פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



2
ועדת הבריאות
01/02/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 72
מישיבת ועדת הבריאות
יום שלישי, ל' בשבט התשפ"ב (01 בפברואר 2022), שעה 9:15

"מתמודדים במשכן" - חברי כנסת מספרים על התמודדות נפשית ממבט אישי

חברי הוועדה: עידית סילמן – היו"ר

מיכל וולדיגר – באמצעים מקוונים
אמילי חיה מואטי
פטין מולא
רם שפע

אביטל מילסון-דגן - סגנית הפסיכולוג הארצי

דניאל רובין - מוזמנת של היו"ר

דפנה ליאל - עיתונאית

לירון דוד
- עו"ד ועו"ס, סמנכ"לית מדיניות ופעילות בינלאומית, אנוש - עמותה ישראלית לבריאות הנפש

דוד קורן
- מנכ"ל ער"ן - אגודה ישראלית לעזרה ראשונה נפשית בטלפון

איילה ראלי
- מנכ"לית איכות בשיקום

ענת אימבר
- חברת ועד, אסטי - תסמונת טורט

ד"ר תמר לביא
- ראש תחום מחקר, נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי

ד"ר צבי פישל
- יו"ר יוצא של איגוד הפסיכיאטריה

ד"ר יעל עדן ברוך
- מנכ"לית בית של תקווה, בית מאזן

נעה בן שבת

ענת כהן שמואל

חבר תרגומים

"מתמודדים במשכן" - חברי כנסת מספרים על התמודדות נפשית ממבט אישי

בוקר טוב למי שנמצא איתנו בזום, אנחנו ביום שלישי, ראש חודש אדר א' אז חודש טוב לכולם, תשפ"ב, 1 בפברואר 2022 למניינם. אנחנו מתכבדים לפתוח את ישיבת ועדת הבריאות בנושא בריאות הנפש, מערכת בריאות הנפש בישראל. אני חייבת לומר מחילה, קודם כל אנחנו חייבים התנצלות באמת לאור העובדה שצמצמנו את הדיון גם בזמנים לאור הלילה במליאה שסיימנו אותו רק לפנות בוקר. יש איתנו חברי כנסת שנמצאים גם בזום וחברי כנסת שנמצאים כאן ויש כאלה שלצערי חשבנו שנוכל להעלות אותם בזום אבל מכיוון שהם לא מאומתי קורונה, הם לא יכולים בסוף להעלות בזום, זה הנהלים של הכנסת. לכן הם חשבו, או בבידוד והם לא פה ולא פה ופשוט לא הגיעו לאור הלילה הארוך במליאה וביקשו להעלות בזום, חשבנו שזה יהיה אפשרי אבל זה לא אפשרי, אז מחילה מבחינתם והם איתנו בכל אופן מקשיבים ושומעים.

באמת כחלק מאותה סדרת דיונים שאנחנו מקיימים בעולם בריאות הנפש, אנחנו באמת שמחים לפתוח גם את הישיבה הנוכחית בהשתתפותם של חברי הכנסת הנכבדים שיושבים כאן, שמכירים את חשיבות הנושא ומעלים אותו גם על נס וגם עוסקים בו. אם זו אמילי בשדולה לבריאות הנפש שאותה היא מובילה, אם זה רם שפע ואותה ועדה שהוא מנהל בתחום של התמכרויות וסמים, ואם זה פטין בעשייה הציבורית שלו ותודה לך דפנה ליאל על העלאת הנושא בשבוע שעבר בכתבה ועל נוכחותך איתנו כאן היום. גם בתאל שעוסקת בתחום, אז העידוד שלכם הוא חשוב מאוד. בסוף כשנשבר לנו טלפון או מתקלקל מכשיר אהוב, אנחנו מיד נשלח אותו לתיקון או נקנה אחד חדש. כשפצע מדמם או עצם נשברת, ישר ניגש לקבל עזרה רפואית. אבל מה קורה כשמשהו בנפש נשבר, למה לפעמים גם כשהתסמינים מופיעים במלוא עוצמתם, לוקח לנו כל כך הרבה זמן עד שנפנה ונבקש עזרה או סיוע.

אם יש מילה שמאפיינת מכל את עולם בריאות הנפש, על כל סוגי תחלואותיו, זה באמת אותה סטיגמה ובושה. הפחד שייראו אותנו לא כשלמים, שניתפס בעייני החברה כחלשים, כמגננה, אולי נפתח דרכי הסתרה, נעמול קשה כדי שהדמות שאותה אנחנו מפגינים כלפי חוץ תהיה מושלמת, חזקה, אסרטיבית. דווקא העמדת הפנים הזו לעיתים מחלישה אותנו, היא לא מאפשרת לנו לקום, לבקש עזרה, היא מונעת מאתנו הרבה פעמים לקבל תמיכה מהסביבה או מאנשי מקצוע וכך קורה כשהמגננות הופכות לאותן הרסניות. הדבר בא לידי ביטוי הרבה פעמים ביתר שאת באותן רשתות חברתיות שאנחנו מוקפים בהם. כל תמונה היא מאין פוסטר לערוץ החיים הטובים וכשזה מקיף אותנו מכל עבר, לעיתים תחושות הקושי רק הולכות וגוברות. עולם מזויף הרבה פעמים תופס את מקומה של מציאות החיים, בה לצד ההנאות יש גם קושי והתמודדויות. ישנה שיטה יפנית לתיקון חפצים שבורים שנקראת קינצוגי. לפי השיטה לוקחים כלי חרס שנשבר, מדביקים אותו בעזרת דבק ואבקת זהב כך שלבסוף הכלי עומד בשלמותו כשפסים מוזהבים מעטרים את דפנותיו ומאחדים את שבריו. מלמדנו שדווקא מתוך אותה שבריריות מגיעה איזושהי שלמות, אפילו שלמות זוהרת, קורנת ומיוחדת. ובאמת לגלות את עצמנו, שהסדקים שבנו הרבה פעמים הם אותם תכשיטים והם אוצרות ובתוכם כל כך הרבה יופי.

