פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



37
ועדת הבריאות
07/03/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 103
מישיבת ועדת הבריאות
יום שני, ד' באדר ב' התשפ"ב (07 במרץ 2022), שעה 9:00

התמודדות הורים לילדים ונוער עם קשיים רגשיים, חרדה ודיכאון

חברי הוועדה: עידית סילמן – היו"ר
אחמד טיבי

סימון דוידסון
מיכל וולדיגר

רחלי שטרן - מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות

אורנה קרשטיין - ממונה שילוב והכלה, שפ"י, משרד החינוך

רויטל לן כהן - מנהלת תחום שילוב בחינוך, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

עדית סרגוסטי - אחראית יישום מדיניות, בזכות

מיטל בן גיגי - יו"ר ועדת תעסוקה, יה"ת-האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל

דניאלה זילבר - סגנית ראש חטיבת האמנות, יה"ת-האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל

הדס רון גל - מובילה שותפה, פורום אמפטי"ה - הפורום הפסיכולוגי לטיפול וייעוץ להורים

שרית שרם-יבין - מנהלת מטיב ילדים, מטיב-המרכז הישראלי לפסיכוטראומה

דבי צפתי - חברת הנהלה, עמותת בשביל החיים

יערה ישורון - מחברת הספר "החיים הם טריגר"

שפרה צרי - איגוד משפחות בריאות הנפש

ע"מ - אימא למתמודד נפש

לילך לוי סדוביץ - אימא למתמודד נפש

עמית שלו
–
חבר ועד, איגוד לפסיכולוגיה של הילד והמתבגר, ההסתדרות הרפואית

ענת שליו
–
מומחית בתחום משפחות בבריאות הנפש, מכללה אקדמית, אשקלון

ענת כהן שמואל

א.ב., חבר תרגומים

התמודדות הורים לילדים ונוער עם קשיים רגשיים, חרדה ודיכאון

בוקר טוב לכולם, ה-7.3.22 למניינם, ד' באדר ב' תשפ"ב, מתחילים את השבוע האחרון של המושב פה בכנסת. בהחלט שיהיה לנו שבוע מוצלח וקל, מלא בחקיקות. אנחנו באמת נמצאים באחד הדיונים היותר חשובים, שצריך לומר שלא תמיד מדברים דווקא על הצד המטפל ודווקא על הצד התומך ודווקא על זה שצריך להחזיק מאחורי הקלעים, והרבה פעמים גם לפני הקלעים, אותה חצר קדמית של מדינת ישראל שלא תמיד אנחנו משקיעים בה את מירב ואת מספיק המשאבים שצריך, ומסתבר שדווקא בהיעדר מענים זמינים, קרובים, הם אלה שבאמת נמצאים שם, ואנחנו מדברים באמת על המשפחה, בעיקר על ההורים.

צריך לומר שההורים, וזה משהו שהוועדה שמה לה ליעד גם לקראת סל הבריאות הבא, לתת את המענים גם למשפחה וגם להורים. הם אלה שצריכים להיות חלק מהתהליך. ברוב הפעמים הם לא, והשאלה שאנחנו שואלים עכשיו ונשאל גם את המשרדים שנמצאים כאן כדי לענות, זה מה הם התשומות והמשאבים ששמים לנגד עיניהם המשרדים בהקשר ההורי, המשפחתי, המטפל, שלולא הוא אז המערכת כולה הייתה קורסת, בטח עם זמני המתנה של חצי שנה וזמני טיפול של שנה ויותר, בטח עם מורכבות מאוד גדולה של רצף שיקומי.

אני רק אומרת שישיבות הוועדה שלנו הן כולן מוקלטות ומשודרות. גם הפרוטוקול וגם שידורי הישיבה עתידים להתפרסם באתר הכנסת וגם באינטרנט. בהתאם להוראות סעיף 120 ד' לתקנון הכנסת, יש אפשרות לחסות פרטים מזהים של דוברים או דברים שנאמרו במהלך הישיבה אם הדבר דרוש, בין אם לשם הגנה על קטין או לפי בקשה של מוזמן שעלול להיגרם לו נזק, ונשקול אפשרות זו אם יהיה צורך או שאנחנו נתבקש לכך. כמובן אם מדברים על קטין או בשמו, אז אנחנו נבקש להשתדל לא למסור את פרטיו המזהים, ואם משהו קורה שהוא אחר, אנחנו נמצאים כאן כדי לעדכן. יש לנו גם כאלה שיהיו בעילומי שם וזיהוי על פי בקשתם.

נמצאת איתנו כאן גם יערה ישורון שהיא חברה טובה, שבאמת כתבה ספר שהוא מדריך להורים, "החיים הם טריגר", שבאמת הדיון של הוועדה נולד באמת גם בזכותה, בזכות דרך מאוד ארוכה שהיא הלכה בה, שבעצם אנחנו הולכים בה יחד כדי באמת להפוך את המקום הזה ולשנות מציאות בצורה אמיתית.

אני חייבת לומר שאתמול בערב הייתי באירוע לציון 30 שנים לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ובאמת לאורך כל האירוע ראינו את השינוי בין מה שהיה למציאות כמו שהיא היום, כל החקיקה שהתווספה למאגר, כל המציאות שבאמת השתנתה בנושא הפגיעות המיניות. זה ממש תחום במיקוד שנלחמו בו ונלחמו עליו כדי לשנות את המציאות שלו, ואני בטוחה שגם בעולם הזה של בריאות הנפש אנחנו מסוגלים לשנות את המציאות. זה יותר מידי שנים היה גם בקרן זווית וגם חצר אחורית. היום אנחנו מבינים שזו החצר הקדמית של מדינת ישראל, והחוסן הנפשי בטח שלנו ובטח של הילדים שלנו, הם מי שיקבעו את עתידה של מדינת ישראל, אז אי לכך ובהתאם לזאת אנחנו נפתח את הדיון. ראשונה תעלה ותבוא לפני כולם, סימון, אני רוצה שתכיר גם אם עוד לא הספקת להכיר את יערה ישורון, כותבת הספר "החיים הם טריגר". הם באמת טריגר, צריך לומר את האמת וצריך לראות מה עושים עם זה, אבל יש פתרונות ויש דרך ודרושים משאבים. יערה, בבקשה.

טוב, אז קודם כל אין מילים באמת. תודה עידית, זה לא מובן מאליו בשום היבט שהוא, לא מההיבט של עולם בריאות הנפש ולא מההיבט של הורים. בעיניי זה דיון היסטורי. הוא גם מאוד מרגש והוא גם משנה מציאות, והיכולת שלך לראות את זה ולהבין את זה ולהיות איתנו בשותפות בדבר הזה, זה פלא ונס גדול והקלה להרבה מאוד הורים ומשפחות. תודה רבה, מאוד לא מובן מאליו. באמת זאת היסטוריה.

אני חושבת שגם עולם בריאות הנפש שהיה באיזה מחשקים ועכשיו הוא יוצא לאור והוא צריך לצאת לאור, אין פה סוד, אין פה משהו רע, אף אחד לא עשה שום דבר רע לאף אחד. גם זה וגם הסיפור שבסופו של דבר כמו שאמרת, יש מישהו שמטפל בכל הסיפור הזה, יש מישהו שהוא נמצא, יש מישהו שהוא מלווה את הדבר הזה 24/7 במשך חודשים ארוכים ובמשך שנים ארוכות, והאנשים האלה הנסתרים, ההורים, אין אותם, הם לא קיימים, הם לא במערכת, הם נעדרים. זה אחד הדברים הכי קשים כשהורה צריך לטפל בילד שלו. כשמגיע ילד מאוד כאוב להורה, לא חושבת שיש בעולם הורה שרואה את הילד שלו כל כך כאוב ולא רוצה לעזור לו, ובעולם בריאות הנפש לצערי הרב המענים, נדבר על זה הרבה בהמשך, הם לא מספיקים, לא מספיק טובים. הם בוודאי לא נותנים מענה ל-24/7 הזה וכאן הקושי המאוד גדול. אחד הקשיים הגדולים זה עולם הסוד וההסתרה. שם נמצאת הסטיגמה, לא בשום מקום אחר. גם בבית המחוקקים הזה אני מקווה שנצליח לטפל גם באזורים האלה.

אני רוצה להגיד פה שני דברים עיקריים. אחד, הסיפור הזה שזה לא אשמה של אף אחד ואין כאן סיבה לסוד ואין כאן רוע ואין כאן שום דבר באמת שמישהו עשה או שזה באשמתו, זה אחד הדברים בעיניי הכי חשובים.

אני רוצה להקריא לכם קטע קטן מהספר שכתבתי על הדבר הזה של האשמה. אני מדברת להורים כי אף אחד אחר לא מדבר עליהם, אז אני מדברת אליכם. "אתם הורים מעולים, זכרו את זה. אתם אנשים בעלי עוצמות אדירות. אתם מתמודדים עם מחלה קשה כל כך של הילד שלכם, ובנוסף אתם מתמודדים עם ניכור מצד המערכת שמטפלת בו ועם סטיגמה קשה מהסביבה. אתם מתמודדים עם בדידות בלתי נסבלת שנובעת מהסוד ומההסתרה, מהעובדה שהורים לילדים עם מחלות פסיכיאטריות נאלצים להתראיין בתקשורת כשהם מפוקסלים ובלי שמות, ואז אי אפשר ליצור איתם קשר ומחוסר הסכמה של המערכת לתת לכם לתקשר עם הורים נוספים שנמצאים במצב שלכם בגלל הסודיות והפרטיות. זה לא קורה בשום מחלה אחרת. בדרך כלל כששומעים שילד חולה במחלה קשה, כל הסביבה מתגייסת לעזור למשפחה. מציפים בעצות ובחיבוקים, בארוחות ערב מבושלות, בעזרה בבית ובתמיכה מאסיבית בכם. במחלות הפסיכיאטריות זה לא קורה. הגעתם לעולם הדממה. אט-אט הבדידות שלכם מעמיקה, הקושי גדל וכקשה לכם כל כך, לילד שלכם קשה פי כמה.

אתם ה-caregivers, המטפלים העיקריים, חייבים להיות חזקים כמו פלדה כדי לטפל בנער או הנערה החולים. אתם האור שמכסה את הגוף החשוף שלהם. בלעדיכם אין להם יכולת להתקיים. כן, עד כדי כך. אתם לא אשמים. אתם לא אשמים בגילוי המחלה אצל הילד ואתם לא אחראים לה. אתם לא אשמים בכאב שלו. לעולם לא תהיו אשמים בפגיעה עצמית או באובדנות. להיפך, מגיע לכם להשיא משואה על כל יום שבו הצלחתם למנוע מאהוב לבכם פגיעה עצמית כלשהי. אתם זקוקים לכל התמיכה שבעולם, כל הזמן, גם אם אתם אומרים לכולם שהכול בסדר וגם כשאתם מרגישים שאתם באמת בסדר. המסע הזה הוא רכבת הרים רוויה טראומות. אתם צריכים חיבוק ותמיכה ללא הפסקה. אתם צריכים לדעת שאתם עושים מעל ומעבר כל יום, כשכל יום הוא התמודדות מחודשת. היכולת שלכם להמשיך לתפקד בתוך מציאות כל כך קשה כשכל יום משהו קשה עלול לקרות, כשאתם צריכים להמשיך להחזיק את הכול על הכתפיים אבל אתם כל כך לבד ואין לכם עם מי לחלוק ומי להיעזר כשאף אחד לא רואה אתכם, רק מצביע על החוסן שלכם ועל היכולות הגבוהות שלכם. אתם לא אשמים ולא תהיו אשמים לעולם.

היכולת שלכם להחזיק מעמד בסיטואציה הזו מעוררת התפעלות. צריך להעריץ אתכם, ללמוד מכם, להעריך אתכם, לשים לכם כנפיים על החולצה כדי שכל העולם ידע איזה גיבורים אתם, כדי שכולם יחבקו אתכם ויתנו לכם כוח. זה מה שאתם ראויים לו, לא סנטימטר אחד פחות". את זה אני רוצה להגיד להורים, ואני רוצה גם להגיד משהו למערכת. זה דברים שכתבתי ואמרתי, אבל חשוב לי להגיד אותם כאן במשכן הזה שהוא יכול בעיניי לחולל שינוי, ושינוי משמעותי. הוא יכול להציל ילדים והוא יכול להציל הורים ומשפחות שקורסות היום לגמרי, ואני חושבת שיש לו אחריות וגם זכות לעשות את הדבר הזה.

כשילד חולה במחלה מורכבת, כשמבוגר חולה במחלה מורכבת הוא מקבל אבחנה. מאוד ואלפי אבחנות נכתבו עד היום בספרי דברי הרופאים, אבל ספר אבחנות אחד הושמט ונעלם, ספר האבחנות שרואה את ההורים המלווים את ילדם הכאוב, שרצים איתו מרופא לרופא ומטיפול לטיפול ומנסים למצוא שם למחלתו ומזור לכאביו. הרי אין כאב גדול בעולם הזה כמו כאב של הורה שרואה את ילדו סובל ונמוג ואין ביכולתו להושיט לו עזרה.

יושבים מול ההורים הכאובים רופאים וצוותים טיפוליים, אנשי טיפול, צוותים במערכות החינוך והרווחה. כולם מנסים לעזור ככל יכולתם אבל אפילו הם לא יכולים להושיט יד ולהציע טיפול לקודי האבחנה להורים, שלא נכתבו בגיליון רפואי מעולם, קוד TOR, תור לעזרה וקביעת תורים לילד, להורים, לאחים, לסבא וסבתא, לכל מי שצריך, לכל סוג טיפול שהוא. קוד HELP, לעזרה מיידית ודחופה בלי הסברים נוספים, מיועדת להורה שכבר לא מצליח לקפל כביסה, שעיניו דומעות כשהוא צריך להכין ארוחת ערב או כשילד מתוק מבקש להקפיץ אותו לחוג. הורה שהלב שלו נשבר שוב ושוב בעוד עימות, בעוד כאב, בעוד חרדת מוות ממשי. קוד SLEEP, שיסמל למוקדן האדיב במרכז המידע של הקופה שיש כאן הורה שצריך לדאוג לו לשנת לילה רצופה במלון חירום להורים שלא ישנו כבר חודשים. קוד CRY, לשיחה שבועית שאפשר פשוט רק לבכות בה. קוד HUG, לחיבוק וירטואלי, למטפלים שיתקשרו במחלה וימסרו ברוך הודעות ובקשות וינסו לעזור עם מי שצריך, למוקדנית שתתקשר לשאול מה נשמע ותהנהן או תמחה דמעה כשהם יגידו שקשה. קוד 0, לחילוץ מביורוקרטיה, לעזרה במילוי טפסים ושליחת פקסים וחיטוט במייל אחרי תכתובות מלפני שנים, במילוי של בקשות להנחות וקיבוץ מרשמים לבית מרחקת אחד שיהיו בו את כל התרופות שצריך בעת ובעונה אחת. קוד EAT, לשבועיים של קבלת ארוחות חמות להורים או לסבים וסבתות שכשהם חותכים בצל, הבצל הוא זה שבוכה. קוד ACH, כדי לשלוח את האחים לפסיכולוגית, לקבוצת שווים, ליום כייף בלונה פארק. קוד R כדי להשתמש ברוך. קוד K כדי לתת כוחות. קוד M כדי להעניק מעטפת, וקודA כדי שכולם ידעו שכאן צריך לתת אהבה, הרים של אהבה.

בתוך מערכת שהיא מלאה באנשי טיפול שהגיעו למקצוע הזה כדי לטפל ולעזור ולהציל גם את הילדים וגם את המשפחות, וזה לא משנה אם זה אנשים מהצוות של בתי החולים, הרפואי או הסיעודי או הטיפולי מכל סוג שהוא, זה אנשים שלמדו. למדתם את המקצוע הזה כדי לטפל ולעזור. בסופו של יום המטפלים העיקריים הם ההורים. המערכת מוכוונת היום רק לשלב האקוטי וחוץ מזה אין עזרה, אין תמיכה ואין שום דבר. אני אתן פה לדוברים, הם יגידו את זה במילים רבות ונוספות. אין את המענים האלה, אבל בעיקר אין להורים ואין לבני משפחה ואין ל-caregivers מקום. הם לא ישות ואין להם שום דרך לבקש עזרה. הם לא יכולים. הם צריכים כל הזמן להסביר. צריך לפתוח את הדבר הזה. הורים הם ישות והם ישות מטפלת. הם לא חדי קרן אקראיים שמגיעים לקחת ולהחזיר את הילד. הם לא מונית שנוחתת מהחלל כדי לאסוף את הילד כל סוף שבוע שני מאשפוז או מפנימייה, או הם לא איזה טרמפ לחץ כדי להגיע לפסיכולוג או פסיכיאטר. הם בסוף מקבלים את הילד כל הזמן והם מתמודדים איתו כל הזמן.

