פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



56
ועדת העבודה והרווחה
07/02/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 82
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שני, ו' באדר התשפ"ב (07 בפברואר 2022), שעה 10:20

הפיקוח על מסגרות חוץ ביתיות שמפעיל משרד הרווחה והביטחון החברתי בעקבות פרשת ההתעללות במעון לחוסים "בני ציון"

חברי הוועדה: אפרת רייטן מרום – היו"ר
מירב בן ארי
יוראי להב הרצנו
מופיד מרעי
יצחק פינדרוס
שירלי פינטו קדוש

משה אבוטבול
מיכל וולדיגר
אופיר כץ
אורית סטרוק
עידית סילמן

סיגל מורן
-
מנכ"לית משרד הרווחה והביטחון החברתי

גל דבוש
-
יועצת מנכ"לית, משרד הרווחה והביטחון החברתי

בוני גולדברג
-
יועצת שר הרווחה והביטחון החברתי

ויויאן אזרן
-
מנהלת אגף בכיר קהילה, מינהל מוגבלויות, משדר הרווחה והביטחון החברתי

ליליאן שפרן
-
מנהלת שירות דיור תומך, אגף בכיר דיור, מינהל מוגבלויות, משרד הרווחה והביטחון החברתי

נעה פוגל
-
אחות של דייר במעון "בני ציון"

לילך רון לוי
-
אמא של דייר במעון "בני ציון"

רננה ישראל
-
אמא של דייר במעון "בני ציון"

בני כץ
-
עו"ד, יועץ ארגוני ארגון אלאור

יפה וינמן
-
עו"ס, מנהלת תחום מוגלויות, ארגון אלאור

גלי ברמי
-
יו"ר ועד הורים ארצי אקי"ם ישראל

עדית סרגוסטי
-
ד"ר, אחראית תחום יישום מידניות, ארגון "בזכות"

אפרת רותם
-
עו"ס, עו"ד, מנהלת חטיבה ארצית, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים

מנחם גולדין
-
עו"ד, מנהל יחידת המידע ומיצוי הזכויות, "קשר - הבית של המשפחות המיוחדות"


גלית קרנר
-
עו"ד, מייצגת משפחות נפגעים ויו"ר ארגון הורים ארצי למוגבלויות, אמון הציבור

שמואל מירון
-
ד"ר, נציג הורים, פורום ארגונים והורים למען ילדים עם מוגבלות

אביעד הומינר-רוזנבלום
-
מנהל מדיניות, קרן ברל כצנלסון

נעמה לרנר
-
עו"ד, מנכ"לית התנועה לעצמאות

טומי ברצ'נקו
-
התנועה לעצמאות

הדר גיל-עד
-
כתבת רווחה, ידיעות אחרונות ו- ynet

רוני נבון
-
"משפחה חלוצה", אחות של יעל, בעלת אוטיזם.

מיטל גרף
-
אח"מ, ראש תחום חקירת אנשים עם מוגבלויות, המשרד לביטחון פנים

סיגל פרץ יהלומי
-
מנכ"לית אקי"ם

אפרת עציון פאר
-
יו"ר דיור ותעסוקה, אמא של זוהר, אלו"ט

רונן גיל
-
פעיל, אס"י - קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל

חנה קים
-
שדלן, מייסדת בי"ס הרים, מייסדת ארגון הורים לאנשים עם מוגבלויות

אמיל קים
-
בנה של חנה, בעל אוטיזם

נעה בן שבת

ענת כהן שמואל

מיטל פורמוזה - חבר תרגומים




הפיקוח על מסגרות חוץ ביתיות שמפעיל משרד הרווחה והביטחון החברתי בעקבות פרשת ההתעללות במעון לחוסים "בני ציון"

אני פותחת את הישיבה, את הדיון המיוחד הבוקר בוועדת העבודה והרווחה. היום ה-7 בפברואר 2022, ו' באדר א', תשפ"ב והשעה היא 10:20 בבוקר. דיון מיוחד על פיקוח מסגרות חוץ ביתיות שמפעיל משרד הרווחה והביטחון החברתי בעקבות הפרשה שנחשפה שבוע שעבר, ההתעללות לכאורה במעון לחוסים "בני ציון".

חשבתי איך לפתוח את הישיבה הזו, שאליה הגיעו, כמו שאתם רואים, הרבה מאוד אנשים. איך שפרסמנו את ההודעה של הוועדה שאנחנו מתכוונים לערוך את הדיון הזה, לא הפסקנו לקבל, אני יכולה להראות לכם רק חלק קטן של מכתבים, של ניירות עמדה, של אנשים פרטיים, של משפחות, של ארגונים. פשוט אין ספור קריאות מצוקה. קריאות לבקשה לעזרה.

אני חושבת שאני יכולה לדבר בשם עצמי, אבל אין לי ספק שאני אדבר גם בשם רבים, שהפרשה הזו היא אחת הקשות והכואבות שאנחנו נתקלנו בהם בעת האחרונה בכלל. אני ארצה לשמוע בעיקר את המשפחות שהגיעו. את מנכ"לית משרד הרווחה, שהתייצבה לכאן היום בבוקר ואני מודה לך על כך, סיגל. ואת אנשי המשרד שבאו לכאן כדי לשמוע בלב פתוח, כדי ביחד מה שנקרא להוציא, אם אפשר לומר זאת כך, את המיטב ואת התיקונים המיטביים מהסיפור הקשה הזה. להבין מה קרה. מה קרה, האם זה מקרה חד פעמי, האם הזעזוע הזה שייך לכמה אירועים חד פעמיים ומקרים שקרו או מדובר כאן בשיטה. האם השיטה הזאת היא פשיטה במקום עצמו, שיטה שאולי צריך לפקוח את העיניים בעוד מקומות, שאולי ככה מתנהלים הדברים. האם הקשר בין משרד הרווחה למוסדות האלה הוא הקשר המיטבי? האם ההפרטה שמדינת ישראל החליטה לפני שנים - האם זו הדרך הנכונה שככה המדינה באמת מתייחסת לאנשים עם מוגבלויות, אנשים עם הצרכים המיוחדים ולמשפחות שלהם? איפה הכשלים, איפה המחדלים, מה אפשר לתקן. ולא לתת לרגע אחד שאנחנו כולנו נעצום עיניים ושלא נתקן את כל מה שצריך לתקן. זה במשמרת שלנו, זה התפוצץ במשמרת שלנו ויש לנו אחריות, נקודה.

אז אני כן אשמח שאת תפתחי, סיגל, בכמה דברים. כדי שאחר כך, אני רוצה להשאיר כמה שיותר זמן. אנחנו נשמע חבר כנסת ונשמע משפחה ונשמע ארגונים, נעשה את זה לסירוגין, כדי שאפשר יהיה לשמוע כמה שיותר מהדוברים. בבקשה.

קודם כל תודה ובוקר טוב, תודה לך יושבת ראש הוועדה. אני מסתכלת, יש פה לא מעט הורים, משפחות שכבר יצא לי להיפגש איתם במהלך החודשים שאני במשרד. אני אפתח ואומר שכל בר דעת ובטח אני כמנכ"לית המשרד, כמי שיש לה היום אחריות על הדברים, עובר טלטלה מאוד מאוד קשה בימים האלה. הימים האלה אצלנו התחילו לפני, בכל מיני מובנים. ואני רוצה קודם כל לפתוח ולומר, אמרתי את זה בכל מיני הזדמנויות. קיימתי זום שהשתתפו בו 141 הורים ממעון "בני ציון". אמרתי גם להם שאני לא מתיימרת בכלל לחשוב או לנסות לחשוב שאני מבינה מה מרגישות המשפחות. בטח ובטח אלה שב-"בני ציון", אבל גם כל משפחה שמתמודדת בדרך כזו או אחרת, מלווה, בן משפחה עם מוגבלויות.

אני רוצה לחלק את הדברים שלי לשלושה חלקים: החלק הראשון זה לתאר את הדברים לגבי האירוע הנוכחי. בחלק השני להגיד את המסקנות שאנחנו כבר הסקנו אצלנו לטווח הקצר, במה אנחנו צריכים לעשות. ובחלק השלישי, הטווח הארוך, שרוב המכתבים שגם הגיעו כמובן אלינו ולא לראשונה, אני חושבת שרובם מכוונים לשם.

אני אומר שלפני חודש בערך התקיים אצלי שימוע ל- "בני ציון". השימוע נבע מתהליך שהתקיים לאורך די הרבה זמן, שמונתה למעון הזה ועדת בדיקה. ועדת הבדיקה והמעקב אחרי יישום המסקנות של ועדת הבדיקה לא היו לשביעות רצון הממונים שלנו. ועוד טריגר היה סרטון אחד שהגיע אלינו. שהסרטון היה נורא פעמיים: פעם אחת שראו בו מטפל שמכה דייר. והדבר השני שהיה לא פחות נורא מבחינתי, שבסרטון הזה גם ראו שבזמן שאותו מטפל מכה את הדייר, נמצאים ליד עוד שניים או שלושה מטפלים שממשיכים להתנהל כרגיל.

אני בשימוע, וכמובן שהשימוע מוקלט, אמרתי למנהל המעון ולבעלים של "אלאור" שמעבר לאירוע עצמו, מאוד מאוד מדאיג אותי ההתנהלות של המטפלים האחרים, מכיוון שזה עושה רושם כאילו זה איזה משהו בתרבות הארגונית שם. הם קיבלו את האמירה שלי מאוד מאוד קשה. שאלתי גם שאלות לגבי צפייה במצלמות. ואני אגיד אחר כך משהו לגבי עניין המצלמות והנהלים שקיימים היום ואותם אנחנו כבר משנים. ונאמר לי שצופים במצלמות כל הזמן. כאמור, הכל מוקלט. בסיום השימוע עמדו בפניי שלוש אפשרויות, נגיד שתיים: אפשרות אחת לסגור את השימוע, לקבל החלטות לכאן או לכאן. ואפשרות שנייה שבה בחרתי, בעצם ההחלטה שלי בשימוע הייתה לתת ל- "בני ציון" שלוש חודשים על תנאי, על בסיס תכנית עבודה מאוד מאוד מפורטת שהם הציגו לנו. שהיו בה גם החלפה מנהל המעון, אבל גם פיצול של המעון לארבע מסגרות ועוד סדרה של דברים. בעצם ככה עוד התחלנו להתנהל ואז קיבלנו מהם, אני חייבת לומר, את כל החומרים, עם תכנית אני חייבת לומר מאוד רצינית.

אז בערך שבוע אחרי התחלנו לקבל מהמשטרה, לא אמרתי, זה התפרסם בתקשורת שהסרטון זה כמובן הוגשה עליו תלונה במשטרה בהנחיה של המפקחת שלנו. המשטרה פתחה בחקירה ואני חייבת לומר כאן, לפרגן למשטרה על עבודה מאוד מאוד מעמיקה ורצינית. היא נכנסה לעניין מאוד ברצינות. ואז התחלנו לקבל מהמשטרה מסרים שמה שראינו זה קצה הקרחון. במשך בערך שבוע המשיכה להתנהל חקירה סמויה. אני דרשתי מהמשטרה לדעת רק דבר אחד: שמה שהם רואים, הסרטונים האלה לא חשופים בפנינו. דרשתי מהמשטרה והגעתי ברמה של המפכ"ל. רק לדעת שכרגע במעון לא נמצאים אנשים שמסכנים מתוך מה שרואים בסרטונים את הדיירים. הם התחייבו לי שלא. הם לא אפשרו לנו לעשות כל פעולה כל זמן שהחקירה מתנהלת כסמויה. היינו איתם בתיאום. ידענו שביום שלישי שעבר החקירה, זה היה אמור להיות יום שני, אחר כך יום שלישי, החקירה תהפוך להיות לגלויה. ובעצם נערכנו לאותו היום.

את ההחלטות שקיבלתי אני משערת שכולם יודעים. ואומרים לי, אני צעירה במשרד הרווחה, אבל אומרים לי שזה החלטות חסרות תקדים ביחס לדרך שהמשרד נהג עד היום. הפעלתי נוהל חירום פעמיים. לא נוהל חירום, אבל סעיפים מיוחדים. סעיף אחד בעצם שעל פיו הודעתי למפעיל על הפסקת התקשרות לאלתר על הפעלת מעון "בני ציון". והסעיף השני שהפעלתי זה נוהל חירום במסגרת חוק חובת המכרזים, שמאפשר לנו לגייס מפעיל תוך זמן מאוד קצר. בתוך זה, מינינו, גייסנו פנסיונרית של המשרד, מהיום למחר בצו שמונה. הכנסנו אותה לנהל את המעון, היא נמצאת שם עכשיו יחד עם צוות שלנו שבשבועיים האחרונים נמצאים שם כל זמן חמישה אנשים שלנו. היא ועוד שניים שנמצאים לצידה ועוד שתי מפקחות שכל הזמן נמצאות במעון. גם מסתובבות ובמקביל גם צופות במצלמות של הביתנים האחרים כדי לנסות, אני מקווה, להרגיע את ההורים שבביתנים אחרים לא היו אירועים שכאלה.

אני מעריכה שזה לא יפתיע אף אחד שאני לפחות בשבועיים האחרונים, שינה לא ממש הייתה. עולם המוגבלויות חדש לי. אני לא הכרתי אותו לפני שנכנסתי למשרד הרווחה. אני חייבת לומר שדווקא מבין ים הנושאים שהמשרד הזה עוסק בהם, דווקא בתחום הזה אני נכנסתי מאוד מאוד לעומק. ממש כמעט מהרגע הראשון. ואתמול, אני קופצת רגע לסוף, אני מקווה שכולכם יודעים, אתמול במסיבת העיתונאים הודענו על פרסום תסקיר החוק לאנשים עם מוגבלויות. ואם יש מישהו שחושב שזה היה מתוזמן עם האירוע הזה, לא מבין כמה זמן לוקח לעשות כזה דבר. אנחנו בחצי שנה האחרונה עובדים על זה בצורה מאוד אינטנסיבית. צריך לומר שזה בראש סדר העדיפויות של שר הרווחה וזה בראש סדר העדיפויות של ראש הממשלה החליפי. ושניהם הנחו אותנו שהדבר הזה צריך להגיע לשולחן הכנסת במושב הקרוב.

מה כולל תסקיר החוק?

תכף, אני אחר כך אתייחס.

אני חושבת אבל שכדאי שלא ניכנס עכשיו לתסקיר החוק.

אני לא אכנס לתסקיר החוק, אני אגיד highlight ממנו.

זה רק אתמול פורסם.

אני אגיד רק את העקרונות שלו, כי הם חשובים לטובת הדיון.

לא, אני ממש לא, סיגל.

לא, זה מה שתכננתי להגיד רק בהקשר של, אני כבר מסיימת.

בדיון הזה אנחנו נדבר על דברים אחרים.

חשוב לי לומר שגם אני, ואני רוצה לומר בכנות שגם אני לומדת כל יום, זה משרד באמת גדול. מתוך האירוע הזה למדתי עוד דברים. למדתי לדוגמה על נוהל המצלמות שאוסר על המפקחים שלנו לצפות במצלמות, אלא במקרה של אירוע חריג. הנוהל הזה הוא נוהל שמבוסס על הנחיות משרד המשפטים. אנחנו מתכוונים כבר בשבוע הבא לשנות את הנוהל ולהפוך את המצלמות לאחד מהכלים שעומדים, לא מתכוונים, אנחנו הולכים לעשות את זה, זה לא ברמה של הצהרת כוונות. בשבוע הבא כבר.

זה מופיע בתקנות של הפיקוח?

זה ייצא כנוהל שלי, כנוהל מנכ"ל. כבר משבוע הבא המצלמות יהפכו לאחד מהכלים שיעמדו בפני המפקחים בשגרה. אנחנו גם משנים בצורה דרסטית את נוהל ועדות הבדיקה. אני הולכת למנות בתוך המשרד פונקציה, שזה יהיה התפקיד שלה, שהיא לא באה לא מתוך המנהל ולא מתוך המחוז. לא מתוך האנשים שעוסקים ביום יום בדברים. שתעקוב אחרי כל האירועים החריגים שמגיעים. והיא זו שתחליט על מה פותחים ועדת בדיקה. היא זו שתמנה את ועדת הבדיקה, היא זו שתנהל אותה והיא זו שתעקוב אחר כך אחרי יישום החוק.

אני לא רוצה להרחיב, יש עוד סדרה של פעולות. אני אומר רק בהקשר של החוק, כי אני חושבת שזה הדבר המשמעותי. זה בעצם השינוי ממעלה שנייה. החוק בעצם יש בו מספר עקרונות מאוד משמעותיים וכאמור רוב המכתבים מתייחסים לזה. לי אין ספק שהעולם של אנשים עם מוגבלויות במדינת ישראל נמצא בפיגור מאוד מאוד משמעותי. מדינת ישראל חתמה על אמנת האו"ם ולצערי מאז התקדמה מעט מאוד ביישום האמנה. החוק בעצם עושה, אני אומרת שלושה עקרונות מרכזיים?
1. מגדיר בחוק את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות.
2. על פי אמנת האו"ם, בעצם מגדיר את זה שבעצם אנשים עם מוגבלויות צריכים לחיות בקהילה, בכל מיני דרכים, במגוון של אפשרויות ובעצם מגדיר את הדרך.
3. צמצום משמעותי של המעונות. וכמובן שאלה שיישארו בסופו של דבר, ואני יודעת שיש פה בין הנוכחים שלא אוהבים שאני אומרת את זה, אבל יישארו בסופו של דבר. אלו שיישארו צריכים להיות ברמה ובאיכות הכי גבוהה, בקבוצות מאוד קטנות. במסגרות מאוד קטנות.

אלה בעצם שלושת העקרונות המרכזיים שהחוק מכוון אליהם. אני אומר שבמסגרת התקציב הנוכחי נשמר תקציב של 250 מיליון שקלים לשנה הנוכחית, מהרגע שבו מאושר החוק. והדברים הראשונים שהתקציב הזה יהיה מיועד זה לשני הדברים שאמרתי: לצמצום המעונות ולהפניית אנשים לקהילה.

אוקיי. אני רק רוצה באמת להדגיש, ואני עוברת עכשיו לשמוע באמת את הנציגים של המשפחות שהגיעו. אחד, התחושה היא שזה אנשים שהמדינה לא אכפת לה. התחושה היא שגם העדר הפיקוח, גם ההתקשרויות עם המעונות הספציפיים ואולי חוסר קריטריונים ראויים. כוח האדם שעובד שם ותנאי העסקתם ועוד כהנה וכהנה דברים. הם פשוט בחוסר הלימה למה שמדינת ישראל, שהייתה שנים מדינת רווחה וכן התגאתה בזה שהיא שומרת ודואגת לחוליות הפחות חזקות שלה בחברה, עשתה כאן מעשים שאם זה עצימת עיניים ברשלנות או מכוונת - אני לא יודעת. אבל שנים על גבי שנים של הפקרה של אוכלוסיות שלמות. גם אני חדשה בתפקיד הזה, כמוך. ומהיום שנכנסתי לתפקיד לא הפסקתי לקבל מכתבים ופניות שלא ידעתי מה לעשות איתם. משום שאני לא המשטרה מצד אחד. מצד שני, יש פה תופעה. תופעה שאי אפשר בכלל להתעלם ממנה. ורק מהניירות שאנחנו מקבלים כאן, מהשנים האחרונות, של גרימת מוות ברשלנות במוסד אחד, בהריגה במקום אחר. בפגיעות מיניות, בקשירות, בהזנחות רפואיות, בהזנחות נוספות, בכליאת שווא וגרימת חבלה חמורה, בכליאה, תקיפות פיזיות, התעללות פיזית ונפשית - רק מהשנים האחרונות. וזה בשניים שלושה ניירות שאנחנו קיבלנו כאן. מה קרה? מה קרה במדינה? איפה הסרנו אחריות?

אני, ברשותך, רק משפט אחד רוצה לומר אפרת. השר הנוכחי בחר במשרד הרווחה מכיוון שזאת משימת חייו. אני בחרתי להגיע למשרד הרווחה מכיוון שזאת משימת חיי, האוכלוסיות החלשות במדינה הזאת. אני, כמי שעומדת היום בראש המשרד הזה לא יכולה לומר, או לא רוצה לומר שמה שאת אומרת לא נכון. אני חושבת שהתחום הזה נדחק לחצר האחורית של המדינה. ואם אני יכולה רק במשהו לומר לאנשים שנמצאים כאן ולאלה אחרים שצופים, שאולי ירגיע, שנמצאים היום במשרד הזה אנשים שזה בראש סדר העדיפויות שלהם וחשוב לי לומר לא רק בראש, אלא גם בלב. צריך רק לקחת בחשבון שאי אפשר לעשות את כל הדברים בבת אחת, אבל אנחנו בתוך התהליך.

