ישיבת ועדה של הכנסת ה-24 מתאריך 10/02/2022

פרוטוקול

 
פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



2
ועדת החוץ והביטחון
10/02/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 79
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום חמישי, ט' באדר התשפ"ב (10 בפברואר 2022), שעה 9:00
סדר היום
סיור במערת המכפלה
נכחו
חברי הוועדה: רם בן ברק – היו"ר
ניר אורבך
איתן גינזבורג
משה טור פז
יום טוב חי כלפון
יוסף שיין
חברי הכנסת
משה אבוטבול
יוסי טייב
אורית מלכה סטרוק
מוזמנים
דני שחר - מנכ"ל משרד התיירות

סלים סעד - סא"ל, ראש מנהלת התיאום והקישור, צה"ל

חנניה היזמי - קמ"ט ארכיאולוגיה, המינהל האזרחי ביו"ש

אבירם בז'רנו - מפקד מערת המכפלה, צה"ל

אורי קרזן - מנכ"ל היישוב היהודי בחברון

הלל הורביץ - ראש היישוב היהודי בחברון

חיים שקולניק - הארכיאולוג המחוזי של י הודה

ציפי שליסל - מוזיאון בית הדסה, חברון
ייעוץ משפטי
מירי פרנקל-שור
מנהל הוועדה
אסף פרידמן
רישום פרלמנטרי
סמדר לביא, חבר תרגומים



סיור במערת המכפלה
סלים סעד
בוקר טוב, חברים. אנחנו נמצאים פה בפרויקט הנגשת מערת המכפלה, זה שנים על גבי שנים מנסים לקדם את הפרויקט הזה. בשעה טובה לפני כחצי שנה בערך זה יצא לפועל.
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
זה רק ממשלת השינוי יכלה לעשות את זה, לא אתם.
היו"ר רם בן ברק
חבר'ה, אני רוצה להגיד מילה, ברשותך. אני אמרתי אתמול לאורית במליאת הכנסת שאנחנו באים למערת המכפלה, אנחנו אורחים שלכם, אנחנו לא מדברים פוליטיקה.
סלים סעד
אז הפרויקט הזה מחולק לשני שלבים, שלב ראשון זה החפירות פה של הסללום, של שביל הגישה עד אגן המערה למעלה, השלב השני זה המעלון עצמו. בשניהם אנחנו עובדים במקביל.

אנחנו ניתן לחנניה לתת חצי סקירה על מה שאתם רואים פה מסביב. תוך כדי החפירות כמובן התגלו דברים, אז בבקשה, חנניה.
חנניה היזמי
תשובות ייתן לכם החופר, אני חושב שזה הדבר הכי נכון לעשות את זה, אבל אני רק אומר, עקב הרגישות של המקום הזה אנחנו התחלנו בעבודה שהיא עבודה מאוד מאוד עדינה וידנית. יצאנו מנקודת הנחה שסביר להניח שאנחנו נמצא פה כמה דברים ואכן מצאנו כמה דברים מעניינים פה. אנחנו מתחילים מהתקופות הקדומות ביותר שיש לנו פה, זה מהתקופה הביזנטית, אנחנו מדברים על 1,500 שנה אחורה, פחות או יותר. זה פן אחד של הדברים.

הפן הנוסף זה החלק העליון שאנחנו נגיע ונראה אותו, ששם אמורה להיות המעלית עצמה. צריך לקחת בחשבון שהמקום הזה, עם כל הרגישויות שהיו פה, ולכן גם חלק מהעבודה שהתעכב נבע כתוצאה מהרגישויות שיש פה במקום, גם מבחינת הכנסת הפועלים, הוצאה וכל הדברים האלה, אבל איך אומרים? התגברנו על הדברים האלה, אנחנו נמצאים בעיצומה של העבודה. כרגע החורף קצת ככה תוקע אותנו, קצת קשה לחפור, אבל אני מניח שבמהלך החודש הקרוב אנחנו נסיים פה את החפירה.
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
מה חשבתם למצוא פה?
חנניה היזמי
אחד הדברים שהטרידו אותי אישית בקטע הזה זה היה נושא של חללים תת קרקעיים, שאם אנחנו נמצא פה קבורה, כי בכל זאת אנחנו מדברים פה על אזור שלא רק קברי האבות שלנו כאן, אלא זה גם היה אזור כנראה של קברים ולכן היה סיכוי גדול שאולי אנחנו נמצא פה מערכות קברים נוספות וזה היה יוצר לנו איזה שהיא בעיה.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
היו לכם גם קצת הפגנות.
חנניה היזמי
היו לי הפגנות בבית, בסדר, אבל זה על דברים אחרים.
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
אתם ציפיתם פה לאיזה יישוב קטן יהודי בתקופה הביזנטית גם?
חנניה היזמי
לגבי הסוג של האוכלוסייה קשה לנו עוד כרגע, כי עוד לא עברנו על כל הממצאים, אבל לא מצאנו כרגע - - -
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
כמו שאתה מדבר, זה לפני 1,500 שנה, לא היו לנו פה אנשים בכלל.
חנניה היזמי
1,500 שנה, השליטה הייתה נוצרית, אבל היו גם יהודים באזור של סוסיא למשל, שאנחנו מכירים, הייתה אוכלוסייה.
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
כן, חלק שברחו, חלק שנשארו.
חנניה היזמי
כן, יש לנו גם במעון, בכרמל, בתי כנסת, אנחנו מכירים את הדברים האלה. חיים שקולניק הוא ארכיאולוג שחופר פה, הוא ייתן לנו סקירה.
חיים שקולניק
ברוכים הבאים. נפלה בחלקי הזכות לחפור במקום הזה, זו זכות שלא הייתה כמוה וכנראה גם לא תחזור. אז מה גילינו? עד שנת 1965 המקום היה בנוי בצורה מאוד מאוד צפופה, היה מלא בבתי מגורים. בעצם הקסבה המזרחית, איך שאנחנו מכירים אותה, הייתה מחוברת למערבית, הכול היה בנוי, המבנה של מערת המכפלה היה חנוק באותה בנייה מאוחרת.

בשנת 65' המלך חוסיין מחליט שהוא, כמעט אמרתי מנגיש את המקום, בדרכו, לפי הבנתו, שהוא רוצה לתת למקום טיפה יותר נוכחות. אז האוכלוסייה פונתה, כל השטח נוקה והשכונה נהרסה ללא שום עבדוה ארכיאולוגית, ללא שום תיעוד שהגיע לידינו. על הדרך הרסו גם את המצודה הצלבנית שהייתה צמודה למערת המכפלה. אנחנו מכירים את המצודה הזו רק מכמה תצלומי אוויר ותצלומים של מטיילים מזוויות שונות.

למעשה ירשנו ערימות של עפר, ערימות של אבני בניין ב-68' ובעשורים הבאים המקום קיבל את צורתו הנוכחית עם גרם המדרגות והגן. כך שכשהתחלנו את העבודות, עוד לפני שהתחלנו את העבודות, היה ברור לי שאנחנו הולכים לראות כאן את היסודות של אותה שכונה שנהרסה, אבל זה פחות או יותר מה שמצאנו.

אני לא יודע אם שמתם לב או לא, איך שנכנסתם מצד ימין שלכם שם למטה, החלק העמוק יותר של השטח, יש שם קומה ראשונה של בית מגורים מהתקופה הממלוכית, מהמאה ה-14, ממש רואים את ההתחלה של הקמרון, שני חללים מקבילים מהתקופה הממלוכית, הם נשענים על בריכה, מאחוריכם פה בריכה, ואתם רואים שהיא עדיין ממלאת את תפקידה, היא מחזיקה מים. שאבנו את המים, היא הייתה כמעט מלאה, כשהיסודות של הבריכה מתוארכים לתקופה הצלבנית ו - - - טיפה יותר קדום, אבל מתחת יש משהו מהתקופה הביזנטית. זה איזה שהוא מפלס בנוי היטב מאבנים, גדרות כאלה עם חומר מליטה, מריח כמו משהו ציבורי שהיה כאן, אבל לא רואים מספיק.

שלב השימוש האחרון שמזוהה עם המפלס הזה הוא שלהי המאה השישית או ראשית המאה השביעית, רגע לפני שמגיע לכאן האסלאם, וכרגע זה פחות או יותר מה שיש לנו מהתקופה.
היו"ר רם בן ברק
אבל במסגרת ההנגשה של מערת המכפלה, במסגרת מה שמשרד התיירות מתכנן, זה אמור להיות חלק מאותו אתר?
חיים שקולניק
תיכף אני אגע בזה. אני אסכם על השרידים. אני לא יודע כמה רואים, זה טיפה מלוכלך, אבל אנחנו עומדים על קיר מאוד מאוד מסיבי, קיר בעובי של 1.30 מטר, את הבריכה הצמידו אליו, הוא קדום לבריכה, ויש עוד קיר נוסף מקביל אליו, איזה שהיא מערכת של קירות, משהו ציבורי. בשלב הזה אנחנו רק התחלנו לחשוף את השרידים, הגשם מפריע לנו, אתם רואים עם מה אנחנו מתמודדים, אבל מדובר בשרידים של משהו ציבורי, אולי אפילו איזה שהוא ביצור שהיה כאן.

הדבר הזה היה קיים בתקופה הממלוכית, הוא היה קיים בתקופה הצלבנית, יכול להיות שהוא אפילו קצת יותר קדום, אולי אפילו ביזנטי, התארוכים לא סופיים.
היו"ר רם בן ברק
לא יהודי לא מעניין.
חיים שקולניק
אתה אמרת, אני מתייג הכול.
חנניה היזמי
לא ככה אנחנו מתייחסים לדברים.
היו"ר רם בן ברק
אני צוחק.
חיים שקולניק
אני מתייחס באותה הקנאות, אני אומר את המילה הזאת.
חנניה היזמי
לא, לפעמים צוחקים וזה נקלט אז זה נשמע ככה ואחרי זה יוצא החוצה ואז אנחנו בבעיה.
היו"ר רם בן ברק
לא, חס וחלילה.
חנניה היזמי
חשוב להדגיש, כי כמו שאתם רואים גם את הדברים פה, אנחנו משמרים כל דבר, אנחנו לא מתייחסים לעניין המגדרי אלא לעניין הארכיאולוגי המדעי פר-אקסלנס.
היו"ר רם בן ברק
ככה צריך.
חיים שקולניק
אני אמרתי את המילה קנאות, אנחנו מתייחסים לזה ממש בקנאות, יש שרידים מכל התקופות, זו העבודה ואנחנו באמת נאמנים לתפקידנו.

מאחוריי ממש אתם רואים קיר עם פתח של תעלת ניקוז שחוצה אותו ושרידים של מבנה ציבור. שאני חושב שהצלחתי לזהות אותו על סמך תיעוד שלמזלנו עשו שנת 65', מבנה ציבור מהתקופה הממלוכית, מהמאה ה-13 ששימש לרחצה לפני העצירה של המוסלמים. זה היה מין מבנה מרובע, עם אכסדרות ועם בריכה קטנה באמצע. לבריכה אני כנראה לא אגיע כי זה גבול החקירה שלי, אבל אני כן חשפתי אכסדרה אחת, הדרומית, של המבנה.

כשמסתכלים על הממצא הקטן, אז מצטיירת תמונה מעניינת. כרגע זה מרגיש שהפעילות הכי קדומה כאן מתחילה בשלהי ימי בית ראשון, במאות התשיעית והשמינית כנראה, זה החרסים הכי קדומים שיש לנו, ממשיך לפעול ברצף בתוך התקופה הפרסית, שיבת ציון, התקופה ההלניסטית, התקופה החשמונאית, כולל מטבעות לא של חשמונאים, אבל מטבעות הלניסטיים מאותה תקופה. יש לנו מטבע סלאוקי של אנטיוכוס הרביעי.

טיפה מטריד היעדר של ממצא הרודיאני של ממש, זאת אומרת כדי חרס טיפוסיים לתקופה, מטבעות מהתקופה שהיינו מצפים למצוא, עדיין לא ראינו. יש רומי קדום, מאה ראשונה לספירה, נושק למרד.
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
בתקופת אגריפס הראשון הם לא היו פה?
חיים שקולניק
אני לא אומר שהם לא היו פה, לא מצאנו עדיין. כדי חרס שהיו חיים בתקופה של אגריפס הראשון יש פה. מטבעות לא ראיתי, אבל כלי חרס יש. לא ברור מה קורה במרד הגדול, לא ברור מה קורה בין המרידות, אבל יש כאן חומר שהוא רומי מוכר של המאות השנייה המאוחרת ומאות שלישית ורביעית ומהתקופה הביזנטית, כבר הזכרתי. בתקופה הביזנטית, אנחנו ידענו מהמקורות שהמקום היה חשוב לנוצרים. כבר במאה הרביעית הנוסעים הנוצרים מגיעים למקום.

מצאנו פריט אחד ששייך בוודאות לכנסייה, פריט מאוד מאוד מיוחד. יש רק שניים כאלה בכל ארץ ישראל. אני מדבר על ישראל, יו"ש, עזה, גולן, רק שניים, היו בעבר שלושה. שניים מהמוכרים נמצאים כאן, אחד מצאנו אותו ממש בחפירה.
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
מה מצאתם?
חיים שקולניק
זה עמודון סורג. אתם רואים שם אבן כזאת? זה עמודון שהחזיק את הסורג. מי שהיה בכנסייה, בכנסיות הלטיניות זה קיים עד היום, בכנסיות ביזנטיות זה התחיל, הסורג זה מין מחיצת שיש שמפרידה את החלק של המזבח המקודש, את מזרח הכנסייה, מהאולם, מהחלל העיקרי שבו נמצא הקהל. אבן אחת מצאנו במסגרת סקר שעשינו במערת המכפלה, זה משולב באיזה שהוא קיר מאוחר, והייתה עוד אחת, שכבר לא קיימת, אנחנו מכירים אותה מסקרים.

השאלה שנשאלה פה לגבי האוכלוסייה שהייתה פעילה כאן. תחושת הבטן היא שהייתה פה סימביוזה מצוינת בין הנוצרים, היהודים ואולי גם הפגאנים. בדומה למה שהיה באלוני ממרא, שם אנחנו מכירים את זה גם מהמקורות וגם ארכיאולוגית זה מוכח שהפולחן של שלוש הדתות התקיים בצורה מקבילה וכנראה סימולטנית, ממש סגדו כל אחד בדרכו במקביל ומה שהפריד ביניהם זה איזה שהיא מחיצה. סביר להניח שזה קרה גם כאן.
יוסף שיין (ישראל ביתנו)
מה אתה אומר שקרה פה? מתי?
חיים שקולניק
הפולחן המשותף, גם של הנוצרים הראשונים וגם של יהודים, ואולי גם הפגאנים, היה להם כאן משהו, על זה אני לא יכול להתחייב, אלה מחשבות מאוד טרומיות, אבל אולי נבסס את זה, ועם הגעת האסלאם כנראה מתרחש פה שינוי בסטטוס קוו שהיה נהוג כמה מאות שנים.

בין הממצאים היותר מרשימים, הגם שהכול מרשים, מצאנו חרסים שמאפשרים לנו להקדים את הפעילות בחברון בכמעט 1,000 שנה למה שידענו עד עכשיו. השרידים הכי קדומים בתל שיש לנו מתוארכים לתקופת הברונזה הקדומה, אותה חומה עבה של שבעה מטרים שאפשר לראות שם.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
הם לא יודעים בכלל שיש תל, אתה אומר בתל.
חנניה היזמי
אני מניח שכולם שמעו על תל חברון.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
יש פה תל חברון.
חיים שקולניק
כן, יש את חברון הקדומה, הבירה הראשונה של דוד המלך, עם שרידים כנעניים מאוד מרשימים, ביצורים מתקופת הברונזה הקדומה. זה השלב הכי קדום. עד לחפירה כאן ידענו שחברון קמה בראשית הברונזה הקדומה, בתקופת הברונזה, התקופה הכנענית כמו שמכירים אותה הציבור הרחב, איפה שהוא שם בראשית האלף השלישי. על סמך הממצאים שמצאנו כאן לקחנו את חברון אחורה עוד 1,000 שנה כמעט. מצאנו כאן שרידים של חרסים, כולל צלמית פולחנית מהתקופה הכלקוליתית, זה האלף הרביעי אולי אפילו החמישי. זה ככה בין הדברים היותר מרשימים.
יום טוב חי כלפון (ימינה)
זו תקופה של אברהם אבינו.
חיים שקולניק
לפני. לגבי גורלם של השרידים, זו איזה שהיא בעיה סטטוטורית משפטית.
הלל הורביץ
תודה רבה לחנניה ולחיים. אני רוצה להוסיף ואולי גם לסכם את הפרק פה. תראו הדמיה על מה מדובר, בעצם הקטע כאן בא להנגיש את המדרגות שעולות מהחניה לרחבה העליונה, זו ההדמיה, אנחנו ממש עומדים על השטח הזה, אמור להיות פה איזה שהוא שביל סללום ברוחב של מטר וחצי, כ-50 מטר, הרכב חונה פה איפה שהאוטובוס חנה, הרכב חונה והכיסא מתגלגל פה על שביל של כ-50 מטר ומתחבר לרחבה פה, שמיד נגיע אליה.