אני כאן קוראת לאנשי המשכן הזה לראות אותם, להקים רשות להורים שהם יהיו גוף, שהם יהיו משהו שאפשר להתייחס אליו, שכששולחים זימונים לוועדה תהיה להם כותרת, תהיה להם רובריקה מאיזה ארגון הם. שהם יהיו חלק מהמערכת, שהם יקבלו טיפול ושהם יקבלו מענה, שיהיה להם לאיפה לפנות, שהם יוכלו לפנות ולבקש עזרה. גם אם הם לא קיבלו את כל העזרה, שיהיה להם מקום שהוא שלהם. רק הדבר הזה הוא יציל מאות אלפי משפחות בישראל והוא יציל המונים מאובדנות ומפגיעות עצמיות ומצער ומפוסט טראומה, והאנשים פה ידברו על זה טוב ממני. אני מבקשת מאנשי הבית הזה לעזור לנו ולהקים את המקום הזה של ההורים, לתת לנו קוד ולתת לנו הכרה. תודה רבה.

תודה, ותודה יערה על זה שבאמת, אמרתי את זה גם בהשקה של הספר אבל אני באמת חושבת שנתת לסדק הזה של חייך והסדק של הורים רבים בתוך המערכת, להיות תיקון לחברה שלמה. אני באמת מתכוונת לזה, ואנחנו באמת גם כתוצאה מזה וגם באמת מפניות של הרבה הורים ומשפחות למתמודדים ומתמודדות, אנחנו באמת הולכים לצעד שהוא צעד מאוד משמעותי, בשיתוף המשרדים, שייכנס גם לסל בעזרת השם וגם לתקציב של 2023–2024 כדי לתת את אותו מענה. את חלק מאותו תהליך איתנו, ובאמת בנפש מטפלים בנפש והנפשות של הילדים זה מי שנמצא איתם בבית בסופו של דבר, והם צריכים טיפול לא פחות. האמת שזה השקעה מאוד משתלמת, מאוד נכונה ומאוד כדאית.

אשמח שבהמשך אלייך נשמע שני הורים, אימהות שנמצאות כאן איתנו.

אפשר גם שחברי הכנסת ידברו?

כן, כן, אני רוצה לשמוע את ההורים כי נתנו מקום להורים.

את יודעת, לחברי כנסת יש גם מקום בוועדה הזאת.

אז רגע, תיכף. לילך, בקשה.

האמת שאני כתבתי כמה דברים ואני הייתי רוצה לנסות לתמצת את הדברים לכמה נקודות, ולהכניס אתכם בעצם לשלוש תמונות מחיינו של ההורים. אני מנהלת מטה פיתוח עסקי במנורה מבטחים, אישה נורמטיבית, נשואה לקברניט, כלומר משפחה באמת הכי משפחה נורמלית שקיימת בארץ. גם לנו קרה מקרה. יש לנו ביחד ארבעה ילדים מוצלחים כולם, ונפלנו בעצם לאיזה מין בור כזה שיום אחד נפער לנו מתחת לרגליים באמצע רכיבה של יום שישי, רכיבה ביער בן שמן. פתאום מקבלת טלפון מפסיכולוג. לא עניתי לו, חשבתי שזה משהו שקשור לתשלום ואז יותר מאוחר כשהגעתי הביתה דיברתי איתו. הוא אמר לי, תקשיבי, לילד שלך יש תוכניות אובדניות, הוא דיבר איתי עכשיו. יש לך שתי אופציות, או לקחת אותו עכשיו לאשפוז או שאני מוציא צו שייקחו אותו לאשפוז. סליחה, מה קורה? איזה אשפוז? מה פתאום אשפוז? מה זה אשפוז? כלום. זה המצב, תחליטי את האם את רוצה לקחת את הילד שלך בעצמך לאשפוז, רוצה שאני אוציא צו ומישהו אחר יבוא לקחת אותו לאשפוז. ככה אנחנו נפלנו לתוך הבור הזה ובעצם הגענו לאשפוז. לא אכניס אתכם לכל הפרטים אבל זה היה יום שישי. בחמלה מאוד גדולה של בית החולים הם הסכימו שאנחנו נתארגן על עצמנו ונבוא שוב ביום שבת, ובאמת ביום שבת הגענו. הילד נכנס לאשפוז, זה אומר ימי קורונה, אין כלום. לוקחים לילד את הטלפון במיון, אומרים לנו, זאת המחלקה, אתם לא יכולים להיכנס, יש קורונה, שאו ברכה, והילד נכנס למחלקה סגורה בלי טלפון. הקשר נותק לגמרי. נתנו לנו פתק כזה קטן, מספר טלפון של תחנת אחיות ומספר טלפון של המזכירה של מנהל המחלקה ועכשיו תתמודדו.

זה תאונה, זה כאילו קרתה פה תאונה ואין לך אפשרות להיות ליד הילד שקרתה לו תאונה והוא סגור בתוך מחלקה. אין לך דרך לתקשר עם אף אחד. אתה מתקשר, לא עונים וכן עונים וזה יום שבת ואין צוות. בקיצור, למוחרת הצלחתי איכשהו לתפוס את המחלקה. שאלתי, מה קורה עם הילד? אמרו לי, הילד אכל. אמרתי, הילד בן 16.5, אין לי ספק שהוא אכל. מה קרה? איפה הוא? הוא ישן? איפה הוא ישן? עולם שלם של מושגים. יחידה, שלבי טיפול. כלום, שום דבר לא מוסבר. אתה הכול לומד תוך כדי תנועה. אין לך מושג אם הילד מטופל תרופתית, אם הילד ביחידה. מה זה יחידה? מה קורה? ככה זה גם המשיך לאורך האשפוז. אנחנו לא יודעים מה קורה עם הילד. אין טלפונים. מותר להתקשר למחלקה ב-16:00 אחרי הצוהריים. אם אפשר, עונים. אם אי אפשר, לא עונים. בהיבט הזה אני חושבת, וזה פה לא צריך חקיקות גדולות ולא צריך פה מהפכים.

אני עובדת בעולם רגולטורי מאוד קשוח. אני יודעת שבעניין של חוזר מנכ"ל אפשר להוציא הנחיה לבתי החולים, שכמו שיש לבתי ספר אפליקציה שאני יודעת אם הילד נכנס לשיעור או לא נכנס לשיעור, אם הוא התחצף למורה או לא התחצף למורה, אז חייבת להיות אפליקציה שההורה שלא יכול להיכנס לבית החולים ולא יכול להיות ליד הילד שלו, לפחות שתהיה פה שקיפות והוא ידע אם הילד קיבלת תרופה, מתי הוא קיבל את התרופה, אם הוא היה ביחידה, אם הוא חלילה נקשר, כי גם זה עוד קיים בבתי חולים, כולל בבית חולים שאנחנו היינו, ושאני אדע אם הילד קם בבוקר והלך למסגרת הטיפולית שלו או לא הלך למסגרת הטיפולית שלו, כי יש הרבה מאוד ילדים שבמקום ללכת למסגרת הטיפולית נשארים במיטה לשכב כל היום, ולהורה אין מושג מה קורה שם. הוא רואה את הילד פעמיים בשבוע לשעה. אתם יודעים מה זה לאשפז ילד במחלקה פסיכיאטרית שהילד אובדני ואתה לא יודע איך המחלקה נראית.

אני ראיתי את המחלקה פעם ראשונה באשפוז החמישי כשבאתי לשחרר אותו באשפוז החמישי. היה איזה משהו עם הקורונה עם הקורונה שנתנו לנו להיכנס. חמש פעמים הילד נכנס למחלקה, לא ידעתי איך נראה החדר, איך נראית המיטה, יש שמיכה, יש כרית, אין כרית, כלום. תחשבו. זה דבר מטורף. האם אתם יכולים לחשוב על ילד לא עם בעיה פסיכיאטרית שהולך לטיול שנתי, שהוא ישלח לכם תמונה איך נראה החדר שלו. אסור לצלם בתוך מחלקות, אתה לא יכול לראות שום דבר. זה עולם חסום. אנחנו כהורים חסומים לגמרי והדבר הזה, אני אומרת לך עידית, לא צריך בשבילו חקיקה. צריך בשבילו חוזר מנכ"ל ומערכת טכנולוגית מאוד פשוטה. אם משרד החינוך יכול היה להקים דבר כזה, גם משרד הבריאות יכול להקים דבר כזה.

עכשיו הגיע רגע השחרור. אופס, נגמרה הדלקת. בית החולים אומר, תקשיבו, אנחנו טיפלנו בילד, אין לילד הזה מה לעשות פה אחרי ארבעה חודשים, אנחנו לא פנימייה. אנחנו טיפלנו, הילד הגיע אובדני. הגענו למצב שאנחנו חושבים שהוא כבר לא אובדני ואנחנו משחררים. הופה, לאן משחררים? משחררים הביתה. לאן הוא חוזר? לבית הספר? עכשיו הילד כיתה י"א. יש לו בגרויות. מזל שאיכשהו בית הספר שלנו איכשהו הכיל את כל הדבר הזה והסכים לדבר עם בית החולים ואיכשהו נוצר פה איזשהו משהו, והילד הוא ילד מאוד חכם ומחונן ואיכשהו הצליח למד לבד ועשה בגרויות, אבל זה הילד הפרטי שלי שבאמת יש לו יכולות מטורפות. לא משנה שהיו עוד מיליון משברים אבל מבחינה שכלית לפחות הוא היה מסוגל וכן הכניס את עצמו לאיזושהי מעטפת, אבל ילד אחר של חברות שלי, שחצי שנה יושב בבית, מחכה למסגרת, לא חוזר לבית הספר. אגב, מה זה לחזור לבית ספר? אתם יודעים מה זה להחזיר ילד לבית ספר? הוא לא היה ארבעה חודשים. יש כאלה שלא מספרים בכלל איפה היה. הוא לא חזר מחוץ לארץ, הוא חזר מאשפוז פסיכיאטרי. מי מלווה אותו בבית הספר? מי דואג שהוא יחזור למסגרת, לאיזה מסגרת?

אם יש מסגרת.

אומרים לו חינוך מיוחד, אבל הילד לא צריך חינוך מיוחד.

ברור.

אף אחד לא אומר לך, יש רווחה, תיפני לרווחה. פנימייה פוסט אשפוזית, חכו עוד חצי שנה. בסדר, אבל עכשיו הילד בבית. מה אני עושה איתו חצי שנה?

או שאת צריכה להביא גם איזושהי הפניה מפסיכיאטר ואז תחכי עוד כמה חודשים.

תיכף נדבר על הפסיכיאטר. הילד פיטר את הפסיכולוג ששלח אותו לאשפוז, כי כבר גם נוצר משבר אמון. זה לא רק שיש לך בעיה מול המערכת. יש לך גם בעיה מול המטפל שלך, ואז תלך תחפש מטפל. אין מטפלים. במערכת הציבורית בכלל אין מה לדבר. במערכת הפרטית גם אין על מה לדבר. אני חרשתי את כל הקבוצות וואטסאפ שאני מכירה במודיעין כדי בסוף להגיע לאיזשהו מישהו שקיבלתי הפנייה במקרה שמישהו התפנה. היינו אצל שלושה פסיכיאטריים. שלושה פסיכיאטרים הוא פיטר. הוא לא פיטר כי הוא ילד רע. הוא פיטר כי הוא לא הרגיש כימיה. אתה לא יכול לטפל בנפש עם מישהו שאתה לא מרגיש שהוא מחובר אליך. אם יש לך עניין מגדרי, נגיד שאתה רוצה שדווקא גבר או אישה יטפלו בך, זה בכלל הופך להיות סאגה מטורפת. אין משאבים, אין אנשים, הכול בפרטי. אני מוציאה כל חודש על טיפולים פסיכולוגים פלוס פסיכיאטרים פלוס הדרכת הורים שאני התחייבתי לקבל, 6,000 שקל נטו. במקרה יש לי חסכונות ויש לי מאיפה לשלם את זה. הורה שאין לו את זה, אין לו מאיפה לממן את כל הדבר הזה. לא קיים. הילד בינתיים בבדידות. אין לו חברים. אם הוא צריך לחכות למסגרת, אין לו חברים, אין לו איפה להיות.

אני כן חושבת שגם פה אתם צריכים לעשות בוועדה או בסל הבריאות או אלוהים יודע איפה, לתת אפשרות לחל"ת להורים לא על חשבון המעסיק, על חשבון המדינה. אם המדינה ידעה לשלם חל"ת בקורונה, היא צריכה לדעת, ילד שיוצא מאשפוז פסיכיאטרי צריך להיות זכאי לפחות לחודש או חודשיים או שלושה, התארגנות בבית. לא יכול להיות שההורה שאמור ללכת לעבודה, הוא לא יוכל ללכת לעבודה כי אין לו מי שישמור על הילד שלפני דקה היה 24/7 במעקב, ואף אחד לא מממן את זה, למה? כי למערכת אין פתרון. זה לא שההורה אומר, אני לא רוצה לשלוח את הילד, אני רוצה להחזיק אותו בבית. אין פתרון. אין פנימייה, אין מערכת, אין מסגרת חינוכית, אין כלום. מי אמור לממן את הדבר הזה? איפה ההורים האלה שצריכים לשלם 6,000 שקל לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, אמורים לממן את זה אם אף אחד לא מממן את זה בשבילם? אתם צריכים להבין שיש פה נטל כלכלי מאוד קשה על ההורים. המשפחות קורסות כי מתחיל פה איזה מין סאגה כזאת גם של ילדים עם קושי והורים קושי, והקושי הכלכלי מכביד עוד קושי ומתחיל כבר איזשהו מקום של ילד של חרדה.

הוא מרגיש את הקושי. מתחיל פשוט מעגל קסמים שכולל בתוכו את כל בני הבית הנוספים.

את כולם.

וזה לא נגמר.

גם אין ימי מחלה. נגיד ואתה רוצה לקחת ימי מחלה, אין לך מאיפה לקחת ימי מחלה. הילד לא חולה, הוא בבית, הוא בריא. מי יממן את ימי המחלה האלה של ההורים, של הילד? הוא בבית אבל הוא חולה, לכן אני ממש מתחננת, תתייחסו גם לפן האופרטיבי, גם בהיבט השקיפות וגם בהיבט השחרור והדאגה להורים שצריכים לשבת ולשמור על הילדים שלהם, בבקשה.

תודה לילך. אנחנו נתייחס, חברי הכנסת. אחר כך אני אספר לך גם איפה אנחנו עומדים בכמה דברים בתחום, גם בנושאים שהם באמת שינויים מבניים בתוך המשרדים וגם כאן בקידום בתוך הוועדה.

חבר הכנסת סימון דוידסון, בבקשה.

בוקר טוב, תודה. קודם כל אני רוצה לחזק את כל מי שיושב פה. אני יודע כמה הנושא הזה כאוב, כואב לכל אחת. אין פה גברים, אז לכל אחת שנמצאת פה. אני אגיד לך למה אני הגעתי לפה. עידית יודעת טוב מאוד מה האג'נדה שלי בכנסת ישראל, והיא חלק חשוב מהאג'נדה כי היא מגיעה מהעולם הזה. אני יושב בוועדת חינוך ואני שומע מחקרים וסקרים במשך הרבה מאוד חודשים על אותם ילדים שהגיעו למצב נפשי לא טוב בעיקר בעקבות הקורונה. אחת המסקנות הבולטות ביותר זה שהתוכניות הספורטיביות לאותם ילדים די מצילות אותם, ואני לא מדבר כבר על ילדים שבאמת נמצאים במצב קשה מאוד שהם צריכים טיפול תרופתי וטיפול של אשפוז. אני מדבר על אותם ילדים שהם רגע לפני. אני אומר את זה בכל ועדה, עידית. בכל ועדה אני בא ואני אומר את זה. בסוף ייפול האסימון. בסוף משרד הבריאות יבין שהוא צריך יחד עם משרד הספורט ויחד עם משרד החינוך ויחד עם הרווחה. כולם ביחד צריכים לדאוג לזה שלילדים שלנו יהיו תוכניות ספורטיביות. לכל ילד מגיע.

הגעתי לפה בעקבות חבר שלי, חבר טוב שלפני חודש דיבר איתי על מצב קשה של הבן שלו, שהוא לא מוכן לצאת כבר חצי שנה מהחדר, לא מוכן כמובן ללכת לבית הספר. הנורה האדומה נדלקה ברגע שהוא אמר לו שהוא כבר לא רוצה לחיות. אמרתי, אני חייב למצוא משהו. התחלתי לעשות סיורים והגעתי לשתי עמותות מדהימות, אחת זו "זיו נעורים" והשנייה זה "הגל שלי". באמצעות אנשים מדהימים שמטפלים בילדים באופן אישי לקחו את הילד הזה ממש כפרויקט, בהתחלה רק להביא אותו לים, אחרי זה לשבת על החול, ובסוף אחרי תהליך גם להיכנס למים ולגלוש, והילד הזה בזכות הפרויקטים האלו של ה"גל שלי" ו"זיו נעורים" די ניצל. עדיין הוא לא הולך לבית ספר אבל הוא די ניצל.