תודה סיגל. אני רוצה לעבור לנציגי המשפחות, איפה אתם יושבים? תודה רבה שהגעתם, קודם כל. אני מודה לכם מקרב לב. נרשמה נועה פוגל. שלום נועה. את רוצה לדבר, להיות נציגה? אם יהיה לי זמן לעוד נציגים, אני אשמח.

כן, אני מאוד אשמח גם שחבריי האחרים פה ישתתפו. אני אחות של צבי, בן 29. הוא גר בכפר "בני ציון" כבר 9 שנים. אחי מוגדר כמוגבל שכלית ברמה התפתחותית, היום לא אומרים "מפגר", נדייק, כך החוק מדגיש.

אני באתי לפה כדי לזעוק את כאבם של הוריי והכאב שלי, גם כאחות, שאנחנו חווים יום יום כבר 29 שנה, את הכאב בלגדל ילד. יושבת ראש הוועדה, את הדגשת את הנושא של אנחנו פה כדי לדבר על מוסדות חוץ ביתיים. אני רוצה לדבר בכלל בבסיס, על גידול ילד עם צרכים מיוחדים. אני רוצה לשאול את מנכ"לית משרד הרווחה אם את פגשת וראית במו עינייך מה זה ילד עם צרכים מיוחדים. אני ביקשתי אתמול ממנהלת הוועדה להראות פה תמונות, להראות מי הם. אני לא רוצה שכשישחררו את הסרטונים של האלימות המזעזעת שתשאלו אותנו אם אח שלי נפגע אני אגיד אני לא יודעת. וכנראה שכן, כי הוא היה חוזר עם סימנים כחולים, כשהוא היה גר באחת הדירות במעון.

לגדל ילד עם צרכים מיוחדים, בדיוק דיברתי עם חברתי לילך פה בדרך, שהיא אמא של שחר מדירה 15 שהוא חווה אלימות. לגדל ילד עם צרכים מיוחדים, זר לא יבין זאת. אתם לעולם לא תבינו. וזאת נקודה שחשוב מאוד להגיד אותה. וכולנו פה רועדים, גם שמוליק ועורכת הדין שמלווה אותנו. אף אחד לא יבין. ולהגיד שהם בראש סדר העדיפויות או בתחתית הסדר החברתי, הם בראש הסדר החברתי. הם הופכים אותנו לאנשים טובים יותר. ואני לא רוצה שאח שלי יהיה עציץ. חסרי ישע זה תינוקות, זה אנשים עד גיל 18, קשישים. כמה שנים הם נמצאים במסגרות? עד גיל 18 חוק חינוך חובה? קשישים זוכים ל-10 שנים טובות, 15 שנה טובות במוסדות. אח שלי הוא 9 שנים. הוא יכול להיות 10, 30, 40, 50 שנה. המקום הזה צריך להיות בית, לא מקום שהוא יהיה עציץ בשבילם. כשאמא שלי מתקשרת בבוקר לשאול איך היה, איך עבר עליו הלילה היא לא מקבלת תשובה.

מה זה עציץ?

הוא מגיע יפה מאוד לבוש לשבת. הוא מסופר, הוא מסורק. הוא מגיע עם בושם, עם בגדים יפים שקנו לו. אבל אנחנו לא יודעים מה הוא עושה ביום יום. אנחנו לא יודעים מה קורה איתו, איך מפתחים איתו.

אני פתחתי את האתר וכתוב שזו עמותה שתומכת, מכוונת, מקדמת את הדיירים, תלמידים ומשתתפים, שקיפות, שותפות ודיאלוג פתוח עם בני המשפחה, הקהילה והפיקוח הם הסוד להצלחה.

אין, אין. נכון, אמנם אני אחות, אבל אין. אמא שלי לא יודעת איך עבר עליו הלילה. במוצ"ש אני אספר לך יושבת ראש הוועדה, היה לו פצע ברגל. אמא שלי החזירה אותו לכפר, דרך המרפאה. עד עכשיו לא ראה אותו רופא. אנחנו לא יודעים אם יש לו זיהום ברגל. אני אתן לך עוד סיפור: לפני חודשיים באתי לקחת אותו לשבת. נכון החוק אומר יש חובת דיווח להורים? זה כתוב בחוק מ-65. צריך לשתף, לשתף על כל אירוע שקורה. בתקנות לפיקוח על מעונות. הוא נפל, הייתה לו מכה בגב. שאלנו מה קרה? נפל. אמא שלי ביקשה לראות מצלמה. מה העו"סית ענתה לה? 'נראה לך שעכשיו אנחנו נשב על המצלמות שעות כדי לראות מה קרה?' ומי יודע מי היה איתו.

כן, התשובה היא כן, אגב.

נכון.

אני מקווה שאמא שלך אמרה כן.

נכון. העברת דיווח, נוהל אירוע חריג. אני גם, אני עובדת סוציאלית, עבדתי במוסדות, אני יודעת איך זה עובד. יש לו עובד ממוצא מסוים, לא משנה, הוא לא יודע מילה בעברית. אח שלי יודע לדבר יותר טוב ממנו. אני ביקשתי אתמול אגב, שיראו תמונה שלו. כי אני רוצה שיראו שהוא לא רק מישהו שצריך להחליף לו.

אני לא יודעת ממי ביקשת.

אני ביקשתי מהודיה. אני אשמח, אני אשלח ותראו בהמשך ותסתכלו על אח שלי בשמחה. על שמחת החיים שלו ומה שהוא יכול לתת. הוא הפך אותי להיות בן אדם יותר טוב. אנחנו רוצים שידעו. אנחנו לא רוצים שיגידו, למשל כשסיפרו אותו בצורה מכוערת וזכותה המלאה של אמא שלי לבוא ולהתלונן שיגידו לה, שהעו"סית תגיד לה 'מה, את רוצה גם שהוא ילך למעצב שיער?' כן! הם שווים בדיוק כמונו. וזה מה שאנחנו רוצים. אני רוצה שאחרי 120 של ההורים שלי, שאני אדאג לו, שאני אדע שהוא נמצא במקום טוב. ולא שאנחנו נתפשר על איפה מוצאים מקום.

לפני שהפרשה זאת התפוצצה, את ישנת טוב בלילה?

לא.

למה?

אני אשמח גם שלילך תדבר. אנחנו לא ישנים טוב בלילה כי אנחנו לא יודעים באמת מה הולך שם. ולהגיע למוסד שבזכות גדולה מקבל את קרוב המשפחה שלנו, אנחנו רק אומרים תודה. וזו בעיית אמון בסיסי. לחפש מקום, אף אחד, שום עובדת סוציאלית, שום מנהל מוגבלות, חיפש לנו את המקום זה. אני מצאתי אותו לבד.

בני המשפחה שבויים, אפרת. הם לא יכולים להגיד כלום.

לילך רון לוי, בואי תציגי את עצמך בבקשה.

שלום. אני לילך, אמא של שחר. הוא נמצא שנתיים, מתחילת הקורונה, ב- "בני ציון". מזה שנתיים שחר דיווח לנו על מספר מקרי אלימות שונים ובהזדמנויות שונות ובכל פעם על ידי אותו מטפל. שחר הוא אוטיסט, הוא לא יודע לשקר. וכל פעם דיווחנו להנהלת הכפר שיפתחו, לבדוק במצלמות ולפתוח תלונה לפיקוח כמתבקש לפי הנהלים. אך בכל פעם נאמר לנו שלא יודעים כלום ואין הרבה אלטרנטיבות סבירות, אז לא עשינו בלגן. זה בדיוק מה שאמרו.

שתדעו שזו החלטה לא פשוטה להוציא בן משפחה לדיור חוץ ביתי. ולכן עם גילוי המקרים המזעזעים נפער בנו משבר אמון עמוק. והסיוט הכי גדול שלנו, כבני משפחה, קרה. אלה שמדברים ובעיקר אלה שלא מדברים. אבל עם זאת, אני חייבת להגיד שהנושא כאן הוא הרבה יותר גדול ואי אפשר להתעלם ממנו. יש עומס עצום על עובדים סוציאליים, חוסר במטפלים שמקבלים שכר מינימום מביש לעבודה פיזית קשה נפשית ופיזית. ולצערי, גם הפיקוח של משרד הרווחה על המסגרות החוץ ביתיות האלה כשל בתפקידו. על פיקוח למעון במשך שנים.

תדברי על כמה פעמים פנית למנהל ומה אמרו לך. זה יותר חשוב. על הדברים שמה שצריך לעשות אנחנו נדבר. מה אמרו לך? שנתיים שפנית ומה אמרו לך?

שנתיים פנינו ופעם אחת אפילו אמרו לנו שהבן שלנו משקר. ולא ערכו בירור ולא נראה לי שהסתכלו במצלמות. כי אם במקרה הזה, בחודשיים, ראו 600 מקרים, אני בטוחה שאם היו מסתכלים מהיום הראשון שהתלוננו, לפני שנתיים, היו יכולים לראות אפילו מקרה אחד. היו מסתכלים שעה. אבל חובה לעשות שינוי רוחבי בהרבה נושאים. בטיפולי שיניים, פיזיותרפיה, במצלמות. הבן שלי שנתיים במוסד, יש לו נסיגת חניכיים. איפה זה? איפה? זה הזנחה. לא פחות חמורה מהתעללות.

וכשאת מגיעה, כמו שאומרת, אני מניחה שזו עורכת דינך, כן?

כן, עו"ד קרנר.

שמייצגת את כל המשפחות.

אני רוצה להבין, כשאת באה עם הטענות והבקשות המוצדקות האלה, טפלו בבן שלי. איזה ברירה? מה? הם הודפים את הטענות שלך? את אומרת שהם אומרים שהוא משקר.

אומרים שהוא משקר. אומרים בדקנו במצלמות ולא ראינו.

ואת בעצם מגיעה לבקר את הבן שלך, רואה את כל המראות האלה או שהוא מגיע אלייך.

הוא מספר.

ומה את עושה? ואיך את מרגישה כשאת יודעת שאולי הילד שלך שם מוזנח, מופקר ואולי עובר התעללות.

אני לא חושבת שחשבתי בדימיונות הכי פרועים שלי לא חשבתי שהמקרים שהוא מספר הם עד כדי כך חמורים. אבל בפירוש הוא אמר דברים ספציפיים על דברים ספציפיים שהמטפל אמר. אני לא רוצה לחזור על זה, זה באמת מזעזע. אבל הוא סיפר דברים ספציפיים על איך תקפו אותו, אותו מטפל. זה, כן, הם אומרים 'כן, לא, נבדוק, הסתכלנו, לא ראינו כלום. אולי זה היה באמבטיה, שם אין מצלמות'.

ואת לא רוצה להוציא אותו מהמעון?

לאן אני אוציא אותו? עד שהגעתי למקום שחשבתי שהוא מכיל אותו ומקבל אותו. הסתובבנו בכמה מסגרות, חלקן כלבים לא הייתי, סליחה שאני אומרת, אבל כלבים לא הייתי מחזיקה ככה. לקח לנו זמן עד שהגענו למקום הזה. וההורים מפחדים לדבר. גם אנחנו.

מה זאת אומרת מפחדים לדבר?

מפחדים, פחד.

שלום יו"ר הוועדה, עו"ד גלית קרנר, אני מדברת בשם באמת אלפי פניות, מאות משפחות שפונים אליי. אני מלווה את התחום הזה בעצם מהסגר הראשון, שאז הגשנו את הבג"צ בשם אותם הורים שמשרד הרווחה בגלגול הקודם שלו, אני חייבת להגיד, שהגב' סיגל מורן באמת מרגע שהיא נכנסה לתפקיד הייתה נכונה להקשיב לנו. ועוד לפני התפוצצות הפרשה הזאת הייתה קבועה לנו פגישה ביומן לגבי הפניות של משרדי.

אומרים אורח לרגע רואה כל פגע. נתקלתי בפחד אימה של ההורים.

למה?

יש כאן נוהל לא הגיוני, שההורים מפחדים ממנהלי ההוסטלים והמעונות. הם צריכים אותם, כדי שיטפלו בילדים שלהם. לבוא ולמנהל ולדרוש תשובות ולקבל כל פעם, פעם אחר פעם תשובה לא מכבדת. אני נתקלתי וכולל זומנתי יחד עם עוד לקוחה של המשרד שלי אל ישיבת זום עם חלק מנציגי הרווחה וגם מינהל מוגבלויות שדרשתי פגישה איתם. הייתה פגישה מבישה ולא מכבדת. ומה שהם אומרים להורים האלה 'לא טוב לך, את לא יודעת? את דורשת תשובות? הוא נפל כי הוא נפל. אז קחי אותו. אנחנו לא רוצים אותו פה'. ההורים האלה, אנשים באמת - - -

אז איזה אפשרות יש להם?

אני רוצה רק שנייה לומר משהו. ישנה כאן התנהלות רקובה של שנים. זה לא החצר האחורית וכולנו צריכים כאנשים ערכיים, אני עושה את מה שאני עושה כאן בהתנדבות. באמת, התמזל מזלי ובורכתי שפנו אליי אותו צוות עבודה שגייסנו על מנת להקים את ארגון הורים ארצי. ארגון הורים ארצי זאת אומרת זאת הדרך הראשונה שלנו, כמי שמבינה קצת בפסיכולוגיה, לפרק את הכוח של הרווחה ואת הכוח של מנהלי ההוסטלים.

הבנתי. זאת אומרת, ההתארגנות שלכם נתנה לכם את הכוח.

ההתארגנות. עכשיו, מעבר לזה, כמה פעמים ביקשנו מצלמות עם שמע. לא יכול להיות מצב שאין פיקוח, פיקוח נשכני. הדברים הם פשוטים חברים, גב' סיגל מורן, כתבתי את זה. שוחחתי אתמול עם יו"ר הקואליציה, גב' עידית סילמן. דיברנו על הפעולות הפשוטות שאפשר לעשות וצריך לעשות אותן. לא יכול להיות מצב שבו ישנו מנהל הוסטל שהוא ללא הכשרה. לא יכול להיות ששמים שם אנשים רק עם דופק. חלק גדול מהם אין להם את היכולות. וכשאנחנו פונים לרווחה, וכשאני ביקשתי פעם אחר פעם שימו, אחרי הסגר הראשון, כשפרופ' נדב דווידוביץ', יש לנו כאן חברים, אנשים טובים מאוד.

כן, בואי תקצרי בבקשה גברתי.

שהתגייס. ביקשנו שישימו רופא שהוא מומחה בבריאות הציבור, כיועץ. יועצים. ישנם אנשים טובים שרוצים לבוא ולתת יעוץ. צחקו לנו בפנים.

טוב.

רק שנייה, בבקשה אני אסיים.

לא, לא, אני רוצה שתסיימי. כי אני רוצה לשמוע עוד את המשפחות ואני מבינה שיש פה עוד כמה נציגים. אני אחזור אלייך ככל שאני אוכל, בבקשה.

יש כאן אדם עם מוגבלות שיכול היה להיות באחד מהמוסדות האלה.

מי את גברתי?

קוראים לי נעמה לרנר, אני מהתנועה לעצמאות. עבדתי בארגון "בזכות" עד לפני שנה וחצי. 30 שנה אני מסתובבת במוסדות האלה וזועקת וצועקת את הדברים האלה שנאמרים כאן היום. מדובר לא במוסד "בני ציון", מדובר ב- "נווה האירוס" ומדובר ב- "רוגלית" ומדובר ב- "רמת חיפה" ומדובר ב- "רמת טבריה". הנה, אני אומרת את השמות. מסתכנת בתביעת דיבה, אתם יודעים מה? כל המקומות האלה רקובים. ואם אנחנו חושבים לרגע אחד שאנחנו פשוט נשים שם מצלמות וניתן לאנשים עם קצת יותר רמה לעבוד שם - אנחנו טועים. מקום סגור שאור השמש לא שוזף אותו, אין לו סיכוי. רק חיים בקהילה, בסיוע אישי, שנותנים לאנשים את הכוח לבחור את מה שהם רוצים. לבנות את התכנית שלהם. זה מה שיעזור. והגב' מורן, שאני כל כך מעריכה, ישבנו אצלה בשבוע שעבר ובאמת הרגשתי את הרצון האמיתי. אני רוצה להגיד לך מילה אחת לגבי הנושא של חקירה. להקים ועדות בדיקה פנימיות וחקירות פנימיות של המשרד זה לכבס את זה עוד פעם באותה מכונת כביסה שלא עובדת. צריך כאן ועדת חקירה חיצונית לגמרי. שתשמע את הציבור הזה של ההורים מכל המוסדות. שתשמע את האנשים עם המוגבלות עצמם, עם כל ההתאמות וההנגשות, כדי שהם יוכלו לדבר אחת ולתמיד על מה שקורה להם.

נעמה, השר הודיע אתמול על ועדת בדיקה בראשות של שופט, שהולכת להיכנס לכל העניין הזה.

אני אשמח מאוד להבין שמדובר בוועדה שתוכל אחר כך לתת מסקנות לציבור, חיצוניות. כל הוועדות האלה שנעשו עד היום, אני מנסה שנים לקבל משפט מתוך מה הייתה המסקנה לגבי מעון "רמת חיפה". מת שם אפי בן ברוך ז"ל. איפה התוצאות של ועדת הבדיקה? למה המשפחה לא קיבלה את התוצאות של ועדת הבדיקה?

אפרת, אני חייבת רגע שנייה להתפרץ.

תודה רבה. אני כבר עוברת לח"כים. עוד רגע.

נמצא כאן טומי ברצ'נקו, שהוא פשוט בן אדם עם מוגבלות שיכול היה להיות במוסד.

תודה רבה גברתי. יש עוד נציגים של המשפחות? בבקשה, תתקרבו לשולחן. תנו להם רגע בבקשה מיקרופון.

ברשותכם, אני חששתי שאני אתרגש, אז כתבתי את הדברים.

תודה לך. רק תציגי את עצמך.

קוראים לי רננה ישראל, אני אמא של נעמה. היא לא נמצאת בהוסטל, היא נמצאת במרכז תעסוקה. וחייבים, נזכיר במילה אחת את מרכזי התעסוקה, שגם שם שעות של בהייה באוויר. שום דבר, שום פעילות. אני שולחת, הבת שלי הגיעה להדרדרות כל כך חמורה.

בת כמה היא?

היא כבר בת 26. שלחנו אותה, היא הגיעה להדרדרות חמורה, כי פשוט מרוב שעות שלא עושים שם כלום, בהייה באוויר שעות שלמות. אני עכשיו במשא ומתן, דיברתי עם גל, העוזרת של מורן. גל יודעת את זה. אני במשא ומתן שישימו שם מצלמות, כי יש שם אולם גדול ואני מבקשת שישימו מצלמה, שיראו שהם שעות לא עושים שום דבר. ולא מוכנים לשים מצלמה, המפעיל. וכרגע משרד הרווחה תומך בהם. לא מכריח אותם לשים מצלמות.

אני רוצה רק להגיד, אני כתבתי את מה שאני מבקשת להקריא. אני רק רוצה להגיד, שאני כתבתי את זה לזכרו של אלי אורן. אני רוצה שתדעו מי זה אלי אורן. אלי אורן הוא בחור, סליחה, אלי אורן הוא בחור בן 32 שהיה הרבה מאוד שנים בהוסטל שנקרא "ההוסטל בהר הכרמל" שמנוהל על ידי אלו"ט. אלי אורן בחור שלא מדבר, בתפקוד מאוד נמוך. בשלב מסוים בהוסטל הוא התחיל להקיא ולהתלונן על כאב בטן. הוא לא יכול היה אפילו להתלונן, כי הוא לא מדבר, הוא רק החזיק את הבטן. והם אמרו שזה התנהגותי, שזה בגלל שהוא אוטיסט, לא קרה לו שום דבר. יש לו בעיות סנסוריות, בגלל זה הוא מקיא. וכשהוא היה מקיא הם היו מקבלים צהריים, אז הייתה עומדת לידו מדריכה שקיבלה הוראה שהיא תשים לב שהוא בולע בכל זאת ולא לתת לו להקיא. ואז כשהוא היה גומר לבלוע בכוח הוא היה הולך להקיא. אחרי שנה בסוף הביאו אותו לבית חולים רמב"ם ובבית חולים רמב"ם זיהו סרטן ברמה מאוד מאוד גבוהה. כבר אי אפשר היה להציל אותו. חודש אחרי זה הוא נפטר. אז את הדברים האלה, לזכר אלי, שאני אישית מכירה אותו ואת אמא שלו.

