פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



16
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
25/05/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 58
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום רביעי, כ"ד באייר התשפ"ב (25 במאי 2022), שעה 9:39

הנשים בתעשיית הקולנוע בישראל

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

אמלי מואטי
אבתיסאם מראענה

אייל בורס - ד"ר, יו"ר מועצת הקולנוע, משרד התרבות והספורט

גלית והבה שאשו - ראשת מנהל תרבות, משרד התרבות והספורט

ליאור אלפנט - יו"ר, פורום הקולנועניות ויוצרות הטלויזיה בישראל

סמדר זמיר - במאית ואקטיביסטית, פורום הקולנועניות ויוצרות הטלויזיה בישראל

רוני הדר נגלר - חברת ועד מנהל שח"ם - איגוד שחקני המסך

דנה הכהן - חברת הנהלה במאית ומפיקה, פורום היוצרים הדוקומנטריים

אורית סוליציאנו - מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מיניצת

ערגה יערי - מתאמת אינטימיות, IAP Isral

שני ביבי - מנכ"לית חברת הפקות IMPACT FILMS

נילי צרויה - יוצרת עצמאית, פורום היוצרים והמפיקים בקולנוע ובטלויזיה הישראלית

אסתי אלמו וקסלר - במאית

עליזה לביא - חברת כנסת לשעבר

ענת מימון

דלית אזולאי

מעין בוסתנאי, חבר תרגומים


הנשים בתעשיית הקולנוע בישראל

אני פותחת את הישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה, ולשיוויון מגדרי. היום העשרים וחמישי במאי 2022, ואנחנו היום בנושא נשים בתעשיית הקולנוע בישראל.

אני רוצה לפתוח בכמה מלים. הדיון הזה כבר תוכנן כמה וכמה פעמים, ומסיבות רבות נדחה. ברור שזה לא שום סימן לחשיבות שאנחנו נותנים לנושא. פשוט ימי הכנסת לא ימים כהרגלם. או שהרגלם הוא הפך להיות כזה משוגע. ואנחנו הצטרכנו לדחות חלק מהדיונים בגלל ישיבות מליאה ממושכות, עד שעות הבוקר.

אני חושבת שהיה ברור מלכתחילה שאנחנו נדבר על תחום עבודה שאין הרבה שיח, או בואו נגיד אין רבים שמתעסקים בלחשוף מה קורה מאחורי הקלעים. אנחנו כולנו צורכים קולנוע, כולנו הולכים לראות גם סרטים, וגם צופים ביצירות האומנות של עולם הקולנוע והטלויזיה. ורבים מאתנו לא עוצרים לדקה לחשוב איך בכלל יוצרים את זה, ומה קורה בתהליך. ואני בטוחה שכל העניין של מעמד נשים בכלל, בחברה, באופן כללי, חוסר השיוויון המגדרי, תופעות של גם ניצול וגם החפצה וגם הטרדה, קיימות. כי בסופו של דבר עולם היצירה והאומנות הוא חלק מהעולם שלנו, ותופעות לצערנו הרב שליליות לא יפסחו על העולם הזה.

ב-2018 בכנסת העשרים קיימנו דיון בוועדה לקידום מעמד האישה, שעסק יותר בנושא של הטרדות מיניות בתעשיית הקולנוע והטלויזיה. והתפתח משם גם כל העבודה הטובה, אנחנו דנו בעצם באמנה למניעה וטיפול בתופעת ההטרדות המיניות. איגוד מרכזי הסיוע עבד בצורה מאוד יפה, גם בליווי לפיתוח האמנה, אני עדיין זוכרת את הטקס היפה שהתקיים אז, ועדיין זוכרת את כל הארגונים, שהתנגדו לחתימה על האמנה והתנגדו להצטרף לאמנה הזו, וחשבו שזה מיותר. בעיניי כאשר מתנגדים לאמנה כזו אף פעם לא מתנגדים בגלל שזה מיותר, אלא בגלל שלא רוצים להתחייב לדבר כזה, עם כל המשמעות שלו.

עדיין מונח בפניי סיכום שהפניתי בזמנו לשרה, אז היתה מירי רגב, שרת התרבות והספורט, בעניין התופעה ובעניין מעמדן של הנשים בעולם הקולנוע. אז המכתב הזה יצא בארבעה עשר בפברואר 2018. עד היום לא קיבלתי עליו תשובה. אני אפתיע אתכם, אני לא מחכה לתשובה, כבר. אז אני שמחה שאתן נמצאות היום, וברוכה המצטרפת חברת הכנסת אבתיסאם מראענה שמגיעה מהעולם הזה. אני בטוחה שגם יש לך מה לשתף אותנו. אני בטוחה.

אנחנו ניתן קודם כל לאלה שיזמו, ודיברו איתי, ועם הצוות שלי, ועם צוות הוועדה על הדיון הזה. אני רוצה לתת לליאור אלפנט, יו"ר פורום הקולנועניות ויוצרות הטלויזיה בישראל.

תודה. אז קודם כל ממש תודה על הדיון הזה בוועדה. תודה לחברת הכנסת תומא סולימאן, תודה למנהלות הוועדה, ולחברת הכנסת אבתיסאם מרעאנה שנמצאת פה, תודה לכולם שבאתם. אתם משתתפות ומשתתפים בדיון ממש ממש חשוב, שנמצא פה.

ביקשו מאתנו שכל אחת תציג את עצמה בשביל הפרוטוקול. אני ליאור, ואני יושבת ראש פורום הקולנועניות. אני גם חברת מועצת התרבות והאומנות במשרד התרבות. אנחנו היום נעסוק בדיון שעוסק באמת בנשים בתעשיית הקולנוע. ובשביל זה אני רוצה למסגר את הדיון הזה ולדבר על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות. ואנחנו נעשה את זה בעזרת דו"ח שאנחנו כתבנו בשנה שעברה, אני, יחד עם ד"ר יעל חסון, שנמצאת פה, ונגה דגן בוזגלו ואתי כהן אטיאס ממרכז אדווה, דו"ח שהצליח להתקיים בזכות תרומה של קרן פרידריך אברט, יהודית סטלמך שנמצאת פה, ובזכות איגוד הבמאיות והבמאים.

והדו"ח הזה בעצם מספר לנו, עשינו סקירה, של אי שיוויון מגדרי בתעשיית הקולנוע, כי זה משהו שאנחנו כולנו יודעות ויודעים שקיים. אבל בעצם אף פעם לא היה ממוספר. אף פעם לא היו באמת נתונים. אז אני אתחיל ואעשה את זה במהרה, כדי לתת לכל שאר הנשים החשובות שנמצאות פה גם לדבר.

אז בעצם אני רוצה להסביר שכשאנחנו מדברות על אי שיוויון מגדרי אנחנו מדברות על אי שיוויון מגדרי בתעשייה עצמה. דבר ראשון שתמיד אומרים – אבל אין מספיק נשים, הן לא רוצות, הן לא באות, אין פוטנציאל בשדה. אז זה פשוט לא נכון. הסטודנטים והסטודנטיות בבתי הספר לקולנוע, זה רק מראה חמש שנים, בדוקטורט שלי אני מראה עשרים שנה, חמישים-חמישים. הבעיה מתחילה אחר כך. אני מתכוונת לבוגרים שעושים סרטי גמר. לא סתם בוגרים, אלא אנשים, נשים, סטודנטים וסטודנטיות, במאיות ובמאים של סרטי גמר. זאת אומרת יש נשים. אבל אנחנו מגיעות למצב שבו שבע עשרה שנה הנתונים מראים שכשאנחנו מסיימות את בתי הספר המצב מחריד. בקולנוע עלילתי נשים מהוות רק חמישה עשר אחוז מהבמאיות. שמונה עשר אחוז מהתסריטאיות, שלושים ושמונה אחוז מהעורכות, ורק שני אחוז מהצלמות. השני אחוז האלה, זה מדובר בשתי נשים. שלוש. בקולנוע התיעודי המצב יותר טוב, אנחנו כבר רואות שלושים וארבע אחוז במאיות. זה עדיין לא מספיק טוב. הדבר מתבטא כמובן בתקציבים. רק שישה עשר אחוז מתקציבי הקולנוע העלילתי מגיעים לנשים.

למה זה חשוב, כי הבימוי הוא משליך על כל הסט של הצילומים. אנחנו הוכחנו מעבר לכל ספק, שמי שנמצא כבמאי או כבמאית יודע שככל שיש יותר נשים שמביימות, ככה יש יותר נשים על הסט. והפוך, ככל שיש יותר גברים ככה יש פחות נשים על הסט. זה מגיע למצבים של אפס נשים. אין אף אישה. חוץ מהמאפרת. המאפרת היא אישה, אנחנו נדבר על זה גם עוד מעט.

אחת הסיבות שאמרו לנו תמיד זה למה שיהיו יותר נשים, הן לא מגישות לקרנות. נכון, הן מגישות הרבה פחות. אתן יכולות לראות פה, האחוזים הם מחרידים, שבע עשרה אחוז בלבד מגישות, או שבעה אחוז. המספרים מאוד קטנים. אבל יש לזה סיבות. החברות שלי פה ידברו על הסיבות האלה יותר מאוחר.

פרסי אופיר זה הפרסים של תעשיית הקולנוע בישראל. הפרסים האלה הם מאוד חשובים, כי הם מוכיחים לנו מעבר לכל ספק שיש בידול תעסוקתי בשדה. מה שאנחנו רואות כאן, יש מאה אחוז של נשים שזכו באיפור וליהוק, וכמעט מאה אחוז בעיצוב תלבושות. אבל כשאנחנו עולות למעלה הן לא נמצאות. בצילום אחת זכתה לפני שנה. אבל בכל מקרה אפס. הבימוי זה ארבעה אחוז, זה כלום. ומה שזה אומר זה שהבידול התעסוקתי הוא לא הולך רק למקצועות של איפור וליהוק ועיצוב תלבושות, אלא גם הופך להיות שבמאי הפך להיות מקצוע של גבר. במאי נחשב גבר, ולפי כל מה שאנחנו רואות לאורך השנים, באחוזים, בתקציבים, בהכל.

