פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



24
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
28/02/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 40
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, ו' באדר התשפ"ב (07 בפברואר 2022), שעה 12:00

מניעת חרם חברתי בבתי ספר, התשפ"ב-2021

חברי הוועדה: מיכל שיר סגמן – היו"ר
אימאן ח'טיב יאסין

מאי גולן

ורד גיל - ממונה אקלים חינוכי מיטבי ומניעת אלימות -, משרד החינוך

עדי דרור - ראש תחום פיתוח תוכן, מרכז מצמיחים להפחתת אלימות בבתי הספר

ליאם קוטק - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

סיגל טולדנו - יו"ר ועד הגנים הארצי, הנהגת הורים ארצית

אביתר תורגמן - נציג הורים, הנהגת הורים ארצית

אופק ראשון - תלמידה

הדר אליהו - מנהלת מחלקת נוער וצעירים, מרכז השלטון המקומי

לירון אשל - יועמ"ש, המועצה הלאומית לשלום הילד

תמי סלע

תמי ברנע

אתי בן-שמחון


מניעת חרם חברתי בבתי ספר, התשפ"ב-2021, של ח"כ מאי גולן (מס' 1233).

שלום לכולם, היום ה-28 בפברואר 2022, כ"ז באדר א' התשפ"ב. הנושא היום: מניעת חרם חברתי בבתי-ספר, של חברת הכנסת מאי גולן. אני רוצה לפתוח את הדיון, קודם כל, לומר תודה לחברת הכנסת גולן, על קיום הדיון הכול כך חשוב הזה, בעת הזו שבו אנחנו שומעים על ילדים ובני נוער זו תופעה שהיא קשה, הייתה קשה, ובעת הזו היא אפילו מקבלת משנה תוקף וחריפות יתר. אנחנו פה בוועדה עוסקים לא מעט במצבם הנפשי של בני הנוער, במיוחד בתקופת הקורונה אבל לא רק.

אפתח עם חברת הכנסת גולן. לאחר מכן, עם חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין. לאחר מכן, יש לנו אורחים מיוחדים שהגיעו לחלוק את סיפורם איתנו כאן היום. אקריא למען הפרוטוקול: כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת, והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. ככל שיעלו עניינים הנוגעים לקטינות וקטינים שיש חשש שעברו הטרדה מינית או פגיעה מינית, עבירת אלימות או עבירה של התעללות, שיעלה דבר שיש בו לייחס להם עבירה, או מקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים, או להליך פלילי המתנהל בבית משפט, חל איסור על פרטים מזהים שלהם, ולכן הם לא יצולמו או יוקלטו ולא ייכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן, בגלל רגישות הנושאים הצפויים לעלות בישיבה זו - אני קובעת כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת ככל שתהיה בקשה או יעלה צורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור, פרטים מזהים של דוברות ושל קטינות, דוברים או קטינים, או ככל שזה יידרש לבקשת משתתף אחר בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום נזק למי שביקש זאת או לזולתו.

אני מבקשת מהדוברים, גם אלה שבזום להיות קצרים מאחר ואנחנו רוצים לשמוע את כולם, לרבות את משרדי הממשלה ואת תשובותיהם.

בבקשה, חברת הכנסת גולן.

אני רוצה לברך את יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת מיכל שיר, אני יודעת על האכפתיות והרגישות אובר שלך לנושא, ובכלל, לבני נוער ולילדים. ולא בכדי רציתי שהחוק הזה ידון בוועדה שלך. אני מברכת אותך, ומודה לך על כך שאת מביאה את הנושא החשוב הזה לדיון. אני רוצה להגיד שהנושא הזה, וחברת הכנסת מיכל, יודעת כמה הוא בדמי, כמה הוא חשוב לי, כמה אני נאבקת עליו מיום כניסתי לכנסת, כמה הוא מגדיר את מי שאני.

את נאום הבכורה שלך לא אשכח לעולם.

נכון. בנאום הבכורה שלי היה לי חשוב לדבר על זה. יושבת לידי הנערה המדהימה אופק, שעוד מעט תדבר, וממש ככה נכנסה לי ללב, ומובילה את המאבק הזה בגאון, ביופי ובגאווה כבר זמן רב, משהו שאני לא יכולתי לעשות בזמני. אגב, אני רוצה לברך את חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, שהגיע לדבר על החוק הזה. אני חושבת שזה חשוב לדבר על מה קורה בכלל המגזרים אצלנו בישראל, בני נוער וילדים מוחרמים נמצאים בכל מגזר, לא משנה צבע, דת, גזע ומין. אני מברכת על כך שהגעת לכאן היום. אני באמת חושבת שזה חשוב. אז תודה לך.

באמת, יש לנו פה אנשים חשובים. אני רוצה קצת לגעת בבשר של החוק. אני לא אחזור על הסיפור האישי שלי, באמת הוא כבר לא חשוב. אני חושבת שזו זכות ושליחות שעברתי את מה שעברתי כדי שאני אהיה היום שליחת ונציגת ציבור ואעלה את הנושא הזה. אני כן רוצה לדבר על מה שקרה כשהגשתי את הצעת החוק הזו. הצעת החוק הזו הייתה מאוד תקדימית, אני יודעת את זה. עוד כשהגשתי אותה, אנשים קצת הסתכלו עליי בחוסר הבנה, מה זה הצעת חוק למניעת חרמות בבתי-הספר? מה את רוצה לעשות? איך את רוצה להתערב בין ילדים? מה תעשי? אני חייבת לציין שלולא באמת הייתי חושבת על זה טוב טוב, ומפרקת את זה לגורמים, לא הייתי מופתעת מהתגובה של משרד החינוך דאז, אבל כן הייתי מאוד מופתעת.

אני חייבת לציין, כשהגשתי את הצעת החוק, קיבלתי התנגדות נחרצת ממשרד החינוך, ולא הבנתי. באמת, באמת שלא הבנתי. מיותר לציין ששר החינוך אז היה יואב גלנט. חושבים כשסיעה מסוימת היא השלטת והיא בקואליציה, אז אוטומטית כל חוק שאת רוצה להעביר עובר ככה. והנה, עובדתית, זה היה לא נכון, ונאלצתי כמעט שבעה חודשים, עד שהוא כבר כמעט לא היה שר להיאבק כדי שמשרד החינוך בכלל יבין על מה אני מדברת. אז ההתנגדות הייתה מאוד חזקה. וכאשר ניסיתי להבין למה, וירדתי לרזולוציות מאוד קטנות, הבנתי שיש התנגדות במשרד החינוך בכלל לתת הגדרה למהו חרם – זה הדבר הראשון שרציתי לעשות. לטמון את הראש בחול, לא לרצות להתמודד עם מה שקורה. את יודעת, אני אוכל להבין אם לא רוצים לגרום למורים, או ליועצים שבאמת, זו לא אחריותם. זה לאו דווקא אחריותם להתמודד עם משהו שגם ככה יש עליהם כל כך הרבה. אני מבינה את זה. זאת אומרת, יועצים רגילים שצריכים גם ככה להתמודד עם בעיות של תלמידים בבית, ובעיות לימודיות של התלמידים, ובין התלמידים לתלמידים לא יכולים, ובטח שלא המורים הוכשרו עצמם כדי להתמודד עם חרמות, מה עוד שזוהי תופעה שהקצינה בטרוף מאז הרשתות החברתיות, מאז הוואטסאפ, מאז הפייסבוק, טווייטר, טיק טוק וכל הדברים האלה.

ולכן, באמת, רציתי להבין, אבל חברת הכנסת מיכל שיר, היית צריכה לראות את ההתנגדות העזה של בכלל לדון על איזושהי תוכנית בנושא. אני חייבת לציין, מי שלא נמצאת כאן היום, את חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שאז הייתה שרה לא בנושא חינוך, אבל הייתה שרה לנושאים אחרים. וכשזה נפל על תקציב, היא אמרה אוקיי. אני אתן תקציב ממשרדי, וכך נוכל לפתוח קודם כל מוקד כדי שלהורים מוחרמים, ואני קוראת להם הורים מוחרמים, כי הם עוברים את זה על בשרם, גם מצד מערכת החינוך, ולילדים מוחרמים, הם לא הצטרכו להיות אלה שעוברים דירה, הם לא הצטרכו להיות אלה שעוזבים את הבתים. הם לא הצטרכו להיות אלה שעוזבים את בית-הספר. בואו, לפחות תנו להם איזשהו תהליך, או איזשהו בירור שהם יוכלו לעשות כדי להתמודד. כשהגעתי למשרד החינוך, באמת, אז התפשרנו על איזושהי תוכנית שיקומית, כי באמת, את החוק as is איך שאתם רואים אותו עכשיו הם לא רצו לקבל.

מאז עברו הרבה דברים, ארבע מערכות בחירות, ובאמת, הגענו למצב שבו אנחנו נמצאים היום. הצעת החוק שלי הוגשה מיד כשנכנסתי לכנסת הנוכחית, ובאמת, אני לא אכנס לזה, אבל בגלל עניינים פוליטיים כאלו ואחרים, מן הסתם, רוב הצעות החוק של האופוזיציה לא עוברות. אני בירכתי על כך ששרת החינוך העבירה את החוק, אגב, as is החוק עבר, בדיוק מילה במילה, פשוט ברפורמה. הדבר היחיד שאני מצרה עליו, חברת הכנסת מיכל שיר, יושבת-ראש הוועדה – מהי רפורמה. אני ואת יודעות מהי רפורמה. היום יש שרת חינוך כזאת, מחר יש שר חינוך אחר. היום יש משרד אוצר כזה, מחר משרד אוצר אחר, והרפורמה הזאת לא תישאר. היא יכולה ככה לא להישאר בתעדופים כאלה ואחרים. ואנשים לא מבינים שחרם חברתי זה כבר לא עניין בין ילדים כמו שהיו אומרים פעם – זה ייכשל אותו. זה יגדל אותו להיות חזק בחיים – לא, ממש לא. זה גורם להתאבדויות, וזה גורם לצלקות נפשיות לכל אורך החיים. וזה גורם לטראומות שאחרי זה אותם בני נוער, ואני מדברת מעצמי, מה שחוויתי על בשרי, לא יידעו להתמודד איתם. הם לא יידעו להתמודד איתם. הם לא יידעו איך להתמודד עם הילדים שלהם, או עם זוגיות שהם הצטרכו לפתח, או עם קשרים חברתיים כאלו או אחרים, או אפילו להיות בעבודה רגילה, כי הם לא יבינו את ההשלכות של הטראומה שמה שהם עברו, הם לא יבינו. אני הייתי צריכה להתעורר מסיוטים שנים בבגרותי, כאילו אני עדיין באותו בית-ספר, ולא הבנתי עם מה אני מתמודדת, באמת שלא הבנתי.

אני חושבת שכל סגירת המעגל שאני עושה היום עם הצעת החוק הזאת, שמה היא באה לומר? היא באה לומר דבר ראשון בואו תגדירו מהו חרם. חרם חברתי זה משהו שילד עובר נידוי על-ידי ילד אחר אחד, או קבוצת ילדים, זאת אומרת, שנוכל להתמודד עם זה. דבר שני, אתם לא רוצים תקנים, אתם לא רוצים להוסיף תקציבים, אין בעיה. אבל בואו ניקח בת שרות לאומי, בואו ניקח סטודנטית, בואו ניקח מתנדב, מישהו שיוכשר למען כך, שיוכל להסתכל לילדים האלה ולבני הנוער האלה בגובה העיניים, לא ממקום של מורה, לא ממקום של מנהל שיש שם המון דיסטנס שקשה לשבור, ויוכל להתערב במה שקורה שם. כי היום ילד שחוזר הביתה וממשיכים לקלל אותו בוואטסאפ, והמורה רואה לפעמים והיא לא יודעת, היא באה הביתה, היא צריכה לטפל בילדים שלה, זה הולך איתו הביתה, זה הולך איתו לשינה. זה הולך איתו לחלומות. זה הולך איתו לקשר עם האחים שלו, לקשר מול ההורים שלו.

הבנו תוכנית שיקומית בחוק הזה שנותנת תוכנית לא רק לילד המוחרם, אלא גם לילד המחרים, כדי שהם יוכלו להתגבר על זה ביחד. אבל לא יכול להיות שבשנת 2022, ניתן לבריונות לנצח, וזה מה שקורה. זה מה שקורה, גברתי יושבת-הראש, זה מה שקורה, הבריונות מנצחת ברשתות. היא מנצחת בבתי-הספר. היא מנצחת בכיתות. היא מנצחת בזה שלמורה אין לא את הכוח ולא את הכלים להתמודד.

