פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת



29
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
10/05/2022

הכנסת העשרים-וארבע




הכנסת





מושב שני


פרוטוקול מס' 53
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, ט' באייר התשפ"ב (10 במאי 2022), שעה 9:30

מקצועות צווארון ורוד - שכר, תנאי ההעסקה ואתגרים נוספים

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר
נעמה לזימי

נירה שפק

חני כהן - מנהלת תחום פרט, אגף א' משאבי אנוש, משרד הרווחה והביטחון החברתי

תמר להבי - מנהלת תחום מקרים ארציים, משרד הרווחה והביטחון החברתי

רום בראב - אגף התקציבים, משרד האוצר

אורלי הרצברג - קלינאית תקשורת ארצית, משרד הבריאות

שני שפיר - לשכת יושב ראש ומנכ"לית, ויצ"ו

מיכל אוריון שגיא - מנהלת תחום שירותי חירום טיפול ושיקום, ויצ"ו

גילי ורון - מנהלת המערך המשפטי, ויצ"ו

רמה ענב - יושבת ראש האגף לקידום מעמד האישה, ויצ"ו

רבקה נוימן - מנהלת האגף לקידום מעמד האישה, ויצ"ו

פרופ' אורלי בנימין - קו לעובד

אפרת לוי - יו''ר ועדת מדיניות חברתית, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים

אפרת רותם - עו"ד, מנהלת החטיבה הארצית, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים

גאיה שיפמן - נציגת הסטודנטים, תנועת "דרכנו"

עירית גזית - מנהלת המחלקה המשפטית, אקי"ם

אסנת זיו - מנהלת הקו החם, אית"ך – מעכי, משפטניות למען צדק חברתי

היידי טיקוצקי - כולנו משפחה

סוניה פרץ - סמנכ"לית ומנהלת אגף בכיר כוח אדם בהוראה, משרד החינוך

ענת מימון

דלית אזולאי

חבר תרגומים

מקצועות צווארון ורוד - שכר, תנאי ההעסקה ואתגרים נוספים

בוקר טוב לכולן. אני פותחת את הישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היום ה-10 למאי 2022 ואנחנו נדון בנושא של מקצועות צווארון וורוד – שכר, תנאי העסקה ואתגרים נוספים.

האמת היא שזה דיון שכבר הרבה זמן מדברים עליו. ניגשו אליי בזמנו מויצ"ו על מנת לבקש את הדיון הזה ובגלל כל מיני סיבות, ביניהן גם פגרה וגם עומס עבודה בתוך הוועדה, אנחנו החלטנו שאנחנו עושות את זה אבל דוחות את זה קצת ואז הגיע היום המיוחד של חברת הכנסת נעמה לזימי ואני מבינה שהיום שלך נקרא "קידום מעמד העובד והעובדת וזכויות העובדים בישראל".

אני חושבת שבחרת לעסוק ביום המיוחד הזה בנושא מאוד מאוד חשוב והוא גם כן קרוב לליבי. זה אחד הנושאים שאני חושבת שהוזנחו שנים רבות וטוב שיש חברי כנסת חברתיים שאיכפת להם ורוצים באמת לשנות את המצב הקיים.

לצערנו הרב, גם מעמד העובדים והעובדות עבר שחיקה בשנים האחרונות בצל הקורונה ונפגע. בכלל, כל נושא התעסוקה בישראל נפגע בשני העשורים האחרונים, המעבר הזה מתעסוקה ישירה והעסקה ישירה להעסקה שהיא דרך כל מיני חברות ודרך כל מיני קבלנים תרמה – או אולי בעצם לא הייתי משתמשת במילה "תרמה" – יותר דרדרה את המצב למצב שהוא יותר קשה.

אנחנו בוועדה דנו כמה פעמים בנושאים שקשורים למקצועות צווארון וורוד – אם זה היה בנושא של עובדות סוציאליות או אם היו אלה מנהלות משפחתונים או סייעות וכולי. כל פעם עסקנו בעוד קבוצה ועוד קבוצה וטוב שביוזמה שלך, חברת הכנסת לזימי, אספנו את הכל ביחד ואת נותנת גם לכולם הזדמנות והוועדה גם היא תיתן הזדמנות להסתכל מעל. לבוא ולהגיד "זו לא הבעיה של הסייעות לבד וזו לא הבעיה של מנהלות המשפחתונים".

יש משהו מובנה בתוך המדינה שהוא מאחד את כל המקצועות הללו וזה לא במקרה שהן וורודות וזה לא במקרה שהרוב הוא נשים ולכן אני מאוד ככה מתלהבת מהדיון הזה. אני חושבת שהדיון הזה יפרוץ דרך לעוד כמה דיונים, אבל בואו, אני רוצה לתת לך קודם כל – כמי שיזמה את היום המיוחד הזה היום בכנסת ואני מברכת על היוזמה, אני נותנת לך לפתוח.

תודה רבה לך עאידה חברתי. אני רק רוצה להגיד שכשהודענו על היום המיוחד הזה הוועדה הראשונה שאישרה לנו את הדיון וזה עוד לפני הוועדות אצלינו בתוך הסיעה ובזה לא היה לי ספק, אז חשוב לי להגיד לך.

באמת שבמקומות האלו זה לא רק שאנחנו רואות עין בעין, אלא שאלו המקומות של שותפות שאני מאוד מקווה שגם תצליח להניב תוצאות כי זה המקום שלא רק מחבר אידיאולוגיה, אלא גם יכול לייצר בריתות ואני חושבת שזה כל כך מתאים שהדיון הכל כך חשוב הזה, הרוחבי הזה, נמצא כאן בוועדה שלך שהיא מתחללת את הסוגייה לא רק התעסוקתית, אלא הסוגייה המגדרית הרחבה של הנושא הזה.

ביום הראשון שלי בכנסת, יום לאחר ההשבעה, הגשתי שדולה לעובדות הצווארון הוורוד. אמנם הייתה קורונה, גל ועוד גל ולא יצא לכנס אותה ואני מקווה שבמושב הזה אנחנו נוכל לכנס את השדולה הזו ואני מקווה ואני אשמח שזה יהיה גם בשיתוף פעולה. כי הנושא הזה צריך לדון בו כל הזמן וגם לפרק אותו לגורמים לפעמים, כדי שגם תהיה התייחסות נקודתית לסוגיות ספציפיות.

הכנתי פה איזה נאום גדול, אבל אני אגיד משהו יותר ממוקד – כי מאוד חשוב להגיד. הסיפור של הגירעון החברתי במדינה ובהכרח בכל מקצועות הטיפול והעבודה של עובדות הצווארון הוורוד חמור במיוחד וזאת בגלל שבעוד שחלק מהשרים והפקידים הבכירים עסוקים באופן אובססיבי בצמצום הגירעון הפיננסי ונוגסים עוד ועוד בשירותים הציבוריים וברשת הביטחון החברתית הם יוצרים גירעון הרבה יותר מסוכן, שאותו יהיה הרבה יותר קשה לתקן.

מדינת ישראל לא צריכה לפחד מגירעון כספי, היא צריכה לפחד מגירעון חברתי, קהילתי, נפשי ורווחתי. במדינת ישראל אין מספיק מורות, מטפלות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, אחיות וכל אותן עובדות צווארון וורוד שהן הביטחון החברתי שלנו – החיוניות ביותר. הגירעון הזה חמור באופן מיוחד משום שכבר עכשיו קשה מאוד לתקן אותו. מערכת הרווחה שלנו בקריסה משום שהעובדות הסוציאליות לא מסוגלות להתפרנס מהמקצוע שלהן ובורחות החוצה וכך גם מערכת החינוך, מערכת הטיפול הנפשי ובוודאי גם הסייעות שגם ידברו פה היום.

אני אגיד שלאורך השנה הזו נפגשתי עם כל אחד מהסקטורים האלו בכל מיני אופנים ונדמה שכל מקום שאנחנו נוגעות בו בסוגיות של הצווארון הוורוד, המקום כאילו לא טופל 30 שנה ומה שמקומם במיוחד ובטח תסכימי איתי עאידה – שבמקביל יש את ההצהרות הגדולות על עוד מיליון עובדים בהייטק, כאילו שמדינה יכולה להתקיים כשכולם רק עובדים פה בהייטק, כאילו שהמדינה והקיום שלה לא מושתת על העובדות הכי חיוניות האלו.

בשבוע שעבר אני סיירתי סיור פתע במעון "בית דפנה". נכנסתי לתוכו והיה חשוב לי לדבר עם החוסים, אבל לא פחות חשוב לדבר עם העובדים והעובדות ואני שאלתי אותם בלי בושה "כמה אתם מרוויחים?", אז הם ענו לי שמרוויחים שכר מינימום ושאלתי עוד יותר בלי בושה מישהי שעובדת כבר 30 שנה שם "כמה את מרוויחה היום?", לא היה לה קל להגיד ואז כבר המנהל התערב ואמר "..עובד שעובד פה 20 שנה מרוויח קצת מעל שכר המינימום..". 20 שנה, כן? בואו נדמיין איך הפנסיה של אותו העובד תיראה במקצוע הכי קשה ושוחק – המקצועות שלכן.

היום גם קיבלתי את הדיווח על זה שמנכ"ל דנאל, שמרוויח בשנה מעל לארבעה מיליון ₪ ולפעמים גם קרוב לחמישה מיליון ₪ וזה בזמן שהעובדים שלו עובדים ומרוויחים שכר הנמוך. אבל הבעיה היא לא מנכ"ל דנאל, הבעיה היא המדינה. הבעיה היא המדינה שלא ממהרת לחתום על ההסכם הקיבוצי של העובדות הסוציאליות שהיא חתמה, שהממונה על השכר משתהה ומשתהה. הבעיה היא העיריות והרשויות המקומיות שחושבות שסייעות זה איזה משהו שצריך לעשות אותו בהתנדבות אולי, אני לא יודעת מה ואיך הם תופסים בדיוק את העבודה שלכן, הבעיה היא שיש אחיות שצריכות לטפל בהיעדר תקנים במסדרונות מיון מפוצצים ובלי יכולת אפילו לשיפור ההסכם הקיבוצי שלהן, המערך הפסיכולוגי שקורס ואומרים "האם הכסף שהשיגו לפסיכולוגי ילך עכשיו למתמחים" ומשסים עכשיו עוד פעם אוכלוסייה מוחלשת אחרת – מוחלשת במובן התעסוקתי.

אלו כולן בעיות קריטיות וכשאנחנו אומרות הרחבת גירעון ואני יודעת שפה עאידה היא שותפה מלאה לתפיסה הזו, לא מפזרות אלא אנחנו אומרות שצריך להרחיב את הגירעון בישראל כדי לשקם את המערכות. אנחנו יודעות שאת התוצאות הטובות של הרחבת הגירעון היום אנחנו נראה קדימה ואם אנחנו לא נעשה את זה עכשיו הענפים האלו יהיו בקריסה ולכן אני קודם כל מודה לכם שאתם פה, באמת. אני רוצה להגיד לכן שאנחנו איתכן ואנחנו לשירותכן במה שצריך ויש כאן גם שותפות ובריתות ונשים שאפשר לעבוד איתן מתוך הכנסת ולא מפתיע שאין פה חברי כנסת גברים נכון? כן.

אני התרגלתי שחברי הכנסת הגברים לא מגיעים לנושאים הכי חשובים שדנים בהם בוועדה הזו. אני חושבת שאנחנו דנות פה בנושאים הכי חשובים במדינה הזו וחברי הכנסת הגברים נעדרים, אז כנראה.

זה של נשים, זה כל הפסיכולוגיות האלה והאחריות והעובדות הסוציאליות האלה, זה לא כזה חשוב עד שהילד מחכה לתור לפסיכולוגית.

אבל זה חלק מהנושא נעמה, זה חלק. אנחנו דנות בנושאים של צווארון וורוד. אנחנו או יותר נכון הם חושבים, שהעניינים שאנחנו דנים בהם בוועדה לקידום מעמד האישה זה נושאים שקשורים לנשים וזה לא חשוב אף פעם. עכשיו זאת הגישה שעומדת גם כן מאחורי המעמד של עובדות הצווארון הוורוד.

ממש.

אבל אני רוצה רק להוסיף משהו. אנחנו מדברות פה על גם סייעות וגם עובדות סוציאליות וגם על כל המקצועות שהוזכרו. אבל אנחנו יושבות פה, בתוך משכן כנסת ישראל, כאשר יש קבוצה של עובדות בתוך המשכן הזה שעובדות אף הן באותם התנאים המחפירים, אני אישית ניסיתי לטפל בזה בעבר ולצערי הרב לא הצלחתי. אני חושבת שמי שהיו צריכות גם להצטרף לדיון הזה אלו עובדות המשק בבניין הזה. זה גם עובדות מהקפיטריה, גם עובדות הניקיון. הן עובדות גם כן כעובדות קבלן.

אגב, אני רוצה להגיד לך שכשישבתי על הנושא הזה עם מנכ"ל הכנסת כמה פעמים, בהתחלה אמרו לי שהסכומים לפירוק ההסכם שהיה עם עובדות הניקיון מחברת שפיר ספציפית הם סכומי עתק. ביקשנו את ההסכם ואז גילינו שזה לא נכון. הוא פשוט לא הסכים לתת לי את ההסכם.

זה לא נכון. אלו אותן הטענות נעמה.

אותן טענות פעם אחר פעם.

אלו אותן טענות שהאוניברסיטאות העלו כשדיברנו על התעסוקה הישירה של עובדות הניקיון והן אמרו "זה יעלה לנו הון עתק", עשינו מחקר, הבאנו והראינו להם ועובדה שעוד ועוד אוניברסיטאות מעסיקות עכשיו באותו האופן.

תמיד יש טיעונים מוזרים להעסקה ישירה אבל אני רק אגיד שעל עובדות המזנון, שגם הן מועסקות באותו האופן הטיעון היה "..אתן רוצות מה? ואם תהיה תלונה בצלחת למי יתלוננו? לזה שהגיש או לקייטרינג שהביא את האוכל?..".

נו באמת!?

זה הדבר שהכי קל לפתור מבחינה משפטית בעולם. זאת אומרת, מדינה שממציאה את כל הדברים שהיא יכולה להמציא, אבל איך לסנכרן בין העסקה של עובדות מזנון – זה כבר מורכב מידי כנראה.

טוב, אני חושבת שלכנסת יש מחלקת ייעוץ משפטי מאוד מאוד מקצועית שתוכל לפתור את זה.

לא, לא בוודאי שזה. אבל עאידה, הנה עוד סוגייה שאפשר לפתור יחד, אני מאוד מאוד מקווה.

