פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת



23
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
30/05/2022

הכנסת העשרים-וארבע



הכנסת


מושב שני


פרוטוקול מס' 59
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, כ"ט באייר התשפ"ב (30 במאי 2022), שעה 10:30

השפעת הפשיעה על נשים ערביות

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר
יסמין פרידמן

איימן עודה

יואב סגלוביץ' - סגן השר לביטחון הפנים, המשרד לביטחון הפנים

חגי ברוש - רב"ק- מנהל תחום בכיר פיתוח, טיפול ושיקום, המשרד לביטחון הפנים

זוהרה עטיה - רס"ב, ע' ר' חו' אלמ"ב מדור נפגעי עבירה, המשרד לביטחון הפנים

דנה בן צבי - רפ"ק, ר' חו' אלמ"ב מדור נפגעי עבירה, המשרד לביטחון הפנים

יגאל עזרא - נצ"מ, רמ"ח סיכול פשיעה, סי"ף, המשרד לביטחון הפנים

תאופיק אגבאריה - מנהל תחום פיתוח כלכלי חברתי, המשרד לשוויון חברתי

נאילה עואד - מנכ״לית, עמותת נשים נגד אלימות

רולא ח׳לאילי - חוקרת אקדמית, עמותת נשים נגד אלימות

אסמהאן גבאלי - מנהלת עמותה, מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערביים בישראל

רלה מזלי - קואליציית האקדח על שולחן המטבח

סוהילה עדס - אימהות למען החיים

עאישה אבו אלרוב - אימהות למען החיים

כפאח אגבאריה - אימהות למען החיים

גאז'ה גבלי - אימהות למען החיים

זריה נסרה - אימהות למען החיים

מונא חליל - מוזמנת

מהא כרכבי סבאח - חברת סגל, אוניברסיטת בן גוריון

חנאן אלסאנע - מנהלת מרכז זכויות לנשים בדואיות, אית"ך- מעכי - משפטניות למען צדק חברתי

חתאם ואכד - יו"ר נעמת בגליל מרכזי, אנו- מרכז מדיה נשים

סאיד תלי - מפקח ארצי (תוכניות וועדות בין-משרדיות לאל אלימות), משרד הרווחה והביטחון החברתי

פתחי אבו יונס - יו״ר פורום מנהלי לשכות הרווחה

דלית אזולאי

אתי בן-שמחון
השפעת הפשיעה על נשים ערביות

בוקר טוב לכולם, אני מתנצלת בפני כולם. מי שמכיר אותי, יודע שבשבע שנים אולי פעם שנייה שאני פותחת באיחור, אז אני מתנצלת.

אני פותחת את הישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה, אנחנו היום בהשפעת הפשיעה על נשים ערביות. אני מברכת על השתתפות סגן השר לביטחון פנים, חבר הכנסת יואב סגלוביץ'. אני חייבת להגיד שברגע שהסברתי מה המטרה של הדיון הזה – נרתמת מהר. אני יודעת שיש לך המון מה לטפל. למרות שיש הרבה התפתחויות פוליטיות שלפעמים יש הרגשה שאי-אפשר לפתוח את היום בלי להתייחס אליהן, אבל בגלל האיחור, אני אכנס ישר לנושא. מברכת את חברי וחברות הכנסת שנמצאים, ובמיוחד אני מברכת את הנשים הנפלאות שנמצאות איתנו היום, שעשו דרך מאוד ארוכה מהצפון, והגיעו הרבה לפניי - אני חייבת להודות. נשים שעברו על בשרן את הקושי של השפעות הפשיעה המשתוללת באוכלוסייה הערבית, ובאו לחלוק איתנו מניסיונן, ומה עובר עליהן ביום-יום.

אני החלטתי לקיים את הדיון הזה, כי אני חושבת שהשיח סביב הפשיעה - כולנו מדברים כבר שנים על איך הפשיעה משתוללת בתוך האוכלוסייה הערבית. איך ארגוני הפשע מחזיקים את הצמתים העיקריים שמשפיעים על חיי היום-יום, אולי לכותרות עולה, או לרוב הנושאים שיש בהם מעורבות ירי ורצח. אבל אנחנו יודעים, גם כשאנחנו לא בכותרות, בכפרים, בערים, סובלים יום-יום מתופעות שקשורות בפשיעה.

אבל למרות שזה בתקשורת, ולמרות שמדברים על זה, נעלם השיח המגדרי. נעלם השיח על איך ארגוני הפשיעה, ואיך הפשיעה משתוללת ומשפיעה גם על חיי הנשים, ולפעמים באופן שונה מאיך זה משפיע באופן כללי על החברה. אמנם המעורבות של הנשים בפשיעה עצמה היא נמוכה מאוד, ואני מאוד מקווה שהיא תישאר כך. אבל הפגיעות שלהן ממה שקורה, מהשתוללות הנשק שנמצא ברחובות, גם השוק האפור, שחור, איך שתרצו תקראו לו, והשפעתו על איך פתאום אנשים משתלטים על המשפחה, משתלטים על היחידים בתוך המשפחה, ומנווטים את החיים שלהם, והרבה פעמים מדרדרים אותם למקומות מאוד קשים גם בזה, לצערי הרב, כאשר יש רצח נשים, גם קורבנות של רצח. וזיהינו כבר מגמות מלפני כמה שנים איך הפשיעה חודרת גם לנושא של אלימות מגדרית. כלומר, נשים נרצחות הרבה פעמים על-ידי רוצחים שכירים. כלומר, כבר לא מבצעים את הרצח הגברים בעצמם, אלא שוכרים מישהו שיעשה, וזה חלק מהקושי למצוא מי הרוצח. אבל מעבר לזה, גם כאשר נרצחים גברים במשפחה, הנשים נושאות בעול – הן הופכות גם אימא, וגם אבא, גם אחות, וגם מטפלת, וגם מפרנסת הרבה פעמים.

נמצאות איתנו נשים שרוצות לתת עדויות, וגם בזום יש לנו חוקרת שהתחילה לחקור את הנושא, והיא תשתף אותנו במה שיש לה.

לפני שאני פותחת, סגן השר תרצה להתייחס.

אולי שתי דקות בסוף, כי אני רוצה בעיקר להקשיב. אמרתי גם לעאידה לפני. אני אחראי מטעם הממשלה על הטיפול הכולל בפשיעה בכל הארץ, בעיקר בחיבור בין משרדי ממשלה וכו'. אני לא רוצה לתת פה הרצאה. אני באתי בעיקר להקשיב, לשמוע, להבין. יהיו עוד מפגשי המשך. גם דיברנו קודם, אנחנו נעשה עוד דברים אחרים. אני מעדיף להקשיב הפעם, ואם יהיה זמן, אני אגיד שתי מלים בסוף.

תודה רבה.

באנו להקשיב. אני לפחות.

אני מעדיפה שנתחיל לשמוע קודם כול כמה מהעדויות שנמצאות איתנו. אני לא יודעת מה החלטתן ביניכן. ננסה כמה שאפשר לתת לכולן. כולן מבינות עברית טוב. אם תדברו בערבית, אני אדאג לתרגם או מישהי אחרת.

בכמה משפטים. זה פורום אימהות למען החיים שהתחיל עם צעדה שיזמה אותה האימא מחיפה, מחליסה, חונא חליל. היא יזמה צעדת מחאה, כי הבן שלה נרצח ולא תפסו את הרוצח. אני יושבת ראש נעמ"ת במרחב הגליל המרכזי. אני וחברותיי ריהאם אבו-אלעסל מנצרת, ומייסם ג'לג'ולי, התלווינו לצעדה של האימהות, ואז בסוף הצעדה, האימהות החליטו להקים פורום משלהן, פורום שיהווה כלי מאבק בכל הכיוונים, גם להעלאת המודעות להשלכות של הרצח על המשפחות ועל האימהות במיוחד, וגם כלפי מעלה על הרשויות כדי להפעיל לחצים, להביא ללקיחת אחריות יותר על תפיסת הרוצחים. זו זכות מינימלית שהם יקבלו את העונש שמגיע להם. אנחנו כבר שנתיים – הרבה אתגרים. אימהות מכל רחבי הארץ, מכל מיני אזורים, אבל בכל זאת הפורום ממשיך עם רצון להביא את הכאב שלהן לכוון אותו לפעולה, לעשייה, ויש להם חזון שלא תהיה אימא נוספת לפורום.

הפורום מכיל כמעט 35 אימהות מכל רחבי הארץ. אנחנו נתחיל עם האימא מג'לג'וליה. נער שנרצח בדרכו לאכול פיצה בפיצרייה. אני גם מבקשת להכיל את הקושי שלהן, כל פעם זה פותח את הפצע מחדש, וזה לא כל כך קל.

רק לפני שאת מתחילה, אני יודעת שזה יישמע מוזר, אבל רואים למה נבחרת שוב לתפקיד שלך חתאם. הליווי שאת עושה לאימהות הוא נהדר, הוא חלק מהעשייה שלך. אנחנו מברכות על היבחרך שוב.

(הדברים נאמרו בערבית ותורגמו על-ידי יושבת-ראש הוועדה).

סוהילה עדס, אמא של נער בן 15, מחונן. נעים הליכות. הוא היה בכיתה ט', ואפילו שהלימודים היו בזום בתקופת הקורונה, ממוצע הציונים שלו היה 98, הראשון בכל בית-הספר שלו. הלך לאכול פיצה עם החבר שלו, 10 דקות הוא כבר נרצח בחצר הבית שלנו. הרצח היה בשעה שבע. יש לה הרגשה שאפילו מי שהיה בתוך בית-הספר שהוא ממול לבית שלהם, עזר לרוצחים, כי פתאום נכבו כל האורות בכביש, בבית-הספר, היה בלתי אפשרי לראות כלום, וכך הוא נרצח.

החבר שלו נורה 16 יריות, והוא רק כדור אחד. כולנו הלכנו לעזור לחבר שלו, ולא ראינו אותו, כי הוא היה מאחורי האוטו. אחר-כך אני ראיתי, אפילו כאשר ראיתי את הגופה, הוא זחל על הרגליים שלו בניסיון להגיע אלינו, כי הוא שמע שאנחנו נמצאים ומטפלים בחבר שלו, אבל אנחנו לא שמענו שהוא קיים. באותו רבע שעה שהצלנו את החיים של החבר שלו איבדנו אותו.

תחנת המשטרה במרחק של 100 מטר מהבית. הם הגיעו למקום אחרי רבע שעה. מה זה עוזר שהמשטרה הגיעה אחרי שהוא כבר מת? שאלתי אם היו כתבי אישום, אם מישהו הורשע? היא אומרת שהיו מעצרים אחר הרצח, ושחרור אחר-כך, ואין, בינתיים לא יודעים מי רצח אותו. אני רוצה להגיד שההרגשה היא אם הוא היה ילד יהודי בן 15 שנרצח בצורה כזו, אני בטוחה שכבר היו מוצאים את הרוצחים שלו. מלאך כזה, למה הוא נרצח?

אני מנסה לחזק את עצמי למען הילדים, למען הבן-זוג שלי. אבל אני מבפנים הרוסה לגמרי. אני מרגישה שהמשפחה שלי לא תשמח עוד. השמחה לא נכנסת אלינו הביתה, אנחנו בעצב אחד גדול. היא אומרת שיש אלוהים. אני מאמינה שיש אלוהים, שבסופו של דבר יבוא איתם חשבון עם אלה שרצחו את הבן שלי.

רק הערה קטנה, בצד הטרגדיה, בצד הטראומה, יש הרבה משברים שנלווים לטראומה. החיים מקבלים פנים חדשות שהן ממש לא כל כך משמחים. אבל כל סיפור יציג צד אחר של המשברים – גם כלכלי, גם משפחתי, וגם חברתי, הכול. אלה פנים מהסוגיה שלא משתקפים בתקשורת.

נעבור לכפאח אגבאריה.

שלום, אני מאום אל-פאחם, עברתי שישה מקרי רצח, ועוד שני מקרי אלימות שהם במצב קשה עכשיו בבית-החולים. זה התחיל משישה מקרי רצח ועוד שני פצועים פחות משנתיים על ארגוני פשע. אף אחד לא מדבר על ארגוני פשע בגלל שהם מפחדים. אבל אני לא פוחדת מאף אחד, אפילו כשהיו איומים על חיי. שלחו לי איומים בפייסבוק. יש לנו 17 יתומים במשפחה שלי, ולקחתי על עצמי שאני אחוס על המשפחה שלי. המקרה הראשון התחיל כאשר רצחו את בן הדוד שלי, זה היה ב-2019, בחודש אוקטובר, כאשר יצא מהמסגד, ולצערי הרב, כאשר נכנס לאוטו, רצחו אותו בחצר של המסגד. אחרי כן, בא התור של בן הדוד שלי, שלצערי, וזה כואב, הבן דוד שלי, בעל צרכים מיוחדים. זה קרה ברמדאן, כאשר הוא היה בצום. היה צריך לצעוד עם המשפחה שלו, יש לו שתי בנות צעירות, רצה לקחת אותן. הוא נרצח מול הבנות שלו, נתנו לו כדורים בראש.