קירות האולם האלה שמעו הרבה על בריאות הנפש, בעיקר באמת מאז שהבאנו את עולם הבריאות, גם חבר הכנסת רם שפע עושה היום דיון מיוחד בתחום הזה. חברת הכנסת אמילי מואטי בשדולה שאותה אנחנו מובילות יחד. ובאמת הרבה מטופלים ומטופלות באים, מוסיפים ומשמיעים. אנחנו נמשיך לפעול במסגרת הוועדה הזאת, להביא למערך בריאות נפש טוב ואיכותי יותר ולצד זאת בעיקר נסיר את הדעות והסטיגמות הרובצות על החברה כולה. יש סדק בכל דבר וכך נכנס האור שר לאונרד כהן והאמת שהוא צדק, כי כולנו בני אדם, בשר ודם, רמ"ח איברים, שס"ה גידים, פגומים, בעלי חולשות ורחוקים מלהיות מושלמים. כל אלה לא צריכים למנוע מאתנו לזרוח, לפרוח, להביא את עצמנו במלוא הדרנו, לא מושלמים אלא שלמים והאמת שאני שמחה שיש פה קואליציה עצומה של חברי כנסת. האמת שבאירוע הזה אין קואליציה ואופוזיציה שבאמת מסכימים על הדבר הזה וגם מקדמים אותו במלוא העוצמה. אז נכבד את אותם חברי כנסת שבאמת גם מביאים את זה לקדמת הבמה הציבורית, הפוליטית. בבקשה חברים, חבר הכנסת פטין מולא.

בוקר טוב לכולם. מי שלא מכיר, קוראים לי פטין מולא, דרוזי תושב הגליל חבר כנסת מהכנסת ה-21. שימשתי כסגן שר במשרד ראש הממשלה בממשלה הקודמת, היום אני חבר כנסת מהאופוזיציה. אני נשוי, אב לשלושה, סגן אלוף במילואים, נכה צה"ל, בן למשפחה ששכלה שבעה מבניה במערכות ישראל, מקרבה ראשונה. אני עבדתי בביטוח לאומי 33 שנים בכל הגוון של הביטוח הלאומי, יצאתי לפנסיה ומאז אני בכנסת. עשייה ציבורית רבה יש מאחורי, אבל אני סחבתי על הכתפיים שלי את מערך הנפגעים, הודעות הנפגעים במגזר הלא יהודי בצה"ל, הודעות למשפחות השכולות. פצועים, חטופים, נעדרים, שבויים. זה תפקיד מהקשים ביותר בצה"ל שצריך לבצע אותו באהבה, בחום, בשליחות למשפחות שאיבדו את היקר להם או שלא רק שאיבדו, אלא גם אלה שנפצעו קשה.

לבוא למשפחות עם הודעת צה"ל, אתה הראשון שפוגש את המשפחה אחרי האירוע ואתה בהתחלה מלאך המוות או האיש שבא ומביא את הבשורה הכי קשה שיכולה להיות. להגיד לאמא או לאבא, או לאישה, או לבן שהיקר שלך הוא לא בחיים, אם זה באירוע צבאי, אם זה בתאונה ואם זה במצבעים ואם זה בכל ה-. זה דבר לא קל ובמיוחד כשאתה בא למשפחות שאתה מכיר, אם זה ואם זה אחות, ואם זה דוד ובני דודה, ואם זה שכן או שזה בן ישוב שלך, כי אצלנו בעדה הדרוזית או במגזר הלא יהודי, בחברה הערבית או הדרוזית, אנחנו חיים ביחד אז זה מלווה אותך מאז שאתה נכנס לפן של ההודעה ואתה חי עם זה. ואני זה נגרר איתי, גם עבדתי בביטוח לאומי אז בביטוח הלאומי באות אליך משפחות ורוצות עזרה, בדיקה, תמיכה. זה דבר לא קל ולא פשוט, אבל התמודדנו עם זה וממשיכים להתמודד עם זה. דבר שיגרתי כמו שאומרים, למרות שאני אמרתי, הוא מהקשים ביותר בתפקידי כבאמת אחראי על כל מערך הנפגעים של המגזר הלא יהודי. וחוויות לא מעטות היו לנו כמודיעי נפגעים, ואני אישית כמודיע על נפגעים שהייתי בין המשפחות שלי, בין האנשים שלי וזה מלווה אותך, אתה סוחב את זה, זה נמצא לך בתוך הבטן, בתוך הראש, בתוך המחשבה. כשאתה בשגרה ואתה היום שומע שיש פיגוע או שיש איזה משהו, אתה תמיד נזכר בימים האלו ובשעות הקשות שהיו.

