פרוטוקול של ישיבת ועדה
הכנסת העשרים-וארבע
הכנסת
67
ועדת החוץ והביטחון
10/03/2022
מושב שני
פרוטוקול מס' 95
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום חמישי, ז' באדר ב' (10 במרץ 2022), שעה 8:56
ישיבת ועדה של הכנסת ה-24 מתאריך 10/03/2022
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022
פרוטוקול
סדר היום
הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022, של ח"כ צבי האוזר
רישום פרלמנטרי
¶
סופי רון, חבר תרגומים
הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022, מ/1509
היו"ר רם בן ברק
¶
בוקר טוב לכולם. אני פותח את הישיבה. היה לילה מעניין, ומוצלח מבחינתנו. אנחנו מתחילים לעבור על ההסתייגויות. ראשית נצביע על הסתייגות מספר 213, לחילופין א' של קבוצת הציונות הדתית, ש"ס, הליכוד ויהדות התורה.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
¶
לא, אבל אנחנו מבקשים קודם לדעת בעניין הסעיף שמדבר על המכסות, שזה סעיף 7(ז).
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
¶
כל העניין הזה של המכסות: עד לקביעת מכסה כאמור תעמוד המכסה השנתית על מספר הבקשות שאושרו בשנת 2019. אני מבין שיש בלבול במספרים. אני ויתר חברותיי מציעים ללכת על שנת 2018, ששם המספרים הם ברורים וידועים. ב-2019 פעם קיבלנו 34 ופעם 14. חבר הכנסת רוטמן בזמנו היה מוכן לקבל ממוצע של שלוש השנים. אני חושב שהמספר של 2018, שהוא בערך 50, זה המספר. זה המקסימום בשנה.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
אני רק אומר, וזו שאלה ליועץ המשפטי: אני יודע שבשנייה שמשנים נוסח בשלב הזה בלי הצבעות, גם אם כל היושבים פה בחדר יגידו שלא טוענים נושא חדש ולא מתלוננים שפתחו עכשיו להסתייגויות, ישאלו למה לא נתנו עוד זמן להגיש הסתייגויות.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
¶
זה בהסכמה. לא נטען נושא חדש, לא נגיש הסתייגויות. עוד מעט נצביע על הסעיף הזה.
היו"ר רם בן ברק
¶
אני רק רוצה להגיד בהקשר הזה, שלא היה ברור ב-2019 ואני לא רציתי להשאיר את זה על 14 כמו שזה רשום, למרות שהובטח לי שזה משהו שיותר מתקרב ל-70, אבל ליתר ביטחון.
היו"ר רם בן ברק
¶
בסדר, אבל אני מודיע לפרוטוקול שקיבלתי התחייבות משרת הפנים שבמידה וזה לא 70 כמו שאנחנו חושבים היא תעלה את זה ל-100.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, זה יגיע לאישור הכנסת. בזה לא מותנית הצבעתנו.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
¶
בוקר טוב. סבאח אל חיר. לא כל כך טוב. אם אנחנו הולכים לאשר היום את החוק הגזעני הזה, זה בוודאי לא מביא בשורות לאלפי משפחות שעכשיו ומאתמול הסתובבו כאן ופגשו חלק גדול מחברי הכנסת. כל אחד מהם זה סיפור אנושי. אי אפשר לתאר את הסבל שלהם במילים. כמה שאנחנו נוכל להזדהות עם המשפחות האלה.
אני חושב שהחוק המונח היום, בנוסח המונח היום, הוא חוק אפילו גרוע וחמור יותר מאשר החוק הגרוע והחמור שהיה מאז 2003. ודווקא במשמרת הזאת זה מה שהוכנס. אדוני יושב הראש, חברי הכנסת, הלוואי שהיינו מתעסקים בכאילו ובאולי. בישיבה הראשונה, אדוני יושב הראש אמר שהוא רוצה להביא לפיתרון של הקבוצה שקיימת מאז 2003 ונפגעה מהחוק הזה. כוונות לחוד ומעשים וניסוחים לחוד. הניסוחים שיש כאן, הם ניסוחים שלא נותנים פיתרון. אתמול היו אצלי, ואני מניח שגם אצל אחרים, משפחה שכבר 26 שנים מחכה לאישור. 26 שנים. הם מעל גיל 50, אדוני יושב הראש. הם בני 54, ומעל עשר שנים, והם עכשיו לא יוכלו לקבל מאומה מהחוק הזה. גם הנוסח שהכנסת בסעיף 3(א), שמדבר על מעל גיל 50 ומעל עשר שנים, לא יעזור להם, כי יש לו א/5, ועכשיו הוא ימשיך להיות באותו מצב.