אני רוצה לומר שוב מה שאמרתי בהתחלה. אם משרד הבריאות, ואני בטוח שעידית תדחוף לנושא הזה כי אני מכיר את השקפת העולם שלה, יבין שדרך המסגרות הספורטיביות, אני לא מדבר להגיע ולשחק עם 20 ילדים כדורגל. יש מסגרות אחרות. אפשר לטפל ולעזור לילדים האלה. לספורט יש כלי מדהים בטיפול באותם ילדים וגם מבוגרים, דרך אגב, אז תודה רבה על הדיון הזה. אני יודע כמה זה בוער בך וגם למיכל, ואני מאחל בהצלחה לכולם ורק בריאות.

תודה ובהצלחה לאירוע החשוב שיתקיים כאן בהמשך השבוע בהיבט הזה של ספורט.

חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בבקשה.

קודם כל בוקר טוב לכולם. אני חייבת קצת לשנות את האווירה הרגועה והמכילה. אני הגעתי מאוד עצבנית היום לדיון, במיוחד לאור העיתוי הכול כך מעוות, עידית. ביום רביעי האחרון אני העליתי הצעת חוק למליאת הכנסת, שמדברת בדיוק בנושא הזה, לתקן את החוק הכול כך מעוות, חוק הנוער, טיפול והשגחה, שבעצם אוסר, יש חובת סודיות על כל מי שמטפל בילדים ונוער בבריאות הנפש, בין אם זו בדיקה, בין אם זה אשפוז, בין אם זה טיפול. אגב, אתם מפרים חוק, מי שיושב פה. יערה מפרה חוק. עידית, גם את מפרה חוק וכולכם פה מפרים חוק. אנחנו מדברים על ילדים שיש להם בעיה נפשית או לקחו טיפול קל. אני העליתי את הצעת החוק הזאת, ולך עידית יש הצעת חוק דומה, אבל אתם יודעים מה? עידית הצביע נגד החוק הזה.

תעצרי.

אני לא יכולה לעצור כי אני לא הפרעתי פה לאף אחד והקשבתי בעדינות.

אני מבקשת שתעצרי.

אני מבקשת לתת לי לסיים.

אבל אני יו"ר הוועדה.

אז בואי ננצל את זה גם עכשיו.

אני לא אתן שיגידו דברים לא נכונים.

הצבעת נגד החוק הזה כמו עוד שישה אחרים מהקואליציה.

אני קוראת אותך לסדר בפעם הראשונה.

מצוין, תוציאי אותי.

לא, אני לא אוציא אותך.

כי אני בת משפחה פה ואני מזדהה פה עם כל ההורים, ואני הגעתי לשנות, לא לדבר.

אבל אני קוראת אותך לסדר כי את לא תגידי דברים לא נכונים.

אז תתקני אותי אחר כך. אני אסיים את המשפטים שלי.

אז לא, אני אתקן תוך כדי כי את לא תגידי דברים לא נכונים.

אני אומרת דברים מצוינים בדיוק אחד לאחד.

לא.

הצעת החוק שלי עלתה ביום רביעי, לבטל את הסעיף המזעזע הזה שלא עולה כסף למדינה.

אני קוראת אותך לסדר בפעם השנייה.

את רוצה להוציא אותי גם החוצה?

בוודאי. אם את לא תיתני - - -

מצוין, אז אנחנו נצא החוצה כי את לא נותנת לא לחברת כנסת שיודעת שהדבר הזה בתוך - - -

לא, את לא תגידי דברים לא נכונים בתוך ועדה בלי לתת להגיב, ואני לא מוכנה שעל שולחן הוועדה את תבואי ותעשי את ההצגה הזאת.

ולכן יש לך את היכולת להגיב אחרי שאני אסיים.

לא. אני מחליטה.

סליחה עידית, אני לא עושה שום הצגה. שום הצגה אני לא עושה. זה מדם ליבי ושלא תעיזי להגיד שאני עושה הצגה.

לא. את אל תגידי עליי דברים לא נכונים.

כולם רואים אותי פה. אני לא עושה הצגה. אני באתי לעבוד ואת אל תגידי לי שאני עושה הצגה, שמעת את זה?

אל תגידי דברים לא נכונים.

לא תגידי שאני עושה הצגה. מדם ליבי אני מדברת וצריך לשנות, למחוק מספר החוקים חוקים שפשוט עושים אפליה בתוך החוק.

אין שום בעיה. יש חוקים שהם חשובים.

אני הגשתי הצעת חוק יחד עם ארגון בזכות.

לא, אבל את תיתני להגיד את האמת. את לא נותנת לדבר.

כי את לא נותנת לי לסיים.

לא, כי את לא יכולה לבוא ולהטיח האשמות בלי שאנשים יוכלו להגיב לזה, ואני יו"ר הוועדה ואת לא תטיחי בי האשמות בלי שאנחנו נגיב לזה.

עידית סילמן, את יודעת מה? אני אתקן את כל הנזקים שאת עושה פה. הצבעת נגד החוק הזה.

אז אני רק אגיד לך שאת החוק הזה אני העליתי ראשונה.

הצבעת נגד. תקשיבי לי, עידית.

אוקיי, אז תצאי.

את יכולה להוציא אותי.

אם את לא רוצה להיות כאן אז תצאי.

אני כרגע רוצה לסיים את הדברים שלי.

לא, את לא תגידי דברים לא נכונים, סליחה.

אני אומרת דברים מצוינים. את החוק שלי, לא בגלל שהוא שלי. אני מייצגת עשרות אלפי הורים שרוצים לתקן פה את החוק לבחירת מקום אשפוז, כמו החוק ליום בריאות הנפש, חוקים שלא עולים שקל למדינת ישראל, שבאים להפר את הסטיגמה.

חברת הכנסת, אני קוראת אותך לסדר בפעם השלישית ואת מוזמנת לצאת החוצה אם את לא מוכנה לדון ואת מוכנה רק להאשים בהטחות, אז חברת הכנסת, את מוזמנת לדבר בשיח מכבד. את לא יכולה להטיח האשמות. מבקשים ממך אבל קוראים אותך לסדר פעם ראשונה, אז תעצרי רגע כי את לא יכולה להטיח האשמות.

אני רוצה לשמוע מה לא נכון. בואי תגידי מה לא נכון.

את לא יכולה להטיח האשמות.

אני לא מטיחה האשמות. אפשר להסתכל בערוץ הכנסת בטלוויזיה, מה היה ביום רביעי האחרון, למה החוק הזה לא עבר בקריאה טרומית.

את לא תגידי שאני הצבעתי נגד, כי אני לא הצבעתי נגדו, אז את לא יכולה להגיד שאני הצבעתי נגד.

הצבעת נגד.

לא הצבעתי נגד. את יכולה ללכת להוציא את הפלט של האנשים שהצביעו. אני לא הצבעתי נגד, ואני רק אגיד לחברת הכנסת מיכל וולדיגר שהחוק הזה שאת הגשת נולד מעבודה משותפת שלי ושל יערה ישורון ואני הגשתי אותך לפנייך.

את לא הגשת אותו לפניי.

אני הגשתי אותו לפנייך.

את יודעת מה, הגשת לפניי.

את לא תטיחי האשמות.

אני כל כך לא רודפת את הנושא של קרדיט. קחי, שלך.

לא, ממש לא צריכה קרדיטים.

שלך, לא שלי.

את פשוט מטיחה האשמות.

העבירי את החוק הזה. את יושבת-ראש הקואליציה. יכולת מזמן להגיש - - -

הערתי לך פעם שלישית, את לא מוכנה. תטיחי האשמות במקום אחר. כאן יש דיון מכבד.

יש כאן דיון מכבד אבל נמאס לי מדיבורים. גם אני הורה. נשמע עוד הורה ועוד הורה אבל שום דבר לא נעשה. הגיע הזמן לשנות, לא רק לדבר. מספיק לדבר. בואי נשנה. אני יוצאת.

את אמרת שהגעת בצורה אחרת לדיון הזה, עצבנית, להפסיק את השיח המכבד, אז סבבה.

אני הגעתי עצבנית כי את סתם עושה דיונים, ומדברים ומדברים ומדברים ושום דבר לא נעשה.

אוקיי, תודה רבה חברת הכנסת מיכל וולדיגר. בשמחה, אנחנו מכבדים אותך. אנחנו נמשיך לכבד אותך. את רק לא יכולה להטיח האשמות. זה לא עובד ככה בכנסת ישראל. אנחנו עובדים ביחד ועובדים בשיתוף פעולה. לא עובדים ככה, אני מצטערת. אני ממש מתנצלת, זה לא דרך מכבדת לא את ההורים שהגיעו. אנחנו הקדשנו דיון שהוא דיון עבור ההורים, דיון שהוא מכבד כדי שההורים יוכלו להביא את נקודת מבטם. יש הרבה צרות בעולם בריאות הנפש אבל לא את הכול אנחנו נצליח לפתור בשולחן הזה. יש כאן דיון לבקשתה של יערה ישורון שחיברה ספר. אני רק אגיד שהחוק שמיכל העלתה זה חוק שביחד עם יערה, ויערה יודעת את זה כי קידמנו את זה ביחד, חוק נוער, ביטול הסעיף. קידמנו אותו ביחד והגשתי אותו לקבלת פ' במזכירות וקיבלתי פ'.

זה נכון, חברת הכנסת מיכל וולדיגר לקחה את אותה חקיקה והגישה אותה עליי. גם בסוף החקיקה של מיכל וולדיגר כתוב שהנוסח הוא בדיוק כמו הנוסח של החקיקה שכבר הגישה חברת הכנסת עידית סילמן. זה כתוב בסוף החקיקה. את היועצת של חברת הכנסת, אז את יכולה בוודאי לראות את זה כי גם בחוק של מיכל כתוב את זה בסוף החקיקה, שבאמת החקיקה הותאמה ונלקחה בהתאמה מתוך חקיקה שאני הגשתי, ובאמת מתוך כוונה ביחד עם יערה וההורים לעשות תהליך, והתחלנו לעשות תהליך מול משרד המשפטים ומול משרד הרווחה, ואתם יודעים כמה קשה הסעיפים האלה למשרדים השונים מבחינת הגנה על פרטיות, הרבה דברים שאנחנו לא תמיד מסכימים איתם, אבל מה לעשות שבחקיקה צריך לקבל הסכמות של משרדים כדי שהיא תתקדם. הרי לא חוכמה להעלות חקיקה שלא מתקדמת ושאין לה הסכמות, כי היא לא תעבור ועדת שרים לחקיקה.

אנחנו יושבים על הצעת החוק הזו כבר אי אילו חודשים. נמצא איתי היועץ שלי, חנן סטרשנוב שהיה בקשר גם עם יערה, וגם יעקב שטרן כדי לקדם את ההצעה הזאת. ישבנו גם מול מאיר כהן וגם מול שר המשפטים גדעון סער כדי לראות איך אפשר לקדם את הנושאים האלה. ראינו גם מה הם המכשולים. באמת אנחנו נמצאים בתהליך. יש כמה דברים שצריך לעשות שם תיקונים בחקיקה כדי שזה יוכל להתקדם וכדי שבאמת נוכל להביא בשורה אמיתית.

חברת הכנסת, אין שום בעיה. כל חבר כנסת יכול להעלות איזה חוק שהוא רוצה. העלתה את החקיקה הזאת לוועדת שרים ובאמת לא הייתה לה תמיכה של משרדי ממשלה. זה לא קשור אלינו. זה דבר שעדיין לא נפתר. אנחנו נמצאים באמצע תהליך של עבודה על החוק הזה, והכול בסדר והיא החליטה בכל אופן להעלות אותו למליאה. מה שלא עובר בוועדת שרים גם לא עובר במליאת הכנסת כי זה לא קיבל תמיכה. לי חבל, כי בסופו של דבר זה תהליך שאנחנו עושים, של חקיקה שאמורה להתקדם ואמורה להביא בשורה גם להורים וגם לבני המשפחה. יש לנו באמת בהתאמה גם פגישות עם מנכ"לית משרד הרווחה, ומשרד הרווחה נמצאים כאן ומשרד הבריאות נמצאים כאן ומשרד החינוך ומשרד המשפטים, כל מי שבעצם עוזר לנו עם החקיקה הזו.

יש הרבה חקיקות שהן לא מבושלות ולמרות שאנחנו נורא רוצים להביא פתרון, אם אין הסכמות של משרדים והם לא איתנו בזה, אז החקיקה בסוף לא מתקדמת. יושבת כאן נציגה של משרד הבריאות ויודעת את זה. אנחנו עושים כל שלאל ידנו, אז לבוא ולהטיח ולהגיד שאנחנו לא מקדמים? הרי גם אני וגם היא חברות כנסת וכל המטרה שלנו זה בסוף לקדם אותו תחום. אני באה מעולמות בריאות הנפש. אני עבדתי בתחום הזה. אני השקתי תרופות בעולם הזה. אני עובדת שנים בקופות החולים. אני בעצמי מכירה ונמצאת בתוך משפחות של מתמודדים. גם יערה יודעת את זה, כי מהרגע שהיא פנתה אלינו לגבי החקיקה הזאת, כל מה שרצינו זה רק לקדם אותה, וזה בסדר גמור, אבל לבוא ולהגיד שאנחנו לא עשינו, ואנחנו העלינו אותה ראשונה, את החקיקה הזאת, בתקווה שהיא באמת תתקדם.

אני מודעת לזה שחקיקה צריכה לקבל הסכמות. האמת שאני לא בגאווה חס וחלילה, אבל אני מסכמת עכשיו מושב שבמושב הזה העברתי מספר די רב של חוקים בטרומיות, כי לכל חוק עשינו עבודה מאוד קשה מאחוריו. זה מה שקרה בחוק של טיפול בהתמכרויות, זה מה שקרה בחוקים אחרים שאני מעלה, של הפרמדיקים והסדרת מקצועות, כי בסוף צריך שהמשרדים יהיו איתנו וירצו לקדם את הנושא הזה, ואם צריך לרתום אז אנחנו רותמים, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו בדיון הזה, לכן אני אף פעם לא באה בהאשמות, ואני יכולה להטיח במשרדים אי אילו הטחות, והם יודעים שאני באה אליהם בטענות, והיא מהנהנת כאן ממשרד הבריאות כי היא יודעת כמה אני עובדת מולם וכמה אני נלחמת כדי שנושאים יתקדמו. יושבת כאן גם דבי צפתי מתחום של מניעת אובדנות. סימון, גם אתה יודע שכשצריך להילחם אנחנו יודעים להילחם, אבל אנחנו משתדלים באמת לקדם נושאים שיקדמו אותנו. אין לנו עניין במלחמות.

הכנסת הזאת עשתה המון בתחום של בריאות הנפש, מה שלא עשו פה שנים ויובלות, אז אי אפשר להגיד שלא עשינו, וזה כנסת קטנה, קצרה, עוד לא התחלנו. אני אומרת לכם שזה פעם ראשונה שיש בכלל ועדת בריאות בכנסת, שמדברת את העולם הזה של בריאות הנפש, וכל שבוע יש כאן דיון בתחום של בריאות הנפש, אז לבוא ולהגיד שאנחנו רק מתדיינים ורק עושים דיונים, אנחנו הכי רוצים לתמוך בחקיקות. לבוא ולהגיד שהצבעתי נגד החוק הזה, אני בחיים לא אצביע נגד החוק הזה. זה חוק שהוא שלי. זה חוק שאני העליתי אותו. אין לי את היכולת להצביע נגד חוק כזה, לכן אני רק מבקשת להיות הוגנים ולהיות פיירים.

אני אקדם כל מה שח"כים רוצים, ואתן להם את כל הזכות גם בתור יושבת-ראש ועדה וגם בתור יושבת-ראש קואליציה, ואקדם כל מה שאני רק יכולה. אין עניין של קרדיטים ואני לא באה לקחת קרדיט לאף אחד. כל אחד שרוצה לקדם, שיבוא וייטול. זה נהנה הרי וזה לא חסר, וזו המטרה, אבל באמת אני באתי לכבד אתכם, ההורים, לשמוע אתכם. אני רשמתי פה את הכול ועל הכול אנחנו עובדים. אין משהו שאנחנו לא עובדים בו. אני יכולה להגיד לכם שאני עובדת בזה 24/7, כי זה חשוב לי וכי יערה חשובה לי וכי היא חברה וכי אני מכירה אותה עוד הרבה לפני שאני מכירה הרבה אנשים אחרים שיושבים כאן סביב השולחן, וכי אני יודעת באמת מה היא והורים אחרים עוברים. אני לא באתי לכנסת כדי להטיח. אני לא באתי לכנסת כדי לא לקדם לאנשים עשייה, אבל אני חושבת שצריך להיות מינימום פייריות והוגנות בטח בתוך דיונים כאלה, בטח גם לטובת הורים, אז סליחה אבל זה באמת קשה לי לשמוע את הדברים האלה ולא בפעם הראשונה, אבל זה בסדר.