בבקשה.

ותרשו לי להקריא לכם. אני רוצה להגיד עוד דבר. אנחנו התכנסנו כאן בגלל מעשי התעללות.

אנחנו רק צריכים להצטמצם, כי יש הרבה אנשים שרוצים לדבר.

צריך להבין שמעבר למעשי ההתעללות, החיים שם בתוך ההוסטל זה חיים של סבל גדול, גם אם לא מרביצים לך.

ברור.

ואני רוצה שתבינו מהקטע הזה מה זה לחיות בהוסטל.

בבקשה.

לא עוד חיים של הזנחה והרעבה לילדינו במוסדות. לא עוד אימה והפחדה להורים, שבכל פעם שמעזים להתלונן על ההוסטל, מיד באים העובדים הסוציאליים ומאיימים שייקחו מהם את האפוטרופסות שלהם. את מבינה למה הורים לא מעזים להתלונן?

לא עוד חיי שעמום חסרי מעש, שעות של בהייה במסכים או סתם אפילו בהייה באוויר. הם יושבים ככה בסלון בוהים. כאשר המדריכים שלהם נמצאים בטלפון. מדריכים, שכמו שהבחורה כאן אמרה, עורכת הדין המכובדת, יש להם דופק. אף אחד לא לימד אותם איך להיות מדריכים.

לא עוד מטבח ומקרר הנעולים בפניהם והם תלויים בחסדה של מדריכה שתשים להם עוד טיפה אוכל בצלחת או תבריח להם פרוסה עם שוקולד, כשהאוכל שהוגש בארוחה אינו אכיל. הייתה לי אתמול שיחה עם בחור מקסים, נתנאל נורי. בחור מאוד מאוד אינטליגנט, שלא מדבר. אוטיסט. הוא אמר לי רננה, אני לא מסוגל לאכול. אז יש כאן איזה מדריכה שעושה לי טובה ומידי פעם היא מביאה לי פרוסה עם שוקולד, שאני לא אהיה כל כך רעב.

לא עוד הדרה מהמרחב הציבורי. מודרים מבתי הקפה, מהקניון, מהבריכה הציבורית. כי מספרים להם שאין להם צורך לצאת מההוסטל. הרי יש להם את הכל בהוסטל. לא עוד חיי הזנחה, בגדים מרופטים וגניבת הציוד. הביגוד החם והיפה שההורים קונים ומביאים להם. רק לפני שבוע אמא הביאה בגדים יפים, חנה קים כתבה את זה בפייסבוק. איפה הבגדים היפים שקניתי לבן שלי בחורף? פתאום הכל נעלם ואיננו.

לא עוד חוסים הסובלים במשך חודשים מכאבים ואינם מובאים בפני רופא מומחה בטענה שהם פשוט עושים הצגות. לא עוד קשירת חוסים למיטות ונעילתם בחדר חושך סגור. כן, אותו חושך שאנשי הצוות והעובדים הסוציאליים, אתם יודעים איך קוראים לחדר החשוך? שמכניסים לשם אנשים לשעות? הם קוראים לו "חדר הרוגע", כך הם קוראים לחדר הזה. אתה תירגע, מכניסים אותו ונועלים את הדלת.

לא עוד פיטום דיירים במנות עצומות של כדורים פסיכיאטריים, כדי שילכו לישון מוקדם ויתנו כבר שקט. כמה נוח לתת להם כמויות, כמויות של כדורים פסיכיאטריים. לא עוד עובדים סוציאליים הצועקים על ההורים וטורקים להם את הטלפון בפרצוף, כמו שכולנו ראינו השבוע את גדעון שלום. אני בכוונה אומרת את השם, תסלחו לי ברשותכם. מנכ"ל מנהל מוגבלויות, בכבודו ובעצמו, בשיא תפארת אטימותו. הילדים שלנו, אנחנו לא מוכנים שייקרו להם חוסים. הם חוסים בצל ההוסטל, בצל המפעילים, המקבלים בזכותם מיליוני שקלים. לכו תראו את הבתים של המפעילים האלה. איפה הם גרים ובאיזה רמת חיים. וגוזרים עליהם קופון שמן ושבע. ועשרות בעלי תפקידים מתפרנסים על חשבונם, כשהם עצמם זרוקים בצד.

הילדים שלנו, אנחנו מבקשים מכם לא לקרוא להם חוסים שגרים במוסדות. הם יהיו אנשים שחיים בבית משלהם ויקבלו את העזרה שמגיעה להם, לא בחסד, רק בזכות. מהיום אנחנו מבקשים מכם, אני פונה לכל אנשים המקצוע. אני מבקשת ממך סיגל מורן, אל תרשי לאף אחד לקרוא להם חוסים. תורידו את זה מהלקסיקון. וגם לא דיירים. מהיום אנחנו רוצים שהם יהיו בעלי הדירה. שהם יתגוררו בבתים משלהם, בדיוק כמונו. כמו כל אחד שיושב כאן בשולחן. לא עוד. הילדים שלנו הם בני אדם עם לב ושכל ונשמה. גם אם הם נולדו פגועים ושונים. הם קודם כל יצורים חיים, הם בני אנוש.

טוב, אנחנו צריכים להתקדם.

רגע, אני רק מבקשת משפט אחרון.

אנחנו ההורים החלטנו להתעורר. ואני מבקשת מכם פקידי הרווחה, המנכ"לים, הח"כים המכובדים, אנחנו צריכים לעשות כולנו חשבון נפש נוקב ואנחנו צריכים לבקש מהם סליחה.

תודה רבה לך. אני רוצה לעבור לפני שאנחנו עוברים - - -

אני מבקשת רגע את זכות הדיבור, סליחה.

עוד רגע.

אנחנו משפחה חלוצה ואני חושבת שמגיע לנו לדבר.

רק שנייה, את לא צריכה להתפרץ. את רואה שאני נותנת לכולם פה לדבר, אבל אפשר לחכות בסבלנות, כי גם אנשים נרשמו.

אני עוברת אליכם, שנייה. סליחה שאני רגע מקפחת את זכותם של הח"כים. בסדר? תודה. אני רוצה לפנות לנציגי המעון של "בני ציון" שיושבים פה. מי מטעם המעון?

עו"ד בני כץ, שלום, ויפה.

אני מבינה שהגעת בגלל שיש חקירה משטרתית ולכן המנהל עצמו לא הגיע.

לא, לא, אני מלווה את המעון כבר כמה שנים.

וצריך לומר שזה, אגב, אני טעיתי ואמרתי שזו עמותה, אבל זו חברה פרטית.

כן, זו חברה.

חברה כלכלית שבעצם כמו כל חברה פרטית, רוצה להרוויח.

אתה יכול להגיד שיש לה מטרת רווח, זה בסדר. היה על זה דיונים שלמים בכנסת ה-20.

אני רוצה רגע להבין בני.

והחליטו בכנסת ה-20 להפריט ולהביא הכל לחברות כלכליות.

תודה מירב, אני חושבת שאנחנו יודעים את זה.

לא, זה חשוב לי. אנחנו היינו פה ומחינו על זה ואמרנו שלחברות עם מטרת רווח יש להם אג'נדה אחרת. והיום זה מתפוצץ לנו בפרצוף.

בני, אני רוצה רגע להבין. אני רוצה להבין. אני קוראת דברים איומים שקרו אצלכם במעון. אני קוראת יותר גרוע, אני קוראת אפילו את המשטרה, את נציגי המשטרה שאומרים שהם לא ראו כזה דבר מזעזע בכל ימי חייהם. שוטרים ותיקים שנמצאים שם. איזה הסבר בכלל יכול להעלות על הדעת עכשיו כדי להצדיק את מה שאנחנו קוראים בעיתונים, לאוכלוסייה הכי, באמת, הכי שלא יכולה לדבר. איזה הסבר? אנחנו מסתכלים על זה, זה נראה מפלצתי. זה נראה לא אנושי. איזה הסבר אתם יכולים לתת?

אנחנו לא נותנים הסברים. אני אומר בצורה מאוד ברורה לכולם. קודם כל, נאמרים פה דברים מאוד קשים, לא רק לגבי "בני ציון", אלא לגבי כל המערך. ואין ספק שפה צריך לעשות בדק בית ואין ספק שכל המערך הזה צריך לקבל תפנית.

אני רוצה להגיד דבר מאוד ברור לכולם: אני לא בא כאן כדי לתת הסברים. אנחנו לא מתכוונים להגן על עובדים שאיבדו צלם אנוש. מטפלים או מטפל בביתן 15, כולם שמעו, ושהתנהגו בגסות ובבריונות. ובחוסר חמלה כלפי חסר ישע. ואלה עובדים, אני אומר לכם, שעברו הכשרות מפה עד אמריקה, כולל הדרכות.

איזה הכשרות הם עברו?

שנייה, אני אסביר.

הם לא יודעים מה זה אדם עם מוגבלות שכלית, עברית הם לא יודעים. עברית הם לא יודעים.

אני מבקשת עורך הדין, איזה הכשרות בדיוק הם עברו? אני מכירה את הנושא.

מיד, מיד. שאלת שאלה, אני אפרט.

תתייחס למפעיל, איפה האחריות שלכם?

אני מיד גם אתייחס לזה. בסדר? שנייה אחת. אנחנו לא מתכוונים להגן על עובדים שעברו הכשרות, אבל חיכו לדמדומים כדי לבצע את המעשים הנפשעים.

לא חיכו לדמדומים, עשו את זה גם ב-7:00 בבוקר.

אפשר? תני לי רגע, תני לי שנייה אחת להשלים משפט. וביצעו מעשים בלתי נסלחים. אני רוצה להגיד לכם, ופה לא ברמת התנצלות, שאנחנו ב-18 חודשים האחרונים פיטרנו שישה עובדים שחשדנו לגביהם שעברו על חוק חסרי ישע. ואני מדבר איתכם על שימועים רבים אחרים. זאת אומרת, אפס סובלנות לגבי מקרים שאנחנו רואים. זה פקטו, אני מדבר בפועל.

אבל אם אנחנו נתייחס למה שאמרה מקודם מנכ"לית משרד הרווחה, שאמרה שמה שהדליק אצלה בין היתר את נורות האזהרה היה שוויון הנפש של אנשים שעומדים ליד הבן אדם המתעלל. זאת הבעיה. אז איך אפשר לבוא ולהגיד שמדובר כאן במטפל מספר לא יודעת, מביתן 15?

מדובר כאן על תפיסת עולם.

אני אומר, כל מי שעמד, כל מי שעמד ואנחנו ראינו או לא ראינו אדם עומד ופוגע בחסר ישע, וכן, אנחנו לא קוראים להם חוסים, אנחנו קוראים להם דיירים, זה השם שלהם. כל מי שעמד ופגע, מבחינתנו לא ראוי להמשיך ולעבוד אצלנו.

ומה עם אותם אנשים שעצמו עיניים ואפשרו את זה?

אני אומר עוד דבר. אני אומר עוד דבר. הרווחה מבצעת עשרות ביקורים בשנה וחצי האחרונות, שנתיים אחרונות וביקורי פתע.

בוא תספר איך זה עובד. שהמפקח מגיע לשער, מודיע למנהל ההוסטל. פותחים את השערים ואז החוסים או הדיירים פשוט אומרים 'אה, ידענו שמישהו מגיע כי מפסיקים להרביץ. כי הוציאו את העציצים הירוקים'.

אז אני אתייחס גם לזה. קודם כל, אני לא, קודם כל, תראו.

אתה מאשים את ה-ש"ג.

לא, אני לא מאשים אף אחד. קודם כל, ביקורות, רבותיי, רבותיי, שנייה אחת. שנייה. קודם כל, אני רוצה לומר לכם שמי שהגיש את התלונה ומי שהגיש את התלונות בעבר, ואני מדבר על עשרות תלונות, זה אנחנו.

לא נכון. בהנחיה של המפקחת.

זה אנחנו הצפנו את זה למפקחת.

זה הנחיה של המפקחת.

איפה כל שאר התלונות של ההורים שלא הגיעו לידי טיפול כל השנים. איפה? איפה?

אני לא יכול להתמודד. אני לא יכול להתמודד עם צעקות.

בוא בבקשה תשלים את הדברים, בני.

אני אצטרך להשלים את הדברים. אני לא יכול להתמודד. אם אתם רוצים פה תשובה ואני אשמח לענות. ואני הגעתי לכאן, אנחנו לוקחים אחריות.

לא, אנחנו רוצים הסברים. אנחנו רוצים הסברים על ההתנהלות הפושעת שלכם.

ההתנהלות שלנו לא פושעת.

וזה שאתה מגלגל את זה לעובדים.

הדברים שלך הם חמורים.

מאה אחוז. ההתנהגות שלכם היא חמורה.

אני מציע לך קצת פחות פופוליזם כלפיי וכלפי המעון.

אתה לא תציע לי הצעות.

קצת תתנהל בצורה מכובדת.

בני, אני מציעה לא להיכנס לווכחנות מיותרת.

אל תגדל עליי. אל תגדל עליי.

שלא תועיל כאן.

אל תגדל עליי. אל תגדל עליי ואל תתנהג אליי בצורה כזאת.

תודה רבה. אני מבקשת שתסיים את דבריך.

אל תגיד לי איך להתנהג.

אל תגדל עליי ואל תעשה פופוליזם.

יוראי, תודה רבה.

אל תגלגל את זה ל-ש"ג ולא למשרד הרווחה.

הנה, יש לכם מופע שלם איך נראים המפעילים. בדיוק ככה.

אני רוצה לציין.

תודה רבה. בלי הפרעות מיותרות.

תודה. אני רוצה לומר לכם, תראו.

חוצפה כזאת.

כל מי שפשע בעבר ובהווה יש לנו אפס טולרנטיות כלפיו.

חוץ מהמנהלים.

אני רוצה, אתה מפריע לי שוב, אני מבקש ממך.

הפשע האמיתי הוא ההתעלמות.

אני רוצה לציין שהמנכ"לית בעצמה.

חוצפה כזאת.

שאנחנו מעריכים את העבודה שלה ואנחנו רוצים לעבוד איתה, כתבה מכתב בצורה ברורה כתבה, שתי שורות אני אקריא לכם: "במספר לא מבוטל של הזדמנויות שמעתי הן מצוות המטה והמחוז והן מההורים ובני המשפחה של הדיירים שבחים רבים וטובים על צוות המעון שפועל במקצועיות רבה מתוך שליחות ומסירות אין קץ".

הם כנראה חושבים שיעיפו אותם מהמעון אם הם יגידו אחרת, סליחה.

לא, זה המנכ"לית אמרה את זה.

עדיין אני חושבת שבמעון יש גם הרבה אנשים טובים.

זה המנכ"לית, גב' סיגל מורן.

בדיוק. חייבים להגיד את זה שיש אנשים טובים בתוך המערכת. בואו.

אני לא בטוחה, אתה יודע בני, הטיעון הזה דווקא מתוך מקום של זהירות שבה אומרת המנכ"לית - - -

לא, לא, זה נכון.

שהיא לא רוצה לצבוע את כולם, כמו שבאף מקום לא כולם הם אותה מקשה.

ואני רוצה להגיד לכם דבר אחד. לדעתי ולא דעתי המקצועית, להשתלט על המעון ברמה של ההשתלטות הזאת ולא לטפל בנקודה הזאת, זאת הייתה טעות. אנחנו כמובן משתפים פעולה בכל דבר. אנחנו יכולים לראות כבר אירועים מאוד קשים שקרו גם ביום שישי.

לא, לא, לא. אל תגיד את זה. אל תגיד את זה, כי זה פופוליסטי.

אנחנו רואים אירועים מאוד קשים ואני אומר לכם שכרגע - - -

אפרת, אני רוצה לומר לכולם שהאירוע שהיה ביום שישי - - -

לא, את תתני לי, את תתני לי לסיים.

ישבה מפקחת. לא היה שם אירוע אלימות.

לא, היה שם אירוע קשה. בן אדם פונה לבית חולים עם פגיעת ראש קשה.

על פגיעה עצמית וזה נבדק.

אני לא יודע מה היה. רגע, רגע, אפשר עוד משפט?

רגע, בעצם.

עוד משפט אחד.

שנייה, לא, לפני המשפט האחד. בעצם, אם אני מבינה מה אתה אומר, אתה רוצה להגיד עכשיו שאתה בכלל מגלגל עכשיו את כל האחריות גם ממה שהיה לפני שעכשיו משרד הרווחה התערב וגם בימים האחרונים כשהוא מנסה לשמור ולקחת אחריות, גם עכשיו הוא אשם?

כן.

משרד הרווחה לא מנסה לקחת אחריות.

חוצפה כזאת.

הוא מנסה כרגע לסגור את החור הציבורי הקשה מאוד ואת הטענות הקשות מאוד וחלקן מצודקות. לא רק לגבינו, לגבי אחרים.

בואנ'ה, אתה יודע? במקום לשבת כאן להסתכל להורים בעיניים ולהגיד אנחנו חטאנו, פשענו, מתנצלים.

אני מסתכל להם בעיניים, אני יושב מולם.

זה מה שאתה עושה? אין לך בושה?

את לא מסתכלת להורים בעיניים. את לא מסתכלת להורים בעיניים, אני מסתכל להם בעיניים.

נראה לך שמישהו מהיושבים כאן חושב שהייתי צריכה לעשות דברים אחרת?

הגב' סיגל מורן היא הראשונה שהסתכלה לנו בעיניים, אדון מייצג את רשות אלאור.

מישהו כאן חושב שהייתי צריכה לעשות דבר אחר?

בבקשה, גברתי, לא לצעוק יותר במיקרופון בלי רשות, עם כל הכבוד. רק שנייה, סליחה, סליחה. רק שנייה, גברתי, אני מבינה את הכאב.

הוא יושב פה חסר בושה ומגלגל את זה.

יוראי, יוראי, סליחה, אבל גם אתה מפריע. ואי אפשר ככה. וגם ככה הדיון הזה הוא טעון ואם אנחנו לא נכבד אחד את השני אז גם לא נגיע לשום דבר, עם כל הכבוד. ואני אומרת את זה גם אלייך, בכאב ובכבוד. אני מבקשת ממך, גם את תשמרי על הכללים. מה לעשות? זה הדיון. יש פה הרבה מאוד משתתפים. כל אחד נסער, כל אחד זה כואב לו.

תודה. הדיון הזה הוא מאוד מאוד חשוב. התקלות חייבות להיות מתוקנות. גם העובדה, משפט אחרון, גם העובדה שמטפל אחד בנורמלי מטפל בעשרה דיירים ובלילה ב-30.

זה אתם עשיתם, זה לא התקן.

זה אתם והתקציבים שלכם.

זה אתם וזה לא התקן.

ואל תפילי תיק.

אתה קיבלת תקציב, המדינה עשתה טעות.

את בכלל לא יודעת איך נראה הבית של חוסים או של דיירים.

בוא'נה, אתה חצוף. אתה באמת חצוף אדוני.

נתנה לחברות בע"מ לנהל מקומות כאלה.

אז בכל הרצינות.

ופה התחילה הטעות.

אתה יודע, אני משתדלת כמו שאמרת, גם להביא את הדברים הטובים על אלאור.

אתה פשוט חסר בושה.

גם אני משתדל.

זה מה שיש לך לומר?

טוב, בני, תודה רבה לך.

זה מה שיש לך לומר?

אני רוצה לעבור לדוברים הבאים.

זה מה שיש לו לומר.

אני לא מוצאת את הרשימה של הח"כים, רגע.

אגב, אני רוצה להגיש שמשטרת ישראל קיבלה מאתנו עשרות תלונות.

משטרת ישראל תמצה אתכם את הדין ומה שהיא לא תמצה אנחנו נמצה.

משטרת ישראל תמצה את הדין עם האשמים, לא איתנו.

אני מבקשת, יוראי, תודה רבה.

ואני מבקש ממך, שוב, להיזהר בלשונך.

אני מבקשת מכל חבר כנסת שאני אפנה אליו עכשיו ש-א' לא יחזור על הדברים, ברשותכם. ובואו, באמת, אין לנו עוד המון זמן. אני כן רוצה לאפשר לעוד אנשים לדבר. יש פה הרבה אנשים טעונים. ולכן אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה, תהיו מדויקים, מצומצמים, חדים.