אני מוכנה ובואי נשלב כוחות ונעשה את זה. זה נושא שכבר עלה כמה פעמים, טיפלתי בו וקיימתי דיונים, אבל לא הצלחנו להתקדם. אוקיי, תודה רבה חברת הכנסת נעמה לזימי.

אני רק מצטערת אם אני אלך במהלך הדיון, ישנם עוד כשמונה דיונים שמתקיימים פה היום ואנחנו רצים ביום המיוחד הזה.

זה מה שלא טוב בימים מיוחדים.

נכון.

אוקיי, אני רוצה קודם כל לתת לנציגות של ויצ"ו את רשות הדיבור. הגברת רבקה נוימן – מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצ"ו, בבקשה גברתי. אני מבינה שאתן שתיים שרוצות להציג את המחקר שלכן.

כן.

אבל רק תיקחו בבקשה בחשבון שיש לי רשימה די ארוכה של דוברות, אז תשתדלו לעשות את זה כפי שסוכם ובאופן מתומצת. בבקשה.

כן המפקדת, אני אעמוד בזמנים.

אני לא בטוחה שבצה"ל יאהבו את זה כשאת אומרת לעאידה "המפקדת". אוקיי, בבקשה.

נתמודד גם עם צה"ל. שמי רבקה נוימן ואני מנהלת את האגף לקידום מעמד האישה בויצ"ו ואני כאן במספר כובעים – כובע אחד של ויצ"ו, שהוא הכובע של ארגון שעובד בשיתוף פעולה עם המדינה ומפעיל עבור המדינה שלנו שירותים רבים מול לא מעט משרדים ממשלתיים כמו משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הרווחה וזרוע התעסוקה. אנחנו מספקות שירותים ומעסיקות עובדות בתנאים שהמדינה דורשת מאיתנו במכרזים.

במקביל, תוך כדי הפיצול אישיות הזה אנחנו גם ארגון שחי בזירה החברתית מאז ועד עולם ונושא זכויות נשים מאוד מאוד קרוב לליבו ובעצם מהמקום שרואה את שני הדברים ושצופה גם במה שקורה לנשים במקצועות עבודה סוציאלית, מקצועות הבריאות, הפיזיותרפיה, קלינאיות תקשורת, פסיכולוגיות, מקצועות ההוראה השונים ומטפלות לגילה הרך, כל אלה הם מקצועות שאנחנו גם מעסיקות בהם ורואות את המצוקה.

אז המצוקה שלנו כמובן שבראש ובראשונה היא לגייס כוח אדם ואנחנו במצב של גירעון בכל המקומות האלה ויותר מזה, על זה מיכל תרחיב, כמפעילות מקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן איזה שירותי קהילה אנחנו פוגשות ברחבי הארץ על מנת לממש את זכותם של הילדים – אם זה אבחון ואם זה טיפול ואם זה האנשים שעושים את זה ואם זה כל הדברים הללו.

בעצם המסמך הזה כשהתחלנו לעבוד עליו, "מקצועות הצווארון הוורוד" נשמע קצת 'ברבי' כזה. אני חושבת שמה שעומד מאחורי המסמך הזה זה קריאת מצוקה שמשדרת כאן שהמדינה שלנו מתמודדת עם גירעון טיפולי בכל אחד מהתחומים האלה – בריאות, חינוך, רווחה, רווחה נפשית. אנחנו מחוייבים לטפל האוכלוסיות נורמטיביות וגם באוכלוסיות מוחלשות ואנחנו לא מגיעים לזה. ילדים רבים נפגעים לאורך הדרך, לא מאובחנים בזמן, לא מקבלים טיפולים בזמן ותיכף אנחנו נדבר גם על זה.

אנחנו מדברות פה על סיפור שצופה את פני העתיד. אנחנו, היקף המשבר, אנחנו מדינה שהרעיבה את השירותים האלה יותר מעשור. זה נבע ממגמה של גם הפרטה מאוד נרחבת ואני חושבת שזה כמו המשל על אותו הסוס שמרעיבים ומרעיבים. אז אנחנו ערב לפני התמונה של אותו הסוס, כי הגענו לשיא ההרעבה של המערכות.

ישנה בריחה של אותן הנשים החוצה וכולן יכולות להשתכר הרבה יותר בחוץ ובשוק הפרטי ויש דרישה היום בשוק הפרטי ויש גם מי שישלם ובעצם השירות הציבורי שהיה אמור לדאוג לכולנו ללא כל קשר למה המצב הכלכלי שלנו, קורס ולא מסוגל לעמוד בפרץ. יותר מזה, העובדות שנשארו ונאחזות בשירות הציבורי – אם מטעמי אידיאולוגיה ואם מטעמי שליחות, חוות עומס שלא היכרנו מעולם. הן חוות עומס מטורף והן לא מגיעות לעשות את העבודה וכאן אני רוצה רגע להגדיש, המחאה של העובדות היא לא רק על השכר שלאורך השנים נשחק והיא לא רק על המקום שמייחסים בחשיבות של העבודה שלהן, היא גם תנאי העבודה המחפירים והנוראיים.

חלק מהן, בראיונות שעשינו ואני מניחה שגם איגוד העובדים הסוציאליים מדברות על זה, שזה לא אחראי להישאר היום במקום שבו הן עובדות ולהתיימר לספק את השירות, יותר אחראי מצידן לקום ולצאת ולייצר משבר שמחייב את המדינה לעצור ולהתחיל להתייחס אליו בכל אחד מהמשרדים הממשלתיים. מדינה משלמת היום, סליחה – לא המדינה, אלא החברה האזרחית משלמת כבר היום מחיר מאוד מאוד גבוה ואני רוצה לתת שתי דקות למיכל קודם שתשלים את הדברים שלי ברמת המקרים מהשטח.

אני הבנתי ממך שגם מיכל תדבר ולכן אני חושבת שכדאי להעביר את זה אליה עכשיו על מנת שנוכל לעמוד הלוח הזמנים, בבקשה מיכל.

אני גם אשתדל להיות מאוד קצרה. אנחנו חוות, ביחסים שלנו מול נותני שירותים ובעיקר אני אדבר על המקלטים, בעיקר מול שירותי הרווחה של הרשויות, שאותם אנחנו פוגשים ברשויות ואיתם יש לנו יחסי גומלין, אנחנו חווים קריסה של ממש בפן הזה. קושי מאוד גדול, תורים ארוכים לכל שירות שצריך.

אני למשל אדבר פה על ילד שפגשתי הבוקר, שמחכה חודשים לפגוש את אבא שלו במרכז קשר והוא חווה רגרסיה מאוד קשה בגלל שהוא לא פוגש את אבא שלו והוא מתגעגע אליו. תהליך השיקום שלו בעצם נפגם וזה דבר מאוד פשוט לכאורה, נכון? לפגוש בפיקוח את אבא שלו ולהתחיל לבנות איזו שהיא מערכת יחסים בנפרדות של המשפחה הספציפית הזו – זה משהו נורא קטן לכאורה ומאוד מאוד פשוט וצריך לחכות חודשים על מנת שיהיה מי שיחזיק את זה.

נשים שמגיעות למקלטים הן מוחזקות בהם והן מקבלות את המעטפת בפנים, אבל המפגש של החוצה הוא על גבול הבלתי אפשרי וזה בכל התחומים שאנחנו נושקות להם – גם המורכבויות שנשים מגיעות איתן מלכתחילה הולכות וגדלות, כי אלו דברים שהם לא מוחזקים בקהילה וגם השירותים שהם יכולות לקבל. זאת אומרת, גם הנשים מגיעות למצב יותר קשה וגם היכולת שלנו להנגיש להם שירותים הולכת ומתמעטת ופוחתת. לקבל מענה טלפוני לפניות שלנו אל מול משרד הרווחה זה הופך להיות יותר ויותר קשה, מאוד מורכב וקשה ובאמת, אני יכולה לתת עוד כל כך הרבה דוגמאות ספציפיות, אבל אני חושבת שהרעיון מובן.

בואי, אני חושבת שלדיון הזה ישנם שני רבדים כשאנחנו מדברים, יש את הנושא של העובדות עצמן ואת מה שהן חוות והתנאים, תנאי ההעסקה שלהם שגורמים להבה מהן לעזוב ולעתים גם לנטוש את המקצוע. הרובד השני שאתן גם מעלות פה, זה כל הנושא של כאשר המצב הוא ככה במקצועות האלו, כאשר יש עומס, כאשר יש חוסר של סיפוק בוא נגיד, גם כן של העובדות. כל זה איך שהוא משליך על רמת השירות הניתנת לציבור. כאשר אנחנו לא מדברים פה על רמת שירותים בנושאים שבהם באותו רגע האדם לא קיבל את השירות וזהו – אפשר לעבור הלאה, אלא שזה מחסור בשירותים, delay בשירותים שעלולים לגרום לפגיעה מתמשכת ולהשלכות גם נפשיות וגם חברתיות באופן כללי על החברה כולה.

אני חושבת שזה ברור ולאורך הדיון אנחנו כנראה נתייחס גם לזה וגם לזה. אני מודה לכן על העבודה החשובה שעשיתן בויצ"ו ועל המיקוד שנעשה בנושא הזה. כדאי גם לזכור שבגלל שיש את הממד המגדרי אצל העובדות במקצועות האלה, אנחנו גם יודעות שהמדינה לא המציאה פתרונות ליציאה של הנשים לשוק העבודה כדי לתמוך בעצם במשפחה על, אני לא הייתי אומרת 'אובדן', אבל על ירידה בשירות הבסיסי שנותנות הנשים הללו, תוך ההגדרות המגדריות הקיימות הללו עד היום.

תודה לכן, אני רוצה לתת לאיגוד העובדים והעובדות הסוציאליות, אפרת רותם ואפרת לוי, אפשר לקבל את הרושם שהשם אפרת זה תנאי חובה להיות חלק מהאיגוד.

שמי אפרת רותם, אני עובדת סוציאלית ועורכת דין. אני מנהלת את החטיבה הארצית באיגוד העובדים והעובדות הסוציאליים ואנחנו נציג פה היום ממצאים של סקר שעשינו במהלך חודש אפריל 2022, שבו בדקנו בעצם למה יש כל כך הרבה משרות פנויות. אז יש היום כ-1,500 משרות פנויות שקיימות ועומדות. פי אחת וחצי.

כבר 1,500? לפני שלושה חודשים נאמר בדיון אצלי פה שזה עומד על כ-1,000 משרות.

אז הציטוט של ה-1,000 היה נכון לשנת 2020. בעצם היום אנחנו מדברים כבר על גידול של פי אחת וחצי – כ-1,500 משרות. אני מדברת על זה פה בהערכה, אך אחד לא באמת יודע כי יש כל כך הרבה מקומות וכל כך הרבה זה ושירותים מופרטים וזה. אבל ההערכה היא מאוד הייתי אומרת ואני חייבת להגיד גם "זהירה" שלנו כשאנחנו מדברים על 1,500.

בעצם רצינו לבוא ולבדוק איך זה משפיע ואולי גם קצת למה. הסקר הזה נערך בחודש אפריל האחרון ועליו ענו כמעט 1,800 עובדות סוציאליות ובואו נראה אם אני מצליחה לתפעל את זה. השאלה הראשונה ששאלנו היא על גידול בעומס ב-3 השנים האחרונות, כ-63% מהעובדות הסוציאליות ששאלנו אמרו שבמהלך השנתיים האחרונות גדל העומס בכ-63%. זה לא שבינואר 2020 המצב היה טוב יותר. בואו, אנחנו נכנסנו למשבר הקורונה ולשנתיים האחרונות כשכבר אז לא היה אפשר לבצע את העבודה ומאז זה רק החמיר, כל פעם נכנסים לאיזו שהיא נקודה ואומרים "זה לא יכול להיות יותר גרוע", אבל זה יכול להיות יותר גרוע.

באנו ושאלנו "למה העומס גדל?", אז ככה: כ-86% מהעובדות הסוציאליות אומרות שזה גדל בגלל שהמצוקות גדלו ואנחנו יודעים את זה, בסדר? כולם כבר דיברו על זה, הקורונה הביאה להגדלה של כמות הפניות, היא הביאה להעמקה של המצוקות, אבל לא רק זה.

וכדאי להדגיש שזה לא יסתיים בתום הקורונה.

ממש לא.

זאת אומרת המצוקות האלה לא ייעלמו פתאום עם הרגיעה במגיפה.

חד משמעית, זה לא ייעלם.

המגיפה החברתית תמשיך הרבה מעבר למגפת הקורונה.

אנחנו עוד לא מדברים פה על משברים חברתיים, הידע המקצועי שלנו גם מאוד מראה את זה. משברים חברתיים הם ב-delay מסוים. אנחנו נראה בשנים הקרובות לכל אורכן עדיין את ההשפעה של זה.

אז כ-57% מהעובדות אומרות שהעומס לא גדל רק בגלל שהמצוקות החמירו, אלא כי עובדות אחרות עזבו. אז אם עובדת אחרת בצוות עזבה, אותה עובדת שנשארה צריכה למלא את המקום שלה וכך נוצר איזה שהוא מצב מעגלי – עובדת אחת עוזבת, האחרת נושאת בעומס וזה מגיע בסופו של דבר עד לכדי כך שבסופו של דבר גם היא קורסת.

המשכנו ושאלנו קצת יותר על השינוי בהיקף של כוח האדם בשנתיים האחרונות. 61% אמרו שיש פחות עובדות בשנתיים האחרונות. אגב, כרבע אחוז מהעובדות אמרו שאין שינוי – אם יש יותר עבודה, אז גם באותה כמות של כוח אדם או גם אם יש יותר מצוקות אז גם אם זה אותו היקף של כוח אדם בעצם העומס גדל. אבל 61% אמרו לנו שלא מספיק זה שגדלה המצוקה, יש גם פחות עובדות.

מתוכן כמעט 88% אומרות לנו שהסיבה שיש פחות עובדות זה כי העובדות עזבו ואף אחד לא מצליח לאייש את המשרות האלה. מודעות מפורסמות ואנשים לא מגיעים לעשות את העבודה. אז אני חושבת רגע על אותה עובדת סוציאלית שלמשל עובדת עם צעירות במצוקה עד עכשיו, עד 2020 לצורך העניין, היה לה איזה שהוא pull של כמות מסוימת של צעירות שהיא עבדה איתן וליוותה אותן, עכשיו המצוקה של כל צעירה היא יותר עמוקה ויותר קשה – אז זה דורש יותר זמן, יש יותר פניות שמגיעות מבחוץ והשולחן שלידה, של הקולגה – ריק, אז היא צריכה למלא את מקומה, מה שעוד יותר מגדיל את העומס..