אני אסיים עם זה, שאומנם המוקד החל לפעול, אבל, ומפה אני פונה לשרת החינוך. אנשים לא יודעים עליו. הם לא יודעים על הכלים שמגיעים להם. הם לא יודעים על הדרך שהם צריכים לעבור. הם לא יודעים שיש להם מול מי לדבר ועם מי להתמודד ולעבור את התהליך הזה. אני מבקשת. אוקיי. עברה רפורמה, אני מברכת עליה, בירכתי עליה גם בזמן אמת כשהחוק שלי נפל. אני אגיד לכם משהו, לפרסם טילים לא פחות חשוב לפרסם מכלים להתמודד עם חרם חברתי. אנחנו יכולים לאבד את הילדים שלנו. אנחנו מלבישים אותם בבגדים הכי יפים. קונים להם את האוכל הכי טוב. לוקחים אותם לטיולים, אבל הנפש שלהם נרצחת ואף אחד לא דואג. תפרסמו את הכלים שיש להתמודד איתם. הורים אומרים לי – אנחנו לא יודעים לאן לפנות – שיידעו להתמודד עם זה. ושוב, אני מברכת על כך שאנחנו מדברים על כלל המגזרים מהחברה הישראלית. אני מברכת את יושבת-הראש, חברת הכנסת מיכל שיר. תודה לכל הגורמים המקצועיים. אני אשמח לשמוע מה קורה מאז שהרפורמה עברה, כי לפי שרת החינוך הכול קורה בשטח, אני פשוט לא מודעת אליו. תודה.

תודה רבה, חברת הכנסת מאי גולן. אני חייבת להודות, אנחנו קיימנו גם פה בוועדה מספר דיונים, גם בוועדת החינוך, אגב, ישב פה ילד עם אימא שלו, הוא כבר עבר בית ספר, ועדיין אותה קבוצה ממשיכה לרדוף אותו, ולהתנכל לו. יושבת אימא חסרת אונים. ועוד רק בדיון הקודם ערכנו דיון די ארוך, די מעמיק, שלצערי הרב, הסתיים בפיצוץ שלי מול האוצר - יש גבול כמה אפשר להקשיב על המענים. זאת אומרת, ילד נפגע, בין אם זה בחרם, בין אם זה בדיכאונות, בחרדות, בפגיעה עצמית, שהיא לאו דווקא התאבדות, וגם אם רוצים לעזור לו, יש סוג של שרשרת חיול, אבל מה לעשות שאין אנשי מקצוע בתוך שרשרת החיול הזה.

צריך לעבור עוד חרם.

לא. אין פסיכולוגים. אין עובדים סוציאליים, אין אף אחד שילווה אותו. אין כלים. זה לא משהו שהיינו רוצים לראות במדינת ישראל.

חברת הכנסת יאסין. בבקשה.

פשוט מאוד, אנחנו עסוקים בעניין של הסטודנטים התקועים בגבולות, אם זה בגבולות מולדובה, אם זה בגבולות רומניה, אם זה בגבולות פולין.

הבנתי שחיפשו מתורגמנים.

הלוואי והבעיה שלנו הייתה רק מתורגמנים. אנחנו מדברים על אלפי אנשים, על מאות סטודנטים שתקועים עשרות שעות בגבולות. אנחנו עכשיו בשלב שמחפשים טיסות. לצערי הרב, אין טיסות חילוץ, הלוואי ויהיה. מכאן אני פונה, כולם הילדים שלנו שהטיסות יהיו במחיר נורמלי, כי אנחנו רואים הפרשים אדירים בין החברות.

בנושא של הצעת החוק - אני מודה לחברת הכנסת מאי גולן, על הצעת החוק. אני חושבת שזה חוק שהיה צריך לקדם אותו הרבה זמן לפני. אני אישית מכירה מקרוב הרבה ילדים שנשארו עם צלקות נפשיות למשך כל החיים אחרי שסיימו את הלימודים שלהם ביסודי ועברו לתיכון כתוצאה מהחרמות. וכן, הרשתות החברתיות, לצערי הרב, גם בדבר הזה פעלו בצורה נוראית, והיוו כלי זמין, נגיש, מהיר, כדי לעשות מהסוגיה הזאת, מהבעיה הזאת יותר כבדה. זה נושא שהוא חוצה מגזרים. לצערי הרב, צריך עבודה אצל כל הצדדים, גם בתוך המשפחות להעלות את המודעות אצל ההורים, גם לחזק את ההורים של אותם תלמידים, גם לחזק את התלמידים שנפגעים מהחרמות, גם להעלות את המודעות של שאר התלמידים בתוך בית הספר. אני חושבת שהנושא הזה ראוי שייכנס לפחות בסדר מסוים לתוך תוכנית הלימודים, איך באמת להבנות פעילות עם המחנכת של הכיתה במשך השנה, מפגש מפגשים שמתעסקים עם הנושא. מה שקורה שאנחנו רואים ילדים שיוצאים עם ביטחון עצמי מעורער לגמרי. ילדים שיש להם את האפשרויות להיות במקומות מאוד טובים בחיים, בגלל החרמות הם נמצאים במקומות קשים, וההורים משתדלים דרך טיפולים ברמה פרטנית לתת את הטיפול הראוי והנחוץ לילדים שלהם ולפעמים זה מאוחר.

אני חושבת שיש חובה על משרד החינוך לנקוט פעולה בתוכנית כוללת גם במוקד סיוע, וגם שהמוקד הזה יהיה נגיש ומוכר לכולם – גם שפתית, וגם לפרסם כשיש מוקד כזה. אני אומרת לך בוודאות, אני לא ידעתי שכבר יש כזה דבר.

במקרה הזה, פעם היו מדביקים בשירותים, אז זה היה לער"ן, סיוע נפשי וכו', אבל ההורים גם צריכים לדעת. גם אם יש מדבקה כלשהי בשירותים שבבתי הספר זה עדיין לא מספיק.

אני חושבת שצריך לחשוב על תוכנית סדורה, איך המוקד יגיע למודעות ולידע שיש להורים וגם לתלמידים עצמם וגם למחנכות. אני חושבת שהשלב הראשון דרך המחנכות והיועצות בתוך בתי הספר, אפשר במהירות שהם יעשו איזה יום או להזרים מידע באינפורמציות שיוצאות לבית הספר.

תודה. אגב, לפי הצעת החוק של חברת הכנסת גולן, יש ממונה מוגנות שזה מאוד חשוב, וצריך לבדוק מול משרד החינוך אם באמת מונו. הקמת מרכזי גישור בתוך בית הספר במקרה של סכסוכים.

יש איתנו כאן אורחת מיוחדת אופק ראשון. אופק, קודם כל תודה רבה שהסכמת להגיע לוועדה ולחלוק את סיפורך. מאוד קשה לשמוע את הסיפור שלך ואת מה שחווית. ועם זאת, כשאת כאן, ואת מספרת את הסיפור שלך, את עוזרת לכל כך הרבה ילדים וילדות אחרים שנמצאים במצב הזה, וחושבים שרק להם זה קורה, רק להם זה קורה. זה קורה הרבה מאוד במצוקות נפשיות שילד חושב שהוא לבד, ושהוא היחיד, שזה קורה רק לו, ולמה אני, והרבה מאוד תחושות אישיות. אז תודה רבה שאת כאן, ואת החלטת לחלוק עם הוועדה את הסיפור שלך. בבקשה.

רק להוסיף במשפט. אופק היא ממש יחידת סגולה, היא לא ילדה רגילה. את יודעת, יש אנשים שעוברים דברים בחיים, והם לא מבינים בזמן אמת למה הם עוברים אותם. אז יש אנשים שאומרים שזה קשור לסיטואציות, ויש אנשים שמאמינים בבורא עולם – אנחנו מהמאמינים, הכול מאת השם. וכשאני לא הבנתי בזמן אמת מה קורה לי, אני רואה היום את השליחות שלי. אופק עושה שליחות של יחידת סגולה. מובילה סיירת חרם. פוגשת כל ילד מוחרם ברחבי מדינת ישראל. אני לא חושבת שאתם מבינים מה היא עושה. מדברת על כך בפתיחות, בגלוי, בביטחון, בלי לפחד. מסתכלת לאמת ישר בעיניים. אין דברים כמוך. פשוט אין דברים כמוך – ילדת פלא של דורנו ממש.

כל הכבוד.

באמת, תודה רבה לך יושבת-ראש הוועדה מיכל שיר, על הזכות להיות כאן ועל ההזמנה, זה באמת לא מובן מאליו, ואני שמחה להיות פה. תודה לכל מי שנמצא פה. לחברת הכנסת מאי גולן שבאמת מדהימה, ועוררה בי המון השראה והתחברתי לסיפור האישי שלה מאוד. אז באמת תודה, זה לא מובן מאליו שאנחנו פה היום וכל מי שנמצא פה.

תראו, זו לא הפעם הראשונה שאני נמצאת כאן ויושבת בוועדה. אני כבר מעל ארבע שנים נמצאת בתודעה, ולא רק אני בתודעה. בזכות המקרה שלי ומערכת הצינור כמובן שלא מורידים את הנושא מהתודעה, אז כל הציבור במדינה יודע ומכיר בנושא. אבל אני, האמת היא, מרגישה מין תחושת כישלון, כי עם כל התודעה הזאת, אני מרגישה שבפועל בבתי הספר, בתוך הכיתה, לא קורה משהו פרקטי למנוע את המצבים האלה, כי אני נחשפת להמון מקרים באופן יום יומי, וילדים שפשוט קוראים לי, אין לי למי לפנות. פניתי לצוות החינוכי בבית-הספר, ואין לי עזרה, אז פונים אליי. אני מרגישה שלמורה, המנהלת, היועצת אין באמת את הכלים לעשות משהו בנידון הזה. הטיפול בנושא צריך לרדת מכאן. אנחנו פה יושבים בוועדה, בכנסת, הנושא הזה צריך לרדת מהדרג הגבוה למטה, לשטח, לכיתות, לבתי הספר. ההשלכות של חוסר טיפול כבר התחילו להגיע. לפני כמה שבועות שמענו על אבא שהחליט לקחת את החוק לידיים, ושבר לילד שעשה לבנו בריונות את האף. אני כמובן לא רוצה לשפוט אף אחד, אבל התוצאה הישירה לזה שאין באמת משהו פרקטי שעובר בכיתות, בבתי הספר, ושהורים פשוט לוקחים את החוק לידיים ולשם אף אחד לא רוצה להגיע, במיוחד, לא אני רוצה לראות את המקרים האלה שפשוט אבא הבין שאין דרך אחרת, ועשה את מה שהוא עשה.

היום לא באתי לכאן כדי שיגידו שאני חמודה וימחאו לי כפיים, אלא באמתי באמת להבין למה אף אחד לא מטפל בתופעה הזאת כמו שצריך. אני רוצה להבין למה אף אחד באמת לא עושה שום דבר כדי למנוע מתלמידים ותלמידות אלפים, פשוט אלפים, אני בטוחה שמגיע אליי לאינסטגרם, ומגיעים לי מאות הודעות ביום, אני בטוחה שזה אפילו לא אחוז קטן ממה שקורה בפועל כי יש המון שלא משתפים. אני רוצה להבין למה היום יש אלפי תלמידים ותלמידות במדינת ישראל שנאלצים לסבול התעללות יום יומית. אני רוצה לספר על מקרים שהגיעו אליי ושאני ראיתי במו עיניי מקרים שהם מאוד קשים.

במוצאי שבת לפני שבועיים, העליתי שאלות, תשובות לסטורי באינסטגרם שלי. ושם שתי נערות שקטנות ממנו כתבו לי שהן מוחרמות, ויש להן רצון להתאבד. אני אמרתי לעצמי כבר מהרגע שראיתי את ההודעות האלה – שבוע טוב כנראה לא יכול להיות, כי שבוע טוב לא אמור להיות עם שתי נערות שאפילו לא בנות 16 שחושבות להתאבד - זה לא שבוע טוב. גם שמעתי על ילדים שהגיעו לעודף משקל רציני ופוגעים בעצמם.

לפני חודש הגיעה אליי אימא שראיתי אותה, והיא סיפרה לי שהילדה שלה הגיעה למצב כזה. והילדה שלה פוגעת בעצמה, והאימא מפחדת להשאיר את הילדה שלה לבד בבית. אני הסתכלתי לאימא הזאת בעיניים וראיתי כמה פחד יש לה ברגע הזה שהיא מדברת איתי ולא נמצאת עם הילדה שלה שמסתגרת בחדר, ועושה לעצמה דברים נוראיים. אני הסתכלתי לה בלבן של העיניים. אף צוות ואף איש חינוך שאמור להסתכל לאימא הזאת בלבן של העיניים, לא עשה את זה, אתם מוזמנים לבוא ולהסתכל איתי עוד פעם לאימא הזאת בעיניים.