אני סיפרתי על מקרים שפנו אלי ואני לא יודע מה להגיד להם. על אותה רופאה שיש לה א/5, והיא לא תוכל עכשיו לקבל רישיון קבע. היא תמשיך עם א/5, אבל היא לא תוכל לעסוק ברפואה. כל השנים שהיא למדה, שש שנים, ירדו לטמיון. היא עברה את הבחינה הממשלתית ועכשיו היא לא יכולה לעסוק ברפואה. כנ"ל אחותה הרוקחת. מה זה? איזה חוסר אנושיות, חוסר הומניות. כשאני שומע על הזעקות ועל הדמעות של אנשים שמדברים על הפליטים מאוקראינה, ומדברים על 20 או 25 אלף, ומדינת ישראל יוצאת מגדרה לקלוט אותם. האנשים האלה נמצאים כאן, במרחק של כמה קילומטרים, אבל אתם מתעלמים מהסבל שלהם; לא רוצים לשמוע. אתם כאילו אומרים שאתם רוצים לתת פיתרון - אבל אף אחד לא נותן פיתרון. אף אחד. אין לא סכנה ולא פוטנציאל ולא בטיח, כל העניין הזה של הסיכון הביטחוני. הם נמצאים כאן, בדקו אותם, נתנו להם א/5. הם עשר שנים, 15 שנה. נו, ומה?
דיברתי על הסבל של המשפחות הקרועות. חלקן עם רישיון קבוע וחלקן עם מת"ק. מעל 14 - מת"ק; מתחת ל-14 - רישיון קבוע. מה זה? אז אם למקרים האלה אתם לא נותנים פיתרון, על מה אנחנו מדברים?
הגשנו הסתייגויות לחוק הזה ונימקנו אותן, שנותנות פיתרון למקרים ההומניטריים האלה, ואתם עוד מדברים איתי על הוועדה ההומניטרית, ועל 20, על עשר ועל 30. תודה רבה, באמת תודה רבה. דנים כאן - 14, 35, וואלה - 50, אדוני אומר 70. שרת הפנים, מה זה, נדיבה כל כך שתגיע ל-100. בושה וחרפה. אין לי מילים. ואני מלווה את החוק הזה מאז 2015 או 2016. אני אומר לכם: בכל הוועדות שהיו לא היו דיונים כמו הפעם, כי יש קבוצה שזיהתה הזדמנות, סימנה מטרה וסחטה אתכם עד הסוף.
היו"ר רם בן ברק
¶
תודה רבה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. דברים שבאים מהלב עם הרבה כנות. חברת הכנסת רוזין, בבקשה.
מיכל רוזין (מרצ)
¶
תודה רבה. בוקר טוב לכולם. אני מצטרפת לכל דבריו של חברי, אוסאמה סעדי. אני בושה בעצמי, אני חייבת לומר, על זה שהחוק הזה קורה בקדנציה שבה אני בקואליציה. אני לא יודעת אם זה יותר קל כשאתה באופוזיציה, אוסאמה, אבל אני חייבת לומר שהמועקה מלווה אותי כבר זמן מה ובטח בשבוע האחרון. הוצאנו מתחת ידינו חוק שגם כוחות הביטחון מעולם לא חשבו ולא פיללו לו, ולא רצו אותו אפילו. היו פה דברים שאפשר לומר שהם היו אפילו נדיבים יותר ומקלים יותר, והשותפים שרצו פה את החוק הזה פשוט יצרו פה חוק זדוני.
אני רוצה להצביע על כמה נקודות, שעליהן באמת דיברנו ועליהן הצבענו בהסתייגויות שלנו. אני רוצה להתחיל בסעיף המטרה, שהוא הסעיף הבעייתי ביותר בחוק הזה, אחרי 18 שנה ברצף, שמול העתירות לבג"צ ומול הדיונים בכנסת, טענו הממשלות לדורותיהן שהחוק הזה נולד מסיבות ביטחוניות, מתקיים מסיבות ביטחוניות ומחודש בכל שנה מסיבות ביטחוניות. אף אחד פה לא מזלזל בסיבות ביטחוניות, וכולנו מבינים את הסיטואציה המורכבת, ועם זאת סעיף המטרה שהוכנס הפעם בעצם מגלה את ערוותנו, ומסביר שלא מדובר פה בסיבה ביטחונית בלבד. על זה הוסיפו את הנושא של מדינה יהודית ודמוקרטית, הוסיפו ביטחון לאומי שלא ברור מה זה. הרחיבו את החוק מצורך ביטחוני לביטחון לאומי. ביטחון לאומי זו הגדרה מאוד-מאוד רחבה. תחת ביטחון לאומי, זה כמו המל"ל, אפשר להכניס כמעט כל נושא. רק לאחרונה המל"ל הכניס את הביטחון האקלימי תחת כנפיו. כמעט לכל דבר אפשר לקרוא ביטחון: ביטחון אישי, ביטחון לאומי, ביטחון סוציאלי, ביטחון כלכלי. כל דבר אפשר להכניס. גם הגז נחשב לביטחון המדינה. כל דבר הוא ביטחון לאומי. יש פה הרחבה מאוד-מאוד גדולה, שבעצם יכולה תחתיה להכיל הכל. לא כך הדבר וזו לא הייתה מטרת החוק. כבר ציינו שגם שרת הפנים וגם שר החוץ וראש הממשלה החליפי ציינו שמדובר בחוק דמוגרפי. אני חושבת שמהיום והלאה לא נוכל להתחבא באצטלה הביטחונית של החוק הזה, ונצטרך לקבל תשובות.