באמת אני מ-83' בדבר הזה, אני עברתי את כל המלחמות, כל המבצעים, כל האינתיפאדות, כל האירועים שהיו לנו במדינה ולצערנו, לצערי אנחנו חיים את זה יום-יום. אי אפשר לשכוח את זה. לפעמים אתה הולך למשפחות בחגים אז אתה נזכר בכל הסיפור, בכל הדבר הזה. אני לא נזקקתי לטיפול ואני לא צריך טיפול, אני יכול להגיד את זה, כי אני בא מכוח, חוזקה ואמונה שאני עשיתי שליחות צבאית ציבורית למען המדינה שלי, למען האזרחים שלי, למען החברה שאני חי בה ואני גאה בזה. לצערי זה קרה, אני לא גאה לבוא ולהודיע למשפחות, אבל זה שהתפקיד שלי היה מיועד לזה, אז אני עשיתי את זה ואמשיך לעשות את זה. אם אני אצטרך לתמוך ולעזור, אני אתמוך ואעזור.

אלא אם המציאות תשתנה, שזאת גם אפשרות. אומנם אנחנו לא בדיון מדיני, אבל.

ברור, נקווה, נקווה שזה לא יקרה וזה לא - -

אי אפשר שלא לחשוב שנגיד מה שדפנה ליאל עשתה, זאת אומרת הסיפור של החבר שלנו אופיס סופר והסיפור שלך הוא סיפור שנוגע ישירות למציאות שבה אנחנו חיים, למציאות המדינית ולמציאות הביטחונית שבה משפחה מאבדת שבעה מבנייה וזה לא מערער את העולם שלנו, זה נראה לנו כמו איזה הליך טבעי. זה כל כך מקומם והעבודה שלנו כאן בכנסת מעבר לענייני הנפש זה לדאוג שאנחנו משאירים לדור הבא מדינה בלי מבצעים, בלי מלחמות ובלי פיגועים. דבר ראשון, עם כל הכבוד, אני יודעת שאנחנו בדיון כאן עם פסיכולוגים ונפש, והנפש אכן חשובה. אבל אנחנו לא יכולים להוריש לדור הבא ולבנות, ואנחנו לא יכולים שיהיו עוד אנשים צעירים שהנפש שלהם תצולק בגלל מראות כאלה, בגלל שהם צריכים לדפוק לאנשים בדלת ולהודיע להם בשורה שתשנה את החיים שלהם לבלי הכר. אז זה לא דיון מדיני, אבל הדיון הזה גם צריך להתקיים.

לא, אבל צריך לומר שגם באמת אני חושבת שאמילי, הטיקטים שהיא מגיעה עבורם לכנסת זה גם הטיקט הזה של בריאות הנפש ואין לי ספק שהטיקט השני שאמילי נושאת איתה זה הנושא - -

יש קשר מדיני - -

בדיוק, הם באים ביחד.

זה לא שני, זה אותו אחד.

זה נכון ובסוף יש הלימה בין הדברים, בטח במדינה שעומלת על בטוחה מאז קומה, או שבואו נגיד את האמת, אנחנו - -

אמילי, אני לא, אני חוויתי אני אומר לך, אני התגייסתי לצה"ל ב-78' והשתחררתי ב-82' ומ-82' בואו נגיד התקופה שהייתי בה היה את לבנון ופה ושם, אבל מ-81'-82' עד היום, עברנו הרבה, הרבה. זה לא קרה רק במלחמות, - - - בין השכנים שלנו. זה תאונות שאנחנו חווינו בשבוע שעבר ולפני שבועיים, והמטוסים וכל מיני. זה קורה לנו ביום-יום, אנחנו נתפלל באמת שנגיע למצב שאנחנו בשלום, חיים פה יחד עם כל העמים, עם כל האזרחים ועם כל מי שנמצא בבועה הקטנה הזאת, המזרח התיכון.

זה עוד יקרה.

והמדינה שלנו, מסתכלים עליה מרחוק כאילו כולם רוצים לטרוף אותה, אז בגלל זה אנחנו מאבדים את היקרים שלנו, מאבדים את האנשים, מה אני אגיד לך, הטובים בינינו, שלנו ושל כל אחד ואחד. אני אומר ואני גם כבן לעדה הדרוזית שקשרה את גורלה עם העם היהודי עוד אז מלפני קום המדינה ויש לנו חללים לפני קום המדינה שמוכרים היום כחללי מערכות ישראל, שהם הקריבו את החיים שלהם למען קום המדינה ואנחנו ממשיכים. אני אקרא לכם ציטוט שהיה לי באיזו הודעת נפגעים אחת, זה מאוד מרגש. היה פיגוע בציר פילדלפיה בעזה והיו שני בחורים יהודים ודרוזי אחד בטנק.

נכון, נכון.

