פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



109
ועדת החינוך, התרבות והספורט
23/05/2022


מושב שני


פרוטוקול מס' 147
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ב באייר התשפ"ב (23 במאי 2022), שעה 12:00

חופש ביטוי, הסתה ואלימות בקמפוסים

חברי הוועדה: שרן מרים השכל – היו"ר
משה טור פז
אלון טל
עופר כסיף

סמי אבו שחאדה
איתמר בן גביר
אלינה ברדץ' יאלוב
גלית דיסטל אטבריאן
מיכל וולדיגר
רות וסרמן לנדה
רון כץ
אורית מלכה סטרוק
יעקב מרגי
שמחה רוטמן
קטי שטרית
עאידה תומא סלימאן

שרון פרץ - פקד, קמ"ד מדור חקירות אח"מ, המשרד לביטחון הפנים

מרב אברהמי - סמנכ"ל אקדמי, המועצה להשכלה גבוהה

עמרי גולן - הלשכה משפטית, המועצה להשכלה גבוהה

רחל בן ארי - עו"ד, יועצת משפטית, ארגון ור"ה – ועד ראשי האוניברסיטאות

אלחנן פלהיימר - יושב-ראש התאחדות הסטודנטים

סאלח אגבאריה - רכז ארצי של חד"ש סטודנטים באוניברסיטאות

אלין נסרה - סטודנטית, פעילה בחד"ש סטודנטים באוניברסיטת תל אביב

אמנון בארי-סוליציאנו - מנכ"ל שותף, יוזמות אברהם

מורן מימוני - מנהלת המחלקה הציבורית, יוזמות אברהם

מתן אשר - דובר תנועת אם תרצו

דורית יצחק - אם תרצו

שי רוזנגרטן - ראש אגף פעילים, אם תרצו

אורית אליהו - רכזת אוניברסיטת תל אביב, אם תרצו

דוד קוזלובסקי - רכז האוניברסיטה העברית, אם תרצו

רז תורג'מן - רכז אוניברסיטת בן גוריון, אם תרצו

ארנסט איבניצקי - רכז אוניברסיטת בר אילן, אם תרצו

ידידה אביגד - פעיל, אם תרצו

שי שמאי גליק - מנכ"ל בצלמו

יוסף חדאד - מנכ"ל ביחד ערבים זה לזה

משה אשכנזי - התחדשות ציונית ואחדות

אדוה אנגל בינו - מנהלת קבוצות פעילים

משה פייגלין - חבר כנסת לשעבר

הלל שנקולבסקי

סטודנט

גליה אור מלכה - סטודנטית

אורני בבלי - סטודנטית

טל דדון - סטודנט

יעל אגמון נכט - אחראית על תחום הסטודנטים

איסלאם עאזם - סטודנט

דוד דהן - יו"ר הארגונים החברתיים בכנסת

נירה לאמעי רכלבסקי

יהודית גידלי

אלון דמלה



חופש ביטוי, הסתה ואלימות בקמפוסים

בוקר טוב לכולם.

כמעט צוהריים.

וואו, אולם מלא. אולי היינו צריכים לעשות את זה באולם נגב. פעם באה.

תודה רבה לכל חברי הכנסת. תודה רבה לכל הנציגים שהגיעו. אני, קודם כול, רוצה להתנצל על התחלה המאוחרת. הדיון הזה כינסתי אותו כדיון חירום. אני חושבת שהדין הזה הוא קריטי ומהותי על השינויים שחלים כרגע או כבר לאורך מספר שנים באקדמיה, באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי הארץ. כשאנחנו רואים ואנחנו מגיעים למצב שבו סטודנטים פונים אליי, לוועדת החינוך, ואומרים שהם פוחדים להיכנס לתוך הקמפוס והם מבקשים ללמוד בזום מתוך חשש לביטחונם האישי, משהו כאן לא מתפקד. משהו כאן לא בסדר. לא יכול להיות שבמדינת ישראל, איפה שסטודנטים מובילים, בין אם זה כן גם מחאות ושינויים ומהפכות ובונים שם גשרים לעתיד טוב יותר למדינה שלנו, לעם שלנו, סטודנטים ירגישו מאוימים ושהם לא מסוגלים להגיע. הדבר הזה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. אני חושבת שלאורך השנים לא נקטו ביד קשה כלפי אנשים שמסיתים, כלפי אנשים אלימים. בגלל זה גם ביקשתי לזמן את כל ראשי האוניברסיטאות, גם את המל"ג, כדי לבוא ולתת תשובות, כדי לראות איך מפה אנחנו מתקדמים הלאה. האירועים בשבועות האחרונים חצו קו אדום, קו אדום של אלימות שהיא פשוט בלתי מתקבלת על הדעת. ולמיטב הבנתי, גם לאלימות שהייתה עוד לפני כן, כל פעם זה היה בטפטופים, לא נקטו ביד קשה כלפי אותם אנשים אלימים, וכנראה בגלל זה הרגישו אולי קצת יותר בנוח להמשיך למתוח את קווי הגבול שם.

אני חייבת לומר שאני ברמה האישית הזדעזעתי. הזדעזעתי בשבוע שעבר משום שבתוך ההפגנה, ולא משנה איזו הפגנה זו, בטח שבתוך האוניברסיטה שתלמידים זה לצד זה, ראיתי וידאו עם סטודנטית, אני לא זוכרת את שמה.

היא פה. היא פה.

מי הסטודנטית?

והיא לא סטודנטית. אני סיימתי את הלימודים שלי לפני כעשרים שנה.

זו מחמאה.

מה שמך?

עד שרואים אותי במציאות.

לא רואים. לא רואים.

מה שמך?

שמי דורית יצחק.

דורית יצחק. אני חייבת לומר שאני הזדעזעתי. למה הזדעזעתי? משום שכשאני רואה או קוראת גם ברשתות ובתקשורת על גיבורה לאומית שהעיזה להניף את דגל ישראל בקמפוס, זה גיבור לאומי?

אבסורד.

זה אמור להיות דבר - - -

אני מניח שהסתפקת בלראות את הווידאו ולא לברר את העובדות, כי הייתי שם.

סליחה. זה אמור להיות דבר - - -

לא רק שלא מדובר בגיבורה לאומית.

לא לקטוע אותי בדברי הפתיחה, אני מבקשת.

מדובר בעם שחוגג נכבה.

חבר הכנסת אבו שחאדה, אני קוראת לך לסדר פעם ראשונה.

אלה אנשים שמחייבים טיפול פסיכולוגי.

חבר הכנסת אבו שחאדה, אני קוראת לך לסדר פעם שנייה.

על מה? על את קוראת לי לסדר? על מה?

כי בדברי הפתיחה לא קוטעים את היושב-ראש.

בדברי פתיחה של יושב-ראש לא מפריעים.

אבל אדוני - - -

אני מציעה שתגיע אולי יותר לישיבות ועדת החינוך כדי להבין שבדברי פתיחה לא קוטעים את היושב-ראש. אני גם לא מקבלת התפרצויות פה. אנחנו מקיימים דיון ענייני ומעמיק ולכולם תינתן זכות הדיבור, לכולם. אף פעם לא הזנחתי אף צד. אז בטח שלא לקטוע אותי.

גברתי.

לא לקטוע אותי בדברי הפתיחה. אנחנו נתחיל דובר, חבר כנסת; דובר, חבר כנסת.

מדברת על הענייני והמעמיק?

אני מתנצלת. אבל יושבת פה יושבת-ראש ועדה, ומותר לה לפתוח את הוועדה עם הדברים שלשמם היא מקיימת את הדיון.

הענייני?

סליחה. זה לא אכפת לי.

אוקיי.

מה זה "הענייני"? מה זה הזלזול הזה? מה זה "הענייני"?

אני אחזור על הדברים. הזדעזעתי ממצב שבו במדינת ישראל, מדינה ריבונית, מדינתו של העם היהודי, שבה הוא צריך להניף את דגלו בגאווה, גיבור לאומי נחשב מי הולך עם דגל ישראל בתוך קמפוס. זה מזעזע אותי. אבל אני אומרת לך באמת, בכנות, כל הכבוד. כל הכבוד שהעלית את הנושא הזה לשיח. כל הכבוד שהיה לך את האומץ באמת לעשות את זה, למרות שהבנתי שהיו גם דחיפות או ניסיונות אלימים ממש כלפייך.

ניסיון לחטוף לי את הדגל.

סליחה?

ניסיון לחטוף לי את הדגל באלימות.

כן, כן. אנחנו נתחיל את הדיון הזה. מה שאנחנו נעשה הוא שאני ארשום את כל חברי הכנסת. ואנחנו נעשה דיון של דובר, חבר כנסת; דובר, חבר כנסת.

ברשותך.

שנייה. לפי בעצם סדר הישיבה.

למה לא לפי סדר הגעה?

לא. אני התנחלתי. אני לא ראשון.

אתה התנחלת? אוקיי.

למה לא לפי סדר הגעה?

רק שאלה לסדר, שאלה לסדר.

חברת הכנסת סטרוק הייתה הראשונה.

את יכולה לרשום לי מי הגיע?

שרן, שאלה לסדר.

אני ארשום אצלי לפי סדר הגעה. אורית, את יודעת שאני עושה את זה בדרך כלל לפי סדר הגעה.

כן. יהודית הייתה כאן. והיא יודעת.

שאלה לסדר.

רגע.

רק שאלה, שאלה. את אמרת בדברי הפתיחה שהזמנת את ראשי האוניברסיטאות. השאלה שלי היא: האם הם הגיעו? זהו.

אנחנו מייד נראה.

כרגיל. למה שהם יבואו?

לא הגיעו?

לא הגיעו.

למה שהם יבואו, מגדל השן?

או המל"ג.

עזבי. זה כבר נעלם.

או שאני העליתי יותר מדי גבוה את הרף.

זה מועדון, זה מועצת מנהלים של בית הקשיש.

חבר'ה, תודה. תודה על הערה. זה זימון שלי. לא פעם לא רצו בהתחלה להגיע גורמים שונים שזימנו. אנחנו ידענו בסוף איך להביא אותם ולעשות פה שינויים מרחיקי-לכת בתוך ועדת החינוך. מי שמגיעים פה לא מעט, אז אתם מכירים גם את השינויים שהצלחנו לעשות אחרי שלא רצו להגיע. יש לנו את הדרכים שלנו גם לעשות את זה.

אני רוצה, קודם כול, שנתחיל עם הסטודנטים עצמם. יש לנו פה רכזים מאוניברסיטאות שונות. אני רוצה שנשמע אותם. ולאחר מכן אני רוצה באמת, בין אם זה המל"ג או ראשי האוניברסיטאות, מי שכן נמצא, מי שלא נמצא, אני אשמח לקבל רשימה של מי שלא נמצאים.

נמצא פה יושב-ראש אגודת הסטודנטים.

כן, כן. בוודאי. בעצם לבוא ולתת לנו סוג של סקירה על מה שהיה עד עכשיו ואיך הסטודנטים בעצם מתמודדים עם המשבר הזה, אני הייתי קוראת לזה, של מה שקורה באקדמיה.

אני רוצה להתחיל בעצם עם יושב-ראש התאחדות הסטודנטים, אלחנן פלהיימר. בבקשה, זכות הדיבור אצלך. אני אומרת לכולם, לרוב האנשים יהיו בין שתיים לשלוש דקות. אז תהיו עדכניים עם הזמן. אני אסמן סטופר וזה יצלצל ברגע שיהיה. בבקשה.

אז בוקר טוב, יושבת-ראש הוועדה, דיון מאוד מאוד חשוב, ולכל חברי וחברות הכנסת ולכל האורחים החשובים שהגיעו לכאן. אני אלחנן פלהיימר, אני יושב-ראש התאחדות הסטודנטים הארצית. ואני מייצג 350,000 סטודנטים וסטודנטיות במדינת ישראל, מתל חי ועד אילת.

חשוב לי להדגיש ולומר בראש ובראשונה שאנחנו בעד חופש ביטוי. אנחנו בעד פלורליזם, בעד אקטיביסטיות של סטודנטים, של תאים סטודנטיאליים, בין אם הם פוליטיים ובין אם הם א-פוליטיים. אנחנו מעודדים את זה. זה דבר חשוב, ומבחינתנו הוא בראש סדר העדיפויות. אבל, וזה אבל גדול, עד שזה גובל בהסתה ובאלימות. והאירועים שאנחנו ראינו בשבועות האחרונים, מבחינתנו, זה לא בא בחשבון. והמוסדות צריכים להתעסק בזה ולשים את זה בראש סדר העדיפויות שלהם.

כמה פניות הגיעו אליך מלבד אלה שהעברתם אלינו?

הגיעו אלינו מאות פניות מכל רחבי המדינה, ממוסדות פה בירושלים, ממוסדות האקדמיים בבאר שבע, בצפון, במרכז, בכל המוסדות האירועים האלה קרו.

תתאר את האירוע. מה טיב התלונה?

אנחנו מקבלים תלונות מסטודנטים וסטודנטיות, אני עוד רגע ואפרט גם, אבל סטודנטים וסטודנטיות שמביעים חשש להגיע לקמפוס ומביעים חשש לבוא ולהתבטא. וכמו שאמרתי קודם, כל עוד זה מגיע ונמצא ברמת שיח, אז זה בסדר גמור. אבל כשסטודנטים וסטודנטיות מאוימים ומאוימות, זה לא יכול לעבור לסדר-היום שלנו.

אני רוצה להבין, כבודו, כדי שננהל דיון ענייני. בכל הקמפוסים במדינת ישראל קיבל יושב-ראש אגודת הסטודנטים תחושת חוסר ביטחון של סטודנטים וסטודנטיות בכל הקמפוסים בכל הארץ בימים האחרונים, בשבוע האחרון, בשנה האחרונה או שאתה מתייחס למשהו ספציפי או יש תופעה רוחבית?

אני מתייחס ספציפית לאירועים שקרו בשבועות האחרונים ומזה אני משליך לתחושה הכללית של מעתה והלאה.

אילו אירועים?

יש אירועים בשבועות האחרונים - - -

אילו אירועים?

יש אירועים בשבועות האחרונים שהובילו להתססות בקמפוסים, וזה לא מתקבל על הדעת. זה לא משנה מה האירועים, מה סיבת האירוע. עצם זה שזה מגיע למקומות של הסתה ושל אלימות, זה לא מתקבל על הדעת.

ודבר נוסף שנגעת בזה, יושבת-ראש הוועדה, אנחנו לא באיראן, ולהניף דגל ישראל זו לא פרובוקציה. ואנחנו קיבלנו ודיווחו לנו על סטודנטים במוסדות אקדמיים שמפחדים להניף את דגלי ישראל או מוסדות אקדמיים שלא נתנו לסטודנטים וסטודנטיות להיכנס עם דגלי ישראל.

אילו אוניברסיטאות עשו דבר כזה?

בן גוריון.

גם בבר אילן. גם בבר אילן, במעונות של בר אילן.

אני מתבייש כבאר שבעי שאני תומך במוסד הזה.

יש סרטון של בחור בדואי או דרוזי, הוא רצה להיכנס, ולא נתנו לו.

דרוזי.

יושבת-ראש הוועדה, ופה אני חושב שצריכים לצאת קריאות ברורות לכל המוסדות גם בעניין הטרור והסתה בקמפוסים, גם בעניין של התבטאויות גם של סטודנטים וסטודנטיות וגם של מרצים ומרצות. צריכים לשים סוף לדברים האלה. ובכל מה שקשור לדגלי ישראל בקמפוסים, גם שם לברר מי נתן הנחיה לא להכניס דגלי ישראל לקמפוסים, ממי הגיעה הנחיה, ולהעמיד אותו לדין משמעתי.

ומפה, בשורה התחתונה, אני קורא לכל הסטודנטים והסטודנטיות במדינת ישראל: אם אתם מרגישים מאוימים, ואם אתם מרגישים שאתם חוששים, ואם יש אירועים בקמפוסים, תצלמו לנו ותדווחו לנו, ואנחנו נטפל באירועים האלה. אבל אני אומר שוב, חופש ביטוי כן. הסתה ואלימות חד משמעית לא. תודה רבה.

תודה רבה לך על הדברים. ואני אעבור לחברת הכנסת אורית סטרוק, בבקשה.

כן. קודם כול. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש על כינוס הדיון החשוב הזה. אני באמת מציעה שאנחנו נקרא לילד בשמו ולא נדבר באופן ערטילאי על אלימות או על חוסר נוחות. אנחנו מדברים על השאלה: האם האוניברסיטאות שלנו והקמפוסים שלנו נצבעים בצבעי פלסטין כן או לא? ואני חושבת שהתשובה של הוועדה הזו ושל הכנסת חייבת להיות חד-משמעית לא. ואני רוצה להסביר למה. דגלי פלסטין, דגלי אש"ף, הם דגלים של הרשות הפלסטינית שבתוך ספר החוקים שלה, חוק מספר 17 של הרשות הפלסטינית, לא תוכנית לימודים, לא קריאת כיכרות, חוק, חוק של הרשות הפלסטינית, הוא חוק שמעודד ומייצר רצח של יהודים, כי זה חוק שקובע, בתוך ספר החוקים, זה חוק שקובע שכל מי שמבצע פיגוע נגד ישראל, נגד ישראלים, נגד יהודים בעולם גם, הוא יתוגמל כספית לפי "טיב", במירכאות, הפיגוע שהוא ביצע. The more you slay, the more you get paid. ככה, זה החוק. זה חוק בספר החוקים. ולכן הרשות הפלסטינית היא רשות עוינת את מדינת ישראל ואת היהודים באשר הם. לא צריכים להגיע על החמאס. הרשות הפלסטינית, שזה בספר החוקים שלה, עד שהיא לא תעקור את חוק הרצח הזה מתוך ספר החוקים שלה, היא רשות עוינת לא פחות מאיראן. והדגל שלה לא יכול להיות מונף במדינת ישראל ובטח לא בקמפוסים, לא רק בגלל שזה מאיים על הסטודנטים שלומדים שם, אלא בגלל שזה מבזה אותנו כמדינה. וזה לא בא בחשבון, הדבר הזה.

עכשיו אני רוצה לומר לך, גברתי היושבת-ראש, שאני כבר ביום רביעי שאלתי את שרת החינוך במליאה על האירועים האלה בקמפוסים. קיבלתי גם פניה מסטודנטים, חלקם יושבים כאן, מאוניברסיטת בן גוריון. ושאלתי אותה, ואני רק רוצה להגיד מה שהיא אמרה. מצד אחד היא מאה אחוז הזדהתה איתי ומאה אחוז אמרה שזה לא יכול להימשך כך. היא אמרה שהעלתה את זה בישיבה עם המל"ג ושהיא ביקשה מהצוות המשפטי שלה להגיש לה המלצות איך אפשר לנקוט בסנקציות נגד סטודנטים שמניפים דגלים כאלה ועושים אירועים כאלה, וגם נגד אוניברסיטאות שאוסרות על הסטודנטים להכניס דגלי ישראל ולהניף דגלי ישראל. אבל בסוף דבריה היא אמרה רק אבל אחד קטן, רק אבל אחד קטן, שאין לה סמכות, שאין לה בעצם סמכות לגרום להנהלות האוניברסיטאות לנהוג על פי אמות המידה שהיא הייתה רוצה.

וזה דבר שצריכים לברר כאן בוועדה: האם לשרת החינוך יש או אין סמכות? האם לוועדה הזו יש או אין יכולת לגרום להנהלות האוניברסיטאות לפעול בהתאם לקודים הבסיסיים של מדינת ישראל? ולמה בעצם ראשי האוניברסיטאות לא כאן? פשוט מצפצפים עלינו צפצוף ארוך. תודה רבה.

תודה רבה על הדברים. ואני רוצה לתת את ההזדמנות ל"אם תרצו", שאני מבינה שהיו ככה בלב הבלגן או מקרי האלימות שהיו שם. מי מכם רוצה את זכות הדיבור?

שי.

שי, שלום.

כן. שלום.

בזכותם אנחנו יודעים בכלל מה קורה בקמפוסים.

בזכותם אתם יודעים מה שמשקרים על הקמפוסים.

בזכותם . עופר, הינה, שמענו אותך. שמענו. שמענו.

אני אשמח לדבר.

את יודעת, אלה תנאי הקבלה לאוניברסיטאות.

עופר, מתי היית פעם האחרונה באוניברסיטת תל אביב? אני גרה סמוך לאוניברסיטה.

רגע, רגע, חברים. שנייה.

לפני שבוע. בגאווה גדולה הייתי ביום הנכבה. ואני אמשיך להגיע עם חבריי ולהניף את הדגלים שנגד הכיבוש.

יום נכבה תעשה בג'נין. את יום הנכבה תעשה בג'נין.

עופר, אתה במדינה מתוקנת צריך להיות כרגע במעצר, במקרה הטוב.

אתה תשתוק. אין לך זכות דיבור.

במקרה הטוב.

תעבור לפלסטין. אתה מוזמן. עופר, אתה מוזמן לעבור לרשות הפלסטינית ולהיות שם. אתה מוזמן.

אתה תשתוק, אין לך זכות דיבור. אתה מבין את זה? אתה תשתוק.

אל תגיד לי לשתוק.

חברים, אני אומר ככה. אני אחזור עוד פעם על הנהלים למי שמגיע.

חבר כנסת אומר לי: אתה תשתוק.

יש פה חצוף שהוא לא חבר כנסת ומפריע.

עופר, אבל אתה עכשיו מפריע לי.

אז תגידי קודם לחצוף הזה.

אבל אני מנסה להבהיר את הנהלים של הוועדה, ואתה כרגע קוטע אותי.

מה את אומרת?

כן. כן.

שהוא לא חבר כנסת והוא מתחצף ככה?

עופר, אתה יודע שבדרך כלל אני גם מרימה את הקול ואני צועקת במקרים כאלה. הגרון שלי לא מסוגל לעשות את זה כרגע.

תהיה בריאה.

אז אני מבקשת גם להתחשב ביושבת-ראש הוועדה בעניין הזה.

עופר, דיברנו על כור היתוך.

היי, היי, היי.

אוקיי. שרן, זה בסדר.

אני מבקשת לחזור על נהלי הוועדה.

זה לא בסדר.

לאף אחד מהמוזמנים אין רשות לדבר שלא בזכות דיבור. אוקיי? היחידים שמותר להם להתפרץ בתוך הוועדה ולקרוא קריאות ביניים ולקרוא הערות הם חברי הכנסת. אוקיי? מי מהמוזמנים שיתפרץ שלא בזכות דיבור שניתנה לו, שיקלל או יגדף את אחד מחברי הכנסת, וזה לא משנה ממי וממה, יוצא החוצה בידי הסדרנים.

Fair enough.

אנחנו רוצים פה לשמוע את כולם. הגיעו פה אנשים מכל רחבי הארץ. תנו לנו לא ההזדמנות לשמוע את הדברים בנועם. התפרצויות, צעקות ודברים כאלה, תנו לי לטפל בח"כים אם הם מפריעים לכם בזכות דיבור. אוקיי? שאף אחד לא יתפרץ לדבריהם.

כן.

כן. שי, אני מבקשת שתתאר לנו, בבקשה, גם את סדר האירועים שהיו בעצם בחודשים האחרונים שהובילו לסוג של פיצוץ כזה שראינו בעצם בתקשורת, שהתבטא בלא מעט כתבות גם בטלוויזיה וגם בעיתונות.

נכון. אני הכנתי מצגת. אני אשמח אם נוכל להציג אותה. כי שם יש לצורך העניין לא רק מילים, אלא גם עדויות וסרטונים. כך שיהיה ברור יותר איפה אנחנו נמצאים.

תציג את עצמך, מאיפה אתה, מה, מי.

יש לך רק ארבע דקות, אז תחשב את זמנך.

אז אני אעשה את זה זריז, ברשותך. שמי שי רוזנגרטן, רכז פעילים ארצי של תנועת "אם תרצו". קודם כול, תודה רבה, יושבת-ראש הוועדה, על כינוס הוועדה הזו. אני שמח על כל מי שנצמא כאן. כאמור, ועדה חשובה. ואני מצר מאוד על מי שבחר לא להגיע. הטרדות, הסתה לאלימות ותמיכה בטרור בקמפוסים, אני אנסה טיפה להסביר לכם. דובר קודם באמת באופן כללי על אלימות, על הסתה וכו'. אני לא נמצא מהאו"ם. אנחנו מייצגים תנועה ציונית, הגדולה בישראל, תנועה ציונית סטודנטיאלית. ואנחנו, לצורך העניין, רואים במהלך החודשים האחרונים, גברתי היושבת-ראש, עלייה ניכרת במקרי הסתה לאלימות, תמיכה בטרור בקמפוסים. אנחנו רואים את זה, קודם כול, מאז אירועי "שומר חומות" לפני כשנה, ביתר שאת, מאז גל הטרור שהתקיים בחודשים האחרונים וספק אם נגמר. האירועים הללו מקרינים, וחשוב להבין את זה. לא מדובר על שתי זירות נפרדות. האירועים שהמתרחשים בציבור הישראלי וגל הטרור מקרינים באופן חד-משמעי על מה שקורה באקדמיה.

