיכאון בהיריון ואחרי לידה. אני רוצה לקרוא לזה דיכאון כדי להפשיט, אבל אנחנו מדברים על הרבה מאוד הפרעות נפשיות שיכולות לקרות לנשים בזמן ההיריון או אחרי לידה. אנחנו מדברים על הפרעה פוסט טראומתית, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית ועוד ועוד. למען הנוחות, נדבר על דיכאון, אבל זה הרבה יותר מזה.

הפרעות נפשיות הן סיבוכי ההיריון והלידה השכיחים ביותר. בכל שנה יש בישראל כ-180 אלף לידות, ובזמן ההיריון, כ-15% מהנשים יסבלו מהפרעות נפשיות, כ-30 אלף. אחרי לידה זה מגיע לכ-20% מהנשים. הפגיעה באישה, בילוד ובמשפחה הן בהתאמה גם למשך וגם לחומרת התסמינים הנפשיים, ולכן מניעה, איתור מוקדם וטיפול ממוקד מצמצמים את הנזקים, וקוטעים את רצף ההעברה הבין דורית.


מניעה ראשונית זה למנוע דיכאון בקרב האוכלוסייה הבריאה. יש לנו חלון הזדמנות מאוד מאוד רחב, ובפנטזיה שלי, כמו שכל אישה בישראל פונה לרופאת נשים לברר אם יש לה נוגדנים למחלות וירליות נפוצות, לגנטיקאי, לבדוק אם היא נשאית לגנים, היא תבוא למומחה בתחום פסיכיאטריה של הפריון ותתייעץ לגבי גורמי החוסן שלה, לגבי גורמי הסיכון שלה, ומה היא יכולה לעשות על מנת להתמודד בצורה יותר טובה במהלך ההיריון מבחינה רגשית.

אחרי שראינו אין סוף נשים שהתיישבו מולנו ושאלו אותנו למה אף אחד לא אמר לי קודם, הבנו שחלק גדול מהמצוקה נובע מהפערים המאוד גדולים בין הציפיות למציאות. ד"ר מאיה שפר שעובדת איתי ואני פתחנו וובינר שפתוח לקהל הרחב, ומדבר על הקשיים והאתגרים במהלך ההיריון, בלידה ובכניסה להורות, במטרה לתת להורים לעתיד כלים יותר טובים להתמודדות.

עוד אוכלוסייה שיש לנו אפשרות לעזור לה מאוד היא נשים בסיכון. אישה שעברה דיכאון אחרי לידה בלידה הקודמת, יש לה כ-50% סיכון בלידה העוקבת. אישה שסובלת מסכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית, יש לה 60% סיכון להפרעה קשה אחרי לידה. יש הרבה מאוד בעולם על מנת לפתח אמצעים יעילים למניעה. ענבל ראובני הייתה מעורבת בכזה דבר בארצות הברית, ואנחנו פיתחנו כלים מאוד יעילים. אתמול ראיתי ארבע נשים, ואחת מהן אישה שאשפזתי בכפייה עם פסיכוזה אחרי לידה ראשונה. אני רואה אותה אתמול, שבעה שבועות אחרי לידה שלישית, ובשתי לידות ליוויתי אותה עם לפונקס בבריאות טובה. אישה אחרת פגשתי אחרי לידה שקטה, וליוויתי אותה במהלך טיפולי פריון. היא נמצאת עכשיו כמה שבועות אחרי לידה מאוד קשה וטראומטית, שהסתיימה בניתוח קיסרי חירום מאוד מאוד קשה. ועוד ועוד ועוד. אנחנו פוגשות נשים שנכנסות להורות למרות הסיכון, בחיוך ובבריאות טובה.

מניעה שניונית מדברת על איתור מוקדם. כמו שאמרתם, על כתפי אחיות טיפת החלב הוטל הנטל של איתור מוקדם. מכיוון שכ-60% מהנשים שנאתר כסובלות מדיכאון אחרי לידה, בעצם היו בדיכאון בהיריון, זה כבר לא כל כך איתור מוקדם. עבור חלק גדול מהן זה איתור מאוחר. נשים בישראל פונות לאין ספור בדיקות על מנת להבטיח תוצאות מיילדותיות מיטביות, ויש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לאתר אותן מוקדם – אצל הגנטיקאי, אצל רופא הנשים, אצל טכנאית האולטרה סאונד, אצל אחיות ליווי היריון ואחיות טיפת חלב. אם נצליח להכשיר את כל הגורמים האלה להיות ערניים, לאתר יותר מוקדם, אולי נצליח באמת להביא לאיתור מוקדם, אבל הוא תלוי בזה שיהיה להם לאן לשלוח, שיהיו מענים מתאימים שיוכלו לקבל את הנשים בזמינות טובה, ולא שיחכו עד שהילד בן שנה.

זה המודל של מרכז חווה – הרצף רואה את האישה והמשפחה בכל השלבים של המסע להורות, ומונע נפילות בין מענים טיפוליים, כי אנחנו יכולים לתת להן עזרה לפי רמת החומרה שהן צריכות. מרפאת חווה הוקמה ב-2007, ואנחנו נותנות שירות אמבולטורי לנשים שזקוקות לעזרה נפשית במסע להורות. ב-2019 פתחנו את יחידת טיפול יום אם-תינוק, וזאת היחידה היחידה לטיפול אינטנסיבי לנשים אחרי לידה, יחד עם התינוקות שלהן. בכל עת נתונה אנחנו מטפלות ב-20 נשים יחד עם 20 תינוקות. ב-2021 פתחנו אשפוז דיאדי, וזה בעצם שתי מיטות בתוך מחלקת נשים. לצערי הרב, התינוקות לא ישנים עם הנשים במחלקות, אבל המשפחות מביאות את התינוקות יום-יום, על מנת למנוע את הקושי הנוראי בהפרדה והנזקים. אנחנו ממש על קו הזינוק לפני פתיחת אשפוז בית מקוון לנשים בתקופה הפרינטלית. זה תלוי בחתימה מול הקופות, אבל אנחנו ממש בהחלפת החוזים היום.

זה יתרון אדיר לקופות, כי זה שירות שקשה מאוד לספק אותו באופן הזה וגם באופן המקוון, הדיגיטלי. לשיבא יש כבר כמה שירותים דיגיטליים, מקוונים. יש להם מערכת גדולה, וזה בטח גם נבנה עליה. אני מאחלת לכולנו שזה יצליח.

אנחנו על קו הזינוק, וקיבלתי חוזים גם ממכבי וגם מלאומית. אנחנו גם עם מאוחדת.

זה אחד הדברים שעולים בוועדה כל הזמן בתחומי בריאות הנפש, שהרבה מהדברים ניתן לעשות מקוונים כצעדי מניעה וכזמן ביניים, עד שמגיעים לאינטייק, שלוקח כמה חודשים, ולטיפול שאורך שנה. זה מבורך לגמרי.

אנחנו לא ישנות בשקט אם אישה פונה אלינו אחרי לידה, וצריכה לחכות. אנחנו עובדות עוד כמה שעות, ורואות את הנשים. אי אפשר לחשוב שאישה במצוקה אחרי לידה, עם תינוק קטן בבית, צריכה לחכות חודשים. זה לא הגיוני בכלל.

אנחנו במשא ומתן לפתיחת בית מאזן, שזה חלופת אשפוז בתוך הקהילה לנשים בתקופה הפרינטלית. כבר כתבנו את אמות המידה, ואני מקווה שגם זה יצא. זה תלוי בתמיכה של הקופות בפרויקטים האלה. ב-2025 נפתח יחידת אשפוז מלא אם-תינוק, ואני שמחה להגיד שזה יקרה עוד קודם. אנחנו כבר ממש מתקדמים לשם. כבר היום מגיעות אלינו מתמחות, סטודנטיות ואפילו הייתה אצלנו פסיכיאטרית מהרווארד, שבאה ללמוד אצלנו. צריך להכשיר אנשים – אנחנו לא יכולים לטפל בכולם – שייקחו את המודל שלנו ויעבדו גם במקומות אחרים.

למרכז חווה פונות אלינו בכל חודש 100-80 נשים חדשות, וזה קצה הקרחון. זה 1,000 נשים בחודש, ואנחנו מדברים על עשרות אלפים. רובן נשים במצוקה אחרי לידה, 20% נשים שפונות בהיריון, ו-23% נשים שפונות אלינו אחרי לידות שקטות. אנחנו המרכז המוביל בעולם לטיפול בנשים אחרי לידה שקטה, ורק 8% מהנשים באות אלינו להתייעצות לפני היריון ולידה.

תודה רבה. ורד בר, כרגיל, כמו כל דיון שאת נמצאת איתנו בכנסת, אני רוצה להודות לך מקרב לב על העזרה שאת מעניקה לנשים, וגם על הפניות שאנחנו עושים אלייך באופן פרטי. אתן לא מבינות איזו עבודה של הלב נעשית על ידי ורד. זה לא מובן מאליו כשאין מיטות באמצע הלילה. אנחנו מוציאים אותה מכל עיסוקיה, והיא מצליחה ממש להציל נפשות. ממש תודה על זה, ואת מדהימה.

אני לא לבד. יש לי צוות גדול ומסור.

יש להן ראש חץ טוב.

נעבור לד"ר ענבל ראובני ממרפאת הילה בבית חולים הדסה, על המודל הייחודי שהם פיתחו.

תודה רבה על ההזדמנות להציג את העבודה של המרפאה שלנו, ותודה גם לוורד על השותפות. אנחנו מילייה קטן בארץ, ואנחנו מפנות אחת לשנייה. זאת אומנם הפניה בין ירושלים לתל אביב, אבל זה עדיין עובד.

מרפאת הילה הוקמה במרכז הרפואי הדסה לפני כשנתיים. המרפאה מבוססת על מודל טיפול אינטגרטיבי, שמטמיע שירותים של בריאות הנפש בתוך המערך של המיילדות וגניקולוגיה בבית החולים. זהו שירות ייחודי בישראל והמודל הזה נלקח מאוניברסיטת קולומביה, משם חזרתי לפני כשנתיים. הוא נמצא כמה שנים במרכזים מובילים בעולם. ב-2016 המליץ ה-WHO על המודל הזה כמודל העבודה המומלץ לטיפול בנשים בתקופה הפרינטלית. אנחנו מכירים אותו גם ממקומות אחרים – יש מודל כזה שעובד באונקולוגיה, בעור, במרפאות בריאטריות. לא אנחנו המצאנו, אבל הבאנו את זה לתחום של הנשים. זה מודל שמשלב את העבודה בין בריאות הנפש והטיפול הגופני, תחת קורת גג אחת.

יש מספר יישומים למודל הזה, ואנחנו מדברים גם על עבודה מתואמת בין הצוותים, גם על עבודה בקרבה פיזית, וגם על שינויים מהותיים בהרגלי העבודה. בשורה התחתונה, מדובר על מהות – עבודה של צוות, המשלבת ראייה כוללנית של המטופלת, וכוללת היבטים של בריאות הנפש והבריאות הגופנית ביחד. מחקרים הראו ששיטת עבודה זו מביאה לשיפור בתפקוד החברתי של המטופלות, שיפור באיכות החיים שלהן, הדבקות בטיפול, ובסופו של דבר שיפור בסימפטומים ובהחלמה. רופאי הנשים יעקבו פי 4 אחרי המצב הנפשי של המטופלות שלהן, כאשר בריאות הנפש נמצאת בסמיכות למרפאות הגניקולוגיות.

מרפאת הילה במרכז הרפואי הדסה ממוקמת במרפאות הנשים גם בקמפוס בעין כרם וגם בהר הצופים. אנחנו יושבים בחדר פסיכיאטר, שסמוך לחדרי הבדיקה הגניקולוגיים, האולטרה סאונד והפוריות.

היינו אמורים להיות היום בסיור ועדה אצלכם בתחום בריאות הלב, ודחינו את זה בגלל כנס גדול שיש למרכז לבריאות הלב. נזכה להגיע ולראות את זה.

אני מאוד אשמח.

אני מרגישה שעצם המיקום הפיזי שלנו עוזר משמעותית להפחתת הסטיגמה. ליד רופא הנשים, הפוריות והאולטרה סאונד יש גם בריאות נפשית. זה עומד בשורה אחת עם שירותים אחרים.

מאז ההקמה של מרפאת הילה לפני כשנתיים, אנחנו רואים עלייה מתמדת בפנייה של נשים. לפני הקמת המרפאה היו 50 נשים בשנה, כשברור לכולנו שזה לא רלוונטי לעיר ירושלים. היום זה המספר בחודש, וההפניות מגיעות מרופאי הנשים, מתוך בית החולים ומבחוץ. אני חייבת לציין את חבלי קשר עובדים איתנו בשיתוף פעולה מלא וגם בהנחיה שלנו.

ממשקים נוספים שלנו בתוך בית החולים, הם בתחום של מטופלות הפוריות, האנדומטריוזיס, נשים שמאושפזות במחלקה עם היפראמזיס – הקמנו צוות שעובד יחד עם הצוות במחלקה, ונותן מענה לנשים האלה. אנחנו עובדים עם נשים לאחר אובדן היריון ולידות טראומטיות, ואותן אנחנו רואים כבר בבית החולים. יש לנו קשר הדוק עם חבלי קשר וטיפות החלב. הם מפנות אלינו, כמובן, אבל גם אנחנו מפנים אליהם היום יותר ויותר. המטרה היא שנשים שיולדות ומאותרות כבר בבית החולים, כמו שורד הזכירה למניעה שניונית, ואנחנו יודעים שיש להן סיכון גבוה – בין אם ילדו בפגיה, בין אם אחרי היריונות קשים או לידות טראומטיות – אנחנו דואגים שיהיה להן מעקב. בטי והצוות שלה יודעים לאתר אותן, כדי שלא ייפלו בין הכיסאות במעבר הזה. גם פה, מרפאת הילה שמה לעצמה להיות קו מקשר בין בית החולים לקהילה.

דבר נוסף שרציתי להזכיר זה דבר שצמח מתוך העבודה המשותפת שלנו עם הצוותים. בבית החולים הר הצופים ייפתח בחודש הבא קורס שמכשיר רופאות מיילדות ואחיות, צוות סיעודי, שנותן להן כלים להתערבויות במצבי משבר, אובדן וטראומה. המטרה היא לייצר עובדים של קו ראשון – Front line workers, שייתנו מענה נפשי לנשים שצריכות את זה בתוך מערך המיילדות והגניקולוגיה. שוב, גם בגלל מצוקה של בריאות הנפש, אבל גם בגלל שזה הופך את זה לנגיש וחלק מהטיפול שנשים מקבלות.

למרות כל היתרונות וכל המיזמים, אנחנו עדיין נתקלים בהרבה קשיים, לצערי. קודם כול, קשיים ביישום, בתקצוב. איך מתקצבים ייעוצים בתוך בית החולים? פסיכיאטר שלא מקבל התחייבויות, אלא עובד בתוך בית החולים בשביל הנשים, ומתוך זה איך אנחנו גוזרים את התקנים וכולי. קישור בין מערכות המחשוב – דיברו פה על טיפות החלב וקופות החולים, אבל גם בתוך בית החולים, המערכת של מיילדות והמערכת של בריאות הנפש לא מדברות אחת עם השנייה. הדרכה רוחבית של הצוותים – לא פרויקט שקם בעקבות מיזם שלנו ושל הצוותים המקומיים, אלא משהו שבאמת יכשיר את העובדים של הגניקולוגיה באופן רוחבי ועם סטנדרטיזציה מסוימת.

אני רוצה לסכם ולומר, שבסופו של דבר, למרות כל החסמים, השער של נשים בגיל הפוריות הוא הגניקולוגית שמטפלת בהן. הן באות אליה להתייעץ, להתלונן ולספר, ולמעשה, הגניקולוגית היא זאת שיכולה לאתר ולזהות נשים בסיכון גבוה. לכן, זה השער לטיפול הכוללני וההוליסטי. זה שער שיכול להתגבר על חסמים משמעותיים של נגישות לבריאות הנפש, של הסרת סטיגמות מאוד מאוד קשות, ובסופו של דבר לעבוד ביחד לטובת הבריאות של המטופלות שלנו. תודה.

יישר כוח, תודה רבה.

נעבור לדוברת הבאה, סמדר ברנד מעמותת אימהות למען אימהות, בבקשה.

בוקר טוב, ותודה על ההזמנה וההזדמנות להיות כאן הבוקר. זה לקח קצת זמן, אבל הינה הגענו לרגע שבו בריאות הנפש של אימהות הגיעה כנושא בפני עצמו לשולחן הדיונים. אני רוצה לברך על כך מאוד, ולהודות לכל הנשים שעשו ועושות כדי שהרגע הזה יתממש.