אחרי מספר חודשים, בא התור של אח שלי. הוא בן 35. הוא נרצח ביולי, יום לפני יום ההולדת שלו. אני מצטערת, זה כואב לי. הוא נרצח כשהלך לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות בשעה חמש לפנות בוקר. ברחוב, לא רחוק מהבית שלי, שמעתי את היריות, והרגשתי כמו מישהו שקרע לי את הלב. אני לא יודעת למה, רצתי בלי כיסוי ראש, ובלי שום דבר, והתחלתי לחפש את האח שלי. ראיתי אותו כאשר הוא כבר נרצח, ללא רוח חיים. אני הרמתי את אחי עם הדם שלו, והכנסתי אותו לאמבולנס. יותר מחודש איבדתי את הקול שלי, הייתי אילמת. וגם בן הדוד שלי היה פצוע ברגליים. בן האח שלי עבר טראומה קשה. נטשתי את כל החיים שלי כדי להחזיר אותו. לקחתי אותו לבית-החולים, הייתי גם באבל. לקחתי אותו לבית-החולים העמק, ואחר-כך לבית לוינשטיין, כדי שיעבור שיקום. יש לו שתי בנות, עם אלרגיות, וזה היה כבד מאוד עליי. לקחתי על עצמי שאני אלווה אותן, וארחיק אותן מכל המצב הזה. הייתי מתקשרת לאנשים מקצועיים כדי שיעברו את הטראומה.

גם התור של הבן דוד שלי הגיע. אתם שמעתם על הד"ר שלקח את האישה שלו, והחזיר אותה כאשר היא ילדה לו בן, שלושה ימים. גם רצחו אותו כאשר היה באוטו עם הילד שלו. הוא ניסה לחוס על המשפחה שלו, ויותר מ-32 כדורים קיבל בגוף שלו. הוא ניסה לחוס על הבן ועל אשתו. אני ראיתי את זה בפלאפון, בוואטסאפ, היו מצלמים אותה כשהיא צורחת. אני רצתי והרמתי אותה כאשר הייתה מלאה דם, הכנסתי אותה לאמבולנס, ובן הדוד שלי כבר היה ללא רוח חיים. אני ליוויתי אותה לבית החולים "העמק".

גם התור של הבן דוד שלי, בן 21, היה בהפגנה נגד האלימות ביום שישי. אחרי שהוא היה בהפגנה נגד האלימות, רצחו אותו, הפושעים בחצר מול הבית. לפני כן, הוא היה איתי בניתוח שהיה לאבא שלי. הוא אמר לי שהוא יעבור כדי שיראה אותי. זה היה ביום חמישי, וביום שישי הוא נרצח. כאשר שמעתי שהוא נרצח, הייתי בבית-החולים. לפני שלקחו אותו לאבו-כביר – הוא היה צריך להיות חתן, אבל ראיתי אותו באמבולנס. נתתי לו נשיקה, ואמרתו לו – להתראות.

גם התור של הבן דוד שלי, לפני מספר חודשים, גם כשהלך לעבודה רצחו אותו, הוא קיבל כדורים בראש. עברתי הרבה איומים על חיי. אבל הם לא מפחידים אותי כי אין לי מה להפסיד. מי שהרימה את המשפחה שלה בלי רוח חיים, והפצועים - אף אחד לא מפחיד אותי. לכן, כאשר נרצח האח שלי, נפגשתי עם האימהות, ואמרתי כאשר אני אסיים את האבל, אני אשתתף איתן בצעדה. אחרי כן נשבעתי בחיים של האח שלי, שאני איאבק נגד האלימות בכל מקרה. אני לא אוותר לארגוני הפשע שלקחו לי את המשפחה והזיקו לצעירים.

כפאח, סליחה. אני יודעת כמה זה קשה, וזה קשה לנו. קשה לי אפילו לדבר. אבל אני רוצה לתת לך קצת לנשום.

אני לא אוכל לנשום אף פעם. הם הורסים לך את החיים. הם לא רק רוצחים את הבן דוד או את האח שלך – הם הורסים לך את כל החיים אפילו גם לצעירים שעברו טראומה, והיו גם איומים. יש להם הרבה חיילים יותר ממה שאת מתארת לעצמך, הם השתלטו על הכול.

במשטרה, יש לי תיעוד וידאו. כשהייתי בהפגנה, אחד מהשוטרים היה מתלוצץ, מזלזל בכאבים שלי - יש לי תיעוד וידאו, היו לי ויכוחים איתו בהפגנה, זה היה גם בתקשורת. אמרתי לו: תתבייש בעצמך אם כל כך בא לך לצחוק ולזלזל במקרה הרצח שלי. הלכתי לימ"ר חיפה עם אבא שלי. יש לי צילומים, ויש וידאו, מי שרצח את המשפחה שלי ואת האח שלי, כי היו הרבה מצלמות ברחוב. כשדיברתי עם החוקרים בימ"ר חיפה, הוא אמר לי שאני באה לספר סיפורים, תארי לעצמך. אמרתי לו – אני לא באתי לספר סיפורים, אני רק רוצה לראות מי רצח את המשפחה שלי, אם רואים את האוטו, אם יש תיעוד של וידאו מי רצח את אח שלי, ואיך היה מקרה הרצח. אחרי יום, זה נעלם מהחוקרים אפילו.

מה זאת אומרת?

לא נתנו להם לדבר איתי ועם המשפחה שלי, וגם לא ענו לטלפונים. אפילו כשאיימו על חיי – דיברתי עם המשפחה, הם באו ונתנו לי עדות, ואף אחד אפילו לא הרים אליי טלפון. ארבעה פעמים הלכתי למשטרה, היו איומים על חיי.

והמשטרה?

לפני מספר ימים כאשר הלכתי למשטרה, היה זלזול, כאילו זו הצגה אצלנו, לצערי הרב, במרכז המשטרה של אום-אל-פאחם. כשאני שואלת – אף אחד לא נותן - - -

לקחו את האוטו, יש מצלמות, יש וידאו, יש הרבה, ויש ראיות.

אני מבינה שכמובן עד שלא מגישים כתב אישום אין ייעוץ או ליווי משפטי לנפגעי פשיעה, למרות שאני הגשתי הצעת חוק עכשיו שהייעוץ המשפטי יתחיל מהרגע של הרצח, לא אחרי, ואז כל התהליך הזה יקל על אנשים כמו כפאח, שאני בטוחה שלא דרסה רגליה בתחנת משטרה לפני מקרי הרצח האלה, פתאום עכשיו היא צריכה להתמודד גם עם המשפחה, עם היתומים וגם לרוץ לתחנות משטרה ולהתלונן.

כפאח, יש משהו ספציפי שאת רוצה? – אמרת 17 יתומים במשפחה. אולי במשפט או שניים כדי שניתן גם לאחרות, וגם לאנשים שבאו להשתתף. אם יש משהו ספציפי שאת מתקשה להתמודד איתו, כמובן, מעבר לצער, לכאב, לטראומה.

כשיש 17 יתומים, זה מאוד קשה כששואלים אותך שאלות למה רצחו לנו את המשפחה – אין לי תשובות. אם מדינת ישראל רואה שאני אזרחית – שיעשו לי רק צדק. אני לא רוצה שום דבר, אני רק רוצה צדק למען המשפחה שלי. זהו. לא רוצה שום דבר.

תודה. תסלחו לי, האימהות.

חבר הכנסת איימן עודה. בבקשה.

אני אגיד מספר מלים, כבוד יושבת-הראש, עאידה תומא, כבוד סגן השר, סגלוביץ', חברי הכנסת, נציגי המשטרה, האימהות שאנחנו כל כך מכבדים, חתאם, וכל האנשים שנמצאים פה. מבחינת מספר הנרצחים בשנה האחרונה, הוא פחות ממספר הנרצחים לפחות בארבע השנים שעברו. אני מקווה שהמגמה הזאת עוד תתחזק. באמת, קשה לי להגיד מלה טובה לאנשים שנמצאים בשלטון, אבל סגלוביץ', ואני מניח שמצלמים אותי פה בוידאו – אני מאמין שיש לך רצון טוב ואתה ממש מנסה, אני מאמין כך. בכל פעם שפניתי אליך וביקשתי שתפגוש בן-אדם מסוים – נעתרת – אני מעריך, מעריך את זה מאוד.

יחד עם זאת, יש בעיה מערכתית יותר עמוקה. למשל, נמצאת פה מונא חליל מחליסה. בשמונה השנים האחרונות נהרגו בחליסה שמונה אנשים - אחד יהודי ושבעה ערבים. אני מבקש ממך לבדוק את הנתונים לגבי מי שהואשם ברצח. כשזה יהודי - כולם בחליסה חוו על בשרם איך המשטרה התנהלה. תוך 24 שעות הגיעו לנאשם. בשאר המקרים – אין, ואני מבקש ממך לבדוק את העניין. אני רוצה להגיד למה אני רואה שהבעיה היא מערכתית, ותסלחו לי, אני יודע שיש דברים שנתפסים כמקוממים, למרות שאני מאמין שהם אכן נכונים. יש את הטיפול הממוקד, ויש את הסוגיה הפוליטית הכללית. אותן מערכות הביטחון שמתעמרות עם פלסטינים בירושלים המזרחית למשל. אתמול, למשל, כשהם נפגשים עם אימהות מאותו עם, מאותה תרבות, נראות אותו דבר בדיוק כמו הנשים הפלסטיניות, הבעיה היא מערכתית, מערכתית. לא מתנהגים לאזרחים הערבים כאל אזרחים של ממש, לא. אלא כאל הקבוצה האחרת.

לכן אני יודע שצריך להיאבק בשני מישורים – גם במישור המקצועי הקונקרטי, אבל גם במישור הפוליטי, כי אחרת הבעיה המערכתית תישאר על כנה. האנשים הללו הלכו ברגל מחיפה עד לבית הנשיא, בשביל להגיד לכבוד הנשיא- תתרום אתה את חלקך. הבן שלי נהרג. אנחנו רוצים לדעת מי הוא הרוצח, ואנחנו רוצים להביא אותו לדין, וזה לא קרה עם כולם. אני מקווה שתצליח. תודה רבה.

תודה, חברה כנסת איימן עודה.

אנחנו ממשיכות את הדיון, אבל יש אנשים שצריכים לצאת.

רולא ח'לאילי, מנשים נגד אלימות. נתנו לה אפשרות להופיע דרך הזום, מאחר והיא יולדת חדשה – מברוכ, רולא. אני מאוד מקווה שהתינוק יגדל לעולם בלי פשיעה, בלי אלימות. אני בטוחה שבתוך הבית לא יהיה לו אלימות, אבל ברחוב, ובבית-הספר ובכל מקום. רולה, את התחלת לחקור את הנושא בהשפעת הפשיעה על חיי נשים ערביות, והבנתי שהפסקתן בינתיים את המחקר. שתפי אותנו בבקשה.

צהריים טובים לכולם, תודה על ההזמנה. אני לא אשתף בכמה זה כואב, ויש פה נשים שחוו את זה מהחוויה האישית שלהן. אני אשתף כי בהיותי חוקרת את הנושא, ואתגרים שעמדו בפניי גם מבחינת איסוף עדויות, וגם ממצאים ראשוניים, ולמה זה בעצם נעצר, ומה היו הדברים שעמדו בפנינו.

הפרויקט החל לפני ארבע שנים, והוא גם קשור לנשים נגד נשק, או "נשק על שולחן המטבח", שזה בחברה היהודית, ויש קשר למה שאמר עכשיו חבר הכנסת איימן עודה. יש קשר שהוא גם הקשר של ההבדלים שיש בין שתי החברות ומאיזה מקום המערכת מתייחסת לכל הנושא של ביטחון אישי לנשים בחברה הערבית, שיהיה מובן מאליו להגיד שאין, הוא לא נמצא. אם אני חוזרת על כל העדויות שאספתי מכל מקום מהארץ, גם מהכפר שלי שחווינו, שהוא היה כפר בלי אלימות בכלל, אבל איכשהו זה גם הגיע אלינו בגלל חוסר הטיפול המשטרתי והממשלתי.

הנשים הערביות בתוך מדינת ישראל מרגישות שאין להן שום גיבוי של ביטחון אישי. זה משהו שהוא משותף לכולן, כולן מרגישות כך. אני לא רוצה לקחת את הכאב של נשים שחוו את זה, ועכשיו ראינו את הנשים ששיתפו - כולן חוות את זה. אני היום גם כאימא חווה את זה. הנשק בישראל נמצא בכל מקום. אני אתייחס לדברים שהם משותפים בין שתי החברות היהודית והערבית, שהנשק בישראל היום הוא מאוד לגיטימי, הוא נמצא בכל מקום, בכל מרחב. הוא נמצא בכל מקום שתלכו ותראו, כאילו זה נתפס לחברה הישראלית כרגיל, בחברה עלא ניתן. לעדויות שאספתי, זה גם הגיע אלינו בגלל הממשלתי וגם הגיע לכפר שלי. נשים ערביות בתוך מדינת שום גיבוי של ביטחון אישי. זה משהו שהוא משותף לכולם, בין היתר, אני לא רוצה לקחת את הכאב שחוו ששיתפו, אבל כולן חוות את זה. היום אני גם כאימא חווה את זה. הנשק בישראל נמצא בכל מקום. אני גם אתייחס לדברים שהם קצת משותפים בין שתי החברות היהודית והערבית, שהנשק בישראל היום הוא מאוד לגיטימי, הוא נמצא בכל מקום. הוא נמצא בכל מרחב. הוא נמצא בכל מקום שתלכו ותראו. בחברה הישראלית זה נתפס כמשהו רגיל, ובחברה הערבית זה המקור של המוות הראשון, המוות הלא אלוהי, המוות הלא מוצדק, שאין לו שום ברירה חוץ מבריונות.