הבנתי ששירלי הייתה ראשונה, אז בבקשה, שירלי.

קודם כל, אני מברכת כמובן על הדיון זה. אני רואה כמה הוא טעון ואמוציונלי לכולם. לפני הכל, אני רוצה להגיד אין טוב כמראה עיניים. ובהסכמתו המלאה של אחיו של יעקב, חזי, בן שבת, שאח שלו נמצא באחד מההוסטלים שנקרא "נווה האירוסים", בהסכמתו אני מראה לכם עכשיו באמת, אני מדברת עכשיו ואני רועדת, מדם ליבי. דברים שהוא הראה לי היום בבוקר ודיברתי פה עם הרבה מההורים שהגיעו. הזמנתי אותם אליי ללשכה. הם סיפרו לי את כל מה שהאחים, הילדים שלהם עוברים. וזה זוועות שהם טפח מכל המסכת שאנשים והדיירים האלה עוברים בכל ההוסטלים. זה התפוצץ לנו עכשיו, אבל זה שנים על גבי שנים.

לפני חמש שנים אני כבר התחלתי להיות פעילה בתחום הזה יחד עם תנועת לינק 20 וקידום דיור קהילתי וארגון בזכות למען אנשים עם מוגבלויות. וההוסטלים, לדעתי, אם אתם שואלים את דעתי, פשוט צריך לסגור את כולם. לסגור את המקומות האלה. לקדם דיור קהילתי, שיחיו בקהילה, כמו אנשים, כמו אזרחי מדינת ישראל. כמו כל בן אדם אחר. למה הם אסירים?

אני ברשותכם מראה לכם עכשיו את התמונות. זה יעקב, נמצא בתת תזונה. זה המצב שהוא נמצא אחרי שהוא הגיע להוסטל. תת תזונה, הוא נמצא ב- "נווה האירוסים".

אחיו נמצא כאן איתנו, לא?

אחיו נמצא כאן איתנו. זה מכות שהוא קיבל. לצערנו הוא היה צריך ללכת.

ויש אישור שלו להראות את התמונות האלה?

כן. הוא שלח לי אותן באישורו המלא. והוא שלח סרטון שהוא רואה איך אחיו נעול בחדר.

אני לא בטוחה שאנחנו יכולים לראות.

הוא נעול בחדר רוגע, כל היום במשך שעות על גבי שעות. צועק. ופה, רואים איך הוא מפחד מהמטפל ששם לו מוזיקה והוא פשוט לא זז מרוב פחד. הוא הגיע עצמאי להוסטל.

תודה שירלי.

רגע, אני רק אגיד שהוא הגיע כבן אדם עצמאי, עושה צרכים לבד. אוכל לבד. הכל, עצמאי. הוא הגיע בחור עצמאי כמו כולנו. ומהרגע שהוא נכנס להוסטל מצבו הדרדר. הכריחו אותו לשים חיתול, הכריחו אותו לאכול אוכל נוזלי. לעשות פיפי וקקי הוא מתחיל רק בחיתול. אין, פשוט הוא ירד מצלם אנוש. חזי עכשיו בתהליכים להוציא אותו מההוסטל. הוא לוקח אותו חמש פעמים בשבוע להפוך אותו לאדם עצמאי. שילך לחוגים, לשחייה, לחזור להיות בן אדם. איך דבר כזה קורה במדינה שלנו? איך? זה פשוט מזעזע אותי, איך במדינת ישראל, איך אנחנו מרשים, אצלנו בבית יקרו דברים כאלה? כולנו חייבים לקחת חלק מהדבר הזה. לשאת באחריות ולא לשתוק שנים על גבי שנים.

אני באופן אישי, אני רוצה להגיד פה יושבת ראש הוועדה, אני באופן אישי הולכת לפעול בנושא הזה. למגר את התופעה. לסגור את כל ההוסטלים במדינת ישראל, להרחיב את הדיור הקהילתי. שהמדינה תתמוך בזה. זה חייב לקרות אתמול. תראו את התמונות האלה, זה ממש טיפה בים. טיפה בים מכל מה שהדיירים האלה עוברים. וזה פשוט ממשיך יום אחרי יום, שנים על גבי שנים. זה נורא ואיום. אני לא מוצאת מילים אחרות לתאר את המצב הזה.

תודה שירלי. חברת הכנסת מיכל וולדיגר.

תודה. אז קודם כל, אני גם מברכת על הדיון ומצרה כל כך על הסיטואציה. על האירוע, על הטרגדיה, אני לא יודעת אפילו איך לכנות את זה. אבל אני כן רוצה בכמה נקודות. א', לגבי המשפחות ששאלת פה איך הם שבויות. אז המשפחה היא שבויה. היא שבויה בכמה כיוונים. מלכתחילה, מהרגע שהילד נתגלה כבעל מוגבלות או עם מוגבלות, אני לא אוהבת את המילה בעל מוגבלות.

אדם עם מוגבלות.

אדם עם מוגבלות, כן. בין אם זה מוגבלות שקופה, שזה נפשי ובין אם זה מוגבלות שאנחנו רואים אותה בעיניים. המשפחה במשבר. זה מחלה משפחתית ולא של הבן אדם עצמו. והיא תמיד נמצאת בעמדת התגוננות. מהרגע הראשון. היא תמיד מרגישה שהיא צריכה להגיד תודה לאלה שנותנים להם את המינימום. ולכן זה כבר טבוע בתוך האופי של המשפחה. למשפחה אין שום מעמד חוקי במדינת ישראל, אלא אם כן הם עושים צעד של אפוטרופוס אבל עד שנותנים את זה זה לוקח זמן. צריך בהחלט בחקיקה לקבוע את המעמד המשפטי של המשפחות. אז כל היום היא בעמדת התגוננות.

ככל שזה מתפתח המצב מדרדר, כי מה לעשות? המחלות האלה מטבען הולכות ומחמירות והם מגיעים למצב שאין להם ברירה, הם צריכים להכניס את הילד לתוך מסגרת חוץ ביתית. בכלל הן מרגישות שבויות, כי תמיד האצבע הייתה מאשימה בגללכם, אתם אשמים. עכשיו כשמגיעים לאיזה שהיא מסגרת, שוב הם אומרים תודה לריבונו של עולם שיש להם את המסגרת הזאת.

רגשות האשם האלה.

ולכן העניין של שבוי זה גם שבוי כי אין אלטרנטיבה וגם האופי של המשפחה, שאין לה ברירה והיא לא יכולה לבוא ולצעוק את הצעקה. זה לגבי המשפחות. ויש מה לעשות לגבי זה, כמו שאמרתי, לתת לה מעמד חוקי ולתת לה תמיכה. גם לה מגיע תמיכה כמשפחה, בלי כל קשר לתמיכה שניתנת לבן המשפחה.

לגבי המסגרת הספציפית ובכלל. אני חייבת להגיד שגם ב- "נווה אירוסים" וגם במסגרת הזאת הייתי פיזית. אתמול הייתי פיזית במסגרת כדי ללכת לראות. וחשוב לי להגיד, אל תהרגו אותי, בסדר? כן ראיתי מסגרת טובה. אני קצת חולקת על שירלי במובן הזה, שנייה, שנייה, רגע. המשמעות היא רצף טיפולי, זאת מילת הקסם. והרצף הטיפולי לא קיים במדינת ישראל. יש בן אדם שיכול וראוי ונכון וצריך דירה בקהילה. כמו שאמרה פה האמא וכמו שאומרים פה כולם. יש לו כישורים שהוא יכול להיות עצמאי.

מיכל, אחרי חמש שנים שאני פועלת בנושא - - -

דקה, דקה, אבל בסדר, בואי, תני לי.

בואי ניתן למיכל להביע את דעתה. מיכל, בואי תסיימי.

כן, יש לי עוד שתי נקודות.

לא, לא, אנחנו חייבים לסיים. לא שתיים.

כן, כן, שתי נקודות. אני רק אומרת, הרצף הטיפולי צריך כמה שיותר בקהילה. אבל לסגור הוסטלים כרגע אי אפשר, כי צריך מקום לילדים האלה.

ואני רוצה לומר שני דברים אחרונים. א', הנושא של ענישה מרתיעה. לפני חודש פורסם פסק דין על שני אנשים שהתעללו קשה במסגרת דומה, מסגרת של אנשים עם תפקוד נמוך, בינוני נמוך. התעללו ברמה כזאת שהוציאו בן אדם עירום ועריה בחורף והיכו אותו. נורא ואיום. ומתוארים האירועים שהוא עשה, איך ששני אנשים, גבר ואישה, שהתעללו באותו חסר ישע. ופשוט אחד לאחד, את קוראת את זה ואת לא מאמינה. ובסוף מה השופטת כותבת? היא נותנת להם עונש של עבודות שירות. ואישה שהתעללה היא עובדת כיום עם קשישים. כלומר, אין ענישה מרתיעה למען יראו וייראו.

טוב, אני בטוחה שעוד אפשר לפתח את זה.

דבר אחרון.

מיכל, לא, אני לא יכולה. אני לא יכולה.

דבר אחרון.

את לוקחת זמן של אנשים רבים שהגיעו.

משפט אחרון.

אפרת, אני נותנת את הזמן שלי למיכל.

רגע, אני רוצה להגיד משפט אחרון. שהנושא לדעתי הבסיסי ביותר זה התת תקינה והעדר כוח אדם. כלומר, במוסד הזה, אם היו לא שני אנשים על 17 חוסים - - -

זה היה פותר את הבעיות?

רגע, רגע. זה תת תקינה וחוסר כוח אדם במובן הזה - - -

לא, זה גם תת תקינה וגם איכות ותנאי העסקתם.

המשפט האחרון שלי שאני רוצה לומר. שהעובדים האלה שנגדם עכשיו עשו את המעשים הנוראיים האלה, הם בעצם נמצאים בשוחות. הם בעצם נמצאים 24/7 עם האנשים עם המוגבלות. והם בעצם חסרי כל השכלה ושכר מינימלי.

מיכל, לא, אני רוצה להגיד לך משהו. אני בטוחה שאם הייתי שמה אותך, בחיים לא היית מגיעה, גם אם היו משלמים לך חצי. אז בואי, אל תתני להם שום הגנה.

לא הגנה. מה שאני מנסה לומר הוא בדיוק הפוך. שאנחנו כמדינה חייבים לשים סטנדרט במובן הזה שיהיה מבחני אישיות על כל בן אדם, גם המנקה באותו אזור צריך לעבור מבחני אישיות ברמת הסבלנות שיש לו, חוסן נפשי שיש לו. וצריך לעשות איזה סוג של סלקציה מי יכול לעבוד במקומות האלה ומי לא. ובהתאם גם את השכר. וכשזה יקרה אני מבטיחה לך ש-90% מהמקרים ייפתרו.

מי שלא נרשם, שיירשם בבקשה פה ברשימה. יש לנו רשימה מסודרת לדיבור.

אם אפשר לתת לטומי ברצ'נקו שהוא בן אדם עם מוגבלות, שהוא הפוטנציאל להיות הלקוח.

אנחנו גם ניתן לו לדבר. עוד רגע בבקשה גברתי. אני רוצה לפנות לעיתונאית שמסקרת את כל ענייני הרווחה כבר שנים. כתבת ידיעות אחרונות שיושבת כאן לדעתי, הדר גיל-עד. ובואי נגיד ככה, שאם אני מבינה נכון, מה שקרה עכשיו לא הפתיע אותך.

לא, זה לא הפתיע אותי ונשבר לי הלב לשמוע את המשפחות, בדיוק בגלל שזה לא מפתיע. כי הכתובת ישנה על הקיר כבר שנים וזועקת. אנחנו מפרסמים כתבה אחר כתבה ותחקיר אחר תחקיר. חברת הכנסת פינטו כאן הראתה תמונות מהמוסד "נווה האירוס". אני עצמי פרסמתי עליו תחקיר לפני בערך שנה, עם עדויות מזעזעות וממצאים מזעזעים. ושום דבר לא נעשה. שום דבר לא נעשה כדי למנוע מהמקרים האלה להמשיך ולקרות.

למה שום דבר לא נעשה?

זה בדיוק העניין. זה בדיוק העניין. כי אין אלטרנטיבה. אין אלטרנטיבה.

כי למדינה קל יותר לתקצב את המוסדות האלה מאשר להקים דיור קהילתי.

אוקיי.

נכון. אני שמעתי אתמול את מסיבת העיתונאים של שר הרווחה ושמחתי לשמוע שהמדינה באיזה שהוא תהליך לקדם שילוב של אנשים עם מוגבלות בקהילה. זה באמת צעד מבורך. אבל צריך לקחת בחשבון ש-א' זה צעד שייקח הרבה זמן. ו-ב' שכרגע צריך לטפל במה שקורה בתוך המוסדות הסגורים, כי זאת המציאות שהאנשים האלה חיים בה כיום. "בני ציון" זה מקרה מחריד, זה מקרה מזעזע. אבל אל תשלו את עצמכם שמדובר במקרה נקודתי. זה פשוט מקרה שהתפרסם. ההזנחה שקורית במקומות האלה - - -

את לא חושבת שכמות המקרים שהייתה שם היא חריגה ביחס למקומות אחרים?

היא יוצאת דופן. כמות המקרים שקרתה שם, אני רוצה להאמין, כן? שהיא יוצאת דופן. אבל כמות התלונות, אני יכולה להגיד שבשנים שאני מסקרת נושאי רווחה אני מלווה לא מעט משפחות של אנשים עם מוגבלות שכלואים בתוך המערכת הזאת. ואני שומעת על תלונות, על הזנחה. ואני שומעת תלונות על אלימות ואני שומעת תלונות על אלימות מינית שמגיעות למנהלי המוסדות ושמגיעות לרווחה ושמגיעות אפילו למשטרה ונסגרות. למה הן נסגרות? כי הכי קל להשתיק את האנשים האלה. הכי קל להגיד שלא מאמינים להם בגלל המוגבלות שלהם. כי הם לא יודעים, כי אולי הם לא יכולים לדבר ואולי הם לא יכולים לבטא את עצמם כמו שאנחנו יכולים לבטא את עצמנו ובגלל זה הכי קל להשתיק אותם ואת המשפחות שלהם. וגם בגלל שהמשפחות האלה כלואות. כי אין להם אלטרנטיבה, כי אין להם משהו אחר שהם יכולים לעשות. ואנחנו זועקים את הזעקה הזאת כבר שנים. הדברים האלה קורים מתחת לרדאר. מדינת ישראל במשך שנים לא משלבת את האנשים האלה בקהילה. המענה היחידי שנותנים להם זה המוסדות. סוגרים אותם בתוך המוסדות, רחוק מעין הציבור, רחוק מעין המשפחות שלהם. ובסופו של דבר הם תלויים בחסדיהם של מי שמטפל בהם.

דובר קודם על נושא הצוותים. אני מאמינה בכל ליבי שיש הרבה מאוד אנשים שמגיעים לעבוד בתחום הזה מתחושה של שליחות. מרצון לטפל באנשים. באותה נשימה, בואו תמצאו כוח אדם איכותי שאתם משלמים להם שכר מינימום. כי זה מה שקורה כרגע במוסדות. בואו תביאו אנשים איכותיים שאתם משלמים להם פחות מ-30 שקלים לשעה ותצפו שהם יתנהגו בצורה מוסרית ומכבדת לאנשים שחיים שם.

ומבחני אישיות.

תודה.

אני מבקשת זכות דיבור לאקי"ם, לנציגות של אקי"ם. אמא לילדה עם מוגבלות.

אני שוב אומרת, שאנשים פה רשומים. יש פה הרבה אנשים.

אנחנו שתינו רשומות.

אני אגיע אלייך. אני אגיע אלייך. טומי?

טומי ברצ'נקו, מהתנועה לעצמאות, אדם עם מוגבלות. הוא מתקשר דרך מחשב, אז תחכו רגע.

בבקשה.

אני פניתי למשרד הרווחה למציאות פתרון דיור וטיפול. שלחו אותי לראות כמה מקומות וראיתי את המקומות. ראיתי שאין טיפה של פרטיות. החדר שלך הוא לא החדר שלך, כל אחד יכול להיכנס. אתה עם עוד שותף, שאתה צריך לחלוק איתו. אתה לא יכול לארח מבקרים. אתה צריך להתחשב בשותף שלך לחדר, במעון אחד ליד החדרים של הדיירים צמודים למשרדים של הצוות. זה לא פרטיות, זה לא בית. אני לא מוכן לחיות ככה. אף אחד לא צריך לחיות ככה.

אני חי בקהילה וזה בלתי אפשרי, כי אין במשרד הרווחה שירותים מתאימים לקהילה. אז אנחנו נאלצים ללכת למוסדות. אני יודע שזה מאוד קשה. אני יודע שאנחנו לא קלים והטיפול בנו מורכב, אבל אנחנו צריכים לחשוב על איך אפשר לתת עצמאות לכל אדם עם מוגבלות. ולא למנוע מהם לגשת למטבח כשהם במעונות לאנשים עם מוגבלות פיזית. המטבחים הם לא נגישים, זה פשוט לא יאומן. בואו נחשוב על איך נותנים עצמאות לכל אדם עם מוגבלות. מבחינתי אני לא מוכן בשום פנים ואופן, לא אהיה במוסד, אם זו תהיה ההזדמנות האחרונה.

תודה רבה טומי.

בואו, תענו על זה, משרד הרווחה. מה אתם עונים לבן אדם כמוהו?

עניין של פרטיות, עניין של עצמאות, נושא של נגישות.

שטח מחייה.

שטח מחייה.

לחיות בבית. קודם כל זה לחיות בבית.

ארונות נעולים, אין גישה לחפצים האישיים שלהם.

חפצים אישיים. ברור, יש פה הרבה. אני בטוחה שסיגל, את תוכלי גם להתייחס לדברים האלה בסוף הדיון.

אם - - - לא הייתה נותנת לו את כל זה, בחיים הוא לא היה מגיע לחיים עצמאיים. היחידה שהצליחה, שעושה את זה יום יום זה לא משרד הרווחה ולא אף אחד מכל השירותים החברתיים. קרינה ברצ'נקו, תקומי. שהיא זו שעושה את זה ביום יום ומאפשרת לטומי את זה. וזה צריך להיות באחריות משרד הרווחה ולא באחריותה של קרינה. בשעה שהבחור בן 25.

תודה. תודה רבה על הדברים האלה. חבר הכנסת אופיר כץ ואחר כך חבר הכנסת יוראי להב.

תודה גברתי יושבת הראש. תודה באמת גם שאת מקיימת את הדיון הזה במהירות האפשרית. דיון חשוב, דיון שבאמת מרסק את הלב. המקרה הזה שאנחנו רואים, העדויות, המראות - זה משהו שבלתי אפשרי להכיל את זה. האכזריות הבלתי נתפסת הזאת. ועכשיו בדיון אני מבין שהאכזריות היא לא רק אותם מתעללים, האכזריות היא בעצם שגרת החיים של האנשים. זה דבר אכזרי לא פחות, שמאפשרים להם לחיות בתת תנאים כאלו. לא פחות מרסק את הלב באמת לשמוע אתכם, את הקריאות מצוקה של בני המשפחה שלכם. שאתם יודעים שהם לא משקרים, שהם אומרים את האמת. שהם רוצים בעצם עזרה. ואתם מנסים לסייע, לבדוק ואפילו את המינימום הנדרש, לקבל תשובות, לבדוק, אתם לא זוכים לזה. אני בטוח שזה כואב לא פחות מאשר העדויות עצמן. חוסר היכולת הזאת באמת, כשאתה רוצה לעשות משהו, לעזור לבן המשפחה שלך ואין לך שום מענה. אין לך מי שישמע אותך, שיעזור. זה באמת קשה, קשה לשמוע את זה.

אני אשתדל לקצר ולחבר את זה לנושא נוסף שאני מטפל בו כבר הרבה שנים. זה ההתעללויות בגני הילדים ואני רואה פה דברים שהם באמת די חופפים, באותה אכזריות, באותו טיפול של המדינה בתחום חסרי הישע. גם במקרים האלו היינו צריכים לראות זעזועים ומקרים אכזריים בשביל שאנחנו נתעורר וניכנס ונצלול למציאות של האנשים ולנסות לשפר את החיים שלהם.