אני מנכ"לית עמותת אימהות למען אימהות, עמותה חדשה שהיא שיתוף פעולה של קרן יד הנדיב, עם פרופ' מרשה קייטס שהביאה את אם לאם לארץ לפני 22 שנה. אני כאן קודם כול כאימא לחמישה ילדים שמגדלים אותי, כמלווה נשים בתהליכי גוף-נפש למעלה מעשור, דולה וגינקוסופיה. הייתי בעבר רכזת אם לאם במשך חמש שנים במועצה האזורית מטה בנימין, וכיום בתפקידי כמנכ"לית העמותה אני בקשר עם 55 רכזות אם לאם בארץ, שמפעילות את התוכנית ב-44 רשויות שונות בישראל.

כשבאים לדבר על בריאות הנפש של אימהות, חשוב להבין את התמונה בכללותה. הבחירה להביא חיים לעולם היא הרת גורל, עם השפעה נקודתית ומתמשכת על כל רבדי המציאות של הזוג, והאישה בפרט. משמעויות הלידה הן רבות – המפגש הישיר עם הדלת המסתובבת של חיים ומוות, הבריאות הפיזית של האם במהלך ההיריון, הלידה וההחלמה מהלידה, ארגון מחדש של מרכיבי הזהות האישיותיים, שינוי בסדרי העדיפויות, ההתמסרות לתינוק תוך כדי התאוששות וחזרה לשטף האינטנסיבי של החיים.

אם נתבונן על חוויית ההיריון והלידה, והמעבר להורות כרצף שלם, נמצא שכיום, בתרבות שלנו, מרבית תשומת הלב בהיריון הינה רפואית ובאה לידי ביטוי במעקב ההיריון. מספר הבדיקות המתקיימות במהלך היריון ממוצע בישראל, הוא הרבה מעבר למקובל בעולם. המעקב מתבצע דרך קופות חולים, ללא התייחסות מאורגנת לסיפור הרגשי או למכלול היבטי חייה של האישה והזוג. שער הלידה הוא כמובן השיא, ולא ניכנס כרגע לתהליך המדיקליזציה של הלידות בישראל. רק להגיד, שהלידה היא בפועל סיפור רפואי שמתרחש בתוך בית החולים, ללא התייחסות מאורגנת לחוויה הרגשית של היולדת, של הזוג, של המיילדות, לא בשלבי הלידה ולא בהתאוששות במחלקה, עד לשחרורה מבית החולים.

יש עובדת סוציאלית בכל מחלקת יולדות בחלקיות משרה, שאמורה לתת מענה נקודתי במקרים מורכבים. מרבית היולדות לא יפגשו אותה. ואז, כשהאם הטרייה מגיעה הביתה חזרה לחיים שלה, עם תינוק על הידיים, בנקודה שבה סיפור החיים מתחיל, בדיוק שם אנחנו משאירים את היולדת לבד. אין גורם רשותי-קהילתי שפועל ככתובת ישירה עבור יולדות; אין מעקב רפואי על תהליך ההחלמה של היולדת, מעבר להמלצה לבצע ביקור רופא אחרי שישה שבועות. הפרוטוקול הרפואי של אותו מפגש משתנה מרופא לרופא. כל אחת עוברת בשער לעולם האימהות בכל לידה מחדש, וחוזרת לקונסטלציה של החיים שלה להתמודד עם זה לבד. אם יש לה זוגיות טובה, תמיכה משפחתית קרובה וזמינה, מאגר חברות רגישות, ואם אין את כל אלה. אם יש לה כסף לקנות עזרה, הדרכה וליווי מקצועי, ואם אין. בואו נגיד את זה ברור – ילדת? מזל טוב, ושיהיה לך בהצלחה.

כשמניחים את הדברים כך, אולי קצת יותר פשוט, אם כי עדיין בלתי נתפס להבין, שכיום, במדינה שלנו, הסיבוך הרפואי האימהי השכיח אחרי לידה, הוא דיכאון, וסיבת המוות האימהי השכיחה אחרי לידה היא התאבדות. המקום היחיד שמשמש ככתובת כלשהי לנשים אחרי לידה, הוא טיפת חלב, וכולנו מכירות את המורכבות של העניין. גם את זה צריך להגיד בקול. עם המשאבים שמוקצים היום לטיפות החלב, ביחס לאחוזי הלידה והתקינה של התחנות, אנחנו מצליחים לקבל מעקב התפתחותי לתינוקות שלנו. אין פניות לקיים שיח רגשי עם היולדות, כמו שהיינו רוצות שיקרה.

אם לאם היא תוכנית מבוססת התנדבות, בעלת תוקף מחקרי, שהלכה והתפתחה בארץ בעשרים השנים האחרונות. רכזות התוכנית הן עובדות רשותיות, שפועלות להכשרת מתנדבות, קשר ישיר עם היולדות ועם כל הגורמים הרשותיים שעשויים לפגוש את היולדת, מבריאות הנפש דרך טיפות החלב, רווחה, מרכזי צעירים, גיל רך ועוד. התוכנית מציעה קשר פרטני מתמשך של מתנדבת ויולדת, חיבור למעגלי תמיכה למענה קבוצתי, וניסיון לרתימת הגורמים הקהילתיים לשיתופי פעולה ויוזמות לטובת הורות טרייה.

פרופיל האימהות שפונות לקבל מענה הוא מגוון וצבעוני, ממש כמו בחדרי הלידה, ומייצג את כל סוגי האוכלוסיות בישראל. נשים רבות פונות אחרי לידות חוזרות, ולאו דווקא אחרי לידה ראשונה. מהמשובים אנחנו לומדות שהקשר הייחודי שנוצר בין המתנדבת ליולדת, תומך בשיפור של כל המדדים שחשובים לנו – תחושת מסוגלות, פניות וביטחון שלה בקשר עם התינוק, הרווחה האישית של האם ועוד. המשוואה מאוד פשוטה – ככל שיש יותר תמיכה, יש פחות סיבוכים. שליש מהרכזות שלנו עובדות בשכר, שמגרד את מקצועות הצווארון הוורוד מלמטה, שליש בשכר סמלי ממש ושליש בהתנדבות מלאה כבר שנים. כולן עושות עבודת קודש ממש ממש. המשמעות של המשפט האחרון היא, שכמו שברמת מדינה אין התייחסות לתקופת הפוסט פארטום באופן מאורגן, כך גם ברמת השלטון המקומי עוד לא התבססה ההכרה בצורך להקצאת תקינה ומשאבים עבור קהל יעד כל כך משמעותי. אנחנו מדברות על כ-500 לידות בישראל בממוצע של השנתיים האחרונות ליום.

נכון להיום, במקרים רבים אם לאם היא המענה היחיד שישנו. היינו רוצות לראות אותו בפריסה ארצית רחבה, כחלק מרשת ביטחון ומטריית מענים שחשוב לנו להעניק לכל יולדת. הניסיון המצטבר באם לאם לאורך השנים, והייחודיות של הכניסה למרחב ביתי, נותנים לנו אינדיקציות. לנו יש יד על הדופק כדי להגיד שהזמן הזה שאחרי לידה הוא שקוף, שקוף מדי. מעולם, בשום שלב בהיסטוריה האנושית, לא השאירו יולדת לבד אחרי לידה. זה תמיד היה אינטרס קהילתי לשמור על האם והתינוק, כדי להבטיח את הבריאות הפיזית והנפשית של שניהם, ולהבטיח את המשכיות השבט. צריך הכרה, מודעות ותקציב, כדי לשנות את המצב, ובשביל זה אנחנו פה.

אני רוצה לסיים במשפט של בולבי, ממציא תיאוריית ההתקשרות: אם ילדיה של הקהילה חשובים לה, עליה לטפח את הוריהם. תודה.

מהמם. סמדר, את צודקת לגמרי בכך שהזמן שאחרי הלידה שקוף מדי. בכל החברות המסורתיות נהגו תמיד לעטוף את הנשים, ולא סתם. הייתה לזה משמעות מאוד גדולה, עם כל השינויים ההורמונליים, הפיזיים ושינוי סטטוס, כשלא יודעים מה לעשות עם עוד מישהו שצריכים להיות אחראי עליו. רונה רמון, זיכרונה לברכה, אמרה שעם כל ילד הלב מתרחב, אבל זה לוקח משאבים, זה לוקח אנרגיות וזה לוקח זמן. תודה רבה. ימית אורבין, בבקשה.

נעים להכיר, אני מייסדת מיזם אימא יקרה להעלאה למודעות, ולתמיכה בנשים שחוות דיכאון במהלך ההיריון ולאחר הלידה. את המיזם הקמתי אחרי שעברתי בעצמי דיכאון קשה מאוד אחרי לידה. דיכאון שכמעט עלה לי בחיים לפני תשע שנים. אני נשואה לתום, אימא לשני ילדים ומתגוררת ברחובות.

בשנים האחרונות המיזם פעל רבות בשטח. התקיימו ימי עיון לאנשי מקצוע, הרצאות, פעילות רבה בתקשורת לצורך העלאת הנושא למודעות, קבוצות תמיכה והצטרפות ליום הבין-לאומי לבריאות הנפש של האימהות. ולמרות כל מה שנעשה, יש עוד כל כך הרבה מה לעשות.

מתוך הפעילות בשטח היה אפשר לזהות מספר צרכים, וביניהם עזרה בבית, הדרכות במגוון נושאים בקבוצות תמיכה, מרכז יום וטיפולים פרטניים. הפתרונות שהצעתי בכנסת בעבר עבור עזרה בבית, הן קודם כול להחיל את חוק סיעוד על נשים שמאובחנות עם דיכאון אחרי לידה, ללא הגדרתן כנכות בריאות הנפש, כך שכל מי שמתמודדת עם דיכאון תוכל לקבל מענה כזה לאורך תקופה של מספר חודשים. בדיוק כשם שההורים שלי מקבלים עזרה של מטפלת שמגיעה הביתה ועוזרת להם מספר שעות בשבוע, כי הם סיעודיים. זה תורם גם להם לצאת מהבדידות, וגם לי כאחראית עליהם. זה די דומה.

הדגש הוא על כך שזה יהיה בלי הגדרתן כנכות בריאות הנפש, כי מתוך סקר לא רשמי שערכתי בשנת 2017 בקרב קרוב ל-700 נשים, עלה כי הרוב הגדול, כ-85%, יעדיפו לוותר על עזרה, אם הן יצטרכו לעבור ועדה ולהיות מוגדרות כנכות בריאות הנפש. מדובר על אלפי נשים שסובלות מקשיי דיכאון, בין אם זאת האישה עצמה ובין אם המשפחה, שצריכה להיות ולעזור. כמובן, אם יש אנשים זמינים במשפחה שיכולים לעזור, מן הסתם זה לא תמיד קורה.

פתרון נוסף הוא הקמת מרכזים אזוריים עבור מתמודדות ובני המשפחה, כדי שהנשים תוכלנה לקבל שם הדרכות, קבוצות תמיכה, ובעיקר שהות עם מתמודדות נוספות, כדי לא להרגיש לבד. הפעלתי מרכז כזה ב-2016 ברחובות למשך שנה, כך שיש לי איזשהו מודל שאפשר לפעול על פיו.

עזרה אישית למתמודדת בביתה. מרכז יום בו תוכל לשהות עם אימהות נוספות, שמתמודדות עם קשיים דומים לשלה, וקבלת מעטפת תמיכה תאפשר לה לתפקד טוב יותר, לדאוג לעצמה, לחזור לעבודה ולהימנע ממצב של הידרדרות במצבה. מתן מענה בזמן יוכל להפחית את הלחץ על אנשי מקצוע, כאשר ההתמקדות היא בעצירת ההידרדרות הנפשית, ועזרה לאישה ברגע הנכון וללא המתנה. אני קוראת לארגונים שמקדמים נשים, לקדם שיח בנושא, ולקדם מענה שיוכל לעזור לנשים רבות. תודה.

תודה רבה.

נעבור לדלית יוניסי, עמותת גוונים בסגול.

בוקר טוב לכולם, אני נציגה של עמותת גוונים של סגול. כחולת פיברומיאלגיה בעצמי אני מתנדבת בעמותה לתת מענה ועזרה לכל מי שרק אפשר. העמותה קמה על מנת לעזור, להועיל ולהשפיע, להיות פה לאנשים שהם שקופים. אנחנו מחלה שקופה. כשאתה מגיע לרופא, כשהוא שומע את המילה פיברומיאלגיה, הוא אומר: אין לך כלום. אני יכולה להגיע עם הוצאת כיס מרה לבית חולים, ואומרים לי: אין לך כלום. עד שלא משתכנעים שמשהו קורה, מכניסים אותך לניתוח דחוף.

אנחנו רוצים להיות אוזן קשבת לכל החולים האלה. אלה אנשים שסובלים מכאב כרוני קבוע. ההגדרה היא לקום בבוקר, ואם לא כואב לי כלום, סימן שאני לא חי. משהו פה לא מסתדר. כואב לנו בלילה, כואב ביום, כואב לנו בכל זמן. אנחנו זזים, אנחנו אוכלים, אנחנו יושבים וכל שלב של היום הוא מתוך כאב.

אני מנהלת טיפת חלב, אחות אחראית באזור מאה שערים בירושלים. אני לא מצליחה לפגוש הרבה נשים חולות פיברומיאלגיה, שמעידות על כך שהן חולות פיברומיאלגיה. קרו לי מקרים בודדים שדווקא הבעל הגיע לטיפת חלב, ואחרי כמה פעמים, כשאני שואלת מה שלום אשתו, הוא אומר: אני נותן לה לנוח. בפעם השלישית או הרביעית, כשהוא מרגיש קצת יותר נוח איתי, הוא אומר: אשתי חולה בפיברומיאלגיה, והיא לא יכולה בכלל לקום מהמיטה, לא פיזית ולא נפשית. אף אחד לא יודע שזה קיים, אף אחד לא יודע על האישה הזאת, ואפילו ביטוח לאומי לא מכיר אותה. אני עובדת הרבה עם קהל חרדי, אבל גם אצל קהל חילוני, כשאני שואלת למה לא תיגשו, אנשים מתביישים. גם אני – אני מודה ומתוודה – לא פניתי לביטוח לאומי. יש לי זכאות לקבל הרבה דברים, אבל אני פשוט מתביישת כמו כל שאר החולים, לפנות לביטוח לאומי ולבקש את כל ההטבות שמגיעות לי.

העמותה הזאת עוזרת הרבה. דלית שמואלי, שהיא יושבת-ראש העמותה, פתחה קבוצה בפייסבוק ודרכה אנחנו מגיעים להרבה מאוד אנשים שמרגישים מאוד בנוח כי זאת קבוצה סגורה. שם הם פורקים את כל מה שיושב להם על הלב. כמו כן, יש לנו הרבה קבוצות ווטסאפ, שמחולקות לנושאים. יש לנו קבוצת ווטסאפ שקשורה להיריונות וללידות; יש לנו קבוצת ווטסאפ שקשורה לקנביס הרפואי; קבוצת ווטסאפ שקשורה לתגי נכה. בכל קבוצה מתעסקים עם מה שכואב לאותו אדם באותו רגע. יש גם קבוצה כוללת – אתה רוצה להתלונן? תתלונן. התלונות הן מפה ועד הודעה חדשה, ואין מי שיקשיב. אני חושבת שצריך לפתוח קבוצה למשפחות של חולי פיברומיאלגיה, כי כמה שאני נראית נמרצת, פעילה, ועושה הרבה מאוד בחוץ, אני מגיעה הביתה ואני פשוט בהתמוטטות. אין לך כוחות. אתה גומר את כל הכוח שלך בחוץ, חוזר הביתה ולא מצליח לתפקד. יש ימים שאתה לא מצליח לקום בבוקר מהמיטה. קל וחומר נשים בהיריוו, שסובלות מסימפיזיוליזיס, סובלות מהרבה מאוד כאבים – גם ככה העובר לוחץ, ויש לנו כל מיני בעיות עצבוביות. נשים שהן חולות פיברומיאלגיה, אצלן הכאב מתעצם יותר ויותר. חיפשתי בכל מיני מקומות ולא מצאתי נתונים כמה נשים הרות חולות בפיברומיאלגיה.

