פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



23
הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל
10/05/2022


מושב שני

פרוטוקול מס' 36
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל
יום שלישי, ט' באייר התשפ"ב (10 במאי 2022), שעה 09:44

אתגרי הצעירים בשוק העבודה בישראל לציון יום מיוחד בנושא קידום מעמד העובד והעובדת וזכויות העובדים בישראל

חברי הוועדה: רם שפע – היו"ר

אלון טל
נעמה לזימי

מתן חמו - מנהל תחום בכיר תעסוקת אוכלוסיות ייחודיות, משרד הכלכלה והתעשיה

מתן מור - רמרנט תעסוקה אג"ת משרד האוצר

אילאיל אמיר כסיף - מנהלת המרכז להשכלה גבוהה תעסוקה מייסודה של קרן אדמונד דה-רוטשילד

רותם בן עוזר - סטודנטית לעבודה סוציאלית, איגוד העובדים והעובדות הסוציאליים

יוני בן בסט - ראש תחום כלכלה בפורום ארלוזרוב

עמית גולדברג - מדריך שיקום, איגוד עובדי שיקום.

יפתח דותן - חבר מזכירות תא אופק באונ' העברית

יואב הראבן - פעיל בקמפיין "מינימום 40"

ורד וייץ - עו"ד, האגף לאיגוד מקצועי, ההסתדרות הכללית החדשה

נעם ליכטר - תנועת דרכנו

עדו לן - חוקר כלכלה ושירותים חברתיים בפורום ארלוזרוב

איציק לב - מנכ"ל רשת מרכזי הצעירים

סנדי ממיסטבלוב - מנכ"לית שותפה עמותת עוס"ים שינוי

אורי מתוקי - יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי, הנוער העובד והלומד

נעה עמיר אנקונינה - ראש תחום צעירים וצעירות, ההסתדרות הכללית החדשה

ארבל קירפיצניקוב - ראש תחום מדיניות תעסוקה ורווחה, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

תומר שרים - הנוער העובד והלומד

אפרת בנימין - קרן גנדיר - צעירים בישראל

שיר גור - פורום ארגוני תעסוקה צעירים

בר גיסין - מנהלת ישראל 2050 מנהיגות חברתית כלכלית

אנאל כהן - עו"ד, משרד המשפטים

ביאטה קרנץ - דוברת המועצה להשכלה גבוהה

אלעזר שטרן

בת שבע פנחסוב

מעין בוסתנאי, חבר תרגומים



אתגרי הצעירים בשוק העבודה בישראל לציון יום מיוחד בנושא קידום מעמד העובד והעובדת וזכויות העובדים בישראל

בוקר טוב לכולם, אני שמח לראות פה הרבה אנשים ובעיקר אנשים צעירים.

אני מתנצל על העיכובון, התכנסנו פה לדיון שלנו בנושא אתגרי הצעירים בשוק העבודה בישראל, נדבר באופן כללי על שוק העבודה ועל מצב הצעירים בו אבל זה במסגרת יום מיוחד שקורה היום בכנסת, שיזמה חברתי הטובה משכבר הימים נעמה לזימי, חברתי לסיעה, שנראה לי שזה קוריוז טוב לוודא שאתם יודעים שהמפגש הראשון שלי ושל נעמה לזימי בפעילות החברתית שלנו היה קרב משותף שלנו ב-2010 בהתאחדות הסטודנטים על ניסיון להעביר להעסקה ישירה את המאבטחים ועובדות הניקיון, להעסקה ישירה בסמינר הקיבוצים ואונ' חיפה. אז שתדעו, אפרופו עולם התעסוקה, ככה לפחות אנחנו התחלנו את הממשק שלנו. והנה היום אנחנו ממשיכים אותו בעוד הרבה גזרות.

כשהתכוננו לדיון ניסינו למפות את כל הנושאים שאנחנו רוצים לדבר עליהם, והבנו שזה פשוט בלתי אפשרי. נתקענו עם רשימה אינסופית של דברים שחשוב לי להגיד. אז אני אעשה הפוך, אני אגיד בחצי דקה, בעיניי דברים משמעותיים שאי אפשר להתעלם מהם, ואני אעביר אליכם כמה שיותר מהר את השרביט.

אני אגיד מראש, יש פה הרבה אנשים שרוצים לדבר, ובזום יש עוד מלא אנשים שביקשו לדבר, וכל אחד, בצדק, חשוב לו נורא להביא את הזווית שלו. אז תהיו קולגיאליים, תהיו תמציתיים, כדי שכמה שיותר אנשים שנרשמו לדבר יוכלו לדבר.

אני אגיד ברמה האישית, בעצם עסקתי הרבה שנים, גם לפני שהגעתי לפה, בעיקר בהתאחדות הסטודנטים בהמון המון הקשרים של עולם העבודה לצעירים. יש פה כמה שותפים שלי שעשינו הרבה דברים בשנים שלפני. ובעיקר אני חושב שהדבר הגדול שכולנו מבינים שהשוק והדינמיות החסרת מעצורים של הדור הצעיר מייצרת אתגרים שהעולם והמדינה עוד לא יודעים עד הסוף איך להתמודד איתם. וזה נכון על כל זווית. זה נכון על אתגרים של פריפריה ומרכז, שהם בעוד הרבה מאוד הקשרים.

וככל שאנחנו הולכים לאוכלוסיות עוד יותר מוחלשות אז זה יותר מאתגר. יש לנו הרבה פערים בחברה החרדית, כמובן בחברה הערבית. שאלות על שוק העבודה, ועל היכולת של האקדמיה, או של כל עולם הלימודים, על חיבורים, על תפקידה של האקדמיה אל מול שוק העבודה, כמה התמחויות מצליחות להשפיע, כמה לא. המון המון סוגיות, שאני מרגיש שככה צריך לגעת בהן.

ואני אגיד את הזווית האישית שלי, וזה מה שעסקתי בו באוטו בבוקר, וגם ראיתי שעכשיו גם פורסם, וזה הסיפור של הסכם השכר מול הסתדרות המורים, וכל מה שקשור להעסקה של מורים צעירים באופן כללי, או מורים בתחילת דרכם. אחד הנושאים הבוערים ביותר בעיניי. אז הנה יש לנו עוד זווית אחרת, אבל סופר משמעותית, שמשפיעה בכלל גם על כל המערכת שלנו. בעיניי זו גם נקודה מאוד חשובה להתעסק בה.

אז עד כאן. נתחיל בעיקר עם מי שהכינו מצגת. תדעו, זה תמיד עוזר לתת קדימות, כדי לייצר סדר. אז נתחיל עם משרד הכלכלה, עם מתן חמו, בבקשה.

נעים מאוד, מתן חמו, זרוע עבודה, משרד הכלכלה, מינהל תעסוקת אוכלוסיות. אחראי על קידום תעסוקת צעירים. זרוע עבודה היא יחידת סמך של משרד הכלכלה, האחראית על קידום ופיתוח שוק העבודה הישראלי, והעלאת הפיריון במשק.

אני אגיד שזה לא סוד, כולנו שומעים בתקשורת פרסומים, ששיעור התעסוקה כיום חזר להיות כמעט דומה, כמעט אותו הדבר כמו לפני הקורונה. אני רק אגיד שאני מתייחס לשיעור התעסוקה ולא לשיעור האבטלה. יש בזה חישובים טיפה שונים.

התבקשתי להביא נתונים עדכניים לגבי מצב תעסוקת הצעירים וההשפעה של משבר הקורונה. היתה פה איזו שיחה קטנה לפני זה, אני אגיד שיש הרבה מאוד נתונים שנזרקים באוויר. אני חושב שעדיין חסר תמונת מצב מגובשת, מלאה. אני אגיד שכן אנחנו עובדים על זה, ויש לנו פה נתונים חדשים יחסית שהוצאנו ועיבדנו מהלמ"ס. כמו שאתם יודעים נתוני הלמ"ס הם טיפה בדיליי, ונכון לרבעון האחרון, וזה לא מופיע כאן, זה כבר עלה לשישים אחוז בקרב הצעירים, שיעור התעסוקה בקרב קבוצת הגיל של שמונה עשרה עד עשרים וחמש. אבל כן אפשר לראות את ההשפעה המאוד משמעותית של הקורונה וההתאוששות, ואת הפערים בין קבוצות הגיל. זאת אומרת ששיעור התעסוקה של קבוצת הגיל שמונה עשרה עד עשרים וחמש הוא תמיד היה נמוך יותר, והוא נשאר נמוך יותר. זה כולל בתוך זה גם את הסטודנטים, חשוב לציין, שהם לא נחשבים פה בתוך שיעור התעסוקה. אבל כן אם לוקחים את שיעור האבטלה, שמנכה את שיעור הסטודנטים, רואים ששיעור האבטלה בקרב צעירים עומד על שבעה אחוז, שזה גבוה בשלושה אחוז מהממוצע הכללי. שיעור האבטלה הכללי עומד על ארבעה אחוז בערך. שיעור האבטלה של צעירים, גם לפני הקורונה היה יותר נמוך, הוא נשאר יותר נמוך. הוא לא התאושש במאה אחוז למימדים שהיו לפני כן. וכן אפשר לראות את הפערים הקלים, את המהפך בקבוצות הגיל של עשרים ושש-שלושים וחמש לעומת שלושים ושש ומעלה, במהלך ולאחר תקופת הקורונה.

מספר המשרות הפנויות במשק היום גדול מאי פעם. לא הבאתי את זה כאן, אבל הוצאתי מהלמ"ס רגע לפני הדיון ואני אגיד שאם מחלקים את זה לפריפריה, לעומת מרכז, באיזור תל אביב והמרכז יש שבעים ושמונה אלף משרות פנויות, שזה יותר מכפול מאיזור הצפון והדרום, כולל חיפה. שם זה עומד על שלושים וחמש אלף. זה יכול להסביר באיזו שהיא מידה את הפערים בין המשרות הפנויות לבין הצעירים, איפה הם נמצאים, מה ההכשרה והכישורים וההשכלה שלהם. זה שיש הרבה משרות פנויות לא אומר שמחר בבוקר כל הצעירים יכולים לאייש אותן. נדרשת עוד איזו שהיא פעולה.

ניסינו לחלק את זה לפי מדד סוציו-אקונומי, של הלמ"ס, ליישובים שהם בעצם נחשבים כפריפריה חברתית-גיאוגרפית. ורואים, שוב, כמו קודם, שגילאי השמונה עשרה עד עשרים וחמש, כמובן הם באופן כולל בכל הארץ, שיעור התעסוקה שם יותר נמוך. ואם מסתכלים על היישובים במדד אחד עד חמש זה נמוך עוד יותר מאשר היישובים במדד גבוה יותר. ומעניין לראות שפה דווקא אם מסתכלים על קבוצת הגיל האמצעית, של עשרים ושש-שלושים וחמש, היא לא שונה מקבוצת הגיל המבוגרת יותר, ואפילו אפשר להגיד שמבוגרים מעל גיל שלושים ושש, לצורך העניין כל אחד אומר מבוגרים בפילוח גילאים אחר, אבל בקבוצת הגילאים של שלושים ושש פלוס, ביישובים במדד אחד עד חמש דווקא המצב הוא באופן בולט חמור יותר.

נראה לי אבל שצריך להגיד, אם אני רגע מרדד את הגרפים, שבסוף אין שינוי דרמטי במרוצת השנים, כלומר רוב הגרפים נראים דומה. ההשפעות על קבוצות הגיל נשארות אותו דבר. גם בעקבות המשבר של הקורונה, וגם הצמיחה מאז.

נכון. שווה לראות את זה. ובכל קבוצות הגיל רואים את השפעת הקורונה וההתאוששות הלא מלאה, ואת הפערים של הפריפריה. נכון.