אני אגיד לכם כמי שלא מהמפלגה של עידית, כמה עידית עושה וכמה זה חשוב לה, והבכי הזה הוא לא הצגה, ואני מאוד כועס על מה שהיה פה עכשיו. מאוד. אני ישבתי בשקט ושתקתי אבל ככה לא מתנהגים. זו לא התנהגות וזה לא מכבד אנשים שמגיעים לכנסת. מבחינתי זה כרטיס צהוב להתנהגות כזאת לחברת כנסת. פשוט בושה. בושה להגיע לוועדה ולהתנהג ככה. עידית, הכול בסדר, את חזקה.

אני חושבת שרק מחוקק שיש לו לב כמו של עידית, שהיא חווה את זה איתנו והיא מרגישה את זה איתנו, ככה אפשר לחולל שינוי. רק ככה אפשר לחולל שינוי.

סליחה, אני ממש מתנצלת. באמת זה לא אמור לקרות, בטח לא בוועדה, אבל זה באמת כואב לי כי אנחנו לא שם בכלל ואנחנו באמת רק במקום של לקדם. אני רואה כאן את דבי, אני רואה כאן הורים שאני באמת צועדת איתם הרבה שנים והם מבינים בדיוק כמוני את גודל השעה. יש פה הזדמנות לחולל שינוי ואנחנו בתוך המקום הזה ואנחנו נחולל את השינוי הזה. יערה, אני איתך לגמרי. תשמעו, אני ויערה עברנו דרך מאוד ארוכה ביחד, והיא יודעת שאני נמצאת פה הרבה בזכות השותפות הזאת בינינו, ותודה על זה.

תודה עידית. תודה על כל מה שאת עושה. זה לא מובן מאליו. שום דבר לא מובן מאליו והמאמץ הוא בלתי נתפס וזה שבאמת לראשונה בהיסטוריה אנחנו בכלל בדיון כזה. זה פלא, זה דבר מדהים. זה דורש הרבה אומץ והרבה נחישות והרבה יכולת להיות פה איתנו ובאמת לעשות את התפקיד של לשמוע את זה.

ברור. זה לא להטיח בי, זה להטיח בהורים. זה לא אני האישיו. אין לי שום עניין. באמת פשוט כל ההורים שיושבים איתנו מול המשרדים ומנסים לקדם את החקיקות האלה.

אוקיי, אז אנחנו ממשיכים לאימא הבאה שביקשה להישאר בעילום שם. בבקשה.

שלום, קודם כל תודה על הוועדה, על ההזדמנות לדבר פה מולכם. באמת מפאת צנעת הפרט אני מבקשת ששמי לא יופיע, אם אפשר כמה שפחות לצלם אותי. במקצועי אני מהנדסת תוכנה, סטטיסטיקאית בעלת תואר שני. ביום-יום שלי אני עובדת בהטמעת מערכות רגולטוריות בחברות הביטוח.

ברשותכם, אני כתבתי את מה שאני רוצה להגיד. אני קצת מתרגשת, זה פעם ראשונה שלי בוועדה. אנחנו ההורים האילמים. אנחנו זועקים אבל קולנו לא נשמע. לו הייתם יכולים לשמוע אותנו, הקול שלנו נשמע כמו קול זעקת השופר, בקריאות שברים. אנחנו ההורים שבורים, מלאי יראה ופחד. אנחנו מתמודדים עם שבריריות החיים, עם מוות שאורב. יש לנו ילד חולה בבית. יש לו אחים שחווים מראות קשים. יש לנו משפחה שמתפרקת ואנחנו צריכים להחזיק את הכול.

אנחנו ההורים, אנחנו הצוות המטפל. כשמאשפזים ילד, פתאום אנחנו לא חלק. אין שיתוף פעולה, לפעמים מההתנשאות, לפעמים מחשש לתביעה. אנחנו ההורים כבר לא שותפים. אפילו פיזית לא יכולים להיות שם, ומשהו לא נראה הגיוני. הרי בכל מחלה אחרת היו מפנים לנו מיטה לידו. במחלקה סגורה לא נותנים להיכנס ולא מחויבים לספר לנו מה קורה איתו. רגע, התבלבלתם. תפנו לנו מקום. אנחנו הצוות המטפל. אנחנו לא מעוניינים להשאיר את הילד שלנו לבד. תעדכנו אותנו, תשתפו אותנו. הרי אנחנו נמשיך לטפל בו לעד, ואתם, אתם רק צוות מתחלף. אנחנו הצוות המטפל.

המקום היחיד בו הילדים לוקים בראיית המציאות, דווקא שם מתחשבים ברצון שלהם. דווקא שם מנתקים אותם מהמציאות האמיתית, מרחיקים אותם מההורים, מהמשפחה. ומי מטפל בילדים שלנו כשהם שם, בלעדינו? לרוב מתמחים, מתמחים שנוברים בנפש הפצועה של הילדים שלנו. לנו יש ניסיון של שנים עם הילד שלנו, ולהם?

כשבני נזרק ממחלקת הנוער ביום הולדתו ה-18 בתואנה שעוד כמה חודשים לא יעזרו, צריך טיפול ארוך טווח שתוכלו כמובן לקבל בקהילה, אז זהו, שאין קהילה. קיבלנו בחזרה ילד מבולבל, מבולבל בזהותו הדתית, מבולבל בזהותו המינית, מבולבל בזהותו וכמובן מבולבל מבחינת הסמכות ההורית שלנו. מה עשיתם? ניתקתם אותו ואז זרקתם אותו בחזרה. למי? אלינו. הרי הקהילה לא באמת קיימת ואנחנו כצוות מטפל, מטפל גם באחים שבטוחים שאח שלהם עומד למות בכל רגע, ולכן לא נותנים להם לבוא לראות אותו. באחים שהעולם שלהם התפרק, שאולי זה יכול לקרות גם להם, באחים שההורים שלהם שבורים כי האצבע המאשימה מופנית כלפיהם. כל מה שאנחנו מבקשים זה שתיראו אותנו, תשמעו אותנו. אל תדירו אותנו. תעזרו לנו.

חברי ועדה נכבדים, הגיע הזמן לשנות. עשיתם רפורמה בבריאות הנפש. תיבנו קהילה, תגדילו את מצבת המטפלים, הרופאים, העובדים הסוציאליים. תיבנו קהילה. תשנו את החוקים, תתאימו אותם לרפורמה. אל תמדרו אותנו, ואם אפשר, תשנו את ההתנהלות וההתנשאות של הרופאים במחלקות, כי בסופו של יום אנחנו ההורים, אנחנו הצוות המטפל. תודה רבה.

תודה רבה. רשמנו את הדברים. רשמתי גם מה שלילך, את אמרת לגבי חל"ת הורים, שמאוד מצא חן בעיניי, שאני חושבת שהוא הכרחי לגמרי.

עידית, זה צריך להיות ימי מחלה. אין שום סיבה שזה יהיה חל"ת.

ברור, אבל הם אומרים שגם אין ימי מחלה.

יש עקרונית ימי מחלה לילד עם מוגבלות.

נכון. אחד, ימי המחלה צריכים להיות גדולים יותר ועדיין צריכה להיות אפשרות לצאת לחל"ת במידה ורוצים.

התוספת של ימי המחלה בגין ילד עם מוגבלות יוצאת כימים, 18 ימים בשנה.

צריך להגדיל את זה אבל אין סיבה שזה יבוא על חשבון הורים שגם ככה קורסים כלכלית.

אני אומרת שגם אם הם ישתמשו ב-18 הימים האלה, זה לא פוטר את הצורך להיות בבית חודש, חודשיים, שלושה.

בוודאי, כדי לתת את אותה תמיכה.

ה-18 ימים האלה הם חשובים כדי - - -

רק שם לפרוטוקול.

סליחה, אני עו"ד, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. יש חשיבות ל-18 הימים האלה כשהם מחולקים לשעות. הם ניתנו כדי שההורים יוכלו להגיע לביקור של זה, לטיפול של זה, לשיחה במערכת של החינוך. אם נשתמש גם בימים האלה, אנחנו משאירים אותם באותה מצוקה, כי הורה שכל יום אומר למעסיק, היום אני אגיע מאוחר, מחר אני אצא מוקדם, היום אני יוצא באמצע, זה גם לא יכולת לשמור על עבודה. לשעות האלה יש משמעות, אז גם אם ישתמשו בהם, גם לא יתנו להם את הביטוי שלשמן הן נמצאות, והם יצטרכו גם אותן והן גם לא באמת עוזרות. זה טיפה בים.

לא, לא. כל מה שאמרתי, שזה לא צריך לבוא על חשבון ההורים.

זה בהחלט. זה לא צריך להיות חל"ת, זה צריך להיות ימי מחלה.

צריך להיות לו פתרון שהוא לא על חשבון ההורים שגם כך כלכלית בקריסה כמו ששמענו.

נכון.

אתם פשוט צריכים להבין את מידת החרדה של ההורים שיש ילד שיצא מאשפוז, שאני אחרי כמה חודשים שכבר הילד היה בבית, אני בפתח של משרד החינוך לפגישה שאני מחכה לה חצי שנה. בעבודה שלי אני מקבלת טלפון מהפסיכולוג, מהמטפל. היא אומרת לי, עכשיו תעזבי הכול, הילד בתחנת רכבת. אני הגעתי לשם כבר כשהוא היה בתחנת המשטרה אחרי ששוטרים כבר לקחו אותו מהפסים, ואני צריכה לקחת אותו עכשיו, את הילד הזה. את מבינה באיזה חרדה ההורים חיים? את מבינה באיזה מציאות עבודה אנחנו חיים? את מבינה שאני בפתח של פגישה עם עשרה אנשים, לא הייתי יכולה להגיד לאף אחד שום דבר. לקחתי את המפתחות וטסתי הביתה למודיעין לתחנת רכבת לראות שהילד, אספו אותו שם מהפסים. מזל שנפלתי על השוטרת הכי נחמדה במדינת ישראל, מזל, אחרת אני לא יודעת איך זה היה נגמר, אז עוד פעם לאשפוז. אז אחרי זה למוחרת אני יכולה לחזור לעבודה? איפה אנחנו? איפה ההורים? איפה הרגש שלנו? איפה המשפחה? איפה מה שאנחנו צריכים להחזיק פה? איפה הטיפול בעצמנו? איפה הטיפול בנו? איך אני יכולה להחזיק את הילד הזה שעכשיו אני לקחתי אותו מתחנת הרכבת אחרי ששלפו אותו מהפסים? אני יכולה לחזור מחר לעבודה? איפה ימי המחלה שלי? אני לא חולה אבל אני צריכה להחזיק ילד חולה. אין לזה שום פתרון והמעסיקים לא יממנו את זה.

המדינה צריכה לממן את זה, לילך.

אני רוצה שיהיה בחוק שאסור לפטר הורה שמתמודד עם ילד מתמודד נפש בלי אישור מיוחד, בדיוק כמו אישה בהיריון ובדיוק כמו העניין של המילואים. לא יכול להיות. יש פה אימהות שפיטרו אותן מהעבודה.

אגב, אסור לפטר אותן ואם פיטרו אותן, אני מפצירה בכל הורה שפיטרו אותו, לפנות לנציבות ואנחנו נסייע לכם, כי אסור לפטר אותו כזה. זה לא חוקי.

זה לא נגיש.

הם נחשבים ילדים עם מוגבלות ואסור לפטר. הורה לילד עם מוגבלות, כאשר הסיבה לזה שהוא לא הצליח להגיע לעבודה היא המוגבלות של הילד.

זה לא נגיש. אנחנו צריכות לעשות על זה עבודה שזה יהיה נגיש.

אין בעיה. אנחנו מכירות מספיק זמן. אנחנו נקבע פגישה עם האימהות שאני פחות מכירה. פשוט את יערה אני מכירה כבר עשור. בואו אלינו לנציבות. אני אקבע אתכם פגישה, עם מי שמטפל בזה אצלנו ובואו ננגיש את המידע הזה. אני מסכימה איתכן שאחד הדברים הפחות נגישים זה זכויות.

את יכולה לתת לנו מישהו שיהיה מטעם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, כתובת שבאמת אם קורים מקרים כאלה?

יש לנו מוקד, יש פניות ציבור, 6763*. אני תיכף אתן לכם את זה כתוב. אתם תתקשרו, תבדקו לפתוח פניית ציבור. תגידו שפיטרו אתכם, שאתן הורה לילד עם מוגבלות נפשית, עם מתמודדי נפש, ואנחנו נעזור לכם. אסור לפטר אתכן.

אני רוצה להגיד, כל התכלול של המעבר ממשרד הבריאות למשרד הרווחה למשרד החינוך, אין מישהו אחד בעולם שיודע להגיד להורה מה קורה, מה התמונה. אין בשום מקום. הוא לא מלקט אינפורמציה. אנחנו פתחנו את את קבוצת הוואטסאפ כל היום, מי מכיר? איזה פנימייה יש? תגידו, אנחנו ההורים צריכים לתת את הפתרון?

עידית, אני אגיד שלמבוגרים שהם מתמודדי נפש, אחד מהדברים שיש בסל השיקום שלהם זה קייס מנג'ר (מתאם טיפול). עוד לפני שהייתי בנציבות, כשהייתי בארגוני החברה האזרחית כתבנו בשנת 2011 הצעת חוק המשפחות המיוחדות. אחד הדברים שיש בהצעת החוק הזאת, אגב, יחד עם ימי חופש להורים, קוראים לזה נופשונים אבל בואו, זה לא נופשונים, זה הבראה. יש גם התייחסות לדברים האלה. אני יודעת שבאיזושהי קונסטלציה הצעת החוק הזאת עכשיו שוב פעם התעוררה. אני לא יודעת אם זה מה שאתם הגשתם או מישהו אחר, אבל זאת הצעת חוק שישבנו עליה בזמנו. קארין אלהרר עוד הייתה בקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלות בבר אילן והיא הייתה חלק מהצוות הזה. החוק הזה נותן מענה לכל הדברים האלה, והסיבה שהחוק הזה לא עבר, זה כי לא רצו לממן בדיוק את הדברים אלה, ימי חופשה, נופשוני התאווררות, שעות.

אבל זה חובה היום.

אני מסכימה איתך.

עידית, גם בהצעת החוק שאנחנו מקדמים איתך, נושא של מתאמי טיפול זה אחד הדברים - - -

אנחנו עכשיו מול המשרדים על המתאמי טיפול, בדיוק על זה כדי לראות מה ההגדרות שלהם. צריך לעגן את זה.

מתאמי טיפול יכולים להיכנס דרך התוכנית של ילד נוער, שמשרד הבריאות, החינוך והרווחה הגישו - - - .

נכון.

זה בדיוק נכנס שם בחיבור ובקשר בין המשרדים.

תיראי, זה בדיוק התוכנית החדשה שאנחנו יושבים עליה, ועדית, את תוזמני כי גם יש לנו שולחן גדול מאוד עגול בפגרה ביחד עם המנכ"לים של המשרדים, כדי לבוא ולראות, כי התוכנית הזאת לא תקבל החלטת ממשלה עם תקצוב בלי שזה יעבור אותנו ברמת הדברים הבסיסיים שאנחנו ביקשנו שגם יכללו בתוכנית ויהיו שם, כי בסוף לא יכול להיות שהמדינה תוציא 920 מיליון שקל, כמעט מיליארד שקלים ולא יהיו שם את הדברים הבסיסיים. תיראו, מי שנמצא שם כדי לתמוך בילדים זה המשפחה, זה ההורים. אם ההורים קורסים, הילד קורס.

כותבים לי עכשיו מלא הורים לתוך הנייד, בטח גם בגלל מה שקרה כאן עכשיו ובכלל, שהם פשוט בהלם ובשוק שזו המציאות שהם אמורים להתמודד איתה. הם יצאו עכשיו מאשפוז, הם יצאו עכשיו מטיפול. הם צריכים את הימים האלה, הם צריכים את הזמן, הם צריכים את המלווים. יגידו לך במשרד הבריאות, אין לנו מספיק כוח אדם לזה. ברור. אין גם מספיק פסיכיאטרים. יערה תגיד לך שעד שהיא תקבע תור לפסיכיאטר, זה ייקח עוד חמישה חודשים, ומה עד אז? מה יעשו עד אז? כי אני צריכה להביא מכתב מפסיכיאטר. זה לא עובד ככה. אנחנו רוצים לרדד את המערכת בצורה שתוכל להתאים ליום-יום. הטיפול הנפשי היום לא מתאים ליום-יום של המשפחות. אין בו הלימה בכלל ואי אפשר לעבוד ככה. התוכנית הזאת, יותר ממה שהיא צריכה להכניס, מטפלים ומרכזי טיפול, היא צריכה לאפשר קודם כל לחיות את החיים ביחד עם זה. אני חושבת שמה שאת אומרת הוא קריטי והוא משמעותי ואנחנו נשמח לקדם את זה.