אם אני לוקחת את העבר שלי, וברוך ה', אני כבר אחרי לידות, לקח המון שנים עד שקיבלתי אבחון של פיברומיאלגיה. סבלתי בכל ההיריונות, שכבתי במיטה, כל שמירות ההיריון, הכול היה נוראי, אבל אף אחד לא ידע להגיד למה זה. עד שהגיעו לפיברומיאלגיה אמרו לי: את כבר בגיל מעבר, אולי זה שייך לזה. בכל פעם מחפשים סיבה אחרת.

מאוד הייתי רוצה שאיכשהו – גם בוועדה הזאת, כי יש פה עמותות מדהימות – לרומם את המודעות לפיברומיאלגיה, לכאב ולסבל שנשים עוברות בהיריונות, לסבל שנשים עוברות אחרי לידה. היום, בתור אחות טיפת חלב אני מרימה תינוק, וכואב לי. אז איך אימא עם פיברומיאלגיה יכולה להרים את התינוק שלה? כמה? איך הקשר נוצר?

אני עובדת בירושלים ויש לנו את חבלי קשר. אני פונה לבטי, שנמצאת פה, והיא מתלוננת כל הזמן שאני לא שולחת לה מספיק נשים. אני אומרת שוב, אני נמצאת באזור חרדי, ונשים לא פונות. הן לא פונות, הן לא מדברות.
רק שלשום מצאתי ברחוב ילדה. האימא הייתה בגן ובאו להגיד לי שאולי היא ברחה מטיפת חלב. הילדה בת שנתיים וחצי, חוצה לבד את הכביש, והאימא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. גם כשמצאתי אותה ודיברתי איתה, אחרי עשרים דקות היא לא ידעה מה להגיד: אני לא משתלטת, אני לא מצליחה.

אנחנו זקוקים להרבה תמיכה, אנחנו זקוקים להרבה מאוד יכולת הקשבה. כל הטיפולים שממליצים לחולי פיברומיאלגיה – טיפולים הוליסטיים, טיפולים קונבנציונליים וכולי, עולים המון המון כסף. רובנו יורדים במשרות, המשכורות מאוד נמוכות ולכן אנחנו לא יכולות לטפל בעצמנו.

האם מישהו מטעם משרד הבריאות יכול לעזור לנו? האם יש החזרים דרך השב"נים או בכלל, על טיפולים בפיברומיאלגיה?

אני מייצג את מכבי, פסיכיאטר מחוז דרום בקופה. עקרונית הטיפולים בסל, ואני יכול להגיד שמגוון אפשרויות הטיפול לא רחב בדברים יעילים לפיברומיאלגיה. אנחנו משתדלים להנגיש כמה דברים שהם מחוץ לסל, והם יעילים יותר. למשל, סדנאות מיינדפולנס ודברים כאלה שהוכחו יותר.

שוב, מתייחסים לזה בהקשר פסיכולוגי. זה לא רק פסיכולוגי. מוכח שיש בעיות פיזיות, ממשיות, אמיתיות. כשאני פונה למרפאת כאב, הוא אומר לי: לכי להידרותרפיה, לכי לעשות התעמלות וכולי. בכל מרפאה משלימה ובכל הקופות זה מינימום עשרה טיפולים, שזה 800 שקל. זה המינימום שבמינימום שנשלם. אם אני קונה תרופות, הן עולות לפחות 500 שקל בחודש. היה לי רישיון לקנביס בתקופה מסוימת, וויתרתי עליו מיוזמתי, וגם זה עלה 700-600 שקל בחודש.

כמה נשים סובלות היום מפיברומיאלגיה?

אני לא יודעת. אחת הסיבות העיקריות לכך שלא יודעים, היא שיש תת אבחון, והרבה מאוד נשים לא מדווחות על זה. כמו שאני לא דיווחתי בשום מקום על זה שאני חולת פיברומיאלגיה, חוץ ממקום עבודתי, נשים לא מדווחות. דלית מתקנת אותי שבערך 5% מהאוכלוסייה.

יש בעיה יותר רחבה בישראל. קשה לנו לתת נתונים על הרבה מאוד דברים, וזה לא אופייני רק לפיברומיאלגיה. גם המספרים שאנחנו מצטטות, הן לא רק מהארץ, הן גם מחו"ל.

כמייצגת נשים הרות ואחרי לידה, אני באמת לא רואה מספרים. קשה מאוד לראות מספרים. אני נמצאת במערכת הבריאות כמעט 36 שנה, ולא שמעתי אישה שאומרת לי שיש לה פיברומיאלגיה. הכול יהיה בעקיפין, המון שיחות ושכנועים והסברים, להבין מה קורה לאימא הזאת, ורק אז אולי נגיע למצב הזה.

אני חושבת שזה מאובחן הרבה יותר מאוחר. זה מאובחן סביב גיל המעבר, ובהיריון אומרים: טוב, היא עייפה, היא כאובה. אחר כך, האישה קצת מועצמת מעצם המודעות שלה לבריאות שלה, ויש את כל הנושא של כאבי הפרקים וכל מה שעולה בגיל המעבר. יש אפשרות לנסות להגיע לאבחנה הזאת.

גם תורים לראומטולוגים – זה מצרך מאוד נדיר במדינת ישראל. נוסעים ממקום למקום כדי למצוא תור. אני הייתי נוסעת לתל אביב, היו אנשים שבאים לירושלים. ניסו לשכנע אותי לעבור למכבי ולא עברתי, בגלל שלא היה רופא שרציתי.

כוח אדם במערכת הבריאות זה אחד החוסרים הגדולים ביותר במערכת. אם יש משהו שאני צריכה לשים עליו את כל יהבי, זה כוח אדם במערכת הבריאות. לצערי, אנחנו הולכים להיכנס לתקופה מאוד מאוד קשה בין השנים 2030-2026 של מחסור אדיר בכוח אדם במערכת הבריאות. זה נובע מרפורמת יציב, שצמצמה את אפשרויות הלימוד באוניברסיטאות מסוימות בחו"ל, וכבר לא מקבלים מהן הכרה. מספר הסטודנטים שנוכל לקבל בארץ הולך ופוחת, ומנגד, כל העלייה הרוסית שהגיעה בעבר ותפסה מקום כרופאים, מסיימת. את בני השמונים כבר סחטנו, והם לא יכולים להגיע עם מקל הליכה, למרות שיש המון כאלה שמגיעים למרפאות. אנחנו נגיע ל-5-4 שנים עם מחסור מאוד גדול ברופאים וברופאות. אני צופה תמונה מחרידה למערכת הבריאות בשנים האלה, וכבר היום יש מאבק על רופאים בין קופות החולים, בין קופות החולים לבתי החולים. כולם מעדיפים לעבוד באופן פרטי כי זה שווה יותר, ומערכת הבריאות הופכת להיות לא נגישה ולא סוציאלית לעומת מה שהתכוון המשורר בהתחלה במדינה.

אני צופה שמחיר שעת רופא יעלה פלאים, וגם רופא משפחה, שהיום נגיש לנו יחסית, בעתיד לא יהיה נגיש. אני קוראת כל הזמן למשרד הבריאות לעשות שינויים, ונכון שאי אפשר לייצר רופא יש מאין בשנים האלה, אבל יש כמה תהליכים שאפשר לעשות. אפשר להביא רופאים מחו"ל, ואפשר לשלם כסף, ואפשר גם לעשות הסבה מקצועית והשתלמויות בתחומים מסוימים בין מקצועות, כדי לגשר על הפער הזה. זה בכל מקצועות הבריאות.

ברגע שסכומים מאמירים, והסטנדרט הופך להיות במשך כמה שנים סטנדרט אחר, גם גבוה מבחינת זמינות ומבחינת מחיר, קשה מאוד לחזור אחורה. זה כמו מחירי הדיור, ודירות לא יורדות במחיר שלהן. כל מערכת הבריאות צריכה לעשות חישוב מסלול מחדש, לעצור ולראות איך היא מטפלת בבעיה הזאת. פסיכיאטריה זה כבר היום מקצוע במצוקה, ומשרד הבריאות עדיין לא הגדיר אותו כמקצוע במצוקה, וכשאתה לא מגדיר, אתה לא מטפל בהתאם. לדעתי, אחד הדברים שצריך לעשות זה להגדיר את המקצוע הזה כמקצוע במשבר, להזרים לשם משאבים, כספים ותמריצים. אנשים לא רוצים להיות פסיכיאטרים, כי זה לא כל כך שווה. יש פלסטיקאים, יש רופאי עיניים, יש רופאי פנימית, שמקבלים תמריץ לעבודה במחלקה פנימית. להיות פסיכיאטר היום זה פחות, וזה מקצוע נהדר, אבל צריך לנתב את האנשים למקום הזה.

רווית דיברה על טיפות חלב. ראשית, בגלל מחסור באחיות טיפות חלב, יש לנו הרבה פחות זמן ונגישות לשבת עם מטופלות לשיחה עמוקה, אבל אנחנו מוצאות זמן לעשות את זה, כשצריך. כשאנחנו רואים מקרים שזועקים, אנחנו נעשה זאת. אחד הדברים היפים באחיות בריאות הציבור, הוא שאנחנו מתפזרות לעוד הרבה מאוד נושאים. יועצות הנקה ויועצות שינה – אנחנו עושות את זה בטיפת חלב ללא תשלום.

את בטיפת חלב של קופת חולים או של משרד הבריאות?

של עיריית ירושלים. כמו שאנחנו עושים ייעוצי שינה וייעוצי הנקה ללא תשלום, צריך למצוא פתרונות לנשים עם פיברומיאלגיה, כדי שלא יעלה להן כסף. שיהיה מי שיכול לבוא ולטפל בהן, לענות להן, להקשיב להן, לעזור להן. לפתוח קבוצות לעזרה.

אנחנו רושמים את הדברים. בנוגע לכל טיפות החלב היה לנו דיון אחד בוועדת הבריאות, ועוד מעט ניכנס לזה לעומק. בעיניי, יש אירוע גדול שנקרא טיפת חלב, וזה לא פשוט. בוודאי היום, כשטיפות החלב לא מוחזקות כולן על ידי משרד הבריאות ועל ידי רשויות מקומיות, וכ-40% מוחזקות בידי קופות החולים. בקופות החולים יש רצף טיפולי, אבל המערכות היום לא ממש מומשקות. אני יכולה לתת לך דוגמה, שחיפשתי את פנקס החיסונים של הילד שלי, כי איבדתי אותו בעוונותיי. אם לא שמרת את הפנקס, אין תיעוד, בטח לא לקופות החולים.

דיברנו על רצף טיפולי בגילאי לידה עד שלוש בתחום הגיל הרך. אמרנו שצריך להכניס את הגיל הרך תחת משרד החינוך, וזה לא יכול להיות תחת משרד העבודה והרווחה. צריך לייצר רצף טיפולי. גם פה, אנחנו צריכים להכניס את זה לתוך קופות החולים, כך שיהיה רופא משפחה שרואה את הילד, והוא לא מגיע אליו רק בגיל שלוש או יותר מאוחר. הוא רואה את הילד משלב מאוד מוקדם, כשהרופא ההתפתחותי מתייחס לזה. זאת גישה יותר הוליסטית.

הילדים שלנו הם צעירים במשך שלוש-ארבע שנים, לעומת המבוגרים, הגיל השלישי, שנמשך 40-30 שנה. טיפת חלב צריכה להפוך לטיפת זהב, וזה משהו שאני מנסה לקדם דרך הוועדה. להחליף את טיפת חלב בטיפת זהב, ולאפשר לאנשים לא להגיע ישר לבית החולים, אם הם לא מצאו טיפול בקופה, אלא תהיה טיפת זהב, שם הם יוכלו לקבל טיפול פשוט, שלא צריך בשבילו מיון או בית חולים, להידבק במחלות, בזיהום וכדומה. זה גם מקום שהוא הרבה פעמים לנפש. לבוא לאכול ביסקוויט, לשתות תה, כשיש אנשים מקצועיים לדבר איתם. הגישה צריכה להשתנות. זאת ראייה מערכתית ואנחנו צריכים להסתכל היום אחרת על המערכת. הגילאים משתנים ואדם לא צריך להיות חצי שעה בבוקר אצל רופא המשפחה, כשאנחנו, הצעירים, אין לנו זמן לזה. אנחנו צריכים לעבור אצל הרופא עם הילד, לראות שהכול בסדר, ולהמשיך קדימה. אם כן – משאירים אצל הסבתא, ואם לא – מתקדמים. לתת לגיל השלישי את המקום שלהם, את הזמן לפרוק, לראות, לבדוק אותם. זאת ראייה שלמה של מערכת, ואני אקיים על זה דיונים, ותצטרפו אלינו במעבר מטיפת חלב לטיפת זהב. זה אירוע מול משרד הבריאות ואני יודעת את זה, כי הם לא עפים עליי.

אני מתחברת עם הנושא של קופת חולים. אם מטופלת שהיא חולת פיברומיאלגיה תגיע בהיריונות שוב ושוב לאותו רופא, ואחרי לידה שוב ושוב לאותה אחות, וזה יהיה מעגל סגור, ייתכן ששם נוכל לאבחן את הפיברומיאלגיה יותר מוקדם ולעזור יותר לאישה.

תודה רבה.

רוחמה גמרמן, מנכ"לית פורום של תקווה, בבקשה.

אני רוצה לציין שאוכלוסיית הנשים הזאת היא אוכלוסייה של נשים לא חופשית. חלקן מוחזקות בתנאי עבדות, כמו שמוגדר בחוק בסעיף 375, חלקן נמצאות בקטע של ניצול יחסי מרות על ידי מנהיג הכת. הן בעצם כולן נשים נפגעות אלימות, ובין אם האלימות היא ממנהיג הכת או מנהיגת הכת, ובין אם יש אלימות כפולה גם מצד בן זוג אלים.

בנתונים של המרכז לנפגעי כתות מלפני כשנתיים, נאמר שיש למעלה מ-150 כתות ידועות בישראל. אני מניחה שעכשיו זה הרבה יותר. מסקר שהם עשו, 60% מהנפגעים הן נשים. יש תת דיווח, כלומר הנתונים האלה הם מועטים. יש גם כתות גדולות ממדים, גם על כתות של 10 אלפים ו-30 אלף בני אדם.

יצרתי שאלון עם שמונה שאלות, והתחלתי לראיין נשים בנושא היריון ולידה בכתות. עוד לא סיימתי כי ברגע שהתחלתי את השאלונים האלה, הבנתי שחשוב לקחת מדגם הרבה יותר גדול.

אני רוצה להתייחס לסיבות ולרקע שגורמים לדיכאון בהיריון ואחרי לידה, כי זה חשוב. מה שעלה בכל הראיונות עם הנשים, הוא שמאלצים נשים לעבוד ממש עד הלידה עצמה. אישה שהייתה צריכה להיות בשמירת היריון, אולצה לעבוד גם במצב הזה. מנהיג הכת איים עליה שאם היא לא תעבוד, הוא ידאג שייקחו ממנה את הילדים. לאישה בכת הספציפית הזאת, זה היה איום מאוד ריאלי. דוגמה נוספת, אישה אולצה לעבוד גם כשכבר התחילה אצלה הפלה.

ברוב הכתות יש הגבלות על התזונה. יש כל מיני דיאטות, שמנהיגי הכתות מכריחים אותן לשמור, כך שלפעמים אישה מגיעה להיריון וללידה עם חוסרים תזונתיים. כמובן, זה משפיע גם על המצב הנפשי שלה. רוב הלידות נעשות בבית חולים, והאישה מגיעה לשם לגמרי לבד. ללא תמיכה מהמשפחה. נשים מורחקות מהמשפחות שלהן ומחברות, והאישה בעצם מנותקת. היא רק בתוך הכת עצמה, אז אין לה תמיכה נפשית בזמן הלידה. אם היא כן מגיעה עם ליווי, זה נועד לכך שיהיה עליה פיקוח. לדוגמה, בכת מסוימת שלחו נשים ששבויות בכת ללמוד להיות תומכות לידה, על מנת שהן יוכלו להיות נוכחות בזמן הלידות ולפקח בתוך בית החולים.

בכתות שבהן מנהיג הכת אסר על הגעה לבית חולים, וחייב את האישה ללדת בבית, זה נעשה בנוכחות נשים נוספות מאותה כת, כאשר הן לא נשות מקצוע. לפעמים גם ילדים נוכחים בלידה, וכבר קרה שלידות כאלה הסתבכו, כולל מוות של ילוד. במקרה אחד רשמו את התינוקת שנולדה, על שמה של אישה אחרת מאותה כת. התינוקת נלקחה מהאם אחרי שלושה חודשים, והועברה לטיפולה של אישה אחרת בכת.

