פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



3
ועדת החוקה, חוק ומשפט
07/06/2022


מושב שני


פרוטוקול מס' 296
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום שלישי, ח' בסיון התשפ"ב (07 ביוני 2022), שעה 11:16

הצעת חוק-יסוד: זכויות בהליך הפלילי

חברי הוועדה: גבי לסקי – מ"מ היו"ר
זאב בנימין בגין – מ"מ היו"ר
אורי מקלב

לילך וגנר - עו"ד, ייעוץ וחקיקה, פלילי, משרד המשפטים

יפעת רווה - עו"ד, ראש אשכול סד"פ וראיות, ייעוץ וחקיקה, פלילי, משרד המשפטים

אביגיל סון פלדמן - עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

איתמר גלבפיש - עו"ד, ממונה, המחלקה הפלילית, פרקליטות המדינה, משרד המשפטים

ישי שרון - עו"ד, מנהל תחום חקיקה ומדיניות, הסנגוריה הציבורית הארצית, משרד המשפטים

רפ"ק ירון קנטר - עו"ד, מדור הנחיה וחקיקה, תביעות, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

סנ"צ גלעד בהט - עו"ד, רמ"ד אח"מ וטכנולוגיות, ייעוץ משפטי, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

פקד עדי טל נוסבוים - עו"ד, רמ"ד אח"מ וטכנולוגיות, יעוץ משפטי, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

אור רוזנמן - עו"ד, הלשכה המשפטית, המשרד לביטחון פנים

רועי הראל - עו"ד, הלשכה המשפטית, המשרד לביטחון פנים

ד"ר נחשון שוחט - עו"ד, יו"ר ועדת חקיקה, פלילי, לשכת עורכי הדין

אריאלה סגל - חוקרת, פורום קהלת

דניס ענתבי - הלובי למלחמה באלימות מינית

הלה נויבך - עו"ד, מנהלת התחום המשפטי, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית

עינת עובדיה - מנכ״לית מכון זולת לשוויון וזכויות אדם

פרופ' רות קנאי

גור בליי
ניצן רוזנברג

איל קופמן

אהובה שרון, חבר תרגומים

זכויות בהליך הפלילי, מ/1523

צוהריים טובים. אני מתנצלת על האיחור. זה מה שקורה כשיושב ראש הוועדה חולה פעם שנייה בקורונה ואצלי רשום שהדיון בשעה 11:30.

אנחנו היום ממשיכות וממשיכים את הדיון בהצעת חוק יסוד: זכויות בהליך הפלילי שהגיש לנו שר המשפטים. כבר קיימנו ישיבות רבות בעניין הזה. אנחנו עכשיו נמצאים בסעיף 6. היועץ המשפטי, אתה יכול להקריא לנו?

בישיבה הקודמת סיימנו לדון בסעיף 5, בעיקרון האשמה והגענו לסעיף 6, חזקת החפות. הפצנו מסמך הכנה מפורט על הסעיף ובהמשך כמובן נתייחס לשאלות שהעלינו בו. אני אקריא את הסעיף ואז אולי משרד המשפטים יתייחס לזה.

אני רוצה לציין שנעשתה עבודה מאוד משמעותית על מסמך ההכנה גם מצד המתמחה שלנו אור שטרנברג וגם על-ידי ניצן ועל ידי. בהמשך אנחנו נתייחס לשאלות.

6. חזקת החפות

כל אדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא נקבעה אשמתו בידי רשות שיפוטית.

התייחסויות של משרד המשפטים.

גם אנחנו רצינו להודות על מסמך ההכנה המפורט שהציף כמה נקודות שאני אנסה להתייחס אליהן כבר בדברי הפתיחה לסעיף הזה שלטעמנו הוא סעיף מאוד מאוד חשוב בהקשר הזה.

בסעיף שהקריא גור, אנחנו מציעים לעגן עיקרון יסוד של המשפט הפלילי שהוא חזקת החפות בפלילים. חזקת החפות מבטאת את הקביעה הנורמטיבית שכל אדם הוא חף מפשע עד קביעת אשמתו בידי רשות שיפוטית והנטל הוא על המדינה להוכיח את אשמתו.

לגבי ההגדרה של רשות שיפוטית, אנחנו לא הגדרנו את המונח אבל בדברי ההסבר אנחנו התייחסנו לנושא ואנחנו מדברים על ערכאות שדנות במשפט פלילי בישראל כאשר הכוונה היא לבית משפט או בית דין צבאי שלמיטב ידיעתנו הם אלה שעוסקים בהליכים פליליים.

העיקרון של חזקת החפות, כמו שגם עולה במסמך ההכנה, מקובל בכל המדינות הדמוקרטיות וברוב מדינות העולם וגם בגרסאות קודמות של הצעות חוק שנועדו לעגן זכויות במשפט נכללה חזקת החפות. העיקרון הזה, כמו הרבה עקרונות אחרים, במיוחד עקרונות שנוגעים להליך הוגן, נועד להתמודד עם פערי הכוחות בין המדינה ובין האדם שמתנהל נגדו הליך פלילי ונועד סוג של לאזן את חוסר השוויון, להבטיח שבעצם החשוד או הנאשם לא יהיה חשוף להרשעה שגויה באמצעות הטלת חובה משפטית ומוסרית לנהוג בו כחף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו ולנטרל את מצג האשמה שנוצר בפני בית המשפט עקב זה שהוא מובא כנאשם, לפעמים אפילו כעצור וכמי שהוגש נגדו כתב אישום.

החזקה גם נובעת מעיקרון הפרדת הרשויות. מבחינה נורמטיבית היא מעגנת את הקביעה שרק רשות שיפוטית היא הגוף המוסמך לקבוע אשמה של אדם ולא רשויות או גורמים אחרים והחזקה גם מכתיבה את היחס שעל רשויות האכיפה והתביעה להעניק לאדם שטרם הורשע בידנו ללא תלות בהסתברות שבסופו של דבר הוא יורשע בתום ההליך.

זו לא חזקה עובדתית שתלויה בנתונים עובדתיים אלא היא בעצם נועדה להגביל את הכוח של המדינה שיש לה את המונופול לנקוט בכל אמצעי הענישה וכל הכוחות שקיימים בה, שמגביל אותה מלנקוט באמצעים פוגעניים כלפי התושבים והאזרחים. מותר לנקוט באמצעי ענישה על ידי המדינה רק כאשר אדם נמצא אשם בידי רשות שיפוטית ועד אותו הזמן אדם מוחזק כחף מפשע. אלה מושכלות יסוד מאוד מאוד בסיסיים אבל עד עכשיו הנוסח הזה, כמו שאנחנו מציע, הוא לא עוגן מפורשות בחקיקה הישראלית. הוא נובע במידה רבה, הוא אפילו הבסיס לקביעת סעיף 34כב לחוק העונשין שנקבע בחלק הכללי של חוק העונשין שמעגן את רף ההוכחה בפלילים וקובע – אני חושבת שכתוב לכם, נדמה לי שיש ציטוט שלו במסמך ההכנה – שלא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. סעיף (ב) מתייחס לנושא של הסייגים.

מעבר לכך, יש כל מיני סעיפים באופן ניהול המשפט שבאים לידי ביטוי בחוק סדר הדין הפלילי שמתאר את ניהול המשפט שיוצאים מנקודת הנחה של חזקת החפות. למשל תחילה על התביעה להביא את הראיות שלה כי הנטל הוא על המדינה ולא על הנאשם, ואם בסיום פרשת התביעה לא הוכחה אשמה ולו לכאורה – בית המשפט מזכה את הנאשם.

הפסיקה הישראלית כמובן התייחסה לחזקת החפות כמושכלות יסוד, נדבך מרכזי בשיטה, וזה עוד קודם לתיקון 39 וקביעת רף ההוכחה בסעיף 34כב. למשל בעניין רוזוב השופטת בייניש כתוארה אז אמרה ש"בבואנו לפרש הוראת חוק כחורגת מהכלל על פיו נטל ההוכחה מוטל תמיד על התביעה, שומה עלינו לנהוג משנה זהירות שכן כלל זה על פי שיטתנו נגזר ישירות מחזקת החפות". אם כן, יש יחס מאוד עמוק ורציני לחזקת החפות ואנחנו חושבים שיש חשיבות לעגן מפורשות את העיקרון החשוב הזה במיוחד כביטוי להליך הוגן בחוק יסוד שמעגן את ההליכים.

אני אתייחס עכשיו בקצרה לסוגיות שהעלה הייעוץ המשפטי של הוועדה לדיון במסמך ההכנה. לחלק התייחסנו בדברי ההסבר. נמצאת כאן עורכת הדין יפעת רווה שתרחיב בהקשר הראשון עליו אני רוצה לדבר והוא הנושא של עבירות קנס ועבירות מינהליות.

בישראל יש דרכי אכיפה של עבירות מסוימות בדרך מינהלית באופן שעל פי רוב מייתר את הצורך בקיום הליך פלילי כנגד מבצע העבירה. ברמה העקרונות המנגנונים האלה עשויים לפגוע בחזקת החפות, במיוחד כפי שצוין במסמך ההכנה, בנושא של עבירות הקנס, שם יש קביעה בחסד"פ שרואים את תשלום הקנס כאילו הוא הורשע וזאת למרות שבעצם אין לנו החלטה של רשות שיפוטית שמרשיעה אותו. במובן הזה עבירות הקנס מאתגרות את חזקת החפות אבל אנחנו חושבים שהמנגנון הזה עומד בפסקת ההגבלה והמנגנון הזה הוא מנגנון שאנחנו סבורים שהוא ייוותר והוא מאזן נכונה בין כל השיקולים בהקשר של עבירות קלות, בהקשר של עבירות שבהן יש חשיבות בדרך אכיפה מהירה, פשוטה, ללא צורך בקיומו של הליך משפטי אלא כמובן אם הבן אדם מבקש להישפט ואז המסלול עובר להיות מסלול משפטי רגיל.

כמובן זה ייחודי לעבירות מסוימות שלא מאופיינות בחומרה או באנטי חברתיות מיוחדת, מה שנהוג לכנות מאלה פרוהיביטה להבדיל ממאלה אינסה. בדרך כללך חקיקה מאסדרת, עבירות שאין בצידן כתם פלילי או קלון שבא לידי ביטוי בהליך פלילי והרשעה, ולכן הוויתור על ההליך הפרוצדורלי באמת נעשה בצורה מאוזנת באופן שמנטרל במידה רבה את ההשלכות החמורות של ההרשעה הפלילית כמו למשל התיוג הפלילי. יפעת תדבר על זה. לכן עוצמת הפגיעה בחזקת החפות בשימוש במנגנונים מינהליים היא נמוכה אבל אכן היא מאתגרת את הנושא של חזקת החפות.

אני מצטער לקטוע את דבריך, רק כדי לחדד משהו לפני שאת ממשיכה בהסבר. יש כאן איזשהו משהו מקדמי אבל אני חושב שחייבים להגיד. זאת אומרת, בהחלט יכול להיות שזה עומד בתנאי פסקת ההגבלה וגם לי נראה שזה עומד בתנאי פסקת ההגבלה, אבל זה כבר אומר שחזקת החפות – גם לשיטתכם – היא זכות יחסית.

נכון.

זאת אומרת, היא לא עיקרון מוחלט אלא היא זכות יחסית.

נכון.

היא כפופה לפסקת ההגבלה כמו זכויות אחרות ומכאן אנחנו מתחילים את הדיון בשאלה אם זה מה שעומד בפסקת ההגבלה או לא עומד בפסקת ההגבלה אבל האמירה הזו חשובה כאיזושהי אמירה מקדמית.

נכון.

מה שאנחנו מנסים להגיד זה – אנחנו גם נתייחס לחזקות עובדתיות – שיכולים להיות מצבים בהם אנחנו נאתגר את חזקת החפות אבל המצבים האלה יעמדו בפסקת ההגבלה. לכן אנחנו אומרים שמדובר בזכות.

את יכולה לתת דוגמה?

הדוגמה שאני נתתי עכשיו זה המנגנון של עבירות הקנס. הודעת קנס, כמוה ככתב אישום והתשלום של הקנס כמוהו כהודעה באשמה. אין כאן רשות שיפוטית - - -

כתוב כאילו הורשע בעוד שבחוק היסוד כתוב שהרשות השיפוטית. לכן אני אומר שחשוב להבין את העיקרון כי היה לנו דיון – לשאלתך חבר הכנסת בגין - לגבי הסעיפים השונים באיזה מידה הם עיקרון מוחלט שאין לו חריגים ובכלל לא צריך להחיל עליו את פסקת ההגבלה ובאיזו מידה אנחנו נמצאים בעולם שזכות שאפשר להגביל אותה בתנאי פסקת ההגבלה. זאת אומרת, לתכלית ראויה ובצורה מידתית. בהחלט מה שלילך מדברת עליו, אלה באמת היבטים של למה זה ראוי לעשות את זה ולמה זה מידתי לעשות את זה, אבל רק כנקודת מוצא.

נדמה לי שציטטתם את זה במסמך ההכנה, ההתייחסות לחזקת היא כזכות שפגיעה בה צריכה לעמוד במבחנים של פסקת ההגבלה. זאת אומרת, זה לא איזו פרשנות חדשה שלנו אלא זאת ההתייחסות.

נכון. חשוב שהדברים יובהרו.

