פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



25
ועדת החינוך, התרבות והספורט
05/04/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 132
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ד' בניסן התשפ"ב (05 באפריל 2022), שעה 10:00

סיור באתרי מורשת

חברי הוועדה: שרן מרים השכל – היו"ר
עלי סלאלחה

רפי אבני - סגן ראש מועצת חוף כרמל

אורי אור - יו"ר המועצה לשימור אתרים

עמרי שלמון - מנכ"ל המועצה לשימור אתרים

אלעד בצלאלי - סמנכ"ל המועצה לשימור אתרים

חומי נובנשטרן - סמנכ"לית המועצה לשימור אתרים

זהבית רוטנברג - מנהלת מחנה המעפילים, המועצה לשימור אתרים

קרן שרעבי רייש - מנהלת מחלקת חינוך, המועצה לשימור אתרים

יעל גויסקי - יועצת רגולציה לממשל, מועצה לשימור אתרים

יורם דורי - דובר המועצה לשימור אתרים

צביה סבריגו - מנהלת מוזיאון אוצרות קיסריה, שדות ים

שונית גל - אוצרת, בית חנה סנש, קיבוץ שדות ים

יהודית גידלי

סמדר לביא, חבר תרגומים



סיור באתרי מורשת

ברוכים הבאים, אני צביה ואני מנהלת את המוזיאון, את בית חנה סנש.

רציתי כמה משפטים, צביה, ברמה הלאומית. הקשר המיוחד עם ועדת החינוך של הכנסת הוא מובהק, הוא ברור, הוא הכרחי, ואנחנו מדי פעם, בעזרתה של יהודית, נפגשים, וגם הכרנו כבר, לצערנו בזומים, וגם פה ושם במפגשים איתכם.

אנחנו רוצים היום באמת לדבר על דבר גדול והדבר הגדול הוא, וזהו ההישג הנדרש, שעד היום כולנו נכשלנו ואולי המועצה לשימור האתרים כמשהו אפולוגטי לוקחת על עצמה הרבה מאוד אחריות, והיא העובדה שמערכת החינוך לא מגיעה ל-200 אתרי המורשת, שזה כל האתרים והמוזיאונים של העת החדשה. תקבלו אחר כך בתיקים את הספרות שלנו ותראו על מה מדובר.

זה כישלון, אני אומר לפעמים ברמה של ועדת חקירה, כי המקומות האלה הוקמו למערכת החינוך, הוקמו לנוער, הוקמו לילדים, ואנחנו מדברים על אחוזים מאוד מעטים שמגיעים למקומות האלה שפרוסים בכל הארץ, מכל העדות, מכל העמים, מכל הזרמים. תמיד מסבירים ועדי הורים, עסקנו בזה, שרן, מה שנקרא אצלנו הסברים והספדים, הסברים על היוקר של ההסעות ועל הביטחון ועל הבטיחות ואני לא יודע מה, ואנחנו לא קידמנו את הדבר הזה.

בכל העולם כל המוזיאונים, ודאי של העת החדשה, גם הארכיאולוגיים, אבל אנחנו באחריותנו זה התחום הזה, מערכת החינוך חוגגת. ובשבילם, אני חוזר, הקמנו את זה וזה לא הולך. אם אנחנו מגיעים ל-29%, 30% ממערכת החינוך שמבקרים בכלל האתרים האלה אז זה באמת ברמה של סוג של ועדת חקירה.

אנחנו היום נראה בקצרה שני מקומות שהמועצה צמודה אליהם ומטפלת בהם.

והכינה אותם לבתי ספר במיוחד.

נקודת המוצא הייתה מערכת החינוך, זה שהם לא מגיעים, ויש פה את גבי ואת רפי.

אני אתייחס.

תנו לנו שני מספרים, בכמה מהאתרים כן מבקרים, כמה מבקרים ואיזה אחוז זה התלמידים.

אנחנו נדבר על זה בפנים, עמרי.

אני אומר, אנחנו בגובה 20,000 רגל כרגע, כי לא נרד לרזולוציות, אבל אני אומר לך ככה, יהודית, יש לנו בסביבות 28% עד 30% מערכת החינוך הפורמלית והא-פורמלית באתרים. את מדברת על ביקורים של למעלה משלושה מיליון ב-200 האתרים הללו. בסוגריים מה זה 200 אתרים? המועצה לשימור אתרים מנהלת במשק סגור שלה עם צוותים שלה תשעה אתרים בלבד. אז בשביל זה אנחנו לא הולכים למערכת החינוך. לא למערכת החינוך ולא לוועדת החינוך.

ומה עם יתר 190 האחרים?

רגע, תוך שעה אני מגיע לזה. אז אני אומר למעלה משלושה מיליון, מתוכם עד 30% בלבד ממערכת החינוך, וזה הדבר החמור, כולם, 90%, נבנו ומוכנים ומותאמים למערכות האלה של החינוך, האלה והאלה. אז אנחנו באים מתוך זה שהקמנו לפני קצת למעלה מעשר שנים ארגון גג, כי הבנו שיש בעיה, הבנו גם שהמדינה לא תיקח את התכלול של כלל האתרים האלה כמקשה אחת, והקמנו מה שנקרא, ממש בהתנדבות, את ארגון הגג לאתרי המורשת, שדות ים הוא אחד המרכזיים שבהם, ואנחנו מלווים, באמצעות – קרן נמצאת במועצה.

כמה חברים בתוך האיגוד הזה?

200 אתרים.

כל ה-200?

יש 200 אתרים, ולמעשה דרך ההבנה שלנו, אחת, שיש בעיה, ושתיים, שקראנו לכולם אלינו, ובהתנדבות הקמנו פורומים מחוזיים, התחלנו לדון, התחלנו לבדוק, התחלנו לאסוף נתונים. היום הגוף הזה שנקרא ארגון הגג, בגין גודלו והיקפיו, המועצה מגייסת הרבה מאוד אמצעים, התקציבים של החינוך, של מערכת החינוך אצלנו, גדלו, זו גם המערכת היחידה במועצה שגדלה בכוח אדם. לא דרמטי, אנחנו בסך הכול 100 עובדים בכל המועצה, ובחינוך הגדלנו לשבעה, שמונה, תשעה, עובדים, כולל במחוזות שזה עובדי המועצה, קרן שמתכללת אותם מהמטה שלנו במקווה ישראל.

כל ביקורי החיילים עוברים דרכנו, כל ההכשרות, 200 ימי הכשרות עם 40 ומשהו קורסים והשתלמויות.

של אנשי הוראה או בכלל?

ההשתלמויות של הצוותים במוזיאונים.

אבל גם של מדריכים, של מדריכי טיולים.

זה הצוותים, כן. אנחנו גם בתוך התכנית של משרד התיירות של הכשרת מורי דרך. זכינו בנתח מהמכרז כשהם עשו את ההפרטה של הכשרת מורי דרך. אנחנו נמצאים בכל האתרים האלה, מלווים אותם, מכשירים אותם ומגייסים לא מעט כספים גם לפיתוח שלהם. כמו כאן בשדות ים, המועצה התבקשה לנהל את הפרויקט הזה, השיגו לנו תשואה בתחילתו, זאת אומרת כל התכנון כבר היה, הציגו לנו פרויקט של 15 מיליון, אמרנו אין ועשינו יותר טוב בשמונה.

זה יתרון של ידע. במועצה אין גאונים, אבל יש ידע ויש ניסיון, ועכשיו אנחנו ברעב לא נורמלי ובמוכנות מושלמת, שרן, לקבל את בני הנוער ואת התלמידים לאתרים האלה. זה האתגר. איך עושים את זה? זה בטח לא יהיה פה, אבל היום, כפי שציינתי, אנחנו מראים לכם פרויקט אחד שסיימנו. המועצה ניהלה עם שדות ים את כל הפרויקט הזה דרך מורשת ודרך התרבות ונתח לא מבוטל שהקיבוץ גייס.

אז בעצם יש תשעה מוסדות שהם נטו שלכם, והשאר מה, זה ברשויות המקומיות?

בדיוק, רשויות, עמותות, יש גם פרטיים.

והם בעצם הסתנפו תחת הגג שלכם.

אתמול למשל באירוע עם הנשיא בעתלית הייתה צילה מיבנה, שזה בית פרטי שהם עושים שם בית ראשונים כזה, נורא נחמד, נורא יפה. פרטי לגמרי והם בתוך ארגון הגג.

נגיד כמו מזכרת בתיה?

מזכרת בתיה זה עמותה ומועצה.

זה עמותה והמועצה ביחד?

כן, שמיר. אז זה אחד והשני שנראה זה עתלית, זה אחד מהתשעה, שהוא אתר מאוד גדול, הוא האתר הלאומי להעפלה. אז אתם רואים פה, דרך צביה והדרך שלה, מה עשינו.

זה אחד המקומות היחידים מהחינוך שאני זוכרת. כלומר בבית הספר היסודי לקחו אותנו, אבל מה עשו? לא לקחו אותנו באמת לאתר של המעפילים, כמו שאמרת בדיון.

עשו משחק כזה.

בדיוק, לקחו אותנו בערב, עשינו איזה משחק של הבאת מעפילים.

אני הייתי רוצה להשלים. בוקר טוב לכולם, ברוכים הבאים, שמי רפי אבני, אני סגן ראש המועצה חוף כרמל, אני אגיד דווקא בהיבט של התלמידים, גם איפה זה פגש אותנו, אני מחזיק תיק חינוך. גם אנחנו זיהינו שהתלמידים שלנו לא באים, מתוך הבית, למוזיאונים, למורשת, למפגשים ובתוך התכנית האסטרטגית של הרשות אנחנו ממש חייבנו בתוך תכנית ספירלית, מהגנים, ממש את כל האתרים מיפינו ברמת הרשות ודאגנו שתלמידים יגיעו.

זו לא הייתה המלצה למנהלים, זו הייתה חובה. באנו ואמרנו שאנחנו כרשות שמשקיעה כסף, נותנים תל"ן, תקציבים נוספים, אנחנו רואים לראות X דברים שקורים, כלומר אין מצב שילדים בי"א, אחרי פולין, לא יבקרו פה יותר. אין מצב שילד בכיתה ו' לא יבקר במוזיאון המזגגה ונחשולים, אין מצב שלא יבקר בעין הוד, במעפילים.

זה חלק מהפתרונות.

כל כיתות ה' של חוף כרמל יהיו שם ויבקרו ויעשו את הפריצה ויראו את סיפור ההעפלה. ניקח את זה צעד קדימה, אם במדינה יהיה, כמו שמחייבים את כיתות ה' לנסוע לירושלים, כולם נוסעים, למה? כי המדינה אמרה שזה חובה וזה בסדר, ואם יגידו שיש X אתרים שצריך להגיע אליהם וועדת החינוך והשרה כמובן, אלה העוגנים שצריך לבקר בהם, ותהיה תכנית על כל המדינה, זה יהיה הישג גדול.

יש פה נכסים שאי אפשר לדבר אותם אם לא רואים אותם, אם לא מרגישים אותם, ומה שקורה פה, את מחנה המעפילים אני יכול לתת כדוגמה, כשהילדים מגיעים זו חוויה לא נורמלית. בפריצה בעתלית אנחנו מזמינים את ההורים אחר כך, שגם הם לא היו שם, זה מקום לשיח איך מייצרים עוגנים או סל תרבות של נכסים של תיירות היסטורית כן לחייב.

אולי יש הרבה אתרים אחרים יותר אטרקטיביים לבני הנוער?