הייתי בהרצאה במרכז נוער, ושם, בסוף ההרצאה שתי בנות ניגשו אליי, ואמרו לי שהם נפתחו למדריכים שלהן וסיפרו מה שהן עוברות, אחרי שהם שמעו אותי. הייתי כל כך גאה בהן על זה שהן עשו את זה, כי אני יודעת כמה אומץ צריך לזה. אבל הן סבלו שם כמה שנים. עד שאני הגעתי, ועד שהן שמעו את הסיפור שלי, והן נפתחו למדריכים שלהן, כמה שנים הן סבלו הילדות האלה. מי שרואה אותנו בזום עכשיו, אני בטוחה שכולכם נחשפתם לסרטון הבאמת מזעזע של ליאם שהושפלה בבית הספר על-ידי קבוצה של בנות שהחליטו שהן עושות לה יום כיף במספרה ושפכו לה סבון על השיער, וחפפו עם מטאטא. אני שואלת את עצמי איפה היו המורים שאמורים לשמור בהפסקה? איפה המורים ששמעו את הצרחות של הילדה הזאת? איפה מורה אחד לא לקח את הילדים האלה? אני באמת מתפרקת עכשיו כי כואב לי נורא. כואב לי נורא. ארבע שנים שאני בתודעה, ואני רואה את הדברים האלה קורים באופן יום יומי. באופן יום-יומי, לא מקרה אחד ביום – אלפי מקרים, אלפים. אני ראיתי את הסרטון של ליאם כמה פעמים, עד שהבנתי מה קורה שם. מאז שהבנתי, לא יכולתי לראות את זה שוב.

אני חושבת שמין הראוי שיהיה בבית ספר במהלך ההפסקה מורה שישגיח, וברגע שהוא רואה דבר כזה – לקחת את אותן ילדות, להכניס אותן לחדר המנהל או המנהלת ששם הם יקבלו מכתב סילוק מבית הספר לאלתר שבמכתב הזה כל בתי הספר שהן יילכו לא ישקלו פעמיים אם להכניס אותן לבית הספר, אלא ישקלו עשר פעמים אם להכניס את הילדות האלה לבית הספר, כי ליאם עברה בית ספר. וכשאני פגשתי אותה, היא סיפרה לי כמה זה מלווה אותה, וכמה פוסט טראומה יש לה, וכמה חרדות יש לה מזה. אני היום סובלת מפוסט טראומה. אני בכיתה ו', לקראת סוף החרם, לקראת סוף היסודי, התאשפזתי בבית החולים תל-השומר, ללא שום בעיה פיזית רפואית. הייתי מאושפזת כמה חודשים, ופשוט הייתי מרותקת לכיסא גלגלים, לא יכולתי לעמוד על הרגליים. לא יכולתי לסמוך על קרקע יציבה שתחזיק אותי. פחדתי ליפול. אני אומרת לעצמי, אם לא יכולתי לסמוך על קרקע שהיא הדבר הכי יציב, הכי מובן מאליו לעמוד עליו, איך אני אסמוך על בן זוג בעתיד? איך אני אסמוך על חברים בוועדה? עזבתי את בית ספר שלי בכיתה ט' כאשר התחילה הקורונה. לא נכנסתי לזום, פרשתי מהמסגרת הלאומית ועברתי לפרוייקט. הדרך שלי לבית הספר היום זה ממש לעבור פשוט מול היסודי הקודם שהייתי בו, ואני לא יכולה לעבור שם. עברתי שם והיה לי התקף חרדה. כל פעם שאני עוברת משם, אני מרגישה את הדופק שלי עולה. אני מרגישה לחץ, שומעת את כל מה שקרה לי שוב מחדש והכול מחדש, אז אני פשוט עיקוף ומאריכה את הדרך שלי לשם.

כשיש מפגשים או פעילויות בכיתה, בבית הספר, וכל התלמידים נכנסים לחדר אחד – אני לא נכנסת לחדר הזה, כי יש לי חרדה חברתית, אז אני פשוט יושבת בחוץ. מסיבת חנוכה, אוכלים סופגניות, עושים משחק עם כולם, ואני לקחתי סופגנייה וישבתי בחוץ, בחצר, שאני לא יודעת מה דפוק בי, אני לא יודעת מה קורה לי. למה? בסך הכול כמה אנשים, פעילות כיפית, מה כל כך קשה להיכנס לשם. אבל לא יכולה להיכנס לשם. וכשיש לי התקפי חרדה זה מלווה ברעידות ובבכי, כשיום אחרי זה אני בקושי מסוגלת לצאת מהחדר או לדבר עם אנשים. למה אני אמורה לסבול את זה? למה עוד אלפי נערים אמורים לסבול את זה? במקום שיהיה מישהו שיטפל.

אני רוצה שיעור חוק, אני לא רוצה רפורמה. אני רוצה חוק. והחוק של חברת הכנסת מאי גולן מתאים. אני רוצה שיעבור חוק ללא שום נגיעות פוליטיות. אני רוצה שיהיה חוק למען הילדים של כולנו. למען האחיינית שלי, שבעוד שנתיים בעזרת השם, אמורה לכיתה א', לאיזה בית ספר היא תיכנס? מתי היא תקבל את הכאפה של החיים בגיל שלי, מתי שאני קיבלתי בגיל 6? או שהיא תקבל את זה כשהיא תגיע לעבודה, שהיא תדע קצת להתמודד, שיהיו לה כלים. באיזה בית ספר הילדים של כולנו פה הולכים? תודה רבה לכולם שוב על הזכות וההזדמנות לדבר ולהגיד את מה שיש לי.

תודה אופק. תודה. את אמרת קודם מה דפוק בי? אין בך שום דבר, את מושלמת. את מושלמת בדיוק כפי שאת. אני יכולה להגיד לך שאת אפילו יותר ממושלמת, כי את ילדה חכמה, נערה חכמה ורהוטה. את באמת מושלמת, ומה שנעשה לך הוא לא בסדר. ומי שעשה לך את זה - הוא לא בסדר.

נמשיך לשמוע. אנחנו נמשיך עם משרדי הממשלה, אנחנו נשמע גם את התשובות. אני כל כך מודה לך גם שהגעת לכאן, וגם שחלקת איתנו, וגם על כל העשייה שלך גם מול אותם בני נוער, זה לא פשוט. מצד אחד – זה חלק מההחלמה לעזור, וכשפונים אליך לנסות לסייע. אבל מצד שני – זו חתיכת עול רגשי לקבל את כל הפניות האלה.

העניין של הפוסט טראומה, היא הדגישה את זה בצורה כל כך חכמה ומדויקת – וזה מה שהילדים האלה עוברים.

אני יודעת. אני מלווה בעצמי ילדה שעברה חרם בבית הספר היסודי. כרגע היא עברה לחטיבה, הסגרים לא עשו לה טוב, היא פשוט לא יוצאת מהבית, לא יוצאת מהחדר. היה עניין של פגיעה עצמית, עם חשש להתאבדות. לניסיון להתאבדות, יש פגיעה עצמית, זה מה שאנשים לא מבינים. יש פגיעה עצמית, ויש ניסיונות התאבדות. אני מלווה אותה ואת ההורים שלה, וכמו שאמרת, ההורים שלה לא עוזבים את החדר, אפילו לא לשנייה. הם חזרו לעשות בייבי סיטר עליה, ילדה בת 16.

אני חושבת שזה חשוב, יושבת-הראש, את יודעת הילדים המוחרמים עוברים את זה, אבל מה עובר על המשפחות?

המשפחות מפסיקות לעבוד, יושבות בבית.

נמצא פה אח של אופק, וגם נמצאים שני האחים שלה וגם את אחותה פגשתי, והם עוברים תהליך לא פשוט בכלל, ואף אחד פה לא אומר איפה אנחנו כאן בשבילכם?

נשמע את משרד החינוך שלפחות מתחיל או פועל בנושא הזה. אבל שוב אני אומרת, כל מה שנוגע לבריאות הנפש בנושא ילדים ונוער, מחסור בפסיכיאטרים, מחסור בפסיכולוגים גם בשרות הציבורי, גם בשרות הפרטי. אגב, אתמול התקשרתי, אמרתי, בוא נראה אם השתנה איזשהו משהו. ועדיין אבחון ראשוני לילד שמנסה לפגוע בעצמו, אין סיכוי, בציבורי לא תמצאו, אז ככה שאני לא הייתי יכולה להפנות אפילו. ושוב, אתמול בצהריים - 2,000 שקלים לאבחון. כל מפגש עם פסיכולוג – 450 שקלים. למי יש את הכסף הזה? להורים אין את הכסף הזה. מה גם שכל תור גם בפרטי לוקח נצח. שוב, אני ממש מרגישה שאנחנו בדיון הקודם שלנו של הוועדה, בינתיים ההורים לא עובדים. הילד מסוגר, פוגע בעצמו. נמצא בחרדות איומות, ומדינת ישראל לוקחת את הזמן.

נכון. אבל בוא נגיד כשילד נולד עם זה, אין שום ספק שהמדינה צריכה לטפל בכול.

וההשפעה על האחים הנוספים בבית.

אבל פה אפשר למנוע את זה מלקרות. אני מאוד מצטערת, כשזה קרה בתחום בית-הספר, תחת מערכת החינוך של מדינת ישראל, מדינת ישראל אחראית. נקודה.

מאי נכון. בוא נגיד שילד נולד אבל פה אפשר למנוע את זה מראש. בתחום בית הספר תחת מערכת החינוך של מדינת ישראל, מדינת ישראל אחראית. נקודה.

למשל במקרה של ליאם, פשוט זה היה יכול להימנע אם לתלמידים לא הייתה גישה לחומרי הניקיון בבית הספר, זה היה מקרה שיכול להימנע בקלות.

כשהמציאות הופכת להיות מופרעת אז כן. תראו, אין ילד שנולד רע. אנחנו צריכים לחשוב איך הגענו למצב כזה. התופעה תמיד הייתה. אני עוד זוכרת מבית הספר שלי שכינסו את ההורים והיה בלאגן, אני זוכרת את זה, זו תופעה שתמיד הייתה. ההקצנה הזו, הבלתי נתפסת הזו, זה אומר שהמדינה נרדמה בשמירה זה הכול.

נשמע את אח של אופק.

אחותי הגדולה, ברוך השם, נגעה ברוב הנושאים. שתי נקודות שגם את כרגע אמרת, וגם היא כרגע אמרה, אני חושב שזו תוצאה ישירה. שאלת איך הגענו למצב שזה תופס ככה עוצמה. התשובה היא דיי ברורה - ברגע שילד בכיתה א', ב', ג', ד', פשוט מתנהג בבריונות, אף אחד לא מעמיד אותו במקום, אף אחד לא פוגע בו בחזרה, אף אחד לא עוצר אותו, פשוט מאוד זה מה שקורה. יש לזה עוד השלכות הרבה יותר גדולות גם מעניין של חרם וילדות קטנות או ילדים קטנים עם פוסט טראומה. כשאנחנו שומעים בחדשות על חבורת צעירים שהביאו איזו נערה לחדר באילת, או בחו"ל, טיול לפני צבא, פשוט התנהגו אליה בצורה מבזה ופוגענית, אז אני חושב שזה פשוט תוצאה ישירה. ברגע שילד מרגיש שהוא על הסוס, אין מי יגיד לי מה תעשה, אין מי יגיד לי מה תפעל, אף אחד לא עוצר בעדו, אוזלת הילד של מערכת החינוך, ואחרי זה כמובן אוזלת היד של משטרה וכו', אז למה לי לעצור את היצרים שלי, או פשוט לא להתנהג בכזאת צורה פוגענית?