אני חושב שתופעה שאותנו מאוד מעניינת ומאוד חשובה, ואני חושב שצריך לשים אותה על השולחן, היא כן תופעה ידועה בכל העולם, צעירים חסרי מעש. צעירים שלא עובדים ולא לומדים. אני אגיד שאפשר לראות את ההשפעה המאוד משמעותית של הקורונה. שנת 2019 והלאה, בקבוצות הגיל הצעירות יש עלייה מאוד משמעותית של שיעור האנשים הם חסרי מעש, באופן יותר משמעותי מקבוצת הגיל המבוגרת יותר. ואני אגיד את זה גם במספרים אבסולוטיים מה שלא מופיע כאן, מדובר נכון לסוף שנת 2021 בארבע מאות עשרים ושמונה אלף צעירים במדינת ישראל שהם לא עובדים, ולא לומדים. צעירים, אני פה שוב מתייחס, מגיל שמונה עשרה ועד סוף השנתון של שלושים וחמש. אם אני מתייחס רק לשמונה עשרה עד עשרים וחמש זה מאתיים עשרים וחמישה אלף. זה מספר מאוד מאוד גדול.

מדברים הרבה על תופעת צעירים חסרי מעש בחברה הערבית. ברור שזה בולט ומשמעותי הרבה יותר באופן אבסולוטי, וביחס לגודל האוכלוסיה. מדובר על מאתיים עשרים ואחד אלף צעירים ערבים, בגילאי שמונה עשרה עד עשרים וחמש שהם לא עובדים ולא לומדים. וזה כן משהו שהממשלה נתנה עליו את הדעת, ומענה בהחלטות ממשלה לאחרונה. חשוב להגיד שצעירים שהם יהודים שאינם חרדים עדיין מדובר על מאה שבעים ושישה אלף צעירים.

מה אתה מרגיש שנעשה כבר עכשיו, או האם באמת הכספים שהוחלטו מגיעים ליעדם?

אני אגיד למי שלא מכיר שהוקצו כספים מאוד משמעותיים לצמצום הפשיעה בחברה הערבית. בהחלט הדגש הוא על צעירים, וצעירים חסרי מעש. נכתבות תכניות, הגלגלים הממשלתיים עובדים, האישורים יוצאים, המכרזים יוצאים. כמובן שזאת נקודת התחלה, אבל משהו קורה שם. כי שמו הרבה דגש על החברה הערבית.

בחברה היהודית שאינה חרדית יש מאה שבעים ושישה אלף צעירים שהם לא עובדים ולא לומדים. אני חושב שזו סוגיה שצריך לשים אותה על השולחן. היא כרגע פחות מטופלת.

הצטרפה אלינו חברת הכנסת נעמה לזימי. הזכרנו אותך קודם וקצת סיפרתי על ההיכרות ההיסטורית שלנו.

אני אגיד לטובת חברת הכנסת שהצטרפה, אחרי כל הרקע שמתי את הבעיה המרכזית שאנחנו מזהים על השולחן, שאני חושב שכרגע אינה מקבלת מענה, וזה צעירים שאינם עובדים ואינם לומדים בחברה היהודית שאינה חרדית. בחברה החרדית, שיעור הלומדים מאוד גבוה. בחברה הערבית יש החלטות ממשלה משמעותיות שנותנות לזה מענה. אז זו השורה הכי חשובה שהייתי רוצה כן שאנשים יזכרו פה מהדיון.

גם את זה פילחנו לפי מדד סוציו-אקונומי, ופה כמובן אפשר עוד פעם לראות את הפערים בין קבוצות הגיל, וזה דווקא חשוב ומעניין להגיד שצעירים לעומת מבוגרים, עם יד על הלב, בהקשר הזה מצבם הוא לאו דווקא גרוע יותר. הקבוצה ששיעור שאינם עובדים ואינם לומדים הכי גבוהה היא דווקא מבוגרים, ביישובים במדד הסוציו-אקונומי הנמוך.

כלים שאנחנו מציעים, זרוע עבודה כן מציעה, תוקצבה מקופסת הקורונה בממשלה הקודמת תכנית. היא לא תואמת את ההצעה ששמנו על השולחן, בזמנו באנו לשר הרווחה דאז, כשהיינו חלק ממשרד הרווחה, שמנו תכנית מאוד משמעותית, תוקצב מה שתוקצב, יצאנו לדרך עם פעילות, פעילות שמציעה סל כלים רחב, מנסה לעבוד עם ארגונים בשטח, עם רשויות מקומיות, עם מרכזי צעירים.

בעצם אנחנו מבינים שיש המון המון שחקנים ממשלתיים, וזאת גם נקודה חשובה. המון משרדי
ממשלה הצעירים חשובים להם. המון ארגוני חברה אזרחית הצעירים חשובים להם. השוק אני חושב הוא באיזה שהוא מקום שדה שמרוב שחקנים הוא קצת מבורדק. ואנחנו מנסים דווקא לא לתת מענה שמתחרה בכולם, אלא דווקא לבוא ולעבוד עם השחקנים, לקחת איזה שהוא מקום של לחבר, לרשת, לתכלל, ולהוסיף במקומות שמזהים שבהם חסר.

זה נשמע מעולה ואידיאלי, עכשיו בואו נראה לאט לאט אם בארגונים זאת התחושה.

אנחנו ביציאה לדרך.

אני מכיר את הכוונות, וגם יצא לי לעבוד הרבה שנים מול תאיר שמנהלת את הזרוע, ואני יודע כמה הכוונות מחוברות מאוד לחברה האזרחית.

יש הרבה שחקנים. אני קורא לשיתוף פעולה.

תודה רבה. נעבור לאורי מתוקי, אני יודע שביקשת לדבר בהתחלה כי אתה צריך לצאת. בבקשה.

קודם כל תודה על הכינוס הבאמת חשוב, חברת הכנסת נעמה לזימי, ליושב ראש הוועדה, באמת אני חושב שזה דיון שדנים אותו הרבה, ולצערנו הוא ממשיך להיות קונקרטי כל הזמן.

אני ברשותכם לא אציג מצגת, אני אגיד כמה דברים קצרים בתמצית ככל שאני יכול. להתייחס למה שאנחנו פוגשים, אנחנו בהסתדרות בעצם מטפלים בצעירים עד גיל עשרים וחמש, בענפי השליחים, המלצרות וכדומה, שזה בעצם הענפים המרכזיים של הצעירים בחלק התחתון יותר. ואני אנסה לשתף אתכם בתובנות של מה אנחנו פוגשים בשטח.

אתחיל ואגיד שיש הרבה מאוד התייחסויות ודיבורים על דור הזד ודור הוואי, והמחוייבות לעבודה ואי מחוייבות לעבודה וכל מיני דברים כאלה. אני חושב שללא מעט, מבלי להיכנס, אני לא סוציולוג, לתופעות הסוציולוגיות, למה קורה בשטח. קודם כל אנחנו פוגשים בני עשרים פלוס, סטודנטים, חיילים משוחררים, צעירים מאלה שסקרת במצגת. וצריך להתייחס לכמה דברים. קודם כל, יוקר המחייה, ובעיקר יוקר הדיור, הוא דבר דרמטי. אם אנחנו נלך עשרים שנה אחורה, לימים שאני וחבריי היינו סטודנטים, אני חושב שהיה ניתן לראות יותר בקלות סטודנטים שמקיימים את עצמם מעבודת סטודנט, תוך כדי, שוכרים דירה, עושים את כל הדברים האלה. רבותיי, חמישים אחוז מהצעירים היום עוד טרום הקורונה חיים אצל ההורים שלהם. עד גיל שלושים וארבע. זאת אומרת אנחנו מדברים על סיטואציה שבה מאוד מאוד קשה להתקיים מעבודה.

ובעצם התובנה המרכזית אולי שאני אתייחס אליה זה זליגה, אנחנו מטפלים גם בבני הנוער, שזה הוועדה הבאה, אופני ודפוסי העבודה של בני נוער זולגים לגילאי עשרים עד שלושים, ואני אתייחס לכמה מהם. קודם כל עבודה זמנית, מזדמנת, מתחלפת. עבודה, אני קצת מקצין את זה, אבל אני אגיד, עבודה שהיא כמעט לדמי כיס. זאת אומרת אם אתה לא מחזיק את הדירה שלך בעצמך, אז בעצם זה אוכל, ארוחה בבית קפה עם החברים, היציאה בערב, מאוד דומה לדפוסי העבודה של בני נוער. וזה גם מתחיל להראות ככה, גם מבחינת מחוייבות לעבודה וכדומה.

נקודה שנייה, יש מושג שדנים בו היום הרבה, בעיקר בהקשר של הצעירים, לא רק. המעמד הפגיע. אנחנו מדברים על קבוצה שבדימוי הציבורי תמיד נורא כזאת שמחה ומגניבה ויפה, כמו שאני כבר בלי שיער, אולי כמו שהייתי פעם. רבותיי, בסופו של דבר העבודה של צעירים היא עבודה קשה, לא מעט ממנה בשחור. בדרך כלל במשהו היברידי של שחור עם העסקה, אם זה עולם הטיפים במלצרות, גם אם זזו שם דברים, אנחנו מטפלים בעולם השליחים, הכניסה של כלכלת הפלטפורמה דרך וולט, אנחנו נכנסים, היו דיונים חשובים בוועדת העבודה בהקשר הזה, שחשוב לציין אותם. וזרוע עבודה לקחו על עצמם להקים ועדה, אני מקווה שיתגבשו פה גם חקיקה ודברים. כי בעצם אנחנו רואים זליגה של אופני ודפוסי העסקה מאוד מאוד בעייתיים. ולכאורה זה מאוד קל. כי לבוא למישהו בגיל עשרים וחמש להגיד לו תשמע, מה אתה מעדיף עכשיו, ששים שקל לשעה ביד במזומן בטיפים, או פנסיה, ביטוח לאומי וכדומה. אבל אלינו מגיעות הבעיות. הפציעה, שאין לה מענה, או פתאום בנאדם כשהוא הולך למילואים הוא מגלה שהשכר שלו נמוך יותר, וכל מיני בעיות מהסוג הזה. אנחנו לא רוצים לחזור אחורה לעולם שבו הזכויות הסוציאליות הן פריבילגיה ולא זכות בסיסית.

אני כן אגיד קצת אולי על הפעולה שלנו בתוך הדבר הזה. אנחנו כפי שאמרתי מטפלים בענפי המלצרות, ענפי השליחים, בכלל בצעירים אנחנו מטפלים באלפי פניות בשנה של חבר'ה בגילאי עשרים פלוס. בעיקר בענפים האלה. אנחנו מבינים שחוץ מהצעד שאנחנו מסייעים בו בהתאגדויות עובדים, איגדנו שנה שעברה את עובדי תן-ביס, לצערי אנחנו עוד בדין ודברים ומאבקים משפטיים עם החברה, אבל אנחנו הקמנו מועדון לשליחים בתל אביב, כאיזה שהוא ניסיון להבין שחלק מהבעיה של אותו מעמד פגיע היא לא רק שאלת התנאים, היא גם שאלת, נקרא לזה זקיפות הקומה. היכולת שלך להבין שאתה עובד, שמגיע לו דברים, שיש לו זכויות. ויצרנו מועדון שליחים לדוגמא, עשינו הרצאות. המקום, שהוא לא כל כך גדול, הוא אפילו יותר קטן מחדר הוועדה, תמיד מלא ממקום למקום בשליחים, שבאים ורוצים רגע לדבר לא רק על מה מגיע לי ולא מגיע לי. זאת אומרת על ניהול אלגוריתמי לדוגמא, היתה הרצאה של פרופ' זלמנסון, שחקר את הנושא הזה. ואנחנו מבינים שיש פה צורך לעורר את הציבור הזה להתאגד יחד, להבין, לעמוד לא רק על הזכויות אלא בכלל מי אנחנו ומה אנחנו.

זהו, תודה רבה.

תודה לך, היה טוב שככה נתת זוויות אחרות של מה המגמות של כלכלת השליחים.

אני אהיה קצרה כדי לתת לכולם לדבר, וגם אני עוברת את כל הוועדות של היום המיוחד הזה. אז קודם כל תודה רם, ממש, זה חשוב, וגם אני חושבת שהדיון הזה הוא מעין דיון מסגרת, שמאגד בתוכו גם את התחלואות, שוק העבודה הישראלי של ימינו. כי בסוף מי שסופג את זה וחווה את זה יותר מכל זו האוכלוסיה הצעירה, בעיקר במובנים של העדר בטחון תעסוקתי ויציבות תעסוקתית, שזה על הסקאלה הקשה של עובדי קבלן, חלטורות ועוד. אבל כמובן גם בתוך הלופ ההישגי הזה של תעסוקה, שהיא לא תעסוקת דור ההורים שלנו, של אותו מקום הרבה שנים. אני תמיד מספרת שאני הייתי בקבע בצבא, הייתי קצינה, וכשלא רציתי להמשך לקבע נוסף אמא שלי לא הבינה איך אני עושה את זה. יש עבודה יציבה, מי יוצא מעבודה יציבה, מי ממשיך לחיים.