בעניין הזה גם צריך להבהיר שעל עבירות הקנס אפשר להישפט. כלומר, אם מישהו בוחר את המסלול של שפיטה, שם כן חייבים את ההרשעה. כלומר, על אף שזאת אותה התנהגות, אותה עבירה והתוצאה היא שונה, אני חושבת שצריך לתת את זה בדין. לא יכול להיות שמי שבוחר, שיש לו קצת מידע, שיש לו קצת יותר כסף, בוחר מסלול אחד שחייבים לשמור לו על חזקת החפות ואלה שאין להם מידע לא בוחרים במסלול הזה, אז אין להם חזקת חפות ויש להם כפל קנס. לדעתי זה יותר מסובך.

נכון. מה שאנחנו מנסים להגיד זה שהמנגנון, גם של עבירות הקנס וגם של עבירות מינהליות, הוא מנגנון שמכיל איזונים פנימיים, בין היתר בעבירות מאוד מאוד קלות שאפשר להסתפק בקנס.

איזה מנגנון פנימי יש למישהו במקרה של מסכה? נותנים למישהו קנס, יש כאלה שהלכו לבית המשפט ויכולים להוכיח שלא הייתה להם ויש כאלה שלא יכולים או שלא ידעו או שהם קטינים ואז הם מקבלים קנס. מה ההבדל במנגנון?

דוגמה מצוינת. אגב, בחוק המסגרת – אני עדיין קוראת כך לחוק סמכויות אכיפה שנוגע לקורונה – קבענו מפורשת משהו שהוא כמובן קיים גם בחוק העבירות המינהליות. התשלום של הקנס, וגם במצב שבן אדם בוחר להישפט לפי חוק הקורונה, לא מלווה בתיוג פלילי. זה לא משהו שנרשם מרשם הפלילי. לכן במובנים האלה הרבה מהתוצאות הרעות של הליך פלילי רגיל לא מתקיימות למשל לגבי אי עטיית מסכה. נכון שבן אדם צריך לשלם קנס ונכון שמדובר בעבירה, זה המנגנון שקיים היום אלא אם דה-פליליזציה, המהלך הזה יבשיל לכדי הליך פלילי.

את אומרת לי שדה-פליליזציה, משמעו שלאנשים לא תהיה חזקת חפות.

המהלך הגדול של הדה-פליליזציה, ליצור אפשרות להטיל סנקציות שהן לא קנס והן לא נעשות על עבירה, כבר היום יש לנו מנגנון של עיצומים כספיים ואני מזכירה שהוא מנגנון מינהלי, אין בצדו כתם פלילי, אין מרשם פלילי ואי אפשר כמובן להחליף אותו במאסר. זה מנגנון מינהלי לגמרי. זה מנגנון שונה, וכן, הוא לא נכלל בהצעת החוק הזאת.

איזה כיף זה להיות יושב ראש. אני לא צריכה לחכות שייתנו לי זכות דיבור.

חבר הכנסת בגין, רצית לומר משהו.

לא. רק אם לילך סיימה את דבריה.

אני התכוונתי כבר מראש להתייחס גם לנושא של חזקות, לנושאים שהוצפו במסמך והשאלה אם אתם מעדיפים שנדון קודם בנושא של עבירות... ואחר כך נעבור לנושא החזקות.

מה אתה חושב שיהיה יותר טוב? לדון נושא-נושא?

בנושא הזה. בהגדרה, מבחינה לשונית, אתם רגילים במונחים אבל בהיותי חוצן אני לא רגיל. זה מטריד אותי, הביטוי. יש צליל שלילי לביטוי "הוא בחזקת חף מפשע". כבר נכנס פה פשע. לדידי אדם כזה הוא או זכאי, או תמים. אם אני מתרגם, הוא אינוסנסט. המסורת היא מסורת, אני מבין, זה ההרגל וחזקת החפות הולכת עם זה, אבל אני מציע, אם יש לנו זמן – לא ברגע זה אבל בכלל – לחשוב על ביטויים פחות שליליים או יותר חיוביים. אני למשל בראיונות לא זוכר שהשתמשתי בביטוי חף מפשע ובכוונה. הוא זכאי עד שלא הוכחה אשמתו, הוא תמים אולי תמים נשמע תמים. אני מציע, אם אפשר. אם נתתם את דעתכם על כך וזה הביטוי שנשאר, בסדר.

אני לגמרי מזדהה עם ההערה הלשונית לגבי הביטוי חף מפשע.

היא יותר מהערה לשונית.

גלום בה גם הפשע אבל מצד שני להשתמש במונחים אחרים שיש להם משמעות משפטית כמו זכאי שזאת בעצם החלטה שיפוטית, בן אדם הוא לא זכאי. הוא לא באמת זכאי. הוא זכאי אם בית המשפט קבע שהוא זכאי. זאת קביעה שיפוטית. אני לא רוצה לייחס קביעה שיפוטית למצב שהוא טרום קביעה שיפוטית והעדפנו להתבסס על מונח קיים גם במשפט הישראלי וגם במשפט העברי ולהתייחס למונח שכולם מכירים. אפשר אולי לחשוב על מונחים אחרים שמבטאים בדיוק את אותה משמעות. אני לא הצלחתי לחשוב על מונחים כאלה.

אומרים שהולך תמים ופועל צדק. לא אומרים הולך חף מפשע.

כן. באנגלית באמת כתוב פרסיומד אינוסנט.

עוד מהמגנה כרטה. אינוסנס, באותה מידה – זכאי.

לא נכון. בעיניי לא. אקוויטל זה זיכוי ויש מונח אחר שמשתמשים בו ולכן גם כשעוד מעט נגיע לסיכון כפול יש ממש שימוש במונחים של הרשעה וזיכוי ויש להם משמעות משפטית.

באנגלית היא פרובס היא אינוסנט.

אם תמצאו תרגום אחר ל-אינוסנט שיעלה בקנה אחד.

חבר הכנסת בגין, אנחנו מטילים עליך לחפש אלטרנטיבות לשוניות.

הולך תמים ופועל צדק. מה יותר טוב מזה? כל עוד הוא לא הורשע, הוא הולך תמים.

יש לזה משמעויות רבות.

אני כן רוצה לציין שב-1994, בהצעת חוק יסוד: זכויות במשפט, כן השתמשו במינוח בכיוון של חבר הכנסת בגין. כל אדם בחזקת זכאי כל עוד לא הוכח.

לכן בחרנו במודע לא להשתמש במונח הזה שיש לו משמעות משפטית בתוך תהליך של הליך פלילי, כדי לא לבלבל עם זיכוי שזו הכרעה של ערכאה שיפוטית בתום ניהול ההליך. לא רצינו ליצור את הסימילריות הזאת בביטויים.

לא, הוא לא אמר זכאי. בחזקת זכאי.

זה בדיוק כמו ב-פרסיוד אינוסנט.

זה לא בדיוק כי בית משפט לא קובע שהוא אינוסנט. בית משפט מזכה אותו. יש ביטוי, לפחות באנגלית, צריך לבדוק גם בשפות אחרות, ביטוי אחר למונח זיכוי ולא רצינו לערבב. שוב, אנחנו פתוחים לשמוע אם יש רעיונות אחרים.

אנשם לפעמים שרוצים להראות את חפותם אומרים אני מעולם לא זוכיתי. זאת אומרת, אף פעם לא העמידו אותי לדין.

שמישהו אומר שמעולה הוא לא זוכה, זה לא בדיוק שאף פעם לא העמידו אותו לדין.

במובן הזה בית משפט לא צריך להוכיח או למצוא אותו זכאי. החזקה היא הפוכה אצלי. התביעה - אני כל כך מינימליסטי בזה – חובתה לשכנע את בית המשפט שמה שנכתב בכתב האישום אכן אמת הוא. בית המשפט רק אומר שלא הוכחתם בהסתברות, בסבירות כזאת.

בחסד"פ בית המשפט מחויב – יפעת תתקן אותי אם אני טועה – לזכות את הנאשם, אם לא הוכחה אשמתו של הנאשם על פי רף ההוכחה. הוא צריך גם להודיע את זה לנאשם בתחילת הכרעת הדין. זאת אומרת, יש הוראות פרוצדורליות שנועדו כמובן לבטא את המשמעות של זיכוי. זיכוי אינה החלטה שהנאשם צריך לעמוד בה ברף הוכחתי אלא כמובן אם התביעה לא עומדת ברף המוטל עליה, המשמעות היא זיכוי.

אם אנחנו כבר בנושא של איך נראה הסעיף ולא בשאלות של הייעוץ המשפטי, למה אנחנו לא משתמשים בנוסח של סעיף 39 לחוק העונשין? לומר לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכח מעבר לכל ספק סביר? למה אנחנו לא רוצים את הרף? יש חוקות שכן מוסיפות את הרף.

כמעט ולא, אבל בוודאי זה נושא שעלה במסמך ההכנה. אנחנו סבורים שהנושא הזה, כמו ראינו במשפט המשווה, הוא בכלל לא נפוץ. הרבה יותר נפוץ חזקת החפות שאומרת שהנטל מוטל על התביעה ולא מציינת מפורשות מהו נטל ההוכחה. למשל אדם הוא חף מפשע עד שבית משפט יקבע את אשמתו בהתאם לדין. זה נוסח מאוד מאוד מקובל בעולם. העיקרון של הוכחה מעבר לספק סביר הוא כמובן חשוב, הוא מתקיים מכוח סעיף 34כב שכמובן ממשיך לחול. אין כרסום בנטל ההוכחה. יש סוגיות בהן שאלת רף ההוכחה היא מורכבת ולכן אנחנו סברנו - למשל לגבי הפרוצדורה של הוכחת קיומו או היעדר קיומו של סייג לאחריות פליליות, הנושא של ראיות לעונש – שזה לא עולה כדי עיקרון חוקתי שצריך לעגן אותו בחוק היסוד כפי שזה לא נעשה ברוב רובן של המדינות הרלוונטיות.

יש כאן שתי שאלות. אולי נחזור מעט אחורה. בעצם אפשר לומר שאנחנו מעלים שלושה סוגים של שאלות. סוג אחד עוסק בסיטואציות בדין שיש מתח בינן לבין חזקת החפות, והתחלנו לדבר על זה ותכף אולי נציג את זה, אולי תשלימו התייחסות ואז נדבר על זה. שאלה שנייה היא מה ששאלה חברת הכנסת לסקי לגבי ספק סביר. שאלה שלישית – אולי אני מקדים – היא למה לא להשתמש בניסוח שהוא כן מקובל במשפט המשווה. באמת ספק סביר, בדרך כלל לא מקובל לכתוב. במקום לומר לא נקבעה אשמתו, לכתוב לא הוכחה אשמתו כי ברוב החוקות שאנחנו הבאנו וראינו אומרים: פרובן גילטי. לא דיטרמנט. יש אפילו חוקה כמו בחוקה הליטאית למשל בה נאמר פרוב גילטי אנד דיקלייר. כלומר, נקבעה והוכחה. הנוסח המקובל הוא הוכחה ולא נקבעה.

חשבנו שלשונית הנוסח שלנו הוא יותר מדויק כי רשות שיפוטית לא מוכיחה. התביעה מוכיחה ורשות שיפוטית קובעת.

הוכחה בפני.

בסדר, אבל מה המשמעות של קביעה שאדם ביצע את העבירה? שהוכחה אשמתו בפני הרשות השיפוטית. ברור שכדי להגיע לקביעה שיפוטית שאדם ביצע עבירה, על ידי אותה ערכאה שיפוטית צריך שיתקיים הנושא של הוכחת האשמה.

אולי נזכיר ש-90 אחוזים מהמשפטים לא מוכיחים בפני בית המשפט את אשמתו אלא בית המשפט קובע על בסיס הסדר בין הצדדים. העניין הזה של הוכחה לא קיים ברוב המוחלט של ההליכים הפליליים בפני בתי המשפט. האשמה לא מוכחת.

לא. הליך ההוכחות לתפיסתנו הוא לא חלק מחזקת החפות. חזקת החפות מלווה את ההליך אבל הליך ההוכחות הוא חלק מהפרוצדורה המשפטית.

אם יש עסקת טיעון או משהו, לצורך העניין אפשר להתייחס לזה כהוכחה גם אם לא ניהלת הליך הוכחות.

למה לכתוב משהו לא מדויק? בסופו של דבר צריכה להיות קביעה שיפוטית.

התפיסה המקובלת, ראינו את זה בחוקות אחרות וגם בתפיסה המקובלת היא שחזקת החפות עומדת על שלוש רגליים ואני חושב שאת גם הזכרת אותן. האחת היא שאתה צריך, לפני שאתה נוקט בסנקציות, שימצאו אותו אשם בידי רשות שיפוטית. כלומר, עצם העובדה שימצאו אותו אשם. שנייה, שזה באמת בידי רשות שיפוטית לא נגיד בידי הרשות המבצעת או דברים כאלה. שלישית, זה אחרי שהמאשימה הוכיחה את יסודות העבירה. זה יכול להיות בהליך הוכחות, זה יכול להיות במסגרת עסקת טיעון אבל רעיונית אחרי שהיא הוכיחה את הדבר הזה. זה לא מקרי שבאמת בחוקה הקנדית, בחוקה הליטאית, בחוקה הנורבגית ובעוד חוקות אומרים פרזיום אינוסנט אנטיל פרוב אנד גילטי.

אנחנו בדיוק רוצים למנוע את המצב של קביעה ללא הוכחה. לכן מה שחשוב כאן היא ההוכחה

כמו שאמרנו, במקרים רבים הליך ההוכחות מבחינתנו הוא לא חלק מחזקת החפות. זה מה שניסיתי להסביר. הליך ההוכחות הוא הטכניקה שבה המשפט הפלילי עובד במדינת ישראל כאשר מתנהל משפט פלילי. מה שחשוב זאת הקביעה השיפוטית - - -

כאשר יש מספיק ראיות כדי לומר שהבן אדם הזה אכן ביצע מה שנאמר. זאת ההוכחה.