ואחד החללים הוא הדרוזי מהאזור שלנו מהגליל ואבא שלו בן הכיתה שלי. אני זוכר כשקרבנו אותו סמ"ר עלאא כבישי ז"ל אמר הרב הראשי לישראל למשפחה, לשייח ולחבר'ה שהיו שבקברו שלו יהיו חלקי גופם של חברו שנהרג יחד איתו בתקרית, דרוזי ויהודי בקבר אחד. זה כי לא הצליחו להפריד אותם לגמרי אחרי הפיצוץ וכל הגופה התרסקה ואתה צריך לקבור שני חללים ואין לך גופות. וכך גם ההפך, בקבר של יהודים הם היו אחים לנשק ואחים לקבר, גם בעולם הבא. אז דברים כאלה שאנחנו חיים איתם וממשיכים לחיות איתם והמשפחה ממשיכה לחיות את הכאב הזה.

אני אומר את זה היום, אני גאה בזה, אני ישראלי דרוזי, שירתי ואמשיך לשרת, אמשיך לתת למען הביטחון שלנו במדינה שלנו כי אין לנו מדינה אחרת. כולנו רוצים שלום, כולם רוצים שנטוס ונלך, ונבוא, כלכלה והכל, אבל אנחנו משלמים מחיר כבד ואפילו מחיר הפגיעה הנפשית שלנו, אני לא אומר שזאת פגיעה נפשית, אבל יש פגיעה וכולנו לוקחים את הנפל הזה ואנחנו רוצים להגיע באמת למצב שלא נצטרך את זה ולא יהיה לנו כזה דבר. אני מקווה שזה לא יקרה, אבל ההורים והזקנים שלנו מעידים על מה שקורה פה, כי אנחנו פה במדינה של נרדפים בגלל היותנו יהודים ודרוזים כאחד למען קום המדינה הזו. ואני אומר עוד פעם - -

גורל משותף.

גורל משותף, אין ספק, ואף אחד לא יכול להפריד אותו מאתנו כי זאת המציאות ואנחנו נקווה באמת לימים טובים, לבשורות טובות, שלא נצטרך עוד. אבל אני בספק בדבר הזה ואני מאחל באמת לכל מי שעושה את המלאכה הזו, ואני אומר לכם אחרי הכתבה של דפנה - -

קיבלת הרבה תגובות?

אני קיבלתי מעל 70 אלף תגובות היו לי ברשתות החברתיות ודיברו איתי מודיעין נפגעים שבאמת משרתים עדיין בצה"ל ואני פגשתי אותם לפני שבועיים.

האמת שגם איתנו הם יצרו קשר, הם לא עלו בקטע ביטחוני אבל יצרו איתנו קשר ממשרד הביטחון.

כן והם, אני אומר עוד פעם, וקוראים לי פה לא יודע, רם באיזה ועדה אתה נמצא?

סמים, התמכרויות ואתגרי הצעירים.

דבר אלי, חוץ וביטחון.

חוץ וביטחון שבאמת שר הביטחון ומי שאחראי על כל המערך הזה שנקרא מערך הנפגעים בצה"ל, הוא מערך מאוד מאוד חשוב ואני באמת פגשתי חבר'ה במערכת בשבוע שעבר כשהלכתי לנחם את שתי המשפחות, הם צריכים טיפול. צריך לקחת את הדברים האלו בשיא הרצינות, אני לא מזלזל במערך ולא מזלזל במפקדים שם, אבל המערך הזה צריך לקבל טיפול מ-א' עד ת'.

אני יודעת שיש צוותי משבר שמתלווים.

יש משבר ויש לא רק משבר, אלא גם התנאים שלהם, התנאים של המודיעים. חבר'ה, זה האנשים הראשונים שמגיעים למשפחות וכשאני הייתי אבא של שני חיילים שבאותה התקופה הם שירתו כי היה חופף ביניהם והייתי בבית כמודיע נפגעים ואזרח שעובד עם הילדים שלי, למרות שלא היו קרביים ביחידות קרביות, אבל כל הזמן פחדתי שמישהו ידפוק לי בדלת ויגיד לי את הבשורה שאני חלילה מסרתי למשפחות. אבל חשוב שהאנשים האלה יקבלו תמיכה, טיפול, הכל. לא יעלה על הדעת גם שאין להם תנאים של חיילי צה"ל במילואים, למרות שרק הדברים האלה, אפילו אני גם מבקש ודורש מהיותי היום חבר כנסת, לבוא ולעשות בדיקה לכל החבר'ה האלה. אם זה על ידי פסיכולוגים, עובדים סוציאליים - -

יש דווקא, זה אחד המערכים היותר מגוננים בצה"ל. גם מבחינת ההכשרה של הצוותים, גם מבחינת התערבות - -

הכשרה, הם מקבלים הכשרה, אני אומר הכשרה לתפקיד כן אבל אני אגיד לכם דבר, כשהיינו חוזרים מהודעת נפגעים, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, רוצים להתפרק ולהשתחרר מאיפה שהיית. הם מחפשים איזה משהו, או ללכת למסעדה, או ללכת למקום, לפרוק, לדבר, להוציא, כי זה דבר שנמצא בתוך הראש שבוע, 10 ימים, חודשים ובמיוחד כשזה קרוב שלך ואנשים שקרובים אלייך, ללב שלך ולמשפחה שלך. היית מחפש את זה - - - מהנקודה הזאת, איפה אתה היית לפני שבוע ואיך תחזור לשגרה היומיומית. ואני באמת עוד פעם אומר - -

הפערים המאוד גדולים בין המציאות הזו לשוטף.

