פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



26
הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
01/03/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 30
מישיבת הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
יום שלישי, כ"ח באדר א התשפ"ב (01 במרץ 2022), שעה 10:30

אשרות עבודה לפלסטינים מקהילת הלהט"ב שנרדפו בשטחי הרשות – ישיבה לציון יום זכויות הקהילה הגאה

חברי הוועדה: אבתיסאם מראענה – היו"ר

איתן גינזבורג

אופיר שמא - מנהל יחידת הרווחה במינהל האזרחי ביו"ש, משרד הביטחון

מוריה קליין - ע' קמ"ט רווחה, משרד הביטחון

אדיר חזן - דובר המינהל האזרחי, משרד הביטחון

סוזן דסוקי - מנהלת אגף בכיר טיפול באוכלוסיות קצה-חוץ ביתי, משרד הרווחה והביטחון החברתי

תהילה אראל - מנהלת רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגבול

עדי שמאי - יועץ, המשרד לשוויון חברתי

מירב בן זאב - עו"ד, היאס ישראל-ארגון בינ"ל המסייע לעולים ולפליטים

עדי לוסטיגמן - יועצת משפטית, רופאים לזכויות אדם

תומר אלדובי - מחזאי ובמאי תיאטרון, אנשי תקשורת

ריטה פטרנקו - מנכ״לית הבית השונה של קהילה להט״בית ערבית

צחי אברהם - מנהל הוסטל לצעירים להט"ב בסיכון, עמותת 'אותות' 'אבני דרך'

אסנת חיטרון - מנהלת קשרי ממשל, המטה למאבק בסחר בנשים

נעמה סבתו - מנהלת מחלקת חסרי מעמד, האגודה למען הלהט"ב בישראל

ערווה עווד - מנהל פרויקט 'בית אל-מים', האגודה לזכויות הפרט

ג'ורג'ית חורי - מנטורית במערך עו"ס טרנס, עמותת 'מעברים'

ערן גלובוס - סגן יו"ר ועדת זכויות הלהט"ב, לשכת עורכי הדין

רועי גזית - הוועד למלחמה באיידס

נ' - צעיר מקהילת הלהט"ב

מירה - צעירה מקהילת הלהט"ב

נעה בן שבת

מיכל דיבנר כרמל

סמדר לביא, חבר תרגומים

אשרות עבודה לפלסטינים מקהילת הלהט"ב שנרדפו בשטחי הרשות

בוקר טוב לכולן ולכולם, אנחנו בהחלט ביום מאוד מרגש עבורי, לקיים ישיבת ועדה שתדון בקהילת הלהט"ב בכלל, קהילת הלהט"ב הפלסטינית, קהילת הלהט"ב הערבית, קהילת הלהט"ב הלהט"בית, קהילת הלהט"ב הישראלית, קהילת הלהט"ב הבינלאומית, להיות בני אדם. זה נורא כיף לפתוח את זה בכנסת ולתת לדבר הזה מקום וביטוי. אז ברוכות וברוכים בהיותכן ובהיותכם איתנו בתוך כנסת ישראל ובוועדה שלי, של עובדות ועובדים זרים, שבהחלט שמחה וגאה שאנחנו פורצות את כל המחסומים ופורצות את כל הגדרות ואת כל הטאבואים החברתיים ואנחנו לא מפחדות יותר.

יש לנו פה נציגות ונציגים מדהימות ומדהימים שהגיעו לכאן בשביל להשמיע את הקול שלהם, קול ערבי, קול פלסטיני, שבא לדבר על חירות, על זהות, זהות אמיתית. זהות שלהם, איתה הם גדלו, נולדו, ותפקידי כאן להשמיע ולתת לכם את הבמה להשמיע את הקול וגם לדבר על אתגרים ובעיות ומה עוד אפשר לשבור, יש לנו הרבה דברים שצריך לשבור את הטאבואים ואת המחסומים ואנחנו פשוט נעשה את זה.

אז אני כאן לרשותכם כמובן. קודם כל אני אציג את הנושא של הדיון של הוועדה שלנו. הנושא של הדיון הוא אשרות עבודה לפלסטינים ופלסטיניות מקהילת הלהט"ב שנרדפו בשטחים של הרשות הפלסטינית.

כמו תמיד אחרי שאני פותחת אני פותחת שוב בזה שאני אומרת מלא מלא תודות. אני רוצה שתכירו את האישה הכי מדהימה של ישראל, אחריי או לפניי, קוראים לה מיכל דיבנר כרמל והיא המנהלת של הוועדה ובלעדיה פשוט האמת היא שאין כל כך ועדה וגם יש לנו את יעל אורבך, שנמצאת בבית, אני מקווה שהיא לא חולת קורונה. אנחנו שולחות לה מלא מלא מלא אהבה וחיזוקים וויטמין סי, תחזרי אלינו ותודה לך על העבודה המדהימה שאת עושה. יש לנו את הדוברים של הוועדה, אורי מיכאל, שהוא גם נמצא איפה שהוא, אבל הוא תמיד איתנו. ויש לנו את נועם עינב, הדובר ויועץ התקשורת של הלשכה שלי, וגל שמחליף את אורי, בוקר טוב.

אז אני מתחילה בידיעה פורמלית, בגלל שהדיון שלנו הוא דיון סופר מיוחד, נמצא איתנו בדיון היום, אני אקרא לו בשם נ', בחור מהמם, פגשתי אותו, זו לא פעם ראשונה שאני פוגשת אותו ושומעת אותו, אני כבר פגשתי אותו. יש לו חיסיון, יכול להיות שהחשיפה שלו כאן תסכן אותו, אנחנו בהחלט רוצות לשמוע אותו, אבל בשביל הייחודיות של הדיון אני אקריא את ההודעה המיוחדת.

כידוע ישיבות הוועדה מוקלטות ומשודרות, יש לנו פה מצלמות, הדיון הוא בשידור חי והפרוטוקולים חשופים וגם שידורי הישיבה עתידים להתפרסם באתר הכנסת ובאינטרנט. בהתאם להוראת סעיף 120(ד) לתקנון הכנסת יש אפשרות לחסות פרטים מזהים של דוברות ודוברים, או דברים שנאמרים או הדבר דרוש לשם הגנה על עניינו של קטין או קטינה או חסר ישע או חסרת ישע, או אם פרסום הפרוטוקול יגרום נזק למוזמן או מוזמנת לוועדה. לפיכך אבקש להודיע בפתח הישיבה, ככל שיעלה צורך או נתבקש יימחק מהפרוטוקול של הדיון פרטים מזהים של הדוברות והדוברים או חלקים מסוימים מהפרוטוקול.

אבקש את תשומת לב הנוכחות והנוכחים בחדר, בדיון היום ידבר נ', הוא מוזמן מטעם הוועדה ואני מבקשת ומדגישה שחל איסור לצלם אותו במצלמות שלכם בניידים, אנא הקפידו על כך שאנחנו לא נחשוף אותו, אנחנו לא נאיים עליו ואנחנו נשמור על הדיון הזה ככל שיותר בטוח. האם אנחנו מבינות ומבינים? אני מודה.

לשם כך אני רוצה להתחיל את הדיון בעדות של חברי נ' שהגיע לישראל בגיל 13, המצלמות לא יהיו עליך, המצלמות יהיו עליי. אז אני אגיד לך בוקר טוב, אני שמחה שאתה איתנו. אנחנו נקיים את הדיון בעברית כי אני יודעת שיש לך שליטה מצוינת בעברית, אז אתה מוזמן לספר לנו את הסיפור שלך, שהחלטת לקום בבוקר אחד ולהגיע לשטחי מדינת ישראל, כי לא היו כנראה יותר מדי ברירות, אז אנחנו מקשיבות.

קודם כל אני מודה לך, תודה על מה שאת עושה בשביל קהילת הלהט"בים ואנשים שאין להם מעמד, אנחנו מאוד מאוד מעריכים כל מה שאתם עושים. קצת כואב ואני לא יודע מאיזה נקודה להתחיל כי זה מאוד מאוד כואב.

אתה הגעת לכאן בגיל 13, לישראל, ילד.

נכון. אז כשהגעתי היה מאוד קשה. כשהגעתי לא הייתי בצורה חוקית כאן, אז הייתה ילדוּת בלי זהות ובלי כלום. 'בית דרור' קיבל אותי, הייתה לי תקופה של חודש וחצי, היה קשה מאוד. ואז הצטרכתי לחזור לרמאללה והיה מאוד קשה, תמיד הרגשתי לבד. זה מאוד כואב, זה מאוד כואב לי שאני פשוט ילד שרוצה לחיות, רוצה חיים פשוטים, רוצה חיים שווים ולא מגיע לו, הוא פתאום פלסטיני. זה מבאס מאוד וקשה מאוד להתמודד עם זה.

זה לא קל ובגדול בלי עזרת אנשים ומסגרות שהייתי בהם לא הייתי מגיע לכאן. יש כל כך הרבה אנשים שהם חסרי מעמד, שהם לא הצליחו להגיע לאן שהגעתי ולא מצליחים לשמוע את הקולות של כולם, לא כולם מצליחים להסביר את עצמם. אני שמח שאני מצליח לשמוע את הקול שלי.

חשוב מאוד שכולם יבינו, להיות פלסטיני זה לא קל. כולם נלחמים בך, שם, איפה שגדלתי, יש אנשים טובים, אבל גם מאוד מאוד קשים. יש אנשים שבלי לב ובלי רחמים וצריכים להתמודד עם זה. זה לא פשוט. אנשים שעוברים דברים קשים, מתחילים להשתנות איך שהם מתבגרים. אני נבהלתי מעצמי, שעברתי כל כך הרבה דברים קשים ולא השתניתי, כאילו באופי שלי הייתי תמיד טוב, הייתי תמיד נחמד, בעל לב, ואני מאוד שמח שאני ככה עדיין ואני לא השתניתי לאדם רע, למרות שכל אחד אם היה עובר את הדברים האלה היה משתנה לאדם רע.

הייתי תמיד חזק, לא רציתי לעבוד בסמים. אתם בטח מכירים, לא רציתי לעבוד בזנות, אבל לא כולם מצליחים לעשות מה שאני עשיתי, לא כולם מצליחים להגיע לאן שאני הגעתי וזה מבאס. יש כל כך הרבה אנשים שלא מצליחים לעשות את הדרך הזאת.

אתה זוכר את היום שבו עזבת את הבית בגיל 13 מרמאללה?

כן, אני זוכר את הבית שלי משכם, קרה לי משהו מאוד מאוד לא פשוט, עיר שלמה רדפו אחריי בגלל שנשכבתי עם מישהו. זה מחק את הזהות שלי שם, מחק לי את הכול. גם כשהגעתי לכאן לא היה פשוט. הייתי תקופה של חודש וחצי, כשהייתי בן 14-13 כזה, וכולם, איך שאני מסתכל על אנשים, שכולם רוצים לנצל אותי. ילד יפה, ילד קטן, ילד חמוד כזה, נראה כמו בת, כולם רוצים לנצל אותו, אין רחמים.

אז בעצם אתה מגיע לכאן ומוצא את עצמך תקופה מסוימת ב'בית דרור' ואחר כך אתה מוצא את עצמך ברחוב, לבד.

כן, חזרתי לרמאללה, התמודדתי עם החרדות שלי, עם הכול לבד, הייתי תמיד לבד, הייתי עובר דברים, עד עכשיו אני סובל מכל כך הרבה דברים שעוברים עליי. עכשיו אני בן 24 ובקרוב אני אהיה בן 25, אני עכשיו משלם מחיר מאוד גבוה על מה שקרה לי ומתמודד עם כל כך הרבה דברים ואני חושב שלא מגיע לאף אחד להתמודד עם כל כך הרבה דברים שהם נוראיים מאוד.

אחרי שהייתי ברמאללה אז אבא שלי נפטר, בעיר שלי אמרו לי, יש קבוצות של פתח שם, והם לא פשוטים, הם אנשים גרועים, אין להם אלוהים, אנשים שאין להם רחמים, פשוט עושים כל מה שבא להם, חושבים שהם אלוהים והם מעבידים את האנשים אצלם. הם לא יודעים מה זה טוב ומה זה רע, כל הזמן הם עושים את הרע הזה. אז כשאבא שלי נפטר, ואני הילד הגדול בין האחים שלי, יש לי רק אחות ואח יותר קטנים ממני, ויש לי אמא שהיא סובלת ממש מכל כך הרבה דברים, אז אני הילד שמפרנס את המשפחה ואני עובד בשבילם. אז אמרו סבבה, איך שחזרתי, אמרו: אנחנו נסלח לו כי לא ראינו שהוא עשה משהו, פשוט שמענו שהוא נשכב עם מישהו.