אבל לא די בזה שהיו מספיק ראיות אלא צריך קביעה שיפוטית שהדבר הזה יתקיים.

אבל כאשר אתה אומר נקבעה, תיאורטית נקבעה גם בלי שהוכחה.

ככל שאנחנו מדברים על הנוסח כאן, כתבנו מפורשות כל אדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא נקבעה אשמתו. ככל שערכאה שיפוטית קבעה שהוא אשם או לא קבעה שהוא אשם, אנחנו לא מתייחסים לזה בסעיף הזה. הסעיף הזה נועד לומר שהנטל הוא על התביעה ושהקביעה צריכה להיות קביעה של ערכאה שיפוטית.

אם זה על התביעה, עוד יותר צריך הוכחה כי התביעה לא קובעת. אם זה על התביעה, על התביעה נטל ההוכחה. את אומרת שזה סעיף של התביעה. אבל אם זה על בית המשפט, אנחנו רוצים למנוע מצבים, בטח כאשר אנחנו מדברים על זכויות, שבית משפט יקבע. אנחנו רוצים שהוא יקבע על סמך שהוכיחו לו, שיש הוכחה שנעברה עבירה. הוא יכול לקבוע גם בלי זה. לכן אני מאה אחוזים עם היועץ המשפטי.

באופן הכי מדויק, איך שזה מנוסח בחוקה של ליטא שהבאנו. יש כאן שלושה שלבים. בי פרזיומד אינוסנט...

כמו שראיתם, יש נוסחים שונים בחוקות שונות.

אבל אפרובד גילטי זה לא ...

לא נכון. אתם הבאתם גם נוסחים אחרים של דיקליירד או דיטרמנט.

למה ההתנגדות לומר?

בנוסח שאתם מציעים אין קביעה של ערכאה שיפוטית שהבן אדם אשם.

למה? יש גם וגם. יש את שניהם.

גם ו גם יש בחוקה אחת וזה נראה לנו לגמרי מתבלבל.

כל עוד לא הוכחה אשמתו ונקבעה בידי רשות שיפוטית.

אנחנו מכירים את המשפט המשווה. בדרך כלל המונחים הנפוצים, או שנקבעה אשמתו בידי רשות השיפוט או שהוכחה אשמתו בפני הרשות השיפוטית. גם וגם, זה שעטנז מוזר שקיים בחוקה אחת ואנחנו לא כל כך מבינים את ההיגיון שבו. העדפנו ללכת בדרך הסלולה שקיימת בחוקות רבות שגם אתם ציטטתם את המשפט המשווה בגינן, שהקביעה צריכה להיות קביעה שיפוטית של ערכאה מוסמכת באותה מדינה, שהיא ערכאה שיפוטית לקבוע אשמה. זאת המשמעות של חזקת החפות.

אני מבין שהעדפתם ללכת בכיוון הזה אלא שלא ברור לי מדוע.

זה לוקח את הזכות למקומות הפחות אינטואיטיביים שלה ופחות חזקים ומעביר אותה להליך הוכחות להליך הוכחות מאשר לעקרונות היותר חזקים, לרגליים היותר חשובות שבה, שזאת הקביעה השיפוטית האובייקטיבית של גוף אחר ושל קביעה, שתהיה קביעה פוזיטיבית של בית המשפט. לוקח את הזכות למקומות הלא חזקים ולא העיקריים שלה, להליך של הוכחות במונח של הוכחה, שזה לא הדבר עליו אנחנו מדברים על חזקת החפות וצורך בקביעה על ידי בית משפט. גם כאשר אומרים קביעה, הרי ברור שלא מתכוונים להחלטה שרירותית של בית משפט. הרי זה בית משפט, הוא צריך לקבוע על סמך דבר מסוים ולא סתם לקבוע שהוא אשם.

יש לי שאלה למשרד המשפטים. בעולם יש חוקות שהניסוח שלהן הוא מאוד יפה אבל אם פתאום מתחלף המשטר ובמשטר הזה כתוב שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא נקבעה אשמתו בידי רשות שיפוטית. מה במשטר לא דמוקרטי יכולים לעשות עם המשפט הזה? זה בא להגן על הזכות באמת?

אני חושבת שהנושא של הליך הוגן שבא לידי ביטוי מאוד חזק לאורך כל חוק היסוד הזה נועד לטפל בזה שההליך עצמו הוא לא הוגן כלפי הנאשם ולא חזקת החפות באה לטפל. חזקת חפות היא לא תחליף לכל שאר הסעיפים שמופיעים בחוק היסוד. היא נועדה למשהו מאוד מסוים והיא באמת עונה על הרציונלים שתיארתי כרגע. לעומת זאת, הסיפור של הליך הוגן שעליו אני מניחה נדון עוד רבות בהמשך, הוא נועד לבטא את הגינות ההליך עצמו ולכן אני לא מערבבת בין הסעיפים. יש עוד דברים בממשקים בין הסעיפים שאני התכוונתי להתייחס אליהם בהמשך, כמו למשל אחריות קפידה. האם אחריות קפידה היא סוג של חזקה שצריך לבחון אותה לאור חזקת החפות או שהיא יותר רלוונטית לעיקרון האשמה. יש סיווגים שונים של עניינים פליליים. אני חושבת שהנושא של הליך ההוכחות הוא לא חלק מחזקת החפות אלא יותר משמעותי בהקשר של הליך הוגן.

אם מסתכלים בפסיקה כעניין של שגרה, פסק דין הקלאסי אומר שאין לייחס לאדם מעשה פלילי כל עוד לא הוכחה ונקבעה אשמתו. זאת אומרת, זה הניסוח הסטנדרטי של הדבר הזה מבחינה תפיסתית. אנחנו מדברים בעקרונות מוסכמים. הוכחה ונקבעה, זה לא משהו שאנחנו הבאנו סתם אלא זה הפורמט המקובל. לא ברורה לי ההתעקשות בעניין הזה.

גם בתוך הנושא של הוכחה אשמתו, לפחות במה שאנחנו הצענו, לא הצענו מעבר לספק סביר. זאת אומרת, יש את מידת ההוכחה של האשמה שזה מושך לכיוון של מה שנציג הפרקליטות אמר, סוג של הליך הוכחות או איך מוכיחים וכמה מוכיחים, ויש את השאלה של מי צריך להוכיח. אנחנו חשבנו שכן חשוב לעמוד על הרגל השלישית הזאת של חזקת החפות שאומרת שהמדינה היא זו שצריכה להוכיח.

אנחנו חשבנו שהרגל הזאת נגזרת גם מהנוסח שמוצע על ידינו, שנטל ההוכחה הוא על התביעה ואדם מוחזק כחף מפשע. זאת המשמעות של היותו מוחזק כחף מפשע, עד שנקבעת אשמתו.

אבל הרגל שזו המדינה שצריכה להוכיח. זה חסר.

אנחנו נתקדם. אם יש מה לומר בעניין הזה, בבקשה ואחר כך נמשיך. נחזור להתייחסויות.

לשכת עורכי הדין. אני אבקש לשכנע את הוועדה הנכבדה כי מוצדק, נכון ומתבקש לכלול במסגרת חוק היסוד הזה את עיקרון ההוכחה מעבר לספק סביר כעיקרון חוקתי ממדרגה ראשונה. אני אציין שזה גם חלק נכבד מהדוקטורט שלי ואני כותב וחוקר בתחום הזה. דרישת ההוכחה מעבר לספק סביר מייצגת יותר מכל עיקרון את המחויבות של מערכת המשפט להגנה על חפים מפשע מפני הרשעת שווא. היא מתוארת למשל בפסיקה של בית הלורדים באנגליה כחוט הזהב השזור לאורך ההיסטוריה של המשפט הפלילי וכחלק מהמשפט המהותי. מדובר בקביעה חוקתית ממדרגה ראשונה, מה טיב ומת הסיכון שבפניהן לגיטימי והוגן לחשוף נאשמים העומדים לדין במשפטים התנהלים בתנאים אינהרנטיים של חוסר ודאות, מבחינת ההסתמכות על מידע עקיף, מגבלות במידע ובמשאבים לחקר האמת.

השאלה אם העיקרון הזה מוכר חוקתית במדינות אחרות. אם כן, ברוב המדינות הדמוקרטיות יש הכרה מפורשת במעמד החוקתי, כולל בפסיקה של בית המשפט העליון בישראל. בארצות הברית – כשיעור היסטוריה – המופע הראשון, היה מעניין שנושא עיקרון הספק הסביר בכלל עלה ב-1770 בנאום התביעה במענה לטיעוני ההגנה שבפני ספק סביר יש לזכות אבל ב-1970 בית המשפט העליון של ארצות הברית, בעניין וינשיפ, קובע באופן ישיר שעיקרון ההוכחה מעל ספק סביר הוא נגזרת מהזכות להליך הוגן לפי תינקון 14 לחוקה ויש פסיקה ענפה בארצות הברית לגבי המשמעות. כאשר ההנחיות של בית המשפט למושבעים – שם הרי הכרעות הדין לא מנומקות אלא מושבעים מתכנסים ומחליטים באשמה – בית המשפט צריך להנחות את המושבעים לגבי קריטריון ההכרעה. כאשר ההנחיה לא מתבצעת על פי הספק הסביר, מטעמים חוקתיים נפסל ההליך כולו. בקנדה שמובאת כדוגמה לחוקה מודרנית, פסק דין אוקס המפורסם מתייחס לכך שהזכות לעיקרון ההוכחה מעל ספק סביר נגזר מחזקת החפות כביטוי ישיר של חזקת החפות ועל כן הוא עוסק בדיוק בשאלה של העברת נטל ההוכחה באמצעות חזקה וקובע שהיא לא חוקתית. הדבר הזה נתון לפסקת ההגבלה. יש דיון מתי אפשר להבהיר את הנטל, מתי אפשר לחרוג, והוא קשור, כפי שציינתי בדיון הקודם לעיקרון האשמה. הספרות המשפטית והפסיקה עומדת על כך, המבחן החוקתי הוא האם כאשר אנחנו מעבירים את נטל ההוכחה, אנחנו מעבירים אותו לגבי יסוד שהוא קונסטיטוטיבי לאשמה, ל-בליים וורדינס.

לכן ההקשר של הדיון הזה חייב להיות חוקתי. אנחנו רוצים חקיקה קונסיסטנטית, עקבית, גם לפסיקה של בית המשפט העליון – אני לא חושב שנכון להותיר את זה גם הצהרתית וגם מושגית כמשהו שבית המשפט העליון עכשיו צריך לדון למה הוחלט שלא לכלול את זה במסגרת חוק היסוד. אלה עיקרי הדברים.

הסנגוריה הציבורית. אני רוצה להצטרף לעמדה של דוקטור שוחט. גם אנחנו חושבים שצריך לעגן במפורש את עיקרון הספק הסביר. מעניין לראות שבדברי ההסבר להצעת חוק היסוד נאמר במפורש שחזקת החפות ברף ההוכחה בפלילים, עיקרון הספק הסביר, ציטוט, "הם שני צדדים של אותו מטבע". כך נאמר בדברי ההסבר, שני צדדים של אותו מטבע. לכן אני תמה למה לקבוע בחוק היסוד רק צד אחד של המטבע.

יתרה מכך, עיקרון הספק הסביר, לפחות בפסיקה שלנו, נחשב גם כעיקרון עצמאי ומשלים לחזקת החפות. אני רוצה להקריא רק משפט אחד מפרשת ועקנין של השופטת פרוקצ'יה והיא אומרת ש"החובה להוכיח אשמה פלילית של נאשם מעבר לספק סביר הינה דרישה בעלת אופי חוקתי שנגזרת מזכות היסוד של האדם לחופש ולהגנה על חירותו האישית מפני מעצר או מעשיו ומפני פגיעה בכבודו ובשמו הטוב. חזקת החפות והספק הסביר אינם מושגים חופפים אלא מושגים המשלימים זה את זה". לכן אנחנו חושבים שצריך לקבוע אותו במפורש כאן.

אני מניח שמה שיאמרו מהצד השני של השולחן זה שהעיגון המפורש של עיקרון הספק הסביר הוא לא דבר שנהוג בחוקות שקיימות בעולם. אני כן חושב שזאת ההזדמנות שלנו להיות קצת יותר מתקדמים לפחות באחד מהסעיפים שמנויים כאן בחוק היסוד.

תרבותית אני חושב שעיקרון הספק הסביר מופיע אצלנו גם ממש במקורות קדומים יותר. ידועה לכולנו האמירה המפורסמת של הרמב"ם ואני רוצה לומר שגם מבחינת המבט צופה פני עתיד, אם אני מסתכל על החשיבות של עיקרון הספק הסביר לקראת חקיקה עתידית, אנחנו מזהים תהליך של זליגה של שימוש בחשיפות ראייתיות ועובדתיות בחקיקה הפלילית. מבחינתנו זו רעה חולה, מעין פטנט, קיצור דרך להוכחת אשמה בפלילים. זה התחיל בהקשרים נגיד מאוד מסוימים של המשפט הפלילי ואנחנו מתחילים לאתר זליגה של הדבר הזה לקשרים אחרים בהליך הפלילי. כמובן שאם חזקה עובדתית מסוימת עומדת בפסקת תנאי ההגבלה, אבל דווקא בגלל זה חשוב שפסקת הספק הסביר כן תעוגן כמפורש.

תודה. זו שאלה אמיתית. כפי ששמענו את פסק דין בפרשת ועקנין, אם בית המשפט כבר מכיר בזה כזכות יסוד וגם גם אומר שזה חלק משלים, זכות עצמאית, למה עורכת דין וגנר בחרתם שלא להכניס את זה?