יתר על כן
¶
כשאנחנו באים ומדברים על סעיף 3, קרו פה שני דברים. באנו ואמרנו שנשים שיכולות להיכנס בגיל 25, יוכלו להגיע לתנאים סוציאליים של רישיון נהיגה, עבודה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, רק אחרי 25 שנים. נשים שלא הראו לנו בשום נתון שיש חשש ביטחוני מהן, ושהחוק עצמו מאפשר להן להיכנס לפה בגיל 25 כי אין חשש ביטחוני - כמובן בהיתר מת"ק, צריכות לחכות 25 שנים כדי להגיע לאיזשהן זכויות אלמנטריות של חיים פה. לא הכנסנו בסוף, אפילו לא בתחום ההומניטרי, נשים מוכות, נשים שהתעללו בהן. לא הכנסנו את היכולת של אותן נשים להיות אפוטרופסיות של הילדים שלהן, שהילדים יהיו רשומים בתעודות שלהן תחת הספח, אם יהיה כזה. שום דבר. זה אומר שאותה אישה, כשהיא הולכת לבית חולים עם הילד שלה, לא מקבלים את זה. האבא צריך ללכת והאישה לא יכולה. דרך אגב, אני מכירה את זה אישית מתחומים אחרים. האישה פשוט לא יכולה, כי היא לא רשומה כאימא של הילד.
כאן אנחנו מגיעים לנושא שחבר הכנסת רוטמן כל כך התעקש עליו, והעלה והתאדר והתעלה בו. זה הנושא של מכסות הוועדה ההומניטרית. יש פה שוב, חוסר קוהרנטיות ואפילו אוקסימורון, של מכסות עם ועדה הומניטרית. ועדה הומניטרית באה ושואלת האם האדם שלפניה הוא מקרה הומניטרי. לפי שיטת רוטמן, יבוא האדם ה-30, או ה-50, או ה-101, והוא יכול להיות עם סרטן מתקדם, הוא יכול להיות קטוע רגל, הוא יכול להיות עם אלף ואחת סיבות - והוא לא ייכנס, לא משום שהוועדה ההומניטרית תחשוב שלא מן הראוי לתת לו, אלא אך ורק בגלל שהוא המספר הבא. זו פשוט סתירה פנימית של העניין. אני באמת לא מצליחה להבין איך שמים מכסות בוועדה הומניטרית. זה שהוא רוצה שקיפות, זה שהוא רוצה דיווח - אתם יודעים מה, אינשאללה הממשלות הבאות יהיו הומניטריות יותר, חכמות יותר, פחות מפחדות, פחות באיזו פרנויה מאויב נעלם, וישמעו את המקרים ההומניטריים, ישמעו את המספרים, וישאלו למה לזה ולזה לא אישרו. לצערי הרב, הוא כנראה סומך על זה שאנשים כמוהו יישבו בכנסת ולא יאשרו. אבל העובדה שאתה נותן לוועדה ההומניטרית מכסות - שוב, כל החוק הזה מגביל ונותן קריטריונים להגבלה. ועדה הומניטרית, בכל החוקים ובכל דבר, היא חריג של הקריטריונים, חריג של הכללים. ועדה הומניטרית אומרת שלמרות שלא מגיע מעמד מתוקף החוק או חוקי מדינת ישראל, היא בוחנת אינדיבידואלית, פרטנית, האם לך יש מקרה הומניטרי מיוחד. לשים על זה מספר, זה באמת אוקסימורון, כמו שאמרתי.