מי שנפגעות מזה אלו כמובן, כפי שכבר נאמר העובדות, שצריכות לשאת בזה ובמה שזה אומר, אבל כמו שיושבת ראש הוועדה כבר אמרה, הנפגעים הראשיים אלו מי שאמורים לקבל את השירותים שהן נתונות. אם מישהו עדיין משלה את עצמו שיש בישראל שירותים חברתיים מתפקדים, צר לי לפוצץ לו את הבועה. זה ממש לא ככה.

ניסינו לבדוק כמה מקבלי שירות, או כמה מטופלים, או כמה לקוחות יש לכל עובדת סוציאלית. אני אקח כדוגמא, בסדר? בתחום האלימות במשפחה, אם אני לוקחת את כמות המטופלים בממוצע לעובדת לעומת היקף המשרה. אגב, המשרות הן הרבה פעמים אינן משרות מלאות. אנחנו מדברים פה על ממוצע של משרות חלקיות ויש לה פחות מעשר דקות – תשע דקות ו-50 שניות. לשם הדגמה, לקח לי יותר זמן היום לעבור את הבידוק הבטחוני בכנסת, מאז שהוועדה התחילה היה צריך לעבור שלוש נשים לפי הזמן שעבר. זו כמות הזמן שיש לעובדת הסוציאלית לתת לאישה, או יותר נכון כמות הזמן שיש לאישה לקבל.

עבודה מעמיקה.

בזמן הזה היא צריכה לתת לה את התמיכה הרגשית שהיא זקוקה לה, אולי לסייע ביציאה למקלט כשצריך, אולי לסייע בהליכי שיקום, במיצוי זכויות, בסיוע לשכר דירה. אני אתקדם.

כן, בואי נתקדם.

בסדר גמור. אני גם רוצה עוד רגע להעביר את רשות הדיבור לאפרת השנייה, שקצת תספר לנו פה מניסיונה, אבל אני אגיד עוד משפט אחד. זו לא גזירת גורל, בואו, יש כאן מדיניות שמחליטה לייבש את השירותים החברתיים ולייבש את המקצועות האלו. זה יכול היה להיות אחרת, יש עובדות סוציאליות מוכשרות, מקצועיות, שיכולות ויש להן את היכולת לעשות את העבודה.

כן.

אנחנו גם בכיוון הנכון, אנחנו לקראת הסכם קיבוצי שעתיד להיחתם בימים הקרובים, הרבה אגב בזכות הסיוע שלך – יושבת ראש הוועדה ושל חברות וחברי כנסת נוספים וזה בזכות גם מאבק ככה מאוד מאוד עיקש.

אני מאוד מקווה שאתם ומשרד האוצר עומדים בלוח הזמנים שסוכם.

אני גם מאוד מקווה, כרגע זה הכיוון ואני מאוד מקווה שאכן לא יהיו הפתעות. אבל אני חייבת לומר שזה לא, זה צעד מדהים וזה הישג וזה נהדר ואני מלאת הערכה לעובדות הסוציאליות שנאבקו.

אז לפני סיום השבוע הזה נשמע את הבשורה שנחתם ההסכם עם העובדים הסוציאליים? אני שואלת את משרד האוצר.

אני לא יודע להתייחס לזה, אני יכול לבדוק את זה ולעדכן.

כן, כן ענבל אהרוני אמרה לי שהם חותמים ביום חמישי.

אני יודעת, אני בשיח עם ענבל אהרוני. אני הייתי רוצה שזה ייחתם עוד לפני כמה חודשים, אבל אני לא במקרה שואלת את משרד האוצר. העובדות הסוציאליות רצו לחתום כבר מזמן. אז אני כן מבקשת לברר את זה ולוודא ולחזור אליי בתשובה עכשיו, כאילו תוך כדי הדיון.

אין בעיה.

תודה.

אני רק רוצה לומר שזה נהדר ובאמת אני מלאת הערכה לעובדות שנאבקות כבר שנתיים ולגיבוי של הסתדרות העובדים ובאמת ככה לסיוע של חברות וחברי הכנסת. אבל בואו גם נשים את הדברים על השולחן, זה לא יפתור את כל הבעיות. ביום שאחרי החתימה על ההסכם עדיין יהיו תשע דקות ו-50 שניות לאשה מוכה. אפרת אני אשמח שתמשיכי קצת.

כן, אפרת לוי את תמשיכי, אבל אני חייבת להגיד גם שהנתונים האלה מזעזעים. הנתונים האלה ממש, לא שאני לא מכירה את איך שזה עובד, אבל אני חייבת גם להגיד שהנתונים האלה גם כן הם לא הנתונים המדויקים כשמדובר על עובדות סוציאליות בחברה הערבית. המספרים שם מוכפלים פי שניים כאשר מדובר על עובדים סוציאליים ועל עובדות סוציאליות בחברה הערבית. רק היה לי חשוב להגיד שזה יהיה ברור. כן אפרת ואני שתי דקות מבקשת ממך, כי צריך להמשיך.

אין שום בעיה. אז שלום, אני אפרת לוי ואני עובדת סוציאלית, אני חברה באיגוד העובדים והעובדות הסוציאליים ויושבת ראש וועדת מדיניות חברתית באיגוד ואני עובדת סוציאלית כבר 14 שנה. במהלך השנים האלה עבדתי במגוון תפקידים במחלקות לשירותים חברתיים, בעמותות, גם בתפקידי שטח וגם בתפקידי ניהול. אני בוגרת תואר ראשון ותואר שני בבודה סוציאלית ואינספור השתלמויות מקצועיות. למעשה לא הפסקתי ללמוד מהרגע שסיימתי תואר ראשון.

לפני חודשיים לצערי הרב ואני אומרת את זה באמת בכאב, עזבתי את המגזר הציבורי ויצאתי לעצמאות. זה לא צעד שרציתי לעשות, אלא שזה צעד שנאלצתי לעשות וזאת מאחר ולא הייתי מוכנה יותר לשלם את המחירים הכלכליים, הרגשיים, הפיזיים והנפשיים שמשלמת עובדת סוציאלית שעובדת היום במגזר הציבורי.

לפני מספר שנים, כשעבדתי כעו"ס משפחות במחלקה לשירותים חברתיים בדרום תל אביב היו תחת אחריותי כ-150 הורים וילדים, שרבים מהם תחת צווי בית משפט על מנת להגן על שלומם של הילדים. עבדתי אז בחצי משרה, כ-19 וחצי שעות בשבוע ל-150 איש. זה אומר שכמעט בלתי אפשרי לעשות תהליכים טיפוליים לעומק. כשאני מצליחה ללוות משפחה בטיפול עומק, זה כמובן בא על חשבון כל השאר שנשאר להם פירורים של זמן שאני יכולה לתת.

באחת השיחות שלי עם ראש הצוות שלי דאז, היא סיפרה לי שאת חלק מהאימהות המטופלות אצלי היא זוכרת כילדות מגיעות אלינו למחלקה עם האימהות שלהן 20 שנה אחורה. זה לא חייב להיראות ככה, כשזה עובד ואנחנו יודעות לעשות את העבודה, זה עובד מדהים.

כשאני מצליחה ללוות אישה שבעקבות תאונה נפלטה משוק העבודה, נכנסה לעוני ושקעה בדיכאון כי היא לא הצליחה לשלם עבור הטיפולים להם היו זקוקים שני ילדיה שהם עם צרכים מיוחדים, כשברגע הראשון האישה לא רצתה קשר איתי ולא רצתה ממני דבר ואחרי תהליך וקורס תעסוקה וליווי וכניסה לעבודה חדשה, האישה נאמה בטקס הסיום בקורס והודתה לי שלא וויתרתי לה – לא על הקשר בינינו ולא על הדחיפה להיכנס לקורס. למעשה הנוסח המדויק שלה היה "..אפרת העובדת הסוציאלית אמרה לי ללכת וגם כשאמרתי לא היא לא וויתרה. אני הלכתי לקורס כדי להשתיק אותה..".

ועדיין, תהליך מרגש שכזה הוא כל כך מעט אל מול מה שאני יכולה ורוצה ומסוגלת לתת. כי אין, אין משאבי זמן ואין משאבים של עזרה כלכלית ואין מסגרות טיפול בקהילה שמתקרבות אפילו לענות על הביקוש הקיים וכל זה עוד לפני הקורונה. אנחנו יודעים מה המצב היום. בנוסף לכל זה, המשכורת המבזה שאני מקבלת בסוף החודש – 47 ₪ לשעה וזה אחרי תואר שני ועשור של ניסיון.

אז נכון, כמו שאפרת אמרה – אני כל כך מקווה שהשבוע סוף סוף נחתום על הרפורמה, אבל מאחר והיא רק צעד אחד קטן בכיוון הנכון היא ממש לא הולכת לפתור את בעיות העומסים ואת בעיות היעד המענים ואת מה שהעובדות הסוציאליות מתמודדות איתו בשטח ובטח ובטח לא תפתור דבר עבור האוכלוסיות שאנחנו עובדים איתם ולא תקדם את האנשים הללו במילימטר צעד קדימה.

אני נמצאת כאן ומייצגת אלפי עובדות. אני פה כי המדינה לא נותנת לנו לעשות את העבודה שאנחנו יודעות, אוהבות ומשקיעות שנים של לימודים כדי לעשות אותה בצורה המקצועית ביותר. אני מאמינה גדולה במגזר ציבורי חזק לחברה שיש בה חוסן וסולידאריות ואני אמשיך להיאבק עבורנו העובדות ולא פחות מזה עבור אזרחי המדינה שמגיע להם שירות הרבה יותר טוב, נגיש ומכבד. תודה.

תודה רבה, תודה. אני חייבת להגיד שהישיבה הזו אם היא לא הייתה עוסקת בעובדות והיא הייתה עוסקת בעובדים, אף אחד לא היה מרגיש שחובה עליו להסביר כמה הוא טוב בעבודה שלו, כמה הוא עושה עבודה טובה וכמה העבודה שלו תורמת לחברה. אלא שהוא היה בא ודורש את מה שמגיע לו מבחינת השכר, מבחינת תנאי תעסוקה.

אנחנו הנשים חייבות לקחת על עצמינו את העניינים החברתיים ואת הראייה הכוללת, אבל אחד הדברים שבמאבקים שלנו צריכים להישמע באופן הרבה יותר ברור הוא הקול שלנו הדורש את הזכויות בלי שום התנצלות ובלי שום יותר מידי הסבר. אם אני לא טובה בעבודה אל תורידו לי את השכר – תפטרו אותי! אבל אם אני כבר עובדת אז מגיע לי את התנאים המקיימים את העבודה שלי בצורה המכובדת ואני חושבת שזה חשוב מאוד כי לצערי הרב אנחנו עדיין במצב שבו מנסים לכפות עלינו שיח שהוא אפולוגטי כזה כאשר אנחנו דורשות את הזכויות שלנו וזה לא חייב להיות ככה.

תודה לך אפרת. אני רוצה לתת את זכות הדיבור ואתן לא מבינות כמה הרשימה פה היא ארוכה היום. אני רוצה לתת לפרופסור אורלי בנימין, חוקרת למגדר, את זכות הדיבור. אני רק רוצה שתקפידו על שלוש דקות על מנת שבאמת נוכל לעמוד בלוח הזמנים שלנו. תודה.

תודה רבה על האפשרות לדבר פה בפגישה החשובה הזאת היום. כמובן, כמו שכאן כל הדוברות שלפניי אמרו, אנחנו מדברות על מדיניות שיטתית שנמשכת באמת מאז סוף שנות ה-70' וביתר שאת מאז שנת 1985. אני בעצמי השתתפתי בישיבות ועדה כאלה כבר בתחילת שנות ה-2,000 במאבקי קלדניות, במאבקים אין סופיים על השיטה הכלכלית שעסוקה בלהציג – כמו שנעמה לזימי חברת הכנסת אמרה קודם, להציג גירעון מצומצם שבעצם נשאב ישירות מן הכיסים של העובדות המוחלשות ביותר, מה שאני קוראת לאורך השנים "תעסוקת עוני", תעסוקת עוני שמיוצרת על מנת שהאוצר יוכל להציג הישג במדיניות כלכלית. ההישג הזה הוא פשע, הוא פשע של גניבת כספים מעובדות שקודם כל תנאי ההעסקה החוקיים שלהם אינם מקוימים וזה קורה בשל השיטה של המכרזים, הסכמים עם מפעילים בתחומים שונים שלא מקיימים את הזכויות של העובדות.

מהבחינה הזאת מה שידוע הוא הנורמטיבי והעברייני. אני רוצה להגיד שהעובדות הסוציאליות הגיעו להסכם קיבוצי לא רע ואני מקווה שהוא ייחתם ביום חמישי הקרוב. לדעתי בעוד אנחנו יושבות כאן יחד ואנחנו רואות את פרצופה האמיתי של השיטה, עלינו לתבוע איחוד ענפי בעיסוקי הצווארון הוורוד, כאשר תהיה לנו את האפשרות לתבוע צווי הרחבה.

הצו של העובדות הסוציאליות לראשונה עתיד לחלץ אותן מתלות באבטחת הכנסה והדבר הזה צריך להיות נכון לכל אחת מהעובדות שמועסקת, אם זה בסיוע לקשישים, אם זה לפעוטות, אם בהקשר של חברות הסיעוד, אם זה בהקשר של הגירת עבודה, בכל אחד מהתחומים הללו. המאבק הזה שלנו כאן הוא לא נפרד מהמאבק לשינוי שכר המינימום, להעלאתו לפחות ל-40 ₪ לשעה. כל העובדות שלנו סובלות משכר מינימום נמוך מידי, כל העובדות שלנו הן למעשה חיות בעוני – לא כל העובדות אבל חלקן הגדול בעוני ומתמודדות בקושי משמעותי לקיים את הילדים שלהן. הגירעון הקטן שמדינת ישראל מתגאה בו, הוא הרעב של שולחנות האוכל הריקים של העובדות האלה.

אני באמת חושבת שאנחנו צריכות לחשוב כיצד אנחנו מקדמות את המאבק המשותף הזה. אנחנו צריכות לשתף פעולה לאורך זמן. עאידה, אני יודעת שאת שומעת את הדברים הללו כבר הרבה שנים, אבל אם אנחנו לא נתבע שינוי חקיקתי מבחינת ההגדרה של ענף משותף שבו ההישגים של האיגודים יהיו חזקים יותר כמו העובדות הסוציאליות או המורות, שמשפיעים גם על העובדות שקשה להן להתארגן - כמו הסייעות, התומכות החינוכיות, העובדות בסיעוד, אז אנחנו לא נוכל להגיע להישגים עבורן ומהבחינה הזאת האיחוד הענפי הוא בראש סדר העדיפויות.