הכוונה הייתה לעשות פה הנגשה, אבל כיוון שיש לנו את אנשי הארכיאולוגיה היקרים וגם החוק מחייב לעשות פה בדיקות ארכיאולוגיות, מצאנו כאן היסטוריה של ארץ ישראל. דברים מדהימים, כמו ששמענו, והוא מאוד היה צנוע כאן, יש פה דברים מאוד מאוד יפים. אם לא היה פה גשם ובוץ היינו מתרשמים מכל בריכות המים שיש כאן ותעלות הניקוז ושרידי בניינים.

לנו יש עמדה מאוד ברורה, כיוון שזה כבר נמצא לא יכול להיות שאנחנו לא נשמר את ההיסטוריה הזאת לדורות הבאים. אנחנו פה עכשיו מחזיקים את התקופה הזאת, משתדלים לשמר את התקופה הזאת ואנחנו צריכים להסתכל קדימה. אם היה פה הקבלן המבצע הוא היה אומר לנו שיותר קל לו ויותר זול למדינת ישראל לעשות כאן שביל צף על אותו מתווה בדיוק כמו שראיתם עכשיו בהדמיה, הוא יודע לבסס אותו בעמודים בתיאום עם הארכיאולוגיה, בלי לפגוע בארכיאולוגיה, הוא יכול לעשות אותו בזמן הקצר ביותר, שביל הנגשה, אחרי זה נעשה שימוש עם הארכיאולוגיה, תאורה, שלטי הסברה, אבל בואו נשמר את הממצאים האדירים האלה.

וזה מתכתב, כמו שיוסי אמר, עם הארכיאולוגיה שמצאנו בתל חברון, יש שם תקופה כנענית ותקופת הברונזה התיכונה ובית ראשון ובית שני ופה זה משלים את כל ההיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל. פה זה גם רב לאומי, זה ביזנטים וזה ממלוכים וזה מוסלמים.

אז, יושב ראש הוועדה היקר, מאוד שמחים שבאתם, מאוד מעריכים את זה, זה כבר תכנון של שנה שלמה. אני רוצה גם להגיד לכם, אנחנו עסוקים בזה 22 שנה, 22 שנה אנחנו עסוקים בהנגשה, אז אף אחד לא חושד בנו שהנגשה לא חשובה, הנגשה מאוד חשובה לנו. אנחנו מדברים על זה ומשקיעים בזה ומתכתבים על זה וצועקים על זה 22 שנה ובאמת ברוך ה', אחרי מאמצים גדולים, היה ביום שני כאן מתאם הפעולות בשטחים, האלוף רסאן עליאן, שהוא היה עד לפני חצי שנה ראש המינהל האזרחי, ואני אומר לשבחו שהוא מאוד מאוד דחף את העניין הזה, באמת הוא זה שחתם בסופו של יום ואִפשר את ההליך הזה.

אנחנו יודעים שיש ראש, גם של המתפ"ש, גם של המינהל האזרחי של: חבר'ה, בואו, אל תסבכו, בואו נכסה, נעשה שביל ושלום על ישראל. אסור לנו לקבל את זה, אמרתי לו את זה בפניו, אמרתי לו את זה בצורה ברורה, הוא יודע את עמדתנו, אמרתי לו שאני אציג את זה פה, ליושב ראש הוועדה ולחברי הוועדה, לא יכול להיות שאנחנו נוותר ונשכיח את ההיסטוריה של ארץ ישראל מהדורות הבאים כשאין פה שום בעיה. הוא התחיל להגיד לנו שיהיו פה עוד פעם הפקעות ונחזור אחורה עשר שנים. לא צריך לחזור אחורה עשר שנים, נשארים באותו מתווה של שביל, אותו דבר, עושים את זה צף ואחרי זה נשקיע בארכיאולוגיה.

אז זו הבקשה הגדולה שלנו בקטע כאן, אחרי זה נלך לראות את הקטע השני, המעלית עצמה. בכל אופן כאן ההנגשה, למי שלא קלט, כדי לאפשר לכיסא גלגלים לדלג על המכשול של המדרגות שעולות לרחבה החיצונית, בהמשך יש את הקטע של המעלון.


(בהמשך הסיור)
הלל הורביץ
הזכיר יושב ראש הוועדה וחשוב להדגיש, אנחנו דיברנו על ההנגשה, אבל זה כל מתחם המערה, כל הרחבה החיצונית, כל הכניסה, כל קבלת פני האורחים, ואנחנו מדברים על מיליון מבקרים בשנה לעם היהודי מהארץ ומהתפוצות ועוד 300,000 שאינם יהודים. עד לקורונה אלה המספרים, שואף למיליון וחצי מבקרים בשנה. מערת המכפלה היא בעשרת המקומות המתוירים בארץ. יש לנו את הכותל, ראש הנקרה ואילת ומצדה, אנחנו ברשימה של עשרת המקומות, והמקום כאן כל כך לא מזמין, כל כך לא מכובד.

רבותיי, כאן הכול התחיל, היסטוריה של 4,000 שנה, נדבר על זה בפנים, כאן הכול התחיל, כל השורשים של העם היהודי, הכול כאן, והגיעה השעה, גם בממשלה הנוכחית, גם בוועדת חוץ וביטחון שלך. נמצא פה גם עכשיו מנכ"ל משרד התיירות החדש. אנחנו מברכים אותך בברכת ברוכים הבאים לתיירות, ברוכים הבאים לחברון, שיהיה לך הרבה הצלחה.

אני חייב לציין שהיו לנו קשרי עבודה מאוד מאוד טובים עם אמיר הלוי, הוא ליווה פה את העשייה, המשרד תקצב חמישה מיליון שקל לטובת הנגשה, המשרד תקצב שניים וחצי מיליון שקל לתל חברון, לרשות הטבע והגנים. יש לנו הרבה פרויקטים עם התיירות, הרבה מיזמים עם התיירות, זה להגיד לשבחו של המנכ"ל היוצא, אמיר הלוי, כולם מכירים את המנכ"ל שהיה הרבה שנים במשרד.

אז אתה בטוח מחיל לחיל. אנחנו לומדים בדף היומי, היום סיימנו מסכת מועד קטן, אז הגמרא מסיימת, במֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, אז אנחנו מברכים אותך שיהיה מחיל אל חיל, כי בסוף לתיירות יש חלק ונחלה מאוד משמעותיים כאן.

אז גם על זה בדיונים על מערת המכפלה צריכים לראות שההנגשה מסתיימת, אבל אגב ההנגשה זו ההזדמנות לפאר, לכבד, להנגיש. אני מתבייש, רבותיי, בשירותים הציבוריים שיש כאן, זה פשוט כל כך כל כך לא מכובד. באים לפה אנשים מבוגרים, נוסעים בפקקים שעה וחצי, שעתיים, טורחים כל כך, החניה לא מוסדרת, שירותים לא מוסדרים, פינות ישיבה לא מוסדרות. נכון, הכול מורכב כאן כי יש פה וקף, יש את עיריית חברון, הסכמי חברון, בתוך כל זה יש כאן מג"ד שמאוד מנסה לעזור לנו, אבל אנחנו מבקשים, עוד פעם, לא עכשיו, אפשר להציף את כל הדברים בדיון מסודר, לקחת את זה כמשימה בדחיפה של ועדת חוץ וביטחון עם דני, שאני בטוח שאתה תיכנס לזה ותראה בזה כזכות גדולה להמשיך להוביל את הפיתוח של האתר הקדוש והקדום הזה כאן.
דני שחר
זו התחייבות.
הלל הורביץ
הנה, קיבלנו כאן התחייבות. ברוך ה', תודה רבה. באמת מרגש, תודה רבה. ורבותיי, אני חייב להגיד עוד מילה אחת, כי אמרנו שלא נדבר פוליטיקה, יש פה גם את אנשי הצבא, זה חוצה מפלגות, מערת המכפלה חוצה מגזרים. תהיו פה שבוע ואתם תראו, ויעיד פה מפקד המערה, אבירם, כל העם, כולם מגיעים לכאן.

פספסתם, היו פה עכשיו מתגיירים של נתיב שמביאים כבוד למערת המכפלה. כחלק מתהליך הגיור הם ביקרו במערת המכפלה, הם מניחים פה תפילין, לומדים פה מה זה 'שמע ישראל', יעקב אבינו זה ישראל, פה ממש עכשיו בשעה האחרונה היו פה כ-100, גם בנים וגם בנות, חיילים וחיילות של מסגרת נתיב. היו פה גם שלשום, הם מגיעים לפה הרבה מאוד, זה חלק מהמסלול שלהם. אתה רואה ומתרגש מזה, מרגש לראות אותם מתגיירים, מניחים פעם ראשונה תפילין בחייהם כאן במערת המכפלה, אצל אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה ולאה. זה מעמד, לשמוע אותם אומרים 'שמע ישראל' עם דמעות בעיניים. הייתם מקדימים בחצי שעה הייתם חווים את זה איתנו ביחד.

ויש פה יהודים, הגיע עכשיו יהודי ממוסקבה. יהודי בלי כיפות, כיפת שמים, הם באו, רצו להתפלל במערת המכפלה. זה חוצה מפלגות, מגזרים, עדות, עמדות, באות לפה נשים, זקנות, בקושי הולכות ורוצות לתת נשיקה לאמא שרה.

אז להבין שהמפגש פה הוא מפגש כל כך כללי, כל כך עולמי ואני אומר, אדרבא, קינלי, זו הזדמנות לעשות מאמץ ולעזור למשרד התיירות, למשרד מורשת, זה אצל זאב אלקין, להשקיע. יש לנו פה באמת גם את החטיבה, גם הצבא, גם המינהל, כולם כולם שותפים למפעל הזה, אז לשנס מותניים כולנו ביחד.

אני אומר לעצמי ולכל אחד, נמצא פה גם מנכ"ל היישוב היהודי, אורי קרזן, שלום, אורי, שכל אחד יוכל לספר לילדיו, לנכדיו, לניניו, אני זכיתי להיות חלק מאלה ששמרו על המקום כאן, שיפרו, שדרגו ומעבירים את זה לדורות הבאים כדי שלכולם יהיה כאן את ההיסטוריה של העם היהודי.

אנחנו עכשיו נציץ ונראה. האבטחה לא רוצה שנתעכב, אז אנחנו רק נציץ ונראה את מיקום המעלון, איפה המעלון אמור לקום. אולי אני אגיד את הסטטוס. הארכיאולוגים סיימו את הבדיקה הארכיאולוגית, לא מצאו שם שום ממצאים ארכיאולוגיים שאמורים או עלולים להפריע לעבודת בניית המעלון, כן יש שם כמה סלעי אם וצריכים לחפור עוד כשני מטר, זה קצת סיפור איך מצליחים לשבור את הסלעים האלה.
קריאה
זה מעלון או מעלית?
הלל הורביץ
זה מעלית.
קריאה
לכמה אנשים?
הלל הורביץ
לארבעה אנשים.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
כמו שיש לנו בכנסת.
הלל הורביץ
זה מעלית, מיד אני אסביר את זה. בכל אופן רק לדעת, אין שם בעיה ארכיאולוגית, כן יש שם בעיה שצריכים שם לנפץ כמה סלעים. הגיע לכאן מישהו עם קונגו לפני שבוע וראו שהקונגו כבר מתחיל לזעזע את הקיר הצלבני הצמוד לזה אז הפסיקו את העבודות. הגיע לכאן קונסטרוקטור של משרד הביטחון, היה פה ביום שני השבוע, והוא אמור להוציא דוח מה הכלים שאפשר לעבוד כדי להעמיק עוד שני מטר את המקום שם. כך שאין בעיית ארכיאולוגיה, יש בעיה טכנית, ימצאו את הפתרון. יכול להיות שיש חומרים ממיסים שאולי איתם יוכלו לעבוד, ימצאו את הפתרון, אולי זה יעכב קצת.

לאחר גמר הכנת הפיר מדובר בעצם על בניית מעלון זכוכית שהוא עולה שתי קומות לגובה של כניסת דלת מערת המכפלה, הכניסה הראשית למערה, אבל מהמעלון מקימים גשר, שזה פרויקט מורכב, מדובר על גשר, מיד תוכלו לראות את ההדמיה, מהמעלית זה מתחבר לגשר שיבנו אותו, יביאו אותו עם קורות ומנופים. מדובר פה על קורות ברזל, שהגשר מוביל את כיסא הגלגלים עד פתח מערת המכפלה.

אפשר פה לראות את ההדמיה. המעלית, היושב ראש, תעלה כאן וכאן יש את הגשר, כל זה אמור להיבנות. אפשר לראות את הדגם של הפרויקט. המעלית עולה כאן, מגיעה לגובה הגשר, כל זה אמור להגיע, הקבלן טוען שברגע שיהיה לו אור ירוק, הכול מוכן במפעלים, הוא מביא את המנופים לכאן, תוך שבועיים הוא יכול לקבע את כל הדבר הזה כאן למקום.
יום טוב חי כלפון (ימינה)
המעלית מוכנה כבר?
הלל הורביץ
לא יודע אם זה מוכן, אני לא בטוח, ברגע שהכול יהיה מוכן – זה עוד לא מוכן.
קריאה
זה חמישה חודשים מההזמנה.
הלל הורביץ
זה ייקח זמן. אבל ברגע שהכול מוזמן ויש אור ירוק להיכנס –
אבירם בז'רנו
אנחנו נכנסים עכשיו לתוך מערת המכפלה. שיהיה לכם המשך ביקור נעים. זו נקודת המשטרה של מערת המכפלה, פה יש שביל הנגשה לנכים לחלק של הגן, שביל הנגשה גם למקווה.
קריאה
זה לא הנגשה למערה עצמה.



(בהמשך הסיור)
הלל הורביץ
רבותיי, המת"ק רוצה להוסיף כמה מילים בנוגע לבטיחות.
סלים סעד
חברים, שוב בוקר טוב. כחלק מהלקחים של אסון מירון עשינו כאן יחד עם החטיבה ועם היישוב היהודי וכמובן מג"ב תהליך של שיפור בטיחות למקום הזה בכלל, הן קיבולת והן בטיחות. כמובן שיש את הדוח מזה כמעט שלושה חודשים, משבת 'חיי שרה'.
היו"ר רם בן ברק
השקעתם פה גם כסף?
סלים סעד
השקענו, יש לנו גם תקציב לתיקון ליקויים. אז דוח הבטיחות מתחלק לשניים, גם קיבולת, כמה יכול המקום הזה להכיל אנשים באירועים, זה אירוע בפני עצמו, והחלק השני - - -
איתן גינזבורג (כחול לבן)
כמה מותר?
הלל הורביץ
2,000 איש.
סלים סעד
לא זוכר את המספרים, אולי 2,000 כולל בצד המוסלמי, יכול להיות, אבל אני לא זוכר את המספרים במדויק, אני רוצה לדייק, יש פה הקלטה, לא רוצה לתת מספרים - - -
איתן גינזבורג (כחול לבן)
פחות או יותר, בסדר.
סלים סעד
אבל יש פה לא מעט ליקויים, אפילו העמודים האלה זה חלק מהתקלות האלה, חשמל בכלל פה, יש המון תקלות קטנות, מדרגות, אבנים ישנות, נברשות, הכול בדוח אחד, אנחנו בתהליך, אני מניח שייקח לנו משהו כמו רבעון, בוא נגיד ארבעה חודשים מעכשיו, יש פה תכנית עבודה מאוד רחבה. שמנו תקציב, נכון לרגע זה, כמעט 600,000 שקל לתיקון הליקויים ואנחנו מתעסקים עם זה.