לגבי טיפול פסיכיאטרי, בהרבה מהכתות נאסר על טיפול פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי. דיכאון שאחרי לידה לא מטופל בכלל. יש התאבדויות בכתות, אבל אין לי נתונים להגיד כמה מהתאבדויות בכתות הן על רקע של דיכאון אחרי לידה. גם בתוך הכת אין לאישה תמיכה נפשית.

גם נשים שהבינו שהן בדיכאון אחרי לידה, ופנו למנהיג או למנהיגת הכת לקבל עזרה, הן לא קיבלו אותה. יש כתות שמאפשרים טיפול פסיכיאטרי, אבל זה רק אם למנהיג הכת יש בזה אינטרס מסוים. כלומר, אם הוא רוצה להשתיק את האישה, לדכא אותה או מסיבה אחרת. רק אז היא תופנה לטיפול פסיכיאטרי.

דבר נוסף שעלה בכל השאלונים, הוא שנשים נשלחו לעבוד באופן מלא או חלקי כמעט מייד לאחר הלידה. הטווח נע בין כמה ימים לאחר הלידה ועד שבוע, ועד שלושה-ארבעה שבועות אחרי הלידה. אין דבר כזה חופשת לידה בכתות. זה לא קיים. יש מקרים שבהם מנהיג הכת מאלץ את הנשים להפסיק להניק או לעשות זאת תקופה קצרה בלבד, כדי שהן יוכלו לצאת לעבוד. נשים שמילאו שאלון לגבי דיכאון לאחר לידה, הן אומנם מילאו אותו, אבל היו מקרים שבהם הן לא כתבו את המצב האמיתי שלהן. נקודה שעלתה כמעט אצל כל הנשים שראיינתי, הייתה שהן היו זקוקות לשהות נוספת בבית החולים לשם התאוששות פיזית ונפשית. כולן אמרו שזה היה מאוד עוזר להן, אם היו נותנים להן זמן נוסף להיות בבית החולים. אישה אחת אפילו אמרה, שלו הייתה נשלחת לבית החלמה ליולדות, ושוהה שם לבד עם נשים שאינן בכת, זה אולי מה שהיה עוזר לה לבקש עזרה, להשתחרר מהכת והיה יכול להציל אותה.

כשנשים מגיעות לבית החולים, יודעים שהן מכת? יש לצוות הרפואי אפשרות לזהות?

אני חושבת שצוותים רפואיים עדיין לא מכירים מספיק את הנורות האדומות, ואיך לזהות את הנשים האלה. אולי היה כדאי באותם שאלונים של איתור נשים בדיכאון אחרי לידה, או בשאלונים לנשים נפגעות אלימות, להתייחס גם לעניין של איתור נשים בכתות. זה היה יכול לפעמים להציל חיים.

אני לא יודעת אם כולם מודעים, אבל יש החזרים של שב"נים למי שהולכת לבתי החלמה אחרי לידה, וזה יכול להיות גם בבתי מלון או בבתי הארחה. אנחנו קוראים לכולן להשתמש בשירות, ולבדוק מה יש בכל קופה. כל קופה מנסה לשפר ביחס לקופה המתחרה, ויש הרבה נשים שלא יודעות על זה. יש אפשרות לקבל החזר של עד 400 שקל בערך. תשתמשו.

יהיה מאוד חשוב אם תינתן הכשרה לצוותים רפואיים וללמד אותם לזהות. לצערי, יש מקרי המתה ורצח בכתות, זה ממש יכול להציל חיים של נשים.

אני רוצה לסיים בציטוט שאמר מנהיג כת לנשים שהיו בכת שלו, כי זה נותן המחשה איזה יחס יש לנשים בכת. הוא אמר להן כך: אימא לא תוכל להיות בלי ילד, אבל ילד יכול להיות בלי אימא. כמה אכזרי. תודה.

תודה רבה.

דיני שפיצר, מהתנערי.

נעים מאוד, אני מייסדת ומנהלת את עמותת התנערי, שהיא עמותה לחד הוריות במגזר החרדי. אני מוצאת את עצמי מקשיבה לכולן ומהנהנת על כל מיני נושאים שעלו פה. כששמעתי שאני יכולה לדבר על חד הוריות בתהליך גירושין, שמחתי מאוד על הבמה.

גירושין זה תמיד דבר מורכב, וזה משבר שמופיע שני אחרי מוות מבחינת מצבים מלחיצים. גירושין זה דבר מורכב כשאת אישה מבחינה הלכתית, ועוד יותר מורכב כשאת אישה חרדית. בארץ שלנו לוקח לאישה כשנתיים וחצי לקבל גט, וזה מעט. אני אישית חושבת שלוקח הרבה יותר זמן, ויש הרבה מאוד קשיים מסביב כגון קשיים כלכליים. התקופה הראשונה היא מצב לחץ קיצון. יש דיונים, חוסר הבנה משפטית וקשה מאוד מבחינה כלכלית.

במגזר הזה יש גם הסתכלות סביבתית על כל הנושא הזה, ותוך כדי זה אנחנו אמורות לגדל ילדים, לשמור עליהם ועלינו. יש קשיים ייחודיים במגזר החרדי. קודם כול, אישה חרדית מוחלשת יותר כשהיא מגיעה לקבל את הגט. אנחנו יודעים שמבחינה הלכתית, הגט צריך להינתן אצל הגבר. קהילתית, אישה חרדית נמצאת יותר בבית או בעבודה, כשלגבר יש מניין שלוש פעמים ביום, כשהוא יוצא להתפלל, כשהוא פוגש אברכים בכולל או חברים בעבודה, שנמצאים שם כדי לעזור לו, להגיד לו מה לעשות ומה לא לעשות.

יש אצלנו מבט ביקורתי ושיפוטי, ואומנם עובדים על זה, ויש עבודה מדהימה. אישה גרושה או אישה בתהליכי פרידה במגזר החרדי היום, לא דומה בשום דבר לפני מה שהיה לפני עשר שנים. ועדיין, שמעתי לפני חודש משפט שאמרה מתנדבת: זה לא שהן אלמנות, שנגזר עליהן להיות לבד; זאת אישה שבחרה לקום וללכת, ואין בעצם סיבה לעזור לה. המשפט הזה ממש קומם אותי, והחלטתי לשתוק, כי עד לרבדים האלה לא הגעתי. אבל זה נמצא שם.

אני ממש שמחה שאני מדברת אחרייך, רוחמה, כי הרבה מאוד מהמאפיינים של כתות נמצאים ממש במגזר החרדי. אני מאוד רוצה לדייק, אבל אחוזים גבוהים מהנשים נמצאות בתהליך של אלימות, נמצאות בתהליך של יציאה, נמצאות באלימות משפטית של דיונים בלתי פוסקים.

זאת יכולה להיות גם אלימות מילולית ונפשית.

בהחלט. אחת התקוות שלי היא לזהות את הניואנסים הדקים כל כך באישה, שאפשר להגיד שהיא נמצאת באלימות, והלוואי והיא תגיע לגירושים. נקודה נוספת היא ריחוק וניתוק. גם פה יש שיפור ממש גדול, והמשפחה היום לא עוזבת, אבל עדיין הרבה מאוד עוזבות אחורה. המשפחה החרדית הגרושה היא לפעמים סוג ב', ולא תמיד היא נשארת בקהילה. הרבה מאוד פעמים יש תהליך של חיפוש עצמי – מה אני רוצה? למה אני נשארת? מה קורה איתי? יש שליטה של הסביבה על השאלה איך תתגרשי – מה יהיה עם הילדים שלך? איפה הם יתחנכו? כשאישה נמצאת במצב נפשי לא טוב וקשה לה, זה משפיע על הילדים. שלא לדבר על חינוך, למשל, כי לאישה חרדית אין בכלל גישה למוסדות החינוך של הבנים. היא לא מגיעה לאסיפות הורים, היא לא נמצאת שם.

להתגרש זה עדיין בושה, וללכת לפנות לעזרה זה גם בושה לפעמים. עזרה נפשית זה עוד קצת יותר בושה. כשזה מרוכז במרפאות תב"ן, ואומרים לך להתייעץ עם פסיכולוג או עם פסיכיאטר, זה ייהרג ובל יעבור, וזה כמעט לא יקרה.



יש נקודות קטנות שלא פירטתי עליהן, כמו חוסר גישה לרשת. הרבה מאוד נשים לא חשופות לרשת. הן בכלל לא מודעות, ואלימות כלכלית היא לא דבר שהן מודעות לו. יש גם אלימות רפואית – כן תיקחי, לא תיקחי, אל תתייעצי, כן תתייעצי. זה מתחיל בדברים קטנים, וזה ממשיך ליותר, ל-כן תשאלי, אל תשאלי. זה ממש קיצוני, ואני לא חושבת שרוב הנשים החרדיות הגרושות נמצאות שם, אבל זה קיים.

אישה חרדית מתמודדת די לבד, וצריכה הרבה מאוד עזרה מקצועית כדי לעבור את זה. אנחנו בעמותת התנערי, הדבר הראשון שהתחלנו לשנות זה את המעטפת הקהילתית. הדבר הראשון שהבאנו זה המון ידע בקבוצות ווטסאפ. אני מצטרפת למה שאמרת, ואני ממש מכירה את זה. יש לנו קבוצת ווטסאפ שמונה היום 200 נשים חרדיות גרושות, עם אפס פרסום. אף פעם לא פרסמנו ולא דיברנו, וזה רק חברה מביאה חברה. אני אישית חד הורית, וכשאני נמצאת בבית הדין הרבני, אני תמיד רואה שם נשים חרדיות. אני נותנת להם את מספר הטלפון שלי, ואני עסוקה בייעוץ, בעזרה ומכניסה אותה אלינו.

אנחנו בהתנערי בעצם בונות להן את הקהילה, את המשפחתיות, להראות לכולן הכול בסדר, אנחנו פה איתך. זה מאוד מחזק את האישה גם מבחינת עצמה, וגם מבחינת המשפחה שלה. היא נשארה עם חברות, אולי אפילו התחילה עם חברות, אחרי שנים רבות של ניתוק ובדידות. אנחנו עוסקות בהרבה מאוד הכוונה. אחת ההכוונות הגדולות ביותר שלנו היא הכוונה לטיפול מקצועי. להגיד לאישה, הכול בסדר, את יכולה ללכת לשאול, את יכולה להתייעץ. תתחילי עם רופא משפחה, תספרי לו, ואם צריך, תמשיכי ליותר מזה. אני שולחת בלי סוף קישורים למידע, הסברים איך, לאן אני פונה, ולמה. הרבה נשים רוצות ללכת באופן פרטי, ואני לא מדברת בכלל על העלויות. אלה שכן משתכנעות ללכת לפסיכולוג, אנחנו יודעות מה מצב ההמתנה אצל פסיכולוגים. התהליך ארוך מאוד, והשלב הקשה ביותר הוא תוך כדי דיונים נוראיים משפטיים – ילדים ואימא, שכל הזמן נמצאים בזה.

מה אנחנו רוצות לשנות? דבר ראשון, להכשיר נשים מתוך הקהילה אצלנו. היום הכול התנדבותי בהתנערי. להכשיר את הנשים אצלנו, מעין מנטורינג ליווי של אחת שכבר עברה את המשבר הפעיל, נמצאת מאחורי זה, בשלב השקט ביותר בחייה, ואולי אפילו המשיכה הלאה. לתת כוח לאישה שעכשיו התחילה, ומרגישה שהיא בין האוקיינוס לגיהינום, ולא באמת יודעת להגדיר איפה היא נמצאת עכשיו. דבר נוסף, זה לדבר על זה. אני מדברת בלי סוף על גירושין, ומסבירה שגירושין בחברה החרדית זה לא כמו גירושין בשום חברה אחרת. שמעתי משפט שאומר, שברור שאישה ערביה לא יכולה להיות עם הגרוש שלה באותו חדר כי זה לא בסדר אצלם, ואני מוצאת את עצמי שואלת מה איתנו, מבחינת הרווחה? או לתת לאישה כל מיני זכויות כאלה ואחרות? אצלנו זה שונה לגמרי. אישה לא נמצאת באותם מעגלים של המשפחה שלו והמשפחה שלה.

אני רוצה לבוא ולדבר בפני צוותים, גם עובדים סוציאליים, גם פסיכולוגים ולהסביר את הניואנסים הכול כך דקים וכל כך שונים של אישה חרדית שמתגרשת, מול אחרת. הלוואי והיו מרכזים מיוחדים, כדי שלא יצטרכו ללכת לתב"ן או לחכות לפסיכולוג. וגם שרופא משפחה יידע, שכאשר אישה חרדית מתגרשת, הקושי כל כך גדול, שהיא חייבת ליווי מקצועי. אם נסתכל על זה כלכלית, זה יחסוך הרבה מאוד כסף לטיפולים לילדים אחר כך. כשאימא חזקה, מצילה את עצמה ומונעת העברה בין דורית של אלימות או של דברים לא תקינים בבית, ומטפלת בעצמה, זה אומר שהילדים שלה ימשיכו להיות חזקים יותר. זה מוכח מחקרית, לעומת הרבה מאוד דברים פנים-מחקריים אצלי בעמותה, על זה ממש קראתי, שילדים להורים גרושים, הרבה מאוד מהם הרבה יותר מצליחים כי מישהי שם אמרה: סטופ, אני חיה את החיים שלי.

אני ממש מחדדת את זה – לתת לזה מענה ייחודי, להבין שהמגזר הזה צריך את המענה הייחודי שלו. אולי מרכזים ייחודיים, הכשרה של צוותים שנמצאים בשטח. הבנה שצריך טיפול מקצועי כי לאישה אין איך לגשת לזה. הרבה מאוד פעמים אני זאת שאומרת לאישה: מה שעברת, זה אלימות וזה משהו שצריך לטפל בו. הוא לא עובר לבד, ולכן בואי נעצור את זה. היא שואלת אותי: ללכת לפסיכולוגית? אנחנו מתחילות להיאבק בבירוקרטיה, ואני כל כך רוצה לעצור את זה, ולתת להן את הכלים.

אני פונה לכולן, ולכל אחת שיש לה איזושהי נישה, בין אם היא נפשית, ייעוץ או לדבר בפני צוותים ולעזור. לתת לכל אישה את הכוח להציל את עצמה, להציל את הילדים שלה, באמת לעצור את ההעברה הבין דורית הזאת, ושנצליח כמה שיותר. תודה רבה.

תודה רבה.

בתור מישהי שעובדת במאה שערים, בחלק מהטפסים ישנו נושא האלימות. אני שואלת את הנשים איך הן מסתדרות בבית, ומה קורה, האם הבעל עוזר ומשתף פעולה. אין אחת שאומרת שהבעל שלה הוא לא טוב. הבעל שלי הוא מלאך, הוא האדם הכי מדהים שיש. אחר כך אנחנו מגלים את מה שדיני מספרת. אני ממש מחזקת אותך, כי זאת עבודה מדהימה וחשובה, וחשוב להעלות את המודעות באזורים האלה.

אולי זה הזמן לפנות לאחות שלי בטיפת חלב, ולספר לה שכאשר אני מילאתי את השאלון בזמנו, כתבתי על הכול כן, כי לא האמנתי שאי פעם או איכשהו אני אצליח לצאת מטיפת חלב, ולהגיד: אני נמצאת במערכת יחסים שלא מיטיבה איתי. לכן, אני כל כך מזדהה עם כל כך הרבה דברים שעולים פה. גם לתת שם לבעיה הזאת, גם באופן מקוון, וגם הרבה יותר הנגשה של מידע. להגיד מה זה אלימות. אני יכולה לספר, אפרופו חשיבות טיפת חלב, שהעלונים שלי הצילו אותי לא פעם מבחינת הידע. היי, לדבר הזה יש שם, וגם אם אני לא אדווח על זה בשאלון. אולי אני צריכה לספר לך, שבסוף זה עוזר למלא את השאלון הזה.

תודה רבה. אנחנו עוברות לעדי עובדיה אלכסנדר, מנהלת קהילת היפראמזיס ישראל. זהו חודש המודעות, אנחנו שמחות שאתן כאן, ושמחות להעלות אתכן על נס. בבקשה.

אני רוצה להגיד תודה רבה על ההזדמנות, ועל זה שהעליתם את הנושא היפראמזיס גראבידרום לסדר היום. זה ממש לא מובן מאליו, וכבר הרבה שנים אנחנו מנסות לעשות את זה. חשוב לי לציין שבמצגת יעלו הרבה נתונים. אני לא רופאה, וכל הנשים שלנו בקהילה עובדות בהתנדבות. אנחנו לא רופאות, אבל מאוד חשוב לנו להביא את המקורות, ולהראות שכל העבודה שלנו מבוססת על מחקרים ומקורות רשמיים.