אני רוצה להגיד שעצרתי את העדויות בגלל חוסר ביטחון שלי, כי אנחנו אוספים עדויות של נשים. אותן נשים נתנו את העדויות האלה, כולן, המשותף שלהן - שלא הוגש כתב אישום במקרה רצח של הקרוב שלהן. זה כאילו נשאר עדות, ועדות עוד לא נסגרה. אני הייתי חשופה באופן אישי למידע פלילי מאוד רגיש. בגלל שאין חסות של המשטרה על כל המקרים שאני חקרתי, ושאני שמעתי נשים, אז לא יכולתי להמשיך שם לראיין עוד נשים. זה הסתיים בכך שראיינתי עשרה נשים מכל מיני מקומות בארץ, גם כחוקרות פמיניסטיות שאנחנו רוצות להגיע ולדבר על הנושא באופן מאוד ענייני, אין לנו את הביטחון לעשות את זה ולא להיות מאוימות באופן אישי, וגם באופן חברתי.

טוב שאת מעלה את זה, כי באמת, כל עוד את אוספת את העדויות האלה, והן יכולות להיות חלק ממידע, בחקירה או משימוש בהם בחקירה, זה מעמיד אותך בשאלות קשות במיוחד אם את נחשפת למידע שאת לא יודעת עד כמה את יכולה לשמור בסוד, ועד כמה את צריכה למסור את זה. ואלה שאלות מאוד מהותיות, אבל בעיניי הן גם מהותיות כי הן חוסמות אותנו מלהכיר ולהבין את הקשיים המיוחדים שנשים עצמן עוברות. אם החוקרת שגובה את העדות מרגישה שהיא יכולה להיות מאוימת, אז תתארו לעצמכן את הנשים עצמן שיש להן את המידע הזה, שהן יודעות מה קרה ואיך קרה. השאלה אם זיהית עוד מגמות אפילו בעשר העדויות? הקשיים העיקריים של הנשים עצמן שדיברו עליהם.

כל הנשים גם קיבלו איומים שעכשיו הזכירו בישיבה. הנשים בעצמן יש איום על חייהן בכך שהן רוצות לדבר על המקרים שקרובי המשפחה, הבנים שלהן הם הקורבנות של אותם מקרים. אז יש איום מצד הרוצחים באופן מובהק, ובאופן מאוד ברור – סתימת פיות מה שנקרא. זה משהו משותף לכולן. אני גם ראיינתי נשים שהן חיות בתוך ערים שיש בהן נשק, וזה לא רחוק. את אמרת לי שהבן שלי יגדל בביטחה, אז לא מזמן נרצח הילד בביר אל-מכסור. אנחנו יודעות שאנחנו לא יכולות להגן על הבנים שלנו במרחב הציבורי היום, וזה אמור להיות נורה אדומה. זה לא רק נורה אדומה, זה המצב, זו המציאות. אז גם נשים שחיות בתוך מקומות שהנשק הוא הרבה יותר זמין, בחוויה האישית שלהן, בחוויה הנפשית שלהן הטראומה מתמשכת, הטראומה לא מסתיימת. מה שנקרא טראומה עיקשת – יש טראומה של אני יכולה להיות פגיעה בכל יציאה שלי מהבית.

היינו עדות לזה כשעבדתי בנצרת, היה מאוד קשה, לשבת בחוץ, כי אנחנו לא יודעים מאיפה יבוא הקליע הבא. עוד פעם, אני לא יכולה לשתף. אני מחקתי את כל המידע. הייתה החלטה למחוק את המידע שאספתי. אני גם לא יכולה לשתף בהרבה דברים, ועוד פעם, אני אחזור על זה שאין הגנה לחוקרות בנושא.

תודה רבה רולא ששיתפת אותנו. אני חושבת בדיוק כך, אם החוקרת מרגישה חוסר ביטחון, אז תארו לאישה שנושאת בעצמה את הסודות האלה...

אני חייבת להגיד שיש תופעה שאני לא יודעת אם חלק מהמשתתפות בדיון ישתפו, בטוח לא מהאימהות אולי, אבל אחד מהדברים שאני שמתי לב אליהן, שיש נשים שנלכדות בתוך משפחה שהיא חייבת הרבה כסף לארגוני הפשיעה, ואז ארגוני הפשיעה עוברים מלנצל את האדם שלקח מהם את ההלוואות לנצל את הנשים בתוך המשפחה. אני אומרת את זה בזהירות רבה, אבל אני יודעת שיש מקרים כאלה. יש מקרים שמנצלים את הנשים בתוך המשפחה מתוך איומים, מתוך לחץ, ואפילו מדרדרים אותן למצבים מאוד בעייתיים. חלק מהן אפילו הופכות לסוג של עבדים אצל הארגונים האלה, וכל צו שהם נותנים להן, הן חייבות לבצע - אם זה בהעברת סמים, אם זה אפילו בלספסר בהן בזנות.

בבקשה, חנאן אלסאנע, עו"ד, מ"איתך מעכי". כהרגלנו, תנסו להתמקד בדקות שאני נותנת. קשה לעצור את האימהות...

גם קשה לדבר אחריהן. האמת, עאידה, אני והעמיתה שלי מארגון "איתך מעכי", למען הצדק החברתי, שלחנו נייר עמדה על ההשפעות וההשלכות של הפשיעה בחברה, על הנשים בחברה הבדואית. האמת, אחרי ששמעתי את כל הסיפורים של הנשים, קשה לי לבוא עכשיו ולתת נתונים והמספרים שמעידים על חוסר תפקוד וביצוע של המערכות, של מערכת המשטרה והמשפט בלהגן על אזרחיות המדינה תושבי הנגב. גם קשה לי מהעובדה ששתי נשים בדואיות היו אמורות להגיע היום ולהעיד ולדבר על החוויות הקשות שלהן בתוך העיר רהט, למרות שבעבר עד לפני כמה ימים הן כן דיברו בתקשורת, כן דיברו על החוויות שלהן ועל השפעת הפשיעה עליהן ועל הילדים שלהן בתוך העיר רהט. אך לצערי, בעקבות המשך הירי בתוך היישוב רהט אתמול, הודיעו לי שהן לא יכולות להגיע כי הן פוחדות. אני מדברת על נשים חזקות, נשים שעובדות. ואני כן רוצה דווקא להביא את הקול שלהן.

בנייר העמדה אצלך יש נתונים המעידים שנשים בדואיות לא רק נרצחות, נעלמות, וחלק מהן אפילו לא מופיעות בסטטיסטיקה כי חלק מהן הן חסרות מעמד שנשואות לגברים בדואים, ו-84% שנרצחו מכלי ירי ללא אישור.

אני כן רוצה להתחיל להביא את הסיפור והעדות של אישה ד' - הירי על בית הקפה ברהט, לא בא על רקע העסקת נשים בדואיות במסעדות. האמת היא, שמדובר במכרז שפורסם להפעלת בית קפה וזכה בו ר', שהפריע למועמד אחר ממשפחה אחרת, והתחילו הסכסוכים והירי על בתי הקפה, מסעדות, ועסקים השייכים למשפחה שזכתה במכרז. התחילו לטעון שהירי בא כסוג של מחאה על העסקת נשים בבית קפה, וזה הגיע לרשתות החברתיות. למרות שהמשפחה ובעלי יודעים שמדובר בשקרים, הם מנעו ממני חמישה אנשים לצאת לעבוד. אני מרגישה שעולמי חרב, התמוטט, עד שמצאתי מקום עבודה קרוב לבית, איך ניתן למחוק ולעצור את מה שמתנהל ברשתות החברתיות? תבקשו, תעזרו לנו, תסייעו. תבקשו מהמשטרה שתעשה את העבודה שלה, שתגיע ותעצור את העבריינים. אנו חיות בפחד. זה עדות של אחת הנשים מעשרות נשים שפנו אלינו למרכז לזכויות נשים לארגון "איתך מעכי", בסניף באר-שבע.

אני מדברת שהפשיעה משפיעה על נשים לא רק ברמת רצח נשים, ופגיעה פיזית ואלימות כלפי נשים. אני מדברת על הפשיעה שחודרת וההשלכות שחודרות גם לתעסוקה, גם למרחב הנפשי, גם במרחב של הרווחה. קשה לתאר פה שאנחנו נמצאים בנגב במציאות קשה כשאנחנו מדברים על מצב-סוציו אקונומי הכי קשה במדינה – 79% מהנשים הבדואיות הן מובטלות. ועד שאנחנו הגענו למקום, מאבק של שנים להביא נשים לצאת ולהשתלב בשוק העבודה – אנחנו רואים שהן לא רק נרצחות, אנחנו רואים שארגוני הפשע, והפשיעה מונעת מהן להשתלב בשוק העבודה גם להיות במרחב הציבורי. אני קוראת ומבקשת לאמץ את ההמלצות שלנו שאנחנו כתבנו בנייר העמדה. יש לנו המלצות במשטרה, לרווחה, דרישות גם למשרד החינוך, וגם מהרשות למעמד האישה. תודה רבה.

תודה.

בבקשה, ד"ר מהא סבאח. אנחנו כן נמשיך ונעביר את הדברים. בבקשה.

תודה, עאידה על ההזמנה, צהריים טובים, כמובן, אני מדברת כחוקרת סוציולוגית באוניברסיטת בן-גוריון, ומנהלת המרכז הרב-תחומי לחקר משפחות. אני גם אדבר מתוך המחקר שעשיתי, מחקר ארוך של שלוש שנים שהתמקד שבחווייתן של הנשים הערביות שמסיימות את הנישואין שלהן.

המטרה של המחקר הייתה באמת לבדוק את החוויה. בסוף זה היה מחקר פשוט שמנסה לחבר בין גירושין לאלימות, כי התברר שנשים שיוצאות מנישואין, הן חוות מסכת אלימות ארוכת שנים. זה לא נגמר אחרי שהוא מרים את היד פעם ראשונה. זה לא נגמר אחרי שהוא לוקח לה את המשכורת החודשית של כמה חודשים, פשוט, נשים חיות שנים ארוכות בתוך מסכת האלימות הזו, אבל גם מכמה סיבות.

אחת הסיבות היא שנשים מאוימות באופן מאוד ישיר לגברים שיש להם נשקים בלתי חוקיים בתוך הבית, כשהנשק הזה יוצא לא פעם אחת, אלא כמה פעמים, תוך כדי איום שכאשר היא מסיימת את הנישואין – חייה הסתיימו. או נשים שמאוימות בעקיפין שפשוט מאוד קל מאוד – אני אסיים לך את החיים בצורה מאוד קלה, ולא יקרה לי שום דבר. כך שנשים פשוט חיות בזוועות של זוגיות ממש זוועתית, אבל הן פשוט לא יכולות לסיים את הנישואין.

חלקן של נשים שיעזו בסופו של דבר לעשות את זה. חלקן שפנו למשטרה והתלוננו, או שקיבלו יחס הרבה פעמים מעליב, כמובן, זה לפי התיאור של אותן נשים. או יחס של זלזול, או פשוט נודו מצד משפחת הבעל בגלל שהן אזרו את האומץ הזה של לצאת ולחשוף את האלימות הקיימת בתוך המשפחה, ופשוט מצאו את עצמן מתמודדות לבד מול מצב כל כך קשה.

מה שאני רוצה כאן להוסיף, אני חושבת שיש עליית מדרגה מאוד מדאיגה, זה החיבור בין הפשיעה המאורגנת לבין המרחב הביתי לבין נישואין לבין גירושין, היו תופעות שפשוט לא היו קיימות בעבר. זאת עליית מדרגה כל כך מסוכנת, כי יש אפשרות שהפשיעה המאורגנת לא תישאר במרחב הציבורי, אלא פשוט יהיה לה הכוח לזלוג אל תוך המרחב הביתי בגלל שהיא יושבת לה על כל כך הרבה עוגנים קשים של אי-שוויון, של הדרה, של העלמת עין מצד הרשויות השונות. הזליגה הזאת היא נראית כאילו שהיא זליגה של סוג של המשך טבעי לכאורה של הדרת נשים, אבל לדעתי זאת עליית מדרגה מאוד מורכבת.

אני חושבת שיש לנו מספיק דוגמאות מהשנה האחרונה של נשים שסיום חייהן היה לכאורה מי שהיה בן זוגן בעבר. אמנם המשטרה לא תפסה, לא הכריזה, לא נתנו שמות, אבל פשוט השמות מסתובבות פה ושם, וכולם יודעים שנשים שילמו את המחיר הזה רק בגלל שהן העזו לצאת מזוגיות כל כך אלימה.