אנחנו עכשיו בפתח פסח, תיכף, חודשיים וחצי אנחנו בתוך פסח, זה חריג, זה חריג גדול, אמורים להגיע לפה באזור ה-40,000.
הלל הורביץ
אני אסביר להם מה זה.
סלים סעד
יש פה אירוע שפותחים את המערה ליהודים בשני הצדדים, גם בצד המוסלמי וגם בצד היהודי בחג הפסח, מגיעים לפה כמעט 50,000-40,000 בני אדם ביום אחד.
היו"ר רם בן ברק
אני מקווה שלא ייכנסו ביחד.
סלים סעד
אנחנו נעשה את הכול בשביל שהם לא ייכנסו ביחד, אבל חשוב ככה להציג את זה פה. זהו, תודה.
הלל הורביץ
אני רק אגיד משפט אחד, אחרי זה נחזור קצת לסדרים שקורים היום, בנוגע לבטיחות. פה זה עולם אחר לגמרי ממירון או מכל מקום אחר. כאן יש כניסה אחת שנשלטת על ידי מג"ב, המשטרה, ברגע שמלא פה סוגרים את הדלת וזהו. יוצאים אנשים, מכניסים את הנגלה הבאה.

זאת אומרת אין פה אין סוף פתחים, אין פה יכולות להיכנס מימין ומשמאל, כניסה אחת מסודרת. זה גורם לכך שיש פה הרבה מאוד אנשים מחכים, איפה שעמדנו בחוץ, יש תור ארוך של אנשים ממתינים. ממתינים, אין מה לעשות, רבע שעה, 20 דקות, סוגרים את הדלתות שנכנסנו בהן, מוציאים, יש פה סדרנים שלנו, מבקשים מהאנשים, תתפללו, תסיימו ותצאו החוצה, תאפשרו לאנשים להיכנס. יצאו 100 איש מכניסים 100 איש. ככה זה עובד כשיש את הימים האלה.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אני רוצה להגיד משהו. את כל הדברים הערכיים שיש לי אני אגיד אחר כך, בסוף, עכשיו אני מדברת טכנית. אתם נמצאים עכשיו במערה בבוקר רגוע, ביום של שפל, זה גם גשם, זה גם יום חול, אין פה עכשיו המונים, אבל יש פה תקופות - - -
הלל הורביץ
גם הקורונה עוד לא החזירה אותנו ל –
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
יש פה תקופות שמגיעים לפה המונים, בסדרי גודל של עשרות אלפי אנשים ביום, זה יכול להיות בסליחות, כל תקופת אלול והחגים, זה יכול להיות בחול המועד פסח וסוכות, זה יכול להיות בשבת 'חיי שרה'.
הלל הורביץ
בחודשי הקיץ.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
יכולים להגיע לפה עשרות אלפי אנשים ועד שהתחילו את המנהג החדש הזה שדיבר עליו סלים לא היה באמת ויסות ולכן כשאני שמעתי על אסון מירון אני ישר חשבתי על מערת המכפלה. עכשיו נכון שכרגע מווסתים, עשו חושבים ומווסתים, זאת אומרת אם יש פה במבנה יותר מ-2,000, 2,500 איש לא מכניסים.
היו"ר רם בן ברק
2,000 או 2,500?
הלל הורביץ
זה כ-2,000.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
לא נכנסים, סוגרים, רם, זה מה שחשוב. סוגרים, אנשים יכולים לחכות בחוץ, הם לא ייכנסו, אבל צריך לעשות עוד דבר שאותו לפי הבנתי עדיין לא עשו. יש למבנה הזה שלושה פתחים, נכנסנו מפתח אחד, המוסלמים נכנסים מפתח שני, כי המערה מחולקת כמו שכל דבר מחולק חצי חצי, כלומר 70% לערבים 30% ליהודים.
הלל הורביץ
והגזמת אפילו.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
הגזמתי, אולי 20% ליהודים. זה החצי חצי של המזרח התיכון ושל מדינת ישראל. אבל לא משנה, יש פתח שהם נכנסים ויוצאים, פתח שאנחנו נכנסים ויוצאים, ויש פתח שלישי שהוא לא משומש בכלל, חוץ ממה שסלים כינה כרגע ימי חריג.
הלל הורביץ
אני אסביר את זה תיכף.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אני אישית חושבת, וזה גם דבר שבנינו עליו וחשבנו וניסינו לשכנע עליו לאורך זמן, שצריך להיות תרגולת שלפיה במצב חירום, מצב חירום יכול להיות סתם מצב של בהלה המונית, אתם יודעים מה? נפלט כדור למישהו.
הלל הורביץ
שריפה.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
לא יודעת, כל דבר שיוצר בהלה המונית.
היו"ר רם בן ברק
ומה הבעיה עם זה?
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אני חושבת שצריך במצב כזה קודם כל לפתוח - - -
היו"ר רם בן ברק
אתה יודע לפתוח במצב חירום?
הלל הורביץ
הנה, מפקד המערה פה.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
צריך קודם כל לפתוח את הפתח השלישי וצריך לפתוח מפה לשם כדי שתהיה זרימה מקסימלית של אנשים ביציאות ככל שצריך. עושים את זה בחריג, אבל אני אומרת שצריך לעשות את זה בסיטואציה חריגה וכדי שזה באמת יקרה - - -
היו"ר רם בן ברק
אבל רגע, אני שואל, במקרה של קטסטרופה, נפלט כדור, אתה יודע לפתוח את הפתח הזה?
אבירם בז'רנו
בשניות.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
ואני אומרת, כדי שזה באמת יקרה, אם אתה שואל אותי - - -
היו"ר רם בן ברק
אבל הוא אומר שזה קורה, אורית.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אני שומעת, אני אומרת את דעתי, לא חייבים לקבל את דעתי, כדי שזה באמת יקרה צריכה להיות תרגולת.
אבירם בז'רנו
לתרגל את הפלסטינים בפינוי מהיר, זה אולי קצת אתגר אחר, אבל לפתוח את הפתח אין בעיה. צריך להבין שבעת מצב חירום המערה הופכת לאולם אחד, היהודים והפלסטינים מפונים ביחד מאותו מקום.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
ביחד, משלושה פתחים.
אבירם בז'רנו
מכל הפתחים, כל הפתחים נפתחים.
הלל הורביץ
ברשותכם, חמש עד שמונה דקות, אני אשתדל לא יותר. קודם כל אני רוצה להתנצל, נועם ארנון היה צריך להיות איתנו, נועם הוא גדול המדריכים, גדול חוקרי מערת המכפלה, הוא עשה עכשיו דוקטורט על המערה, עבודה מדהימה, לצערנו ביום שלישי אמו נפטרה, הוא יושב שבעה בשדה ורבורג ליד כפר סבא. כתלמידו של נועם אני קצת אשלים את הנושא ההיסטורי.

נשתדל ממש ככה טיפה, כי יש פה פנים חדשות, זו פעם ראשונה, זו הזדמנות לספר. כשמגיעים למערת המכפלה אנחנו בעצם חוזרים במנהרת הזמן 4,000 שנה, לספר בראשית. התורה בפרשת 'וירא' מספרת שאברהם אבינו ביום השלישי למילתו יושב פתח האוהל כחום היום, אבל אברהם מכניס אורחים גדול ולא מוכן לוותר, גם שיש לו את התירוץ, שיש לו קורונה וברית מילה והוא עייף והוא חולה והוא זקן, הוא לא יכול בלי אורחים.

מזדמנים אליו שלושה אורחים. הם היו נראים לו בכלל כערבים, לשון המדרש, הוא מכניס אותם אליו הביתה, רוחץ את פניהם ואת רגליהם, והתורה אומרת, ואל הבקר רץ אברהם. אברהם רוצה לגשת להכין להם ארוחה בשרית טובה. שואלים חכמינו למה אברהם צריך לרוץ, בן הבקר נמצא בדיר ליד האוהל, ליד הבית שלו, הבית פה למעלה.

ואז מספרים לנו חכמינו, זה כבר מדרש, שאברהם אבינו ניגש, פתח את הדיר, רוצה לקחת את בן הבקר, בן הבקר בורח, מתחיל לרוץ, אברהם יכול להגיד אין מה לעשות, ניסיתי, השתדלתי, לא הולך. הוא לא מוותר, רץ אחריו כמה מאות מטרים, נכנס אחריו לתוך מערת קבורה ובמערה אברהם מגלה תגלית רוחנית מדהימה, הוא מגלה את אדם וחווה, ראשוני האנושיות, מגלה את אדם וחווה ישנים, אור מאיר על ראשיהם והוא מריח ריח גן עדן.

אלה מושגים מיסטיים, קבליים, אבל לפי חכמינו אברהם מגלה שמאוד קרוב לביתו, בזכות הכנסת האורחים שלו, מאוד קרוב לביתו ישנה מערת קבורה שהיא הפתח לעולמות הרוחניים, גן עדן. אנחנו לא נבין את זה אף פעם.
היו"ר רם בן ברק
נקווה שהוא חס על בן הבקר הזה.
הלל הורביץ
לא, הוא מצא את בן הבקר, שחט אותו כדי לתת אוכל לאורחים. אנחנו גם היום שוחטים, עוד מעט נגיע לארוחת הצהריים, נשחט לכם בן בקר טוב.
יום טוב חי כלפון (ימינה)
יש פה צמחונים וטבעונים.
הלל הורביץ
כן, יש גם מנה צמחונית אולי, נקווה שהכנו. בכל אופן אברהם מחליט שהוא רוצה את המערה הזאת לקבורה. אחרי פרשת 'וירא' יש לנו את פרשת 'חיי שרה'. 'חיי שרה' זו שבת שאנחנו קוראים בתורה על קניין מערת המכפלה, בשבת הזאת מגיעים ב-30 השנים האחרונות, הגענו ל-50,000 מבקרים בשבת, באים מכל הארץ ומכל העולם יהודים לקרוא כאן על קניין מערת המכפלה. ואברהם אבינו בא למלך עפרון ומתעקש לקנות פה את המערה הזאת לקבורתה של שרה, שרה נפטרה בגיל 127.
אומר לו עפרון
קח את זה בחינם, אברהם רוצה לקנות, שזה יהיה קניין מלא, בכסף מלא והוא משלם 400 שקל כסף, סכום עתק בזמנו ואברהם קובר פה את שרה. לאחר מכן יצחק וישמעאל קוברים פה את אברהם, הזוג הראשון, אברהם ושרה. הזוג השני, יצחק ורבקה, נקברו כאן. הזוג השלישי, יעקב אבינו נשוי לשתי נשים, רחל לא הספיקה להגיע לחברון, היא נפטרה בדרך אפרת בבית לחם, קבר רחל, בין ירושלים לחברון, באזור של קינלי, באזור גוש עציון, שלכם, רחל אימנו, פה נקברת לאה.

יעקב אבינו יורד למצרים לראות את יוסף והצוואה האחרונה של יעקב אבינו לבניו במצרים, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם שאוני לקברי אבותיי במערת המכפלה. ובעצם ספר בראשית, שזה הבסיס שלנו, של התורה, מסיים במעמד המרגש שכל בניו בלב אחד נושאים את יעקב למצרים, 70 יום, לוקחים אותו להיקבר כאן במערת המכפלה.

בעצם כאן, כמו שאריק שרון תמיד כשהיה מגיע לכאן היה מתרגש ואומר: כאן זו חלקת גדולי האומה שלנו. אדם וחווה לפי המדרשים, לפי הקבלה, אבל מה שהתורה מספרת, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, גדולי האומה. זה 4,000 שנה.

לפני 2,000 שנה, בתקופת בית שני, הורדוס מלך ירושלים, בנאי גדול, בונה את ההרודיון, בונה את קיסריה, הוא בונה מחדש את בית המקדש השני, שעל הבית המפואר שלו אומרים חכמינו, מי שלא ראה את הבניין של הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו. הורדוס מגיע לכאן, הוא רוצה למצוא חן קצת בעיני חכמי ישראל, הוא אומר: אתם ככה מכבדים את אבא ואמא שלכם? כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, קראנו את זה לפני שבועיים בעשרת הדיברות, פרשת 'יתרו', זה מערת קבורה? ככה ההורים שלכם, ככה מכבדים את השורשים שלכם? והוא בונה כאן בשנה וחצי בניין ענק, זה מצבת קבורה מעל מערות הקבורה. מערות הקבורה הן קומה מלמטה, אנחנו עכשיו דורכים על הרצפה אותנטית בת 2,000 שנה, שלא השתנתה. זו הרצפה שהורדוס בנה בבית שני.

בעיר דוד מצאו את השביל של הולכי הרגל שעלו וכולנו התרגשנו, פה זה נמצא, לא צריך לחפור, זה 2,000 שנה, 100 שנה לפני חורבן בית שני, הורדוס שם רצפה, מבסס ארבע חומות ענק, כשנכנסנו ראינו את החומה הדרומית, ישנה חומה מזרחית, חומה צפונית וחומה מערבית. הוא בונה כאן אולם ענק בלי תקרה והוא בונה על הרצפה שלוש זוגות של מצבות, מצבה לאברהם ושרה, זוג אחד, במרכז, בצד מזרח מצבה ליצחק ורבקה ובצד מערב מצבה ליעקב ולאה, כדי לתת תזכורת למי שקבורים כאן למטה. להערכתנו הורדוס השאיר איזה שהוא פתח למערות הקבורה למטה, שאנחנו לא מוצאים את הפתח היום.

זה הורדוס לפני 2,000 שנה. אחרי חורבן בית שני הגיעו לכאן ביזנטים וצלבנים ומוסלמים וממלוכים והטורקים, כל כובש שמגיע לכאן, אף אחד לא הורס את הבניין של הורדוס, אבל כל אחד מתאים אותו לצרכים הדתיים שלו. אם הורדוס בנה את זה לעם היהודי, לבוא לקברי האבות, הנה כאן הביזנטים, לפני 1,200 שנה, הם חוצים את המערה, בונים בצד המזרחי של הבניין של הורדוס כנסייה ביזנטית והופכים אותה לכנסייה. באים הצלבנים, הופכים את זה לכנסייה צלבנית, הצלבנים מוסיפים עוד נדבך מחוץ למערה. כשאנחנו עלינו ראינו בצד שמאל, זה עוד קיר זכר למצודה הצלבנית, 900 שנה, אבל המצודה הייתה עם שלוש חומות, הירדנים הרסו את שתי החומות של הצלבנית, נשארה רק חומה אחת צלבנית. זה הצלבנים.

מגיעים לכאן הממלוכים לפני 700 שנה, הופכים את הכנסייה למסגד מוסלמי והם עושים פה דבר חמור מאוד, הם סוגרים את בניין מערת המכפלה שהורדוס בנה לעם היהודי, סוגרים אותו לתפילת יהודים וגם לנוצרים. הם לא מאפשרים ליהודים ונוצרים להיכנס למתחם הבניין שעכשיו נכנסנו אליו, הם כן מאפשרים ליהודים להתפלל בכותל, בקיר המזרחי, שם היו מדרגות שהיה אפשר לעלות, כניסה מזרחית לעלות למערה, יהודים יכולים להגיע רק עד המדרגה השביעית.

700 שנה יהודים התמידו, עולי רגל שהגיעו לארץ ישראל, לא ויתרו, הגיעו למערת המכפלה, לא יכולים להיות בפנים? נהיה בחוץ, לא בפתח? נהיה במדרגות. אני חושב שיש כאן אמירה היסטורית מדהימה שהיא בעצם אולי מבארת לנו איך הקשר למערת המכפלה נשמר. יהודים בכל התיעודים שלהם על ביקורים בארץ ישראל ובמסורת ארץ ישראל מגיעים למדרגה השביעית, כמה שאפשר להגיע, אנחנו לא מוותרים על הקשר, על הזיקה, להיות מחוברים לשורשים, לאבות ולאימהות שלנו.
היו"ר רם בן ברק
אנחנו חושבים שהורדוס, בעצם זה שאתם לא מוצאים את הכניסה פנימה, יכול להיות שהוא בכוונה לא עשה את זה כדי לשמור על הקדושה של הקברים?
הלל הורביץ
יכול להיות. מיד נגיע, באולם יצחק יש איזה כניסה ויכול להיות עוד דבר, כי הממלוכים סגרו את בניין המערה לתפילת יהודים והם גם הוסיפו, כשאנחנו נכנסנו, עלינו למעלה, איפה שראינו את הבנייה של הורדוס, הם הוסיפו את כל המבנה, זה נקרא יוספיה, הם בעצם הדביקו על רבע מהקיר של הורדוס מבנה ממלוכי בן 700 שנה. יכול להיות שהמבנה הזה, אם נסיר אותו, לא יודע אם חנניה מסכים איתי, יכול להיות ששם אולי נמצא פתח בבניין של הורדוס שיורד למטה. עד שחנניה ייתן לנו אישור להוריד את הבניין הממלוכי. חנניה, יש מצב לתיאוריה שלי? יש תיאוריה כזאת.