אבל כשאנחנו מדברות על נשים אנחנו צריכות לזכור כל הזמן שאנחנו לא מדברות על נשים כמקשה אחת. יש הרבה מאוד קבוצות אוכלוסיה, וכמו שיודעות היטב הוועדה הזאת, שיש להן חסמים שונים לחלוטין. אני רוצה להגיד שקולנוע הוא מקצוע מאוד מעמדי. להגיע לתעשייה מראש זה מוגבל לקבוצות אוכלוסיה מאוד מסויימות.

איך את מסבירה את זה? אמרת מקצוע מעמדי.

קודם כל זה יקר. זה יקר לעשות סרט. יש נשים פה שעשו הרבה קולנוע, הן יודעות להגיד טוב ממני. זה לוקח המון המון זמן, בזמן הזה בדרך כלל את לא מרוויחה כסף. גם כשאת עושה סרט את לא תמיד מרוויחה כסף.

אני רוצה רק לחזור, עוד נדבר על זה אחר כך מבחינת עבודה, ושוק עבודה, שוק העבודה הוא מאוד מאוד קשה. יש קבוצות מיעוט, כמעט ואין יוצאות אתיופיה, יוצאות ברית המועצות, חרדיות, פלשתיניות, כמעט לא נמצאות בתעשייה. נמצאת פה אחת הנציגות היחידות לדעתי בקולנוע העלילתי יש אולי עוד שתיים, שאני מכירה באופן אישי. זהו. ההנחה שיש עשרה אחוז יוצרות מזרחיות בקולנוע העלילתי. אין נתונים על הקולנוע התיעודי.

אני חושבת שאולי כדאי לרדת מהמספרים. כי אני אגיד שני דברים ברשותך יושבת הראש.

אני חושבת שהמספרים הם חשובים, אבל הם לא העניין. אנחנו הבאנו את המספרים, אחת הסיבות שהבאנו את המספרים זה כי תמיד אמרו לנו יש. ותמיד אמרו לנו זה לא באמת נכון. ותמיד אמרו לנו אתן מדמיינות, ויש מלא בימאיות, ואז אמרנו לא, אנחנו מביאות את המספרים עכשיו. זאת הסיבה, כדי למסגר את הדיון הזה. הדיון הוא הרבה יותר חשוב מהמספרים. בוודאי. אין בכלל שאלה.

הקבוצות האלה יש להן חסמים הרבה יותר גדולים, של שפה, של מימון, של מוסדות לימוד. קולנוע חרדי אני בכלל לא מתחילה לדבר עליו עכשיו, דיברו עליו בוועדה הזאת כבר כמה פעמים, וגם בוועדת התרבות.

החסמים, אני אגיד אותם ממש בקצרה, אבל החברות שלי ידברו עליו הרבה, מדובר במחסום מודלים לחיקוי, חשיפה מוגברת להטרדות ותקיפות מיניות, שילוב של משפחה וקריירה, וזיהוי עולמות תוכן של נשים כנישה.

מצד שני, יש גם דברים טובים שקורים בתעשייה. מתוך חמש קרנות, בזמן שכתבנו את זה, שלוש היו מנוהלות על ידי נשים. עכשיו כבר לדעתי ארבע. יש חממות. יש יוזמות אישיות של מנהלים ומנהלות קרנות לעידוד יוצרות מהפריפריה. יש איגודים מקצועיים. וכו'.

אני רק אשאל, אמרת בהתחלה שאת באיזו שהיא מועצה.

אני במועצה הישראלית לתרבות ואומנות.

אפשר לשאול במועצה הזאת כמה נשים אתן?

אני חושבת שאנחנו כמעט חמישים-חמישים ממש. עכשיו אנחנו מגיעות לפה, אני יודעת, אני מכירה מהמקום שלי במועצת התרבות שיש רצון וכוונה ובאמת לקדם נשים ולעודד נשים במקצועות התרבות. אני חושבת שזה שהגענו לכאן זו אחת הדרכים לעשות את זה. תודה.

קודם כל תודה על המצגת, ואני מציעה, בגלל שיש שני שקפים שלא שלחתם לנו, לעדכן, כי הכל יעלה לאתר של הוועדה, וכדאי שהמצגת תהיה מעודכנת. ותודה על כל הנתונים. אני חושבת שהצגת תמונה די עגומה, ואפילו אם התווכחנו כמה במאיות יש או כמה נשים מעורבות מהאוכלוסיה הערבית, אז לא שלוש, חמש. זה עדיין לא משפר בהרבה את התמונה. אבל אני רוצה לתת לחברת הכנסת אבתיסאם מראענה להתייחס, גם כחברת כנסת, גם כבמאית.

שאהבת את הסרטים שלה פעם. בפוליטיקה פחות. אני מאוד מברכת אותך על הדיון הכל כך חשוב שמתקיים בכנסת, זה כמעט לארח יוצרות, חוקרות, במאיות, תסריטאיות, ובטח הכרתי עכשיו איזו אישה מהממת, שתיכף תגיד איזה דבר מהמם היא מקדמת בתוך כל עולם הקולנוע והטלויזיה, היא תציג אותו בעצמה, אני לא אגיד שום דבר. אבל בהחלט דיון כזה הוא דיון מאוד מיוחד בכנסת ישראל, שבו לקולנוע ולנשים ולתעשייה יש בהחלט מקום. אני חושבת שהסוגייה הזאת, אנחנו לא דנות בה בעצם בוועדה אחרת חוץ משלך.

אני רוצה להגיד שני דברים לגבי הסוגייה של נשים בקולנוע ובטלויזיה, ובכלל בתחום האומנויות. גם בפוליטיקה, כן, וגם בכנסת, וגם במועצות, עיריות, ואם אנחנו מסתכלות כמה ערביות היום הן ראשות עיר, או יישוב ערבי, אפס. אז הדרך היא מאוד מאוד ארוכה.

לגבי עולם הקולנוע והטלויזיה, הוא תחום מאוד פריבילגי. הוא פריבילגי, הוא תחום שרק מי שגדל בבית שאיפשר לו לראות קולנוע, לקרוא, לכתוב, ללכת לבתי קולנוע ולצפות בטלויזיה אז יכול היה להבין שיש איזה עולם מדהים של יצירת סרטים, ואז בחרה. אני רוצה להגיד, מהניסיון שלי, כשהלכתי ללמוד קולנוע וטלויזיה, בגיל תשע עשרה, כשהלכתי לראיון הראשון בבית הספר, שאלו אותי איזה סרט ראיתי בקולנוע, אז אמרתי לא ראיתי עד גיל תשע עשרה סרט אחד בבית קולנוע. שאלו אותי למה, אמרתי אין בית קולנוע בכפר שממנו אני באה, ואין בית קולנוע בשום עיר או יישוב ערבי. ואז בעצם זה היווה חסם מאוד גדול, למה שאנשים יבחרו ללמוד קולנוע כשהדבר הזה לא מונגש. זה דבר אחד.

אבל אמרו לי לכי תראי סרט אחד, ואחר כך תבואי להרשם שוב. אז ראיתי את הקפיצה הגדולה ואז עשיתי באמת קפיצה גדולה. אבל כמה נשים צעירות וצעירים יש להם את האומץ הזה להגיד אני נכנסת ללמוד תחום שהוא מעניין אותי, אבל אני גם לא כל כך יודעת למה. תחום שלא גדלתי עליו, לא מכירה אותו, לא קיבלתי את הכלים, ובכל זאת אני רוצה, משהו שם מסקרן אותי. אני חושבת שהחסמים בפני תרבויות ובני מיעוטים בחברות של מיעוטים, במיוחד אני מדברת על ישראל, החסמים הם רבים וגדולים. הן בפני גברים, וגם בפני נשים, בעיקר נשים. אז אם אנחנו רואות גברים שכן מצלמים ועושים סאונד ותפאורה, אצלנו בחברה הערבית עוד לא יצאה לנו אישה אחת צלמת מתוך כל התעשייה. צלמת, עושה סאונד, אישה ערבייה. נשים שהן ממיעוטים אחרים.

בקיצור האתגר הוא מאוד מאוד גדול. ככל שאנחנו חושפות את הנשים, ומלמדות אותן מגיל מאוד צעיר, קודם כל על שיוויון מגדרי, ולחנך אותן לדרוש את הדבר הזה. להנגיש את עולם הקולנוע והטלויזיה והאומנות בגילאים מאוד צעירים, גם כשהם נמצאים בפריפריה, ולא רק במרכז. כשיש חוגים של קולנוע ואומנות וטלויזיה בשלב הרבה יותר מוקדם. אני יודעת, וכל מי שיודעת כאן, גם יהודית פה מקרן פרדריך אברט, היא מלווה את התהליך הזה גם הרבה זמן מהצד, והיא בעצם רואה. ככל שמחנכות יותר דורות, מגיל יותר צעיר, לתחומים האלה, אנחנו יכולות לפגוש אותן באקדמיה יותר, ואנחנו יכולות בהחלט לפגוש אותן בתעשייה.