וכשחזרתי הייתי לתקופה מסוימת, עבדתי, לא היה פשוט. עברתי מלחמות, עברתי דברים נוראים מאוד, חייתי בחרדות, קרו לי דברים מאוד מאוד חמורים וגם עשיתי מתוך פחד דברים חמורים כדי לשמור על עצמי ועל המשפחה שלי. באיזה שהוא שלב הייתי עם חבר שהיינו נשכבים בבית שלו ופתאום מישהו מהשכנים שלו תפס אותנו ופשוט מה שקרה, כולם רדפו אחרינו, רצו להרוג אותנו, להביא לנו כדורים ברגל, לא יודע.

הוא ברח ואני ברחתי. הוא היה איש שיש לו כסף, ממשפחה טובה, הוא ברח לאירופה ואני הצטרכתי להתמודד עם כל זה, אז הגעתי לכאן. אני זוכר את זה, לפני שנתיים וחצי הגעתי לכאן, קניתי אישור שהייה שעלה לי 2,400 ובלי עבודה.

כי לא יכולת לעבוד, אסור לך לעבוד.

נכון. אף אחד לא קיבל אותי. הייתי ישן ברחובות.

אנחנו נעצור פה. אני בטח אבקש שתשלים את הדברים, אני רוצה שתשתה מים ואני אתן לך חיבוק ובזמן שאני מתחבקת איתך אני אגיד בוקר טוב לחברי חבר הכנסת איתן גינזבורג. אתה יכול לשאת את הדברים שלך ובינתיים אני אלך לחיבוק.

בטח, ותודה רבה שדיברת על החיים שלך בצורה כל כך פתוחה וכנה. וגם תודה רבה לך, גברתי יושבת ראש הוועדה, אבתיסאם מראענה, על הנכונות שלך המיידית לקיים את הישיבה החשובה הזאת בנוגע לאשרות העבודה לפלסטינים בקהילת הלהט"ב שנרדפו בשטחי הרשות הפלסטינית.

היום הכנסת מייחדת את כל ישיבות הוועדות שלה ואת המליאה לעסוק בקהילת הלהט"ב ובנושאים שצריך לטפל בהם. ברור שאי אפשר להתעלם גם מהשכנים שלנו שנמצאים ברשות הפלסטינית שמשתייכים לקהילת הלהט"ב. אני מרגיש שלנו בחברה הישראלית כולה יש אחריות גם למי שנמצא באותו חבל ארץ וחווה התנכלויות.

בחברה הערבית, שהיא חלק מהחברה הישראלית, סוגיית אי קבלת הלהט"ב היא סוגיה מאוד מאוד כואבת, כמו בחברה הישראלית, אבל זו בהחלט חברה שהיא הרבה יותר שמרנית מבחינת קבלת להט"בים וכשמדברים על פלסטינים להט"בים שרוצים לחיות את החיים שלהם מחוץ לארון, הם חווים ניכור כפול, פעם אחת ניכור מהמשפחה, מהחברים, מהסביבה, בעצם מהחברה הערבית, ופעם שנייה גם ממדינת ישראל, גם מדינת ישראל מתנכרת ולא מאפשרת להם בהכרח לעבור אליה כדי לקבל הגנה ממקום בטוח כדי לעבוד בו, לחיות בו, אולי אפילו כדי להיות תחנת מעבר לחיים אחרים בחוץ לארץ.

אנחנו מתמודדים עם הנושא הזה, לא מעט, עם כל סוגיית אשרות השהייה, שהיא מאוד מאוד מורכבת, כי יש פה את הסוגיה שמצד אחד מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית לא יכולה לאפשר מצב שבו יש אדם רדוף בתוך הרשות הפלסטינית שהוא משתייך לקהילת הלהט"ב והוא אומר שהוא רוצה בבטחה ויש מצב שיפגעו בו או יהרגו אותו והוא חייב לעבור לצד הישראלי כדי להישאר בחיים, עוד לא דיברנו על איזה חיים יהיו לו, אבל להישאר בחיים, ושלא יקבל ממדינה כזו מפלט והגנה ומקום בטוח. ומצד שני אנחנו מתמודדים עם סוגיות ביטחוניות שכולנו מכירים, לא נפתח אותן כאן.

אני קיימת על הנושאים האלה שיחה עם סגן שר הביטחון, יש לא מעט פניות בנושאים כאלה ואמר לי סגן שר הביטחון שבמשרד הביטחון תהיה אוזן קשבת לכל פנייה שתתקבל, שתתבצע בחינה פרטנית לכל פנייה וגם יהיה לה מענה בהתאם. אמנם אי אפשר אולי לפתור את זה באופן גורף ומערכתי, כי זה טיפה יותר מורכב, גם בגלל ההשלכות הביטחוניות, אבל כן חשוב לקיים שיח פרטני ולטפל בכל בקשה בצורה פרטנית, בלב פתוח ובנפש חפצה.

אבל גם אחרי שיש את עניין אשרת השהייה יש פה את סוגיית אשרת העבודה, שהיא לא פחות חשובה. מבחינתי זה המשך ישיר לאשרת השהייה, כי גם מי שקיבל אשרת שהייה ממשרד הביטחון צריך לעבוד ולחיות ולשלם שכר דירה ומסים ומה שזה לא יהיה וכל ההליך הזה הוא מסורבל ובירוקרטי והוא מקשה מאוד למצוא עבודה וגורם לאחרים לפנות למקומות לא טובים, לזנות, לעבוד בשחור, לפשע ולדברים אחרים שאנחנו לא היינו רוצים אותם בשום חברה.

אני חושב שבמקום הזה גם רשות האוכלוסין וההגירה וגם משרד הרווחה וגם שירות התעסוקה צריכים להבין שמשרד הביטחון לא נותן אשרת שהייה לכל אחד ולכן אשרת השהייה שניתנה למישהו היא כבר גורם מסנן ואם אדם כבר קיבל אשרת שהייה צריך להבין שיש פה סיטואציה שצריך לבוא אליה בתפיסה אחרת. אני מאמין, גברתי יושבת הראש, שמשרדי הממשלה חייבים להתכנס לעצמם ולגבש נהלים מקלים, יש לומר, שלא יישמע אחרת, נהלים מקלים, לא בירוקרטיים מכבידים, לראות איך אפשר להקל ולעזור לאותם להט"בים פלסטינים לקבל רישיון עבודה כללי בשוק הישראלי בצמוד להיתר השהייה שיש להם, כך שלא יהיה פער זמנים שייאלץ אותם להידרדר למקומות אפלים שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיות ואף אחד מאיתנו לא היה רוצה שהבן שלו או שמישהו אחר בחברה הכללית, גם האוניברסלית, יהיה שם.

לכן אני באמת פונה פה למשרדי הממשלה הרלוונטיים, אני חוזר, שירות התעסוקה, משרד הרווחה, רשות האוכלוסין וההגירה, תהיו יותר עם חמלה. תקלו על מי שכבר קיבל אשרת שהייה, תסייעו להם לחיות את החיים, הם לא מבקשים שום דבר מעבר, ועבודה בעולם של היום היא תנאי בסיסי לחיים.

ואני מודה לך, גברתי יושבת הראש, על קיום הישיבה החשובה הזאת, אני עובר בכל הוועדות.

אנחנו הכי יפות, מהממות, מרגשות, ייחודיות.

יפות, מהממות מרגשות ומלאות. זה אחד האולמות הגדולים בכנסת ותראי כמה אנשים הגיעו.

נכון, אנחנו משכינות שלום דרך הלהט"ב הפלסטיני.

אז אני מברך אותך ואתכם ואתכן על הנכונות, על ההגעה, על תשומת הלב, ואני מקווה שגם נציגי משרדי הממשלה שאני רואה אותם פה בקרבנו יבינו שאנחנו לפני הכול בני אדם וכך צריך להתייחס לכל מי שמבקש אשרת עבודה אם יש לו אשרת שהייה בישראל. אני מאחל לכם המשך דיון פורה, אני אשמח לקרוא את הסיכום של הדיון הזה בסוף היום ואני בטוח שגם ניפגש עם כמה מכם בשדולה עצמה שנקיים אותה יותר מאוחר היום.

אני מתנצל שאני לא יכול להישאר, אני רץ לעוד כמה ועדות, אבל היה חשוב לי מאוד להגיע דווקא לוועדה הזאת, לומר את הדברים.

תודה רבה. תודה לחברי איתן גינזבורג על דברים כל כך מרגשים וחשובים וחדים. יש לנו הרבה דוברות ודוברים, אני רוצה לאפשר לכולם להגיד ולהשמיע את הדברים ולכן אנחנו נתחיל על מנת שכולם יספיקו. כל אחת תביא את נקודת המבט שלה וכל אחד יביא את נקודת המבט שלו על מנת להרכיב תמונה כוללת ומורכבת, ולפעמים היא מאוד מאוד כאובה.

אבל אני מבטיחה לכם, מאוד מבטיחה לכם, ביום אופטימי שכזה שאנחנו נצא מכאן עם יכולת לתקשר הרבה יותר טוב עם משרדי הממשלה שרוב הזמן אנחנו מתקשרות איתם מושלם. היום זה יהיה יותר ממושלם ואני שואפת לשם, שהדברים יהיה פרפקטו.

אני רוצה להתחיל עם משרד הרווחה, עם סוזן דסוקי, שהיא מנהלת אגף בכיר טיפול באוכלוסיית קצה חוץ ביתי במשרד הרווחה והביטחון החברתי. גברתי, אני חייבת לציין דבר אחד, אם תרשי לי להוציא אותך מהארון ולהגיד דבר אחד פשוט, בזכותך, בזכות סוזן דסוקי, בזכות האישה הזאת ובזכות שר הרווחה מאיר כהן, כמובן, והמשרד שלו שהוא עובד מדהים וקשוב כל כך לקולות שאני מביאה אליהם ולצרכים שאני מביאה לפתחו של המשרד.

הדיאלוג התחיל עם סוזן וכמובן עם עדי שמאי מהמשרד לשוויון, בזכות שניכם, כי שם זה התחיל, התחיל הדיאלוג של מה אנחנו עושות, יש פה קהילה שצריך לתת לה מענה, יש פה קהילה שצריך להיות קשובים אליה ובהחלט התחיל הדיאלוג עם סוזן והתחיל הדיאלוג עם עדי, לא רק דיאלוג, עבודה מצוינת, ולכן אני רוצה, גברתי, לפנות אלייך ולתת לך את ההזדמנות לספר לנו ולהגיד לנו עם מה את נפגשת, את נפגשת עם כל כך הרבה קהילות, ותתמקדי בבקשה בקהילת הלהט"ב הפלסטינית שמגיעה מהשטח של הרשות הפלסטינית. בבקשה.

אנחנו בחזון שלנו זה לתת את הטיפול ואת השירות המיטבי לכל מי שצריך אותנו. האגף שלי נותן מענים חוץ ביתיים לכל אוכלוסיות הקצה ואוכלוסיית הלהט"ב שמגיעה אלינו זו בדרך כלל אוכלוסייה שמגיעה ללא עורף משפחתי. סליחה, אני גם קצת מתרגשת. זאת אוכלוסייה שמגיעה ללא עורף משפחתי וזאת אוכלוסייה שמגיעה עם פוסט טראומה מורכבת. זה ככה באופן כללי.

יש לנו כמה מסגרות, אני רוצה למנות אותן, גם חשוב שאנשים יכירו וזאת גם הזדמנות להגיד תודה לכל מי שנמצא בשטח ונותן את המענה הזה. אז יש לנו את המסגרת של 'בית דרור', ששם נפגשנו והתחלנו לבשל את המסגרת שעוד נדבר עליה. 'בית דרור' זאת מסגרת שנותנת מענה חירומי לקטינים להט"בים, לכולם, שוב, בלי הבחנה כמובן לא של דת ולא של צבע ולא של מוצא וכל מי שנמצא עם אישור שהייה יכול להגיע ל'בית דרור' ולקבל מענה חירומי.