בכל מקרה הממלוכים מדביקים את המבנה על רבע מהקיר של הורדוס, בצד הדרומי של המבנה, סוגרים את הבניין לתפילת יהודים, יהודים יכולים להתפלל בחוץ. כך היה, רבותיי, עד מלחמת ששת הימים. למרות שהייתה כאן קהילה יהודית שחיה בחברון מאות שנים הם לא יכולים להתפלל כאן, המוסלמים לא מאפשרים. במלחמת ששת הימים הגיע לכאן הרב גורן, כמו שהיה מראשוני משחררי הכותל היה מראשוני משחררי מערת המכפלה ומיד הם ההגעה שלו לכאן הוא הכניס לכאן ארון קודש צבאי עם ספר תורה, גם פה תקע בשופר כמובן ובעקשנות שלו, ופה משה דיין ויתר לו, בעקשנות שלו הרב גורן קיבע את העניין הזה שעם ישראל חוזר להתפלל בתוך מבנה מערת המכפלה.

גנדי, שהוא היה אז אלוף פיקוד מרכז אחרי מלחמת ששת הימים, הוא זכר כנער, הוא עלה בשנות ה-40 עם אבא שלו למערת המכפלה, למדרגה השביעית, הוא לא יכול היה להיכנס פנימה, אבל גנדי, זה סיפור שסיפרו לנו הרבה פעמים, זה מסופר גם בספרים עליו, גנדי שובב, הוא עולה שמונה, תשע, עשר, הוא מצפצף על השומר הערבי, מקבל מכה מאלה, אחד השומרים נותן לו באלה שלו מכה שצרבה לו עד שהוא נהיה אלוף פיקוד מרכז, וגנדי, איך אמרתי מקודם? בלי בג"צ ובלי בצלם, הביא שופל והרס את המדרגות של המדרגה השביעית, את המדרגות שעולות למערה, כי הוא מאוד חשש שמשה דיין יקבע או שהממשלה תקבע סטטוס קוו, 700 שנה היהודים לא נכנסו, לא נכנסים, רק מוסלמים בפנים ויהודים במדרגה השביעית. הוא מאוד חשש מזה והוא הרס את המדרגות כדי להבטיח את הדבר הזה, שלא יהיה מישהו שחלילה יחזיר אותנו להשפלה הזאת שאנחנו לא יכולים להיכנס להתפלל מעל קברי האבות.

מאז מלחמת ששת הימים בעצם יש פה התמודדות לא פשוטה, הווקף המוסלמי מנסה כל הזמן לשמר פה מסגד מוסלמי, קדוש למוסלמים, אנחנו מאז ששת הימים באחריות היסטורית להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את מערת המכפלה כמקום תפילה לעם היהודי על קברי האבות. טוב, אי אפשר לרדת למטה, אבל נוכל להיכנס לכאן ועם השנים מאוד מאוד השתדרג פה המעמד שלנו, כל דבר היו במאבקים, ארונות קודש, ספריות, ספרי תורה, מזוזות, תהליך של 50 שנה שבסך הכול אנחנו התקדמנו מאוד.

נכון להיום מאז פורים תשנ"ד, מה שמכונה אירועי גולדשטיין, מערת המכפלה מחולקת, כמו שאורית אמרה, כ-30% ממתחם בניין המערה מיועד לעם היהודי, זה החצר המרכזית כאן, שזה מקום התפילה המרכזי שלנו, שני אולמות קטנים, אולם אברהם ושרה, אולם יעקב ולאה, המעברים שנכנסנו בהם, אולם יצחק, שתיכף נראה תמונה, האולם הגדול והמפואר, הוא בעצם משמש כמקום תפילה למוסלמים. זה רוב ימות השנה, להוציא 20 יום שנקראים ימים חריגים, עשרה ימים חריגים לטובת העם היהודי, עשרה ימים חריגים לטובת המוסלמים. זה ימים שאנחנו בוחרים והם בוחרים, זה החגים שלנו, אותם עשרה ימים של העם היהודי אנחנו מתפללים בכל אולמות התפילה, גם באולם יצחק, והם לא מורשים להיכנס, הם מתפללים בחוץ.
איתן גינזבורג (כחול לבן)
ובעשרה ימים שלהם זה הפוך?
הלל הורביץ
ובעשרה ימים בדיוק הפוך, אנחנו לא מורשים בכלל להיכנס, יש לנו כאן צוות, צריכים את כל הציוד לאסוף, לסגור, זה מבצע של יום שלם, הכול סוגרים, עוטפים פה, זה מבצע של יום שלם, כעשרה חבר'ה שצריכים לעבוד פה, זו התארגנות לא פשוטה ואנחנו מתפללים באותם עשרה ימים במדרגה השביעית, בחוץ, לא מורשים, לא רק לא להיות פה, אפילו ברחבה, איפה ששתינו, גם שם אנחנו לא מורשים. אנחנו רק במדרגה השביעית, כי כל המערה ואפילו הרחבה למטה היא לטובתם.

אנחנו עכשיו לא נכנסים לזה, אבל זה בכלל לא מתקרב להשוואה כמות המתפללים היהודים והמוסלמים, אין פה הרבה מוסלמים שמגיעים. רק בימי שישי של הרמדאן, יש להם ארבעה ימי שישי, הם מגיעים כמה אלפי ערבים, המערה מפוצצת גם בחוץ. להוציא את ארבעת ימי שישי של הרמדאן, גם בחריגים שלהם כמעט שאין פה מוסלמים, מדובר פה על כמויות של אולי מאות שמגיעים לכאן. בעשרת הימים שלנו, שזה יומיים חול המועד סוכות, יומיים חול המועד פסח, שבת 'חיי שרה', יום כיפור, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, כל אירוע כזה עשרות אלפים שמגיעים.

זה פחות או יותר הסטטוס של היום, המוסלמים בצד הזה, כניסות נפרדות, הם נכנסים מכניסה מערבית, נכנסים לפרוזדור אולם יצחק, אנחנו מהכניסה הדרומית.

שתי מילים על הכניסה של משה דיין. מיד אחרי ששת הימים משה דיין שואל את המוסלמים, את אנשי הווקף כאן איפה אפשר להיכנס למטה, הראו לו שבאולם יצחק, אולי נראה את התמונה, ניגש רגע אחד לראות. אורית רוצה להוסיף משהו.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אני רוצה להגיד משהו על התזה שנקראת המזרח התיכון יבער. יש תזה כזאת שאם יציעו משהו בחברון לטובת היהודים המזרח התיכון יבער. אני למשל גרה בבית שאמרו שאם יבנו אותו המזרח התיכון יבער. הלל גם גר בבית אחר שאמרו שאם יבנו אותו המזרח התיכון יבער.
היו"ר רם בן ברק
איפה את גרה?
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אני אראה לך, זה המקום הכי חשוב שאתה צריך להכיר. אני גרה במרחק חמש דקות הליכה מפה. אני כל בוקר, חוץ מלילות שאני ישנה בירושלים, פותחת בתפילה במקום הזה, אני לא יכולה בלי זה.
הלל הורביץ
אני מעיד שאני רואה פה את אורית כל בוקר.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
כל בוקר אני מתפללת פה, חוץ מאם אני ישנה כמו איתן בלאונרדו ואז אני הולכת לכותל. המטרייה זה מזכרת מזה שירדתי ללכת לכותל, שכחתי את המטרייה בחדר אז אמר לי השומר שאני אקח מטרייה, אז נשארה לי מטרייה של לאונרדו.

בכל אופן מה רציתי להגיד? כל החיים אנחנו שומעים שכל דבר – וגם על ההנגשה 20 שנה אמרו לנו שאי אפשר לעשות הנגשה במערה, למה? כי המזרח התיכון יבער. עכשיו אתם רואים שמזרח התיכון, אולי הוא בוער, אני לא אגיד, אבל אין קשר להנגשה. ארון הקודש שנמצא פה, גם כן אמרו לנו במשך שנים שאי אפשר יהיה להכניס פה ארון קודש גדול וראוי לשמו מאותה סיבה, כי המזרח התיכון יבער.

איך הארון נכנס פנימה? ההנגשה, אני חושבת שחלקכם יודעים איך היא קרתה, יש בחור אחד שהחליט שהוא מתאבד על העניין הזה, קוראים לו שי גליק, הוא התחיל עם כל חברי הכנסת וככה נהייתה ההנגשה. ארון הקודש, היה גם בחור אחד, קראו לו רנרט, במקרה יש לו קצת כסף בכיס אז הוא הרים טלפון לשר הביטחון שהיה אז ובאופן מופלא ארון הקודש נכנס למערה והמזרח התיכון לא בער.

אני אומרת את זה בגלל שאנחנו בחברון צריכים הרבה דברים, צריכים פה לקרות את הדבר הזה, זו בושה וחרפה למדינת ישראל - - -
הלל הורביץ
אני אגיד מילה על זה, אורית, ברשותך. אנחנו פה מתפללים כבר 30 שנה תחת סככה צבאית כזאת, באמת בימי גשם ושלג וגם בקיץ כשאין פה יכולת אוורור נורמלית, עשינו תכנית אולי לפני 20 שנה, השקענו הרבה בתכנית לקירוי ותסתכלו, הכול פה מטפטף.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
תיכנסו איתי עוד מעט לעזרת נשים תראו שאנחנו הנשים, בגלל שיש פה שיפוע, אם מתחיל גשם כזה, אנחנו צריכות לקום.
היו"ר רם בן ברק
תתחלפו עם הגברים.
הלל הורביץ
הנה, נפתרה הבעיה.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
רם, זה לא נכון למדינת ישראל שאין פה קירוי ראוי לשמו.
משה אבוטבול (ש"ס)
חברים, אורית, בגלל שאני נוסע עכשיו לחברת חשמל לפגישה חשובה באתי רק להגיד לכם חזק וברוך. אני מאוד מודה לכם שבאמת טרחתם והגעתם לדבר שהרבה זמן אנחנו יחד כולנו נלחמים, גם בבג"צ, גם בבית משפט נלחמנו על זה. אני שמח שהכול פתוח, מה שנשאר, עשו כבר פתיחת ההיכל, צריך רק להוציא את ספרי התורה ולהתחיל להתקדם הלאה.

תודה רבה לכם, אני מבקש סליחה שאיחרתי ושאני צריך לרוץ, הייתי בבר מצווה של ילדים ממש מהמגזר הכי נמוך בנווה אילן ויש לי את חברת חשמל, לחבר שם בית כנסת שתקוע, אבל באתי, אמרתי שזה כל כך חשוב, לא בשבילי, בשביל אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה לאה, אדם וחווה, כל אלה שלמדנו עליהם, איתן, ובעזרת ה' אנחנו רוצים שיהיה טוב לאותם נכים שפוגשים אותי בוועדת העבודה והרווחה ומתחננים לזה, מתחננים רק לדבר אחד: תנו לנו הנגשה. תודה רבה וגם לשי.
איתן גינזבורג (כחול לבן)
קדושת שמירת הארכיאולוגיה.
משה אבוטבול (ש"ס)
במצב שלנו רוצים את הארכיאולוגיה ואת האבות הקדושים שהם בעצם העתיד וההיסטוריה שלנו. תודה רבה.
קריאה
חשוב מאוד, תודה שבאת, דברים חשובים.


(בהמשך הסיור)
הלל הורביץ
זה פתח צר. הוא שואל את הפקודים שלו, למי יש ילד או ילדה, צריך שלושה תנאים, תנאי ראשון, שיהיה ילד מאוד מאוד צנום, רזה, שיוכל להיכנס לפתח כזה צר, תנאי שני שזה יהיה ילד גיבור, תנאי שלישי שההורים שלו משוגעים שיסכימו לתרום את הילד שלהם למחקר של משה דיין. היה שם קצין בשם יהודה ארבל, הוא אמר שיש לו בבית בת, בת 12, מיכל, מיכל ארבל, גם גיבורה, גם צנומה וגם ההורים שלה, בשביל להיות קרוב לדיין הוא מוכן לעשות הכול.

מורידים את מיכל ארבל כאן, תראו את החבל, בלי מצלמה אפילו, צילום אותנטי. מיכל פה, היא יורדת כאן למטה. מיכל יורדת למטה, מגיעה לאולם הנרות לכיוון מזרח, משם היא רואה מנהרה, לא צילומים, היא נכנסת למנהרה, בקצה המנהרה היא עולה מדרגות, שומעת רעשים, מאוד מפחדת, יורדת למטה, חוזרת, צועקת: הצילו, תוציאו אותי, ברוך ה' יצאה בשלום. כבר משה דיין יודע לספר שיש למטה מערכה של מנהרה, מדרגות, הסיפור הזה התגלגל לאנשים.

זה היה ב-67', משה דיין, מיד אחרי המלחמה. ב-1980 קבוצת אנשים שלנו, שבראשם נועם ארנון, שלצערנו לא פה, הוא יושב שבעה, היה דומפה, ויואכים ושלייבס עליו השלום, קבוצה של עשרה אנשים, הם אמרו ככה, היא ירדה בפתח הנרות, יש כאן אפיריון, זה נקרא אפיריון, פתח הנרות, מול, בקצה המזרחי של האולם יש עוד אפיריון, הנה האפיריון הזה, פה יש שטיחים, אולי אם נרים את השטיחים נראה שיש פה פתח שיורד למטה. זה היה חודש אלול ויש סליחות והיו פה אנשים בלילה, מתפללים.

באותה תקופה אין משמר מערת המכפלה, אין את אבירם, אין מצלמות, אפשר להיכנס חופשי, להסתובב פה, אנשי הווקף ראו מאוחר בלילה, הלכו לישון, שברו שמירה, החבר'ה שלנו מרימים פה את השטיח ומגלים תגלית מדהימה, הם רואים אבן הרודיאנית, אבל היא לא אטומה, וואו, אולי נרים את האבן, נגלול את האבן, כמו יעקב ולבן, נרים את האבן, אולי יש פתח. עוד פעם שמיכות, צריכים להביא כלי שמיכות, מה זה כלי שמיכות? צריכים להביא כלי עבודה וחבלים וגפרורים ומצלמות וכל מה שצריך בשביל מבצע.

ועוד פעם הם אומרים סליחות, אנשי הווקף הולכים לישון, החבר'ה מרימים את השטיח, מרימים את האבן ורואים שיש פתח שאפשר איתו לרדת למטה. עשרה חבר'ה אומרים לחבר'ה למעלה תמשיכו להתפלל בדבקות גדולה והם יורדים, עושים מסלול הפוך ממיכל, מיכל הלכה ממערב ממזרח, זה 20 מטר, הם באים ממזרח למערב, הם יורדים את 15 המדרגות ומהמדרגות הם נכנסים למנהרה. זה כבר צילומים שלהם. הם נכנסים למנהרה ומהמנהרה הם מגיעים לפתח הנרות מתחת לאפיריון הזה, מתחת לפתח הנרות.

הם התאמצו, הגיעו לקברי האבות. אחד מהחברים מרגיש שנושבת רוח מלמטה, יותר עמוק, כנראה שיש יותר חלל. עם כלי השמיכות, כלי העבודה שהם הביאו, הם חפרו וירדו עוד קומה והגיעו לשתי מערות קבורה שמתוארכות לתקופת הברונזה התיכונה, תקופת האבות, ללא ספק זו מערת המכפלה, שתי מערות קבורה, למה זה נקרא מכפלה? זה בא בזוגות, אברהם ושרה, אדם חווה, וגם שני בניינים, שתי מערות קבורה.