השינוי החקיקתי הבא שאנחנו צריכים לתבוע הוא שכאשר יש לנו הפעלה של שירות חברתי באמצעות מפעילי שירותים, הממד של השכר לא יהיה מופקד בידיים של מפעילי השירותים שלא יודעים לכבד את החוק לעתים קרובות מידי והממד של השכר חייב להיות משולם על ידי גוף ציבורי – אם זו רשות מקומית, אם אלו משרדי הממשלה שחותמים על החוזים ואם אלו גופים ציבוריים שהופקדו על הנושא הזה.

אנחנו לא יכולות להמשיך לדמיין ששיטת ההעסקה הזו ושיטת הפעלת השירותים הזאת היא לגיטימית. היא לא לגיטימית, היא מוחקת את המיומנות של העובדות כמו שאנחנו עכשיו שמענו והיא מותירה הרבה מאוד מהן בעוני. תודה רבה.

תודה לך. אני חושבת שהצעת כמה הצעות שהן מאוד טובות, אבל מחייבות מאבק מאוד רציני אל מול הכוחות שפועלים בשוק ואל מול הממשלה באופן כללי. כי בסופו של דבר, יש מדיניות שמובלת על ידי הממשלה באופן כללי ועד עכשיו ממשלות ישראל לא העזו – אף אחת מהן, אלא להיפך – הובילו, לא העזו להתגרות במדיניות הזו ולהיפך, הובילו להעמקת המדיניות הזו ואימצו את המדיניות הזו. מדיניות ההפרטה, מדיניות ששוחקת את העובדים. אילה קיסר שוגרמן? אני מקווה שאני מבטאת את זה נכון. בבקשה.

היי, שלום ותודה על ההזדמנות להציג. אני אדבר ככה באמת כמה מילים מעטות. שמי אילה קיסר שוגרמן, אני סוציולוגית, וערכתי מחקר עבור הקואליציה להעסקה ישירה ועמותת אית"ך מעכי להעסקת סייעות ותומכות חינוכיות במגזר החרדי.

אני רוצה לשים כאן איזה שהוא זרקור קטן על האוכלוסייה המסוימת הזו, שהיא עצמה אפשר לומר מושתקת, שבאמת אנחנו רואים את הנחיצות באמת, באיזה שהוא מנגנון או איזו שהיא התערבות משמעותית ממסדית מעבר באמת לרשתות החינוך החרדיות שבעצם מעסיקות את תומכות החינוך החרדיות הללו.

כשבאמת אנחנו רואים באופן ספציפי של האוכלוסייה הזו שישנה הפרה בוטה ושיטתית של הזכויות. כלומר, גם שכר המינימום ואמנם מדובר כאן במוסדות חינוכיים לא רשמיים שמתוקצבים לרוב 75% מהתקצוב הרגיל של מוסדות חינוך רגילים ורשמיים ואולם הזכויות שלהן היו אמורות להיות מושוות. השכר שלהן והתנאים היו אמורים להיות מושווים ואנחנו רואים בקרב האוכלוסייה הזאתי הפרה שיטתית כמו פיטורים בחודשי הקיץ, היעדר רצף תעסוקתי וכדומה. כאשר יש פה איזה שהוא שילוב והשתקה של הנשים האלה נובעת גם מההזדהות מצד אחד עם המערכת וגם מתוך איזו שהיא נטייה תרבותית חברתית לא לאתגר את המערכות שבתוכן הן פועלות.

שוב, אני באתי לכאן רק כדי לשים איזה שהוא זרקור על קבוצת אוכלוסייה מסוימת כדי להראות ולהצביע על הנחיצות והחיוניות של הקמת מערכות למנגנוני אכיפה ופיקוח ואולי גם העברה באמת של התשלומים וכולי למוסדות ציבוריים אחרים. תודה.

תודה לך. הילה בן זיקרי, תומכת חינוכית, בבקשה.

תודה רבה לחברת הכנסת ויושבת ראש הוועדה על רשות הדיבור, שלום לכולם קורים לי הילה בן זיקרי ואני תומכת חינוכית צמודת ילד, מה שנקרא "משלבת", של ילד עם צרכים מיוחדים בבית ספר רגיל ואני מייצגת את מאבק התומכות החינוכיות, מה שנקרא בעבר "סייעות". תנאי ההעסקה והשכר שלנו פשוט פוגעים בצורה ישירה בחינוך של הילדים שלנו וזה בצורה חד משמעית. זה פוגע במקצועיות שלנו ומידרדר אותה, כי מי שבאמת טובה במה שהיא עושה לא מוכנה לעבוד בתנאים האלה ובטח שלא בשכר הזה.

השכר והתנאים לא עולים בקנה אחד עם דרישות התפקיד וזה ממש בלתי אפשרי לחיות ולהתקיים עם כזה סכום. אני יכולה להגיד על עצמי שאני עובדת במקסימום שעות שהתלמיד שלי נמצא בבית הספר ואני לא מגיעה אפילו ל-70% משרה. אני משתכרת במשהו כמו 3,000 ₪ בחודש. אי אפשר לחיות מזה באמת, זה לא מכבד – לא אותי, לא את כל הנשים שמחנכות את הילדים שלנו. מפרידים בינינו, יוצרים בינינו, כאילו יש סייעות או תומכות של חינוך מיוחד ושל בתי ספר. אנחנו ראינו את זה בצורה מאוד ברורה בחג הפסח עם ההסכם שלמי שתעבוד.

מה שקורה זה שהם מתגמלים חלק וחלק נשארות ממורמרות – כמוני, אני יכולה להגיד. לא מאפשרים לנו להתאגד, איזה עצוב זה, אבל כאילו איך? אנחנו במדינה דמוקרטית, אנחנו מנסים המון המון שנים להתאגד וזה לא מצליח, אני לא מצליחה להבין למה. בסופו של יום מכניסים לעבוד במקצוע הזה את כל מי שיש לה דופק וזה רק כי צריך למלא את החסר, אין משהו אחר. האם הם מוכשרים לכך? לא בטוח. בשורה התחתונה עתיד חינוך הילדים שלנו הוא ממש בסכנה. זה פוגע רק בילדים שלנו. תודה.

תודה. האמת היא שהבעיות שעומדות בפניכן הן בעיות שגם כן, עסקנו בהן באחד הדיונים הקודמים ואחד הדברים הראשונים ששמעתי כשרציתי לעסוק בנושא וביקשתי ממרכז המחקר שיכין איזה שהוא מסמך שממצה את המצב וממפה את המצב, השאלה הראשונה הייתה "עאידה, על אילו סייעות את רוצה שנעשה את המחקר?" ואני אמרתי "מה זאת אומרת?" אמרו לי "תשמעי, מצב הסייעות בגנים זה משהו אחד ומצב הסייעות בבתי הספר זה משהו אחר" ואני באמת לא ידעתי שיש צורך לעשות את ההפרדה הזן ואפרופו דמוקרטיה, בדמוקרטיה לא משתמשים בתהליכים של הפרד ומשול ובדמוקרטיות הזכות להתאגד ולהיאבק ביחד זו זכות בסיסית ויש עוד כמה תהליכים שאני יכולה למנות ואפשר להסיק בסוף עד כמה המונח הזה "אנחנו מדינה דמוקרטית" הוא מלא בתוכן, אבל אני אשאיר את זה לכם. אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לשירה כהן, לשעבר עובדת במזנון הכנסת. את האמת, כשדיברתי על עניין עובדות המזנון לא ידעתי שיש לי פה נציגה בוועדה, אז בבקשה שירה.

ברשות יושבת ראש הוועדה, בוקר טוב לכולם. שמי שירה, אני מקרית מלאכי ואני עבדתי כ-13 שנים במזנון הכנסת, פוטרתי לאחר מאבק של עובדי המזנון לגבי פיטורי הפגרה. עבדתי שנים ללא תנאים, ללא הבראו או ימי חופשה, ללא תשלום בגין שעות נוספות, בלי אפילו לדעת שמגיע לי את הדברים האלה. גם לאחר שפוטרתי, בתום 13 שנות עבודה, לא קיבלתי דמי אבטלה בגלל כל פיטורי הפגרה, לא היה לי רצף. רוב העובדות במזנון הכנסת הן נשים, רובן, בעירק בוועדות השונות - היינו הרוב צוות נשים. רובן נשים חד הוריות או מבוגרות. עבדנו כולנו שעות רבות ללא תנאים וגם לא היה פיקוח שמישהו יגיד לנו מה מגיע לנו ומה לא מגיע לנו.

גם כיום, כשיש פיקוח ומקבלים פיצויי פיטורין, רוב הקבלנים עובדים פה בין שנה ל-4 שנים, אז ככה שיוצא שהפיצויים ממש "מצחיקים". אפשר לומר שאם הייתי בעלת משפחה אין סיכוי שהייתי שורדת 13 שנים במזנון הכנסת.

יש כיום עזיבה גדולה של בעיקר עובדות המזנון, קל יותר לפגוע בנשים ולהן קשה יותר למצוא עבודה, בעיקר נשים נשואות או אימהות צעירות שלמעסיקים קשה להעסיק אותן מסיבה של חופשות לידה וימי מחלה של ילדים. הגיע הזמן לשוויון מגדרי, בעיקר פה בכנסת שתהיה אור לכל המעסיקים בארץ ותילחם נגד העסקה קבלנית לפחות פה, שלא יהיו יותר עובדי קבלן ועובדות המזנון יהיו להם אור ותקווה בעיניים וגם הם יזכו לקבל מתנה ביום האישה או לפחות איגרת ברכה ויהיו גאות לעבוד פה בכנסת ישראל. תודה.

זה לא רק ביוזמת חברי הכנסת, אלא מהמעסיק שלהם.

כן, זה לצערי אפילו איגרת לא קיבלנו.

כן, לצערי גם. אני מודה לך ואני חייבת להגיד שמאוד קשה לי לשמוע את הדברים שלך. זה לא שאני לא מכירה את המצב, אבל כל פעם זה מאוד קשה לשמוע שאנחנו יושבים ועובדים וחלק גדול מהעבודה שלנו מתקיימת ואנחנו מצליחים כחברי כנסת לתפקד בזכות זה שאתן נמצאות ואתן מגבות את העבודה שלנו תמיד בנעימות ותמיד ממש נותנות את הכבוד, מתייחסות בצורה יפה. אני רואה את העבודה הקשה שלכן, גם בלילות כשאנחנו נשארים פה ותמיד היה לי קשה לשמוע על התנאים שלכן.

אני חושבת שכלל חברי הכנסת צריכים להתבייש שהמצב הזה ממשיך להתקיים ואני חושבת שכן, בית המחוקקים אמור לתת דוגמא ועכשיו בית המחוקקים בצורת התעסוקה הזו נותן דוגמא שהיא בעיני מאוד מאוד רעה, שפוגעת בכלל העובדים והעובדות במדינת ישראל ואני חושבת שאנחנו אלו שצריכים לדאוג שהמצב הזה ישתנה. אני מודה לך שהגעת. חברת הכנסת נירה שפק, כשתרצי תסמני לי ואתן לך לדבר.

אני אשמח.

עכשיו? בבקשה.

קודם כל אני חייבת לעשות רגע קישור לדיון האחרון שהיינו בו אתמול. אני חושבת ששם עמדתי על הצורך שלנו פשוט להיות שם על השולחן ולא לוותר ואתמול דיברתי על החוק שחייבים לקדם אותו לקראת הבחירות לרשויות המקומיות וכנראה מישהו עושה ואתמול בלילה השרה הרלוונטית אישרה את הצעת החוק וזה עולה לוועדת השרים בחקיקה. זאת אומרת שנשים שירוצו במועצות האזוריות בבחירות עוד שנה וקצת, אנחנו נריץ את החקיקה מהר , אבל זה כבר יעלה לטרום.

ברכות, בואי רק נקווה שכולם יחזיקו מעמד עד שתגיעה העת.

כולם יחזיקו מעמד. כמו שברור לי שמי שצריך לעשות את זה, זה לא אופוזיציה ולא קואליציה, אלא כל, איך אמרת על העובדים והעובדות? זו צריכה להיות הבושה של כולנו. אז ככה גם ההצלחה של כולנו צריכה להיות.

אני חייבת להגיד לך, חברת הכנסת נירה שפק, שאני הייתי מעורבת ולא הייתי חברת כנסת אז אבל הובלתי את הלובינג ליצירת החוק שאת עושה לו את התיקון עכשיו.

איזה כיף לשמוע. אז זה דבר אחד. אז אני אומרת, קודם כל אנחנו רוב האוכלוסייה, תראו כמה אנחנו יושבות פה ואומרת שבסוף באצבע שלנו הדברים יקומו. אז כאילו בואו, בואו, אני כאילו לא מדברת על הדברים שגם צריכים אבל יש לנו דרך, אנחנו לא צריכים להיות תלויים.

אנחנו כולנו מדברים על מגדר ואני אומרת לכם חבר'ה, אני בכלל לא מדברת על זה ממקום של מגדר, זה כשל שוק. פשוט כשל שוק. זה כאילו יהיה לי מיליון דולר בכיס אחד ומיליון דולר בכיס שני ואני אגיד 'רגע, את המיליון דולר הזה אני אפקיד ואני אשקיע ואני אצור איתו תעסוקה ודברים למען החברה ועם המיליון השני יאללה, בוא נשאיר אותו בכיס, לא קרה כלום', נראה לכם שמישהו יעשה דבר כזה? אותו הדבר בתעסוקת נשים, זה כשל שוק וכך צריך להתייחס לזה. אף אחד לא עושה לי טובה בגלל שאני אישה. וזו תפיסת העולם שלי.

אני חייבת להגיד וזה משהו שלא תכננתי להגיד את זה כשדיברה חברת הכנסת. בתקציב שעבר לצערי יצא לי לחוות בתור חברת ועדת כספים, אנחנו ישבנו לתוך הלילה ועברו לכוסות שהן חד פעמיות ואני רואה את אחת העובדות דוחפת ודוחפת ודוחפת ואמרתי לה "בואי אני אעזור לך", דחפתי את העגלה ואימאל'ה היא לא זזה לי. הסתכלתי על העגלה הכבדה הזאתי ואומרים לי "אבל זה מה שכתוב בפניה ובמכרז של הקבלן", כאילו איבדנו את זה? וכן, אני מתביישת להגיד שלוקח לי כבר חצי שנה להחליף להם את העגלות. חצי שנה אני לא מצליחה להחליף את ה-פקקטה עגלות האלה וזה בושה לנו, אני ממש מתביישת.