חשוב מאוד שהנציבות תהיה חלק מהדבר הזה כי אמנם אנחנו מכנים את זה מתמודדי נפש, אבל בעולם המוגבלויות אתם חלק מהעשייה שלנו. אני מנהלת את התחום של שילוב בחינוך, בנציבות, ואני רוצה רגע לדבר על הפן הזה שקשור לגילאים של היותם תלמידים במערכת החינוך. אני חושבת שבמערכת החינוך יש אמנם כמה דברים טובים שיכולים לתת מענה לזה ובעיקר יש אנשים טובים בדרך. אני אומר במאמר מוסגר, אני הרי גם אימא בנוסף לכל. זכיתי שיש לנו בית ספר שתומך בנו גם בפן הזה, כי אחרת אני באמת לא יודעת איפה היינו היום, אבל הדברים לא מוסדרים בצורה באמת מהודקת, והתלמידים האלה בעצם נפלטים לכל מיני פתרונות במקום שתהיה איזה חשיבה, אגב, מתכללת אבל בכלל חשיבה ממוקדת, אז חלקם מקבלים פתרון כתלמידים חולים בביתם, כשבעצם מה שחשוב זה שהם דווקא יהיו בקהילה ויהיו עם ילדים אחרים וירגישו שהם בתוך מקום נורמלי. החברים, לפעמים זה אחד ממוקדי הכוח הכי משמעותיים, אבל אז אומרת המערכת, אני לא יודעת איך לעזור, והוא אובדני ואני מפחד, אז לא פה, ואז יוצא שכדי שהם יקבלו שירותים של לימוד, הם תלמידים חולים בביתם, אבל הם צריכים לא רק לימוד, הם צריכים גם את מה שעוד נותן בית ספר, שזה באמת הקהילה ולהיות חלק מהחברה.

תלמידים שלא מגיעים למקום הזה, אז יש את הפטנט שנקרא השעיות. יש השעיה אם המצב הנפשי גורם לך להיות מאוד מתנגד ומתריס ועושה דברים שנקראים הפרעות התנהגות, ואני קוראת להם תגובות התנהגותיות למצבים של תסכול ומצוקה, אבל הפטנט הנוסף זה השעיה. מביאים את הרופא שמלווה את משרד החינוך, שהוא בעצם עובד של חברה קבלנית, לא ראה בחיים את הילד, מקבל רק דיווח מהמסגרת החינוכית והוא נותן השעיה ל-30 יום בבית. זה כמו המאורה של הארנב בעליזה בארץ הפלאות. הוא נופל לתוך משהו עם ההורים שלו ביחד, והוא בבית, הוא לא במסגרת חינוכית, ושיהיה בבית, העיקר שלא יהיה פה.

הוא מגיע לאשפוז השני והשלישי והרביעי כי הוא לא קם בבוקר.

נכון, אני מסכימה, בדיוק בגלל זה.

מה מדמיינים כששולחים את הילדים האלה הביתה? מה הדמיון שקורה שם?

מה שקורה זה שהוא לא פה ואני לא צריך לטפל בזה. כשכן יש לנו תלמידים שנמצאים בתוך מערכת החינוך ומקבלים תמיכות מתוכנית השילוב, אז התוכנית לא תמיד מתאימה להם, התמיכות לא מספיק גמישות במהלך השנה כי מבחינתם אם בחרת סוג מסוים של תמיכה בפילוח התמיכות, אחר כך אי אפשר לשנות אותו, ואם בתחילת השנה הייתי צריך שעה ואז הייתה החמרה, אני צריך שלוש שעות, אז אתה לא יכול לקבל את זה כי זה ועדה חריגה, או אם במקרה נשאר למנהל או למנהלת בית הספר שעות בסל המוסדי, ואם היא לא מפחדת לגשת מעליה ולהגיד, וואלה, נגמרו לי השעות, אני צריכה עוד שעות, יש לי פה ילד שצריך יותר, אז בדרך כלל התשובה זה אין, למרות שיש וכל שנה חוזרות לאוצר שעות, וזה חבל. הרבה פעמים זה לא מרוע. המנהלים באמת לא יודעים לאן ללכת. אני מדברת עם מנהלים ואני אומרת להם, מעל הסל שלך יש את הסל של המתי"א. אחרי הסל של המתי"א יש סל מנהלת המחוז. אחרי סל מנהלת המחוז יש את הסל של האגף לחינוך מיוחד, למה לא פניתם? והוא אומר לי, אני לא ידעתי, אף אחד לא אמר לי, זאת אומרת, ידע זה כוח. זה לא רק להורים, זה גם בתוך המערכת.

נכון, וזה חשוב ואנחנו חייבים לתכלל את הדברים האלה. לא יכול להיות שהורים לא ידעו. אני אגיד לך מה הבעיה, שזה יושב בין המשרדים, כי משרד המשפטים מטפל, משרד הבריאות מטפל, משרד החינוך מטפל, משרד הרווחה מטפל, והבין-משרדי זה פשוט נופל בין לבין.

נכון.

ואין אף אחד שלוקח אחריות על האירוע. יש רשות לאומית לבטיחות בדרכים. גם דבי יודעת כי היא אמרה, סליחה, למה אין רשות לאומית למניעת אובדנות? למה אין רשות לאומית לבריאות הנפש?

אגב בעניין הזה, בכל שנה נהרגים מתאונות דרכים, כתבה לי עכשיו חברה שהיא מתמודדת נפש, פחות אנשים בתאונות דרכים. חצי מהאובדנות, אבל הכסף מושקע בתאונות דרכים כי יש לזה לובי מאוד חזק ואתה גם לא מתבייש להגיד, הייתי בתאונת דרכים.

עכשיו אני רק אגיד לך משהו, שפה אין פיצוי, אין מישהו שמשפה אותך. כלום. יש לך הוצאות, יש הוצאות להורים.

נכון. אין חברת ביטוח שנותנת לך פיצוי. כשאתה נפגע בתאונת דרכים אין אשם.

בור בלי תחתית, וגם את יודעת מה? אין שום טיפול לילדים, לאחים הנוספים. אם ההורה לא יממן את זה מכיסו, ואנחנו רואים לא משפחה אחת ולא שתיים, שהילדות או הילדים האחרים נופלים להפרעות אכילה, לכל כך הרבה - - -

נכון.

יש מישהו שאין לו מתמודדי נפש במשפחה שסובבת אותו? תשמעי, לא קרה שישב אצלי מישהו שאמר שאין.

ברור. זה לא רק בגלל הקורונה. הקורונה שמה את זה קדימה אבל זה לא התחיל בקורונה.

ברור שלא. תשמעי, זה מדינה שמתמודדת עם מציאות ביטחונית לא פשוטה, עם קורונה לא פשוטה, עם מציאות לא קלה אחרת בכלל. זו מדינה מתמודדת. אם בעלי הבית של המדינה הזו לא ידעו לשים את זה בראש סדר העדיפויות, יהיה לנו אזרחים ללא חוסן, ועם אזרחים ללא חוסן אי אפשר אפילו ללכת למכולת. אני אומרת לך באמת, חוסן נפשי זה הדבר הבסיסי שמדינה צריכה כדי להחזיק מעמד. לא עורף. כלום אין עם זה.

נכון. אני רוצה להוסיף פה עוד כמה דברים שהם מאוד משמעותיים. אחת הבעיות המרכזיות היא שמדינה אמורה להסתכל על האזרחים מכל ההיבטים, ולכן היא עושה משרדים ממשלתיים כדי שיהיה לה יותר קל ונוח לטפל בבעיות, ואז במקום שהמשרדים הממשלתיים ישרתו את המדינה, יוצא שכל משרד מסתכל על עצמו כמו קריית ותיקן קטנה.

הנציבות תומכת בהקמת רשות?

אני לא יכולה לדבר בשם הנציב. אני לא מוסמכת לעשות את זה.

את אישית חושבת שזה רעיון נכון?

אני אישית חושבת שיש חשיבות מאוד גדולה באיגום לא רק של משאבים אלא של כל המשרדים, אז רשות היא דרך אחת לעשות את זה, בהחלט.

אני רוצה לשאול את משרד הבריאות, אם כבר משקיעים באמת תקציב בין-משרדי מאוד גדול של משהו שקרוב למיליארד שקלים בעולמות של בריאות הנפש, למה לא להקים רשות שתתכלל את הפעילות הזו ותתמקצע ותתעסק רק בזה? יש הרי שרת בדידות בעולמות אחרים, במדינות אחרות.

אני עובדת סוציאלית, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בתחום בריאות הנפש. קודם כל אני רוצה להגיד לך, חברת הכנסת עידית, תודה רבה על קיום הדיון הזה ותודה רבה באמת לבני המשפחות שאני רואה בהם כשותפים עיקרים בכל העבודה הטיפולית-מקצועית שלנו עם אוכלוסיית המתמודדים, הילדים, ההורים, בני הזוג, האחים. הגישה הביו-פסיכו-סוציאלית היא חלק מהגישה הרב-מערכתית שאנחנו באמת מנסים להוביל.

יש לי הרבה מה להגיד. אני אגיד בגדול שמשרד הבריאות כתפיסה, אני מבינה גם לאור הקשיים שאתם העליתם, אבל כתפיסה, התפיסה בטיפול בילד היא גם טיפול במשפחה ובהורות. אמור להיות בתוך הטיפול גם בקהילה, גם בטיפולי היום, גם באשפוז, גם שבני המשפחה יקבלו הדרכת הורים, גם קבוצת הורים, גם טיפול, גם טיפול פסיכותרפויטי. אני רואה את העיניים שלכם.

אני רואה את הנסיעות, אני רואה את אובדן ימי העבודה.

אני רואה את העיניים. כפי שאתם יודעים, גם מערכת הבריאות חסרה מאוד בכוח אדם. זה גם חלק שאנחנו הכנסנו אותם בתוך תוכנית החירום הלאומית לילד ונוער, באמת לקדם את הנושא של כל קיצור התורים וההמתנה לטיפול פסיכותרפויטי וכדומה, והדרכות הורים, לכן כשאנחנו מדברים על טיפול בילד, מבחינתי הטיפול חייב להיות טיפול בילד ובבני המשפחה שלו.

את דיברת על האשפוז. אני אשמח אחרי זה אפילו לקחת ממך פרטים וטיפה לעשות עוד העמקה כדי להבין איפה הדברים האלו היו. משרד הבריאות כבר מזמן הוציא נוהל טיפול במשפחות באשפוז.

אבל הם יכלו למנוע ביקורים בקורונה והם עשו את זה ביד רמה, ולא היה לנו למי לפנות.

הנציבות נלחמה על זה.

עצרו. חודשיים לא ראינו את הילדים.

נכון, אבל הנציבות נלחמה על זה ונלחמת על זה, כי זה הזכות שלכם ואנחנו נמצאים על זה.

מי זה נלחמת על זה? אנחנו עומדים שם, ההורים, צורחים את נשמתנו.

אז תיפנו אלינו במקומות שלא הצלחנו אולי לפעול.

אני שלחתי מכתבים למבקר המדינה, למשרד הבריאות, לכל העולם. צעקתי מעל כל במה אפשרית. מישהו שם עלינו?

אני כתוצאה מההורים שלחתי מכתב בעצמי למשרד הבריאות.

היו את השולחנות העגולים תחת משרד ראש הממשלה, ואנחנו בשולחן של אנשים עם מוגבלות טיפלנו בנקודה הזו. איסור הכניסה לא היה רק למוסדות של מתמודדי נפש, הוא היה באופן עקרוני לכל מוסד של אנשים עם מוגבלות ולכל בית אבות.

לא נכון. בשניידר לא מנעו מהורה.

באף מקום לא אסרו ביקורים של הורים לילדים שלהם במשך חודשיים רצופים. אין דברים כאלה.

בכל הפנימיות - - - של ילדים עם מוגבלות גם אסרו ולכן טיפלנו בזה, ואם עדיין יש בעיה אנחנו רוצים לדעת.

עדיין יש בעיות, רויטל. כל עוד האשפוז הפסיכיאטרי של ילדים ונוער יישאר בבתי חולים פסיכיאטריים, הדברים האלה ימשיכו לקרות. כשילדים יאושפזו במחלקה פסיכיאטרית בשניידר, אף אחד לא יעיז למנוע מההורים לבקר שם. הורים בשניידר ישנים ליד הילדים שלהם, ומעבר לכביש, בגהה לא נותנים להם שבועות לראות את הילדים שלהם. זה פשוט בלתי נסבל הדבר הזה.

אני חייבת להגיד שגם בנושא הזה המשרד כן הוציא הנחיות בעת הקורונה. נכון שבהתחלה היה סגר רב מערכתי - - -

לא בהתחלה. אני אומרת לך שלפני חודשיים פניתי. גם בגל האחרון.

לא משנה, גם בגל הראשון, אין שום הגיון או יכולת. זה פשוט טירוף שמונעים מהורים לפגוש את הילדים שלהם. אני לא מאמינה בכלל שאני אומרת את המילים האלה.

לפני שבועיים, חברה שלי שהבן שלה מאושפז בגהה הייתה צריכה ללכת מעבר לגדר ולדבר עם הילד.

אני רק רוצה לומר שזה לא הגיוני וזה לא מתקבל בשום צורה, שהורים לא יוכלו לפגוש את הילדים שלהם. אני מתחברת גם למה שלילך אמרה, שגם בשוטף יש בעיה מאוד גדולה שאתה לא מקבל פרטים על מה קורה עם בן המשפחה שלך שמאושפז בתוך המחלקות.

ברמת השוטף בוודאי שצריך לצאת עדכון באופן רציף גם על ידי הצוות הרפואי, גם על ידי הצוות הפסיכו-סוציאלי.

נכון, אבל זה לא קורה. אנחנו כבר קיבלנו הרבה שזה לא קורה.

אין להם זמן. אני רוצה להגיד לך שהאנשים שטיפלו בבן שלי הם אנשים נהדרים אחד-אחד, אבל אין להם זמן.

אני רק רוצה להגיד על תוכנית החירום הלאומית שהיא מאוד חשובה, שבאמת פה מתוך ועדת הבריאות היא תצא לקידום של אישור. גם מדברים שם על מענים רוחביים וגם על מענים בין-משרדיים ומתכללים. סוף-סוף יהיה סדר וארגון וקשרים, כמו המרכזים האינטגרטיביים שקיימים, כמו תוכנית התערבות דחופה, כמו הרחבה של מענה בקהילה, כמו בתים מאזנים, כמו התוכניות של החינוך והרווחה, של להגדיל את המטפלים והעובדים הסוציאליים והפסיכולוגים גם בשביל האיתור, גם בשביל המניעה וגם בשביל לעשות את התכלול הזה.

רק נגיד, הדברים האלה הם בסוף ארבע שעות בחודש. מעולה. אנחנו שם 24/7 יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, אז עכשיו לתת לי ארבע שעות בחודש? מדהים. מה אני אגיד? זה באמת פסיק. צריך להסתכל על זה אחרת. צריך להסתכל על כל המערכת, לראות מה יש, מה אין. פסיכיאטרים טובים ככל שיהיו לא יכולים להיוולד מהיום למחר ולתת מענה לכל הדברים, ואגב, הסוד הגדול, מגיעים לפסיכיאטר והבעיה לא נפתרת. זה לא קרה. זה לא יקרה.

אני לא דיברתי רק על מענה של פסיכיאטרים, דיברתי על מענים - - -

כולם, כל המטפלים. כמה כל הדבר הזה הוא יהיה לי בחודש? אני אימא. אני 24/7. כמה זה יהיה? זה יהיה עכשיו ארבע שעות בחודש? זה יהיה שמונה שעות בחודש? מה עם כל השעות האחרות? מי איתנו?

אני יכולה רק לסיים את הדברים שהתחלתי?

כן, משפט אחרון.

אני אגיד את זה ממש בנקודות. יש עוד כמה דברים שחייבים לתת עליהם את הדעת כדי שההורים יצליחו לנשום, אחד מהם זה הנושא של הוועדות והאבחונים. כל פעם צריך אבחון כביל, אבל לא תמיד יש אבחון כביל במיוחד כשילד נמצא בתוך תהליך. גם לאחים אין אבחון כביל והם עדיין עוברים משהו. אני חושבת שמשרד החינוך בנושא הזה של תלמידים מתמודדי נפש ואחים של תלמידים מתמודדי נפש ובכלל של תלמידים עם מוגבלות, צריכה להיות שם גמישות במענים שאפשר לתת להם. אני מניחה שזה מפחד, אבל במקום לתמוך בהורים יש התנגחות עם ההורים ואני חושבת שזה גם משהו שבמשרד החינוך צריכים לתת עליו את הדעת. הם סוחבים מספיק, לא צריך גם להתנגח איתם. הם אנשי מקצוע בתחום הילד שלהם, הם יודעים על מה הם מדברים. לא צריך כל פעם להגיד להם שהם לא מבינים.

הדבר האחרון שאני רוצה להגיד, זה עלה פה כמה פעמים. הרבה פעמים משרד החינוך כשילד אומר, נשבר לי, אני רוצה למות, הוא לא באמת מתכוון לזה. הוא אמר את זה אבל הם מייד שולחים אותו למיון פסיכיאטרי. זה תוקע את המיונים הפסיכיאטרים ולא מאפשר למערכת הפסיכיאטרית לטפל במי שבאמת צריך, ואת זה צריך להפסיק.

כן, בבקשה.