מאוד מאוד. יש פערים מאוד רציניים, אני אומר לכם את זה. אני אישית כ-35-40 שנים לא זכיתי פעם אחת לשיחה מפסיכולוג, למרות שלא הייתי צריך. אבל אני אומר - -

על זה תיכף נדבר.

אני אומר, לא של פסיכולוג, לפחות שיח או הידברות.

חבר הכנסת מולא, עוד לא מאוחר, עוד לא מאוחר.

עוד לא מאוחר.

רציתי לדבר על זה אחר כך אבל אני חושב שזה חלק ממה שעשינו פה, מה שהכתבה של דפנה ליאל ניסתה לעשות זה דווקא להגיד שאנחנו אנשים עם כוח, חזקים, נבחרי ציבור, אנחנו גם צריכים עזרה. וללכת לטיפול פסיכולוגי ולקבל מענה, להיפך, זה הכוח, זה המסר. אני מרגיש הכי גדול שאנחנו הצלחנו להעביר בשבוע האחרון, כמות התגובות שכל אחד מאתנו קיבל. אין לתאר את מה שזה יצר ואני חושב שיש ערך בזה שנגיד, תיכף נדבר גם על המערך הפסיכולוגי ועל האתגרים שלו, אבל שאנחנו רוצים לקבל טיפול, מאמינים שזה חשוב וצריכים לגרום לזה כחברי כנסת שזה יהיה נגיד לכל מי שרוצה לקבל טיפול וזה בסדר, זאת לא חולשה. אבל זו רק הערת ביניים.

אני חושבת שזה אחד הדברים הגדולים כצופה מן הצד וכמי שעוסקת בתחום הזה. אני חושבת שהכתבה הזאת עשתה שירות מדהים. אני לא יודעת אם דפנה ידעה כשהיא יוצאת לכתבה הזאת מה תהיה ההשלכה של זה. פטין מולא אומר שהוא קיבל 70 אלף תגובות.

אני חושבת שזו הייתה נקודת המוצא.

זה הדהד בצורה מטורפת.

הכתבה הזאת עשתה רעש, עשתה הד. אני אומר באמת לדפנה ולכל הצוות שעשה, הייתה צריכה להיות כתבה לא של רבע שעה, ואני אמרתי את זה לדפנה, היא יכולה לעשות כתבה של באמת כמה סדרות, שהיא חשובה מאוד לכל הציבור שיראה את הדבר הזה. קיבלנו חשיפה מאוד מאוד רחבה והרבה אנשי מקצוע התקשרו וברכו על זה.

לגמרי.

אגב, אחד הדברים שבאמת, זה לא מה שאנחנו העברנו בכתבה כמו שכאשר אדם נקלע למצב כזה, לפחות אם אני יכולה להעיד על עצמי, הוא רוצה לדעת שזה קרה לעוד אנשים, שזה נורמאלי, שהוא לא משתגע וזה שזה נגמר. אני חושבת שלשים דבר כזה בפריים טיים, הינה היה, עברנו את כל התהליך וזה נגמר. ברור שצריך לדבר גם על טיפול, ברור שצריך לדבר גם על כל הענף של הפסיכיאטריה שיש לו חלק משמעותי בכך שדברים כאלה נגמרים וברור שצריך לייצר מנגנונים גם של מניעה וגם של שיח. לכן אני חוזרת ומדברת על מודל טיפת חלב של בריאות הנפש. בעצם האדם מרגע לידתו, כמו שאנחנו עושים מעקב אחרי התינוקות, חיסונים, בודקים אותם ומודדים אותם, יהיה נתון גם למעקב מטיב כזה. זאת אומרת ילד בן 15 לא מגלה סתם נטיות אובדניות out of nowhere, זה מתחיל איפשהו. ואם אנחנו מזהים את המקומות שבהם זה מתחיל ואם אנחנו יודעים שצריך להכביד ראש כשילד אומר לך, דיברתי עם אימהות שילד בן 3 אומר לך 'אני רוצה להצטרף לסבא בשמיים' אז צריך להכביד בזה ראש.

אז כשיש מערך כזה שמלווה את האדם, המערכות יודעות מתי לתפוס פיקוד על הטיפול, מה לעשות וזה הופך את הכל להרבה יותר פשוט. ילדים בני 15 לא צריכים להמתין שנתיים לפסיכולוג רק כי לאיש מסביבם אין מושג מה עובר עליהם, ולא היו שם מערכות שידעו לזהות את זה מראש. אגב, כנ"ל לגבי דיכאון לאחר לידה שאפשר לזהות את זה, עד כמה שאני קראתי, ממש ברגעים שלאחר הלידה אם לא תוך כדי הריון. זה לא צץ בוקר אחד, זה פשוט מגיע למצב כזה שפתאום זה מתפרץ. לגבי הלומי קרב גם אבל בעיקר שינוי המציאות. והן לגבי חרדות, הן לגבי אובדות, הן לגבי הפרעות אכילה שיש להן השלכות שהן לא רק נפשיות, יש להן השלכות חברתיות.

אפשר לשנות את זה אם אנחנו נאמץ את המודל הזה וגם מבחינה תקציבית לא מדובר באיזה מודל עכשיו שצריך לגייס אליו מיליארדים. אפשר לשנות את זה, יש את המערך, כמו שהצלחנו עם החיסונים להיאחז בקופות חולים כדי לייצר מערך חיסונים, כך אנחנו יכולים לייצר את מערך טיפת החלב לבריאות הנפש.