עכשיו, אני אדלג על השקף הראשון. אשמח אם תוכלו להעביר. קודם כול, קצת על המאפיינים של התופעה. אמרתי, קשר הדוק לגל הטרור שמתרחש והתרחש לנגד עינינו. האירועים בדרך כלל מתקיימים בשני מישורים, גם במישור הפיזי וגם במישור של הרשתות החברתיות. ההתוודעות הראשונית, אגב, היא כמעט תמיד של הסטודנטים עצמם. אנחנו לא מצאנו כמעט מקרים שבהם הנהלת הקמפוסים עצמה מצליחה לאתר ולשים לב מתי האירועים הללו מתרחשים. בדרך כלל, המעגל הראשון שמקבל את האירועים הללו הם הסטודנטים עצמם. ותכף נדבר למי הם בוחרים לפנות ומדוע. זה סימן שאלה מאוד גדול, ואני מקווה שהדבר הזה גם בסופו של דבר ישתנה.

אנחנו נעבור טיפה על מעט מהאירועים שקרו לאחרונה.

אפשר לקבל את המצגת? כי אני בתור פרופ' אגיד לך, בדרך כלל, זה מצליח יותר במצגת.

כרגע, יש הרבה אירועים, לצערי. ולכן אנחנו נצטרך לראות גם קצת הרבה מלל.

אחרי זה אני אסביר לך איך לעשות את זה.

בסדר. תודה. אז אם אנחנו מתייחסים לאירועים שיש כרגע גם בחודשים האחרונים בירושלים, גברתי היושבת-ראש, קודם כול, 29 במרץ – שני סטודנטים ערבים מאוניברסיטה העברית נעצרים לאחר ששרו שירי הסתה: אימא, אני הולך לגי'האד. זה קרה ממש בלב גל הטרור. יום למוחרת הפגנות המוניות עם דגלי אש"ף. שמענו את זה קודם. 25 באפריל – סטודנטים בבצלאל יוצאים להפגנה עם דגלי אש"ף בשטח הקמפוס.

אני רק מבקש.

כן.

זה דגל הפלסטיני, זה לא דגל אש"ף.

זה דגל אש"ף. זה דגל אש"ף.

זה דגל פלסטיני. זה לא דגל של ארגון, זה דגל של עם.

תפסיק להגיד את זה.

אני מבקש לדייק. לא משנה מה יגידו, זאת האמת.

זה דגל אש"ף. ארגון הטרור ממשיך, יושב בהנהגה שם.

עופר, בזכות הדיבור שלך תוכל לומר מה שאתה רוצה.

דגל של הרשות הפלסטינית, שהיא רשות לרצח יהודים.

לא. שידייקו. שידייקו. זאת האמת. זה דגל של עם.

הוא לא יכול לקרוא לזה מה שהוא רוצה.

דגל של הרשות הפלסטינית, שהיא רשות לרצח יהודים.

דרך אגב, לאש"ף יש סמלים משלה. זה לא הדגל.

בחוק שלה, בחוק שלה מעודדים רצח יהודים.

ואם תמשיכו לשקר, זה לא יעזור.

זה דגל של שמשקף את חיסולה של מדינת ישראל. זאת המטרה של הדגל. חיסולה של מדינת ישראל.

לא, לא. אם אנחנו בוועדת חינוך, שיעור ראשון בחינוך. הדגל עם ארבעת הצבעים זה דגל פלסטין.

זאת רשות שבחוק שלה מתגמלים רוצחי יהודים. שחאדה, זאת רשות שהחוק מתגמל רוצחי יהודים. זה מה שזה.

שחאדה, אני אצטרך להוסיף להם עכשיו תוספת זמן בגלל שאתם קוטעים אותם.

גברתי היושבת-ראש, עובדות, עובדות. אבל אי-אפשר לקרוא לזה, נגיד, דגל דנמרק. אי-אפשר לשקר כך.

גם חברי הכנסת לפעמים מעוותים דברים.

זה דגל של רשות שקוראת לרצח יהודים.

ואני לא מתקנת אותם כי יש להם את זכות הדיבור.

אז תמשיך לעוות דברים, תיפאדל.

גם תנועת "אם תרצו" יכולה להשתמש באילו מילים שהיא בוחרת להשתמש בהן.

יכולים לעוות דברים. הבנתי. הבנתי את המסר. גם ל"אם תרצו" מותר לעוות. תעוותו, בבקשה.

כל עוד זה לא קללות וזה לא איומים. תודה רבה.

תודה, גברתי היושבת-ראש.

אני אוסיף לך עוד דקה.

תודה רבה. אני באמת לא רוצה להיסחב יותר מדי עם המילים, אבל יש לנו אירועים גם ב-28 באפריל, בימי הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה, צעקות, קללות וקריאות ביניים לביזוי, ביזוי הצפירות. אלה אירועים שאנחנו ראינו לא רק בירושלים. ראינו אותם גם בתל אביב, בבאר שבע, במקומות אחרים. וכאמור, הצעקה האחרונה גם ביום הנכבה וגם כמה ימים לפני כן הסיפור של מותה כתבת אל-ג'זירה והמחאות ההמוניות.

אני רוצה עכשיו להראות לכם, אם נעבור רגע שקף, טיפה, כדי שתוכלו לחוות מעט מהדברים שנאמרים, אם אפשר להפעיל את הסרטון.
(צופים בסרטון)

בבקשה. בבקשה.

הדברים כן, כאמור, בתוך הקמפוס עצמו, האוניברסיטה העברית: "ברוח, בדם, נפדה אותך, שאהיד". נעביר הלאה לסרטון הבא.
(צופים בסרטון)

אני חושב שהמילים מדברות בעד עצמן: "תתלו את הבוגד ומשתף הפעול על חרטום הטנק". שיהיה ברור, לא מדובר פה על סתם קריאות, לצורך העניין, של: אנחנו באנו בעד כתבת כזו או אחרת. הסתה לאלימות פר אקסלנס. אם אפשר לעבור הלאה, רק כדי שתבינו, התופעות האלה חובקות את כל הארץ. אני רק רוצה לעבור מעט גם על תל אביב. היה לנו שם תופעות יחסית דומות, שבראשן ציון יום הנכבה, כפי שהוא מכונה.

הסרטון שראינו הוא מהאוניברסיטה העברית?

העברית.

מהאוניברסיטה העברית. ותכף אנחנו נראה גם מאוניברסיטת תל אביב.

זמנו מוגבל, לא?

כן. ככל תתפרצו, אני אצטרך - - -

אני שואל. אני שואל.

אנחנו רוצים לשמוע אותו ואנחנו רוצים לראות.

כדי לראות שאין הטיה.

תודה.

צר לי שהזמן מוגבל, כי יש באמת הרבה מה לראות. אנחנו נעביר, אתם רוצים ישירות?

דיברו על חופש הביטוי. זה סתימת הפיות.

אה, כי להם צריך לתת חצי שעה, נכון? נכון? למה? למה צריך לתת כל כך הרבה זמן? כי הם מוצאים חן בעיניכם?

בדיוק ככה. אנחנו מדינת ישראל, מתחברות לאמת, לאמת, עופר. אמת לאמיתה.

חברי הכנסת, בבקשה. אתם מאריכים לו את הזמן. זה לא אף אחד אחר. ככל שאתם תקטעו אותו, ניתן לו יותר זמן.

הכול בסדר. אפשר להציע אפילו פשרה. אפשר לתת לו לתת את ההרצאה, ונבוא אחר כך.

כמה שהוא צריך.

מתי הוא אמור לסיים? נבוא.

אתה יכול לבחור בזה, סמי.

מתי מסתיימת ההרצאה?

סמי, אני נמצאת עם סטופר. ככל שאתם תמשיכים להפריע, הדיון נגרר.

אוקיי. אין בעיה. אפשר לסיים את ההרצאה.

הם לא יכולים לשמוע את זה. מה לא מובן? הם לא יכולים לשמוע את האמת. הם לא יכולים לשמוע. גם לסתום לנו את הפניות.

אז אם תהיו בשקט ולא תתפרצו, נצליח לעשות את זה.

בתקווה שייתנו גם לסטודנטים אחרים לדבר אחר כך.

אנחנו ניתן אם תשאירו להם זמן, בקום כל שנייה להעיר. אנחנו חמש דקות מתווכחים בינינו לבין עצמנו במקום לתת להם לדבר.

ממש.

אז תוסיפו להם עוד דקה ועוד דקה ועוד דקה. תמשיכו להתפרץ.

ממש.

תודה. אין תחליף למראה עיניים. בואו נראה דברים שקרו באוניברסיטת תל אביב ב-7 באפריל.

(צופים בסרטון)

גם זה בכניסה לקמפוס תל אביב. קצת קשה לראות פה את הכתוביות: "מהפכה, מהפכה". קריאות להתקוממות עממית. תכף אנחנו נראה גם קריאות לפתיחה באינתיפאדה.

איפה "מוות לערבים" שהיה שם?

הינה: "צאו לרחובות, יא מתנגדים; תגרמו לרחובות לבעור". העדויות מדברות בעד עצמן. זה לא אני אומר, אלא תיעודים אחד לאחד. אפשר להעביר לסרטון הבא, אם אפשר? הזה כבר מה-12 במאי גם כן מחאות.
(צופים בסרטון)

איפה זה?

זה באוניברסיטת תל אביב, בכניסה לאוניברסיטה. גם זה ב-12 במאי, מחאות לכאורה, התאבלות כביכול על מותה של כתבת אל-ג'זירה: "ברוח, בדם, נפדה את פלסטין". וזה אגב, לפחות לעניות דעתי, ואני חושב שגם לדעת רובכם, בין זה לבין מחאת או עצרת התאבלות אין שום דבר.

משפט סיכום, בבקשה, שי.

כן. אז אני רוצה להעביר ישר. יש לנו באמת הרבה מאוד תופעות שראינו, ואנחנו גם העברנו לך את כל החומרים שהיו לאחרונה. המלצות שלנו לכלי ההתמודדות, אפשר להעביר עוד ועוד.

אני רוצה להגיד בכמה מילים. קודם כול, התמודדות של ראשי המוסדות. לצערנו הרב, גם שהם לא נמצאים פה, אנחנו לא רואים טיפול שהוא, לצערי אני אומר את זה, טיפול עיקש ואמיתי וממשי שיכול למנוע אירועים מהסוג הזה. לצערנו הרב, הרבה מאוד מראשי המוסדות, גברתי היושבת-ראש, מסתפקים בשליחת מיילים לומר שהם מתנגדים לאלימות משני הצדדים תוך שהם מדגישים, לצורך העניין, את הרצון להדגיש את הסימטריה. לא רוצים להגיד מי ומה קרה. רק שהם מתנגדים לאלימות וכו' וכו'. וסטודנטים רבים בוחרים, גברתי היושבת-ראש לפנות לאנשים, לצורך העניין, שהם חיצוניים לאוניברסיטה, בין אם זה גופים כמו תנועת "אם תרצו" ובין אם זה ישירות לתקשורת. זה כשלעצמו מעיד על אוזלת היד של האקדמיה. עצם העובדה שסטודנטים בוחרים לדלג על הנהלה של האקדמיה ושל המכללות והאוניברסיטאות ולפנות לגורמים חיצוניים מעיד בפני עצמו.

וכלי המלצה שאנחנו מבקשים, גברתי היושבת-ראש, באמת בקצרה. קודם כול, אנחנו חושבים שראוי, לאור כל התופעות הללו, להקים אגף לזכויות סטודנטים, קו חם בלתי תלוי להגנה על סטודנטים שמרגישים מאוימים, ותכף אנחנו נשמע אותם, סטודנטים מירושלים, מתל אביב, מבאר שבע וכו', כדי שיוכלו לפנות בצורה חדה וברורה ובצורה בטוחה אל מול התופעות הבאמת מאיימות שאנחנו רואים, כי סטודנטים באמת פוחדים להתהלך ופוחדים להסתובב גם עם דגל ישראל וגם בלי.

והדבר השני – אני לא יודע איזה תהליך חקיקה מדויק צריך לעשות בעניין הזה – צריך להכתיב לכל ראשי המוסדות להכניס לתוך תקנות המשמעת ולתקנוני המשמעת, לא לסבול ולא לקבל בשום צורה שהיא קריאות להסתה, קריאות לאלימות, קריאות לטרור, התקוממות אלימה. הדבר הזה לא יכול לעבור בשתיקה.

משפט סיכום.

כן. לא יכולים, גברתי היושבת-ראש, להשאיר את הטיפול הזה רק למשטרה, להגיד שהמשטרה תטפל. אם המשטרה תגיע, וראינו מקרים שלפעמים היא הגיעה, צריך שגם המכללות ואוניברסיטאות בעצמן יגידו אמירה ערכית שהן בעצמך אומרות: מי שמסית לטרור ומי שמסית לאלימות, לא נמצא במוסד האקדמי שבו אנחנו נמצאים. תודה רבה.

תודה רבה על הדברים. אני רוצה לתת את זכות דיבור לסמי אבו שחאדה. חבר הכנסת, בבקשה. לרשותך שתי דקות.

מה שתי דקות?

שלוש דקות. חברי כנסת, שלוש דקות.

ל"אם תרצו" עשר דקות. אני מבין שזאת החלוקה.

יש פה דוברים. יש פה סטודנטים שהגיעו כדי להציג את הדברים, כדי להציג תמונה. אני רוצה לתת להם את ההזדמנות לדבר.

אני בעד. השאלה היא שזה יהיה פרופורציונלי.

אבל אנחנו מנסים. כל עוד תיתנו לנו לנהל את הוועדה כמו שצריך, בלי התפרצויות, אז אנחנו נצליח גם לעשות את זה. בבקשה, חבר הכנסת אבו שחאדה.

גברתי היושבת-ראש, נושא מאוד חשוב, חופש הביטוי בקמפוס. ואני חושב שצריך להפריד בין הדברים. הדיון הכללי הזה של קלישאות וסיסמאות ושירותי הביון של "אם תרצו" עם הדוחות שלהם, את זה צריך לקחת בערבון מוגבל. ואת מה שקרה באוניברסיטת תל אביב, איפה שהייתי גם אני וגם חבר הכנסת עופר באותו זמן, משהו אחר. עכשיו, לא צריך לדבר על חשיבות חופש הביטוי. אבל אני לא חושב שחגיגות של נכבה של עם אחר הן במסגרת הנסבל בחופש הביטוי. אני חושב שהחלטה של בני אדם, לא משנה מיהם - - -

חבר הכנסת אבו שחאדה, אני רוצה לשאול אותך בכנות. באמת אני רוצה לשאול אותך בכנות. אתה חושב שבקמפוס כשאתה שומע: בדם ובאש נפדה אותך; האיומים האלה על אלימות, על רצח, הילול של רצח, אתה באמת חושב שזה חוסה במסגרת חופש הביטוי?

אני אמשיך את הטיעון שלי כדי לא לקטוע את קו המחשבה, ואני אשיב גם לשאלה.

בסדר גמור.

אז קודם כול, אני חושב שהחלטה של קבוצה כלשהי, "אם תרצו" או כל הזויה אחר, לחגוג נכבה של עם אחר, אני חושב שזה פשע.

אנחנו חוגגים את יום העצמאות שלנו, כן. וזה לא פשע.

איזו חוצפה. חוצפה. אתה לא תגיד את זה לא ברצפת ולא באנגליה, לא בשום מקום.

גברתי היושבת-ראש, את לא - - -

אם זה נכבה תלך לסוריה.

איזו חוצפה לבוא להגיד לנו לא לחגוג את יום העצמאות.

גברתי היושבת-ראש, את יכולה לקרוא להן לסדר? מה זה?

אם אתה חושב שיום עצמאות שלנו זה נכבה, תלך לסוריה.

חברת הכנסת אורית סטרוק.

מה זה הדבר הזה?

תלך לסוריה. לא הייתה מקבל שם גרם ממה שאתה מקבל פה.

הוא היה נתלה על איזה עץ גבוה. על מה את מדברת? מי בכלל היה משאיר אותו חי.

תגיד תודה שהייתה נכבה. אחרת, לא היית יושב פה. אחרת, היית בתנאים הרבה יותר גרועים. חצוף.

חברת כנסת סטרוק, אני מבקשת.

אולי את לא יכולה לצעוק בגלל הגרון. אבל אני יכול. הן מפריעות.

עופר, אני מבקשת לתת לו להשלים את הדברים.

הוא לא יגיד שאנחנו חוגגים נכבה. כן אנחנו חוגגים את יום עצמאות שלנו. כן.

אני הייתי שם. הגיעו אנשים עם מוזיקה, עם תופים, עם דגלונים שכתוב עליהם: נכבה שמח; נכבה חרטא. צעקו דברים מזעזעים.

מה מזעזע? מצוין.

אורית, אורית, אני מבקשת.

ובאים בטקס של אזכרה של, גם אם הם לא מאמינים, זה לא משנה. אנחנו כן מאמינים שזה מה שהיה שם, זה הנרטיב הלאומי שלנו. אוקיי? ובאים אנשים לחגוג. עכשיו, עזבי, הם יכלו, נגיד, לעמוד, להפגין. אבל לבוא לחגוג נכבה, אני חושב שזה כבר עבר הרבה מעבר למה שאפשר לסבול בחופש הביטוי. דרך אגב, אני באמת חושב שזה מעיד על מחלה, על מחלה נפשית רצינית.

האם זה מצדיק אלימות?

מחלה - - -

את המחלות הנפשיות תשאיר לוועדה אחרת.

לחגוג את הסבל - - -

חברים, ככל שהדברים היו קשים כלפי אותם אנשים, האם זה מצדיק אלימות?

גברתי, אני מבקש.

אני שואלת אותך בכנות. האם זה מצדיק אלימות?

גברתי, אני רוצה לענות לך, לכל השאלות. אבל אני רוצה להגיד, לפחות אני הייתי שם, בניגוד לכל מי שיושב ומסית פה, ואני ראיתי. אני רוצה להגיד מה אני ראיתי ואיך אני חוויתי את הדברים. ואז אני אענה לכל שאלה שאת רוצה. אבל לפחות לשים את הדברים על השולחן. הדבר הזה צריך להיפסק.

עכשיו, אני מבין שיש הכחשה של נכבה. חברה מכחישה. צריך לטפל בזה. אבל חברה שחוגגת נכבה זה כבר פשע. זה פשע.

באמת פשע לחגוג את העצמאות שלנו.

שנייה, אורית.

דבר שני, דגל פלסטין, עובדה היסטורית.

בכנסת ישראל.

עכשיו, אפשר לחלוק מה שאתם רוצים. יש עובדות היסטוריות בעולם. דגל פלסטין קיים הרבה לפני אש"ף. לקרוא לזה במכוון דגל אש"ף כדי להסית, לא יעבוד. דבר שני, לאש"ף יש סמלים משלה. דבר שלישי, ישראל חתומה על הסכם שלום עם אש"ף. הדגל הזה חוקי במדינת ישראל.

הוא לא חוקי.

חוקי.

לא תיקנו שום חוק. אסור להניף.

הוא לא חוקי.

הוא מייצג את העם הפלסטיני בכל מקום.

מ-1967 אסרו על הנפת הדגל. אתה יודע מתי זה השתנה? זה השתנה בהסכם אוסלו.

זה לא נכון. יש חוות דעת של היועץ המשפטי.

צריך ללמוד. זה הדגל שמייצג את כל העם הפלסטיני בכל מקום, בכל מקום. ימשיך לייצג את העם הפלסטיני בכל מקום. מי אוהב, מי שלא אוהב, לא משנה, זו החלטה.

עכשיו, ניסיון המחיקה של העם הפלסטיני כשל.

אין עם פלסטיני.

כשל. לא יעזור.

אין עם פלסטיני. אין. לא קיים.

צריך ללמוד. תלמדו מאנשים אחרים. ניסיון המחיקה של העם הפלסטיני כשל.

זאת המצאה. יש בירדן. ירדן. שם המדינה הפלסטינית. בירדן.

יש דברים אחרים שאנחנו לא הצלחנו בהם, אני מודה.

אין. אין עם פלסטיני. אין.

כפלסטיני אני אומר, יש הרבה דברים שלא הצלחנו בהם. ניסיון המחיקה של העם הפלסטיני כשל.

שרן - - -

לא. אז אני צריכה להוסיף לו זמן אחר כך, אם אתן מתפרצות לדברים שלו.

תוסיפי לו זמן, תוסיפי. זה מה שהוא אומר בצוהריים. ואחרי צוהריים, את תסתמכי עליו כדי להעביר חוקים במליאה. זהו.

לא באמת. לא. כי כמעט כל החלטות של הגוש שלהם נסמכו על האופוזיציה, על ידיכם.

גוש העם הפלסטיני. תסתמכי עליו אחר הצוהריים כדי להעביר חוקים במליאה.

- - -

מחיקת העם הפלסטיני נכשלה.

תלוי כמה כסף שילמו להם. שרן, תלוי כמה כסף שילמו להם. כל חוק.

סליחה, מי נשען על המשותפת כחלק 60:60? כשאת אומרת 60:60, את מי את סופרת? אותו.

הוא עושה לך הנשמה מפה לפה. הוא עושה לך. הוא.

ניסיון המחיקה של העם הפלסטיני נכשל.

מה לעשות? ככה את סופרת. זה גם צודק עובדתית, מה לעשות?

נכשל. ניסיון המחיקה של העם הפלסטיני נכשל. נקודה. עכשיו, לגבי השאלות, אני מתנגד לאלימות, מתנגד להסתה.

לא, לא, לא. 30 שניות, משפט סיכום. נגמר.

אני עונה לך על השאלות.

ולחברות הכנסת, מי שיתפרץ עכשיו וינסה להכניס לי כל מיני תכסיסים פוליטיים, אני אתחיל לקרוא אתכם לסדר. הדיון הזה צריך להיות דיון ענייני. אתן רוצות להכניס פוליטיקה, אין בעיה. אני אכנס בהן גם ב-120 קמ"ש. לא על חשבון הסטודנטים שהגיעו לפה.

אני רוצה לענות.

30 שניות, סיכום.

אני מתנגד לאלימות. אני מתנגד להסתה. אני מתנגד לפגיעה בחפים מפשע בכל מקום בעולם. אני עקרונית בעד חברה דמוקרטית שמבוססת על צדק ועל שוויון לכל האזרחים. זה הפרויקט הפוליטי שלי. ואנחנו מוכנים לשבת עם נשיאי האוניברסיטאות, ראשי האוניברסיטאות ולהגיע להסכמות בסיסיות. חלק מההסכמות הן שצריך להפסיק את הכחשת הנכבה. תודה.

תודה רבה. אני רוצה לעבור לדובר הבא. נמצא איתנו כאן יוסף חדאד, מנכ"ל "ביחד ערבים זה לזה", בבקשה. לרשותך גם שתי דקות. אני נאלצת לקצר בגלל חברי הכנסת שממשיכים להתפרץ אחד לדברי השני. אז בבקשה, שתי דקות לכל דובר.

תודה רבה. שומעים אותי?

כן.

טוב. בכל מקרה, זה מעניין. לפני שאני אתחיל, אני באתי מסודר עם קצר. אבל וזה מעניין, כי חבר הכנסת אבו שחאדה מדבר על אלימות. אבל באייטם על אלימות בערוץ 12, שהוא תמיד נגדי, החליט לקרוא לי חלאת אדם ועוד כמה דברים. זה מעניין לראות אותך ולשמוע אותך מדבר על אלימות כשאתה בעצמך אלים ומסית. ואתה יודע מה עוד יותר מדהים אותי? מה שמדהים אותי זה - - -

כן. וזה עצוב.

רגע, שנייה אחת, גברתי. תקשיבו לי, בבקשה. וחברת הכנסת אורית, אני חייב להגיד לך שאת פשוט נותנת לו דלק.

מה פתאום שהוא מדבר כך לחבר הכנסת?

את נותנת לו דלק להמשיך כל דבר. עופר, כמו שאמרתי לך, אתה אמור להיות במעצר כרגע. תן לי כרגע לדבר.

מה זה הדבר? הוא אומר לחבר כנסת שצריך להיות במעצר.

סליחה. סליחה.

למה אסור לו להגיד את זה?

- - -

רגע, אני לא מבין למה.

למה אסור לו להגיד את זה? סליחה, אין זכות ביטוי?

עופר, עופר, מה עם חופש הביטוי? נגמר חופש הביטוי?

סליחה, יוסף, אני מבקשת.

אדוני, תדבר לעניין. אל תתקוף חבר כנסת. זה לא מכובד.

אחד, אני אומר שדבריו של חבר הכנסת אבו שחאדה כן גובלים בסוג של הסתה שמנסים להגיד שאנחנו מנסים להכחיש דברים או להעלים כל מיני דברים כאלו ואחרים. עם כל הכבוד, בואו.

מה ההסתה? מה ההסתה, סליחה? מה ההסתה?

אם אתה חושב כמו שתיארתי.