יש את ה'גג הוורוד' שנותן מענה לאוכלוסייה שכבר עברה את גיל 18, נותן מענה חירומי, גם לינה, מיטה חמה ואוכל חם וטיפול פסיכוסוציאלי ראשוני. יש לנו את הוסטל 'אבני דרך', צחי, איש מאוד מאוד יקר, איש מקצוע מדהים, מהטובים שיש לדעתי בארץ שנותן מענה לאוכלוסייה הלהט"בית באופן כללי ובמסגרת שלו גם יש הרבה מאוד מהאוכלוסייה הערבית באופן כללי ומהאוכלוסייה הפלסטינית, שהיא גם חסרת מעמד. אני בטוחה שגם הוא ייתן קצת יותר צלילה לעומק, פרטנית וכו', אני אדבר באופן קצת יותר רחב.

אנחנו החלטנו שאנחנו פותחים כבר בתחילת ספטמבר מסגרת כללית לקטינים להט"בים, ארוכת טווח ובתחילת 2023 תיפתח המסגרת שהתחלנו להתניע את המכרז ביוזמה שלך, שתיתן מענה לאוכלוסייה הערבית ותיתן מענה בערבית ויהיה טיפול פסיכוסוציאלי בערבית וטיפול נוסף, הכול יינתן בשפה הערבית והיא תיתן מענה גם לקטינים וגם לצעירים מגיל 13 ועד גיל 25 ויהיה בה אגף שייתן מענה חירומי ויהיה בה אגף שייתן מענה גם ארוך טווח לאוכלוסייה שצריכה אותו.

לצד המסגרות האלה יש גם את מסגרת בית לינה, זאת מסגרת ייעודית לאוכלוסייה הטרנסית, מגיל 18 ומעלה בתל אביב, ולצד כל המסגרות האלה יש גם מסגרות שנותנת מענה לאוכלוסייה שנמצאת בזנות וגם המסגרות האלה נותנות מענה לאוכלוסייה הלהט"בית, בעצם לכל האוכלוסייה שנמצאת על הרצף המגדרי שאותה מפעילה על"ם אל מול מפעילים אחרים.

זה מה שאנחנו נותנים, אז לשאלתך, אנחנו יכולים לתת מענה לכל מי שיש לו אישור שהייה, אבל המענה שאנחנו יכולים לתת הוא מענה מוגבל. אנחנו יכולים לתת מענה חירומי, כמו שאמרתי, כל מסגרות החירום שלנו נותנות את המענה החירומי ובדרך כלל אישור השהייה שניתן הוא קצר מועד, הוא זמני. בסיטואציה הזאת אנחנו מאוד מתקשים לשלב את האוכלוסייה הזאת במענים ארוכי טווח מכיוון שאין להם אישורי עבודה ואז מה שקורה זה שאנחנו מצד אחד מנסים לעזור ולתת את המענים ההומניים הבסיסיים, אבל מצד שני אנחנו מוצאים את עצמנו בעצם מעבירים איזה שהוא מסר, אנחנו מקבעים איזה שהוא מסר די בעל כורחנו של טוב, אתם לא יכולים לקבל את הטיפול שכל אחד אחר יכול לקבל כי יש לו יכולת לעבוד ולהשתלב פה בתעסוקה, כי מבחינתנו הסיפור של התעסוקה הוא לא רק כדי להתפרנס, זה כלי אדיר בשיקום, בלהשתלב ולהשתקם, ובלי האלמנט הזה אנחנו מאוד מאוד מתקשים לשלב את האוכלוסייה הזאת במסגרות ארוכות טווח.

על כמה אנחנו מדברות בעצם מהלהט"ב הפלסטיני שנרדפים בשטח הרשות? כמה נמצאים בארץ?

אני חושבת שאופיר יכול לענות.

תודה, סוזן דסוקי, אני אחזור אלייך כשנצטרך כמובן להשלים כמה דברים. אופיר שמא, משרד הביטחון, בבקשה. תציג את עצמך, מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר חוץ מאשר לטפל בילדים שלך שכבר שמעתי אותם באוטו באחת השיחות שלנו.

הכול בהתאם לשלב ביום. אני אופיר שמא, אני מתאם הרווחה של המינהל האזרחי ביהודה ושומרון. כמה פלסטינים נמצאים בארץ? היום נמצאים באישור קצת יותר מ-80, אני יכול לתת לך מספר מדויק, זה נשלח אליי אתמול בערב. זה מספר שמשתנה על בסיס שבועי פחות או יותר. הנה, סך הכול רווחה פעיל 95, 85 רווחה פעיל עם לינה.

רגע, לא הבנתי, עוד פעם את המספרים.

85.

שהם נמצאים כבר בתוך מדינת ישראל?

שהם נמצאים בהיתר בתוך מדינת ישראל. במדינת ישראל נמצאים הרבה יותר.

למה אתה מתכוון?

אני מתכוון לזה שהרבה פעמים אנשים לא מגיעים על מנת לקבל היתר, אלא פשוט נמצאים, ואם הם נתפסים לצורך העניין אז לפעמים אנחנו מקבלים על זה הודעה ואז אנחנו מנסים באמת לדאוג, אם אכן יש סכנה, או אם עוד לא ראינו את הבן אדם כדי להבין את גודל הסכנה, אז מנסים לדאוג קודם כל לאיזה שהוא היתר מיידי כדי שלא יעצרו אותו. אני מתכוון לאנשים שקיבלו היתר ולא חידשו אותו.

טוב, בוא נתחיל מהתחלה, כי אני רוצה להבין את כל התהליך. כל פעם אני מנסה דרכך להבין את התהליך וזה לא בדיוק עובד כי אתם לא מדברים עם הח"כיות. עכשיו אנחנו מדברים, איזה כיף, יש לי הזדמנות לעשות לך עכשיו תחקיר לא ביטחוני, רווחתי. אז תסביר לי בבקשה, אדוני אופיר, איך מתחיל התהליך, מה קורה? טוק טוק טוק בדלת, יש להט"ב נרדף משטח הרשות ומגיע אליכם?

לא, לא.

אתם פיזית נמצאים איפה שהוא? תתאר לי את הסיטואציה.

אז קודם כל אני אגיד ככה, יחידת מתאם הרווחה בעצם נכנס לאיזה שהוא רה ארגון לפני שנתיים כשהגעתי לתפקיד ומשם כל הארגון של איך הדבר הזה קורה, של איך הוועדות האלה קורות, זה התחיל לקרות בהתאם להחלטת ועדת המנכ"לית מ-2014 ובאמת התחלנו קצת לממש את הנושא הזה של הפונים לקבלת היתרים.

איך הדבר הזה קורה? ישנם שני נתיבים. אני אדבר בהתחלה על הנתיב הישיר ואחר כך לאט לאט נגיע גם לממשקים שלנו עם משרד הרווחה, כי אני גם עובד משרד הרווחה, עובד המשרד. מגיע אדם, הוא יכול לפנות היום, בחודשים האחרונים, דבר שאני מאוד גאה בו, הוא יכול היום להיכנס לאתר מתפ"ש, למלא טופס בערבית, גם אם הוא לא ימלא את הטופס זה מגיע אלינו.

בן אדם, רדפו אותו בשטח, הוא רדוף, הוא נכנס לאינטרנט, זה הנתיב הראשון שאתה אומר לי.

בדרך כלל הוא מגיע לישראל עוד קודם.

רגע, דיברת על טופס שאתה אומר בחודשים האחרונים, אתה גאה שאתה משיק אותו.

אני גאה שהוא כבר הושק.

הוא אינטרנטי?

אינטרנטי בערבית.

שמה הכתובת שלו? מה אני מחפשת? רדפו אותי, מה אני מחפשת, תוך כדי רדיפה, אני בהתקף חרדה, אני עוד צריכה לחפש?

לא, אם את תוך כדי רדיפה ובהתקף חרדה אפשר בהחלט – קודם כל אלה שמגיעים כבר למצב שהם בישראל והם פה הם לפעמים מגיעים לקבל סעד רווחתי, זה הנתיב השני שרציתי לדבר עליו, ואז כבר משרד הרווחה פונה. כלומר הם פונים לרווחות ברשויות.

לא, אבל תלך לי לשם. הסיפור של נ'.

אז הסיפור של נ'. דווקא נ' היה בארץ.

לא ספציפית הוא, אבל בתוך מרדף שכל הכפר אחריו.

לא, מרדף שכל הכפר אחריו הוא קודם כל נכנס לישראל, בכל מיני דרכים אגב. נכנס לישראל, מרגע שהוא הגיע לישראל במרבית המקרים שאנחנו רואים אנשים לא מיד ניגשים לקבל היתרים, הם קודם כל מתארגנים על עצמם, קודם כל מנסים לראות בכלל איפה הם חיים. יש אנשים שמגיעים לוועדות ואומרים לי: תשמע, אני רק חודש בישראל, זה גם קורה, אבל מקרים רבים זה שנה ושנתיים וכו'. הם יוצרים קשר עם עמותות, לפעמים מייצגים, לפעמים מגיעים לבדם, שולחים פנייה, בכל שנה.

מה זה מגיעים לבדם? פיזית, איפה? תסביר לי את התהליך.

הם מעבירים בקשה. אם הם מגיעים לצורך העניין לאגודה למען הלהט"ב, האגודה למען הלהט"ב יודעת לפנות אלינו, אם הם מגיעים לבית השונה לריטה, אז ריטה יודעת לפנות אלינו גם באופן ישיר, לכל מקום שהם מגיעים. אם הם רוצים להגיע באופן ישיר הם יכולים לפנות גם דרך פניות הציבור של משרד הרווחה, גם דרך פניות הציבור של תיאום פעולות הממשלה בשטחים. אם הם מגיעים דרך תיאום פעולות הממשלה בשטחים, כמו שאמרתי, הם יכולים למלא טופס, הם יכולים גם להתקשר למוקד שפועל ואנחנו עונים עליו בקבועי זמן של יום, יום וחצי, ברמות האלה, בעיקר כשמדובר באנשים שפונים לבדם.

מכיוון שאותם אנשים שפונים לבדם, ואת זה גם רציתי לומר קודם, כש-נ' דיבר, צריך לקחת בחשבון שהאנשים האלה, כשהם פונים, זה עוד האנשים עם הכוחות, זה עוד האנשים שיכלו להגיע לישראל, שיכלו לפנות אלינו, שיכלו להביע את עצמם, שיכלו לעשות כל מיני דברים. אני מסב את תשומת לב הוועדה שיש אנשים שהם חלשים עד כדי כך שהם לא יכולים להגיע. הם לא יגיעו לישראל, הם לא יפנו אלינו, אני לא אראה אותם. זה לא יקרה.

ברגע שאדם פנה אלינו במרבית המקרים אם אין מניעות מכל מיני סוגים הוא מקבל המלצה מהמפקד הצבאי לתת היתר מיידי. כשאני אומר מיידי אני מתכוון שזה יכול לקרות גם תוך שעתיים על מנת שלא ייווצר מצב שאדם פנה והוא נשאר תלוי. משטרה יכולה לעצור אותו, הוא כבר פנה, הוא רוצה להסדיר את ענייניו ואין לו היתר. הדבר הזה כבר לא קורה.

ואם זה לא מיידי, שתוך שעתיים הוא מקבל את ההיתר, אתה יכול להגיד לי פחות או יותר מספרים של כמה אנשים בשנים, שנה-שנתיים האחרונות, כי אתה אומר שמדי שבוע גדל המספר.

מדי שבוע משתנה.

כמה בעצם מקבלים היתר מדי יום וכמה מהם מתעכב ההיתר ולמה?

רוב רובם של האנשים שמגיעים אלינו לריאיון, אני מדבר על בין 85% ל-90%, מקבלים את ההיתר.

הריאיון הוא בערבית?

הריאיון הוא בעברית עם מתורגמן מקצועי.

תסביר לי.

הריאיון מורכב באופן כזה, הוא מגיע באופן בלתי אמצעי, אנחנו מאוד מאוד מקפידים על זה, בהיבט הזה אנחנו לא דומים לשום דבר אחר.

מה זה בלתי אמצעי?

בלתי אמצעי זה שאני רוצה לראות את הבן אדם, ככל שמגבלות הקורונה - - -

אתה פיזית פוגש אותו?

כן, פיזית. ככל שמגבלות הקורונה מאפשרות אני אבקש לפגוש אותו פיזית.

ואם יש קורונה ואי אפשר?

ואם יש קורונה ואי אפשר אנחנו עושים את זה בזום ואנחנו מאוד מאוד מנסים להתאים ככל האפשר - - -

אתם עושים את זה בזום בתנאי שהוא נמצא באחד הארגונים, בבית הוורוד או אצל ריטה בבית השונה?