אז צריך לומר באמת שאחד העוגנים ששמנו פה בוועדה, בטח על המגפה השקטה של בני הנוער היום, והצעירים, ועם תוכנית גדולה בעקבות הרבה דיונים שעשינו כאן בתוך הוועדה. באמת התקבצו ובאו המשרדים, משרד הבריאות, משרד החינוך ומשרד הרווחה לבנות תוכנית. הם הציגו אותה גם בוועדת הבריאות לפני כשבוע ואנחנו נמצאים עכשיו בקשר איתם. מלבד המענים שהם מענים מאוד יפים שהם הציגו שאני חושבת שהם ראויים והם באמת אינטגרטיביים, אבל כולנו יודעים שייקח הרבה זמן לבנות אותם, לאפשר אותם ולהנגיש אותם. אנחנו חושבים על מערכות שהן מערכות מקוונות שיכולות לתת מענה ראשוני. באו חברים וגופים מהחברה האזרחית והציגו, היו כאן אנוש עם ה-headspace ועוד הרבה ארגונים, כל אחד עם הדברים שלו. הבאנו את זה באמת בפני המשרדים ואנחנו מנסים עכשיו לתכלל את זה לתוך רעיון, כמו שאת אומרת, גם אינטגרטיבי, גם שהוא נגיש לכולם, גם שהוא זמין ויחסית מיידי ובעיקר שמדליק את הנורות האדומות.

ונגישות, כמובן, כי זה לא רק הסטיגמה, בסוף זה עולה המון.

ברור, ברור. לכן כשזה מקוון זה גם פריפריה וזה מרכז וזה הכל ביחד וצריך לומר שאנחנו יוצאים עכשיו לכיוון של החלטת ממשלה בפסיכולוגיה הציבורית.

ידוע.

שזאת באמת עבודה שעשינו מול משרד ראש הממשלה, להתחיל את העבודה של ההחלטה שאנחנו מביאים עכשיו על מקצועות הבריאות, לעשות את אותו הדבר גם בפסיכולוגיה הציבורית. באמת אני יכולה לומר שכל הפסיכותרפיים, מקצועות הבריאות למיניהם והפסיכולוגיה הציבורית שיש להם הרבה מה לתת בעולמות שבהם חסרים לנו פסיכיאטרים והזמן שלנו לייצר פסיכיאטרים לתוך המערכת ייקח, אין מה לעשות, רופא לא קם מהיום למחר. אז לעולמות האלה יש משמעות מאוד מאוד חשובה, אבל בעיקר אני חושבת שהמקום שלנו כאן גם כמובילי דעת קהל, גם כחברי כנסת, גם כשאנשים שלא מתביישים לדבר על זה וגם אומרים לכל מי שיושב בבית ויש לו כאבי בטן והוא לא מבין שכאבי הבטן או כאבי הראש הם כתוצאה מדיכאון או מחרדה.

זה בדיוק הסיפור של המעקב, בהחלט.

אז תודה.

וגם לשפר את מעמדו של הפסיכולוג בציבור. בעולם סביב להיות פסיכולוג בבית חולים ציבורי או להיות פסיכולוג במערכת הציבורית זה מעמד.

נכון.

וכאן אנשים אחרי תואר שני ולפעמים אחרי דוקטורט - -

התמחות, בואי, אנחנו לא מצליחים - -

שלא נדבר על המתמחים. יש לי בן חורג מתמחה, בסופו של דבר האנשים האלה מרוויחים, אני מתביישת להגיד את זה, אבל לפעמים זה פחות מ-5,000 שקלים.

נכון, נכון.

ויש בזה משהו חולה, מקולקל ולא בריא לחברה הזאת, על כל המשמעויות של זה.

אז נמצאים איתנו גם עוד חברי כנסת בזום, גם חברת הכנסת מיכל וולדיגר. כן, רם שפע, התחלת להגיד משהו?

רציתי ככה כמה נקודות. קודם כל פטין ריגשת וישר כוח אדיר. אני חושב שגם העובדה שזה בא מנציג של העדה הדרוזית פה, של החברה הערבית בכלל, יש לזה ערך עצום וחשוב לצערי כמו בהרבה הקשרים של החברה הערבית כי הפערים שם עוד יותר - -

אגב, ההודעות נפגעים שלנו היו לא רק אצל הדרוזים, היו לי הודעת נפגעים של חברה נוצרית וזאת הייתה בחורה שהלכה לעולמה וצריך לטפל בזה גם אצל הנוצרים וגם אצל בדואים שאנחנו טיפלנו בהודעות נפגעים שלהם, אם זה בחללים ואם זה אפילו כי נחטפים. אם אתם זוכרים את המקרה של עומר סואעד וחזרתו. מדובר על כל החברה - -

צריך לומר שגם עלה לוועדת השרים האחרונה החוק של אייכלר לגבי העונשין בנושא של פרסום לגבי נפגעים.