מדינת ישראל מכחישת נכבה, גברת. מדינת ישראל באופן רשמי מכחישה נכבה. מה קורה לכם?

חבר הכנסת אבו שחאדה, אם אתה חושב - -

יש פה אורח שמדבר בחוצפה לחברי הכנסת. זה העניין.

- - שקריאות הסתה כמו: בדם, ברוח, נפדה את פלסטין, ואתה חושב שהן לגיטימיות במסגרת חופש הביטוי, זו הסתה לאלימות. באמת, בואו, אתם יכולים כל פרובוקציה שאתם רוצים. אבל זו המציאות.

את הופכת את היוצרות פה, זה פשוט לא ייאמן.

תודה רבה. ואני מבקשת שתיתנו לו.

במקום להעיר לו איך שהוא אומר שצריך להכניס חבר כנסת למעצר, את מעירה לחבר כנסת? מה זה? מה זה?

סליחה, יוסף, המלצה שלי - - -

את מי? את יוסף? את יוסף? אחרי הביקור הגרוע שלו בצ'ילה, איפה שזרקו אותו מכל הקמפוסים ומכל המדרגות, אני יכול להבין את התסכול שלו. אבל את זה שאת מנהלת את הדיון בצורה הזאת?

אז בוא אני אספר לך על הקמפוסים.

חבר הכנסת שחאדה, אתה בקריאה השנייה. אני מבקשת לשמור על השקט.

אני מבקש לא להסית נגדי. אני מבקש ממך לא להסית נגדי במשך כל הדיון, אם את יכולה. אם את יכולה.

תשתקו לאיזו שנייה. אי-אפשר.

אני לא רוצה להוציא אותך, אוקיי?

למה סגרו לי את המיקרופון.

אני מבקשת, כדאי.

כן. כן. אין בעיה.

אני ממליצה לך, יש לך זמן מוגבל.

אין בעיה.

דקה כבר עשית. נשארו לך 60 שניות. אני הייתי ממליצה לך להתרכז בדברים שבאת לומר מאשר לתקוף ברמה האישית חברי כנסת. בבקשה, ב-60 שניות.

אין בעיה. מסכים. אני רק אגיד לגבי צ'ילה, שרן, חברי פרלמנט הזמינו אותי לנאום בוועדת החוץ והביטחון.

אני מציעה לך לא להתייחס לזה. אתה סתם מבזבז את הזמן. בוא תדבר על מה שקורה. יש לך 60 שניות.

כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת, חברים יקרים, שלום לכולם. אני מסתובב בארץ ובעולם בשנים האחרונות ומקיים הרצאות בפני סטודנטים בקמפוסים. כשאני בעולם, אני רגיל לחוות מחאות נגדי וניסיונות להשתיק אותי ולבטל אותי רק כי אני מישראל. זה קרה לי ממש לאחרונה בצ'ילה. זה קרה לי ממש לאחרונה באיסלנד. וזה קורה כמעט בכל מדינה שאני מגיע אליה.

אבל יש תופעה חדשה לאחרונה, שאני חווה את זה גם פה בארץ. ואני רוצה לשתף אתכם בשני מקרים ממש מהזמן האחרון. בתחילת החודש הגעתי להרצאה באוניברסיטת תל אביב, וקבוצה של סטודנטים שמזהה את עצמה כפלסטינית, התחילה מייד למחות נגדי ונגד ההגעה שלי, וחטפתי קללות ואיומים ואפילו מישהו כתב לי: כדאי להגיע עם שכפ"ץ.

מחר אני מגיע למכללת ספיר. גם שם, ברגע שזה פורסם לפני כמה ימים, התחילו מחאות, וסטודנט מאגודת הסטודנטים במכללה בשם סלימאן אפילו רשם שהם מתנגדים להגעה שלי כי מדובר באירוע פוליטי, כי אני "ערבי מחמד" ושההגעה שלי פוגעת בשקט הנפשי של הסטודנטים הערבים במכללה. וחשוב לי להגיד שהוא וחבריו הובילו החודש אירוע נכבה במכללה עם דגל פלסטין, אבל להרצאה שלי הוא קורא אירוע פוליטי.

הוא וחבריו, שמגדירים את עצמם פלסטינים, רוצים חופש ביטוי, אבל כשזה מגיע רק מצד אחד, מהצד שלהם. כשבא ערבי ישראלי שמדבר אחרת, ולא מזהה את עצמו כפלסטיני, ורוצה לקדם שותפות, הם מנסים להשתיק אותי ועושים את זה באופן הכי אלים שיש.

אנחנו מדינה דמוקרטית, וחשוב שכל אחד ירגיש חופשי להגיד את דעותיו בגבולות חופש הביטוי. אבל אותם סטודנטים קיצוניים מנצלים את אותו חופש ביטוי שהם זכאים לו כדי להסית, כדי לעורר פרובוקציות, כדי להעביר מסרים אלימים ותוקפניים, ולזה צריך לשים סוף.

כאן זו מדינת ישראל. מי שלא מקבל את זה ולא מכיר בזה, יכול לעבור ללמוד באוניברסיטה הפלסטינית אחרת, אולי של חמאס. אבל לא ייתכן שהמדינה לא תעשה כלום בזמן שהם הופכים את הקמפוסים שלנו לכלים במאבק שלהם נגד זכות קיומה של מדינת ישראל.

לסיום, וחשוב לי עוד לומר – יותר משהם פוגעים בסטודנטים היהודים, הם קודם כול פוגעים בסטודנטים הערבים ישראלים, שרוצים ללמוד, להתקדם ולבנות לעצמם עתיד כחלק אינטגרלי בחברה הישראלית. אבל בגלל אותן קבוצות של סטודנטים פנאטיים ורדיקלים, הם מסומנים וסופגים אש. כן, אותם סטודנטים שבאים רק ללמוד.

בשבילם אני נאבק, לא בשבילי, כי אני אמשיך לספוג מהם את ההתקפות ואעמוד בהן על אפם וחמתם. אבל אני נלחם בשביל הסטודנטים הערבים, בשביל השותפות, בשביל שנדע לעמוד על שלנו במדינה ושנפריד בין חופש הביטוי לחופש להסית וללבות את האש. ומה ששני חברי הכנסת האלה פה עושים זה להסית וללבות את האש.

לא. זה לא יכול להיות.

זה הכול. תודה רבה.

מה זה?

יפה מאוד. דיברת יפה מאוד.

תודה רבה לך.

היושבת-ראש, יש לי שדולה.

מה זה "יפה מאוד"? מדברים ככה לח"כים?

כל הכבוד. יפה מאוד.

אתה לא מתבייש?

הוא דיבר יפה.

עופר כסיף שקרא לחברת כנסת תרגולת, בוא.

חבר הכנסת עופר כסיף, זו מדינת ישראל.

תעוף מפה. תעוף מפה.

אל תגיד לי לעוף. אל תגיד לי לעוף.

יוסף.

תוציאי אותו.

חצוף. חצוף.

מה זה?

חצוף.

היי, יוסף, אני מבקשת בלי התפרצויות.

מה זה?

הוא חצוף.

עופר, בלי הערות.

שיעוף. תוציאי אותו. מה זה?

אתה שמעת איך פונה אליי? חתיכת חצוף.

כך הוא מדבר לחבר כנסת? מה זה פה? מה זה?

יש לך מזל שאתה במדינת ישראל.

עופר, אתה מתגרה בו.

מה זה "אתה מתגרה בו"? את לא מתביישת להגיד את זה?

אתה מעיר לו כל הזמן. אתה מעיר לו הערות. נו, בחיאת, די כבר.

יש פה אורח וכך הוא מדבר לחברי כנסת, ואת מאפשרת לו?

יש לך מזל שאתה במדינת ישראל.

אני לא יכולה. אני באמת לא יכולה.

ואני כערבי אומר לך, אני גאה במדינה הזו. אני גאה להיות ערבי. אני גאה להיות ישראלי, על אפך ועל חמתך, עופר.

חוצפה. את פשוט חוצפנית. ככה מדבר אורח לחבר כנסת? מה זה?

יוסף, אנחנו אוהבים אותך.

שמעת?

חוצפן.

יוסף, אני מבקשת לשמור על השקט.

אל תגיד לי חוצפן. אבל הוא קורא לי חוצפן.

אתה לא בזכות דיבור יותר. אם אתה תמשיך לדבר שלא בזכות דיבור, אני איאלץ להוציא אותך. עופר, תפסיק עם הערות פרובוקטיביות כלפי הדוברים.

אני מבקשת את רשות הדיבור.

תגידי לי, את ירדת מהפסים? יש פה אורח שמדבר, משתלח בחברי הכנסת, קורא להכניס אותם למעצר, ואת לא אומרת לו כלום. מה זה?

עופר כסיף, אתה מגזים לגמרי. מגזים.

אתה זה שמגזים.

לא, לא.

אורח קורא להכניס חברי כנסת למעצר, וזה עובר בשקט. בושה וחרפה.

כולנו מגזימים. עופר, כולנו מזימים, רק אתה בסדר. ברור.

עופר, אני קוראת לך לסדר פעם שנייה. אני קוראת לך לסדר פעם שנייה.

בושה וחרפה. מה זה?

היושבת-ראש, אני מבקשת את רשות הדיבור.

אותו את לא מוציאה. מה זה?

עופר, אתה לא נירגע. אתה לא נירגע, אני אוציא אותך לעשר דקות. די.

את מאפשרת לאורח לדבר בגסות.

אתה קוטע אותי. אתה קוטע את הדיון. אתה מפריע לנו פעם אחר פעם.

לא. הוא.

כאילו הגעת לפה רק לעשות פרובוקציות ולא כדי לאפשר דיון מעמיק.

גברתי יושבת-ראש, אני במבקשת את רשות הדיבור, כי יש לי שדולה פשוט.

אני לא. אני מתנצלת, אבל יש לנו סדר דוברים. ואי-אפשר.

גם אני חייבת ללכת.

יש לי ריאיון עוד דקה.

אנחנו הגענו לפה ראשונים.

אין שום בעיה, אבל תאפשרו לכולם לדבר.

אתם פשוט לא מאפשרים לאף אחד לדבר.

נכון. אתם משתלטים על הדיון.

אני פשוט מאוד, גם חברי כנסת בהתפרצויות האלה, אני פשוט אוציא אתכם לחמש דקות להירגע בחוץ. נקודה. אני לא אתחיל לעבד לחלוטין את הקול שלי בגללכם.

חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בבקשה, בשתי דקות.

אני אנסה לעשות את זה מהר. אז קודם כול, אומר פה חבר הכנסת סמי אבו שחאדה, מדינת כל אזרחיה, זה מה שהוא רוצה. אז לא. אני רוצה להגיד לך משהו שאולי לא שמת לב. זאת מדינת ישראל. מדינת הלאום של היהודים, של עם ישראל. ולכן כך היא תישאר. זאת המדינה, לא מדינת כל אזרחיה, בוודאי לא מדינה של הערבים המוסלמים שקוראים לעצמם פלסטינים. אתה רוצה ללכת לפלסטין, אתה יכול ללכת לרשות. אתה יכול ללכת לירדן. אתה יכול לעבור לכל מדינה מוסלמית אחרת שתקבל אותך. פה זו מדינה של הלאום היהודי כאשר כל העמים האחרים שיושבים פה - - -

את עכשיו ממשיכה את הגירוש, יעני? שאני אבין אותך? את עכשיו ממשיכה את הגירוש? זה נראה לך במסגרת חופש הביטוי?

כאשר כל מי שיושב פה והוא אזרח של מדינת ישראל, זכאי בהחלט לזכויות.

זה נראה לך במסגרת חופש הביטוי? שהיא מגרשת אותי?

לא. זה לא הגיוני. זה לא הגיוני.

היא מרשה לעצמה לגרש אותי? זה נראה לכם סביר?

אני אמשיך.

אני אצטרך לתת לה עוד זמן. אתה סתם מתפרץ.

גברתי היושבת-ראש, חברת כנסת מגרשת חבר כנסת.

מזמינה אותך לעבור לרשות הפלסטינית בהחלט, אם אתה לא תבין שפה זו מדינה של הלאום היהודי. אין פה מקום לעוד לאום.

אם אני לא אעבור, תעשי את זה בכוח, וולדיגר?

אתה רוצה להיות אזרח שומר חוק, יש לך את כל - - -

וולדיגר, אם אני חושב אחרת, את תעשי את זה בכוח?

יש לך עוד 60 שניות.

אני לא יכולה. אבל הוא נכנס לי לתוך הדברים. אני אמרתי את הדברים בצורה מאוד ברורה. ואני חייבת לומר עוד פעם, שמעתי היום - - -

אני שואל את וולדיגר, אם אני לא חושב כמוך - - -

אתה לא תפסיק?

כנראה המטרה שלו היא לפוצץ את הדיון. זאת המטרה. לפוצץ את הדיון.

חבר הכנסת אבו שחאדה - - -

יושבת חברת כנסת שאומרת שהיא רוצה לגרש חבר כנסת. אני לא יכול להבין את זה.

שמזמינה אותך לעבור לרשות הפלסטינית.

היא אומרת לך שזו מדינה יהודית. היא לא אמרה לך. היא אמרה, אתה מוזמן.

את יודעת מה? אם זה היה הפוך, היית מתנהגת אחרת.

אני מבקשת.

אם זה היה הפוך, היית מתנהגת אחרת.

תקשיבו, בהתפרצות ראשונה עכשיו של חברי כנסת, אני פשוט מוציאה אתכם לשתי דקות רגיעה בחוץ. נגמר.

בושה וחרפה.

נגמר. אתם סתם מבזבזים וטוחנים פה מים ואת הזמן. את כל הדרמות שלכם מהפוליטיקה הפנימית תעשו מול המצלמות, לא בוועדה שלי. 60 שניות, מיכל.

גברתי, אני צריך לצאת לישיבה קצרה. תשמרי על התור שלי.

אני שומרת.

שמעתי היום ברדיו את עיסאווי פריג', שר בממשלת ישראל, שאומר שקריאת שמע ישראל, שהכמיה לבניית בית המקדש, זאת הסתה. הוא ממשיך ואומר שבגלל שכל האזור נפיץ, כי יש כאן מעשי טרור, אז לא, לא נטפל בטרור. נטפל ביהודים ונגיד להם: אסור להם לעלות להר הבית; אסור להם להגיד שמע ישראל. שמע ישראל, שזאת הקריאה הכי אופיינית ועומדת בבסיס של עם ישראל, את זה אסור להגיד. אסור לכמוה לבניין בית המקדש, כי אסור. מישהו משתלט לנו פה על השיח. לא רק טרור פיזי והורגים אותנו בגרזנים. גם בשיח אסור להגיד את זה.

אז אני כן אומרת, זאת מדינה של הלאום היהודי, של הבית היהודי.

משפט סיכום.

ואני חושבת שהיעדר המשילות שאנחנו רואים אותו ברחוב, בירושלים, בבאר שבע, בלוד, בכל מקום, באלעד, בבני ברק, אנחנו רואים אותו איך הוא גם גולש לתוך אוניברסיטאות. וזו בושה וחרפה.

תודה.

כל מוסד במדינת ישראל – אני מסיימת – צריך לצאת בגאוות דגל. זה חייב להיות בתוך חוק.

יש חוק כזה. יש.

שלא ממומש. דגל ישראל צריך להיות מונף.

במוסדות ציבוריים.

וכך זה צריך להיות, ולא דגל של אש"ף, שהוא טרור.

תודה רבה על הדברים, חברת הכנסת מיכל וולדיגר. אני רוצה לתת את ההזדמנות לאורית אליהו. אורית אליהו מאוניברסיטת תל אביב, שחוותה הסתה ביום השואה, נמצאת איתנו?

נכון מאוד.

גברתי היושבת-ראש, יש פה גם סטודנטים במירכאות מהצד השני, שייתנו להם גם.

אני מבינה, וככל שתמשיך לדבר, אז לא אספיק להגיע אליהם. אז תפסיקו.

ברור. בגלל שאני מפריע, לא צריך לתת להם לדבר. חוצפה.

בבקשה, שתי דקות לרשותך.

קודם כול, תודה רבה על ההזדמנות לדבר. לי קוראים אורית אליהו ואני סטודנטית באוניברסיטת תל אביב. אני חייבת לציין שאני מגיעה לפה היום עם תחושות מאוד מאוד קשות, כי אנחנו עוברים תקופה לא קלה באוניברסיטה, גם באוניברסיטה, גם במעונות. אני גרה במעונות, ולא קל שם בכלל. סטודנטים היום, סטודנטים יהודים במצב שמפחדים להגיע לאוניברסיטה. חלק מהסטודנטים שלומדים איתי, שגרים איתי במעונות, החליטו לחזור להורים, כי הם פשוט מפחדים. והם מפחדים בצדק. למה שהם לא יפחדו כשהנפת דגל אש"ף – כן, דגל אש"ף, דגל טרור, דגל אויב – הפכה דבר שבשגרה? בזמן שהנפת דגל ישראל הפכה להיות פרובוקציה, כשבעצם להניף את דגל ישראל זו החובה שלנו. ולמה שהם לא יפחדו כשביום הזיכרון במעונות באמצע הצפירה הסטודנטים הערבים הוציאו את הראש שלהם מהחלונות, מחאו לנו כפיים וצחקו עלינו, שאנחנו עומדים בצפירה? ולמה שהם לא יפחדו כשבשבוע שעבר ביום הנכבה, מתן פה לידי, הוא אחד מהחבר'ה שקיבלו מכות מערבים, מסטודנטים ערבים? ולמה שהם לא יפחדו כשכמה שעות לפני הפיגוע בדיזנגוף שבו נרצחו שני סטודנטים מהאוניברסיטה שלנו, הערבים באוניברסיטה עשו הפגנה וקראו לאינתיפאדה? אותם חבר'ה שיום אחרי זה לומדים איתנו, יושבים לידנו בהרצאות, אומרים שהם רוצים לרצוח אותנו. כשמוחאים לנו כפיים באמצע הצפירה, אומרים לנו: אנחנו נשמח שתמותו. הם יום אחרי זה יושבים לידנו בהרצאות. למה שלא נפחד? זה מזעזע. אנחנו משקשקים מפחד. זו האמת. זה לא נעים להגיד. אני גרה במעונות ואני מפחדת.

תודה, אורית, על הדברים.

אפשר? יש לי עוד כמה מילים לומר.

אני לא יכולה. אנחנו נותנים ממש שתי דקות לכל אחד. אני מבינה. אלה דברים קשים, הדברים שאת אומרת. אני חושבת שאסור שאף סטודנט יחווה את הדברים האלה בקמפוס.

אני חייבת לציין עוד משהו.

בטח איפה שזה חייב להיות מקום בטוח לכל הסטודנטים. אני פשוט רוצה לתת את ההזדמנות לעוד מספר סטודנטים ככה לומר את הדברים שלהם, כי אחרת זה פשוט יבוא על חשבון מישהו אחר.

אוקיי. תודה רבה.

אז תודה רבה על הדברים. אני רוצה לתת לחברת הכנסת קטי שטרית, בבקשה.

תודה רבה, גברתי. אני רוצה להצטרף לברכות. הדיון הזה הוא דיון מאוד מאוד חשוב, הוא מגיע מאוחר, לא בגללך. הוא מגיע מאוחר בגלל שאני חושבת שכבר הסוסים יצאו מהאורווה. אני עוד לפני שנתיים התרעתי באוניברסיטה העברית כשסטודנט עם מדים מהמילואים הגיע לכיתה והמרצה ביקשה ממנו לצאת כי זה פוגע ברגשות הסטודנטים הערבים. ומפה הגלגל פשוט מתגלגל והופך לכדור שלג שאי-אפשר יהיה להשתלט עליו. וזה שאנחנו רואים כל יום מראות כאלה ואחרות, שדגל אש"ף, דגל הטרור, מנשא בכל אוניברסיטה אז כבר מאוחר מדי. דגל אש"ף הוא לא סתם פיסת בד צבועה, אלא הוא ביטוי לחסל את המדינה היהודית, את מדינת ישראל. ואם זה לא נקרא הסתה, אז מה כן נקרא הסתה?

הצורך שלך לשקר אומר הכול, קטי.

הוא יפריע לי ותוסיפי לי.

אני מבקשת להוציא לשתי דקות.

הדגל הוא שקט, אבל הקול שלו נשמע היטב על ידי כל מי שרואה אותו, כי הוא נועד לשדר מסר. המסר הזה של הנפת דגל אש"ף זו הכרזת מלחמה באמצעות אמצעים ויזואליים. דגל אש"ף זה קריאה למאבק, לקרב, למלחמה נגד מדינת הלאום של המדינה היהודית. מי שמניף דגל אש"ף הוא שואף לחסל אותה ולהקים על חורבותיה סוג אחר של מדינה, פלסטינית, ערבית, אסלאמית, אין לי מושג איך קוראים לזה.

הנורמליזציה שעובר הדגל, דגל אש"ף, זה בדיוק כמו נורמליזציה שאנחנו עוברים עם פעולות הטרור נגד היהודים ברחבי מדינת ישראל. דגל מוביל לטרור. הרשות הפלסטינית שהדגל הזה הוא הדגל שלה, היא צריכה להיות מוגדרת כישות עוינת שאסור להעביר לה לא כספים, לא לשתף איתה פעולה, שום דבר ועניין. וזה הדגל שמשקף את הישות הזו. כל הזמן בבג"ץ, בבתי המשפט מדברים על עקרון הדדיות. האם אני יכולה להסתובב ברמאללה עם דגל ישראל? בשום פנים ואופן לא. ולכן אני לא רוצה שהדגל שלהם יהיה אצלנו.

קריאות באוניברסיטה, שכולם מדברים עליהן כחופש הביטוי, אז בואו נאמר לכם. חלק מהביטויים שנאמרו, הרי כל הזמן מדברים איתנו על קריאות אותו מיעוט לשוויון וכו', אז הקריאות הן כאלה: "ברוח, בדם, נפדה אותך שירין; דרישת שלום מג'נין; לתלות את הבוגדים ואת משתפי הפעולה" - -

משפט לסיכום, בבקשה.

- -"אנחנו לא רוצים ציונים". השאלה היא: למה מדינת ישראל צריכה להתיר בכלל הנפת דגל אש"ף במרחב הציבורי? ולכן מהסיבה הזו, הגשתי הצעת חוק לתיקון חוק העונשין שמגדירה ואוסרת התקהלות, ואוסרת על הנפת דגלי ישות עוינת ומגדירה גם את העונש שלה. דגל אש"ף צריך להיות מונף ברמאללה.

תודה.

וצריך, חד-משמעית, לתת לאותם סטודנטים ואותן סטודנטיות להרגיש באוניברסיטאות, להרגיש שהם באו ללמוד ולא להרגיש שהם חוששים. ולכם אני אומרת חד-משמעית, במידה שזה לא יהיה, אפילו נגיע לתביעות משפטיות. הדבר הזה חייב להיפסק.

תודה.

ולכן "אם תרצו", תודה רבה לכם שאתם בכלל קיימים. אתם מביאים גאווה למדינה הזו.

תודה רבה לך על הדברים חברת הכנסת קטי שטרית.

גאווה לפשיזם.

אני אמרתי, מי שיתפרץ גם מחברי הכנסת יצא לרגיעה בחוץ לשתי דקות. מספיק. זהו.

- - -

כן, כן, כן. מי שיתפרץ, יצא לשתי דקות רגיעה.

בושה וחרפה.

אני רוצה לתת את זכות הדיבור לרכז הארצי של חד"ש סטודנטים באוניברסיטה, סלאח אגברייה. בבקשה.

סלאח, תבוא לפה, שיהיה לך מיקרופון.

ואני מבקשת, בלי התפרצויות. מי שיתפרץ, יצא פשוט לשתי דקות רגיעה בחוץ. בבקשה.

אני רוצה שזה יהיה ארוך.

שתי דקות.

אני רק רוצה להתחיל לשתף אתכם בחלק מהתגובות שיש בפייסבוק, בקבוצות הסטודנטים עצמם, הערבים והיהודים המשותפים. אני יכול גם להעביר את זה לוועדה, את התגובות האלה. כאן יש תג לחיל אוויר, שמבקשים מחיל אוויר, עושים תג לחיל אוויר, מבקשים שינקו את המעונות ויתאמנו מעל המעונות, כאילו בגלל שהמעונות מלאים, יש בתוכם הרבה סטודנטים ערבים. אז יש תג לחיל אוויר: תבוא תנקה את המעונות. איפה זה קיים? על פוסט של "אם תרצו". כאילו, "אם תרצו" לוקחים סיפור, מגלגלים אותו, בכלל לא קיים בשטח. היום כל הפגנה, יש לנו הרבה פניות גם מסטודנטים יהודים שאומרים: אנחנו רוצים חופש ביטוי באוניברסיטה; אנחנו רוצים לשמוע את שני הצדדים; האוניברסיטה היא מקום לחופש ביטוי.

אבל, סלאח, השאלה שלנו לדיון - - -

רק תיתני להמשיך את המשפט.