אז קודם כל, אני הגשתי את הצעת החוק להחמרת ענישה שכל האנשים שעושים את הדברים האלה ישבו בכלא ויישבו להרבה שנים. לצערי, יש מקרים רבים של התעללויות שאנשים מקבלים עונשים מצחיקים. אז אני מקווה שהחוק יעבור בקדנציה זאת, עבר בקריאה ראשונה. ושהם ישלמו את המחיר שהם צריכים לשלם ולא פחות מכלא.

גם מי שאני שומע פה על הפיטורים של אותם אלה שעשו את זה. אני מקווה שחקירת המשטרה, כי גם מי שעמד ליד וראה, ולא משנה אם הוא עובד מקביל אליו או מנהל אגף או מנהל המעון או לא יודע מי, שידע על הדברים האלה - גם הוא צריך להיענש והאנשים האלה בגני הילדים יש כאלו שהורשעו. כל בעל תפקיד ולא משנה מי הוא, שידע, שראה, שהעלים את זה, צריך לשלם את המחיר לא פחות מאותו בן אדם שהתעלל.

והמוסד שייקנס בבקשה. ההורים רוצים לדעת. פנו אליי 250 משפחות מאלאור, מבקשים לדעת מה הסנקציה. מה הסנקציה?

תודה. אופיר, סיימת?

לא, עוד דקה.

צריך לסיים, חצי.

הנקודה הראשונה, זה לפני שנתיים עבר חוק הפיקוח על גני הילדים שהוא כולל בתוכו בדיקה של רישום פלילי לכל מי שרוצה לעבוד בגן ילדים, צריך להביא אישור רישום פלילי, שאין לו שום דבר. פה אני מבין שאין את הדרישה הזאת. זה משהו, זה נכון?

עבירות מין אולי, לא?

רק עבירות מין מבקשים הם, אבל לא רישום פלילי. אז מה אנחנו מכניסים לעבוד עם חסרי הישע? בן אדם שיכול להיות שיש לו עבר של עבירות אלימות? זה דבר שחייב לתקן ולדרוש את זה לכל מי שמגיע. אני חוזר על הנושא של שכר והדרכה, זה דברים קריטיים. אני לא מכיר שיש כל כך הרבה שעות של הדרכה. אני מכיר משהו אחר, סופר מינימלי. ואנחנו צריכים שזה יהיה מקסימלי לאנשים שעובדים עם חסרי ישע. השכר, חוסר ההדרכה, שלא יודעים איך לגשת בכלל, זה מוביל בסופו של דבר גם חלק מזה לאלימות.

והנושא האחרון, גברתי יושבת הראש, בקצרה. זה נושא המצלמות. גם בחוק הפיקוח היום בגני הילדים זה חובה. זה עדיין לא קורה, זה בתהליך. תהליך טוב. שבוע הבא יש לי על זה דיון. ואני חושב שהגיע הזמן שנפתח לדיון. קודם כל, פה צריך לאפשר את זה. אני מבין שזה בכלל לא קורה. אפילו מפקחים לא יכולים. קודם כל, את זה, המנכ"לית אמרה את זה, וזה דבר טוב.

יש מצלמות. רק עכשיו צריך לפתוח אותן למפקחים.

אני חושב שהגיע הזמן, משפט אחרון גברתי יושבת הראש, הגיע הזמן שאולי אנחנו צריכים לחשוב ולפתוח את זה לדיון, שאם המשפחות רוצות, לאפשר להם בסיסמה, שזה יהיה פתוח. אני חושב שזה גם יוריד את המקרים. שהחיים שלהם שם יהיו פתוחים לבני המשפחות, לא באופן גורף.

הנקודה ברורה.

וזה גם אני חושב יוביל גם לתנאים יותר טובים וגם לתחרות בין המעונות האלה, שאנשים ירצו לשים את האנשים במקום שיש מצלמות ורואים מה קורה שם.

תודה חבר הכנסת כץ. חבר הכנסת יוראי להב. אחר כך אני רוצה לעבור גם לנציגים שנרשמו דרך הזום. אני אומרת לאקי"ם ישראל, גלי ברמי.

סיגל פרץ יהלומי, מנכ"לית ישראל, וגלי ברמי, אני.

אז את רוצה לדבר? כי אני צריכה נציג אחד. תחליטו ביניכן, בנתיים חבר הכנסת יוראי להב, שתי דקות בבקשה.

אני כבר שבוע מסתובב לא רגוע. המראות או מה שאני מדמיין שהאנשים האלה עברו לא נתנו לי מנוח. אני, באמת, לא מדובר בנטל, לא מדובר בחוסים, מדובר בבני אדם שמגיע להם את כל הזכויות במעונות האלה, בהוסטלים. מופקדים, קיבלו פיקדון יקר ערך. לדאוג לחיי אדם. ולא יתכן שאנחנו נשמע על מקרים כאלה שלי הם פשוט פילחו את הלב. הבטן שלי התהפכה. אני באמת, זה תופס אותי בכל שעות היממה. אני מדמיין את אותם חסרי ישע, את אותם בני אדם, נאלצים לסבול שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים. ההורים שלהם לא מקבלים מענה.

עכשיו אנחנו גם שמענו את הנציג של ההנהלה של אותה חברה. ואני, את יודעת, המילים נעתקות. הבטן מתהפכת ואין תשובה. ואני תכף אגיד מה אני חושב שצריך לעשות כאן. אבל קיבלנו אולי את התזכורת או את ההוכחה הכי גדולה למה חברה כלכלית לא יכולה להיות מופקדת על פיקדון כל כך יקר. יושב פה עורך דין של חברה, שבמקום להגיע לכאן, לשמוע את ההורים, להציע להם התנצלות כנה, תוך השפלת ראשו - מגיע לכאן, מגלגל את האשמה על הש"ג ואחרי זה מגלגל את האשמה על משרד הרווחה. שהמנכ"לית שלו עשתה את מה שדרוש ממנה ומעבר לכך. נפגשה עם ההורים, החליפה בעלות, החליפה ידיים.

היא לא החליפה לגמרי. החברה עדיין מנהלת את השלוחות של הכפר. אח שלי גר בשלוחה שחברת אלאור מנהלת. על זה אני רוצה תשובות.

תרשי לי רק להשלים את הדברים שלי. עשתה את כל מה שהחוק מתיר לה ואז עוד קצת, כדי לוודא שהמקרים אלה לא ישובו.

הוא יושב כאן, אומר שהוא לא, אין לו הסברים אלא רק תירוצים על למה זה קרה. מאשים את כל העולם, למעט את החברה שאחראית על אותם פשעים שקרו שם. ואז מזהיר חברי כנסת. אז תתבייש לך. אני מקווה מאוד שמשטרת ישראל תמצה את הדין עם הפושעים. ומה שהמשטרה לא תמצה מבחינה פרוצדורלית, אני מבטיח לך שאנחנו נעשה כאן במשכן הכנסת. עליי אתה לא מאיים, אותי אתה לא מפחיד. אני עומד לצד המשפחות ולצד בני האדם אלה.

גם אני עומד לצד המשפחות.

עכשיו אני מדבר ואתה מקשיב.

לא, כשאני דיברתי אתה הפרעת לי.

עכשיו אני מדבר ואתה מקשיב.

כשאני דיברתי אתה הפרעת לי גם.

אל תפריע לו.

גם אני עומד לצד המשפחות. גם אני מבכה את מה שקרה. גם אני כואב מאוד.

אז תתנצל.

אני לא, אני מתנצל מעומק ליבי.

אני מבקשת לא להיכנס, באמת, הוויכוח הזה כל כך מיותר. כל כך לא תורם פה לכלום.

באמת הוויכוח מיותר.

בואו, כל אחד אמר את עמדתו. הבנו.

אנחנו רוצים שהמשטרה תמצה את הדין ואנחנו שיתפנו פעולה עם המשטרה.

עו"ד כץ, תודה רבה. יוראי, אנחנו צריכים לעבור לעוד נציגים.

אני אשמח להשלים.

יש פה הרבה ארגונים שרוצים לתת פה הרבה מאוד עצות שימושיות.

אני אשמח להשלים את דבריי ולומר מה בעיניי כן צריך לעשות. ראשית כל, צריך להגביר את הפיקוח. צריך לוודא שנמצא את הפתרונות הטכנולוגיים לייצר השגחה מצולמת לכל הבוגרים עם הצרכים. אנחנו יודעים בכל המוסדות, כפי שציין חבר הכנסת אופיר כץ. אנחנו חייבים, כמו שאמרת גברתי, לשפר את התנאים וגם את התקינה של אלו שמורשים לעסוק בתוך המתקן הזה. ולהאיץ את המעבר מהוסטלים למעבר לחיים בקהילה.

אני רוצה לבקש משהו ממנכ"לית משרד הרווחה, בהקשר של ההורים והתמיכה שניתנת להם. כמות ההורים שפנו אליי בעקבות המקרה הזה ובעקבות מקרים אחרים, היא בלתי נתפסת. ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מייצרים עבורם את מעטפת התמיכה האישית למול אירועים כאלה. הם כרגע חווים טראומה מורכבת שלאחיה יהיו אדוות ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו עוטפים אותם ומחבקים אותם.

אני אתייחס לזה בסוף.

כי הם לא פחות חשובים מהילדים שנמצאים במעונות.

תודה רבה חבר הכנסת להב. אני עוד מעט אחזור לעוד חברי כנסת. אבל כמו שאמרתי, אקי"ם.

שמי גלי ברמי, אני אקריא, כדי שזה יהיה יותר מהיר ויותר חד וברור.

אני אמא של מאיה, בחורה בת 24, עם מוגבלות שכלית קשה ובמצב סיעודי. מתגוררת מגיל שנתיים, גרה, זה הבית שלה, במעון פנימייה. ואני נבחרתי על ידי ועדי הורים של כלל 62 מסגרות דיור לאנשים עם מוגבלות שכלית כדי לכהן בהתנדבות כיו"ר ועד הורים ארצי. הוא מרכז בעצם בהתנדבות, בארגון ההורים, אקי"ם. עוד רגע אני אגיד כמה מילים על הארגון.

בואי ננסה להגיע לעיקר.

אני רוצה להגיד שבמעון כפר "בני ציון" הופעל טרור שיטתי.

טרור שיטתי?

טרור שיטתי. 600 פגיעות בחודשיים וחצי והמצלמות אולי לא פעלו לפני כן. והשאלה היא מה קרה לפני כן. זה טרור שיטתי, בביתן 15. אני הבנתי גם שמדובר על פגיעות שעתיות. לא יומיות, שעתיות. אני טועה? אני לא יודעת. אבל בכל מקרה,

לא רק בביתן 15. גם ליתר דיוק יש הרבה מקרים שאנחנו לא יודעים עליהם ואנחנו דורשים שיבדקו אותם.

אני מבקשת רק לא להתפרץ אחד לדברי השני כי זה גם לפרוטוקול זה עושה בעיה.

מי שזעק מבלי ששמענו את הזעקות שלהם, מבלי שראינו את מצוקתם. למרבית האנשים, חלק מהאנשים וורבליים. למרבית האנשים אין יכולת וורבלית. וכך שזיהוי ההתעללות, טיפול והתנהלות לא ראויים בהיעדר עיניים ואוזניים של המשפחות ושל משרד הרווחה האמון על הטיפול בהם, קשה ביותר. פרשת ההתעללות הזאת ב- "בני ציון" היא קו פרשת מים. זהו יום שחור לחברה שלנו.

אני אגיד כמה מילים שסיגל מנכ"לית אקי"ם הייתה אמורה להגיד. אנחנו באקי"ם כארגון ארצי פועלים ונמשיך לפעול ללא לאות, בהתנדבות ובליווי המשפחות בכל מעונות הפנימייה. אקי"ם לא מפעילה אף מעון פנימייה, אך מהווה גוף ייצוג למשפחות. בין היתר הפעולות שמבוצעות ושיש לקדם אותם זה קידום המעבר של אנשים עם מוגבלות שכלית מהמעונות למגורים בקהילה, בדירות בקהילה. אקי"ם תמכה במעבר של 1,100 איש מהמעונות לקהילה ומעודדת המשך התכנית הזאת. אנחנו בעצם בעד לצמצם את המסגרות הגדולות. בעד לצמצם אותם למינימום אפשרי. לאפשר גם לאנשים במצב סיעודי או טיפולי לבחור במגורים בקהילה. בעבר אקים עתרה לבג"צ בנושא ולאחרונה הביע השר מאיר כהן את הסמכת המשרד שיבנה מודל שיכלול כוח אדם מספיק לדירות בקהילה. הבת שלי תהיה הראשונה, הלוואי, כמובן בהגרלה, אני לא הולכת לנצל את המעמד שלי. אבל הבת שלי זקוקה להרבה מאוד סיוע, כולל ליווי רפואי צמוד. הקצאת משאבים נוספים שיאפשרו העסקת מטפלים מקצועיים וראויים גם עבור אותם אנשים שימשיכו לגור במעונות. היא פעלה לקידום ופיתוח קורסים למטפלים, אקי"ם, מוסמכים גם בדרכי ביניים שיאפשרו הכשרה איכותית וגמול ראוי לעובדים. והמודל התקבל.

אני בטוחה שאת יתר הדברים האלה, שהם חשובים מאוד מאוד, וגם חשוב שיישמעו פה. אבל אני גם יודעת שאתם בקשר עם משרד הרווחה, כמו שגם את ציינת את זה. הדברים האלה חשובים שתמשיכו.

אני רוצה להגיד משהו על מקרה הקצה. בדיוק על האוכלוסייה הלא וורבלית.

אז ממש ב-15 שניות.

במסגרות הדיור החוץ ביתי יש כ-300 עד 500 דיירים, אנשים שמתגוררים, שהם מוגדרים "אי שקטים". אנשים שהם עם מוגבלות שכלית והם מורכבים במיוחד. רובם ככולם נמצאים במסגרות גדולות בקבוצות גדולות. הם בעצם פצצה מתקתקת. יש צורך במודל טיפולי מותאם, אפילו אדם על אדם. כמו כן, יש להקצות להם דיור ותעסוקה מכבדת שישמרו על האיזון הנפשי שלהם ויאפשרו מוגנות להם ולסביבה. אנחנו בעד עוד סעיף אחד, הגברת הפיקוח. אנחנו בעד פיקוח חיצוני, שישמע את המשפחות ויתייחס אליהן.

יש היום, סיגל, עבור המשפחות איזה שהוא גורם חיצוני כמו נציב קבילות שבו הם יכולים?

אני אתייחס.

תתייחסי לזה גם בסוף. גלי, אנחנו מסיימים. רוני, את הבאה בתור.

לגבי הפיקוח, האופן של הפיקוח והמספר קטן במיוחד ולא מספק. יש צורך להפעיל סנקציות על פי דוחות פיקוח קשים. הזכירו את זה, שירלי דיברה על דוחות פיקוח קשים שמשרד הרווחה קיבל על מעונות ולא התייחס אליהם ולא סגר את המפעילים. אנחנו מברכים על סגירת מפעיל ואנחנו דורשים שהמפעיל הזה גם לא יפעל במסגרת יום אחרת.

גלי, בואי נסתפק בדברים האלה. אני בטוחה שיש לך עוד הרבה מה להגיד. מילה של יושבת ראש הקואליציה שהגיעה וצריכה לצאת.

נכון. אני ממש מתנצלת, כי אני חייבת לצאת לישיבת נשיאות ולישיבת הסכמות ולכן אני מתנצלת גם בפני חברי הכנסת שאני מדלגת מעליהם למרות שלא הייתי נוכחת בכל הישיבה, כי הייתי נוכחת בדיון של ועדת הבריאות. קודם כל, הבטחתי להורים ולגלית ולכל הפורום שהיה איתי שאנחנו נקיים על זה דיון דווקא מההיבט הנפשי, הבריאותי. יש כאן הרבה היבטים שעלו. דיברתי גם אתמול עם סיגל מורן, שבאופן אישי היא גם חברה טובה ונשמה טובה. וגם השר, שבאמת יפעלו ופועלים כל העת וזו המחויבות שלנו. יש כאן קואליציה ואופוזיציה של חברי כנסת שנמצאים ביחד אתכם.

אני רוצה קודם כל להודות לכם שהגעתם לכאן. זה לא מובן מאליו לעלות לכנסת בשעה כזו מוקדמת בבוקר, עם כל הקושי באמת הנפשי של המקרים המצערים שחוזרים ונשנים. ואי אפשר לאפשר לזה יותר לקרות. זה הפנים האמיתיות של החברה בישראל. והחברה בישראל נמדדת על פי היחס שלה לאוכלוסייה הזו ואיך היא דואגת לה. כשאנחנו מדברים על ערבות הדדית ורעות, וחמי היקר יודע את זה בדיוק טוב כמוני מה זה כולל בתוכו. וזה כולל בתוכו קודם כל גם את הדברים האלה. אז קודם כל, אני רוצה להודות לך יושבת ראש הוועדה.

אני כן ביחד עם הפורום של גלית ואנחנו יצרנו פורום להורים, כדי שנוכל לסייע ולקדם. ואני הבטחתי שאני לא אעזוב אתכם עד שבאמת הנושא יבוא על פתרונו. ואני שמחה שיש לי שותפה כמו אפרת רייטן, שהיא יושבת ראש הוועדה וביחד ועדת הבריאות העבודה והרווחה אנחנו נעשה כל מה שניתן. גם כדי לקדם את החקיקות האלה וכמה שיותר מהר ולהביא אותם לידי יישום ובצורה הטובה ביותר. ואני יודעת איך זה נעשה כאן בתוך הוועדה וגם אצלנו, כדי להוציא את המקסימום שניתן להורים ולמטופלים ולחוסים ולילדים. הם הילדים של כולנו. ואנחנו לא כאן כדי לעזוב אתכם ואנחנו נקיים דיון אחרי דיון וועדה אחרי ועדה, עד שהנושא הזה יבוא על פתרונו. ואני שמחה שיש לנו תדירה מהמשרד. אז תודה רבה לכם.

תודה רבה גם לך, יושבת ראש הקואליציה, חברת הכנסת עידית סילמן. רוני, רוני נבון. אני רואה שישבת כאן מתחילת הדיון.

אני רוצה להתנצל, אני מאוד נסערת. אני מייצגת מיליון וחצי בעלי מוגבלות ובני משפחותיהם שסותמים להם את הפה כבר עשרות שנים. אני מתנצלת.

הכל בסדר, את לא צריכה להתנצל.

דיברו הרבה על ההתעללויות. כמובן שאנחנו בעד ועדת חקירה ממלכתית חיצונית לבדיקת כל האירועים האלה, אבל מפאת קוצר הזמן אני רוצה להציג פתרון. אנחנו משפחה חלוצה. יעל אחותי בת 28, סובלת מאוטיזם. עברה ארבע מסגרות בחמש שנים. אין לתאר את הסבל שהיא עברה וזה רק דברים שאנחנו יודעים עליהם.

למה היא עברה כל כך הרבה מסגרות, רוני?

היא לא הסתדרה במסגרות. יעל לא מתאים לה לגור עם עוד 12 או 20 איש באותו מקום. יש לה התנהגות מאתגרת ולצערי הרב היינו צריכים ארבע מסגרות שונות. התעללות, פגיעות מיניות, הזנחה. באחד ההוסטלים, אני אגיד את שמו, "ידידה" בבית שמש, אחותי יעל קיבלה עונש מהמפקחת לנעול אותה בחדר שעות. היא הייתה עושה את הצרכים שלה על עצמה, שזה משהו שאף פעם לא היה. ואחרי חמש שנים החלטנו לעשות מעשה. הוצאנו את יעלי הביתה. היום יעלי חיה בדירה שכורה, עם מטפלת. אנחנו משקיעים בה את כל הקצבאות שאנחנו מקבלים.

אתם משלמים את כל הכסף?