לא.

אז איפה הוא יעשה זום? מאיפה הוא יעשה איתך זום?

אם יש לו יכולת להגיע אליי לזום, ואם אין לו יכולת להגיע לזום, כבר קרה בתקופת הקורונה גם שהארכנו את ההיתרים באופן אוטומטי כיוון שלא הייתה אפשרות לראות אותם. גם זה כבר היה, הייתה תקופה שלמה כזאת. יושבים כאן אנשים שמכירים ויעידו על כך.

אוקיי, אז נלך לריאיון האישי, אתה עושה איתו ריאיון אישי ואז מה קורה? אבל אתה אומר לי שהריאיון מתקיים בשפה העברית, אנחנו מדברים על תושבי השטחים.

אני שואל את השאלות בעברית, יש מתורגמן מקצועי, ממוכרז, לא מישהו שעבר במקרה, מתורגמן מקצועי שיושב איתנו בריאיון. ישנו פרוטוקול שנכתב בריאיונות. גם כן דברים שאנחנו למדנו תוך כדי. צריך גם להבין את המורכבות של הדבר הזה, כיוון ש-נ' דיבר קודם על היתר והוא אמר שהוא שילם על זה, אנחנו לא היינו ערים לכך. עד לפני שנה בערך, כשאנשים רצו להגיע הם קיבלו באופן אוטומטי היתר לבערך חודשיים, כי אמרנו שאנחנו לא רוצים שהם ימתינו ללא היתר ונוצר מצב שאנשים שהם לא להט"בים, או שהם לא נמצאים באיום, כיוון שאנחנו בודקים את מהות האיום ולא את מידת הלהט"ביות מן הסתם.

איך בודקים את מידת הלהט"ביות? יש מדרג?

לא בודקים, זה בדיוק מה שאני אומר, זה לא דבר שאנחנו מסתכלים עליו.

אז על מה אתה מסתכל?

אני מסתכל על כמה האדם מאוים, על מה הוא יודע לספר. הסיפורים הם איומים, הם מאוד מאוד מאוד קשים, מאוד. הצוות שלי לפעמים יוצא נסער מאוד מהסיפורים האלה, אנחנו שומעים סיפורים מאוד קשים על אנשים שמוכרים את גופם, שמוצאים לעצמם כל מיני אנשים שיפרנסו אותם וייתנו להם מקום להיות בו. צריך גם לקחת בחשבון, גברתי יושבת הראש, שעם הדברים האלה הם התמודדו גם שם, כלומר עד שהם ברחו לישראל זה לא שגורלם היה הרבה יותר טוב. הם מגיעים אלינו ומספרים סיפורים על הורדה של חלקי גוף, על דברים מאוד מאוד קשים שהם עברו.

ואז מה אתה עושה עם זה? כשאתה פוגש בן אדם שיש אולי סחר בבני אדם. אתה מדבר פה על דברים נורא נורא קשים, אז מה אתה עושה?

אני קצת אפריד, סחר בבני אדם זו רובריקה אחרת ואני אתייחס אליה עוד שנייה. כמו שאמרתי, יותר מ-85% מהאנשים מקבלים את ההיתרים וזה להוציא כבר, בתוך המספר הזה נכנסים גם המנועים, כלומר שאם זה רק נתון לבחינה שלנו אז אנחנו מדברים על מספרים מאוד מאוד גבוהים, ולא בכדי, כי כשהם מגיעים הם מגיעים כבר במצב שהוא מצב קשה.

אז מה אנחנו עושים? ברגע שהוא מקבל את ההיתר אנחנו מפנים אותו לכל מיני מקומות שיסייעו. יש כאלה שנדרשים לסיוע רווחה, יש כאלה שנדרשים לקורת גג ואז הם מקבלים את כל הפרטים כדי שהם יוכלו לפנות לרווחה כדי שאנשי המקצוע במשרד הרווחה יחליטו איך מטפלים ומה עושים.

הזמן שלנו קצר ויש אנשים שאני רוצה ממש לשמוע אותם. תסביר לי עכשיו לגבי אשרת שהייה. לגבי אשרת השהייה ובעצם אסור להם לעבוד, אני מכירה את הסיפורים שלכם, למדתי אותם, אני יכולה גם לעשות דוקטורט על זה, ואני מכירה גם את הגרסה של משרד הביטחון, שלא כל כך בדיוק בעניין להסדיר את הסוגיה הזאת. אז אני מכירה את הכול, תאמין לי, אפשר לקבל כבר את התואר של דוקטור בעניינים האלה. תסביר לי דבר אחד פשוט, מצד אחד אתם אומרים שהם יכולים לעבוד כשהם יילכו למעסיק והמעסיק צריך להירשם בלשכת התעסוקה ואז לפרסם שהוא מחפש תפקיד X בעסק שלו, אחרי 30 יום הוא קודם כל צריך לפנות לישראלים אם הם רוצים לעבוד ואחרי זה הוא צריך להודיע למתפ"ש, לרשות האוכלוסין, שהוא לא מצא את הישראלים שיעבדו, ואחרי זה 30 יום שהוא ממתין. איזה מעסיק בדיוק הולך לעשות את הדרך הזאת בשביל להעסיק עובד? זה דבר אחד.

אני אסביר.

שנייה, אדוני, אני חייבת להתקדם ואני גם רוצה ממש את התשובות שלך. איפה הפרטיות של אותו בן אדם? אין פרטיות? להט"ב, להט"בית, אישה גבר, לא מספיק שהוא עבר תופת בבית שלו, כמו שגברתי סוזן אומרת, אין משפחה, אין שפה, אין כלום, בן אדם מגיע, משווע למישהו שיראה אותו, יטפל בו, ייתן לו את היכולות הבסיסיות של חירות של בן אדם, לחיות בבית טיפה חם, ביטחון אישי, ולצאת לעבוד ולהרוויח כסף מבלי שימכור את הגוף שלו, או שמישהו יאיים עליו. אז אותו מעסיק צריך לדעת שהוא להט"ב, שהוא רדוף, ואללה, תביא לי כמה מעסיקים הוגנים שלא ינצלו את הסיטואציה. בשביל מה? תסביר לי בשביל מה.

את השאלה הזאת שאלתי, כבר לפחות שלושה חודשים אני רודפת אחרי משרד הביטחון על מנת לקבל תשובה. האנשים האלה, 85 איש, נמצאים במדינת ישראל והם לא באים להשתקע, האנשים האלה מהרגע הראשון מבקשים מקלט למדינה שלישית בתקווה שמדינה שלישית תקבל אותם, אבל הם בהליך. עכשיו תסביר לי, כשהם בתקופה מסוימת נרדפו, ואנחנו במדינה שאנחנו יודעות מה זה עם רדוף, מה זה שנאה, כששונאים אותך, וזו המדינה הכי ראויה שתקבל את האנשים האלה, ומשאירים אותם פה, מחדשים להם כל שלושה חודשים, עובד, לא עובד, אף אחד לא עובד, ובסופו של דבר מה אנחנו בעצם אומרים? אנחנו מתישים אותם, מדרדרים אותם לרחוב, אין להם שום הבטחה רווחתית, לא ביטוח בריאות. אתם מדברים על אנשים שנרדפים, אין שום מענה פסיכולוגי, סוציאלי, מה אנחנו עושים עם האנשים האלה? למה אי אפשר לתת להם אשרת עבודה? תסביר לי.

אני אסביר ככה. ככל הידוע לי, והיועמ"ש נמצא איתנו בזום, לצערי לא באופן אישי, אין לנו סמכות להגיד למי תהיה או לא תהיה אשרת עבודה.

למי הסמכות? אני רוצה להבין בדיוק למי הסמכות.

ככל הידוע לי זה עניין של מדיניות, זה בוודאי ובוודאי לא יושב אצלנו. לראיה הנושא של סחר בבני אדם, ששאלת לפני כן, ישנה החלטת ממשלה משנת 2006 שקורבנות סחר מקבלים גם אפשרות לעבוד בישראל וגם מענה רווחתי לפני שנה. על ההיתרים של קורבנות סחר מודפס שחור על גבי לבן רשאי לעבוד, לא מודפס - - -

כמה הוכרו קורבנות סחר מתוך החברה הלהט"בית?

מעטים מאוד.

נכון, מעטים מאוד באופן כללי במדינת ישראל.

אבל פה אני רוצה לחדד כמה דברים. הדרך להכיר בקורבנות סחר היא באמצעות ועדה בראשות משטרת ישראל. כשאנחנו רואים אדם שמתאר, ואני מדבר איתך כרגע על מקרה שקרה - - -

אל תלך לי לקורבנות סחר, תעשה לי טובה, אנחנו נקיים דיון על קורבנות סחר, אני מקיימת דיון על קורבנות סחר גם בתחומים אחרים.

כי כשמגיעים אלינו אנשים שנחשבים קורבנות סחר - - -

שאלתי שאלה, בן אדם שמגיע לשטח מדינת ישראל, הוא רדוף בגלל זהותו הלהט"בית, הוא מגיע לכאן, למה הוא לא יכול לעבוד? אתה אומר שזה לא בסמכותך, אז בסמכות מי?

אני אומר שהסמכות להעניק היתרים למינהל האזרחי היא להענקת ההיתרים בלבד, אין לנו יכולת ואני יכול לומר בצורה מאוד ברורה שאני מצאתי את עצמי בשנתיים האחרונות יושב עם עמותות, יושב במקומות יחד עם נציגי משרד הרווחה, מנסים למצוא דרך, בדרך לא דרך, כל מיני אפשרויות ואופציות כדי לעזור לאוכלוסייה הזאת בשעות שהן לא שעות ובימים שהם לא ימים.

אני יכול לומר לך שבאחד הימים אני יצאתי, בדיוק דיברתי על זה עם סוזן, מ'הגג הוורוד' כדי לראות את הדברים. כשאת רואה בן אדם במצב מאוד מאוד קשה לפני כמה חודשים ואחרי כמה חודשים את רואה אותו כשיש לו ארוחה וכשיש לו קורת גג ואת רואה איך שהוא נראה ואיך המצב שלו משתפר, זה דבר שעושה טוב בלב, אבל אני לא יכול לומר, אין לי את היכולת להגיד, לא לי ולא לאף אחד במינהל האזרחי, למי מותר לעבוד בישראל ולמי אסור. אגב, הדבר הזה נדון בימים אלו בבג"צ.

אז מראש למה אתם בעצם מייצרים את התמונה הזאת שמדינת ישראל מקבלת את ה - - -

אז לא לתת את ההיתרים?

כן, מראש תגידו: חברים, סגרנו. כי מצד אחד בואו תיכנסו כי אנחנו הומניים, הכול טוב, אחלה, ואנחנו יכולים להיות מדינה הומנית, אבל מצד שני תרדו לזנות, תאכלו, סליחה, הכי שיט שיש, תידרדרו הכי נמוך שאפשר. אני לא מצליחה להבין את זה.

אז אני אגיד ככה, אני אומר את זה בצורה מאוד ברורה, אנחנו כפופים להחלטות הממשלה. ככל שאנחנו יכולים, ככל שהמינהל האזרחי יכול, וכשאני מדבר על מספרים של 85% ו-90% אני לא מדבר באוויר, זה נדון בבג"צ, זו הצהרה שהועברה לבג"צ, אנחנו חתומים עליה, ככל שהמינהל האזרחי יכול אנחנו מביטים בדברים בצורה בלתי אמצעית.

בוודאי שהוא יכול, למה מי לא יכול?

המינהל האזרחי לא יודע להגיד מי יעבוד ומי לא יעבוד בתוך ישראל.

הם מכניסים 100,000 עובדים פלסטינים מדי יום בתוך שטח מדינת ישראל, הם יפה מאוד יודעים להגיד לעובדי בניין פלסטינים מי עובד ומי לא עובד. למה האוכלוסייה הזאת לא עובדת?

אבל אלה נושאים של מדיניות, זה לא נושאים שיש למי מהפקידות במדינת ישראל יכולת להחליט עליהם.

טוב, תודה, אופיר. אני מעריכה את המאמצים שאתה עושה למען הקהילה, סליחה על הטונים, אבל השאלה שנשאלת כאן היא על מנת באמת להביא את עצמנו ממקום שאנחנו הולכים סחור סחור סביב השיח הזה למקום שבו בעצם – הרי אתם נותנים להם את האפשרות - - -

מכוח החלטה של הממשלה.