אין בעיה. אני אתן לך. אני גם אוסיף לך זמן על הזמן של השאלה שלי. השאלה שלנו פה בדיון הזה היא: איפה עובר הגבול של חופש הביטוי? כשאנחנו רואים מקרי אלימות, אנחנו מבינים שמשהו פה השתבש בקו הזה של איפה שעובר חופש הביטוי ועובר לקריאה להסתה ולאלימות אחד כלפי השני. אנחנו לא יכולים לקבל את זה שיש אלימות בקמפוסים.

אבל מה שמתנהל עד עכשיו, כאילו אני שמעתי, שמעתי בצד בשיח, מה מתנהל זה הצגה, שזה סערה דגלים. זה שיח אידיאולוגי שיש בסוף חוק. יעני, אנחנו עומדים לפי החוק. יש בסוף חוק. יש אישורים. ההפגנות מאושרות מתוך האוניברסיטה, דרך המשטרה. יש חוק, לפי החוק. יש בית משפט, לפי בית משפט. יש מסגרת חוק, ככה עובדים לפי מסגרת החוק הזאת. וזו זכות הסטודנטים לעשות את זה. "אם תרצו" עכשיו מנסים לעשות סוג של משטרה בתוך האוניברסיטאות, כאילו מנסים לעשות: כן, אתה ערבי, אתה אסור לך להפגין.

- - -

אני משתף עוד תגובה. אני משתף עוד תגובה. אני משתף עוד תגובה. בחודש מאי בשנה שעברה הייתה תקיפה במעונות סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, שנתקפו סטודנטים ערבים באבנים. ואני הייתי שם וקיבלתי גם אבן כאן מהימין. מהימין. והיו שם קריאות: מוות לערבים. ונזרקו אבנים. ובסוף נעצרו שישה סטודנטים. בית המשפט החליט שהם לא אשמים, הוציא אותם. כאילו, למה הוועדה גם לא דיברה על זה?

חבל שתהיה לך תביעה משפטית. אתה אומר דיבה, וחבל שתהיה תביעה משפטית.

סליחה.

למה אתה מתפרץ?

למה הוועדה לא דיברה על דבר כזה?

להוציא לשתי דקות, בבקשה.

יוסף חדאד אומר: אני באתי לאוניברסיטאות ועשיתי הרצאות וכל זה. הייתה עצומה, כשהוא בא לבן גוריון, עצומה שסטודנטים בסביבות 70%, 80% מהסטודנטים במלגה עצמה שיש לה את ההרצאה של יוסף חדאד, ביקשו: אנחנו לא רוצים להגיע. יוסף חדאד לא מייצג. לא רוצים.

חייבו אותם להגיע להרצאה?

בגלל או שתגיעו או שלא תקבלו את המלגה.

לא. זה לא נכון.

שלוש הרצאות.

איימו עליי. איימו עליי.

היי, היי. לא, לא , לא, לא.

הוא מתגאה שהסטודנטים באים.

משפט סיכום, בבקשה.

התאחדות הסטודנטים הארצית לא דיברה גם.

משפט סיכום.

כן, כן. התאחדות הסטודנטים הארצית לא דיברה על מה שקרה בחודש מאי בשנה שעברה, שהותקפו סטודנטים במעונות. לא דיברה לצד הסטודנטים הערבים. האגודות גם, כל עוד הנציגים באגודות, הנציגים של הסטודנטים ערבים באגודות מנסים - -

תספר מה היה בבן גוריון, משני הצדדים.

עכשיו. יעקב, עכשיו בבן גוריון.

מנסים להביע דעה ולהגיע להתאחדות, גם אין אוזן קשבת בהתאחדות. לא רוצים לשמוע.

תודה.

אני מסכם. משפט אחד. אני מסכם ואומר, אנחנו רואים שהאוניברסיטאות הוא מקום לדיון אקדמי, תרבותי, למפגש בין סטודנטים ערבים והיהודים, אנחנו רוצים להיות ביחד, ורוצים ללמוד ביחד, ורוצים גם שניתן כל אחד סיכום לשני וגם ללמוד ביחד ולעשות מבחנים ביחד ולהצליח ביחד. אבל אנחנו גם רוצים חופש ביטוי לשנינו. לשנינו.

תודה.

ואז אתם קוראים לשים אותי על התותח ולהעיף אותי ולהרוג אותי.

לא. סליחה.

זה לא קרה.

ובדם, באש, נפדה את פלסטין.

זה לא קרה? הינה, בבקשה, הסרטון. יש לי סרטונים כאלה, שרן.

יוסף, אני אוציא אותך להירגע.

שרן.

לא. שתי דקות.

שרן, תקשיבי, הם מאיימים עליי ואז אומרים לי: חופש ביטוי.

יוסף.

מה זה? הוא מעל הוועדה?

אני מבקשת להוציא לשתי דקות את יוסף חדאד.

חופש הביטוי: בדם נפדה את פלסטין.

שתי דקות. זה שתי דקות רגיעה, חוזרים. די. חבר הכנסת עופר כסיף, אני מבקשת מחברי הכנסת - - -

אפשר את רשות הדיבור?

לא.

מרגי היה לפניהם.

כן. כן. הטעות פה.

אני מבקשת את זכות הדיבור לפני הח"כים, אפשר? שתי דקות, בגלל השדולה.

אני מתנצלת, אבל יש פה פשוט גם ח"כים שממתינים.

מצידי, היא יכולה לדבר לפניי, אם היא ממהרת. אין לי בעיה.

כן? אם זה בסדר מבחינתך?

אז ממש, רות, שתי דקות. לא יותר.

שתי דקות. קודם כול, תודה רבה. כל הכבוד שבאמת כינסת, גברתי היושבת-ראש, את הדיון המאוד חשוב הזה. ותודה לכל הסטודנטים שהגיעו. שמי רות וסרמן לנדה. אני חברת כנסת מזה שנה. כל מי שמכיר אותי יודע שאחד הדברים שהם נר לרגליי בוודאי זה חופש ביטוי. התפיסה שלי היא תפיסה ליברלית. כל החיים שלי אני עוסקת לא מעט בניסיון לשלב את האוכלוסייה הערבית בתוך המיינסטרים הישראלי.

ואני רוצה להגיד לכם משהו שלי באופן אישי מאוד מפריע בדיון הזה. מי שפה בימין הוא נגד אלימות והסתה של חלק מהסטודנטים הערבים, ומי שבשמאל הוא לכאורה בעד. וזה פשוט מטורף. זה מטורף.

לא. לא.

זו דעתך, עופר. אני שומעת באוזן שלי, שלי. עליתי למדינה הזאת בגיל 17, ומאז אני חייה פה. ואתה יודע וכולם, כל מי שמכיר אותי, שאולי מיליון שעות אני השקעתי בהתנדבות ולא בהתנדבות בניסיון, ואני ממשיכה. אגב, השדולה שאני מובילה עכשיו היא בנוגע למיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית. ואני אומרת, כל מי שבימין פה הוא מה? נגד הסתה ואלימות? אסור שתהיה הסתה ואלימות. "בדם וברוח נפדה אותך פלסטין" זה לא לגיטימי באוניברסיטה. ולכן וגם לקרוא מוות לערבים זה לא לגיטימי. והגיע הזמן שבאוטובוסים ובכיתות ובבתי חולים ובאוניברסיטאות יהיה פה סדר.

נכון - - -

אבל רגע, זה שלך. אבל אתה דיברת כל כך הרבה.

חבר הכנסת אבו שחאדה, אני אוציא אותך להירגע.

אני לא דיברתי הרבה. ואני אומרת מדם ליבי. העולם הזה השתגע. המדינה הזאת השתגעה. אתה טועה, סמי. אסור להגיד: "בדם וברוח נפדה אותך פלסטין" באוניברסיטה כמו שאסור להגיד את זה באף אחת ממדינות ערב וגם לא ברשות הפלסטינית. ואסור לומר מוות לערבים. והגיע הזמן שמישהו ישים את יד ואת הרגל ולהגיד: די, די מכאן ודי מכאן. הסתה ואלימות זה רע.

משפט סיכום.

זה לא של הימין. זה לא של הימין לקחת על זה בעלות. ואני לא מהשמאל ואני לא מהימין. אני נגד אלימות ואני נגד הסתה. ואסור לנו, אסור לנו, להבליג. תודה רבה.

תודה רבה על הדברים, כן, רות וסרמן. אני רוצה לתת את ההזדמנות – יש לנו פה סטודנטית לתואר ראשון, גליה?

כן.

כן. בבקשה, ממש ככה דקה וחצי.

קודם כול, תודה רבה. ואני רוצה לציין שאני לא מייצגת שום מפלגה ושום גוף אזרחי. אני סטודנטית, אזרחית חרדה.

איפה את לומדת?

איפה את לומדת?

אני לומדת בבן גוריון. אזרחית שחרדה על עתיד של המדינה שלנו.

יש עכשיו אצלכם הפגנה.

נכון.

דגלים של פלסטין, כן. שלחו לי.

אתם קוטעים אותה, אבל, נו, באמת. יש לה דקה וחצי. 90 שניות.

אני רוצה להגיד שתחושת הביטחון היא עוד נרמסה אי שם ב"שומר חומות". אבל זה הולך ומקצין ומקצין. והיום אנחנו כבר מבינות ומבינים שאנחנו חייבים להגיע עם אמצעי הגנה לאוניברסיטה, כי אין מי שיגן עלינו. אנחנו מבינים שכדי לקבל תגובות מהקמפוסים ומהנהלות האוניברסיטאות, אנחנו צריכים לפנות לכלי התקשורת ולחברי כנסת. כי אחרת, הם לא יגנו את זה ולא נרגיש תחושת ביטחון.

ופה אנחנו מבקשים את התערבותכם ואת התערבות המשטרה כדי שלא נצטרך לפנות כל פעם לכלי תקשורת אחר כדי לקבל איזושהי תגובה.

הזיה.

לא ייתכן שאירועים קיצוניים כאלה יקרו, בטח לא באוניברסיטה ובטח לא בשום מקום. כולנו בעל חופש ביטוי וכולנו רוצים ביטחון. אבל כרגע אין לנו ביטחון בסיסי. אין לנו ביטחון בסיסי. אנחנו לא מקבלים הכלה של הסתה ואלימות בקמפוסים. אנחנו לא ניתן לזה יד. אף אחד מאיתנו. אנחנו דורשים שהאוניברסיטה וכל האוניברסיטאות ייצרו מנגנון ותקנות שיגבילו את הדברים ויעשו סדר מה מותר ומה אסור, ומה קורה לסטודנטית שנעצרת בחשד להסתה לרצח, ומה קורה כשהיא חוזרת לספסל הלימודים. האם אנחנו מסוגלים לשבת איתה כשברשתות החברתיות היא תומכת במחבלים? האם זה משהו שאנחנו מקבלים, מכילים? כי אנחנו לא מסוגלים להכיל. ואנחנו ציבור רחב שלא יכול לקיים את הדבר הבסיסי – ללמוד. ואת זה אנחנו דורשים. זו כבר לא בקשה, זו דרישה.

תודה רבה לך, גליה, על הדברים שאת מביעה כאן בפני הוועדה, בפני חברי הכנסת.

היא אמרה דבר אלמנטרי. ללמוד. היא אומרת: באתי ללמוד.

אלה דברים קשים, לחלוטין.

זה לא ייאמן, לא ייאמן. באיזו מדינה זה קיים?

חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה. גם לרשותך שתי דקות, בבקשה.

אני רוצה לומר, קודם כול, שעצם הדיון הוא מביש ומזעזע ואני רוצה להסביר למה. דבר ראשון, ההתנהלות של גברת היושבת-ראש כשנכנס לפה אורח - - -

אני מציעה לך להיזהר, עופר.

אני מדבר לעניין ומותר לי לדבר ואת לא יכולה לפגוע בזכות הדיבור שלי. אני לא מגדף.

מותר לי. בעיקרון, מותר לי. אני אומרת לך, תיזהר.

לא בשרירותיות. את מפריעה לי כרגע. מותר לי להעביר עלייך עניינית כמו שלך מותר להעביר עליי.

כמו שקראת לי פשיסטית בשבוע שעבר. נכון? זו באמת ביקורת לגיטימית.

קודם כול, כן, אבל זו לא הכוונה שלי כרגע.

אוקיי. אז אני אומרת שתיזהר.

הדבר השני, כשקוראים לי תומך טרור זה לא פחות גרוע, שלא לומר יותר גרוע. ואני לא שמעתי אותך יוצאת נגד.

אני מציעה לך שתתרכז בדברים.

עכשיו, אני אומר עוד פעם, הניהול הוא מביש. כשיש פה אורח, לא משנה כרגע מי, זה באמת מאיזה צד, שמגדף חברי כנסת, הוא אומר שחבר כנסת צריך להיות במעצר, קורא לחבר הכנסת אחר – איך הוא קרא לך? לא משנה.

הוא קרא לי.

הוא ממשיך.

אני אוציא אותך עוד פעם לשתי דקות.

הם מדברים עליי.

סליחה, להוציא לשתי דקות את יוסף.

ואת נותנת לו את זכות הדיבור. ולעומת זאת לחברי כנסת מסומים את לא נותנת. את מזהירה אותם. זה דבר שלא ייאמן.

דבר שני, הנושא הזה עולה עכשיו משום שלכאורה, ואני מדגיש את המילה לכאורה, הייתה אלימות של סטודנטים מצד מאוד מסוים פוליטי, שמאל כלפי ימין. ואני מדגיש, שזה כביכול כי זה שקר. אבל במשך שנים, במשך שנים יש אלימות של סטודנטים מהימין בהובלה של ארגון "אם תרצו" שמייד אומר עליו כמה מילים שבית המשפט קבע.

זאת דיבה. זאת דיבה. אנחנו לא מעודדים אלימות.

הוא מפריע. הוא מפריע.

מתן, אני מבקשת.

והכנופיות הפשיסטיות של "אם תרצו" מאיימות על סטודנטים ערבים, מכות אותם. רק השבוע במעונות באוניברסיטת תל אביב הגיעו הכנופיות האלה וצעקו במסדרונות.

תפסיק לקרוא להם כנופיות.

היי, היי, קטי.

אל תקרא להם כנופיות. זה אלה שלומדים שם הם הכנופיות.

מבקשת להוציא אותה לשתי דקות.

הם מסתובבים במסדרונות, הסתובבו במסדרונות המעונות וצעקו.

הם שומרים על הסטודנטים.

אני מבקשת לצאת לשתי דקות, להירגע ולחזור.

וצעקו מוות לערבים. על זה לא מדברים. מתי מדברים? כשכביכול יש אלימות מהצד הערבי. המניע האמיתי של הדיון הזה שנעשה בצלמה ובדמותה של הכנופיה הפשיסטית "אם תרצו", הוא סתימת כל קול ביקורתי, עצמאי וספקני שיש באקדמיה. הם לא רוצים שתהיה - - -

לסיכום, בבקשה.

לא. אני מבקש. זה לא ייתכן שאת תיתני עשר דקות ל"אם תרצו" ולי תיתני שתי דקות. לא ייתכן. אני לא מתכוון להגיע לעשר דקות.

אם אנחנו מחשבים עכשיו את כל ההערות שלך, אנחנו נגיע להרבה יותר מעשר דקות.

אני לא מתכוון להגיע לעשר דקות. אני כן אעמוד על כך שתיתני לי.

אתה כבר על שלוש דקות. אני מבקשת שתסכם את דבריה.

אני רוצה שאת תיתני לי לסיים. זה פחות מדקה.

תסכם את דבריך.

אם לא תפריעי לי, אני מסיים בפחות מדקה. אני אומר עוד פעם, הם רוצים סתימת פיות של כל מי שיש לו ביקורת וספקנות ומחשבה עצמאית. ומותר, וחובה באקדמיה במיוחד, לפתח מחשבה עצמאית, ביקורת וספקנות. את זה הם רוצים למחוק.

עכשיו, אני אסיים בשני דברים מאוד מאוד קצרים. בית המשפט המחוזי קבע, ואני מצטט מפסק הדין שלו, ומי שיגיד שבג"ץ הפך את זה, זה לא נכון. מה שנאמר בתביעת דיבה של "אם תרצו" ובית המשפט דחה אותה, נאמר כך: "קיימים קווי דמיון מסוימים בין התנועה הזאת" – כלומר, 'אם תרצו' – "לבין עקרונות מסוימים שביסוד הפשיזם". את זה בית המשפט קבע. וכך הארגון הזה מתנהל.

משפט לסיום.

דבר אחרון לגבי הנושא של הדגל. קודם כול, מדובר בדגל של עם, בדגל הפלסטיני, והוא דגל לגיטימי לא רק מבחינה עקרונית אלא גם מבחינת החוק הישראלי.

אין עם פלסטיני אבל שיהיה.

משפט לסיום, תודה.

כמובן שאני נגד זה שימנעו הנפת דגלים אחרים, כמובן דגל ישראל, למשל. אני לא אומר שצריך לאסור את זה.

תודה.

אבל אני רוצה רק באמת לסיים בזה. בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה הגבוהה שעוסק בחופש פעולה, כל הדברים האלה נמצאים באחריות המוסד האקדמי, ולא באחריות המדינה. וטוב שכך. כך שאם מוסד אקדמי מחליט שיניפו או לא יניפו דגל, אל למדינה להתערב.

תודה רבה על הדברים. ואני רוצה באמת לתת רגע את זכות הדיבור. נמצאת איתנו גם סמנכ"ל אקדמי במועצה להשכלה גבוהה, מרב אברהמי. נמצאת איתנו?

שרן, אני חייב לעוף. אני יכול דקה לדבר?

כולנו חייבים וחייבים והולכים וחוזרים. ורות הייתה פה ונתנו לה והיא אחרינו.

אני פשוט חייב לעוף.

שנייה. אני מנסה. אתם כל הזמן קוטעים.

רגע.

אנחנו לא שמענו את - - - ואת הממשלתיות, וכבר נגמר לנו הדיון. ואני אמורה לסכם. אז איך אני עכשיו אדחף עוד סטודנטים וחצי מחברי הכנסת?

בסדר. אז בכל זאת, יש סטודנטית שחוותה אלימות. שייתנו גם לה לדבר.

בסדר. ואני מנסה לתת. אתם כל פעם קוטעים אותי. זה בלתי אפשרי כך.

קודם כול, מרב, תודה שאת עולה איתנו בזום, למרות שהדרישה שלי הייתה באמת להגיע לוועדה, גם מכם וגם מראשי האוניברסיטאות. הדבר הזה הוא בלתי מתקבל על הדעת, באמת. מדובר פה בנושא קריטי שגם אני פניתי אליכם ברמה האישית עליו. זה מגיע לקצה גבול כרגע.

סליחה, אני בבוקר התקשרתי ולשאלתי את מזכירות הוועדה ונמסר לי שאין שום בעיה לעלות בזום. לכן אני בזום.

אתם אמרתם שלא יכולים לבוא.

אתם אמרתם שאתם לא יכולים להגיע. ולכן בלית ברירה העלו אתכם בזום.

לא. זה לא מה שנאמר לי.

לא משנה. בכל מקרה התוצאה זהה. בין אתם בדיון ובין אם אתם לא בדיון, אותה תוצאה.

זה בלתי מתקבל על הדעת שאתם לא הבאתם לפה את ראשי האוניברסיטאות לדיון כל כך קריטי ומהותי. אנחנו צריכים לשמוע מהם מה נעשה בקמפוסים, שאנחנו שומעים שסטודנטים יוצאים עם דם, מאושפזים, חדרי מיון. ולא משנה איך, מה, כמה ולמה, יש פה אחריות עליהם, ואחריות על ראשי האוניברסיטאות בדבר הזה.

נמצאת פה נציגת ור"ה. ואנחנו נמצאים, נציגי המל"ג. אני לא יודעת, אם הוזמנו ראשי האוניברסיטאות, מדוע לא הגיעו.

אז אני גם בדבריי לסיכום אני אומר שביום שני בשעה 12:00 יתקיים דיון נוסף.

כל הכבוד.

ואני מצפה מכם, אוקיי? לשלוח את ראש המל"ג. מוור"ה לשלוח את הנציג הראשי, ושכל ראשי האוניברסיטאות יתייצבו פה, כי מה שקורה כרגע, בשבועות האחרונים באוניברסיטאות, הוא פשוט קו גבול שאי-אפשר להשלים איתו.

גברתי, למה את מתעלמת מדברים שקרו קודם? למה?

להוציא, בבקשה, לשתי דקות רגיעה.

למה את מתעלמת?

סדרנים, בבקשה. להחזיר אותו ב-12:58, בבקשה.

ויש פה סטודנטית שחוותה אלימות לפני שבוע, ולא נותנים לה לדבר?

ולכן הדרישה שלי היא שתגיעו כולכם, תתייצבו פה ותיתנו פה לכל חברי הכנסת, שורה של מעל 15 חברי כנסת, שמבקשים תשובות. אנחנו צריכים לשמוע אותם. אז אני מבקשת שכבר תארגנו את כל ראשי האוניברסיטאות להגיע לכאן לדיון ביום שני. אני אסכם את זה גם בדבריי מאוחר יותר.

עכשיו, מרב, אני יודעת שאת השליח ככה, בסופו של דבר. אבל בסופו של דבר כמי שעלתה, את צריכה לענות לנו על השאלות האלה. כלומר, אנחנו שומעים על מקרה אחר מקרה, הפגנה אחר הפגנה, הסתה אחר הסתה, אלימות אחר אלימות. מה המל"ג עושה עם זה? אילו הנחיות אתם מורידים לראשי האוניברסיטאות?

המל"ג, זה לא תפקידו בכלל.

קודם כול, המל"ג לאורך השנים קיימה דיונים בנוגע לדברים מהסוג הזה, וקיבלה החלטה אחרונה ב-2014 לגבי פעילות ציבורית בקמפוסים כאשר בעצם היא מבקשת ממוסדות להשכלה גבוהה – קודם כול, זו אחריות של המוסדות להשכלה גבוהה, זה ברור.

אבל אתם רואים שזה מדרדר. אתם לא שמים פה איזשהו ברקס?

פניות הציבור שמגיעות אלינו, לא הגיעו אלינו רבות. פניות הציבור שהגיעו אלינו, אנחנו בעצם מבררים אותן אל מול המוסדות להשכלה גבוהה. והמוסדות להשכלה גבוהה, למיטב הבנתנו, מטפלים. אנחנו יודעים על שני מקרים שאתמול לאחרונה, באופן מקרי, הגיעו לידיעתי, על מוסדות שהשעו תלמידים שעסקו בהסתה ובפעילות לא ראויה. המוסדות, למיטב הבנתנו, מטפלים ועומדים מאחורי אחריותם.

מה היה זמן השעיה של אותם סטודנטים?

אני מבינה שבמוסד אחד השעו לצמיתות. במוסד אחר לתקופה מוגבלת. אני לא באמת יודעת להשיב בצורה מדויקת.

אני יכול להשיב. היא צריכה עזרה.

שאלי אותה על הסטודנט עם הדגל בבן גוריון. מה דעתה על זה?

על מה?

שלא אפשרו לסטודנט לשים דגל ישראל בקמפוס.

בצלאל השעו ל-15 ימים והוא חזר לספסל הלימודים.

שנייה. תודה. מה עמדת המל"ג בעניין של הנפת דגלי ישראל? זאת אומרת, כשאנחנו שומעים על אוניברסיטה שלא מאפשרת, מה שקרה בבן גוריון, לדעתי, שלא אפשרו לסטודנט להיכנס עם דגל ישראל, כשמוסד חינוך מחויב בהנפת דגל ישראל על פי חוק, איך זה מתכתב בעצם עם הנהלים שלכם?

אז אני עונה. קודם כול, בישיבת מל"ג האחרונה העלתה את הסוגיה שרת החינוך ביום המל"ג. בעקבות אותה ישיבה, יום לאחר הישיבה, יצא מכתב מממני כמזכיר המל"ג, כמזכיר המועצה להשכלה גבוהה, לכל המוסדות להשכלה גבוהה, ובו הזכרנו את חובת המוסדות להשכלה לחוק הדגל ולהנפת דגל ישראל על ראש בניין המינהלה. המכתב הזה נשלח לכל המוסדות להשכלה גבוהה, לנשיאים, לרקטורים - -

זה תודה. מה עם הסטודנט?

- - למזכירים האקדמיים, לכל מי שאחראי על המוסדות להשכלה הגבוהה בעצם, ליישם את חובתו לחוק הדגל.

אוקיי. אייר, תוודא, בבקשה, באמת שיש בכל מוסד דגל, לראות אם הם באמת עוקבים אחר ההוראות או לא. יש לנו את הבחור מהארגון של הדגלים. אתה יכול לבדוק, לעשות קצת סקר, לראות את זה.

ומה בנוגע לסטודנטים שמגיעים עם דגלי ישראל? איך זה יכול להיות שמונעים מהם כניסה עם דגל ישראל?

על זה מה עשיתם?