אני רוצה לגעת בעוד נקודה נוספת שאופק גם דיברה עליה, דבר שאנחנו מתחילים לראות אותו קורה – לקיחת החוק לידיים. אף אחד לא רוצה שזה יקרה. ודאי שאני לא מעודד דבר כזה. אבל אני חושב שזו תוצאה ישירה. ברגע שאין חוק, האבא ייקח את החוק לידיים. אני יכול להעיד על עצמי שאני הגעתי לאיזשהו מצב אחרי הרבה זמן שכבר לא יכולתי לסבול את הבכי בבוקר, את הבכי בצהריים, את התסכולים האלה שפוגעים באחותי, ויש לי פשוט בשתי דקות – ללכת לשם, לפגוע באותם ילדים, וזה היה פשוט מפסיק. הייתי יכול למנוע את זה בכיתה ב', בכיתה ג', ולא לתת לה לסבול עד כיתה ו'. יכולתי לעשות את זה, פשוט החלטתי לנהוג בצורה מוסרית כלפי אותם ילדים שפגעו באחותי, והמוסריות הזאת שנהגתי כלפיהם, נהגתי בצורה לא מוסרית כלפי אחותי, ויש לי חלק במצב שלה היום. הדבר הזה, הרגשת האשמה הזאת, שלי יש חלק, אני פשוט חלק אומנם פאסיבי בחרם שאופק עברה, זה משהו שהוא מלווה גם אותנו, גם אותי, גם את האחים שלי, גם את האחיות שלי, גם את אמא שלי. דבר כזה עלול להיגמר שם - רק משטרה הוציאה אותי מהכיתה שלה. פשוט ניגשתי לכיתה, ואמרתי למורה – את לא מצליחה לשמור עליה, אני חושב פה ושומר עליה. זה היה יכול להתלקח בשניות למצב שאנחנו לא רוצים להגיע אליו. אנחנו שמרנו על זה. ילד בן 16 שפשוט נשבר לו האף בגלל אבא של ילדה שהוא פגע בה. אז אני חושב שאנחנו לא יכולים אחרי זה לשאול איך דבר כזה קרה באילת? או איך דבר כזה קרה ביוון? או איך דבר כזה קרה לאבא בצפון? אני חושב שגם מערכת החינוך צריכה לשים לעצמה איזשהו דגש על כל ההיבט הערכי במערכת החינוך. בתור מי שהיה במערכת החינוך, יודע שזה מחילה על הצורה הישירה, זו אולימפיאדה לבגרויות, פשוט לעקוף את נורבגיה, ואת שבדיה באחוז הזכאים לבגרויות, זה בא על חשבון הנפשות של הילדים האלה.

שרת החינוך כבר שמה את הדגש המאוד גדול, ואני מברכת על כך. פחות תוכן לימודי ויותר סיוע ועזרה נפשית. אבל בדיוק כמו שחברת הכנסת מאי גולן אמרה פה. היום יש לנו שרת חינוך שגם הייתה יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, ומאוד רגישה לנושא, ולכן מטפלת. אבל מחר יכול להיות שר חינוך אחר שזה פחות יהיה בראש מעייניו, ולכן אני מאוד מסכימה עם דבריך.

אני מברך את כל מי שיושב פה – אותך גברת יושבת-הראש, ואת חברת הכנסת מאי גולן, ואת אחותי הגדולה, ברוך השם. יהי רצון שבפעם הבאה שאנחנו מגיעים לפה, החוק הזה עובר כחוק, כמשהו שהוא יותר מבוסס. ואני חושב לעניות דעתי שזה אמור לעבור חוק כזה ב-120 קולות. אין פה ימין, אין פה שמאל, אין פה יהודים, ערבים, נוצרים. יש פה פשוט חסרי ישע שכרגע בזמן הזה עוברים התעללויות על ימין ועל שמאל, והתוצאות עוד יותר – אנחנו רואים אוזלת יד.

אני מסכימה איתך. אני יכולה לומר שהוועדה הזאת בגלל שהיא עוסקת המון בילדים, ובזה אנחנו נסיים ונעבור לארגונים, ילדי ישראל לא מטופלים כראוי, וכמעט לא משנה באיזה נושא תעסקו, הם לא מקבלים את המענה הראוי בין אם מדובר על הזנחה פושעת במקרים רבים, ובנושאים רבים מדיי, או בין אם מדובר פשוט על חוסר טיפול – אדישות מוחלטת וילדים נופלים בין הכיסאות. ולכן אני שמחה שגם משרד המשפטים, אגב, הלך איתי, בעצם אישר יד ביד את הצעת הוועדה לזכויות הילד ליצירת גורם מתכלל ומתאם לכל נושא ילדי ישראל בין אם מדובר על בריאות נפש. אנחנו גם דיברנו שאנחנו רוצים גם להוסיף לזה נושא של קורונה, פגיעות מיניות, חרמות, בעצם כל נושא שקשור לילדים יהיה גורם שהוא מתאם.

נכון להיום, פרט למשרד החינוך, אין כתובת לילדים, וילד הוא לא רק משרד חינוך - הוא גם משרד חינוך. כשילד יוצא - הוא גם משרד לביטחון פנים. הוא גם משרד משפטים. הוא גם בריאות. הוא גם רווחה. ילד הוא כל משרדי הממשלה, וברגע שאנחנו יוצאים מתחומי משרד החינוך, עוד איכשהו כן גורם, יש לכם לפחות דלת לדפוק עליה, הדברים הולכים לאיבוד, ולכן, אני שמחה שלפחות במקרה הזה, אנחנו קיבלנו אור ירוק. אני אמרתי למשרד המשפטים את מה שאת אומרת כאן. אני לא רוצה רק שר שאיכפת לו היום. אני לא רוצה רק הצעת מחליטים. אני רוצה במקביל גם הצעת חוק פרטית על מנת לקבע. כי מחר יגיע שר משפטים אחר שאולי יהיה לו פחות איכפת.

מיכל, אני מודיעה קבל עם ועדה, שאם את תוכלי להעביר את החוק הזה, זה לא עניין של אופוזיציה קואליציה, זה לא עניין של קרדיט, זה לא עניין של שם. אני רוצה שהצעת החוק הזו תעבור, ולא איכפת לי על ידי מי. והינה, זה קורה לי בדיוק היום עם הצעת חוק אחרת שהגיש צביקה האוזר להמשכיות של חייל צה"ל, שאת מכירה את הצעת החוק הזאת.

אנחנו צריכות עוד לתקן את החוק הזה שזה יהיה רק לחיילי צה"ל, אלא בכלל. אגב, הורים שכולים כבר פנו אליי בנושא הזה, רשמתי לעצמי לדבר איתך מחר. בסדר גמור. תודה רבה.

הארגונים שניתן להם לדבר, אני ממש מבקשת במילה, מאחר ואנחנו צריכים לשמוע את משרדי הממשלה, תשובתם חשובה לא פחות אם לא הרבה יותר במקרה הזה מהשאלות שיישאלו ויצופו. בבקשה, מועצת התלמידים והנוער – ליאם קוטק. בבקשה.

שלום לכולם, קודם כל, תודה רבה על ההזדמנות להיות פה ולדבר. אני נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית. כשישבנו וחשבנו מי האחראי בעצם למנוע את החרם הזה בבתי הספר, הייתה לנו תשובה אחת מאוד פשוטה - כולנו אחראים. ולכן, כל אחד ואחד שבא במגע עם בני נוער וילדים צריך לעבור הכשרות להתמודד עם הדבר הזה ולמנוע את זה. הצעת החוק של מאי גולן, מבורכת ומדהימה, אבל היא לא נוגעת בכל התחומים. ולכן, אנחנו פונים אליך מאי. אנחנו מאוד נשמח לשבת איתך. מועצת התלמידים והנוער, לשבת איתך, ולעבות את החוק כדי שניגע בכל התחומים. אם זה הוספת החינוך הבלתי פורמלי, כי אכן הוא לא קורה רק בשעות בית הספר, הוא ממשיך אחר-כך, ואותם מדריכים ומדריכות בתנועת הנוער ובארגוני הנוער יכולים מאוד לתרום וגם הם צריכים את הכלים איך להתמודד עם זה.

אותו ממונה שאמור לטפל בנושאים האלה, צריך להעביר את ההכשרה שהוא קיבל לכל צוות בית הספר, אם זה אפילו להקים קבוצת מנהיגות, או לשבת עם מועצת תלמידים באותו בית ספר, וגם להעביר לה את ההכשרה, כי גם בני הנוער שנמצאים באותה סיטואציה יכולים לעזור. אם זה לשבת עם אותם מורים של בית הספר שגם להורים יהיה כלים, כי להורים אין ספר שכותב איך להתמודד עם זה, אין ספר שכותב איך להיות הורים, ואיך לעזור לילד במצב הזה – גם הם צריכים הכשרות.

תודה רבה. כן. לא מלמדים אותנו להיות הורים. חבל. הייתי מאוד שמחה אם הילדים שלי - - -

אני אחראית תחום פיתוח תוכן במרכז "מצמיחים". מרכז מצמיחים הוא מלכ"ר שעוסק כבר קרוב לשני עשורים בהפחתת אלימות בבתי הספר, והאמת, כמו שליאם אמרה, לא רק בבתי הספר. אנחנו באמת עובדים גם עם מערכות בלתי פורמליים ועם דברים קודמים שהיו כמו עיר ללא אלימות, ברור לנו שהמעטפת צריכה להיות מלאה.

קודם כל תודה. אנחנו שמחים להיות פה. הלב יוצא לאופק, ולעוד המון סיפורים כאלה שאנחנו נתקלים בהם בשטח. אני אנסה להיות מאוד קצרה ועניינית, ולהגיד משהו מבחינה פרקטית שהוא מאוד חשוב בעינינו. חרמות, בניגוד להרבה סוגי בריונות אחרים, זו בריונות שלא יכולה להתרחש כשיש רק קורבן ותוקפן. חרם מעצם היותו הוא חייב להיות עם קבוצה. את אמרת קודם יושבת הראש, יש פה עניין של קבוצה בין אם היא שותקת, לא עוזרת, משתפת פעולה, נגררת, ולכן, הרבה פעמים לא יעזור לנו להתייחס רק לתוקפן או רק לקורבן, כמובן שהתמיכה בקורבנות חייבת להיות. אבל אם אנחנו מסתכלים על הרצון שלנו למזער ולהכחיד את התופעה הזאת, המיקוד שלנו חייב להיות מיקוד ועבודה קבוצתית.

אנחנו צריכים לזכור נקודה נוספת חשובה שרוב החרמות הן חלק ממאבק על מעמד חברתי בקרב ילדים. הם לא קורים סתם בגלל רוע לב. הם לא קורים סתם בגלל בעיה - - - חברתי - - -

אני חייבת לחלוק על זה, זה לא תמיד נכון. אני שמחה שאת מגדירה את זה.

לגמרי. אמרתי רוב. לחלוטין לא תמיד נכון. אני תיכף אגיד כמה חשוב לעשות הבחנה מבדלת במצב של חרמות. אבל עדיין אנחנו חייבים לתת פה התייחסות לעניין של הצורה שבה קבוצה מתייחסת לזה. זה מאוד רלבנטי בעיקר כשאנחנו מדברים גם מבחינת המיקוד שאנחנו חייבים – האידיאל מבחינתנו, אנחנו צריכים לחתור למצב שבו קצת בדומה לתהליך שיש בשנים האחרונות עם תנועת me too שהיום בחברות עסקיות למשל אנשים לא יעמדו מהצד כשהם יראו הטרדות, והם פחות ישתפו פעולה. אנחנו צריכים להגיע למצב שבכיתות יהיה קונצנזוס של התנגדות למצבים של חרמות, זו העבודה שצריכה להיעשות. אני לא יודעת אם היא יכולה להיות כלולה בחוק כלשהו או בעשייה חינוכית, בעיקר בעשייה חינוכית, אבל היא צריכה להיות חלק מאוד משמעותי. מבחינת הענישה – אנחנו לגמרי בעד ענישה כמובן, ואנחנו לא מתנגדים להשעיות ולהעברת בית ספר. אבל כן חשוב לדעת אם אנחנו רוצים להיות כנים עם עצמנו, שהשעיות הרבה פעמים לא נותנות את המענה ולא גורמות לילדים להשתמש פחות בכלי הזה. חרם לצערנו הוא כלי מאוד יעיל לשפר מעמד חברתי. כשילד מארגן חרם, גם אם הוא מושעה, או מקבל עונש, הוא מוכן לספוג את הענישה הזאת כי הוא משיג את מה שהוא רוצה. הוא משיג את העלייה במעמד.

ואם מעבירים אותו בית ספר?

זה מעניין. את סיפרת דווקא על קורבן שעבר בית ספר. אבל אם הכיתה היא כיתה שמאפשרת חרם, הרבה פעמים גם אם נוציא את זה שהחרים, קודם כל, הרבה פעמים לא מדובר בילד אחד. אנחנו לפעמים אפילו לא נדע בהכרח מי הילד שבאמת עומד מאחורי הדברים.

אגב, אם המורה או המנהל יודע, יש להם איזושהי סמכות? הרי הם לא קיללו לצורך העניין או הרביצו. יש רק חרם. מין פעולה שהיא אקטיבית, אך לא באמת אקטיבית בפועל. האם הם יכולים לעשות משהו בעניין?