נמצאת איתי פה חן מיכאלה אליה, שעוזרת לנו מאוד ומקדמת מודעות לשינוי פרוטוקולים כבר כמה שנים. לא מזמן הצטרפה אלינו נטע ברבי, שלקחה על עצמה את כל נושא הנגשת המידע. היא עוזרת לנו להעביר את המידע לרופאים, לאנשי רפואה וגם לציבור. היא הגיעה מטיפול ביתי, ועד כדי כך חשוב לנו המעמד, שהיא עושה מאמץ להגיע.

היפראמזיס גרבידרום זאת מחלה של היריון בלבד. נשים שיש להן נטייה לייצור מוגבר של הורמון שנקרא GDF15, שעובר לשליה מהמוח, ובעצם משבש את כל תפקוד מרכז ההקאה והתיאבון בגוף שלהן. הן לא אוכלות ולא שותות חודשים ארוכים, לפעמים עד הלידה עצמה.

פתחתי את קבוצת התמיכה לפני כשבע שנים, אחרי היריון עם היפראמזיס, שבו אובחנתי רק בחודש חמישי. פתחתי קבוצת תמיכה, והמטרה שלה הייתה להנגיש מידע לנשים. לא מצאתי שום מידע ברשת, והייתי ממש במצוקה. הרגשתי מאוד לבד. אני מאוד אוהבת את הרשת החברתית, ופתחתי את הקבוצה. עם השנים היא הלכה וגדלה, והיום אנחנו מונות כ-3,500 נשים, ועוד כ-500 אנשי רפואה. אנחנו ממש הפכנו לקהילה ואנחנו עושות המון עבודה בהנגשת מידע.

בחרנו להביא היום נתונים שנוגעים להיבט אפל של ההתמודדות עם היפראמזיס, שהוא שיעורי ההפלות האלקטיביות ושיעורי הפגיעה בבריאות הנפש של הנשים, על מנת להראות כיצד הם קשורים קשר הדוק, בהיעדר תמיכה סביבתית ומספקת. אחד המאמצים שלנו הוא להראות עד כמה מדובר במגמה קיימת וחוזרת בספרות העולם, ובכך להראות, שהמקרים הנואשים בקבוצת התמיכה הישראלית אינם אנקדוטליים, אלא מייצגים ביטוי חמור של המצוקה הפסיכו-סוציאלית, שנגרמת מהיפראמזיס.

אני אציג עכשיו סרטון.

(הקרנת סרטון)


אני אשת מרקטינג, ואני יודעת להשתמש במדיה הדיגיטלית.

זה סרטון שיצרנו ליום המודעות לפני שנה. לא הכרתי את הסיפורים. סגרתי סטודיו עם איש מקצוע ועשו את זה דרך המרכז הארצי לווידאו תרפיה. הם עזרו לי שם מאוד, וראיתי את זה בזום. שמעתי את הסיפורים ולא הפסקתי לבכות במשך כל יום הצילומים. לא הכרתי את הירידה הזאת לפרטים, ובמקרה לקחנו כמה נשים שהתנדבו ויכלו להגיע באותו יום צילומים. מדובר ב-3,500 נשים שנמצאות אצלנו בקבוצת התמיכה, והסיפורים האלה לא נדירים אצלנו.

אני רוצה להציג כמה נתונים. במחקר שבדי מ-2016 נמצא כי שיעור אובדן ההיריון בנשים הם היפראמזיס הוא 34%. מדובר גם הפלות ספונטניות וגם הפלות יזומות. נשאלת השאלה מה ההשוואה לנשים בלי היפראמזיס, ולא ממש מצאנו נתונים. במחקר מ-2020, שמשותף לשלושה בתי חולים בלונדון, וכלל 106 נשים שסבלו מהיפראמזיס, ו-108 נשים בקבוצת ביקורת ללא היפראמזיס, נמצא כי שכיחות הדיכאון במהלך ההיריון בקרב נשים עם היפראמזיס הייתה 49% בהשוואה ל-6% בקבוצת הביקורת. שכיחות הדיכאון לאחר לידה הייתה 29% לעומת 7% בקבוצת הביקורת.

אני רוצה שנעבור לסיבות להפלות ב-HG, וכתבנו את זה בעיקר כדי לדבר על הפלות יזומות בהיריון רצוי. אחרי זה עברנו על זה, והבנו שבעצם זה מדבר גם על ההפלות הספונטניות, כי בסוף הכול ביחד. אני רוצה לתת לכם דוגמה לחוויה של אישה, שמגיעה לקבל טיפול ראשוני במוקד חירום או במיון נשים. היא מגיעה מיובשת, ובדרך כלל היא לא אכלה כמו שצריך כמה ימים, וכנראה גם לא שתתה. כל מה שהיא מכניסה, היא מקיאה, והיא יודעת שהגיע הזמן ללכת ולקבל טיפול. היא מגיעה למקום והיא חושבת: עכשיו אני אקבל טיפול, עכשיו יטפלו בי. היא מגייסת עזרה מהבית, מישהו שיסיע אותה כי לרוב אי-אפשר לנהוג עם התרופות, או שהיא אשכרה מצליחה לצאת מהבית, כשהיא בין ההקאות והתשישות.

מה נותנים לאישה מיובשת בהיריון במוקד החירום? סטיק שתן. אין עירוי. הלוואי. דבר ראשון עושים סטיק שתן. מי שיודע, סטיק שתן מודד קיטונים בשתן. קיטונים בשתן – זה מגיע למחזור הדם במצב של חוסר בגלוקוז, חוסר באנרגיה זמינה. בעצם הגוף מתחיל לעבור איזשהו תהליך, שבו הכבד משחרר קיטונים לגוף, כדי להשתמש במאגרי השומן. לפעמים אין קיטונים בשתן, כי אותה אישה הצליחה לאכול ארטיק באותו יום. אולי היא גם הקיאה אותו, אבל הגלוקוז כבר נספג בדם. אולי היא לקחה עינב, אכלה אתמול אבטיח, הצליחה לשתות לגימה משוקו. שוב, גם אם היא הקיאה אותו, הגלוקוז נשאר בדם. היא מגיעה לרופא והוא משחרר אותה מהאשפוז בלי לתת לה עירוי. היא מגיעה הביתה ומרגישה חוסר אונים מול המערכת האטומה, ואז מתחיל הדיכאון. זה הקושי הכי גדול.

מקובעות טיפולית – בשנות השישים היה מקרה של תלידומיד, תרופה שניתנה כטיפול בהקאות בהיריון, וגרמה למומים בעובר. יש לנו את התרופה זופרן, שנותנים אותה לחולי סרטן שעוברים כימותרפיה ומתמודדים עם הקאות. זאת אחת התרופות האהובות עלינו, משום שהיא עוזרת לנו לא רק עם ההקאות, גם קצת עם הבחילות. הרבה פעמים לא נותנים לנו אותה, לא מסיבה מבוססת מחקרית עד הסוף, אבל כי מפחדים.

דעות קדומות – עדיין נפוצות סברות ישנות ודעות קדומות לגבי המחלה, כמו, למשל, זה בראש שלך. הרופאים לא יודעים מה המניעים למחלה, ומערבבים את זה עם גורמים פסיכולוגיים. זה ממש מעכב גם אבחון וגם טיפול.

סיבה נוספת היא מתן מידע שגוי או חסר של משרד הבריאות – חוסר אחידות בקריטריונים לאבחון גורמת להיצמדות לקריטריון שרירותי ספציפי, במקום ראייה רחבה והוליסטית. יש מאמר שאמר, שהאבחון להיפראמדיס הוא אם ירדת 5% מכלל המשקל שלך. אם אין לך את זה, אין לך היפראמזיס. אבל יש עוד כל כך הרבה מדדים. בשנים האחרונות יצאו כל כך הרבה מחקרים ומאמרים רפואיים בארצות הברית ובבריטניה, שמבטלים לחלוטין את כל שיטת האבחון בישראל. במשרד הבריאות אין בעצם נכונות. אנחנו שולחות את זה, ומדברות עם הנציגים, ונורא קשה להנגיש לכם את המידע הספציפי.

חוסר בקיאות – גם חוסר גישה למחקרים, ויש ממש חוסר מודעות אצל סטודנטים לרפואה ובפקולטות. היינו רוצות להגיע גם לשם, אבל אין לנו את המשאבים. אנחנו עובדות בהתנדבות, ואנחנו עובדות מאוד קשה סביב השעון, אבל היינו רוצים להתחיל את העלאת המודעות יותר מוקדם, ולהיות במחקרים לגבי אבחון וטיפול.

מה המטרה של קהילת היפארמזיס ישראל? אנחנו מנגישות מידע לגופים רפואיים. כתבתי גם במה אנחנו צריכות עזרה, כי כמובן חסרים לנו משאבים. אנחנו אוהבות מאוד לעשות את העבודה שלנו בקרב הציבור, כי אנחנו מאמינות שנערה מהמגזר הערבי או כל מי שתגיע בפעם הראשונה בהיריון לרופא שלה, עם איזשהו מושג שקיימת מחלה כזאת, שנקראת היפראמזיס גראבידרום, היא לא תהיה כל כך בשוק. היא לא תהיה כל כך בהלם. היא אפילו תרמוז לגניקולוג שלה שהיא שמעה על איזושהי תסמונת, ואולי זה מה שיש לה.
ב-15 במאי היה יום המודעות, ויצאנו עם קמפיינים בעזרתה הגדולה של מטא ישראל, שתרמו לנו כסף לקמפיינים.

מטא ישראל זה פייסבוק.

כמובן. אנחנו מגיעות לתוכניות בוקר, כתבות. אנחנו עושות את זה בכל השנה, וביום המודעות בפרט. יש לנו קבוצת תמיכה ארצית מקוונת, והכי יעיל לקבל תמיכה נפשית ורגשית, ולהפיץ מידע בפלטפורמה הדיגיטלית, מכיוון שרוב הנשים אצלנו לוקחות תרופות. הן מאושפזות באשפוז ביתי או בבית חולים, וזה עובד ממש טוב. יש לנו 3,500 נשים, ויש לנו עוד קבוצה של 500 אנשי רפואה. כל מה שקורה בקבוצות התמיכה, קורה 24/7. אין תלות באף גורם, באף מוסד. אנחנו עוזרות אחת לשנייה, וזה עובד ממש טוב.

דבר נוסף שאנחנו עושות במיוחד בחודשים האחרונים, בעזרתה הגדולה של חן מיכאלה, זה עשייה לשינוי פרוטוקול רפואי ואבחון. קידום יצירת פרוטוקול אבחון וטיפול ארצי אחיד לכל בתי החולים והקופות, קידום גישה רפואית חומלת והוליסטית, והתייחסות להשלכות החריפות של המחלה. כרגע לא ממש מודעים להשלכות האלה.

כמה נתונים יבשים וחשובים מאוד. במחקר בארצות הברית נמצא כי שיעורי ההפלה היזומה כאמצעי להפגת הסבל הינם 15%; 26% מהנשים שהשתתפו במחקר דיווחו על מחשבות אובדניות עקב חומרת הסימפטומים; 18% מהנשים אובחנו כסובלות מהפרעת דחק פוסט טראומתית, PDSD.

אלה כל המקורות, והיה לי חשוב לשים את התמונה הזאת. זאת תמונה שצילמנו לקמפיין של יום המודעות לפני שנתיים. רציתי להראות שכאשר אנחנו מקלות את הטיפול הביתי, כשמקשיבים לנו, אנחנו יכולות לחייך, בניגוד לנטע, שיושבת פה ומאוד קשה לה. אשפוז ביתי זה דבר קריטי, ואנחנו עוברות תלאות. נורא קשה להשיג אותו, זה מסועף, זה מורכב ומלא בירוקרטיה. אישה שהיא חולה והיא סיעודית, לא יכולה לעשות את זה. לזה בסוף היינו רוצות להגיע, להנגיש את האשפוז הביתי. יש לי פה דף של מיילים, וכל מי שרוצה לקבל מידע, מוזמן לפנות אליי ולכתוב לי את המייל שלו. אני אשמח להנגיש את המידע. תודה.

תודה רבה. חן מיכאלה, בבקשה.

היום אני פה לדבר על עדות אישית שלי מפן אחד מסוים שמתקשר לכל היום הזה. אני קלינאית תקשורת, אני גרה בירושלים וילדתי את הבן הצעיר שלי לפני ארבע שנים. במהלך ההיריון סבלתי מהיפראמזיס גראבידרום קשה. עברתי שלל אירועים לא פשוטים במהלך תשעת החודשים של ההיריון. חוויתי חוויות קשות וטראומטיות באופן מתמשך וארוך טווח מול הצוותים הרפואיים, והתמודדתי עם קשיים בירוקרטיים מרובים. היום אני רוצה לספר על אירוע אחד קטן מתוך כל האירועים שחוויתי. אני מעוניינת לספר על משהו פעוט, שנראה שולי, ואף אחד לא יכול להעלות על דעתו שהוא יכול להיות בעל משמעות רבה כל כך.

כשהייתי בשבוע העשירי להיריון, לאחר אשפוז של תשעה ימים בבית חולים, השתפר מצבי. הרגשתי טוב יותר, חזרתי לאכול בהדרגה, אבל עדיין לא הצלחתי לחזור לשתות או להכניס נוזלים דרך הפה כמעט בכלל. השתחררתי מבית החולים, והצלחתי להשיג אשפוז ביתי. זאת הייתה סאגה שלמה, שדרשה ידע, תושייה וגם תעוזה, אבל למרות הקושי הבירוקרטי הצלחתי. לצערי, כאן לא תם העיסוק שלי בבירוקרטיות רפואיות. ממש לא.

במהלך האשפוז הביתי קיבלתי את כל הציוד הרפואי הנדרש הביתה, וברמה העקרונית הייתי צריכה לגשת למרפאה בקהילה בכל שלושה ימים לפתיחת וריד. כבר ביום הראשון שהגעתי, האחיות במרפאת האם שלי לא הצליחו לפתוח לי וריד. הגעתי למוחרת, והייתה אחות מסוימת שהצליחה. די מהר גם המיומנות שלה לא הספיקה לוורידים שלי, שהלכו והתעייפו ככל שעבר הזמן.
נדדתי בין מרפאות בסביבה, בניסיון למצוא מישהו שיצליח לפתוח לי וריד. כשהאחיות לא הצליחו, הן קראו לרופאים. הרופאים במרפאות בקהילה היו דוקרים אותי בין פעמיים לארבע פעמים. מפוצצים לי ורידים, ורק אז מרגישים מספיק נוח, לתת לי הפניה לפתיחת וריד במיון או בטרם.

באיזשהו שלב קיבלתי כמה הפניות לטרם ולמיון מרופאת הנשים שלי, אבל ממש לא כמות . מספקת. הרי הייתי צריכה וריד פתוח כל הזמן, כדי לקבל נוזלים ולשרוד.

עקב הכנסות העירוי החוזרות, הוורידים ניזוקים באופן כרוני. הווריד הפתוח היה נסתם ומזדהם מהר, לפעמים אפילו באותו יום שבו נפתח. כך, בפועל נאלצתי לפתוח וריד בתכיפות הרבה יותר גדולה מאשר כל שלושה ימים. רוב הזמן הגעתי בסוף לטרם, שם החבר'ה כבר הכירו אותי, ואפילו קראו לי ג'אנקי בחיבה. במעט הפעמים שהגעתי למיון, הכול לקח הרבה זמן, לכל הפחות שלוש שעות רק בשביל לפתוח וריד, כי הרי יש נהלים ופרוטוקול עבור אישה בהיריון שמגיעה למיון, ללא קשר לסיבת הגעתה. אבל הכי כואב היה לראות שבמכתב השחרור מהמיון כתבו בהמלצות: להבא מופנית לפתיחת וריד בקהילה.

כמה דקירות בירוקרטיות עברתי. פעם אחת, רופאה במרפאה בקהילה, שראתה את ידיי החבולות, ויתרה על ניסיון הדקירה, ומייד נתנה לי הפנייה לטרם לפתיחת וריד. היא עשתה לי טובה גדולה וחסכה לי כאבי גוף ונפש. אני, שלא מפחדת ולא לוקחת קשה מחטים ודקירות, ותורמת דם בכל הזדמנות, חוויתי בכחמישה חודשים מאות דקירות, רובן דקירות בירוקרטיות, רק כדי שאוכל לקבל הפניה למקום עם מיומנות מספיק גבוהה, שבו יצליחו לפתוח לי וריד.