נדבר על זה. תזכור את השאלה, כי היא השאלה, אין אחרת אגב.


(בהמשך הסיור)

חברים, אני מודה להם שהגעתם. אני צביה, מנהלת שני המוזיאונים. אני מרגישה שהתפקיד הזה הוא כמו שליחות בשבילי, שליחות ערכית. אחרי שעשיתי כמה וכמה תפקידים, ניהלתי את החינוך במסגרת הקיבוץ, הייתי במילואים, בקליטה, בקשת רחבה של תפקידים, אני מרגישה שזה התפקיד לעת בלותי שהוא הכי הכי משמעותי שיכולתי לבקש ולאחל לעצמי. אנחנו פה בהרכב הזה ובמינוי הזה שלי שנה וחצי כמעט, מאז התחדשות המקום, והמקום הזה מאוד מתעורר ופורח ומניב ומביא קהלים מאוד גדולים, רחבים ומגוונים.

אני רוצה לציין שהמועצה לשימור אתרים היא סוג של שטיח ומטרייה בשבילנו, היא באמת מביאה אותנו להישגים מאוד משמעותיים, תורמת לנו, מלווה אותנו, ותומכת בנו בכל הדרך, יש פה כמה גורמים שהיו שותפים, לא היינו מגיעים למה שאנחנו מגיעים. שלושת הגורמים המרכזיים שלקחו חלק בהקמה של המקום הזה זה המועצה לשימור אתרים, המשרד למורשת וירושלים וקיבוץ שדות ים, שליש שליש שליש.

אני על זה כל הזמן מוקירה תודה ואני אומרת לעמרי, זה נמל הבית שלכם, זה אחד מנמלי הבית של המועצה לשימור אתרים ואני מרגישה שהוא גם גאה בזה והוא תמיד מתווך אותנו ומעלה אותנו לעוד מקורות מינוף שונים ואנחנו מרגישים כמו סוג של אבא גדול כזה שמלווה אותנו, המועצה לשימור אתרים, ואת זה אני רוצה מאוד לחזק. ואיפה שאתם יכולים לחזק את הנדבך הזה מצדכם, חשוב לנו שתעשו את זה כי זה מגיע ומחלחל אלינו.

אני לא אאריך, אני רק אגיד, בתקופה האחרונה, השנה האחרונה, מאחר שהמסעות לפולין לא התאפשרו, כל החלופות לפולין עוברות פה. אתמול הייתה פה אולפנה, כ-150 נערות מבית שמש, וגם הייתה אולפנה מעוד מקום, הם שרו פה, הגג התרומם, והמורות באו אליי ואמרו לי: נגעתם בהן, היה פה משהו מאוד מאוד חווייתי. הם לא רצו לעזוב, עד שש וחצי בערב אנחנו היינו פה, הם לא רצו לעזוב, זו הייתה פה חוויה מאוד מאוד משמעותית.

מה שלנו חשוב, שדרככם יגיעו לפה החינוך הפורמלי והחינוך הבלתי פורמלי. זאת אומרת חשוב שבחוזר מנכ"ל יהיה כתוב שכיתות כך וכך צריכות לבקר בבית חנה סנש כמו בעתלית וכמו בעוד מקומות. כל ההכנה למסעות בפולין, והיה שיהיו ואני מקווה שיחזרו המסעות לפולין, ההכנות למסע צריכות להתקיים פה.

אתם יודעים שקבוצת הצנחנים שצנחה בסלובניה ביולי האחרון, שמעתם על זה, על מבצע 'ברק השמים'? אתם תראו את הסרטון. מבצע 'ברק השמים' זה 150 צנחנים ישראלים ביוזמה של שמחה גולדין, שהוא יזם את זה פה בחדר הזה יחד איתנו, דרך 'עדים במדים' צנחו בשמי סלובניה לכבוד 100 שנה להולדתה של חנה ולכבוד 37 הצנחנים. אתם תראו את זה, זה מאוד מאוד מרגש, והם התחילו את המסע פה וסיימו אותו פה, עם המח"ט, עם יובל גז ועם כל המטה שלו וכל החבר'ה שצנחו. הם התחילו וסיימו את המסע פה וזה היה מאוד מאוד משמעותי ומרגש.

אנחנו עכשיו בתקשורת עם חברת המתנ"סים שעשתה איתנו הסדר, אנחנו בתקשורת עם החוויה הישראלית, עם תגלית, עם בתי הספר, אבל בתי הספר לא מספיק מגיעים לכאן וזה דבר שאני מאוד מאוד מבקשת את העזרה שלכם. אנחנו לא עושים פולחן אישיות, אנחנו עושים פה סיפור של תקופה, אישיות שהיא מהווה השראה, אישיות מאוד כישרונית שמייצגת תקופה ומייצגת דרך. ההיבט הזה חשוב שיחלחל הלאה לדורות הבאים.

אז אנחנו פה, המקום מאפשר, המרחב והלב פתוח והקיבוץ פתוח, כשאנשים מגיעים לפה הם מגיעים כמו לקפסולה כזאת, הרגשתם את זה?

ממש.

אז זה כמו קפסולה כזו של הירוק והכחול והשקט והציפורים. אז אנחנו מכניסים אותם לחוויה של מקום, זה לא רק לבוא למוזיאון וללכת. אז עכשיו אני מבקשת שגם אתם תיכנסו לחוויה הזו ולמסע הזה.

אני מאוד מודה לכם ומאוד מעריכה שהגעתם ורוצה לראות בזה תנופה משמעותית, אני רוצה להרגיש שהדברים האלה באמת יתמנפו ויבואו לידי ביטוי בכל מיני צורות דרך מערכת החינוך הפורמלית והלא פורמלית.

עכשיו אתם תראו את הסרט שמספר את סיפורה של חנה ואחר כך גם את מבצע 'ברק בשמים', זה חצי שעה בסך הכול, אחר כך עוד חצי שעה הדרכה.

(הקרנת סרט).


(בהמשך הסיור – מוזיאון חנה סנש)

אנחנו תכננו את בית חנה סנש כתחנות בחייה. חנה מייצגת לנו את אותו דור צעיר שיוצא מהמשפחות האירופאיות לפני שהייתה הכרה מלאה בציונות, זה מה שאנחנו קוראים הפרש שיוצא לפני המחנה, משפחות שעדיין לא קיבלו את הבחירה של הילדים שלהם, וחנה מייצגת של המהלך הזה. הרבה מהשירים שלה עוסקים בדרך, גם השיר 'אלי אלי' השם שלו הוא 'הליכה לקיסריה'. חנה באישיות שלה גם התוותה את הדרך.

התערוכה בנויה בצורה הזאת שלכל אורך התערוכה יש ציטוטים של חנה בכתב ידה. מעצבת התערוכה דגמה את הכתב של חנה מיומנים ומחברות ויצרה פונט שנמצא רק פה והוא פונט שנקרא חנה סנש. זה לא מובן מאליו, האנשים האלה, כמו לאה גולדברג ועוד רבים מהאנשים שיצרו לנו את השפה העברית, הם בכלל לא נולדו לשפה העברית ובעצם כל השירים שאנחנו גדלים עליהם, השיר של חנה, 'אלי, שלא ייגמר לעולם', כתבה אותו בחורה שזו לא שפת האם שלה, היא כתבה אותו בעברית, עם מעט מאוד שגיאות. זה דבר שקשה מאוד להבין.

החלק הראשון מוקדש לחיים בהונגריה, יש לנו כאן הדמיה של בית משפחת סנש, הפסנתר, משפחה יהודית אינטלקטואלית, אמנם יש חנוכייה, כמו שאמרתי, חנה בגיל צעיר כבר כותבת על החנוכייה, אבל המשפחה עצמה היא מה שאנחנו קוראים מסורתית, היא מלמדת את היהדות, אבל הקשר הוא אחר ממה שאנחנו מקבלים אותו כתפיסה של היהדות והציונות. חנה מגדירה את זה בשפה שלה, את המשולש הזה שבין יהדות, עברית וציונות.

לכן התערוכה הזאת והמקום הזה, אי אפשר לעבור אותו בלי להבין את כל המערך הזה שחנה בונה. ברגע שהיא מקבלת את ההכרה ביהדות והיא מבינה שהיא צריכה ללמוד עברית, כבר בבודפשט היא לומדת עברית והיא כותבת ביומן: מהיום אני אכתוב רק בעברית, וזהו, היא בעצם כבר בתוך המהלך והיא מבינה שדרכה היא ציונות.

למרות התגברות האנטישמיות חנה ממשיכה את חייה ואת ההכרה בחיים. היא כותבת: היום יום הולדתי, אני בת 18. תראו את התאריך, 39'. אלה השנים היותר יפות בחיי ואני מתענגת מדעת הנעורים האלה, אני שמחה על חיי, על כל הסובב אותי, מאמינה בעתיד. התקופה היא כבר תקופה של התגברות האנטישמיות וחנה משלבת את ההתפתחות שלה, את השירה, את הכתיבה, את לימוד העברית בתוך המהלך הזה.

תראו את השיר הזה, 'ים החיים', שהיא כותבת בגיל תשע. זה אחד השירים היחידים שתורגם מהונגרית, את כל השירים היא כתבה בעברית.

אחד הדברים שאומרים שהוא הדבר שגרם לשינוי בהשקפת עולמה, שבגיל 16 היא נפסלה לעמוד בראש ועדה בבית ספר בשל יהדותה והיא כבר מבינה שהמהלך של היהודים באירופה הוא חסום. כשאמא שלה אומרת לה: למה לא תישארי בהונגריה ותלכי ללמוד כאן? כי הם משפחה יהודית אינטלקטואלית, היא אומרת: אין כבר כאן מקום ליהודים.

זאת אומרת הדור הזה של ההורים לא יכול היה להבין את מה שהדור של הילדים שבא הנה ומימש כאן את הציונות עוד לפני הקמת המדינה, בלי לדעת שתקום מדינה, בלי לדעת שאנחנו כולנו נדבר עברית ונלמד בעברית, ושתהיה כאן מדינה, תחשבו, היום ישראל יותר גדולה מהונגריה, מי יכול היה בכלל לדמיין את זה? ישראל הפכה להיות מדינה גדולה. כשהם חיו מי שהיה ציוני לפעמים המשפחות נידו אותו.

אתם יכולים לראות חיים של ילדה, חיים רגילים, משפחה, טיולים של המשפחה כאן באגם גארדה, צילום סלפי, חיים של ילדה רגילה, משחקת עם בת זוגתה כנשים. אביה שמת כשהיא הייתה בת שש, הוא היה סופר ומחזאי הונגרי ידוע. עד היום משפחת סנש היא משפחה מוערכת בהונגריה.

על המצנח, תמונות שחנה עצמה מצלמת. אגב, היא מגיעה לארץ עם מכונת כתיבה, אתם רואים פה דגם זהה לדגם שחנה מגיעה אותו, ועם מצלמה. היא באה לתעד. לאורך כל חייה עד היום האחרון היא מתעדת ובזכות זה היא משאירה לנו אוצר בלתי רגיל שרובו כתוב בעברית. כל המהלך של חנה הוא שיחה בין האמא והבת, בין הבת והאמא ולכן הוא כל כך מיוחד. האמא אומרת לה: על כל תמונה תכתבי מאחורה מה רואים, איזה שנה זאת, איפה זה בדיוק, מה הסיפור, וחנה עושה את זה.