דבר אחרון שנאמר כבר בוועדה ואני חייבת להגיד את זה שוב: אם בן הזוג מהווה סיכון ביטחוני, אנחנו כמובן לא רוצים בשום צורה ואופן לאפשר לו לחיות כאן; אבל הסיפור הוא אם מישהו מבני משפחתו, באיזושהי צורה מהווה סיכון ביטחוני. לא הוא עצמו סיכון ביטחוני, אלא עלול להוות סיכון ביטחוני. למשל אם אני חיה בישראל 20 שנה, אבל הגיס שלי עובד ברשות הפלסטינית - שאנחנו מקיימים איתם קשרים ואנחנו סומכים עליהם לעזור לנו בהגנה על ביטחוננו, כמו שאנחנו שומעים מבוקר ועד ערב פה לאורך כל השנים בכל הממשלות ובוועדת חוץ וביטחון. אחד הנושאים שאני שומעת כל הזמן בוועדה הזאת מ-2014 הוא מה יקרה ביום שאחרי, איך נתמודד ביום שאחרי, מה נעשה, מה יקרה אם הרשות הפלסטינית תיפול. לאו דווקא בממשלה הזאת, דווקא בממשלות הקודמות. לכן, אני חושבת שיש פה שוב אבסורד. כאילו בגלל הקשר עם אותו גיס או בגלל קשר עם איזה בן דוד שנמצא ברשות הפלסטינית - אז האדם עצמו עלול להוות סיכון, מכיוון שהוא עלול להיות בקשר ולהוות סיכון. יכולים להשפיע עליו או ללחוץ עליו, אבל זה הוא עצמו. אין קשר למי שבצד השני. זה כמו העניין של מקבל שוחד ונותן שוחד. זה שמישהו מנסה לתת לי שוחד, לא אומר שאני קיבלתי שוחד. השאלה אם אני מהווה סיכון לקבלת שוחד. כל אחד מאיתנו עלול לקבל שוחד מתישהו. מישהו יכול לנסות לשחד אותנו. זה לא אומר שאנחנו נשוחד.
דיברתי ארוכות על הסעיפים השונים שאני מקווה שיתוקנו. אני מקווה שמישהו ישמע אותנו, כי הכנסת הזאת כנראה אטומה לזעקתנו. אני יודעת שאתה לא, יושב ראש הוועדה, אבל הקונסטלציה הפוליטית לצערי מאלצת אותנו להעביר דבר נורא שכזה ולהחריף חוק שגם ככה היה אנטי חוקתי ואנטי דמוקרטי. אני מקווה מאוד שהחוק הזה יבוטל. אני מקווה מאוד שיהיה לנו את האומץ לשנות אותו ככה שניטיב עם כמה שיותר משפחות שחיות פה, עם ילדים, ולצערי הרב לא תמיד באושר, בגלל המדינה. תודה.
אבתיסאם מראענה (העבודה)
¶
אני מסכימה עם כל מה שנאמר כאן. אמרו הרבה מילים כאן בתוך הוועדה, ואתה, אדוני יושב הראש, בהחלט איפשרת לדיון הזה להתקיים. אני לא מרגישה שהופליתי, ואני לא רוצה לדבר בשם החברות שלי פה אבל כולם יעידו שבהחלט איפשרת שיח. איפשרת לנו להתבטא, איפשרת לנו להגן על הזכויות שלנו ועל הזכויות של האנשים מאחורינו, גם כשהם לא המצביעים שלנו. אבל בכל זאת יש זעקה גדולה, יש בני אדם, יש סיפורים. ואכן, זה תהליך של כמעט שבועיים שבו כל אחת ואחד כאן השמיעה את הדעה שלה. עשינו מה שיכולנו בכלים הפרלמנטריים ששומרים על הפרלמנט הזה כמה שיותר לכבד את התהליכים שאנחנו נמצאות בהם, להגן ולזעוק את הזעקה של אותם אנשים שבהחלט לא באו לחבל במדינת ישראל; הם באו לחיות בתוך מדינת ישראל. לא באו לכרות עצים; באו לשתול עצים. לא באו להרוס בניינים; באו לבנות אותם יחד איתנו. הם לא באו לדכא אותנו אלא להפך - באו להאיר את עינינו לעוד אוכלוסייה והאנשים שחיים לצידינו.
אני מיואשת בבוקר שכזה, בטח ובטח אחרי כשעתיים של שינה. כשעבר חוק הלאום, הניסיון היה לעגן את הצביון של המדינה היהודית ומצד שני לרמוס את השפה הערבית ולהוריד אותה בדירוג. וזה בדיוק מה שקורה כאן: פחד מהדמוגרפיה והפחד שתהיה פה השתלטות ערבית. ופתאום, אנחנו מוצאות ומוצאים את עצמנו בין הפחד לבין חוסר ההיגיון. הפגיעה של חוק הלאום באזרחים כאן היא מהותית, אני חושבת שבערבים ויהודים כאחד - לפחות מי שהמצפון שלו במקום הנכון. העם היהודי עבר מספיק וכבר הקים את מדינת ישראל שתהיה מקום שיגן עליו, ובצדק; אבל לא צריך לדכא ולרמוס זכויות של אנשים אחרים בשביל להגיד שיש לך זכות להיות כאן. האם פעם נבחנה האפשרות לקיים משהו חדש? אתה יכול להתקיים ולתת לאנשים אחרים להתקיים לצידך. אתה יכול לחיות ולתת גם לאנשים אחרים לחיות לצידך. האופציה הזאת מעולם לא נבחנה כאן, לצערי הרב.