זה לא, זה לפני שמדברים על הדברים ועל התנאים הבסיסיים ואני לא אפסיק עם זה. אני מאוד שמחה לקיים את הוועדה הזאת שמעלה דברים, אני חברה ב-ipu שזה הפרלמנט של הפרלמנטים ויש שם כוח מאוד חזק של נשים ופרלמנטים בעולם וכל דבר שצריך פה אני פה בשביל זה ואני חושבת שצריך להפסיק דבר אחד – כל ענף שנכנסות בו נשים יש כאילו משהו שהוא קבוע – נכנסות נשים, יוצאים גברים, עולה העומס, יורדת היוקרה, יורדים תנאי התעסוקה, עולה השחיקה, אין אופק ואין אורח חיים למי שעושה את העבודה הזו.

אבל יש מגדר, שאת אמרת בהתחלה שאת לא רוצה להתייחס אליו.

לא, אז אני אומרת.

אז זהו, זה הממד המגדרי.

אני אומרת נכון, יש את הממד הזה. אבל אני קוראת לו "כשל שוק" גם, כי מישהו מפסיד כאן. מישהו מפסיד כאן ואנחנו ראינו את זה גם דרך אגב, גם בצבא.

רובינו מפסידים, אבל יש כאלה שמרוויחים מהמציאות הזו ועל זה צריך לדבר. יש אנשים שמרוויחים.

אז אנחנו נתקן ונטפל בזה וזה לא רק במקצועות האלה. כשאני רואה את המרפאות בעיסוק ואת הקלינאיות והיועצות והעובדות הסוציאליות, זה לא הליבה שלי אבל אני לוחמת איתך בזה וכל מה שצריך אנחנו נעבוד. תודה.

תודה לך. אני רוצה לתת את רשות הדיבור לאסנת זיו מאית"ך מעכי.

ואחר כך תדבר גאיה שיפמן, נציגת הסטודנטים.

כן, היי תודה. אז אני אסנת זיו ואני עורכת דין מעמותת אית"ך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי. למי שלא יודע, אנחנו עמותה יהודית ערבית שפועלת כבר למעלה מ-20 שנה בשדה הפמיניסטי ומקדמת זכויות של נשים.

בוועדה אנחנו מכירים.

בוועדה מכירים אז נתקדם. אז אני מנהלת את הקו החם, קו הסיוע של העמותה שפועל בפריסה ארצית לקבלת פניות בעיקר בתחום של תעסוקה בשכר נמוך וביטוח לאומי. רוב הפניות שאנחנו מקבלות באמת הן בעלות אופי של צווארון וורוד והייתי רוצה להציג קצת את השטח ואת הבעיות שאנחנו מתמודדות איתן ברמה המקצועית ולהגין מה הן הבעיות באמת התעסוקתיות של הנשים במקצועות האלה.

אני כן אגיד שרוב הפניות שאנחנו מקבלות, למעלה מ-50% הן של נשים שמועסקות בתחומי החינוך, בעיקר של תומכות החינוך בתחום החינוכי וכן, בהמשך לדברים שאמרה איילה, להפנות דווקא את הזרקור לנשים שהן לא יכולות או יש איזו שהיא מניעה מבחינתן לבוא ולדבר – נשים מאוכלוסיות מוחלשות, מהחברה החרדית והערבית, שמועסקות בתחומי החינוך המוכר שאינו רשמי.

מדובר במוסדות שמתוקצבים על ידי המדינה, אמורים לפחות להיות מפוקחים על ידי המדינה, אבל סובלות מהפרות הכי משמעותיות בתנאי ההעסקה שלהן. אז אם הייתי צריכה לצייר מעגלים הייתי אומרת שיש את המעגל של הנשים שמועסקות בתחום הצווארון הוורוד ויש את החצר האחורית שלהן, שאלו נשים שמועסקות באותן מוסדות וסובלות עד מאוד מלהגיע אפילו למינימום בתחום הזה.

אז לא בכדי אין פה איתנו היום סייעות, תומכות חינוכיות מהמגזר המוכר שאינו רשמי. זה כי הן מפנימות הרבה מאוד מהמסרים שקיימים גם ככה מהמקצועות בתחום הצווארון הוורוד והטיפולים של קשר הערכים שהן צריכות להתנדב, הערכיות הגדולה שבהעסקה עם האוכלוסיות האלה, שבאה בהכרח על חשבון התגמול שהן זכאיות לו.

רוב רובן של הנשים הללו, אני הגשתי נייר עמדה וגם כתבתי בעצם את הבעיות העיקריות, אבל חשוב לי שכן להזכיר אותן. התגמול הנמוך הוא חוצה מגזרים ותחומי תעסוקה וכולן סובלות ממנו וזה חלק בעצם שהוא בלתי נפרד בעצם מהעסקה בצורה חלקית, שלא מאפשרת הגעה למשרה מלאה וזה גם נובע מהצורך של נשים בעיקר לאזן את החיים שלהן עם הצורך בגידול הילדים.

כן הייתי רוצה להזכיר את הנושא של היעדר הידע בנוגע למיצוי זכויות והסכמים מסורבלים ולא נגישים. נשים שמועסקות בתחומים האלו הן הרבה פעמים נתונות בעצם, הזכויות שלהן נתונות להסכמים קיבוציים מאוד מאוד מסורבלים, הן לא יודעות למה הן זכאיות, אף אחד לא מנגיש להן את הזכויות האלה וזה יוצר איזה שהוא מעגל שלא מאפשר גם מיצוי זכויות, גם במידה והזכויות האלה קיימות. פיצולי מעסיקים זו תופעה שקיימת בצורה נרחבת למשל וגם לזה צריך לשים סטופ, זה חלק גם מהתופעה של ההעסקה העקיפה. הזכרתי עוד כל מיני דברים נוספים ואני לא אתעסק בהם בגלל שהם כבר נאמרו בנוסף לעוד הרבה דברים אחרים.

כן הייתי רוצה להגיד משהו על הוואקום הזה, של מקצועות הטיפול ומי מטפל ובמי מטפלים וגם להגיד שגם קווי הסיוע – בין אם זה של עמותות, עורכות דין, עובדות סוציאליות, סובלים גם הם באמת מהזנחה קשה ומתגמולים לא הולמים, זה לא מבחינת איזה שהוא בכי, אבל להגיד שגם כאן אנחנו מסתמכות הרבה מאוד על התנדבות וזה בשביל לעזור לאוכלוסיות מוחלשות וכל המצב הזה הוא בלתי נסבל ומנציח בעצם את היחס של נשים לחברה וגם את האוכלוסיות שאנחנו בעצם מנסות לעזור להן ולייצג אותן.

תודה רבה, זו הייתה סקירה מקיפה. טוב, אני אמרתי שאני אתן את זכות הדיבור לגאיה שיפמן ואחריה אנחנו נשמע את עלמה ארליך מתא אופק ירושלים.

שלום לכולן. אז אני גאיה שיפמן, אני סטודנטית בסמינר הקיבוצי לחינוך דמוקרטי ואני מאוד מתרגשת להיות כאן. אני נציגת תאים סטודנטיאליים של תנועת "דרכנו", תנועת אזרחית חוץ מפלגתית בישראל. אני מייצגת חברים וחברות שלי, אנחנו 80% נשים בתואר לחינוך, שבחרו ללמוד חינוך מתוך תשוקה אמיתית למקצוע, מתוך הרצון להשפיע ולשנות ולהיות חלק מהמערכת ואנחנו נתקלות כבר בשנה ד' לתואר, כבר בשלב הסטאז' בלא מעט בעיות.

אחת הבעיות המרכזיות וכבר דובר עליה הרגע היא כל הנושא של ריבוי מעסיקים ואנחנו בתור מתמחות צעירות, שהוותק שלנו בעולם העבודה הוא לא רחב, אנחנו פחות או לא מכירות כלל את כל התנאים שמגיעים לנו ולא מכירות את כל הפרוצדורה בין המעסיקים וישנם מעסיקים רבים שלאו דווקא נותנים את התנאים הסוציאליים שמובטחים לנו וזו בעצם הבעיה הראשונה שלנו.

בעיה נוספת היא האתגר הכלכלי שלנו בתור סטודנטים, בייחוד בשנה הזאת של התואר. אנחנו גם משלמות שכר לימוד מלא בשנת הלימודים הרביעית שלנו וביחד עם זאת מקבלות שכר זעום. אנחנו נדרשות לכ-13 שעות שבועיות, שזה שליש משרה והפער בין מורה בשנה ראשונה במערכת לבין מורה וותיקה יותר שנמצאת במערכת קצת יותר שנים הוא 250%, שביחס למדינות ה-oecd אנחנו נמצאים במקום השני מהסוף, רשימה שמונה בעצם מדינות כמו יוון, פורטוגל, טורקיה, שנמצאות הרבה מאחורינו. צמצום הפער הזה הוא מאוד משמעותי ומאוד רלוונטי.

אני חושבת שאנחנו קהל שבוי. אני הגעתי לתואר מתוך הידיעה שהשכר שלי נמוך, מתוך הידיעה שהתנאים שלי לא מספיק טובים ועדיין החלטתי ללמוד חינוך, אבל אני חושבת שזה אסור לקבל את המציאות כמו שהיא ולמרות שאני עדיין אישאר במערכת ועדיין אישאר בתחום החינוך אני חייבת להילחם שלי, אנחנו חייבת להילחם על התנאים שלנו. תודה רבה.

תודה רבה. אני רק אזכיר שלאחר שכבר נתתי את זכות הדיבור לנציגה של תא אופק בירושלים, אני ארצה אחר כך להעלות את הנציגה של משרד החינוך על מנת שנוכל לקבל תשובה שנוגע לתנאי ההעסקה של גם הסגל החינוכי וגם של היועצות. אני הבנתי שבענייני שכר יש לנו נציגה בזום בכל העניין של השכר במשרד החינוך, אז אנחנו נרצה לשמוע מה העמדה של המשרד בנושא הזה.

אני מתנצלת שאני נאלצת ללכת לוועדת הכספים, אני אמשיך לעקוב.

תודה רבה. אז אני רוצה לתת עכשיו את זכות הדיבור לעלמה ארליך ולאחר מכן אנחנו נחזור לשמוע את הנציגה של משרד החינוך. בבקשה.

תודה רבה ליושבת ראש הוועדה על כינוס הדיון החשוב הזה. אני עלמה ואני יושבת ראש של "תא אופק" באוניברסיטה העברית, של מפלגת העבודה. אני פעילה במאבק להעסקה ישירה באוניברסיטה. העסקה קבלנית היא רעה חולה שכמו שאנחנו יודעות, התחילה במקצועות הניקיון והאבטחה השונים ובעצם התרחבה למקצועות נשיים שבאמת אנחנו מייצגות כאן, בדיון היום.

העסקה קבלנית זה ביטוי לרמיסת מעמד הנשים גם בשוק העבודה הרחב ושל הנשים הכי מוחלשות בפרט. אני מבקשת באמת להתייחס עכשיו לאלו שבאמת נמצאות הכי "בתחתית" והתייחסנו אליהן בתחילת הדיון ואלו הן עובדות הניקיון ועובדות הניקיון באוניברסיטה בפרט. עד לא מזמן האוניברסיטאות התכחשו לעוולה הזו, שנקראת העסקה קבלנית. עד לא מזמן, כשממש השבוע, כשהאוניברסיטאות הכריזו על מעבר והקמה של חברה בת של האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן גוריון.

אני שמחה שהאוניברסיטאות סוף סוף מכירות בעוולה הזו שנקראת העסקה קבלנית, אבל חברת בת היא צורה אחרת של אותו הדבר בעצם. העובדות יישארו מודרות מקהילת האוניברסיטה. ההכרזה על הקמת חברת בת על חשבון העובדות, ללא שיח איתן והעברת מעסיק ממקום למקום כאילו הן היו סחורה, רק מראה שהאוניברסיטאות לא רואות בהן כבנות אדם. גם תחת חברה בת קושי ההתאגדות יישאר מהסיבה שהן פשוט עדיין לא עובדות באופן ישיר אצל המעסיק שלהן.

האוניברסיטאות טוענות שהפגיעה החוזרת בזכויות של עובדות הניקיון תיפסק תחת אותה חברת בת, אבל אף אחד לא יכול להבטיח לנו את זה ובמיוחד לאור העובדה שאין לעובדות איגוד וכל שיפור ושמירה על התנאים של עובדות הניקיון נעשה תוך מאבק יחס עם הסגל, הסגל הזוטר וסטודנטים וסטודנטיות.

אני רוצה לשאול איפה האחריות של האוניברסיטאות שנהנות מאוניברסיטה נקייה ובריאה, דבר שהוא כל כך חשוב ושאנחנו יודעות את זה עכשיו – במיוחד בתקופת הקורונה, אבל מצד שני מפקירה אותן לשירותים חיצוניים. אני מאמינה שעל האוניברסיטאות להיות מגדלור של קידמה, סולידריות וצדק ובה כל קהילת האוניברסיטה היא חלק מעיצוב שלה והלך הרוח שלה וביניהן כל העובדות וזה כלל לא משנה מאיפה הן הגיעו ובמה הן עובדות.

בתוך זה, אני רוצה לקרוא לאיסור העסקה קבלנית בכל המקצועות במשק. כי הרעה החולה הזו נמצאת בכל מקום, זה לא עניין של שינוי קוסמטי, זה לא עניין שאנחנו עכשיו צריכים לתבוע תנאים ולהגן עליהן יותר. אנחנו פשוט רואות שבכל מקום שוב ושוב התנאים של העובדות יירמסו כשהן מועסקות בצורה הזו. תודה רבה.

כן. תודה לך. אני חייבת להגיד שכמו כל מאבק, השינוי לצערנו לפעמים הוא איטי, אבל אין שינוי בלי מאבקים אמיתיים ואני זוכרת את הישיבה הראשונה שניהלתי בוועדה הזו, לפני כחמש שנים אולי? בקדנציה בכנסת ה-20 בנושא של העסקה ישירה של עובדות ניקיון באוניברסיטאות. היו חלק ממנכ"לי האוניברסיטאות שלא הבינו בכלל מה אני רוצה מהם. זאת אומרת הם לא הבינה בכלל למה אנחנו מעלות את הנושא הזה. בשבילם הם לא צריכים להתעסק בנושא, הם הוציאו מכרז, יש מעסיק וזהו "תפנו למעסיק של העובדות".