להבנתנו, המוסדות אמורים לטפל בזה. ושוב, אנחנו מבחינתנו את ההוראה שלנו הוצאנו.

האם האוניברסיטה מבחינה חוקית - - -

בכל מקרה - - - שהמוסדות אכן מטפלים. ובכל מקרה אני גם אוסיף ואומר שביקשה השרה בישיבת המל"ג האחרונה לבדוק את הסמכויות ומה ניתן לעשות מול אותם אנשים בעצם מסיתים או מונעים. אבל החובה היא ברורה ואין פה שאלה לגבי החובה של המוסדות להניף את הדגל.

זה, נגיד, לעניין המוסד. גם אנחנו נעקוב בעניין הזה. השאלה שלי היא לגבי כניסה של סטודנטים גם דגלים. למה מונעים את זה מהם? מה הסיבה? והאם זה בכלל מותר על פי חוק?

אולי על השאלה החוקית, עמרי גולן, נציג הלשכה המשפטית שלנו במל"ג, יוכל להשיב.

עמרי גולן איתנו? את רואים את עמרי גולן?

כן, כן. אני כאן. שלום לכולם.

אז תשאירי את שניהם על דיבור.

תודה רבה.

שלום, עמרי.

שלום.

כן. אנחנו נשמח להבין. איך יכול להיות שמוסדות האוניברסיטה מונעים כניסה של סטודנטים עם דגלים לתוך השטח להם? דגלי ישראל, כן? לא דגלים אחרים.

קודם כול, אנחנו לא קיבלנו פנייה בנושא הזה. אנחנו קיבלנו, כמו שמרב אמרה, מספר פניות בודדות. אחת הפניות התקבלה בתחילת החודש והיא של תנועת "אם תרצו". היא צוינה גם במצגת ש"אם תרצו" הציגו כאן בוועדה. זה היה בנוגע להעמדה לדין משמעתי והרחקה מאוניברסיטה העברית של הסטודנטים שמסיתים לאלימות ולגזענות. אנחנו כמובן פנינו גם לאוניברסיטה העברית וקיבלנו את התייחסות הרקטור שלפיה ההפגנה הזאת נעשתה באישור והייתה תחומה לאזור שנקבע מראש על ידי צוות הביטחון. וזה לא סיכן את האנשים בקמפוס. ובכל מקרה, המוסד עוד בודק את תוכן הדברים שנאמרו שם. ואם הוא יצא שיש בהם עבירה על החוק, הוא יעביר את העניין לטיפול של המשטרה. זה קודם כול, לגבי הפגנה.

רגע, על איזה מקרה אתם מדברים?

מה שהוצג עכשיו במצגת של "אם תרצו".

אה, מה שראינו בסרטון של קריאות: ברוח, בדם.

היושבת-ראש שאלה על בן גוריון, ספציפית.

לא. על העברית.

היא שאלה גם על הדגל בבן גוריון.

לא. אני שאלתי על הדגל, על אי כניסה של דגל ישראל לאוניברסיטת בן גוריון.

אל תעזור להם להתחמק.

בכל מקרה, אני אדגיש ואני אחדד שכל הנושא של הפעילות הציבורית של סטודנטים בקמפוסים מוסדר בסעיף 6 לחוק זכויות הסטודנט שקובע באופן ברור שלסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה - - -

עמרי, שנייה. יש לי שאלה. אנחנו מכירים את זה. יש פה את הכללים, הכול מולי.

רק תנו לי לסיים את הטיעון הזה בהיבט משפטי.

אבל יש לנו שאלה מאוד מאוד ספציפית. האם מבחינה חוקית, מבחינת החוק הישראלי, מותר לאוניברסיטה לאסור על כניסה של סטודנט עם דגל ישראל לתוך הקמפוס?

אני לא מכיר הוראה כזאת.

כן. בבר אילן זה היה.

ואם תתקבל פנייה בנושא הזה, היא תיבדק אל מול המוסד, כמו שהתקבלו פניות בנוגע לזה, שהמוסדות לא מניפים את הדגל על פי חוק הדגל, הסמל וההמנון. אנחנו פנינו לכל מוסד שקיבלו פניה בנושא הזה ומבררים שבאמת המוסדות מחויבים - - -

חבל על הזמן, להשקיע בהם.

אוקיי. אז אני שמחה אולי לבשר כאן, קודם כול, לסטודנטים שפנו אלינו שגם על פי הייעוץ המשפטי של המל"ג, אין כל מניעה מסטודנט ישראלי להיכנס לקמפוס גם דגל ישראל. אין כל מניעה משפטית או חוקית להיכנס לקמפוס עם דגל ישראל. אני לא מאמינה.

מה, איזה חידוש.

את לא מאמינה שאת אומרת את זה.

- - - בישראל בשביל שיישמע המשפט הזה.

אבל, שרן, יש מניעה מעשית לסטודנטים שעושים את זה.

חשוב לציין שזה דגל גם של ערביי ישראל. והסטודנטים הערבים לומדים בארץ ישראל.

רגע, רגע. תודה. תודה. אני עדיין בהלם שזה צריך להיאמר. ברור. זה מובן מאליו.

זה גם הדגל שלהם.

אבל, אבל, מפה יוצאת בקשה. נמצאים פה המון המון סטודנטים פעילים שנמצאים בקמפוסים. במידה שאחד הקמפוסים למעשה אוסר עליהם את הדבר, אני מבקשת שתפנו מכתב אלינו, לוועדת החינוך, אליי ברמת האישית, ולמל"ג עצמו שלא יגידו אחר כך שלא קיבלו פנייה, על מנת שהם יוכלו לפנות לאותה אוניברסיטה ולנזוף ולוודא מה היה המקרה ואיך למעשה הוא נעשה.

אפשר גם לתקוף את התקנון בבית המשפט.

כן. אבל השאלה היא אם התקנון עומד בחוק הישראלי.

לא. השאלה אם התקנון אוסר את זה. התקנון אוסר את זה?

אני לא יודעת.

לא. אם התקנון לא אוסר את זה, לא צריך לתקוף את התקנון. צריך לשאול את המל"ג.

שנייה. שאלה נוספת שעולה כאן מחברי הכנסת שלמעשה דיבור כאן לפני כן, אנחנו מבינים – תראו, מדינת ישראל היא לא במצב, בואו נקרא לזה, ביטחוני רגיל. אין אף מדינה שאפשר להשוות אותה. אלון, אתה הבא בתור, אגב.

בסדר. הוא קידם אותי בתור. אה, טוב שחזרת. לא מוותר לנו.

אנחנו נמשיך את הדין עד בחצי.

כן. התחלנו מאוחר, בגלל זה.

אני ממש חייב לעוף.

כמה חברי כנסת העלו את הנושא הזה של הנפת דגל פלסטין בקמפוסים ישראליים. עכשיו, תקשיבו, אם אנחנו הולכים עכשיו לכל קמפוס, אני לא יודעת, בארצות הברית, אוקיי? ומניפים שם את דגל הטאליבן, לא נראה לי שזה ככה יעבור בסוג של שקט.

או של דעא"ש.

כלומר, באמת יש כאן ישות עוינת.

יש חוק, חוק המאבק בטרור. אולי חשוב להדגיש על חוק המאבק בטרור.

אז היועצת המשפטית רגע תחדד את הדברים.

יש חוק ויש איזושהי הנחיית יועמ"ש לגבי אכיפת החוק הזה. חוק המאבק בטרור, בסעיף 24, מדבר על גילוי הזדהות עם ארגון טרור. והחוק אומר: העושה מעשה של הזדהות עם ארגון טרור, לרבות בדרך של פרסום דברי שבח, תמיכה או אהדה, הנפת דגל, הצגה או פרסום של סמל". כלומר, הנפת דגל כשלעצמה של ארגון טרור היא עבירה על ספרים החוקים. אולם, לגבי דגל הרשות הפלסטינית שזהה לדגל אש"ף שלא הוצא מרשימת ארגוני הטרור, יש הנחיה שאכיפה לגביו תהיה רק אם הנפה באמת נעשית בנסיבות שיש בהן הסתה.

למשל: "בדם, באש נפדה את פלסטין".

"ברוח, בדם".

בסדר. אני רק מסבירה את המצב החוקי. כלומר, לא שכשלעצמו, אם הדגל, אני לא יודעת מה, תלוי על מרפסת של מישהו, אלא אם באמת הוא מונף במסגרת שיש בה את - - -

במקרה שגם המלל, זאת אומרת, זה לא רק הנפה, אלא גם הקריאות והמלל - -

כן. זה מה שקורה.

- - למעשה גם כן עומדים באותה מסגרת.

נכון. הופכים להיות במסגרת שיש בה כדי הבעת הזדהות שיכולה להביא לפגיעה בסדר הציבורי.

כן.

אוקיי.

במקום ציבורי, באופן שאנשים יכולים לראות או לשמוע. כלומר, בנסיבות האלה.

עכשיו, אנחנו מבינים שיש פה בעצם עבירה על החוק הישראלי. היא מתבצעת בשבועות האחרונים בקמפוס אחר קמפוס.

נכון.

עכשיו, אני עוד מעט אפנה למשטרה בעניין הזה. אבל מבחינת המל"ג, זה לא מניף אצלכם סוג של דגל אדום? אין איזו הנחיה? כלומר, מה ההוראות מבחינתכם לאוניברסיטאות בעניין הזה? הן פשוט עוברות על החוק הישראלי.

קודם כול, בנוגע להנפת דגלי פלסטין, אש"ף, אנחנו לא קיבלנו פניות בנושאים האלה.

מה?

אנחנו מקבלים פנייה, בוחנים אותה, גם מבחינה עובדתית, וגם מבחינה משפטית - - -

רגע, רגע, עמרי.

צודקים. מי זה המל"ג? הם לא קיימים, המל"ג. הוא צודק.

שנייה. רגע.

גם אם זה גילוי הזדהות עם ארגון טרור באופן ברור?

עמרי, אני לא חושבת שאתם צריכים רק ככה כמל"ג להיות במגננה, אוקיי? כלומר, כל פעם שולחים לכם פנייה. אני לא נכנסת לוויכוח אם נשלח או לא נשלח, משום שנאמרים כאן שכן נשלחו פניות. אני שמה את זה בצד. אבל השאלה שלי, במקום להיות כל הזמן במגננה, אתם רואים שהנושא כרגע בתקשורת, אתם רואים שזה הגיע לכדי אלימות בקמפוסים. סטודנטים פונים אלינו, מבקשים לעזור להם לעבור ללמוד בזום כי הם פוחדים. שמעתם את גליה מקודם. היא פוחדת להיכנס לכיתה שלה, משום שבוע לפני כן היא ישבה שם, יושבת לידה מישהי שעשתה את אותן קריאות הסתה שאסורות על פי חוק.

ונעצרה.

שנייה. אני אומרת, יש פה קו גבול.

יש פנייה, שרן. אני מחזיקה פנייה של ראש עיריית באר שבע לפרופ' חיימוביץ' עכשיו, ממש ברגע הזה, שהוא אומר לו: "זעזוע ובושה מאירועי היום בקמפוס של אוניברסיטת בן גוריון". הוא אומר שזה קורא להסתה והוא חושש כי הוא בעצמו, ראש עיר, מבין שזה גולש אחר כך לרחובות.

שרן, עוד פיסת אינפורמציה חשובה ומאוד רלוונטית. התקנון באוניברסיטה העברית לא מאפשר התקבצות עם דגל ישראל. זה התקנון.

אנחנו כאן מבינים שבסופו של דבר אתם חייבים למצוא את הדרך גם להיות אקטיביים. אתם לא יכולים לעמוד מן הצד, לראות שאותן אוניברסיטאות שאתם אחראים עליהן עוברות על החוק.

כמובן. קודם כול, חשוב לחדד את האחריות לעמוד בהוראות החוק של המוסדות.

שנייה. בין אם קיבלתם תלונות מסטודנטים בודדים או לא, עומדים שם סטודנטים מופחדים, ומה אתם עושים? מה, אתם ממתינים לפניית הציבור? אתם לא רואים את זה בתקשורת?

מרב כבר ציינה את זה, שהיא פנתה באופן אקטיבי לכל נשיא המוסדות להשכלה גבוהה וחידדה את העניין שהם מחויבים לעמוד בהוראות חוק הדגל, הסמל וההמנון.

רגע. אבל אני לא מדברת על הוראות חוק הדגל, הסמל וההמנון. אני מדברת על חוק הטרור.

אני לא יכול להתאפק. אתם מנותקים ממה שקורה בהשכלה הגבוהה. אתם מנותקים.

סליחה. אני מדברת כאן על חוק המאבק בטרור. חוק המאבק בטרור שלמעשה האוניברסיטאות מפירות את החוק.

זו האחריות של המוסדות האקדמיים.

לא, לא. זו אחריות שלכם. אתם המל"ג. אתם המל"ג. אתם אחראיים עליהם. זה לא נכון. אתם עכשיו זורקים את האשמה על הנשיאים.

שיתקנו את חוק המל"ג. היא צודקת. הם מנותקים בכלל. הם סתם גוף ערטילאי. תתקנו את חוק המל"ג. הם מיותרים.

אתם אחר כך באים לבקש מאיתנו לסייע להם לקבל תקציבים. אתם תקבלו אפס תקציבים בפעם הבאה שתבקשו.

היי, היי. קטי, תודה רבה.

חוצפה.

חבר הכנסת אלון טל שהמתין בהמון המון סבלנות ולא התפרץ.

הם יודעים להגיע לכאן לבקש תקציבים.

היי. קטי, אני לא רוצה להוציא אותך לעוד שתי דקות. די.

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני מצטרף לברכות על עצם הדיון הזה. אני מדבר בתור אחד, אני חשוב שמכל אחד פה, אני הכי לא מנותק מהאוניברסיטה, כי לימדתי שם.

לא. אתה המל"ג?

מרגי.

אני לא הייתי אף פעם חבר המל"ג.

לא. הוא פונה אליי. אני פניתי למל"ג. המל"ג מנותקת ממה שקורה באוניברסיטאות.

מרגי, די.

אני לא כיוונתי להתקפה אישית. לא התכוונתי לזה. אני פשוט אומר שהייתי חבר סגל באוניברסיטת בן גוריון ולימדתי בעברית ואני ראש חוג באוניברסיטת תל אביב. אני קצת מבין מה שקורה.

נדליק משואה ביום העצמאות.

די, מרגי.

ולכן אני רוצה לומר, קודם כול, שחשוב שיהיה שיח פוליטי תוסס וענייני בקמפוס כל אוניברסיטה. זה חלק מהמורשת של אוניברסיטאות. שם באמת מאבקים אידיאולוגיים ואינטלקטואליים צריכים להתנהל. השאלה היא איך לומר. וכולנו מכירים את המשל של מי שצועק אש בקולנוע וזה פסול, ולצעוק אש במקום אחר אולי זה בסדר.

ומה שאני למדתי היום הוא באמת כנראה שהמידתיות או האיזון הזה הופר.

הופר.

ומהסרטון שראיתי לגמרי הזדעזעתי. אני חושב שפה ראשי האוניברסיטאות צריכים להבין שהם, אף על פי שלא נעים להם, כי צריכים באמת להבליג, לגלות איפוק, ברגע שגם הסטודנטית קוראת לאנשים להיות שהידים ובאמת צועקת דברים מאוד מאוד בוטים, וברגע שהסטודנטים מפחדים להביע את דעתם, יש צורך להתערב. כנראה שהרצון לאפשר שיח ציבורי הלך קצת רחוק מדי. ולכן השיח הזה מאוד מאוד חשוב.

מאוד חשוב.

ואני חושב שיש מה לעשות. מאידך, בואו נזכור שחשוב שכן יתקיים ויכוח וזה בסדר גמור. אבל אם אנחנו בעצמנו לא נקשיב אחד לשני ונתערב כל פעם, אנחנו בעצם משדרים לאותם סטודנטים שהעיקר הוא לצעוק בקול ולא להקשיב זה לזה. ולכן אני מקווה שבדיון ביום שני, וחשוב שיהיה לזה המשך, נקשיב אחד לשני, לא נתערב.

אני גם כן את ההתפרצות של חלק מחברי הכנסת. ובואו ביחד ליצור אווירה אקדמית בריאה שמאשפרת החלפת דעות, ובעיקר חינוך.

ללא אלימות. ללא אלימות.

אלון, זה לא מעניין אותם. הם רוצים להחליף את המדינה לגמרי.

זה הרי המהות של יום הנכבה.

נכון. יושבת-ראש הוועדה, תדעי לך שיש כבר סטודנטים שבוחרים לבוא ללמוד במוסדות שבהם אין את התופעות האלה, כמו באוניברסיטת אריאל, לדוגמה. חד-משמעית, סטודנט שרוצה ללכת ללמוד, מתחיל לבחון איפה טוב ללכת ללמוד.

קטי, תודה. אני מעוניינת לשמוע כרגע את נציגי המשטרה והמשרד לביטחון הפנים. נמצא איתנו נציג דוברות המשטרה, שבתאי.

לא, לא. יש דוברת.

תנו לה לשבת.

אפשר יהיה לשמוע גם את הסטודנטים שוויתרו על יום לימודים בשביל להיות כאן?

כן. תעבירו לי את השמות שלכם. אני אנסה לשלב תוך כדי גם כן.

איסלאם עאזם.

בפתק, בפתק.

בפתק.

נתתי פתק כבר בתחילת הדיון.

תעבירו לי עוד פעם. כן, בבקשה.

צוהריים טובים.

תציגי את עצמך, בבקשה.

שרון פרץ, נציגת חטיבת החקירות.

שרון, כן. אנחנו שמענו כאן באמת דברים מאוד קשים מטעם הסטודנטים. בסופו של דבר, אתם אחראים על השמירה על המרחב הציבורי, בין אם זה שם או בחוץ. עכשיו, עולות פה טענות מאוד קשות, מספר טענות. בואו נחלק את זה לשלוש, אוקיי? הדבר הראשון הוא באמת סטודנטים שמגיעים ואין להם את הביטחון בקמפוס שגופם לא ייפגע, ממש ככה. מאוימים באלימות, יותר מבאלימות, בחייהם. זה מה שהם מרגישים.

הבעיה השנייה היא בעצם ההסתה שמתקיימת בקמפוס. ויש פה עבירה ברורה על חוק הטרור. אוקיי? כפי שגם היועצת המשפטית ציינה לפני כן. אותם סטודנטים שלמעשה קוראים קריאות ממש כמעט מפורשות לרצח, הולכים אחר כך ויושבים לצד סטודנטים אחרים, והם פוחדים. הם פוחדים. הרי גם אנחנו, לפעמים גם למשטרה, הסיבה שבגללה אתם לא מצליחים למעשה לאכוף או לעצור 100% מכלל מקרי הטרור או מכלל הפיגועים היא כי יש דברים שאנחנו עדיין לא מבינים על מתי הטריגר הזה שבאמת עובר מסוג של דיבור לביצוע. ואותם סטודנטים נמצאים בחשש מתמיד אם אותו קו גבול יעבור שם בקמפוס ומתי. האם זו שאלה של זמן?

והדבר השלישי הוא באמת הגעה למקרי אלימות של ממש. כלומר, סטודנטים אחרים יצא פצועים, מדממים, מתוך הקמפוסים אחרי ההפגנות שהתקיימו שם. עכשיו, אתם כמשטרה אחראים על השמירה על הביטחון שלהם, על המרחב הציבורי. יש פה עבירות שלדעתי חמורות בהרבה ממקרים אחרים. איך אתם מתמודדים? מה אתם עושים? מה היו התוצאות בשבועות האחרונים בכל המקרים?

אז ראשית, אני לא יודעת לומר לך – שומעים?

כן, כן. שומעים.

ראשית לגבי מספר האירועים שטופלו בשבועות או בימים האחרונים במסגרת המחאות באוניברסיטאות, אני לא יודעת לומר לך נתונים, אני מתנצלת. אנחנו קיבלנו את הזימון אתמול בערב ואין לי את האפשרות.

אתמול בערב רק קיבלתם את הזימון?

נכון.

אוקיי.

בסד הזמנים הזה אני לא יכולה לתת את הנתונים, ואני גם לא יודעת לומר - -

תמיד זה ככה.

לדיון הבא.

- - אם זה נתון שאני יכולה לומר אותו.

אבל מה המדיניות של כניסה לקמפוסים?

שנייה. היו מספר אירועי 100 במסגרת המחאות האלה. הגיעו לשם והיה טיפול משטרתי. בכל מה שקשור לדיווח על עבירות מתחום חופש הביטוי, כל דיווח כזה נבחן לגופו. אנחנו פועלים וזה מועבר לפרקליטות המדינה לבחינה אם לפתוח – הם בעצם הגורם המוסמך להחליט אם לפתוח בחקירה בגין המקרים האלה או לא.

אוקיי. אבל האם אתם הגשתם לפרקליטות תיק? כמה תיקים הגשתם בשבועות האחרונים על מקרי האלימות בקמפוסים? כלומר, את משרד המשפטים אנחנו נשאל אחר כך, כמה מתוך התיקים שהכנתם הם החליטו להעמיד לדין, חלק החליטו שלא. אבל אתם מבחינתכם, כמה תלונות קיבלתם בשבועות האחרונים? וכמה מהמקרים האלה החלטתם להעביר לפרקליטות להעמדה לדין?

אז שוב, אין לי נתונים בנוגע לכמה. אבל ככל שהוגשו תלונות, הן יטופלו וייבחנו או שכבר נבחנו ויועברו לפרקליטות המדינה.

אוקיי. אז גם אין לנו נתונים על העניין הזה. מה המדיניות שלכם מבחינת ההפגנות? האם אתם, כאשר סטודנטים רוצים לבוא ולהפגין עם דגלים וכו' ביום הנכבה וכול זה, האם הם צריכים לבקש מכם אישור הפגנה?

כל עוד ההפגנה היא הפגנה לגיטימית.

מה זה לגיטימית?

מאושרת.

על פי חוק.

רגע, אבל האם הם נדרשים לאישור הפגנה או שהם יכולים פשוט לצאת ולהפגין?

אם השאלה היא בנוגע להנפת הדגלים, הדגל הפלסטיני - - -

תראי, זה לא נראה לי התקהלות. יש יותר מ-50, נכון?

אוקיי.

בתוך כל הסרטונים האלה.

שלושה אנשים זה התקהלות.

שלושה?

כן. זה החוק.

מכמה אנשים הם צריכים לבקש כבר אישור להפגנה?

אני רק רוצה להזכיר שההפגנות האלה בוצעו במסגרת המוסדות האקדמיים. וכל עוד הן היו מחאה לגיטימית ולא נדרשנו לטיפול משטרתי שם, אז באמת לא היינו שם. וככל שנדרשנו, אז הדברים טופלו.

שנייה. בעיקרון, על כל הפגנה שיש נדרש אישור משטרתי. האם על פי התקנונים של האוניברסיטאות, שלמעשה בתקנון, אם מישהו רוצה לקיים הפגנה, כתוב: אתם צריכים לבקש אישור מהאוניברסיטה. האם במקביל הם נדרשים לבקש גם מכם אישור לקיום הפגנה או שזה לא נדרש על פי חוק? ויש להם את ככה כרטיס חופשי.

אני לא מכירה את זה. אני יכולה לבדוק.

לדיון הבא תהיה יותר מוכנה. שיבואו יותר מוכנים לדיון הבא.

- - -

לא צריך אישור משטרה. אוקיי.

אני בשוק.

באישור שלהם - - -

אוקיי. כן, השאלה אם זה במסגרת החוק, על ההתקהלות.

את יודעת שבאוניברסיטה העברית צולמה במצלמות סגנית נשיאת האוניברסיטה שבאה לשוטרים והעיפה אותם מהקמפוס כי הם מחוללים הסתה? ידוע לך המקרה הזה?

אני לא מכירה את האירוע. ואני גם לא יכולה להתייחס לאירועים ספציפיים, בוודאי שלא במסגרת הוועדה.

הנחיה של המל"ג מ-2014 היא: "מוסד מוכר להשכלה גבוהה לא ימנע או יגביל את זכותו של סטודנט לקיים פעילות ציבורית, לרבות להתארגן ולהפגין בכל נושא, אלא בהתקיים אחד או יותר מהתנאים: הפעילות אסורה לפי כל דין; יש בה פגיעה מהותית בקיום הסדיר של פעילות המוסד או למטרות מסחריות".

ולאור הנחיה הזאת מ-2014 שהוזכרה, המוסדות בעצם מתקינים לעצמם תקנונים. ולמיטב הבנתי, כמעט בכל המוסדות אתה חייב אישור לפני שאתה מפגין. אני לא חושבת שצריך אישור משטרה, למיטב הבנתי, אם זה בתוך הקמפוס.

לא צריך?

לא צריך.

זהו.

שהמל"ג יענו על זה.

איזה מל"ג את מדברת? אל תעירי אותם משנ"צ.

אתה צודק.

את מעירה אותם משנ"צ. זה לא מעניין אותם בכלל.

אוקיי.

שלא יקבלו גם תקציב, יעקב.