כאמור, עם הזמן הוורידים ניזוקים באופן כרוני. הפעם האחרונה שפתחו לי וריד הייתה בשבוע ה-23, ועשה את זה מרדים עם אלחוש מקומי. שלושה ימים אחר כך כבר שמו לי פיק-ליין, שזה צנתר מרכזי שהיה איתי והציל אותי עד הלידה.

חשוב לי להדגיש, שהחוויות האלה לא ייחודיות לי. לצערי, הן נחלת נשים רבות, שזקוקות לעירוי נוזלים ו/או תרופות באופן קבוע ומתמשך, ולא תמיד מצליחות לקבל טיפול, בגלל הקושי הטכני הבירוקרטי שקיים גם בפתיחת וריד. היפראמזיס גראבידרום עבורי ועבור לא מעט נשים נמשך לאורך כל ההיריון. המצב הפיזי הירוד וחוסר התפקוד המתמשך גורמים לקושי נפשי. ההצטברות של המפגשים המורכבים עם המערכת הרפואית היא משמעותית. כל אירוע כזה מעלה את סף המצוקה, חוסר האונים והתסכול. הקושי לקבל מענה רפואי לתסמינים פיזיים, מוסיף לנטל הנפשי ויש לכך השפעות ארוכות טווח.

היום, למעלה מארבע שנים לאחר שילדתי, הוורידים שלי לא החלימו, למרות שאמרו לי שהם כן יחלימו. האמת היא שהוורידים שלי אף פעם לא יחזרו למצב הטוב שהם היו בו לפני ההיפראמזיס, וכך גם הנפש שלי שנדקרה וצולקה שוב ושוב יחד עם הגוף, וזה תמיד יישאר איתי וילווה אותי.

תודה רבה רבה.

זהבי לב, מנכ"לית אם הדרך.

שלום וברכה, באתי לייצג את הציבור החרדי בנושא ההיפראמזיס. אם תשאלו כמעט כל ילדה חרדית בגן מה תרצי להיות כשתהיי גדולה, כמעט תמיד התשובה תהיה: אימא. האישה החרדית רואה את האימהות כאידאל, היא רואה את זה כערך עליון, מקודש. היא שואפת לזה כבר מגיל קטן. למה אני מדגישה את זה פה? כי אני רוצה להדגיש שאישה חרדית, שסובלת מהיפראמזיס, הרבה פעמים נאלצת לוותר על החלום שלה. היא נאלצת לוותר על חלום החיים שלה בצער ובכאב, שהיא לא תוכל להמשיך אותו ולבצע אותו כמו שהיא רוצה.

אני רוצה להעלות את חובת המודעות להיפאמזיס מזווית קצת שונה ממה שעלה כאן – נושא הסכנה. כמעט כל כתבה וכל מחקר שנכתב בנושא ההתייבשות, יציין כי התייבשות עלולה להביא למצב רוח רע, לכעסים, לבלבול. במצבי קיצון עלולה ההתייבשות לגרום לרצון לאובדנות. אם פגשתם אישה עם היפראמזיס שצועקת שהיא רוצה למות, לא בטוח שזה מהכיוון הדיכאוני בכלל. ייתכן מאוד שהיא פשוט מיובשת או שיש לה מחסור תזונתי. גם חסר תזונתי שמלווה אישה עם היפרמאזיס, שלא מסוגלת לאכול ומקיאה בלי סוף, יביא אותה בדרך כלל לכיוון של דיכאון. הדיכאון יבוא לפני לידה, וכשאין לאישה מודעות להיפראמזיס, היא לא יודעת ממה היא סובלת.
בהיריון הרביעי ידעתי בפעם הראשונה מה יש לי. הייתי אצל רופאים, אבל אמרו לי: היריון זה לא פיקניק. מה חשבת? ככה זה היריון. אני זוכרת שחשבתי שאם ככה זה היריון, למה לטפל בעצמי אחרי? למה לשקם את הגוף? לא הבנתי בכלל מה צריך. מה שבלתי נמנע אחר כך, אחרי כמה היריונות ברצף אצל אישה חרדית, שלא מודעת למה שיש לה, כמובן, ולא מודעת לצורך לשקם את הגוף מהחוסרים התזונתיים שהתלוו להיריון, הוא שיגיע דיכאון אחרי לידה או במהלך ההיריונות הבאים, כי היא מחוסרת לגמרי מכל דבר אפשרי.

העלינו רעיון וזה הבית לאישה החרדית שסובלת מהיפראמזיס. כל פנייה שיש לה, כל שאלה, היא תגיע אלינו ותשאל. יש לנו ליווי ותמיכה לאורך כל ההיריון. אישה פונה אלינו לדעת, ואנחנו מנגישים מידע על רופאים שמטפלים. אנחנו נותנים לאישה את הדוחות הרפואיים הכתובים, כדי שהיא תדע שיש כזאת מחלה, זאת מחלה קיימת והיא לא ממציאה. מנגישים לה את כל דרכי הטיפול, וגם מלווים אותה לאורך כל התקופה, עם תמיכה נפשית וליווי. זה כמו חברה לדרך שעוברת איתך ביחד את המסע, ואת לא לבד.

דבר נוסף, אנחנו נותנים לאישה הרבה עזרה בבית. עזרה פיזית, שנצרכת ביותר בבתים ברוכים בילדים. האישה לא יכולה להתמודד עם זה לבד, כשהיא שוכבת במיטה או כשהיא מאושפזת, וגם לא באשפוז ביתי. אנחנו נותנים לה עזרה. אנחנו נותנים לה עזרה במיצוי זכויות רפואיות, שמאוד קשה לקבל בביטוח לאומי. אני יכולה לומר שעל חולשה ועל חוסר כוח, לא מקבלים, רק על סכנה לעובר. בדרך כלל יש סכנה לעובר, ולא מספיק יודעים לומר את זה. אישה לא יודעת להסביר שהסכנה שלה לעילפון בכל רגע, זאת סכנה גם לעובר. אימא שמתעלפת ונופלת חמש פעמים ביום בבית, וזה קורה, זאת סכנה ישירה לעובר. אנחנו נותנים לנשים עזרה, כדי שיידעו מה הן צריכות להסביר ולדבר.

רצינו להציע פתרון קטן, שלא יפתור את כל הבעיות הקיימות בנושא. זיהוי ואיתור מוקדם של היפראמזיס יכול לעזור לאישה לטפל בעצמה בזמן, וגם לשקם את הגוף אחרי לידה. היא תדע שיש איזושהי בעיה. יש שאלון של דיכאון לפני ואחרי לידה, שמופיע בהרבה מקומות, כפי שנאמר כאן היום רבות. רצינו להציע שאלון כזה, שיהיה אצל אחות ליווי היריון. אישה מגיעה לליווי היריון, ואם בהיריון ראשון היא חוותה היפראמזיס קיצוני, לכאורה היא תגיע בשבוע מאוד מאוחר לקופת חולים, אלא אם כן היה מישהו חכם באזור שסחב אותה לקופת חולים בזמן. בדרך כלל היא לא תלך מרצונה, כי היא לא מסוגלת ללכת, היא לא מסוגלת לתפקד ולא מסוגלת לטפל בעצמה. יהיה שאלון מסוים, שישאל אותה מתי לאחרונה אכלת את אבות המזון הנדרשים, כמה כוסות מים את שותה ביום, כמה הקאות חווית לאחרונה. זהו שאלון יישומי פשוט, שיהיה אצל כל אחות בקופת חולים, וייתן לאישה אינדיקציה שמשהו אצלה לא בסדר. אישה תבין שהיא לא עומדת בקריטריונים ההגיוניים, ואז נמנע מצבים כאלה שבהם אישה מגיעה להיריון ומגלה בפעם הראשונה שיש לזה שם, ולא כולן כמוה. אני לא יודעת אם זה קשור למשרד הבריאות, אבל אם אפשר להכניס שאלון כזה, זאת תהיה ברכה מאוד גדולה בזיהוי מוקדם של הדבר.

אני רוצה לסיים ולומר, שכל העמותה שלנו היא התנדבותית לגמרי, כל המתנדבות אצלנו עובדות ללא שכר. כל הפעילויות שלנו הן בשיתופי פעולה עם עיריות וקופות חולים. אם תהיה אפשרות, נשמח לקבל עוד תמיכות כדי שנוכל להתקדם ולגדול. אנחנו פועלים בסך הכול במשך שנתיים, והיו לנו בשנתיים האלה למעלה מ-2,500 פניות מהציבור הכללי, לא רק מהציבור החרדי. יש המון ביקוש לנושא של ליווי אישה לאישה, אישה לרעותה. זה נותן המון כוח לאישה, מנשים שעברו וחוו גם הן היפראמזיס, ונותנות את הכוח לאישה. גם אני כזאת, ואת מדברת איתי שאני אחרי היריון. את מגלה שהיא יכולה להיות אישה חזקה, וגם היא חוותה היפראמזיס פעם אחריי פעם. תודה רבה לכם על הבמה.

תודה רבה.

אלונה בורלא מליגת לה לצ'ה, על יחסי הגומלין בין הנקה להיפראמזיס.

אחרי שלמדנו מה זה היפראמזיס – תודה לזהבי ותודה לחן מיכאלה – אני רוצה לדבר קצת על הנקה. אני נשואה לשלום, אימא לשלוש בנות, ועברתי שלושה היריונות היפראמזיס. שלוש הנקות למרחקים, חלקן עדיין יונקות. יש לי תואר בכלכלה וניהול, ואחרי עשור בתחום וכמה אתגרים עם החמודות האלה, עשיתי הסבה. היום אני גם מדריכת לה לצ'ה וגם יועצת הנקה IBCLC. יש לי קליניקת הנקה בבאר גנים, ליד אשקלון.

מחוסר זמן לא ניכנס לכל היתרונות של ההנקה לאם ולתינוק, ולכל ההשפעות על הבריאות של האם והתינוק, אבל אני מבטיחה לכם שיש המון המון יתרונות כאלה. אני רוצה לומר מה קורה לאותן אימהות שאחרי תשעה חודשים של הקאות, אחרי שהן הקיאו את נשמתן, אחרי שהתזונה שלהן הייתה לקויה – אם בכלל הייתה תזונה – מה קורה לגוף שלהן, ומה קורה עם ההנקה. האם הן יוכלו או בכלל ירצו להניק? האם יהיה להן מספיק חלב אם, ואם כן, האם החלב שלהן מספיק מזין. אנחנו שומעות את זה כל הזמן בעיקר מרופאים – החלב שלך לא מזין, כן מזין. מה נכון ומה לא נכון?

חשוב שנדע, שאף אחת מהשאלות האלה לא נחקרה. אין שום מחקר שמדבר על הנקה והיפראמזיס. אף אחד לא בדק חלב אם של היפאמזיסיות, את המרכיבים שלו ומה קורה שם. האם הוא מכיל את כל מה שהוא צריך להכיל או לא? אף אחד לא בדק מה אחוזן של אימהות עם מיעוט חלב באוכלוסייה הכללית, לעומת אחוזן בקרב ההיפראמזיסיות. האם הן סובלות מאיזשהו מיעוט? אומנם יש כבר כמה מחקרים על היפרמאזיס, אבל אין שום מחקר שמדבר על השלב הבא, השלב של ההנקה.

האם החלב אחרי היפראמזיס מזין? חשוב לדעת שלרוב הוא אכן כזה, הוא אכן מצוין ומושלם עבור התינוקות שלנו. עם זאת, יש מרכיבים שמושפעים מתזונת האם. יש ויטמינים שמושפעים ממה שאוכלת האם, ואם האימא נמצאת במחסור, גם החלב יהיה במחסור וזה ישפיע על החלב, על התינוק ועל ההתפתחות שלו. יש ויטמינים מאוד חשובים להתפתחות התינוק, למשל B12, והמחסור בו מאוד משמעותי. זה ויטמין שהמחסור בו קיים אצל אימהות היפראמזיסיות. חשוב מאוד שנדע להפנות את האימהות האלה לבדיקות, גם אחרי הלידה וגם אחרי שהן חזרו לעצמן לכאורה וחזרו לאכול. שילכו לעשות בדיקת דם ולבדוק ויטמינים. לבדוק מה קורה איתן הלאה, ואם הן צריכות לקבל תוספים.

כמויות החלב – יש מחקרים שמראים שבמצבים של רעב קיצוני, כמו אחרי מלחמות או אסונות טבע, יש השפעה על כמויות החלב. יש השפעה על היכולת של האם לייצר מספיק חלב לתינוק שלה. אנחנו לא באמת יודעים מספרים, אבל יש מקרים שבהם האם תוכל להיות בהנקה מלאה, אבל לפעמים לא. הרעב הקיצוני שחוותה האם במהלך ההיריון, יגרום לכך שיהיה לאם מיעוט חלב, והיא לא תוכל להיות בהנקה מלאה.

נשאלת השאלה האם בכלל אימהות אחרי היפראמזיס רוצות להניק. חלקן, אחרי כל מה שהן חוו, אמרו שהן לא רוצות. הן אומרות: אחרי כל מה שחוויתי עם הגוף שלי, אני לא סומכת על הגוף שלי. אני לא רוצה עוד קשיים, עוד אתגרים. שמעתי פה ושם שיש כל מיני אתגרים בהנקה, ואני לא רוצה עוד אתגרים. אני רוצה להיות בטוחה בתזונה של התינוק שלי, ואני לא רוצה להניק. חשוב שגם האימהות האלה יקבלו מידע נכון ותמיכה נכונה כדי שהבחירה שלהן תהיה מודעת. שהן יידעו מה ההשפעות גם על הבריאות שלהן, וגם על הבריאות של התינוק. אם הן בכל זאת מחליטות לייבש את החלב, שיקבלו את הכלים הנכונים, כי הדבר האחרון שהאימהות האלה צריכות זה לסבול מדלקות בשד, לסבול מכל הסיבוכים שאי הנקה יכולה להביא, וייבוש חלב שהוא לא במיטבו ויכול להזיק.

יש אימהות שרוצות להניק אחרי היפראמזיס שהן חוו. כמובן, יש כאלה שיצליחו עם אתגרים כאלה ואחרים כמו כל אימא מן המניין, אבל יש כאלה שלא יצליחו. כאן מגיע עוד חלום ושברו, כאשר הגוף בוגד באימא, והיא לא מצליחה להגיע למה שהיא רצתה, למה שהיא חלמה עליו. יש מחקר שמראה שיש מתאם בין מחסור בחלב בכמות הנדרשת לדיכאון, ואנחנו לא יודעים מה מביא למה, והאם יש גורם משותף. יש השערה, שיש גורם משותף, שגורם גם לזה וגם לזה. אחרי היפראמזיס, כשאימא חוותה גם דיכאון וגם מחסור תזונתי קשה, יכול להיות שיהיו לה גם קשיים בהנקה. יכול להיות שעצם הקשיים בהנקה, הם אלה שיגרמו לדיכאון. מצד שני, הקשר הוא דו כיווני, כי מחקרים מראים שהנקה עוזרת להתמודדות עם דיכאון. היא מפרישה אוקסיטוצין, היא עוזרת בחיבור ובדיאדה, להיות יותר מחוברות ויותר ביחד.

חשוב שהאימהות האלה יידעו שהן יקבלו תמיכה נכונה, גם אם הן רוצות להניק וגם אם לא. חשוב שהן יידעו שגם אם יש מיעוט חלב, הן יכולות להניק לטווח ארוך. הן יכולות להיעזר ביועצת הנקה, בליגת לה לצ'ה, באחיות טיפת חלב ובכל הגורמים שנותנים עזרה בקהילה. הן יוכלו לקבל כלים כדי להניק, ויקבלו גם תמיכה בדיכאון. במרפאת חווה יש תמיכה בהנקה ואימהות יכולות להמשיך להניק, גם למרחקים ארוכים. אחרי שתינוק נחשף למוצקים, כל התוספות שהתינוק מקבל מתחלפות במוצקים, והאימא יכולה להמשיך עם המוצקים ועם הנקה במשך השנים הבאות.