אתם תראו את כל התמונות, מאחורה יש לנו מידע רב. אנחנו כאוצרים בעצם היינו צריכים לאסוף את החומרים האלה ויש מעט מאוד סיפורים של אנשים שבנויים בצורה הזאת וחלק מזה זה הגידול של חנה בעקבות זה שאבא שלה מת בתוך משפחה של נשים, אמא והסבתא, שמגדלות אותה. וחנה גם כותבת לה, את כל המכתבים שהיא כותבת לאמא היא אומרת לה: תשמרי אותם כי יש בהם עוד מידע שלא כתבתי אותו ביומן. בזכות העבודה הזאת שהן ביחד רוקמות את החיים האלה נשאר לנו אוצר כל כך גדול.

עכשיו כשאני מדברת על אוצר, כל המעבר הזה, ריכזנו בו את הטקסטים הכי טובים שלה שמדברים על ציונות. תראו טקסטים שכותבת ילדה בת 18, היא נולדה ב-1921, את זה היא כותבת ב-1939 כשהיא מרצה בפני חניכים בתנועת הנוער המכבייה. ריכזו חניכים יהודים והביאו חבר'ה צעירים, היא הייתה בת 18 והיא כבר נואמת בפניהם.

תראו את הטקסט הזה, כמה הוא אקטואלי להיום: מקום אחד ישנו בעולם שלשם איננו מהגרים, אף לא נפלטים, אלא באים הביתה. גורל הארץ הזו קשור קשר בל יינתק בגורל היהדות ועל קיומה ועל עתידה של ארץ ישראל אני נותנת את הדין בפני ההיסטוריה.

אני שואלת אתכם, מי זה ההיסטוריה? איך היא יודעת בגיל 18 כשהיא יושבת בבודפשט איזה היסטוריה תהיה כאן. חנה למעשה כותבת אסופה, היא מבינה בחזון שלה את ההמשך של היהדות ולכן היא בוחרת לכתוב בעברית, היא בוחרת לכתוב בשפה שאנחנו נבין אותה היום והיא משאירה לנו את הנכסים האלה.

זה מכתב שהיא כותבת לקבלה לבית הספר החקלאי בנהלל. זה כתב ידה. אנחנו יכולים להבין את מה שכתוב כאן: עוד טרם הפך גורל עמנו בארץ מולדתי לרעתנו חשקה נפשי בחיי ארץ ישראל והחלטתי ללמוד מקצוע שיאפשר לי לקחת חלק פעיל בעבודת בניין הארץ. על סמך החלטתי זו למדתי עברית וכעת אני מוסיפה עוד להשתלם בתקווה ששאלת השפה לא תגרום לי כל קושי.

כשהיא מגיעה לארץ היא שולחת לאמא שלה את התמונה הזאת, היא כותבת מאחורה: הבעיה שרק פעם אחת נראית כך מאז שאני כאן.

ביום שהיא הגיעה.

כן. היא מגיעה לנהלל, נהלל מוקמת בשנת ה-20 כבר על ידי חנה מייזל שוחט במטרה להכשיר בנות צעירות לעבודת החקלאות מתוך, שוב, התפיסה של מה שהולך להיות כאן בארץ ישראל והמקום הזה, כמו חוות העלמות שהיא הקימה קודם בכנרת, הופך מקום מרכזי להעצמה נשית. חנה לאורך כל תחנות חייה בכל תחנה היא עוברת מהלך של העצמה. בבית הספר בנהלל היא נמצאת כשנתיים.

בת כמה היא הייתה כשהיא הגיעה?

היא הייתה 18. ב-39' היא עולה לארץ. ממש ילדה. למרות שהם היו מאוד בוגרים כי כל גורל היהדות, אפשר לומר, היה על כתפיהם. הם הבינו, הצעירים האלה.

גם היום צעירים שלנו הם לא ילדים. אמנם אפשר להגיד שהם ילדים כשהם מתגייסים.

אבל תחשבי מה הם ראו אז. הם ראו את העולם היהודי הגדול הולך ונסגר.

זה שונה היום, זה שבן 19 היום לבין –

כן, שהיה עשר פנים בחו"ל.

אבל, שוב, גם אז לא כולם היו כמו חנה סנש, וחנה כותבת את זה, הרוב התנצרו וחשבו שהם יעברו את זה בלי שיקרה מה שקרה. חנה באחד המשפטים שלה כותבת: נלאיתי נשוא מחבורת המשומדים. מה זה המשומדים? זה כל היהודים שמתכחשים ליהדות שלהם.

בנהלל היא מחליטה שהיא תתמחה בחקלאות, בגידול תרנגולות, ואמא שלה שואלת אותה: למה לא תלכי לאוניברסיטה העברית? אנחנו משפחה של מלומדים. היא אומרת לה: מרובים מדי האינטלקטואלים בארץ ישראל ומי יבנה אותה אם לא אנחנו הצעירים בידיים? זאת אומרת חנה מתמסרת לעבודת הידיים.

סוף סוף הגעתי הביתה. היא מגיעה לעמק יזרעאל. מה זה התחושה הזאת? בן אדם חי בארץ אחרת, מגיע למקום הזה והוא מרגיש שהוא בבית, שזה הבית היחיד. חנה מתחברת כאן לרגש יהודי מאוד עמוק שמאפיין גם את הדור הזה.

זה מה שרציתי להראות לכם על התמונות. תראו את התמונות של חנה, זו תמונה, ככה היא נראית מקדימה וככה מאחורה. תראו כמה מידע, כל המידע הזה, אתם יכולים לראות אותו גם בקטלוג, מספר לנו סיפור שלם, כי חנה מספרת עוד רובד של אינפורמציה בתמונות האלה, באופן שבו היא מטיילת בארץ, באופן שבו היא מכירה את הארץ.

לחנה הייתה משפחה בקרית חיים וליד קרית חיים היה מגרש שבו התארגנו הקיבוצים לעלייה על הקרקע. שם יושבים החבר'ה של שדות ים. שדות ים לא מקבלים את האישור להתיישב פה במקום הזה מכיוון שהאדמות היו שייכות כאן לרוטשילד ורוטשילד התכוון לבנות כאן עיר גדולה, אבל בן גוריון חשב אחרת, הוא ידע שצריך נקודה להביא הנה את הפליטים, כל הפליטים שיברחו מהמלחמה וירכזו אותם.

הם יצטרכו להגיע לארץ ואנחנו יודעים שממאי 39', הספר הלבן, כניסת היהודים מוגבלת לארץ ישראל ובעצם מה שקורה פה על החוף שדות ים זה מה שאתם רואים בתמונות מאחורה, זה הפל-ים, במסווה של אגודות נוער מתארגן כאן מה שלימים יהיה חיל הים הישראלי. האוהלים הקטנים האלה על החוף, ככה התחיל חיל הים. רואים כאן את מכשיר המורס ששימש לקשר עם ספינות המעפילים.

אגב, כמעט חצי מהשירים שנכתבו, חיים חפר, חיים גורי, נכתבו כאן בחוף הים. כל שירי הים למיניהם נכתבו פה סביב המדורה, באוהלים האלה, דן בן אמוץ ישב כאן, הצ'יזבטים. חנה, כשהיא מגיעה הנה היא רואה פה משהו מאוד מאוד פעיל. לעומת השממה שהייתה כי עוד לא היה הקיבוץ היפה הזה שאתם רואים, לא היה כאן כלום, על החוף היא כבר מבינה מה שקורה כאן. היא רואה את החבר'ה הצעירים האלה מתאמנים מתחת לרדאר של הבריטים והיא רוצה גם, היא רוצה להשתתף בכל דבר, היא מבקשת לעבור לשדות ים.

כאן, כמו שאמרתי, שדות ים עדיין ישב בקרית חיים. היא מתעקשת וכשחנה מתעקשת על משהו אי אפשר לעצור אותה. מה שאתם רואים פה זה את אחת התמונות המרתקות שנשארו לנו, על ידי אחד החברים, שהיה גם חבר של חנה וגר איתה באוהל, קוראים לו רפפורט, הוא השאיר לנו, אני אתן לכם גם הצצה אחר כך על הבמה, מה שהיה פה בשנות ה-40. הוא פשוט צילם כל מה שהיה כאן כשחנה הייתה.

חנה מגיעה הנה ב-42' והיא מתעקשת להיות גם חלק מהבנייה, היא פונה אל רכז הבנייה והיא אומרת לו שהיא הסתכלה על העבודה ואין לה ספק שהיא גם יכולה לעמוד בזה. תראו איזה תמונה יפה הוא תפס. מדריך הבנייה מהיישוב קיסריה שמלמד את הקיבוצניקים לבנות והוא לא היה מוכן להסתכל עליה. מה פתאום הקיבוצניקים המשוגעים האלה, הנשים בונות? דבר כזה הוא לא ראה בחיים שלו והוא לא היה מוכן בשום אופן לשתף עם זה פעולה. תראו איזה יופי הוא תפס את התמונה הזו.

למה הגעת למסקנה הזו מהתמונה? היא כתבה את זה?

לא, רכז הבנייה השאיר לנו את הסיפור הזה. יש לנו פה ארכיון בשדות ים ובעצם אחת הרגליים החזקות של התערוכה הזו זה הארכיון של שדות ים שאפשר לנו לחבר בין התמונות לבין הסיפורים. יש פה סיפורים אדירים, גם איך החביאו פה והסליקים שהיו פה בחולות וכל מה שהיה כאן, ולחבר את זה עם התמונות.

לא, אולי הוא לא הסתכל עליה מטעמי מנטליות.

הוא כותב לנו במפורש. אמר לנו שפיק, אפילו יש לנו שם, המדריך: אישה מגישה טיט? דבר כזה הוא עוד לא ראה וזה לא התקבל על דעתו בשום אופן והוא לא היה מביט לעברה.

בסדר, מנטליות.

כן.

אישה ערבייה באותה תקופה לא עבדה בבניין.

תראו איך היא יושבת. היא כן אישה, היא כן יושבת בצורה אחרת, אבל היא לא מוותרת על ההתעקשות על השוויון. ואני מזכירה לכם שהיא אחרי נהלל, שיש שם העצמה נשית, ובכל זאת החיים בקיבוצים היו מאוד קשים ושדות ים היה מקום מאוד קשה ליד הים, עבודה מאוד פיזית, וההתמיינות הזאת בין גברים ונשים הייתה מאוד מהירה.

זאת חנה והחברים הראשונים, זאת האמא שנשארת מאחור. אני רוצה להקריא לכם שיר אחד שהיא כותבת פה בשדות ים לפני היציאה שלה לשליחות: אֵינֵךְ בָּדָד. הִנֵּה הַיָּם שֶׁלָּךְ הוּא יִשְׁאָלֵךְ בְּזִמְזוּמוֹ הָרַךְ עַל חֲלוֹמוֹת דַּרְכֵּךְ, עַל תִּקְווֹתַיִךְ. חִכּוּ לְעֵת בּוֹאֵךְ חִכּוּ כֻּלָּם. זאת אומרת כל הזמן התחושה שהיא חלק מההיסטוריה הגדולה. מי מחכה לה? הַחוֹף, הַחוֹל, סְלָעִים, גַּלִּים וָיָם, יָדְעוּ-יָדעוּ: בְּלֵיל אָפֵל תָּבוֹאִי. וּבַמָּרוֹם, אַלְפֵי עֵינֵי שָׁמַיִם, הֵן מְבִינוֹת חַבְרוֹתֵיהֶן הַשְּׁתַּיִם אֲשֶׁר גּוֹנְבוֹת מִיָּם אֵין-סוֹף דֶּמַע.