בעניין הנשים שיוצאות מזוגיות כזו שהבן זוג מעורב כבר בפשיעה, האיום הוא מכופל לא בגלל שהוא כועס שהיא עוזבת אותו, אלא בגלל שהיא חשופה להרבה מהסודות של הפשיעה עצמה, והוא מפחד שהיא תגלה בחוץ.

נכון. אני רק רוצה להוסיף עוד היבט אחד, שלדעתי, הוא נעלם מכל הדיון הציבורי סביב הפשיעה המאורגנת ונשים. העובדה שחלק מהנשים היום מאוימות או גם גברים שהם בעמדות מפתח כמו בפוליטיקה המקומית. אנחנו מתקרבים ביום שיהיו בחירות לפוליטיקה המקומית. החברה האזרחית, חלק מהקולגות שלי כאן שעושות עבודת קודש לגבי שינוי מעמדן של נשים בפוליטיקה במיוחד, בפוליטיקה המקומית, אני חושבת שהחיבור בין הפשיעה המאורגנת לבין הפוליטיקה המקומית היא פשוט תחזיר את הנשים אחורה הרבה שנים. אני חושבת שהרבה מהעבודה נעשתה בתחום הזה, היא תלך לאיבוד, כי אנשים יפחדו להיכנס לתחומים האלה שהחיבור הוא כל כך ברור, וגם נראה היום כאילו שזה בלתי נמנע. אם אתה יושב לך בעמדת מפתח שיש לך שם כספים, אתה יכול לנהל מכרזים, אז בטח הפשיעה המאורגנת תגיע לפתח ביתך באיזשהו מקום, ונשים כמובן שהן ממילא מתמודדות מול כל כך הרבה אתגרים מורכבים בפוליטיקה המקומית, אני חושבת שזה דווקא ידיר את רגליהן. גם לא נשכח שהייתה דוגמה של מנהלת בית ספר, אישה שהיא אוימה. אני חושבת שיש כאן איתות שאם את רוצה להיות בעמדת מפתח, גם נשים יחשבו על זה הרבה יותר מאשר בעבר. אם בעבר הייתה התמודדות היא יותר מבנית, יותר תרבותית, בטח היום ההתמודדות הרבה יותר קשה ומורכבת וחשוב לקחת גם את זה בחשבון.

אני חייבת להוסיף שהייתה אמורה להופיע היום בוועדה אישה שנמצאת בעמדה בכירה באחת הרשויות המקומיות שהיא בעצמה קיבלה איומים, ואיומו על החיים שלה. סגן השר ערבתי אותו בנושא. היא התנצלה ברגע האחרון. אני לא רוצה להגיד למה ואיך, אבל יכול להיות שזה אחד מהשיקולים. לגבי האיומים היא קיבלה אותם על סמך שהיא קיבלה החלטות בתפקיד שלה, ואיימו על חייה.

סגן השר, אני מבינה שאתה צריך לצאת. אני שוב מתנצלת, היינו יכולים לקבל יותר זמן איתך ולשמוע. אבל אני מבטיחה להעביר לך גם את ההערות שיעלו אחר-כך. בבקשה.

תודה על ההזמנה. דיברנו בשבוע שעבר על הדיון הזה. לנשים שסיפרו חלק מהסיפור, ולאלה שלא הספקתי להקשיב, אני יכול להגיד רק דבר אחד, בסוף כשאתה שומע את הסיפור האישי של נשים שחוו חוויה כזאת של אובדן, חוץ מלהשתתף בצערכן, כאדם, אני אומר לכן, כבעל תפקיד – יש לי תפקיד, התפקיד שלי זה לייצר שינוי. אני אומר בצורה הכי גלויה. קיבלתי מטעם הממשלה מינוי לרכז את הפעילות הכוללת של הפשיעה בחברה הערבית, וחלק מה שאתם מדברים, זה, זה, אבל חלק. אני חושב שיהיה נכון לשים דברים על השולחן שלא שמו.

כולם שותפים שלי פה. זה שאיימן או עאידה או אחרים לא נסכים על כל דבר במישור הזה, במישור הזה של האלימות והפשיעה, זה נכון שיש לי כובע פוליטי ואני חבר כנסת, אבל אני חושב שבעניין הזה אין פופוליטיקה בהקשר של מה שצריך לעשות. ככל שנוציא פוליטיקה מהאירוע הזה כן ייטב. ואגיד למה אני מתכוון. איימן יש לי ויכוח איתו, אנחנו ידידים, אנחנו מתווכחים. ועאידה, יש לי ויכוחים איתה, ועם כל יתר הח"כים – ולפי הפיצול – נקרא לזה הפיצול הפוליטי בחברה הערבית אותי לא מעניין במה שאני מתעסק, ולשמחתי כך גם היחס למה שאני עושה. אחרי שאמרתי את הפתיחה הזאת, יש לי תפקיד. התפקיד שלי זה גם להגיד חלק מהדברים, שזאת התפיסה המקצועית שלי.

שני דברים נגעו בהם – 1. הנושא של פגיעות בנשים, רצח נשים, אלימות כלפי נשים בחברה הערבית, הדומה והשונה לחברה היהודית, יש דומה ויש שונה. זה סיפור אחד. הסיפור השני – זו החוויה הקשה מאוד שחוות נשים מעצם היותן אימהות של, נשים של, אחיות של, לקורבנות של הפשיעה בחברה הערבית. ובואו נשים דברים על השולחן, לא הכול זה ארגוני פשיעה. ממש לא. אני בכוונה שם את זה פה, לא שאני מוריד מהאחריות שלי על העניין, אבל שנוכל למצוא פתרונות נכונים, צריך גם להבין את הבעיה ולשים אותה מול עינינו בצורה מסודרת.

חלק מהסיפור הוא לא ארגוני פשיעה. הרצח הוא מעשי רצח בלתי פוסקים. גם באום-אל-פאחם, בשוליים ארגוני פשיעה. יש גם צד שני, משפחה אחרת באום-אל-פאחם שסופגת אבידות.

אבל הם המשפחה שלי - - -

בסדר, אני לא מתייג בשמות. אבל אני אומר שאני הולך לבועיינה, יש שם סכסוך דמים של 14 או 15 גופות במהלך השנים האחרונות שכל מי שרק יש לו יד ורגל, בוודאי משטרה, שבחלק מהמקרים יש כתב אישום, בחלק מהמקרים מי לא ניסה לשים סוף לסכסוך הזה מפוליטיקאים ועד מנהיגי ציבור כאלה ואחרים. ולכן אני אומר הבעיה היא של הפשיעה בחברה הערבית היא לא ארגוני פשיעה. הדבר אחד המשותף שקרה בשנים האחרונות הוא נושא - - -

כנראה שלהגדרת ארגוני פשיעה גם יש הבדל בין ערבים.

המקצוע שלי זה להגדיר את הדברים בשביל לטפל בהם נכון. כי בשביל לטפל בארגון פשיעה, צריך למוטט אותו כלכלית, ולטפל במה שאומרים אחרת, אני חושב, צריך למוטט חברתית. אני, זה לא התפקיד שלי, התפקיד שלי הוא אחר. אבל אני כן שם את העניין, יש משמעות לחברה. לכן, הנשים הכואבות והנפלאות שיושבות פה – דיברנו לפני זה, אנחנו נעשה מפגש בלי כל קשר לעניין הזה. יש כוח שעוד לא צמח מספיק חזק בתוך החברה הערבית, לצערי, שמדיר את האנשים החוצה.

אני אתן את הדוגמה דווקא מאום-אל-פאחם. אני אנסה להתמודד. במעשי הרצח האחרונים שהיה באותו יום שישי נורא לפני כמה חודשים, יצא ד"ר סמיר, ראש העיר באמירה בוטה וברורה, שאם זה לא ייפסק – נחרים אתכם. אני באותו יום דיברתי באותה דרך אמנם בעברית, אבל הוא דיבר כמנהיג ציבור לאנשיו. זה לא התפקיד שלי. התפקיד שלי בכובע של נבחר ציבור להגיד גם את הדברים. מהכובע שלי כמי שמתמודד עם המאבק בפשיעה בחברה הערבית זה להכניס את העבריינים לכלא. ואחרי שאמרתי את זה, גם פה צריך את הגיבוי. אני פונה פה לסיפור של רהט כדוגמה. חברים, הסיפור של רהט, גם כן, לא צריך להתבייש פה להגיד בשמות. היה סכסוך עקוב מדם. יש שם עצורים. יש שם עבריינים שזהו שמם, שלא הודרו על ידי בני המשפחה שלהם. הם לא הוצאו מחוץ למחנה, למרות שהם עצורים, אני מקווה עד תום ההליכים.

את צודקת, הירי לא היה בגלל מגדר, הירי היה בגלל אירועים פליליים פר-סה, והם עצורים, והם עצורים עד תום ההליכים, וזה עשה את הרעש. אני ברהט בחודש האחרון, כל יום ראשון הייתי ברהט בחודש האחרון, כל יום ראשון. רק אתמול היינו בפגישה עם ראש עיריית רהט. מה אני רוצה לומר, אני רוצה גם לתת איזושהי תקווה לתוך הכאב שאתן הבאתן. המדינה רוצה לעשות שינוי. המדינה חייבת לעשות שינוי. חלק מהעניין זה גם התפקיד של הממשלה, של המשרד, וגם התפקיד האישית שלי. כולם פה שותפים שלי, כולם פה בתוך הכנסת הזו. אבל כשמגיעים לרגע האמת, וחבל שאיימן לא פה, אבל עאידה היא באותו ראש, אז אני אדבר לעאידה, והיא תעביר לאיימן. אבל כשמגיע היום לוועדת חוקה חוק ומשפט הנושא של חוק החיפוש שעושה איזון שונה, ובכל המטרה היא להילחם בתופעת הנשק, הכי מפריע בכל מקום זה הנשק הבלתי חוקי לאנשים ולגברים, פה אין הבדל, התופעות הן אלה. וכשמגיע חוק החיפוש לוועדת חוקה, חוק ומשפט, ברור לי שצריך לשנות את נקודת האיזון, על מנת שנוכל לתפוס יותר, ולהיכנס למקומות, ולקחת מצלמות, כי יש בעיה בדיווח. אי אפשר להתעלם. כאשר בן-אדם מפחד על חייו, הוא לא ישתף פעולה, אין לי ציפייה לשיתוף פעולה, אין לי ציפייה. אז כשזה מגיע לשם, אז כן נכנסת הפוליטיקה.

לא, זה לא פה.

אני אומר את דעתי. כן נכנסת הפוליטיקה, כי אז כולנו מקדשים את הזכות לחופש, בוודאי, גם אני. אבל מה עם הזכות לחיים? הזכות לחיים, דיברנו עליה פה בוועדה הזאת. אני רוצה לקחת את הזכות לחיים מפה לוועדת חוקה. אני הייתי בדיון שם קודם, צריך לעשות חיבור של הדברים. מה שאני רוצה להגיד זה רק דבר אחד. אני באופן אישי מחויב להוביל שינוי יחד עם כל החברים שלי פה בכנסת כי אין לנו דרך אחרת. חייבים לעשות פה שינוי חברתי. את מה שאמרת על מה שקורה באום-אל-פאחם, מה שקורה בבועיינה, מה שקורה בלוד, ורצח הנשים בלוד – לא, זה לא ארגוני פשיעה בחלק מהמקרים, זה לא. וצריך פה לייצר מאבק שהוא הרבה יותר גדול, בוודאי ובוודאי מאבק של משטרת ישראל שעושה עבודה. יש 30% ירידה באירועי הרצח בהבדל משנת 2021 לעומת 2022. לא מספיק. יש עדיין אירועי רצח רבים בסדרי גודל בחברה הערבית מהחברה האחרת בחברה היהודית בישראל. יש לא מספיק אחוזי פיענוח של תיקי רצח והרתעה. יש אחוז מדיי של פיענוח בתיקים, וזה יעד גדול להכריז על חוסר הפיענוח, אבל זה לא יבוא מדיבורים. זה יבוא מזה שכן נקבל החלטות גם חוקתיות, גם משפטיות, ונבין שאנחנו נמצאים בעת חירום.

אני שמח על ההזדמנות להיות פה. אני מבטיח לך עאידה, כן חשוב לי לבוא ולהציג דווקא פה בוועדה את הנושא של מה שמרוכז פה על מאבק הפשיעה בהיבט הרחב. חשוב לי שכל ועדות הכנסת התחברו לעניין, כי בסוף אני בא ומבקש דברים מהוועדות, ואני מחפש מעבר לבקשה, הרי זה לא עניין אישי, זה עניין של כולנו. אני לא רואה פה שום הבדל בעניין הזה. זכויות אזרח לא פחות חשובות לי מאף אחד אחר. אבל כן יש עוד דבר שצריך לעשות – זה לשנות את נקודת האיזון. נקודת האיזון במדינת ישראל לא מספיק השתנתה. וכשאני מסתובב בחברה הערבית, ואני מסתובב הרבה מאוד, אומרים לי – מה זה עונש מינימום, רבע מהעונש או שליש מהעונש. לך תספר להם שאפילו להגיע לרבע עונש, מלחמת עולם בוועדת החוקה בגלל האיזון הנוסף. אתה הולך לכל מקום אומרים חמש שנים עונש מינימום. תיקח את האנשים, תעשה כך, תעשה אחרת. חברים, צריך למצוא איזון, אבל כן לשנות את נקודת האיזון. עאידה אני אשמח לכל הזמנה, אלייך בוודאי, עם כל הוויכוחים בינינו, אנחנו חברים טובים פה בכנסת.