הזמן כבר מתארך, ארבע בבוקר, מגיעים מהווקף כבר לתפילת הבוקר, צריכים להזדרז. המתפללים מתרגשים, מצאו קצת שלדי עצמות, כנראה מתקופת בית ראשון, מצאו את הכד הזה, מתקופת בית ראשון, והם מחליטים לצאת החוצה, לסגור הכול ובלילה הבא לבוא עוד פעם. לצערנו, כל אחד יצא, הם לא השאירו את השטח סטרילי ונקי, אנשי הווקף הגיעו, הבינו שקרה מה שקרה, איזה שהיא ועדה שעשו, הצליחו איכשהו לסגור את העניין בזמנו, אטמו את האבן.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
תזכיר מי סגר את העניין, תן לו את הכבוד, פואד.
הלל הורביץ
פואד, פואד אז היה מתאם הפעולות בשטחים והיה אחראי על זה. זה היה אירוע שניסו להשתיק אותו. אני, שגדלתי בקרית ארבע, לא הכרתי את הסיפור הזה. שמרו עליו, 15 שנה אחרי הסיפור הזה קיבל - - -
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אבל, הלל, הייתה משלחת, פואד ארגן משלחת. הם הוציאו חרסים, הם תארכו אותם.
הלל הורביץ
המוסלמים, אני אגיד משהו, אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, הם ירדו למטה, לראות שהכול בסדר, הם סגרו את הפרשייה כי הערבים שברו שמירה, הווקף איכשהו סגרו את העניין הזה. בכל מקרה רציתי להגיד ככה, רבותיי, מה סלע המחלוקת כאן? המוסלמים מבינים שאם אנחנו נהיה מחוברים לשורשים, להיסטוריה, ניגע בבסיס שלנו, הם לא יוכלו להגיב, הם לא רוצים שנרד כדי שלא ניגע בהיסטוריה ולכן הם גם לא יורדים, כי ברגע שהם יירדו גם אנחנו נרד. הם מוכנים לוותר, תמות נפשי עם פלישתים, ממש ככה, אז הם בעצם אמרו שאסור לרדת, מי שיורד למטה לא יוצא חי, יש להם אגדה כזאת שמי שיורד לא יוצא חי והם לא רוצים שאף אחד יירד, למה? כי הם יודעים שאם אנחנו נרד אנחנו ניגע באברהם, יצחק ויעקב ואנחנו נתחבר.

זה כמו עץ הזית, יש פה בחברון עצי זית בני 2,000 שנה, מחזיקים מעמד בסער, בסופה, בגשם ובשלגים פה, ברעידות האדמה, יש להם שורשים אימתניים, 2,000 שנה, יש כאן עצים שראו את הורדוס בונה את מערת המכפלה, את הבניין כאן. הם מחזיקים מעמד בגלל השורשים. זה השורשים של העם היהודי, הם לא רוצים, הם רוצים לקטוע. זה כל המריבה פה, רבותיי, גם בהר הבית, הכול אותו דבר, הם לא רוצים שאנחנו נתחבר לשורשים, לכן כל ממצא יהודי שיש כאן, כשלא היינו כאן הם הסתירו אותו, הפכו אותו למסגד.

יש כאן כותל ישי, רות המואבייה, הפכו אותו למסגד כשלא היינו פה. למה? להשכיח מהעם היהודי. אנחנו יודעים איפה שיש מסגד לא לחפור, הר הבית, עשו אותו מסגדים, להשכיח את מקום המקדש, את מערת המכפלה הפכו למסגד, אי אפשר לרדת למטה, להשכיח. זה היה מה שאלי כהן הציע בסוריה, הוא אמר להם: תטעו שם עצי אקליפטוסים, ככה חיל האוויר לא יידע איפה זה, הם לא ידעו שזה בדיוק הסימן, איפה שיש אקליפטוס סימן שיש שם את המוצבים של הסורים. אז הם מסתירים. אז זה כל הוויכוח, לכן הם גם לא יורדים והם המציאו את האגדה שמי שיורד לא יוצא חי.

בכל אופן זה מעט המחקר שהיה לנו על המערכת שיש לנו כאן למטה. אנחנו מחכים שיהיה ראש ממשלה ושר ביטחון שיאפשר לעם היהודי להיכנס, לחקור. בואו נגלה, נחשוף את השורשים, נחשוף את ההיסטוריה. לכן גם מאוד חשוב לנו לשמר את ההיסטוריה בחוץ, כל מה שאפשר לספר לדורות הבאים על השורשים ההיסטוריים כאן בארץ ישראל זו אחריות שלנו.

אני מציע אולי להגיד פרק תהלים. חבר הכנסת משה טור פז, בוא תגיד את פרק קכ"א, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים.


(בהמשך הסיור)
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
שתבינו שהביקור הזה הוא בבחינת אפריטיף, קדימון, ספוילר, איך שתרצו לקרוא לזה, כי את הדבר הכי מעניין ומרגש לא ראיתם בכלל ותבואו פעם נוספת. אתם לא הולכים לראות את החפירות הארכיאולוגיות בתל חברון הקדומה, ששם גילינו חומה. אל תכריחו אותי לדבר במושגים ארכיאולוגיים, אבל החומה היא מלפני אברהם אבינו. תמיד נועם ארנון, כשהוא מדריך שם, אומר שאברהם הלך ליד החומה הזאת עם יצחק ואמר לו: אתה רואה? החומה הזאת זה מהברונזה התיכונה.

כאילו יש שם חומה מלפני אברהם אבינו, שרואים את החומות הענקיות של חברון. יש שם בתי מגורים שהתגלו מתקופת בית ראשון. יש שם מקוואות ענקיים, מקוואות תעשייתיים ובתי בד, אזור תעשייה יהודי שהיה כאן בתקופת בית שני ששם ייצרו יין ושמן בטהרה למקדש.

כשהייתי חברת כנסת בכנסת ה-19 אז בעזרת אורי אריאל הצלחנו לאגם גם אישורים וגם תקציבים כדי לחפור את החפירות הארכיאולוגיות האלה ונגלה שם עולם ומלואו מדהים ויפהפה. זה אתם לא תראו היום.

ועוד דבר שלא תראו היום זה את בית כנסת אברהם אבינו, שנמצא מתחת לבית שלי, שמחר יועז מגיע לשם עם הבן שלו בטיול בר מצווה, אז הבן שלו כן יראה ואתם מוזמנים לבוא גם ואני אראה לכם. זה גם בית כנסת עם היסטוריה מדהימה, מטורפת, זה בית כנסת שנבנה לפני יותר מ-500 שנה על ידי גולי ספרד שבאו לחברון, קבוצה שהגיעה לחברון, בנתה פה את הרובע היהודי ובנתה את בית הכנסת הזה.

יש לבית הכנסת סיפור מדהים. אחרי מגפה קשה שהייתה לפני בערך 150 שנה כמעט לא נשארו יהודים בחברון, לא היה להם מניין ליום כיפור. הם התאספו בבית הכנסת וגילו שהם תשעה אנשים בלבד ואז לא ידעו מה לעשות, יום כיפור זה היום הכי קדוש בשנה עם התפילות הכי חשובות ואת התפילות החשובות אפשר להגיד רק במניין, אי אפשר בלי מניין. ואז הם ראו איזה יהודי קשיש מגיע לבית הכנסת, ממש חמש דקות לפני כניסת הצום ומצטרף אליהם למניין ומתפלל איתם בכל היום הקדוש הזה ובמוצאי הצום, כשהשמש של בית הכנסת לקח אותו אליו הביתה לסעודה של אחרי הצום הבן אדם פתאום נעלם, הלך לאיבוד. הוא חיפש אותו בכל הסמטאות ולא מצא אותו ואז הוא הגיע אליו בחלום ואמר לו: אני אברהם אביכם, ראיתי את המסירות שלכם לחברון ובאתי להשלים לכם מניין.

אתם שואלים אותי אם זה סיפור אמיתי, הוא כתוב בספרים מלפני 150 שנה. לא יודעת אם הוא אמיתי או לא, אני יכולה להגיד שהוא משקף את התחושה של מי שגר בחברון. אני, בתור מי שגרה בחברון עוד מעט 40 שנה, אני מרגישה שהאבות והאימהות הם עוד שכנים שלי, הם החברים הכי טובים שלי, אני באה אליהם כשקשה שלי ובאה אליהם כששמח לי ואני מאמינה שככה גם היהודים שחיו בחברון באותה תקופה הרגישו.

אז זהו, עכשיו אנחנו עוד מעט נראה את המקום הכי חשוב, שזה הבית שלי. ולפני כן כל הדרך שאנחנו ניסע זו הדרך שאני הולכת כל בוקר למערה, ברגל, הלוך חזור. פה מצד ימין אתם תראו עוד מעט בית יהודי חדש שנרכש מערבים. בעצם שני בתים, הם נקראים בית רחל ובית לאה, ממש פה מימינכם עכשיו. הבית נמצא בשיפוצים, גרים בו, אבל הוא גם בשיפוצים במקביל. זה בית רחל וזה בית לאה. הם מייצרים לנו את הרצף בין השכונה שלי, שנקראת שכונת אברהם אבינו על שם בית הכנסת, לבין המערה, את הרצף היהודי.

אנחנו נראה בדרך הרבה הרבה חנויות סגורות של ערבים, אני רוצה להסביר לכם למה הן סגורות. הן סגורות כי הרחוב הזה היה רחוב מאוד מאוד צפוף ובחסות הצפיפות הזו התבצעו המון המון פיגועים, עד שבאיזה שהוא שלב הצבא החליט לסגור את המסחר, לא לגרש אף ערבי מהבית, אבל כן לסגור את המסחר כדי שהצפיפות לא תהיה גדולה. זה רחוב שערבים יכולים ללכת בו, אבל הם כמעט ולא מגיעים משום שאין להם בשביל מה, חוץ ממי שגר פה.

תסתכלו ימינה, זאת שכונת אברהם אבינו, זה הבית שלי, הכי גבוה שמה, מעל השוק. אפשר לראות חלונות, השוק הזה זה השוק המפורסם שהוקם על חורבות הרובע היהודי.
קריאה
יש היתר בנייה?
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
הכול עם היתר בנייה. הבתים שאנחנו גרים בהם, רק בשביל לחדד, כל הבתים שאנחנו גרים בהם הם בתים שיהודים חיו בהם עד תרפ"ט, נרצחו בהם בתרפ"ט, אנחנו יודעים בכל בית מי נרצח ואיך וגם איך הם חיו לפני.

זו ישיבת 'שבי חברון', פה בונים את רובע חזקיה, בעזרת ה' יתברך, בית חדש ליהודים בחברון. הכול פה מלא רכוש יהודי, יהודים חיו בו עד תרפ"ט, נרצחו בו בתרפ"ט ועכשיו טיפין טיפין הוא חוזר אלינו, חוץ מבתים שאנחנו קונים מערבים בכסף מלא וזה סיפור בפני עצמו שצריך פעם לעסוק בו. פה זו הירידה לישיבת 'שבי חברון', אחת הישיבות אולי, לדעתי, סליחה שאני מתגאה, הישיבה ב-ה' הידיעה, הישיבה הגבוהה הרצינית של הציבור שלנו, הסרוג. בעלי היה בין עשרת התלמידים הראשונים בישיבה הזו.
ניר אורבך (ימינה)
אורית, תדגישי רק כמה אחוז מהשטח תופסים היהודים.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אני תיכף אספר. פה מצד ימין זה בית שניאורסון, בית של הרבי מילובביץ'. פה זה קפה ענת, זה ענת כהן, אחותו של גלעד זר הי"ד הקימה פה פינה לחיילים. כל זה בית שניאורסון, זה בית השישה, שנקרא על שם ששת הבחורים שנרצחו ב-1980 בפתח בית הדסה שהמחבל שרצח אותם הוא היום ראש העיר של חברון, הוא נתפס, הודה, נשפט, ישב שנתיים, שוחרר בעסקה והיום הוא ראש העיר של חברון שנבחר על גבי זה שהוא התגאה ברצח שהוא ביצע, לכן הוא הצליח להיבחר. ופה זה בית הדסה ואתם מוזמנים לרדת.


(בהמשך הסיור)
הלל הורביץ
נכנסנו עכשיו לבניין בית הדסה, אחד מהסמלים של ההתיישבות בחברון, אחד מהבניינים העתיקים שלנו כאן. תדריך אותנו כאן בשלב הראשון בחדרי המוזיאון הגב' ציפי שליסל.
ציפי שליסל
ברוכים הבאים, באמת זכות גדולה לחברון שנציגי ממשלת ישראל מגיעים לפה.
היו"ר רם בן ברק
כנסת ישראל.
ציפי שליסל
כנסת ישראל, חלום הדורות. אני חושבת, אם אנחנו מדברים על החדר הזה שמדבר על תקופת התנ"ך, על אברהם, יצחק ויעקב, אני חושבת שלראות אתכם פה זה התגשמות חלום, שיש מדינה יהודית, שאנחנו חזרנו לכאן לתמיד.

אנחנו במוזיאון שצייר אותו האמן שמואל מושניק, אתם יכולים לראות, ממש מכף רגל ועד ראש, הוא גר ממש דלת לידנו ובעצם הוא צייר פה חמישה חדרים כשכל חדר הוא תקופה אחרת בתולדות היישוב היהודי בחברון.

אנחנו בחדר הראשון שמדבר על תקופת התנ"ך. בתקופת התנ"ך בחברון יש לנו הרבה מאוד אירועים, יותר מ-60 פעם חברון מוזכרת בשמותיה השונים בתנ"ך, אבל האירוע המשמעותי ביותר שלנו בחברון הוא האירוע של רכישת מערת המכפלה, שזו בעצם רכישה ראשונה, קניין ראשון בארץ ישראל. לא בכדי בן גוריון כתב על חברון שהיא אחותה וקודמתה של ירושלים, אחותה בקדושה וקודמת לה כמעט ב-1,000 שנה ברכישה של הקרקע. שמואל צייר את זה כמו איזה חור באדמה. אולי זה היה ככה, אולי זה לא היה ככה, אבל זה אירוע מכונן בתולדות העם שלנו.

לפני 2,000 שנה הורדוס בנה מבנה אדיר על המערה שאף אחד לא יכול לפספס, פה נמצא מקום שחשוב לעם היהודי. לפני 900 שנה מגיעים לפה הצלבנים, בתוך המבנה ההרודיאני הם בונים כנסייה, זה בעצם הקירוי הראשון, אולם יצחק שאנחנו מכירים היום. לפני 750 שנה מגיעים לפה הממלוכים. זה כמובן מאוד סכמתי, יש לנו גם תקופות באמצע, אבל זה נותן ככה תמונה רחבה.

כשהגיעו לפה הממלוכים, 1,267, הם לא נותנים לאף אחד שהוא לא מוסלמי להיכנס פנימה. הם מוסיפים את הצריחים והופכים את המקום למסגד ובעצם מאז 700 שנה העם היהודי מביע אהבה למקום הזה במסירות נפש, כשיכולים להגיע רק עד המדרגה השביעית. יש לנו תיאורים של השפלה נוראית שהייתה לכל מי שהיה פה. מכתב של הרב סלונים, הרב של חברון, שהוא כותב לרב קוק ומבקש ממנו לפנות לנציב הפרטי, הוא מתאר ששופכים על האנשים ביוב, זורקים עליהם אבנים, מנבלים את הפה ובכל זאת יש לנו עדויות של מאות שנים שאנשים מגיעים לפה. לא רק מהארץ, אלא מכל העולם, כשהדרכים עוד לא היו כמו שאנחנו מכירים היום.

אני אספר משהו קטן על האחות של סבתא שלי, הדודה שלי, שהיא גרה פה בחברון, בעלה למד בישיבת סלבודקה והייתה לה כובסת ערבייה שהיא התיידדה איתה והיא השאילה ממנה את השמלה ובמסירות נפש נכנסה להתפלל בתוך מערת המכפלה. אני כל פעם כשאני הולכת להתפלל אני משתדלת כל יום לפגוש את אורית במערה, אני מודה לה' שאנחנו כבר לא במצב הזה, במצב השפל הזה שיהודים, כדי להתפלל על קברי אבות, האבות שהם מחברים את כל תפוצות בישראל לעם אחד, כי יש לנו אבא ואמא שנמצאים פה, היום אנחנו יכולים להגיע כיהודים גאים.