אני יושבת-ראש ועדת תעסוקה ביה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אומנויות. אני גם עובדת כבר 14 שנה עם ילדים והורים במסגרת החינוך המיוחד. ההקשבה לכם, גם לילך וגם לשתיכן, באמת הלב שלי דופק רק מהסיפור. אני רוצה להגיד דבר אחד שאני רואה בו חשיבות נורא גדולה. יש במדינת ישראל כל מיני סוגי טיפולים. הטיפולים הם לא באמת העניין. העניין הוא איך בעצם לייצר תוכניות מניעה, לעזור להורים, והמסגרות החינוכיות עוד לפני שמגיעים למקומות הכול כך קשים האלה. אני עובדת עם ילדים רכים בגיל הגן. אני עובדת עם הורים. אני עושה קבוצות הורים ואני מרצה ומעבירה סדנאות להורים. אני רואה שהמצוקה היא אין-סופית. אפשר לעשות התערבויות מוקדמות יותר.

אני לא יודעת מי מכם יודע מה זה טיפול באמצעות אומנות, אבל הטיפול באמצעות אומנות הוא בעצם איזשהו כלי שמאפשר לפתוח מרחב שהוא עוקף קוגניציה. הילדים האלה הרבה פעמים מגיעים בלי מילים. הם לא יודעים לספר מה עובר עליהם. הם לא יודעים לשתף פעולה באיזשהו תהליך טיפולי. הם זקוקים למישהו או למשהו שמאפשר מרחב אחר.

אני רוצה להגיד משהו שנאמר כאן בכל מיני מילים. ההורים, אנחנו הסוכן הטיפולי של הילדים שלנו. כדי שנהפוך לסוכן הטיפולי, זה מושג של אסתר כהן, כבודה במקומה מונח. אני חושבת, כדי שהם יהפכו לסוכן טיפולי כזה צריך שיהיה שם מטפל שיאפשר לתווך להורה את הילד. ההורה לא תמיד יודע מה קורה לילד שלו. הרבה פעמים אין לו מושג. הוא כן זקוק למישהו שיעזור לו להכיר מה קורה לילד, ואת זה צריך לעשות בגיל מאוד מוקדם.

יושבת איתי כאן דניאלה זילבר שהיא עובדת בלאומית ופוגשת את הפרעות האכילה. זה מגיע ממש מאוחר. זה יכול להגיע ממש קודם, אז זה המסר שלי. אני יודעת, עידית, את עובדת מאוד קשה בהמון גזרות, גם בגזרה שלנו, בעזרת השם שהשבוע הסדרת החוק יעבור - - -

אני לא יודעת אם זה יעבור. זה עוד לא עבר בוועדה, אז זה לא יעלה למליאה.

אני ממש מקווה שתהיה קריאה ראשונה.

לא יהיה השבוע לדעתי. אנחנו עוד לא סיימנו את זה בוועדה. אנחנו חייבים לסיים בוועדה ואז להעלות.

צריך לסמן "וי" אם לפני הפגרה.

זה לא תלוי בנו. יש פה ייעוץ משפטי שמנסח, עושה נסחות. אנחנו תלויים באחרים. כולנו תקווה.

אמן.

יש לנו עוד דיון מחר.

אולי אני יכולה רגע להמשיך את מיטל. אני מטפלת באומנות ופסיכותרפית.

שזה סופר חשוב ואני סופר מברכת על ההסדרה של המקצוע.

אני גם מטפלת זוגית ומשפחתית וגם בהכשרה מתקדמת בפסיכותרפיה, פסיכואנליטית ואני מציינת את כל הדברים האלה באמת במאמר מוסגר בגלל החשיבות של ההסדרה המקצועית בחוק. אני עובדת גם במרפאה לבריאות הנפש בלאומית. יש לנו יחידה להפרעות אכילה. אני חושבת שזו יחידה מאוד מתפקדת ואני חושבת שזו אחת היחידות בירושלים, כי בקליניקה הפרטית פונים אליי הורים חסרי אונים, לרוב עם נערות שיוצאות מאשפוזים ואין מענה. לקחת לטיפול הפרעות מורכבות בקליניקה זה לא פשוט. אני מעדיפה לטפל בהפרעות המורכבות בתוך צוות, בתוך מרפאה מוסדרת, מה גם שאני מרגישה לא מוסרית לקחת מהורים סכומים שנלקחים בטיפולים פרטיים. באמת אני מדברת מדם ליבי כמטפלת במקצוע לא מוסדר שבגלל זה אני לא מקבלת גם הסמכה מהאגודה לטיפול זוגי ומשפחתי. זה באמת מאמר מוסגר אבל גם למען ההורים שידעו שהם פונים לטיפול מקצועי, לטיפול אחראי. אני מכניסה פה שוב במאמר מוסגר את העניין הזה של הטיפול באומנות. אני שומעת את האימהות פה מדברות מדם ליבן.

עידית, אני חייבת לומר שכל הסצנה האגרסיבית הזאת שהייתה קודם, בשבילי, אני פעם ראשונה פה במקום הזה ובאמת זה רק הוסיף לך נקודות.

לא, זה לא עניין של להוסיף נקודות. לא עושים דברים כאלה. אנחנו כאן במשכן כדי לקדם כולנו את כולם. אין פה אני והיא, אתם ואנחנו. לא קיים.

אני שומעת את הכנות. האפשרות להנכיח כמו שיערה קודם אומרת, זה פשוט באמת חסר תקדים שאפשר לדבר פה על הדברים האלה.

תשמעי, אני רוצה להגיד לך משהו. אני באתי מהיום הראשון ועשיתי כאן דיונים בוועדת הבריאות, ובאמת קבוע מטיחים, מה וכלום לא מתקדם וכלום לא מתקדם. כן, בסוף מתקדמת תוכנית ממשלתית כי אנחנו כל שבוע מביאים את המשרדים לכאן ודורשים מהם, אז מתקדמת תוכנית, החלטת ממשלה של כמעט מיליארד שקל בתחום, וכי הם יודעים שאנחנו לא מפסיקים לחפור להם בתחום הזה, ובנושאים חדשים, ואת יודעת מה הטיפול בהתמכרויות שלא חשבו שהוא יכנס. כל מה שאנחנו מביאים כאן, לא היה כאן בית לדבר הזה, והוועדה הזאת עובדת כל יום. כל חמישי האחרון מ-09:00 עד 18:00 בערב היינו כאן כשהכנסת הייתה ריקה. אתמול עשינו דיון שלם של הוועדה על מקוואות בחוץ. אין יום שאנחנו לא מנצלים את הבמה המכובדת שניתנה לנו כאן, כי אני לא יודעת מה יהיה מחר וכי אנחנו באמת מזדרזים, אבל בסוף צריך לעבוד בזה. גם אני הייתי שמחה להגיש חקיקה ושזה ישר יעבור וכולם יגידו לי אמן, אבל זה לא עובד ככה. יש פה משרדים עם אג'נדות. זה לא קל להזיז משרדים ששנים גם לא זזו לכיוונים האלה, וצריך להגיד את האמת.

עולם בריאות הנפש ועדית יודעת את זה, לא זז שנים, ואם זז, זה באמת בבינוי, דברים שהם קוסמטיים. אנחנו לא מדברים על קוסמטיקה, אנחנו מדברים על מהות ועל תוכן. אם אני צריכה לקחת את הילד שלי לרופא ואני אומרת, נשברה לו הרגל, אז נשברה לו הרגל. אם נשבר לו הלב או הנפש, אז נשברה לו הנפש. למה לא להגיד שנשברה לו הנפש? למה לא להגיד שהוא פצע את עצמו, אם הוא חס וחלילה פצע את עצמו כתוצאה ממשהו? למה שהורים יצטרכו להסתתר מאחורי מסכות? איך אנחנו נוכל לעזור להורים? איך הסביבה תוכל להרגיש שזה בטוח להגיד שהלב שבור ושהנפש שבורה? אין שיח כזה בבתי ספר בכלל.

כמות השעות שמקבלים לצורך הדרכת הורים היא מגוחכת. גם פסיכולוגיות חינוכיות וגם מטפלות באמצעות אומנויות בתוך המערכת, יש להם פירורים כדי לתת להורים. אני לא מצליחה להבין את החשיבה. השעות הן של הילד, הן לא של ההורה. אם אני רוצה לעשות התערבות עם ההורה, אני צריכה להגיד שהילד גם היה בתוך החדר. זה פשוט נורא ואיום. אין לי מילים אחרות להגיד את זה וזה דורש תיקון מהיר.

אגב, בשעות שיש לילדים עם מוגבלות, בין אם זה סומטיים ובין אם זה אוטיסטים, יש להם לפחות שלוש שעות שבועיות של טיפולים. אני לא יכולה להמיר אפילו שעה אחת בחודש להדרכת הורים או שיחה עם הורים, ואז הורה שידו אינה משגת, לא יכול לקבל את התמיכה הזאת.

קופות חולים, אותו דבר.

אני מדברת על קופות חולים.

אני מפורום אמפטי"ה, הפורום הפסיכולוגי לטיפול וייעוץ להורים. אנחנו קודם כל רוצים להודות, עידית, יערה על קיום הוועדה. כשאנחנו מדברים בעצם על הורים, אנחנו מדברים על טיפול הורי. ייעוץ זה טיפול הורי.

זה מה שאנחנו מנסים להכניס לסל.

זה מצוין. אנחנו מדברים בעצם על ההורים. ההורות היא בעצם הזהות המרכזית של האדם הבוגר. יש פה אדם בוגר שהוא נמצא עם תחושות של חרדה, של אשמה, של בושה. הוא זה שנמצא עם הילד מתחילת החיים שלו ועד לסוף. הוא מלווה אותם בהמשך, ואנחנו מדברים פה על הדרכת הורים. אנחנו מדברים פה על ייעוץ וטיפול הורי. אנחנו מדברים גם על החלק של ההורים, הורות כזהות מרכזית של האדם הבוגר וגם על ההורות כתפקיד האחראי של האדם שמגדל את ילדו. אין ישות כזאת היום. אין רשות, אין מקום להורים, אין את המקום שהורים יכולים לבוא להתייעץ, לקבל מקום לנפש שלהם כדי להתחזק, כדי לקבל וכדי להיות מסוגלים עבור ילדיהם עבור כל מחלה, עבור כל התמודדות, ואני רוצה להצטרף למיטל ולהגיד, גם עבור הורות כביכול נורמטיבית, ולא צריך לציין את ההתמודדות של השנתיים האחרונות.

עדית סרגוסטי מארגון בזכות. האמת, צריך לומר, גם מלווה את כל עבודת הוועדה, ואת האינפוטים שלה אנחנו לוקחים וגם אנחנו מקדמים איתם עכשיו חקיקה שהיא באמת הרבה יותר רחבה וכבדה, אבל שעושה סדר בתחום הזה. בבקשה.

אז תיכף אני אגיד גם כמה מילים על החקיקה, אבל באמת תודה עידית על הדיונים החוזרים ונשנים ועל זה שאת לא מרפה מהנושא הכאוב הזה. החסרים עצומים. זה תוצר של הזנחה של עשרות שנים של המערכת הזו, ואני רוצה להציע כמה פתרונות פרקטיים שאני חושבת שהבית הזה יכול לקדם אותם. קודם כל תורי המתנה. כל הזמן מדברים על תורי המתנה בלתי נסבלים. יש היום למשרד הבריאות איזושהי תוכנית לקיצור תורי המתנה. עד היום אנחנו לא הצלחנו להבין ממשרד הבריאות איך הוא מודד את התורים והאם התוכנית שיוצאת עכשיו לדרך באמת תצליח לקצר את התורים, אז אנחנו מבקשים מהוועדה שתדרוש ממשרד הבריאות כלי למדידה אובייקטיבי של תורי המתנה כדי שנוכל לעקוב ולראות האם התוכנית שהמשרד עושה היום, הוא פירסם או עומד לפרסם מבחני תמיכה לקופות החולים, עד כמה זה אפקטיבי. זו נקודה אחת.

נקודה שנייה, אמרתי קודם בחצי משפט. לגבי האשפוז הפסיכיאטרי, אני חושב שאשפוז פסיכיאטרי בכלל בבתי חולים ייעודיים צריך לעבור מן העולם אבל בטח ובטח כשמדובר בילדים ונוער צריך להעביר את האשפוז הפסיכיאטרי של ילדים ונוער לבתי חולים כלליים ואז אנחנו לא נראה את המצבים הבלתי אפשריים האלה שהורים צריכים להתחנן. לילך לא מעיזה אפילו לחשוב על מצב שהיא נמצאת ליד הבן שלה כשהוא נמצא באשפוז. המקסימום שאת יכולה לדמיין זה שיעדכנו אותך ויידעו אותך. בשניידר כמו שאמרתי קודם, זה לא קורה. הורה יכול לישון ליד הילד שלו כשהוא נמצא באשפוז. זה צריך להיות גם באשפוז פסיכיאטרי. יש עכשיו איזשהו פרויקט בתל השומר שהם מנסים את זה.

הבעיה היא בנוער. כל בתי החולים האלה הם עד גיל 12 וילד בגיל 13 ועד גיל 18 שזה המסה, אין לו פתרון.

הסטנדרט הזה צריך להשתנות. זה צריך להיות אותו סטנדרט כמו שיש באשפוז הכללי.

עידית הזכירה הצעת חוק שאנחנו עובדים עליה ומנסים לקדם אותה ביחד, שבאה לתת מענה לחסרים העצומים שיש בקהילה. ישבנו הרבה וניסינו להבין מה החסרים. נשמח מאוד לשותפות שלכם. מענים בקהילה החל בשירותי חונכות, חונך שיהיה כשילד יוצא מאשפוז, ויהיה שם מישהו שיוכל ללוות אותו לבית הספר. אני יודעת שיש מצבים שילדים לא מצליחים להביא את עצמם, לקום בבוקר וללכת לבית הספר. אם יהיה שם המישהו הזה שמגיע שעה ביום בבוקר ומלווה את הילד כדי להגיע לבית הספר או בשעות אחר הצוהריים.

במקום לשלוח קב"ס אחרי שבועיים ולצעוק על ההורה. העניין הזה של לשלוח קב"ס להורים של תלמידים מתמודדים שלא מצליחים לקום בבוקר, זה אחד הדברים שאני לא מסוגלת לתת להם שם.

זה לא פסיכולוג, זה לא איש מקצוע שלוקח שנים להכשיר אותו. הוא צריך כמובן לקבל הכשרה וליווי אבל זה משהו שהוא יחסית פתרון שהוא זמין. הוא לא מאוד יקר.

מתאמי טיפול זה קריטי. הורים קורסים. יערה תיארה את זה מצוין. כל הורה שעובר את החוויה הזו, קורסים גם תחת מערכת ביורוקרטית בלתי אפשרית ותחת המרדף האין-סופי כדי למצוא את המענים.

כן, זה כמו שאנחנו אומרים, במערכת הבריאות חסר. שימו עוזרי רופא, שימו כאן מתאמי טיפול.

אז גם מתאמי טיפול זה משהו שמוסדר בהצעת החוק. מענים לחברה, יש תוכנית מקסימה של החברה למתנ"סים, "עמיתים לנוער", אבל היא ניתנת היום במקומות - - -

אני חייבת לומר, אני תקצבתי השנה את "עמיתים לנוער" כי לא היה תקציב. למה צריך להתבסס על כספים קואליציוניים של חברת כנסת?

זה לא צריך להיות ככה. זה צריך להיות מעוגן.

זה לא אמור להיות ככה. את זה צריך לקחת, לעשות את זה בגדול יותר, להרחיב את זה.

לגמרי. מענים למשפחות, ליווי למשפחות ושכל הדבר הזה יהיה מעוגן בחקיקה, כי אם זה לא יעוגן בחקיקה, אנחנו אחת לכמה שנים נצטרך תוכנית חירום לאומית. צריך לעגן בחקיקה את הזכויות של הילדים האלה, את הזכויות של המשפחות האלה, את השירותים שהמדינה מחויבת לתת להם. חלק ממה שאנחנו עושים בהצעת החוק זה לחייב חלוקת אחריות בין שלושת המשרדים הרלוונטיים, רווחה, חינוך ובריאות, ואחריות משותפת שלהם כדי לתת את המענה, כי היום זה ילדים שנופלים בין הכיסאות.

אז עדית, אני רק אגיד שאת כל הדבר הגדול הזה אנחנו לקחנו כדי להגיש אותו באמת לחוק ההסדרים של 2023–2024 כי זה רפורמה שלמה. עדית אומרת את זה בכמה משפטים, אבל זה לא. היא מתקנת כאן מציאות ועולם של בריאות הנפש שנראה אחרת לחלוטין, ותודה רבה. זה בהחלט צריך להיכנס. אי אפשר להסתמך על כספים קואליציוניים שאנחנו לא יודעים מה קורה איתם מחר, בטח בתוכניות חשובות.

ד"ר ענת שליו שנמצאת איתנו בזום, בבקשה.