אני אומר לכן, כפי שפתחתן את הדיון, אני אעשה – אני אומר "אני", אז לא ברמה האישית. אנחנו נעשה את כל מה שאנחנו מסוגלים לשנות את המציאות הבלתי נסבלת הזאת.

תודה רבה סגן השר. אני אצטרך לבקש ממך להישאר שלוש דקות כי אני חייבת לענות על דברים. אני אענה, ואחר-כך נתווכח. אבל חשוב מאוד להגיד את הדברים האלה.

בנושא של נשק וחיפוש. ונשמע את הנשים הנפלאות שעוסקות בנושא של נשק. הייתי רוצה אותו רצון, למרות שאני לא מסכימה עם העניין לתת יד חופשית בעניין החיפוש, וכן, יש לי בעיה עם החוק הזה שדורס על זכויות בין היתר, ואני יודעת איך המשטרה תיקח את החוק הזה ותיישם אותו אחר כך, אין לי אמון שהיא תיישם אותו בצורה המופתית, כי אתה יודע, ודיברנו על זה. מצד שני, בוא נראה אתכם מקבלים החלטה שמפסיקים את ההיתר שניתן, או את ההוראות שניתנו, ויש בהן הקלה מאוד גדולה גם על קבלת נשק שבסופו של דבר יזלוג גם כן לתוך האוכלוסייה הערבית, את ההוראות של רישיונות נשק שנעשו כל כך מתירניות וקלות. הדבר השני, עניין נשיאת נשק במרחב הציבורי. אמנם זה נשמע, ואני יודעת שזה נשק שהוא מורשה ואתם מאפשרים את זה לאלה שיש להם מורשה. אבל כאשר משתלט במרחב הציבורי, והעין קולטת כל הזמן שאפשר ללכת עם נשק, אנחנו רואים שגם משתוללים עם נשק שהוא בלתי מאושר.

סיפור על טיק-טוק, היום מדברים פה חבר'ה מרהט. בטיק-טוק נהוג היום, זה קטע. עומדים עם כלי נשק, ומשדרים - - - עם מחיאות כפיים. כשנביא את הצעת חוק שאומרת קנס מנהלי של 50 אלף שקלים למי רואים אותו בטיק-טוק בלי ראייה נוספת - - -

בזה אני אתמוך, אבל לא בדברים שעלולים לפגוע במרחב הכללי ובזכויות כלליות.

הדבר בעניין הנידוי, בעניין החרם – אני עדיין זוכרת שלפני אולי חמש שנים, אני יצאתי ודיברתי על חרם, על כל מי שמעורב בארגוני פשיעה, ונאמר לי שזה בלתי אפשרי, ואני עדיין מתעקשת על זה. וכל פעם שאני הולכת לאיזשהו הפגנה, או מאהל שהוא נגד הפשיעה, אני מדברת על זה. אנחנו הנשים יכולות להוביל את זה. שתדעו לכם, הניסיון בעולם כולו, הוא מי שעצר ארגוני הפשיעה, זה כאשר הנשים והאימהות קמו נגד הבנים ובני זוג שלהן ואמרו - לא בבית שלי, ואני לא מוכנה להרשות את זה, ועשו חרם. אז בואו, אנחנו צריכות לחשוב על זה אחר-כך מחוץ לבניין, לעשות את המאבק בכפרים ובערים. תודה לך, כבוד סגן השר. אני בטוחה שכאשר אתה צודק אני עוזרת.

אנחנו ניפגש. תודה.

אני רוצה לחזור לאחת מהנשים המשתתפות, בכל זאת, עשו דרך ארוכה. אחר-כך, אנחנו ניתן לרלה מזלי, מ"אקדח על שולחן המטבח", ואחר כך פתחי אבו-יונס, יושב-ראש פורום מנהלים.

אני יודעת שיש צורך לדבר על המקרה עצמו איך זה קרה. אבל כדי שאנחנו נלמד, כדי שמי שאחראים במשרדים יידעו שהעניין לא רק לתפוס את הרוצח, אלא גם לטפל במי שנשאר מאחורה. אולי תשתפי אותנו במה קורה איתכם ואיתך והמשפחה אחרי הרצח. גם תגידי אבל גם תשתפי את זה.

(הדברים נאמרו בערבית ותורגמו על-ידי יושבת-ראש הוועדה).

אני אמא לילד בן 19, היא קמה להתפלל בבוקר. היא מדברת על זה ששמעו יריות, היא מצאה את
הבן שלה ירוי בקומה השנייה וגם את החבר שלו שזה בן השכנים. המשטרה כמעט שעה לקח לאמבולנס להגיע, וגם המשטרה. מי שרצחו אותם זה שני אחים, כולם יודעים מי הם, אפילו בשם יודעים שאלה הם הרוצחים. הם הגיעו עם אקדחים ועמדו מאחורי וילון, והתחילו לירות. באחת היריות כנראה גרמו לקצר חשמלי, הופסק החשמל, ואז הם לא ראו איפה הם יורים, התחילו לירות לכיוון הרצפה, הכדורים עפו לכל כיוון. וארבעה אנשים נפצעו, שניים מהם מתו – הבן שלי ובן השכנים.

הם בדרך כלל בימי שישי יושבים קבוצה של חברים בקומה השנייה שלנו עם הבן שלי, אבל באותו יום הם חגגו יום הולדת לאחד החברים - זה היה טבח. החדר היה מלא דם. יש לי שני בנים שהם אחים של הנרצח. אני מאוד מפחדת, כי הרוצחים מסתובבים והבנים שלי מכירים אותם. והפחד היום-יומי שלי שהם יפגשו אותם, ולא יוכלו להתאפק כאשר הם יראו את הרוצח של האח שלהם.

הבן שלי לא מעורב בסכסוך שגרם לרצח הזה. היה אחד מהחברים, אח של חבר שלו שהוא מעורב בסכסוך, הוא ישב והוא היה איתם באותו לילה, ולכן הבן שלי נרצח, והכוונה הייתה לאחרים. אני מבקשת שהמשטרה תעצור אותם, ותביא איתם את הדין, כי בסופו של דבר הם רצחו שני אנשים. כאשר אנחנו שואלים את המשטרה – אומרים, אין לנו ראיות מספיק כדי להגיש נגדם כתב אישום.

תודה רבה.

אנשי המשטרה אני יודעת שאתם יושבים ומחכים בסבלנות. אבל את האמת, תיכף יעלו שאלות.

רוב כלי הירייה שקוטלים אזרחיות פלסטיניות במדינה הזאת מסווגים על ידי המשטרה, כמו ששמענו כבר מסביב, בתור נשק בלתי ידוע. אנחנו יושבות ומדברים כאן היום כאילו אין קשר בין העולם הזה של ארגוני הפשע, או הפשיעה המתרחבת והפושה בקהילה הפלסטינית בישראל, לבין נשק ברישיון, מורשה, מוסדר שהוא לגיטימי. אבל אנחנו יודעות – "מהאקדח על שולחן המטבח", הקואליציה הזאת של 20 ארגונים, שחלק גדול מהנשק הזה היה בעבר שלו נשק ברישיון. זה כל מיני רישיונות, זה לא רק רישיון אזרחי, אבל זה כולל גם נשק אזרחי ברישיון. גם הוא חלק מהסיפור של הפשיעה הגואה. אנחנו יודעות שבשנים האחרונות, ועאידה כבר הזכירה את זה, המשרד לביטחון פנים הנהיג יד קלה על המקלדת, והנפיק רישיונות אזרחיים ועודד חימוש אזרחי, וממשיך לעודד חימוש אזרחי. אנחנו יודעות את זה, ואנחנו עוקבות אחרי זה.

כדי לשנות כיוון, וסגן השר, לצערי, כבר לא פה. אבל כדי לעשות שינוי, אפשר וצריך להוביל מדיניות מונעת. ומדיניות מונעת, לא מדיניות ענישה אחרי הפשע, לאחר מעשה, זה חלק מהחשיבה המגדרית שאנחנו מביאות לפה ומנסות להטמיע בארגונים, במוסדות, ובין מקבלי ההחלטות. הצעד הראשון שצריך לעשות כדי להתחיל שינוי במובן הזה של מניעה, הוא עצירת ההפצה המוגברת של נשק מורשה, לעצור את זה. כי עוד נשק מורשה, זה עוד נשק בלתי מורשה. בדרום אפריקה כבר הבינו את זה. כבר התחילו ליישם את התובנות האלה. בארצות-הברית, כבר הבינו את זה, אבל לא מיישמים עדיין. אנחנו צריכים להגיע אליהם כדי להתחיל לשנות פה. עוד נשק הוא לא עוד ביטחון. הוא עוד פשיעה ועוד פגיעות.

ההחלטה על מדיניות שפויה נתונה היום, היום ממש, בימים האלה, בידיים של הוועדה לביטחון הפנים. קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", עתרה לבג"ץ, וזאת אחת התוצאות של העתירה הזו. הוועדה והמדינה יכולות היום עדיין לאמץ גישה מניעתית במקום גישה שלאחר מעשה. אפשר וצריך לעצור את ההפצה המואצת של כלי ירייה בתוך בתים ומשפחות. כדי לעשות את זה, צריך להחזיר קריטריונים לקבלת רישיון אזרחי שמבוססים על צורך ממשי של מבקש הרישיון, מה שהיה בעבר יחסית שמרני, מצמצם, לא מושלם בכלל אבל היה. במקביל, צריך לחזור למדיניות של אחסון נשק אבטחה במקום העבודה, ולא בבית של המאבטח. הגיע הזמן להעדיף חיים של נשים וגברים על שיקולים כלכליים, וזה שיקולים כלכליים. הנשק הזה מחוץ לתפקיד עוד לא הציל אף אחד כמו שטוענים. צריך לסלק או למנוע כניסה של עוד כלי ירייה מבתים של אלפי נשים, מאות אלפי נשים שחיות תחת שלטון אימה גם יהודיות וגם פלסטיניות, ולא להוסיף על זה נשק.

אני רוצה לסגור במה שכבר הוזכר פה וזה מידע. המידע הזה שכל כך קשה להגיע אליו, וכל כך קשה לאסוף אותו. הרשויות היום לא עושות איסוף שיטתי ומקיף ומפולח כך שאפשר יהיה לראות מגמות, אפשר יהיה לראות פגיעות בקבוצות ספציפיות, ועל היסוד הזה של חוסר מידע גם הפיקוח הוא כושל. ועדת רונן ידעה שהוא כושל. המבקר יודע שהוא כושל.

לצערי הרב, גם איסוף המידע הזה הוא מתייחס רק לנשק המורשה שזו לא המאסה הגדולה שנמצאת באוכלוסייה הערבית. המאסה הגדולה – היא נשק בלתי מורשה, והוא נשק בלתי חוקי מה שנקרא, אבל זה לא מונע שגם צריך לטפל.

וגם לאסוף עליו מידע, יש דרכים אם המדינה רוצה, לא אם החוקרות רוצות.

תודה רבה.

בבקשה, יו"ר פורום מנהלי לשכות הרווחה בחברה הערבית. אשמח גם לשמוע אם אתם מהעבודה שלכם בשטח מתחילים לזהות איזשהן מגמות, מהן הבעיות העיקריות שנשארות איתן נשים, ומה השירותים שאתם מגישים?

שלום לכולם, קשה להתבטא אחרי ההצגה של הנשים שליבי איתם, המצב קשה ולא פשוט. אני רוצה לשפוך אור על שלושה נקודות עיקריות. משפחות פשע והפשיעה בחברה הערבית - זה הכישלון של המדינה, זה הכישלון של החברה. זה שאנחנו מדינה שלא מאפשרת ולא נותנת תקווה, אז אנחנו בעצם זורעים את הזרעים של הפשע. הדבר השני – הניסיון שלנו כמנהלי לשכות רווחה, מוכיח שוב ושוב, וכל פעם שאנחנו ניסינו לחקור את הנושא ולאגם נתונים על הנושא, אנחנו מצאנו ששתי נקודות עיקריות הן הפתרון: לתת תקווה לצעירים, כי ברגע שיש תקווה לצעירים ללימודים, להכשרות, להשמה בעבודה, אז הם לא הצטרפו לעולם הפשע. ימצאו את הדרך שלהם לדרך של תקווה, עשייה, של שותפות, של להיות חלק מהחברה.