מוסיפים אלפי שקלים בחודש. אני רוצה להודות לסיגל מורן שלראשונה באמת הרגשתי שמישהו רואה אותי. סיגל, תודה רבה. לפני שבוע הצגתי לך דלתא של 8,000 שקלים בחודש, על המהלך האמיץ הזה שעשינו. יעלי לא תחזור למוסדות. יעלי לא תחזור למוסדות, לא משנה מה. אנחנו לא נחזיר אותה לשם ואני היום מבקשת מכל מי שיושב סביב השולחן הזה להתגייס ולמצוא פתרון. איך אנחנו מקבלים את הכסף שעד עכשיו המוסדות קיבלו. אני מבינה שזה סדר גודל של 15,000-16,000 שקלים בחודש. אני מבטיחה לך, חברת הכנסת, שכל שקל מה-16,000 אלה יעלי תהנה מהם ותצמח מהם. ולא כמו עכשיו שאנשים גוזרים קופון ורווחים על גבם של אנשים חסרי הישע האלה. הגיע הזמן לשים סוף לדבר הזה. יש מדינות בארצות הברית ובאירופה שכבר פועלות לפי המודל הזה. אנחנו קורסים. אני אישית הגעתי לכאן היום, אתם רואים כמה אני נסערת. אני חונקת את הדמעות כרגע. אנחנו קורסים כלכלית. אני לא יודעת עוד כמה זמן נצליח לעשות את זה. אבל אני אומרת שוב, יעלי לא תחזור למוסדות. זה או שאנחנו נקרוס או שנקבל עזרה. ואני שוב פונה לכל מי שיושב כאן להתגייס ולמצוא מנגנון להעברת הכספים למשפחות. תודה רבה.

ויעלי עכשיו מתנהגת באופן שונה ממה שהיא התנהגה כשהיא הייתה במעון?

מאז שיעלי יצאה הביתה עברו שלושה חודשים. היא חזרה לדבר.

היא לא דיברה לפני כן?

היא דיברה הרבה פחות. היא שתקה המון. לצערי הרב, היא מספרת דברים קשים על מה שהיא עברה. היא סוף סוף התחילה לספר לנו על מדריכים שנכנסו אליה למיטה בלילה. על מדריך שנישק אותה, סליחה שאני מתארת את הדברים האלה, אבל זו האמת. מדריך שנישק אותה בחזה. אמא שלי הייתה נכנסת ומוצאת מדריכים איתה בחדר כשהיא עירומה לגמרי. באמת דברים קשים.

היום יעלי שמחה וטוב לה.

לא יאומן.

היא רגועה.

הולכת לקאנטרי, לבריכה. רוכבת על אופניים.

יושבת בג'קוזי והולכת לחוג אופניים. שזה דברים שנראים אלמנטריים, אבל לא היה שום סיכוי שהיא תקבל את זה במסגרות. אז אני אומרת שוב, ברור שמעבר לכל הפינוקים האלה יש קודם כל שכר דירה לשלם. יש עובדת זרה שצריך לשלם לה. יש תעסוקה שצריך לדאוג לה. יש מגוון של דברים שהם בסיסיים. אבל אסור לנו לשכוח שהאנשים האלה הם בני אדם כמו כולם ומגיע גם להם ללכת לחוגים, ללכת לבריכה, להסתפר. יעלי היא אישה. ללכת לקוסמטיקאית מידי פעם. אסור לנו לשכוח שהם קודם כל בני אדם. תודה רבה על תשומת הלב. תודה.

תודה רבה לך. תודה רבה לך, רוני, על גילוי הלב הזה ועל האמת ועל האומץ לבוא ולספר את זה. ואני מתנצלת שהייתי צריכה מקודם לעצור אותך ככה.

גם אני מתנצלת, תודה רבה.

אבל היינו צריכים לנהל פה דיון ואני יודעת שזה נורא נורא קשה. אז תודה לך על הכל. חברת הכנסת מירב בן ארי.

תודה רבה גברתי יושבת הראש. אני מתנצלת שאני מיד אחרי זה צריכה ללכת. יש אילוצים של חברי כנסת. אני באתי לדיון הזה ועקבתי ויש לי קשר עם אחת המשפחות. ולצערי מה שיגורנו בא לנו. ישבנו כאן בכנסת ה-20, אני וענת, מנהלת הוועדה, יחד עם חבר הכנסת אללוף, יחד עם חבר הכנסת מאיר כהן, שהיום הוא שר הרווחה שכבר אז אמרנו שפתיחת השוק הזה, השוק לחברות זו טעות. כי אין להם שם "אינסנטיב" מעבר לרווח. אגב, מודל בתי הכלא בארצות הברית, שבו אני מתעסקת בוועדה שלי, נכשל בדיוק בגלל זה. כשאתה מקבל על כל מטופל 15,000 שקלים אתה קודם כל חושב - - -

כמעט 20,000.

תודה גלית על התיקון. תודה. זה מה שמסתכלים. וזו טעות. והיום המשפחות משלמות ואנחנו משלמים וזו טעות שאמרנו. ואפשר לעבור בפרוטוקולים של הוועדה, בגלל זה שאלתי את ענת מנהלת הוועדה. וזה מה שאמרנו והנה, מה שחשבנו זה מה שקרה.

אבל עכשיו אין לי מה לבכות על העבר, כי ישבתי פה, הייתי חברה בוועדה הזאת ובכיתי. לא עזר, אז בואו נתקדם. היה שר שזה מה שהוא החליט וזה טעות שנעשתה. עכשיו אנחנו צריכים להסתכל עם הפנים קדימה, כי הזמן גם של הוועדה קצר. אחד, חברי הכנסת חייבים להתחיל לעשות ביקורים. חייבים לעשות ביקורי פתע. עשינו את זה גם בכנסת הקודמת, רק ככה רואים את האמת המרה והקשה ואני יודעת כמה את חרוצה וכמה את מחויבת. ואני, מתי שאת צריכה אני גם מוכנה לבוא. אם צריך, גם נערב את המשטרה. המשטרה מעורבת באירוע הזה. צריכה להתערב יותר ובכלל, עשינו את זה יחד עם אופיר כץ בכל מה שקשור לפעוטות. אני גם מציעה למשפחות פשוט להיות, אנחנו נדאג שיהיה איש קשר במשטרה שיוכל לתת לכם סעד במקום הנכון. אני אומרת לכם את זה בתור יו"ר הוועדה. אין לי מה לקחת את הדיון. הדיון יצטרך להיות כאן, אצל אפרת. אבל אפרת יודעת שכל דבר שהיא תצטרך - - -

נעשה ביחד את שיתוף הפעולה הזאת.

בוודאי. אנחנו נסייע וטוב שהמשטרה מעורבת כאן ושתגיש תלונות ומי שצריך גם שייכנס לכלא על הדבר הזה.

אני רק חייבת להגיד שישנם הורים שפנו אליי, אחד מהם הבן שלו הלך לעולמו. והמשטרה לא הסכימה לקבל ממנו תלונה.

אז אני מציעה, לרשותך, עשיתי את זה גם, תשאלי את חבר הכנסת אופיר כץ, אנחנו עושים את זה בפעוטות. יש לי שיתוף פעולה מול המשטרה, נעשה את זה כאן. זה מבחינת הפנים קדימה.

אני רוצה להגיד עוד שני דברים חשובים: אחד, ההורים, ואני חושבת שגם הוועדה הזאת, מקבלים מפה באמת את כל התמיכה. ואנחנו רוצים ונהיה מעורבים בכל דבר. אבל גם החברה, אם אתם רוצים להשתפר, מה שהמשרד יעשה, ואני יודעת שהשר והמנכ"לית מעורבים וטוב מאוד שאת פה ואני מודה לך ולשר, כי אני יודעת כמה אתם מחויבים לאירוע הזה. צריך להיות נציג בתוך אותה חברה שמרוויחה, שכל מה שהוא עושה מהבוקר עד הערב זה שומע את ההורים. זה מה שהוא עושה. כל היום יושב ומדווח למפקחת. כי אני מרגישה שלהורים אין אף אחד שמקשיב להם. ועם כל הכבוד לך, התלונות כבר שנים ושנים מרביצים להם והם יושבים וחוטפים וחוזרים עם פנסים הביתה. קיבלתי פה תמונות. ולאף אחד לא אכפת. כי גם אף אחד לא רוצה לעבוד בזה. אף אחד לא רוצה. ולכן אומרת עורכת הדין, ובצדק גלית, שבודקים דופק. אבל לא יכול להיות שאתם כחברה, שקיבלתם את הזכיינות שקשה לי להגיד את המילה הזאת, אבל זו זכיינות, מהמדינה, לא שמתם אחד שהוא נציג של ההורים לכל דבר ודבר. ואם אתם לא מסוגלים לעשות את זה משרד הרווחה יעשה את זה, כי אני יודעת כמה הוא מחויב לזה.

והנה אני אומרת לכם במילה אחרונה, באמת. כל מה שתצטרכו סיוע מול המשטרה, מול משטרת ישראל, שקשורה לוועדה שלי, שאני הגוף המפקח עליה, אני אעזור לכם. ויו"ר הוועדה יודעת את זה. באתי לפה להעביר את המסר הזה ולחזק את כל ההורים. שתדעו שאנחנו מאחוריכם. אז תודה רבה לכל המשפחות.

תודה רבה.

מירב, רק בקשה אחת יש לי מחברי הכנסת. אני נורא מבקשת, בזמן הקרוב, תבואו לכל מקום, רק פחות לבני ציון. אנחנו עובדים קשה לייצב את המקום, בבקשה מכם, תנו לנו רגע להרגיע את המקום. ואחרי זה, כל מקום אחר כמובן. אני רוצה להגיד משהו לגבי רישום פלילי.

לא, לא, רגע, בבקשה. אני הולכת עם הרשימה. יש לי פה אנשים שמחכים סבלנות, עם כל הכבוד. אני חוזרת עוד רגע לחברי הכנסת. קודם כל אלו"ט, כמו שאמרתי קודם לכן. הם נמצאים בזום. אפרת עציון פאר, יושבת ראש דיור ותעסוקה. צריך להתחבר אליה. לאחר מכן, פיזית נמצאת כאן "בזכות" ד"ר עדית סרגוסטי. ואחר כך אני חוזרת לחברי הכנסת. בבקשה גברתי, יש לך דקה.

צהריים טובים. קודם כל, אני בשני כובעים היום. הבן הפרטי שלי, לפני שלושה שבועות, עבר התעללות בלילה על ידי מדריך לילה, שפירק אותו במכות. השאיר עליו סימנים כחולים, שטפי דם, בתוך העיניים. והקינוח היה שבר במרפק. הוא בן 32, הוא לא תינוק עם עצמות רכות שהעצמות נשברות בקלות.

איפה הוא נמצא?

הוא נמצא בהוסטל של אלו"ט בתל אביב. אני חייבת להגיד שבניגוד, שמעתי בקשב רב את אדון עורך הדין שמייצג את אלאור. בניגוד למפעילים למען מטרות רווח, אני קיבלתי את ההודעה משהו כמו שלוש דקות אחרי שאם הבית ראתה אותו בבוקר והיו לו סימנים כחולים. מיד מהר מאוד נכנסנו לפעולה. למחרת בבוקר, בגלל זה אני רוצה להתכנס, אלו"ט הגישה תלונה במשטרה, בהנחיה של פקיד סעד במשרד הרווחה. זה היה ביום שני בשעה 11:00-12:00 בצהריים. עד שאני לא העליתי ביום שישי בשעות אחר הצהריים המאוחרות פוסט בפייסבוק הפרטי שלי, שפתחתי אותו לציבורי, המדריך אפילו לא נקרא לחקירה.

מה? חבל שמירב הלכה.

אחרי שהעליתי את הפוסט הזה. חבל שמירב הלכה, כי יש לי הרבה מה להגיד על המשטרה. אחרי שהעליתי את הפוסט הזה הודיעו לי ב-22:30 בלילה שהביאו את המדריך לחקירה. לאחר מכן, בשעה 1:00 לפנות בוקר הודיעו לי שהוא נעצר לחמישה ימים במעצר בית. אתמול היו שלושה שבועות מהמקרה. אנחנו לא מפסיקים לנדנד. אנחנו כמשפחה לא מפסיקים לנדנד למשטרה. עדיין החקירה והחקירה והחקירה, התיק לא הועבר לפרקליטות. ובנתיים אני רוצה לציין, המדריך סיים את מעצר הבית. הוא עליז וטוב לבב. מסתובב, חופשי ומאושר.

הוא יכול להמשיך להתעלל באנשים, לעבוד במקומות אחרים, כאלה ואחרים.

רק שנייה. יכול להגיע ולהיכנס למקומות אחרים. אף אחד לא ידע, אף אחד לא יודע כלום וכך משטרת ישראל נראית. אני כבר לא הגעתי לפרקליטות. כשנגיע לפרקליטות נטפל בפרקליטות. אני לא אנוח ולא אשקוט עד שהמדריך הזה ישלם ולא רק הוא ישלם.

אני חושבת שאין לנו כאן נציגים של המשטרה בדיון הזה. נכון? בזום יש לנו? יש משטרה? תבדקו בבקשה.

אני נקראתי לפגישה אצל שר הרווחה יחד עם מנכ"ל אלו"ט ויו"ר ועד מנהל של אלו"ט. בפגישה אמרתי כן, אנחנו בשבר כמשפחה. ואני רוצה למנף את זה שזה לא ימשיך ויקרה לעוד הורים כמונו.

זאת הכוונה של הדיון בדיוק.

ולעוד משפחות כמונו. ואני יש לי לפחות שני דברים שאני חושבת שמשרד הרווחה מוכרח מוכרח לטפל בזה. אחד, קודם כל הקבלה של מדריכים לעבודה. אני לא יודעת אם זה ראיונות אישיים. אבל לא יכול, אני המצאתי את זה. כל מי שיש לו דופק יכול להתקבל להיות מדריך. וכל אחד, וזה לא משנה אם זה דירה בקהילה, אם זה הוסטל או אם זה מעון, כך זה עובד. דבר ראשון.

דבר שני, הורדת תקן. אנחנו היום בקרב האוטיסטים עומדים על מדריך אחד לארבעה. אנחנו קוראים לדיירים אצלנו חברים, לחברים. לא יעלה על הדעת. מספיק שמדריך אחד, אם אנחנו הדירות שלנו הם של שמונה חברים, מספיק שמדריך אחד הולך למקלחת עם חבר, מדריך שני נשאר עם שבעה חברים. התפרצות, התקף אפילפטי. אני כבר לא מדברת על דברים מעבר לזה. אני כבר לא מדברת על קידום, אני כבר לא מדברת על קצת לתת להם מעבר. חייבים להוריד את התקן. אם לא יורידו את התקן יקרו אסונות, אני כבר לא מדברת על התעללויות.

כן. הדברים האלה נשמעו פעם ופעם נוספת. אני מודה לך אפרת על הדברים האלה.

רגע, הדבר הנוסף שאני רוצה, רק שנייה.

וברשותך, אני רוצה לפנות גם לנציג של המשרד לביטחון פנים שנמצא איתנו ואולי גם יתייחס לנקודה שאת העלית.

רק שנייה. אבל כל הנושא של ההסמכות, קורסים שמשרד הרווחה עושה קורסים למדריכים מוסמכים. מוכרחים לפתוח כמה שיותר קורסים. הקורסים האלה אומרים הדרכה, הקורסים האלה אומרים תוספת תקציב ותוספת כסף ומשכורות למדריכים. אם אנחנו לא נעשה את השיפורים האלה שום דבר לא ישתנה. אנחנו מדברים על זה שנים.

תודה אפרת, תודה. את יכולה להקשיב, כי יש לנו את הנציגה של המשרד לביטחון פנים. מיטל גרף, ראש תחום חקירת אנשים עם מוגבלויות. שלום מיטל.

אולי קודם תתייחסי למה שכרגע העלתה אפרת.

באופן טבעי לחקירה מתנהלת אנחנו לא מתייחסים - - -

רגע, רגע, שנייה. לא, אני אקטע אותך. כולנו זה ברור לנו, אפילו לא צריך לומר את זה. אבל טוב שאמרת גם את זה. לא מבקשת שתתייחסי כרגע ספציפית לחקירה של בני ציון. אפרת העלתה מקרה רוחבי שבאה ואומרת עד שלא פרסמתי פוסט במשטרה, אדם שהוא מטפל בילד שלי, ילד בן 30 פלוס, שחטף מכות רצח, בכלל לא זומן למשטרה. יכול להיות דבר כזה במשטרת ישראל?

אז ככה: חקירה משטרית, כמו שאנחנו ראינו בחקירת "בני ציון" לפעמים היא מתחילה בצורה סמויה, עד שהיא הופכת לגלויה. דברים שנראה, כאן היא מדברת על נפח של שעות. אני לא מכירה את החקירה הספציפית הזאת. אבל כל אירוע, כל דיווח שמגיע למשטרה המשטרה בוודאי לא מתעלמת. מדובר בחקירות מורכבות. יש לנו בכלי החקירה שלנו, וזה ברור וידוע, אבל אני אומרת את המובן מאליו. על מנת לחקור חקירה יעילה ועל מנת להגיע לחקר האמת לא תמיד דברים גלויים לעין. לא תמיד המשפחה יודעת בדקה שהיא מתלוננת מה קורה עם החקירה.

אז זה היה רק צירוף מקרים שמהרגע שהיא פרסמה את הפוסט אז פנו אליו? זה סתם היה צירוף מקרים?

היה לי מקרה בגן ילדים, שהתלוננו. היה מצלמות, סגרו את התיק תוך כמה שעות, בלי לבדוק את המצלמות אפילו. אז זה לא מקרה חד פעמי מה שיש פה.

את לא אומרת את האמת. אני מוכנה לפתוח את החקירה הזאת. אין לנו במה להתבייש.

גם אצלנו באלאור, כל התלונות שהגשנו למשטרה התיקים נסגרו וחלקם אפילו לא הסכימו לדווח לנו מה קורה.

את לא אומרת את האמת. המדריך נלקח לחקירה ביום שישי בערב, אחרי שביום שני הוגשה תלונה. ואני יודעת שלא היה שום דבר. חבר'ה, אפשר להגיד 'סליחה, טעינו, נכשלנו. אנחנו ננסה לשפר את הדברים שלנו'. אני מוכנה שיפתחו. אין לי במה להתבייש. הילד שלי לא הרים מעולם אצבע, לא יד, על אף אחד. יכולים גם לראות את הסרטונים. אני לא ראיתי, כי אני לא מסוגלת. אבל סליחה, תגידו את האמת. אל תמרחו אותנו. אנחנו רק הורים לילדים אוטיסטים, אנחנו לא אוטיסטים.

צודקת במאה אחוז, במאה אחוז.

טוב, תודה רבה אפרת. אני רוצה לחזור אלייך, לנציגה של המשרד לביטחון פנים, מיטל. מיטל, תגידי, יכול להיות שהמסה הקריטית של הדברים שנאמרים כאן כן מחייבים אתכם עכשיו בראש תחום אנשים עם מוגבלויות לשנות דיסקט בהתייחסות?

החקירות האלה הן חקירות שהן רגישות ומורכבות ואנחנו עושים בהן עבודה. המושג לשנות דיסקט לא כל כך יודעת למה הכוונה.

אולי להתייחס יותר ברצינות לתלונות של אנשים.

להגדיל כוח אדם. כמה אנשים יש בתחום הזה?

כל חקירה וכל אירוע, בהתאם לנחקרים, בהתאם לראיות והמידע שמגיע אלינו.

כן, כן, אנחנו מקשיבים לך מיטל. סתם, נשאלה פה פשוט שאלה כמה אנשים יש במחלקה שלך?

אני חוזרת על הדברים, כי ככה היה לנו כאן איזה שהוא קצר בתקשורת. הקו הוא לא כזה מושלם. מה זה המחלקה שלי? אני ראש תחום, אני קצינת מטה. אני ראש התחום זה קצין מטה. אני חלק ממדור נפגעי עבירה. חלק ממחלקת נוער ומשפחה במטה הארצי. בכל מחוז במדינת ישראל יש לנו נציגה שהיא גם קצינת מטה, קצינת נפגעי עבירה מחוזית. שהיא הזרוע הארוכה שלי. בדרך כלל זה נשים, אז בגלל זה אני משתמשת במושג נשי. קצינת נפגעי עבירה. כל זה ברמת המטה.

ברמת השטח יש לנו חוקרים. ברמת השטח, ברמת הביצוע, הזרוע הביצועית, ברמת הזרוע יש חוקרים בתחנות שמבצעים את החקירות לגופו של עניין ולגופו של צורך.

את חושבת שהעבודה שלכם מתבצעת בצורה מיטבית?

לשם הדוגמה, במקרה של "בני ציון", שזה כן אפשר להגיד, כי זה נאמר גם בתקשורת. כאשר התעורר צורך, וקיבלנו כאן מחמאות ממנכ"לית משרד הרווחה. כשהתעורר צורך והיה צריך לראות סרטונים רבים במקרה מסוים, לקחו מהמכללה בדרך יצירתית, כי יש לנו אמצעים מוגבלים, אבל אנחנו גם יודעים למקסם את מה שיש לנו. לקחו חוקרים, לקחו אנשים בהכשרות, במכללה.