דווקא רציתי להתייחס – וזו הזדמנות טובה - למה שהעלו עורך דין שוחט ועורך דין שרון הזכירו וזה הנושא של חזקות עובדתיות. מבחינתנו זה לא קשור דווקא לנושא של הוכחה מעל ספק סביר. בדרך כלל בחזקות עובדתיות עובר הנטל לנאשם להוכיחו במאזן הסתברויות רכיב מסוים מרכיב העבירה, ולכן ככל שהחזקה עושה את הדבר הזה, ממילא היא בעייתית בהקשר של חזקת החפות. זאת אומרת, לא רק הספק הסביר יוצר את הבעייתיות בנוגע לחזקות. חזקות עובדתיות באמת מאתגרות.

בנפרד מזה, למה בחרתם שלא להכניס את זה?

כמו שישי שרון הקדים ואמר ברוב רובן של חוקות העולם, גם בחוקות המתקדמות, הנושא של הספק הסביר ונטל ההוכחה הוא לא נושא שמופיע בחוקות עצמן. שוב, אנחנו לא מבטלים את סעיף 34כב, הוא לא נעלם מספר החוקים בשנייה שאנחנו מחוקקים את חוק היסוד. קובעים את חזקת החפות בנוסח המסורתי הקלאסי שלה כפי שהוא נמצא ברוב רובן של החוקות. אנחנו סבורים שבנושא הזה, הנושא של נטל ההוכחה, הוא אמנם נושא משלים, וכמו שכתבנו בדברי ההסבר נכונה אכן הוא נמצא בחלק הכללי של חוק העונשין שמבטא עקרונות כלליים יש להם נפקות כללית - - -

זה עיקרון כללי.

אבל לא את כל העקרונות הכלליים אנחנו הכנסנו לחוק היסוד. בחרנו עקרונות שהם עקרונות על, עקרונות תשתיתיים ומבחינתנו הנושא הזה הוא נושא של חזקת החפות.

בסופו של דבר היה אפשר לעגן את זה לפחות בשלוש דרכים שעולות לי בהקשר הזה אבל לא הלכתם לאף אחת מהן. אחת יכלה לומר הוכחה מעל לכל ספק סביר, כמו ההצעה הזאת. אחת יכלה לומר הוכחה בהתאם לקבוע על פי חוק או הוכחה, כמו שאנחנו הצענו. אפשר ללכת יותר צר ויותר רחב בהקשר הזה אבל אין אצלכם כל אזכור להוכחה. זאת אומרת, גם אם לא אומרים, כמו שאנחנו אמרנו קודם, הוכחה מעל לכל ספק סביר או הוכחה בהתאם לקבוע בחוק או על פי חוק וכן הלאה – לפחות לומר הוכחה. לא לבחור באף אחת משלוש דרכי העיגון של הדבר הזה שהוא באמת יסודי לעיקרון, לא ברור מדוע.

שוב אני אומר שאני מסכים שהספק הסביר כשלעצמו, מידת ההוכחה לא מקובל לקבוע בחוקות אחרות. הרף שאליו אתה צריך להגיע מבחינת ההוכחה. שוב, כמו שאמר ישי, זה לא אומר בהכרח שאנחנו לא יכולים לעשות את זה אבל גם אם אנחנו אומרים שלשם אנחנו לא מגיעים, בהחלט אנחנו יכולים ללכת למשהו ברמה של פרובן גילטי אקורדינג... או פרוב גילטי או פרובן גילטי. זאת אומרת, לרף הזה בוודאי אפשר להגיע.

אפשר היה להגיד שהיא נקבעה בהתאם לדין.

לא. הוכחה.

אתה יכול להפריד בין ההוכחה לנקבעה. היא קבעה בלי שהוא הוכחה או שהיא הוכחה בלי שנקבעה?

לא. בסופו של דבר אלה שתי רגליים שונות. מבחינה אנליטית שתי רגליים שונות של חזקת החפות. הראיה שיש חוקות שמזכירות את שתיהן בנפרד.

רק אחת.

לא. אחרות אומרות במפורש הוכחה.

מרבית החוקות אומרות פרובן.

מבחינה חוקתית, גם אני דואגת מבחינה חוקתית. כאשר יש כבר זכות יסוד שבית המשפט הכיר בו באופן מפורש - - -

זה לא מה שנאמר כאן.

כן. בוודאי כן.

בוודאי שכן. גם בארצות הברית וגם בקנדה.

החובה להוכיח אשמה פלילית של נאשם מעבר לספק סביר הינה דרישה בעלת אופי חוקתי. היא נגזרת מזכות היסוד של האדם לחופש ולהגנה על חירותו.

זה שאנחנו לא מכניסים את זה, אני רואה את זה כרגרסיה.

לא. זאת לא רגרסיה.

הם אומרים לנו שזאת נגזרת מחוק אחר. זאת אומרת שהם כבר אומרים שאני צריכה ללכת ולהשתמש בכל מיני סעיפים - נקרא לזה סעיפי סל – של זכויות כאשר אני באה לעגן ספציפית על הזכויות, ואם כן למה שאני לא אעשה את זה באופן מפורש?

זה לא שבית המשפט קבע היום שזאת זכות חוקתית. זה לא נקבע. זאת נגזרת, זה בעל אופי. אני יכול להבין את האמירות האלה אבל זה ודאי לא - - -

דרישה בעלת אופי חוקתי, זאת זכות יסוד בעלת אופי חוקתי.

זאת זכות מוסדית.

יש משמעות בוודאי לומר לפחות הוכחה או הוכחה מעל לכל ספק סביר. בוודאי שיש כאן הווא אמינא. ה-הווא אמינא העיקרית היא שבאופן עקרוני נקבעה בידי רשות שיפוטית שתעביר את כל חוק העונשין לחזקות עובדתיות. אם כל חוק העונשין יהיה חזקות עובדתיות, עדיין זה נקבעה.

חזקה עובדתית גם פוגעת בחזקת החפות. חזקה עובדתית מעבירה את הנטל או נטל מסוים – תלוי מה היא עושה – והיא פוגעת בבסיס של חזקת החפות בכך שהנטל הוא על המדינה.

אבל מה זאת קביעה? כלומר, יש חזקה עובדתית ובית המשפט קובע - - -

עוד לא דיברנו על החזקות. אולי קודם נסביר. אתה ביקשת להפריד.

אני ניסיתי קודם להפריד ואנחנו גלשנו. בואו נלך טיפה אחורה. יש את הנושא של הספק הסביר וההוכחה וכאן אני חושב שאנחנו חלוקים ודומני שעמדת הוועדה נוטה יותר לדעתנו בעניין הזה, אבל זה יתברר בהמשך.

השאלה אם נקבעה על פי חוק, כמו שאביגיל אמרה, זה נותן לכם מענה.

כן. בעיניי כן. סליחה, המילה הוכחה. לא נקבעה על פי חוק אלא הוכחה על פי חוק. בואו נשים את זה רגע בצד.

ברגע שאתה כותב הוכחה על פי חוק, הזכות היא פחותה יותר כי אפשר לקבוע בחוק כמעט כל דבר באשר לזכות הזאת. דרכי הפגיעה בזכות יהיו קלות יותר.

אנחנו הצענו הוכחה. בעיניי הוכחה ונקבעה.

גם בחוקות אחרות, אתם הקראתם את הסעיפים שאומרים אקורדינג טו לאו. אנחנו סברנו שלא צריך להוסיף אקורדינג טו לאו בדיוק מהנימוק שאיתמר אמר.

הבנו שיש כאן אי הסכמה.

הדגש הוא לא על אקורדינג טו לאו אלא הדגש הוא על ה-פרובן. אלה שני דברים שונים. הדגש הוא על המילה פרובן. יש נושא אחד שהעלו דוקטור שוחט וישי שרון וזה להגיד גם את הספק הסביר. אנחנו מתייחסים לזה במסמך ההכנה. שנית, גם אם לא עושים את זה, לומר פרובן, לא משנה באיזה פורמט, נגיד הוכחה. אלה שני נושאים ששלובים זה בזה. הנושא הנוסף שהתחלת לדבר עליו זה המתח שבין חזקת החפות גם בנוסחה הנוכחי ובין היבטים שונים שקיימים במשפט. את התייחסת לעבירות קנס ולעבירות מינהליות וחשוב להדגיש שבשני המקרים הם מבוססות עבירות פליליות. זאת אומרת, חוק העבירות המינהליות, צריך לחדד את זה, אלה לא עיצומים מינהליים אלא חוק עבירות מינהליות עוסק בעבירות פליליות שאתה אוכף בדרך מינהלית. זאת אומרת, מתודית לעשות ההבחנה. גם עבירות קנס, המתח שם הוא עוד יותר.

לא דיברנו על סיטואציות של עבירות הכוללות חזקות עובדתיות. למשל, אנחנו מזכירים את 193א לחוק העונשין שקובע ביחס למכירה או אספקה של משקה משכר לקטין, שאם בעל עסק מכר או סיפק משקה משכר לקטין בניגוד להוראות שרשומות, חזקה שהוא ידע שזה קטין אם הוא לא ביקש תעודת זהות. זאת אומרת, לא צריך להוכיח את המודעות שלו אלא מדלגים מזה שהוא מכר לזה שהוא ידע. זה סוג אחד.

שאלה שנייה היא שאלה נפרדת אבל באותה משפחה, השאלה אם יש מתח בין חזקת החפות לסיטואציות שיש סייגים והגנות של נאשם שהנטל עליו. סעיף 34כב(ב) אומר שאם התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית והספק לא הוסר, יחול הסייג. זאת אומרת, שם נשאר הספק הסביר, אבל לפי הפסיקה – ואנחנו הזכרנו את זה ב-רוזוב ולאחרונה ב-דורון ובאחרים – דובר גם על סיטואציה שיש הגנות מסוימות, הגנות בהן לא די בזה שאתה מעורר ספק סביר אלא הנאשם צריך במאזן הסתברויות להוכיח אותם. כמובן יש את אחריות הקפידה.

השאלה גם ביחס לחזקות עובדתיות וגם ביחס להגנות שהנאשם צריך לשאת בהוכחתן מעבר למאזן הסתברויות, באיזו מידה הן עומדות במתח אל מול חזקת החפות.

יש לנו כאן מספר שאלות.

נתחיל עם החזקות. באמת יש עבירות שכמו שציינתם בסעיף יש רכיב מסוים שהוכחה של עובדה אחת מקים חזקה לקיומה של עובדה אחרת והנטל על הנאשם להוכיח אחרת. בדרך כלל זה מאזן הסתברויות. יכולים להיות מצבים תיאורטיים בהם העברת הנטל תרוקן מתוכן את חזקת החפות. מצבים כאלה ייתפסו בעינינו כמצבים לא חוקתיים. עבירה שתגיד חזקה שאדם ביצע עבירה אלא אם הוא הוכיח שהוא לא ביצע את העבירה – כמובן זה כאילו נכתב כחזקה אבל המשמעות שלה היא איון חזקת החפות.

זה דחליל. זה פחות משנה.

ברור.

זו אמירה חשובה מאוד. זאת אמירה נחוצה. זה בדיוק מה שמתעורר בפסיקה בארצות הברית. כל יסוד המחוקק יכול להגדיר כיסוד שלילי או כהגנה. אגב, הסוגייה של מטרה כשרה של אחזקת סכין היא נוגעת בלב העניין הזה. ניתן להעביר את נטל הראיה אבל כאשר נטל השכנוע הסופי עובר, זו סוגייה חוקתית ממדרגה ראשונה. היו מקרים בארצות הברית, בניו ג'רסי קבעו שצריך להוכיח מעבר לספק סביר למשל עבירת שוד אבל אחרי זה שימוש בנשק במהלך השוד, זה כבר לא בפני מושבעים, לא מעבר לספק סביר והנאשם צריך להוכיח ואת זה פסלו חוקתית.

עורכת הדין וגנר, זה באמת דיון מרתק. ברמת הדיוק לדעתי צריך לבדוק את הקורפוס של הפסיקה כי הנושא של הכלל החוקתי, קנדה, אותה נתתם כדוגמה, זה בדיוק החזקה העובדתית. פסק דין אוקס פוסל שם תביעה לעניין סחר בסמים, חזקה שצריך להוכיח. אני מתנצל, אני מעיר את זה כדי שלא תיפול כאן טעות מושגית.

בקנדה הרגשנו במספר פסקי דין שנבחנו בהקשר הזה שהם קצת מערבבים – אולי זו לא מילה יפה לומר – בין הנושא של עיקרון האשמה שאנחנו ניסינו אנליטית להבחין בין עיקרון האשמה לחזקת החפות, אבל שם נעשה איזה סוג של ערבוב בין שני הכללים החוקתיים החשובים האלה, שאת שניהם אנחנו מעוניינים כמובן לעגן בחוק היסוד. אבל חזקות עובדתיות בפני עצמן הן דבר שבראש ובראשונה פוגע בחזקת החפות בגלל העברת הנטל לנאשם.

מצד שני, שימוש שמעביר את הנטל לנאשם בהתקיים המבחנים שאני מיד אפרט, בעינינו הוא שימוש שעומד בתנאי פסקת ההגבלה ולפעמים הוא מקובל ורצוי. אני אתן כדוגמה את אחת העבירות שבהן יש חזקה כזאת - בדרך כלל חזקות מתייחסות גם ליסוד הנפשי - והיא צריכת זנות מקטין שיש בה חזקה של ידיעת גילו של הקטין.