הדבר השני שראינו, ומאוד חשוב לי להדגיש פה בוועדה של קידום מעמד האישה, ששיתוף הנשים בהובלת החברה הערבית הוא המפתח. הנשים הן 50% מהחברה, וכאשר רק 10% מהן שותפות להובלה בהנהגת החברה הערבית, אז בעצם החברה הזאת היא חסרה גלגל אחד שהמכונית הזאת לא יכולה להמשיך בלי אנשים. ולכן, השקעת כספים בלימודים, באקדמיה, בהכשרות, ובהשמת מקומות עבודה לנשים הם הפתרון. אלה הם הפתרונות שיביאו לפתרון הבעיה. אני לא משטרה, ואני לא צבא.

אתה מנהל לשכת רווחה, ואתה יו"ר הפורום. האם אפשר לדעת אם יש לכם תוכניות, או יהיו לכם לאור התוכנית החדשה שתטפל. הרי דובר על מועקה גם כלכלית, בגלל שמאבדים את המפרנס בהרבה מקרים. מדובר על יתומים שנשארים עם טראומה. הנשים עצמן נמצאות בטראומה מאוד קשה. סכנות, בגלל האיומים המתמשכים. האם יש לכם תוכניות שפותחו, או שאתם מתכוונים לטפל בנשים, לספק להן שירותים. יש פה ילדים בעסק הזה גם כן.

יש לנו תוכניות שמטפלות בכלל החברה. אבל הנושא אותו אנחנו מנסים להציג על השולחן היום, הוא מחייב תקציבים מיוחדים וכוח אדם תוספתי למחלקות הרווחה, כך שאנחנו נוכל להגיע לכל אותן נשים וכל אותם ילדים שהם נפגעים מהפשיעה בחברה הערבית. אנחנו לא רק מדברים על הנפגעים, אנחנו מדברים גם כן על הפוגעים. הרי הנשים של הפוגעים, הילדים של הפוגעים, החברה שסובבת את הפוגעים הם גם סובלים מאלימות. אנחנו חושבים שמשרד הרווחה במדינת ישראל, משרד האוצר צריך להקצות תקציב מעבר לתקציבים הרגילים שאנחנו מטפלים בהם בכלל החברה בנושאי טיפול באלימות נגד נשים וטיפול בילדים חשופים לאלימות. אנחנו צריכים תקציבים מיוחדים כדי להכין תוכניות ספציפיות לאוכלוסייה הזאת על פי - - - שמטפל בילדים ובמשפחות הנרצחים, זה צריך טיפול ממוקד שמחייב כוח אדם מיוחד שיעבור הכשרות מיוחדות כדי שיוכלו לתת את הטיפולים לאנשים האלה. התקציבים האלה הם לא איתנו. ולכן עד היום אנחנו לא - - -

אמנם את המשפט האחרון לא שמענו טוב, אבל אני מבינה שאין נוהל מיוחד שמדבר על קרה מקרה רצח, מה עושים העובדים הסוציאליים בין אם המשפחה מטופלת בלשכה או לא מטופלת? איפה המעורבות שלכם בעת המקרה עצמו ולאחר מכן?

נמצא איתנו בזום סאיד תלי, ממשרד הרווחה וביטחון חברתי. בבקשה. שומעים מקוטע.

- - -

נשמע עוד עדות מעוד אישה. בבקשה, מונא חליל.

(הדברים נאמרו בערבית ותורגמו על-ידי יושבת-ראש הוועדה).

אני מונא חליל מחיפה, הבן שלי יחיד עם שש אחיות, ונרצח באמצע שכונת חליסה בחיפה. מצלמות היו שם. כל בית בחליסה יש בו מצלמות. ובכל בית בחליסה יש נשקים. אמרתי את זה למשטרה אלף פעמים את זה. אני לא אשתוק ולא אירע עד שייעשה צדק לבן שלי. הבן שלי לא היה קשור לפשיעה. הבן שלי גידל סוסים, והיה כל הזמן מתעסק עם סוסים.

הוא עבד בשוק הסיטונאי לירקות ופרות, ובילה את רוב היום שלו בעבודה. יש לו קבוצה מצומצמת של חברים, שבעיקר מה שאיחד אותם ביחד זו אהבה לסוסים. הבן שלי, הוא נפטר ב-6 באוקטובר 2020, אבא שלו לפני זה נפטר מסרטן ריאות, והיו קצת בעיות במשפחה של האבא. היה שם סכסוך על גירושין בין הדוד ואשתו, והוא היה מערב את הבן שלי ללכת להביא לו את הילדים מאצל אשתו. אני מבינה שהאחים של אשתו של הדוד עבריינים, וכנראה הפריע להם שהוא עשה מה שביקש ממנו הדוד, לקחת את הילדים ולהביא את הילדים. אנחנו לא משפחה בעייתית. אני דווקא התרחקתי מהדודים האלה בגלל שהם בעייתיים. אני גידלתי את הילדים שלי בצורה טובה.

היא בדיוק מספרת שהיא הייתה בבית עם הבת שלה, התקשרה לבן בשעה 11:30, שאלה אותו איפה הוא, כי הגיע הזמן שלו, והוא אמר: אל תדאגי אני תיכף מגיע. אחר-כך היא הבינה שהוא הלך להוביל את הילדים של הדוד שלו לאשתו של הדוד. פתאום היא שומעת אחרי שסיימה את השיחה איתו צרור של יריות, הרבה ירי, וראתה שהמשטרה עולה למקום איפה שקרה הרצח. ראתה אחר-כך אנשים ממהרים לשם בדרך, והיא לא הבינה מה קורה, עד שהגיעו ואמרו לה - תעלי לשם, זה הבן שלך. אמרו לה בואי ניקח אותך לשם, הבן נהג באופנוע, והייתה לו תאונה כדי שתראי אותו. אין לו רישיון אופנוע, ואף פעם לא רכב, אז היא לא האמינה. במקום לקחת אותה לחליסה, לקח אותה לבית חולים רמב"ם.

כשהגיעה לבית החולים היו מלא אנשים, רוב האנשים מחליסה היו שם. כולם הגיעו, ואני הגעתי אחרונה. אני אימא שלו, ידעתי והגעתי אחרונה. הוא היה כבר בחדר ניתוח. ביקשתי לראות אותו, לא נתנו לי בהתחלה, היו הרבה שוטרים. עד שיצאו הרופאים ולקחו אותי לראות אותו בחדר הלם, אני והבנות שלי, אבל הוא כבר היה מת. היה לו פגיעה מכדור אחד, והיא אמרה את השמות של האנשים שרצחו את הבן שלה שהם שלושה אחים.

ביקשתי את הטלפון של הבן שלי, היו בו איומים על החיים שלו מהמשפחה הזו. לא הסכימו לתת לי, פתאום נעלם הטלפון, נעלמו המצלמות - שום הוכחה. השלושה האלה שאיימו כל הזמן על החיים של הבן שלי מסתובבים חופשי, חיים בשפרעם. ועכשיו אימא של הבחורים האלה מבקשת כל הזמן לעשות סולחה איתי. ואני – כאילו איזה סוג של סולחה אחרי שרצחו לי את הבן?

אני קיבלתי אירוע מוחי, והייתי שלושה שבועות בבית חולים. אני יזמתי את הצעדה, שגם חבר הכנסת איימן עודה השתתף בה, ואני בחלק ממנה - זה אני אומרת - והרבה אנשים השתתפו איתך, אני חייבת להגיד, זאת הייתה צעדה מאוד מרשימה. הצלחת לגייס את הציבור מונא איתך. אחד מהאחים נתפס על אחזקת נשק בצורה בלתי, כי הוא הצטלם עם הנשק, וכך החזיקו אותו. מונא אומרת שאחד מהשייח'ים שביקשה ממנו להיות מעורב בסולחה, באחת מהשיחות עם האימא של הצעירים האלה, היא הודתה ואמרה בצורה ברורה לשייח' שהבנים שלה רצחו את הבן שלי, והוא כנראה פרסם את זה בפייסבוק. הוא פרסם את זה בפייסבוק. לקחתי את מה שהוא פרסם, הלכתי למשטרה, הראיתי להם את זה, וביקשתי, מה אתם רוצים יותר מזה, תחקרו את הבן-אדם, תשמעו מה היא סיפרה לו, והם לא עשו כלום. אז אחר-כך נברר מול המשטרה, נרצה לקבל תשובות בעניין הזה. תודה.

בבקשה, נאילה עואד, מנשים נגד אלימות. בבקשה.

תודה. כשנפגשנו עם אנשים, במיוחד נשים שהילדים שלהן נרצחו, הילדים, או בני הזוג, וזה לאחרונה גם, אנחנו כנשים נגד נשק, גם קואליציית ארגוני נשים ואינדיבידואליות, שכן, היה חשוב לנו להביא ולהשמיע את קולותינו כנשים, כנשים פעילות בתוך החברה. וגם אחרי למידה מה קורה בעולם לאור השיח שהתפתח גם עם נשים – עם "נשק על שולחן המטבח", ויצא שהנשים בעצמן הן אלה שמטפלות בנפצעים. כאן נשאלת השאלה, הסברת את כל העניין של הטראומה, את העול שאת נוטלת – כאילו, מי מטפל בטראומה, גם בטראומה המשנית וגם בטראומה של המטפלות אפילו אם מדובר בעובדות הסוציאליות, אז מי מטפל בהן באיומים שהן סובלות? דיברנו על החוקרות, גם הטראומה שהחוקרת עוברת, גם עד כמה אנחנו מוגנות ואפשר לחשוף, כי חשוב במחקר הפמיניסטי להביא את קולותיהן של הנשים. אבל כל העניין של המוגנות והגנה על העדים, כאילו התוכנית שהתפרסמה ואמרו שכבר התחילו את זה בעניין של 550, וגם בתוכנית של "מעט אלימות כלפי נשים", התוכנית הבין-משרדית, דיברו על תוכנית להגנת עדים, וטוענים שהם התחילו להפעיל אותה. נפגשתי לפני שבועיים עם פרקליטים במדינה, אף אחד לא שמע על התוכנית הזו.

יש לנו פרקליטה שהתעניינה בדיון היום, אולי ננסה עכשיו לקחת ממנה תשובות.

אז כל העניין של הטראומה, כל העניין של המפרנסת, או מפרנס יחיד שצריך לדאוג לכלל האוכלוסייה, מי דואג לו? מי דואג לה?

משפחה.

המשפחה. סגן השר דיבר על תקווה. תקווה, רק כשהן משנים את המדיניות. מדיניות גזענית של המשטרה שמתייחסת לאוכלוסייה הערבית באיומים, באלימות קשה. הנשים חלק מהחברה, והן לא נטולות מכל המצב והסיטואציה הפוליטית, לכן הן לא ירגישו בביטחון כשהמשטרה תגן עליהן אפילו אם הן מאוימות, וגם כשאנחנו מדברות על תקווה, מדובר בפיענוח מקרי רצח. לא יאומן שרק 36% ממקרי הרצח מפוענחים, וכולם מציינים מי כן הרוצחים, או שיש להם עדויות. ואם אין להם עדויות ומספיק ראיות, המשטרה יכולה לעשות את זה. כאשר מישהו מאיים על הביטחון של המדינה – הם יכולים להשיג את הראיות ומלוא הראיות. כשמדובר בחייהם של הערבים בתוך המדינה, ובמיוחד גם נשים, אז אין להם ראיות והם צריכים את שיתוף הפעולה. אז שהם ידאגו לזה.

דבר שני, לאסוף את הנשקים. הנשקים הבלתי מוכרים ומורשים שמסתובבים, ולרוב, 80% הם מהמקורות של הצבא. ואללה, מעניין, מדינת ישראל לא יכולה לחשוף מי גנב את הנשק מתוך הבסיסים שלהם ואת הקליעים? אז שישאלו את השאלות האלה ויגיבו, ואז אנחנו נמצא את התקווה אם המדיניות תשתנה. תודה.

כי חשוב את קולותיהן של הנשים. מוגנות והגנה על העדים, שכבר התחילו עם זה בעניין וגם בתוכנית של מניעת אלימות כלפי נשים, דיברו על תוכנית להגנת עדים.

חלק מן הדברים זה לא העבודה הקלאסית של הרווחה, אבל ברור שזה גם מגיע לפתחנו. אני רואה את התפקיד שלנו בשני דברים – גם להתריע ולהעריך מסוכנות גם כשלא מדובר ביחסים בתוך משפחה, ואנחנו פוגשים את זה. אתן דוגמה. בכלי החדש להערכת מסוכנות וזה דבר שאין לא אח ורע בעולם בכלים אחרים להערכת מסוכנות, יש סעיף שמתייחס לנושא של מעורבות של ארגוני פשיעה, אין כזה דבר בעולם שכלי מתייחס בנושא הזה, כי זה לא נושא פלילי משפחתי, ובכל זאת, אצלנו כן הכנסנו את זה בגלל שאנחנו רואים את זה באירוע רצח ואלימות במיוחד בחברה הערבית. דבר שני, זה כן ליווי ותמיכה אחרי. וכן יש בעצם הסדרה של התחום הזה כאשר יש טיפול שניתן באמצעות עמותות שמשרד הרווחה מפקח עליהם של ליווי פסיכולוגי גם בשביל "הילה" ועוד ארגונים, שהם בעצם באמצעות משרד הרווחה מלוות משפחות שיקיריהן נפגעו נרצחו.