אז אני חושבת שזה דבר מאוד מאוד מיוחד, בין לאומי, לאומי, חשוב מאוד לאומה שלנו, אבל חברון היא לא רק מקום של קבורה כאן. חברון זה גם המקום ששם חיו האבות והאימהות. יש לנו תעודות מלפני 200 שנה, 1811, 1816, מאחורה יש תרגום לעברית, שהקהילה היהודית, קהילת 'מגן אבות' קנתה בכסף מלא את הקרקע של תל רומיידה עם עצי הזית. אנחנו מעריכים שהם לא ידעו אז מה שאנחנו יודעים היום, שזו חברון מתקופת התנ"ך. ההערכה היא שהם קנו את הקרקעות בגלל שהן סמוכות לבית העלמין היהודי ורצו עתודות קרקע, אבל מבחינתנו זו רכישה ציונית ראשונה בארץ, 1811, עוד לפני ראש פינה ופתח תקווה, הרכישה של הקרקעות פה בחברון.

היום אנחנו יודעים שזאת חברון מתקופת התנ"ך. היו פה כמה חפירות ארכיאולוגיות, אחת מהן מאוד מאוד קשורה אליי באופן אישי, בערך שנה אחרי הסכמי חברון נכנס מחבל דרך החלון לקרוון של ההורים שלי ורצח את אבא שלי בדקירות סכין. זו תמונה של אבא, הרב שלמה רענן הי"ד. אבא שלי היה הנכד של הרב קוק, שהיה רב ראשי בארץ ישראל, והוא ראה זכות ענקית לגור בחברון, הוא גר בקרוון. הוא אמר: אמנם אני בקרוון דלוח, אבל המקום הזה זה המקום של מלכות ישראל, פה היה דוד המלך.

בעקבות הרצח של אבא הממשלה נתנה לנו אישור לבנות בתי קבע שלצערנו רק חצי מומשו. הרב הלל, אל תעזוב אותנו, אנחנו צריכים גם את החצי השני. וכדי לבנות את הבניין עשו חפירות הצלה ומצאו שם דברים מדהימים, מצאו ממש בריבוע הקטן הזה שפתחו כדי לבנות את הבניין ממש חתך של 11 תקופות התיישבות, מברונזה קדומה, מצאו פה חומות מלפני 4,500 שנה בעובי של שבעה מטר עם המדרגות המקוריות שהובילו לעיר, וחומות מאוחרות יותר וממגורה מתקופת ההתנחלות ובית ארבע מרחבים מתקופת בית ראשון.

אני חושבת שהמרגש ביותר זה מה שמצאו באחד החדרים באותו בית, ואני חושבת שאחר כך מצאו עוד הרבה כאלה, זה החותם הזה. חותם של קנקנים, קנקני הדירה, מאוד קטן, זה כמובן מוגדל, אבל כתוב עליו באותיות עבריות עתיקות 'למלך חברון'. אנחנו יודעים שזה לא דוד המלך, כי אם משווים את זה לממצאים אחרים זה ברור שזה מתקופת חזקיהו. כלומר איפה שאני היום גרה, מתחת לבניין הייתה גרה משפחה יהודית לפני 2,700 שנה. אני חושבת שמבחינתי זה חיבור מדהים לחברון.

החדר הבא. החדר הזה מתחיל בימי הביניים. החדר הראשון מדבר על תקופת התנ"ך. מה היה בכל התקופה הזו? והתברר שמצאנו במצרים מידע מה היה פה בחברון. מצאנו בגניזה הקהירית תעודה של יהודי מחברון בשם סעדיה חבר לקברי אבות שהוא כתב לאביתר, הגאון מפוסטס במצרים, שהוא יתפלל עליו ביום כיפור במערת המכפלה. מבחינתנו האיגרת הזו ועוד איגרות נוספות מראות לנו שבשנת 1080 הייתה פה קהילה יהודית ששמרה על קברי האבות והנה אחד הממצאים.

מאז שהגיעו לפה מגורשי ספרד יש לנו המון מידע, המון רבנים שגרו פה, שכתבו ספרים שעד היום לומדים אותם, שקבורים פה בבית העלמין היהודי בחברון. קהילה ספרדית שעברה פה תקופות, עליות, ירידות, כמו בכל מקום בארץ. לפני 200 שנה מגיעים לפה חסידי חב"ד. חסידי חב"ד מגיעים לפה במסירות נפש כשהקהילה פה לא במצב כל כך טוב, אבל אז יש שיפור במצב הביטחוני של האימפריה העות'מאנית ובירושלים מתחיל תהליך של יציאה מהחומות וגם בחברון יחד עם הקהילה החב"דית והספרדית יוצאים מהרובע היהודי שהיה כל כך שמור מפני אויבים ומתחילים לבנות בתים במה שאנחנו קוראים היום הקסבה.

יש לנו היום מעט מאוד בתים שנשארו עם סימני חריצי המזוזות, רוב המזוזות הושחתו, אבל צריך להבין שכשאנחנו מדברים על הקסבה בחברון אנשים מדמיינים איזה מקום ערבי, שוקק חיים, הקסבה של חברון, חלקים גדולים ממנה נבנו על ידי היהודים. אני חושבת שהעוול הזה זועק לשמים, שיש לנו פה רכוש יהודי ממש פה מאחורינו, בתים יהודיים, חנויות של יהודים שנרצחו בפרעות תרפ"ט והיום יושב שם האויב הערבי, אם אפשר להגיד, ולא נותנים לנו לחזור אליהם.
היו"ר רם בן ברק
משפחות ערביות.
ציפי שליסל
משפחות או סוחרים ערבים שמוכרים מתוך החנויות שבמינהל האזרחי רשומות כרכוש יהודי. אני אף פעם לא מבינה איך ארגוני זכויות האדם אף פעם לא קמו להגן על הזכויות של היהודים פה בחברון. אז זו דוגמה אחת ועל הרכוש היהודי בחברון עוד אפשר לדבר הרבה ואני חושבת שאורית כתבה על זה חוברות וספרים, אבל זה חלק מהתהליך שהקהילה החסידית שהגיעה לפה יחד עם הקהילה הספרדית עשו כאן.

אחרונים שהגיעו, אחרי מלחמת העולם הראשונה, 1925, זו הקהילה הזאת, ישיבת 'כנסת ישראל'. אם אנחנו מדברים על חברון כעיר שמחברת, אז הרב החב"די החסידי של חברון הוא זה שדאג להביא את הישיבה הליטאית של המתנגדים הנה. אחרי מלחמת העולם הראשונה המצב היה פה מאוד מאוד קשה ומעניין שאחת הסיבות שהם בחרו לבוא הנה, ולא לפתח תקווה, שמאוד מאוד ניסו לשכנע את הישיבה הזו, יותר מ-100, כמעט 200 תלמידים שעושים עלייה מליטא לארץ ישראל, זה אירוע מכונן, והיה אפילו על דפי העיתונות מאבק, כל מקום, פתח תקווה, לאן הישיבה הזו תבוא.
יום טוב חי כלפון (ימינה)
טוב שלא הגיעו לפתח תקווה.
ציפי שליסל
אבל מעניין מה הסיבה, למה הם לא הלכו לפתח תקווה, למה אנחנו זכינו בהם? הם אמרו שפתח תקווה זה יישוב ציוני חדש, מקום מסוכן, ערבים תוקפים אותו כל הזמן, אי אפשר להביא לשם עולים חדשים, ישיבה שתעלה לארץ. חברון יישוב יהודי ותיק, מאות שנים יהודים חיים פה, חיים בשלום עם הערבים, זה מקום בטוח להגיע אליו. וכשהם הגיעו לחברון כל הכלכלה של חברון עלתה עד כדי כך שראיתי באחד מהמקורות שאחרי הפרעות הערבים התלוננו שכל הכלכלה שלהם נפגעה, כי הפסיקו לשכור דירות, הפסיקו לקנות מזון, לא היו פה יהודים יותר.

זה הסיפור של ישיבת 'כנסת ישראל', לצערנו רק ארבע וחצי שנים הם זכו להיות פה, עד שביום אחד כל המפעל של הקהילה היהודית, הרבנים, ההיסטוריה שהייתה לנו פה, ביום אחד קרס.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
גם צריך להגיד שהישיבה היום זו ישיבת חברון המפורסמת.
ציפי שליסל
כשהם הגיעו לפה קראו להם סלבודקה כי הם באו מליטא, כשהם עברו לירושלים אחרי הפרעות הם נקראים ישיבת חברון.

בשבת בבוקר, בקיץ 1929, כשהערבים עוברים מבית לבית ורוצחים 67 יהודים, נשים, ילדים, רבנים, בחורי ישיבה, פוצעים קרוב ל-100 איש, מחללים את בתי הכנסת, את ספרי התורה, התמונה הזו שאתם רואים פה זו התמונה של החדר הזה שאתם נמצאים פה. החלונות הם פה מאחורי קיר הגבס שעשינו בשביל התצוגה. פה הייתה מרפאה שכולם קיבלו פה טיפול רפואי.

ובכל זאת פה פרעות בעקבות ההסתה של המופתי הכול קרס, עד כדי כך שלפני שאני אספר את הסיפור של המשפחה שלי אני רוצה להזכיר את הסיפור של הרב שמואל קסטל. הרב קסטל היה תלמיד חכם, אבל הוא האמין שאדם צריך להתפרנס מיגיע כפיו ולא רק מלימוד תורה והיו לו עסקים ובעסקים שלו היו לו שותפים ערבים. ביום שישי, כשהערבים יצאו מהמסגדים בצעקות אטבח אל יהוד בתהלוכות, הם מגיעים גם לפה לחברון, זורקים אבנים, והיהודים מבינים שהכול משתנה והרב קסטל חושש לחייו והוא קורא לשותף הערבי שלו שיבוא להגן עליו והערבי אומר לו: אין שום בעיה, אני אעזור לך.

הוא בא בליל שבת, ישן איתו בלילה, אומר לו: תראה לי איפה חפצי הערך, שאני אשמור לך, והרב קסטל מראה לו. בשבת בבוקר כשהפורעים עוברים מבית לבית הם מגיעים גם לבית של הרב קסטל ולא מצליחים לפתוח את הדלת, היה שם בריח שאי אפשר היה לפתוח ומבפנים השותף הערבי פותח את הבריח ומכניס את הערבים פנימה. והרבנית צועקת עליו: מה אתה עושה? יהרגו אותנו, והוא אומר: אני יודע מה אני עושה. זה מהעדויות של הרבנית שנותרה בחיים והרב שמואל קסטל לצערנו נרצח.

המשפחה שלי גם הייתה פה. כמו שסיפרתי לכם, הדודה לאה הייתה פה, היא בדיוק ילדה תינוק וסבתא שלי, שאני נקראת על שמה, ועוד אחות הגיעו לשבת להיות עם האחיין החדש. הם לא תיארו לעצמם שהם ייקלעו לפרעות שהיו פה. כשהערבים עברו בית בית ועשו את מסע הטבח ערבי זקן בשם אבו שאקר, בן 75 אולי, עמד בפתח של הבניין ולא נתן לפורעים להיכנס ובזכות הערבי הזה המשפחה שלי וכל האנשים שהיו שם ניצלו. אבל שאר הפורעים היו כל כך מוסתים ושטופי רצח שהם תקפו את הערבי הזה וכרתו לו חלק מהרגל.

17,000 בערך מחברון ועוד ערבים מהסביבה השתתפו בטבח, אבל יש לנו רשימה של כ-20 ערבים שהקהילה היהודית הוקירה אותם, שהם הצילו את היהודים ורוב הניצולים בעצם ניצלו בזכותם. אני חושבת שנשאיר לכם לראות את העדויות בסרטון.
הלל הורביץ
הסרטון די חוזר על הדברים שלך, נוותר על הסרטונים. בעיקרון לא כל קבוצה מגיעה לפה עם מדריך צמוד.
ציפי שליסל
אז אני רק אסכם שאחרי הפרעות הבריטים פינו את שארית הפליטה לירושלים. אף על פי שהדודה לאה סיפרה שעוד היה ויכוח אם להישאר או לא, אבל היא אומרת שהם היו כל כך שבורים ורצוצים, פצועים וראו מראות נוראיים, שפשוט לקחו אותם לירושלים. בירושלים קם ארגון שנקרא 'הוועד למען חברון', מצאתי בארכיון עיריית ירושלים תיק של פעילות ענפה שהם פעלו כדי לחזור לחברון ובאמת שנתיים אחר כך 32 משפחות חוזרות לכאן.

אפשר לראות פה את הילדים של תלמוד תורה מאותה תקופה, בפתח של הבניין הזה, כי הם חששו להתפזר בעיר, הם התרכזו פה בבית הדסה ובבתים היהודיים שמסביב, אבל אחרי חמש שנים פרץ המרד הערבי הגדול והבריטים, שכל העולם האשים אותם שהם הפקירו את יהודי חברון, הגיעו לפה באמצע הלילה עם משאיות וגירשו את היהודים מחברון.

אני רוצה להגיד שעוד לפני כן הייתה בירושלים אזכרה לנרצחי תרפ"ט, חצי שנה בערך אחרי הפרעות, והשתתף שם הרב קוק והוא שאל באזכרה למה לעשות אזכרה, מה, יש מישהו שלא זוכר? בשביל מה צריך לעשות? זה היה שוק בכל הארץ. ראיתי שהסתכלת קודם בעיתון, זה לא עיתון אמיתי, כי הבריטים אסרו עלינו להוציא עיתונות, אבל עיתון 'דבר' הוציא מהדורה חד פעמית, קרא לה 'דבר הימים האלה' להפיץ שקרה משהו. אתה רואה שזה אפילו לא מדויק, כתוב שם עורכת, יש שם את העורך הבלתי ידוע, אבל קרה משהו נורא.

דיברתי על הרב קוק, למה אזכרה? כולם זוכרים, 133 הרוגים היו לנו בכל הארץ, אבל הרוב לצערנו מחברון והרב קוק באזכרה אמר שאנחנו עושים אזכרה לנרצחי תרפ"ט כדי לזכור לחזור ולבנות באופן מעשי את חברון. ואני מרגישה שזה בעצם מה שמדינת ישראל עשתה כשהיא חיברה את יום הזיכרון עם יום העצמאות. בעצם הקורבנות שלנו, הדברים הקשים שאנחנו עוברים, החיילים שנפלו, הם לא דברים שהזיכרון שלהם מביא אותנו לייאוש, לנסיגה, לבריחה, אלא להיפך, מהכוח שלהם אנחנו בונים את המדינה שלנו, את העם שלנו, ופה בחברון את היישוב שלנו.
הלל הורביץ
אלה תמונות הנרצחים. כשחזרנו לפה אחרי ששת הימים, גם בחברון, גם בהר הזיתים, הערבים בעצם ניפצו והרסו לגמרי, לא ייזכר שם ישראל עוד, את שברי המצבות מצאנו בטרסות של בתי הערבים בשכנות לבית העלמין. היום בית העלמין ברוך ה' משוקם ומשוחזר, בתמונות של רוב הנרצחים רואים זקנים, זקנות, ילדים, תינוקות, בני ישיבה, נשים, נערות, ללא רחם, וגם את המצבות ללא רחם. אבל מהחושך אנחנו עוברים אל האור.
ציפי שליסל
אז כמו שאמרנו, חזרו יהודים לחברון ופונו ב-1936, אבל המשיכו להגיע לבקר בחברון, לא רק אנשים שהגיעו להתפלל במדרגה השביעית, אלא אפילו יש לנו עדויות על סיורים של מחנות העולים והשומר הצעיר שראו בחברון ערך לאומי, לא רק ערך דתי. אבל כל זה נפסק ברגע שהבריטים עזבו את הארץ, מ-48' עד 67' יש לנו 19 שנה של כיבוש ירדני, עד הנס הגדול, מלחמת ששת הימים.

החטיבה הירושלמים, ששחררה את חברון, יש לנו עדויות של חיילים שהם היו בני המקום שגדלו פה כילדים וזכו להיות אלה ששחררו את העיר, אבל כשאנחנו הגענו לחברון מצאנו שכמו בירושלים הירדנים החריבו את הרובע היהודי בחברון ובעצם יהודים שרצו לחזור לכאן, לא היה להם לאן. הבתים היהודיים ברובע היהודי היו הרוסים, את בית כנסת 'אברהם אבינו' הפכו לדיר עזים והירדנים בנו בתוכו את השירותים הציבוריים היחידים בכל העיר.