בתוך הייאוש, יש לי תקווה. אני אמרתי לך את זה אתמול, אדוני יושב הראש. בזכות הקואליציה הזאת ובזכות החיבור והנס הזה שקרה, בהחלט הקמנו ממשלה עם קולות מגוונים. אתה אחד האנשים שגיליתי אותם בכמה חודשים שהקואליציה והממשלה הזאת קיימת. אני מתרגשת להגיד לך: גיליתי בן אדם, והלב שלי מתרחב. ובאמת, אני מגלה בן אדם, ואתה יודע כמה מפחיד זה לדעת שיש מולך בן אדם? זה יותר מפחיד מלשנוא. יותר קל לשנוא - אתה סתם מסובב את הראש והולך, וזהו: אתה לא רוצה להתחבר, לא רוצה להסתכל בעיניים שלו, לא רוצה להזדהות איתו, לא רוצה לדעת מה סיפור החיים שלו. אתה לא רוצה לדעת למי הוא מתגעגע, אתה לא רוצה לדעת את מי הוא שכל, אתה לא רוצה לדעת מה הפגיעויות שלנו. יותר קל לשנוא. וכל כך קשה, ואני רואה כאן הרבה אנשים, ואני לא רוצה לנקוב בשמות, שפתאום מסתכלים על בני אדם ואנחנו מגלים אחד את השנייה בזכות הממשלה הזאת. אחד הדברים המהותיים שקרו בה זה השינוי בתפיסת העולם שלנו וביכולת לשבת אחת לצד השנייה, ולהקשיב, לפעמים גם לחייך וגם לדעת לריב, ולהשתדל מאוד לא לפגוע.
כולי תקווה ביום כזה מייאש, להצליח למצוא את הדרך שלנו, באמת באומץ, כמו שמיכל אמרה. למצוא את הדרך שלנו. להציף את האור שבתוכנו - ולא לפחד: הוא לא ישרוף אף אחד. הוא יכול להאיר את הדרך לילדות והילדים שלנו, שיהיה לנו פה מקום בטוח, בתנאי שלא נדרוס אנשים אחרים. אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי, אדוני.
עידו בן יצחק
¶
כן. אנחנו נתחיל בהצבעות על הרוויזיות להסתייגויות. קודם כל, הערה לפרוטוקול: סיעת רע"ם משכה את הסתייגויות 154-151 ו-173, אבל ההסתייגויות האלה הן גם של מרצ ולכן אנחנו בכל מקרה נצביע עליהן. עכשיו אפשר להתחיל.
ההסתייגות הראשונה זאת ההסתייגות היחידה שלא הוגשה עליה רוויזיה, וגם הצבענו כבר. זו הסתייגות לשם החוק וכבר הצבענו על שם החוק, שעל זה כן יש רוויזיה. נגיע לזה בהמשך. אז על זה אני מדלג.
ההסתייגויות הבאות שהוגשה עליהן רוויזיה הן בעצם כל ההסתייגויות של הציונות הדתית, הליכוד, ש"ס ויהדות התורה. הצבענו על זה ביחד לכל החוק, למעט ההסתייגויות שלהם לסעיף 16. לכן גם הרוויזיה היא על כל הקבוצה הזאת לאורך כל החוק למעט סעיף 16. אפשר להצביע.
עידו בן יצחק
¶
אני עוצר שנייה. לגבי הסתייגות 213: הוסרו שתי ההסתייגויות, העיקרית ולחלופין. הסתייגות לחלופין א' אושרה קודם. עברה כבר חצי שעה מאז.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
אני הגשתי את הרוויזיה. אני מוכן לנמק. הגשתי את הרוויזיה כדי שאנחנו נוכל לסיים את ההצבעה במהרה, ולכן אני כמובן מבקש שתשאירו אותה ותדחו את הרוויזיה.
עידו בן יצחק
¶
אוקי. כל ההסתייגויות הוסרו למעט הסתייגות 213 שהתקבלה. אנחנו יכולים לעבור להצביע על סעיפי החוק. על חלקם כבר הצבענו. אני אגיד בדיוק על איזה סעיף אנחנו מצביעים בכל פעם ואני אגיד גם אם היו שינויים. יש שני סעיפים שהיו בהם שינויים.