אני חושבת שמאז וזה בא, אני לא אומרת שאני פתחתי את המאבק הזה – שלא יהיו אשליות בנושא. אני הבאתי את זה לדיון אצלי אחרי שראיתי שיש באמת מאבק שמתנהל גם באוניברסיטת תל אביב, גם באוניברסיטת חיפה ושמעורבים בו סטודנטים מדהימים וגם סטודנטיות וגם סגל זוטר שתמך וגם אני עצמי השתתפתי בהפגנות – גם באוניברסיטת תל אביב וגם באוניברסיטת חיפה ואם תהיה כוונה לקיים עוד הפגנות מהסוג הזה אני אשמח מאוד להיות חלק מהמאבק הזה. אבל בלי להשמיע את הקול ובלי לעבור את הצעדים הראשוניים אי אפשר יהיה לנצח את המכונה הגדולה הזו שנקראת "תעסוקה בלתי ישירה" ואני חושבת שצריך שתמשיכו במאבק הזה. אני מאוד שמחה לראות תמיד את הסטודנטים ואת הסטודנטיות מרימים את הנושא הזה עם העובדות ומרימים סוג של "מגפון" על מנת להיות הקול של אותן עובדות שלא מצליחות להשמיע ואני חושבת שצריך להמשיך במאבק הזה. תודה.

אני רוצה לתת את רשות הדיבור למאיה פרץ, ראש תחום פיתוח וקמפיינים מ"כוח לעובדים", אחר כך נשמע את עדנה סבג שהיא גננת בצהרון ובגלל זה אני דחיתי קצת נציגת משרד החינוך, כי היחס עכשיו הוא באמת לדברים שלעובדות שנמצאות תחת החסות של משרד החינוך יש להגיד. בבקשה מאיה.

תודה רבה, קודם כל תודה על הדיון באמת הכל כך חשוב הזה, בנושא עובדות צווארון וורוד. אני מניחה שהתגרים הרבים שעומדים בפני עובדות – גם מבחינת תנאי העסקה וגם מבחינת המקצועות השונים בצווארון וורוד כבר הועלו. אחד הדברים המרכזיים שאנחנו רצינו לשים עליו את הפוקוס היום הוא בעצם "המעמד הפרופסיונאלי" של עובדות צווארון וורוד.

ישנן שתי דוגמאות מרכזיות שיש לנו ב"כוח לעובדים" והם עובדות המשפחתונים, שיושבת ראש הוועדה מכירה את המאבק שלהן מאוד מקרוב וגם גננות הצהרונים בירושלים, שתיכף נשמע מהן באופן אישי. אבל באמת אנחנו רואים שיש איזה שהוא יחס מאוד מאוד נמוך לעבודה של העבודות. זאת אומרת גם עובדות המשפחתונים והצהרונים ובמיוחד בגיל הרך ועד בית הספר, שבעצם מתייחסים לעובדות כ"שמרטפיות" ולא כבעצם אחראיות על חינוך באופן כללי או על חינוך לגיל הרך בתקופה שהיא כן מאוד קריטית.

אחד מהדברים שמובילים לכך היא העובדה שאין איגוד מקצועי בצווארון וורוד או פחות איגוד מקצועי בצווארון וורוד. אנחנו יכולים לראות שכשיש איגודים מקצועיים אז הם גם דואגים לקידום הפרופסיה ולא רק לתנאי העבודה, שכמובן גם הם קריטיים. מבחינתנו זה משהו שאנחנו שמים עליו דגש עכשיו, באמירה שמדובר במחנכות ומחנכות שצריכות לקבל על כך הכרה ומבחינתנו הדרך לעשות את זה היא בעצם לחזק את איגודי העובדים במקצועות השונים ובכך גם להעלות את הפרופסיה וכמובן גם את התנאים בעתיד. אז ככה זה המרכז.

אפשר גם, אני אשמח שתיכף נשמע גם את עובדות הצהרונים בעצמן ואם אנחנו רוצים לדבר על המטפלות במשפחתונים אז אנחנו יכולות במאבק שלהן ממש לתת דוגמא לאיך הן כולן היו מפוזרות כל אחת לעצמה, בכפר שלה או בעיר שלה או בשכונה שלה וברגע שהקימו איגוד משותף, הן הצליחו להיאבק על נושאים ביחד, שהם גם זכויות וגם בתור הכרה המשמעות של השירות שהן נותנות ואני חושבת שזה משהו שהוא מאוד וחשוב גם לשים עליו דגש כשאנחנו מתייחסות למקצועות צווארון וורוד. תודה.

תודה רבה ואני חייבת להגיד שאני תמיד הערכתי ומעריכה את התרומה שלכם דווקא ב"כוח לעובדים" בתוך איגוד העובדות במקצועות השונים – גם עובדות המשפחתונים, גם הסייעות וגם הרבה מקצועות אחרים. אז אנחנו עכשיו עוברים לעדנה, עדנה סבג.

היי, שלום. קודם כל תודה רבה לכם על הדיון הזה שהוא דיון חשוב מאוד. אני עדנה סבג ואם זכור לך, אנחנו היינו פה גם לפני שלושה חודשים.

בטח שזכור לי.

והעלינו את כל הקשיים שיש לנו כעובדות צהרונים, במיוחד לסייעות. אם אתם רוצים אני יכולה לחזור על הדברים שכבר נאמרו פה אז, על התנאים המאוד מאוד קשים. עדיין את יודעת, עדיין אין לנו עובדות כי אף אחת לא רוצה לבוא ולעבוד בצהרונים וזה מהסיבה שהשכר הוא מאוד מאוד נמוך, אף אחת לא רוצה להיכנס ולעבוד בעבור 37 שקלים לשעה כשהעובדות מקבלות בין 30 ל-31 ילדים ללא עזרה. כאילו שתי עובדות – מובילה וסייעת באותו גן, על 31 ילדים, שזו אחריות.

לפני כן, כשהתחלתם את הדיון אתם דיברתם על כל מיני דברים כמו "אין פה חברי כנסת". אבל אתם צריכים, מי שלא נמצא פה חשוב לומר, שכל חברי הכנסת, גם אנשים שיושבים שם בהייטק יש להם ילדים, נכדים, יש להם מכל קשת המגזרים של הילדים. זה החינוך של הילדים שלהם, זה הדבר הכי חשוב בעולם. אני חושבת שזה הדבר לפני לגעת בדברים אחרים צריך לגעת בחינוך הילדים, כי ככה גודל דור ודור כדי לקבל חינוך יותר טוב ויותר משמעותי וזה לגבי העתיד של כל ילד וילד.

הקושי בתוך הצהרון, זה ממש קשה. אין לנו עובדות אז אנחנו באות חולות לעבודה, אנחנו מגיעות גם כשיש תחלופה וכל יום מתחלפת סייעת. עכשיו שתבינו, יש המון צהרונים שאין בהם סייעת או מובילה קבועה, כל יום מישהי אחרת מגיעה ומתחלפת. אתם לא יודעים מה זה עושה לילדים, את יודע? אין קביעות, אין סדר יום, הילדים נכנסים לרגרסיה. אלו דברים שאין לדעת. אני לפעמים נכנסת לפעמים ויש גנים, את יודעת אני עכשיו שמעתי סיפור שאני נשבעת לך, אני אומרת לך שאני כמייצגת עובדות מתקשרת אליי עובדת ואומרת לי "..שלחו לי עובדת בת 12..".

מה? לא!

אני נשבעת לך וכשאת אומרת לרכזת שלך דבר כזה, היא מתחמקת והיא אומרת "..לא, לא.." וזה כי אין להם עובדות. יום אחד מתקשרת אליי עובדת "עדנה, אני אקבל שכר על היום הזה?.." ואת יודעת למה היא שאלה אותי דבר כזה? היא אמרה אין לי, למובילה שלי מחליפה ולי, אני רוצה לבוא לעבודה. אבל אין, סגרו את הצהרון, אמרו להורים "תבואו בשעה 14:00..".

אני אומרת לך יש לי אין ספור סיפורים שאין לי בכלל זמן למנות אותם. אבל יש דבר שחשוב לי מאוד לומר, הדובדבן שבקצפת הוא שעדיין אנחנו יצאנו ליום אזהרת שביתה וצחקו עלינו. אף אחד לא בא, ביקשנו להיפגש עם משרד האוצר, עם משרד החינוך ואף אחד לא רוצה להיפגש איתנו. היחידה שהסכימה להיפגש איתנו הייתה נעמה לזימי חברת הכנסת וכל הכבוד לה, היא הגיעה אלינו עד למשרד. את יודעת, זה היה בתקופה של הקורונה וסגרו פה. היא הייתה מקסימה ואני אומרת לך שהיא היחידה שהגיעה, חוץ ממנה אף אחד לא מוכן להיפגש.

עכשיו, נפגשנו עם סגן ראש העיר ואת יודעת, הם מדברים ומשחקים אותה. עכשיו, אני רוצה להגיד לך עאידה את הדבר הכי חשוב שכולכם תשמעו והלוואי שזה יגיע לאוזניים שם. אני עוד לא ראיתי דבר כזה במדינה מתוקנת, אני ממש ולא רק אני, אנחנו מזועזעים כל 800 העובדות. תקשיבי, הם אמרו לנו והזמינו אותנו למשא ומתן ואיימו, זה איום!

מי הם? מי אלו "הם"?

עיריית ירושלים וכל הצוות שם שניהל מולנו את המשא ומתן, עורכי הדין שלהם, הדובר מטעם עיריית ירושלים. אני קצת לא זוכרת שמות.

זה לא חשוב שמות עכשיו, אוקי העירייה.

את יודעת מה הם אמרו לנו עאידה? את חייבת להקשיב. הם אמרו לנו "אתן, אם אתן לא תפסיקו את המאבק להעלאת השכר ואם לא תפסיקו לאיים עלינו בשביתה – אנחנו נעביר אתכן למעסיק אחר עם תנאים מחפירים.." והם עומדים על זה "..עכשיו תתנו לנו תשובה, אם אתן לא מפסיקות אין אתן לא איתנו. אנחנו זורקים אתכן לפח" ככה זה נשמע.

אוקיי, מזעזע.

זה מזעזע מאוד. מישהו צריך לקחת את הכפפה. עכשיו יש לי עוד כל כך הרבה.

לא, לא אי אפשר. אני חייבת לעבור הלאה. אנחנו צריכות גם לשמוע תשובות ממשרד החינוך.

אבל באמת עאידה, אנחנו מתחננות, 800 עובדות לא להיזרק לאיזו חברה.

אנחנו גם נפנה לעיריית ירושלים ואנחנו נבדוק את העניין הזה.

זה מה שרציתי לדעת, אם זה שקר או אמת. אם הם באמת מסוגלים לעשות את זה, וסליחה זה פשוט כל כך בוער בי הדבר הזה.

אני יודעת ואני מרגישה את זה, אבל אנחנו חייבות גם כן לנסות לקבל תשובות. אנחנו גם ננסה לפנות לעיריית ירושלים ולקבל תשובה בעניין הזה.

את זה הייתי מאוד רוצה, שתפנו לעירייה ולבדוק אם זה בכלל מותר לו. עוד מעט יש בחירות.

תודה עדנה, תודה לכן. אני רוצה לתת את רשות הדיבור לגברת סוניה פרץ – סמנכ"לית ומנהלת אגף בכיר כוח אדם בהוראה ממשרד החינוך. שלום לך גברתי.

שלום ובוקר טוב.

בוקר טוב. אנחנו כבר יושבות פה משהו כמו שעה וחצי ושומעות פה את התלונות בקשר להרבה ממקצועות הצווארון הוורוד ותנאי העסקן, אבל בעיקר אני רוצה לבקש את התייחסותך למה שעלה עכשיו גם בנושא ואני יודעת שהן לא בתעסוקה ישירה של משרד החינוך, אבל בסופו של דבר משרד החינוך אכן מממן את השירות הזה והוא אחראי גם מהבחינה המקצועית על השירותים האלה.

עלו פה הדרישות של הסייעות וגם תנאי ההעסקה שלהן ואני ארצה לשמוע מה משרד החינוך אומר על כך. אנחנו אכן פנינו לפי זה, לאחר הדיון הקודם שהתקיים בנושא הסייעות. מה היא העמדה של משרד החינוך בנושא הזה? האם אתם מודעים ומודעות והאם השרה עצמה גם כן מודעת למצב שנוצר, שהוא בעצם פגיעה בתנאי העסקה של העובדות בתחום חינוכי שעלולה וכן היא גם פוגעת ברמת החינוך שמקבלים הילדים האלה במוסדות החינוכיים הללו ואם כן, מה הן התוכניות שלכם על מנת לפתור את הבעיות הללו?

אז האמת היא שבמסגרת תפקידי אני מטפלת בעובדי הוראה ואני חשבתי שהמיקוד פה בדיון יהיה יותר בכל מה שקשור לתנאי ההעסקה של העובדים.

עלו גם הטענות של הסטודנטיות להוראה וסליחה שאני לא חידדתי את זה גם. לפחות אלה שמועסקים באופן ישיר במוסדות החינוכיים. על פה גם כל העניין של שכר המורים והמורות.

כן. אז לעניין הזה אני אגיד שזה אחד היעדים המאוד חשובים שלנו. כל עניין שכר המורים ובדגש על שכר המורים והמורות ובדגש על שכרם של המורים החדשים שנכנסים למערכת. זה אחד הדברים שאנחנו מובילים אותו במסגרת משאיים ומתנים שאנחנו מקיימים עכשיו. זה באמת אחד היעדים החשובים שלנו בתוך תהליכי העבודה, שאנחנו חושבים שזה גם חלק מהפתרונות או לפחות אחד הפתרונות המרכזיים גם למענה על חוסרים של עובדי הוראה – תופעה שהולכת וגדלה ושנות הקורונה בהחלט העצימו את העניין הזה. אז כמו שאמרתי, זה באמת נמצא על סדר היום שלנו ואנחנו פועלים על מנת.

סליחה, אבל כאשר את אומרת גברתי "נמצא בסדר היום שלנו", את יכולה בבקשה לפרט יותר מה זה אומר? האם מתנהל עכשיו משא ומתן עם משרד האוצר בנושא הזה? מה הדרישה שלכם בנושא הזה? מה, כאילו איפה זה עומד אצלכם בסדר היום?

אז אני אמרתי שזה במסגרת המשא ומתן, משא ומתן שהמדינה מקיימת מול ארגוני המורים והנושא הזה של השכר למורה חדש הוא בהחלט אחד הנושאים המרכזיים שלנו בתוך השיח.

ישנה ציפייה או צפי לאן זה יוביל המשא ומתן הזה? האם תיחמתם את זה בלוח זמנים, האם ידוע איך מתקדמים נכון לעכשיו?