אנחנו חושבים שחזקות חוקתיות רבות עומדות בתנאי פסקת ההגבלה אבל צריכים להתקיים הכללים האלה: דבר ראשון, החזקה צריכה להיות הנכונות העובדתית של הסצנריו שלגביו מתקיימת החזקה. אלמנט נוסף הוא שלנאשם יש את הידע הרלוונטי - - -

את יכולה להסביר לי?

חזקה עובדתית היא ברוב רובם של המקרים נכונה. אנחנו לא נקבע חזקה שהיא מתארת לא נכונה את המציאות. ברגע שהחזקה לא מתארת נכונה את המציאות, היא לא מוצדקת.

אני לא מצליחה להבין כי כל מציאות היא אחרת. מה זאת אומרת שהחזקה מתארת את המציאות?

אני אתן דוגמה. למשל נושא שעלה בעבר, חובת פיקוח של נושא משרה בתאגיד. בחוקים רבים האחריות השילוחית שהיא כמובן אינה לגיטימית לאור עיקרון האחריות האישית ועיקרון האשמה הוחלפה בחובת פיקוח של נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות בתאגיד כי התאגיד יכול להיות פלטפורמה לביצוע עבירות. בצד עבירת ההתנהגות הזאת קבועה בדרך כלל – אני חושבת שאולי בכל המקרים – חזקה שאם בוצעה עבירה בתאגיד, חזקה שהופרה חובת הפיקוח אלא אם עובר הנטל לנושא המשרה להראות שהוא עשה כל שניתן כדי למנוע עבירות בתאגיד.

למה בעינינו החזקה הזאת היא לגיטימית והיא עומדת בתנאי פסקת הגבלה. כי אכן תאגיד הוא פלטפורמה והחובה של נושא משרה בתאגיד הוא למנוע ביצוע אותן עבירות לגביהן חלה חובת הפיקוח. אם בוצעה עבירה בתאגיד, ברוב רובם של המקרים אכן כשל נושא המשרה מלמנוע את אותה עבירה והוא לא עשה כל שניתן. יכולים להיות כמובן מקרים בהם הוא עשה כל שניתן ולכן הנטל עובר אליו ואז מתקיים גם התנאי השני שלנושא המשרה קל יותר להראות איזה מנגנונים הוא עיצב בתוך התאגיד כדי למנוע את אותן עבירות מאותו הסוג לגביהן חלה חובת הפיקוח. לכן מתקיימים שני האלמנטים, גם הנכונות העובדתית וגם שלנאשם יש את הידע והרבה יותר קל לו להפריך את החזקה מאשר הקביעה להוכיח איזה מנגנונים הוא קיים בתוך התאגיד כדי למנוע ביצוע העבירות.

בעינינו אין ספק שהנושא של חזקות צריך להיבחן לאור העיקרון החוקתי ויהיו מצבים, כמו שאמרתי קודם ועורך דין שוחט החרה והחזיק אחריי, שהחזקה תהיה ברמה כזאת שהיא מנטרלת את חזקת החפות ובעצם מטילה את כל הנטל על הנאשם.

זה לא רק לנטרל. יכולה לפגוע בצורה שעולה על הנדרש.

בוודאי.

אם המטרה היא רק לעשות קיצור דרך או להקל על הקביעה, בעיניי זאת לא תכלית ראויה לקבוע חזקה.

לכן אנחנו מסכימים שחזקות הן דבר שהוא מאתגר. חזקות קודמות שנקבעו בחקיקה נהנות משמירת הדינים שמוצעת בהצעת החוק.

חכי, עוד לא אישרנו את שמירת הדינים.

על פי הנוסח המוצע. חזקות עתידיות שירצה המחוקק לקבוע יצטרכו להיבחן לאור השיקולים שציינו ויצטרכו להיות מוצדקות בהתאם לפסקת ההגבלה.

על העיקרון אנחנו מסכימים.

ולכן במובן הזה אני חושבת שאין מחלוקת עם העמדה של הייעוץ המשפטי בהקשר הזה.

השאלה איזה פרמטרים הנכונות העובדתית וזה שלנאשם יש ידע, אלה אולי שני תנאים הכרחיים אבל לא מספיקים בהקשר הזה. יסוד נפשי יהיה משהו שלנאשם יהיה ידע עליו אבל יש הרבה מאוד דברים שעובדתית הם נכונים. נגיד ששני התנאים האלה לא מספקים.

אנחנו אומרים שחזקות יצטרכו להיבחן, כל חזקה לגופה.

את צריכה שיהיו לך תנאים לבחינה.

אנחנו לא נגיד עכשיו מה יהיה המבחן בפסיקה לבחינת חזקות.

זה ברור אבל בוודאי שני הדברים שהזכרת לא ממצים את התנאים הנדרשים.

כל חזקה שתיקבע בעתיד תצטרך להיבחן לאור חקיקת היסוד והעקרונות שקבועים בה, ובמיוחד חזקת החפות, לראות האם היא מוצדקת בנסיבות העניין. אנחנו לא יכולים מראש לומר. אנחנו יכולים לומר כרגע איך נעשות בחינות של חזקות ומדוע חזקות מסוימות שקיימות בחקיקה הישראלית לטעמנו עומדות בפסקת ההגבלה, אבל כמובן שזה יהיה התפקיד של הפסיקה לפתח את המבחנים האלה לאחר חקיקתו של חוק היסוד.

חבר הכנסת בגין, הייתה לך הערה בעניין הזה?

לא, אבל אם נתת לי את רשות הדיבור, אני רוצה לומר, רק כדי להמחיש את ההבדל בין לשון העם לבין הדברים היפים שאנחנו אומרים כאן. ידידיהם של נאשמים אצלנו לעתים קרובות א – אני חושב תמיד – ידידי הנאשם מאחלים לו בפומבי שיוכיח את חפותו. זה מה שאנשים מבינים. מאחלים לו שהוא יוכיח את חפותו. כנראה צריך עוד לעבור הרבה שיעורי אזרחות בכמה כיתות.

מישהו רוצה לומר משהו? אנחנו עדיין בעניין החזקות או סיימנו?

יש את הנושא של ההגנות.

פורום קהלת. אני רוצה להעיר שיש גם חזקות שלא כל כך מגיעות לבית המשפט שנותנת סמכויות למשטרה כמו בחוק המאבק בתופעת השכרות שקובע חזקה בשעה מסוימת, שבכוונתו של אדם לשתות משקה אלכוהולי שהוא פתוח ושזה מלמד על כך שהוא הולך לפגוע בשלום הציבור וזה מעניק סמכויות למשטרה לפגוע גם בזכות הקניין של אותו אדם ולהיפטר מאותו משקה אלכוהולי. הדבר הזה, במפגש בין אותו אזרח לשוטר ברגע המסוים, הדברים האלה כנראה לא ייבחנו לאור פסקת ההגבלה כי הדבר הזה כנראה לא ממש יגיע לבית המשפט. כאשר בוחנים חזקות והקביעה וחזקת החפות, יכול להיות שהיא רחבה יותר מההליך השיפוטי עצמו.

במקרה הזה אין שם הרשעה. לא מרשיעים על סמך אותה חזקה. זאת אומרת, יש חזקות ואנחנו לוקחים בחשבון שגם חזקות בעתיד יוכלו להיפסל וזה בסדר גמור כי לכן נכתב החוק הזה. אבל בדוגמה הזו שאת נתת, למיטב ידיעתי, ותקני אותי אם אני טועה, אין הרשעה על סמך הדבר הזה.

החלטה מינהלית.

זה בדיוק הקושי, שאין הגדרה של מה חזקת החפות מעניקה לאדם.

אנחנו אמרנו מפורשות שחזקת החפות חלה בהליך פלילי. כתבנו מפורשות.

שזה כולל הליך חקירה.

בוודאי שהיא צריכה להיות כלפי נאשם בכל השלבים של ההליך הפלילי והגדרנו גם הליך פלילי בהגדרה שאמנם אותגרה כאן בוועדה אבל בגדול ברור שהכוונה היא להליך פלילי ולא להליך מינהלי ולא להליך אחר.

גם אם זה היה בפנים, יש את פסקת ההגבלה. זאת אומרת, לאותו חוק הייתה מטרה מסוימת.

זה לא כל כך רלוונטי לדיון כאן אבל ברור שאם יש פגיעה בקניין של אדם, היא צריכה לעמוד בפסקת הגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הדיון כאן עוסק בהליכים פליליים ולכן כל כך משמעותי הנושא של קביעת חזקות בעבירה לאור ההשלכות שלהן על האשמה של הנאשם עם כל החומרה היתרה להרשיע אדם בביצוע עבירה עם הקלון ועם הענישה שהמדינה יכולה להשית עליו בעקבות ההרשעה הזאת.

עדיין לא דיברנו על הסיפור של הסייגים. לטעמנו הסעיף של הסייגים, אולי הוא מנוסח כחזקה – אני גם אתייחס אחריות קפידה אבל קודם כל לסייגים – לפיה יש הנחה גורפת שהסייגים לא מתקיימים ונטל הנאשם לעורר ספק בקיומו של סייג ואז הנטל עובר לתביעה. למרות השימוש במינוח חזקה, אין כאן סתירה מהותית לחזקת החפות כי הנטל שמוטל על המאשימה הוא להוכיח את יסודות העבירה שבפניה ולא את יסודות כל הסייגים וההגנות האפשריים במשפט הפלילי. זה גם לא סביר שנטל כזה יושת על המאשימה בכל הליך והליך. זו הנחת מוצא עובדתית. זו לא הנחת מוצא נורמטיבית. לכן ברגע שעולה קיומו של סייג, עצם זה שהנאשם מעורר ספק בקיומו, מיד הנטל עובר למאשימה ואנחנו חושבים שהאיזון הזה שקבוע בסעיף 34 הוא בהחלט עולה בקנה אחד עם חזקת החפות.

זה בסדר. זו לא הייתה הנקודה. יש סיטואציות בהן 34כב(ב) לא חל. זאת אומרת, כל הדברים שעולים כמו ב-רוזוב ובמקרים האלה, למה ההתייחסות שלכם - - - -

אלה הגנות שמחוץ לחלק הכללי.

בדיוק.

כל דבר אחר שהוא מחוץ לחלק הכללי, כל מקרה ייבחן לגופו בחקיקה עתידית. חקיקה ישנה צריכה ליהנות משמירת הדינים וחקיקה חדשה תצטרך האם באמת מדובר ביסוד שלילי, האם באמת מדובר בהגנה, אפשר שרכיבי העבירה יתחפשו לרכיבים חיובים ושליליים בהתאם לניסוח? צריך לבחון כל עבירה מבחינת המהות שלה ולראות האם היא פוגעת בחזקת החפות והאם באמת מדובר כאן בסייג או בהגנה או ביסוד עובדתי שעל התביעה להוכיח.

יש הגנות שהן מעצם טיבן, כמו הגנות וסייגים בחלק הכללי של חוק העונשין, שלא מתאימות להיות רכיבים בתוך עבירה, ואלה דברים שמשמיטים את הקרקע מתחת לקיומן של עבירות. למשל היעדר שליטה או קטינות או מחלת נפש. אלה דברים שלא מאפשרים לבן אדם להיות אשם באותה עבירה, גם אם הוא ביצע את כל היסודות של אותה עבירה. יש מקומות אחרים שבהם זה מנוסח כסייג או הגנה אבל זה לא במהות סייג או הגנה. לכן כל מקרה ייבחן לגופו ככל שחוק היסוד יחוקק.

יש דוגמה לזה בסיפור של המתה באחריות מופחתת. בעבר, כאשר כל הקטגוריות האלה היו תחת המשטר של ענישה מופחתת, באמת הייתה פסיקה מנחה שאמרה שבמצב הזה באמת צריכים להוכיח את קיום הסעיף במאזן הסתברויות. בעקבות הרפורמה בעבירות המתה שבעצם העברנו את הקטגוריות האלה למשטר של המתה באחריות מופחתת, יש כבר פסיקה שאומרת שכמו בהגנות, די להטיל ספק סביר. זאת עוד דוגמה נוספת היכן זה בא לידי ביטוי.

באמרת אגב, הנושא אולי עוד יידון בהמשך אבל עצם זה שכל מקרה צריך להיבחן לגופו, זאת דוגמה טובה לנושא הזה כי באמת צריך לראות איך נראית העבירה ויש כל מיני אפשרויות לעיצוב של עבירות והן צריכות לעלות בקנה אחד עם חזקת החפות. זה המסר המרכזי של הדבר הזה.

לגבי הנושא של אחריות קפידה. בעיניי אולי זה ויכוח קצת תיאורטי וחלק מהמשתתפים כאן אוהבים עניינים תיאורטיים ופחות פרקטיים אבל הנושא של היסוד הנפשי ושל אחריות קפידה, בעיניי שייך יותר לנושא שדיברנו עליו בישיבה הקודמת , של עיקרון האשמה. אחריות קפידה באה להחליף מצבים של אחריות מוחלטת בה עצם ההתנהגות מבססת את קיומה של עבירה ולאפשר לבן אדם לצאת מאותה אחריות מוחלטת אם הוא מוכיח שהוא עשה כל שניתן כדי להימנע מעבירה. במובן הזה זה כאילו מנוסח כחזקה אבל זה לא באמת חזקה. לכן, כמו שאמרנו, נראה לי – וגם גור פירט את זה - שאם יהיו עבירות שהן לא מתאימות להיות עבירות של אחריות קפידה והן ייקבעו כעבירות של אחריות קפידה, הבעיה תהיה עם עיקרון האשמה. זאת אומרת, אם יתחילו לקחת עבירות שהן מאלה אינסה, עבירות של כתם פלילי, עבירות שמראות אנטי חברתיות בולטת ויתחילו להפוך אותן לעבירות של אחריות קפידה - - -

לא לחזקת החפות אלא לעיקרון האשמה.