אני רוצה רגע בכל זאת למקד בקצרה כמה נקודות שבעיני לא מספיק. לפני שנה וחצי, שנתיים, כשהייתי יושב ראש ועדת החינוך ונלחמתי ככל שיכלתי על להשאיר את מערכת החינוך פתוחה, על לדבר כל הזמן על מה עוברים הילדים שלנו. אני מרגיש שהיום, בטח בזכות הכתבה של דפנה וההתחלה של השיח הזה, אנחנו מבינים את אותם מחירים אדירים שהילדים והילדות ישלמו שנים קדימה. הינה אנחנו התוצר של מערכת החינוך. לכן, זה אני אומר גם לך חברתי סילמן, הסיפור בעייני הוא הרבה יותר רחב מלשפר את המערך שמערכת החינוך נותנת לבריאות הנפש.

ברור.

הסיפור הוא המטרה של מערכת החינוך שהיא לא להוציא ילדים שמסיימים בגרות, יש להם מלא ידע והם שיננו חומר, אלא איזה אזרחים הם יוצאים לחברה הישראלית ואיך הם ישתלבו בחברה הישראלית. חלק מזה זה שיהיה להם חוסן פנימי גדול להתמודד עם החיים, על כל מה שזה מביא. על השירות הצבאי, על שוק העבודה, הלימודים וכל דבר. אז בעייני אנחנו צריכים ללכת באופן הרבה יותר רחב ורחוק, ולוודא שמערכת החינוך משנה את כוונותיה. אז זה דבר אחד.

לפתוח בשיעור של חינוך גופני שמעלה את רמות הסרוטונין.

דבר שני, לא מספיק אמרנו את זה אבל זה ברור, את בזה, חברת הכנסת מואטי חברתי בזה, צריך להגיד שגם חברת הכנסת וולדיגר וקטי שטרית, כולכן מאוד חזק בעולם בריאות הנפש.

קטי נורא רצתה להעלות והיא לא יכולה.

אז הינה אני ככה, מגיע לה וגם היא השתתפה בכתבה וחברנו אופיר סופר.

וגלית דיסטל.

כל מערך בריאות הנפש זקוק להבראה מיידית ועכשווית. אנחנו כולנו בזה, באמת הנשמה. ניסינו בתקציב האחרון, אמילי, אני ואת, דיברנו על זה הרבה, לא הצלחנו אפילו את ה-30 מיליון שקל שרצינו לתקנים של המתמחים בפסיכולוגיה הציבורית, אפילו את זה כדי לתת את המענה הראשוני לא הצלחנו להעביר בתקציב האחרון. יש לנו יעד גם בעניין הזה לקראת התקציב הבא.

גם השגנו רק 10 מיליון

נכון, לא את זה, בדיוק. אני כבר מסתכל קדימה.

אני חושבת רם שללא החלטת ממשלה בתחום הזה, באמת אני אומרת, להבריא את הנפש ובאמת לחזק את החוסן הנפשי.

אין, ממשלה נהדרת יש לכם, אני חייבת להגיד את זה. אפשר גם?

ללא החלטת ממשלה מסודרת בתחום הזה שבאמת תשקיע מיליונים בתחום אחת ולתמיד, משהו שבאמת ישב בקרן זווית שנים. זה לא סתם שבתי החולים ונמצא כאן צבי פישל בזום, ואני אומרת את זה, כל בתי החולים במערך בריאות הנפש, יושב ראש האיגוד הפסיכיאטרי, ובאמת לא סתם זה נקרא עלומים כאלה ואחרים. אין לעולם בריאות הנפש שמות, זה יהיה גהה, זה יהיה שער מנשה, זה יהיה אברבנאל. זה לא סמי עופר.

וצריך לזכור, זה בדיוק העניין, לא, לא, לא, סילמן זה בדיוק הסיפור. גם המערכת, מערכת הבריאות הכללית מה שנקרא, מנהלי בתי חולים מכלים 70% אם לא 80% מזמנם על גיוס תרומות. כשאמרת סמי עופר, לא שיש לי משהו אישי - -

לא, אני אומרת מבחינת השם שנוסף.

אבל זה בדיוק הסיפור. אני לא מכירה אדם אחד שרוצה מחלקה באברבנאל על שם אבא שלו ואני לא חושבת שצריכה להיות מחלקה באברבנאל או באיכילוב על שם אבא של מישהו.

לא כי אברבנאל צריך להיות - - - בתי החולים הכללים.

אני חושבת שהמדינה צריכה לדאוג שמטופלים גם בבריאות הנפש וגם בבתי החולים הכללים, יזכו לטיפול הולם שייתן להם מזור גם לגוף וגם לנפש, בלי קשר לתורם כזה או אחר.

בוודאי. אני רק אומרת על השם ואני אגיד לך עוד משהו, כשבן אדם חולה הוא מגיע לרופא משפחה או רופא ילדים תוך שבוע, שבועיים, שלוש גג. אורתופדיה, כירורגיה, בסדר אז חודש, חודשיים. לא יכול להיות שבריאות הנפש שהיא כל מחלה ככלל המחלות, בן אדם יחכה חצי שנה לאינטייק ראשוני ושנה לטיפול. לא יכול להיות, וזה כאילו במקרה הטוב, לא ייתכן. זאת מחלה ככלל המחלות ואנחנו צריכים לראות אותה כזו ולדאוג לה ככזאת.

נראה לי כדאי שניתן, עכשיו אנחנו נהיה בשקט ונקשיב לכולם, אני רק רוצה להגיד שלא אמרנו ויש עוד המון עבודה, אבל יש לנו שר בריאות שהוא לדעתי אחרי המון שנים מבין לעומק את המשבר והוא שותף אדיר לזה שצריך לחולל פה שינוי. יש המון עבודה, אבל זה מתחיל מהבנה מלאה.