אפשר להצביע על סעיף 1 לחוק.
עידו בן יצחק
¶
אוקי. אני רק אומר לפרוטוקול שבסעיף 7, בסעיף קטן (ז) אנחנו משנים את 2019 ל-2018, ובנוסח הזה אנחנו מצביעים.
עידו בן יצחק
¶
בסעיף 16 אנחנו מכניסים את השינוי כנוסח ההסתייגות שהתקבלה: חוק זה יעמוד בתוקפו למשך שנה, ואולם רשאית הממשלה באישור הכנסת וכולי, במקום התאריך שמופיע פה.
עידו בן יצחק
¶
ההסתייגות הייתה מיום תחילתו. מאחר שאין יום תחילה, לפי חוק הפרשנות יום הפרסום הוא יום התחילה.
עידו בן יצחק
¶
חבר הכנסת סעדי, אני מסביר שזה לא משנה במקרה הזה. מאחר שאין יום תחילה לחוק, יום הפרסום ברשומות יהיה יום התחילה. אם זה יהיה היום אז החל מהיום; אם זה יהיה מיום ראשון אז התאריך של יום ראשון פלוס שנה.
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
¶
לא, הוא אמר שזה לא משנה. זה משנה, כי ברגע שזה נכנס לתוקף יש בקשות שנמצאות, יש אנשים שמגישים בקשה היום. זה כן משנה.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
אבל מאחר שהחוק קובע במפורש שבקשות שהוגשו לפני יום תחילתו - יחול עליהן, אז לא משנה מי שיגיש בקשה היום או מחר.
עידו בן יצחק
¶
נכתוב יום תחילתו כפי שהיה בהסתייגות. מבחינתך מקובל לכתוב יום פרסומו, אבל אפשר גם יום תחילתו.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
זה מה שכתוב בחוק הפרשנות. מה אתה רוצה עכשיו? שנשנה את חוק הפרשנות בתיקון עקיף?
אבתיסאם מראענה (העבודה)
¶
אתה יודע כמה יהודים איראנים אני מכירה ואוהבת אותם? מה הבעיה עם איראן? לא כולם רעים.
היו"ר רם בן ברק
¶
רוויזיה גם ממיכל. אנחנו יוצאים להפסקה של חצי שעה ונחזור ב-9:40 להצביע על הרוויזיה.
(הישיבה נפסקה בשעה 09:06 ונתחדשה בשעה 09:40.)
היו"ר רם בן ברק
¶
רוויזיה על סעיפי החוק, וגם על הרוויזיה של חבר הכנסת שמחה רוטמן. אני אתן לשמחה רוטמן לנמק את הגשת הרוויזיה.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
כן, אני רק רוצה לנמק את הרוויזיה ולהסביר, וגם ניצלתי את הזמן מאז שהגשתי את הרוויזיה, כי באמת היה פה איזה אישור סעיף שהיה בו שינוי מסוים, על האם זה עובר מ-2019 ל-2018. אז הגשתי רוויזיה וגם ניצלתי את הזמן של החצי שעה, ותודה לך, אדוני יושב הראש, וגם לפני זה, מאז שהיה לנו את הדיון אתמול, לברר את השנה. ביררתי ונחה דעתי בעניין הזה, אז אני רוצה להסביר את הרציונל.
מלכתחילה, כל דרישת המכסות שלנו בהצעת החוק הפרטית שלי הייתה דרישה של סטטוס קוו. אנחנו רצינו להגיד - בואו ניקח עקרונית מה שהיה בשנה שעברה, או מה שהיה לפני שנתיים ונחיל. ומה שקרה זה ששנת 2020 ו-2021 לפי הנתונים שהוצגו היו שנים לא רגילות מבחינה מספרית, בגלל שנות הקורונה. אז אמרנו שאנחנו לא רוצים לייצר סיטואציה שהמספר הוא נמוך יותר מהסטנדרט, כי אנחנו רוצים לשמר סטטוס קוו ולא רוצים איזה מחטף או משהו כזה. רוצים שנה נורמלית. לכן בחרנו את שנת 2019 - היא השנה הנורמלית האחרונה לפני הקורונה. מאז אותו דיון אתמול עשיתי עוד בירורים בנתונים גם מול משרד הפנים, והתברר שגם שנת 2019 הייתה שנה לא רגילה כי היא הייתה שנת בחירות. אפילו שניתנו המלצות מהוועדה ההומניטרית היו חילופי שרים, היה בלגאן, והמספרים הם לא ברורים בגלל הסיפור הזה של חילופי השרים. אז אמרנו שנחזור עוד שנה אחורה, לשנה הבאמת נורמלית האחרונה - לפני בחירות ולפני קורונה, היא שנת 2018. מהבחינה הזאת סדר הגודל של המספרים היה מאוד דומה, גם לפי הנתונים שהוצגו על ידי האגודה לזכויות האזרח. רק שלא יהיה לנו את הפער ואת סימן השאלה מה הפער בין אישור ההמלצות לבין חתימת השר לבין המועד לבין זה - שתהיה לנו שנה עם נתונים נורמליים. לכן חזרנו לשנת 2018. השנה נבחרה במטרה לבסס מכסה על שנה נורמלית ולכן מבחינתי נחה דעתי, ואני מקווה שנחה דעתם גם של שאר חברי הוועדה.