קודם כל אני רוצה להגיד שאני מאוד נרגשת. אני עוסקת בתחום בריאות הנפש וספציפית עם משפחות כבר 30 שנה, גם בפיתוח שירותים, ליווי משפחות, כתיבה, מחקר, ובעצמי כאימא שמשתפת באופן גלוי על כל החוויות שלי. אני רוצה להגיד יישר כוח על הדיון היום. מבחינתי זה נפתחו שערי שמיים. העוצמות, הרגש שראיתי היום בדיון, בעיניי זה מראות שאפשר לעשות איתם מהפכה. היו פה הרבה דברים שנאמרו, שאני מסכימה איתם. אני רוצה לחזק עוד כמה דברים, אם אפשר.

כשאנחנו מדברים על בריאות הנפש, אנחנו מדברים על מחלה חברתית, מחלה סוציו נוירו-פסיכיאטרית וצריך כלים ייחודיים לכך. יש הבדל בין מחלות המוח השונות, ואני ארצה לחזק פה משהו שעידית כרגע אמרה. כשבת שלי עם אפילפסיה אושפזה בגיל 3, 10, 12, 18, 22, לא עלה על דעתי לא להיות צמודה אליה כל רגע במחלקה, להיות לצידה, לעבור איתה את הכול. זה פשוט לא ייאמן שמחלת מוח אחרת, דקה ליד, הורים יכולים להיות מופרדים מהילדים שלהם, אז אנחנו צריכים באמת לעשות קודם כל איזשהו שינוי לגבי כל נושא המחלות האלה, ולהבין שהמחלות האלה, יש להן הסבר ביולוגי אבל יש תופעה הרבה יותר קשה שהיא תופעה חברתית. היא עלתה פה כל כך הרבה פעמים. אין דבר כזה משפחות מתמודדים. כולנו מתמודדים.

חלק גדול מהעשייה שלי היום, אני רק עובדת עם צוותים, מכשירה מחלקות. אני מרצה בכמה אוניברסיטאות ותמיד אני פותחת בשאלה, מי מכיר את הנושא של בריאות הנפש? עוד לא פגשתי פעם אחת מישהו שאין לו במשפחה, שלא חווה בעצמו דיכאון, חרדה, כל סוג אחר של איזשהו תופעה בתחום הנוירו-פסיכיאטרית, וזה משהו שאני מניחה שכל 120 חברי הכנסת בתוך הבית יכלו לבוא ולשתף ולספר מה עובר עליהם ביום-יום, כי זה מה שעובר על כולנו. אני חושבת שרק אז באמת כולם יבינו שלא צריך איזושהי תוכנית מיוחדת. זה קורה לכולנו - - - לקבל עזרה, לשתף, ויש עוד כמה דברים שאנחנו צריכים לעשות.

דובר פה המון על דברים שחסרים. אני מסכימה איתם, אני לא אוסיף. אני רוצה לחזק פה איזשהו משאב שהוא לא מאוד עולה המון כסף. אני אומרת את זה גם מניסיון קליני של הרבה שנים וגם ממחקר. המשאב שיכול ממש לעזור לילדים ולבני נוער שהוא מחולל קסמים זה המשפחה עצמה. משפחה שהיא חזקה, שעוברת משבר בחשיפה להתמודדות עם מחלה נוירו-פסיכיאטרית, היא יכולה להישבר ויש תופעות ממצא ממחקר, שהן תופעות פוסט טראומטיות כתוצאה מהחשיפה למשבר, והיא יכולה גם לצמוח והיא יכולה לעבור חוויה משפחתית מחזקת שזה מה שאנחנו רוצים, חוסן חברתי. בדיוק את זה אנחנו רוצים, אז בני המשפחה בעצמם, יש להם את כל הידע. לא רק שהם יכולים לעזור לילדים שלהם, יש להם המון ידע.

אנחנו מדברים פה על עוזרי רופא ומתאמי טיפול. למשפחה עצמה, היא יודעת. אני חושבת שיערה אומרת את זה מאוד יפה, מאוד חזק. המשפחה יודעת בדיוק מה עובר ומה קורה ולמה צריך לשים לב. צריך פשוט להקשיב להם. צריך שותפות עם בני המשפחה וגם צריך לתת להם ליווי ותמיכה כדי שהם יוציאו את כל הידע שיש להם ויעזרו לילדים שלהם.

משפחות נעות, מהניסיון שלי, יש באמת שלושה צירים. יש להם את הידע, הם המומחים לגבי הילדים שלהם והם הכי חשובים עבורם, לכן אנחנו כמערכת צריכים לתת להם כוח להמשיך להיות חזקים. מצד שני הם גם שותפים שלנו כמערכת, כאנשי מקצוע. אנחנו צריכים לדעת לבנות איתם שותפות. מצד שלישי, הם בעצמם זקוקים לתמיכה כי הם יכולים להיפגע מההשלכות. החשיפה לילד, אני אומרת את זה גם מניסיון אישי, שעובר סבל בל יתואר, שלפעמים אנחנו לא יכולים אפילו לראות מה עובר עליו, אנחנו רק רואים אותו סובל כל כך, כולנו מושפעים, הורים, אחים, סבא, סבתא. כולנו צריכים בעצם גם תמיכה.

אני רוצה להגיד שאני מתרגשת שנעשה דיון כזה, ואני רוצה לשתף אתכם ש-30 שנה יש מאבקים לעשות שינויים. ישראל התחילה מהלכים בכיוון. הוקמו מרכזים במרכזי בריאות נפש דרך סל שיקום. הוציאו נוהל עבודה עם משפחות במרכזים לבריאות נפש, בין המתקדמים ביותר בעולם, אתם יודעים עליו? אני, גילוי נאות, שותפה לו, שבעצם מסדירים ומעגנים וממסדים את זכות של משפחה, מתי מדברים איתה, איך מדברים איתה, הכשרה של צוותים, אבל אין תקציבים, לא מחייבים צוותים לעבור הכשרות. צריך להבין שאנחנו מדברים על סוג התערבות ייחודי, התערבות משפחתית רפואית. רק תנו את התקציבים, תשתמשו בידע שכבר קיים ותסדירו את זה. מערכות ואנשי מקצוע צריכים לבנות מרחב שמשפחה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל אחד מהמצבים, גם מומחית, גם שותפה וגם נתמכת, ולדעת למקסם את המומחיות, ליצור שותפויות מתחנת ילד ונוער בקופת חולים ומרפאה ובתי ספר. בכל מרכז טיפולי צריך אנשים שיודעים לעבוד דרך ההתערבויות האלה, וליצור את השותפויות האלה. לדעתי אחרי באמת הרבה שנים בתחום, וכן שינוי שאני רואה אבל שינוי איטי. אנחנו צריכים חקיקה, חקיקה שתעגן זכויות משפחה. אגב, בתחומי מוגבלויות אחרות אין זכויות מספיק למשפחות. אנחנו לא מטפלים רק בהורות. זה רק כלי אחד.

זה ממש חשוב ואני אשמח באמת לשבת על זה אתכם וביחד גם עם המשרד. עו"ד רויטל, אנחנו נשב על זה, על חקיקה שמעגנת זכויות משפחה. בסוף בתוך המקום הזה הזכויות של המשפחה הן סופר קריטיות. שלום חבר הכנסת אחמד טיבי, בוקר טוב. אני חושבת שגם אתה היית מסכים לדבר הזה עכשיו, חקיקה שמעגנת.

עם חלק מהדברים שלך אני מסכים בלי לשמוע מה הם.

נכון. תודה כי זה סופר חשוב.

ד"ר עמית שלו מההסתדרות הרפואית גם נמצא בזום, חבר ועדה, איגוד של הפסיכיאטריה לילד ולמתבגר. נמצאים כאן הורים. מה הבשורה שהיום האיגוד יכול להביא להורים ולהגיד להורים, או שאתה רוצה שאנחנו בתור מחוקקים נדאג להורים?

קודם כל תודה רבה. אני יושבת פה כנציג האיגוד לפסיכיאטריה של הילד, כפסיכיאטר ילדים מהדסה אבל גם כהורה, כאח, כדוד אני יכול להתחבר לדברים שנאמרו, מאוד, כאיש משפחה, ואני חושב שבפסיכיאטריה של הילד, בדי.אן.איי לא רק של האיגוד אלא בכללי, בהכשרה של פסיכיאטרים של ילדים בארץ, בדי.אן.איי קיימת התבוננות ששמה את המשפחה במרכז. אין דבר כזה ילד שעכשיו אנחנו מטפלים בו, מאפסנים אותו אצלנו, תטפלו בו ותחזירו. זה חלק בלתי נפרד. אני חושב שזה חשוב מאוד להדגיש שזה מה שאנחנו מנסים לעשות וזה מה שקורה. סתם אני אתן דוגמה קטנה. יש את הלוגו של האיגוד לפסיכיאטריית ילדים, ובלוגו מאוד יכול להיות שיהיה גם ילד וגם הורים כי זה חלק בלתי נפרד.

אנחנו באיגוד מנסים יחד עם משרד הבריאות, יחד איתך חברת הכנסת ועם שר הבריאות, לקדם תוכנית שנקראת "התוכנית להתערבות במשבר", תוכנית לאומית חירומית שבאה לתת מענה חירום לאלפי ילדים שנמצאים כרגע ללא מענה. אני חושב שנאמר פה קודם לא פעם ולא פעמיים, מה ניתן לעשות, מה אנחנו יכולים לעשות בארבע שעות לחודש? אז אני חושב שארבע שעות מול אפס שעות בחודש, אם יינתנו להורים ולילדים כחלק מתוכנית לאומית להתערבות במשבר, זה משהו שיכול לעשות הבדל מאוד משמעותי. אנחנו יודעים שהתוכנית הזאת הוגשה די מזמן, לפני שלושה חודשים ושיש לא מעט אנשים גם בכנסת וגם בממשלה שהם נלהבים לשתף איתה פעולה, ואנחנו קודם כל רוצים לזעוק את הזעקה של המטופלים ולשאול מדוע זה טרם אושר תקציבית?

אני אתמול אישית בחדר המיון של הדסה פגשתי שישה, שבעה ילדים ביום אחד, בבוקר אחד, שמגיעים עם אובדנות, שמגיעים עם ההורים שלהם חסרי האונים. אני עמדתי אתמול מול הורים חסרי אונים שמסתכלים לי בעיניים ולא יודעים מה לעשות, ואז אנחנו מנסים ליצור קשר עם הרווחה ועם משרד החינוך ועם שירותי הטיפול והבריאות, וליצור איזושהי פלטפורמה, אבל אנחנו חושבים שאם הפלטפורמה הזאת תאושר לאלתר מיידית, אנחנו נוכל להכשיר פסיכיאטרים חדשים. ההכשרה שלנו היא הכשרה שבאה לתת מענה באמת לכל המשפחה כולל הילד, כולל ההורים שלו, וכמובן בשיתוף פעולה גם גורמי טיפול אחרים, עובדים סוציאליים קליניים, פסיכולוגים. כל האנשים האלה עובדים איתנו ביחד. אחיות.

קודם דיברו על המחלקות הפסיכיאטריות. אני חייב להגיד משפט אחד. במחלקה הפסיכיאטרית לפחות בהדסה, ואני יודע שגם במחלקות אחרות עובדים 24/7 ויש צוות סיעודי ש'יורק דם' מול המטופלים ומול המשפחות ומנסה לתת באמת מענה כוללני לאורך כל תקופת האשפוז. דיברו פה על הורים שמודרים מהמחלקה, אז אני יודע שבקורונה הייתה תקופה מאוד קשה ומאתגרת ברמה הרגולטורית הבריאותית ובהחלט הורים לא יכלו לשהות מספיק במחלקה. אני מסכים עם זה וזה כאב לנו וכאב למטופלים ולהורים. כרגע המצב משתנה. ההורים הרבה יותר נוכחים בתוך המחלקות. אנחנו מנסים לערב אותם כמה שיותר. נאמר פה שבשניידר הורים ישנים ליד ילדים. אני יודע שבתל השומר במחלקת ילדים החדשה שנפתחה שם לבעיות התנהגות, הורים ישנים ליד ילדים בהתחלה. גם אצלנו במחלקה בהדסה אם יש צורך שהורה ישהה עם הילד צמוד בתחילת האשפוז, הוא יבוא לביקור כל יום, אנחנו נערב אותו כי אנחנו מבינים שהוא חלק בלתי נפרד מהטיפול. אני חושב שההורה הוא חלק מהצוות כמו שנאמר פה קודם.

אני רק אומר שזה גישה מאוד חדשנית. ההורים שאני מכירה לא פגשו את הדבר הזה.

וגם למה אין יותר מודעות לנושא של טיפולי בית, של אשפוזי בית? גם ילדים יכולים להיות בבית. הם לא יודעים מזה, אף אחד לא טורח.

אני חושבת שגם זה הוגש במבחן תמיכה הגדול - - -

כן. אני רוצה להגיד לכם שבצבר לדוגמה הם כבר שם, בשיתוף של קופת חולים לאומית, שירותי בריאות.

אבל ההורים לא יודעים מזה. ההורים יודעים רק על אשפוז במחלקות פסיכיאטריות.

זה לא נמצא עדיין וזה לא נוכח מספיק.

ולכן אני מעלה את זה, ואז אפשר לשמור על הקהילה ועל הלימודים.

אני באמת חושב שבתקציב של 25 מיליון שקלים לשנה ניתן יהיה להכשיר את הצוות הראוי לתת מענה בראות עינינו ולהבנתנו, של 1,000 ילדים במצב קשה בשנה, 1,000 ילדים שמאחוריהם יש 2,000 הורים או 1,000 זוגות הורים, אלפי אחים ואחיות. אפשר לתת להם מענה מיידי, כי הידע קיים, ההכשרה קיימת.

ויש עשרות אלפי ילדים שמחכים בתור בזמן שה-1,000 מקבלים טיפול אקוטי.

אוקיי, טוב, עמית, זה עדיין לא מספק.

אורנה קרשטיין ממשרד החינוך, בבקשה.

אני פסיכולוגית חינוכית בכירה, נציגת השירות הפסיכולוגי הייעוצי, מברכת על הדיון הכואב והחשוב הזה. רציתי לשתף אתכם, אתם יודעים את מצב המצוקה של הפסיכולוגים החינוכיים בשירות הציבורי וכחלק מהתוכנית החירום הבין-משרדית שרוקמת עור וגידים באמת יש תשומת לב וזה אגב מהלך באמת פורץ דרך ששלושה משרדים ממשלתיים בשיתוף פעולה אמיתי מתכללים איזושהי תוכנית משותפת. זה באמת מהלך מבורך. אני מקווה שהוא ימשיך.

במסגרת הזו יש הרבה מאוד ערוצים, אני לא אפרט אבל בהקשר הזה אני רוצה לדבר על רצף, הרצף הטיפולי גם ברמה של הגילאים כמו שהוזכר פה, החל מהגיל הרך, דגש מאוד חשוב על טיפול בהורות, על הדרכת הורים. בשירותים הפסיכולוגים החינוכיים יש המון עבודה עם הורים. גם יועצות חינוכיות שמות דגש על זה, והסיפור על רצף הגילאים וגם הרצף הטיפולי. ככל שנעשה את הטיפול ברמת רצף, כך נמנע מלהגיע לחלק מהמצבים המאוד קיצוניים.

חשוב לי להדגיש שבמסגרת התוכנית שמוגשת על ידי משרד החינוך יש הכרה בכך שיש בעיה, יש חסר בפסיכולוגים חינוכיים בשירות הציבורי, ויש עבודה על תמרוץ של פסיכולוגים חינוכיים בהקשר של השכר שלהם. יש תמיכה מאוד גדולה גם של המנכ"לית וגם של השרה בעניין הזה. זה כרגע נמצא כמובן לשולחן האוצר, כאשר הכוונה היא בתמרוץ הזה לתת תשתית של פסיכולוגים חינוכיים שיעשו עבודה עם תלמידים, עם הורים, שזו אוכלוסייה סופר חשובה.

כן, אבל אני אגיד לך משהו. אנחנו ישבנו כאן עם משרד החינוך. ראינו כאן את התוכניות והן לא רק חסרות, הן מלאות בחורים. אין היום שום תוכנית שנותנת מענה במשרד החינוך לא להורים, לא לתלמידים. אומרים, אנחנו עושים זומים להורים. זה לא מענה אמיתי.

אז אני רוצה כן להדגיש שיש תוכניות שממוקדות בטיפולים בהורות. יש תוכניות של השפ"חים.

אנחנו יודעים. אני אומרת לך את זה מתוך ידיעה. אנחנו ראינו כמה השפ"חים מסוגלים להגיע לציבור הרחב. בסוף משרד החינוך חייב להבין, אתם מלמדים את הילדים שלנו מתמטיקה ואנגלית וספורט ואומנות. חוסן זה מקצוע לכל דבר וצריך להיות שיעור חוסן בתוך המערכת. אי אפשר.

אנחנו מובילים את סיפור החוסן והמסוגלות הרגשית של - - -

איך ילמדו מתמטיקה אם אין להם חוסן להחזיק שיעור?