תראי, אנחנו מאוד רוצים והשאיפה היא שהדבר הזה יהיה הרבה לפני תחילת שנת הלימודים הקרובה וזאת בכדי שאנחנו נפתח את השנה באופן תקין ונוכל להיענות לצורכי המערכת, זאת השאיפה של כולנו וזה משא ומתן, אז.

אם אני לא טועה על מנת שתהיו מוכנים ואם יש ציפייה שזה יסתיים לפני כדי שתוכלו להתכונן, חודשי הקיץ הם תקופת ההכנות לפתיחת שנת הלימודים, כלומר יולי – אוגוסט. זה אומר שהמשא ומתן, כדי שתוכלו באמת והתקווה היא – ככה אני מבינה, המשא ומתן צריך להגיע לסיומו ככה בסוף יוני, משהו כזה. אחרת אתם לא תוכלו להתכונן.

קודם כל אנחנו בעיצומן של ההכנות. את ההכנות אנחנו מתחילי הרבה מאוד זמן לפני יולי אוגוסט.

ברור, יש הרבה הכנות. אבל כאשר מדברים על לגייס צוותים.

נכון. תראו, זה אחד היעדים שלנו. אנחנו כולנו ערים לזה וכולנו מודעים לזה ולשם אנחנו גם מכוונים.

ואם יש לך איזו שהיא התייחסות בעניין הסייעות אנחנו נשמח לשמוע.

אני לא כל כך יודעת להתייחס לעניין הסייעות, אני אשמח לחזור לוועדה בנושא הזה אחר כך. אני כן יכולה להגיד שזה דבר שהוא משותף לנו ולשלטון המקומי, אני יודעת שהשלטון המקומי עושה המון לטובת העניין הזה. אני לא יודעת אם יש נציג מטעם השלטון המקומי בישיבת הוועדה היום, אבל שווה לשמוע גם כן את עמדתם, אני חושבת שזה מאוד חשוב.

ברור שזה חשוב לשמוע את עמדתם, אבל סופו של דבר אני יודעת טוב מאוד ואת זה אני יודעת גם מהדיון הקודם שניהלנו פה בנושא, שחלק מישובים בשלטון המקומי בסופו של דבר מוסיפים מכיסם לתקציבים שהם מקבלים ממשרד החינוך וזה בכדי לשלם לסייעות. זה לא שאני פותרת אותם מהאחריות ואנחנו כן נשב איתם ונדבר איתם, אבל זה אומר שאתם באופן ישיר או לא ישיר, כאילו משרד החינוך צריך לקבל החלטה בעיני, שהיא החלטה ברמת מדיניות שכן הסייעות הן מחנכות ובראיה שלכם הן חלק מהצוותים החינוכיים שמשרד החינוך מוביל על מנת להנגיש את השירות שעליו הוא אמון וזה החינוך. כלומר, בלי ההתערבות של משרד החינוך גם הוא בתנאי ההעסקה של הסייעות אתם תגיעו לאותו החוסר שכבר קיים במערכת החינוך של צוותים שמוכנים לעבוד בתנאים כאלה שהם תנאים מחפירים. אז זה ייפול בסופו של דבר שוב עליכם ולא רק על המרכז לשלטון מקומי. לזרוק את זה ולהגיד "המרכז לשלטון מקומי הוא המעסיק", זה טוב.

לא, לא אמרתי את זה, ואני מתנצלת כי לא התכוונתי, ואם זה מה שהובן אז לא לזה התכוונתי. אמרתי שהם השותפים שלנו וצריך לשמוע גם את עמדתם בנושא הזה.

צריך לשמוע, אבל בינתיים בואי נשמע אתכם. הם לא נוכחים פה, אתם נמצאים. את נמצאת פה, יש שניים בשותפות הזו, אז בואי שנשמע את הראשון, שהוא המשרד, שהוא היותר אחראי ואחר כך נשמע את מרכז השלטון המקומי. אז מהי העמדה שלכם.

לכן אני אמרתי, אני הקדמתי ואמרתי שהתפקיד שלי אינו כולל את עניין הסייעות ולכן אני צריכה לחזור פה למשרד על מנת לעשות את הבירור הזה ואנחנו נחזור אליכם בעניין הזה אחר כך.

אפשר רק לדעת מי האחראי בעניין הסייעות במשרד החינוך? על מנת שנדע למי לכוון את ההזמנה לדיון הבא שייערך בנושא?

אני חושבת שזה המנהל הפדגוגי אבל אני אבדוק את זה אצלנו ואני אחזור לוועדה.

המנהל הפדגוגי? אנחנו מדברים פה על תנאי העסקה, מה זה שייך לפדגוגי?

היא לא יודעת.

אוקיי טוב.

אני לא אמרתי שאני לא יודעת, אמרתי שאני אבדוק.

טוב, תודה. אנחנו נחכה לתשובה מכם ובינתיים אני מבינה שבמשרד האוצר יש לכם תשובה לשאלה שלי בעניין העובדים הסוציאליים והעובדות הסוציאליות.

כן. אגף השכר במשרד האוצר ואיגוד העובדים והעובדות הסוציאליות יושבים בעבודה מאוד מאומצת וזאת על מנת לחתום על ההסכם כבר ביום חמישי הקרוב או עד יום חמישי הקרוב. נכון לרגע זה עדיין קיימים פערים וקיימת עוד עבודה. אבל כאמור, גם המשרד וגם איגוד העובדים הסוציאליים עושים את כל המאמצים האפשריים על מנת לעמוד בחתימה של הסכם עד ליום חמישי הקרוב.

אוקיי.

אם אפשר רק להגיד, את כל הפערים אפשר לפתור והכל בסדר אם יושבים 24/7 והכל בסדר ביום חמישי הקרוב חותמים, איחור של שנה, אבל זה לחלוטין אפשרי.

אני אישית לא היה לי ספק שאיגוד העובדים סוציאליים מוכן לפתור את כל הבעיות האלה, אני מאוד מקווה שלאוצר יש את אותה כוונה והיא כן לפתור את כל הבעיות. לגבי הפערים שמעתי עוד מאז, כשהתחילו את כל המאבק הזה והתחילו להגיד כל פעם ששאלנו "יש פערים", זאת מילה מאוד יפה להגיד. יש דרישות וכבר מקיימים עליהן שיחות ומשא ומתן חודשים על גבי חודשים, ההסכם הזה היה צריך להיחתם עוד ביולי, ואני מאוד מאוד מקווה שלא יקרה מצב שבתחילת השבוע הבא אני אפתח את הדיון של הוועדה בכל נושא שלא יהיה ולא אברך על ההסכם שנחתם. אני מאוד מקווה שביום שני בדיון הבא שלנו בוועדה הזו אנחנו נוכל לברך שסוף סוף נחתם ההסכם הזה ושאתם תעמדו בלוח הזמנים שאתם העמדתם לעצמכם, כי את האמת? – אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות לא קריסה ולא שביתה של עובדים סוציאליים. תודה רבה.

תאמינו או לא – יש עדיין עוד אנשים שנרשמו לדיון הזה ועוד לא שמענו אותם. אני רוצה לתת שתי דקות לשלושה דוברים שעדיין לא שמענו אותם ואחר כך אנחנו נסכם את הדיון, כי בכל זאת אי אפשר להמשיך עד אינסוף. עירית גזית מאקי"ם ואחר כך גליה ציון מנעמ"ת.

תודה רבה. אני מאקי"ם, הארגון הארצי לאנשים עם מוגבלות שכלית ואני קודם כל רוצה להגיד תודה לכל העובדות המסורות בכל מקצועות הליווי, ההדרכה, הטיפול, מקצועות הבריאות והעבודה הסוציאלית ואני כאן כדי להגיד שאנחנו ממש בלב הקטסטרופה. אין לנו עובדות ועובדים ואני רוצה להזכיר שכל מי שעובד בהייטק לא יוכל לעבוד אם העובדים יהיו בבית, אם ההורים לא יוכלו לקבל טיפול, אם אנשים עם מוגבלות לא יוכלו לקבל טיפול.

העובדים והעובדות שלנו כולם היו במהלך כל תקופת הקורונה נכנסו לסגרים בתוך המסגרות, עזבו משפחות ונכנסו לבידודים יחד עם האנשים. זאת לא עבודה שמאפשרת עבודה היברידית – חייבים להגיע למקום העבודה, ואני חושבת שלא יהיה די בשיפור השכר. צריכה לקום בדיוק כמו שקמה הוועדה הבין משרדית לטיפול במשבר בכוח האדם בהייטק, המשבר במקצועות האלו הוא הרבה יותר חמור וצריכה לקום וועדה בין משרדית ולחשוב על פתרונות הרבה יותר יצירתיים מאשר עוד שקל אחד או שניים בשכר, שאני חלילה לא מזלזלת בזה, אבל זה צריך לכלום גם אולי נקודות זיכוי במס הכנסה למי שעובדת ומגיעה לסך המס בכלל, הטבות למשל בהגרלות לדיור – כל המחיר למשתכן, לתת איזו שהיא עדיפות למי שעובד ועובדת במקצועות האלה, הכרה בכלל במקצועות האלה – למתג אותם, קורסי הכשרה שמקנים הטבות בשכר.

זו צריכה להיות ממש חשיבה מחוץ לקופסה, כי אנחנו ממש בפתחה של קטסטרופה. אני לא יודעת כמה מסגרות לא ייפתחו או לא יוכלו לתפקד. אנחנו גם נתקלים בקושי עם הסייעות בחינוך המיוחד, אנחנו מפעילים הארכות יום ובאמת, אנחנו משלמים הרבה יותר משכר המינימום. אנחנו מקבלים מהמדינה כמפעיל שכר מינימום ובעצם מתוך הכיס של העמותה אנחנו מוציאים את ההפרש וחייב להיות פתרון מאוד מאוד יצירתי ומאוד מאוד דרמטי.

אבל אתן יודעות שזה הרעיון של ההפרטה, זה בדיוק הרעיון של ההפרטה – שהמדינה מתנערת מהאחריות שלה כלפיי השירותים האלה וזה לא הולך ב"בום" כשמוציאים מקצוע אחד או תחום אחד להפרטה, זה קורה עם הזמן. מכרסמים לאט לאט באחריותה של המדינה ואז נכנסת הפילנתרופיה ונכנסים ארגונים, אבל בבת אחד גם כן נכנס כל העניין של פרסום תנאי השכר וההעסקה על מנת שיוכלו להתאזן. זה כל הרעיון של ההפרטה.

זה נכון, אבל מה שאני אומרת זה שעכשיו, אולי עכשיו זה הזמן להתעורר, אני לא יודעת. פשוט כי מה שקורה עכשיו זה מצב כזה שעוד לא היה, גם משבר הקורונה.

אני אוהבת כשחושבים שזה איזה שהוא מקרה של "נרדמו במשמרת" או לא שמו לב, זאת מדיניות מכוונת, שכל מי שאחראי במדינה הזו בשני העשורים האחרונים רצה להוביל את המדיניות הכלכלית הזו והתנער מהאחריות כלפיי החברה וכלפיי השירותים החברתיים ונותניהם ולצערי הרב, אמנם קראו הם לעצמם "ממשלת השינוי", אבל הם ממשיכים גם את הדרך הזו.

אנחנו פה כדי להתריע, אין לנו משהו אחר או דרך אחרת.

אני יודעת, אני יודעת. אבל ההתרעה הזאת צריכה להיאמר בצורה הכי ברורה.

אני חושבת שבסוף מי שהכי סובלות וסובלים הם האנשים שנזקקים לשירותים האלה ואני רק מזכירה את המקרים האחרונים במסגרות לאנשים עם מוגבלות, שחלקם נבעו ממחסור בכוח אדם, מתשישות של צוותים, מאיכות כוח האדם – שהיום כולנו יודעים שמאוד קשה לברור את כוח האדם כי פשוט אין כוח אדם.

אוקיי, תודה רבה לך עירית. עורכת הדין גילה עציון, גם כן שתי דקות, ואחר כך אנחנו נעביר את רשות הדיבור להיידי מ"כולנו משפחה", ובזה אנחנו מסיימות את הדיון הזה.

אני רק אגיד שאני יושבת פה עצובה, כי אנחנו שוב ושוב שומעות איך חשוב לפתור את בעיית השוויון המגדרי ובעיות השכר בהפניית נשים להייטק ובסופו של יום העולם לא מתפקד בלי הגופים החברתיים וזו לא "תחרות המסכנים", אבל אני רק רוצה להזכיר וזה כמשל, זה לא שהן היחידות בשרשרת, אבל המחנכות המטפלות במעונות מגילאי לידה ועד שלוש ועאידה את היית שותפה במאבק, טרם התכנסה וועדת המחירים לדון בשכר שלהן וזה באופן מפתיע. אנחנו רואות מה קורה אצל העובדות הסוציאליות וזה לא פלא שחסר שם אנשים.

אני לא אגיד מה חשבתי על ההסכם שנעשה. אני ידעתי שזה היה יותר מידי קל.

אני כן אגיד שאנחנו לא ישבנו עם היד על השלטר והייתה אחריות מאוד גדולה כלפיי ילדים וכלפיי פעוטות, שבלי שהם – ראינו את זה בקורונה, מי שעמד בחוד החנית בקורונה היום עובדות סוציאליות, היו מחנכות, היו מורות ואלו הגורמים שישבו שם, או יותר נכון שעמדו בחוד החנית ואלו הגורמים שפשוט ממשיכים להתעלם מהם וממשיכים לא לתת להם שכר.

אני רק על מנת לסבר את האוזן, אנחנו שמענו את בעיית הסייעות והיא בעיה קשה. המחנכות במעונות רוצות להגיע לשלב שבו הן יקבלו שכר כמו הסייעות. אז רק ככה שתבינו את שרשרת המזון. עכשיו אני לא מדברת רק בשמן, אני מדברת על עצם ההסתכלות על המקצועות של צווארון וורוד כעל מקצועות שאפשר לוותר עליהם, אז אתן יודעות מה? שיוותרו עליהם ואנחנו נראה מה קורה.

אני לא חושבת שהם חושבים שאפשר לוותר עליהם, אני חושבת שהם חושבים שאפשר עדיין להחזיק את האנשים בתנאים האלה.

אני יכולה להגיד לך שלפחות במעונות, בדיוק כמו שאמרה עירית קודם – גם במעונות לפעוטות אנחנו באותו המצב, אין כוח אדם בכלל. אז בסדר, בסוף אנחנו נגיע למצב שבו אנחנו נהיה אומת הסטארט אפ, נחליף טיטולים ונטפל בפעוטות ונחנך אותם גם כי אתן יודעות – גילאי לידה עד שלוש זה מצריך גם חינוך וזה יהיה כנראה דרך הזום. אז בסדר, נמציא את האפליקציה שתטפל בפעוטות, אולי רובוטים. תודה.