בדיוק. בעיניי הפגיעה היא בעיקרון האשמה. זה פחות רלוונטי לנושא של חזקת החפות. אחריות קפידה באה לאפשר פתח מילוט לנאשם מאותה אחריות מוחלטת שהייתה בעבר. לכן בעיניי זה הניתוח הנכון. אני מבינה שאולי אפשר לחשוב אחרת אבל כך אני רואה את הדברים.

לכן, לפי השיטה הזאת, יהיה צריך לבחון אחת אחת את ההצדקות באותו מקרה, האם היא לתכלית ראויה, האם היא נעשית בהקשר הנכון ומאזנת נכונה בין הפגיעה בעיקרון האשמה לבין הצורך החברתי בקביעתה.

נכון. צריך גם לזכור שבעבירות של אחריות קפידה אי אפשר להטיל מאסר אם לא מוכיחים יסוד נפשי של רשלנות או מחשבה פלילית. מראש אנחנו מדברים על התנהגויות שצריכות להתאים לפלטפורמה הזאת של אחריות קפידה. למשל עבירות חניה, שזאת הדוגמה המובהקת שיפעת תמיד מביאה. אם הנטל יהיה על המאשימה להוכיח בכל מקרה שאדם חנה במקום אסור, את המודעות שלו לכך שהוא חנה במקום אסור, לא ניתן יהיה לאכוף את העבירות האלה בצורה אפקטיבית ולכן העבירות האלה מתאימות להיות עבירות של אחריות קפידה.

עברנו על כל השאלות – עברנו על חזקת חפות, עברנו על הפער שבין הביטוי הוכחת אשמה, היעדר דרישת הוכחה שמעבר לספק סביר והאם יש לנסח את עיקרון החפות כעיקרון.

לזה לא התייחסנו אבל זה נושא שחוזר על עצמו באופן רוחבי.

כמו שאמרנו כאן, אנחנו מסכימים לחלוטין עם גישת הייעוץ המשפטי ועם גישת הפסיקה שמדובר באמת במשהו שחשוף לפסקת ההגבלה. זאת אומרת, ניתן לפגוע בחזקת החפות בהתאם לפסקת ההגבלה.

סיימנו את הדיון בסעיף 6. יש כאן כמה שאלות שנותרו פתוחות, בעיקר נוסחיות אבל שלנוסח הזה יש משמעויות רחבות. נמשיך בהידברויות בעניין הזה.

נעבור לסעיף 7, סיכן כפול.

7. סיכון כפול

אין להאשים אדם בשל מעשה או מחדל שבשלו הורשע או זוכה בעבר בהליך פלילי.

הנושא של סיכון כפול, זה סעיף שאנחנו מציעים לעגן את הכלל הזה מפורשות בחוק היסוד. בעצם זה איסור על העמדת אדם לדין לאחר זיכויו או הרשעה. גם הכלל הזה נועד להגן על הפרט מפני הרשויות בהתחשב בפערי הכוחות ביניהם. הסיכון הכפול נועד להגביל את כוחה של הרשות מפני השימוש בסמכות שלה להעמיד אדם לדין יותר מפעם אחת. הוא מבוסס גם על הכוח הרב שנתון לרשות לצורך אכיפת עבירות פליליות. הכוח להפעיל סמכויות חקירה, לאסוף ראיות, להחליט מתי ובגין מה מעמידים נאשם לדין. נאשם שמוגש נגדו כתב אישום, נדרש להתמודד עם האישומים נגדו, לנהל את המשפט שלו שלעיתים אורך זמן רב, דבר שגובה ממנו מחירים אישים גבוהים גם אם הכרחיים במסגרת ניהול המשפט. העיקרון של הסיכון הכפול נועד לאזן את הכוח הרב של הרשות בכך שהוא נותן לרשות הזדמנות אחת להפעיל אותו ביחס לאותו מעשה של אותו נאשם. הרשות לא יכולה מקצה שיפורים ולדון את הנאשם שנית לאחר זיכוי או הרשעה גם אם התגלו בדיעבד ראיות נוספות. הכלל הזה מעגן את העיקרון של סופיות הדיון. זאת אומרת, זכותו של אדם למה שפרופסור קנאי – שלדעתי נמצאת ב-זום – כינתה באחד המאמרים שלה ביטחון משפטי, לשוב לחייו ולפתוח דף חדף לאחר סיום המשפט.

היום הכלל הזה מעוגן בסעיף 5 לחסד"פ והוא מנוסח כחסם דיוני. אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו. בעבר, לפני שנת 1965, הכלל עוגן בסעיף 21 לפקודת החוק הפלילי המנדטורי בנוסח שמונע לייחס אחריות פליליות לנאשם על מעשה שזוכה או הורשע לגביו. אפילו שהנוסח היום תוקן מסעיף שמתייחס לאחריות פלילית לסעיף שמהווה חסם דיוני, הכלל עדיין נתפס בפסיקה ככלל תשתיתי שנתפס כנגזרת של הזכות להליך הוגן והמובאות לכך בפסיקה מצוינות גם בדברי ההסבר וגם במסמך ההכנה של הייעוץ המשפטי.

לא קיימת פסיקה מרובה על הסיכון הכפול. עיקר האזכורים שלו נעשו באמרות אגב בעיקר בענייני הסגרה או במסגרת אזכור של זכויות יסוד אחרות של אדם במשפט, למשל עניין יששכרוב , אבל מיעוט הפסיקה לא מלמד על כך שזה לא עיקרון תשתיתי חוקתי אלא על כך שבישראל למרבה המזל לא נעשו ניסיונות על ידי הרשויות להעמיד לדין שוב כמקצה שיפורים אדם לאחר שזוכה או הורשע. הכלל הזה מקובל בחוקות רבות מאוד בעולם בנוסח שדומה לנוסח שהצענו כאן בהצעת החוק. לעיתים מתייחסים לזה כחלק מהזכות להליך הוגן. למשל בחוקה הדרום אפריקאית שנדמה לי שיש לכם במסמך ההכנה של הוועדה את הנוסח של חוקת דרום אפריקה – Every accused person has a right to a fair trial which includes the right ובין היתר Not to be tried for an offence in respect of an act or omission for which that person has previously been either acquitted or convicted.

לעיתים הכלל הזה מופיע בחוקות אחרות יחד עם עקרונות פליליים בסיסיים אחרים כמו עיקרון החוקיות. למשל בחוקת ניו זילנד יש להם בסעיף 1 את עיקרון החוקיות ובסעיף המשלים לו – No one who has... זה בדרך כלל מתחבר לעקרונות אחרים בחוקות רבות אחרות ואנחנו סבורים שצריך לעגן את זה גם בחוק היסוד כזכות חוקתית אבל אנחנו שינינו קצת את הנוסח מסעיף 5 בגלל הלשון הקצת עמומה שלו או שלא מתיישבת עם עברית תקנית ונכתוב את העיקרון בצורה שמופיעה בחוקות אחרות.

בסעיף 5, בסיפה שלו, יש את ההגדרה של הרשעה שכוללת גם מצבים של קביעה שאדם ביצע את העבירה ללא הרשעה. אנחנו לא כללנו מפורשות את ההגדרה הזאת אבל במהות כמובן מצבים כאלה שבהם בית משפט קובע שנאשם ביצע את העבירה אבל לא מרשיע אותו, נכלל מהותית בסעיף ואי אפשר להעמיד אדם לדין שוב אחרי קביעה שיפוטית כזאת. הסיבה שלא כללנו את ההגדרה, כי זה נראה לנו פחות מתאים לחוק יסוד וגם במקומות אחרים אנחנו לא כללנו את ההגדרות מהסוג הזה אבל רציונלים כמובן מתקיימים.

אחד הנושאים שעלה במסמך ההכנה וגם התייחסנו אליו בדברי ההסבר זה עיגון החריגים. לכלל הזה יש חריג מפורש שנמצא בסעיף 5 לחסד"פ – "אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה". המצבים האלה קורים במציאות. זה לא חריג שהוא תיאורטי. לאחרונה אני יודעת שהוגש כתב אישום בעבירת רצח בבאר שבע נגד נאשם שהורשע בעבירה של ניסיון רצח של הקורבן שלאחר תקופה נפטר כתוצאה מאותו מעשה של ניסיון הרצח ובאמת הוגש כתב אישום על רצח כחלק מהחריג לסיכון הכפול.

אנחנו סבורים שהחריג שמופיע בסעיף 5 הוא מוצדק, הוא מבוסס על הערך של קדושת החיים, אבל אין מקום לקבוע אותו כחריג לסיכון הכפול בנוסח של הסעיף בחוק היסוד. הסייג קיים בסעיף 5 והוא ייוותר על כנו גם מכוח שמירת הדינים אבל גם מהותית כי הוא עומד בתנאי פסקת ההגבלה. שוב, זה בגלל שאנחנו באופן עקבי בחוק היסוד, בסעיפים שהצענו, לא כללנו חריגים שמופיעים בחקיקה הישראלית ולטעמנו עומדים בפסקת ההגבלה.

אחד העניינים שעלו במסמך ההכנה היפה של הייעוץ המשפטי של הוועדה הוא מה היחס בין הנושא של סיכון כפול לבין עבירות אחרות כמו למשל נקיטת אמצעי משמעת. בעינינו הנוסח מתייחס כרגיל לנושא של הליך פלילי בלבד. אין הכוונה למנוע שימוש בהרשעה פלילית לצורך נקיטת דין משמעתי. זה אפילו מצב מקובל. למשל, רופא שהורשע בעבירה, אחר כך כמובן אפשר להטיל עליו סנקציות שקשורות להגבלת העיסוק שלו וזה מקובל גם לגבי עובדי מדינה ולגבי בעלי מקצוע אחרים. יש אמנם מגבלות שונו ת בחקיקה שנוגעות ליחס בנקיטת הליך פלילי והליך מינהלי, כמו שבאמת אני חושבת, גור, במסמך ה-5 שלכם, אבל זה לא נעוץ בעיקרון היסוד.

יש גם את הכיוון ההפוך. אני חושב שבכיוון שאת דיברת עליו הליך פלילי בוודאי הרבה פעמים אחרי כן משמש בסיס להרחקה ממקצוע בתחומים שונים. אני חושב שבעיקר אולי הנושא שיכול לעורר יותר שאלה זאת סיטואציה בה יש הרשעה משמעתית שקודמת להרשעה פלילית ולהבנתי התפיסה היא שהרשעה משמעתית אינה חוסמת הרשעה פלילית מאוחר יותר. היא לא נכנסת בגדר סיכון כפול ובמקרה הזה זה עולה מהלשון הפשוטה שאומרת שהורשע או זוכה בעבר בהליך פלילי, פשיטה שאין מדובר בהליך משמעתי או בהליך מינהלי.

זה קיים. שוב, יש עוד מגבלות למשל בחוקים רבים בהם יש עיצום כספי.

אם במשטרה יש הליך משמעתי, אפשר אחר כך כתב אישום על אותו עניין?

בדרך כלל זה קודם ייבחן במח"ש והיא מחליטה אם להגיש או להגיש כתב אישום. אם הוגש כתב אישום, בדרך כלל ממצים את ההליך הפלילי – אם אני זוכר נכון – קודם ואז זה מועבר למשמעתי. במקביל.

יש חריגים. בחוק השיפוט הצבאי למשל.

אני לא אומרת שאין חריגים. למשל בעיצום כספי – רצית לתת את הדוגמה – אם מחליטים להגיש כתב אישום, יש קדימות כמובן להליך הפלילי ואם הוטל עיצום כספי, הוא צריך להיות מוחזר ואז מגישים כתב אישום. אבל זה לא דבר שנובע מעיקרון הסיכון הכפול. יכולים להיות הסדרים שונים בעניין הזה. הם לא מאתגרים את העיקרון. העיקרון, המשמעות שלו הוא הנושא של העמדה לדין על כל ההשלכות שבו ולא נקיטת הליכים מינהליים.

לדין פלילי.

לדין פלילי. העמדה לדין עם כל המשמעויות מרחיקות הלכת כלפי האפשרות לשלילת חירות וכולי שהם לא רלוונטיים בהליכים מינהליים.

העניין הוא שיכול להיות שתהיה בסיטואציות מסוימות השפעה לשיקולים. העובדה שננקטו אמצעים משמעתיים או עיצומים מינהליים על הרצון להיכנס למסלול פלילי או ללכת אחרי כן למסלול פלילי אבל לא בשל הדוקטרינה של הסיכון הכפול.

נכון. לפעמים השיקולים לקביעת עדיפות להליך הפלילי נועדו לא לפגוע בראיות או למנוע מיצוי של ההליך הפלילי ולכן בדרך כלל יש חקיקות שנותנות חירות לנושא של ההליך הפלילי. אבל זה לא נובע מהעיקרון של הסיכון הכפול מאחר שהסיכון הכפול, משמעותו בראש ובראשונה הוא הנושא של הליכים פליליים וחוסר האפשרות לתת למאשימה צ'אנס נוסף למצות את הדין עם הנאשם אחרי שהיה לה את יומה בבית המשפט.