יש הטרדות מיניות, יש תקיפות מיניות, יש שעות עבודה שלא תואמות. לא כי אנחנו לא רוצות לעבוד בשתים עשרה בלילה, אבל כשאת אמא את צריכה לחשוב בין אמא לבין קריירה. השעות עבודה הן מאוד קשות, גם לגברים וגם לנשים, אבל תמיד יסתכלו על הגבר, הוא יכול. היא אולי לא. אנחנו כל הזמן חשופות להטרדות, גם בתוך העולם הזה. גם כשאנחנו בוחרות לא להיות המקצועניות בתחומים של בימוי והפקה, ונבחר להיות גם שחקניות, אני חושבת שהביקורת על שחקנית היא הרבה יותר חריפה. אני כן קוראת בוועדה הזאת לדון שוב ושוב בסוגייה הזאת של שילוב של נשים בכל התחומים. גם באקדמיה, וגם בחינוך של עולם התרבות והאומנות, ובתעשייה. יש משהו שנשים יכולות לעשות אותו, שגברים לא יכולים לעשות אותו. יש נושאים שנשים יכולות לספר אותם, הגברים עוד יישארו אחורה, ולא ידעו אפילו איך לגשת לסוגייה הזאת. אז תודה רבה לך, ואני מברכת על הדיון.

תודה רבה חברת הכנסת אבתיסאם. אני חייבת להגיד שתפס אותי המשפט הזה, שהעולם הזה והמקצוע הזה יש בו את המימד המעמדי. ועכשיו כשאת אומרת שזה מקצוע מאוד פריבילגי או עולם מאוד פריבילגי אני מתחילה לחשוב על זה יותר. לא חשבתי. אני תמיד לוקחת את עצמי כדוגמא. אם אני לא נכנסתי לנושא הזה, תתארו לעצמכן מה קורה מבחינת החברה באופן כללי. כי אני מאוד מעוניינת תמיד להכיר יותר את הבעיות שעומדות בפני נשים. אז זה אומר שבתוך אפילו השיח על מעמד הנשים באופן כללי והשתלבות הנשים, אתן בתוך השיח הזה גם מודרות. עובדה, אני לא מכירה כל כך הרבה על מה שקורה. ואני חושבת שהעניין של עוד משהו. כשאתן אומרות שניגשות לבקש כסף או מימון לעבודה שלכן, אני עדיין שואלת, אולי גם חלק מהמעמד, או הקשיים שאתן עומדות בפניהם הוא עולם התוכן שאתן מביאות. עולם התוכן שאתן מביאות, אני בטוחה שהוא שונה מהמיינסטרים והמקובל והצרכני. המרוויח, שעושה כסף. לא שאני מסכימה לזה. לא ניסו עדיין. אני חושבת שדווקא עולם התוכן הזה יכול להיות מאוד חזק. אז עכשיו אני ככה מנסה לשים את הנושאים, לדרג את הבעיות שהעליתן. ואני בטוחה שעוד יעלו עוד יותר.

סמדר זמיר, פורום הקולנועניות ויוצרות הטלויזיה בישראל, בבקשה.

בוקר טוב לכל הנוכחות והנוכחים. אם אפשר, ביקשתי להקרין קטע מתוך הסרט שלי, על כסא הבמאי יושבת אישה. אני אדלג על התודות, אני אגיד תודה ענקית ענקית.

אין צורך, אנחנו נמצאות כדי לעשות את הדברים האלה.

כשהייתי סטודנטית לקולנוע במחלקה לאומנויות הבמה והמסך, במכללה האקדמית ספיר, לא ראיתי את עצמי על המסך בסרטי המופת שהקרינו לי. גם לא ראיתי מרצה שדמתה לי. גדלתי בערד, במשפחה שנאבקה שלא ארגיש את החסר הכלכלי שהיה מנת חלקם של הוריי. לא רק אותי לא ראיתי. בכלל לא ראיתי נשים בסרטים, ובוודאי לא ראיתי סרטים של נשים, וכמעט ולא היו לי מרצות. שיוועתי למודל לחיקוי, וכך נולד הסרט שלי "על כיסא הבמאי יושבת אישה", בהפקת דרומה הפקות, אלעד וחגי ערד. סרט שהוא מסע אחר מודל לחיקוי, ובו עשרים ושש קולנועניות שביימו סרטי עלילה בישראל, משתפות סיפורים מכסא הבמאי.

רונית אלקבץ בקטע בו צפינו מצווה עלינו לשמוע ולהשמיע את הקול שלנו. הבמאיות שראיינתי במסגרת הסרט נענות לקריאה הזו באופן עמוק, ומביימות סרטים. הן מגוונות מבחינת הגיל בו ניגשו למלאכת הבימוי, המוצא שלהן, המקום בו גדלו והתחנכו, הנטייה המינית, ההישגים המקצועיים שקדמו לעשיית סרט באורך מלא, העמדה שלהן ביחס לפמיניזם, מצבן המשפחתי וכדומה.

ויחד עם זאת, רובן המכריע מתארות בפניי שוק עבודה ממוגדר, שמעדיף באופן מובהק גברים. הן מתארות בין היתר את הדברים שליאור הזכירה: אי התאמתה של התעשייה והדרישות המקצועיות לאימהות, נורמות סקסיסטיות, מוסכמת הסיפור האוניברסלי, שהוא לרוב סיפור על גבר מנקודת מבט של גבר. היעדר מודלים לחיקוי, מחסור ברשת של קולגות נשים, ועוד.

הקשיים והחסמים הללו מדירים נשים רבות ממקצוע הבימוי, וההפסד כולו שלנו. כפי שמיטיבה לתאר מורתי ורבתי ד"ר יעל מונק, המרצה היחידה שפגשתי בערך, בחוג לקולנוע. היא כותבת: "התשובה למבט הגברי המופנם בתוך הקולנוע הדומיננטי, בתוך ייצוגים מעוותים של נשים העוברות תהליך של חיפצון, הוא אפשרות לנשים לדבר בקולן. ליצור סרטים על עצמן. אנחנו כחברה צריכות נשים במאיות שיספרו סיפורים של נשים, שיביאו אותנו אל המסך, את נקודת המבט שלנו, את החוויות שאנחנו נושאות בגוף, בנפש ובתודעה שלנו. עד היום פחות משבעים נשים הצליחו לפלס את דרכן אל כסא הבמאי, וביימו כמאה סרטי עלילה באורך מלא, מתוך כשמונה מאות. רק שש מתוכן ממוצא מזרחי, שלוש ערביות, שתיים יוצאות אתיופיה, אחת יוצאת ברית המועצות ואחת חרדית.

נדרש תיקון לאפלייה שמונעת מנשים להוות מחצית מהקולות בקולנוע, בהתאם לגודלנו באוכלוסיה, וכל שכן לאפשר לנשים מכל שכבות האוכלוסיה להביא את קולותינו למסך. במקביל אנחנו חייבות גם להנכיח את הנשים, המעטות יחסית, שכן יוצרות קולנוע בארץ ובעולם. ואחד הדברים שאנחנו יכולות לעשות לטובת העניין הוא הטמעה מגדרית בחינוך לקולנוע. מהגיל הרך ועד לבתי הספר הגבוהים לקולנוע יש להעביר תיקונים ושינויים עמוקים בתכניות הלימוד על קולנוע ובתפיסה של קולנוע והשימוש בו ככלי לחינוך פמיניסטי. כי אנחנו לא יכולות להיות מה שאנחנו לא יכולות לראות, כמו שאמרה מריאן רייט אדלמן. תודה על ההקשבה.

תודה רבה. השאלה היא איך משנים את תכניות הלימוד האלה, כאשר בעצם אני לא יודעת אם המשרד מתערב בדברים כאלה.

יש תכנית חדשה שנכתבת, אני יושבת במשרד החינוך על הטיקט של הטמעה מגדרית בתכניות לקולנוע, והיא פשוט מתעכבת מסיבות תקציביות. אבל זה לגמרי קורה.

מצויין. גב' נילי צרוייה, פורום היוצרים, בבקשה גבירתי.

בוקר טוב, אני שחקנית, ויוצרת, ואחת ממקימות עבודת וויפט, שזאת עמותה לנשים בקולנוע ובטלויזיה. כמו שאנחנו יודעות המהפיכה הנשית כבר כאן כמה שנים טובות. ויש לה עוד חתיכת דרך לעבור. ואני אומרת את זה כי אני שומעת הרבה מאוד קולות של גברים ונשים שלא מבינים על מה המהומה. מה עוד אנחנו רוצות, המצב כבר לגמרי מאוזן. הנה, נשים שיושבות בראשי מחלקות הדרמה של הטלויזיה, בקרנות הקולנוע, הן מנהלות מוסדות תרבות, אז מה הבעיה?

אז אני חושבת שהבעיה היא שנורא קל לטשטש את הבעיה. אני חושבת שהבעיה היא שהיום גוף שידור טלויזיה לא נדרש לענות כמה הזדמנויות בפועל הוא נותן לנשים, וכמה לגברים. וכשאני מדברת על הזדמנויות, אנחנו מדברות על שרביטים נחשקים כמו בימוי וצילום סדרות עלילתיות. אחרת אין הסבר לכך שערוץ תוכן מאוד גדול העניק את שרביט הבימוי במהלך עשרים השנים האחרונות לשתי נשים. עשרים שנה, שתי נשים קיבלו הזדמנויות לביים סדרה עלילתית.

כנראה קיבלו הוראה כל עשר שנים אחת.

יכול להיות אגב שההנהלה עצמה לא מודעת לנתון הזה. כי הפערים המוגזמים האלה יכולים להמשיך להתקיים מאוד בקלות כל זמן שאף אחד לא מאלץ בדק בית מגדרי. אין לנו מושג מה המצב בארבעת גופי התוכן המתחרים, אבל אני די בטוחה שלא נמצא באף אחד מהם איזון של חמישים חמישים, או כל מספר שמתקרב לזה. וכמו ששמענו מליאור זה לא בגלל שאין מספיק בימאיות. הבעיה היא בקשיים שלהן להיקלט בשוק העבודה. הבעיה היא בחוסר שיוויון הזדמנויות. הבעיה המטושטשת היא שעדיין אולי חלקנו עדיין סומכים יותר על גברים. בלי שום היגיון רציונלי, ובעיקר בלי שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלות.