תודה רבה. היידי, בבקשה.

טוב אז שלום לכולם, אני היידי ואני ככה שומעת את הדברים פה, ואני רוצה לספר שאני באה לא בפתחה של קטסטרופה, אלא מתוך הקטסטרופה. אני מנהלת מעון בבני ברק ומכירה לא רק בבני ברק. אמנם בני ברק זה המגזר החרדי, שחשבנו ששם סייעות ומטלות יש יותר ולמרבה הצער מסתבר שגם שם המצב הוא קטסטרופלי ואני בקשר ורואה גם הרבה מאוד אחרות.

אני מבינה שדיברו כאן הרבה מאוד כבר על נושא הסייעות וכמו שמישהי הזכירה – המטפלות והסייעות במעונות יום היו רוצות להגיע למצב של סייעות בגני ילדים מהרבה מאוד בחינות וסיבות וחשוב לי מאוד שתבינו שמצב העבודה במעונות היום הוא בעצם על אנושי, הוא בלתי אפשרי, אנחנו מרגישות ויודעות שדורשים מאיתנו משהו שהוא לא מתאפשר. האם יש כאן מישהי שגידלה פעם עשרה ילדים? כי אני במגזר שלי מכירה הרבה יותר שגידלו עשרה ילדים, אבל אף אחד לא גידלה עשרה ילדים בני אותו הגיל. כשהיא קיבלה את הילד העשירי שלה, היה לה כבר ילד בכור בן עשרים.

אנחנו מבקשים מהבנות, מבנות הצוות לקבל 11 פעוטות שלא יודעים לאכול לבד, שלא יודעים להשכיב את עצמם לישון לבד, הם לא יודעים לחתל את עצמם לבד, בטח שלא יודעים לגמול את עצמם לבד מחיתולים. אנחנו מבקשים מהן לעשות את כל זה במשך כ-8 שעות יום יום ובנוסף לכל להישאר נעימות, חייכניות, מתוות דרך – נשות חינוך. יש כאן משהו אבסורדי, משהו שהוא בלתי אפשרי ואני רואה את השחיקה ואני רואה את הנטישה. הנטישה הזאת היא הכרחית, כמעט אין כאן אפשרות אחרת ובאמת, תחשבו מה קורה לילד שמטפלת היא בשבילו אמא, היא אמא שנייה שלו. ילד שנמצא שמונה שעות ביום, האמא השנייה שלו זו המטפלות שלו.

אני יכולה לשאול שאלה?

כן.

כמה מקבלת מטפלת אצלך במעון?

השכר אצלינו מתחיל ב-32 ₪.

32 ₪?

לשעה, עלוב מאוד. 32 ₪ לשעה והשכר שנע אצל המטפלות הוא בין שכר המינימום, שזה 30 ₪ לבין, יש כבר היום 40 ₪ או 41-42 ₪ לשעה, שזה לא מספק.

בטוח שלא.

זה לא מספק בכלל. ישנה גם בעיה מאוד מאוד קשה במעונות. בעצם אנחנו, זה נראה שאין החלטה איך להתייחס למטפלות. מה הן? נשות חינוך או נשות טיפול טכני?

כן, כן.

יש דרישה ללמוד, יש דרישה להוציא תעודה, יש דרישה לקורסים, להשתלמויות – אין להן את הזמן, אפילו ימי השתלמות בסיסיים אין. זאת אומרת אישה שעובדת שמונה שעות ביום, כל יום, אמורה ללמוד ואפילו קורס עזרה ראשונה שזה פשוט מאוד.

אבל ממה שהבנתי, עכשיו היה איזה משהו במשרד החינוך שמתגמלים את המחנכות כאשר הן יוצאות להכשרות?

כן וסליחה מראש שאני אקרא לזה בדיחה פורימית, אבל כן. לא נעים, אבל 2,500 ₪? אני לא יודעת אם יש מישהי מאיתנו – לפחות בצוות שלי אין אף אחת שתרצה או תסכים לעשות את הדבר הזה. בשביל 2,500 ₪ היא תלך ליום לימודים פעם בשבוע? זה אומר שהיא לא תוכל לעבוד ביום הזה, מי יממן את היום הזה?

היא לא תקבל את השכר עבור היום הזה שבו שולחים אותה להשתלמות?

מה פתאום? השכר הוא שעתי. היא לא תקבל את השכר הזה, אז מה שקורה זה שרק הימים האלה מצורפים מגיעים לכ-2,500 ₪, אז למה? למה היא תעשה את זה? מה היא תרוויח מזה?

תשמעו, המוח הישראלי מצליח כל פעם מחדש להשלות אותי בפטנטים. אני חשבתי שזה, ה-2,500₪ נותנים לה אותם כאילו מעבר ועל מנת לעודד את הצוות לקבל הכשרות נוספות. למרות כל החשדות שלי וחוסר הביטחון על ההחלטות הצליחו לבנות אצלי אמון.

אני רק חייבת להגיד שהמעונות הציבוריים הם הרי במחיר מפוקח, זה לפי סל שקבע או נקבע בממשלה. באותו היום, אם אותה העובדת איננה צריך לשלם לעובדת אחרת – כסף לא צומח על העצים, למרות מה שהאוצר אולי חושב, אז זה לא אפשרי. התגמול הזה והמחשבה על איך לאפשר להם לצאת ללימודים צריכה להיות במחשבה תחילה ואני רוצה להגיד עוד משהו.

לא, לא את סיימת את כל מה שהיית צריכה להגיד ואני לא פותחת על זה עוד דיון עכשיו. זכות הדיבור היא לה – היידי וגם אני מבקשת עוד שני משפטים כי אנחנו רוצים לסיים את הדיון.

אוקיי. אז עוד משהו קטן שעובדות במעונות חוות. חודש אוגוסט – עובדים עד ה-8 באוגוסט והחל מה-8 באוגוסט והלאה פשוט אין שכר. בפסח אין מעון, אז יש ימי חג שמשולמים לפי חוק ומה עם הימים של חול המועד? אין שכר, ערבי חג אין שכר, מי ישלם את זה? אין להן תשלום. זאת אומרת הן מקבלות רק תשלום פר שעה.

זה לא ככה בכל המקומות.

ברור שלא בכל המקומות, אבל גם עובדות המזנון פה תפסו אותי לפני פסח ואמרו לי, אמרו לי "עאידה, רוצים שאנחנו גם נחגוג את חג הפסח, אבל איך אנחנו נחגוג אותו אם אין לנו שכר על אותם הימים? אם השכר שלנו נפגע החודש, איך אני אחגוג?" וזה קורה בהרבה מקצועות.

גם עובדות הצהרונים, אנחנו ללא עבודה.

גם עובדות הצהרונים וגם, אני רוצה להגיד לכם שגם מי שנפגע מזה אלו המורות והמורים בבתי הספר שלא שייכים למשרד החינוך עומדים בפני אותו הדבר בחודשי הקיץ. אני מכירה מקרים שבהם בתי ספר מסוימים בחודשי הקיץ מפטרים את המורים והמורות ומחזירים אותם לעבודה בתחילת השנה. הם לא צוברים את הוותק לצערי.

וגם הטלטלה הזו של לעמוד בתור בלשכת התעסוקה, בביטוח הלאומי.

אוקיי, אנחנו לא פותחים עכשיו דיון.

ברור, ברור.

תודה רבה. אני חייבת להגיד שכל מה שצפיתי שיקרה בתחילת הדיון הזה באמת קרה. בעצם אנחנו ראינו את הקושי האמיתי שעומד בפני כל מי שעוסקות ועוסקים במקצועות האלה. אני חושבת שאנחנו, אולי זה נשמע ומישהי גם אמרה את זה פה היום "זו לא תחרות של מי מנוצל או מנוצלת יותר" ונכון, זו לא תחרות, אלא להיפך.

אני חושבת שהדיון הזה אמור לסמן רק דבר אחד והוא שיש שותפויות שאפשר לבנות ויש המון מן המשותף גם בתנאי ההעסקה וגם בתנאי השכר של עובדות, שאולי לא חשבו שיש משהו שמאחד בינן לבין עובדות סוציאליות לבין סייעות ולבין גננות במקום אחר ואני חושבת שתמיד הגישה שמנחה והמדיניות והמבנה החברתי שבונה את ההיררכיות האלה ואת הדיכוי הזה, הוא תמיד מאוחד.

אבל הצד השני – העובדים והעובדות לא תמיד מצליחים להתאחד וזה לא בגלל, אני לא אומרת את זה כדי להאשים ואני יודעת מה הקושי שיש בלהתאחד ולנהל מאבק שכזה ובגלל שהרבה פעמים אחד מהכוחות האדירים המופעלים נגד התאגדות העובדים זה דווקא הצורך שלהם בלהתקיים והלחץ הזה, כמו שנאמר בצורה הכי בוטה על ידי עדנה פה בישיבה הוא "אם אתן ממשיכות לאיים בשביתה אנחנו נזרוק אתכן למעסיק אחר והתנאים שלכן אז יהיו הרבה יותר גרועים".

אני חושבת שמאבק משותף ואיחוד ענפי הוא דבר נחוץ ביותר אבל אני חייבת להגיד דבר אחד, שום דבר לא מגיע או שום זכות לא מגיעה ככה, כי מישהו בבניין הזה חלם על זה בלילה והחליט ככה והנחית את זה למטה. להתאגד זה מאבק ממושך ולא חייבים תמיד לחכות לחקיקה שמאפשרת את זה, צריך להכריח את המחוקקים לחוקק ואני חושבת שהתאגדות בדרך כלל מפעילה לחץ והתאגדות צריכה להתחיל מלמטה ואז אפשר באמת להפעיל את הלחץ. אני יודעת שחקיקה באה להסדיר את העניין הזה, אבל בלי הלחץ הראשוני הזה, שום דבר לא יתקדם.

אני רוצה להגיד שלצערי הרב המציאות במדינה היא מציאות מאוד כלכלית ניאו-ליברליות ומאוד מאוד פוגענית וכאשר מובילים מדיניות של הפרטה יש אמירה מאוד ברורה של מי שמקבל את ההחלטות במדינה של "אני מתנער מהאחריות שלי כלפיי האזרח" וזה גם כלפיי האזרח שמקבל את השירות וגם כלפיי האזרח שנותן את השירות והמצב או המערכה שדיברנו עליה היום והמאבק שדיברנו עליו היום הוא לא רק מאבק כדי שיוסיפו עוד שקל או שניים שלושה שקלים לשכר השעתי, המאבק הזה הוא מאבק הרבה יותר עמוק ובגלל זה קיים הקושי הזה לנהל אותו.

המאבק הזה הוא מאבק לשינוי השיטה ולכן יש את הקושי. אבל אנחנו לא נשב ונחכה עד שיהיה אפשרי לשנות את השיטה, הם מכרסמים בשכר? אני חושבת שהגיע הזמן שנכרסם גם אנחנו בכוח של השיטה הזו – אם זה בחקיקה ואם זה בדרישות וזה מה שצריך להיות. לכן הדרישות, שבראשן עומדת הדרישה להעלאת שכר המינימום חייבות להמשיך להדהד וחייבים לתבוע אותן וחייבים להמשיך ולהעלות אותן.

הדבר השני הוא שזה פשוט בלתי מתקבל על הדעת שמשרד החינוך מצד אחד לוקח על עצמו את האחריות על חינוך הילדים ומהצד השני חלק גדול משעות החינוך האלה הן באחריותו של אף אחד – מי נותן אותן? איך נותן אותן ומה מקבל עבורן בתמורה? כלומר, השעות שעושות גם הסייעות, גם הגננות וגם המטפלות במשפחתונים. האחריות על החינוך אמורה להיות משהו כללי, כי בסופו של דבר כאשר הצוותים לא מסופקים גם זה יהפוך לבעיה יותר גדולה בכל המערכת, לנטישת המקצוע כפי שראינו כבר שקורה במערכת הסוציאלית, זה יביא לפגיעה ברמת החינוך ואפילו להורדת הקריטריונים של המשרד עצמו בקבלת האנשים לעבודה על מנת לסגור את הפערים שנוצרים.

הוועדה תפנה למשרד החינוך ולשרת החינוך ואני אבקש באמת תשובה מאוד ברורה על כל מה שקורה גם מבחינת המשא ומתן בעניין שכר המורים והמורות או הצוות החינוכי. אני לא רציתי להגיד "הצוות החינוכי" כי בעיני גם הסייעות הן חלק מהצוות החינוכי ואנחנו גם נדרוש תשובות מאוד ברורות של משרד החינוך לגבי מה הם מתכוונים לעשות בעניין הסייעות. אנחנו נפנה שוב גם למרכז השלטון המקומי בעניין הסייעות והשכר של הסייעות ואני חושבת שהגיע הזמן שגם מרכז השלטון המקומי יפעל ביתר שאת כדי לבקש את התוספות המגיעות לשיפור מצב הסייעות.

לעניין הרעיון של להקים ועדה על מנת שתטפל בבעיות המקצועיות האלה ושתנסה להתוות דרך לשינויים הנדרשים: אני חושבת שזה רעיון אדיר, אבל זה מחייב החלטת ממשלה, ואנחנו יכולים לפנות ולבקש החלטת ממשלה כזו, אבל בלי ההתגייסות הנחוצה גם כן ממשרדי הממשלה השונים ושל השרים והשרות עצמם שפועלים בנושאים האלה לא נוכל לעשות את זה, ולצערי הרב משרד הכלכלה לא נמצא פה היום בדיון, אבל זה גם משרד הכלכלה וגם משרדים כמו משרד הרווחה ומשרד החינוך וכל המשרדים שאפשר להגיד שהם יותר אחראיים על נותני השירותים האלה ועל מתן השירותים האלה. אז אנחנו נפנה ונעלה את הרעיון ואולי כדאי באמת להתחיל להתארגן ואולי להתחיל להחתים. אני איזום איזו שהיא יוזמה שבה נבקש גם כן מחברי וחברות כנסת אחרים להצטרף אליה ולהעלות אותה, אני אדבר גם כן עם חברת הכנסת נעמה לזימי שהיא יוזמן היום המיוחד, אבדוק איתה אם היא מעוניינת להצטרף אלינו בזה וננסה לקדם את זה.

מה שברור לי הוא שלא סיימנו את הדיונים האלה, בדיוק כמו שלא סיימנו אותם בעבר. אנחנו נעקוב ונעלה את הנושאים הללו שוב על מנת לראות איך אנחנו ממשיכים ומתקדמים מול המשרדים השונים. תודה רבה לכולם ואני נועלת את הישיבה.




הישיבה ננעלה בשעה 11:22.