אני לא יודעת להגיד לך. אני לא ממערכת החינוך. מה שחשוב להגיד כאן, שאנחנו צריכים להבין שאנחנו נורא רוצים צדק בתור מבוגרים וזה בסדר. אנחנו צריכים גם לבדוק את עניין היעילות, ואנחנו צריכים לדעת שהענישה לא יכולה להספיק אם היא לא באה יחד עם עבודה קבוצתית מאוד מעמיקה.

אגיד דבר אחרון. כשאנחנו מגיעים כבר למצבים של כזאת בריונות וטיפול בחרם, אנחנו מטפלים במגפה אחרי שהיא התפרצה. יש פה חשיבות מאוד גדולה לעניין המניעתי, ועניין מניעתי זה עניין שהוא צריך להיות בשוטף. הוא צריך להיות בהכשרה לא רק של בן אחד בבית ספר, לא רק של יועצת. מחנכי כיתות חייבים שתהיה להם הכשרת עומק לא רק להתמודדות עם חרם ובריונות, אלא לדעת לזהות. הדברים האלה אנחנו לא סתם שומעים על ילדים ששנתיים עוברים חרם ואף אחד לא יודע מזה. זו אלימות שהיא מאוד מתוחכמת, היא מאוד סמויה. היא קורית מתחת לאף שלנו המבוגרים. מורים צריכים לקבל כלים לדעת לזהות את הדברים האלה כשהם רק מתחילים. הם צריכים לדעת לייצר נורמות כיתתיות שמתנגדות לזה הרבה לפני שזה קורה בפועל. זה משהו מאוד חשוב. זה לא בהכרח משהו שאפשר לעשות בחקיקה, אבל לגמרי צריך לתת דגש עליו.

תודה רבה.

הנהגת ההורים. בבקשה.

נעים מאוד. אני גם חבר במוגנות בהנהגת הורים ארצית. באמת, קודם כל אני רוצה להגיד תודה רבה גם על ההזדמנות הזו להשתתף, וגם לאופק, מבחינתי, את גיבורה אמיתית בזה שבאמת באת ופתחת את כל התחושות שלך – שאפו ענק מבחינתי, ריגשת אותי מאוד.

מערכת החינוך היום מתנהלת בכל תחום, ובתחום החרמות בפרט. על סמך יכולתו האישית של איש הצוות החינוכי לזהות שונות, להתמודד איתה, ולחנך את הילדים לערכי חברות. הבעיה המרכזית היא בעצם שבסופו של דבר, שאין ערכים בצורה שוטפת. זאת אומרת, שפעם או פעמיים או שלוש פעמים בשנה בעצם לא מוטמע אצל הילדים. אנחנו מגלים בעצם שבסופו של דבר, כמו שכולם אומרים, אין את הכלים להתמודד איתם. הצוותים עצמם אינם מכירים באמת מה גבול היכולות שלהם, גם להתמודד לאחר שעות הלמידה, וגם אם דברים מתבצעים, מתבצעים לצערי הרב דברים, והתקשורת כרגע מוציאה, מה שנקרא, רק טיפה בים הסוער והמזעזע הזה, וכל מה שקורה. בסופו של דבר אני לא רוצה להאריך יותר מדי. מה שכן אני רוצה להגיד – די עם הדיבורים. די עם הסיסמאות. בואו נתחיל באמת לפעול, כמו שנאמר פה גם, אם זה השירות הפסיכולוגי שאנחנו מדברים פה על חרמות, על מקרי אובדנות, או כל דבר אחר. אנחנו מבינים שגם בשרות הכנה בעצם אין לנו את המענה, וזה עוד כלום. אני אבא לילד עם צרכים מיוחדים, אני יודע בדיוק מה קורה, והעלויות האלה הן אסטרונומיות, ורשימת ההמתנה היא מאוד ארוכה. אני חושב שלהעביר בית ספר זה לא פתרון, לא הצד המחרים הוא המוחרם. צריך לטפל בעניין בשורש. השורש מתחיל בגיל הגן. פה הוא צריך לשנות את השפה. מערכת החינוך עצמה צריכה להבין שהיא צריכה מהיסודות. אנחנו מביאים את הפרחים שלנו, רוצים לטפח אותה. מערכת החינוך אמורה לטפח ולשמור עליהם, ולדעת באמת איך לגשת. תודה רבה לכם על ההבנה.

תודה רבה.

במילה אחת, לירון אשל, המועצה לשלום הילד.

אני אגיד שהילדים ובני הנוער שהיו בדיון דיברו טוב ממני, וכנראה דיברו טוב יותר מכל איש מקצוע. גם אנחנו נחשפים לעלייה במקרים, הרבה מתכתב עם הזירה שהשתנתה, הזירה הדיגיטלית. פעם זה היה בין ארבע קירות, היום זה רודף את הילד עד מקום מבצרו, וקשה מאוד להתמודד עם זה. וגם תוכניות הטיפול צריכות להתכתב עם ההתקדמות הטכנולוגית. כמו שאמרו פה לפניי, גם המניעה צריכה להיות כל השנה כולה. נזכיר שסבלנות, כבוד והכלה, אנחנו חושבים שזו דרך טובה יותר מסנקציות או הרחקה לצמיתות.

אבל בפועל מה שקורה זה שאותו ילד מורחק מבית הספר כדי לשמור עליו. בסוף כן יש סנקציה, היא פשוט מופעלת אך ורק על הילד שעבר - - -

אז אני אגיד שיש מקום מאוד משמעותי במערכת החינוך לתוכניות מוגנות בתוך בית הספר. וכמובן, רק אגיד כאקט אחרון – הרחקה, כמו שאמרו פה לפניי, לפעמים זו באמת תופעה נרחבת. אבל כן חשוב לתת הכשרות לכל גורם שבסביבת הילדים, וגם להורים ולילדים עצמם. כמו שעשו את זה כבר בעבר בנושא של אובדנות להיות שומרי סף, לתת כלים לילדים, לתלמידים להושיט גם יד לחברים שלהם, לא לעמוד מן הצד, אלא ללכת ולדווח לגורם משמעותי בסביבתם כדי למנוע בעצם את אותה תופעה.

כולם דיברו פה על מה צריכים לעשות בנוגע לילדים ולנוער. כמו שאמרה נציגת מועצת התלמידים, המניעה היא על כולם. גם אנחנו בעולם המבוגרים, גם חברי הכנסת, או מודלים אחרים שנמצאים, אנחנו היום בתקופה שיש שיח כעוס ומשתלח ופוגעני, ובחסות האנונימיות, או בקלות ההקלדה, יש כל מיני הערות בטווייטר, הכול משפיע על הילדים. הצורה שבה אנחנו מתנהלים, משפיע בהכרח על הילדים. אז אצלנו בעולם המבוגרים לא קוראים לזה חרמות, אבל מאוד קל לעמוד בכל מיני פלטפורמות - - -

שיימינג.

תודה רבה, אני מסכימה איתך.

מיכל, אם אנחנו היינו משליכות את מה שאנחנו חוות ברשתות, את יודעת, כל אחת מהמקום שלה, אני חושבת שהיינו מגדירות את זה כחרם פלוס פלוס...

זה גובל בהתעללות...

אבל שוב, הילדים של היום, הם חברי הכנסת של מחר. וילד שסופג חרם ובריונות, בין אם זה ברשת, או בין אם זה בפיזי, ומגיע אחר כך לאיזושהי משרה, ומרשים להשתלח בנבחרי ציבור, בילדים, אין לזה סוף. השאלה היא אם אנחנו מרשים, או לא מרשים שדברים כאלה יקרו ברמה העקרונית של מדינת ישראל ברמה של שיח.

לפחות אם לא שומרים עלינו, שנשמור על הילדים שלנו...

מרכז השלטון המקומי הדר אליהו.

שלום, צהריים טובים, מפאת קוצר הזמן, אני לא אחזור על הדיבורים המאוד חשובים שנאמרו פה על ידי קודמיי. אני מבקשת להתמקד בשני דברים. האחד, כל נושא ההסברה וההכשרה שדיברה עליה קודמתי לכל החלקים באוכלוסייה, אם לתלמידים. אם להורים, גם במסגרות אחר צהריים בעבור ההורים, לא רק דרך בית הספר, גם דרך בית הספר. זה בעצם מעביר אותי לנקודה השנייה, ומבחינתי הכי חשובה, וליאם התייחסה אליה, זה המקום של העצמה של החינוך הבלתי פורמלי, אחת הפלטפורמות החשובות ביותר להעצמת בני הנוער. לפיתוח החוסן האישי שלהם, ליצירת כתובת נוספת בגובה העיניים, שרואה, שמבינה, שמקשיבה להם. בעצם, אותו מבוגר הפוטנציאלי שאולי, חלילה, אם קורה להם משהו, הם יראו בו כתובת. מלבד כמובן, אין לי ספק, שגם המורים צריכים להיות במקום הזה. אבל אל לנו לשכוח שיש פה מערכת חינוך נוספת, מקבילה, חשובה, אפילו קריטית מאוד בעבור בני הנוער, שזה מערכת החינוך הבלתי פורמלית שמתרחשת במרחב.

גם אני וגם אופק עברנו בדיוק את אותו מסלול כשנפלטנו ממערכת בתי הספר, הגיעו למרכז היל"ה, שהציל אותה. אני יכולה להגיד על עצמי, הציל אותי גם מבחינה לימודית, חשבו שאני נכשלת בכל, ופתאום שם הבאתי ציונים וסיימתי בגרויות בשנה, וגם מבחינה חברתית להבין שהכול בסדר איתך. אגב, זה מוכיח גם נערים ובני נוער שהם מדהימים וחכמים ומסוגלים והכול. אבל זה שולח מסר למערכת החינוך שמקסימום אם אותם תלמידים לא יעמדו בלחצים, בחרמות ובשיימינג שיש היום במערכת החינוך, יהיה להם לאן להיפלט. זה הפחד שלי שזה נותן כלי למערכת החינוך לא להתמודד עם מה שקורה.

אני מאוד מתחברת לחשש שלך. אני חוזרת לדברים של ליאם. ליאם נתנה דוגמה מאוד נכונה, מאוד מדויקת למה שאני מדברת עליו, על אותו מדריך שהציל את אותה נערה שנגשה אליו. מה היה קורה אם היא לא הייתה ניגשת אליו. אני רוצה לחזור על מה שאמרה ליאם. אחד הדברים החשובים, ומצד שני, הבעייתיים במערכת החינוך כולה זה אותו רצף חינוכי בין הבוקר לאחר הצהרים. שוב ושוב אני פוגשת את זה בכל הנושאים שאנחנו דנים בהם – השפעות הקורונה, התמכרויות, אלימות כזו, אלימות אחרת. בכל הנושאים אם בוועדת חינוך, אם בוועדה הזו. אחד הכלים המשמעותיים זה החיבור בין מערכת החינוך של הבוקר לאחר הצהריים. אי אפשר לנער אחריות.

איפה אתם כמחלקת נוער וצעירים לוקחים גם אחריות?

מחלקות הנוער ברשויות המקומיות, הן האמונות על תכלול החינוך הבלתי פורמלי, גם התנועות וגם הארגונים שבעצם חברה אזרחית שפועלת במרחב הרשותי, יש לה קשרי עבודה עם הרשות המקומית. גם לרשות המקומית יש את הפעילויות הערכיות שהיא עצמה מפעילה לטובת בני הנוער בסכומי אפס מטעם המדינה, זאת אני אומרת בסוגרים.

כלומר כל רשות צריכה לתקצב לעצמה, רשות שאין לה - - -

נכון. גם בזה יש פערים לצערנו הרב.

אותה נערה שאני מלווה היא מתל-אביב, אמור להיות שם כסף לרשות, רק שאף אחד לא יודע מה לעשות. אני מלווה אותה. כל אחד מסתכל בעיני עגל, סליחה על הביטוי, ולא יודע מה לעשות. יושבת ילדה, ואף אחד לא יודע מה לעשות – לא הרשות המקומית, ולא אף אחד ממשרדי הממשלה, ובטח שלא המדינה בכללותה, מורים.

אני חייבת להוסיף שיש נקודה חשובה והיא ההכשרה של בעלי התפקידים. נקודה סופר קריטית.