זה מאפיינים דוריים כל כך שונים, של דור שרגיל להיות במקום עבודה שלושים שנה, שהיתה לו פנסיה מאוד יציבה, זכויות סוציאליות נרחבות, מה שלנו אגב אין. ואני דווקא רוצה להגיד משהו, שאמרתי גם בדיון שלך, אני דווקא מעלה כביקורת, אני אומרת את זה גם למשרד הכלכלה. אבל זו לא ביקורת עליכם, אלא ביקורת על הממשלה או על התפיסה הממשלתית, גם של השנים האחרונות וגם כאן. בהקשר של עוד מיליון עובדים בהיי-טק. אותי זה מקומם. אני חושבת שאם אנחנו רוצים לראות כלכלה נרחבת, יציבה, כזו, אני בדיוק חוזרת מדיון על הצווארון הוורוד, עובדות הצווארון הוורוד. אני רוצה שנשים בגילי גם יהיו עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות ואחיות ומטפלות. ואם אנחנו לא מטפלים בגרעון החברתי הזה, בגלל שאנחנו נשמרים כל כך מגרעון פיננסי, אגב מדומיין, אז אנחנו בעצם כושלים בתפקיד שלנו. כי אנחנו אומרים לאנשים צעירים שאם עתידם לא בהיי-טק, אין להם עתיד פה. ובסופו של דבר את הגרעון החברתי הזה לא יהיה אפשר לתקן.

ואני חושבת שהסיפור פה, של הדור הצעיר, Y, Z, הוא לגמרי כלכלה מכלילה, צמיחה מכלילה. שצריכה להסתכל על צמצום אי השיוויון במקצועות. וגם בסופו של דבר המדינה חייבת לתכלל את הסיפור הזה סביב מקצועות חיוניים, ומקצועות פחות חיוניים. ומה לעשות, שפסיכולוגים, פסיכולוגיות, אחיות, מתמחות, זה מקצוע חיוני. כשאני מגיעה לבית דפנה, בביקור פתע, כי מתו שלושה חוסים, אני שואלת את המטפלים, אגב, שהם יחסית מבוגרים, כי לא מצליחים לגייס צעירים להיות מטפלים סיעודיים, בצדק, כי אין שום סיבה שצעיר יבוא לעבודה כל כך קשה בשכר מינימום, אין שום סיבה. אז מה אנחנו בעצם אומרים, האם אנחנו פשוט רוצים שהמקומות האלה יקרסו לגמרי? ובסופו של דבר גם ההיטקיסט יצטרך תור לפסיכולוג. ואם בן משפחה שלו יהיה חסר יכולת, הוא ירצה את המקום הכי טוב עבורו. אין מה לעשות. זאת המציאות. וכשהוא יגיע למיון הוא לא ירצה להיות במסדרון.

ולכן הסוגיה הזו היא סוגיה כוללת, ובסוף היא פוגשת אותנו. את הצעירים והצעירות. כי הדילמה של מה ללמוד, איזה מקצוע לרכוש, איפה להשקיע, מה לעשות, היא דילמה שהמדינה יכולה לסדר לנו. ויכולה לאפשר לנו. המדינה לא עושה את זה. סליחה על הפסימיות יתר שבאתי איתה היום, אבל אחרי שפותחים את הדיון של עובדות הצווארון הוורוד, ופוגשים את הסייעות שפגשנו כל השנה, אז מגיעים לכאן גם עם המטען הזה.

המדינה עוד לא עושה את זה. בשביל זה אנחנו פה.

יש לך פה וועדה שיכולה להיות איזה שהוא ניתוב לדרך שונה, שמשנה את הכיוון הלא נכון שהמדינה הולכת אליו, יותר מידיי שנים. כי בסוף אנחנו רואים את זה. עם המדריכים בחסות הנוער, אפרופו עבודות זמניות. עם הפנימיות, המדריכים בפנימיות, עבודות זמניות. אנשים שבאים אחרי צבא, רואים שזה מזעזע, עזבו שאין להם את ההכשרה, ובורחים מהר. הנוער הזה מאבד אמון באנשים שלו, הם עוזבים, הכל חוזר חלילה. בבקשה, על כתפיך.

על כתפינו ביחד.

ותודה רבה לכם ולכן שאתם פה, באמת, זה לא שאני מפילה את זה עליך, כי אתם עושים עבודה טובה. אני יודעת, אני גם שומעת. אבל זה פשוט צריך להיות משהו רחב יותר, ואחריות לאומית אני חושבת.

תודה נעמה. אני בטוח שכולם מתחברים לעומק הדברים שלך. הצטרף אלינו גם חבר הכנסת אלון טל ידידי ומיקירי הוועדה. נעבור לפורום ארלוזרוב, אני מבין שגם אתם הכנתם מצגת. בבקשה.

שמי יוני בן בסט, אני ראש תחום כלכלה בפורום ארלוזרוב, זה מכון מחקר מבית ההסתדרות, שמתעסק במחקרים על חברה וכלכלה ואיגודי עובדים או עבודה מאורגנת בישראל.

מה שאנחנו עשינו, אנחנו עושים באופן כללי ניתוח של שוק העבודה חודשי. אנחנו משתמשים בנתונים חודשיים, גם קצת בדיליי, כי הנתונים בישראל מגיעים בדיליי. אני אתחיל בשורה התחתונה. אנחנו רואים שענפי צעירים, הניתוח שלנו ברמה הענפית אז כשמסתכלים על ענפים שבהם הצעירים נמצאים בהמוניהם, אז הענפים האלה סובלים, יש להם ממש מחסור במשרות שם, ויש בחלק מהמקרים ירידה בשכר ובחלק מהמקרים גם וגם. זאת אומרת יש לנו כאן איזו שהיא בעיה, אני אראה את זה בצורה רחבה.

וכשאני אומר מחסור במשרות ושכר שהוא יחסית נמוך, למה אני מתכוון. מה שאתם רואים כאן, בירוק זה מספר המשרות, ובצהוב זה השכר. בחרנו שבעה ענפים שהם ענפי הצעירים, שיש בהם בעיקר צעירים. אנחנו מודדים בעצם את המצב לתרחיש שלא היתה קורונה. נניח והמגמה של השבע שנים האחרונות, לפני 2019 היתה ממשיכה, איפה היינו נמצאים. ואל מול זה אנחנו מודדים מה קרה לשכר ומה קרה למשרות.

ובעצם אנחנו רואים שבענפי הצעירים יש לנו מחסור משמעותי במשרות, ובחלק מהמקרים גם ירידה לא מבוטלת בשכר. שוב, זה ברוב הענפים. וכאשינחנו אומרים כאן צעירים, שמונה עשרה עד שלושים. זה לא כל כך משנה, גם אם נעשה את זה שמונה עשרה עד עשרים וחמש, המסר נשאר פחות או יותר אותו הדבר.

בואו ניקח שירותי מזון ומשקאות, מסעדנות ומלצרות. זה ענף שמקבל פוקוס בצורה משמעותית. שלוש עשרה נקודה שלושה אחוז ירידה בכמות המשרות. זה בערך שלושים אלף משרות. הענף הזה סובל ממחסור של שלושים אלף משרות, במצב ששוב, אלמלא הקורונה. זה נתון שהוא דרמטי כמעט. ובנוסף לזה יש בו ירידה בשכר. זאת אומרת הייתם אומרים, אם המסעדנים ובתי הקפה היו צריכים עובדים הם היו צריכים להעלות שכר. האם הם יכולים להעלות שכר? האם הם רוצים להעלות שכר? אני לא יודע לענות על השאלות האלה. לכל הפחות אני יודע להגיד שהענף הזה לא מנסה לגייס עובדים. אם הוא היה מנסה לגייס עובדים, השכר שם היה גבוה יותר.

ואנחנו רואים שהתמונה הזאת דומה בענפים אחרים. עוד ענף שהוא מאוד משמעותי כאן, מכירה קמעונאית. אתם רואים את זה גם, שיש לו ירידה של שמונה אחוזים במשרות ועלייה מאוד מינורית בשכר. גם שם, זה ענף של, תחשבו על מוכרים בחנויות של מזון, ביגוד, רהיטים, צעצועים, בעצם מוכרים בחנויות. גם שם יש לנו ירידה משמעותית מאוד בכמות העובדים.

עכשיו מה אנחנו בעצם אומרים כאן, בגדול כל ענפי הצעירים נפגעו. אנחנו רואים את זה ביחס השכר, גם ביחס למצב במשק. זאת אומרת המצב במשק הוא כזה, וראינו אולי, אנחנו רואים את הדיווחים על מה שגם מתן התייחס אליו. הדיווחים אומרים הגענו לשיעור אבטלה טוב, חזרנו בעצם למצב שלפני הקורונה. ובעצם מה שאנחנו אומרים, תשמעו, הממוצע הוא משקר. אנחנו חייבים להסתכל על ענפים ספציפיים. אני אומר את זה גם בצורה רחבה על ענפים, הניתוח שלנו מראה את זה גם בצורה רחבה על ענפים במשק. אבל כאן לצורך העניין ענפי הצעירים זה בולט בהם במיוחד. ולעומת המצב במשק אז הענפים האלה נפגעו בצורה משמעותית. המצב במשק זה בערך ירידה של שני אחוז בשכר ושניים עד ארבעה וחצי אחוזים בכמות המשרות. זה די משמעותי, אבל זה לא מתקרב למצב בענפי הצעירים.

אני אסיים באמת באמירה אחת, שתי אמירות אחרונות. אחד, זה שיש מחיר לדבר כזה. זאת אומרת אם יש היום צעירים שלא חזרו לשוק העבודה בעקבות הקורונה, היכולת לשחזר את השנים האבודות האלה היא מאוד מאוד גבוהה. יש כאן עלות כלכלית עתידית שהיא דרמטית. ראינו את זה ב-2008 במחקרים שנעשו על ארצות הברית, שלוקח זמן, וכמעט אולי אי אפשר לשקם את ההפסד בכישורים שהצעירים האלה מקבלים. וזה מתבטא אחר כך בשכר נמוך יותר עתידי. אז לכן אנחנו אומרים שזה משהו שחייבים לשים על השולחן כדי להצליח להתמודד איתו עכשיו, להוציא את הצעירים שנפלטו ולא חזרו לשוק העבודה, להחזיר אותם.

והמסר הכללי הנוסף כאן זה באמת, ואני חוזר עליו, שהמצב בשטח הוא שונה מהממוצע שמציגים באופן רחב. לכל הפחות יש סתירה בנתונים. נתוני הלמ"ס אגב. אנחנו משתמשים גם בנתוני הלמ"ס. אז לכל הפחות יש סתירה, הממוצע אומר שהאבטלה חזרה ללפני הקורונה, ושיעור המועסקים חזר והכל טוב ויפה. וכשמסתכלים על זה ברמה הענפית אז התמונה שונה, ואנחנו רואים חוסרים משמעותיים לעומת מה שהיה אמור להיות. חוסרים משמעותיים בעיקר במשרות, וגם אנחנו רואים ירידות בשכר. וזאת סתירה שלא מדברים עליה מספיק, והיא במיוחד מתבטאת בענפי הצעירים. והמסר כאן שצריך לצאת זה שזה משהו שצריך להסתכל עליו. רואים בהייטק עליות, אין ספק, אבל כמעט בכל הענפים אנחנו רואים דווקא מחסור בעובדים, לפחות לעומת מה שהיה אמור להיות.

אני רוצה שנדייק איפה יש סתירה, וגם אחרי זה נשמע עוד התייחסות מטעם נציגי המשרדים. בבקשה, אילאיל.