לחנה יש כל הזמן את הציונות ואת האידיאליזם ומאידך את הזיכרון של מה שנשאר מאחור, של הקהילה הגדולה שנשארה מאחור, של המשפחה, והיא הולכת צעד אחד אחורה וצעד אחד קדימה, אבל היא לא מוותרת על המימוש של הציונות.

הקיר הזה הוא קיר הגיוס. שנת 42', תקופה שאנחנו קוראים לה 200 ימי החרדה, התקופה שבה הגרמנים מתחילים להיכנס לאזור של מצרים ולכבוש והייתה תחושה בארץ שהנה, זה הולך להיגמר, תכנית מצדה בכרמל. סיפור מרתק מאוד. למעשה זו הייתה המחשבה. במקביל הבריטים צריכים כוח אדם נוסף למלחמה שמתארכת, ארה"ב עוד לא נכנסת באופן מלא לפעולה ובעצם אנחנו רואים את כרזות הגיוס האלה שקוראות לנשים, גם לגברים אבל גם לנשים, בכל המושבות של הבריטים, קנדה, ניו זילנד, כל המקומות שהבריטים מחזיקים מושבות, וכמובן פלשתינה, ארץ ישראל, כדי להתגייס.

זאת אומרת כל מי שהסתובב ברחובות באותן שנים ראה את כרזות הגיוס האלה, שימו לב: לבשי בגדי תפארתך, יש התגייסות כללית, צו ביישובים להתגייס, גברים, נשים ואיזה גיל, וחנה כמובן אומרת כל הארץ נתבעת לגיוס למען מאמץ המלחמה, דעתי ברורה שצריך להתגייס.

באותה תקופה יש גם את הספר הלבן, הבריטים לא נותנים ליהודים לשבת, יהודים נכנסים בהעפלה, בכל מפעל ההעפלה שהולך פה בחוף ומצד שני הבריטים נלחמים בגרמנים. אז בן גוריון מודיע שיהודי ארץ ישראל יסייעו לבריטניה במלחמה מבלי לזנוח את התנגדותם לשליטתה בארץ ישראל. חלק מהספר הלבן והצמצום של הסרטיפיקטים שיהודים קיבלו היה בגלל הקשרים של האנגלים גם עם הערבים כאן למרות שהערבים בהנהגת היישוב כאן הייתה מקושרת עם גרמניה.

אז הנושא הוא מורכב ולתוכו ההגנה שוב ושוב רוצה גיוס של יהודים גם למען המלחמה העתידית והחשובה ביותר, היא מלחמת העצמאות שלנו. חנה מתגייסת. כמו שסיפרתי, יושב כאן הפל ים, אחד המפקדים של הפל ים, סלומון, שמפקד כאן על הקורסים הראשונים, בן דוד שלו זה יונה רוזן, הוא מגיע יום אחד לבקר אותו, הוא מגייס את חנה לחבורה הזאת שהולכת להיות מה שאנחנו קוראים צנחני היישוב.

אני רוצה להציג, מבקרת הבת של שוריקה ברוורמן, היא אחת מ-37 הצנחנים.

נעים מאוד, שלום.

חנה מספרת על הפגישה שלה עם יונה רוזן והיא מסכימה מיד. בקיבוץ זה עולה לישיבת חברים והם מחליטים לגייס אותה, אבל הם כותבים משהו מאוד מעניין. שוב, כל הסיפור כולו עד היום שהמקסימום צריך ללכת למען היישוב, למען הקמת היישובים, כי זה הוויכוח הגדול שהיה פה, כי בסופו של יום כשהמלחמה תיגמר כמה יהודים יהיו כאן כדי ליישב את הארץ ולעמוד מול המלחמה החשובה ביותר, היא מלחמת העצמאות שלנו.

זה הדבר הראשון, ושדות ים הוא אחד היישובים, היום הוא נראה לכם מרכז הארץ, אבל אז זה היה קו גבול, השער אל פני הים. אתם יכולים לראות קצת כאן מהסמלים שקיבלנו מבני הצנחנים, כמו מהבת של שוריקה, בעצם מה הם לבשו, הם התגייסו לצבא הבריטי, הם לבשו את כל הסמלים של הבריטים, הם לבשו מדים של קצינים בצבא הבריטי כדי שזה יעזור להם אם הם ייתפסו, מה שלא עזר לחנה, חנה בסופו של דבר נשפטה כבוגדת במולדתה ולכן היא הוצאה להורג.

סיפור מעניין. הם יוצאים למצרים, הם מתאמנים, הם חוזרים ל-24 שעות. במקרה באותו זמן, בצירוף מקרים בלתי ידוע, מגיע אח שלה לנמל חיפה. אח שלה שולח לה מכתבים. סליחה שאני עושה את זה קצר, כל אחד מהסיפורים הוא מרתק, אתם תבואו הנה שוב, אחיה מגיע לנמל, הוא עצוב, הוא לא פוגש אותה, הוא במקרה פוגש פועל עברי והפועל הזה שואל אותו: אתה סוף סוף הגעת לישראל, למה אתה עצוב? הוא אומר לו: אני כתבתי לאחותי והיא לא עונה לי, הוא שואל אותו מי זאת אחותו, אחותי זאת חנה סנש והיא מקיבוץ שדות ים, אז הוא אומר לו: אני מקיבוץ שדות ים. והוא מגיע לקיבוץ, הוא פוגש אותה, במקרה הגיע ליום אחד, אחרי שהם כבר היו בדרך לפעולה.

היא מבקשת להישאר 24 שעות נוספות, מאשרים לה, היא נפגשת עם האח, הם מבלים לילה ויום, למחרת היא כבר לבושה במדים שלה של קצינה בריטית. בדרך למצרים הם פוגשים צלם רחוב באזור אלנבי שם, הוא מבקש מהם להצטלם, וגיורא אומר לו: אבל לאן הוא ישלח את זה? אני רק הגעתי. היא נותנת לו אז את השם גיורא, עד אז קראו לו ג'ורי, שם הונגרי, והוא היה מיועד לקיבוץ מעגן, הם אומרים לצלם שישלח את זה לגיורא בקיבוץ מעגן, וככה הגיעה אלינו תמונה אחרונה שלה בארץ.

כל הסיפור של חנה זה צירופי מקרים כאלה. זה הכתב של גיורא, הוא כותב, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, הוא שולח את זה למצרים, היא כותבת מה טוב ושולחת לו חזרה וזה הזיכרון האחרון מהפגישה הזאת.

ממש בקצרה, את השיר הראשון שלה היא כותבת בעברית. תראו מה זה עברית ומה זה הכוח של השפה. בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה, בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם. כותבת את זה בחורה שלא יודעת עברית, שיר ראשון בעברית. הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן, לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם. זאת חנה, כל הזמן הפנס הקטן והבן אדם. כל מי ששואל למה שלחו אותה ומה המשמעות של זה, לכל אחד יש את הכוח הגדול, כל אחד או שהוא פנס, או שהוא גפרור, אבל לכל אחד יש את הכוח לשנות את העולם. זה חנה.

המשימה עצמה. משלחת צנחני היישוב, שיתוף של ההגנה עם הבריטים במטרה לקחת צעירים יהודיים שיודעים שפות זרות, זה היה דבר שהיה חסר לבריטים ואנחנו יודעים שכל האנשים שהגיעו לארץ ידעו הונגרית ואיטלקית ורומנית וכל השפות האלה והבריטים היו צריכים את האנשים האלה, אנשים ברמה גבוהה. בסופו של דבר מתארגנים 37, הם מתאמנים ויוצאים לפעולה שלהם במצרים.

במצרים הם כשלושה חודשים. במצרים היו גם חברי הבריגדה והיו עוד קבוצות של יהודים שהתרכזו שם, אנחנו יודעים שהתנדבו לצבא הבריטי בסביבות ה-40,000 תושבי היישוב היהודי. ממצרים הם נוסעים לבארי. אתם רואים שכחול זה האזור ששוחרר, כל האדום זה בכיבוש גרמני. תחשבו, אנחנו היום רואים את המלחמה שלא הצליחה לרוסיה, תראו את הכיבוש שגרמניה הצליחה להשתלט על כל הארצות ובעצם המטרה הייתה לצלוח ללב המקומות של הפרטיזנים וההתארגנויות שלהם, להביא מידע, לתת מידע, לתת כסף, לעזור להם ולהגיע אל תוך הארצות שהם הכירו אותן. חנה הכירה את הונגריה, יש מי שהכיר את סלובניה ולעזור בהעלאת יהודים.

כשהם יוצאים לדרך הונגריה עדיין לא נכבשה, עדיין לא נכנסו הגרמנים לתוכה, זאת אומרת חנה הייתה בטוחה שהיא נכנסת והיא עושה הרבה פעולות. הונגריה הייתה אחד המקומות הגדולים שבו היה זיוף של תעודות, הרבה מאוד הצלה של ילדים שהגיעו כפליטים. כמו שאנחנו רואים את זה היום, הפליטים זזים למקום שהם יכולים לנוע לתוכו.

פה יש לנו תמונות נדירות שלא נמצאו עד התערוכה הזאת, בעצם איך נראים החיים כפרטיזנים. הם הסתובבו עם מדי צבא, עם מדים של קצינים. הם הצילו הרבה מאוד טייסים וצוותי חיל אוויר של בעלות הברית שנפלו באזורים האלה. פה אתם רואים דוגמה של הצנחנים, זה ראובן דפני, חנה סנש, יונה רוזן, אבא ברדיצ'ב, עם טייסים אמריקאים שהם הצילו אותם. אחת התמונות האחרונות של חנה. מאותו אירוע יש גם את התמונה המפורסמת שהיא מתוך התמונה הקטנה הזאת שהיא שולחת לאח שלה. למעשה הם היו מתארגנים, עד שהיה אפשר להנחית מטוס כדי לקחת את האנשים חזרה ואז הם היו לוקחים דואר ומידע. חנה עוברת עם מכשיר קשר, חנה התאמנה להיות קשרית.

המכתב האחרון, של הגפרור שהיא נותנת לראובן דפני לפני שהיא עוברת את הגבול. היא נתפסת, היא עוברת עינויים קשים בכלא ומוצאת להורג. חנה הופכת לגיבורה לאומית. בשנות ה-50 מעלים את העצמות שלה, אמא שלה מייצרת את האנדרטה הזאת שאתם יכולים לראות בחוץ, שאפשר להגיד שהיא ביטוי והסתכלות אחורה אל העולם היהודי שנשרף, דומה קצת לאשת לוט שמסתכלת אחורה. גם זה הגיע לארץ, גם העצמות, העצמות, כאמור, מגיעות ב-1950 בהלוויה גדולה מאוד היא נקברת בהר הרצל והופכת לגיבורה לאומית.

פה יש לנו ריכוז של 37 הצנחנים לפי ארצות היעד שלהם, שהם נוצרו לפי השפות שלהם. שלוש נשים.

זאת אמא שלי, אתם רוצים לשמוע עליה מילה? במקרה הגעתי. קוראים לה שוריקה ברוורמן, אולי הכרתם אותה, היא נפטרה כשהיא הייתה בת 92, היא הייתה במשלחת הצנחנים, היא הייתה בקורס בפלמ"ח והקימה את חיל נשים. אני יכולה לספר המון עליה, אבל אתם נורא ממהרים.

בגלל שאתם חברי כנסת אני אגיד לכם את המשפט שהיא הייתה אומרת בכל הרצאה ובכל מפגש, היא הייתה אומרת: בארץ שלנו יש טונה של גבורה, חסרים מיליגרמים של אומץ להביא את השלום. זה המסר בשבילכם, חברי הכנסת. לא יודעת מאיזה צדדים אתם, אבל תזכרו, שוריקה ברוורמן.