וגם זה לא שאנחנו לא מנסות. כבר לפני עשרים שנה קמה עמותת נשים בתמונה שהקימה פסטיבל בינלאומי מפואר לסרטי נשים. והקרן החדשה לקולנוע מקיימת חממות לנשים יוצרות. ופורום הקולנועניות חי, פועם, מנסה ושוב ושוב לקדם יוזמות. עדיין הפערים מאוד רחוקים מלהצטמצם. עדיין תסריטאית בכירה מנוסה יכולה לגלות, אחרי שנים של עבודה, שהשותף שלה שעושה את אותה העבודה, נמצא באותו מעמד, מקבל שלושים ושלושה אחוז יותר ממנה בשכר. על השקל. קלישאתי, אמיתי, וחסר היגיון. אז אני חושבת שאי אפשר יותר לטשטש את הבעיה, ואסור לטשטש את הבעיה. ואנחנו צריכות גב שיפקח, שיעודד, שיחייב, ושידחוף לעבר חמישים-חמישים.

כי הבעיה הזאת היא אגב לא רק שלנו הישראלים. היא בעיה שקיימת בעולם כולו. ואנחנו מודעות לה בזכות עבודה חשובה של ארגון וויפט. זה ארגון בינלאומי שמטרתו לקדם נשים בקולנוע ובטלויזיה ולהגיע לאיזון של חמישים-חמישים. אני שמחה לספר שבימים אלה אנחנו מקימות את הסניף הישראלי של וויפט, שיהווה בית לכל הנשים שעובדות בתעשיית הקולנוע והטלויזיה. ויפעל כדי לקדם, לתמוך ולהעצים נשים בתחום.

ואפרופו פריבילגיות ועל חשיבות נקודת המבט הנשית, אני שמעתי לא מזמן בכיר בגוף שידור מסחרי, שסיפר בהרצאה שהוא נתן לתסריטאים ו תסריטאיות שהוא לא מחפש סדרות על יחסים. הוא מחפש סדרות אקשן. וכשהוא נשאל למה, הוא ענה שזה בגלל שכל המחקרים מראים שמי שקובע בבית באיזה תוכן צופים זה הגבר, ולא האישה. אישה תצפה בסדרת אקשן גברית, אבל ההיפך לא יקרה. והנה עיצוב התודעה, שעליה סמדר דיברה.

ובגלל זה החברה נראית ככה.

לגמרי כן. אנחנו צריכות אתכן איתנו. אנחנו מבקשות מכן לדרוש לקבל תמונת מצב אמיתית על כמות ההזדמנויות ופערי השכר בשוק. בתור התחלה, ממש לדרוש שקיפות מגדרית. ואנחנו בוויפט מאוד נשמח להעלות את המודעות לכל הבעיות האלה ולבנות תכנית שתביא אותנו לאיזון של חמישים-חמישים עד 2030. ותעשיית הקולנוע והטלויזיה, אגב בתיאטרון המצב לא יותר טוב, אבל זה דיון אחר שאפשר לגמרי לפתוח, ואנחנו מאוד נשמח שתהיו איתנו. אנחנו צריכות אתכן.

תודה רבה. בשבילי זה יותר מאשר דיון, בדרך כלל, אני מודה, בדרך כלל בדיונים אני כבר יודעת גם למי לפנות ולמה, ולדרוש את התשובות. אני לומדת היום. אני חייבת להגיד את זה. אני יושבת ומקשיבה ואני נזכרת, אבתיסאם, ב-2007 בחרו אותי במפלגה שלי לייצג את המפלגה בוועדת המעקב העליונה של האוכלוסיה הערבית. והייתי כולם היה רעש וצלצולים, פעם ראשונה אישה ערבייה יושבת בוועדה הזו, שהיא ועדה שמייצגת את כלל האוכלוסיה הערבית. ואני נכנסתי לישיבה שם, ואני עדיין זוכרת שכל מה שעבר לי בראש, לשבת על שולחן כזה עם לא פחות מארבעים וחמישה גברים שישבו שם, והשאלה שכל הזמן עלתה לי בראש, איך ישבו שנים רבות מסביב לשולחן הזה ולא הבחינו בכלל שאין נשים. לא שמו לב שאין נשים. ואת השאלות ששאלתי, בואו נשאל את כולם, אולי יכול להיות שהם כל כך התרגלו למצב הזה שאפילו לא שמים לב. אני רוצה לתת להם להנות מהספק, שזה לא מכוון. שהם לא מודעים. שהם עושים את זה לא בכוונה. אז אולי באמת כדאי להתחיל לשאול את השאלות, וכאשר מתחילים לספור, מתחילים להבין, עד כמה התמונה היא עגומה. לכן דבר ראשון, שאפילו לפני שאנחנו ממשיכים את הדיון ונגיע לסיכום, אני מהישיבה הזו אפנה למכון המחקר בכנסת, ואני אבקש שישאלו את כל השאלות האלה, גם לגופי שידור, גם למועצות, גם למשרד, לבקש מידע. כמה נשים נמצאות, כמה תקציבים מקבלות, איפה הן נמצאות, ובאיזה מקצועות. ואז זה ייתן לנו את התשתית וייתן לכם את הכלי סוף סוף גם להשתמש בזה. אז זה סיכום ראשון מהדיון עד עכשיו.

אני אמשיך עם היוצרות והמפיקות, אבל קודם אני רוצה לתת את זכות הדיבור לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא, גם היא ישבה בכיסא שלי לפניי. בבקשה עליזה, ואני שוב מדגישה, אני באופן חריג במושב הזה נותנת לאנשים להשתתף דרך הזום, ולעליזה יש קרדיט גדול בוועדה הזו, אז נתנו לה להופיע דרך הזום. בבקשה עליזה.

תודה גבירתי יושבת הראש. אני שמחה להיענות לבקשה של פורום היוצרות, ליאור, סמדר, שאשתתף בדיון, ואני פה כדי לשמוע, ללמוד, ולעזור. אני מכירה את הרוח הטובה שאת מביאה לוועדה כבר הרבה מאוד זמן, ובאמת המצוקה שעולה כאן על ידי הדוברות זה לא שאנחנו לא מכירות את זה משדות אחרים, והנתונים כאן בטח שלא מפתיעים. אבל השאלה האמיתית היא מה עוד. כי באמת יש רוח טובה במשרד התרבות, והשר מוביל ואתן עצמכן דיברתן על כך. מבחינת ייצוגים בכלים שעומדים, גם הייצוג באוניברסיטאות, במחלקות אנחנו רואים נשים.

והשאלה היא בעצם מה עוד אפשר לעשות. לפנות למחלקת המחקר של הכנסת זה רעיון מבורך, חשוב. אבל הוא ישקף לנו נתונים שלרוב אנחנו כבר מכירות אותם, גם מהשדה וגם מהמחקרים. אבל השאלה למשל, וגבירתי יושבת הראש את יודעת, הרי עצם הדיון היום הוא מעלה נושא על סדר היום. כלומר זה קול נוסף לנשים שמובילות עכשיו את הפורום הזה, שבאמת אני רוצה לחזק אתכן. אבל השאלה איזה עוד כלים, או מה עוד אפשר, לבוא פעם בשנה לדווח לוועדה, ללכת ולעודד תקציבים, לבוא ולפקח, הרי בעצם אנחנו מדברים על שוק מאוד מאוד תחרותי, גם בתעשיית הטלויזיה, שלכאורה הרגולטור יש בידיו כלים, גם שם זה לא מפוקח, אבל המספרים אחרים. ואני עדיין רוצה רגע ללמוד ולהקשיב דווקא ממי שנמצאות בשטח, מה עוד אפשר לעשות שאנחנו לא עושים. ולברך על הדיון, וצריך להיות לו המשך. ואני פה כדי לעזור.

תודה עליזה. אני הזמנתי אותך לדבר, והדגשתי את הצד שהיית חברת כנסת, אבל את היום חברה במועצת הקולנוע.

כן, אני חברה במועצת הקולנוע, ומאוד רציתי להשתתף בדיון, רק אני לא יכולה מבחינת לו"ז. אני במועצת הקולנוע, אני יכולה בעזרת יו"ר המועצה שנמצא בדיון, וחברים נוספים, וחברות נוספות, באמת המועצה פתוחה וקשובה, ואני בטוחה שהדברים ייאמרו עוד מעט על ידי יו"ר המועצה. אני חושבת שכולנו קשובים, רוצים, ובאנו עם רצון טוב. והראיה היא שבאמת הדיון הזה מאוד מאוד חשוב. אם דיון במועצה יכול לסייע, למשל מה שגם יו"ר המועצה הציע. איזה כלים אנחנו יכולים לבוא ולהיות אתכם ביחד, כי המספרים פה לא יכולים להישאר. זה ברור.

תודה רבה. אני חושבת שחשוב לרתום כמה שיותר, גם מוסדות וגם אנשים ונשים אל העניין, ויו"ר המועצה נמצא אתנו, אנחנו תיכף אחרי שנשמע גם מאלה שרצו ויזמו את הקשר לדיון הזה, אנחנו נרצה לשמוע גם כן מה המועצה יכולה לתרום לנושא. ואני רוצה להזמין את גב' אסתי אלמו וקסלר.