סליחה שאני קוטעת אותך. אנחנו פה לא עוסקים בפרשנות. עד היום עדות נתנה אופק, אח שלה, הציפה את הנושא חברת הכנסת מאי גולן. אני פה כשגורם רשמי יושב בוועדה הזו, בין אם זו את, או משרדי הממשלה שיגיעו, אני מבקשת תשובות. אני רוצה לדעת בסוף, מאחר ויש כאן תופעה שהיא רחבה מאוד מה אתם עושים פרקטית בשטח? יש אצלכם איקס ילדים שעוברים חרם, שעוברים התעללות, שעוברים אלימות - איפה התפקיד שלכם? האם ההורים יודעים על קיומכם? האם הם יודעים לבוא ולדפוק על הדלת אצלכם? זאת אומרת, מה אתם עושים תכלס? לא בתוכניות על הנייר. האם יש איזושהי בעיה אל מול גורמים ממשלתיים ואתם יודעים לבוא ולדפוק להם על השולחן? זה אני רוצה לדעת תכלס, אני לא צריכה לשמוע פרשנות על מה רוצים לעשות, זה יש לי מספיק, אני רוצה לדעת תכלס. את מנהלת מחלקת נוער וצעירים מהמרכז לשלטון מקומי.

מגיעה אליכם ילדה מוחרמת, מה אתם עושים איתה? או בכלל שאתם לא עושים איתה?

את מדברת על הרשות המקומית. קודם כל, יש את גורמי הרווחה שאמורים באמצעות סדירויות שקיימות.

עובדת סוציאלית לא תטפל בילד מוחרם זה לא רלבנטי.

אני אחדש לך, אולי היא הייתה רוצה פשוט אין - לא משלמים לה משכורת, אז היא לא יכולה לבוא לעבודה.

אסיים ברשותכם. יש גם תפקידים שפקידי סעד אמונים על התחום הזה של ללוות בני נוער שסובלים.

כמה כאלה יש?

אני מצטערת, אין לי שום דבר אישי. זה לא קורה, זה לא יקרה וזה גם לא קרה. פקיד סעד, קודם כל הוא לא יכול, אין לו את הזמן, יש לו אנשים רעבים, עניים שאין להם עם מה להתכסות בלילה. דבר שני, אין שום חוט מקשר בין ילד מוחרם, או הורים שעוברים את זה לבין פקיד סעד. הרשות המקומית, אני מבינה שאת לא יכולה לשבת עם ילדה או ילדה שעוברים חרם כזה. אבל מה אתם תורמים? מה התרומה שלכם היום לבית ספר שהוא בלא מסוגלות עם מספיק כלים להתמודד עם זה. מה התרומה? הרי זה לא יקרה עם אף פקיד סעד, זה לא יקרה עם יועצת של בית הספר לא המורה ולא המנהלת. איפה אתם באים לידי ביטוי במאבק הזה. זה לא יקרה, זה לא קרה, זה לא קורה. אני אומרת לך. אני חיה את בתי הספר בשטח. אופק סיפרה לכם על 100 פניות ביום. אני מקבלת 100 פניות שבועיות של ילדים שההורים שלהם לא יודעים למי לפנות. מעבר לזה, הם אפילו לא יודעים שאתם קיימים בלופ הזה. הם לא יודעים. את יכולה להגיד לי, חברת הכנסת מאי גולן, יש לנו אופציה לטפל בכל מיני מקרים אחרים. בואו, תגידו את האמת. בענייני חרמות, שיימינג, התעללות שילדים עוברים ומה שההורים שלהם נאלצים לעבור אתם לא קיימים. אתם פשוט לא קיימים שם. אין קיום שלכם שם. אין בספייס הזה.

אני עדיין חושבת שהרבה מאוד מהפניות צריכות להיעשות – אגיד אחרת. מחלקות הנוער, מבחינה טיפולית מחלקות הנוער ברשות מקומית, זה לא מקומה, נתחיל בזה.

מה אתם כן עושים? בואי נתחיל במה אתם כן, עזבי מה אתם לא.

נושאים פורמליים, שזה אומר פעילויות שעוסקות בתחומי ערכים, התנדבות, מעורבות, הכנה לצה"ל, שרות לאומי ואזרחי.

אוקיי. אז היושבת בראש, אפשר לברך על הפעילות, אבל קשר לדיון הזה אין להם. אני מברכת על הפעילות שלכם. אבל קשר לדיון הזה או איזשהו יכולת לעזור בנושא הזה לא קיים, אז חבל על הזמן של כולנו.

אין לנו ספק שבשלטון המקומי כפי שאמרה יו"ר הוועדה, יש הרבה מאוד משימות לאנשי הרווחה שאמורים במקרים שכאלה ללוות משפחות, וכמובן, בני נוער עם קשיים כאלה ואחרים. אני מדברת כרגע על המרחב החוץ בית ספרי. בתוך בית הספר יש כמובן את השפ"ח – השרות הפסיכולוגי החינוכי שמעורב בתוך התהליכים.

אני יודעת שאני עובדת ברשות המחוקקת, אני יודעת מה תפקידי. אני רשות מחוקקת. את עובדת ברשות מבצעת – התפקיד שלכם זה לעשות. לצורך העניין פיתוח של תוכנית מניעתית בנוסף לתוכניות שאתם מריצים, יכול להיות משהו שלפחות מראה את הרצון לעסוק ולפתור את הנושא. הינה, דוגמה אחת מני רבות - הדרכה, זה משהו שאתם יכולים לעשות עם הכלים שיש לכם. אתם בוחרים לקחת את הזמן, את המשאבים, את הכסף, את כוח האדם, ולעסוק בדברים שהם חשובים, אבל לא בדיוק מצילים חיים. היום מדובר על תופעה קשה מאוד ורחבה מאוד, ואתם בעצם אומרים - אנחנו כתמול שלשום, שום דבר לא השתנה במדינת ישראל בשנתיים האחרונות, הכול בסדר.

אני יכולה לשתף אותך, בכל מה שקשור להכשרה של בעלי התפקידים במחלקות הנוער, יש בעל תפקיד אחד בלבד שכמובן מדינה בו בהכשרות שלו, וכו', ופועל מתוקף חוק, זה מנהל מחלקת הנוער. ההכשרות שלהם היום מדברות גם על התמודדות שלהם עם חרמות, וההתמודדות שלהם לא פשוטה, כי עוד פעם, צריך להכשיר אותם בכלים המתאימים.

אגב, אתך יודעים את הכלים המתאימים? אמרה לי אופק המדהימה עכשיו באוזן. אומרת לי – יש קורונה יודעים מה לעשות. יש ילד מוחרם – מה המרשם?

אני מסכימה איתך לחלוטין, לא סתם התחברתי למה שאמרה ליאם מקודם, שנדרשת הכשרה ייעודית. מי שמכשיר את מנהלי מחלקות הנוער זה משרד החינוך. אני לא סתם אמרתי את הדברים קודם.

רק לסיים בזה שהיינו ממליצות כמחוקקות, אני חושבת שתסכים איתי יושבת-ראש הוועדה, שתשתמשו בכוח שלכם בכלים ובתקציבים להוסיף לפחות אם לא בפועל בשטח למניעה. אין בעיה שאתם מכשירים את מדריכי הנוער לדעת איך להתמודד עם חרמות, אבל האם היה אפשר לקבל – את מדברת על פעילות חוץ בית ספרית, אין שום בעיה, בואו, תפגשו את התלמידים, את המורים, את מדריכי הנוער אחרי שעות פעילות בית הספר, כי החרם מלווה אותם עד שהם הולכים לישון בלילה, ובואו שבו ודברו איתם על הזה. יש לכם את הכלים, את הכוח לעשות את זה. לפחות במנגנון שלכם במרחב המחיה שלכם אפשר לעשות המון שלא נעשה. אני מצטערת לא נעשה.

אני חושבת שיש רשויות ולא מבוטלות במספר לא מבוטל שזה כן נעשה.

למה זה לא גורף? אין כאן הנחיה גורפת - איש היישר בעיניו יעשה. אם מישהו רוצה לעשות ולתת – יעשה. אם לא, אז חבל על הילד שנמצא באותה רשות מקומית.

בבקשה גיל ורד, ממונת אקלים מיטבי ומניעת אלימות.

תודה לכם שהזמנתם אותנו. אופק, ליבי איתך. אופק, אני רק אומר שדיברת על איזושהי אימא שפנתה אליך, אז אנחנו נשמח גם כגוף של משרד החינוך לראות איך אנחנו יכולים גם לעזור. ממש הלב שלי שם, אז אנחנו נוכל אחר כך לדבר.

חברת הכנסת מאי גולן, ברגע שדיברת על הצעת החוק שלך, באמת, ישבנו התכנסנו במשרד החינוך לחשיבה וברור לנו שזה על סדר היום של כולנו. אני אומר ששרת החינוך שלנו שמה ממש בחצי השנה האחרונה על השולחן של כולנו במשרד החינוך, ולא רק של שפ"י, של השרות הפסיכולוגי ייעוצי, אלא של כולנו ממש את הנושא של האקלים, של האווירה, של החרמות, וכל החלק של מניעת אלימות.

אני רוצה לשתף אתכם ולומר שהתוכנית של "באים בטוב, לא מרימים ידיים", יצא בחודש דצמבר לטובת התוכנית, שרת החינוך שלנו הקצתה 438 מיליון שקל שמתוכם בעצם אנחנו פורטים את זה ל-258 לתוכנית "באים בטוב, לא מרימים ידיים". לטובת התוכנית אנחנו מחלקים אותה – 258 מיליון שקלים, הועברו לתגבור של שעות ייעוץ ליועצות. בעצם, בתי ספר שלא היו בהם יועצות, או שבעצם אחוז המשרה שלהן היה נמוך, אז הוא הורחב. בהמשך, אני אגיע לתפקיד של יועצת, כי בעצם חברת הכנסת מאי גולן, את דיברת על התפקיד של היועצות שבעצם יש להן ריבוי של כובעים, ואתייחס גם לזה.

יש הרבה מאוד מהן מורות בעצמן, זאת אומרת, הן לא יועצות - - -

אז ממש הולכים גם לכיוון. אנחנו מאוד שמחות ששרת החינוך איתנו בעניין שהיא מבינה את החשיבות של הדמות, של היועץ, או של היועצת בבית ספר שהיא מטפלת גם מערכתית, וגם באופן פרטני בתלמידים, במורים וגם בהורים.

אגב, היועצות עושות ביקורי בית?

גם יועצות וגם צוות חינוכי. אני יכולה לומר כשאני הייתי יועצת, התלוויתי למחנכת.

אבל זה חובה, או שזה עניין של אם היא רוצה או לא רוצה. פשוט היה לנו דיון אחר לגמרי בוועדה לזכויות הילד על ילדים יתומים. גילינו שלא כל המורים, או אפילו היועצת טורחים להגיע לא להלוויה ולא לשבעה, זאת אומרת, הילד נמצא שם מנותק.

עצוב לי לשמוע את זה, זה לא אמור להיות כך. ילד יתום, ילד שמאבד הורה, יועצת, פסיכולוגית בית ספר, כמובן שמחנכת מלוות את הילד. אני יכולה לבדוק את זה אם זה כתוב כמו איזשהו חוזר מנכ"ל. אבל קודם כל מבחינה רגשית, אנושית, אנחנו שם עבור הילדים, עבור המשפחות.

לצערי, לפעמים גם את המובן מאליו צריך - - -

נכון, וזה חלק מהתוכנית שבעצם לשים את זה על השולחן שלו. יועצת או פסיכולוגית או מנהל בית ספר אומרים כן, צריך, ואז או שזה נעשה או שזה לא נעשה. אני לרגע רוצה לפרט. מעבר ל-258 מיליון שקלים - - -

זה נטו ליועצות? ותוך כמה זמן זה אמור להיות אמור מיושם?

זה ממש התחיל. בשנה הבאה זה התעבה.

זאת אומרת שיוצא מכרז לנושא הזה, או שזה מפורסם? איך מגיעות היועצות לתקנים חדשים?

קודם כל יש לנו יועצות שיש להן משרה שהיא לא מלאה, אז בעצם חלק מהשעות הן יילכו לכיוון הזה. בתי הספר, בייחוד בחברה הבדואית שחלקם ללא יועצות ויועצים, אז שם זה יינתן. אבל אני מניחה שזה כבר התחיל מהשנה הבאה.

אני יודעת שיש המון בתי ספר, גם במרכז אפילו שזה מפליא שאין יועצות, בתי ספר גדולים ובפריפריה.

נכון. אז בעבר היה יותר. היום אני יכולה לשלוח לכם בעוד כמה ימים ממש פילוח של בכמה בתי ספר יש חוסרים של יועצים, אין שום בעיה. אני אומר ש-180 מיליון שקלים נוספים הוקצו בעצם לבתי ספר שיהיו תקציב שקלי. בעצם המנהלים והצוותים בוחרים בתוכנית רגשית או חברתית שאותם ירצו להכניס ולהוביל בתי הספר. למשל, אם יש בית ספר שמזהה על סמך נתונים – ואם יהיה לי זמן אני אוכל לדבר גם על נתוני מיצ"ב, והשאלון האחרון וחלקים רגשיים וחברתיים. אז בעצם מנהל בית ספר מזהה שיש קושי רגשי או קושי חברתי כזה או אחר, או למשל, עניין של בריונות, או קושי של עומדים מן הצד שתלמידים משתתפים בחבורות והם פעילים, אז אנחנו יכולים להביא – למשל, אם אני מנהלת בית ספר, אני יכולה לפנות למצמיחים ולקנות את התוכנית, שהתוכנית תהיה חלק מהתוכנית האקלים הבית-ספרי שאותה אנחנו מלווים בבית הספר.