יפה, תודה רבה.

דרושים לנו אנשים אמיצים ללא דעות קדומות שמסוגלים ורוצים לחשוב בעצמם. זה היא כותבת לו במכתב הפרידה. קצת על הפיכתה לגיבורת תרבות. ההצגה שכתב אהרון מגד, שאגב היה חבר קיבוץ שדות ים, היא הראתה לו את השירים והוא לא חשב שהם כל כך טובים, אחר כך הוא פיצה על זה בהצגה שהוא כתב. עיתון הטיימס לפני 20 שנה שהגדיר אותה כאחת מ-100 נשים המשפיעות בעולם.

זה השיר שהיא כתבה בשדות ים, שוב, תמונה, מאחורה אתם יכולים לראות את כתב היד שלה איך שהיא כותבת כל דבר, באמת מלאכת של פרטים שאתם עכשיו עברתם את זה ב-20 דקות. אתם מוזמנים לשוב. משפט אחרון ביומן, שוב, הקשר עם הזמן: אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה, את השאר יגיד הזמן.

מדהים. תודה.


(בהמשך הסיור – מחנה המעפילים עתלית)

- - - ארכיונים גם בעולם ואחד הדברים שיכול להיות הכי חשוב פה כי הוא מחבר. אנשים היו אתמול באירוע, הגיעה לכאן מישהי בת קרוב ל-100 שהגיעה בהעפלה והתעקשה להגיע, ואחר כך ניגשו אליי עוד אנשים, זאת אומרת זה משהו חי וזה מה שהופך את המקום הזה לחי.

המחנה הזה הוכרז באוגוסט 1987 כאתר לאומי לשחזור ולהנחלת מורשת ההעפלה וכך הוא מתפקד. זה אחד מתשעה האתרים של המועצה לשימור אתרים. האתר הזה עומד בפני פיתוח פיזי ותכני מאוד מאוד גדול. אנחנו היום נראה ממש קצה קצהו של מזלג ממה שיש לנו פה. יש לנו פה הרבה מיצגים, הרבה תכנים, ההעפלה זה אוויר, ים, יבשה, ההעפלה זה לפני מלחמת העולם השנייה, בזמן מלחמת העולם השנייה, אחרי מלחמת העולם השנייה, אפילו יש זרועות מארצות האסלאם, קצת אחרי המלחמה, אני לא מדברת על העליות ההמוניות.

פשוט הנושא הוא מאוד מאוד רחב. אנחנו נראה היום שני אלמנטים. האחד זה מבנה מקורי שנעבור דרכו ונדבר על המשמעות של הזיכרון, כי אנחנו פה מדברים על זיכרון היסטורי, ואחר כך מיצג שחנכנו אתמול של העפלה בדרכי היבשה.

המבנה הזה, אנחנו נמצאים במבנה מקורי. המחנה הזה נבנה ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 39', תוך חודשיים מסיימים לבנות את המחנה העצום הזה, היו קרוב ל-120 דונם, אנחנו נמצאים בחלק הדרומי ביותר. זה לא היה חלק הסתובבות של מעפילים, ולמה? כי באזור המדשאה הגדולה, זה גם מתחם שהולך להיבנות ולהיות משוחזר, היה מבנה בית חולים, חדרי יולדות מאולתרים וארבעת הצריפים, שמתוכם שלושה משוחזרים, היו מבני הבידוד, לא בידוד לעונש אלא בידוד רפואי.

אנחנו היום חזרנו לזה.

נכון, אולי זו הסיבה שגם בתקופת הקורונה נתנו לנו אישור להיות פתוחים. בעצם המבנה הזה, שזה מבנה החיטוי, שהוא מאוד משמעותי בחוויה של ההגעה למחנה. רוב ההעפלה הגדולה הייתה אחרי השואה, המסות הגדולות היו ב-46' ולכן גם באוגוסט 46' נפתחו מחנות המעבר בקפריסין. אבל כל אלה שהגיעו לכאן עוברים תהליך של קליטה ומיון ואז מכניסים אותם לפה לעבור תהליך חיטוי.

החיטוי התבצע באופן שעל המרפסת אומרים להם להתחלק, גברים לצד אחד, נשים לצד אחר עם הילדים הקטנים ולהיכנס למקלחות. הזיכרון היה מאוד מאוד קשה, גם אמרו לנו אנשים שכיוון שחוממו פה, מהתנור הזה מיתמר עשן, הם ידעו שזה ארץ ישראל, הם ידעו שזה בריטים ולא גרמנים, אבל החוויה הייתה חוויה רגשית. זה עולה ברוב העדויות, כל המידע שאנחנו מספרים על המחנה זה על סמך עדויות.

יש לנו דור, ואולי גם סבא וסבתא יצטרפו, שנצרף אותם כשנתחיל לחפש את המידע, כל המידע שלנו זה על סמך העדויות, כל התהליך והחוויה. הגדיר את זה מאוד מאוד יפה אחד מניצולי דכאו, שילדים נכנסו לכאן והיה להם מאוד בלבול: רגע, אז הבריטים טובים או רעים? זה נאצים? זה כמו נאצים? המשיכו מה שהנאצים לא עשו?

ואז אותו בחור שהיה איש עדות, הוא אמר משהו מאוד יפה: הגענו למחנה הזה, ידענו שזה ארץ ישראל, ידענו שזה בריטים ולא גרמנים, ידענו שלא רוצחים אותנו פה, אבל כשהביאו אותנו לכאן מחיפה ברכבת מסע ועברנו מיון בשער המחנה וראינו את הגדרות ואמרו לנו שניכנס לחיטוי הרגש השתלט על ההיגיון. וזו הייתה החוויה.

אני חייבת לומר שמאיסוף העדויות, יש לנו היום קרוב ל-130,000 עדויות, אי אפשר לדבר על זיכרון אחד. אין שחור ולבן, זו העוצמה, יש כל המגוון. יש ילדים קטנים שאמרו לנו שזו הייתה התקופה היפה בחייהם, כי פתאום הם הרגישו מוגנים, שהם הגיעו לאיזה עוגן שמטפלים בהם והם יוצרים מעין משפחות אלטרנטיביות. בני הנוער חוברים אחד עם השני וזה נותן להם יכולת ובסיס להתקדם הלאה.

תהליך החיטוי, היו כל מיני סוגי חיטוי, אני אדבר על הקפדני יותר. ביקשו להתפשט לחלוטין, לחלוץ נעליים, ביקשו מהם לקחת את הבגד הגדול ביותר.

היום מבינים את זה הרבה יותר, אי אפשר להשתלט על הרגשות האלה, זה פשוט קורה.

לחלוטין. וגם מה שעולה זה שבאמת יש שיחות בין מעפילים שהם מדברים על העניין בין הצורך לבין התחושה או מה שזה יוצר. הצורך היה קיים, גם שיטת החיטוי הייתה מקובלת במחנות העקורים, וגם האמריקאים חיטאו וגם במחנות צבא. הקונטקסט שזה התיישב פה היה מאוד מאוד בעייתי.

הם מתבקשים, כמו שאמרנו, להתפשט ולקחת את הבגד הגדול ביותר, אם זה שמלה, ז'קט, לעשות שקים אישיים של החפצים, השק האישי הונח מהצד השני של המתקן הזה, זה מתקן מסתובב, פתוח באותה צורה מהצד השני, אותו דבר היה לגברים ושניים נוספים, יש לנו שריד, בצד שהם מקבלים בחזרה את הבגדים. אז הם מתפשטים, מחטאים אותם בחומר הדי.די.טי, באמצעות מתקן כזה, אותו חומר שהיה חומר הדברה מפורסם.

זכור לי הכלי הזה. אצלנו בבית ג'אן היינו צריכים לרסס את הענבים.

נכון, אותה אבקה לבנה.

אבל כנגד מה החיטוי?

כינים, פשפשים, בעיקר. כי היו מגפות, גם אחרי הצפיפות גם במחנות העקורים ורצו למנוע את זה פה.

אמא שלי עברה חיטוי בנמל יפו כשהיא הגיעה, אותו דבר, עם די.די.טי, ב-1923.

כן, זו הייתה שיטת חיטוי מאוד מקובלת. עם העליות ההמוניות בשנות ה-50, אנשים מדברים מאוד על ההשפלה. כי הם ציפו למשהו והם ראו בזה שמתייחסים אליהם אולי כלא ראויים. פה המעפילים, הם היו רגילים לשיטה, הם לא דיברו על השפלה, הם דיברו על הקושי של הקונטקסט.

ואז הם עוברים מקלחת עם מים, ממש התאים הצהובים האלה נשארו מאז, פתוחים לשני הכיוונים. התנור הזה מחמם דודי מים, מפיקים קיטור, הבגדים לכאן, יש כאן הדמיה של חיטוי שהבגדים עברו והם מקבלים חזרה את הבגדים. הבגדים חמים, לחים, מלוכלכים מכל הדרך, אבל בלי נספחים, פשפשים, כינים וכו'. איך הם מקבלים את הבגדים? מכווצים, כי שמלת צמר, לא היה את הבגדים הסינתטיים, צמר זה צמר, ז'קטים.

זה לא נורא, הם גם אומרים: הסתדרנו, אבל יש לנו מספר עדויות שאנשים איבדו זיכרון אחרון מבית אבא ואמא, אם זה ז'קטים שעל הבטנה היה תפור תמונות של משפחה שכבר איננה. מישהו סיפר לנו שאחרי השואה הוא חזר לעיירה בפולין, הבית היה כבר בידי פולנים, בערימת זבל בצד הוא מצא תפילין מבית אבא, הביא את זה והדבר הזה נהרס. אז נכון שלא עשו את זה מכוונה רעה, אבל כל התהליך היה עם חוסר רגישות מאוד גדול.

אני אתן את הצד החיובי. סיפרה לנו מישהי שהתחתנה על האונייה. אחרי המלחמה החבר'ה התחתנו מהר, הולידו ילדים מהר, כוח החיים הוא מאוד מאוד דומיננטי, והיא סיפרה שהם התחתנו על הסיפון באונייה. היה להם מסע ארוך, הייתה הקצבת מים מתוקים אז בטח לא התקלחו, אז היא אמרה שכשהיא יצאה החתן הצעיר שלה לא זיהה אותה כי היא הייתה כל כך מבריקה ומצוחצחת. היא סיפרה את זה בהומור.

הם גומרים את תהליך החיטוי ומפוזרים במחנה. מקוצר זמן לא ניכנס למגורים, מה שנעשה, אנחנו נלך בדרך למטוס ואז אני אסביר קצת. אנחנו עולים על ציר היסטורי, הציר הזה בתקופה של הטורקים היה הדרך בין אזור עתלית לחיפה. האזור הזה, כשהבריטים בנו, היה אזור שהוקף במחנות צבאיים, אבל הוא היה מישורי ופתוח ולכן גם בגלל הקרבה לחיפה היה להם נוח לבנות פה את המחנה.

כשאנחנו נצעד כל צד מערב שלנו, זה יהיה צד ימין שלנו, זה היה מחנה נשים וילדים, וצד מזרח זה מחנה הגברים. הבחירה האדריכלית כאן הייתה של מקבצים, של שמונה צריפים, בתקופות מסוימות הם היו מגודרים בגדר תיל, הבנייה היא פשוטה.

למה? פחדתם שהם יברחו?