במסמך השאלה עלתה גם השאלה של הנוסח הרחק והנוסח הצר, אם יש מקום למנוע העמדה לדין גם אם המעשה בגינו נשפט הנאשם לא הסתיים בזיכוי או בהרשעה. אנחנו סברנו שאין מקום להרחיב את הכלל למצב בו אדם הועמד לדין ומשפטו הסתיים ללא קביעה שיפוטית. כך למשל כאשר המדינה חוזרת בה מכתב אישום לפני תשובת הנאשם לאישום. במקרה כזה הרציונלים שהזכרנו פוחתים במידה ניכרת כי ההליך הפלילי למעשה טרם החל. ההליך הפלילי מתחיל בהקראת כתב האישום לנאשם והמשמעות של חזרה מכתב אישום בכל השלבים לפני כן היא לא זיכוי. לעומת זאת, כמו שכתוב גם במסמך ההכנה, ככל שמוקרא כתב האישום לנאשם, החזרה לאחר מכן מהאישום, משמעותה זיכוי אלא אם יש הסכמה של הנאשם.

ועיכוב הליכים?

עיכוב הליכים או הפסקת משפט. יש שתי דוגמאות להפסקת משפט, למשל עיכוב הליכים או במצב שהנאשם לא כשיר לעמוד לדין. במקרה כזה דרך המלך היא חידוש ההליכים והמשך אותו הליך. לכן אין כאן מצב של סיכון כפול. גם כאשר ההליך מפסיק בגלל מצב נפשי של הנאשם מכוח חוק הטיפול בחולי נפש, דרך המלך היא חידוש ההליכים כאשר מסתיימת המגבלה שמנעה את קידום ההליך ולא הגשת כתב אישום מחדש נוספת.

94 לחסד"פ מדבר על כך שהסיטואציה שבה החזרה מאישום תוביל לזיכוי רק אחרי תשובת הנאשם. השאלה מה קורה אם אנחנו בסיטואציה של הקראת כתב אישום אבל לפני תשובת הנאשם.

מבחינתנו אנחנו סבורים שככל שלא התחיל המשפט מהותית - - -

הקראה היא תחילת משפט.

כן, אבל אין את הרציונלים. בדרך כלל השלבים האלה באים זה אחר זה באופן רציף. כתב האישום מוקרא ומתבקשת תשובת הנאשם לכתב האישום. אנחנו לא רואים בדלתא שבין ההקראה של כתב האישום לבין תשובת הנאשם לאישום איזו סיטואציה שדורשת הבהרה מיוחדת מבחינת סיכום כפול. כמו שאמרתי, הרציונלים בטרם התחיל המשפט, נשמעו ראיות והובאו עדים והנאשם היה חשוף לכל התהליך הזה על כל המשתמע ממנו והפגיעה האישית הכבדה שהוא נושא, לא מתקיימים כאשר המשפט למעשה טרם התחיל. לכן זו המשמעות בהקשר הזה של הסיכון הכפול.

אתם לא רואים שינוי האופי של ההליך כמשפיע בהיבטים האלה? את אומרת השימוע. היום הרבה יותר דברים קורים עד שאתה מגיע לשלב תשובת הנאשם לכתב האישום. השאלה אם הוא משנה בהיבט הזה, האם לשיטתכם חלק מהרציונלים יכולים לחול גם בשלבים המוקדמים יותר.

ראשית, כמו שמיד נראה, ברוב רובן של מדינות העולם הסיכון הכפול חל רק כאשר מדובר בהרשעה או בזיכוי, כמובן כולל קביעות שיפוטיות אחרות שהנאשם ביצע את העבירה וכיוצא באלה. אבל רק בסוף ההליך המשפטי ולא בשלבים שמקדימים לסופו. מבחינתנו, אני אמרתי שמבחינה פרקטית, בכל מצב בו המאשימה רוצה לחזור מאישום אחרי תשובת הנאשם, ממילא התוצאה היא זיכוי. לכן אין כאן כל כך דלתא, אבל אם נסתכל על כל הסעיפים המקבילים שכמו שאמרתי נפוצים בחוקות העולם וזה נתפס כעיקרון תשתיתי, הם מתייחסים ממש לזיכוי והרשעה ואתם ציטטתם את חוקת דרום אפריקה וקנדה ואני את ניו זילנד וחוקות אחרות שבאמת נוקטות במונחים המדויקים האלה. אגב, חבר הכנסת בגין, אלה המונחים שדיברתי עליהם קודם. אלה ממש מונחים של זיכוי והרשעה שלא רצינו לערבב אותם, אם דיברנו קודם על הנושא הלשוני, עם הנושא של חף מפשע. לכן סברנו שהמונחים האלה מתאימים כמונחים משפטיים לסמל את השלב בהליך הפלילי ולא את חזקת האדם שקדמה לו.

אני מתנצלת. חבר הכנסת בגין, יכול להחליף אותי ל-10 דקות? להחליף את ממלאת המקום של יושב ראש הוועדה שאיננו?

כן.

כמנהג הוועדה, אם אתה רוצה אתה יכול להישאר במקומך.

(היו"ר זאב בנימין בגין)

זה מנהג שלי.

אתה המצאת את המנהג? יפה מאוד. תודה.

יש סוגיה שעלתה, שאני אשמח בטרם אני אומר לשמוע התייחסויות אליה, שאנחנו בחרנו לא לכלול בנשוא של סיכון כפול וזה הנושא של כפל ענישה שמופיע בסעיף 186 לחסד"פ. השאלה אם אתם רוצים קודם לשמוע התייחסויות לנושא הזה. אני יודעת שפרופסור קנאי, שהיא מומחית לכפל ענישה, נמצאת איתנו ב-זום.

אנחנו נשמע עכשיו את פרופסור קנאי.

על מה שדיברנו עד כה בדיון אין לי מה להוסיף עליו וגם אין לי בקיאות כזאת בכפל האישום. מה הצעתי למשרד המשפטים, עת הם הביאו את הקול הקורא ואת הבקשה להיענות להם, חשבתי יותר על כפל האישום וביקשתי שיכניסו את זה, בתזכיר זה לא היה מצוי, ואחר כך אמרתי שאפשר לחשוב גם על כפל הרשעה וכפל עונש שזה בעצם נמצא בסעיף 186 לחסד"פ ונמצא בחלק מן החוקות אחרות. המחשבה כאן היא שיש גם חשיבות לא רק לכפל האישום, שזה ודאי הדבר החשוב ביותר ונכלל בתוך סיכון כפול בכל מקום. התוספות הנוספות, אפשר לחשוב אם באמת כדאי להכניס אותן לתוך המסמך של חוק יסוד או אפשר להשאיר אותן כפי שהן כיום בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי.

ומה דעתך? את אומרת שאפשר כך וכך?

אני כשלעצמי חשבתי שיש מקום להכניס אותם לא בפירוט. כלומר, לא בהפרדה בין כפל הרשעה לבין כפל העונש, ואני מיד אסביר את ההפרדה, אלא כאמירה אחת שאין ענישה כפולה. ענישה כפולה בעצם יכולה לכלול גם מקרים שונים בהם יהיו כמה הרשעות כי בסעיף 186, כולל מקרה שיש כמה הרשעות, כיוון שיש כמה עבירות שנעברו, איך אנחנו נמדוד את העבירות אם הן אותה עבירה או לא אותה עבירה. יש לנו פסיקה שעוסקת בכך והנקודה היא מאוד ברורה, שלא להרשיע, בדוגמה המאוד פשוטה גם על גניבה וגם על גניבה ממעביד כאשר מדובר באותו מקרה. העניין של כפל העונש הוא שלב נוסף. גם כאשר יש מספר הרשעות, עדיין צריך לחשוב אם צריך באמת להעניש על כל אחת ואחת מאותן עבירות שהייתה בהן הרשעה.

אני יכולה לפרט בין הדברים אבל כרגע נדמה לי שלפי הדיון שהולך עד כה, הדיון כולו על כפל האישום ובזה אין לי מה להוסיף לכם.

תודה.

השאלה האם בראייתך כרגע הסעיף עוסק בכפל האישום אבל אני חושב שהדברים נאמרו, שלהבנת פרופסור קנאי כדאי להוסיף התייחסות בהקשר הזה גם למניעת כפל העונש בסיטואציה של סעיף 186. זאת אומרת, מרשיעים למשל מישהו בחבלה חמורה ובניסיון לרצח, הוא יכול להיות מורשע בשתי עבירות בגין אותו מעשה אבל 186 אומר שעדיין העונש לא יהיה עונש כפול, גם על החבלה החמורה וגם על הניסיון לרצח אלא הוא יקבל עונש אחד על שתי ההרשעות האלה.

זה לא המקרה. במקרה הזה לא יורשע בשתי עבירות.

למה? כן.

יכול להיות חבלה חמורה.

יכול להיות. אין מקרים כאלה?

כן, זה יכול להיות. למשל ניסיון לרצח יכול להתגשם כאשר אני יורה באדם במטרה לגרום למותו ואני לא פוגעת בו והוא יכול להתקיים כשאני יורה באדם במטרה לגרום למותו ופצעתי אותו. בשני המקרים האלה נבדלים בכך שבמקרה ניסיון הרצח הראשון עומדת עבירת ניסיון הרצח לבדה וגם גרמתי לו חבלה, לכאורה יש לי גם את עבירת החבלה. על פי הנחיית המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), במצבים כאלה ניתן להעמיד לדין.

על שתי עבירות. העונש יהיה אחד.

כמובן שסעיף 186 לחסד"פ חל ולא ניתן להעניש על שתי עבירות במצטבר.

אנחנו סברנו שהנושא של כפל העונש שנמצא כמובן בסעיף 186 - כמו שאמרתי, הסעיפים לא מתפוגגים ברגע שיש את חוק היסוד, גם אם הם לא מקבלים מעמד חוקתי, הוא סעיף תשתיתי ובסיסי כזה שבאמת צריך להכניס אותו לחוק היסוד.

זו בעצם השאלה. ברור לגמרי שהעיקרון של סיכון כפול הוא עיקרון חוקתי מקובל בחוקות העולם. השאלה האם העיקרון של כפל העונש בסיטואציות האלה הוא גם כן עיקרון חוקתי תשתיתי. זה נכון שהוא מופיע בחוקה הגרמנית.

גם בפסיקה האמריקאית.

השאלה האם הדבר הזה הוא באמת עיקרון חוקתי יסודי באותה רמה.

הוא מופיע גם בפרשנות לתיקון השמיני לחוקה האמריקאית.

מישהו מהחברים סביב השולחן רוצה להעיר?

אני חייב להודות שמלכתחילה באמת תזכיר החוק המקורי לא כלל הוראה כלשהי בעניין הסיכון הכפול ולכן מה שהיה חשוב לנו כסנגוריה לקדם, זה לפחות להכניס את הסעיף הזה ונבחר נוסח שהוא מאוד מאוד דומה למה שאנחנו הצענו במסמך ההערות שלנו. זה נכון שעיקרון הסיכון הכפול, אפשר לומר שנגזרת שנייה שלו הוא גם העיקרון שאדם לא ייענש יותר מפעם אחת על אותו מעשה שהוא כיום קבוע בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. בוא נגיד שבעיניי זה יהיה דבר טוב אם נעלה אותו גם לרמה החוקתית, במיוחד אם יש לזה סימוכין גם בחוקות אחרות. עקרונית אני תומך בהצעה של פרופסור רות קנאי.

אבל בנוסח הקיים לא מדובר רק בענישה.

לא. מדובר באישום עצמו. באישום הכפול עצמו הקלאסי.

באישום עצמו, בהנחה שהנאשם עובר תהליכים לא פשוטים עוד לפני שהגיע לאישום או לקביעה שהוא חייב או זכאי.

יש הבדל בין שני המצבים.

הוא לא ייענש אם הוא לא יורשע.

אותה שכונה.

בדיוק. אלה עקרונות קרובים אבל שונים. האחד עוסק בשני הליכים נפרדים והשני עוסק בענישה כפולה באותו הליך ממש.

נראה שבאמת הלב של הסיכון הכפול, הסיכון שבא לידי ביטוי שאתה בפעם השנייה עוד פעם עומד בהליך. זאת אומרת, הכפל בהליך הוא באמת המהות יותר מאשר סוגיות של הבניית ענישה ואיך מנתחים אירוע, אם זה מעשה אחד. רמת המורכבות שם היא באמת לא מתאימה למטריה החוקתית והיא גם לא מתאימה ללב של הרעיון הזה שהוא בעצם הסופיות. עיקרון ההזדמנות האחת. זה מה שחשוב בעיקרון.

הזדמנות של התביעה.

כן. ההזדמנות האחת של התביעה. יש לה הזדמנות אחת להעמיד לדין. השאלה איך בית משפט אחר כך במסגרת הבניית הענישה מנתח את זה כמעשה אחד או ככמה מעשים. אלה עקרונות חשובים. יש את סעיף 186 שהחוק מסדיר אותם. אנחנו לא חושבים שזה ברמה חוקתית ואנחנו לא חושבים שזה חלק מהעיקרון החוקתי של הסיכון הכפול.

בסקירה מהירה אחורנית, האם סעיף שמירת הדינים יפגע כאן? האם יש סעיפים אחרים בחוק שלא התקיימו או כן התקיימו אם הסעיף הזה ייכנס לחוק היסוד?

כמו שאמרנו, יש בסעיף 5 לחסד"פ חריג שכבר מופיע בסעיף 5 לחסד"פ שהוא הנושא של גרימת מוות של אדם ובעינינו החריג הזה עונה לתנאי פסקת ההגבלה והוא ימשיך גם ליהנות משמירת הדינים אבל גם מהותית הוא עומד בעקרונות. פרט לכך לא ידוע לנו על חריגים נוספים לעיקרון הזה של כפל האישום, מה שמכונה כפל האישום.