אדוני, אבל אנחנו דיברנו על הסוגיה הזאת, שהם יכולים לעבוד אם הם הולכים למעסיק ומבקשים ממנו, אומרים לו: לך תפנה.

אני אומר יותר מזה, כשהם מקבלים תשובה שלילית, אנחנו הרי מנסים הכול, באמת מנסים הכול, כשהם מקבלים תשובה שלילית הם מעלים שוב פעם אליי בקשה ואנחנו מעלים את זה לוועדת חריגים אצל קמ"ט תעסוקה.

אבל בשביל מה? תסביר לי בשביל מה כל הדבר הזה.

כיוון שזו מדיניות הממשלה ואין לנו שליטה עליה.

בסדר, אז אני מאוד מקווה שתהיה לי שליטה עליה. תודה. אני רוצה לתת אפשרות לארגונים אזרחיים. ריטה, אני מבקשת ממך להגיד לנו בשתי דקות את נקודת המבט שלך ועם מה את מתמודדת. כמובן אני רוצה לתת לצחי מ'אותות' גם לשאת את דבריו ואחריו ערווה. תתארגנו, יש לנו חצי שעה לסיים את הדיון לפני שזורקים אותנו מכאן. בבקשה, ריטה.

רק רציתי להגיד שיש פה עורך דין, דווקא ממבט משפטי גם יהיה מאוד מעניין לשמוע את הדברים. אני הכנתי בבית נאום אחר, אבל עכשיו אני מבינה שאני ממש רוצה להתייחס לכל התהליך. כל התהליך של השהות שלהם, כולל גם אשרת שהייה. עבודה אין להם, בריאות אין להם. התהליך עצמו הוא תהליך די פוגעני כי חוץ משהם צריכים למצוא אותי או את מחלקת הפליטים של האגודה, חוץ משאני פונה, חוץ משהם ממתינים, חוץ משיש כל הזמן בלי סוף, או לאחד או לשני, תקופת המתנה שההיתר לא חודש, מסיבות בירוקרטיות. אני לא אומרת שזה מתאם הרווחה, אני דווקא חושבת שזה מחלקת ההיתרים, אבל עדיין כל הזמן אנשים בחרדה בגלל שההיתר לא חודש.

יש לנו מקרים, עכשיו אנחנו מטפלים בבן אדם שנעצר, יש לו רישום משטרתי, אנחנו לא יכולים להוריד את זה כי מבחינת המשטרה, קיבלתי מהם תשובה, הוא כן היה בלי אישור, מבחינת המינהל האזרחי, הם לא הספיקו לחדש, זה סתם בעיות טכניות. זה טירוף, זה פשוט טירוף. זה נראה מהצד כמו רדיפה אחרי אנשים על ידי גורמי הביטחון.

הרשויות.

זה פשוט בלתי נתפס שבן אדם עכשיו משלם ונאשם בגלל טעות טכנית נטו. בן אדם גר במקלט, הוא גר ב'מישהו לרוץ איתו', הוא מוכר בכל מיני מרפאות, הוא מקבל סיוע פה ושם כשורד זנות וכן הלאה, הוא מוכר גם ב-UN, הוא גם עובר תהליך. זה לא בכוונה, זה פשוט קורה וזה קורה כל הזמן, לכולם. בן אדם יוצא לקנדה, יושב בלי אישור, עכשיו יש לו אישור, עכשיו אין אישור. אנשים כל הזמן בחרדה ואין לנו, לארגונים האזרחיים, כלים לתת להם סיוע, לא סוציאלי, לא פסיכולוגי, לא פסיכיאטרי.

אין לי פסיכיאטר לשלוח את הבן אדם חוץ מלחדרי מיון. יש לי בחור, חמש פעמים מספטמבר היה בחדר מיון, אין לי פסיכיאטר בשבילו. אין. הוא אובחן עם פוסט טראומה, תזמונים פסיכוטיים, אין לי פסיכיאטר לתת לו. איך אני יכולה לטפל בזה?

בסדר, עכשיו הריאיונות מתרחשים בזום. לפני חודשיים, בסביבות סוף דצמבר, התחילו להזמין אנשים למעבר שער אפרים. אז מי שלא מכיר את המעברים, זה המעבר הכי מסוכן, כל פלסטיני מבקש מקלט פה יכול להגיד שזה המעבר הכי מסוכן, כפרים ערביים מצד אחד, כפרים וערים פלסטינים מצד שני, עוד מעבר סמוך, מעבר סחורה, מלא פלסטינים עומדים, פשוט נמצאים שם. אנשים שנרדפים חייבים להגיע לשם, להיות בסביבה של פלסטינים אחרים. אנשים חזרו משם עם חרדה ואין לי שום דרך לתת להם טיפול אפילו פסיכולוגי.

חוץ מזה הם צריכים להגיע לשם פיזית, זה קילומטר וקצת, הם צריכים ללכת בכביש. התלוננו, ביקשנו, אנחנו מוכנים להגיע למעברים אחרים, אנחנו מוכנים להגיע לתל אביב, אבל לא למעבר הזה. תסתכלו במפה, איך בן אדם צעיר, או בחורה טרנסית, בחורה טרנסית צריכה להסתובב בכביש בלי שוליים.

היא לא צריכה להיות טרנסית, מספיק שהיא בחורה בסביבה כל כך פטריארכלית וגברית. זה לא פשוט, אני מבינה.

זה כל התהליך ככה. וזה פשוט צורם. אנחנו דורסים אנשים וזורקים אותם לשולי החברה ואחר כך שואלים למה מדינות אחרות עושים ריאיון ובודקים, מתאימים, לא מתאימים, כי יש אנשים שכבר בתוך התהליך לא מסוגלים גם ל - - -

את מתכוונת שהם רוצים את ה-resettlement, לבקש מקלט במדינה שלישית.

כן.

ובעצם הם צריכים לעבור ריאיון על מנת שמדינה שלישית תקבל אותם. כשאנחנו מעבירים אותם תופת כאן איך אפשר להכין אותם לריאיון? מצד אחד אנחנו קולטים אותם פה, דורכים עליהם מאוד טוב, ואחר כך רוצים שהם יעופו מפה למדינה שלישית, אבל הם מגיעים לריאיון בלי שפה, בלי רווחה, בלי לב, שבורים לחלוטין. מה אנחנו רוצות?

הם לא יכולים לעבור את הריאיון, נגיד בקנדה.

בוודאי, כי אף אחד לא הכין אותם.

לא, אני יכולה להכין אותם, אבל הם שבורים לגמרי.

איך את מכינה אותם? אין לך את הכלים להכין אותם. ברור.

אין לי כלים.

ריטה, אני חייבת לעבור. אני מודה לך ואני רוצה להגיד לך, תמשיכי לתת בראש, את עושה עבודה מצוינת, אנחנו מדברות כל הזמן, את מדברת איתנו גם דרך הלשכה ואת ותומר, אתם עושים עבודה מצוינת. אז אני אתן לך, תומר, מכיוון שאתה יושב ליד ריטה ולא ריטה יושבת לידך, אז אתה מוזמן להגיד בכמה מילים את נקודת המבט שלך, איך אתה מסתכל ואיך אתה רואה ואיזה תמיכה אתה נותן לאוכלוסייה.

תודה רבה, אני אדבר מאוד בקצרה. אני גם הכנתי איזה שהוא נאום. קודם כל אני רוצה לפתוח ולהגיד שמה שקורה כאן היום מבחינתי זה באמת נס, הדיון הזה הוא בגדר נס. לפני שנתיים אני התחלתי לחקור את כל הנושא כעיתונאי ויש כאן אחד הפלסטינים שדיברתי איתו כבר לפני שנתיים, פרסמנו את זה, מאז באמת המודעות מאוד עלתה וזה המון המון בזכותך ובזכות מה שאת עושה כאן בכנסת, להוביל את נושא הפלסטינים. כשאני עכשיו מדבר איתם אני אומר להם שיש להם כתובת, יש להם למי לפנות. וזה לא היה.

אז בגללך כולם פונות אליי. הבנתי.

כן, אז עכשיו יש למי לפנות וזה לא היה פעם. אני מכיר, כעיתונאי, את כל הגורמים הרלוונטיים וזה לא דובר בכלי התקשורת, זה בטח לא דובר בתיאטרון, אני כאן בכובע של במאי תיאטרון שמעלה על זה עכשיו איזה שהיא הצגה שתעלה בעוד כמה חודשים, בדיוק על הנושא הזה, כדי לחשוף את הציבור ולחשוף את החברה הישראלית. אז באמת מה שקורה כאן היום בדיון הזה, אני מקווה שזאת רק התחלה, כי זה נס לכנס כל כך הרבה גורמים, בייחוד את גורמי הצבא והביטחון.

אני מהשטח גם מכיר וגם קראתי את כל הפרוטוקולים ואת כל הדיונים. התמונה מהשטח היא כמובן תמונה מאוד שונה. כמו שריטה אמרה, הפלסטינים עובדים בכל דבר שהם יכולים לעבוד, מנצלים אותם וזה לא אחד ולא שניים וככל שעובר הזמן ואותם שלושה פלסטינים שראיינתי לפני שנתיים עדיין בישראל, בזמן שאנחנו מתקדמים וחיים ועובדים אין להם שום זכויות, שום תנאים ושום דבר, וגם בעניין הנהלים, למשל, מהידיעה שלי לפחות, אין נהלים מוגדרים בצבא, תוך כמה זמן צריך לתת היתר, תוך כמה ימים צריך להחזיר תשובה, אם לא מחזירים תשובה למי יש לפנות. כלומר אין נהלים ואין באמת כתובת עם מי לדבר. כשאין להם היתר לפעמים הם גם פונים אליי.

תודה, תומר. אני רוצה לתת רשות דיבור לערווה עווד, קודם כל בהחלט אני מברכת אותך על תפקידך החדש ב'בית אל-מים'.

שלום, מרחבא, אני ערווה, מנהל פרויקט 'בית אל-מים'. הפרויקט הוקם לקידום הקהילה הלהט"בית בחברה הערבית בארץ, אבל לא מעט פונים אלינו מעבר לקו הירוק. המתנדבים משתדלים לתת את כל מה שהם יכולים מבחינת מענה ומבחינת הקשבה לכל מי שפונה. כולם יודעים שבארץ גם ככה קשה לערבי לבוא ולהגיד שהוא להט"ב, אז איך מישהו שגר בשטחים, הוא כפול עשר או מיליון אפילו ממי שחי פה.

תודה לך על הדיון, אני מקווה שמהדיון הזה ומהדיונים הבאים נראה עתיד זוהר יותר לחברה הערבית בארץ וגם בשטחים לקהילה הלהט"בית ותודה לך על כל המאמץ.

איזה כיף. תודה תודה. אני רוצה לתת זכות דיבור לג'ורג'ית מ'מעברים'. יש לך שתי דקות, בשבילך וחצי אפילו.

תודה. סאלם, אני ג'ורג'ית מ'מעברים' ממזרח ירושלים, אישה טרנסית. באתי לפה כדי לדבר על החברות שלי הפלסטיניות שהן מהכפרים ואני ממש רציתי להגיד שנכון שהן מקבלות אישורים, אבל זה לא עוזר. הן יכולות להסתובב עם האישור הזה, רק להסתובב, לא לעבוד, לא לקבל את כל מה שמגיע להן, והן גם לא יכולות לחזור אחורה לכפר שלהן, כי זה מסוכן, זה ממש ישים אותן בסכנה ופה הן לא יכולות לעשות כלום, חוץ מלהידרדר ולרדת לזנות ולעבוד עבודה שחורה, ולאט לאט החיים שלהם בסכנה יותר וזה גורם להן להידרדרות. יש לי חברה שלא מזמן התאבדה.

נכון, זהבה.

כל פעם שאני נזכרת לסיפור הזה זה מכניס אותי קצת לדיכאון, כי זה לא לעניין. היא הייתה מאוד חכמה, מאוד מוכשרת, היה לה מה לתת, באמת היה לה מה לתת.

כן, פגשתי אותה, היא הייתה ב'גג הוורוד'.

היא רק רצתה הזדמנות אחת באמת לחיות בשלום, היא לא חיפשה לעשות רע לאף אחד, להיפך, רק טוב היא רצתה לעשות, אבל לא הייתה לה הזדמנות ובסוף היא הלכה.

לא הייתה לה הזדמנות להשתקם.