השנים הקפדניות פה היו בתחילת המלחמה, בתקופה שסבא וסבתא הגיעו, האנשים הגיעו ממדינות שהיו עוינות במלחמה וחששו ממרגלים. יש עדויות על אנשים שנראו יותר ארים והוכנסו פה לחקירות. יש המון וריאציות. לבריטים היה את האינטרסים שלהם.

כמה מעפילים היו כאן?

המחנה נבנה ב-39' בספטמבר ובעצם שינה את המהות שלו עם קום המדינה. בתקופה הזאת ההערכה היא שעברו כ-40,000 איש, אבל זה ספירה כפולה מקפריסין. בקפריסין עברו מאוגוסט 46' יותר מ-52,000 איש, אבל חלק מהם קיבלו את אישורי הכניסה ועברו את המחנה הזה כשלב נוסף.

צריך לזכור, בקפריסין השתחררו 6,000 יתומים קטנים, מי טיפל בהם? יתומים קצת יותר גדולים. כדי להחליט לאיזה מוסד חינוכי שולחים אותם היו חייבים להביא אותם גם לבדוק, דתיים, חילוניים, איזה מסגרת תתאים וכו'. סביב זה יש המון סיפורים, המאבקים הפוליטיים לא התחילו היום, אלה סיפורים מרתקים שקרו אז.


(בהמשך הסיור)

הצריף הזה הוא בהרצה ולכן לדוגמה העניין של המוזיקה, ברור לנו שאנחנו צריכים אפשרות להדליק ולכבות בכל מוקד בנפרד כי זה מאוד מאוד בעייתי. המטרה של הצריף הזה היא להראות את ההעפלה בדרכי היבשה שרובה הייתה מארצות האסלאם. כדי להשלים את התמונה, ההעפלה בים, יש לנו אונייה גדולה עם מיצג של 40 דקות, מיצג מאוד מרגש על ההעפלה בדרך הים. יש לנו את המטוס שניכנס אליו, שזו העפלה בדרך האוויר, והעפלה בדרך היבשה.

כשאנחנו שאלנו שנים קבוצות מהי ההעפלה, התשובות כמעט 100% היו אחרי מלחמת העולם השנייה רק באוניות, כולם אירופאים ומרבית המעפילים הצליחו להיכנס לארץ מבלי שהם נתפסו. כל התשובות לא נכונות כמובן. ההעפלה התחילה לפני המלחמה, רובם, בגלל השואה, היו מאירופה, אבל בוודאי לא כולם, וההעפלה היא לא רק דרך הים ומרבית המעפילים נתפסו. אז החלטנו שצריך לעשות איזה שהוא תיקון מבחינה חינוכית ערכית לדורות הבאים, להכניס את זה לפרופורציות הנכונות ולחשוף את הנושא. זו המטרה של הצריף הזה.

אנחנו לא נעצור, אני אראה את האלמנטים. אנחנו מדברים על ההשתלבות עם האוכלוסייה, על העזיבה, על מה המשמעות של העזיבה.

אבל מעירק למה הגיעו דרך הים?

לא דרך הים, דרך היבשה הגיעו. חלק דרך האוויר, אבל הרבה מאוד דרך היבשה. אנחנו יכולים לעצור פה ולדבר על הנתיבים, המרחקים שעברו דרך היבשה, איזה ארצות הם עברו, מה המשמעות. יש פה שלושה סרטים שיכולים לעצור בכל נקודה. אני רק אתן לכם טעימה.

יש לנו כמה תכניות חינוכיות שעשינו עם חבר'ה מכיתה ד' ומעלה, פעילות חינוכית פה, זה היה מאוד מאוד מעניין ומאוד מוצלח. אנחנו נחלוף בדרך למטוס עכשיו.

יש לנו את קיר החוויה, אנחנו קוראים לו קיר הצועדים וקיר המידע. הרי מאוד מאוד קשה לספר סיפור של ההעפלה בדרך היבשה, כמו שאמרת, מהרבה מאוד ארצות ולכן כל פרק נותן נגיעה לארץ אחרת. הקיר הזה נותן את החוויה, כשאנחנו מדריכים פה אנשים, נוער בעיקר, אנחנו משלבים את זה בקטעי עדויות מהמסע, מהעזיבה, מהפחד, מהקור, מהחום, מההליכה והצעידה, כל זה בא לידי ביטוי בקיר הצועדים.

12 הפרויקטים שמציגה פה זהבית זה פרויקט שבביצוע ותכנון מלא של המועצה לשימור אתרים. בסוף, תיכף נגיע לשיא של הפגישה היום, אז עוד פעם להתאים את הכול למערכת החינוך, זאת המטרה, זאת התאמה, על זה אנחנו עובדים עם אנשי המקצוע ועם האנשים שלנו.

היום בונים את מרכזי המבקרים לא ככה, פה זה סוג של השלמה לכאלה שמתעניינים ובאמת הרבה עומדים וקוראים. לבני הנוער צריך לייצר חוויה, לא להעמיס, לייצר חוויה ומזה הם מגיעים לסקרנות ולחקר ולהביא את המשפחות ולהביא וחבר מביא חבר. מה שאתם רואים כאן זו דוגמית לסדר היום הזה שאנחנו היום מובילים בכל הארץ.

שוב, המועצה גוף קטן, אורי ידבר על זה אחר בכמה מילים, כיושב ראש שלנו, להוביל סדר יום בשימור, למקד את זה בהיבטים החינוכיים עם יכולות ביצוע שמתחילות מהכנת תיקי תיעוד, תכנון מפורט, ביצוע, יש לנו גם חוליות ביצוע, למרות שרוב העבודה, בגלל ההיקפים שהולכים וגדלים של תקציבים שאנחנו מגייסים, וצביקה האוזר היה אחד האשמים, במרכאות כפולות, לגידול הזה של המועצה, כשהוא היה עוד מזכיר הממשלה, ועד לביצוע בפועל. הן בינוי, הן שימור והן מרכזי מבקרים.

פה זה סיפור אחד ענק, לכאורה מצומצם, שזהבית הזכירה, ההעפלה מארצות האסלאם, וזה לא היה כאן בשנים האלה בלי שלמה הלל שהיה נשיאנו כמעט 30 שנה. הוא באמת יום אחד הגה רעיון ואז הוא ערב את צביקה ואותי ואמר: בואו, תביאו מטוס C-46 לארץ. המכלול הזה של העפלה ממדינות האסלאם והמטוס שהבאנו ומה שתראו בו הוא חזונו ופרי בקשתו של שלמה הלל.

עבדנו כמו מטורפים, ואתם יודעים, במדינה אין בעיות של היתרים, אין בעיה של ביצוע, אין בעיות של תקציב, אין בעיות של בירוקרטיה ואין ואין ואין, הכול כמובן בריבית דריבית. עבדנו כמו מטורפים. שלמה היה בן 93 כשהתחלנו, עבר ל-94, 95, 96 ואז הוא נפטר כמעט בשנתו ה-97 בפברואר. פרס תמיד היה קורא לו צוציק, כי הוא היה באפריל ופרס היה בנובמבר. לצערנו הוא לא זכה למרות שהוא ראה כבר את הסרט והוא ראה את הביצוע והוא אמר יום אחד לארי, לבן שלו: הילדים יודעים לעבוד, ואז הוא הלך באמת לעולמו. זה נשמע קצת סיפור דרמטי, אבל הוא אמיתי ואת המכלול הזה אנחנו רוצים היום להציג לכם ואחר כך נתכנס בחדר הדיונים.

רק שתי תוספת למה שאמר עמרי. היה ויכוח עם שלמה הלל, הרעיון היה באמת שאנחנו נעסוק בעליות רק מקום המדינה, ואז באנו ואמרנו, רגע, נכון שהמדינה כבר הייתה פתוחה, אבל היו מקומות שאי אפשר היה לצאת מהם. ונזכיר לכם, אנחנו הכנסנו את 'מבצע משה' שאנחנו נתחיל לעבוד עליו. לא 'מבצע שלמה', שלקחו אותם במטוסים, אלא כל אלה שחצו דרך סודן, הם ייכנסו לכאן. כבר התחלנו לעבוד על זה ויהיה לזה ביתן מיוחד. זה אחרי הקמת המדינה, אבל לא רצו לצאת והיה קושי גדול, מי כמונו יודע, לצאת משם ולחצות את המדבר. זה חשוב מבחינת האיזון הנכון של המקום.

כשאתם מדברים על העפלה עד איזה שנה אתם מדברים?

עד הקמת המדינה. והיה ויכוח נהדר, עסקנו בו פה חכמים ואנשי אקדמיה והיה ויכוח.

אני חושבת שצריך להבחין בין העפלה לבין עלייה.

את צודקת, לכן 'מבצע משה' נכנס כיוצא דופן. המדינה כבר עזרה, היו אנשי מוסד, אבל הסבל של העולים, חציית המדבר. אני יכול עכשיו להיכנס, זה לא הדיון, זה למקום אחר, אבל את צודקת, ולכן החלטנו כרגע ש'מבצע משה', כבר מצאנו אנשים, התחילו לעבוד עליו, להכניס אותו לכאן, שייכנס לתוך הדבר הזה.

אני בדקתי מיד במילון, העפלה, המילה העפלה היא עד הקמת המדינה.

תאמיני לי שעל זה היה עשר דקות ויכוח בוועדה אצלי, על המילה העפלה.

רק עשר דקות?

לא, כי אני חתכתי את זה פשוט.


(בהמשך הסיור – ישיבת סיכום)

הדוגמה שהיום הייתם, שני המקומות, היא דוגמה טובה, מקום אחד זה חנה סנש, אנחנו עזרנו, עמרי בטח הסביר והכול, והם מנהלים אותו. יש לנו תשעה אתרים כאלה, זה אנחנו יוזמים, אנחנו עושים, אנחנו משקיעים ואנחנו גם מנהלים.

גם אתמול אמרתי את זה בנאום שחנכנו את המטוס, מבחינתי, כמו שאני יושב ראש של המועצה לשימור אתרים, ותאמיני לי זה יושב ראש דירקטוריון כמעט מלא, אבל בהתנדבות, הרעיון זה לא רק האתרים, זה אתר ומערכת האתרים שהוא נושא בתוכו והרעיון שלנו הוא איך כל דבר כזה, גם יראו את האתר כמו שהוא היה, והראו לך את זה על קצה המזלג, וגם תראי איזה מערכת ערכים אנחנו רוצים להכניס פה לאתר וזו דוגמה מצוינת.

אני אתן לך דוגמה פשוטה. תחנת רכבת בצמח, עמק הירדן, בימי הטורקים. שיפצנו אותו, עשינו הכול, ועם המועצה האזורית עמק הירדן ועם המכללה, את כל לימודי ארץ ישראל הם העבירו לבניין הזה.

אורי, בוא נעשה תיקון היסטורי, רק המכללה.

יפה, חשבתי שהמועצה עזרה במשהו.

<< אורח > >

היא לא הפריעה.

לכן המערכת שלנו פרוסה היום בכל הארץ עם קרוב ל-100 עובדים שכירים, עמרי המנכ"ל, יוצא מן הכלל והמערכת עובדת. הגדוּלה שלה, אני אומר לך כאחד שגם היה יושב ראש תעשייה אווירית וגם מנכ"ל הקרן הקיימת, הגדולה של האנשים פה זה אנשים טובים שלא עובדים בשכר גבוה, אבל אוהבים את העניין של שימור האתרים, שימור הערכים והנחלתם לדורות הבאים, ועל זה המאבק שלנו.