עד עכשיו דיברנו איך היפראמזיס יכול להשפיע על הנקה, אבל גם הנקה יכולה להשפיע על היפראמזיס. הרבה אימהות, אחרי שהן צלחו את כל האתגרים של ההתחלה, הן לא ממהרות לגמול מהנקה. הן ממשיכות להניק חודשים ארוכים, לפעמים שנים ארוכות. מגיע עוד היריון, והאימא ממשיכה להניק. מה קורה לאותה אימא, כי אימהות שמניקות בהריון מתמודדות עם כל מיני דילמות וכל מיני אתגרים – האם להמשיך להניק? כמה? איך? האם להמשיך להנקה של שני ילדים בגילאים שונים במקביל?
לאימהות היפראמזיס יש אתגר נוסף, כי בנוסף לכל הדילמות הרגילות, הן מתמודדות עם הקאות ועם בחילות. לפעמים, עצם זה שמישהו נוגע בה, זה גורם לה להקיא. עצם זה שהפעוט מתעורר בלילה להנקה, ההתעוררות גורמת להקאה. מצד אחד, יש כאן אתגר, ומצד שני יש נחמה, כי זה יכול מאוד לעזור. כשאימא אוספת את הפעוט מהגן ומחזיר אותו הביתה, היא לא צריכה להתרוצץ אחריו. היא יכולה לשבת לפחות עשרים דקות, לפעמים אפילו לשכב ולהניק אותו. יש חיבור בין הפעוט לאימא, והיא יכולה לנוח ולהתמודד עם ההיפראמזיס.

הזכרתי לא פעם את המילה תמיכה. כל מה שיכול לעזור להתמודד גם עם היפראמזיס וגם עם אתגרי הנקה, זה תמיכה, ואני רוצה לספר לכן על ליגת לה לצ'ה. זהו ארגון התנדבותי, שקיים מעל 65 שנה. זה ארגון בין-לאומי של תמיכה בין אם לאם. כולן בהתנדבות, כל המדריכות כולל היושבת-ראש. הארגון קיים בלמעלה מ-70 מדינות, ויש למעלה מ-7,000 מדריכות. בישראל יש לנו יותר מ-60 מדריכות. הארגון נותן תמיכה בכל מיני דרכים – יש קבוצת פייסבוק שמונה עשרות אלפי נשים, קבוצות הנפגשות ברחבי הארץ וגם בזום, קו תמיכה טלפוני, כנסים לאימהות, כנסים מקצועיים, שיתופי פעולה עם משרד הבריאות, חשבון אינסטגרם, ערוץ יו-טיוב ומאמרים בעברית ובערבית ועוד. כמובן, אנחנו תומכות גם באימהות עם היפראמזיס. אם אתן שומעות על אימהות שצריכות תמיכה בהנקה, גם אם הן אחרי היפראמזיס, הן מוזמנות לפנות אלינו.

תודה רבה. נדגיש עד כמה התמיכה קריטית וחשובה. זכיתי להיות בימי תמיכת הנקה עם שגית ועם עוד יועצת הנקה, שהייתה איתי. זה היה יום רביעי, שבו כולן יכלו לבוא לבית חם כזה. היו שוקלים את התינוקות, רואים שאת מצליחה איכשהו להניק, וכמובן לא כולן מצליחות להניק בקלות. זה לוקח זמן, ויש תינוקות לא רגועים. זה ליווי מאוד משמעותי לאימהות, לזהות דברים וכולי. אני ממליצה בחום, יישר כוח, ותודה. גם אחרי 17 שנה זה נשאר בלב.

אנחנו רוצות לסיים עם אסנת לוי, מיילדת ודוברת הארגון של המיילדות בישראל. צריך לומר שהמיילדות בישראל עושות עבודה מאוד מאוד חשובה וקריטית. הן נמצאות במקום לא פשוט כאחיות במערכת הבריאות, ובכלל בבתי החולים. המאבק על היולדות בישראל – ביטוח לאומי משפה בתי חולים ומתקצב בתי חולים ליולדות, בשונה משאר המאושפזים בבתי חולים. שלא נדבר על כך שיש איזשהו חוסר איזון, ולא בצדק. הרי מטופלים פסיכיאטריים לא מקבלים את אותם תנאים שיולדות מקבלות, ולא משופים על ידי ביטוח לאומי בסכומים האלה, אחרת היינו רואים מגדלי אשפוז למטופלים פסיכיאטריים ולא ליולדות. בסדר, ניתן גם ליולדות את הכבוד שמגיע להן, וזה נושא לדיון אחר.

כחלק מאותו רצון להיטיב עם היולדת, לתוך המערך של המיילדות גם בבתי החולים נכנסות דולות, תומכות לידה, יועצות הנקה מבחוץ ומבפנים. זה נועד לנסות לשמור על האיזון, כדי שכל בית חולים ייתן את המעטפת הכי גדולה ליולדת, כדי שיולדות ירצו לבוא וללדת בבית החולים הספציפי. זה לא פשוט ומקשה על התפקיד של האחיות והמיילדות בבית החולים. התפקיד שלהן נדחק לשוליים, או שהן מקבלות על עצמן עוד אחריות ועוד סמכות לדאוג גם לדולה וגם למלווה וגם לתומכת ולעוד סביבה רפואית נוספת של היולדת. אלה דברים שלא היו ברורים בעבר, ועם הזמן, הם הופכים להיות לחם חוק ועוד עומס בתוך המחלקות.

אנחנו רק רוצים להגיד מפה שאנחנו אתכן, ואנחנו מעריכים את העבודה המקצועית של המיילדות, ואת הרצון שלהן להיכנס לתחומים נוספים כל הזמן. כמובן, זה דורש גם הכשרות, גם תקנונים, גם כוח אדם, ועוד הרבה דברים שלא תמיד כולם שמים לב אליהם. תודה רבה ויישר כוח. בבקשה, אסנת.

תודה רבה, ויש לי הזדמנות לחדש לכם. אני מיילדת ודוברת ארגון המיילדות. בהזדמנות הזאת אני אגיד שבארגון המיילדות יש רק מתנדבות, וכל המתנדבות הן מיילדות. קודם כול, אני רוצה להגיד לכם תודה על הקמת הקואליציה הזאת. זאת קואליציה שאנחנו מרגישות שייכות אליה בכל נים ונים בגוף ובנפש שלנו. תודה רבה ליושבת-ראש ועדת הבריאות עידית סילמן, למייסדת קרן בריאה שרה טנקמן, ולמנכ"לית קרן בריאה. תודה שהזמנת אותנו.

אני סמנכ"לית.

בעיקרון היא מנכ"לית, אבל בתואר היא סמנכ"לית. היא מייסדת. מי המנכ"לית?

שרה.

הזמינו אותנו לכבוד יום המיילדת שמתקיים בחודש מאי, ואמרו לנו לספר על העבודה המרגשת שלנו. חדר לידה ולהיות מיילדת – אין עבודה יותר מרגשת ומדהימה מזאת. אנחנו מרגישות שאנחנו נמצאות בכל יום במקום הכי מרגש. לראות בכל יום את נס הבריאה ולהיות חלק מהפלא הזה שקוראים לו לידה. אני תמיד אומרת, שכאשר נכנסים לחדר לידה, צריך לשים שלט גדול שאומר: של נעליך מעל רגליך, כי המקום קדוש. באמת אין מקום יותר מדהים מזה.

עם זאת, אני שומעת על כל הדברים שאתם מדברים עליהם כאן, ואני מקשרת את זה למה שדובר עליו במפגש הקודם. במפגש הקודם דיברו ד"ר רויטל דרי חסיד, ד"ר הדיל אלסאנע, וגם הרופאות שנמצאות פה היום על המצוקה של הרופאים לתת מענה בחמש-עשר הדקות שיש להם לפגוש אישה. לתת מענה רגשי, ולהרגיש פתיחות ולהרגיש נוח להתפשט בתוך החדר. ד"ר הדיל דיברה על הקושי להנגיש למטופלת מידע בשפה שלה. היא דיברה על המגזר הערבי, והנגשה תרבותית בחמש-עשר הדקות שיש להן. שרה טנקמן הולידה את כל קרן בריאה בגלל הקושי שהיא חוותה אצל רופא נשים, והתחושה שלא מקשיבים לה. מיכל הכהן, שדיברה על נפגעות תקיפה מינית. אנחנו רואות אתכן מגיעות ברגע השיא לחדר לידה, והמצוקה צועקת. דיברו כאן היום על איך לזהות את הדיכאון ואת החרדה – הדברים אלה מגיעים לפיק כשהן פוגשות אותנו בחדר הלידה. עם כל ההתרגשות שיש בעבודה שלנו, מה שמרגש אותי לדבר עליו זה דווקא פתרונות.

לפני שאני מציעה איך מיילדות יכולות לעזור בהרבה מהתחלואות שהוצגו כאן, גם במפגש הזה וגם במפגש הקודם, אני צריכה לספר מה תפקיד המיילדת ומה ההכשרה שיש למיילדת. גם במפגש הקודם וגם היום, ברור לי שאנשים לא יודעים. מדברים על רופאים ועל אחיות, ולא מדברים על הסקטור המקצועי שלמד חמש שנים וחצי כדי להיקרא מיילדת. ההכשרה שלנו כוללת ארבע שנים לימודים לתואר ראשון בסיעוד, ואחר כך אנחנו עוברות מבחן ממשלתי כדי להיקרא אחות מוסמכת. אם אנחנו רוצות להתמחות בתחום של היריון ולידה, ולקבל תעודה של מיילדת, אנחנו צריכות לקבל המלצה מהמעסיק שלנו שאנחנו מתאימות. אחרי זה לעבור ראיון אישי בבית הספר למיילדות, כדי לבדוק שאנחנו מתאימות. אחרי זה ללמוד עוד שנה וחצי של התמחות ספציפית בתחום היריון ולידה. אחר כך, להיבחן במבחן ממשלתי מעשי ועיוני, ורק אחר כך אנחנו זכאיות לקבל רישיון להיות מיילדת.

למה אני מדגישה רישיון? בגלל שמיילדות זה המקצוע היחיד בסיעוד, שמקבל רישיון לעסוק במקצוע. הרישיון הזה הוא בתוקף פקודת המיילדות, שזה סוג של חוק במדינת ישראל. זה מגדיר את זה שהתפקיד שלנו כמיילדות – מי שרשומה עם רישיון של מיילדת – התפקיד שלה זה ללוות את האישה בהיריון ובלידה, לתת לה רפואות ולעשות את כל הליווי הכוללני הזה. בפועל אנחנו עושות רק את הדובדבן בלי כל הקצפת, ונמצאות בסוף בחדר הלידה.

מה יקרה אם נוכל לעשות את מה שאנחנו מציעות, מעקב היריון רציף על ידי מיילדת? איך אנחנו יכולות לעזור? עשינו בדיקה, ומסתבר שבישראל יש בין 160 אלף ל-180 אלף לידות בשנה. לפי חוזר מינהל הבריאות שיצא ב-2014, והיה אמור להיות מתוקן ב-2019, אבל הקורונה דחתה את זה, כנראה כדי שנתקן אותו עכשיו כמו שצריך, אישה צריכה לפגוש רופא נשים 5 פעמים במהלך ההיריון שלה, ועוד 10 פעמים אחות מלווה היריון. 180 אלף נשים כפול 5 תורים לרופא נשים – אנחנו יכולות לחסוך לא את כל 900 אלף התורים שרשומים כאן, אבל לפחות חלק מהם. כך נוכל לפנות לרופא הנשים גם מקום לקבל נשים שלא בהיריון, לתת להן יותר מחמש עד שבע דקות שהם יכולים לתת להן עכשיו, וגם לתת טיפול יותר מיטבי לנשים שהן בהיריון בסיכון, ומחויבות לפגוש רופא יותר פעמים.

מה זה נותן ל-180 אלף הנשים האלה? זה נותן להן את כל המעקב שאתן מדברות עליו. התחושה של התמיכה. אישה תגיע בתחילת ההיריון שלה, תכיר את המיילדת שמלווה אותה לא חמש פגישות במקום אחד, לא עשר פגישות במקום אחר, אלא הכול באותו מקום. אנחנו נכיר אתכן ונדע לזהות זיהוי מוקדם את הדיכאון שיכול להתחיל בהיריון.

שמעתי אתכן מספרות על היפראמזיס. פגשתי השבוע אישה במיון יולדות, והיא סיפרה לי שהיא ירדה במהלך ההיריון שלה 18 קילו, ואף אחד לא שם לב. היא הולכת לאחות שבודקת לה את המשקל, היא הולכת לרופא שמפנה אותה לכל הבדיקות ועושה אולטרה סאונד, אבל אף אחד לא שם לב.

האם את מתכוונת שזה יקרה בתוך בתי החולים, או מיילדות בקהילה?

אני מתכוונת לקופות החולים, ואני אספר לך איך זה קורה בעולם. אני לא ממציאה משהו חדש. בהולנד, בניו זילנד, באוסטרליה, בגרמניה ובמדינת הייחוס שלנו אנגליה, כשאישה נכנסת להיריון, היא קובעת תור עם המיילדת. המיילדת מלווה אותה מתחילת ההיריון בקופות החולים בקהילה. זה לא עולה כסף, כמובן.

זה אומר שאת צריכה לעבוד גם בבית חולים וגם בקופת חולים.

יש כל מיני אפשרויות שאפשר לעשות את זה. אנחנו עובדים עכשיו עם קופות החולים.

אם את מחפשת רצף טיפולי, זה מה שצריך. או שזה צריך להיות בתוך בית החולים. דיברת על כך שרצית לייצר רצף טיפולי – את תוכלי לראות את המטופלת. אני מצליחה להבין ממך את ההפך – יהיו אחיות, שהן אחיות ליווי היריון בסניף או בקופה, יש רופא ויש גם את המיילדת שייראו בשלב כלשהו.

לא, לא. אנחנו דנים בזה עם קופות החולים, ובנינו תוכנית מאוד ישימה. כשאת עושה מעקב היריון את לא צריכה גם אחות וגם רופא. את יכולה לפגוש את המיילדת. אני לא אומרת לא לפגוש רופא בכלל, אבל אני חושבת שבמקום שיהיו אחות ורופא, תהיה מיילדת.

לוותר על אחות ליווי היריון, וללכת מיילדת.

אני לא אוהבת להגיד את המילה לוותר, בגלל שכל אחת חשובה. אבל מבחינת ההתמקצעות, התמקצענו בתחום ואנחנו לא עובדות בזה. אנחנו יכולות לתת באמת פתרון, כי אנחנו יכולות לעשות גם וגם. אנחנו לא עושות רק מעקב שתן ולחץ דם.

לכן, אני שואלת. בגלל שאת רוצה לעשות את המעקב הזה, האם המיילדת הסופית שבסוף תקבל את הלידה – זה לא בטוח כי זה עניין של משמרות, ולא בטוח שניפול על אותה משמרת. האם את רוצה שיראו מיילדת, אם שזה לא משנה, כי זאת תהיה מיילדת בקופה או מיילדת בבית חולים?

בניו זילנד, אם אישה בוחרת ללדת בבית חולים, יש מרפאה שעובדת עם בית החולים הזה. את הולכת למרפאה, פוגשת את המיילדות שעובדות במרפאה הזאת, והן עובדות גם בבית החולים. לא בטוח שאת תלדי בסופו של דבר עם אותה אישה, אבל כל המערכת מכוונת כך שהיא מכירה גם את זה וגם את זה. גם ההיכרות שלך מראש היא לדעת מה זה מיילדת, ולדעת שהיא מומחית בתחום שלה. כשאת פוגשת אותה בפעם הראשונה בחדר לידה, את לא בחרדה. הרבה פעמים שואלות אותי נשים בחדר לידה אם אני לבד, ואני אומרת שזה המקצוע שלי, אני מיילדת. הן מגיעות לשם והן יודעות שאני אשת מקצוע.

הקורסים להכנה ללידה, שעושים בבתי חולים עם המיילדות, צריכים לרדת לקופות, לקהילה, עם צוותים מתוך בתי החולים.

אני אשמח לספר לך על התוכנית שעשינו.

אלה חמישה מפגשים עם מיילדת בתוך בתי החולים.

אנחנו יכולות להתחיל את ההכנה ללידה במפגש הראשון, כי במפגש הראשון, את כבר עולה על הצרכים של האישה וגם על הפחדים של האישה, שהולכים ומתגברים עם כל מפגש ומפגש. לפגוש אותה רק בחודש האחרון של ההכנה ללידה, זה לוקה בחסר. אני מציעה לעשות מעקב היריון רציף מהתחלה ועד הלידה, כולל מפגש של משכב לידה על ידי מיילדת.

כרופאת נשים אני מאוד מצטרפת אלייך. אני באמת חושבת שהזמן שלנו מבוזבז על הרבה דברים שאנחנו יכולים להעביר לסמכות אחרת. זה גם יוריד את כל המצוקה בתור לרפואת נשים. אני באמת חושבת שמיילדות עושות את זה יותר טוב. היריון זה מצב פיזיולוגי, וצריך להתייחס למצבים הפיזיולוגיים ולא הפתולוגים.