כמעט בכל התקנות האלה יש איזשהו סייג שאומר שאם הדבר הזה מתדרדר למשהו לא חוקי, אפשר להפסיק את זה. השאלה היא איך אוכפים את התקנונים הטובים האלה.

כן. אוקיי. אני רוצה את זכות הדיבור לחברת הכנסת - - -

מה?

מה? כבר דיברת, לא?

אני לא דיברתי. יאללה, תמיד דופקים את השחורים. תמיד דופקים את השחורים.

מה, אני לבנה?

את? כן.

נכון. חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת החינוך לשעבר, יעקב מרגי, בבקשה.

תקשיבו, אני פונה לסטודנטים, קודם כול, חבל לי. קודם כול, לפרגן לך, כי זה דיון טעון. מניסיוני, דיונים כאלה בדרך כלל מתפוצצים. כל הכבוד לך.

וטוב שכך.

טוב שכך.

נראה לי בשתי דקות רגיעה האלה זה עובר.

יפה. דבר שני, אני אומר לך, חבל שהשקעת זמן במל"ג. הלוואי, החלום שלי הוא לשנות את חוק המל"ג, כי אין להם הרבה סמכויות. חבל להפריע את מנוחתם. הוות"ת קצת עוד עושה משהו. המל"ג, חבל, מיותר. הם לא צריכים לבוא.

טוב, אני רוצה לדבר אליכם, הסטודנטים. אני חקרתי את התופעה הזאת פתולוגית. אני איש באר שבע. אני גר בנגב, במושב. קודם כול, בן גוריון, אני הייתי הפטריות שלה. הם איבדו אותי. אני אכנס בהם בכל הזדמנות שאני יכול. קודם כול. אני חקרתי את התופעה הפתולוגית. שימו לב, הם רוצים שתחששו. זו המלחמה שלהם. הם שנאבד את הביטחון העצמי שלנו, שלא נעז. ראיתם את התופעה שאנשים פחדו לשים דגל יום העצמאות על המכוניות. הם הצליחו, ניצחו אותנו, בגלל הרפיסות שלנו. אלה שכל השנה מדברים איתנו: חופש ביטוי, זה דאגה רק של השמאל. אוי ואבוי, מותר להם, למרצים שלהם, השמאלנים, לדבר בצורה הכי קיצונית, חופש הביטוי. ואם איזה קומץ סטודנטים – אני לא מצאתי מרצים ימניים, אני לא יכול להגיד אם איזה מרצה ימני אמר משהו.

הגזמת. זה בתנאי קבלה. אם אתה לא בשמאל, אתה לא.

אין מרצים ימניים. ואם יש, הם יפחדו לדבר.

שנייה. אני רק רוצה לומר. גברתי, אני באתי לדבר אל הסטודנטים.

אין מרצים בימין. לא קיים.

אני צייצתי, ובזה אני אסיים. אני באתי לדבר אליכם. קחו יוזמה. סליחה שאני אומר לכם. זה לא עניין של חקיקה. אם זה היה עניין של חקיקה, היינו מחוקקים. החוק מדבר בעד עצמו. להגיע למצב שאני צריך לשאול אם להרים דגל, דבר שמעורר אצלנו דמעות והתרגשות וצמרמורת מהתרגשות?

נכון.

הם הצליחו בזה. ואני אומר לכם, רבותיי, אל תכניסו מורך. מה שעשית זה מעשה גבורה מתבקש. אבל צריך לשכפל. רבותיי, באגודת הסטודנטים, אני צייצתי באותו רגע. זו התנהלות מבישה של ראשי האוניברסיטאות. קחו את זה, קחו את הדגל כעניין שבשגרה עד שנבין, נבין, שהחזרנו לעצמנו את הגאווה הלאומית. לצערי הרב, יש מפלגות פוסט-ציוניות פה שהתקשורת נותנת להן לגיטימציה ומשחקים אותה כנאורים. הכניסו בנו מורך, כן, כן. אני הפטריוט. הם הכניסו בנו מורך. ואני אומר, טוב שזה קרה עם המשבר של הדגל. אולי זה מה שיעיר אותנו. זה נתן לנו אגרוף בפרצוף. לאיזה מצב הגענו, שאנחנו צריכים לשאול אם דגל ישראל זו התרסה? בושה וחרפה לאוניברסיטת בן גוריון. בושה וחרפה.

גם לעברית וגם לתל אביב.

אני כבאר שבעי מתבייש. מתבייש.

כל הארץ.

כל הארץ. כל האוניברסיטאות. בושה וחרפה לכל האוניברסיטאות.

תודה רבה על הדברים, חבר הכנסת יעקב מרגי. אני רוצה לתת לידידה אבישג?

אביגד.

אביגד. נעים מאוד. יושב-ראש אגודת הסטודנטים באריאל, לתת את ההזדמנות גם כן להציג את הדברים על מה שקורה באוניברסיטה, בבקשה.

תודה רבה. קודם כול, באמת הנושא הזה ממש חשוב. בגלל זה אנחנו מודים לך שקידמת אותו.

רציתי לענות לחבר הכנסת אבו שחאדה, אבל הוא הלך.

זה לא יעזור. חבל על הזמן. זה לא יעזור.

כן.

אז זהו. הוא דיבר ששמחים על רצח עם וכאלה. אז אחרי כל פיגוע אנחנו שומעים בכפרים מסביב לאריאל שיש זיקוקים ויש שמחה. וזה לא קורה רק באש"ף. לצערי, זה קורה גם בעיירות מעורבות, כגון לוד ועוד כמה כאלה.

יפו, חיפה.

יש לא מעט, לצערי. עכשיו לגבי הקמפוסים שאמרתם שאין נציגים מהאוניברסיטאות, אני לא יודע מה קורה בכל האוניברסיטאות, אבל אני פשוט יודע באוניברסיטה שלנו, שברוך השם, היא אוניברסיטה ציונית. ובאוניברסיטה שלנו קיים את הדו-קיום הכי יפה שיש. יש לי גם תמונות. פעם העברתי גם לחברי הכנסת, של ממש מישהו, מ"פ בצבא, במילואים, רואים אותו לומד יחד עם בחורה ערבייה עם כל הרעלה. והם לומדים יחד מדעי המדינה ומזרח תיכון או משהו כזה.

אני רוצה להגיד שאצלנו באמת גאים במדינה ובכל סמליה. ברוך השם, לא מניפים דגלים של מדינת אויב, ובטח ובטח גאים ומניפים דגלים של מדינת ישראל. אחרי כל פיגוע, אחרי כל דבר, אנחנו פותחים בספריה שולחן עם נרות.

איזו אוניברסיטה?

אוניברסיטת אריאל בשומרון.

אריאל. אחרונת המוהיקנים.

רגע. שכחת שכמעט לא הייתם לגיטימיים.

זה מה שאני רוצה לדבר בסוף.

אחרונת המוהיקנים.

אני רוצה להגיד שאצלנו כל פעם, כל אחד שנצרח, בין אם הוא למד באריאל, גם אלה מתל אביב, לא משנה איפה, אנחנו שמים שולחן עם נרות. כל הסטודנטים מדליקים. קוראים פרק תהילים משותף. עשינו גם עצרת בעקבות כל הפיגועים שהיו.

אני רוצה להגיד עוד שאצלנו בכל כיתה ובכל משרד מונפים דגלי ישראל בגאווה. ובכל טקס שהאוניברסיטה עושה גם למצטיינים, גם לא משנה איזה טקס זה יהיה, לא מחייב שזה מדבר משהו על המדינה, תמיד אנחנו מסיימים אותו בהמנון התקווה. תמיד. וכמובן שיש בו דגלי ישראל.

אז אני לא יודע בדיוק לגבי החוק, אם הוא כולל גם את שירת התקווה וכאלה בטקסים, אבל נראה לי שחובה גם לעשות את הדבר הזה.

ובאמת אני רוצה להגיד שזה הזוי שדווקא האוניברסיטה שהכי גאה במדינה, הכי תומכת ובאמת עושה את הכול לקדם את המדינה, וגם הסטודנטים שלומדים, לומדים מתוך ציונות ומתוך לפתח את המדינה, בסופו של דבר היא האוניברסיטה שמוחרמת על ידי ור"ה – ועד ראשי האוניברסיטאות – ועל ידי עוד המון מרצים שמסכימים לפגוע בנו. תודה רבה רבה.

תודה רבה. אני רק אוסיף, אני יודעת שאתם כרגע עושים מחאה בעניין החרמה הזו. אני קבעתי עם אלחנן. הוא ביקש ממני אישית להגיע אליהם, לדעתי, זה בשבוע הבא.

בשבוע הבא.

אז אני אפגוש אתכם שם ונראה כיצד אנחנו יכולים לטפל בעניין הזה גם כן.

תודה רבה.

אני רוצה לתת את זכות הדיבור לחברת הכנסת גלית דיסטל, בבקשה.

תודה רבה. טוב, בהחלט, בהחלט זה דיון חשוב ואני מודה לכם שבאתם. בעיקר כי אני יודעת מה אתם עוברים, כי זה לא פעם ראשונה שאני מתעסקת בזה. עשיתי למעשה כנס לפני חצי שנה בדיוק על הנושא הזה. ושם באמת היה זמן רק לסטודנטים לדבר. ח"כים כמעט ולא דיברו. ועלו עדות אחר עדות אחר עדות מכל האוניברסיטאות בארץ, מבן גוריון, מהעברית, מתל אביב, מבית ברל, מבצלאל, צפון, דרום, לאורכה ולרוחבה של הארץ.

אם אני אלקט עכשיו את כל עדויות שקיבלתי, אז האסוציאציה שלי היא המשל של הצפרדע שמתבשלת לאט בתוך סיר מים. ולמה הכוונה? דברים טריוויאליים שנראו לדור שלי ברורים מאליהם לחלוטין לאט לאט מתאדים מתוך הסיר הזה. והדברים שעבורי היו כמו אוויר לנשימה, עבורכם זה ממש מאבק, מאבק אמיתי.

עכשיו, אני לא חושבת שזה המל"ג, ואני לא חושבת שזאת המשטרה, ואני לא חושבת שזה הסטודנטים מהחברה הערבית. אני חושבת שצריך לומר פעם אחת את האמת. זה הסגל. הרוח שמנשבת כרגע באקדמיה הישראלית עם הלובי החזק היא רוח בין פוסט-ציונית לאנטי-ציונית. את הסממנים לזה אני זוכרת כסטודנטית. למדתי גם באוניברסיטה העברית וגם באוניברסיטת תל אביב, ובשני המקרים חצי שיעור, לא משנה מה היה הנושא, הוקדש לכיבוד, הוקדש לכמה המדינה הציונית היא מדינה שקמה על חטא, הוקדש לרעיונות שמאפיינים אולי, אולי, אולי, אולי, 5% מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

עכשיו, אני רוצה להגיד לכם עוד יותר מזה. זה הרבה יותר עמוק ממה שנדמה לכם. כי כשרוח המפקד, כשמרצה בכירה מתסכלת על דגל ואומרת: בדגל הזה יש מחלה, הדגל הזה הוא חולה; הסטודנט מבית ברל, וזה מקרה אמיתי, שתולה את דגל ישראל בחלון חדרו ויורד למטה וחוטף מכות ומביא לי לכנס את החולצה המוכתמת בדם, אני לא מאשימה את הסטודנט הערבי. אני מאשימה את המרצה הבכירה שקראה לדגל שלנו חולה.

סיכום, בבקשה.

כשבחורה בזום בתוך הרצאה יושבת ומאחוריה דגל ישראל, והמרצה אומר לה: אנא, תזיזי את הדגל מהזום, כי זה פוגע ברגשות שאר הסטודנטים – אני לא מאשימה אף אחד, לא את המשטרה, לא את המל"ג ולא את הסטודנטים. את המרצה. הם נוקמים בציונים; הם נוקמים בנושאי העבודה, אם נושא העבודה שלכם יהיה פטריוטי מדי, ציוני מדי. אתם יודעים מה? מקרה שאני שמעתי מסטודנטים מאוניברסיטה העברית, פשוט בגלל שהיא כתבה בעד נשים חרדיות, נאמרה לה מפורשות: את רוצה ציון טוב, גברת? תחליפי את המאסטר. זו רוח המפקד. זו הצפרדע שמתבשלת. ומול האנשים האלה תהיה מלחמה.

ואני רק רוצה להוסיף משפט מסכם למה שאמר אלון כאן. אתם מדברים על מאבקים אידיאולוגיים, על שיח פוליטי, על ספקנות, על חשיבה ביקורתית, על חשיבה אקדמית. אין את זה יותר. הפרוגרסיביזם משיק ממש אחד לאחד לפשיזם. הם לא מאפשרים חשיבה ביקורתית. הם סותמים פיות. הכול בשם איזו רוח ליברלית מומצאת שהיא דכאנית. היא לא יכולה לשאת דעה שונה משלה.

תודה.

היא מתעמרת בדעה שונה משלה. ואתם יודעים את זה בגיליון הציונים שלכם.

אז אני רק אוסיף משפט אחרון. אנחנו כאן. אנחנו נילחם. אנחנו לא ניתן לצפרדע הזו להמשיך להתבשל. וכל הכבוד לכם על האומץ. תודה רבה.

תודה רבה על הדברים. אני רוצה לתת את ההזדמנות ליועמ"ש של ור"ה, רחל בן ארי, שנמצאת איתנו גם כן בזום, שביקשה גם להתייחס לדברים. שלום רחל. מה שלומך?

שלום. צוהריים טובים.

צוהריים טובים.

שלומי בסך הכול טוב. אחרי השעה האחרונה פחות טוב, כי אני חושבת שיושבים וטופלים על מוסדות להשכלה הגבוהה האשמות שווא.

טופלים?

מסכינה.

תני לה את זכות הדיבור, בבקשה.

טופלים האשמות שווא. צריך לזכור, קודם כול, המוסדות להשכלה גבוהה לא מפירים חוק כמו שזה נאמר מספר פעמים בסשן הזה, כולל על ידי יושבת-ראש הוועדה, ואני מאוד מאוד מצרה על כך, לא את חוק הטרור ולא שום חוק אחר. יכולה להיות ביקורת על מידת האכיפה ולחשוב שאולי צריך לנהוג אחרת. אפשר לשוחח על זה.

רגע, רגע. את טוענת, שנייה.

סליחה, עכשיו אני מדברת.

לא, לא, לא. את פה כדי לענות על השאלות שלנו לפני שאת כאן כדי לדבר. אוקיי?

אני הייתי מבקשת להתייחס בדקה - - -

את כדי לענות על השאלות המאוד מאתגרות האלו שאני מבינה שעד היום זה די זרם ככה מתחת לפני השטח.

ממש לא, ממש לא.

אבל כמו שאמרתי, אנחנו נשים על זה, אנחנו שמים כרגע, הוועדה תשים את האמצע על הדופק בעניין הזה והיא לא תרד מהנושא.

מצוין.

ולכן השאלה כאן היא: האם אתם אסרתם על סטודנטים להיכנס לקמפוסים של המכללות, של האוניברסיטאות, עם דגל ישראל?

Never and ever.

יש לי עדות של סטודנט מבן גוריון מוקלטת פה. את פשוט לא דוברת אמת.

שנייה.

את לא דוברת אמת.

אני הייתי שם.

האם רוצים תשובה? תנו לי להשלים.

רגע.

המקרה שתיארתם הוא מבחינת החריג, וגם הוא עניין של מספר דקות בעיניי מיותרות ולא היה צריך לקרות. ומייד אחרי זה נתנו לסטודנט להיכנס. אז כל העניין הזה, תראו, בואו, המוסדות להשכלה הגבוהה זה בבועה של החברה הישראלית. וכשאנחנו נמצאים בתקופה עם מתיחות מאוד חריפה, אז בוודאי שדברים קשים יוצאים גם בתוך האוניברסיטאות כמו גם נתונים בבתי חולים בחברה שהיא מאוד מגוונת ויש שם מכל וכול מכל המינים ומכל הסוגים, וטוב שכך.
אז המבחנים שבאמת גבול הדק בין חופש ביטוי לבין הסתה, שהוא כמובן מותר ומבורך, לעומת הסתה ואלימות שהן כמובן אסורות וחמורות, והוא באמת גבול דק שצריך הרבה חוכמה ואיפוק איך מתמודדים איתו.

רחל, שנייה. כשאתם רואים בשבועות האחרונים שאותם דברי הסתה שקורים, כמו שראינו את הסרטונים כאן לפני: "ברוח, בדם, נפדה את פלסטין", ומגבים את השהידים בסרטונים שהראו לפני כן בתוך ההפגנות האלה, ושזה מגיע לכלל אלימות ממש, סטודנטים יוצאים פצועים משם. אוקיי? יוצאים לחדרי מיונים. את רואה דם על החולצות.

חמור מאוד.

מה אתם כוועד ראשי האוניברסיטאות, איך אתם מתמודדים עם זה?

חמור מאוד.

מה? התכנסתם? החלטתם? מה אתם עושים עם זה?

שנייה. חמור מאוד מאוד מאוד. וצריך לזכור שהאמצעים של המוסדות להשכלה הגבוהה מטבע הדברים, וטוב שכך, הם אמצעים מוגבלים. זה לא רשויות חקירה וזה לא רשויות אכיפה. אז יש נהלים פנימיים. אפרופו, דובר פה על הפגנות. כל הפגנה במוסד להשכלה גבוהה צריכה לקבל אישור הנהלה. יש נהלים שהם לא אחידים, אבל הם דומים ברוחם בכל האוניברסיטאות.

לא, זה ברור. אבל כשאתם רואים פגיעה אחר פגיעה, איך אתם ממשיכים לאשר את זה?

שנייה. תני לי להשלים. אולי לא נעימה התשובה, אבל תנו לי להשלים. יש תקנוני משמעת. מטבע הדברים, טיפול במשמעת זה לא כאן ועכשיו. זה לא מעצרים ולא כתיב אישום. וכאשר הדברים מגיעים לעבירות פליליות, הכתובת היא כמובן רשויות אכיפה, משטרת ישראל, ותלונות מוגשות וצריכות להתברר כמו תלונות על עבירות פליליות צריכות להתברר.

דבר שדווקא קורה עם הסטודנטים הערבים. המשטרה ישר מתערבת. לא מחכים, לא למשמעת ולא לכולם.

שנייה. רחל, האם אכן אתם הגשתם בחודשיים האחרונים פעם אחת תלונה במשטרה?

אני צריכה לבדוק את זה. אני גם בהתרעה יחסית קצרה. אני צריכה לבדוק את זה ואני אשמח לתת תשובה.

הם אפשרו מעצר של סטודנטים? זה חטיפה מתוך מהאוניברסיטה.

רגע. זה לא העניין. ברגע שהסטודנט עובר על החוק, אז המשטרה מטפלת.

סטודנטים אלימים.

אתה לא תדבר אליי. אתה לא תפנה אליי.

חבר'ה, הנהלים מתקיימים גם עכשיו, למרות שכל חברי הכנסת כבר יצאו. אוקיי?

אתה לא תפנה אליי.

שנייה. כשאנחנו רואים בעצם שהפגנה אחר הפגנה הופכת ליותר יותר אלימה ויוצרת ממש פחד וחרדה בקרב הסטודנטים, למה ממשיכים לאשר את אותן הפגנות כרגע ולא עוצרים אותן רגע ואומרים: חבר'ה - - -

למה את קוראת להן אלימות? כי מי שביצע את האלימות באוניברסיטת תל אביב היו התא של "אם תרצו".

זה לא נכון. זה לא נכון.

ובסוף נעצרו הסטודנטים הערבים.

עאידה.

זה נכון.

זה מה שקרה. אני נכחתי שם.

שרן, זה שקר.

יש פה דיבה. יש עדויות מצולמות.

שרן, זה שקר. אני קיבלתי מכות.

אני נכחתי שם. ואני ראיתי מה קרה.

אני לא נכנסת עכשיו - - -

אני סטודנט באוניברסיטה וקיבלתי מכות, והגשתי קובלנה משמעתית.

ומה שנקרא ההפגנה אלימה גרמה לדיבור.

והיא הייתה שם. אני הגשתי קובלנה משמעתית.

ואתה משקר, ואתה לא תגיד לי שקר פה.

אני לא משקר. אני לא משקר ויש סרטונים. ואני הגשתי קובלנה משמעתית.

אתה לא תגיד לי שקרנית פה.

אני הגשתי קובלנה משמעתי נגד הסטודנט.

הלל, אני מבקשת. אני אחזיר את הנוהל של שתי דקות הרגעה בחוץ.

המקרה האלים לא קרה בתוך מתחמי ההפגנה. זה קרה בחוץ, ליד הדוכן של "אם תרצו".

עאידה.

והם אלה שהתנפלו על הסטודנט.

ערבי חטף לי את דגל ישראל מהיד.

לא נכון. לא נכון.

עאידה.

תפסיקו עם זה.

ערבי בא וחטף לי את דגל ישראל מהיד.

לא נכון. יושבת-ראש הוועדה, זה שהיא חברת כנסת היא לא יכולה לשקר לנו בפנים. זה לא לעניין.

חבר'ה, אתם לא מתפרצים לדברי חברי הכנסת. אתם לא מתפרצים.

שילמדו שלא פונים לחברי כנסת ככה.

אתם לא מתפרצים. מי שיתפרץ, יצא לשתי דקות הפסקה בחוץ. עאידה, הנוהל, כמו שלפני כן מספר חברי כנסת יצאו, אנחנו גם לא מתפרצים. אוקיי? לא לסטודנטים, לא כשהם מעירים ולא כשהם בזכות דיבור.

לא. אני לא מתפרצת כאשר הוא מעיר?

לא.

מה, הפכתם את היוצרות?

לא.

הזכות היא לחברי הכנסת והם אסור להם להעיר.

אבל, עאידה, אני מנסה כן לשמוע את ור"ה.

אסור לך להכליל. מה זאת אומרת?

אבל אנחנו מנסים לשמוע את ור"ה ואני מבקשת לא להתפרץ לדברי דובר. זה מה שאנחנו ביקשנו גם מקודם. אנחנו הצלחנו לנהל פה דיון בלי לפוצץ אותו.

אני שאלתי שאלה.

אז תשאלי שאלה.

זה שהם התחילו לענות, אז אני התעצבנתי.

רגע. את שואלת שאלה את ור"ה או את מי את שואלת את השאלה?

כן. אני שאלתי את ור"ה.

אז תשאלי, בבקשה, את ור"ה ואל תתייחסי.

אני שאלתי, אבל הם התחילו להגיב. בגלל זה התעצבנתי.

לא, לא. את הבעת עמדה ואמרת שהאלימות הזאת נגרמה ממקום אחד. לא שאלת אותה שאלה, את רחל בן ארי.

לא. שאלתי קודם.

אז בואי תשאלי. אני יכולה לשאול שאלות. אני רוצה גם לסכם.

שאלתי: אפשרו מעצר? אמרתי: אתם אפשרתם מעצר של סטודנטים? בעצם זה היה סוג של חטיפה. נכנסו אנשים בליבוש אזרחי, לקחו סטודנטים מתוך מתחם האוניברסיטה למעצר.

שתמכה בטרור ובהסתה, ואנחנו צריכים לשבת לידה וללמוד לידה.

וזה לא קורה בלי הנהלה שמסכימה.

סטודנטית שהעלתה פוסט שתומך במחבל באלעד.

שקט.

הם היו יכולים גם לעצור אותה בבית.

עאידה, זו לא שאלה. תודה רבה.

הם רוצחים אותנו ברחובות והם תומכים בזה. איך זה הגיוני? די.

אני שואלת: זה היה בהסכמת ההנהלה? אמרתי את זה. תקשיבי טוב, שרן. אמרתי, כבוד היושבת-ראש, שאלתי.

מה, מה השאלה?

האם זה היה בתיאום עם הנהלה, בהסכמה של הנהלת האוניברסיטה?

כמו שהיא אמרה, אין לה מידע על מקרים פרטניים, כששאלנו אותה לפני כן.

לא. זה מקרה שמאוד ידוע. זה קרה לפני שבוע.

אני לא מכירה. אני לא מכירה את המקרה המתואר כרגע. אבל אם אנחנו נקבל את הפרטים אודותיו, אנחנו בהחלט נברר ונעביר את זה - - -

ור"ה, את יודעת טוב מאוד על זה מקרה אני מדברת באוניברסיטת בן גוריון. בואי, לא ניתמם. את יודעת על איזה המקרה.

עאידה, די.

זה לא קשור להיתממות. ממש לא קשור להיתממות.

מה?

היא אומרת שאין פרטים. גם אני שאלתי אותה על המקרה, והיא אומרת שאין פרטים. באמת.

וזכותי להגיד שאני לא מאמינה שמקרה כזה היה והיא לא יודעת עליו. נו. נו.

עאידה, אני צריכה לסכם עוד חמש דקות. אני רוצה לתת את זכות הדיבור לעוד אנשים. שנייה.