תדעי לך שאנחנו עכשיו בבדיקה של תהליך, אני מעדכן אותך כחברת כנסת, כחברי כנסת, שניים פה, מה שמטריד אותנו באמת, המועצה עובדת נהדר, אבל אנחנו חושבים על השמירה על הערכים לדורות הבאים. ברוב הארצות המתוקנות, בלי לפרט אותן, לא עמותה פרטית כמונו עוסקת בזה, אלא זה באמצעות תחיקה, עם אמצעי אכיפה ועם הכול. יש לזה חסרונות, שהיום אתם מודעים לזה, שהפוליטיקה מתחילה להתערב לך, מצד שני אנחנו לא תקנה בתקציב, אנחנו שורה.

דרך אגב, אני רוצה להזכיר לך, היסטורית זה מעניין מאוד, פעם רשות העתיקות הייתה במשרד החינוך והוחלט להקים רשות, היא הייתה פעם סניף במשרד החינוך. היום זה רשות עצמאית.

בזה אנחנו עוסקים היום. אנחנו לא יודעים, ייתכן שבשלב זה, דיברנו עם הרבה אנשים, שני השרים שלנו שאנחנו מתוקצבים על ידם, לא ניכנס היום לדבר על כסף, זה משרד התרבות והספורט, שאנחנו עובדים איתו יוצא מן הכלל, וגם מורשת וירושלים. שני השרים, עמרי ואני היינו מדברים איתם ועובדים איתם ביחד ובתיאום והראיה לכך שהתקציבים בסך הכול מגיעים והעבודה נמשכת. אבל אני לא חרד לדורות האלה, אני חרד לדורות הבאים, כי הייתי רוצה שנהיה כמו מדינה מתוקנת שכולנו מכירים שלאתרים יש משקל בתחיקה ובחקיקה.

זה ככה כפתיחה, עמרי, אם תרצה להוסיף, בשמחה רבה.

היתרון הגדול של המפגש היום זה שהוא נחוץ, אין זמן ואז מגיעים לתמצית הדברים, ולפני שאני אדבר יש לי כמה דברים לומר, כמשנתו של היו"ר שלנו. בכל אופן מה ששמנו פה, פיזרנו קצת תוצרים של חינוך. כפי שציינו, אנחנו במערכת החינוך עם הגידול העצום שהמועצה חווה בשנים האחרונות זו המערכת היחידה שהגדלנו, בפריסה ארצית, הגדלנו אותה בכוח אדם ולמעשה אנחנו נוגעים בכל התחומים, מהנחלה ועד הפקת חומרים ועד שיווק ועד פרסום ועד ליווי ועד תקצוב ועד סיוע לאתרים באופן פיזי, כל מערך ההכשרות שדיברנו בו, הכול רק בנגיעות. יש לכם גם חומרים בתיקים לקחת לדרך ולהרהר בנו ובמעשה המועצה.

למעשה אנחנו גוף קטן, כמו שאמרנו, אבל מייצגים דבר גדול שקורה וזאת המשימה. כפי שאמרנו, שרן, המשימה העיקרית, ועד היום לא הצלחנו, המועצה לא הצליחה וגם תומכי הלחימה לא הצליחו, אבל אני חושב שעלינו יש אחריות, אבל גם האחרים, זה איך להביא את התלמידים לאתרים האלה, שכמו שציינו בשדות ים, בנינו אותם בשבילם, בראייתם, בצרכיהם, בהתאמה לרוח התקופה בכל מיני אמצעים כאלה ואחרים.

בזה אנחנו נכשלנו, המדינה נכשלה, כי אם אנחנו מדברים על כמה מאות אלפי תלמידים, בסביבות גג 30% שמבקרים באתרים, אז זה מחייב חשיבה. איך עושים את זה? לנו יש בערך מאה הסברים שמסבירים למה אי אפשר, אבל אני חושב שיש הסבר אחד שאומר שחייבים לעשות ואיך עושים את זה.

עלי שאל כבר בשדות ים, אחת הסיבות היא לכאורה טכנית, המועצה בראשית 2000, כשמתן וילנאי מונה לשר המדע, התרבות והספורט, אבא שלו, פרופ' זאב וילנאי, היה היו"ר הראשון של המועצה לשימור אתרים, הוא ביקש לקחת את הגוף הזה, החריגו אותנו, גם בהיותנו עדיין בחברה להגנת הטבע, כי מ-2008 אנחנו כבר עצמאים, הוא ביקש להחריג אותה ממשרד החינוך ולהעביר אותה למשרד המדע, התרבות והספורט, היום התרבות והספורט. למעשה מאז פחות היינו בעניינים התקציבים וההתעניינותיים והאחריות של משרד החינוך. זה אחד ההסברים. יש עוד שלושים, אני לא אכנס אליהם.

השאלה היא כרגע איך אנחנו גורמים לתהליך חמש שנתי שבו יהיה שינוי דרמטי בתמונת המצב הזאת שהיא חמורה, כפי שציינתי, ולזה אנחנו ערוכים בלעבוד עם אנשים שלנו, בלרכז עבודת מטה גדולה. אחת ההצעות זה לעשות ישיבה שמתכללת את הכול, כאיזה מין התנעה, בראשותך כמובן, בכנסת, עם כל הגורמים הממשלתיים והסמי הממלכתיים שאחראים על הנושא, אני לא בטוח, אבל מה שאת תחליטי. יכול להיות שכדאי שנגיש לך נייר עבודה מפורט איך בראייתנו אנחנו יכולים לתרום לעניין הזה ואז תקבלי את ההחלטות.

אני מניחה שעצם המעבר ממשרד החינוך למשרד התרבות והספורט, פה יש המון תקציבים ופה יש תקציב הרבה יותר קטן.

אני יכול להגיד לך שמה שקראנו אז 150 למדינה ב-1997, 50 שנה למדינה ו-100 שנה לקונגרס הציוני, היינו עדיין במשרד החינוך באמצעות החברה להגנת הטבע והיה שיטפון של פעילויות דרך של"ח ודרך גורמים אחרים באתרי המורשת. זה לא היה אז כל כך עשיר, היו כמה מושבות, אתרים בודדים, היום אנחנו מדברים כבר על 200. בסדר, אנחנו מתמודדים לא עם מה היה, אלא השאלה היא תמיד: זאת המציאות, מה הם המהלכים שצריך על מנת לתת מענה למציאות.

עם חיילים דווקא הצלחנו.

מה שחסר זה בעצם תלמידים, השתלמויות של מורים כמובן. ברגע שהם מחנכים בבתי הספר, לכל הפחות מורי היסטוריה, של"ח.

חלק מהמערכת זה הכשרה בסמינרים.

והסמינרים מגיעים והאוניברסיטאות?

לא.

אז מה שאנחנו נעשה. קודם כל אולי כמה מילות סיכום, גם של הסיום, קודם כל באמת התרשמתי ממש לטובה, יצא לי המון לבקר בהמון מקומות, בחו"ל גם, ברמה של מוסדות, מוזיאונים, אתרים וכו', הרמה פה היא גבוהה, ממש. היא מזמינה, היא מרחיבה אופקים, היא מלמדת, באמת אני מצדיעה לכם על התקציב הדל שבו השתמשתם ובאמת אספתם ככה אפילו בתרומות כדי לייצר פה משהו מדהים.

כמובן זו הדרך הטובה ביותר בסוף להוציא את התלמידים מהכיתות ולחוות את ההיסטוריה ואת המורשת של מדינת ישראל דרך הידיים, דרך העיניים, דרך האוזניים וכמובן דרך הרגליים. זה מה שבסוף יגרום להם להתעניין בכך, לזכור את זה ולהמשיך את זה הלאה.

מה שאנחנו נעשה זה ככה, קודם כל אני אשמח שתגישו לי נייר עמדה, כמובן הרשות לאתרי מורשת, בכמה דברים, הראשון באמת הכשרה של מורים שעוסקים בתחומי היסטוריה, מורשת ותרבות. אולי למפות את המקצועות שנלמדים במכללות, אגב כולל מורים מחליפים, שזה יכול להיות אולי גם תנאי שלהם, כי היום אין שום תנאי למורה מחליף, כל אחד נרשם. אז אולי איזה קורס שיהיה להם בשיעור, במקום לשים טלוויזיה או להתחיל לצייר, שלפחות יעבירו איזה שהוא שיעור על משהו שהם למדו באחת ההכשרות לפני שהם נכנסו להיות מורים מחליפים. אולי לקבוע את זה כסוג של תנאי כניסה, שיהיה מערך שיעור שהוא יוכל להעביר אחרי שהוא עבר סוג של קורס אולי אצלכם, מה שאתם תחליטו או תכינו כקורס להשתלמות לאותם מורים, אז הם יצטרכו לעבור. זה דיון אחר שאנחנו צריכים לקיים במושב הקרוב, העניין של מורים מחליפים וגננות מחליפות, אז אפשר להכניס את העניין הזה של הכשרה.

אז השתלמויות של מורים, השתלמויות של מורים מחליפים. בנוסף לזה, אין פה שאלה בכלל, שבין אם כיתות יוצאות למסע לפולין, וכמובן שזה כיתות מאוד מאוד מצומצמות, זה שכבה שלמה שלא יוצאת לאותו מסע לפולין ולמעשה לא חווה את אותה חוויה שאותם תלמידים נבחרים חוו. אין שום סיבה שלא נוכל לתת להם את אותה חוויה פה בישראל באתרי מורשת, גם לפני כן וגם לאחר מכן. יד מרדכי אצלכם?

גם פה, גם 'עדים במדים' מגיעים לפה.

אז אולי באמת תכינו תכנית לסוג של סיור, סוג של משלחת לפולין בישראל.

אנחנו הוצאנו מכתב לשרה ועד היום לא זכינו למענה, אמרו שניפגש עם איזה סמנכ"ל וזה.

לא, אבל אם אנחנו אפילו לקראת יום השואה נקיים דיון ספציפי על העניין של המסעות לפולין ואתם תציבו אלטרנטיבה למסע בפולין ישראלי שכל תלמיד בכיתה י' או י"א מחויב לעבור, זה משהו, זה מתנה להעניק לו.

אני חייבת להגיד כיו"ר ועד הורים באחד התיכונים הגדולים בארץ שאצלנו בבית הספר בגלל הקורונה עשו מסע חלופי לפולין והם לא מגיעים, צוות ההנהלה לא מבין ולא מגיע לאתרי המורשת במסגרת הזו.

בשביל זה משרד החינוך יבוא לתת להם תכנית מוסדרת של מה זה מסע לפולין או לתת שורה של אתרים שמהם הם צריכים לבחור.

פנינו למשרד החינוך והצענו למשרד החינוך להיפגש ולראות את השילוב של אתרי המורשת וכמו שעמרי אמר, טרם קיבלנו תשובה.

אנחנו יכולים לעשות את זה בשיתוף פעולה גם עם 'יד ושם' וצריך באמת סוג של תכנית מקיפה שתדבר על זה, של יום, של יומיים, זה יהיה המסע של מלחמת העולם השנייה או מסע השואה שיוטל כחובה על תלמידי י' או י"א. אנחנו נקיים דיון נרחב, נזמין גם את 'יד ושם' לדיון הזה, אולי לקראת יום השואה כדי לדון בזה. זה גם סוג של פתח במשרד החינוך לאתרי המורשת ולהנחלת ההיסטוריה והמורשת אצל תלמידי ישראל.