תודה רם. אילאיל אמיר כסף, אני מנהלת את המרכז להשכלה גבוהה, לחיבור השכלה גבוהה ותעסוקה, מייסודה של קרן אדמונד דה רוטשילד, שהיא קרן פילנטרופית שמתעסקת עם השכלה גבוהה. את המרכז שאני מקימה בימים אלה, אנחנו מקימים, אני רוצה פה בעצם להתייחס לזווית נוספת שלא עלתה עד כה. מאחר ובעצם היום בישראל חמישים אחוז, כמעט חמישים אחוז מהצעירים בישראל מגיעים לאקדמיה. זה אומר שמבחינת ביחס למדינות אחרות, אנחנו בערך במקום השני לעומת מדינות אחרות ב-OECD ברמת האקדמיזציה, כמות הצעירים שמשיגים השכלה גבוהה. ולכאורה היו יכולות להיות חדשות מאוד מאוד טובות ומשמחות.

אבל כשאנחנו מסתכלים על נתונים אחרים אנחנו רואים שאנחנו באחד המקומות הכי נמוכים מבחינת פיריון העבודה בישראל. אנחנו נמוכים בעשרים וארבעה אחוז מהממוצע ב-OECD. ובעצם יש פה איזה משהו שלא לגמרי מסתדר .

כשאנחנו חופרים בתוך הנתונים אנחנו מגיעים לנתונים של בנק ישראל, שאומרים שאמנם יש שיעור אקדמאים מאוד מאוד גבוהה, אבל שלושים ושניים אחוז מהאקדמאים בישראל בעצם נמצאים במצב של השכלה עודפת. הם עובדים בעבודה שלא צריכה את אותה רמת השכלה שיש להם. כלומר הם למדו הרבה יותר, זה מוביל לתסכול, זה מוביל להרבה מאוד דברים, זה מוביל לחוסר יעילות, בוודאי מוריד את הפיריון. אנחנו יודעים גם מנתונים ששלושים ושישה אחוז מהאקדמאים הם לא עובדים בתחום שהם למדו. עכשיו לגבי חלק מהמקומות זה בסדר, לזה היה מבחירה, והכל. אבל כשאנחנו רואים שהנתונים המרכזיים קורים דווקא בתחומי הסטן המדעיים, וכשאנחנו רואים שיש פה דגש מיוחד על אוכלוסיות פריפריאליות, אם אנחנו מדברים גם כמובן על ערבים וחרדים, אז אנחנו מבינים שיש פה בעיה. למשל מנתוני הלמ"ס עולה שרק אחד עשר אחוז מהבוגרים הערבים ויוצאי אתיופיה של נתוני המחשב, כלומר אנחנו מדברים על אלה שכבר התקבלו וסיימו את הלימודים, מצליחים באמת להשתלב בתעשיית ההייטק. זה אומר שיש פה בעיה.

אם אנחנו מדברים באופן כללי על מדעים אז אנחנו רואים שבחברה הערבית כמעט ארבעים אחוז מבוגרי המדעים משתלבים בהוראה. הוראה זה מקצוע חשוב ונדרש, אבל כשהם הלכו ללמוד מתמטיקה, ביולוגיה ודברים אחרים הם ציפו למשהו אחר. המדינה ציפתה למשהו אחר. היא ציפתה לקבל מסים ממישהו שעובד בתעשיה. וזה לא קורה.

למה זה לא קורה, אחד אולי המענים נובע מהנתון האחרון שאני אציג, וזה אני מניחה שרובכם מכירים, זה נתון רמת המיומנויות והכישורים של העובדים בישראל. שהוא חמישים וחמישה אחוז פחות מהממוצע ב-OECD.

אז מה אפשר לעשות עם כל הנתונים האלה. ואני חוזרת לזה שבאמת אנחנו מדברים על חמישים אחוז מהצעירים, שלומדים באקדמיה, הם וההורים שלהם כשהם שלחו אותם ללמוד חשבו שזה הפתח לקריירה, לתעסוקה, להשתכרות. וגם הממשלה, לפחות זה מה שאנחנו שומעים מכל מיני מקומות, לשם היא כיוונה. כלומר כשמדברים על הכשרות פוסט, הכשרות מקצועיות, אז לא מדברים על צעירים אקדמאיים כי שם הקופה הציבורית כבר השקיעה כספים רבים מאוד. אז מה צריך לעשות, צריך לחזק בעצם בעינינו את ההלימה בין האקדמיה, או ההכשרה, לבין מה שקורה, לבין צרכי שוק התעסוקה. ואולי בעיקר סביב הנושא של מיומנויות וכישורים, שיסייעו לאותם צעירים, גם אם הם יחליטו, לאותו אלפיון שאולי יחליט כן ללכת למחקר ולהתקדם באקדמיה, אבל בוודאי יסייע לתשעים ותשעה נקודה תשעה אחוזים האחרים שהולכים להיות אזרחים יצרניים, משלמי מסים, ולשם אנחנו צריכים להסתכל. אנחנו צריכים שמוסדות האקדמיה יקבלו החלטה שזה חלק מהתפקיד שלה. וצריך להגיד זה מהלך מאוד מאוד קשה מבחינתם, אבל הם לא יכולים להיות שם לבד. אף אחד לא מצפה מהם לזה, אף אחד לא אומר להם את זה, הם לא מתוקצבים בהתאם לתוצאות התעסוקתיות של הבוגרים שלהם, או למיומנויות של הבוגרים שלהם. והם לא מתומרצים בכיוונים האלה. ומצד שני זה לא שהמדינה הקימה מערכת מספיק חזקה ומספיק מתוקצבת להכשרות מקצועיות אחרות איכותיות. צריך להגיד, גם עם פרופיל גבוה וכבוד.

עכשיו יש הרבה דברים שמוסדות האקדמיה יכולים לעשות בלי לוותר על המטרות המקוריות שלהם, של מחקר והוראה. הם צריכים לשלב את הנושא של מיומנויות וכישורים תוך כדי הלימודים. זה כבר קורה. יחד עם רם היתה לי את הזכות הגדולה להוביל את המיזם המשותף של למידה משלבת התנסות, שהופך משנה הבאה כבר לתכנית ממשלתית של מל"ג-ות"ת, שקורית כבר בלמעלה מעשרים מוסדות אקדמיה, ומשתתפים בה למעלה משלושת אלפים סטודנטים. מחקרים מראים שסטודנט שעבר התמחות תוך כדי התואר, השכר הממוצע שלו גבוה בשמונה אחוז ממי שלא עבר את זה. אבל צריך לתת עוד פתרונות, עוד מגוון של התנסויות. צריך שהסגל האקדמי יהיה מחוייב לזה. צריך שהסטודנטים, גם אלה שלא מגיעים עם היכולות האלה והכשרים האלה מהבית יהיו חשופים למגוון של התנסויות, קשרים וכישורים כדי להיות יכולים לפתח לעצמם קריירה לטווח ארוך, בעולם המשתנה והמסובך שאליו הם יוצאים אחר כך.

ואני רק אסיים ואגיד שכן, אנחנו חושבים שמוסדות האקדמיה שאליהם הסטודנטים הצעירים כבר מגיעים הם מקום מרכזי שבו צריכה להיעשות עבודה. אבל יש גם לא מעט עבודה שצריכה להיעשות גם מכיוונים אחרים. מהכיוון של מעסיקים, שלא יכולים לצפות לקלוט עובד רק אחרי שהוא כבר התגלח על מישהו אחר וצבר את הניסיון. וצריך, הממשלה גם צריכה למצוא דרכים לתמרץ את המעסיקים, לא רק את הגדולים ביותר, באמת להכשיר את הבוגרים הטריים, ולאפשר להם להשתלב בתעסוקה, כדי באמת שהם לא יצאו עם ה-CV המצולק הזה, שאחר כך מאוד מאוד קשה להתגבר עליו.

ואנחנו באמת, אנחנו מנסים לעשות את העבודה, גם מול מוסדות האקדמיה, גם מול הממשלה, גם מול המעסיקים. אנחנו קוראים לכולכם להצטרף. לחמישים אחוז מהצעירים, שכרגע זה המסלול שאנחנו מכוונים אותם אליו.

תודה רבה.

גבירתי, אני לא יודע אם את מכירה את המחקרים של פרופ' דן בן דוד, והייתי מגדיר את זה בכותרת של כמות התארים לעומת איכות התארים. בתור אחד שהיה ראש חוג באונ' תל אביב, אני יכול באמת להעיד שיש הרבה מאוד מוסדות שמחלקים תעודות, ולא בהכרח מכשירים את העובד לשום דבר. אם מגיעים הרבה מאוד בוגרים, ואני אגיד, אפילו ממכללות חרדיות, הם לא יכולים לעשות משוואה באלגברה עם משתנה אחד, ולכן לא יכולים לעבור את המבוא לכלכלה, אז יש פה איזו שאלה, אם אנחנו בכלל עושים טובה לאותם אנשים, שהשקיעו זמן ובעצם לא קיבלו שום תמורה על הדבר הזה. ואולי אנחנו שמים יותר מידיי דגש על האקדמיזציה, ושיהיה לך תואר ראשון, ומוטב לקבל אולי באמת מקצוע. פעם זה היה מקובל, ואולי מן התנסות כזו שתתחיל לקרות. אני לא חושב שחייב שיהיה תואר ראשון, ושוק ההיי-טק מוכיח את זה.

אז איך אתם חושבים שאנחנו יכולים להשתחרר מכל מיני תכניות כאילו, מבחינת תואר ראשון, כדי להגיע לאותם יעדים שהזכרת.

אז אני מסכימה איתך לגבי כל הנתונים, אני חושבת שאין עליהם מחלוקת. אני חושבת שהבעיה, בעצם עד שנות התשעים בערך עשרים אחוז מהצעירים למדו מהאקדמיה. היה רצון לגוון את האקדמיה, שגם אנשים מהפריפריה, גם הגיאוגרפית וגם החברתית יגיעו לאקדמיה, שזה לא יהיה רק אותם צעירים מהמרכז, ממשפחות שאנחנו יודעים בדיוק מה הכתובת ומה המקור. אבל מה שקרה באמת זה שנפתחו הרבה מכללות בפריפריה, אבל אפשר, ויש מתעוררות שאלות לגבי חלק מהתכניות הלימודים שמתקיימות שם. ואז יש פה שתי אפשרויות. אפשרות אחת שהממשלה באמת תקבל החלטה לגבי מערכת הכשרת הון אנושי משמעותית אחרת, שיכולה לתת מענה אמיתי, ואני יודעת שנעשים מאמצים. אבל בטווח הקרוב והבינוני.

והדבר הנוסף שאני רוצה להגיד זה שכן מוסדות האקדמיה צריכים כן להשתפר, הם צריכים להתחיל ללמד, זה לא משנה כל כך, גם ללמוד בי.איי. כללי במכללה בפריפריה אתה יכול לרכוש כישורים, מיומנויות והתנסויות מעשיות שיעזרו לך לפתח קריירה.

מה שהיא אומרת עושה שכל.

חד משמעית, אני רוצה להיות קצת יותר חריף רגע, לפני שנעבור לנציגה של התאחדות הסטודנטים, שבסוף הסיפור המרכזי הוא שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל לא שואלת את עצמה באמת האם התפקיד שלה השתנה. אני הראשון שימשיך להגיד, בהקשר של השכלה, על אזרח יש השפעות קריטיות, על המיומנויות חיים שאתה רוכש כשאתה בא ללמוד. אבל בסופו של דבר, אין מה לעשות, כמו שמערכת החינוך שלנו צריכה לעבור רפורמה הכי מעמיקה בעולם, כי מה לעשות, התפקיד שלה השתנה, ואני אמור להכשיר ילד בכיתה יב' שיהיו לו מיומנויות לחיים כאזרח מעורב, אז גם האקדמיה. מחקר בסופו של דבר זה אחוז מאוד קטן מתוך המסיימים. ועדיין רוב המערכות הן חושבות שזה תפקידן, וככה הן מתנהלות.