סאיד, שמעת את העדויות של הנשים? הנשים האלה קיבלו את הסיוע הזה?

כן, שמעתי. רק אשלים. כל בני משפחה שנרצח קרוב שלהן, זכאי לסיוע נפשי, כמובן אמורים להתקשר אליהם ולהציע להם. כמובן, חלק רוצות, חלק לא רוצות.

פשוט יושבות מולי נשים שאף אחד לא התקשר אליהן, אף אחד לא טרח לתת להן את הסיוע הזה.

אני מכיר את זה מקרוב. גם אשתי במקרה מטפלת דרך העמותות האלה. אם לא התקשרו אליהן, אז יש פה איזושהי בעיה. אני לא יודע למה לא התקשרו. אפשר כמובן להפנות אותן אלינו. יש לזה תקציב ייעודי, וכמובן, מחלקות הרווחה אמורות לדעת מזה. אם יש פה משהו לא ברור ולא מגיע, כי זה שרות יחסית חדש מהשנים האחרונות. הן גם אמורות לקבל, דרך אגב, זה מיועד לא רק לנשים, אמנם יש פה נשים, בעיקר נשים. אבל יש סל של סיוע גם פסיכולוגי, גם עורכי דין, וגם סיוע כלכלי קטן. יש חבילה שלמה שהוא אחראי עליה, אם זה לא התקבל, לא התקשרו, לא יצרו קשר, יש לברר, ואני אשמח לעזור בעניין הזה. אבל זה כן קיים השרות הפסיכולוגי.

מעניין סאיד, כי בדיוק דיברנו עם פתחי, יושב-ראש פורום מנהלי לשכות הרווחה, והוא לא הצליח להצביע באופן ספציפי על תוכניות קיימות. כנראה המידע הזה לא מחלחל למטה. זה המינימום שאני יכולה להגיד. אם יושבות מולי חמש נשים שאיבדו את יקיריהן, ולא קיבלו את הסיוע הזה, ואף אחד לא התקשר אליהן - זה אומר דרשני.

אני מציע לבדוק את זה. אמנם זה לא תחום האחריות שלי, יש לזה מנהל אחר, זה לא אלימות במשפחה, זו אלימות בכלל. זה מפתיע אותי מאוד אם אף אחד לא התקשר.

מי אחראי במשרד על העניין כדי שאוכל לפנות?

חשוב לציין בפרוטוקול, מי שאחראי על זה, זה בחור בשם אילן שריף, הוא מהשרות שלי, ותחת השרות של איילה מאיר – דבר שמאוד חשוב שיגיע לכל הנשים שיושבות בדיון היום.

השאלה אם רק מדובר על חבילה במקרה של רצח שהוא אלימות במשפחה, או כל רצח שקיים?

לא, כל רצח שקיים. זה נקרא נפגעי עבירות המתה, זה לא רק במשפחה. זה לגמרי קיים. נכון.

זה חלק מתוכנית סנ"ה?

זה המלצות של תוכנית סנ"ה, אבל זה מיושם כבר. יש מפקחות מחוזיות. יש עמותות שמפעילות את השירות הזה. עוד פעם, אני לא מבין איך זה שאף אחת מהנשים כאן לא התקשרו ולא הציעו, זה מפתיע. צריך לבדוק למה זה קרה.

אני אבדוק הרבה יותר לעומק גם עם הנשים וגם עם המשרד. תודה רבה.

אני שמחה שישבתם והקשבתם לעדויות, כי זה גם מחזיר את הדברים לפרופורציות, ורואים את הכאב שנמצא אצל אלה שפגעו מעבירות כאלה.

אני לא אבקש עכשיו תשובות ספציפיות על המקרים, כי אני יודעת שאתם לא ציפיתם מי יהיה ולא הגעתם עם תשובות למקרים הקונקרטיים, על המקרים הספציפיים והטענות שעלו גם ממונא וגם מאחרות, אני אפנה אליכם באופן ישיר ללשכת השר ואבקש תשובות בעניין הזה.

בבקשה, עאישה אבו אלרוב.

(הדברים נאמרו בערבית ותורגמו על-ידי יושבת-ראש הוועדה).

אני מחיפה. גרושה 20 שנה, אני גידלתי את הילדים שלי. אני זאת שגידלתי ופרנסתי אותם. הילד שלי הלך לעבודה, ונרצח במקום העבודה שלו. אני לא יודעת כלום על המקרה. מטרטרים אותי בין ימ"ר חיפה, ימ"ר נצרת, תחנת משטרה זאת, תחנת משטרה ההיא, ואני לא מקבלת שום תשובה. מי שרצח יקבל את העונש שלו בפנים.

תהיי בריאה.

כמובן היו טענות קשות, וברור שיש הרגשת חוסר ביטחון, ונשים מסתובבות עם מועקה דיי גדולה. אני לא יודעת מה יש לכם להגיד לנו במקרה הזה. כי אם יושבות מולי שש נשים שעדיין לא יודעות מי רצח או שהן יודעות ורואות אותם מסתובבים חופשי. אני חייבת להגיד, אני גם עירבתי את סגן השר בשני מקרים של אנשים מהעיר שלי שיודעים בדיוק מי רצח את האח ומתחננים. אומרים – אנחנו לא אנשים שלוקחים את החוק בידיים שלנו. אנחנו רוצים לכבד את החוק, אנחנו לא רוצים שנאבד עוד אחד מהמשפחה שלנו, כי הוא הלך ורצח את הרוצח של הבן שלנו, אבל תכניסו אותם מאחורי סורג ובריח.

אני ממלא מקום של סגן ראש אגף "סייף" במשטרת ישראל. בנסיבות שנוצרו, קשה לשמוע את העדויות האישיות של אותן נשים, ויש רבות נשים אחרות - שלא נדבר על המעגל של הילדים מתוך החוויה הקשה הזאת. אני 29 שנים במשטרה, לצערי, רוב הזמן טיפלתי בפשיעה בחברה הערבית ונחשפתי לאותן נשים, אנחנו גם הורים לילדים, אנחנו גם בני אדם, וכל אירוע פה כואב. כמובן שהמטרה שלנו כמשטרת ישראל בסופו של דבר, למצות את הדין עם אותם עבריינים ולהכניס אותם אחרי סורג ובריח. אנחנו לא תמיד מצליחים. גם חלק מהמקרים פה מוכרים לי, אני שירתתי במחוז מרכז 28 שנים. נחשפתי לחלק מהמקרים גם בקלנסואה וגם בג'לג'וליה. בחלק מהמקרים, אנחנו הבאנו ראיות באופן משמעותי ביותר עד לכדי מעצר של מעבר ל-30 יום של אותם חשודים, לצערי, הראיות האלה לא הסתפקו. הפרקליטות לא הסכימה לקבל אותם כי 98% סיכויי הרשעה.

98% כלומר, בשביל 2% משאירים רוצחים בחוץ?

זו אחת הבעיות המרכזיות שאנחנו נלחמים איתן, שאנחנו מחפשים בסופו של דבר את הצדק שייעשה.

חלק מהפנייה שלי, אני ארצה לדעת בשלושת השנים האחרונות כמה מהתיקים סגרתם אותם והעברתם לפרקליטות עם המלצה להעמדה לדין, והפרקליטות לא הסכימה להגיש?

בסופו של דבר, אני לא רוצה להתערב במקצועיות של הפרקליטות, אבל זה חלק מהדברים.

לא, אני אתערב – אתה לא.

אני אשמח שניתן מענה לדברים האלה, גם מהרצח של הנער מג'לג'וליה, אנחנו יודעים מי רצח. לצערי, אנחנו לא מספיק חזקים עם ראיות לבית-משפט כדי להרשיע את אותם רוצחים. אני רוצה להיות כתובת. אני רוצה להיות כתובת לאותן נשים. אחד הדברים שחרה לי, שהן לא קיבלו מענה מתאים מתחנות המשטרה ומהיחידות החוקרות, ואנחנו כאגף "סייף" שאמון לטפל – אני ארחיב בנושא הזה בכל הקשור לפשיעה בחברה הערבית, צריכים לתת מענה לאותן נשים, לאותן משפחות מה הסטטוס של התיק, ובכלל, על כל האיומים והדברים האחרים שעלו פה. אחר-כך, אני אנהל שיחה עם אותן נשים, ואני אשמח לסייע בסוגיה הזו, ולהוביל שיח ישיר עם אותן נשים, ולתת תמונת מצב עדכנית ונכונה. יש להן זכות מלאה לקבל את התמונה הזו, ואנחנו, חובה שלנו כמשטרה לתת להן את המענה. ואני מבטיח לעשות את זה בצורה הטובה ביותר.

אני מבינה סגן השר גם פנה אליכם, והוא ירצה לארגן פגישה. אני הייתי מציעה שתגיעו לפגישה הזו עם יותר תשובות לנשים האלה. במקום לשמוע עוד פעם על הטראומות שלהן והכאב שלהן, אולי פעם אחת דווקא הפגישה תתנהל סביב מתן דיווח לנשים. לא לשמוע מהנשים, מספיק, התרשמנו מהכאב שלהן. אולי כדאי להשתיק את הכאב הזה עם קצת מידע.

אני מתחייב שהמידע הזה יגיע עוד טרם הפגישה. אני אפנה אישית לכל אחת מהנשים פה.

אני אשמח לשמוע דיווח על הפניות האלה. חתאם, אני אציע אחר-כך משהו שיהיה דרך הוועדה, כדי שנהיה בטוחים שאתן מקבלות את התשובות. אני ארצה מכם רשימה של הנשים עם הנרצחים מהמשפחה שלהן והתיקים, אנחנו נעביר אותה, ונבקש לקבל מידע סבירה.

בתחילת יולי יש לנו ישיבה עם סגלוביץ'.

אני יודעת איך מתנהלים בישיבות. אני לא רוצה עוד ישיבה שיבואו ויגידו לכם, בואו דברו על מה אתן עוברות. אני חושבת שזה אמור להיות הפוך. זאת ישיבה שאתם תקשיבו יותר. הם יבואו עם תשובות.

כן נהיה יותר ממוקדים בסוגיה הזאת.

אני רוצה כן לדבר על התקווה. מדינת ישראל בשנה שעברה, גם ראש הממשלה הכריז שהפשיעה הערבית, אחד משלושת הבעיות המרכזיות - - -

לא. עזוב. אני מבקשת. אתה איש מקצוע, אל תדבר מה הכריזו הפוליטיקאים, כי יש לי המון מה להגיד על ההכרזות של ראש הממשלה - תעזוב אותי. דבר מקצועית. אל תגיד לי מה מכריז ראש הממשלה.

אני יושב פה שעה וחצי והקשבתי - - -

כל הכבוד, זה התפקיד שלך. אני מבקשת לא להתייחס לאמירות של פוליטיקאים, כי אני לא אעבור על זה, יש לי המון מה להגיד על פוליטיקאים.

אני אומר שלפני כשנה בדיוק הוקם אגף "סייף". התפקיד של אגף "סייף", לתת מענה לאותה סוגיה של הפשיעה בחברה הערבית בשני מישורים. המישור האחד – נושא של סיכול פשיעה. נדבר על אותם סכסוכים ואותם מקרי רצח, בסופו של דבר, לתת בידי יחידות המשטרה השונות את היכולת לפענח את התיקים האלה, אם זה בגיוס שוטרים דוברי השפה הערבית, שוטרים ערבים מוסלמים לתוך המשטרה.

נוצרים זה לא בסדר?

גם. אמרתי ערבים נוצרים ודרוזים והכול. המטרה היא בסופו של דבר – שיהיה לאותם קורבנות עבירה כתובת לבוא ולדבר בשפה, כדי בסופו של דבר להקל על השיח של משטרה עם האזרחים קורבנות העבירה. הדבר השני הנוסף, החשוב מאוד, זה להקמת תחנות משטרה בתוך היישובים הערבים, על מנת לצמצם את זמן התגובה והיכולת של המשטרה להגיב לאירועים האלה. ואני שמח להגיד גם דבר נוסף, שאנחנו נמצאים במסלול אחר של תוצאות עסקיות. בסופו של דבר, אנחנו נמצאים בעלייה של 36% בתפיסות הנשקים הבלתי חוקיים שאנחנו מדברים עליהם. אנחנו נמצאים בעלייה של 30% של כתבי אישום כנגד אותם עבריינים שמחזיקים את הנשקים. דיברו פה על 80% נשקים מצה"ל, אז המספרים הרבה יותר נמוכים.