אנשים מחפשים לאן לחזור עד שהיה למישהו רעיון מקורי, הוא אמר: בוא נבוא כמו תיירים. הם שכרו מלון, מלון פארק, זה בערך שעתיים הליכה צפונה מפה, והם עשו שם את ליל הסדר בהתרגשות גדולה. דרך אגב, פהד קוואסמה, שהיה בעל בית המלון, היה מבסוט מאוד כי עשרה חודשים לא היו לו קליינטים, השייח'ים הסעודים לא יכלו להגיע לחברון, וכשמגיעים היהודים ומשלמים הוא היה מבסוט. אבל אחרי כמה שבועות היה מידע מודיעיני שעומדים לפגוע בהם והצבא העביר אותם לבניין הממשל הצבאי.

הם חיים שם כשלוש שנים עד שהייתה החלטת ממשלה היסטורית להקים את קרית ארבע על אחד ההרים הריקים. מי שרואה תצלום אוויר של חברון ב-67' חושב שמדובר בכפר קטן. רוב ההרים מסביב היו ריקים, על אחד ההרים הריקים האלה נבנתה קרית ארבע. קרית ארבע נבנית, קרית יפהפייה, אבל הרכוש היהודי בחברון לא בידינו.

יהודי בשם חיים מגני כל שבת עושה סיורים לאנשים להכיר את חברון. הוא מביא אותם לבית כנסת 'אברהם אבינו' ואנשים בקושי יכולים לעמוד שם, מרוב סירחון הם סותמים את האף והוא מסביר שפה היה מקום שהיה חשוב לעם היהודי מאות שנים. הוא מביא אותם פה לבית הדסה, הוא מראה להם את הלוחות שיהודים מאלג'יריה תרמו כדי לבנות את המקום הזה בשנת תרנ"ג, 1893.

ואנשים מבינים שיש לנו פה היסטוריה והם מנסים לחזור וכל פעם שבאים לפה מפנים אותם, עד כדי כך שבפתח של הבניין הזה הצבא שם חיילים לשמור שאף אחד לא ייכנס. אף אחד לא נכנס עד שקבוצה של נשים עשו היסטוריה וזה החדר הבא.

אנחנו בחדר האחרון ואנחנו מדברים פה על 50 שנה אחרי פרעות תרפ"ט. 50 שנה אחרי הפרעות בקרית ארבע מישהו הגיש בג"צ ועצרו את הבנייה, הקפאת בנייה. כל פעם שמנסים לעצור מגישים בג"צ, חושבים שהם מורידים אותנו, אבל זה נותן בעצם דחיפה עשר קומות קדימה וזה מה שקרה כאן. בעקבות הקפאת הבנייה של הבג"צ יש אספת חירום בבית של הרב לוינגר. אספה סוערת, מה עושים? לא נותנים לבנות, משפחות רוצות לבוא לקרית ארבע ואין לאן.

וקם שם הצייר ברוך נחשון, חב"דניק, ואמר שהכול קורה לנו, שלא נותנים לנו לבנות, בגלל ששכחנו את חברון, צריך לחזור להיסטוריה, לשורשים, למקורות, וקבוצה של נשים תוך כמה ימים מתארגנת, הן שוכרות משאית, מעלים את הילדים, 15 נשים, 35 ילדים, על המשאית באמצע הלילה, נוסעים פה מאחורה ושם מעלים את הסולם על המשאית ודרך החצר מאחורה נכנסים מהחלון הזה לחדר הזה.

החדר הזה לא היה נראה כל כך יפה. סיפרה לי הרבנית לוינגר, היה פה לכלוך לפחות עד הברכיים. חלונות שבורים, אבק, לכלוך, אין מים, אין חשמל, אין שירותים, אבל התרגשות אדירה, יהודים חזרו לחברון. וכשמתחיל להיות קצת אור בחוץ הילדים מתחילים לשיר ולרקוד 'ושבו בנים לגבולם' והחיילים למעלה שומעים רעש, הם מגיעים לפה, מהפתח הזה, עם שתי עששיות, פנסים כאלה, המומים, רואים פה חדר מלא נשים וילדים, הם אומרים להם: מה זה? מאיפה הגעתם? אחד הילדים, כנראה לא התעורר מהחלום, הוא אומר לחיילים: 'מה זאת אומרת מאיפה הגענו? יעקב אבינו הביא אותנו, אפילו העלה אותנו על סולם'.

ההערכה של הצבא הייתה שהם לא יחזיקו פה מעמד. על הבוקר מגיע לפה פואד, בנימין בן אליעזר, אפשר להגיד שיש לו הרבה מאוד זכויות בכך שיש יישוב יהודי בחברון, והוא מנסה לשכנע אותם לצאת מפה. הוא אומר להם: תראו מה יש פה, יהיה לכם קדחת, והרבנית לוינגר אומרת לו: קדחת באמצע העיר? אני אחות, אני יודעת שזו לא הבעיה, אבל אם אתה חושש, מה, בחדרה, בגדרה ברחו מהקדחת? אנחנו נתמודד. ובעצם פואד אומר להם: תישארו, אבל מי שיוצא לא יכול לחזור.

והם היו פה במעין מצור מרצון כמעט חצי שנה. אפשר לראות פה בתמונות שהביאו להם אוכל דרך החלונות, הרבנית לוינגר מדברת עם בעלה, עם הרב לוינגר, דרך הגדר. במסירות גדולה הם נשארו פה כשהם לא ידעו מה ייצא מזה. במשך הזמן אחר כך הקלו בתנאים, לצערנו שנה אחר כך, בליל שבת, חוליה של מחבלים שאת ראשה כולכם מכירים, הוא היום ראש עיריית חברון, תייסיר אבו סנינה, חוליה עומדת על הגג של הבית ממול ובליל שבת, כשאנשים מגיעים מהתפילה כדי לעודד את הנשים כמו כל שבוע, הם מתחילים לירות על האנשים שמגיעים לפה ופה בפתח הבניין הזה נרצחים שישה מבחורינו.

אפשר לראות פה את התמונות שלהם, חנן קרויטהיימר, יעקב צימרמן, שמואל מרמלשטיין, אלי הזאב, גרשון קליין וצבי גלאט, ורק אז ממשלת ישראל בעצם מממשת החלטה שהיא קיבלה שלושה חודשים קודם, אחרי הרצח של יהושע סלומה, לאשר התיישבות יהודית בחברון. בעצם בעקבות הרצח הזה, שאותו מחבל רצה לעקור את היהודים מחברון, אבל התוצאה הייתה בדיוק הפוכה, חזרנו לחברון, לאט לאט לכל השכונות שאתם מכירים היום. בנו פה עוד קומות, חזרנו לרובע היהודי, בנו אותו מחדש, חזרו לחלקת חב"ד בבית רומנו, שנקווה שעכשיו יוכלו לבנות שם עוד בתים.

אבל עדיין, תרשו לי בנימה אישית, עדיין כואב לי שהילדים שלי מתחתנים ואין להם איפה לגור בחברון. יש לנו רשימת המתנה מטורפת של יהודים שרוצים לגור פה ומבחינה פוליטית חוסמים את המקום הכי הכי חשוב ליהודים, אני חושבת, בארץ, הכי שורשי, הכי תנ"כי. אני מניחה שאם היו פה זכויות אדם כמו בכל מקום בעולם והיה פה שוק חופשי חברון הייתה היום כמו ירושלים, תל אביב וחיפה, ואולי אתם, ממרום מעמדכם תוכלו לעזור ולהביא תיקון לעוול הנורא הזה שיש כאן. בהצלחה.
הלל הורביץ
תודה רבה.


(בהמשך הסיור – ישיבת סיכום)
הלל הורביץ
אורית תפתח פה בכמה מילים. בבקשה, אורית.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
זאת מפת העיר חברון. המפה הזאת מראה את החלוקה של חברון שחולקה בהסכמי אוסלו. כשעשו את הסכמי אוסלו ב' בטאבה אז השיחות בטאבה כמעט התפוצצו על העניין של חברון משום שאלוף פיקוד המרכז דאז, סליחה שאני לא זוכרת את שמו, הוא לא הסכים לחתום על ההסכם כי הוא אמר שהוא לא מוכן שחברון – הרי הסכם אוסלו ב' אמר שכל הערים הערביות ביהודה ושומרון יהפכו להיות שטח A ובחברון הוא אמר שזה בלתי אפשרי.

בסופו של דבר חילקו את חברון ל-H1 ו-H2. H1 זה הערבים, כמובן הערבים מקבלים 1, ו- H2זה גם ערבים וגם יהודים, כשב- H1זה כמו בשכם, רמאללה, ג'נין, שלטון גם אזרחי וגם ביטחוני של הרשות הפלסטינית וב-H2 - - -
איתן גינזבורג (כחול לבן)
אילן בירן.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
אילן בירן, נכון, מגיע לו הזכות הזאת שנזכיר אותו. הוא עזב את השיחות בטאבה ופשוט לא הסכים לבוא, ואז חילקו את זה ל-H1 ו-H2. H1, אמרתי, זה כמו כל הערים הפלסטינית, שליטה גם ביטחונית וגם אזרחית של הרשות הפלסטינית, ואילו H2זה שליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית וסדר ציבורי של צה"ל ושל מדינת ישראל, מינהל אזרחי, משטרת ישראל וכן הלאה. בצורה הזו סגרו את הסכמי טאבה, הסכמי אוסלו ב'.

ואז, אם אתם לא זוכרים, ומי שלא זוכר אז אני אזכיר, שאחרי רצח רבין, כששמעון פרס נהיה ראש הממשלה, אז תוך שבועות ספורים הוא העביר את כל הערים מצפון לדרום, מסר אחת אחרי השנייה, כל שבועיים עיר אחרת, לרשות הפלסטינית. כשהוא גמר את רמאללה, הוא התקרב לחברון, אז חנן פורת ז"ל, שהיה אז חבר כנסת, פנה אליו ואמר לו: את חברון תעזוב בצד, בחברון יש יישוב יהודי, בחברון יש מערת המכפלה, אל תיגע, תתקדם הלאה, כבר היינו קרובים מאוד לבחירות, תשאיר את זה לאחרי הבחירות, העם יחליט מה יהיה עם חברון.

ואז בבחירות של שנת 96' כזכור לכם הליכוד ניצח, נתניהו ניצח, והערבים בחברון, אני אומרת לכם את זה מעדות אישית ומהיכרות אישית, חגגו. חגגו כי הם לא רצו שימסרו אותם לערפאת. ביבי עלה לשלטון ובמשך מספר חודשים, כמעט שנה שלמה, לא זוכרת בדיוק כמה, הוא לא ידע מה לעשות עם הסיפור הזה של חברון, התפוח אדמה הלוהט הזה של חברון שהתגלגל לפתחו, בסופו של דבר הוא הכניס עוד שינוי אחד בהסכם חברון, שאותו הוא הכניס בזכות, רק שתדעו ותכירו לפעמים כמה כוח יכול להיות לחבר כנסת אחד, חבר הכנסת מיקי איתן, שהגיע לפה לחברון.

חבר הכנסת איתן הוא בכלל היה ידיד חברון גדול, עוד ב-94' כשרצו לפנות את היישוב בחברון, אני גם אספר לכם את זה, זה חשוב להכיר, אם כבר מדברים בשבחו של מיקי איתן, שלא עם כל דעותיו אני מסכימה. הוא הגיע לפה לחברון כשרצו לפנות את היישוב היהודי, הוא בא עם מזוודה ואמר: באתי להיות איתכם. ואז הוא ביקש, הלל, אם אתה זוכר את זה, הוא אמר: אני רוצה לבוא איתכם לכל פגישה, כל פגישה עם אלוף הפיקוד, עם המפכ"ל, כל מי שיגיע לפה אני רוצה להיות שם. הוא היה נכנס לפגישה, הוא היה אומר למי שעומד בראש הפגישה: אתה רואה אותי? אני יושב על הכיסא הזה, על הכיסא הזה יושבים איתי כל המצביעים שלי. עכשיו תבין, הם פה והם לא מוכנים שהיישוב היהודי בחברון יפונה.

זה תלמדו משהו על מיקי, שה' יאריך את ימיו בטוב בעזרת ה'. אז מיקי איתן ראה את ההסכם הזה וחשכו עיניו, הוא אמר: מה זה הדבר הזה? כל הזכויות האזרחיות בשטח שאתם נמצאים בו נמסרו לרשות הפלסטינית, זה אומר שלא תוכלו להתפתח בכלל ואת זה חייבים לשנות. ואז זה היה השינוי שנוסף, זה היה התיקון שנתניהו הכניס בהסכם חברון, שבעצם הסמכויות האזרחיות בשטח שלנו נמסרות לרשות הפלסטינית מלבד הישראלים ורכושם, שזה אומר גם את הבתים שאנחנו כבר גרים בהם, אבל גם כל בית נוסף שאנחנו רוכשים אותו, הוא הופך להיות בית יהודי, כי עכשיו קנינו אותו מערבי, ברגע שהוא עבר מהידיים של הערבי לידיים של היהודי שקנה אותו, אז באותו רגע הבית הזה הוא בסמכות אזרחית של מדינת ישראל ומי שנותן לו שירותים מוניציפליים וכן הלאה זה כרגע הלל הורביץ שמארח אותנו פה.

עכשיו שימו לב, היישוב היהודי בחברון זה הדבר הקטנצ'יק הזה. מערת המכפלה פה, הבית של אורית פה, אנחנו נמצאים פה בבית הדסה, פה זה לב חברון וכל מה שסיפרנו לכם על השכונה היהודית, בתי העלמין שקבורים שם גם נרצחי תרפ"ט, גם רבנים גדולים וכן הלאה, זה היישוב היהודי בחברון. כשארגוני השמאל מוציאים דוחות וכותבים לכם 'כיכר השוק ריקה' ויש הגבלות תנועה על ערבים בחברון וכו', אז תבינו, הלל ואני וגם אתם, אנחנו יכולים ללכת רק פה, בכל האזור הזה אנחנו לא יכולים ללכת בכלל.

מהבית שלי למשל לבית של החברה שלי שגרה בבית חגי הסמוך, בימים שלפני אוסלו זה היה עשר דקות נסיעה, עשר דקות, היא נכנסת לאוטו ותוך עשר דקות היא אצלי. מאז אני צריכה לנסוע כמעט חצי שעה לבית חגי כי אנחנו נוסעים בכבישים עוקפים כל הזמן. אז מי שיש לו באמת מגבלת תנועה בחברה זה היהודים, הערבים ברוב השטח הזה יכולים להסתובב, רובו פתוח לתנועה ערבית, אבל סגור למסחר, סגרו את כל בתי המסחר הערבים באזור הזה כדי פשוט שרק מי שגר פה ורק מי שבאמת צריך להימצא פה יימצא ואז ממילא הצפיפות פוחתת.
איתן גינזבורג (כחול לבן)
והחנויות האלה שייכות להם?
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
יש כאלה שזה היה שייך לו, יש כאלה ששכרו אותה, לא משנה, כל מי שהייתה לו חנות באזור הזה שנסגר קיבל חנות מקבילה בשטח הענק הירוק הזה שאתם רואים, אף אחד לא יצא בלי חנות. התוצאה הייתה מה שצה"ל קורא לו פיגועי חיכוך. פיגועי חיכוך, הכוונה שהם נוצרים מהיכולת שלך להגיע עד לקורבן, לדקור אותו, לירות בו מטווח קרוב או כל דבר אחר, שזה היה קורה פה המון.

ברחוב הזה שהערבים קוראים לו רחוב השוהדה, ואנחנו לא מוכנים לקרוא לו בשם הזה כי שוהדה זה רבים של שהיד, שוהדה זה בעצם שהידים, אז אנחנו קוראים לרחוב הזה רחוב דוד המלך, שהוא בעצם המלך הראשון שמלך בחברון, ברחוב הזה אנחנו חווינו פיגועים לא ברמה יום יומית, ברמה של מספר פעמים ביום, דקירות, דרך ילדה שדפקו לה גרזן בראש, דרך אלף ואחד דברים. כל פעם שניסו לפתוח את החנויות וכן לשחרר קצת את התנועה אז היו פיגועים מחדש, דריסות כמובן, חטיפות, כל מה שאתם רוצים, הכול היה ברחוב הזה.