עכשיו זאת ספינה גדולה, הייתי חבר מל"ג כמה שנים, ניסינו מאוד מאוד להזיז. חלק מהדברים, כמו שאילאיל סיפרה, הצלחנו לייצר. הצלחנו לייצר קצת תכניות, אני מקווה שההתאחדות ממשיכה את זה, שיעשו התנסויות. אבל זה עוד קטן. כל המערכת, ואני אתן את זה רק כדוגמא אחת. המבנה של השכר של המרצים, גם הסגל הבכיר, אבל בכלל, הוא מושתת כמעט אך ורק על משקולות של מחקר. אני מוריד את הכמעט, כי נכנס מרכיב מאוד קטן של עוד כמה פרמטרים. אבל הצעתי את זה גם לאנשי האוצר בשבועות האחרונים. יש כמה הסכמים. אבל אם אתה מכניס לאקדמיה עכשיו, להסכם השכר הבא, של כל הסגלים, עוד פרמטרים, אפרופו מה שקורה עכשיו במערכת החינוך, שהם לא קשורים רק למחקר. והמרצה או המרצה יימדדו על בסיס איזה מהמיומנויות הם מצליחים להעניק לסטודנטים, הנה דוגמא מצויינת למהפיכה שתקרה מהר.

אני ארבל קירפיצניקוב, אני אחראית על מדיניות תעסוקה ורווחה בהתאחדות הסטודנטים הארצית. כל הדברים שאני הולכת להגיד כנראה נאמרו פה בין השורות, אבל כן חשוב לי להציג את הפרספקטיבה הסטודנטיאלית.

כמו שנאמר, רוב הסטודנטים והסטודנטיות נכנסים לאקדמיה בשביל להיכנס לשוק התעסוקה אחרי זה. ובעצם הם נתקלים בכל מיני חסמים שקשורים בדיוק בהיבטים של כישורים ומיומנויות. ביום שלאחר התואר, כשסטודנט או סטודנטית מעוניינים להיכנס למשרה איכותית בתחום הלימוד שלהם, הם נדרשים להציג ניסיון, כשבדרך כלל אין להם. ולמרות ששבעים אחוז מהסטודנטים עובדים במהלך התואר, רק חמישים אחוז מהם עובדים בתחום הלימוד שלהם.

ולכן העמדה של ההתאחדות היא בעצם לייצר כמה שיותר אופציות לרכוש ניסיון תעסוקתי והתנסויות מעשיות בתוך מוסדות הלימוד כבר במהלך התואר. ולצאת עם כלים פרקטיים, מלבד התעודה הזאת שדיברתם עליה. ואנחנו גם מוצאים, בסקרים שלנו, ששמונים אחוז מהסטודנטים היו מעוניינים לבצע התמחויות, לא פרופסיונליות, זאת אומרת לא כמו משפטים או דברים מהסוג הזה.

גם דובר פה, אבל אני אחזור בקצרה, עולם העבודה משתנה, נדרשת הסתגלות הרבה יותר מהירה, כישורים חדשים, טכניים, מיומנויות רכות. והאקדמיה צריכה לספק את כל הכישורים האלה. זה סט של כישורים שהוא צריך להיות מותאם לכל תחומי הלימוד, בפרט למדעי הרוח והחברה שהם קצת פחות מוכווני קריירה. ובעצם למנף את הלימודים שלהם להשיג משרות איכותיות, בשכר גבוה, ולתרום לפיריון המשק, שזה מה שכולנו רוצים.

אנחנו, אם מסתכלים על כמות הסטודנטים שבחמש שנים האחרונות התחילו תואר ראשון שלילית, בעשרים שנה האחרונות היא היתה סביב כמה אחוזים בודדים, וב-2021 היתה עלייה של שבעה וחצי אחוזים במספר הסטודנטים, זה שמונה עשר אלף יותר סטודנטים. זו עלייה דרמטית בהקשר של השיחה שהיתה לנו כאן, שלא יודעים מה לעשות, אז הולכים לאוניברסיטה. אז זה באמת חריג. בעשרים שנה האחרונות לא היה נתון כזה.

שמי נעה עמיר, ואני בעצם מנהלת את האגף לצעירים ומנהיגות בהסתדרות. ובעצם הבשורה שאני באה איתה, שאף אחד מהדוברים לפניי לא הזכיר אותה, כמובן שיש לנו שיתוף פעולה עם אורי שישב פה, עם הנוער העובד והלומד, שהם בעצם עוזרים לצעירים שכבר נכנסו לאיזה שהוא מקום עבודה, שמאוד מאוד מתקשים בו. אנחנו באים עוד קודם, האגף שלי, ואנחנו מנסים להגיע לצעירים בכל רחבי הארץ, מכל מיני סוגים. וכשאני אומרת צעירים, האוכלוסיה שאנחנו פונים אליה זה ממכינות קדם צבאיות ועד גיל שלושים וחמש, אפילו לפעמים אנחנו נושקים לארבעים. ואנחנו מדברים איתם על מה הזכויות שמגיעות להם.

פרט קטן שלא מספיק נגענו בו עד עכשיו.

זאת אומרת שצעיר נכנס למקום עבודה, כשהוא בכלל לא מבין איך קוראים תלוש שכר. המעסיקים מודעים לכך, וכמויות הצעירים שאחר כך נעזרים בנוער העובד והלומד באמת הכמות גדלה וגדלה מידי שנה. אז אנחנו באים, מגיל שמונה עשרה, ובעצם קודם כל מנסים להסביר להם כמה חשוב ללמוד את מה שמגיע להם, וכמה חשוב ללמוד איך קוראים תלוש שכר. וזה שפנסיה לנו זה ברור שזה בחוק, אתם לא מאמינים עד כמה צעירים בכלל לא מבינים את המשמעות של זה. וקודמיי פה דיברו על זה שלפעמים זה גם לא מעניין אותם, כי עכשיו הם מעדיפים לקבל את זה בשחוק.

רק רציתי לדעת אם הנוער העובד והלומד מוכן לעזור לחברי כנסת שלא מצליחים לפענח את תלוש השכר.

אז אנחנו בהסתדרות, אם אתה רוצה להקים איזו שהיא התאגדות של חברי הכנסת אנחנו נשמח ללוות אתכם.

אני חושב ששווה לשאול שאלה אם שווה להקים התאגדות לתנאים של חברי הכנסת, אני לא בטוח איך זה יתקבל.

אבל אדוני, זה בדיוק, שאתם חברי הכנסת המלומדים והמשכילים והמנוסים, חלקכם לא מצליחים להבין את כל הסעיפים שבתלוש.

אני מסכים איתך שזה משהו לעסוק בו.

אז הצעירים עוד יותר לא מבינים. וכמובן כשאנחנו מדברים על ימי מחלה, וזכויות סוציאליות. ואני אקשר דרך אגב את מה שאני רוצה לומר גם לאקדמיה. ממש באחד במאי אנחנו חגגנו את חג הפועלים, יום הפועלים. צר היה לי לראות כל כך הרבה סטודנטים שהם בכלל לא יודעים מה זה, ולא מבינים למה בכלל צריך לציין חג לעובד. ובהקשר באמת של להכין אותם לחיים שמעבר, זה לאו דווקא למקומות העבודה, שזה דבר מאוד מאוד חשוב, אבל אין שום רצון מצד האוניברסיטאות, ואני אומרת את זה בצער משמונה המכללות ואוניברסיטאות שאני עובדת איתן ברצף במהלך השנה, אין שום רצון להעניק לסטודנטים משהו שהוא מעבר לנוכחות הקבועה שהם חייבים להראות בשיעורים. עכשיו אני לא מזלזלת בזה, והבנתי גם שהקורונה עשתה שם בלגן על ימין והשמאל. אבל באמת לא היה שום רצון מצד האוניברסיטאות בכלל להעניק לסטודנטים מידע שהוא מעבר למידע אקדמי.

וזה דבר שהוא חבל, כי רם אני בטוחה שאתה, וגם קודמיך בתפקיד בהתאחדות הסטודנטים יוכלו לומר שפעם הקמפוסים היו מעוז לפעילות פוליטית, אבל לאו דווקא מפלגתית, אלא באמת למעורבות חברתית, שהיא גם מאוד קשורה לצעירים בשוק העבודה, כי כך הם יכולים להילחם על הזכויות שלהם. כך הם יכולים להבין את החשיבות שבהתאגדות עובדים בכלל. אז תדעו שיש את האגף לצעירים בהסתדרות, ואנחנו באמת מנסים להגיע לכמה שיותר צעירים, כדי להעביר להם את המידע. כי ידע זה כוח. תודה.

תודה רבה נעה. גם זווית מאוד משמעותית. אני רוצה לתת את רשות הדיבור לאפרת בנימין, מקרן גנדיר, בבקשה.

בוקר טוב לכולם, אני שמחה להיות פה גם מרחוק. אני רוצה רגע לדבר על צעירים בכלל, ועל הקשר של זה לעולם העבודה. קרן גנדיר עוסקת בצעירים כבר שנים רבות, ובחודשים האחרונים אנחנו בתחילתו של מחקר שמציג לנו שתי תופעות חדשות, ומאוד מאוד מטרידות. אחת, חוסר מוטיבציה כללי של צעירים, ובפרט חוסר מוטיבציה לצריכת שירותים. ובניתוח של הגורמים לחוסר מוטיבציה של צעירים אנחנו רואים גם מצבים נפשיים מורכבים מאוד, הרבה יותר דיווחים על דכאון, על חרדה, חלקם קשורים לקורונה אבל חלקם כנראה גם לא. ואנחנו רואים הרבה חוסר אמון במוסדות, ובתוך זה כולל הרשויות המקומיות, וכל מי שככה נמצא במימשק מול הצעירים, ומנסה ליצור איתם איזה שהוא קשר. ואנחנו מתחילים לראות גם ניצנים של חרדת אקלים, ואת ההשפעות שלה על צעירים. זו תופעה אחת, של חוסר מוטיבציה, שמרחיקה בין הצעירים לרשויות.

ותופעה נוספת, שאנחנו עדים לה, היא שינוי במוטיבציות של צעירים, ואיזו שהיא התרחקות שלהם ממעצבי השירותים. והנה אנחנו יושבים כאן היום בדיון, שמתקיים בלי צעירים, וזה שיקוף טוב להרבה מאוד דיונים אחרים, ולמקומות שבהן מתקבלות החלטות.

איזה דיון מתקיים בלי צעירים? אני בערך הכי מבוגר פה. יש פה מלא צעירים. אולי לא את כולם את רואה.

אני אומרת ככה, לא רק לגבי הדיון הזה, אלא בצורה יותר רחבה, שיש איזו שהיא התרחקות שקשה מאוד להתחקות אחריה. ובתוך המקום הזה הדבר שאיתו אני אסיים זה התפקיד של הארגונים החברתיים במהלכים. כי אם אנחנו מדברים על הצעירים שנמצאים במשבר אמון גדול, ובמצבים נפשיים מורכבים, למי שכן מכיר אותם, גם אם זה מאז היותם בני נוער ועובד איתם כבוגרים, ולמי שנמצא קרוב אליהם בקהילה יש תפקיד מאוד משמעותי. וחלק מכל התופעות שאנחנו רואים בפערים בעולם העבודה קשורים לפער ביכולת להגיע לצעירים. ולא רק למשרות פנויות או לא פנויות וכו'. ואני מציעה לשים גם את הנושא הזה בראש כשחושבים על עתיד שוק העבודה ועל הצעירים בתוכו.

תודה רבה אפרת. אני מבקש מכל מי שדיבר, או מי שלא דיבר, גם לחשוב על תובנות או דברים פרקטיים שאתם חושבים שמחר בבוקר, בתקווה שאנחנו הולכים להעביר פה תקציב, למהלכים שמדינה צריכה לעשות עכשיו, בחודשיים הקרובים. זה הזמן שלנו להכניס, לי ולנעמה ולעוד כמה יש כבר כמה רעיונות, אבל אם תרצו להוסיף זה יהיה מצויין.

ראשית אני אגיד כמה מלים על הפורום. הפורום שלנו מאגד שישים ארגונים, שכולם נותנים שירות לצעירים בתחומי תעסוקה. אנחנו מדברים על ארגונים שבאמת ככה הם מצפון לדרום, נותנים שירות לכלל סוגי הצעירים, ערבים, חרדים, יוצאי אתיופיה, פריפריה, באמת ככה מגוון מאוד מאוד רחב.