אני מודה לך על התוספת. תודה.

הסתמכנו גם על מודלים שיש בעולם וגם על פקודת המיילדות, ומה שהמליץ הנוהל של ליווי היריון. פיתחנו מודל שאנחנו קוראים לו 9-9, משני פסים במקלון ועד פוסט פארטום, כלומר שישה שבועות אחרי לידה. היולדת מקבלת ליווי היריון רציף. המטרה של כל זה, היא שהמיילדת, גם אם היא לא תהיה זאת שפוגשת אותה אחר כך בחדר הלידה, הממשק והחיבור בין קהילה לבית חולים, הואwin win לכולם, גם בהפחתת תורים בקופה, וגם בחדר הלידה.

גם מבחינה תקציבית וגם מבחינת הכשרה. דיברתם קודם על הצורך להכשיר, על הצורך בתקציבים והצורך בשינוי חקיקה. כל הדברים האלה כבר כאן. זה פשוט חוסר מודעות לתפקיד ולמקצוע ובשביל זה אנחנו פה.

היום אין לנו מעקב היריון, בגלל שלפעמים אנחנו לא מאובחנות כהיריון בסיכון, אבל ההיריון הוא בסיכון. אנחנו לא מגיעות לגניקולוג אלא למוקדי החירום ולמיון הנשים. שם אין שום מעקב. לפעמים אישה מגיעה למוקד החירום, ועל הדרך עושים לה בדיקה שגרתית שיש, אבל במוקד חירום הרופאים מתחלפים. מה שקורה הוא שבמשך חצי שנה, אישה עם היפראמזיס לא מגיעה לרופא הנשים שלה. הוא פותח את התיק הרפואי שלה ואומר: היית באשפוז, איך לא ידעתי? זה מקרה מאוד נפוץ ובסוף אנחנו מגיעות ללידה מקיאות. אם הייתה התמיכה הזאת אצלנו, זה היה עוזר ממש.

אני רואה אתכן בחדר לידה וכואב לי הלב, כי אני יודעת שזה פתרון קל. אני יודעת שאנחנו יכולות לעשות את זה.

אולי צריך להזיז אתכן אחורה לכל תחילת התהליך. נקיים על זה דיון מיוחד, וזה באמת יכול לעזור לכל המחלות השקופות שאתן בוודאי רואות בסוף. הן מגיעות אליכן לחדר לידה, ואתן אומרות: חבל, למה היא סבלה כל כך הרבה חודשים, יכולתי אולי לתת לה טיפים מפה ומשם. באופן אישי אני חייבת לומר, שאני מאוד אוהבת את התפקיד של המיילדות. אני חושבת שהוא מקצועי, אני חושבת שהוכשרתן לכך, השקעתן בזה, ובאמת בין היחידות שנבחנו על זה בכל הכלים המעשיים והעיוניים. הרופאים בחדרי הלידה מאפשרים לכן כמעט הכול וסומכים עליכן בעיניים עצומות בתחומים די נרחבים. זה מוכיח את המקצועיות הזאת, ואני חושבת שצריך להביא את זה לשלבי ההיריון הראשונים בקהילה. נשמח לחשוב יחד איתכן מה אפשר לעשות, ואני בטוחה שגם לעניין הדיכאונות והזיהוי המוקדם אתן יכולות להיות לעזר.

אני מיילדת בבית חולים שערי צדק, בשלוחת מרכז העיר. מצאתי פה כל כך הרבה נקודות, שהן היום-יום שלי. זה בית חולים שמתפקד כחדר לידה, ומגיעה לשם אוכלוסייה חרדית אדוקה. אם הנשים שמגיעות הן לא חרדיות אדוקות, זה בגלל שזאת לידת עכוז, ואפשר לראות את כל גווני הקשת, וזה מהמם. אני רוצה להגיד עד כמה זה קריטי וחיוני שמיילדת תעשה את המעקב הרציף הזה בקהילה כי יש בו מקום של אמון, ויותר מזה, של טיפול רפואי. מגיעה אליי יולדת, וכשאני שואלת אותה אם היא בריאה או לוקחת תרופות, היא עונה שהיא בריאה. אפילו בעלה לא יודע שהיא לוקחת ליתיום. מגיע תינוק עם מצוקה נשימתית מטורפת, ומועבר לפגיה עם אפגר נמוך. כשאת שואלת אותה אם היא לוקחת תרופות, היא אומרת לתומכת: להגיד שאני לוקחת ליתיום? ברור שכן.

מגיעות נשים אחרי שמיילדת לא מזוהה תפרה אותן בבית, אחרי שני ניתוחים קיסריים. אין אמון במערכת בכלל. אנחנו מהוות איום עליהן. היא עם דיכאון, עם לחץ דם, אבל לא מדברים על זה. מחלה נפשית זה בכלל דבר שלא מדובר. זאת בושה, זה סוד שלא מגלים. הגבר צריך להחליט אם היא יכולה או לא לקבל אפידורל. יותר מזה, מתחת לאף שלנו צץ לו מרכז לידה, שלא מדובר עליו. אחרי שאני שואלת מי נמצא שם, נאמר לי שהוא מנוהל על ידי תומכת. אני מכירה אותה, והיא באמת אדם מאוד מקצועי, אבל כשאני שואלת מי מגיעה לשם הכול בשקט, לא מדובר. יש מענה אחר ואני, המיילדת, נחשבת לאיום המקצועי. יש גורם אחר שהוא האורים והתומים. באתי לקבל את הילד, וזהו. זה עצוב.

יש נשים עם בעיות סקסולוגיות, וגיניזמוס. במעקב היריון לא מדברים על זה.

קראת לזה מחלות שקופות, ואני חושבת שאלה גם האנשים השקופים. אלה נשים שמגיעות מאחור, והרבה דיברו פה גם על נשים באלימות, גם על נשים בגירושין. יש משהו בחיבור, באמון הזה. היא אמרה שהן פוגשות הכול, את כולן. זה כל כך נכון, והרבה בעיות יוצאות בחדר לידה. אם יש מישהו מקצועי שיכול לקחת את זה ולתת אמון, זה יכול לפתור הרבה בעיות.

כשאני עושה הכנה ללידה אצלנו בבית החולים, זה צועק.

אני יודעת שכבר הרבה יותר מאוחר ממה שתכננת, אז אני לא אאריך. יש פה הסבר למה זה מוכח מחקרית ולמה זה עוזר. במפגש הקודם דיבר חבר הכנסת משה אבוטבול על אישה בריאה – משפחה בריאה. כל מה שדיברתן עליו כאן, ואמרתן שלפעמים התייחסות ותשומת לב פותרות את הבעיות. 30% עם פוסט טראומה אחרי לידה, ואחת לחמש נשים עם דיכאון אחרי לידה. אני לא אומרת שנפתור את הכול דרך מעקב היריון רציף על ידי מיילדת, אבל בטוח נפתור חלק.
אתן יודעות שלידה זאת חוויה מכוננת לאישה, וכל אחת מאיתנו מכירה את זה. סבתא שלי, זיכרונה לברכה, זכרה לפרטי פרטים עד גיל 91 את הלידות שלה, כולל לידה שקטה שהיא עברה, כולל את זה שהיא חזרה לכך שיש שידה עם בגדים שאף אחד לא לובש, ולמיטה ריקה וחדשה. היא נפלה לדיכאון כבד שהשפיעה על אבא שלי, על דודה שלי, על סבא שלי וכנראה גם עליי. אני יודעת שאם הייתה שם מיילדת שמלווה אותה, והייתה יודעת שיש שם לידה שקטה, ובאה אחר כך לביקור בית, אני לא אומרת שזה היה נמנע, אבל אני אומרת שהיינו יכולים להפחית.

דיברתם על מרפאות לליווי רגשי שיש בשיבא ובירושלים. רק רציתי לספר שבכל רחבי הארץ בכל בתי החולים מיילדות יוזמות. הן חלק מהיוזמה של המעקבים האלה, כי כשאת רואה אישה שמגיעה ללדת עם בהלה ואימה בעיניים, את לא יכולה שלא לעשות כלום, ואנחנו עושות.

לסיכום, ביקשנו מכל המיילדות בארץ לספר על החלומות שלהן. אתם תראו שאני לא מדברת בשם עצמי, אני מדברת בשם כ-3,000 מיילדות, שהחלום שלהן זה לתת את המקסימום ליולדות בישראל. זה קל, חברת הכנסת עידית סילמן, ואנחנו יכולות לעשות את זה ממש עכשיו.

תודה רבה, זה מהמם. נמצאת איתנו בזום הפסיכולוגית הארצית מקופת חולים כללית, סיגל אלון סידליק, שרוצה להגיב על הדברים. בבקשה.

שלום ותודה על האפשרות להתייחס. קודם כול, תודה על העלאת הנושא החשוב של אימהות. הרבה דובר על היריון, אבל אימהות היא לאורך כל החיים, לא רק תקופת היריון ולידה. חשוב לי להגיד שהעלו בהתחלה סוגיות שקשורות למענה ולרצף בין טיפות חלב לרופא כללי, לרופא ילדים ולבריאות הנפש. יש 320 טיפות חלב של קופת חולים כללית, ולכן אנחנו רואים חשיבות מאוד גדולה בשמירת הרצף. אחיות מקבלות הכשרה, מלבד העברת שאלון, להיות בקשר ישיר ורציף עם הליך מאוד מהיר. אם הן מאתרות דיכאון, הן מקבלות הנחיה להעביר את הנשים למערך בריאות נפש או לעובדות סוציאליות ופסיכולוגיות במרכזי בריאות האישה. לפעמים, בתוך מרכזי בריאות הנפש, עם עדיפות ומענה מאוד מהיר. ברור לנו שברגע שמדובר בדיכאון במהלך היריון או אחרי לידה, זה מאוד דחוף ואין זמן לחכות. המענה ניתן באופן מיידי.

מלבד מרפאות ייעודיות כמו מרפאה לבריאות האישה במרכז בריאות הנפש ברמת חן, יש גם מרכזים שמטפלים בגיל הינקות ובהורים ופעוטות גם במענה לדיכאון במהלך היריון ואחרי לידה. יש מרכז מאוד מרשים של גיל הינקות בגהה ובסורוקה. אנחנו גם עובדים בקשר הדוק עם בתי חולים אחרים שנותנים מענה. אנחנו משתדלים שזה יהיה כמה שיותר מהר, כי הזמן מאוד קריטי.

דבר אחרון וחשוב, בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת רייכמן, זאת שנה שנייה שבה אנחנו עושים השתלמות יותר מעמיקה בגיל הינקות, בטיפול דיאדי וטריאדי כדי לתת מענה גם בפריפריה. יש לנו מרכזים גם בשפרעם, בבאקעה ובטייבה, בבית שמש, בצפון במגדל העמק ובבית שאן. המטרה היא לפרוס כמה שיותר.

דבר אחרון, כמו שאנחנו אומרים בכל הוועדות, הוא שיש מחסור לאומי בפסיכולוגים וגם בפסיכיאטרים. גם כשרוצים לפנות באופן פרטי, אין תורים. ככל שנצליח להרחיב את מספר המטפלים ואת ההכשרות של עוד מטפלים בתחום ברמה הלאומית, עוד מוסדות אקדמיים, עוד מגמות של המל"ג, נוכל להרחיב יותר את השירותים. חשוב לציין שבתוך המענה של רפואה ראשונית כללית, מרכזי בריאות אישה, בריאות הנפש וטיפות חלב, יש קשר מאוד הדוק.

תודה רבה. מישהו מנציגי המשרדים רוצה להתייחס לדברים?

אני מאגף בריאות הנפש במשרד הבריאות. קודם כול, זה נושא מאוד חשוב. אנחנו מודעים להיבטים שנשים חוות, אם זה בהיריון, במהלך הלידה, הפריות חוץ גופניות, מוות בעריסה ולידות שקטות. יש השלכות על הבריאות הנפשית והן מגיעות למצוקות. אנחנו יודעים שנשים שמגיעות למרפאות חווה והילה הן נשים במצבי קיצון, ואנחנו עדיין לא מגיעים למספר גדול מאוד של נשים, כ-15% נשים בהיריון, שסובלות מקשיים נפשיים.

יש צורך ביותר מטפלים ובקיצור תורי ההמתנה. אנחנו פועלים לזה באגף לבריאות הנפש, וקיבלנו תקציב משמעותי מאוד לקיצור תורי המתנה ולפיתוח מענים נוספים, כמו בית מאזן ואשפוז בית פסיכיאטרי. גם עם התקציב שהתקבל – אנחנו מאמינים שהקופות יפתחו את השירותים שלהן בעקבות מבחני התמיכה האלה – זה עדיין לא מספיק. אנחנו חושבים שצריך להגדיל את התקציב שהתקבל כרגע.

תודה.

אני אסכם ואומר, שתפקידו של משרד הבריאות זה לבדוק את הדיווח. היום יש תת דיווח, וכשלא יודעים על מחלות ועל היקף התופעה, לא יודעים לטפל בה. בצורה הזאת יש באמת שקיפות טובה, ויודעים מהו מחסור בכוח האדם.

לגבי קיצור תורים, הכנסתם מבחן תמיכה. יש חוזר מנכ"ל לקיצור תורים, ואני חושבת שללא חוזר מנכ"ל לא נצליח לפתור את הבעיה. מבחני תמיכה כשמם כן הם, הם מבחני תמיכה שמגיעים לאחר מעשה ולאחר זה שהקופה השקיעה מאמצים. ככה לא ניתן לבנות תוכניות רב שנתיות.

פתיחה של בית מאזן לעשרה אנשים זה אחלה, אבל זה לא מספק. בתים מאזנים צריכים להיות בכמויות. למלא את הארץ עם בתים מאזנים, ולהפסיק עם בתי החולים הפסיכיאטריים, הממותגים בצורה סטיגמטית לחלוטין. במרפאת חווה או הילה הם נמצאים בתוך בית חולים כללי – בהדסה, בשיבא. אלה לא בתי חולים כמו מזור וגהה ואברבנאל, ואתה כמוני יודע מה אומרת הסטיגמה. אנשים לא רוצים להגיע למקומות האלה, ובעולם זה הולך ונכחד. גם במדינת ישראל זה צריך לקרות ככה ולצאת כמה שיותר לקהילה, כי בסוף בנפש מטפלים בנפש, ולא בבתי חולים פסיכיאטריים.

אני חושבת שיש תוכנית לאומית בתחום ילדים ונוער, שמחר יהיו מבוגרים. הייתה אמורה להיות החלטת ממשלה על 920 מיליון שקלים, וכרגע היא הוקפאה למרות שכל המשרדים עשו את העבודה הכי טובה שלהם בתחום – משרדי הרווחה, הבריאות והחינוך. לא ברור לי למה זה מוקפא, ומחכים עם התוכנית עד התקציב הבא, אם יגיע, יהיה או לא יהיה. לנפש אין זמן להמתין, וצריך לצאת כבר עם התוכניות, כי יש כסף מחוק ההסדרים הקודם. עכשיו יעבור מס על שקיות ניילון, יש מס על השתייה המתוקה ומס על כל החד פעמי. אני חושבת שיש למדינת ישראל מספיק כסף כדי לטפל בנפש. ואם אין, נמצא עוד איזה מס קטן ונכניס גם אותו, והעיקר שיטפלו בנפשות.

צריך לומר את האמת, המסים שלוקחים בסוף צריכים לחזור לאזרח, והדבר שהכי חסר במדינת ישראל, זה חוסן לאומי. חוסן לאומי דורש קודם חוסן נפשי של ילדים, של בני נוער, של נשים, של אימהות ושל אבות, שצריכים להחזיק בית. המגיפה הגדולה שחורשת עלינו היא מגיפת בריאות הנפש, וזה לתשומת ליבכם.

אני רוצה להגיד תודה לכולכן ולכולכם שהייתם כאן איתנו היום. המפגש הבא שלנו יהיה סיור בחוץ, ונשמח שכולם כולם יצטרפו אלינו, ויהיה קצת יותר רחב וגדול. מיטל בנשק, סמנכ"לית קרן בריאה, תודה רבה.

אני אשמח שלפני שנפזר את ההפגנה לגמרי, נעשה מחוץ לחדר צילום של כולם ביחד, כדי שנוכל להעלות אתכם בהמשך. תודה לאורית ארז, מנהלת הוועדה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:46.