אז עכשיו יש רחוב שהוא בחלקו הגדול סגור רק למסחר ומתאפשר ללכת בו רגיל וחלקו הקטן, כמו למשל קטע קצר שמול בית הדסה, הוא גם סגור לתנועה רגלית בגלל הקרבה הגדולה לבתים של היהודים שבעצם לוקח אפס זמן מהרחוב להיכנס לתוך חדר השינה של איזה משפחה יהודית ולבצע שם פיגוע. זה כל מגבלות התנועה שיש לערבים בחברון, זה הכול. ממש כלום ושום דבר, לעומת כל השטח הענק הזה שאם נדבר עליו במושגים יום יומיים שלי, ברוך ה' היום הילדים שלי נשואים ויצאו מהבית, אבל אם הנכדה שלי תעמוד במרפסת והכדור ייפול לה מהמרפסת לרחוב שמתחתינו, אם זה הרחוב האחורי, הלך הכדור כי אנחנו לא יכולים להיכנס לרחוב הזה, הרחוב שמאחורי הבית שלי. זה לגבי מגבלות התנועה.

לגבי ההתפתחות של היישוב. בעיקרון היישוב היהודי בחברון בנוי ברובו הגדול בתוך הבתים היהודיים, הרכוש היהודי, שהיה פה מתרפ"ט שבתקופה שאחרי פרעות תרפ"ט – קודם כל רוב הרכוש הזה הוא לא רכוש פרטי, רוב הרכוש היהודי בחברון הוא רכוש ששייך לאחד משני הקדשים. יש את ההקדש הגדול והחזק, זה ההקדש הספרדי 'מגן אבות' ויש את ההקדש האשכנזי שהוא חב"די ויש כמה בתים פרטיים. אני למשל גרה בבית שהוא רשום על שם משפחת עזרא שאחרי גירוש ספרד הגיעה לחברון והקימה פה את ביתה.

הרכוש הזה, אחרי פרעות תרפ"ט היהודים דאגו לרשום את זה על שמם, ממש השקיעו בזה מאמצים גדולים, למרות התנאים הקשים שהיו אז. בכיבוש הירדני רוב הרכוש עבר לאפוטרופוס הירדני לנכסי האויב הציוני וכשמדינת ישראל הגיעה לפה אחרי 67' היא בעצם נכנסה בנעלי האפוטרופוס הירדני והעבירה את נכסי האויב הציוני להיות נכסי האפוטרופוס של המינהל האזרחי, הממונה על הקרקעות היום קוראים לו יוסי סגל. ההתיישבות היהודית בחברון קמעה קמעה נכנסה לאותם בתים שבעצם הם בחזקת האפוטרופוס וכל פעם שהדיירים הערבים עזבו, נפטרו או מכל סיבה אחרת אז שחררו את הנכס לטובת היישוב היהודי וככה טיפין טיפין היישוב היהודי בחברון נגאל וגדל.

זה החלק הגדול. זה אומר שבכל בית כזה שאנחנו גרים בו אנחנו יודעים מי חי שם, איך הוא חי, מה הוא עשה, איך הוא נרצח, מה עבר עליו בתרפ"ט וכן הלאה. יש חלק מהרכוש שזה רכוש רכשו אותו בשנים האחרונות מערבים, זה סיפור בפני עצמו, כל רכישה כזו מאוד מאוד מסובכת, הערבים חוששים למכור משום שזה גזר דין מוות על כל מי שמוכר. גם אחרי שהם מכרו הם רצים לבית המשפט להגיד שלא מכרו ואז אתה מנהל משפט ארוך ארוך. הם חייבים להגיד את זה כי אחרת יהרגו אותם ואז אתה מנהל משפט ארוך ארוך כדי להוכיח שהם כן מכרו לך. בקיצור כל רכישה כזו עוברות בין שבע לעשר שנים מהרגע שרכשת ועד הרגע שאתה יכול באמת להיכנס לבית. בכל זאת משתדלים לעשות את זה כדי להגדיל את היישוב עד כמה שניתן.

אני אסיים בשני משפטים, אחד לגבי היישוב ואחד לגבי המערה שהיינו מקודם. לגבי היישוב, מדי שנה אנחנו עושים שבת אירוח המונית שזה שבת 'חיי שרה' שזו הפרשה שבה מסופר על קניין מערת המכפלה. זה אירוע מאוד מרגש, בעזרת ה' נזמין אתכם לשבת 'חיי השרה' הבאה, זה אירוע מאוד מאוד מרגש ובאירוע הזה מגיעים לפה עשרות אלפי יהודים שרובם הגדול ישנים פשוט ברחוב. הם מביאים קרוונים, הם מביאים אוהלים, הם מביאים אוהלי רוטשילד, חלקם ישנים תחת כיפת השמים ממש בין העכברושים, העיקר להיות בחברון בשבת 'חיי שרה'.

זה מראה מצד אחד מפעים ומרגש, אבל מצד שני אני תמיד אומרת שחברון ראויה שיגורו בה 20,000 יהודים ו-200,000 יהודים, לא בשקי שינה על הרצפה, אלא כמו שצריך לחיות בארץ ישראל, כמו שיהודי צריך לחיות בעיר האבות שלו, במקום ההיסטורי הכי חשוב לעם ישראל חוץ מירושלים. זה לגבי חברון.

לגבי המערה אני אגיד במשפט, כי אני חושבת שכל מה שאני אגיד זה כלום לעומת מה שאתם חוויתם בעצמכם כשהייתם שם, כי אין בן אדם שיכול להגיע למערת המכפלה ולצאת ממנה בלי לחוות את העוצמות של המקום הזה. מערת המכפלה היא באמת כמו שאמר, מה לעשות, זה ביטוי של אריק שרון, אז אף על פי שאני מאוד כועסת עליו אני אשתמש בביטוי: זו באמת חלקת גדולי האומה האמיתית שלנו.

מבחינת האמת אנחנו הקמנו את מדינת ישראל לא בגלל השואה, מי שמגיע למדינת ישראל, האורחים שמגיעים לישראל לא צריכים ללכת רק ל'יד ושם' וגם לא רק להר הרצל, הם צריכים לבוא לפה כדי להבין למה אנחנו פה. אנחנו פה כי האבות שלנו פה, אנחנו פה כי לא רק אברהם אבינו קנה את המקום הזה, אלא כי יעקב אבינו שנקבר במצרים ביקש מהבנים שלו להביא אותו לארץ ישראל, וזה לא היה כמו היום בטיסה, כי זה המקום שלנו, של עם ישראל, ורק כשמבינים את זה מבינים מה יש לנו לעשות במרחב העוין הענק הזה, שבאמת מדינת ישראל בתוך המרחב הערבי היא בערך כמו היישוב היהודי בתוך המרחב הערבי של חברון, זה מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל מה שיש פה, גם בשטח, גם ביחס וגם מהות.
הלל הורביץ
בסוף כולנו בני אדם וכולנו עם לב, אני מאוד התרגשתי מהביקור היום, אני ממש הרגשתי שכולנו, כולכם, מאוד התחברתם למקום, לאווירה, להיסטוריה, לקדושה, למשמעות. אני ראיתי פה אנשים עם כזה קשב, אני מאוד התרגשתי ואני מודה לכם מאוד, ליושב ראש רם, על הביקור, על ההגעה, על המפגש. כמו שאמרנו, זה לא מפגש פוליטי, זה מפגש יותר לימודי והיסטורי ועדכני, אז אני א', ממש מודה פה לכולם ולכולן, וגם לצוות המאבטחים שלא שומעים אותנו, שליוו את כל הביקור כאן.

היום בחברון אנחנו קרוב ל-1,000 תושבים שחיים בתוך העיר. חברון זו ישות מוניציפלית עצמאית. יש את קרית ארבע, יש 8,000 תושבים. זה יישוב במרכז השלטון המקומי, אני ראש רשות חברון בשלטון המקומי כמו כל ראש רשות אחרת לכל דבר, משלם את המסים לחיים ביבס. זו רשות קצת מורכבת, אבל זו רשות מקומית, נותנים שירות לכל היהודים שחיים כאן, כ-1,000 תושבים שחיים בעיר ולמיליון מבקרים שפוקדים את מערת המכפלה. אנחנו מפוזרים פה בארבע שכונות, בין השכונות יש בתי ערבים, אבל האזור פה כולו הוא האזור באחריות שלנו, של מנהלת מוניציפלית חברון, הרשות המקומית חברון.

יש לנו כאן שלוש משימות מרכזיות. משימה אחת, כמה שיותר לבנות ולהגדיל את היישוב היהודי. משימה היסטורית. לשמחתנו כשאיווט היה שר הביטחון הוא נתן לנו את האישור לבנות את רובע חזקיה, אנחנו התחלנו לבנות אותו עכשיו עם 30 יחידות דיור, ממש סמוך אלינו לכאן. זה אישור שהוא נתן, אבל היו הרבה בג"צים ורק עכשיו התחלנו לבנות עם היתר בנייה, ברוך ה', פרויקט גדול של 30 יחידות דיור, פלוס גני ילדים ומשרדים.

אנחנו מתכננים עכשיו את מתחם השוק בכניסה לשכונת אברהם אבינו לשכונה חדשה עם 60 משפחות חדשות בעזרת ה', כך שאנחנו ממש עכשיו עסוקים בבנייה של 30 יחידות דיור ועוד – את האישור לתכנון קיבלנו משר הביטחון נפתלי בנט. לדעת שעל כל פרויקט כזה אנחנו עובדים עליו 20 שנה, בזיעת אפיך. פה בחברון, בגמרא כתוב שארץ ישראל נקנית בייסורים, פה אנחנו חווים את זה ממש גם מצד האויב הערבי, גם מצד כוחות מתוכנו שמנסים לטרפד ולהפריע, אבל באמונה, בעקשנות ובדבקות במטרה אנחנו מצליחים להדביק ולחבר את כולם למפעל ההיסטורי הזה.

וכמו שאמרתי, אנחנו בתכנון של כל הפרויקט הזה, עם הרבה מאוד בעיות ארכיאולוגיה, קצת ראינו במערה את זה, ואישורים משפטיים ומגבלות וממציאים לנו דיור מוגן לערבים ועל קרקע שהיא שלנו שגזלו. אל תשאלו, כל כך הרבה קשיים ואנחנו ברוך ה' מצליחים לצלוח ולהתקדם. אז זו השליחות האחת שלנו, לבנות ולהגדיל את חברון, להחזיר עטרה ליושנה.

השליחות השנייה היא לשרת את התושבים כמובן, לתת כאן ביטחון, חינוך, רווחה. כל מה שרשות מקומית מעניקה אז גם כאן, עם כל המגבלות ועם כל הקשיים, משתדלים לתת פה. הילדים והנוער כאן, מצד אחד הם חיים בחיים של שליחות ואתגר, מצד שני המורכבות כאן, גם הביטחונית, גם שטחי המחיה, שטחי החיים לילדים ולנוער מאוד מצומצמים ומוגבלים, מנסים לתת חלופות, כמה שיותר להקל ולתת את השירות המיטבי לתושבים כאן, מים, חשמל, הכול. מים וחשמל זה אנחנו נותנים, לא חברת חשמל, לפני שנה התחברנו לחברת מקורות ישירות, אבל הכול עדיין דרכנו, אנחנו מוכרים את המים ואת החשמל לתושבים, גובים את הכסף ומעבירים את זה הלאה.

והמשימה השלישית שלנו, שלא פחות חשובה, אנחנו מרגישים שהזכות שלנו לחיות כאן בחברון היא לא רק בשבילנו, אנחנו משקיעים הרבה מאוד משאבים כספיים וארגוניים ולוגיסטיקה גדולה כדי להביא תנועה גדולה של עם ישראל שבא לבקר, לפקוד ולהתחבר לקברי האבות במערת המכפלה. כמו שציינתי, בעשייה של שנים הגענו למיליון מבקרים בשנה ואנחנו ממשיכים בעשייה הגדולה הזאת עם משרד התיירות, עם משרד מורשת, עם תורמים. גם פה במוזיאון השקענו 15 מיליון שקל כמנוף תיירותי, כמעט 90% מהכסף תרומות, 10% קיבלנו ממירי רגב במשרד התרבות דרך המועצה לשימור אתרים.

מנסים כמה שיותר לשתף את הממשלה, אבל אנחנו בכל הכוחות משתדלים לפעול את השליחות הגדולה שלנו כאן, לשמור על חברון, להחזיר עטרה לחברון ולחבר את עם ישראל לכאן לחברון. אז עוד פעם, ממש תודה רבה, ועכשיו רשות הדיבור לחברי הוועדה, בבקשה, יושב ראש הוועדה.
היו"ר רם בן ברק
ראשית, תודה רבה על הביקור, גם האירוח היה אירוח באמת מכל הלב, התקבלנו באהבה גדולה ובכבוד רב ואני מודה לכם על זה, אדוני וגברתי. אני באתי לכאן ללא קשר לדעותיי הפוליטיות וללא קשר למחשבותיי הפרטיות לגבי היישוב בחברון, אני גם לא רוצה להגיד אותן כאן, אני לא אחד לאחד למה שאתם, אבל אני לא רלוונטי, כי אנחנו מדינת חוק ואנחנו פועלים על פי החלטות ממשלה ועל פי החלטות בג"צ.

ברגע שבג"צ החליט שצריך להנגיש את מערת המכפלה, ולטעמי בצדק גמור, לכל מי שרוצה, ללא קשר למצבו הגופני, התגובה שלי היא לוודא שזה קורה וזו הסיבה לביקורי כאן. על הדרך שמחתי להיות אורח של אורית ושלך ולהבין את נקודת המבט של המתיישבים כאן לגבי המצב. אני שמח על הביקור, אני מודה שהועשרתי באינפורמציה ואני יודע יותר היום ממה שידעתי היום בבוקר, ועל זה אני מודה לכם. זה אירוע מורכב, פנים רבות וכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה לגבי הפתרון.

לגבי מערת המכפלה, שזו מטרת הביקור. אני חושב שמערת המכפלה היא נכס לאומי שחשוב מאוד למסורת שלנו ולשורשים שלנו, וגם מגיעים לכאן מיליון מבקרים ואנחנו מניחים שזה יהיה הרבה יותר ממיליון אחרי שיגמרו לסדר את זה כמו שצריך ואנחנו צריכים להסתכל על זה כעל משהו שצריכים לתת עליו את הדעת. אני היום כבר יודע שכל מה שאני אומר לאורית זה לא יעזוב אותי לעולם, אז כל פעם שאני אומר משהו, מה שלא ידעתי כשרק הכרתי אותה, אני חושב שבע פעמים לפני שאני אומר, אבל יש בינינו יחסי עבודה מצוינים.
אורית מלכה סטרוק (הציונות הדתית)
ברוך ה'.
היו"ר רם בן ברק
זה היה הסיור, אני מתכוון לכנס את הוועדה עם כל הגורמים הרלוונטיים, א', אנחנו צריכים לעמוד בפסיקות בג"צ ולהגיע להנגשה מהירה, ב', אנחנו חייבים להשקיע באתר הזה כדי שהוא יהיה אתר מכובד כמו אתרים אחרים ולא כמו מירון או כמו מקומות אחרים. אנחנו צריכים אתר מכובד, עם נראות יפה, עם שירותים הכי טובים שאפשר לספק למי שבא לכאן ואנחנו נקרא גם למשרד התיירות, גם למשרד הביטחון וגם לכם, למנהלי המערה, ביחד, נראה איך אפשר לעשות את הדברים האלה בלי להתעכב, אבל מתוכנן ככה שבסופו של דבר יהיה כאן משהו שאנחנו נתגאה בו ולא איזה שהיא ערימה של פחונים שנוזלים מים, זה לא מספיק מכובד. אז תודה רבה.
איתן גינזבורג (כחול לבן)
אני מסכים עם הדברים שרם אמר. כמו שאמרתי, היום הועשרתי ולמדתי במאה אחוז ידע שלא ידעתי קודם.
הלל הורביץ
תודה רבה.
היו"ר רם בן ברק
אם מישהו רוצה להוסיף.
איתן גינזבורג (כחול לבן)
כולנו מאחורי דבריו של רם, כולנו.
הלל הורביץ
יש לנו מדליה מאוד מאוד יפה, מדליית כסף של קניין מערת המכפלה. אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה ב-400 שקל כסף עובר לסוחר. מדליה יפה, מצד אחד מערת המכפלה, מצד שני 400 שקל כסף, באמת כדי שנזכור את השליחות שלנו בדור שלנו להתחבר אל העבר כדי לבנות הווה ולהשקיע למען העתיד. כמו שיגאל אלון היה אומר, עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל. אז זה שיהיה לכל אחד על שולחן השליחות שלכם.



הישיבה ננעלה בשעה 14:00.

קוד המקור של הנתונים