אני רוצה לדבר על השאלה של הפער בעצם, בין כמות המשרות לבין זה שעדיין, כמו שמתן חמו ציין, יש הרבה מאוד צעירים שלא עובדים. אז מה בעצם הסיבות לפער הזה. קודם כל באמת הפיזור של המשרות בארץ, יש פער מאוד גדול בין משרות בפריפריה ובמרכז. זה דבר אחד.

אני אדבר גם על אי הנכונות של חלק מהמעסיקים להעסיק צעירים ערבים, צעירים חרדים, צעירים בעלי מוגבלויות. גם בהקשר הזה יש עוד עבודה.

עוד כמה בעיות, העדר נגישות של צעירים להכשרה מקצועית, קושי להתקבל למשרות כניסה ללא ניסיון, מחסור במשרות לג'וניורים, העדפת מועמדים שלמדו באוניברסיטאות על מועמדים שלמדו במכללות. ותיקצוב חסר של המכללות הטכנולוגיות.

כל אלה באמת יוצרים את הפער הגדול בין הצעירים שמחפשים עבודה, לבין בעצם מקומות העבודה, וחוסר היכולת שלהם להיקלט בהם.

אני רוצה להציע, דיברת על פתרונות, אז אני אדבר על כמה פתרונות שככה אנחנו גיבשנו. ראשית אנחנו חושבים שצריך להרחיב את הנושא של מסלולי תעסוקה, מסלול 4-17, מסלולים דומים לו, גם לצעירים בפריפריה. נכון להיום המסלול פתוח רק לאוכלוסייה ערבית, נשים ממזרח ירושלים. נכון בעינינו שהמסלול יהיה פתוח לכלל הצעירים בפריפריה.

אולי אני אגיד משפט, למי שלא מכיר את המסלולים האלה. מדובר בעצם במימון של המדינה לשנה הראשונה של הצעיר במקום העבודה. עבור צעירים מודרים זה פתרון מצויין, שבעצם מכניס אותם לעבודה, מאפשר להם ליצור קשרים, ונותן להם ניסיון.

אני אגיד שאנחנו חושבים שצריך לתקן את חוק קליטת חיילים משוחררים. ככה שהוא יכלול שירותים נרחבים יותר לכלל הצעירים שמשרתים בצבא, ושמשרתים את החברה האזרחית בשירות הלאומי. החוק היום הוא צר, והוא לא נותן מענה. אנחנו רואים את הפער הגדול בין מי ששירת ביחידות טכנולוגיות למי ששירת במקצועות אחרים לא פחות חשובים. צריך לתת מענה נרחב לכולם, ולתת להם סל שיאפשר להם להיקלט בתעסוקה.

אני אגיד רק עוד משפט אחד, חובה לחזק את התשתיות המקומיות. תעסוקה היא עניין איזורי ומקומי. אנחנו חושבים שמאוד נכון לחזק את התשתיות האלה.

תודה רבה. איציק לב, מנכ"ל רשת מרכזי הצעירים, בבקשה.

בוקר טוב לכולם, תודה רבה וברכות על היוזמה ועל ההקמה של הישיבה הזאת. אני חושב שעלו פה המון המון נתונים. ואחד הנתונים שאני חושב שמאוד חשוב, אני רק אלך צעד אחורה. מרכזי צעירים, יש היום מאה חמישים מרכזי צעירים ברחבי הארץ, שנותנים שירותים מגילאי שמונה עשרה עד ארבעים, ויש מרכזים שנותנים גם מעבר לזה. כבר מאה שבעים ואחד, אמורים להגיע למאתיים עשרים, ואנחנו רק הולכים וצומחים.

אנחנו מבינים שיש מגוון רחב של שירותים שהצעירים צריכים לקבל, ואחד מהם, והחשוב ביניהם זה הנושא של התעסוקה לצעירים, שהוא מתחבר להמון המון שירותים שניתנים. שירה אמרה קודם, שירותים שניתנים ברמה המקומית, וברמה האיזורית, וברמה הארצית.

אחת הנקודות החשובות שעלו פה, ויעלו פה, ואתם תכירו אותה בטח לעומק, ואתם מכירים אותה, ריבוי של שחקנים. ריבוי של תכניות. ריבוי של תקציבים. שבסופו של דבר לא מגיעים למי שאמור לתת אותם. אם אתה שואל אותי, ואמרת מה פרקטי לעשות, אז הפרקטי לעשות זה לאסוף את המידע ולעשות איזה שהוא תיכלול של כל התכניות, כל התקציבים, כל השחקנים שקיימים היום, ולראות איך אפשר או לעבוד איתם בשיתוף פעולה, ולמקד אותם, לאיזו שהיא אסטרטגיה ואיזו שהיא מדיניות שהממשלה רוצה להוביל. איזו אסטרטגיה ומדיניות שהוועדה פה רוצה להוביל.

שוק התעסוקה משתנה, וישתנה ואף אחד לא יודע מה הולך להיות בעתיד. ולדעתי משרדי ממשלה כמו כלכלה, תעסוקה, וכדומה צריכים לעבוד ולהגיד או.קיי., אלה הכיוונים שאנחנו היינו רוצים להשקיע. וזה מתחיל מהנוער ועובר לצעירים. והצעירים הם לא רק סטודנטים. צעירים מחליפים עבודה לפי כל המחקרים כל שנתיים-שלוש. וקרן כמו קרן גנדיר שמוציאה מחקרים ושותפה לכל הדרך שלנו, ואנחנו רואים את זה, ומנסים להתאים את עצמנו. אבל בנקודה התחתונה, למטה, למטה, מי שפוגש את הצעירים ביומיום שלו, ברמה המקומית, יידע לתת את כל השירותים, את כל הכלים, ויתוקצב גם כן בהתאם. ויוכר גם כן בנושא הזה. זה קודם כל תודה רבה, ותודה רבה לכולם, לכל השותפים שלנו.

תודה רבה לך איציק. זווית מאוד משמעותית.

תומר שרים, הנוער העובד והלומד. בתחום ההצעות, חקיקה מאסיבית בתחום יחסי העבודה, בנושא טיפים, בנושא כלכלית הפלטפורמה, ובנושא זכויות סוציאליות שעוברות ממקום עבודה למקום עבודה. כי כל החקיקה מתבססת על מקום עבודה אחד, מגיל עשרים עד ששים וחמש, שבע. וצריך להתחיל לעשות פה רפורמה לזה שאנשים צריכים לעבור עם הזכויות שלהם ממקום למקום. תודה .

תודה רבה. אני יודע שחברת הכנסת רייטן מאוד מאוד עסוקה בזה, ובינתיים אני עסוק בלנסות להביא את הרוב, כדי שמי שיעביר את אותם דברים שאנחנו עובדים עליהם. אתגר קטן, לא משהו מטריד במיוחד.

אני סנדי ממיסטבלוב, אני מנכ"לית שותפה בעמותת עו"סים שינוי. אני באמת אשתדל להיות קצרה, כי הרבה מהדברים שרציתי לומר נאמרו, בטח בדברים של חברת הכנסת נעמה לזימי, בנוגע לצווארון הוורוד.

אבל באמת היה לי חשוב להגיע, ולדבר על הפרספקטיבה של סטודנטיות וסטודנטים לעבודה סוציאלית. כיום יש אלף שבע מאות סטודנטיות שעומדות לצאת לשוק העבודה. במקצוע שאין בו אופק קידום. אמנם נכון, עכשיו באמת הושגה איזו שהיא רפורמה, שאני מקווה שממש תחתם בקרוב, ותיושם.

כולנו מקווים.

אבל עדיין יש עוד הרבה חסמים במקצוע, שהם מעבר לתקרת השכר, מעבר לרפורמה שעשו במבנה השכר. ואני אגיד רגע באמת מנתונים שעולים, גם בסקר שלנו. אחד הדברים שעולה הכי חזק זה שתשעים אחוז מהעובדות הסוציאליות בשטח מרגישות שהן נזנחות על ידי המדינה כעובדות. ואני אגיד רגע באמת גם בנימה אישית, שאני ממש עוד רגע, אני סטודנטית בשנה ג', עוד רגע אני יוצאת לשוק העבודה, ואני לא לגמרי יודעת אם אני אוכל לעבוד כעובדת סוציאלית. בטח דיברו פה קודמים, הזכירו את יוקר המחייה, ויוקר הדיור, וזה באמת משהו שאני לא יודעת אם זה יהיה אפשרי. ובאמת הרבה סטודנטיות מעדיפות לסיים את הלימודים, אבל לא לגשת לעבוד במקצוע. כבר היום חסרים תקנים רבים במחלקות, כבר אמרתי שצעירות רבות מעדיפות למצוא את עצמן במקצועות אחרים, גם אם הן סיימו את התואר בעבודה סוציאלית. וההתעלמות של המדינה ממצב המקצוע פוגעת לא רק בצעירות שמסיימות עכשיו את התואר, אלא באמת גם באוכלוסיות המוחלשות, שזקוקות לסיוע שלנו, לטיפול שלנו. תודה רבה.

תודה רבה. ההתרגשות שלך הופכת את המלים שלך לעוד יותר משמעותיות. אני חושב שנעמה אמרה את זה מצויין בסוף. אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו כחברה איפה אנחנו שמים את הדגש. ובטח כשאתה צריך לנהל תקציב, ולנסות להתווכח או לריב, וזה אתגר, כי להיי-טק יש משמעות, אין מה להגיד, אנחנו צריכים גם מנועים כלכליים כדי שינסו בתקווה להגדיל את העוגה. ומצד שני כשאנחנו זונחים את השירותים הכי בסיסיים, יצא לי לדבר לא מעט לאחרונה על ההקשרים הנפשיים, בטח של הצעירים, אבל כל אחד ואחד מאתנו, אז הקטר הזה ייסע לבד.

בסוף כל אחד מוצא את עצמו במצב שהוא נדרש לשירותים חברתיים, בטח לעובדות סוציאליות.

לא כולם מודים בזה, אבל גם זה בתהליך חיובי. מכיוון שאני עוד רגע אצטרך ללכת לכמה דקות, וחבר הכנסת אלון טל יחליף אותי, חשוב לי לא לשכוח שהבטחתי שאנחנו גם נשמע את האוצר. בבקשה.

אז באמת אנחנו רואים, דיברו פה על זה הרבה, את ההתאוששות של שוק העבודה מהקורונה, גם התייצבות של נתונים לטרום הקורונה, גם מבחינת שיעור המועסקים וגם מבחינת האבטלה, גם בקרב הצעירים.

חשוב להגיד בנוגע לנקודה של אילאיל, וגם נקודה שעלתה פה הרבה בנוגע לקשר בין ההכשרה לבין, אם זה אקדמי, אם זה הכשרה מקצועית לתעסוקה, שבמסגרת 2022 נעשתה רפורמה בשיטת התיקצוב של הכשרות מקצועיות, ככה שתהיה מבוססת תשואה להשכלה, מה שנקרא בהתאם לשכר לאחר ההכשרה. גם הגדלה של כמות ההכשרות, וגם המודל דואג שהמוצר של ההכשרה המקצועית יהיה יותר איכותי.

ובסופו של דבר אנחנו באמת לקראת דיוני התקציב, ואנחנו עובדים יחד עם משרד העבודה, עם מתן ועם תאיר בנוגע לכל הפתרונות לדברים שעלו פה ועוד.

אבל יש דברים קונקרטיים שאתה יכול להגיד שאתם מבינים שזה דבר שבתקציב הקרוב אנחנו מתכוונים לשים עליו דגש משמעותי?

בשלב הזה לא. אנחנו רק התחלנו את הדיונים עם משרד העבודה, ואנחנו צריכים לשבת איתם ולהבין את התיעדוף שלהם, ומה אנחנו כן רוצים לעשות ומה אנחנו לא רוצים לעשות. ככל שנתקדם בדיונים אנחנו נדע יותר.

אני מבין שלא תגיד הכל, אבל אני רק רוצה, כדי שכולנו נהיה פה על אותו דף, בעוד שישה שבועות הממשלה אמורה להצביע על תקציב. אני בטוח שיתחילו להיות דיונים, ואני מקווה שאם לא בקצב מספיק גבוה, צריך להאיץ אותם. בסופו של דבר התקציב הקרוב, הוא יהיה חד שנתי. יש בזה אתגרים, אבל הוא מייצר הרבה הזדמנויות לעשות מהפיכות משמעותיות. דיברת בצדק על הרבה דברים שאתם רוצים. התקציב הוא הזדמנות, ואתם יכולים למצוא פה הרבה מאוד שותפים, ודאי למהלכים האלה. אז אנחנו נמשיך להיות על זה בקשר.