בנוגע לענישה אני באמת חושבת שהרעיון של חוק היסוד הוא למנוע התעמרות של המדינה באדם בגלל פערי הכוחות המאוד מאוד גדולים שנוצרו ביניהם. זה בעצם הלב של חוק היסוד, הרצון לעגן את ההליך ההוגן ואת כל העקרונות הפליליים התשתיתיים כדי באמת קצת ליצור איזון בחוסר השוויון הזה. הנושא של הענישה הוא אמנם נושא חשוב אבל הוא מעט בצד. איך אפשר לקבוע את העונש, כמו שאביגיל אמרה, הוא נושא מורכב. למשל יש לנו גרם מוות של מספר אנשים באותה תאונת דרכים, הפסיקה קבעה שבגלל הערך של חיי אדם אפשר להעניש על גרימת מוות של כל אחד מהקורבנות למרות שכאילו מדובר במעשה אחד. זאת אומרת, זה עניין של פרשנות ודיוק. היה אפשר כמובן אולי במדינות אחרות לקבוע דברים אחרים. בעינינו זה לא תשתיתי ברמה כזאת שהייתי רוצה לעגן את העיקרון הזה בחוק יסוד ודי לי בסעיף 186 ותלי התלים של הפרשנויות שניתנו לו. כמו גם הנושא שפרופסור קנאי כמובן מכירה היטב של הבניית הענישה בחלק הכללי של חוק העונשין שמחייב את בית המשפט לקבוע מתחמי ענישה בהתאם לאירוע אחד ועל היחס בין אירוע לבין מעשה. אלה סוגיות שבאמת זכו לפרשנויות רבות. בעינינו ימשיך העיסוק בהן, הן מעוגנות בסעיפים בחקיקה רגילה אבל הן לא תשתיתיים במידה כזאת שמוצדק לקבוע אותן בחוק היסוד.

אני נוטה להסכים בהקשר הזה. אני כן הייתי שמח להתייחסות של ישי או של נחשון לגבי הסוגייה של האם יש צורך לעגן במפורש את העיקרון במובן הרחב יותר ולא רק זיכוי או אישום כי הפסיקה כן טורחת בהרבה מאוד פסקי דין לעמוד על ההבחנה הזאת שאני חייב לומר שלא ברור אם יש לה נפקות ממשית. בשורה של פסקי דין בהם נתקלנו, הם התייחסו לכך שבית המשפט התייחס לעובדה שזה לא רק בזיכוי או הרשעה אלא גם בסיטואציות בהן הנאשם עמד בפני סיכוי להרשעה. יש פסק דין שהזכרנו, מנינג, פדרמן, פלינק. יש שם שורה של פסקי דין.

השאלה אם הדבר הזה בראייה שלכם, מהניסיון שלכם, יש לו משמעות במישור המעשי כי זה נכון שבאמת ברוב החוקות מדובר על זיכוי או הרשעה. כך גם מנוסח בהצעת החוק הממשלתית. השאלה האם יש נפקות, האם באמת יש הבדל לאור סעיף 95 לחסד"פ שממילא גורם לזה שאם אתה לפני תשובת הנאשם, אז התביעה יכולה לחזור בה, ואם אתה אחרי תשובת הנאשם, זה זיכוי. השאלה אם בראייתכם הדבר הזה לא נותן מענה מספק, השילוב של 94 בנוסח הקיים.

אני חושב שלכל אורך הצעת חוק היסוד אנחנו דנים בשאלת היחס בין מה שמעוגן בחוק היסוד לבין ההשראה הפרשנית שלו והפסיקה שקיימת שבעצם תמשיך לחול או הוראה כמו 186. בנושא מניעת הסיכון הכפול, אנחנו מברכים על הכנסתו של עיקרון חוק היסוד. אין לנו הסתייגויות מיוחדות. ספק סביר בעינינו הוא עניין מאוד מהותי שצריך להיכלל בחוק לעומת נושא כזה שייוותר כהשראה פרשנית בהקשרים של דיונים בהסגרה למשל.

כן, שם זה ההקשר העיקרי שראינו.

שם בעיקר מתעורר מנינג וכדומה. זו עמדתנו.

אני חושב שאפשר להיצמד לנוסח המקובל בעולם. יכול להיות שתהיה פרשנות פסיקתית שתיקח את זה לכיוונים שונים בהתאם לנסיבות אבל לא נראה לי שאנחנו נצליח כאן ברמה החוקתית לפתור את כל הקשרים האלה.

כן. במצב הרגיל ברור שאין בעיה עם הדבר הזה. אנחנו ראינו שזה התעורר רק סביב הסגרה ואני חושב שזה אולי משהו שלא מצדיק לעשות את השינוי.

שתי הערות קצרות ששכחתי להעיר. לא ציינתי וראוי היה לציין שבתזכיר החוק שפורסם לא נכלל סעיף של סיכון כפול ובעקבות הערות פרופסור קנאי, הערות הסנגוריה הציבורית ולשכת עורכי הדין בנושא הזה נכלל בהצעת החוק הממשלתית סעיף של סיכון כפול ותודה רבה על ההערות.

הערות לגופו של עניין. לא כתבנו כמו שיש במדינות אחרות שההרשעה או הזיכוי הם הרשעה או זיכוי סופיים. כמובן שלעמדתנו הליכי ערעור הם לא בגדר סיכון כפול. השיטה שלנו קובעת שניתן לערער, גם התביעה יכולה לערער וגם הנאשם יכול לערער והדברים האלה נשארים כפי שהם כתובים היום בחקיקה. בחרנו בנוסח כללי שמשרת את הרציונלים של סיכון כפול אבל כמובן ערעורים אינם בכלל הדבר הזה. הנושא של משפט חוזר שהוא לכאורה לשונית סותר את הסיכון הכפול כי בעצם כן מתקיים משפט על אותו מעשה, מבחינת הרציונלים כמובן הוא עולה בקנה אחד עם הנושא הזה כי הוא מאפשר לנאשם את היכולת לקיים משפט חוזר על הנושא של הוכחת אשמתו וגם הוא לא חשוף, לפי חוק בתי המשפט שקובע את ההליך של משפט חוזר, לעונש חמור מזה שהוטל עליו בהליך הראשון. ברור שכל הנושא של משפט חוזר הוא נועד לקדם את זכויות הנאשם ולא לכרסם בהן. לכן גם אם פורמלית הוא מנוגד לשונית לסיכון הכפול, הוא עולה איתו בקנה אחד. אני בטוחה שגם חברינו בלשכת עורכי הדין ובסנגוריה הציבורית יסכימו עם הושא הזה.

לגבי ערעור מדינה על זיכוי, אני כמובן לא רוצה לפתוח אותי כי נראה לי שזה מיותר לפתוח את זה, זה מוסד שקיים ואני לא חושב שהוא פתוח כאן לערעור חוקתי, אבל ברמה העקרונית, תיאורטית, אקדמית אני כן חושב שהוא במתח עם עיקרון הסיכון הכפול. זאת אומרת, אם למשל תגיע הצעת חוק שתציע להגביל את אירועי המדינה על זיכוי, אני חושב שיש כמה יוזמות כאלה, לפחות מנקודת המבט שלי שכמובן לא חייבים להסכים איתה, אני חושב שהמוסד של אירוע מדינה על זיכוי נמצא במתח עם עיקרון הסיכון הכפול. לא חייבים להסכים.

היית מעדיף שאנחנו ננסח הרשעה וזיכוי סופיים?

לא. רק אמרתי שזה עדיין נמצא במתח.

אנחנו גם לא חושבים שזה במתח.

לא היה לי ספק שחשבת אחרת.

ברשות היושב ראש, לילך גנבה לי את ההערה. הדבר היחיד שאני כנציג הפרקליטות היה לי חשוב באמת לומר כאן, אלה גם דברים שהיו במסמך ההכנה, שאנחנו לא רואים מתח בין זיכוי על ערעורים בהלכות עובדתיות של בתי משפט בערכאה ראשונה וערעורים עליהם לבין העיקרון של הסיכון הכפול. אין מתח בין הדבר. הערכאה השנייה, ערכאת ערעור היא עניין מובנה בתוך ההליך המשפטי הישראלי, חלק ממנו שלב אינהרנטי בו. זה פשוט עוד שלב בתוך ההליך המשפטי. במובן הזה היא לא מעמידה אותו בסיכון כפול. היא ממשיכה את אותה דרך בה התחלנו עם כתב האישום.

מדובר באותו סיכון.

אפשר להתווכח לגבי ההצדקה לזיכוי בתביעה במישורים אחרים אבל בראייתי זה לא מהמשפחה של הסיכון הכפול. זאת אומרת, הבעיה, ככל שיש כזאת, היא לא בגלל שזה מתנגש בעיקרון הסיכון הכפול כי בסוף זה לא שהתביעה מניעה מחדש יוצרת עינוי דין כי היא חושפת אותך שוב בהליך נפרד אלא היא המשך של אותו הליך.

בספרות יש גישות שונות לגבי השאלה הזאת. זו שאלה מאוד תיאורטית לא התכוונתי לפתוח משהו בהקשר הישראלי אבל יש שתי גישות לדבר הזה. למשל במשפט האמריקאי, בו לא נהוגים ערעורי מדינה, אחת ההצדקות זה סיכון כפול.

אני אומר שיכול להיות שיש לזה הצדקה, אני רק לא בטוח שחלק מהרציונלים בעיניי של מניעת סיכון כפול לא בדיוק חלים בהקשר הזה גם אם רציונלים אחרים יכולים להצדיק את המסקנה לא לאפשר את זה.

חשוב להבהיר שמבחינתנו כמובן זוכה או הורשע, הכוונה היא באופן סופי וכל מה שהוא חלק מההליך המשפטי הוא בגדר אותו סיכון. לא מדובר בסיכון נוסף. יכול להיות שיש הבדל בינינו לשיטות משפט אחרות.

לילך, האם בסעיפים אחרים, נוספים או קודמים, יש לכם רשימה לאחר סריקה של אותם סעיפים כאן שעקב שמירת הדינים לא יבואו לידי ביטוי באופן מפורש? אולי כדאי שבדיונים הבאים הוועדה תדע מה המשמעות המעשית בסעיף א', ב', ג' שאכן תהיה סתירה עקב שמירת הדינים בין העקרונות המוצגים כאן לבין המצב שיימשך.

עד עכשיו אנחנו התחלנו מבחינת הזכויות עצמן בסעיף 4, בעיקרון החוקיות, עיקרון האשמה, חזקת החפות והסיכון הכפול. זה מה שהספקנו עד עכשיו. לגבי הסעיפים האלה אנחנו הצגנו את המצב החוקי הקיים, למשל סעיפים של אחריות שילוחית שלא עולים בקנה אחד כבר היום לטעמנו עם עיקרון האשמה ועם החלק הכללי של חוק העונשין. בגזרתנו אין אתגרים מיוחדים שלטעמנו לא עומדים בפסקת ההגבלה וייהנו אך ורק משמרית הדינים. הצגנו את הנושא של חקיקה רטרואקטיבית ונדמה לי שדנתם בזה בדיון הקודם, החקיקה של חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם והחוק למניעת הפשע של רצח עם, שיש בהם היבט רטרואקטיבי מסוים ואפשר לחשוב האם הם מאתגרים את עיקרון הרטרואקטיביות, האם הם לא מאתגרים אבל בכל מקרה לטעמנו החוקים האלה מוצדקים והם לא נהנים אך ורק משמירת הדינים אלא גם לגופו של עניין. מדובר בפשעים שהיו אסורים מכוח המשפט הבין-לאומי בעת עשייתם והם פשוט התרחשו לפני הקמת המדינה.

במובנים האלה נראה לי שמנינו.

לגבי חזקת החפות ציינו שיש כל מיני חזקות עובדתיות שקבועות בדין. חזקות עובדתיות כן צריכות לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה ואנחנו גם נוהגים להשתדל לוודא את זה.

גם עבירות קנס. דיברנו על כך שגם כאן יש מתח.

עבירות קנס, לתפיסתנו כן עומדות בפסקת ההגבלה. זאת אומרת, במובן הזה, זה לא שמירת הדינים. יכול להיות שיש סעיפי חזקות עובדתיות שצריך לדון.

אני חושב שהנושא המובהק - אני משחזר מכל הסעיפים בהם דנו עד עתה – שלא עומד בפסקת ההגבלה זה הנושא של אחריות שילוחית. עבירות של אחריות שילוחית מתנגשות עם עיקרון האשמה ולהבנתנו ואני חושב שגם להבנת משרד המשפטים לא עומדות בפסקת ההגבלה. יש סוגים אחרים של עבירות כמו אחריות קפידה, דיברנו על חזקות עובדתיות או עבירות קנס, שזה באמת כפוף לפסקת ההגבלה. זאת אומרת, יכול להיות שהמשמעות של חוק היסוד בתוספת של פסקת ההגבלה תהיה שיהיו דברים מסוימים שיעמדו בסימן שאלה אבל זה תלוי בהקשר הספציפי. זה לא באופן גורף.

אני חושבת שהנושא של שמירת הדינים הוא פחות רלוונטי לסעיפים בהם עסקנו עד עתה והוא יהיה יותר רלוונטי לסעיפים אחרים וכאשר נגיע לשם, נעשה סקירה מסודרת יותר של המצב החוקי.

שיהיה מפורש. תודה.

גבי, אני חושב שאת חייבת לי שש דקות ומשהו. שובך לחדר הוועדה חסך לי דיון משפטי עם הייעוץ המשפטי שלנו כי אני חושב שמיצינו את הדיון. התלבטתי אם יש סמכות לממלא מקום של ממלאת מקום לנעול ישיבה ולכן העדפתי שאת תשובי.

(היו"ר גבי לסקי)

תודה רבה חבר הכנסת בגין. אני נועלת את הדיון. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:02.