דבר נוסף, מעבר לתפיסות, אני שמח על דבר אחד, קרוב ל-4,000 תיקי אמל"ח שנפתחו ב-20/21, ועלייה בכתבי האישום. אנחנו מצליחים לצמצם גם את מקורות ההגעה של הנשקים, אם זה מעבדות לייצור כלי נשק בשטחים, ואם זה בהברחות מהגבול. רק בחודשיים האחרונים נתפסו מאות כלי נשק שהוברחו מהגבול, וזה, בסופו של דבר, בשורה מבחינתנו. אנחנו גם נמצאים בשינוי מגמה בפיענוח של תיקי רצח. גם האירוע של הנער, הילד בן ה-4 בביר אל-מכסור, הפיענוח של התיק הזה. אנחנו עושים מאמצים גדולים כדי בסופו של דבר לממש את החובה שלנו, ולפענח את התיקים, ולשים את אותם עבריינים מאחורי סורג ובריח.

יש עבודה מצוינת גם סוף כל סוף כנגד ארגוני פשיעה. הוכרזו שלושה ארגוני פשיעה משמעותיים בארץ. חלקם, חלק מראשי הארגון נמצאים היום מאחורי סורג ובריח עם כתבי אישום.

וחלק נמצאים בחו"ל. ברחו לחו"ל.

חלק מהם אנחנו נמצאים בצירים של תקיפה כלכלית משמעותית מאוד, עם תפיסות של מאות מיליוני שקלים מאותם עבריינים. והיום, אני אומר לכם שוב - - -

אני רוצה לשמוע, העלו את הנושא של הגנה על עדים - מה עם התוכנית הזאת? נלך ספציפית על הדברים ונשאל.

התוכנית של הגנת עדים לא נמצאת בפתחה של המשטרה, ולפתחו של המשרד לביטחון פנים. אבל אני יכול להגיד לכם מניסיון שהיום יש נשים ערביות שנמצאות בתוכנית הזאת.

נכון. אני רק אוסיף. אנחנו מנהלים את זה מול הבט"פ. זה התחיל לנוע. אנחנו העברנו רשימה של נשים בסיכון לרשות להגנת עדים, הם עושים את הבחינות שלהם. נפגשו כבר עם כמה נשים. יש תקציב לזה.

יש נשים שכבר נמצאות בתוכנית.

אשמח לקבל סטטיסטיקה מתי התחילה התוכנית לפעול. כמה נשים ערביות נמצאות בתוכנית הזו, זה יהיה מידע לוועדה. מספרים, לא ביקשתי שמות. אני יודעת מה אפשר לבקש ומה לא.

אנחנו ניתן מענה מסודר לסוגיה הזו. אבל אני אומר שאנחנו נמצאים במקום אחר. גם בסוגיה של הרווחה, אני חושב שמשטרת ישראל, יחד עם המשרד עצמו, פתחנו מודלים שמטפלים באמת באותן נשים שנמצאות בסיכון, אותן נשים שהגישו תלונה, עבור סטטוס כלשהו, אם זה שינוי מקום מגורים. בסך הכול אף אחד לא היה איתם בקשר.

אני לא רוצה להיכנס לנושאים של אלימות במשפחה.

אלה נשים שחוו אלימות בסופו של דבר, זה לא בתוך המשפחה. אלה נשים שאויימו אם זה כעדות, ואם כקורבנות. אנחנו יחד עם משרד הרווחה ומשרדים אחרים, מנסים לתת רשת ביטחון טובה יותר כדי לא להגיע לאירוע הבא של אירוע האלימות. אני רוצה להתחייב עוד פעם. אנחנו נשב, נדבר, ואנחנו כמשטרת ישראל עושים מאמצים גדולים כדי להיות במקום אחר, ובאמת להשפיע על הסוגיה הזאת.

עברנו איומים ואף אחד לא ענה. אני מבקשת.

אנחנו כבר יושבת למעלה משעתיים, אי-אפשר, בוועדות זה לא קורה שאנחנו יושבים כל כך הרבה. אני אשב אתכן אחר-כך.

הבן שלי שרצח אותו השכן שלנו, הוא עכשיו בכלא. אני לא מאשימה אותו כי הוא ילד, מתחת לגיל, אבל אני מאשימה את המשטרה. אני נתתי כבוד למשטרה יותר מדיי. כל פעם הייתי מתקשרת למשטרה. ירה עלינו בבית פעמיים, והתקשרתי למשטרה. אלה ילדים שהם מוכרים למשטרה, גם לרווחה, גם לכל דבר. אני, בתור אימא, עם כל הכבוד לשוטרים והמשטרה שהיא פה. בשבילי, לראות עכשיו פרצוף של שוטר – אני רואה את הפרצוף של הרוצח של הבן שלי. במשך חודשיים ארבע פעמים קראתי למשטרה אחרי הרצח של הבן שלי, ארבע פעמים קיבלתי אותו שוטר, תסביר לי מה זה? ארבע פעמים אני מתקשרת, הלו, משטרה, בא אליי אותו שוטר. נרצח הבן שלי – בא אליי אותו שוטר. אני, בשבילי, המשטרה רצחה את הבן שלי. אני כבר מתפוצצת אם אני לא אדבר על זה. ודווקא במקרה הזה אתה דיברת על התקווה – איזו תקווה? על איזו תקווה אנחנו מדברים? הבן שלי נרצח. יש לו ילדה בת שלושה חודשים, עכשיו היא בת שלוש וחצי. אתה יודע מה היא שאלה אותי לפני שבועיים, אתה לא תאמין? היא אמרה לי, איפה אבא שלך? אמרתי לה: אבא שלי נפטר לפני 30 שנה. אמרה לי - - -

גם הוא רצחו אותו, ככה שאלה אותך.

הילדה בת ארבע. איזה עתיד ואיזו תקווה? אחרי שנה וחצי ראו אותי בצעדה, ואז משרד הרווחה שאל עלינו. למרות שאני עבדתי במשרד הרווחה, הייתי עובדת בהתנדבות, הייתי אומנת לילדים במצוקה.

סליחה, אתה אמרת שאתם יודעים מי היה הבן שלי, למה נתתם להם - - -

אני רוצה לסכם את הדיון הזה, למרות הקושי, אני חייבת להגיד. כאשר הוצאנו את ההזמנות ידענו שאנחנו רק מתחילים דיון היום. זה דיון שלא מסתיים בישיבה אחת. אנחנו רק מתחילות לגלות מה עובר על הנשים שהן נפגעות עבירה, או באופן ישיר, או באופן עקיף בגלל בני משפחה. זה לא רק הכאב, זה קודם כל הדבר הכי עצוב ששמענו אותו פה, זה הכאב של אימהות שאיבדו את הילדים שלהן, זה משהו שלא הייתי רוצה לתאר לעצמי אפילו. כולנו אימהות וכולנו יודעות מה זה הפחד הזה, לחיות בפחד שאולי אני אאבד אחד מהילדים שלי. הפחד עצמו מלאבד לפעמים משתק, אז איך הכאב של כן לאבד, ולחיות יום יום עם זה.

אני לא אנסה אפילו לתאר לעצמי - ליבנו אתכן. אבל לא מספיק שליבנו יהיה איתכן. צריך שיהיו גם חוקים איתכן. צריך שיהיו שירותים שילוו אתכן. צרים שיהיה גם מדיניות מאוד ברורה. כן אני יודעת שבתקופה האחרונה מתחוללים כמה שינויים. אני אומרת שסוף סוף, אולי המשטרה התחילה לעשות חלק ממה שהייתה צריכה לעשות הרבה זמן, ואני מדגישה חלק. אני עדיין לא מסופקת, ואני לא חושבת שעושים את הכול. אבל המשטרה מוכיחה היום, והרשויות מוכיחים מה שאמרנו שנים רבות. יש לכם את היכולות. אתם כן יכולים לעשות, תתחילו לעשות. אני רואה שהלחץ הציבורי הוא זה שיכול להביא תוצאות. ולכן, הצעקה שלכן, ושל כלל האוכלוסייה הערבית צריכה להישמע תמיד, ולהדהד לא רק בבניין הזה, אלא ברחובות ובכבישים בחוץ, כדי שכולם יבינו שאנחנו לא נרפה עד שנוכל לחיות בביטחון.

היום גילינו כמה מהתופעות איך הפשיעה משפיעה על חיי נשים. וזה לא רק חוסר ביטחון במרחב הציבורי שכולנו מרגישים אותו, כולנו שומעים את צרורי היריות בכפרים ובערים. כולנו יודעים שאי-אפשר אפילו כשאת נוהגת באוטו ומישהו חותך אותך, אני אומרת לכם, אני לא מעזה אפילו לצפור, אפילו כשמסכנים את החיים שלי על הכביש, כי אני לא יודעת הצעיר שחתך אותי עכשיו, אם לא יירד מהאוטו עם נשק. זו המציאות שאנחנו חיים בה. אז חוסר ביטחון, אבל נשים שמישהו מהמשפחה שלהן נפגע מארגוני הפשע, או שחס וחלילה מישהו מהמשפחה שלהן מעורב בארגוני הפשע, חיים בפחד אפילו יותר גדול. הן עדות שלא מצליחות לפתוח את הפה. הן רואות את הפשיעה בעיניים, והן לא יכולות לפתוח את הפה, ולזה צריך תוכניות להגנה על עדים.

אנחנו ראינו גם שנשים מנוצלות כאשר המשפחות שלהן בעולם הפשיעה, מנוצלות, כדי שבכוח יעשו עבירות על החוק, או לנצל את הגוף שלהן, ואת החיים שלהן, ואת זה אנחנו צריכים לבדוק. מדאיג אותי ביותר שחוקרת מתחילה לחקור תופעה חברתית, ואז היא צריכה לגרוס את כל החומר, ולא להעז להגיד משהו על מה שהיא חקרה, כי היא בעצמה עלולה להיות בסכנה - זה אומר דרשני. זה אומר דרשני שאפילו ללמוד את התופעה לעומק זה כל כך מפחיד כבר.

בעניין המדיניות המונעת, אני פניתי כבר לראש הממשלה, פניתי לשרי ביטחון בשש השנים האחרונות על ענייני נוהל מתן רישיון נשק. ואני יודעת גם שיש עלייה מטורפת בבקשות, כולל מהאוכלוסייה הערבית. לפי הנהלים, אני לא בטוחה שזה לא מגיע לידיים הלא נכונות. ואם צה"ל והמשטרה לא יודעים לשמור טוב מאוד על הנשק שבידיים שלהם, בטוח שאדם פרטי, שאף אחד לא בודק איפה הוא שם את הנשק שלו, לא יכול לשמור וזה יכול לזלוג לידיים הלא נכונות. לכן אנחנו שוב מעלות את הבקשה לצמצם מתן אישורים. לשמור על זה, ולא לאפשר נשיאת נשק במרחב הציבורי. אנחנו לא יודעים מאיפה הכדור יגיע, מאיזה אדם גזען מבוהל שרואה בנו פרופיל פוטנציאלי ויורה בנו, או מבין החברה שלנו שמעוצבן עלינו.

אני בדיוק מסתכלת על סל השירותים והטיפולים למשפחות שחוות אובדן פתאומי ושכול כתוצאה מתאונת דרכים, ועבירות המתה. אני אבדוק עד כמה רשויות הרווחה באוכלוסייה הערבית מיודעים על זה, ויש להם תקציבים כדי שהאנשים והילדים יקבלו את הטיפול הנאות והתמיכה לאחר אובדן קשה. שום דבר לא יפצה אתכן, אבל לפחות לטפל בטראומה של הילדים ושל הנשים שנשארו, ולקבל את הסיוע שמגיע לכן כאזרחיות. אנחנו נבדוק גם את זה.

אני אפנה למשרד ואבקש לדעת איך הם בודקים את הנהלים. ואני אבדוק את יישום הנהלים. אני ארצה לקבל ממשרד העבודה והרווחה - בשלושת השנים האחרונות היו מינימום 250 רציחות באוכלוסייה הערבית. כמה משרד הרווחה והביטחון החברתי, כמה נתנו סלים כאלה ומה רשום אצלם. כמה נוצלו סלי השירותים ל-250 מינימום מקרי הרצח באוכלוסייה הערבית בשלושת השנים האחרונות. אני אפנה אליכן גם במידע קונקרטי, וכפי שביקשתי, שהישיבה עם האימהות יהיה כדי לתת להן כיוונים איפה עומדים. אני רואה שהיועצת של השר נמצאת פה, ואני מבקשת שהפגישה הבאה לא תהיה עוד פעם לפתוח את הפצעים, ולדבר על הכאב, אלא יותר לתת להן תשובות, שאולי תיתן להן תקווה לא להחזיר את הילדים, אבל שהצדק ייעשה עם הרוצחים.

בעניין הייעוץ המשפטי, אני יודעת שיש דיונים בכנסת וגם במשרדי הממשלה להרחיב את יריעת הייעוץ המשפטי הניתן. אחת מהצעות החוק שלי, שיתנו ייעוץ משפטי באותו רגע של עבירת ההמתה למשפחה, כדי שתלווה אותן. אנחנו רואים כמה קשה להן להתנייד מתחנת משטרה לתחנת משטרה, וגם לעקוב אחר מה שקורה בתיק, וגם להבין שיש להן זכויות שהן בעצמן יהיו מוגנות. אז אני חושבת שהייעוץ המשפטי במקרה הזה מאוד חשוב. אני מודה לכולכן שהגעתן. מודה לאימהות.

ישיבה זו נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:25.