שלום, שמי אסתי אלמו וקסלר ואני במאית ויוצרת קולנוע וטלויזיה, בעלת חברת הפקות. אני רוצה לשתף אתכן בחוויה שלי ביציאה של הסרט ליידי טיטי, הסרט העלילתי הראשון שלי. זה גם הקומדיה האתיופית הראשונה, וגם הסרט האתיופי הראשון שהופץ באופן מסחרי בקולנוע. ליידי טיטי הופק בשיתוף פעולה עם סרטי יונייטיד קינג, לייט-סטרים הפקות, והבייניש הפקות. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2018, בהתרגשות גדולה, אחרי חמש שנים של עבודה קשה, שבהן כתבתי, שיכתבתי, שלחתי את התסריט, ושוב חלילה, חמש שנים שבהן לא השתכרתי, והקרבתי את הזמן שלי, את חיי המשפחה שלי וכל מה שיש לי על מנת להגיע ליעד הנכסף.

ואכן הסרט יצא, הגיעו אליו שבע עשרה אלף צופים, האמת הרגשתי אכזבה, בשביל זה עבדתי שנים. המהפך קרה יום אחרי הרצח של הנער סלומון טקה. הוזמנתי להקרין את הסרט בעיר קריית גת, בה יש ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. חשבתי שזה מגוחך, מי יבוא, בזמן שכל הקהילה שלנו באבל, וחשה זעם ותיסכול לנוכח האטימות התקשורתית שהציגה אותנו כאלימים ומסוכנים. אבל בכל זאת הגעתי להקרנה. והופתעתי לגלות אולם מלא בנשים ובנים עד אפס מקום. הקהל צחק, בכה והתרגש. וזה היה רגע של חיבור לאיזו שהיא מדורת שבט, רגע של תיעול הכאב שלנו לחוויה מרוממת. לאחר הקרנת הסרט ניהלנו שיחה מלב אל לב על המשמעות של להיות אתיופי במדינת ישראל. ומה האחריות שלנו בשינוי מקומנו החברתי והאישי בחברה הישראלית.

מאותו רגע התחלתי מסע של הקרנות של הסרט ליידי טיטי בכל רחבי הארץ, מצפון ועד דרום. אלה היו הקרנות פרטיות של נשים אתיופיות, שראו את הסרט בקולנוע והחליטו שהן חייבות להביא את הסרט לתוך הקהילה שלהן. הן לא עשו את זה בגלל העיניים היפות שלי, אלא כי סוף סוף הן ראו סיפור שמציג אותן. את האימהות שלהן, את המנקות במתנ"סים, שמוצגות כגיבורות קומיות כובשות. הסרט עוסק בשאלות של נשיות, גבריות והיחסים ביניהם בתוך הקהילה האתיופית.

בהקרנות גיליתי שהסרט מציג את אחת הבעיות הבוערות בקהילת יוצאי אתיופיה, והיא בעיית ההלוואות בשוק האפור, שהיא מכה קשה בקרב צעירי אתיופיה. שום גוף תקשורת לא טיפל בבעיה הזאת, ואני בספק אם הוא יטפל ויציף את הנושא הזה כראוי.

החיבוק והאהבה שהסרט קיבל הבהיר לי שלפעולה האומנותית שלי יש כוח, מקום וחשיבות עצומה. שהנשים האתיופיות בקהילה הן מובילות, יוזמות של אומנות ותרבות, והן מנוע כלכלי, המחוללות שינוי עמוק בתודעה שלהן. בדיוק כמו שקורה בקהילה החרדית, ובקהילות אחרות.

כשאני הולכת ברחוב אתיופים מזהים אותי כבמאית של ה-סרט. כאילו שיש רק אחד. בני נוער יוצאי אתיופיה מבקשים ממני בבקשה, אל תפסיקי ליצור. את חלק מהשינוי. את המחמאה הכי גדולה על הסרט קיבלתי דווקא מנער, תלמיד ישיבה, שראה את הסרט בטלגרם. ליידי טיטי רץ בטלגרם. אני אמורה להרגיש ממש מאוכזבת כי אני לא מקבלת את התמלוגים, אבל זו המחמאה הכי גדולה עבורי. כי זה בדיוק מה שרציתי לעשות. רציתי לייצר גשר תרבותי בין כל הקהילות. להיות רגע אחת, לא האחרת, אלא זו שמזמינה אתכן לתוך העולם שלי.

הקרנתי את הסרט ליידי טיטי גם דרך הפרוייקט של מפעל הפיס והאקדמיה הישראלית לקולנוע ישראלי, שנקרא חמישים חמישים, המקדם סרטים של יוצרות, בהובלתה של היוצרת ישראלה שער. שם פגשתי קהל שונה לחלוטין. גם הוא צחק, בכה, התרגש, בדיוק במקומות שרציתי. אלה היו רגעי חסד יפים. כולנו יודעים שהחברה הישראלית זקוקה לריפוי הקרע והשנאה ששוררת בינינו. והנה סרט שעושה את זה בשקט, מחלחל לתוך המיין-סטרים הישראלי.

ליידי טיטי מוקרן ביס, יס וי-או-די, הוט וי-או-די, סלקום, פרטנר, הגרופים הגדולים שלו, תתפלאו, לא אתיופים. ומה אני רוצה להגיד לכן, שלקדם יצירה נשית זה לא לקדם חוגי מקרמה של נשים או חוגים של פמיניסטיות שעוסקות בחיסול המין הגברי.

זה עיוות של המאבק הפמיניסטי, שבזכותו את גם יוצרת.

נכון, את צודקת. ואני אומרת את זה מנקודת מבט של איך גברים אולי יכולים לראות את זה.

לא תמיד צריך להגיד מה הם חושבים. לפעמים צריך להגיד מה אנחנו חושבות.

נכון. אז מה שרציתי להגיד, שאנחנו הנשים, האימהות והבנות והאחיות, ואנחנו מספרות סיפור שהוא סיפור של כלל החברה הישראלית, אנחנו מבאות את הקול הנשי שאומר מגיע לנו יותר. על העבודה שלי במשך חמש שנים בעשיית הסרט ליידי טיטי לא קיבלתי שקל, כיאה לאופן שבו מדכאים נשים. אבל אני לא פה כדי לעשות סרט אחד. אני פה כדי לסלול דרך, שפה, וחזון. ואל פחד. זה רק ישחרר אותנו. תודה.

תודה רבה. ואני חושבת שהתייחסת יפה לנושא של התוכן שמביאות, עולם התוכן שמביאות איתן גם חלק גדול מהנשים שעוסקות בנושא. אני רוצה לתת לדנה נאור הכהן, מפיקה ראשית. בבקשה גבירתי.

אני אשמח רק לציין יושבת ראש הוועדה שהאמנה למניעת הטרדות מיניות כבר נחתמה על ידי איגוד המפיקים.

בשעה טובה.

ושל איגוד הבמאים, וזה כבר מאחורינו. אני חברת הנהלה של הפורום הדוקומנטרי, חברת איגוד המפיקים והבמאים דוקו, ואני גם נשואה ואמא לארבעה ילדים. אני מאוד מאוד חריגה בנוף של התעשייה. והשאלה איך עשיתי את זה. בגיל עשרים, כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לראיון אצל עיתונאי בכיר ומוכר, שהטריד אותי מינית בצורה שאני לא אספר היום, כי אמרו לי לא לעשות עם זה כלום, כי להיות המוטרדת יעצור אותי מלהגשים את החלום שלי. בגיל עשרים ואחת התחלתי לעבוד בעובדה כמזכירת מערכת. זאת היתה עבודה מסודרת, עם שעות, וזה היה החלום שלי, ושם לא הטרידו אותי. בגיל עשרים ושלוש הלכתי ללמוד באוניברסיטה. בגיל עשרים וחמש עבדתי בריאליטי, שנכנס לישראל, ושינה את חוקי המשחק לגמרי. הפכו להיות שעות עבודה של שמונה עשרה שעות ביום, אני כבר לא הוטרדתי, אבל מי שעבדה איתי הוטרדה על בסיס יומי. כל הגברים על הסט רצו מאוד להשתתף בחוויות שלה עם הבת זוג שלה. היינו צעירות, אז קצת צחקנו מזה, ולא עשינו עם זה כלום. זאת בעצם סביבת העבודה שלנו. להיות בת עשרים וחמש, בסביבה שכולם גברים, בני ארבעים, להיות אישה צעירה בתוך שרשרת המזון בין שחקנים שהם כוכבים לבמאים שהם כוכבים לצלם מכונן, למפיקים קשוחים. זו סביבה שאת משותקת בה. שאת יכולה להיות מוחלפת בשניה. כמו במערכון של המאפרת של דובי דוברמן ביהודים באים. כי להחליף מתאמת או נערת מים זה הדבר הכי קל למפיקים. יש בסך הכל עשרים ימי צילום, ואת נושמת ואת ממשיכה. את לא עושה עם זה כלום. וזה לא חייבת להיות הטרדה ברורה. זה גם התעמרות, זה השפלות, זה צעקות. כי לגברים לא מדברים ככה. אבל לנשים כן.

מאז אני ילדתי ארבעה ילדים, וכל יום בערך אני שומעת את המשפטים למה את מחוץ לבית בשעות כאלה, איזה בעל תומך יש לך, כל הכבוד שהוא מרשה לך לעבוד ככה. איך הם מסתדרים, מי איתם. איך את עושה את זה. זאת אומרת ארבעה ילדים, עשרים קבוצות ווטסאפ, כולם רק אימהות, כל הגננות מדברות רק איתי, זה לא משנה שאני אומרת להן לדבר עם בעלי כל הזמן. ארבעה חודשים בשנה אין מסגרות לילדים. ואני כעצמאית אין לי מה לעשות עם זה. את לא יכולה לשלב, להיות עצמאית ואמא. עם ארבעה חודשי חופש. למשל כל סדרות הילדים מצולמות בקיץ, ואני כבר שנים לא הייתי בקיץ עם הילדים שלי. אז זה בעצם אתגר. כל החברות שהתחילו איתי את הדרך, הן כבר לא בתעשייה. כולן או ילדו ולא חזרו למקצוע, או עברו למקצועות אחרים. והגברים בעצם ממשיכים קריירה בלי בעייה. כי כשכולם עשו קריירה אני עשיתי ילדים. וכל מי שעומד מולי כבר עשה שלושה או ארבעה סרטים, ואני עשיתי אחד.