בדיוק, לא הייתה לה הזדמנות להשתקם ובסוף היא עשתה סוף לחיים שלה וזה כואב. אני מבקשת, אם יש אפשרות שגם – לא כל אישה טרנסית יכולה לבוא ולהגיד: אני אישה טרנסית וזה קל. זה קשה מאוד, זה קשה. אני חושבת שצריך למצוא פתרון ממש לזה, תודה.

תודה רבה. אני רוצה לתת לנעמה סבתו, האגודה למען הלהט"ב, שתי דקות ו-30 שניות.

קודם כל אני אגיד שאני מאוד מתרגשת מעצם הקיום של הדיון הזה שהוא בעצמו נותן כמו הכרה לאוכלוסייה שאולי הכי שקופה ונרדפת שיש. אני מנהלת את המחלקה של חסרי מעמד באגודה ואני אתייחס להיתרי העבודה כי זה הנושא המרכזי, למרות שיש עוד הרבה דברים שכדאי להתייחס אליהם.

קודם כל בבסיס של לתת לאנשים אישורי שהייה בלי אישורי עבודה זה לתת לאנשים להיות, אבל לא לתת להם אפשרות לחיות, בצורה הכי פשוטה ונוראית שיש. ואז מה שכל הזמן אומרים לנו זה שיש הליך פורמלי. אז אני אמרתי טוב, בינתיים הבג"צ מתנהל ואנחנו ננסה לפעול עם ההליך הפורמלי ואני אגיד שבאופן אישי ניסיתי לסדר היתר עבודה. היה לי מעסיק שהיה מאוד בעניין, מגויס באופן אישי, וניסיתי ללכת לפי הכללים.

אז התקשרתי ללשכת התעסוקה, עברתי הרבה נציגים עד שהגעתי למי אני צריכה, והם אמרו לי שכרגע אין בכלל מכסות, זה היה בנובמבר, שאני אחזור אליהם בינואר. אז מסתבר קודם כל שיש מכסות, אחרי זה אומרים לי: תבואי בינואר, תפרסמי את המשרה, תחכי 30 יום, תראי שאין לה דורשים ואז יהיה אפשר לקבל אישור להעסקת פלסטיני, ואז צריך לבקש אישור לפונה הספציפי ואז הוא יקבל סירוב, כי אחד התנאים זה - - -

ואז ואז ואז ובתוך האז איפה האיש, האדם בתוך האז האז האז הזה?

זה כבר נהיה - - -

נעמה, אני שואלת אותך שאלה, יקירה, אמרנו אז אז אז אז, בתוך האז הזה עוברים חודשים, מה קורה עם הבן אדם? איפה הוא נמצא? איפה הוא אוכל?

זה בדיוק מה שאני באה להגיד. במקרה הספציפי הזה הפונה הזה היה במסגרת. זה גם משהו. גם הפונים שלנו שנמצאים במסגרות, יש אנשים שמלווים אותם וכולם נמצאים חסרי אונים אל מול המציאות.

אני יכולה להגיד על זהבה, הייתה לנו קבוצת ווטסאפ של אנשים, הרבה גורמי טיפול שכולם רצו לעזור לה. לא היה לי שום קבוצת ווטסאפ על פונה ולא הצלחנו לעזור לה, לא כי היא הייתה במצב קשה, היא הייתה במצב קשה בגלל המציאות, כי לא היה לנו איך לעזור לה בגלל החסמים שהיו. גם איתה אנחנו התחלנו תהליך, מצאנו מעסיק שרצה להעסיק אותה, היא הייתה מוכנה לעבוד ובזמן שהתהליך התקדם, לשאלתך מה קורה בזמן הזה, לא היה לה איפה להיות ואז היא חיפשה מסגרת ואנחנו יודעים מה היה עם המסגרות, היא לא הצליחה למצוא מסגרת ואז היא עברה לחיפה ואז בזמן הזה, עד שהיתר העבודה הגיע, היא כבר הייתה בחיפה, העבודה כבר לא רלוונטית והשיקום שלה לא היה יכול לקרות.

חוסר אונים.

היה לנו לפני כמה זמן פונה שהיה בריאיון ואז התקשרו אליי אחרי זה מהריאיון, בדאגה, ואמרו לי שהם דואגים מזה שהבחור מוכר את גופו, ואני מקשיבה להם ואומרת: לי אתם אומרים את זה? מה אני אמורה לעשות? כאילו אני יודעת שהוא בזנות, לי אין אלטרנטיבה להציע לו. המציאות היא נורא נורא קשה, אבל אין לנו מה לעשות איתה. חוץ מלהיות אמפתית למצב שלו ולהיות לא שיפוטית כלפי המצב שלו אין לי מה לתת.

אופיר, תמתין בסבלנות, אני אתן לך אחר כך להגיד שלושה וחצי משפטים.

אני אולי קצת אמוציונלית, כי הנושא הזה באמת - - -

בוודאי, אני מבינה אותך.

בשורה התחתונה, בעיניי, בסופו של דבר, כמו שאמרתי בהתחלה, אי אפשר לתת היתרי שהייה בלי היתרי עבודה, זה לא לתת להם אפשרות לחיות.

ברור. תודה, יקירה. אני רוצה לעבור לעורך דין ערן גלובוס.

אהלן. אני מחליף פה את עורך דין עמית גורביץ', אני סגן יו"ר ועדת זכויות הלהט"ב של לשכת עורכי הדין. קודם כל תודה לך, גברתי, דיון מאוד מאוד חשוב, אני רוצה באמת להדגיש את ריטה ואת העבודה המדהימה של הבית השונה.

אני רוצה להתייחס לדברים שנאמרו פה בהקשר של הוועדה בשני היבטים שונים, בהיבט ההיתרים. היבט אחד הוא ההיבט של ההסדר הכובל. כמו שנאמר, בשביל לקבל צריך מעסיק. אין לדבר הזה עוד דוגמה בדין הישראלי, זה דבר שהוא לדעתנו לחלוטין לא חוקתי ואני חושב שמשהו שחשוב שייאמר פה זה שגם בג"צ בהליך שמתנהל הוציא לפני שלושה שבועות צו ביניים.

אני חושב, וזה מתייחס לדברים שאמר חבר הכנסת גינזבורג מקודם וזה לפתחו של אופיר, אבל אם כבר בג"צ בא ונתן צו ביניים ואמר למה שלא תיתנו אשרות עם היתר עבודה ללא הסדר כובל, ללא תלות במעסיק, פשוט אישור עבודה רגיל. בא כבר בג"צ, נתן צו ביניים, האם לא מוטב לנצל את ההזדמנות הזו ולהגיד אוקיי, הקשבנו לבג"צ, שמענו, אנחנו לא צריכים שתיתנו צו חלוט, אנחנו מיישמים את המדיניות בהתאם ומייתרים את העתירה. זה דבר אחד.

ועוד דבר שאני חושב שהוא מאוד מאוד חשוב, נגענו פה קצת בהיבט של איך נראה הריאיון הזה, אופיר, אני אשמח גם אם באמת כשיגיע תורך תוכל להתייחס לזה, אבל ממה שאנחנו מכירים, וגם בנושא הזה מתנהל הליך משפטי, היום כשמגיע פונה לריאיון אתם לא מאפשרים לו להגיע עם עורך דין. זה מה שאנחנו מכירים. אנחנו חושבים שמדובר, א', בפגיעה חמורה מאוד בזכות הייצוג, ו-ב', בדבר שפשוט מפריע לוועדה לעשות את העבודה שלה, כי יש פה כבר מכשול שווה, כי יש מכשולים של מאוימות ונרדפות, אז לפחות לתת לבן אדם שיהיה מיוצג בידי עורך דין ויעמוד על הזכויות שלו. לדעתנו זה דבר מאוד חמור.

אני גם רוצה לעדכן ולנצל את ההזדמנות ולהגיד שבשני ההליכים המשפטיים האלה, גם בהליך בבג"צ שכבר הוזכר, של הפליטים, וגם בהקשר של הערר שמוגש עכשיו, לשכת עורכי הדין מצפה ומתכננת להצטרף, הלשכה רואה חשיבות מאוד מאוד רבה בנושא ואנחנו נמשיך לעסוק בזה בתקווה שהבעיות האלה ייפתרו, אבל יש פה עוד דרך ארוכה, אבל באמת אני חושב שזו הזדמנות לנצל את הפתח שבג"צ נתן למדינה לרדת מהעץ ולא לגרור אותנו עכשיו לעוד המשך ההליכים המשפטיים, באמת אפשר לעשות את זה ותודה רבה.

נפלא. הזדמנות מעולה לעבור לרשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגבול, גברתי תהילה אראל, בוקר טוב. סחטיין על הסבלנות וההמתנה. אני מאוד אשמח לדעת ולחשוב איתך, אנחנו לא נחזור עכשיו אחורה. מה את אומרת על הסיפור הזה, למה לא לאפשר עבודה לאותה קהילת להט"ב?

קודם כל חשוב לי לציין, כמו שנאמר כבר קודם על ידי אופיר, יש הליך שמתנהל מזה כשנתיים, הליך בבג"צ, תלוי ועומד עדיין, המדינה נתנה שם את התגובה שלה, תגובה מקיפה, בנושא הזה בין השאר, נושא מרכזי בה, ולפני כמה ימים, לאחרונה, ניתן צו על תנאי שבמסגרתו התבקשנו להגיב עד סוף מאי לגבי למה לכבול את המבקשים הלהט"בים שלגביהם צריך בקשה פרטנית למעסיק פרטני. זו הייתה הבקשה. מה שאנחנו צריכים עכשיו זה לקבל את העמדה של המדינה, של כולנו, לגבש ולהגיב בהתאם בתצהיר תשובה ולכן במסגרת תצהיר התשובה נידרש לזה וניתן תשובה. לכן אנחנו בתהליך כרגע.

לא תיתנו תשובה, כי אתם צריכים להיערך לתשובה.

אנחנו בתהליך כרגע.

ברור. אני לחלוטין מבינה את התהליכים. אז את אומרת שבמאי אתם תצטרכו לתת את התשובה, אנחנו בינתיים נהיה בפגרה, ואחרי הפגרה יש סיכוי שאנחנו מתכנסות לעוד ישיבה כזו מהממת ונקבל עדכונים, אולי יהיו בשורות מעולות. אמן. מעולה, יופי.

אני רוצה לפנות לעדי שמאי, שהוא יועץ במשרד לשוויון חברתי.

תודה רבה, יושבת הראש. אני אגיד קודם כל שאני ממש מודה על הדיון הזה, אני חושב שהוא באמת גם עוזר לנו להבין טיפה יותר איפה הלב שלנו והראש שלנו צריכים להיות. אני חושב שהאמירה לכל אוכלוסיות הלהט"ב בארץ, לאזרחים וגם למבקשי המקלט, זו אמירה מוסרית חשובה שתגיע ללבבות של כולם ואני חושב שהעיסוק בזה הוא חשוב.

ישבתי עם אבתיסאם וחשבנו על איזה שהיא תכנית, סוג של תכנית המראה למדינות מקלט וזה משהו שהמשרד עכשיו בוחן ביכולת שלו לקחת חלק בדבר הזה. זאת אומרת מסלול המראה שיהיו בו גם הכשרה למקצוע, גם לימודי שפה וגם טיפול. שוב, אנחנו בודקים ברמה המשפטית כי בסופו של דבר הגורמים המקצועיים גם אומרים שהם לא קובעים דירקטיבות, אבל עם הקלפים שיש לנו ננסה לעשות את הכי טוב וכרגע אנחנו בודקים את היכולת של המשרד לממן את הדבר הזה ולפתח תכנית כזאת שתיתן גם הכשרה וגם שפה ותעזור למבקשי המקלט להיקלט במדינה אחרת.

כשנפגשתי עם אופיר הוא גם העלה את הדבר הזה, הוא אמר בואו אולי תחשבו על איזה שהיא תכנית שתעזור לנו להבין איך אנחנו נותנים פה פתרון טיפה יותר רחב, וייאמר לזכותם שהם עושים חשיבה ועבודה. אז אני באמת מודה על הדיון ואני מקווה שבדיון הבא כבר נוכל להגיע עם תכנית קונקרטית ולצרף אליה את כל השותפים שיושבים פה.

נפלא, נהדר. אני רוצה לתת לצחי מ'אבני דרך'. בבקשה.