מיטל, את שומעת אותי? אני חושבת שהיא לא שומעת.

נעזרנו בהם על מנת לצפות בסרטונים כשהיה צורך בנפח של עבודה.

מיטל, את שומעת את הוועדה? אנחנו מנסים פשוט לנהל איתך דיאלוג. את חושבת, בואי תגידי עם יד על הלב, את חושבת שעבודת המטה שלכם בכל מה שקשור לאנשים עם מוגבלויות היא ללא רבב ואין במה להשתפר ומבחינתכם, כמו שאת אמרת, אתם מקבלים מחמאות ותיקים לא נסגרים ויש מספיק כוח אדם. או שכמו שאני ניסיתי לומר, אולי זה לא היה ברור. כשאני אומרת לשנות דיסקט אני מתכוונת לעשות איזה שהוא בדק בית גם בתחום הזה. ולבוא ולהגיד רגע, שנייה, צריך להתייחס בצורה שונה לתלונות של המשפחות. להסתכל, לפעול מיד כי זה אנשים ללא פה. זה אנשים מוחלשים, זה אנשים שכמו שהם הסבירו כאן, הם מרגישים שהם אפילו כלואים, שאין להם ברירה אחרת. איפה אתם בעניין הזה בשביל באמת לבוא ולהגיד בואו, כן, גם אנחנו מסתכלים על עצמנו. לראות מה אנחנו יכולים לשפר ואיפה. בואי תגידי.

נראה לי, אם אני לא טועה, היא אחראית גם על ההתעללות במעונות, אם אני לא טועה. אפשר לשאול אותה?

לא, לא, בוא לא נערבב את זה.

אם הארגון שלי היה חושב שאין צורך בתשומת לב מוגברת בתחום הזה, אז לא היו ממנים ראש תחום לחקירת אנשים עם מוגבלות. לא היה צידוק לקיום שלי. זה תפקיד שקיים רק בשלוש השנים האחרונות. אז ברור שהארגון שלי, זה לא החלטה שלי, הארגון שלי חושב שצריך לעשות בזה בדק בית מוגבר וצריך לשפר את העבודה בנושא וצריך לפקח, לבקר ולחדד הנחיות.

את יודעת כמה תיקים נסגרו אצלכם? יש לך נתונים על כמה תיקים של תלונות, ביחס לאנשים עם מוגבלויות שהוכו, שהוזנחו, שהופקרו, שנאנסו. כמה הוגשו נגיד בשנה שנתיים האחרונות וכמה מהם נסגרו?

אני יכולה להגיד באופן כללי שזו עבירה שסובלת מתת דיווח ואנחנו עושים מאמצים כבירים על מנת לעודד דיווח.

סליחה, אבל יושבת ראש הוועדה שאלה שאלה של מספרים. ואם את באה לדיון בוועדה בנושא את צריכה להגיע עם מספרים ונתונים. זה לא רציני.

אין לי אותם.

את צריכה לבוא עם נתונים שמעידים על הנושא.

אם היו מבקשים את זה מראש הייתי שמחה להגיע עם מספרים ונתונים. אני תמיד מגיעה עם מספרים ונתונים כשמבקשים אותם.

את צודקת מיטל. אז לכן אני, את צודקת.

גם עכשיו אני מוכנה להפיק נתונים לטובת הדיון הזה.

אז הנה, אני מרימה לך בעניין הספציפי הזה. וכמו שגם הייתה כאן מקודם יושבת ראש הוועדה לביטחון פנים וביקשה שנעשה על זה דיון המשך במשותף עם הוועדה. אנחנו נשמח ואנחנו מבקשים, מוועדת העבודה והרווחה, אליכם, אל המשרד לביטחון הפנים שתיערכו עם נתונים בהתאם. לגבי הדיווח, לגבי כמות התלונות. כמה זמן לוקח לטפל בתלונה. מתי, כמה תיקים נסגרים, בגלל איזה סיבות. כל הנתונים שכדאי שגם הציבור ואולי גם המשפחות עצמן ידעו. תודה רבה לך.

ואני מדברת בשם דוד פור, שהבן שלו נפטר. שלא הסכימו לפתוח תלונה, כשהוא הגיע, בשמו. הבן שלו נפטר בן 27 ולא הסכימו לפתוח תלונה. שלחו אותו להביא תעודת אפוטרופוס.

חבר הכנסת מופיד מרעי ואחר כך סרגוסטי.

רק ברשותך, פשוט אני בשם 250 משפחות ויש אבא אחד שביקש ממני להקריא, עשר שניות.

דני, אבא של ילד כותב. אנחנו 30 שנה במסגרות החוץ ביתיות של משרד הרווחה. בחיים לא דיברו איתנו. לא הצלחנו ליצור קשר עם מפקח. בחיים לא התקשר אלינו מפקח ואף אחד מהם לא פיקח על מצבו של משה. על התכניות עבודה איתו (כי פשוט לא היו תכניות). הפיקוח לא קיים. הפיקוח לא יודע מה מצב החניכים. המפקח, במקרה הזה של "בני ציון", כי זה אבא מ- "בני ציון", חייב לתת את הדין כולל המנהלים. מהנקודה הזאת חייבים להמשיך.

אם המדינה החליטה להפריט את הטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים ולא לקחת את זה על עצמה, אז היא צריכה מערך פיקוח חזק, גדול ועמוק, עם שיניים. בסוף האחריות היא של המשרד ושל המדינה. אין למשרד הרווחה ואין לפיקוח שום מנגנון קל ופשוט שנותן מענה למשפחות. אתמול אמר שר הרווחה תתקשרו אלינו. היא שואלת אותי למי? מה הטלפון? למה אתם לא עושים קו חירום אדום?

ואני רוצה לומר לכם שאתמול פנה אליי נועם, בשם קבוצת המאבק של "בני ציון" ואמר לי אנחנו במשבר. אף אחד לא מטפל בנו.

זה לא נכון, אני אתייחס לזה.

תבואי תעזרי לנו לצלוח את המשבר הזה. הם רוצים ועד חדש. יש תחושה שהוועד נשלט ועובד - - -

אני תכף אתייחס.

עוד מעט אנחנו נשמע התייחסויות של המנכ"לית. בבקשה חבר הכנסת מרעי.

אני רוצה להגיד מילה בשם נאנסת. נאנסת שהמשפחה הגיעה לבג"צ.

רגע, אני לא יודעת מי מדברת. לא, את לא יכולה גלי עכשיו, אני מצטערת. אני יודעת שזה כבד לכם ואתם רוצים לומר.

לא, בנוגע למשטרה, שהמשטרה קיבלה הנחיה לפתוח שוב בחקירה לפני שלוש שנים.

בסדר. אבל נתתי לך, שנייה.

ועדיין לא פתחה בחקירה.

אבל זה לא הוגן, ואני מתייחסת אלייך בצורה הגונה. אז אני מבקשת את אותו יחס. בבקשה, חבר הכנסת מרעי.

תודה גברתי יושבת הראש. טוב, אני רוצה להגיד לכם, ככל שהדיון הזה מתארך, הכאב כאן נהיה יותר גדול. וכשהכאב גדול, אז הרגש עולה יותר. ובטוח שאנחנו באיזה שהוא שלב צריכים גם לראות שהרגש לא משתלט על השכל בקבלת ההחלטות.

תראו, כולנו חווים וחווינו את האירועים האלה, גם כראש רשות והיה לי אירועים גם כן קשים במיוחד עם ילדים מוגבלים. ילדים, שזה עוד יותר קשה. תמיד אנחנו דיברנו כאן והעלינו כאן את הבעיה המרכזית, זה הפיקוח. מה אני מציע? שמענו את כל חברי הכנסת, אני לא רוצה לחזור על הדברים. כאב קיים, עצום, מי שאין לו רגש בטח לא יודע לחשוב ולקבל החלטות בנושא הזה. אני מציע, קודם כל להסתכל על הנהלים. הקפדה על הנהלים, גם הכנה באיזה שהוא מקום למדריכים. הבדיקה, לא רק בדיקת עבירות מין כאלה ואחרות, אלא עבירות פליליות וכן הלאה וגם לעשות להם הכשרות.

אני בכלל מציע, אפרת, לחשוב על מעבר משיטה של טיפול מסגרתי לטיפול אישי. ובאיזה שהוא מקום נאמר כאן, לראות שהמסגרות האלה בסופו של דבר פסה מהעולם. כמו שיש חולה, זקן, לא זקן, כמו אמא, גם לי הייתה אמא שהייתה צריכה להיות מטופלת. ויש לה צרכים. אז אותו מוגבל יש לו צרכים. בואו נצמיד לו עכשיו טיפול אישי ושיהיה לו בבית. שיהיה קרוב לבית. וברגע שהוא בבית וקרוב לבית אני מאמין שהתחושה, הוצג פה על ידי מישהו מהשתתפות, התחושה והטיפול הוא בהרבה יותר טוב.

אבל השאלה אם זה מתאים לכולם?

זה מה שאני אומר. ברגע שאתה עושה את הטיפול אישי אז אתה יכול להתאים בסופו של דבר את הטיפול למטופל. ולא בסופו של דבר להתאים את המטופל למסגרת. כי מה שקורה כרגע מתאימים את המטופל למסגרת במקום להתאים את הטיפול למטופל.

כל הכבוד. תודה לך. תודה רבה לך, בשם ההורים.

עכשיו, בנושא הבא, שאנחנו חלשים בו לאורך כל הדרך. ובכל התחומים. הפיקוח. הפיקוח חייב להיות בהרבה יותר מוגבר. גם פיקוח פיזי וגם פיקוח טכנולוגי. יש לנו מספיק אמצעים טכנולוגיים היום גם לפקח וצריך גם פיקוח פיזי. בזה אנחנו חלשים, חייבים להתחזק.

וקנסות, חברים, קנסות.

תנו לי לסיים, ברשותכם.

הנושא השלישי זה הענישה. דיברתי על פיקוח, על הכנה. ענישה חייבת להיות מרתיעה. אם אין לנו ענישה מרתיעה, המוגבלים, המטופלים, החוסים, לא משנה איך אתם תקראו להם עכשיו, הם ימשיכו להיות יעד. ואותי מה שמפחיד ומדאיג יותר זה המקרים שאנחנו לא יודעים עליהם. לכן הפיקוח והענישה הם יביאו לנו תוצאה מהירה.

תודה רבה לחבר הכנסת מרעי. אני עוד מעט חוזרת לעוד חברי כנסת. בבקשה ד"ר עדית סרגוסטי.

לא ראינו, אפרופו, חברים במגזר הערבי, מגזר הערבי המצב שם בהרבה יותר גרוע.

תודה רבה.

אחרי ד"ר סרגוסטי חבר הכנסת אבוטבול.

תודה על הדיון. אני לא אחזור על הדברים שכבר נאמרו, אבל עלה כאן מכל כיוון אפשרי, לצערנו זה לא המקרה הראשון. ואם אנחנו לא נפעל כאן, עכשיו ומיד - זה גם לא יהיה המקרה האחרון שבו אנחנו נשמע על סיפורים מזעזעים כאלה. הוזכרו כאן חלק מהפרשיות ששמענו לאורך השנים.

אני רוצה לספר סיפור קטנטן על מוסד בפתח תקווה שנסגר ברעש גדול לפני בערך 10 שנים. נווה יעקב קראו לו. הוא היה אז באחריות משרד הבריאות. מכיוון שהוא נסגר מהרגע להרגע, בהחלטה אמיצה של מנכ"ל משרד הבריאות דאז פרופ' גמזו, היה צריך להעביר מהר את האנשים למקום אחר. קבוצה גדולה מהאנשים האלה הועברו ל- "בני ציון". כך שלוקחים אנשים ממקום מתעלל אחד, מעבירים אותם למקום מתעלל אחר. אם אנחנו לא נפעל לתקן את הבעיה מן השורש אנחנו נמשיך לראות את הדברים האלה קורים פעם אחר פעם.

שורש הבעיה זה עצם קיומם של מוסדות, עם קיומן של מסגרות סגורות שהן רחוקות מהעין הציבורית. לא רואים את האנשים האלה. השר הזמין אתמול משפחות לפנות אליו בחלק מהמצבים, וזה נאמר כאן, אנחנו יודעים שמשפחות לא יכולות להגיע לתוך המסגרות, לא יכולות לראות את האנשים. בזמן של הקורונה שבועות שלמים משפחות לא פגשו את יקיריהם. האנשים האלה, כל מי שרואה אותם זה מי שנמצא בתוך המוסד. ובמקומות האלה, ויש על זה הרבה מאוד מחקרים בעולם, כשלוקחים עשרות אנשים, שמים אותם ביחד בתוך מסגרת יש תהליך של דה הומניזציה. מפסיקים לראות אותם כבני אדם, מפסיקים לראות אותם כפרטים. כולם אוכלים את אותו אוכל, כולם ישנים באותם חדרים, עם אותן מיטות, עם אותם מצעים. הם מפסיקים לקבל צלם אנוש וזו הקרקע שעליה צומחות בסוף הפרשיות האלה של ההתעללות וההזנחה.

הפתרון צריך להיות, וזה נאמר כאן בצורה ברורה, לסגור את המוסדות האלה. הגיע הזמן שמשרד הרווחה ישכיל להבין ששם שורש הבעיה. אנחנו שנים דורשים לסגור את המוסדות, זה מה שהאמנה דורשת, זה מה שהאו"ם מצפה ממדינת ישראל לעשות. לפתח תכניות של מענים בקהילה לכל האנשים שנמצאים במוסדות. משרד הרווחה לפני כמה שנים הקים תכנית להוצאת אנשים מהמוסדות. הוצאו 1,000 אנשים ומהר מאוד את מקומם תפסו 1,000 אנשים ויותר מזה.

המשרד ממשיך להשקיע כספים במוסדות, הוא ממשיך להגדיל אותם ואנחנו דורשים ואנחנו מצפים מהוועדה שינוי כיוון כאן, עכשיו. זה לא צריך להיות מותנה בחקיקה. אנחנו רוצים ממשרד הרווחה תכנית ברורה, עם לוח זמנים ברור איך מתכננים - - -

אנחנו יודעים שלמשרד הרווחה, במשמרת הזאת כמו שאמרתי, יש אומץ לעשות דברים שלא עשו בפעם הקודמת.

נכון. וזה הזמן לעשות את זה.

אם יורשה לי לנצל את ההזדמנות רק להציע הצעה.

אני מאמינה שזו מטרתה, יושבת כאן סיגל, ברור לנו שהיא בכיוון הזה. ברור לנו שהשר בכיוון הזה.

בדיוק, תודה.

אנחנו רוצים תכנית ברורה שתישאר איתנו.

תודה רבה. חבר הכנסת אבוטבול.

ראשית, הגענו לכאן גם כדי הצורך הגדול להזדהות עם הכאב המר של אותן משפחות שבעצם היו בטוחים שהבנים שלהם, המשפחה שלהם, נמצאת בידיים הטובות ביותר והתאכזבו בצורה קשה ובוגדנית בטיפול המר שהם קיבלו שם על ידי אותם אנשים. אני מנסה לתאר לעצמי מה היה קורה אם לא היה מגיע מישהו ומתלונן במשטרת ראש העין על אותו סיפור. כלומר, זה היה יכול להמשיך הלאה והלאה כפי שאחרי זה דברים נחשפו, שמדובר פה במאות מקרים שנעשו לאורך שנים. גם בנושא של ההתעללות, גם בנושא של הדברים המזעזעים שאי אפשר אפילו לדבר ולהציג אותם כאן במקום.

אני יושב כחבר כנסת. דיברנו על זה גם בעבר, והעליתי גם כן את העניין שצריכים לדרוש מכל מטפל ומטפל שיעבוד בדיקות בעצמם. שימשיכו הלאה להפעיל את הנושא הזה של הצילומים ושלא יסתתרו תחת הנושא של המילה "צנעת הפרט". אותו אחד מעדיף צנעת הפרט ויהיה לו מוגנות מאשר כביכול שלא יודעים מה שקורה סביבו. פיקוח כמובן של משרד הבריאות, משרד הרווחה. להגיע לשם באופן מפתיע. גם אנחנו, יושבת ראש הוועדה, את צריכה להפעיל אותנו. ואין שום בעיה, כמו שבתקופת הקורונה בגלים הקודמים יצאנו עם יושבת ראש הוועדה לכל מיני מקומות. אנחנו נשמח גם כן להיות שותפים פעילים, להגיע לאותם מקומות באופן מפתיע. לבוא ולראות מה באמת קורה איתם.

והדבר הכי חשוב, אני מצפה שהמדינה בכל מעון כזה תשכור את שירותיו או כעובד או מישהו חיצוני שייקרא מדובב. מדובב פירושו של דבר שהוא צריך לעבור לפחות פעם בחודש אצל כל אחד מהחוסים, לשבת איתו לשיחה אישית. לספר, להוציא ממנו דברים שאולי הוא מפחד לספר או דברים מן הסוג הזה. המדובב הזה יהיה לו תפקיד גדול בלהביא לנו מידע. הוא צריך להיות בלתי תלוי, לא מקבל משכורת מאותו מוסד שהוא יתחיל לפחד אם הוא עושה דברים. חייבים להוציא החוצה. שקט זה רפש. ואני בטוח שיושבת ראש הוועדה, יחד עם כל חברי הכנסת וכל משרדי הממשלה לא יישבו בשקט לנוכח האכזריות הקשה שיתגלו.

וכדי להבין את העוצמה, כל אחד יחשוב שזה אחד מבני משפחתו. זה ייתן לכם להבין את העוצמה. אני מתנצל, יש פה שדולה שהוקמה ואני חלק ממנה, אני חייב ללכת לשם. אבל מבקש מכולם לא להוריד את זה מסדר היום.

תודה שהגעת. תודה רבה לך חבר הכנסת אבוטבול. אני מבקש לעבור לעורך הדין מנחם גולדין, מנהל יחידת המידע ומיצוי הזכויות. יושב איתנו כאן.

כן, תודה על זכות הדיבור. אני אשתדל לקצר, גם כי אני כבר, כבר קשה לדבר. אנחנו בארגון קשר שמסייעים למשפחות באמת מגיל צעיר והניסיון שלנו באמת היום בכל הנושא של המעבר לבגרות, לבוא ולחשוב איך בכלל לפחות לא יגיעו למצב כזה. אז היות וכבר דיברו פה הרבה, אני אציע שני דברים אופרטיביים מבית המחוקקים.

הראשון, בדומה לנציב קבילות, שנמצא בחוק במשרד הבריאות. משפחה לא צריכה לחכות שיצליפו בילד שלה בשביל למצוא מקום חלופי, בשביל להגיע בחזרה, בשביל להתייצב בפני סוללה של עורכי דין. המוסדות האלה מתקיימים מהקצבאות של האנשים. 14,000 שקלים. כל צליפה כזאת, האנשים עם המוגבלות שילמו עליה במיטב כספם מהקצבאות. חייבת להיות נציבות קבילות, ויש את זה בחוק שאומר שאם התספורת לא טובה או אם באותה שנה במקרה לא מצאו איזה פעילות פנאי, ה-12,000 שקלים בחודש שהם קיבלו יוחזרו לבן אדם. מה הבעיה? ואם בסוף שנה זה לא טוב אז אנחנו מדברים על 150,000 שקלים. ואם אחרי 10 שנים זה לא טוב, אז אנחנו מדברים על 1,500,000. אז אם כבר בהפרטה עסקינן, ואמרה פה חברת הכנסת שבתי סוהר במדינת ישראל לא מסכימים שהם יהיו מופרטים, אבל רווחה זה כנראה כן? אז אנא, במנגנון ההפרטה הזאת שתהיה זכות מלאה לאנשים ולמשפחה לקבל את הכסף - נקודה ראשונה.

נקודה שנייה, ובזה אני אסיים. אנחנו מההתמודדות שלנו עם המשפחות, בשביל שלא יגיעו למסגרות האלה מזהים שתי בעיות עיקריות שקורות. בריאות: בריאות הנפש ובריאות הגוף. רוב האנשים שלפחות אנחנו מכירים שמגיעים ומתגלגלים למוסדות האלה היא כי אין מי שייתן להם חיתולים או כי אין מישהו שיטפל בהם בצד הרפואי. כי יש מצב נפשי מאתגר או התנהגות. ועדיין, משרד הרווחה ומשרד הבריאות יוצרים דיכוטומיה ברורה - זה שייך לך וזה שייך לי. כמו בחוק מעונות יום שיקומיים. אין שום בעיה ואנחנו עומדים לקראת החוק, שיהיה שיתוף פעולה. ואין שום בעיה שאדם רוצה משהו בקהילה יקבל סיעוד. יקבל טיפול, יקבל אחות, יקבל את בריאות הנפש ולא יצטרך להתרוצץ בין שני משרדים.