אני מתנצל, אני חייב לצאת לעוד ועדה. ח"כ אלון טל ימלא את מקומי. תודה גדולה לכל מי שבא, ואם מישהו לא קיבל את זכות הדיבור, אנחנו מנסים להספיק את כולם, אני מתנצל. תודה גדולה, ותודה לנעמה.

תודה רבה, נעליים גדולות להיכנס אליהן, אבל אעשה את המיטב. אני אשמח מאוד לשמוע מנועם ליכטר, מתנועת דרכנו.

תודה רבה. אני נעם ליכטר, אני נציגת תאי הסטודנטים של תנועת דרכנו. הגענו לכאן ממכללת תל-חי, מהגליל העליון הרחוק, לדבר על צעירים בפריפריה.

והיום הוא יום הגליל בכנסת, אז אין יום מתאים יותר, ודיברנו על האוניברסיטה שאנחנו נקים בקרוב.

ובאמת העליתם את הפערים, ואת הקשיים שיש לצעירים בפריפריה, ואני לא רוצה להתייחס עכשיו לאתגרים יותר מידיי, אני רוצה לגעת בפתרונות הקונקרטיים.

אז נגענו בזה שבאמת לצעירים בצפון קשה מאוד למצוא עבודה. הסיכוי שלי למצוא עבודה עומד על שלושים אחוז, בעוד שלצעיר בתל אביב הסיכוי למצוא עבודה עומד על מאה ששים אחוזים. בנוסף, אם רצה הגורל ומצאנו עבודה, אז השכר שלנו הרבה יותר נמוך.

זה נשמע לי, את אומרת ששבעים אחוז מהצעירים שמסיימים את תל-חי ומחפשים עבודה לא ימצאו עבודה?

לא, אני מדברת על סיכויי ההצלחה למצוא עבודה. שזה מרכיבים נוספים, זה נתונים של פרופ' דורון לביא שהוא ראש החוג שלנו לכלכלה.

חבר טוב שלי אפילו. אבל אני שואל עוד פעם, מה ההסתברות שמישהו שמסיים אונ' תל אביב ומחפש עבודה, לעומת מישהו שבאמת עושה מהלך יפה והולך לגליל. מה בפועל. כי זה נשמע לי שלושים אחוז, בכל זאת נמוך, אם זה עבודה מרחוק וכאלה דברים.

אני חושבת שאחת הסיבות לזה שסיכויי ההצלחה למצוא עבודה באמת קשים, היא שרוב המשרות שקיימות אצלנו בצפון הן משרות שמסתכמות בניקיון, בהדרכה בתנועות נוער ובמלצרות.

דג על הדן, מספק תעסוקה.

בדיוק, זה מפעל של מלצרים. הדרך היחידה להרוויח כסף כמו שצריך בצפון, כי גם המשכורות שלנו הן מאוד מאוד נמוכות. אז באמת מה שקורה שהצעירים והצעירות היחידים והיחידות שמצליחים להשתכר בצפון כמו שצריך אלה אותן צעירות שהתחילו את דרכן במרכז, גדלו במרכז, השיגו עבודה, שם העבודות והמשרות מונגשות להם דרך עבודה מהבית. אין שום סיבה שהגישה הזאת, כמו שהעלית, לא תהיה נחלת הכלל, ותהיה רק עבור מי שבאמת נולד במרכז והתחיל את דרכו במרכז.

אני מציעה מערך נגישות חדש. לחשוב איך עושים את זה. להציע ולתמרץ חברות להכניס גם עובדים מהפריפריה, כמו שיש תמריצים עבור חברות להכניס כל מיני סוגי אוכלוסיה. גם אוכלוסיה שהיא מגיעה מהפריפריה, להכניס לאותן חברות גדולות ותאגידים ומשרות, להנגיש אותם דרך עבודה מהבית. וגם אני חושבת שיש עוד נקודה שהיא קריטית, זה שיוקר המחייה אצלנו הוא גם לא פשוט. בגלל שאין תחרות בין רשתות מזון, בין תרבות, בין הלבשה, בין כל הדברים האלה, אז גם יוקר המחייה שלנו הוא מאוד גבוה. וזה מתווסף למשכורות הנמוכות. במידה ורצה הגורל ומצאנו עבודה.

איזה אחוז מהשותפים שלך בתל-חי שואפים להישאר באיזור הגליל עם סיום לימודיהם, או שהם מבינים שזו מן אפיזודה, היה נחמד לשכשך רגליים בדן, ועכשיו הם יורדים לגוש דן כדי להתחיל את החיים האמיתיים.

אז אחד הדברים שהכי אפשר לשים לב אליהם בצפון שבאמת גם על פי מחקר של מכללת תל-חי עשו, שבעים אחוז מהסטודנטים והסטודנטיות מאוד היו רוצים להישאר בעמק החולה ובגליל. אבל אני חושבת שבסביבות השלושים אחוז באמת רק נשארים. זה קשה ברמת הבלתי אפשרי.

באונ' בן גוריון המצב דומה.

הגליל והנגב, ששניהם זה אינטרס לאומי ליישב ולקדם ולפתח, ואנחנו שם, מאותם אידיאלים. אבל אנחנו לא מסוגלות עם אותם אידיאלים ללכת למכולת. וכדי שאנחנו באמת נוכל להמשיך וליישב ולפתח אנחנו חייבות יציבות כלכלית ותעסוקתית.

אני חייב לציין שלשיטתי לפחות, אם אנחנו עכשיו נחפש אולי כמה יתרונות שיצאו מתקופת הקורונה, זה שכל העולם עובד על זום משנה לחלוטין. הבת שלי התחילה לחפש עבודה, תשעים מקומות עבודה, כולם בארצות הברית, רק מקום אחד ביקש נוכחות פיזית. זאת אומרת שהיום יש פוטנציאל שלא היה קודם למישהו שנמצא בפריפריה להישאר שם ובכל זאת להשתלב בכלכלה שמבוססת בגוש דן. ואני חושב שאנחנו חייבים להגיד לרם שישלב את ההצעה שלך בסיכום של הוועדה. שכנעת אותי, כל הכבוד. ובהצלחה בבחינות עוד מעט.

נעבור אותן. העיקר היציבות הכלכלית.

אני מבקש מיפתח דותן, חבר מרכזי בתא אופק באונ' העברית. בבקשה.

שלום, אני יפתח דותן, נציג תא אופק והעבודה הצעירה, ואני גם נציג אגודת הסטודנטים בעברית. דיברנו המון על מה קורה עם סטודנטים כשהם יוצאים לשוק העבודה, כשהם מפסיקים להיות סטודנטים בעצם. אני אשמח לדבר ממש כמה דקות על מה קורה איתנו בזמן הלימודים.

היום, סטודנט ממוצע נמצא בגרעון של אלף מאתיים שקל בסוף כל חודש. אלף מאתיים שקל שיוצאים מההורים אם הוא יכול, ואם הוא לא יכול מההורים אז מהלוואות.

אז עד סוף הלימודים, עשיתי חישוב, זה מאה אלף שקלים.

עד סוף הלימודים, שלוש שנים, ארבעים ושלושה אלף שקלים.

אני הכנסתי את הריבית, אז בגלל זה יש פער כזה גדול.

כן, גרעון של ארבעים ושלושה אלף ₪ בסוף התואר הראשון, שבסוף או שייפול על ההורים, לתואר ראשון לילד, או ייפול על המינוסים שלנו בבנק, על ההלוואות שאנחנו ניקח, או שאנחנו נצטרך להפסיק את הלימודים, להאריך אותם ולשלם עוד על האוניברסיטאות.

מה דעתכם על ההצעה של שר הבטחון באמת לתגמל חיילים משוחררים, לפחות בנוסף לשכר לימוד חינם שישים ושישה אחוז מעצם העלות, זה ישנה את המשוואה לחלוטין.

אני לא נמצא בתוך הרפורמה של החיילים הקרביים, מסיבות כאלה ואחרות. אני לא מכיר את ההצעה שלו.

הצעה מצויינת, אני מציע לך להתעניין ולתמוך.

אני מבטיח להתעניין.

הוא ער לסיפור הזה ובאמת רוצה ליצור תמריץ. וזה לא רק לחיילים קרביים.

אני חושב שבכללי, בלי קשר אם היית חייל או לא, לסטודנט מגיע לחיות עם האף מעל המים במדינת ישראל.

איזה אחוז מהסטודנטים עובדים בפועל?

שבעים אחוז מהסטודנטים.

זה ירד. כי בזמנו אני הייתי עם איזו מלגה של מינהל הסטודנטים כעולה חדש, והלכתי לעבוד כי מבחינה חברתית התביישתי שאני לא עובד. כי מאה אחוז מהאנשים עבדו, חוץ מאיזה מפונק אחד שמגיע מאמריקה. אז לכן, באמת שבעים אחוז זה שיפור. אבל אני מבין שאי אפשר באמת להקדיש את הזמן.

אבל גם המשכורות מאוד נמוכות.

הממוצע עומד עכשיו על שלושת אלפים תשע מאות בערך.

היום שופטי עליון, אז עבדו בניקיון.

מדובר בסוף על משכורות שממוצע, לפי דו"ח של ההתאחדות מ-2020 בערך שלושת אלפים תשע מאות שקל, זו ההכנסה החודשית. ההוצאה היא חמשת אלפים מאה, בערך. וחמישים אחוז מהסטודנטים נעזרים בהורים שלהם, בממוצע של אלף חמש מאות שקל.

מדובר בסטודנטים שיכולים לעשות את זה. שמגיעים מבית שיש לו אפשרות לתת להם גב כלכלי. השאר לוקחים הלוואות, לפני שבכלל יודעים מה זה אומר לקחת הלוואה. איך זה ישפיע על החיים שלהם. עובדים בשחור, ואחר כך בגיל שישים לא מבינים איפה הפנסיה שלהם. נכנסים למינוסים. אני מכיר אנשים היום, מתמחים, במשרדי עורכי דין, עם מינוסים בבנק שהגיעו מתחילת הלימודים.

להם אני לא דואג, בטח אלה שבאו מהעברית.

אם הם עובדים בציבורי אני לא יודע אם לא צריך לדאוג להם. בכל מקרה, בסוף למשרדי הממשלה שמעסיקים כרגע פה בירושלים ארבעת אלפים מאתיים סטודנטים יש השפעה סופר חשובה על שוק העבודה לסטודנטים בעיר הזאת. שכר מינימום, בין ששים למאה עשרים שעות זה המקסימום שאפשר לעבוד. זה יוצא בין שלושת אלפים שש מאות שקל לאלף שמונה מאות שקל, פחות או יותר, בממוצע סטודנט עובד תשעים וארבע שעות בחודש, ומרוויח אלפיים שבע מאות שקל. אם משרדי הממשלה יעלו למשל במקרה, לארבעים ₪ לשעה את השכר, שאר המעסיקים בעיר יהיו חייבים להתמודד איתם. כי כרגע, אני מתנצל קצת על הבוטות אבל משרדי הממשלה באים לסטודנטים.

יש לנו עדיין נציג מהאוצר? אולי תוכל להתייחס להצעה הרדיקלית של חברנו מתא אופק. זה דבר שיש לו ייתכנות אצלכם, לחשוב על העלאת שכר המינימום של הסטודנטים שעובדים בשירות המדינה?

מתן מור מצוות תעסוקה. את האמת שזה נושא שהוא יותר בשכר והסכמי עבודה, זה פחות התחום שלי, אבל כמו כל סוגיית שכר, בין ההסתדרות למעסיק זה ייבחן שם. זה פחות מדיניות תעסוקה ויותר שכר והסכמי שכר.