'אבני דרך', אנחנו מסגרת לצעירים וצעירות מהקהילה ללא עורף משפחתי, בפיקוח משרד הרווחה ובהפעלת עמותת 'אותות' שמפעילה גם את 'בית דרור' ואת 'הגג הוורוד'. אנחנו נותנים מענה לטווח זמן של עד שנה וחצי לצעירים שהם ללא תמיכה של המשפחות כאשר המטרה המרכזית שלנו היא לעשות כל מה שניתן כדי לסייע בתהליך שיקומי וטיפולי ולהשתלב בחברה כבוגרים ועצמאים.

אני אגיד באופן אישי, אני חושב שנאמר הכול, אני כבר עשר שנים עובד בעמותה, עבדתי ב'בית דרור' כרכז ועכשיו אני מנהל את 'אבני דרך', פגשתי מקרים קשים מאוד מאוד, מגיעים אלינו מקרי הקצה של קהילת הלהט"ב, אבל אני יכול להגיד שחוסר אונים ואוזלת יד כמו שפגשתי בקרב הפלסטינאים הלהט"בים שמגיעים אלינו לא פגשתי. כמו שנאמר, אנחנו נותרים נעדרי כלים לחלוטין בצורה מתסכלת מאוד.

נ', שיושב כאן היום, נמצא כאן בסכות שהוא ללא ספק אחד האנשים המרשימים שיצא לי להכיר בחוזקות ובכוחות הנפש שלו, אבל זה לא מובן מאליו. הצעירים והנערים שמגיעים אלינו מגיעים ממצבים קשים מאוד. אנחנו נאלצים, או לספק שלטר ארוך טווח, כי יש לנו זמן לשנה, ובהיעדר תעסוקה, שמעבר לזה שזה מקור פרנסה זה מקור למשמעות, להשתלב בחברה, אין לנו מה להציג. בהיעדר תעסוקה אז כל התכנים הפוסט טראומטיים עולים, אנחנו רואים הידרדרות נפשית מאוד גדולה שמתבטאת בחרדות, בפגיעות עצמיות וכמובן באובדנות.

האופציה השנייה היא לראות כיצד משתלבים בכל מיני מקורות פרנסה אחרים שעלו כאן, זנות, סחר בסמים, או במקרה הטוב עבודות בשחור, שאז אנחנו צריכים לשתף פעולה עם דברים לא חוקיים. בכל המקרים הם פשוט מנוצלים, לא מקבלים שכר על העבודה וכעבור שנה ונגמר הזמן אצלנו ומה הלאה?

במקרה הטוב, כשיש יישוב מחדש במדינה אחרת אז זה תהליך שלוקח הרבה מאוד זמן כי יש פער שבתוכו צריכים למצוא פתרונות. אני מרגיש שאנחנו במסגרת היכולות שלנו עושים הכול, הקמנו מערך משפחות מלוות, אנחנו יוצרים קשר עם מעסיקים, אבל אנחנו כל הזמן נתקלים בחסמים בלתי אפשריים.

ודבר אחרון, גם בקליטה במדינה אחרת, כמו שנאמר, כדי שתהיה איזה שהיא אפשרות צריך להגיע עם יכולת להיות משוקמים, עם שפה, עם משהו קצת יותר מעובד יותר, אולי עם קצת כסף בכיס, אחרת סיכויי ההצלחה גם בקליטה במדינה אחרת הם נמוכים ואני מתאר לעצמי שבקצב הזה גם ייסגרו יותר ויותר דלתות בפנינו.

אז אני מאוד שמח שהדיון הזה מתקיים, אני לא מצליח להבין איך יכול להיות היתר שהייה ללא אישור עבודה, זה נראה לי דבר והיפוכו, זה הזוי לחלוטין.

כן, כנראה אף פעם לא נדרשו ממש בפורום כזה פרלמנטרי, שלמישהו כל כך אכפת ועכשיו מאוד מאוד אכפת לי ואנחנו נעשה הכול בשביל שהדבר הזה יקרה.

אני רוצה לתת רשות דיבור לאסנת חיטרון, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות.

שלום לכולם. אני גם רוצה קודם כל להודות על הדיון החשוב הזה. אני כאן כדי לשים על השולחן מה שכבר נאמר פה, אז אני אעשה את זה בקצרה, שהאנשים האלה מגיעים בסוף לזנות באחוזים מאוד גבוהים ומהזנות קשה מאוד לצאת. אנחנו מדברים, כמו שנאמר כאן, סך הכול על 80 אנשים שקיבלו היתר שהייה אחרי בדיקה מדוקדקת של המצב הביטחוני. לאנשים יש אישור, מותר להם להיות פה, המענים, כמו שסוזן ציינה, הם מענים חירומיים, הם לא מענים שאפשר לשרוד בישראל עם ההיתר בעזרתם בלבד. בשביל לשרוד חייבים גם לעבוד.

במצב שבו נמצא אדם פגוע, עם אישור, עבר את הבדיקות הביטחוניות, המדינה לא מספקת לו מענה שמאפשר לו לשרוד, הוא נמצא במצב שאין לו ברירה, אין לו עורף, אין לו תמיכה, אין לו משפחה וחברים, האנשים האלה מידרדרים לזנות. עם הזנות מגיעה פוסט טראומה מורכבת, מגיע דיכאון, מגיעות פגיעות קשות, גם אם מגיעים אחר כך למדינות אחרות, לקנדה למשל, היציאה היא קשה מאוד, היא לוקחת שנים ארוכות וכל זה בשביל מה? בשביל שבחודש, חודשיים, כמה שהם פה, מושכים אותם עם התהליך המסורבל והארוך הזה שבסופו הם לא מקבלים –

אנחנו לא מכירים, אנחנו יודעים שבסוף התהליך הזה אי אפשר באמת לעבוד, זה לא עובד, אז למה? על מה אנחנו מתעקשים? למה אנחנו מדרדרים את האנשים האלה למקום כל כך כל כך קשה על לא עוול בכפם? באמת זה לא מגיע להם. אני גם רוצה להדגיש, מדינת ישראל העבירה ב-2018 את החוק לאיסור צריכת זנות, היא אמרה שאנחנו נגד זנות, בד בבד המדינה נוקטת במדיניות שמדרדרת את האנשים האלה למעגל הזנות.

אנחנו בעצם לא קיבלנו פה תשובה. הצד שכנגד לא מוצג פה. כלומר אני מבינה שיש פה פקידים, אבל הפקידים צריכים לייצג את עמדת השר ולהסביר מה קרה, למה. אני מבינה שזה יובא לבג"צ, אבל זאת מטרת הדיון פה, העניין של המדיניות נוכחית, אני מאוד שמחה אם הולכים לשנות את המדיניות הזאת, אבל צריך לשקול אותה באמת בכובד ראש. אם הסיבה שפה לא מובאת שום עמדת נגד היא בגלל שהמדיניות הזאת נשקלת מחדש אני מברכת על זה ואני מקווה שזה באמת המצב.

תודה רבה. עורכת הדין מירב בן זאב. היי, בוקר טוב. תציגי את עצמך לפרוטוקול יותר מדויק.

אני עורכת דין בארגון היאס ישראל, אנחנו מפעילים תכנית לסיוע משפטי למבקשי מקלט ואחד העותרים בעתירה שנמצאת היום בבג"צ שמיוצגת על ידי עורכת הדין עדי לוסטיגמן, שנאלצה לצאת.

לפעמים אני מרגישה שהמסגרת החוקית הבינלאומית נעלמת מהדיונים האלה וזו העובדה שבסופו של דבר האנשים האלה מבקשים מקלט, הם פליטים, הם מגיעים לישראל ומדינת ישראל מלכתחילה מפרשת את אמנת הפליטים באופן מאוד בעינינו שגוי ומאוד מאוד חריג לעומת מדינות העולם ואומרת שהפלסטינים ככלל מודרים מאמנת הפליטים והפתרון שהמדינה הגיעה אליו הייתה להפנות את האנשים האלה למינהל האזרחי, למתאם הרווחה במינהל האזרחי, שמקיים את הריאיונות האלה.

המדינה רואה את זה כאיזה שהוא הליך חלופי ליחידת הטיפול במבקשי מקלט. זה לא שיחידת הטיפול במבקשי מקלט נותנת מענה כל כך למבקשי מקלט, אבל בסופו של דבר כבר ניתנה פסיקה במדינת ישראל, פסיקה מאוד ברורה, שאומרת שאי אפשר להשאיר אנשים בלי יכולת לעבוד. זה כבר נקבע בשנת 2011 והדברים נאמרו מאוד בבירור, שמבקשי מקלט שמגיעים לישראל לא יכולים לשהות בישראל בלי אפשרות לעבוד וגם לא ניתן לכבול אותם למעסיקים.

העתירה שאנחנו הגשנו יחד עם 'קו לעובד' והמוקד לפליטים ומהגרים מדברת בדיוק על העניין הזה ואומרת בסדר, אנשים הגיעו, מבקשים הגנה, הפניתם אותנו למנגנון החלופי הזה, בעצם אלה אנשים שהוכר שיש להם סכנה, שהוכר שאי אפשר להרחיק אותם חזרה לשטחים והוכר שהם צריכים להיות פה ולכן להחזיק אותם ככה בלי היתרי עבודה, בלי מנגנוני רווחה, בלי שירותי בריאות, זה התנהלות שאנחנו לא רואים אותה בשום מקום אחר, גם לגבי אנשים אחרים. זה מאוד מאוד ברור.

העתירה הזאת הוגשה לגבי אנשים שמחזיקים בהיתרים מהסוג הזה והיא הוגשה גם לגבי אנשים שהגיעו לישראל על מאוימות על רקע של שיתוף פעולה וגם על מאוימות על רקע מגדרי, מדובר על להט"בים ומדובר גם על נשים. רוב הלקוחות שאני מייצגת היום הן למעשה נשים, בגלל שיש את ריטה ויש את אגודת הלהט"ב שנכנסו למאבק הזה בצורה שבלעדיה היכולת שלנו להתמודד עם הסיטואציה הזאת הייתה בלתי אפשרית. ריטה מהרגע הראשון וגם האגודה למען הלהט"ב לקחו את הדבר הזה בשתי ידיים והם מחזיקים את האנשים האלה בידיים שלהם, הם מחזיקים אותם מעל המים.\

זאת אוכלוסייה, אני חושבת, בעיקר אחרי השנתיים האחרונות, שראינו מה קרה בקורונה, קהילת מבקשי המקלט שאנחנו בהיאס מכירים מאוד טוב מחזיקים אחד את השני. יש לך קהילה, גם אם חלק לא עובדים, מנקי הרחובות ועובדי הסופרים החזיקו את החברים שלהם, שילמו את שכר הדירה וקנו להם אוכל וגם ארגונים נתנו סלי מזון. לפלסטינים אין את זה, אין את האנשים האחרים שיחזיקו אותם, אין חברים שישלמו להם את שכר הדירה ואין את הקהילה שמחזיקה אותם.

אין להם את זה לעומת מבקשי מקלט אחרים ועכשיו המדינה באה והודיעה לבג"צ שהם מוכנים לתת אישור עבודה למי שהגיע לישראל על מאוימות על רקע של שיתוף פעולה, אבל לא ללהט"בים. עכשיו זה לא רק שהם מופלים לעומת מבקשי מקלט אחרים, אלא שהם עכשיו גם מופלים לעומת אנשים אחרים שמאוימים על רקע אחר ואין שום סיבה להפרדה הזאת.

מה שנאמר פה שזה בגלל שהם זמניים פה. אנחנו מסתכלים מסביב וגם אם בן אדם מגיע לשלושה חודשים הוא צריך לאכול. אנחנו רואים את אנשי הטיפול, אנחנו רואים את צחי, שהוא מנהל שבאמת, לא ראיתי בן אדם כל כך אכפתי - - -

טוב, חאלס לתת קומפלימנטים לצחי. צחי, מה עשית?

אבל הנקודה היא שאנשים לא יכולים לתת את המענה שהם מוסמכים לתת אותו. אי אפשר להכניס אנשים להוסטלים, לא מדובר בחתול, מדובר בבן אדם, בן אדם לא חי על אוכל ומיטה, בן אדם חי על איזה שהיא תחושה שיש לו למה לקום בבוקר.

משמעות. נכון, בואי נסיים עם המשמעות. האמת היא שזו פעם ראשונה שהשתמשנו בזה בדיון וניקזנו אותו בהחלט לעניין של משמעות.

אני רוצה לתת משפט וחצי לחברתנו מירה שהצטרפה לדיון הזה כי אכפת לה וחשוב לה והיא רוצה להגיד כמה מילים, אז אני אתן לך ואחר כך אני אתן לאופיר שיגיד את דבריו, אני אסכם.