זאת אומרת, לא חלק מהלימודים של בית הספר. סוג של תוכנית העשרה?

זו תוכנית שהיא בתוך בית ספר, שממש מנהל בית ספר מפנה לה מקום כי שרת החינוך שלנו קמה ואמרה - - -

היא אמרה שזה יבוא על חשבון תכנים לימודיים. זאת אומרת, זה לא בנוסף, עוד איזשהו העשרה, אלא ממש מורידים תוכן לימודי שבעיניה הוא כרגע פחות אקוטי מאשר טיפול נפשי, ולכן זה מתחלף אחד בשני.

ואז אני אגיד, חברת הכנסת מיכל, שאנחנו מחליטים בבתי הספר שאם השבוע הורדתי שיעור היסטוריה, בשבוע הבא אני אוריד שיעור אזרחות לטובת שיח רגשי חברתי.

אגב, איך מיישמים 180 מיליון שקלים בקניית תוכניות, איך מחליטים?

יש למשרד החינוך מערכת שנקראת "מערכת גפן" שהיא גמישות של מנהלים שיכולים להיכנס. יש למעלה מ-5,000 תוכניות. ממש משרד החינוך בתוך הסוגיה הזו, ואנחנו עוזרים לבתי הספר לבחור. יש לנו אנשים שמומחים לזה לבחור תוכנית שמתאימה. זאת אומרת, שאני לא אביא כמנהלת בית ספר תוכנית מצמיחים אם היא לא מתאימה לי נכון לעכשיו לצרכים של התלמידים שלי. אני אומר שהתוכנית של השרה מתחלקת לשלושה חלקים. חלק אחד שעוסק בתלמידים, שבעצם כמו שעכשיו דיברנו, זו שעה שבועית לטובת פעילות רגשית חברתית לכלל ילדה הכיתה, או לקבוצות של תלמידים. אני אומר שיש יועצות שבעצם אם אנחנו מזהים מתוך נתונים או שאלון מיצ"ב או שאלון צרכים שנעשה בתחילת השנה שיש בכיתה מספר תלמידים שיש להם איזשהו קושי חברתי כזה או אחר, אנחנו יכולים לבנות קבוצה, כמובן בשיתוף.

אני רק רוצה להבין, שואלים את התלמידים – האם חווית חרם? האם אתה חווה חרדה? זה פשוט מעניין אותי.

יש לי שאלון, ואגיד לכם בדיוק מה נכנס פנימה. כמובן שהשאלון הוא אנונימי. יש יועצות שיש להן ממש קבוצות רגשיות וקבוצות חברתיות, ואני אצטרף לדברים שלך שאמרת שבעצם חרם זה הקצה. ברור לנו שאנחנו צריכים לעסוק במניעה. אני יכולה להגיד כיועצת בית ספר, עסקנו הרבה מאוד בחלק של הקנייה של מיומנויות חברתית כדי לא להגיע לשם. לא ילד, לא מחרים, לא מוחרם, ולא הקבוצה שעומדת מן הצד. ככל שנדבר ונעסוק בזה, נראה פחות אירועי קצה.

זה רץ בתחילת השנה הנוכחית או שזה ירוץ בשנה הבאה?

לא. כבר בתחילת אפריל – זה לגבי היועצות לגבי התוכניות של בתי הספר, של המנהלים שבחור מתוך מערכת הגפן, כבר ב-1 לאפריל הם יכולים להתחיל להפעיל את התוכנית שלהם.

סליחה שאני שואלת שוב. האם אתם ערוכים לעובדה שכשילד עונה על שאלון שכזה שיש מצב שאתם הולכים לקבל גל הרבה יותר גדול ממה שאתם מצפים לו? הסיבה שאני אומרת – אני עוסקת הרבה בילדים עם פגיעות מיניות. לצערנו הרב, 25% מהילדים - אחד מכל חמישה ילדים עבר פגיעה מינית. אני שאלתי למה לא לעשות בדיקה בתחילת שנה של ציור הילדים. אפשר לזהות בציורי ילדים בשנייה אם ילד עבר פגיעה מינית כן או לא. והתשובה שאני קיבלתי הייתה אחת התשובות העצובות שקיבלתי בימי חיי לא רק כמחוקקת אלא כבן אדם. אמרו לי מיכל - כמות הילדים שייצאו לך בסוג כזה של מבדק, את תגרמי עוול, כי לא יהיה אף אחד שיטפל בהם מהצד השני, כי הכמות היא כל כך גדולה, המערכת לא תדע להתמודד עם זה. אני שואלת האם אתם אחרי כאלה שאלונים בספטמבר הבא? אם אתם ערוכים לעובדה שכל סוגי הדיכאונות - החרדות, כמו גם פגיעות מיניות, עלול להציף את משרד החינוך הרבה מעבר למה שאתם חושבים, ומה לגבי הכלים להתמודד עם זה?

מאי מפה נגזרת השאלה, כי את דיברת קודם על לא להגיע לקצה. וכשהגענו לקצה, ויש לנו ילד מוחרם שעובר עכשיו, ואני יורדת לרזולוציה של החרמות, מה אתם עושים עם זה?

המחקרים של תקופת הקורונה – נעשה מחקר על-ידי פרופ' הראל, שדיבר על בדידות. הוא בעצם ראה כשהילדים חזרו לתוך בית הספר, הם דיווחו על פחות בדידות. זאת אומרת, כשהילדים נמצאים בסביבה שהיא בדרך כלל סביבה מגנה, סביבה תומכת, אז הבדידות שלהם יורדת. חשוב לנו לעשות פעילויות שהן גם מערכתיות, גם כיתתיות וגם קבוצתיות. וגם הילד שנמצא שם בקצה, שהוא יצליח לקבל את הטיפול הרגשי שנכון ומתאים לו. זה ברגע שאנחנו יודעים מהילד הזה, כי יש באמת ילדים שמגיעים לקצה כמו אופק, אני לא יודעת מה קרה שם בבית הספר, אבל אני מבינה שלא היה שם טיפול הולם, ובגלל זה נאלצת - - -

אח שלי נאלץ למלא את תפקיד המחנכת.

לצערי, יש גם בתי ספר כאלה.

מאוד חשוב לי לדעת. בתקציב הזה, יש משהו שאומר בשטח, בפועל עכשיו, אוקיי. אני רואה פה תהליך שיקומי, אני רואה פה יועצות. יש משהו שאומר מה הסנקציות - - -

אגב, נשמח לקבל את כל הפירוט הזה, הוא מאוד חשוב.

אני מגיעה לזה. ברור, אנחנו נשלח בשמחה. אז אני אומר רגע שיש לנו את הפעולות שמתמקדות בתלמידים כשדיברנו על שעה שבועית. דיברנו על שעות להפגה ולהפחתת הלחץ גם כיתתי וגם קבוצתי. דיברנו על שילוב של למידה רגשית בתוך תחומי הדעת. זאת אומרת, לא רק בשיעור כישורי חיים, ולא רק בשיעור חינוך, אלא גם שהמורים יוכשרו בתחומי הדעת לעסוק בחלקים הרגשיים והחברתיים, גם בתחום הדעת עצמו וגם באינטראקציה כיתתית. אני יורדת לרזולוציה של תלמיד שאנחנו מזהים שיש לו איזשהו קושי, אז גם להעניק לו טיפול פסיכולוגי פרטני, או טיפול קבוצתי. ואז אני עוברת לחלק השני שמדבר על פעולות שמתמקדות גם במנהלים וגם בצוותי החינוך, וזה עלה כאן לא מעט, שצוותי החינוך מחנכים, וגם הורים מקצועיים לא תמיד נוגעים בחלקים הרגשיים והחברתיים. אז אנחנו אומרים שגם המורים קודם כל הם צריכים לעבור השתלמות לקבל כלים, גם להתמודדות – אנחנו עדיין לא לאחר תקופת הקורונה, אבל באמת לצוותים לא קל. אז גם עבודה רגשית עם עצמם, וגם לקבל כלים גם לזהות ילדים ונוער שהם בסיכון, גם בסיכון חברתי, וגם לדעת איך להתמודד בתוך הכיתה. זה עוד חלק. והחלק השלישי מדבר על חלק של ההורים. בחלק של ההורים, אז גם התחלנו לתת הרצאות כל ימי שני בערב. נכנסים לא מעט הורים שבחלק מההרצאות, ההרצאות הן גם בחלקים הרגשיים, החברתיים. ההתמודדות שלי כהורה וההתמודדות של הילד שלי ואיך אני מזהה אם לילד שלי יש איזשהן מצוקות, אני ממש ממליצה להיכנס להרצאות האלה.

חברת הכנסת מאי גולן, את דיברת על קו סיוע. אני בדיוק בדקתי, אז קו הסיוע הוא בעצם חדש. הוא גם חלק מהתוכנית של באים בטוב.

105?

לא. לא 105. אז יש לנו את מוקד 105, ויש לנו את קו הסיוע שנפתח, שבעצם הוא פורסם באתרי משרד החינוך, באגרות שהגיעו.

מיוחד וספציפי לעניין הזה?

כן. והוא פורסם באתרים של המשרד, באגרות, גם לצוותים וגם להורים דרך הדוברות של המשרד. אבל אני לוקחת על עצמי להבהיר את זה עוד פעם שבעצם זה לא הגיע מספיק לשטח.

לא כולם נכנסים לאתר משרד החינוך.

אולי זה המקום, אגב, לעשות בדרך של תשדיר.

אפילו לתקופה מסוימת. אתם תהיו בהלם עד כמה זה חשוב.

כן. אני רשמתי לי את זה, אנחנו נגיע בעוד דרך. אני אומר לגבי חוזר מנכ"ל, יש לנו את חוזר מנכ"ל אקלים שיצא ב-2015, וחודש ב-2020. ועכשיו, בעקבות האמירות הלא פשוטות והשנתיים הלא פשוטות, אז גם הבקשה של שרת החינוך שלנו והמנכ"לית - זה לפתוח את החוזר, וזה מה שאנחנו עושים בימים אלה. לשנות גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. אני אומר שיש לנו כן את הסוגיה של חרם שבעצם בחוזר מנכ"ל ממש מדובר על התמודדות מוסדות החינוך. מדובר על התעללות נפשית חמורה שכתוצאה ממנה חלה פגיעה חמורה, זה ממש בתוך חוזר מנכ"ל, ואנחנו יודעים מה אומר החוזר ומה צריך לעשות שם. כתוצאה ממנה חלה פגיעה חמורה בתפקוד של התלמיד. אז קודם כל, יש כאן חובת דיווח. יש כאן ממש מהלך סדור.

ויש טיפול?

בוודאי.

מאוד חשוב שתשלחי לנו, אני מאוד מבקשת.

בשמחה רבה אשלח.

סליחה שאני קוטעת אותך. הדברים האלה כבר עובדים בשטח?

בוודאי.

אגיד לך למה אני שואלת. אני מלווה היום ילדה שגרה בתל-אביב, שאגב, רק בזכות 105 הבינו שיש להן נטיות אובדניות, מסתבר שהיא עברה חרם, עברה בית ספר, חטיבה, ובאמת, התחילה להתכנס בתוך עצמה במהלך תקופת הסגרים. טוב זה לא עשה שם. אם לא 105, אף אחד לא היה יודע. וגם מהרגע שכן ידעו, זאת אומרת, 105 התקשרו להורים שלה כי היא העלתה פוסטים אנונימיים, אף אחד במערכת החינוך לא ידע איך להתמודד עם זה. זאת אומרת, הכיתה שלה, בית הספר, המנהלת, היועצות, סוג של ניחמו את האימא נתנו נחמה, אבל לא כלים אמיתיים, וההורים דיי נשארו לבד, לכן הם גם הגיעו אליי לא כהתרסה אל מול משרד החינוך, אלא כי באמת לא נתנו להם כלים. זה שהיועצת מנחמת אותי, או שיש לי אולי חיבוק מבית הספר זה נחמד, אבל אלה לא כלים אמיתיים, בטח שלא לילד.