זה לגמרי דגל של שפ"י. אני בטוחה שאת יודעת את זה, שסיפור של מיומנויות בין-אישיות ותוך אישיות הוא מקצוע נדרש לדמות הבוגר של 2030. זה מאוד מדובר. למידה רגשית-חברתית היא אחד מהיעדים הכי מובילים של משרד החינוך כרגע, וזה לא דיבורים וקלישאות. זה דברים שנעשים ויעשו והם מובלים עכשיו בצורה מאוד מרכזית במשרד כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים, לא כעוד משהו שעושים שעה בשבוע, יופי, כדי לעשות "וי", והסיפור של ההורים הוא מאוד מרכזי מבחינתנו.

אני רק אגיד שזה נהדר ואנחנו שמענו על זה, אבל עדיין אין מורה לתחום הזה. אם אתם מצפים שהיועצות, בנוסף לכל ההתאמות וה- ADHDוהדברים האחרים שהן מטפלות, יעשו גם את זה לבית ספר שלם, אז לא יהיה. אם אתם חושבים להכשיר מורות או מורים לדבר הזה, זה אומר שזה ייקח עוד שנתיים-שלוש עד שהצוותים יוכשרו. ישבה כאן נציגה של משרד החינוך שאמרה שבשנתיים האחרונות אף צוות חינוכי לא הוכשר בתוכנית של "אני ועצמי" או איך שקוראים לתוכנית הזאת.

בנוסף לפסיכולוגים החינוכיים ובנוסף למטפלים באמצעות אומנויות שקיימים שם, רק לא נותנים להם את המשאבים - - -

צריך להכניס אותם למערכת. הפסיכולוגיה הציבורית, אנחנו יוצאים עכשיו להחלטת ממשלה כמו שעשינו במקצועות הבריאות, לפסיכולוגיה הציבורית כדי שזה יאפשר גם באמת בזירות האלה, ואנחנו עובדים על זה מול משרד ראש הממשלה וזה מאוד מתקדם, אני חייבת לומר. זה אפילו יותר קל ממה שחשבנו מבחינת התהליך של זה, ואני מקווה שאנחנו נוכל להביא את הבשורה הזאת.

אנחנו מברכים על זה ואנחנו ממשיכים בפעולה מול צוותי החינוך כל הזמן. זה חובה. אנחנו בהחלט מחזיקים בזה. מורה צריך לדעת קודם כל איך להתבונן לילד, ללב ולנפש מעבר ללימודים הפורמליים, וזה מה שכל הזמן עושים. בהחלט צריך לעשות את זה וזה נעשה.

אוקיי, אנחנו נשמח לשמוע על תוכניות אופרטיביות באמת שתבואו ותציגו לנו אותן.

נשמח להציג.

שפרה, בבקשה.

שלום, תודה על ההזמנה להיות פה. לפני כשנתיים וחצי היינו עם הילד באשפוז פעם שנייה זמן קצר אחרי אשפוז קודם. - - - של הפעם השנייה אומרים לנו, תשמעו, הילד צריך פנימייה. אני שואלת, למה? כי המקרה האובדני נעשה בבית, ואם המעשה האובדני נעשה בבית, כנראה שלא טוב לו בבית וצריך פנימייה. נדלג על כל הקטע של ההאשמה של ההורים וחוסר ההיגיון - - - . כשהילד יוצא מבית החולים אחרי שפמפמו לו כל הזמן, הפתרון לבעיה שלך היא פנימייה. מה שהמערכת משדרת לילד ולהורים, מצד אחד אתם לא יכולים להסתדר, אתם צריכים פנימייה. מצד שני אתם צריכים להסתדר כי אין. הורים שצריכים להסתדר עכשיו כמה חודשים בבית עם ילד בלי מסגרת, רוצים לעשות משהו כדי שהסיפור הזה יצליח. חוסר אינפורמציה על ועדות, איזה ועדות נצטרך לעבור, בשביל מה, מה טווחי הזמן שבהם יכול להיות שתהיה ועדה, מתי נקבל תשובות וכל זה, מאוד מפריע לקבל החלטות.

כיום הילד שלי כבר שנתיים בפנימייה. מלכתחילה לא רציתי את זה. בדיעבד זה התברר כהצלחה מאוד גדולה, אבל כיום כשמשפחות חדשות נכנסות לזה, אני אומרת להן, תדעו, אתם צריכים להיערך לטפל בילד עד ספטמבר כי זה הזמן שרוב המקומות ופנימייה ובתי הספר המיוחדים נפתחים. לנו לא היה מידע על זה.

יש הרבה הורים שמכוונים אותם ללכת לפנימייה, שלוחצים עליהם לשלוח את הילד לפנימייה והם לא רוצים. לעומת זאת הורים אחרים שרוצים שתהיה פנימייה לילד שלהם ואין. אני רוצה לקרוא שהמערכת, כשהיא חושבת איזה ילד הולך לפנימייה ואיזה לא, תיקח בחשבון את היכולת של ההורה, את ההרגשה של ההורה שבקשר עם הילד או לא בקשר עם הילד, הרגשה של הילד, שהוא יכול ורוצה להחזיק את הילד או לא יכול להחזיק את הילד.

אני רוצה עכשיו להתמקד בתקופה של בין האשפוז לפנימייה. מרגע שהילד נכנס לאשפוז, שאמרו לנו שהוא צריך פנימייה, רצינו שהרווחה תלווה אותנו, שתעזור לנו לדעת מה קורה. העובדת הסוציאלית של המשפחות היא עובדת עם המון דברים אחרים ולא מבינה את הקטע. אין לה מידע לתת לנו. אנחנו שואלים אותה איזה פנימייה הם מתכוונים לשלוח את הילד שלנו, בין מה למה אפשר לבחור? מה הולך להיות שם? אין לה מידע.

מדברים על רצף טיפולי, ואני מתחברת למה שהמשרד אומר, אבל אין רצף טיפולי. אין רצף בכלל. אין לאן ללכת.

כן, אבל אם יהיה רצף ונבנה את זה באמצעות גם של מתאמי טיפול וגם באמצעות שיהיה באמת איזושהי מיומנות - - -

נכון, אבל צריך לבנות את זה. את מבינה שיש כל כך הרבה לקונות וההורים חסרי אונים.

כמו שיש עובד סוציאלי ברווחה שהוא מטפל בצרכים מיוחדים, עובד סוציאלי אחר ברווחה שהוא מתמחה בזקנה. עובד סוציאלי של צרכים מיוחדים לא יקרא לילד מפגר כי כל הילדים שהוא מטפל בהם, יש להם קשיים. עובד סוציאלי שמטפל בגיל השלישי לא יקרא לאיש זקן בלה, כי ככה כל המקרים שלו. כך יכול לעזור אם יהיה ומחלקת הרווחה, מישהו - - -

זה מוגש בתוכנית הלאומית שאנחנו מגישים אותה מוגש שם שיהיה תקצוב לעובדים סוציאליים ברשויות המקומיות, בשלטון המקומי כדי שיהיו ייעודיים סביב התוכנית של ילד ונוער בבריאות הנפש כדי לעשות את החיבור הבין-משרדי כדי שלא יהיה כפי שציינתם, את הבין לבין, לבין הנפילות האלו בין המשרדים.

כן, אבל כל עוד המערכת תאשים הורים או תגרום להם להרגיש אשמים ותדיר אותם מהטיפול ומכל המערכת ומכל הרצף, אז אין לנו סיכוי.

כל ילד, אורתופדיה, יש אורתופדית, יש מהלך טיפול, אנחנו יודעים לאן מוציאים. יש שיקום, יש שיקום בבית. בבריאות הנפש הכול נופל בין הכיסאות. זו המחלה הכי מתעתעת כי לא רואים מבפנים ולא רואים מבחוץ ולא יודעים לזהות ואנשים חושבים שזה מצבי רוח בלתי נשלטים. הסטיגמה גם ככה כל כך קשה.

דבי צפתי, בבקשה.

תודה רבה לך עידית יקרה ותודה לכל הנוכחים פה על מה שאתם מביאים לתוך השיח. אני באמת מאמינה שהכוחות כאן יביאו לשינוי.

אני רוצה לספר לכם שאני אימא של ליאורי. לפי התאריך הלועזי הפור על המשפחה שלנו נופל השנה בדיוק בפורים, ולפני 12 שנים ביתנו ליאור התאבדה. באותה תקופה השכול של האובדנות היה שכול מאוד יתום והייתה עמותה אחת, עמותת "בשביל החיים" שסייעה באופן לגמרי עצמאי למשפחות שהייתה בהן אובדנות. אנחנו קיבלנו סיוע מהעמותה וכיום אני יכולה להגיד שהעמותה נותנת מענה נרחב למשפחות להתמודד עם השכול המורכב של אובדנות. השכול של האובדנות הוא שכול מסוכן כי בני משפחה שהייתה בהם התאבדות הם ברמת סיכון של פי שמונה מהאוכלוסייה הכללית, שתהיה בהם עוד התאבדות.

לפתחינו כל הזמן מגיעים טלפונים ממשפחות שהיה בהם ניסיון אובדני. אנחנו מרימים ידיים ואנחנו אומרים, אנחנו מצטערים, אנחנו מטפלים במשפחות רק אחרי. אני קוראת לעידית היקרה ולוועדה הזאת להביא את המסקנות החל מרמת טיפת החלב, ליווי משפחתי למשפחה, לשינוי השיח. המשפחה כולה, האחים של המשפחה, הסבא והסבתא, בני הדודים, כולם חייבים להיות חלק מהשיח כי אנחנו יודעים שכשכולם שותפים לשיח, אנחנו יכולים גם לתת כוחות אחד לשני.

מהמקום הזה של שיח משנה מציאות אני רוצה לעדכן אתכם, אנחנו בעמותה מעלים מודעות באמצעות שיחה שאנחנו קוראים לה הרצאת מניעה, בני משפחות שכבר הייתה בהם התאבדות מביאים לכל קהל שמזמין, אם זה קהל בעבודה, אם זה בתי ספר, אם זה מכינות. כל מי שמזמין אותנו, אנחנו מגיעים. אנחנו משלבים עם הסיפור האישי שלנו סימני זיהוי למצוקה אובדנית. תיראו, קהילה יכולה להציל חיים וכשקהילה מודעת, זה חלק מהעניין. אנחנו גם שותפים לתוכנית "בוחרים בחיים".

נכון, מדהימה.

נכון, אבל יחד עם זאת אני רוצה להביא בפניכם, פרופ' קלומק שהיא גם שותפה מלווה לתוכנית "בוחרים בחיים", אומרת אוקיי, התוכנית "בוחרים בחיים" מדברת על שנתון אחד של קהילת בית הספר שתקבל כלים להתמודד עם הנושא של אובדנות. מדברים על אובדנות באמת. עכשיו בעצם השיח בעולם כולו וגם בישראל אנחנו רוצים להביא את זה, להביא את Social emotional learning (בתרגום חופשי-למידה רגשית חברתית) ולהתחיל כבר מהגן להגיד שמותר להגיד שכואב. זה חלק מהעניין. אם בגן אנחנו נתרגל לדבר על הדברים באופן גלוי, אז כשנגיע לכיתה ט' ונפגוש את תוכנית "בוחרים בחיים", זה יהיה חלק מהמציאות של כולנו.

אני שמחה, עידית, שאת יחד איתנו, ואנחנו סומכים עליך שאת תובילי את השינויים האלה ביד רמה. תודה לכולם.

אני מעריצה אתכם. כן, את רצית לדבר.

אני כאן מטעם מטיב, המרכז הישראלי לפסיכוטראומה. אני רציתי להגיד על איפה ה-SEL להורים? כי תוכניות הSEL- הרבה מאוד פעמים נוגעות לתלמידים ולא נוגעות להורים.

נכון.

חלק גדול מהדיון הזה הוקדש לכל המסביב, ואני חושבת שצריך כל פעם לחזור להורים שהוזכר כאן שמצד אחד הם גם צריכים להיות ה-case manager והם צריכים גם להיות אלה שהם תומכים בילדים ומלווים אותם ועוזרים להם, ויש גם את החלק שבו ההורים עצמם צריכים את הטיפול עבור עצמם, את הטיפול בהורות.

אני גם רוצה להגיד שאם מדברים על תקציבים וכל הנושא הזה, יש אין-סוף מחקרים שמראים עד כמה הטיפול ההורי הוא גם מניעתי והוא גם יעיל והוא גם יחסית זול במשאבים. זה מה שיוצר את החוסן הקהילתי. אם נותנים את התמיכה להורים, הם מובילים את כל המשפחה ואת כל הקהילה.

תודה.

אחד האינדיקטורים ב-SEL של משרד החינוך הוא בהחלט אינדיקטור של הורים ומשפחה. זה לגמרי בתוך התוכנית הזאת.

בגיל 18 הילד עדיין ילד ואי אפשר לזרוק אותו ממחלקה פסיכיאטרית של נוער בגיל 18 ודקה, להעביר אותו. מישהו צריך לתת פתרון לגיל 18 עד 21 לפחות. זה לא הגיוני שנערות נפגעות פגיעה מינית - - -

יהיו במחלקות בכלל עם בנים ביחד, מי שנפגעה מינית.

אני אומרת לך, אני מייצגת פה את דור הביניים. גם לזה צריך להקדיש דיון.

זה אנחנו ממש עכשיו בתהליך מול המשרד, לפצל.

יערה היקרה, מילות סיכום שלך.

קודם כל באמת תודה רבה. הדיון היה היסטורי בראשיתו והוא עוד יותר היסטורי בסיומו. אני מקווה ומאמינה שרק התחלנו פה דרך. תודה רבה. באמת אין לי מילים על מה שאת עושה פה בשביל כולנו. גם אמרו את זה אבל זה חשוב. את עושה עבודה מדהימה, חיונית, מצילת נפשות ומצילת משפחות. תודה רבה לך על הדבר הזה.

אני לא אחזור פה על דברים, רק נקודה אחת. אני חושבת שאחד מהדברים שהם הכי מקשים על הרצף ועל הפיצול הבין-משרדי ועל כל מה שקורה זה תחושת האשמה שנמצאת כאן ואוכלת כל חלקה טובה. יש תחושת אשמה מאוד קשה מתוך המערכות ואני חושבת, בלי תקציבים, רק עם שנייה לשנות את המבט ולהסתכל על ההורים באמת כשותפים אמיתיים, כבעלי העניין העיקריים וכאלה שהם לא אשמים וצריך לעזור להם ולא לחבוט בהם, זה כבר יכול לעשות איזה שינוי מאוד משמעותי והלוואי שהדבר הזה יקרה ויעבוד ונצליח לעשות פה מהפכות גדולות. תודה.

יערה יקרה, אני מזמינה אותך לשיח של שותפות. אני ממש מרגישה שההורים והמשפחות לגמרי חלק מהתהליך הטיפולי המשפחתי, ממש בלי האשמות.

אז כשהמשפחות גם ירגישו את זה, שם נשמע שזה - - -

אז אני אשמח שנתכנס לשיח - - -

אנחנו נעשה את החיבורים ובשמחה, ובפגרה אנחנו נשקיע בתכלול הבין-משרדי הזה. יש לנו את המנכ"לים שמוזמנים בשביל התוכנית הבין-משרדית שהיא לא תצא ללא ההורים מבחינתנו בתוך התוכנית, לכן אנחנו נתכנס בפגרה, וענת כהן שמואל, מנהלת הוועדה דואגת למפגש של שרים, של מנכ"לים, וההורים יהיו חלק מזה ויהיו שותפים.

והנציבות בבקשה.

הנציבות. בבקשה, ענת, הנציבות מעוניינת לקחת חלק, והאמת שרויטל לן באמת עושה - - -

וארגון בזכות.

וארגון בזכות, באמת עושים פה עבודה מעולה. אתם בטוח תגיעו אבל באמת אנחנו רוצים את ההורים בתמונה. ההורים הם גורם מחולל שינוי שהמערכת לא הסתכלה עליו מספיק עד היום והיא צריכה להקדיש לו את המשאבים, את הכוחות, את האנרגיות, כי בסוף אנחנו רואים, אין מי שיטפל חוץ ממנו.

אנחנו נמשיך וננסה לקדם. גם אם החקיקה הזו נפלה לחצי שנה ולא נוכל להעלות אתה, אז אנחנו נקדם את זה כרגע. כתבו לי מהמשרדים, סילמן, אל תדאגי, אנחנו מקדמים את זה גם ללא חקיקה, שינויים, מה שאתם רציתם ומה שאת עובדת גם מול שיבי פרומן וגם מול המשרדים, והדברים יתקדמו. אנחנו נמשיך ונשתדל לעשות את הכי טוב שלנו בכל הזירות, ולשבת כאן ביחד אתכם ולהביא עוד פעימה ועוד פעימה. מעכשיו אני יכולה להגיד, רויטל, שאנחנו כבר מגישים גם את מה שאת הבאת לנו עכשיו ושלחת, וגם את הנושא של ימי מחלה וחל"ת שכבר הצוות שלי על זה ואנחנו מתקדמים על זה מול המשרד, אז יצאנו גם עם דברים טובים.





תודה רבה לכם ונתראה בדיון הבא. הוא יהיה בפגרה ואנחנו נעדכן אתכם מתי. תודה, אני נועלת את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:03.