אני רוצה להגיד לך תודה רבה, כיף לראות חברת כנסת ערבייה סוף סוף שאכפת לה מהקהילה הלהט"בית הערבית, שזה ממש חסר. אני במקור מנצרת, גם אני יצאתי מהארון לפני שנתיים, משהו כזה, אני חושבת שזה תהליך ממש ממש קשה לצאת מהארון בחברה הערבית, ובחברה הפלסטינית עוד יותר קשה.

בתקופה הזאת היו לי הרבה חברים שהגיעו מהשטחים, ישבתי עם הרבה אנשים, דיברתי איתם, אני מכירה את כל החוויות שלהם, אני חושבת שאנשים שבאים מהשטחים לוקח להם מינימום שלוש שנים כדי ללכת למדינה אחרת. 'הגג הוורוד' הוא מקום מושלם, גם 'אבני דרך', אבל זה לא מספיק זמן. בסופו של דבר הם צריכים לצאת. חוץ מזה יש להם ממש ניצול מבחינת כסף, יש לי ידידים שעבדו חודשים ובסוף לא שילמו להם, אין חוק שיכול להגיד, אוקיי, אלה עבדו אצלנו, אין שום דבר.

יש ממש קשר חזק בין אי קבלה לחברה לבין הזנות והסמים ואפילו גם בהמשך מחלות. יש לי ידידים שנדבקו בכל מיני מחלות ואין להם מענה, אין מי שיטפל בהם. הם פשוט מחכים עד שייצאו לחו"ל כדי להתחיל לטפל בעצמם, גם מבחינה נפשית, גם מבחינת בריאות. זה ממש ממש קשה.

יש הרבה אנשים מהקהילה הלהט"בית, אחרי המעבר של 'הגג' ו'אבני דרך' הם מקבלים קצבה, שזה ממש עוזר. היום להיות בתל אביב, קודם כל להיות בתל אביב זה ברור למה, כי אפשר לקבל יותר בתל אביב, הם לא יכולים להיות במקום שהוא מקום סגור, קשה להם לעבוד ולהחזיק דירה בתל אביב זה מינימום 3,000 שקל וזה לא הגיוני. גם אם הם יעבדו הם באמת לא יכולים להחזיק מעמד.

אני חושבת שצריך שיהיה להם מקום לישון בו, להיות בו לטווח יותר ארוך וגם שיקבלו תמיכה נפשית כדי זה חשוב ממש אחרי כל הרדיפות והיציאה מהארון. זה ממש קשה.

אני מסכימה איתך.

ועוד פעם, תודה לך על מה שאת עושה.

חייאתי, שוקראן, אמיצה. אופיר, אני רוצה לתת לך שתי שניות להגיד את דבריך.

אז בשתי שניות אני אגיד את הדברים שעליהם אני כן יכול לענות. ראשית כל, תומר, נעים להכיר, יצא לנו לדבר אז טוב שאנחנו מכירים. יש נהלים, הנהלים אומרים שאנחנו תוך שבועיים דנים בבקשה וכמו שאמרתי קודם, עד השבועיים האלה מרגע הפנייה אנחנו יכולים להמליץ למפקד הצבאי וככל שאין מניעות כאלה או אחרות בדרך כלל יוצא היתר. אני לא מכיר שבהיעדר מניעות לא יצא היתר למרות ההמלצה. זה צריך לומר לזכות המערכת הצבאית שיודעת להיות קשובה להמלצות שאנחנו מעבירים.

דבר שני, יש לי בקשה מהוועדה, זה דבר שאת, יושבת הראש, התחלת במהלך והוא כרגע עומד, אם אפשר לסייע בנושא הזה של ה-resettlement. היה לנו דיון סוער עם נציבות הפליטים של האו"ם, לי באופן אישי היה דיון סוער איתם, לפני שבוע, הם טוענים שאנחנו מפנים יותר מדי אנשים. למען הסר ספק, זה מופיע גם בפרוטוקול הדיון שהיה איתם, כשאני מתרשם שמישהו נמצא במצב קיצון עד כדי כך, מה גם שלא ניתן לאיין, לא ניתן לחתום על צמצום הסיכון כשהוא נמצא בישראל, אז אנחנו קודם כל מפנים אותם כדי שיהיה להם אופק.

אלה אנשים צעירים שצריכים אופק לחיים, הם לא צריכים רק את האקמול הקטן הזה, הם צריכים משהו שהוא הרבה מעבר לזה ולא ניתן לשלול סכנה בישראל. אז אנחנו מפנים, בערך חצי מהאנשים שמקבלים מופנים והייתה טענה מאוד חמורה שהם לא מוכנים לקבל סיטואציה שבה אנחנו מפנים כל כך הרבה. התשובה הייתה שאני לא עושה איפה ואיפה, אני לא יודע להגיד אתה כן תלך ואתה לא, אני לא יודע לעשות את זה. אני יודע שאם מישהו זקוק לסעד אני מפנה אותו לכל מה שאני רק מכיר כדי שיעזרו לו.

האינטרס שלך שכמה שיותר יילכו מכאן.

האינטרס שלי זה שיהיו להם חיים יציבים ככל האפשר. גם אם אדם אומר לי - - -

לא בישראל.

ראשית כל לא בישראל, כיוון שזאת המדיניות. שנית, גם אם אדם אומר לי שהוא כרגע נמצא וכרגע הוא בסכנה כי היה משהו אקוטי, ואני לא מדבר על מקרה אחד או שניים, והוא מאמין שהוא יחזור למשפחה שלו בעוד חודש-חודשיים, הוא מנסה להפעיל קשרים ולדבר עם אבא, גם במקרים כאלה, בהיעדר מניעות, בדרך כלל המפקד הצבאי נעתר לבקשתנו והאדם הזה מקבל היתר עד שהוא יוכל לעשות את זה. מתבצעות בדרך כלל גם שיחות מעקב כדי להבין איפה האדם הזה נמצא.

אוקיי. לסיום.

אז זו בקשה שלי ואם אפשר גם להניע שוב את המהלך למול משרד החוץ, התחיל מהלך, אמר לי ראש האגף הקונסולרי, את, יושבת הראש, ביקשת את המהלך הזה למול שר החוץ, אנחנו העברנו את המספרים כפי שהם ביקשו, ככל שניתן באמת להגיע לאיזה שהוא סיוע שם, זה דבר שמאוד מאוד יסייע לנו.

לסיום אני רוצה להתייחס למקרה של זהבה בחצי מילה, כי זה מקרה שהיה מאוד מורכב. במקרה של זהבה, זאת אישה טרנסית שהגיעה אליי לריאיון, יש לומר במשרד הרווחה שנתן לנו אכסניה לריאיונות בתקופה מסוימת, עוד בתקופת הקורונה, בצורה בלתי אמצעית, כמו שביקשנו, המקרה של זהבה לא נפל בסד המקרים שמקבלים היתרים מהר כיוון שהיא דיברה שם על יחסים עם משפחה שהיו מאוד קרובים. מדובר באישה מאוד צעירה, היא לא דיברה על אותה סכנה מיידית שאנחנו מחפשים, אבל לראות את הבן אדם ולהבין את גודל המצוקה שלו ולהבין שלהחזיר אותו לרשות הפלסטינית במצב שבו הוא נמצא זו בעיה. משם היא קיבלה את ההיתר.

אופיר, אתה בעצם אומר, ואני רוצה פה לסיים, ודווקא כן לסגור את זה לזכרה של זהבה, שיהיה מהפכה, ואני רוצה לשאול אותך, כי אמרת משהו וזה הדליק לי את המנורה, אתה אומר שבריאיון שהיה עם זהבה אתם חיפשתם משהו X, בסכנה הלהט"בית, האם ההורים שלה או המשפחה שלה תרדוף אותה ואתם לא מזהים בכלל שיש סימנים של אובדנות.

מצאנו משהו אחר לגמרי, מצאנו אישה שהייתה במצוקה מאוד מאוד מאוד קשה ושנדרשה לאיזה שהוא מענה, לכן היא גם הופנתה לרווחה והיא גם קיבלה, למיטב ידיעתי לפחות, את המענים האלה. אני מנסה לומר, באמצעות המקרה של זהבה, שהמקרים האלה הם מקרים מאוד מאוד קיצוניים, כפי שנאמר פה לא אחת, ואני מאוד הייתי רוצה, וזאת בקשה לוועדה, לראות איך באמת כאן - - -

בדרך כלל אני מבקשת מכם, פתאום אתם מבקשים ממני, מה קרה? התהפכו היוצרות? להירגע.

אוקיי, ראשית אני מתנצל, אבל אני חושב שזה דבר שהוא נדרש, ההבאה הזאת של כל הגופים, כמו שאמרתי, בשנתיים האחרונות אני רואה ומכיר את כל הגופים שיושבים כאן, פחות או יותר, ככל שיהיה ניתן קצת להרחיב את סד המענים, זה נאמר יותר מפעם אחת, אבל הייתי מאוד רוצה לסיים את דבריי בזה, אני חושב שיהיה בזה משהו שיעשה שירות מאוד מאוד משמעותי לאותה קהילה שבאמת מגיעה אלינו במצבים מאוד מאוד קיצוניים.

אני מודה לך, אני רוצה לסכם את הדיון ואחר כך להגיד בהחלט תודות. אתה מבקש ממני שנעשה הכול בשביל להרחיב את המענים ואני מבקשת ממך שתעשה את הכול בשביל לתת היתרי עבודה, עשינו עסקה?

סגור, ויותר מזה אני אגיד, מה שריטה דיברה על שער אפרים, גם הדברים האחרים שהועלו תוך כדי נרשמו ויישקלו.

יופי, מעולה. אז אני מסכמת את הדיון כשהגעתי להסכם עם אופיר מהרווחה של המינהל האזרחי, שהוא ימליץ, יעשה הכול על מנת שאותה קהילת להט"ב פלסטינית שנרדפת בשטחים, שמגיעים לתוך שטח מדינת ישראל, שתהיה להם אפשרות לעבוד, ואני אעשה הכול על מנת לתת מענים רווחתיים ותמיכה ולהניף את דגל הגאווה בכל רגע על מנת לעמוד לצד הקהילה הזאת שתהיה חזקה. סיכמנו? סיכמנו.

בסיכום של הדיון של הוועדה, הוועדה קוראת לגורמים בדגש על רשות האוכלוסין והמינהל האזרחי, להסדיר מתן היתרי שהייה שמאפשרים עבודה בישראל ללא הסדר כובל שתלוי במעסיק.

הוועדה תקיים כמובן ישיבת מעקב לאחר הפגרה, הפגרה מסתיימת במאי, ועד דיון המעקב אני רוצה לבקש מכל הארגונים, מכל הנשים המופלאות, נשות המקצוע ואנשי המקצוע, הארגונים הנפלאים ומשרדי הממשלה וכמובן כמובן אני רוצה להגיד תודה רבה רבה רבה ל-נ', ואני בהחלט רוצה להגיד לכם שהלשכה הפרלמנטרית שלי היא כתובת לכל דבר, לכל עניין, תעדכנו אותנו, תהיו איתנו בקשר. כמובן משרד הרווחה וכל הארגונים וריטה ו'הגג הוורוד' ו'אבני דרך' והיאס וחברה שלי נעמה סבתו וכמובן 'מעברים'.

כל מי שנמצא פה, אני מכירה אתכם באופן אישי וישבתי עם כולם, אנחנו נמשיך לעבוד ביחד ולתת בראש. עובדה, אני תשעה חודשים בכנסת, אתם זוכרות וזוכרים את הפגישות הראשונות שלנו ותוך תשעה חודשים עשינו צעד אחד קדימה. אז אנחנו בהחלט נמשיך לעשות את הצעדים שלנו על מנת שלכל בן אדם פה, שלפחות תהיה לו משמעות בחיים, שתהיה לו זהות ושכולנו נקום בבוקר ושנהיה בטוחות ובטוחים. תודה, סוזן, יקירתי.

תודה לך.

תודה לשר הרווחה, תודה לאופיר, עשיתי לך חיים קשים, אבל אתה כל הזמן עושה לי חיים קשים, אז פה הייתה לי הזדמנות מעולה להחזיר לך. בקטנה.

אז תודה רבה לכם, המשך יום טוב ותחגגו בגאווה את כל מי שאתם ומה שאתן. להתראות, הדיון הסתיים.


הישיבה ננעלה בשעה 12:20.