והאחריות שלנו בעיניי היא לאפשר לכל הנשים היוצרות הזדמנות כלכלית ומקצועית לפחות כמו של הדברים. כי אף אחד לא צריכה לוותר, ואף אחת לא צריכה לעבוד בסביבה כזאת. תודה.

תודה רבה. את צודקת, אף אחת לא צריכה לסבול סביבה כזו. אני רוצה לתת את רשות הדיבור לערגה יערי, מתאמת אינטימיות, חברת ועד מנהל. בבקשה.

שלום, שמי ערגה יערי, אני מייסדת מקצוע תיאום האינטימיות בישראל. אני שמחה להיות פה. לפני שאתחיל לדבר רק אומר שיתכן שחלק מהדברים שאזכיר עלולים לעורר אצל חלק מאיתנו טריגרים, תחושות של קושי, חוסר נוחות או מבוכה.

אני מתאמת אינטימיות מוסמכת, בהפקות קולנוע, טלויזיה ובמה. לפני כשנתיים יצאתי לדרך עם משימה מאוד מורכבת. להטמיע בתעשיית הקולנוע והטלויזיה בארץ מקצוע חדש, שנולד בהוליווד ב-2017 עם פרוץ תנועת מי-טו. תאום אינטימיות. המקצוע כולל ליווי מקצועי מוסמך של שחקנים ושחקניות בעבודה על סצנות שיש בהן עירום וסימולציה של מיניות לאורך כל שלבי ההפקה.

התעשייה שלנו היא קטנה, ומאוד תחרותית. העבודה היא תחת לחצים גדולים של זמן וכסף, ובין בעלי התפקידים על הסט יש תמיד היררכיה ויחסי מרות, וזה בסדר, כי מישהו צריך לנהל את הפרוייקט הזה. כשמדובר בעבודה על סצנה אינטימית, בה קיימת חשיפות פיזית ממשית, יחסי המרות עלולים להוביל לכך שהשחקניות והשחקנים, שלרוב הם הגורם הרגיש והפגיע ביותר המצוי בתחתית סולם ההיררכיה המקצועית יבצעו פעולות הנדרשות מהן, או מהם, גם אם הן או הם אינם באמת מסכימים או מסכימות לכך. סביבת העבודה המערבת עיסוק במיניות ועירום הינה נפיצה ביותר. ומהווה כר פורה לאירועים של הטרדות ופגיעות מיניות, טישטוש וחציית גבולות, ומזמנת פגיעות רגשיות הנובעות בין היתר מטראומות עבר, רגישויות סביב דימוי גוף, מיניות ומגדר.

כשאין מי שמופקד באופן בלעדי וייעודי לדאוג לרווחתם וביטחונם של החשקנים והשחקניות בתהליך רגיש זה, הסיכוי לפגיעה הוא עצום. מהותו של מקצוע תאום האינטימיות הוא שמירה על בטיחות רגשית ופיזית, והוא מהווה כלי אפקטיבי וקריטי למניעת הטרדות ופגיעות מיניות, המייצג אסטרטגיה של מניעה, על פני תיקון בדיעבד. אולם למרות כל הנאמר לעיל, ולמרות שהוכח שמעורבות של מתאמת אינטימיות מוסמכת מצמצמת באופן משמעותי את הסכנות הקיימות על הסט ומחוצה לו, ותורמת ליצירת סביבת עבודה בטוחה ומכבדת, על הסט ומחוצה לו, עדיין רוב ההפקות בוחרות שלא לשכור את שירותיה.

פעמים רבות נאמר לי שהשיקולים הם כלכליים. אבל חשוב לזכור שתיקצוב של הפקה מייצג תפיסת עולם וסדר עדיפויות. בנוסף להעדרן של מתאמות אינטימיות במרבית ההפקות, ישנן עוד שפע פרצות המהוות פתח לבעיות וסכנות. הסכמים משפטיים שאינם כוללים את הדרישות וההסכמות לגבי סצנות מיניות ועירום. כן, כי אתם יודעים איך זה עובד. יהיה בסדר. אין תהליכי עבודה מובנים על סצנות כאלה לאורך שלבי ההפקה, בהעדרה של מתאמת אינטימיות. אין מספיק שימוש בעזרים וטכניקות שחוסכים לשחקנים ושחקניות מגע אינטימי מיותר, או חשיפה פיזית מיותרת, ועוד ועוד.

אם יש סצנת אלימות הכוללת מכות, זה ברור שמזמינים את איש הפעלולים, לוודא שהכל יעבוד כמתוכנן, ואף אחד לא ייפגע. אבל כשיש סצינה של אלימות מינית, אז כבר נסתדר. האם יהיה נכון להניח שהזנחת הבטחון הרגשי מקורה בשיטות עבודה מיושנות אשר עדיין, לאחר כל מה שעברנו ולמדנו, מכתיבות גם היום את אופי ההתנהלות בתעשייה? כאישה העובדת בתעשייה אני יודעת בוודאות, יש חשיבות עליונה לשמירה על ביטחונן ורווחתן הרגשית של נשים, כמו גם של גברים, העובדים בה. כיצד ניצור כאן שינוי תרבותי וערכי, בסדרי העדיפויות. במטרה להפוך את מקצוע תיאום האינטימיות לחלק אינטגרלי ומובן מאליו בכל הפקה שיש בה עירום ומיניות.

השינוי הזה צריך להתרחש משני כיוונים במקביל. מלמעלה למטה. עבודה שוטפת של הפקות עם מתאמות אינטימיות על פי פרוטוקולים וקווים מנחים המיישרים קו עם מה שמקובל היום בעולם. יש לעדכן בהתאם את האמנה למניעת הטרדות מיניות, ולמלא את החסרים בה. כולל סעיף המציין כי יש לעבוד עם מתאמת אינטימיות כשיש סצנה הכוללת עירום ומיניות. והמשך העלאת המודעות למקצוע ולעקרונותיו בפני דור העתיד, סטודנטים לקולנוע ומשחק. כמי שעובדים עם המשאב הכי יקר שיש, בני אדם, מוטלת עלינו אחריות אתית, כחברה ותעשייה, לתעדף את הבטיחות הרגשית של עובדיה ולשמור עליהם. אני קוראת מעל במה זו לכם, שר התרבות, מועצת הקולנוע, קרנות, איגודים, איגוד מרכזי הסיוע, בתי ספר לקולנוע ומשחק, סוכנויות שחקנים, כאן תאגיד השידור הציבורי וכל יתר גופי השידור, כל הגופים המממנים והרגולטוריים, הצטרפו למשימה חשובה זו, ברמה ההצהרתית וגם ברמה המעשית. הפנו תקציבים להסברה, והציעו סיור להפקות במימון ליווי של מתאמות אינטימיות בכל סצנה שיש בה מיניות ועירום.

תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סולמאן, ולכל הנוכחים והנוכחות.

תודה לך. הוספת הרבה לידע שלי. אני חייבת להגיד. ועצם העובדה שזה מקצוע חדש, כי הבנתי שזה התחיל אחרי מי-טו, זה אומר שעדיין יש הרבה מה ליידע את עולם הקולנוע על המקצוע הזה ועל החשיבות שלו.

אני רוצה לתת לד"ר איל בורס, יו"ר מועצת הקולנוע, את רשות הדיבור. בבקשה אדוני. הקשבת לבעיות שעלו, אני אשמח לשמוע גם כן במה אתם כמועצת הקולנוע יכולים לעזור, מה אתם עושים. בבקשה.

תודה. אחד הדברים שאנחנו עושים זה אנחנו נוכחים גם בוועדות כאלה, לא רק חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא. לצדי יושב אבי שמש, שהוא גם חבר מועצת הקולנוע. אני מכיר את הדו"ח של ליאור, ואני נעזר בו לא מעט, אמרתי לה, כשאני מרצה על הנושא של ייצוג נשים בקולנוע הישראלי. למרות שאני גבר. וכשהיא הזמינה אותי לוועדה הזו אמרתי לה שאני אשמח להציג בקצרה גם מה נעשה בשנים האחרונות לקידום היצירה הנשית בקולנוע הישראלי, כדי שגם אולי על הבסיס הזה אני אציע כמה הצעות מה אפשר לעשות גם בעתיד.

כמה עקרונות שנעשו כבר ב-2018 לקידום נשים. קודם כל קבענו ב-2018 שמוסד, ארגון, קרן, פסטיבל, שמספר הנשים שחברות בוועד המנהל שלו עומד על חמישים אחוז, ומעלה, לפחות. התמיכה בו בשנה שאחרי תגדל בשני אחוזים. עכשיו כבר הצעה אופרטיבית שאנחנו יכולים להעלות בדיונים במועצה בהמשך, זה גם להעלות את זה מחמישים אחוז לשישים-שבעים אחוז. ואולי משהו פחות דרמטי זה להגדיל את התמיכה באותם מוסדות שמכניסים יותר נשים לוועד המנהל.