מיכל רוזין (מרצ)
¶
כן, אני בהחלט רוצה לנמק. אני רוצה להקריא לכם שיר של הדג נחש, שנקרא זמן להתעורר:
השכמה! / לא מאמין בנשק מאמין בשירה / ותיק מספיק כדי לעשות את הבחירה / בכי זה לא רע כשהמצב בכי רע / כל דמעה שמטפטפת מזכירה / בדיוק עד כמה בעלי השררה / ואנחנו לגמרי לא באותה סירה / כשמישהו על עצמו שופך חומר בעירה / איך זה שאנחנו מרגישים עם זה רע / הם משתמשים בתשקורת כדי לביית ולתכנת / להחדיר לנו ת'שקר שנאמין שזה אמת / אתה קולט - אני מריח זה מסריח מהראש / אומרים לי תירגע - אז זה הזמן לחשוש / שמה שחשבתי הגיוני - לא הגיוני בהחלט / זה הספין שמסיט מהאלף אל הבית // זה הזמן להתעורר הבית מתפורר / נצא מהחורים ביחד די להסתתר / תרימו את היד תפתחו את הפה / מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה // ... // לחברי המחאה נשחרר מחמאה / כי הם חותרים להקלה לתיקונה של העוולה / ממוסר העבדים נמאס / רוצים לחיות בקלאס / אם חשוב לנו עתיד הילדים / עכשיו שוברים את הכלים / אז כלים שלי אל תשתופפו / דגלים חדשים עוד יתנוססו / הימים השחורים עוד יתמוססו / ילדים מאושרים עוד יתרוצצו / למען המחר נצא אל הכיכר / נראה לכם בדיוק מי פה נטע זר / ומי גיבור האוהל עוד יחזור / מי פה המשיח ומי פה החמור / אז אחים שלי אל תשתופפו / החזיקו מעמד אל תתכופפו / אחים שלי אל תשתופפו / לא כל המוחות שלנו נשטפו / זה הזמן להתעורר הבית מתפורר / נצא מהחורים ביחד די להסתתר / תרימו את היד תפתחו את הפה / מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה //
זה שיר שנכתב אחרי מחאת 2011. אני רוצה להגיד לכם שזה אחד השירים שהילדים שלי ואני שרים ביחד באמונה שלמה, ממש. זה המסר שאני רוצה שכל הילדים בישראל יחונכו לפיו: תרימו את הראש, אל תקבלו כל דבר כאמת מוחלטת. תבקרו, תשאלו שאלות, תמחו ותיצרו פה עולם טוב יותר עבור כולנו. אני חושבת שזה מה שאני וחבריי ניסינו לעשות פה במשך כל השבועות האחרונים סביב חוק האזרחות: להסיר את המעטפת של הסטיגמות והסטריאוטיפים, וכל הפחד שלפעמים משתלט עלינו. פחד גורם לגזענות, פחד גורם לשנאה, פחד גורם לריבים. תראו איך אנחנו פעם היינו משני צידי המתרס והיום אנחנו יושבים גם ביחד. ומחר שוב נהיה משני צידי המתרס. בסוף, הפחד לא צריך לנהל אותנו. מצד אחד צריך לנהל אותנו ההיגיון, ומצד שני צריכות לנהל אותנו האהבה והחמלה. בלי חמלה כל מה שאנחנו עושים פה לא שווה כלום.
אילן גילאון אמר פעם בצורה כל כך יפה: אם כולנו היינו בני אדם, חצי מהחוקים היו מתייתרים. תודה.