את שאלת אותי לגבי המדיניות, לגבי היתר ההפגנות והתניית התנאים. אז ראשית, כמו שכבר נאמר פה הבוקר, לא כל ההפגנות נעשות בתוך הקמפוסים. יש הפגנות שנעשות בסמוך לקמפוסים. אז כמובן שהאחריות שלנו היא לא קיימת. וזה לא בשביל להתחמק. זה פשוט להתייחס בצורה עניינית.

עכשיו, בימים כתיקונם, וזה עניין של שיקול דעת של כל מוסד ומוסד. אין פה מדיניות אחידה. אבל אני כן יכולה לתאר איזושהי גישה שאני חושבת שהיא חלה על כולם. בימים כתיקונם, אז ההתייחסות להיתר ההפגנות היא התייחסות יותר ליברלית כשברירת המחדל היא כן לאפשר, בתנאים המסוימים, בשעות מסוימות, במיקומים מסוימים, עם אמצעי ביטחון מסוימים, כמובן, עם ההגנות, כי בסופו של דבר מדובר במוסדות להוראה ומחקר. אוקיי? וכאשר יש מתיחות, מתיחות בחוץ ומתיחות בין הפלגים השונים, אז בוודאי שנדרשת זהירות יתרה ולפעמים שיקול הדעת הוא קשיח יותר כדי באמת לשמור על ביטחונם של הסטודנטים ושל העובדים. בוודאי.

אוקיי. תראי, רחל, אני מבקשת, אנחנו נקיים דיון נוסף ביום שני, בשעה 12:00. אני מבקשת שתגיעו מוכנים למקרים הפרטניים שעליהם דיברנו גם פה בוועדה, כדי שנוכל לקבל מכם תשובות כיצד התמודדו האוניברסיטאות מול המקרים האלו. זו הבקשה שלי.

בסדר. לא כל המקרים בדיוק – אנשים זרקו דברים, אבל לא אמרו דברים מעבר לזה שזה מאפשר לי ממש לבדוק. אבל מה שאנחנו נוכל לבדוק מתוך הדברים שנאמרו, בוודאי נעשה.

אוקיי. עכשיו, מבחינתכם, מבחינת ראשי האוניברסיטאות, כשאנחנו קוראים את חוק המאבק בטרור, איך כאילו, את הרי היועצת המשפטית של ור"ה.

לא. הדברים נאמרו קודם.

את אומרת שהנפת דגל פלסטין וקריאות: "ברוח, בדם, נפדה את פלסטין" הם לא עבירה על חוק הטרור.

הנפת דגל פלסטיני כשלעצמה אינה עבירה במדינת ישראל. יכול להיות שהנפת דגל בנסיבות מסוימות – דרך אגב, להבדיל, גם יכולים להיות גם דגלים אחרים – שבנסיבות מסוימות המטרה היא באמת להסית ולהמריד.

או להזדהות עם ארגון טרור.

ואז הן הופכות את כל האירוע לעבירה פלילית או לפחות לחשד לעבירה פלילית.

רחל, את היועצת המשפטית של ור"ה. כשאת רואה כאן את הסרטונים שעלו לפני כן, ואת רואה שהנפה מגיעה יחד עם קריאות של חיזוק אותם מחבלים, המחבלים מג'נין, וקריאות של: "ברוח, בדם, נפדה את פלסטין", האם מבחינתך זה לא עבירה על חוק הטרור?

זה בהחלט עובר את הקו האדום, בעיניי. אבל צריך לזכור שגם הסרטים שראינו, חלקם לפחות, שמעתי – עוד פעם, אין לנו אפשרויות חקירה. אתם צריכים להבין את זה.

אף אחד לא מבקש מכם לחקור את זה. אבל השאלה היא שבמקרה שבשטח של האוניברסיטה, ראש האוניברסיטה, כלומר, האם מגיש תלונה למשטרה בעניין הזה? האם הוא מטפל בזה? או הוא פשוט מתעלם מהעבירה על החוק שמתבצעת בשטחו?

לא. אני לא חושבת. אף אחד לא מתעלם מהעבירה על החוק בשטחו. זו לא ההתייחסות של המוסדות. אי-אפשר פה באמת, כל הדברים שנאמרו על מוסדות כאילו זה מהם והלאה. זה לא מה שקורה. הם מאוד מוטרדים, כמו כל אזרח ומעבר לכך, בגלל האחריות שיש להם לציבור של אלפים שנמצאים בדל"ת אמותיהם. התפקיד הוא לא תפקיד קל בימים שכאלה. צריך להבין את זה. אבל צריך להבין גם את המגבלות ולא להתלהם מאף צד של המפה. המוסדות אינם פוליטיים. בניגוד למה שנרמז מקום, הם כולם ציוניים. ועל הרקע המדיניות הזאת, צריך להתנהל בזהירות, באיפוק, וכמובן בנחישות לגבי אותם מקרים של מפרי חוק שמפירים את הסדר הציבורי בתוך האוניברסיטה. חד-משמעית.

אז רחל, אני מבקשת ממך, משום שהיום עצם העובדה שלא הגיעו ולו ראש אוניברסיטה אחד או אחת, מראה זלזול לא קטן בעצם בוועדה שלנו. ואני מבקשת שכחלק מהמחויבות לבוא ולהציג בפנינו כיצד הם מטפלים בעניין הזה, והכי חשוב מכול, איך הם מטפלים בעניין הזה שסטודנטים פוחדים להגיע לאוניברסיטה, שיבואו וייתנו לנו את התשובות האלה ויתייצבו ביום שני בדיון בוועדה. הוועדה דיון המשך אך ורק משום שהם לא הגיעו לדיון שלנו. אז אני מבקשת גם כן להבהיר להם את זה.

לחזור ולדבר על הפחד כאילו מפחדים רק בגלל שנשיא אוניברסיטה כזה או אחר לא עשה מעשה כזה או אחר, סליחה, זו התייחסות טיפה שטחית לעניין.

רחל, אבל לא בעניין הזה מדובר.

עוד פעם, אנחנו בתקופה מתוחה. יש לכך הרבה מאוד סיבות. הן לא מתחילות באוניברסיטה וגם ייגמרו באוניברסיטה. די לנו מה שהם עשו בדיון גם בוועדה הזאת בשעה אחרונה.

רחל, יש גם גבול להיתממות. אוקיי.

אוקיי? לא צריך ללכת רחוק. רואים את זה מול העיניים גם בכנסת ישראל.

רחל, יש גבול להיתממות. אוקיי.

לא. אין היתממות בכלל. אין היתממות בכלל.

רחל, יושבת כאן סטודנטית שלידה בשולחן שלה ישבה סטודנטית אחרת, או יושבת עדיין סטודנטית, שכתבה פוסט שלמעשה שיבח והילל את המעשה של אותו מפגע ועל מה שקורה בג'נין.

והיא נעצרה.

שנייה. והיא נעצרה. היא פוחדת להגיע לשיעור הזה משום שאותה תלמידה ממשיכה להגיע אחר כך ללימודים. זה משהו שאי-אפשר להתעלם ממנו. אם היית צריכה להגיע לעבודה בידיעה - - -

כל העניין של הרשתות החברתיות, ומה מותר ומה אסור ומהן גבול הגזרה של מה שנאמר ברשתות החברתיות, הוא הרבה יותר רחב, עמוק ומורכב.

לא. אין פה שאלה. אבל יש להתייחס, כשאנחנו אומרים שיש פחד של סטודנטים להגיע לקמפוס ואת אומרת שזה לא באמת קיים, והם באים מדברים על זה. אז חשוב להתייחס לזה. יש פה דברים משמעותיים שאתם צריכים לטפל בהם.

במקום לבטל את התחושות שלנו, כדאי שתטפלו בהם.

אה, גליה.

בוודאי שצריך לטפל. אבל דרכי הטיפול, כמו שנאמרים כאן, הם לא דרכי טיפול היחידים. צריך פה זהירות והצריך - - -

תודה. אני רוצה לתת את זכות הדיבור לאלין נסרה, בבקשה.

אז שלום ותודה רבה על ההזמנה.

ומי שיתפרץ, שתי דקות בחוץ. לא יהיה פה בסיכום, אז בבקשה, אלין.

השם שלי הוא אלין נסרה. אני סטודנטית שנה א' לתואר חשבונאות וניהול באוניברסיטת תל אביב. ואני גם פעילה בחד"ש סטודנט באוניברסיטת תל אביב. ובאתי לכאן היום כדי לזעוק את זעקתם של הסטודנטים והסטודנטיות הערבים הפלסטיניים שסובלים מהסתה פרועה מצד ארגוני ימין וגם מהתנכלות מצד אנשי המשטרה, ולצערי הרב, משתיקה רועמת מצד הנהלת האוניברסיטאות. וגם אני, כמו רבים ורבות, סבלתי בשבועיים האחרונים מהסתה ברשתות וגם בקמפוס רק מהסיבה הפשוטה שהעזתי להביע עמדה פוליטית, חוקית ולגיטימית.

ב-15 במאי 2022 ציינה התנועה הסטודנטיאלית הפלסטינית באוניברסיטת תל אביב את יום הנכבה. זה היום האבל הלאומי שלנו. היום שבו אנחנו מציינים את עקירתנו מהכפרים שלנו ואת הנישול והגירוש של עם שלם. זו ההיסטוריה שלי. וזו לא רק הזכות שלי להמשיך ולהנכיח אותה, אלא גם החובה האישית והקולקטיבית שלנו. כמו מדי שנה מזה עשור, אנחנו מתכנסים בכיכר באוניברסיטה כאשר כוחות רבים מהמשטרה וחלקם במדים אזרחיים גיבו את פעילי ארגוני "אם תרצו" שקיללו אותנו והסיתו נגדנו. כאשר חלק מהסטודנטים הפלסטינים הותקפו ביד פעילי "אם תרצו", כוחות המשטרה עצרו דווקא שלושה סטודנטים ערבים. ושיהיה ברור, שניים מהם שוחררו באותו יום והשלישי שוחרר אחרי יומיים ללא תנאים. זה אומר שהם לא עשו משהו.

לדיכוי יש פנים רבים. חברים, חבריי, נעצרו בכוח. אני חוויתי רדיפה והסתה פרועה ברשת כאשר הם פרסמו את התמונות שלי עם מילות גנאי והסתה לאלימות. סטודנטית פלסטינית נוספת עצרו אותה מלב הקמפוס על ידי מסתערבים. סטודנט אחר הורחק מאוניברסיטה כי הוא הביע את דעתו בפייסבוק, שהיא דעה לגיטימית.

משפט סיכום.

כן. פעילים היו ליד שער המעונות שלנו באוניברסיטה, אומרים מוות לערבים. את לא מדברת על זה. את מדברת שאנחנו אומרים ברוח, בדם נפדה את פלסטין. אבל לא מדברת עדיין על מוות לערבים. וזה מפחיד. זה היה מפחיד אותי. היה מפחיד אותי ללכת לדירה שלי. את יודעת מה זה?

אלין, תראי. קודם כול, אני מבינה לליבך כשאת אומרת שעוברים ליד הקמפוסים והמעונות שלכם ואומרים להם: מוות לערבים. הדבר הזה גם באותה בחינה בלתי מתקבל על הדעת.

יש לי שאלה אלייך. האם את חושבת שאמרה או פוסט שתומך, למשל, במחבל מג'נין או במחבלים, מה שהם עשו בחדרה, בירי, מבחינתך, להביע תמיכה במחבל כזה זה לגיטימי?

אני אומרת יש פה חוק.

רגע, זה לגיטימי או שזה לא לגיטימי?

אני מדברת.

אני חושבת שיש מערכת משפט במדינת ישראל.

לא. נתני לה לענות. אל תעני בשבילה.

היי, אל תדבר.

- - -

תוציאו את יוסף, בבקשה, לשתי דקות רגיעה.

את שומעת איך הוא מתייחס אליה?

אני לא יודעת מה הוא אמר.

אתה בן אדם לא מעניין.

- - -

- - -

תשתוק. אל תתקוף אותה.

את ערבייה ישראלית.

אני ערבייה פלסטינית. תצא מפה. רוך. אל תדבר אליי.

- - -

אני מוציאה אותו.

תוציאו אותו. אלין, אל תתייחסי אליו. אל תתייחסי לחלאה הזה.

תודה רבה. להוציא לשתי דקות.

- - -

אתה בן אדם לא מעניין.

אל תתייחסי אליו, שיצעק כמה שהוא רוצה.

יוסף, אני מעלה לך את זה לחמש דקות.

הוא רוצה את ה-Show הזה. קיבל עכשיו וידאו להציג.

חברת הכנסת עאידה סלימאן - - -

אתה תסתום. תסתום. תסתום ותצא.

להוציא, בבקשה.

איזה שקרנית.

תסתום ותצא.

- - -

די. תודה, להוציא.

תסתום. לך מפה.

שקט.

שכל הפלסטינים יחזירו את תעודה הזהות הישראלית שלהם.

תוציאו אותו. תוציאו אותו.

יש לכם תעודה זהות ישראלית עם מגן דוד.

תצא החוצה. מה אתה מחכה להוציא אותו, המשמר?

- - -

תצא מפה.

חברים, אני לא צריכה פה עזרה.

- - -

לך מפה. ימני.

עאידה, אני מבקשת, אף אחד כאן לא צריך עזרה, ובטח שאני לא צריכה עזרה. תודה רבה לכולם שמנסים ככה לעזור.

כאשר יהודי ימני זו זכותו להחזיק בדעות, אבל כשערבי מתנהג ככה זה משת"פ.

לא. לא. עאידה.

בוגד בעמו.

הוא ישראלי שגאה בארצו.

כן, תראו, מי מגן עליו. כל הכבוד.

עאידה, אני מבקשת.

ערבי ישראלי שגאה בארצו.

היי. אני מבקשת.

משת"פים תולים. איך אפשר להגיד דבר כזה? באמת, אני לא מצליח להבין.

חבר'ה, תודה על העזרה.

נו, באמת. נו, באמת.

אתם סתם טוחנים מים. זה לא יעזור. אוקיי? אתם סתם טוחנים ומבזבזים את הזמן שלנו פה. אלין, לי חשוב לומר. כל הדיון כאן - - -

לא. אני רוצה להגיד משהו.

היא עוד לא ענתה לך. היא עוד לא ענתה לך.

שנייה. תודה. אני צריכה עזרה. נו, באמת.

אני רוצה להגיד משהו. את שאלת אותי על מה היא פרסמה, אבל לא שאלת אותי מה שם פרסמו.

אלין, אלין, אלין, רגע.

הם פרסמו תמונות של סטודנט ברחבי הקמפוס.

אלין, אני מבקשת ממך להקשיב שנייה. הדברים שאת אמרת הם בדיוק לב הדיון שאנחנו מדברים עליו כרגע, והוא: איפה נגמר חופש הביטוי ואיפה מתחילות הסתה ואלימות. וזה נכון לשני הצדדים. לא צריך לשמוע בקמפוס קריאות מוות לערבים, לא צריך לשמוע קריאות מוות ליהודים.

אנחנו לא קוראים מוות ליהודים. רק הם קוראים מוות לערבים.

שנייה. אני לא צריכה עזרה. אני מבקשת גם לא להתפרץ לדבריי. ולכן כשאנחנו מדברים על חופש הביטוי שהוא כל כך עדין באמת ואני כליברלית וכמישהי שבאמת מקדמת ונלחמת על חירויות הפרט, חופש הביטוי עומד כנר לרגליי. העניין הוא איפה אנחנו מציירים את הקו האדום שזה הופך לכדי קריאות לאלימות כמו שראינו בקמפוסים בשבועות האחרונים, וזה לא משנה מאיזה צד.

ולכן שאלתי אותך האם לדעתך קריאות התמיכה במחבל מג'נין, שירה בחדרה וביצע את הפיגוע, האם הן קריאות לגיטימיות?

למה לא שאלתי את "אם תרצו" אם זה לגיטימי?

לא. אני שואלת אותך.

לא. תשאלי, אל תיקחי את הצד הזה.

אני שואלת אותך. אני שואלת אותך בכנות.

היא שואלת אותך. תעני לה על השאלות.

מה? מה?

סדרנים, מי שמפריע, אני מבקשת להוציא לשתי דקות רגיעה.

את רוצה תשובה?

אני רוצה תשובה של כן או לא. האם זה חוצה את הגבול?

יש פה חוק. תעבדו לפי החוק. אבל לא תעצרו את הסטודנטית בלב הקמפוס על ידי מסתערבים.

אין הקשר.

כן. יש קשר. יש קשר. את מפחדת ללכת לאוניברסיטה, גם אני מפחדת ללכת לאוניברסיטה.

אני בחיים לא אתן למישהו לקרוא מוות לערבים.

זו ההסתה. אתם עשיתם הסתה נגד התלמידים.

אני בחיים לא אתן לזה.

גם אנחנו לא קראנו מוות ליהודים.

יופי.

אלין, אלין, אני מדברת אלייך. ואני מבקשת לא להתחמק, משום שזה לב הדיון. אם אנחנו רוצים לבנות כאן גשרים וחיי שיתוף, אנחנו חייבים לשים את הקריאות האלה של מוות בצד. אוקיי. והשאלה שלי, כשאת מדברת על הנושא הזה, שהוא כאוב, אני מבינה שהוא כאוב, בטח כשאת שומעת קריאות כאלו, האם את מן הצד השני תומכת באותן קריאות כלפי הצד הימני? האם זה לגיטימי מבחינתך?

לא. את שואלת אותי על זה, אבל כשהיא דיברה, והיא דברה, לא שאלת אותה מה הם עשו באוניברסיטה. הן מפחדות. כן, זה כואב. אבל אנחנו מפחדים. את שואלת אותנו אם אנחנו תומכים בטרור. זה מה שאת עשית.

לא. אלין, אלין, אלין, שנייה.

זה מה שעשית.

לא. המטרה שלי היא לבנות את הגשרים האלה.

לא. את לא עושה את זה. את בוכה עליהם ואת שואלת. את בוכה, תבכי עליהם. אנחנו מפחדים מהם.

אז הינה, גליה, יש לי שאלה. האם מבחינתך קריאות ליד הקמפוסים של מוות לערבים הן לגיטימיות?

חד-משמעית לא. כולם יכולים, הרשתות החברתיות שלי מלאות - - -

תודה. זה מה שרציתי.

העלינו פוסט בשבוע שעבר.

אז שנייה. אלין.

ומה עם "אם תרצו"? הם העלו פוסטים.

אלין, האם מבחינתך הקריאות האלה הן לגיטימיות? תעני לי כן או לא.

אני אומרת מילה אחת. יש פה חוק, יש פה משפט.

וזו עבירה על החוק.

אם הוא עובר. אבל מה אתם עושים ליד הסטודנטים?

למה את מתחמקת? למה? אני ראיתי אותך גם בטלוויזיה. למה את מתחמקת? שואלים אותך שאלה. מה? למה את מתחמקת?

ראיתי אותך, היי. אני לא מתחמקת.

למה את מתחמקת?

למה אני מתחמקת?

איזו בושה. איזו בושה.

אני בושה? ומה אתה?

את סטודנטית במדינת ישראל? את סטודנטית במדינת ישראל?

בן גביר.

בושה וחרפה.

בן גביר, נו, בחיאת. די.

מי נתן לה להיות סטודנטית? ריבונו של עולם, תהיה סטודנטית בסוריה. היא לא עונה לך על השאלה. את שואלת אותה כבר עשר דקות.

אתם מחליטים מי ניכס לאוניברסיטה ומי לא.

לא להתפרץ לדברים שלי.

זה הקטע שאני ראיתי.

לא, לא. רגע.

היא לא מסוגלת לענות.

אלין, אלין.

אנחנו נגד קריאות של מוות לערבים בתור סטודנטים.

אנחנו נגד אלימות משני צדדים.

תודה.

אז תגידי את זה. פשוט תגידי את זה.

למה? אבל לא אומר ככה. לא אומר ככה.

כשיש פוסט שמהלל את המחבל מאלעד, זה בסדר מבחינתך או לא?

חברים, מי שמדבר, בבקשה, להוציא לשתי דקות. מי שמדבר.

אנחנו נגד אלימות לשני צדדים. ככה אמרתי.

הם שהידים או לא?

אבל לא מתנהלים עם סטודנטים ערבים ככה ועם סטודנטים יהודים ככה. זה גזעני.

תודה רבה. תסגרו את המיקרופון.

אם אני אצעק מוות לערבים, יעיפו אותי מהאוניברסיטה. אין פה שאלה בכלל.

תודה. תודה רבה.

ומה עם מוות לערבים ליד האוניברסיטה?

חברים, יש לנו כאן דיון מאוד מאוד חשוב. זה דיון שמתקיים כבר כמה דורות במדינת ישראל וזה דיון שימשיך להתקיים בעוד מספר דורות. ואלין, מאוד מאוד עצוב לשמוע את זה. עצוב לי לשמוע את זה, כי כשאנחנו מדברים על סוג משוואה, ואת שומעת פה את כל הסטודנטים מגנים את הקריאות האלו של מוות לערבים, אבל אתם, מהצד שלכם, אפילו לא מסוגלים לגנות את הפיגוע.

אנחנו אומרים אותה.

יש פה חוסר איזון. יש פה את העניין שבקמפוסים פתאום התירו לשפוך את דמם של יהודים. התירו קריאות של שפיכת דמם של יהודים. כשאנחנו שומעים: "ברוח, בדם נפדה את פלסטין"; כשאנחנו שומעים את הסרטונים האלה של המחבלים בג'נין: "אנחנו מגבים אתכם ומחזקים אתכם". אלה סרטונים שראינו בתחילת הוועדה. אז יש כאן צד שתומך באלימות הזו. אוקיי? כל אחד שאני אכניס לכאן לוועדה אני אשאל אותו את השאלה הזאת, כי המטרה שלנו כאן היא לבנות גשרים.

אני לא ראיתי. לא שאלת את כל הצדדים.

אבל היא שאלה אותי ועניתי לא, בכנות ובפשטות.

היא שאלה אותך אחרי שאני אמרתי לה. היא שאלה אותך אחרי שאני אמרתי לה.

שרן, שרן.

תודה רבה. אני אתן לך עכשיו שתי דקות, כמו כולם, ותגידי את מה שאת רוצה.

את אומרת כולם?

אני גם רוצה להגיד משהו.

די, די. אנחנו כבר בסוף. אני הארכתי את זה בשעה.

מה לעשות? מה? אני חבר כנסת כמו כולם. צריך לדבר כמו כולם. להם את נותנת.

את אומרת שכולם מגנים, אבל יש אנשים שצעקו מוות לערבים.

אבל היא יושבת פה רבע שעה, ואנחנו לקראת סיום.

גברתי היושבת-ראש, אנחנו יושבים כאן וויתרנו על יום לימודים. אם אפשר לקבל את רשות הדיבור לעוד סטודנט פלסטיני שחווה אלימות בקמפוס?

מה זה פלסטיני? פלסטיני שילך לפלסטין. מה זה סטודנט פלסטיני? פלסטיני שיחיה בפלסטין, מה הוא עושה כאן.

אם אפשר, אנחנו ויתרנו על יום לימודים והגענו לכאן בשעות נסיעה.

עכשיו אתה רוצה להחליט איך מגדירים את עצמם?

מה זה סטודנט פלסטיני? סטודנט פלסטיני, שילך לירדן. שם זה פלסטין.

אתה מחליט איך מגדירים את עצמם? אתה פלסטיני ואתה גאה שאתה לפלסטיני.

בעצם ירדן היא שלנו. בעצם ירדן היא שלנו. סטודנט פלסטיני, ממי הוא מקבל תקצוב סטודנט פלסטיני? מה זה פלסטיני? גם כן.

טוב. מה שאנחנו נעשה הוא ככה.

יש אוניברסיטה בג'נין, הוא יכול ללכת לשם.

אני מאשרת ארבעה דוברים, כל אחד שתי דקות. אם תרחיבו את זה, זה יהיה על חשבון מישהו אחר. ואני פשוט אקטע אתכם, כי אני רוצה לסכם את הדברים. הבא שידבר הוא הלל שנקולבסקי. לאחר מכן חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. ולאחר מכן איסלאם עאזם. אוקיי.

איסלאם.

ואז חבר הכנסת בן גביר.

אני גם רוצה.

אני אשמח גם. דקה.

אני מתנצלת. אנחנו פשוט כבר שעתיים וחצי בתוך הדיון.

הפסדתי יום עבודה כדי להגיע הנה, כי הזמינו אותי לדבר.

אוקיי. אני נותנת ככה חריגה אחת וזה יהיה דקה וחצי, כי אנחנו חייבים כבר לסיים. אנחנו הרחבנו את הדיון הרבה מעבר למה שיכולנו. אז ככה, בבקשה, הלל, בשתי דקות ממש.

אז קודם כול, תודה רבה באמת, שרן. הדיון, אני חושב תמצת אותו, באמת את רובו, בשאלה שהפנית ולצערי לא קיבלנו תשובה.

אל תרד. יש שתי דקות.