אני תוך כדי מנסה לחפש את מוקד הסיוע, את המספר שלו, כולל בתוכנית "באים בטוב" באתר משרד החינוך, עם כל המילים: מוקד, סיוע, אלימות, משרד החינוך - אין למצוא מספר.

אני כבר אגיד. לקחנו לתשומת ליבנו, ואנחנו נפרסם את זה.

וגם להבין מה אחרי שפונים למוקד כזה, או שבית הספר גילה על חרם כזה שקורה, מה הטיפול? את מבינה? אנשים רוצים לדעת מה הטיפול, מה קורה. זאת אומרת, אני מבינה, אני רואה מניעה, אני מברכת על הכול על המוקד שאני עדיין לא רואה שהוא קיים, אבל מה קורה אחרי, וזה חשוב להדגיש, שאנשים יידעו שיש לזה תוצאות, שיש השלכות למעשים שכאלו. כי כרגע לא התלמידים, וגם לצערי אני אומרת, לא ההורים של הילדים, המחרימים לא חושבים שיש לזה השלכות, לא בשטח ולא בשום מקום אחר.

אז אני אומר - - -

אם יש כזאת פגיעה – אני חוזרת על ההגדרה שלך – התעללות נפשית חמורה שכתוצאה ממנה חלה פגיעה חמורה בתלמיד בחוזר מנכ"ל - צריך להיות לזה השלכות.

יש לזה השלכות. אם אני אצלם לך, את תוכלי לראות את מדרגי התגובה מה בעצם צריך לעשות – הפסקת האירוע, פנייה להורים. אני לא יודעת באיזו דרך אפנה אליך, אבל הרבה פעמים אנחנו שולחים לכם הרי איזשהם סיכומים אחרי ועדות, אז בשמחה אני אכניס גם את זה. אני רק אומר שמתוך הנתונים שיש לנו בעצם שאלוני מיצ"ב נעשו עד שנת תש"פ. ואני אגיד שיש שלושה אגדים שעוסקים בחלק של חרמות. כמנהל בית ספר מקבל את התוצאות, אז הוא רואה מה קורה אצלו בבית הספר. אני יכולה להגיד, שאם אנחנו מסתכלים ברמה הארצית, אז אנחנו יכולים לראות שיש דווקא ירידה, אבל עד תשע"ט, כי אחר כך רק חלק נדגמו, והייתה קורונה.

אגב, לא כל התלמידים שם באמת מספרים הכול מה עובר עליהם.

נכון. בגלל זה חייבת להיות רגישות בתוך בית הספר, וגם צוותי החינוך צריכים לעבור הכשרה על-ידי היועצת, הפסיכולוגית, הכשרה שעוסקת באיך אנחנו מזהים ומאתרים ילדים עם קשיים. אני אומר שהשנה בעקבות הקורונה, בעצם יצא שאלון שהועבר לפני חודשיים, ואז נכנסנו לגל החמישי, אז לא יכולנו להמשיך. אבל לכל תלמידי ישראל מכיתה ה', עד כיתה י"א, הם בעצם עוברים את השאלון. בשאלון הזה יש גם שתי שאלות, שני אגדים שעוסקים בחרם, והשאלון הזה ימשיך בשבועות הקרובים. בעצם, בסוף השנה, כל מנהל בית ספר יוכל לקבל תמונת מצב רגשית, חברתית, ותמונה של האקלים שלו, ומתוך זה לצאת לתוכנית. אז נכון, אני מצטרפת לשאלה שלך, אז מה קורה עם הילדים הספציפיים. אנחנו שוב חוזרים ואומרים שתוכניות מניעתיות הן מאוד חשובות. יחד עם זאת, ולצד זה, שאנחנו חייבים לטפל בילדים באופן פרטני, ספציפי. ולהביט להורים בעיניים וגם לתת שם את המענים.

את צריכה להבין ששנתיים אנחנו מדברים על זה, לא קורה כלום.

אני מתנצלת. את אומרת דברים מאוד חשובים, אבל אני צריכה לעבור למוקד 105. נעבור לאלי קצב. אלי, יש לך משהו להוסיף.

אני ראש תחום המחקר והמידע 105.

שוב אפרגן ל-105. אמנם גם לא מפרסמים מספיק את היותם, אבל העובדה שאתם יודעים להתקשר להורים ולאתר את אותם פוסטים של פגיעה עצמית גם אם הם אנונימיים ומצילים בכך חיים של ילדים – אשריכם.

אני גם רציתי להוסיף על מה שאמרת, שאנחנו עושים מה שנקרא פולו-אף. אנחנו יודעים היום שהקטגוריה הזאת של בריונות, חרמות, השפלות היא הקטגוריה השנייה בגודלה. כשאנחנו מייצרים עבודה ויש אצלנו נציגים גם של משרד החינוך, גם של משרד הרווחה, וגם של המשטרה, ואירועים שעוברים להתחזות, או לפתיחה של חשבונות כדי לייצר עוד שיימינג או עוד השפלות דרך הרשת, אז אנחנו יודעים להגיע לאותם חשבונות וגם לסגור אותם, אנחנו יודעים לייצר את ההשפעה. במידה ואנחנו מקבלים אירועי אובדנות, אז אנחנו יודעים להגיע עם ניידות. אנחנו יודעים להגיע עם שוטר. אנחנו יודעים ללוות אחר-כך עם משרד הרווחה את המשפחה ואת בני הנוער. אנחנו לא מרפים ולא עוזבים גם אחרי שאנחנו ממשיכים את הטיפול. גם אחרי שההורים לוקחים את האחריות עליהם, חוזרים ועושים פולו-אף ומתקשרים בשביל לראות שהכול בסדר. גם אחרי, אנחנו עושים המון עבודה בציבור במסגרת היכולות שלנו. מאות הרצאות במהלך החודש האחרון עשינו. אנחנו משתדלים בבתי הספר ומנסים לייצר השפעה.

אני חושב שהבעיה הגדולה ביותר אנחנו עומדים מולה כרגע זה חוסר היכרות, וחוסר הבנה ליכולת שלנו לייצר השפעה בקרב בני הנוער, כי התפיסה שלנו היא תפיסה כחולה, תפיסה משטרתית. גם כיום כשאני מגיע להרצאה בבתי הספר ואני מדבר עם ילדים, הם לא יודעים שאנחנו יכולים לעזור להם במידה ומישהו הפיץ עליהם איזושהי תמונה שצוחקת עליהם, או גורמת לחוסר נוחות. או אם יש קבוצת חרם, או אם יש איזשהו מעשה בריונות שהם נתקלו בו, הם לא יודעים שאנחנו מטפלים גם בנושאים האלה. מבחינתם אנחנו מתעסקים בכל מה שמוגדר כפגיעה מינית, או כל פגיעה אחרת ברשת, סמים וכדומה, ולאו דווקא מה שנקרא הנתונים האזרחיים שגם שם אנחנו מייצרים השפעה, והמטרה שלנו לעזור לכל ילד שנמצא ברשת גם בפניות האלה.

תודה. משרד החינוך משפט אחרון.

אני רק אתחבר לדברים של מוקד 105. אני אומר שיש לנו חמש מפקחות מטעם משרד החינוך, מטעם שפ"י שנמצאות במוקד, ובעצם, כאשר שמגיע איזשהו אירוע, הן פונות ליועצות, לפסיכולוגים, ובעצם יש שם חבירה. הן בעצם גם מלוות את האירוע, אבל גם מלוות את היועצות.

אנחנו לא מאתרים את המוקד הזה. זאת אומרת, שאם הוא לא קיים, בואו תגידו, שלא נזרה אנחנו חול בעיני הציבור. אני אומרת לך את האמת, אני רוצה לצאת מהוועדה הזאת, יש לי עכשיו ילדים מוחרמים, אני רוצה להעביר אותם בצינור שלכם מא' עד ת'.

אני בדיוק עכשיו שואלת מה המספר שלו, כי אני לא זוכרת אותו לא רשמתי לי, נון שלי. אבל מיד תקבלו.

אני רוצה שלושה דברים שייצאו מהדיון המאוד חשוב הזה. הראשון - המוקד. השני – מה שכתוב בחוזר מנכ"ל שבאמת קורה מהרגע שילד מורחם, אני בעד המניעה. הדבר השלישי, פירוט של התקציב. הדבר הרביעי שעכשיו אני מוסיפה זה באמת פרסום, פרסום, פרסום. כי אם אנחנו לא יודעים ואנחנו חיים את זה, אף אחד לא יודע.

דיברנו המון על עניין של הכשרות, ודיברנו המון על כישורים חברתיים-רגשיים. כישורים חברתיים זה משהו מאוד רחב, וילדים שעושים חרם, הם הרבה פעמים ילדים עם כישורים חברתיים רגשיים ברמה מאוד גבוהה. הם ילדים שמסוגלים לאמפתיה כלפי ילדים מסוימים, וכלפי ילד אחר הם התנהגו באכזריות. אני חושבת ששווה בתוך כל המהלך הגדול הזה של משרד החינוך שבתי הספר מקבלים כסף ומרחב, יש מקום להכווין את בתי הספר שהם חייבים להכניס פנימה תוכניות שמתמקדות. זה לא רק תחת הכותרת של שיח רגשי חברתי, יש פה מיקוד שהוא יותר מאשר רק שיח רגשי חברתי. זה מיקוד של עבודה קבוצתית למניעת בריונות.

רק אומר שלמשל מרכזי גישור בחלק מבתי הספר פועלים. יש כל מיני מהלכים – יש תוכנית של גיבורי על שפועלת גם בתוך בתי הספר וגם ברשויות. כשאני מדברת על למידה רגשית חברתית זה מאוד רחב, והוא טומן בתוכו גם כלים וגם תוכניות.

תודה. תודה לכל המשתתפים על הדיון החשוב הזה. תודה רבה לחברת הכנסת מאי גולן, על הצפת הנושא וטיפול הנושא בצורה עקבית ומאוד נחושה. תודה לאופק המקסימה. תודה שחלקת איתנו, תודה על העבודה שלך.

תודה לך. אני לא חושבת שהוועדה הזאת הייתה אותו דבר בלעדיה היום.

ממש. תודה לאח של אופק. ולאחים של אופק.

תודה לך. תודה באמת חברת הכנסת מיכל שיר, יושבת-ראש הוועדה הזאת, על כך שאת מנהלת את הוועדה הזאת בכזו רגישות. באמת. באמת. רגישות, אכפתיות, מציפה את הדברים. נותנת את כל כולה. אני באמת מודה לך. אני מבקשת שהוועדה הזאת תהיה זו שאחראית לעקוב אחר הנושא הזה.

זה לא יהיה הדיון האחרון. אנחנו נערוך גם דיון מעקב בנושא הזה בפתיחת המושב הבא לראות איך משרד החינוך בעצם התקדם, מה נעשה מאז, כולל מספר הטלפון, כולל היישום של התקציבים. אולי נבקש דוח ממרכז המחקר והמידע של הכנסת שוב, כבר עשינו דוח אחד, אולי נבקש עוד אחד.

כדאי לעשות חדש.

אני מסכמת את הוועדה. בשל חשיבות הנושא, הוועדה קוראת להחזיר את ההצעה לסדר למעמד של הצעת חוק, ולקדם את הליכי חקיקתה בכנסת. הוועדה קוראת לקבוע שנושא הטיפול במקרי חרם בבתי ספר יטופל באופן קבוע במערכת החינוך ולא רק כרפורמה. לא רק זה חשוב מאוד הרפורמה. יישר כוח לשרת החינוך בנושא, ולא רק ברפורמה על מנת שהדבר הזה יהיה קבוע ולא נתון לחסדיהם של שרי החינוך הבאים. הוועדה קוראת לפעול בבתי הספר בתחום המניעתי על-ידי הכשרת מורים לזיהוי התופעה וליצירת אקלים חברתי בכיתות שמתנגדות לתופעת חרם על-ידי מתן כלים לתלמידים להיות שומרי סף. הוועדה קוראת למנות בכל מוסד חינוכי אדם ייעודי שתפקידו ללוות ילדים שחווים נידוי וחרם, אדם זה יכול להיות מורה, בת שרות לאומי, סטודנט לחינוך, מתנדב וכיוצא בזה. הוועדה קוראת לפעול לפרסום המוקד הייעודי שמטרתו מתן הכוונה וסיוע לתלמידים והורים שנפגעו בחרם ולפעול לפרסומו. הוועדה מבקשת לקבל את פירוט התוכנית "באים בטוב לא מרימים ידיים", כולל פירוט תקציבי. הוועדה מבקשת לקבל את חוזר המנכ"לית המפרטת את דרך הפעולה במקרים של חרם במוסד חינוכי.

תודה רבה למשתתפים. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:40.