ניר אורבך (ימינה)
¶
תודה רבה, אדוני יושב הראש. שמענו פה במשך הימים האחרונים דברים שבאמת חודרים אל הלב, דברים שבמעטפת צריכים לתת עליהם את הדעת. אבל אני אומר פה לחבריי - אני רוצה כן לזכור מה הבסיס שלנו. מדינת ישראל עכשיו בשנתה ה-74. אתם יודעים, בתנ"ך יש - ותשקוט הארץ 40 שנה, ותשקוט הארץ 80 שנה. כל מיני שלטונות אוטונומיים של העם היהודי לא שרדו יותר מכמה עשרות שנים. ותמיד צריך לזכור: אנחנו עדיין פה במאבק יומי, וזה מה שעושה החוק הזה. אני גם לא רוצה שנתבלבל, ומאחר שאת הקראת שיר גם אני רוצה להקריא שיר של אלתרמן, שבעיניי הוא עדיין רלוונטי. הוא עדיין רלוונטי, וצריך לזכור גם את זה, ובעיניי זה הבסיס של החוק הזה. כי בסוף, עם כל המעטפת וכל המקרים ההומניטריים יש גם לא מעט מקרים, וראינו את זה, שאם החוק הזה לא יחסום אותם זה יגיע למצב של סכנה קיומית. לפעמים זה בדרך ישירה ולפעמים בדרכים גלויות.
אני קורא שיר קצר של אלתרמן שבעיניי הוא עדיין רלוונטי גם בימים האלה:
אז אמר השטן
¶
הנצור הזה / איך אוכל לו. / איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. // ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקודם / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. //
אני מפחד שזאת הבעיה שלנו: שלפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו עדיין פה ואיתנו הצדק.
כך דיבר השטן וכמו / חוורו שמיים מאימה / בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה. //
תודה רבה לך, אדוני יושב הראש.
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
¶
אני רק אומר משפט אחד, לאור כל הדיונים והניסיון להגיע לאיזו נוסחה ברורה, פחות או יותר. אנחנו חיים במדינה שהגלים בה מתעתעים לעיתים. החוק הזה נקבע לאחר משבר עצום של קריסה ממש, מעידן של השלמה ומעידן שחשבו שהחיים מול הפלסטינים יהיו טובים יותר. האינתיפאדה השנייה זעזעה רבים בציבור הישראלי והשאירה כתמים וזעזועים על רבים מאיתנו. בעטיה, התחוללו שינויים תודעתיים, שינויים טקטוניים בפוליטיקה הישראלית ובחברה הישראלית.
אמר פה ידיד אורבך
¶
הזמן עובר, אנחנו מקווים שהדברים ישתפרו, ואנחנו רואים מדי פעם ניצנים לדברים שונים, שכל פעם מעוררים בנו חששות ישנים ומדי פעם מעוררים בנו תקוות ישנות. לכן, אנחנו צריכים למצוא את המינון הנכון בין החששות האמיתיים, לבין התקוות הנכונות. זה מה שקורה כרגע לגבי החוק הזה. לכן, אין להציג אותו כמו כל מי שמנסה להציג אותו משני צידי המתרס: או כפגיעה הומניטרית מצד אחד, או כאיזה ניסיון באמת להגדרת המדינה היהודית והדמוקרטית, או בניסיון להגביל הגירה רק משטחי אויב. יש פה מינונים שאנחנו חייבים כל הזמן לחיות איתם, ולכן שומה עלינו למצוא את המינון הנכון.
כרגע זה המעט והנכון שאנחנו יכולים להשיג. לכן, אני קודם כל רוצה לברך אותך על הטמפרמנט שאתה משרה כאן, על הנינוחות למרות כל הניסיונות לעשות מסאז' למילים. ואין ברירה - כנראה שזו עבודה פרלמנטרית שגם אני לא הייתי רגיל בה.
היו"ר רם בן ברק
¶
אני מבקש להניח אותו במהרה על שולחן הכנסת. בדרך כלל כשמובילים חוק אני מאוד מרוצה ושמח. במקרה דנן אני מעביר את החוק אבל בלב כבד וללא שמחה. תודה רבה.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
אני רוצה לומר מילה: דבר ראשון, תודה רבה לך אדוני יושב הראש. אני אמרתי לך באחד מהרגעים הקשים במהלך החוק הזה, שאם אתה תצליח בסופו של דבר לתפור פה את הקצוות, אנחנו נקרקע את כנף ציון או את המטוס החכור.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
ובמקום נפתלי בנט נשלח אותך לפשר אולי בין פוטין לבין זלנסקי, כי אתה הצלחת פה ברוגע ובמתינות לייצר פה תוצאה שאני יודע שהיא פשרה. כל אחד צריך לקבל.
שמחה רוטמן (הציונות הדתית)
¶
אף אחד לא מרוצה עד הסוף, אבל אני חושב שבאמת פעלת באחריות רבה. אני רוצה להודות לך ממש, כאחד ממציעי החוק. אני בטוח שאני אומר את זה גם בשמם.