הדבר השלישי, בחגים לפעמים משרד החינוך נותן סוג של כניסה חינם לאתרים מסוימים, זה אצלכם, נכון?

יש את השבת ישראלית ויש יום העצמאות, היה לנו פעם איזה תכנית של 'מורשת לעם', שגם הייתה מתוקצבת, לפני 15 שנה.

מה זה, שמשרד החינוך מעביר לכם תקציב ואתם פותחים את האתרים?

התרבות.

שרן מדברת על פעילות מיוחדת למשרד החינוך.

אני יודע, אני אומר שהמודל הזה קיים אצלנו בצורה אחרת.

דרך משרד התרבות?

כן, משרד התרבות.

דרך משרד התרבות, ואני רוצה להאיר עוד נקודה. אני אמא לילדים שסיימו בגרויות, היום הם לומדים את הנושאים האלה בבית ספר לבגרות, הם פשוט פותחים את הספר וקוראים, ככה הם לומדים, במקום שהיה יום מרוכז, אפילו חשבנו, אם זה בנושא של העפלה, יש מספיק נושאים, שהיו מגיעים לאתרים במסגרת לימודי היסטוריה.

השאלה היא איך בטיולים השנתיים שלהם אנחנו משלבים מקורות אמינים. אני מבינה שיש פה סוג של התחמקות, שבעצם כאילו מספרים להם את הסיפור בלי להכניס אותם לאותם אתרים.

פה מאוד, על הגדרות. או במצגת.

אז מה שאני מציעה, קודם כל אני מבקשת ממשרד החינוך לשבת עם העמותה לאתרי מורשת בישראל, אני מבקשת לשלוח את המכתב הזה למשרד החינוך, אני מבקשת שיישבו ויחליטו כדי לדון על השילוב של אתרי מורשת רשמיים במדינת ישראל בטיולים בבתי ספר. שככל שיש אתרים שנוגעים לעניין היסטורי או טיולים שקשורים למורשת והיסטוריה שמוכוונים לשם, שבאמת תהיה כניסה של התלמידים לאותם אתרים ואולי לנסות להגיע למשא ומתן מבחינת מחירים כאשר מכניסים כיתה שלמה. זה אני בטוחה שאתם תוכלו לעשות את זה מולם.

שרן, באחת מהפגישות שהוועדה דנה בנושא שאני הצגתי את הנושא שבמשרד החינוך יש אחראי או אחראית על מוזיאונים וכשאנחנו בזמנו פנינו הם אמרו שמוזיאונים שמוכרים על ידי משרד החינוך ואת באותה ישיבה ביקשת מאחד העוזרים שלך לברר מי אותו אחראי היום במשרד החינוך.

קיבלנו תשובה מהדיון?

זו הייתה ישיבה פנימית שלנו בזום.

כן, זו לא הייתה ישיבת ועדה.

אז ככה, קודם כל ועדת החינוך קוראת למשרד החינוך להכיר בכל אתרי המורשת כמוזיאונים לכל עניין במשרד החינוך, כאלה שמוכרים ולקראת הדיון שנערוך אנחנו מבקשים שיתקיים דיון פנימי במשרד החינוך בעניין הזה.

אפשר להוסיף משהו?

נשמח לשמוע.

קודם כל הנושא הזה של ביקור תלמידים באתרי מורשת הוא נושא שכבר דנו בו עם כמה וכמה שרים, זה כל פעם עולה. בטח עמרי כבר אמר, יש 26% ויש ירידה תמידית של ביקורי תלמידים במערכת החינוך באתרי מורשת גם ביחס לתמונה הכללית. הפתרון הוא פתרון שאנחנו יודעים אותו, הוא כבר עבד, הוא עובד פעמיים, כשינוי מדיניות משמעותי, האחד זה מה שקרה עם החיילים ושתיים, מה שקורה עכשיו עם 'שבת ישראלית' שיוצר סדר יום שלא הכרנו של ביקורי משפחות באתרי מורשת שרוב האתרים היו סגורים בפני משפחות, כי זה רק קבוצות מאורגנות, וזה שינוי של 180 מעלות.

ההצעה פה, יש פה הצעה להקמת סל מורשת. יש סל תרבות למשרד התרבות, משרד התרבות הקים לפני שנים סל תרבות וזה עשה שינוי מהותי בכל ההתייחסות של מערכת החינוך לביקורים בתיאטראות, מוזיקה, אנחנו לא יכולים להיות חלק, למה? כי מורשת זה לא חלק מתרבות. היה דיון בנושא הזה עם מורשת כבקשה של שר התרבות, הבנו שזה לא ערוץ שאפשר לפתח אותו ואנחנו מגישים פה הצעה להקמה של סל מורשת. אנחנו לא צריכים תקציב ממשרד החינוך, התקציב ממשרד החינוך יכול לעבור למערכת החינוך, הוא לא צריך לעבור אלינו. זאת אומרת יש פה הצעה כולל הצעה תקציבית איך הדבר הזה יכול לעבוד.

סל מורשת, ומה, להביא את זה למשרד התרבות והספורט?

לא, לא צריך להביא את זה, הם ישלמו. אנחנו נסבסד את הצד שלנו.

אנחנו יודעים להביא הנחות משמעותיות.

בתי הספר, כשהם מגיעים לבקר באתרים הם משלמים, מעכשיו הם ישלמו עם ואוצ'ר, ואוצ'ר שמאושר על ידי השר, הוא ואוצ'ר מוזל, אז הם ישלמו חלק מהסכום, אנחנו - - -

כמה תקציב אתה צריך לדבר כזה?

יש פה הערכה, כולל הערכה תקציבית, מדובר על סדר גודל של 20 מיליון. תלוי על איזה היקף מבקרים אנחנו מדברים בשנה, אבל זה לא סכומים מעל הראש, משהו שאפשר בהחלט לעמוד בו. 'שבת ישראלית' היא בתקציב הרבה יותר גבוה.

אבל זה עדיין צריך לבוא מאיזה שהוא משרד.

בוודאי.

אז מאיזה משרד?

לא, אבל התקציב של משרד החינוך לא עובר אלינו, אין פה כפל תקציבים, עובר ישירות תשלום לאתרים.

ועדת החינוך מאשרת תקציב של טיולים והתקציב הזה אמור להספיק, לאתרים - - -

אבל זה עדיין לגרוע ממקום אחר, מוזיקה, תיאטראות.

או להגדיל את התקציב של הטיולים.

סל המורשת הוא גיוס של תקציב נוסף. למדינה היה חשוב 'שבת ישראלית' והשר טרופר הביא 20 מיליון שקל ל-2022 ל'שבת ישראלית' שזה לכלל עם ישראל ואשתו.

הדבר הזה הוא באינטרס גם של המשרד ירושלים ומורשת, שהיה לנו כבר דיון איתם, וגם של משרד התרבות והספורט, סיוע בסבסוד, מלבד הסיוע שאנחנו נדע לתת, הוזלת מחיר לפרויקט הזה של סל מורשת. אני חושב, זה עוד לא דיון שמוצה, אבל גם משרד ירושלים ומורשת וגם משרד התרבות יכולים דרכנו להעביר חלק מהסבסוד לדבר הזה ואז במערכת החינוך יישאר תשלום מאוד מאוד סמלי, הרבה הרבה פחות ממה שהם משלמים היום. אז זה לחסוך כסף.

השאלה, אם אנחנו נותנים בעצם לתלמידים, נגיד עכשיו חופשת פסח וחופשות שונות, סוג של ואוצ'רים ללכת ולהיכנס בצורה פרטנית או כבית ספר וככיתה?

לא, זה מול המערכת הפורמלית או תנועות הנוער.

יש את 'שבת ישראלית', לא צריך יותר מזה. אנחנו מדברים פה על כיתה שזה במסגרת תכנית הלימוד, לא טיול של איזה כיתה שרוצה לעשות פאן עכשיו בלא יודע מה. במסגרת תכנית הלימוד. אנחנו נציע אתרים שלנו, כותבים תכניות לימוד, מותאמות לתכנית הלימוד.

תקציב של עשרה מיליון יכול להספיק.

כן, בוודאי, אפשר להתחיל עם זה.

הוא סוג של חלום ואנחנו יודעים להתנפל עליו. לא על הכסף, אלא לבצע את זה.

זה משרד החינוך.

זה לא משרד החינוך, זו יכולה להיות משימה של תקווה חדשה, אני יכולה לגייס את האוזר, אני צריכה לדבר עם האוצר, כאילו כמפלגה, אם אנחנו נירתם לזה כולנו ביחד אנחנו יכולים לעשות את זה. זו לא משימה פשוטה, אתם אמרתם, דיברתם עם המון שרים ועם המון ח"כים ושום דבר לא התקדם, אבל אולי נצליח בהתגייסות כזו לקדם את זה. אני אבדוק, אני לא מבטיחה כלום.

את שלושת הדברים האחרים כתבנו, אנחנו נעשה, תנו לי לבחון את הדבר הזה, כי זה באמת לשבת עם האוצר, להתחיל לבדוק מה ניתן לעשות. עלי, אתה רוצה להוסיף משהו לעניין הסיור?

אני התרשמתי לטובה כמובן, מאתגר, מעניין, הנושא הזה, לדבר על העבר בשביל ההווה ובשביל לבנות את העתיד. הילדים שלנו השתנו, הצעירים שלנו חושבים אחרת ואנחנו צריכים להיכנס לראש שלהם בשביל באמת להביא אותם, לרתום אותם למה שאנחנו חושבים כיום. הנושא הזה מאתגר, חשוב ואנחנו צריכים לעשות, שרן, איזה שהוא ביקור גם באתרים של החברה הדרוזית.

יש.

איפה יש?

בעוספייה, בדלית אל כרמל.

אני הבנתי שיש אתר שאתם מקימים עכשיו?

אין זמן לפרט. בראמה אנחנו עושים עכשיו, אצל הצ'רקסים בכפר קמה עושים ובדלית אל כרמל.

ויוצא מזה דבר יפה. בדליה, בעוספייה, גם בצפון יש, ברמת הגולן יש. המטרה היא גם להביא את הקשר הזה שאנחנו מדברים עליו, דרוזים ויהודים, להדק אותו ולהכיר אחד את השני. אני בטוח שיש הרבה מה לעזור לדרוזים בנושא הזה, שאנחנו נבנה את המקומות שלנו.

אז אולי באמת אם נצליח עם סל מורשת נצטרך להביא גם יותר אנשים לבוא לאותם מרכזים, זאת אומרת כשזה יהיה מסובסד אז יהיה לבתי הספר יותר קל גם להגיע לאתרים האלה.

הגשנו לשר חמד עמאר תכנית חמש שנתית שלמה לביצוע של אתרי מורשת.

אז אני אשמח שתראו לי את זה גם כן.

אני מקווה שאכן חמד עמאר כן יירתם לזה ולבצע את זה בסופו של יום. דיבורים, אמרתי, שמעתי פה הרבה דיבורים, אני רוצה שנתמקד, שאנחנו כן נוציא אולי מעט, אבל לא לדבר גדול ולא לעשות כלום. אני אטכס עצה עם חמד יחד עם חברי הכנסת הדרוזים כמו פטין, מופיד ואנוכי, ונראה איך אנחנו מקדמים את זה ביחד, יחד עם הצוות הנכבד שנמצא פה, אנחנו נצטרך את עזרתכם.

טוב, בסדר.

תודה רבה לכם ובהצלחה בהמשך המשימות שלכם ויש לכם שיתוף פעולה מאיתנו, מוועדת החינוך.


הישיבה ננעלה בשעה 13:38.