צודק. תודה.

אז אני אסכם בזה: אם אנחנו נגיע לנציבות קבילות שאפשר מהרגע הראשון כבר לקבל את הכסף, אז אולי יהיה פה חשש יותר גדול, לא במקרה ה-600, אלא במקרה הראשון.

כי זה פוגע בכיס.

ודבר שני, רוצים למנוע, תנו את השירותים שקשורים גם למשרד הבריאות.

תודה רבה על הדברים החשובים האלה. ד"ר שמואל מירון, נציג ההורים בפורום ארגונים והורים למען ילדים עם מוגבלויות.

אנחנו הגשנו לך גברתי יושבת ראש הוועדה, מטעם ארגון הורים למען אנשים עם מוגבלות בדיור חוץ ביתי. זה ארגון שהוקם עם הסגר הראשון בתקופת הקורונה. כל הדברים שהגשתי בנייר העמדה אנשים דיברו עליהם. אני מקריא רק את הכותרות: שינוי תפיסה של מקצוע המטפל באנשים עם מוגבלות. חברת פיקוח חיצוני שאחראית על המסגרות כדי לעשות פיקוח יותר טוב בדיור החוץ ביתי. התאמת מצבת כוח האדם במסגרות לרמת ההשגחה שנדרשת עבור רמת התפקוד של הדיירים. שקיפות ציבורית. אף אחד לא דיבר על זה, נוגע יותר לחברות. זה מפעילים פרטיים. אין באתר משרד הרווחה שום עדכון על תקציבים, על רווחים ועל כל מיני דברים שקשורים, או דוחות כספיים שקשורים לחברות האלה.

דיבר פה לפני דקה בדיוק, נציג קבילות הציבור. השר אמר אתמול 'הורים, אתם יודעים למי לפנות'. לא, אנחנו לא יודעים למי לפנות ואנחנו מבקשים. לא צריך בשביל זה חוק. תקימו בתוך משרד הרווחה או מחוץ למשרד הרווחה נציג פניות הציבור, שאליו כל הורה בישראל יכול לפנות.

אז הדברים מקבלים משנה תוקף וחוזרים כבר על עצמם.

ברור. ודבר אחרון, ועוד הערה לגב' סיגל מורן, מנכ"לית המשרד. ניטור מצלמות אקטיבי. אתם כבר עכשיו על זה. תבקשו, אין לכם את הסמכות. דיברת על איזה משהו טכני עם משרד המשפטים.

לא, היא אמרה שאין להם סמכות. הם עכשיו מטפלים בזה.

אז שבוע הבא, כשתהיה לכם הסמכות, אי אפשר להגיד לכל המפעילים הפרטיים בישראל 'רבותיי, תפתחו מצלמות'.

זה השלב הבא אחרי שיפתרו את זה משפטית.

תדווחו לנו אתם. לא כשהרביצו למישהו או התעללו בו עד שהוא מת.

ברור. תודה, תודה רבה שמואל.

רגע, דבר אחרון. החוק שייכנס לתוקף בעוד שנה והתקנות הוא חוק חיובי. הרבה אנשים רואים אותו בחיוב. אבל כל מה ששמעת בשעה וחצי האחרונות האלה, גברתי המנכ"לית, זה תמתחו לנו סעיף נפרד. תעשי בבקשה פורום מייעץ. תיפגשי עם הורים, תיפגשי עם ארגונים ותתמקדו רק בדיור החוץ ביתי. אין לנו זמן לחכות לעוד אנשים שימותו. אין להם, אין לנו את הזמן לחכות לעוד אנשים שייפגעו.

כל העניין של שיתוף וועדת היגוי עם משפחות, עם אנשים שהם בעצמם אנשים עם מוגבלויות אבל יודעים להביע את עצמם. כמו ששמענו כאן, זה א'-ב'. אני מברכת אותך על השיתוף שאתם עושים ואי אפשר לומר שכל מי שהיה כאן והביע את עצמו לא חלק לך מחמאות, סיגל. וזה דבר שלא קורה כאן יום יום. ואני ממש חושבת, את יודעת, יש פה איזה אמון שאתם בונים ומערכת יחסים חדשה. תמנפי את זה. אני חושבת שאתם יכולים לעשות דברים יוצאים מן הכלל.

מילה אחרונה.

לא, לא, אנחנו חייבים לעבור הלאה. אני מצטערת.

יש 200 הורים נפגעי טראומה עכשיו, ב- "בני ציון".

אז גם על זה תדברו בהמשך.

אני אתייחס לזה.

אני רוצה לעבור לזום, חנה קים, מייסדת בית ספר הרים, מייסדת ארגון הורים לאנשים עם מוגבלויות.

שלום אפרת, שלום לכל המשתתפים. קוראים לי חנה קים, אני אמא לשני ילדים מקסימים, בוגרים, שהוגדרו כאוטיסטים. אחד מהם נמצא איתי כאן בבית, אמיל. אני הוצאתי אותו מהמעון "רמת טבריה" שבו הוא היה עד יום רביעי האחרון. כבר לא יכולתי יותר.

למה?

קודם כל, הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בלי שנאמר לי, זאת אומרת שכבר האמבולנס והאחים באו לקחת אותו. את מבינה? הפסיכיאטרית של המקום הודיעה לי שהוא מאושפז, זו החלטה שלהם. להדביק לו פסיכוזה, שבית החולים ביטל את זה מיד.

ואוו. ועכשיו הוא איתך בבית.

הוא אצלי, הוא כאן איתי. הוא ירצה אולי לדבר אתכם, לספר לכם מה זה. וגם לא רק פסיכוזה, אלא גם סכיזופרניה.

כי זה יותר קל להדביק את כל ההפרעות הנפשיות האלה.

בית החולים פסל את זה לגמרי. טונה של תרופות, חלקן פשוט הרעילו אותו. ואני מדברת על תרופות, למשל, הוא קיבל שלושה מייצבים, מייצבי מצב רוח בבת אחת. הם קודם כל הורידו לו את שני המייצבים הנוספים.

זאת אומרת שנותנים תרופות בכלל בסיטונאות ובלי שום קשר למצב האמיתי של אותו ילד או בוגר.

ממש. לא מדברים על זה, אבל הרמה של הפסיכיאטרים והפסיכיאטריות שקשורים - - -

רוצים להשתיק אותם? קל יותר לטיפול?

ומטפלים זה נורא. רמה מאוד נמוכה.

נדמה לי גם חנה ששיתפת אפילו תמונה, נדמה לי שנתקלתי בה, של בגדים קרועים שהילד שלך חוזר הביתה. והוא לא הלך עם זה.

תאמיני לי שזה קטנות. אבל אני לא מדברת על זה שאנחנו קונים להם וקונים להם וקונים להם וזה מתפוגג. הם חוזרים הביתה עם בגדים לא שלהם. קרועים, בלויים, תחתונים עם קרעים. זה נורא. פשוט נורא. אין שום אינטימיות, אין שום דבר אישי.

אני עליתי על זה שמדובר כאן, שמעתי את, אמיל, בוא, אתה רוצה להגיד שלום לוועדה?

אני עובר להוסטל שהוא רק - - -

כן, נכון. כי יש לו טראומה. אבל אנחנו עוד לא יודעים איזה הוסטל ואנחנו נמצא לך את המקום הטוב ביותר, מתוק שלי.

לא, אבל אני ביקשתי לא אצל רמות, תכבדו את זה.

אנחנו מכבדים וזה לא יהיה של רמות.

הנה לכם, נתתי כאן את השם של רמת טבריה ורמת חיפה. הנה, הבחור עצמו יודע שהוא לא רוצה להיות בחברת רמות.

אני רוצה להגיד משהו בנוגע לזה. הם נותנים טיפולים, הם נותנים זריקות, הם לא מתחשבים בילדים אוטיסטים. הם אומרים לא לדבר הרבה, הם מתנהגים וצועקים מאוד על ילדים.

וואו. הנה, הדברים מדברים בעד עצמם.

תראי, לפני 15 שנה, אפילו יותר, כבר הבנתי שמדובר בקרטל, אז זה היה לפחות, בין הרווחה לזכיינים הפרטיים. זה הוקם לפני כ-30 שנה כמהפכת ההפרטה מבורכת, כן? המהפכה הגדולה. התחילה על הילדים חסרי הישע, במשרד הרווחה. הפריטו, התחילו להפריט מוסדות ממשלתיים והעבירו אותם לידי זכיינים פרטיים. המוסד הראשון שהוקם נקרא כפר לי ובאופן סמלי חצי שנה לאחר הקמתו מת שם אחד החניכים מחנק.

חנה, אנחנו צריכים עוד כמה דקות לסיים את הדיון. אם תרצי לומר משהו ממש בתמצות.

אז אני רוצה להגיד דבר אחד: הצלחנו להביא לא חוק, עדיין אין חוק.

תסקיר החוק.

(הפרעות בשידור הזום) לכל הוסטל בבית בעקבות מאבק הורים. אבל היום 15 שנה אחרי זה ברור לי שזה לא מספיק. צריך מצלמות בכל החללים. לא יכול להיות שרק מנהל או מנהלת ההוסטל, שאחד מהם אמר לי אני לא מביט, אני לא מסתכלת במצלמות, אני סומכת על הצוות. שההורים יוכלו לראות את המצלמות. יש סקייפ, אנחנו מדברים עכשיו בזום, לא?

כן. אפשר גם מרחוק. חנה, אני מודה לך מאוד וגם לבנך שהשתתף בשיחה. אחרון, כי אנחנו צריכים לסיים. רונן גיל, בזום. קהילת אנשי הספקטרום האוטיסטי בישראל. כמו שאתם רואים, הארכנו את הדיון בשעה, אם לא יותר, שעה ורבע, כדי לנסות ולאפשר לכמה שיותר אנשים לדבר. אז בקצרה אדוני.

תודה רבה גברתי יושבת הראש. אני רוצה כן להתחיל ולהגיד שאני חושב שגם בדיון הזה הפרופורציה של אנשים עם מוגבלות שנשמעו היא לחלוטין לא מספיקה, וזה לגמרי קשור. ואני רוצה יותר מזה להיות חזק וברור ולהגיד חד משמעית - המקרה של "בני ציון" הוא לא המקרה האחרון. יקרו עוד מקרים, בדיוק כמו שאמרתי יומיים אחרי שנפטר אפי בן ברוך ליד ההוסטל שבו הוא נפטר בחיפה. גם המקרה הזה הוא לא האחרון. ולמה? מסיבה אחת ויחידה: זה לא משנה כמה פיקוח אתם תעשו, זה לא משנה כמה ענישה תהיה, זה לא משנה כמה אתם תבדקו את העובדים. כל עוד היחס לאנשים יהיה כאל חסרי ישע וכאל חוסים והיחס החברתי כולו יהיה כאל אנשים נחותים, זה מה שיתקבל.

אומרים גם על תחומים אחרים לגמרי. אין מטהר יותר טוב מקרני השמש. אז איך אנחנו פותחים את קרני השמש? לא פותחים מצלמות, אלא מעבירים את האנשים לדיור ולחיים עצמאיים בסיוע אישי. אין פתרון אחר. וכל פתרון אחר יגרום לכך שכשאני הייתי נער ונקשרתי, לא במוסד, במחלקה פסיכיאטרית של בית חולים. נקשרתי מעל יממה למיטה, אמרתי כבר אז זה לא המקרה האחרון. וגם היום אני אומר, כל עוד לא יוצאו האנשים לחיים עצמאיים בסיוע אישי, לא ייפסקו ההתעללויות האלה וזה לא יהיה המקרה האחרון.

והנה, גם אתה רונן, מדגיש את מה שאמרתי לפני דקה למנכ"לית של משרד הרווחה שהשיתוף ולשמוע את האנשים, לא לדבר מעל הראש, בשיתוף אתכם, זה הדבר החשוב.

לגמרי. לא רק לשתף אותנו. גם להבין שאפילו החוק הנוכחי, תסקיר החוק הנוכחי הוא אפילו לא טיפה בים לעומת האפשר.

ברור. אוקיי רונן, אני מאוד מודה לך על הדברים.

קחו את המבוא של החוק שאתם רוצים להציע, תקחו את המבוא, תמחקו את כל השאר ותכתבו אותו באמת, יחד איתנו, על פי אותו מבוא.

רונן גיל, תודה רבה לך.

זה הקריטריונים, זה המצב הקיים.

תודה רבה. אנחנו עוד נדון, מן הסתם, גם על תסקיר החוק והחוק שיגיע כאן לוועדה. אתה תוזמן לשאת דברים. אז תודה רבה.

לפני שאנחנו מסכמים אני רוצה לשמוע את מנכ"לית משרד הרווחה. עלו כאן באמת דברים, אגב שרובם חזרו על עצמם לא מעט. גם אולי שינוי של הקריטריונים, הפיקוח, שיתוף המשפחות, המעבר לקהילה. זה בוודאי אותו גוף שהוא נציב תלונות משפחות חיצוני, המשך דיווח לוועדה. אנחנו נשמח ובאמת בסוף גם אני קוראת לוועדה לביטחון הפנים לעשות דיון משותף עם המשטרה כדי למצוא ולתקן את אותם כשלים, ככל שקיימים בטיפול המשטרה.

ואפרת, רק ברשותך גב' סיגל מורן, המשפחות פשוט מבקשות לדעת מי ייתן את הדין ברמת הניהול, ברמת הבעלים, ברמת הקנסות, ברמת החלפת הצד וכל שדרת הניהול. כי ידעו אנשים ועצמו עיניים. המשפחות מבקשות.

אין לנו זמן לשמוע את סיגל ואני רוצה לשמוע. לא, לא, הבנו, תודה רבה.

את עורכת דין, את לא יכולה לבקש דבר הזה. זה נחקר.

בני, תודה.

את יודעת שזה נחקר וזה לא בסדר.

עו"ד כץ. את רואה למה לא רציתי? יש לי שתי דקות עכשיו לשמוע את המנכ"לית, אני מצטערת.

בואי, מי יכול לתת את הדין?

עו"ד כץ, תודה רבה.

אז בואו נחקור גם את הרווחה, בואו נבדוק את האחריות שלהם.

בני, בני, תודה. חברים, אני מודה לכם מאוד.

תנו למשטרה לעבוד ותהיו פייריים.

קודם כל, אני רוצה לומר שישבתי כאן בקשב רב כל הדיון. ללא ספק אחד הדיונים הקשים שחוויתי בחיי. ואני אומרת את זה מעומק הלב. אני באמת, אני לא יודעת להגיד עם כמה אנשים נפגשתי עד היום, ואני מתכוונת להמשיך ולהיפגש. מטבע הדברים, לא נגיע למאה אחוז הסכמות. אבל זה בסדר. אנחנו נמשיך לדבר וגם החוק, דרך אגב, נשא תהליך מאוד ארוך. יש עכשיו עוד תהליך.

אני אגיד משהו רק בעניין של החוק, משהו שאמרתי ואני יודעת שגם את זה חלק לא יאהבו. צריך להחליט גם עד איזה שלב נאבקים בחוק. מכיוון שבסופו של דבר צריך להתקדם. אז גם אם יש כאלה שיחשבו שהוא לא מושלם, אני מציעה לחשוב על האלטרנטיבות.

אני רוצה לומר, אני לא אתייחס לכל הדברים שנאמרו, גם לחלק התייחסתי. אני רק רוצה לומר ככה: אחד, אני אמרתי את זה קודם, אנחנו גם את המשבר הזה מתכוונים להפוך להזדמנות, מעבר לדברים האחרים שאנחנו כאמור התחלנו לעשות לפני. הנושא של נציב פניות אני לוקחת אותו. אבל אני אגיד גם עכשיו, אני אומרת קודם כל, תכף אני אגיד משהו להורי "בני ציון" ספציפית. אבל גם עכשיו, אני מודיעה לכולם שיש מוקד רווחה 24/7, 118. אני יוצאת מכאן והולכת לתת הנחיה למוקד שיש שם רפרנט ספציפי לכל הורה ספציפי שרוצה בכל זמן, בכל שעה ולוודא שאכן הפניות האלה יגיעו אליי. אני מתחייבת לכם שכל פנייה תיבדק.

להורי "בני ציון" פתחנו קו טלפון נפרד, פתחנו תיבת מייל בלשכת מנכ"ל, כדי שכל אחד יוכל לתקשר איתנו. גייסנו את הקואליציה לטראומה והיא הולכת להתחיל עכשיו קבוצות תמיכה עם ההורים ב- "בני ציון" כדי ללוות אותם ולסייע להם בימים המאוד מאוד קשים שהם עוברים. אני רוצה לומר משהו שאולי, שוב, אולי חלק יתקפו אותי עליו, אבל אני בכל זאת אעז ואומר. אני רוצה לומר לכם: יהיה הפיקוח הכי טוב בעולם שיהיה, ויש לנו מה לשפר, הוא בחיים לא יוכל להיות כמוכם. אני אומרת עכשיו, אני לא מדברת עכשיו על מעונות, על מסגרות. אני פונה כאן למי שנמצא ולכל מי ששומע אותנו. בבקשה מכם, אני מבינה שאתם סוחבים אתכם מטען, אני מבינה שחלקכם סוחבים אתכם חוויות קשות של חוסר תשומת לב או חוסר קשב. אני מבקשת מכם, אתם ההורים המפקחים הכי טובים שיש לנו. אני מבקשת מכם, ואני מתחייבת לכם שהפניות שלכם ייבדקו ויטופלו במלוא הרצינות.

וזה בלי קשר, אמרתי, אני הולכת לבדוק את הנושא של נציב פניות, לראות איך עושים את זה. זה ללא קשר. פשוט חשוב לי לתת כאן ועכשיו גם מענה מיידי. אמרתי, אני כמובן בשמחה, כל חבר כנסת, חברת כנסת שרוצים לבקר במסגרות איתנו או בלעדינו. הבקשה היחידה שלי, אמרתי קודם, אני מבקשת בזמן הקרוב תניחו ל- "בני ציון". תנו לנו לייצב את המערכת, לא פשוט שם. אני מחר נמצאת שם בצהריים להיפגש עם כל הצוות, לחזק את הצוות שצריך לקבל את החיזוק. אז אני אומרת, בכל מקום אחר, כמובן גם שם אחר כך.

אמרתי את זה בהתחלה ואני אומרת כאן, אני מתחייבת לכם שאנחנו לא ננוח ולא נשקוט, השר ואני, עד שנצליח לחולל את המהפכה. אני מקווה שיהיה לנו מספיק זמן לעשות את זה, אנחנו נחושים לעשות אותה. אנחנו לא מתכוונים לחכות שהחוק ייכנס לתוקף, אנחנו התחלנו בפעולות. אנחנו מתכוונים שיקרו פעולות משמעותיות. אנחנו לא נוכל ביום אחד לסגור את כל המעונות ולהעביר לקהילה, אבל אנחנו כן מתכוונים שהתהליך הזה יתחיל עכשיו. לא מחר, אלא עכשיו.

אני מודה לך יושבת ראש הוועדה, על הדיון. אני גם בשמחה כמובן קודם כל אבוא לכל דיון. אבל אני מציעה מיוזמתי שנקיים דיון מעקב על הדברים, מתי שתחליטי נבוא ונדווח. אני מודה לכל מי שהגיע לכאן וכאמור, הדלת, הטלפון שלי, המייל, פתוח לכולם.

אני רוצה גם להודות לך מאוד. אני לא חושבת שזה דבר שרואים פה בשגרה, שמנכ"לית משרד מגיעה, לוקחת אחריות, מקשיבה לכולם. נותנת לנו כאן גם תשובות, גם הסברים וגם מודיעה שהיא הולכת לעשות שינויים. אז תודה רבה לך ואני מאחלת לך הרבה בהצלחה. כל הגיבוי תקבלי מאתנו וכמובן מכל מי שיושב כאן. מה שנקרא, הצלחתך הצלחתנו. תשמרי על הילדים של כולנו פה, האחים, כולם.

תודה רבה.

תודה רבה, אנחנו נועלים את הדיון. תודה רבה לכולכם.


הישיבה ננעלה בשעה 12:35.