התבשרנו אתמול בדיון במליאה שזאת הפעם הראשונה בתולדות המדינה שלושה חודשים שהכנסות המדינה עולות על ההוצאות. כלומר קופת המדינה היא עשירה מאשר אי פעם. אם אתם רוצים לבקש, זה הזמן לדעתי. אני בטוח שיש אחרים שלא יתלהבו. אני רוצה גם להציע לכם, אני כשהייתי סטודנט נורא סבלתי. משום שהגעתי מארצות הברית, שם יש לך שבוע של בחינות, גומרים, הולכים. ואז יש לך שלושה חודשים פלוס לעשות מה שאתה רוצה. בעיקר לעבוד, ולהרוויח כסף. בישראל יש את השיטה, מועד א', ב', ג'. אני קורא לזה עינוי. ואני בתור פרופסור אסרתי על זה. אף פעם לא נתתי מועד ב'. תמיד עשינו עבודות, ובוחנים קצרים, כדי לתת לסטודנטים את כל חודשי הקיץ כדי קצת להחזיר את הרזרבה. ואני חושב ששיטת המבחנים אין לזה שום בסיס בעולם. אנחנו מדינה יחידה. זה מבוסס על מילואים וכל מיני, אבל אין לזה שום היגיון מבחינה פדגוגית. זה סתם מורח את הקיץ של הסטודנטים. הייתי בזמנו צריך לנסוע למחנה קיץ, להרוויח חמשת אלפים דולר, לא נתנו לי כי הייתי צריך ללכת למועד ב' בדיני קניין. לא משנה, הנקודה היא פה שיש גם דברים מערכתיים שעשויים לעזור. אני חושב שמה שאתם אומרים זה נכון. מי שמשרת את המדינה ואחר כך הולך ללמוד, לא צריך לגמור בגרעון של ארבעים ושלושה אלף ₪ פלוס ריבית.

אני רק אגיד דבר אחרון. אני סטודנט למשפטים. שנה הבאה יהיה לי ראיונות, שבוע ראיונות להתמחות. והיום משרדי הממשלה יכולים לשלם מינימום, ועדיין למלא את המקומות שלהם, כי זו שורה יפה בקורות חיים מבחינת ההתמחויות.

יש לך מזל שמשלמים. בארצות הברית עושים התמחות בחינם, כי העיקר שיהיה לזה וי בקורות חיים.

אני שמח שאני גר בישראל ולא בארצות הברית. ועדיין שכר מינימום, אני היום עובד בשתי עבודות בר. אני לא אקבל את השורה הזאת בקורות חיים, כי אני צריך להחזיק את האף מעל המים, כי אני לא אכניס את ההורים שלי לארבעים ושלושה אלף שקלים חוב, אני לא יכול לעשות את זה, ואני לא רוצה להיכנס למינוסים בסוף התואר.

הנקודה שלך היא ברורה, ואני אמליץ לרם שיכניס את ההמלצה לאוצר לשקול את הדבר. לפחות לאלה שיכולים לבוא ולהסביר שאין להם יכולת משפחתית. גם בארצות הברית עושים את זה.

אני רוצה לבקש מיואב הר-אבן, פעיל בקמפיין מינימום ארבעים. אני מניח שזה שכר וזה לא גיל. בבקשה. בחדר הזה נראה לי שזה מקסימום ארבעים.

אני באמת מברך על הדיון הזה, זה דיון מאוד חשוב. אז גם תודה לך חבר הכנסת אלון טל, גם תודה ליו"ר הוועדה רם שפע. וחשוב גם שהדיון הזה מתקיים במקביל לדיונים אחרים, על קבוצות עובדים אחרות. על עובדי קבלן, על נשים, על עובדים זרים, ובאמת היום הזה כולו הוא יום מבורך מאוד.

אני יואב, אני פעיל בקמפיין של מינימום 40, המאבק להעלאת שכר המינימום לארבעים שקלים לשעה.

כמה חברי כנסת חתמו?

עשרת אלפים איש כבר הצטרפו מהציבור, וגרמו לארבעים ושבעה חברי וחברות כנסת לחתום על הצעת החוק. אנחנו מקווים שיצטרפו, עכשיו, בשביל הרוב של הששים ואחד חברי כנסת, בשביל להעביר את זה כהצעת חוק.

אבל אני לא מגיע לפה רק כפעיל בקמפיין, אני מגיע גם כעובד. אני גם סטודנט, אני עובד בשתי עבודות, אחת בשכר מינימום, אחת בשלושים וחמישה שקלים לשעה. והיכולת שלי לשלם שכר דירה, חשבונות, קניות והכל, בעצם תלוייה בשני דברים. גם בזה שתהיה לי עבודה, וגם בסכום שבסוף החודש מופיע בתלוש עצמו. ושני הדברים האלה מאוד חשובים, לא רק שיעור התעסוקה, גם התוכן של עולם העבודה עצמו.

אני אשמח לדבר בקצרה על שתי בעיות שיש לצעירים בשוק העבודה. הבעיה הראשונה זה חוסר יציבות. לפעמים מתייחסים לנושא הזה באופן קצת רומנטי ופשטני, שהצעירים רוצים היום גמישות. עכשיו אני חושב שהאמירה הזאת נכונה, אבל היא מורכבת יותר. יש פה בעצם גם בלבול בין סיבה לתוצאה, וגם בין מובנים שונים של המילה גמישות. כלומר המציאות היא שבעשרות השנים האחרונות, עם המעבר של הכלכלה מכלכלת תעשייה לכלכלת שירותים, עם ההיחלשות של ההגנות של ארגוני עובדים, ודברים כאלה, ירדה היציבות בשוק העבודה עצמו. כלומר רובנו כבר, כמו שחברת הכנסת לזימי אמרה בתחילת הדיון, לא ניכנס למפעל ונצא ממנו אחרי ארבעים שנה ישר לפנסיה, אלא נחליף המון המון עבודות. כלומר אנחנו הצעירים מגיבים למציאות הזאת, אבל אנחנו לא הגורם של המציאות הזאת. אז זה חשוב תמיד לזכור.

והדבר השני שאני רוצה לומר בהקשר של יציבות זה שהמילה גמישות מכילה בתוכה מובנים שונים. לפעמים גמישות יכולה להתייחס לעבודה מהבית, זום, וכו'. ושעות עבודה גמישות. ולפעמים גמישות, במיוחד בעיתונות הכלכלית, משמעה היכולת של מעסיק לפטר בקלות את העובד. עכשיו כשאומרים הצעירים רוצים גמישות צריך לזכור איזו גמישות אנחנו רוצים. ובמחקרים שרשות הצעירים במשרד לשיוויון חברתי ערכו הם שאלו צעירים מה הדבר הכי חשוב להם במקום עבודה אידיאלי, שאלה כזאת שמאוד מבהירה את האבחנה בין שני סוגי הגמישויות האלה. והם אמרו שחשוב לנו שעות עבודה גמישות ואפשרות לעבודה מהבית, ומקום עבודה בטוח. ושני הדברים האלה לא בהכרח הם צריכים לבוא ביחד. ולא צריך לתת למעסיק לפטר אותנו בקלות, תחת האמתלה הזאת של הגמישות.

הבעיה השנייה, וזאת הסיבה שהגעתי לפה, שהיא הכי גדולה בשוק העבודה, זה עלה פה גם בדוברים לפניי, זה השכר הכל כך נמוך של מיליוני צעירים בישראל. שוק העבודה מכיל ארבעה מיליון עובדים, מתוכם בערך חצי עד גיל שלושים וחמש. ואנחנו רואים שהשכר של הצעירים נשחק. אם ב-2008 המשכורת הממוצעת עמדה על עשרים ושלושה אחוז פחות מההכנסה הממוצעת של כלל האוכלוסיה, ב-2018 היא כבר עמדה על שלושים ואחד אחוזים פחות מהשכר הממוצע בכלל האוכלוסיה. והמגמה הזאת ממשיכה. כלומר משנה לשנה השכר של צעירים בישראל נשחק עוד ועוד. ואני אזכיר שעסקת החבילה, שבזכות הלחץ הציבורי הצלחנו לדחות אותה, שהיא עסקה רעה מאוד לעובדים בישראל, נועדת להמשיך את התהליך הזה. אם עסקת החבילה תעבור בכנסת, המשמעות היא ששכר המינימום ימשיך להישחק, ובעוד חמש שנים נגיע לששת אלפים שקל. אנחנו אומרים, זה עוד שבע מאות שקל, זה מדהים. אבל זה עוד חמש שנים, יוקר המחיה יעקוף את זה כל כך הרבה שאין שום משמעות לשכר הזה.

יו"ר הוועדה ביקש שנציע הצעות אופרטיביות, אז אני הגעתי על התקן הזה בין היתר. צריך להסתכל למציאות הזאת בעיניים ולהתמודד איתה. צריך קודם כל ברמה הבסיסית לאפשר לנו כצעירים, ולכן אני מברך על הדיון הזה, לבוא ולהשמיע את הקול שלנו ואת האינטרסים שלנו בתוך עולם העבודה. ביחס לחיים שלנו. רוב השעות אנחנו בתוך מקום העבודה. וליצור רמות בסיסיות של שכר שבאמת יאפשרו קיום בכבוד. כי שכר המינימום הנוכחי, שעומד על עשרים ותשעה שקלים ושתים עשרה אגורות לשעה, חמשת אלפים שלוש מאות שקלים לחודש, לא מאפשרים לגמור את החודש בכבוד. הוא לא עלה כבר חמש שנים, מקיץ 2017. והמשמעות היא כמו שאמרתי שהוא נשחק עוד ועוד, ושצעירים וצעירות לא יכולים להתקיים מהמשכורות האלה.

הדו"ח האחרון של הביטוח הלאומי הראה שזוג שעובד שניהם במשרה מלאה עם שכר מינימום עם שלושה ילדים נמצא מתחת לקו העוני. זאת מציאות שאסור לנו להשלים איתה. ולכן ההצעה שלנו, האופרטיבית, היא להעלות את שכר המינימום בהדרגה, עלייה מתונה, כדי שלא תפגע בעסקים קטנים, העלאה של שכר המינימום תוך שלוש שנים בפעימות לארבעים שקלים לשעה, שהם שבעת אלפים מאתיים שמונים שקל בחודש. העלאה כזאת, אם היא תיעשה בפעימות ובאופן אחראי ומדורג תסייע למיליוני משפחות בישראל. הדרישה הזו מבוססת על מדדים לקיום בכבוד של ועדת חריש, של הביטוח הלאומי, של ועדת חריש, שמשרד האוצר דחה לצערנו לפני כמה שנים, את המחשבון קיום בכבוד, אבל הם מראים לנו מה ההוצאות האמיתיות של משפחות בישראל. דובר פה קודם על המינוסים שצעירים ומשפחות נכנסים אליהם.

בואו נסכם את זה ככה, הוועדה רואה בדאגה רבה את מצוקתם של צעירים וצעירות רבים, שאינם מצליחים למצוא עבודה ראוייה, הן במהלך לימודיהם, אחרי השירות הצבאי, או אחרי שהם יוצאים לשוק, וגם אחרי הלימודים. הבעיה היא חמורה במיוחד באיזור הפריפריה, וצריך פתרונות מערכתיים כדי לטפל בזה.

הוצעו מספר חלופות, שעשויות להקל, בין היתר העלאת שכר המינימום, בין היתר הכשרה מקצועית יותר ממוקדת ויותר מעשית במהלך לימודי הסטודנטים.

הוועדה תדון בהצעות קונקרטיות, וקוראת לאותם משרדי ממשלה שעוסקים בתיקים כלכליים להתחשב. שכן מספיק קשה במדינת ישראל לצעירים להתמודד עם שוק דיור שהוא בלתי אפשרי, ולחצים שנובעים ממילואים וכאלה דברים. חייבים לפחות לתת להם להתפרנס בכבוד.

אנחנו רואים בדאגה את השחיקה, מאה עשרים ושלושה אחוז, הפער בין שכר של צעירים לעומת שלושים ואחד אחוז היום, זה איננו עומד בשום מבחן סבירות. ועל כן אנחנו מבקשים שיתקיימו עוד דיונים פה, ונפעל הן בחקיקה והן במדיניות כללית של הממשלה כדי שלצעירים תהיה פרנסה בכבוד במדינת ישראל.

בזה אני נועל את הישיבה. תודה רבה לכולכם שהגעתם.


הישיבה ננעלה בשעה 11:10.