זה ממש חלק חשוב, בסוף זה מתומצת לזה. אני יכול להגיד לך, וטוב שחברת הכנסת עאידה נמצאת כאן, כי היא הייתה בהפגנה בשבוע שעבר. אני גם קיבלתי גז פלפל. הייתי באותו רגע בעת ההפגנה. וגם נדחפתי. אותו סטודנט ערבי שבא וחיפש את המכות והתחיל אותן ורואים את זה בסרטון, עובדות ברורות, אני נגדו הגשתי, למרות שהמשטרה בחרה לשחרר אותו, לצערי, הגשתי נגדו קובלנה משמעתית. את תהיה מוזמנת, אם תרצה לבוא לייצג אותו בדיון שהגשתי כסטודנט באוניברסיטת תל אביב נגדו.

"בדם, באש נפדה את פלסטין; אנחנו חיילים של מוחמד דף". אני הייתי לוחם בסיירת צנחנים. כשנכנסתי לאוניברסיטה מייד לאחר הדבר הזה, אני, שרן, הסתכלתי, אני נשבע לך, הסתכלתי כל רגע מאחורי הגב כאילו אני בפעילות מעצר בג'נין באמת, ולא פחדתי, אבל הרגשתי חשש. וניגשתי לדייקן הפקולטה למשפטים ואמרתי לו את זה. והתשובה שלו הייתה: אנחנו לא מתכוונים להתערב, זה בגדר חופש הביטוי. ואז נשיא האוניברסיטה, מר אריאל פורת, מחליט להוציא? מכתב שהאלימות משני הצדדים. שקר וכזב. לא היה. זה אותו נשיא אוניברסיטה שבמאי, בשומר חומות, בחר להוציא מכתב לכל האוניברסיטה, ומה הוא מציין שם? שאלימות כלפי ערבים היא חמורה שבעתיים מאלימות כלפי יהודים. איפה נשמע דבר כזה? זאת המשוואה? הדם שלי שווה שביעית מדם של ערבי? מה זה הדבר הזה? איך אני אמור לבוא אחרי זה לאוניברסיטה?

באמת אני אומר לך, שרן, סטודנטים פוחדים. אני מגיב לדברים שקורים בווטסאפ, של השנתונים, סטודנטים לי בפרטי: תודה שאתה מדבר בשבילנו. אנשים מפחדים לדבר. מפחדים להגיע.

משפט לסיכום.

משפט לסיכום. ראינו מה, לצערי, הסטודנטים אחרים חושבים. אני חושב שהפתרון צריך לבוא מצד מוסדות האוניברסיטה. אני אחרי הפיגוע בבני ברק ניסיתי להקים עמדת הנצחה עם דגלי ישראל ונרות נשמה, זהו, לא כלום מעבר. עברתי שבעה מדורי גיהינום מצד מזכירות האוניברסיטה עד שאישרו לי את הדבר הזה. למעלה משלוש שעות נלחמתי איתם כדי להעמיד שולחן עם דגל ישראל. זה לא נורמלי. זה הזוי. ואני אשמח שהם יהיו פה בשבוע הבא לתת דין וחשבון על כל הדברים האלה.

תודה.

תודה רבה.

תודה על הדברים. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה, שתי דקות.

הדיון הזה הוא דיון חשוב. אני חושבת שאף סטודנט לא צריך להרגיש פחד כשהוא מגיע לקמפוס. אבל אני חושבת שהדיון הזה הוא לא מאוזן, כולל ההערות והשאלות שכיוונת, כבוד היושבת-ראש. אני חושבת שכמי שהייתה בהפגנה הזו, בתוך מתחם ההפגנה שהיה מתוחם עם גדרות, עם משטרה, לא קרתה אלימות. האלימות קרתה ליד דוכן "אם תרצו" כאשר הסטודנט עבר משם. עובדה, המשטרה שחררה את שלושת העצורים, שניים באותו יום ואחד אחר כך.

עכשיו, להפיץ תמונה של סטודנטית אחת ולאיים עליה ולהאשים אותה בכל מיני דברים ברשת החברתית, זאת הסתה פרועה. ולא פוסחים על משפט של אנשים שהגיעו מתחת למעונות הסטודנטים וקראו מוות לערבים, לא פוסחים עליו. זה לא יפה ממש. אבל זה מה שקורה בדיון הזה.

אנחנו מסכימים איתך.

אתם מסכימים איתי. אז אני לא ראיתי.

מסכימים איתך, אבל אנחנו רוצים לראותך אותך שם שותפה בצד השני.

שנייה, אתה לא מתפרץ לדברים שלי.

אני מחזק אותך.

היי, היי.

אתה לא מתפרץ לדברים שלי.

שתי דקות רגיעה בחוץ, בבקשה.

אתה לא מתפרץ לדברים שלי.

אני מחזק אותך, חברת הכנסת.

תפסיק עם זה. אתה לא מתפרץ לדברים שלי.

הלל, שתי דקות בחוץ, בבקשה.

אבל כשלא מגיעים ולא מגינים על הסטודנטים כאשר קוראים להם מוות לערבים וכאשר לא מעמידים אף אחד בבית משפט על קריאות כאלה, כאשר ארגונים שלמים עומדים מאחורי מסעי הסתה נגד סטודנטים בגלל שרצו לכבד את הנרטיב שלהם – כן, אנחנו כולנו פלסטינים, ואנחנו אזרחי מדינת ישראל.

איך אפשר? זה סותר. זה סותר.

אתם לא תקבעו לנו אם אנחנו פלסטינים או לא. אף אחד לא יעשה את זה. וזכות הצעירים הפלסטינים לציין את הנכבה.

משפט סיכום.

חובה עליהם לציין את הנכבה. ואני לא מסכימה. אני הייתי בהפגנה. לא קראנו כולנו את המשפט הזה: חיילים של דף. לא שמעתי קריאה כזו בתוך ההפגנה.

אף פעם לא שמעת.

זו עלילת דם.

חבר הכנסת בן גביר, די.

אנחנו ברורים בעמדה שלנו על איום ברצח של אזרחים.

תודה.

למרות שהמשוואה היא לא נכונה, אבל אנחנו נגד כל פגיעה באזרחים חפים מפשע. אמרנו את זה. יש מערכת משפט שיכולה להעמיד. אבל גם לחטוף סטודנטים מתוך הקמפוס, זה בלתי מתקבל על הדעת.

תודה.

זה ניסיון להפחיד את כלל הסטודנטים מפעילות.

תודה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואת מוזמנת גם ביום שני לוועדה כאשר יגיעו ראשי האוניברסיטאות והם יוכלו לענות פרטנית על המקרים.

אני מקווה.

אני נאלצת לתת למתן אשר מ"אם תרצו", אני נותנת לך 60 שניות להגיב, משום שאתה אומר שזה גובל בדיבה.

כן.

אני נותנת לך 60 שניות לפני איסלאם עאזם, בבקשה.

אני אתחיל מהתחלה. סטודנטית מרים אבו קווידר מאוניברסיטת בן גוריון העלתה פוסט של יחיא סינוואר. הוא אמר שם להרוג יהודים בגרזנים. כל הכבוד למשטרת ישראל שעצרה את המחבלת הזאת, שהוארך מעצרה בשבוע. שירות הביטחון הכללי הוציא הודעה שהיא מסוכנת לציבור ולכן הוארך מעצרה.

בנוגע להפגנה, "אם תרצו" מעולם לא קראה שום קריאות הסתה. יתרה מכך, אני באופן אישי הרחקתי אזרחים שהגיעו להפגנה וקראו קריאות הסתה, ואני אמשיך לעשות את זה. מעולם לא הפצנו שום פוסט הסתה. מה שכן היה בהפגנה הזאת, ואני חושב שגם חברת הכנסת שעכשיו יצאה הבינה את מה שקרה. היא פשוט לא אמרה את מה שהיא הבינה, אבל היא הבינה. היה מתחם, בעצם כל הכניסה לאוניברסיטה נכבשה בידי סטודנטים שמספר פעמים כבר קראו קריאות הסתה. הגיעו אלינו בכלל. לא הייתה לנו שם שום עמדה. זה לא נכון. הנפנו שם דגל ישראל אחד. הגיע סטודנט ערבי, רמי ח'טיב, ונתן לי אגרוף בפרצוף. למה? כי עמדתי עם דגל ישראל. לא דיברתי איתו. עמדתי עם הגב אליו. לא פניתי אליו. הוא פשוט ניגש אליי, הרים את היד ונתן לי אגרוף. זה קשה להבין, זה קשה להפנים. זה מה שהיה.

תודה.

רק באמת משפט אחרון. אני בהלם, ושמעת את זה פה, הסטודנטית שישבה לידי כותבת פוסטים בעד המחבלים שברחו מהכלא. זאת שישבה פה עכשיו. אז תשימו לב עם מי אתם מדברים רק. זהו.

תודה. בתמצית הבנו את זה. גם השאלה שהופנתה הראתה את זה.

בדיוק, הוכיחה את המציאות. זהו.

תודה רבה על הדברים. איסלאם עאזם, שלום. לרשותך גם שתי דקות.

שלום לכולם. אני איסלאם. סטודנט באוניברסיטת תל אביב. חשוב לי לדבר על גם חוסר ביטחון, כמו שכולם דיברו. אבל לא להתעלם מהסטודנטים הפלסטינים שגם הם מרגישים חוסר ביטחון.

אני אספר לכם מה קרה בשלישי שעבר בקמפוס, בעצם בשער של האוניברסיטה. הגיעו חבורת הימין הקיצוני עם קריאות של מוות לערבים, מוחמד מת גם. הם ניסו להיכנס לתוך הקמפוס. המשטרה מניעה מהם להיכנס. אז הם החליטו לצעוד לכיוון המעונות עם אותן קריאות של מוות לערבים, כן? מול עיני השוטרים.

עכשיו, ברור לי שגם יהודים לא מרגישים בטוחים בכמה מקרים, וברור לי שיש קיצונים משני הצדדים. אבל להתעלם מהצד השני, שגם יש פלסטינים שמרגישים חוסר ביטחון, זה ההפך ממה שאתם אומרים, חופש ביטוי וחוסר ביטחון. למשל, "אם תרצו" לא פרסמו את הסרטונים של הפעילים שהגיעו לאוניברסיטה, אלא להפך.

כשזה קרה, מייד הגשנו למשטרה. אתה פשוט לא יודע על מה אתה מדבר.

היי, היי.

נכון, אבל לא פרסמתם את הסרטון כמו שאתם עושים תמיד.

משפט סיכום, בבקשה.

אני באתי מטעם "עומדים ביחד", תנועה של ערבים והיהודים למען שותפות וחיים משותפים. ואנחנו חושבים שהדרך היחידה בשביל לחיות ביחד היא קודם כול להכיר בהיסטוריה ובמה שקרה כאילו לכל צד. הכרת הדדית היא נראה לי הדבר הכי חשוב למען התחלה של חיים משותפים, ולא קריאה של צד אחד. זהו.

תודה על הדברים. חבר הכנסת בן גביר, בבקשה.

טוב. אני שומע כאן את הדיון ואני גם צפיתי במקצת מהדברים. אני חייב להגיד שאני מרגיש פשוט, גם עאידה שהייתה כאן עזבה את הדיון בחיוך עצום וגם כל מיני גורמים כאן שהם אנטי מדינת ישראל, פשוט צוחקים, מצחקקים עלינו כל הדרך אל האוניברסיטה. ההשוואה הזאת, הסימטריה הכל כך לא נכונה הזאת: הינה, יש מכאן שצועקים מוות לערבים; והינה, יש מכאן שצועקים כל מיני צעקות. זו השוואה אומללה. זה לא נכון. אנחנו רק עכשיו מקבלים את התמונות מאוניברסיטת בן גוריון. אין כמעט שבוע שאנחנו לא מקבלים את התמונות מהאוניברסיטאות. מוות לערבים, מישהו צועק את הקריאה הבזויה הזאת? צועקים שם נגד היהודים. מניפים שם דגלי ארגון טרור, דגלי ארגון טרור. אש"ף זה ארגון טרור. עכשיו רואים שם מאבטח בבן גוריון גם הוא מניף את הדגל. פשוט לא להאמין, לא נתפס. אנשים מפחדים ללכת באוניברסיטה העברית בירושלים. בנות מפחדות להתגורר במעונות באוניברסיטה העברית בירושלים. אוניברסיטת תל אביב מזמן נכבשה. אתה הולך שם אתה מרגיש כאילו אתה ברמאללה. מה הולך כאן? הם משתלטים עלינו.

ואני אומר לכם, חבריי הסטודנטים הציונים שנמצאים כאן, אני אוהב אתכם, מעריך אתכם, מעריץ אתכם. מה אתם מתגוננים? מה פתאום כל הדיון: לא, לא אומרים מוות לערבים. זה הדיון? זה הדיון? אתם לא צריכים להתגונן. מי שצריך להתגונן הם אלה שקוראים לעצמם סטודנטית פלסטינית. אז סטודנטית פלסטינית, לכי מכאן. מה את עושה בישראל? מה את עושה במדינת ישראל? למה מערכת החינוך של מדינת ישראל מחזיקה סטודנטים פלסטינים? מה פתאום? בשביל מה? על מה? לאיזה חוק? לפי מה?

אני רוצה להגיד לך, גברתי היושבת-ראש, שמה שראינו כאן בוועדה הוא באמת איזשהו סמל למה שמתרחש באוניברסיטאות. יש כאן צד אחד שהוא צד, לצערי, אנטי-ציוני, ולא כל הערבים הם נגד מדינת ישראל. יש הרבה ערבים שהם נאמנים, שהם טובים. אבל דווקא לוקחים את המיעוט שהוא נגד המדינה והוא נגד החיילים, והוא בעד לפגוע בנו, והוא הופך להיות הקול של הסטודנטים הערבים. אתם לא הקול של הסטודנטים הערבים. אתם לא מייצגים את הסטודנטים הערבים. ולמרבה הפליאה, אנחנו כביכול נותנים להם לבוא לכאן ולהתחיל לדבר בשם כל מיני סטודנטים. אתם מייצגים את עצמכם. אם אתם סטודנטים פלסטינים, לכו לירדן.

אני חושב הוועדה הזאת צריכה לעשות כאן משהו אופרטיבי, משהו אפקטיבי. וההצהרות הן חשובות, גברתי היושבת-ראש. אני גם יודע שהקצת המון זמן יחסית לדיונים בוועדה. ואני יודע כמה הנושא חשוב לך. וביום שני יהיה כאן עוד דיון חשוב שאני אשתדל לבוא מתחילתו. אבל דבר אחד ברור לי: כך זה לא יכול להימשך. אגב, צריך לדעת, לטובת כל קברניטי האוניברסיטאות: אתם פוגעים בסוף בעצמכם. ממילא לא מעניינים אתכם מדינת ישראל, עם ישראל. אבל גם בעניין של מה שיקרה בהמשך באוניברסיטה, האוניברסיטאות במדינת ישראל מאבדות מצביונן - -

תודה.

- - והופכות להיות סניף של אנשים ששונאים את החיילים ושונאים את המדינה. כל הכבוד לסטודנטים הציוניים שעומדים כאן מול האלימות הזאת - -

תודה.

- - ומול הבריונות הזאת. תגינו על עצמכם. אל תתחילו להצטדק. זה לא התפקיד שלכם. הם צריכים להצטדק.

תודה רבה, חבר הכנסת בן גביר.

תודה. תודה רבה.

תודה רבה לך, חבר הכנסת בן גביר, על הדברים. אני אתן לעוד מספר דוברים אבל ממש בדקה, משום שבאמת הגיעו מכל רחבי הארץ. דורית, ממש דקה אחת ככה לסכם את הדברים, בבקשה.

שמי דורית יצחק. אני זאת שנופפתי בדגל ישראל בהפגנה של ערביי ישראל, שהם סטודנטים במדינת ישראל, באוניברסיטה בלב תל אביב, שמרימים בגאון שם את דגלי אש"ף, את דגלי האויב. והם חוגגים יום שהוא יום הנכבה. נכבה פירושו אסון, אסון שקרה להם בעצם הקמת מדינת ישראל. וזה מה שמאפשרים להם פה במדינת ישראל, לחגוג. ומקבלים פה רוח גבית גם לחגוג את היום הזה. במקום שנחיה פה, כמו שיוסף חדאד יושב פה והוא גאה בדגל ואני הלכתי ונופפתי מולכם את דגל ישראל. במקום שתריעו לי ותחבקו אותי ותגידו לי: בואי, את מרימה לנו את דגל ישראל, כי אתם לומדים במדינת ישראל, אתם באים בבריונות ובאלימות ביום הזה. ניסו לחטוף ממני את הדגל. בכזאת חוצפה בא ומנסה לקחת ממני את דגל ישראל ולהרחיק אותי משם.

אני בוגרת אוניברסיטת תל אביב. לפני משהו כמו 20 שנה, כשלמדתי שם, זה בכלל היה מחוץ לחוק להניף את דגל אש"ף במדינת ישראל או באוניברסיטת תל אביב. לא חגגו ולא ציינו את יום הנכבה. למדנו ביחד יהודים וערבים באוניברסיטת תל אביב ובאמת שהיו לי חברים גם שהם שהיו ערבים, ערביי ארץ-ישראל ולמדו איתנו ביחד, והם כיבדו את דגל ישראל. ואני רוצה גם להוסיף.

משפט סיכום.

משפט האחרון. הישראלים לא יודעים את ההיסטוריה. ושקר שאומרים אותו יותר מדי לא הופך להיות אמת. יום הנכבה הוא לא יום שגירשנו ולא נישלנו אתכם מאדמותיכם. יום הנכבה זה יום שבו אמרו לכם ללכת ואתם בחרתם לצאת – והם בחרו לצאת.

אבל את שוכחת מי אמר להם לצאת.

ההנהגה הערבית אמרה להם לצאת.

זהו.

ומאז ועד היום הם נשארו פליטים במקום להשתקם. גם סבא וסבתא שלי היו פליטים. אז מה? הם באו לישראל והתחילו מחדש ובנו את הארץ. בואו, תתגברו על מה שקרה לפני כל כך הרבה שנים, תשתלבו איתנו. ערביי ארץ-ישראל צריכים לדעת לחיות איתנו בשלום פה במדינה הזאת ולהכיר בדגל, ולהכיר במדינה ולדעת שאנחנו כאן כדי להישאר.

תודה על הדברים באמת. ויישר כוח, אמרתי. זיעזע אותי האומץ שלך.

וזה עוד משהו שאני רוצה להגיד עליו.

לא. אני לא יכולה.

רק משהו אחד אחרון, בבקשה.

לא. כי זה יגיע על חשבון אחרים. זה אומר שמישהו אחר לא יוכל לדבר.

זה לא אומץ להניף את דגל ישראל במדינת ישראל.

אני אמרתי את זה בתחילת הדיון.

אוקיי.

אני הזדעזעתי מזה. אדווה בינו, בבקשה. גם ממש ב-60 שניות. ולאחר מכן חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין.

רק צריך להגיד לה אבל כל הכבוד. באמת, כולנו התרגשנו מהסרטון הזה שלה עומדת ומנופפת.

בן גביר.

כל הכבוד. אנחנו מצדיעים לך.

וכל הכבוד הזה הגיע מימין ומשמאל, כי העם שלנו מתרגש לראות את הדגל.

מתאחד מסביב לזה.

וזה לא משנה אם אנחנו ימניים או שמאלניים.

נכון.

תודה, גלית.

יש פה אחדות אחת נגד קיצוניים.

היי, דורית, תודה. אדוה בינו, בבקשה, ממש בדקה.

תודה רבה, היושבת-ראש. אני עוסקת בימים אלו בהסברה, בניהול קבוצות הסברה ברשתות יחד עם יוסף חדאד, נטלי דדון ועוד טובים ורבים. ואני מרגישה שאנחנו פה מפספסים איזושהי נקודה מאוד מאוד מרכזית בנושא האוניברסיטראות. הדבר הזה נחלק לשלושה. דבר ראשון, יש כאן סגל. דבר שני, יש כאן סטודנטים. ודבר שלישי, יש כאן אוניברסיטה. שלושת הגורמים האלה הם גורמים שונים שצריך להתייחס אליהם בצורה שונה בנושא הזה. בעצם אם הרוח של הדברים היא שהדגל הוא מחלה ויש סטודנט שמפחד וחושש לומר דברים אחרים, כי הוא חושש לציון שלו, הוא חושש לחייו הכלכליים הלאה, להתקדמות שלו בחיים הכלכליים, זו הבעיה. אם סגל שעובד במדינת ישראל עבור מדינת ישראל ובמערכת החינוך הישראלית, לא מבין שדגל ישראל הוא משהו שיש להעריך ולציין כסמל מכובד, כאן מתחילה הבעיה. ואז זה משליך על הסטודנטים שגם חלקם מקבלים מלגות, חלקם לא עוברים כל מיני פסיכומטרי וכן הלאה, מקבלים הקלות, אבל מרשים כן לבוא ולהתנגד לישות הזאת שבעצם נותנת להם כל ההזדמנות הזו. ואז אני שומעת שהאוניברסיטה מוציאה כל מיני מאמרים שמדברים על כך שאנחנו מחזיקים את עזה כדי לעשות איזשהם ניסויים באנשים שם.

משפט סיכום.

ניסויים בנשק. אז אני אומרת כזה דבר: הנושא צריך להיבדק משפטית ואולי לתת קנסות מינהליים. בנוסף, צריך לבוא אל הסגל ולהגיד: בואו, תנסו לחבר במקום לנתק; בואו, תנסו לעשות משהו שיחבר את שני הצדדים, כי זה התפקיד שלכם כמחנכים.

והדבר האחרון פה הוא בעצם ההשלכות של כל הדבר הזה החוצה, להסברה העולמית. אנחנו עושים נזק תדמיתי שאנחנו רואים אותו ברשתות. ואני אשלח את כל הלינקים בהמשך.

תודה רבה על הדברים.

תודה.

ואחרון הדוברים, חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין, בבקשה. גם שתי דקות לרשותך.

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני מבקש להזכיר ממש ב-30 שניות לסטודנטים הערבים שהגיעו לכאן את ההיסטוריה. מנהיגיכם, הסבים והסבתות שלכם ב-1948, הכריזו שבכוונתם לסיים את מה שהיטלר התחיל באירופה. הכריזו. כך הכריזו. ופתחו במלחמה. ואתם הפסדתם. למזלכם, הפסדתם, כי בזכות זה שהפסדתם, יש לכם היום את אוניברסיטת תל אביב, את כל האוניברסיטאות במדינת ישראל. ואתם עכשיו טוענים שההפסד הזה הוא יום הנכבה שלכם, יום הנכבה הלאומי שלכם. הנכבה הזו נוצרה, ואני כן חושב שיש לכם נכבה פה, הנגבה הזו נוצרה כתוצאה מכך שאתם פתחתם במלחמה וברוך השם הפסדתם.

ועכשיו, אם אינכם מקבלים את עובדת היותה המוגמרת של מדינת ישראל מדינה יהודית שקמה כאן ליהודים, מדינה ריבונית ולגיטימית, ומכנים את עצמכם עם אחר, עם פלסטיני כביכול, ואתם רוצים לחגוג את הניצחון שלכם או את ההפסד שלכם, יש לכם בג'נין אוניברסיטה פסלטינית. אני לא מבין מה אתם עושים בתל אביב. יש אוניברסיטה שקמה במיוחד עבורכם בג'נין. לכו לג'נין, תניפו כמה דגלי פלסטין שאתם רוצים, ובא לציון גואל. תודה רבה.

אוקיי. אני רוצה לסכם את הדיון היום, שהיה דיון לא פשוט וטעון. זה התחיל ככה בוויכוחים פוליטיים, ואני שמחה שלאט לאט התחלנו להתיישר והצלחנו לקיים דיון יותר ענייני.

קודם כול, אני מבקשת לשלוח מכתב לכל ראשי האוניברסיטאות על כך שאנחנו רואים בצורה שלילית מאוד את אי הגעתם לוועדת החינוך. אנחנו, בעקבות אי הגעה שלכם, מזמנים אותם ספציפית לדיון מיוחד ביום שני בין השעה 12:00 ל-13:00 על מנת שיענו לנו על כל השאלות הפרטניות ועל המקרים הפרטניים שעלו בשבועיים האחרונים. להוסיף לזה את המקרה שקורה ממש עכשיו באוניברסיטת בן גוריון, שכרגע ראיתי שהתפרסם ב-Ynet, גם על תגרה. וכפי שכתוב בחוק המאבק בטרור, מונף דגל פלסטין יחד עם קריאות מסיתות ואלימות, זו עבירה על חוק הטרור, שלא יגידו שלא פנו, שלא ביקשו, שלא התלוננו. שיבואו אלינו עם תשובות לגבי האירועים האלו. מה נעשה, מה הם מתכננים לעשות. אנחנו דורשים התייצבות של כל אחד ואחד מהם.

אנחנו מבקשים מהשטרה נתונים מדויקים על האירועים האחרונים, כמה הפגנות היו, כמה אישורים להפגנות התקבלו. אוקיי? את הדבר הזה גם להפנות לאוניברסיטאות.