אני חושב שאולי דבר דרמטי יותר שהכנסנו ב-2018 כבר, שמבין כלל הלקטורים שהקרנות מעסיקות אנחנו דורשים שלפחות שלושים אחוז יהיו נשים. זה לא תמריץ, זה תנאי סף. אם אין שלושים אחוז נשים מינימום לקטוריות, אז אין תמיכה כספית. גם זה בדיון עתידי אנחנו יכולים לדון בהעלאה, וזה עלה כבר פעם, כלומר להעלות לארבעים אחוז, ואולי אפילו לחמישים אחוז.

והדבר האחרון, אני פונה לכל מי שיושב פה, כנראה לא מודעים לזה מספיק, אנשים שעוסקים בקולנוע, אני גם יוצר ובמאי, יש לנו במועצת הקולנוע תחום תמיכה בפרוייקטים ויוזמות. ואחד הסעיפים נקרא עידוד נשים יוצרות בקולנוע. וכל אחד מהגופים והאנשים שיושבים פה, זה דרך גופים, אי אפשר באופן אישי, יכול להגיש בקשות למועצת הקולנוע באופן ישיר. יש כמובן תנאי סף לעניין הזה. להגיש בקשות שעוסקות בעידוד יצירה נשית. למשל הקרנות מגישות בקשות לחממות.

גם כשאני מרצה על הנושא של ייצוג נשים בקולנוע באמת עולה הנושא של מיעוטים בקרב נשים. קבוצות לא הגמוניות של נשים. אם הייתי יושב פה לפני שלושים שנה הייתי אומר שנשים מזרחיות לא מיוצגות מספיק בקולנוע. למשל כקבוצה לא הגמונית. אם אני יכול לדבר היום על קבוצות של פלסטיניות, ערביות, חרדיות.

אני הבנתי, אני רציתי להדגיש שלא מגדירים אנשים על פי מה הם לא. מגדירים אותם על פי מה הם. אני לא הייתי רוצה שמישהו יגיד לי שאני לא הגמונית.

נכון. במחקר מדברים על זה שנשים לבנות חילוניות יהודיות היו ההגמוניה בייצוג הנשי הקולנועי עד שנות התשעים. אני הזמנתי, אני ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי לוועדה היום את שני ביבי, שנמצאת פה, שהיא מנכ"לית חברת ההפקות אימפקט-פילמס, שמקדמת נשים חרשות בקולנוע הישראלי. סתם כדי להוסיף. חלק מהתפקיד פה זה גם לזכור להוסיף קבוצות, אסור לי להגיד לא הגמוניות, קבוצות מיעוט בתוך המיעוט הנשי. כדאי להסתכל על עוד קבוצות שבאמת אף פעם לא נכנסו. וזה די מדהים אגב לשמוע את הסטטיסטיקה של חרשים וחרשות באוכלוסיה הישראלית והעולמית. זה מדהים. תודה רבה.

תודה לך. אני התעקשתי על העניין של לא הגמוניות. אפשר לדבר על גיוון, אפשר לדבר על נשים מקבוצות מיעוט, אבל להגדיר אותנו במה שאנחנו לא, ואנחנו נגיע למצב שהלבנות היהודיות האשכנזיות לא יישארו הגמוניות. אנחנו נשנה את המציאות הזו.

רוני הדר, בבקשה.

תודה רבה, שלום. שמי רוני, אני חברת ועד המנהל של שח"ם, וגם שחקנית. אני רוצה לדבר שניה מהכובע הזה של הייצוג של שחקניות, ייצוג נשי על המסך, בין אם זה בקולנוע, בטלויזיה. בתיאטרון זה פחות הנושא היום, אבל גם.

אני לוקחת כל מיני דברים ששמעתי כאן היום, גם מליאור, על העובדה שברגע שיש במאית על הסט, אז יש באופן טבעי עלייה ניכרת של אחוז של נשים שעובדות, וגם על המסך. כמו שאמרנו שהסיפורים הנשיים שנשים מספרות זה לאו דווקא תשמעו את הקול הקטן והאיזוטרי שאנחנו רוצות להביא. זה עוד חמישים אחוז מהאוכלוסיה.

אני אומרת עכשיו משהו בתור אמא, משהו מהעולם של החינוך. אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו, ואת דור העתיד לראות בנשים וגברים כמשהו שווה. שהייצוג יהיה שיוויוני. ומה יותר מחנך היום מטלויזיה ומקולונוע. זו מראה לחברה שלנו. זה החינוך, הילדים לומדים היום הכל מתכניות טלויזיה. אנשים רואים סרטים וזה מנגיש להם תרבויות שונות, סיפורים אנושיים. ואני חושבת שככל שנשים יצרו יותר ותהיה להן יותר אפשרות ליצור ולספר את הסיפור שלהן, וגם להציג נשים על המסך, בתפקידים חשובים, משמעותיים, כמו שנאמר כאן, אנחנו לא יכולות להיות מה שאנחנו לא רואות. אני גם רוצה שהבנים שלי, אני אמא לשני בנים, אני רוצה שהם יראו ייצוג נשי חזק על המסך, וישמעו סיפורים מגוונים, לא רק סדרות אקשן, שזה אחלה, וזה חשוב. אבל יש חשיבות עצומה כאן לחינוך, באיך שאנחנו מציגות את עצמנו על המסך, וכמה שזה חשוב לכל כך הרבה תחומים אחרים.

תודה רבה על העשייה שלכם, ועל ההקשבה, אני מאוד שמחה להיות חלק מהנשים המדהימות שעושות עבודה מדהימה בתחום הזה. בהצלחה לכולם.

תודה רבה. אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע.

תודה רבה. אני רוצה לדבר ספציפית על הסוגייה של מניעת הטרדות מיניות, גם כמובן בהיבט של מוגנות, וגם בהיבט של הסטטיסטיקות המועטות שיש, שעוד לא התדרדרו עוד יותר, כי נשים נפלטות בתעשייה. שמענו בפרשת איבגי על הרבה נשים שנפלטו מהתעשייה. אז אני רוצה להגיד כמה מלים על תעשיית הקולנוע, שהיא תעשייה מאוד פרוצה מבחינת היכולת שלה להגן על נשים, וגם על גברים מבחינת מניעת הטרדות מיניות. אין לנו נתונים, שזה אחד מהתחומים שאין לנו שום נתונים, לא מה קורה כשהמסך עולה, ולא מה קורה אחרי שהמסך יורד. וברור שדברים קורים ומתרחשים. פרשת איבגי היתה רק דוגמא. קיבלנו פניות, אחרי שהפרשה נגמרה, מאישה מאוד מבוגרת ששנים כבר עזבה את התעשייה, בגלל מה שהיא עברה איתו. סתם סיפור אחד מעוד הרבה סיפורים. לא סתם, סיפור מאוד קשה כמובן. וגם אם אני אמשך את מה שרונית אלקבץ אמרה, כדי שנשים ימשיכו להיות בתנועה ללא חשש חייבים לתת ולאפשר מוגנות.

למרות האמנה, אני שמחה לשמוע את מה שאת אמרת, אני חייבת להגיד מנסיוננו כל כך הרבה שנים מאיגוד מרכזי הסיוע, אני לא מאמינה יותר בהאמנות. הפסקתי להאמין בהצהרות. או שמוצאים רגולציה, או שלא קורה כלום. האמנות זה יפה, תולים על הקיר ויש מסיבה יפה שיו"ר הוועדה היתה בה. אבל תכל'ס מה קרה, מה הסטטיסטיקות, מה קרה עם ההאמנה. אולי מישהו יגיד אחר כך.

אני דווקא חשבתי שאת תספרי לנו מה קרה. כי בסופו של דבר אתם עבדתם על ההאמנה ואתם פיתחתם אותה. אני לא כל כך ויתרתי על האמנות. זה אחד מהצעדים בדרך. אנחנו נשמח כשזה יהפוך למציאות. אבל אחד מהכלים שאנחנו משתמשים, והשאלה, האם מישהו בודק עד כמה מיישמים. באחת עשרה אנחנו חייבות לסגור את הישיבה הזו. אחרת תהיה לנו בעיה עם הנשיאות של הכנסת.

אני רק אומרת, ואני ממשיכה את הדיון החשוב שערכת כאן אתמול לגבי מניעת הטרדות מיניות באקדמיה, שלאט לאט רואים איך הרגולציה עוזרת. אז חייבים לאסוף נתונים כדי להבין איפה אנחנו עומדות ועומדים, כמו באקדמיה כך גם בתעשיית הקולנוע. ברגע שאת מתלוננת, את עלולה לשרוף את עצמך בתעשייה. זו בעיה אדירה ביותר. אני לא צריכה להגיד לכם. אני אומרת, מבחינת הניסיון שלנו, חייבים להבין איך קורות הטרדות מיניות בתעשיית הקולנוע. מה המאפיינים המיוחדים שלהן. מה הנתונים ומה מנגנוני ההגנה.

אני רוצה לומר, והיה לי כאן שיחה לפני הישיבה עם משרד התרבות, שעכשיו יש באמת שר שאכפת לו מהנושאים האלו, שחייבים, סוגיית הרגולציה על ידי תמיכות בעיניי היא כלי שחייבים לחשוב עליו. כי אני ראיתי במפעל התמיכות שיש עידוד אם יש יותר נשים, כל מיני דברים שהם חשובים. אני חושבת שחייב גם סנקציה אם לא ממלאים את החוק. מה קורה בהפקת קולנוע שהיא אירוע אד-הוק שמסתיים. כל הדברים האלו איך הם קורים. כמובן אני רוצה לומר עוד דבר, שזה יכול להיות המשך לדיון של אתמול. לא שמענו אתמול, לא היו נציגים של בתי הספר לקולנוע ולתיאטרון, שלא היו בדיון כאן אתמול.

דיברנו על זה והערנו שיש בעיה בנושא הזה, ואנחנו הולכות להמשיך לעקוב. תודה רבה. אני רוצה לתת את רשות הדיבור לגלית והבה שאשא.

תודה לך. אורית, תודה רבה לך. אנחנו באמת הרגולטור, ובאמת עשינו איזה שהוא צעד מאוד משמעותי ברפורמה ב-2018. אבל אנחנו צריכים לעשות עוד צעדים. השר חילי טרופר מסתכל עמוק לנושא של הנכחה של נשים במרחב הציבורי דרך מבחני התמיכה. היה תיקון רוחב שאנחנו השקנו אותו לפני כמה חודשים שבעצם מבקש לתמרץ גופי תרבות, למנוע הטרדות מיניות, במינוי של ממונה של הטרדות מיניות, גם במקומות שיש פחות ממספר העובדות והעובדים באותו ארגון.

לנו חשוב להגיד כמה דברים. אחד, אני חוזרת מקאן, מפסטיבל קאן.

כשאת אומרת שאתם מנסים לתמרץ ארגונים לעשות את זה. וזה חובה לפי החוק. מה בדיוק עשיתם כדי לתמרץ?

אנחנו בתיקון הרוחב שעשינו בתחומי האומנויות האחרים, אנחנו רוצים להרחיב את זה גם לקולנוע וגם לתחומים אחרים. למעשה גוף שעל פי חוק לא מחוייב לממונה הטרדות מיניות וכו', בגלל מספר מסויים מצומצם של עובדות ועובדים בו, ברגע שהוא ממנה ופועל על פי החוק של הטרדה מינית, שלא חל עליו בגלל המספר המצומצם, הוא מקבל תימרוץ של שלושה אחוזים נוספים בגובה התמיכה בו. כדי למנות ממונה את צריכה מספר מסויים של עובדות ועובדים. עכשיו אנחנו ראינו את הלקונה הזאת, ומתוך ראיית הלקונה הזאת, מתוך הבנה שזה כורח שאנחנו כרגולטור חייבים לתמרץ גופים לעשות את זה, אז אנחנו עושים את זה, ובכך לא אמרנו די. אנחנו בלא מעט תחומים, גם לאחרונה.

אני הייתי מציעה עוד משהו. לתמרץ זה תמיד טוב, אבל זה גם סיבה למסיבה. אז אפשר בקלות, כמו שאמרה אורית, שמנהל הארגון ימנה את עצמו ממונה, תדעו על זה במכרז, אבל אף אחד בארגון לא יידע שהוא ממונה. ראיתי גם מקרים במקומות אחרים שנתנו שמות של ממונות שלא ידעו שמינו אותן כממונות. אז השאלה שלי, אתם מבקשים מאלה שלא חל עליהם החוק, מה עם אלה שחל עליהם החוק? האם יש פיקוח על הנושא? האם יש סנקציה למי שלא פועל לפי החוק? אני הייתי רוצה לראות את זה. האם אתם מדקדקים, כאשר נותנים בונוסים תקציביים, האם אתם מדקדקים בלבדוק מה קורה בזה.

אז קודם כל תודה, הרמת לי להנחתה. למשרד שלנו יש תשובות מצויינות, משום שאני יושבת ראש ועדת התמיכות, שזו ועדה סטטוטורית, לצדי יש חשבת, סגנית חשב במקרה הזה. אנחנו מקיימים בקרות מדוקדקות וקפדניות, כאשר אנחנו מתמרצים. זה כסף ציבורי, שהכסף הציבורי הזה צריך להגיע ליעדו. ולכן ישנן בקרות וישנן אחת לשלוש שנים גם ביקורות עומק. לא רק בקרות, אלא גם ביקורות עומק.

מעבר לזה אני רוצה להגיד שאני חוזרת מ"קאן", אפרופו וויפטי, אנחנו מקיימות כבר מאז ומתמיד, בעצם מ-2016, פאנלים לקולנוע. הפאנל האחרון היה פאנל רב משתתפות ומשתתפים, ואני שמחה שהיו גם משתתפים. משום שהסוגיה של שיוויון נשים היא לא סוגייה אך ורק לנשים, היא סוגייה למכלול האוכלוסיה. והרמת לי להנחתה ערגה, אגב שם מאוד מאוד יפה, מתאמת אינטימיות רשמתי לפניי, אני חושבת שאפשר להסדיר את זה דרך הרגולציה. אנחנו כמובן נעבור דרך מועצת הקולנוע, שהיא סוברנית לדברים האלה, יש המון מה להגיד, אבל צריך הרבה יותר לעשות. תודה.

תודה רבה לך. אני חושבת שאנחנו נמשיך את הקשר הזה, ואנחנו נמשיך גם ארצה לקבל מידע על הביקורות שאתם עושים, ומה בדיוק הכנסתם שינויים. אנחנו לפני. אבל שתדעי לך. אנחנו נרצה מידע על כל הצעדים שעשיתם בתקופה האחרונה כדי לקדם את הרעיון להכניס את כל הנושא של מתאמת אינטימיות לתוך הרגולציה, אני חושבת שזה צעד מאוד מאוד חשוב. וחלק מהמוגנות שאפשר לספק לשחקנים ושחקניות במקצוע.

נשארה לי רק רשומה אחת לדבר, שני ביבי, מנכ"לית חברת הפקות, בבקשה.

נעים מאוד, קוראים לי שני ביבי. אני מנכ"לית של חברת הפקות אימפקט פילמס. חברת הפקות קצת שונה מהמושגים שאתם מכירים. אנחנו מקדמים הפקות של נשים חרשות ושומעות שעובדות ביחד, בשביל לקדם קול טיפה אחר, נשים שהן חרשות, נשים שכמו שאני קוראת לזה, נשים שהחברה מגבילה.

אני אתחיל במשהו קטן, בישיבה הראשונה שעשינו כל הנשים ביחד דיברתי על בחורה בשם טרוט', בחורה אפרו-אמריקאית, ב-1851 שוחררה מהעבדות, ועמדה בקונגרס של הנשים, של קידום מעמד האישה, היא עמדה שם ושאלה את הנשים הלבנות שניסו לקדם את זכות מעמד האישה, שאלה אותן האם אינני אישה גם כן. בחורה אפרו-אמריקאית, מטר שמונים. אני רואה שכולכן פה נמצאות בכל מיני תפקידים, ואתן כן משתלבות בתעשייה. ויש הרבה מאוד נשים שמעולם לא עשו סרט, לא משתלבות בבתי הספר לקולנוע, מפיקים ובמאים מפחדים.

אני רק רוצה להגיד שזה מבוסס על מאמר של ביל הוקס.

אז באמת יש המון המון נשים בתעשייה שהן ממש שקופות בעיני כולם. אני היום מקדמת שני סרטים שנכתבו על ידי נשים חרשות. אני בעצמי בת להורים חרשים. אישה חזקה, חרשת, מדהימה, שפשוט אני כשאני הולכת לקולנוע ולטלויזיה אני לא רואה את הייצוג שלה לא על המסך, ולא בכלל. לא כי הן לא טובות, לא כי הן פחות חזקות, לא כי הן פחות מוכשרות. זה פשוט כי מישהו החליט לא לתת להן את המקום הזה. וזה היה ככה המון המון שנים.

אנחנו הגשנו את הסרטים שלנו לכל הקרנות הציבוריות, ניסינו לעשות המון המון דברים. ופשוט, למרות שלקטורים בכל הסרטים.

אני חייבת לסיים את הדיון, ואני מאוד מתנצלת. אבל זה לא הסוף. אנחנו יהיה לנו עוד דיונים בנושא. אבל אני לא רוצה לשים את הצוות של הוועדה במצב מביך מול הכנסת. הם חייבים לסיים באחת עשרה. ואין ענייני דמוקרטיה בנושא הזה. אז אני מאוד מתנצלת, חשוב לי מה שאמרת, זה לא מתוך חס וחלילה לא להבין.

אני חייבת רק לסכם בשלושה משפטים. קודם כל כמו שאמרתי אני רוצה לעשות את הסקירה הזו של הממ"מ. אני לא חושבת שהסטטיסטיקה הזו קיימת בכל מקום. אנחנו נעזר בלשאול את השאלות שאתן רוצות לקבל עליהן מידע ואני רוצה לקבל את המידע. אמרתי לכן, אני עדיין לומדת את הנושא.

הדבר השני, אנחנו נפנה למשרד ונבקש את המידע גם כן על הצעדים של המשרד, שנעשו ומתוכננים, כדי להתייחס לנושאים האלה. המועצה כחלק וגוף בתוך המשרד גם כן יתייחסו לנושא הזה. אני חושבת שהגיע הזמן באמת לראות איזה רגולציה קיימת בנושאים האלה, גם בענייני המכרזים, גם בענייני התיקצוב. אולי כדאי לנייד, במקום תיקצוב ובונוסים שניתנים בצד אחד לעשות אותם לפי תנאים שהם יותר לוקחים את הנושא של רגישות מגדרית בחשבון. אני מודה לכם על היוזמה והבקשה לקיים את הדיון הזה. חשפתם עוד צד מעולם שנמצאות בו נשים, ועדיין מנסות להיאבק על מיקומן. ואנחנו פה נהיה לצידכן.

מילה קטנה גבירתי, האם אפשר לקיים דיון בקרוב?

אתם כל פעם מכניסים לי את המשפט, אני מקווה שהקואליציה תישאר, ואני לא רוצה להגיד מה שאני חושבת. אבל אני רוצה להגיד דבר אחד, אמרתי זה לא הדיון האחרון, אנחנו נעשה את הדיון, אני לא רוצה להתחייב על חודשיים, כי אני ארצה את המסמך בידיים שלי לפני שאנחנו ממשיכים, ואנחנו נדבר. תודה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:00.