אוקיי, צפי פישל? הינה הוא עושה לך שלום שם. יושב ראש איגוד הפסיכיאטריה, מנהל מחלקה בגהה, ד"ר צבי פישר, בבקשה.

תודה רבה עידית ותודה לכולכם, תודה לדפנה על הכתבה שהעלתה למודעות את העניין. אני חושב שמי שזוכר או מי שהיה מעורב, שנים היה קשה למצוא מישהו שיהיה ראש שדולת השדולה לבריאות הנפש בכנסת. אנשים חשבו שזה לא חשוב או שאין להם זמן וכל מיני סיבות כאלה. היום אנחנו כבר לא שם, יש לפחות ארבע חברות כנסת שהן יושבות - - - ראש המעוצה, כולן משקיעות וכולם משקיעים ויש הרבה יותר וגם אנחנו מקבלים את זה - -

בעניין הזה, בסופו של דבר לפי גם מה שאנחנו רואים כמו המחקרים האלו - -

רגע, רגע - -

בכנסת הארוכה האחרונה היה את יום הרופא ורצו לשים חדר לכל מקצוע ושחברי הכנסת ייכנסו ויבדקו על ידי הרופאים. אני אמרתי אוקיי, אז שיהיה גם חדר לפסיכיאטר ולא נתנו חדר לפסיכיאטר כי לא מצאו חדר שיהיה זמין ויהיה נסתר, כי אמרו שאף אחד לא ירצה להיכנס לחדר של הפסיכיאטר כשהוא לא נסתר. ברצף מערכות הבחירות וגם אחרי זה אנחנו שומעים חברי כנסת ולא רק חברי כנסת, אבל בעיקר חברי כנסת שמטיחים האשמות תוך כדי שימוש במילים מעולם התוכן של בריאות הנפש. 'לך תתאשפז, אתה צריך טיפול, לא לקחת את הכדורים שלך, צריכים לקשור אותך למיטה' וכל מיני כאלה דברים, כשהשדה שלנו שאנחנו מתעסקים בו הוא עולם התוכן שממנו אנשים משתמשים כדי להעליב זה את זה. ואין כאן עניין של אופוזיציה, קואליציה, כולם משתמשים בדברים האלה, זה הדבר האוטומטי שעולה. לכן כשמגיעה כנסת כזאת עם ועדת בריאות שאני חושב שאולי אפילו אפשר לקרוא לה ועדת בריאות הנפש, כי באמת יש ייחוד של דיונים קבועים וממושכים בנושא של בריאות הנפש ויש הרבה חברי כנסת שמנסים להרים נושא זה או אחר שקשור לבריאות הנפש. אני חושב שאני מתמלא בהתרגשות ובשמחה שיש כאן איזשהו סוג של שינוי.

אתם חברי הכנסת שנחשפו בכתבה של דפנה, אתם חלוצים, אתם גיבורים, עשיתם כאן משהו שהוא לא פשוט בלי לדעת את התוצאות שלו. אני חושב כשאני מדבר עם הפציינטים שלי במחלקה והם אומרים לי מה המשמעות של סטיגמה, מה המשמעות של זה שמישהו יודע שהם מטופלים בבריאות הנפש או מאושפזים בבריאות הנפש והם מיד הופכים להיות החשוד המיידי לכל בעיה, הם מיד הופכים להיות מפוטרים מהעבודה ומתרחקים מהם, ושכונות לא רוצות שיהיו הוסטלים של חולי נפש אצלם. אז כשאתם באים ונחשפים, אתם עושים כאן עבודה שהיא עבודת קודש לא למענכם, היא עבודת קודש למען המטופלים שלנו ולמען המשפחות ולמען הדורות הבאים שיבואו ויגידו 'אנחנו כן נלך לקבל טיפול'. אני חושב שזה בהחלט הישג שצריך לציין אותו.

ואז נעבור אולי לצד השני, מה לא סיפרתם או מה לא נחשף. אתם סיפרתם על דברים שהם הרואיים. פוסט טראומה, דיכאון אחרי לידה, לכל דבר יש סיבה, לכל דבר יש הסבר ולכל דבר יש נרטיב שאפשר להתחבר אליו. אבל לא לכולם יש את הנרטיב הזה, יש אנשים שהמחלה תוקפת אותם בלי קשר. היא לא בגלל אירוע זה או אחר, היא לא בגלל שהם היו בפיגוע או בגלל שהם היו גיבורים בקרב, היא לא בגלל שמישהו מת להם במשפחה, היא בגלל שהם חולים וגם להם מגיע הכל. אם אנחנו מדברים על השלב הבא, אז השלב הבא הוא השלב של ההבנה או החשיפה של המחלה כמחלה ועל שימוש בתרופות. אף אחד מכם, אני לא מכיר אתכם ולא מכיר את ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלכם, אבל אף אחד לא דיבר על זה שהוא נפגש עם פסיכיאטר. עם פסיכולוג זה מותר אבל עם פסיכיאטר לא נפגשנו. לא לקחנו תרופות, כן לקחנו תרופות, לא אומרים את זה. אני לא מבקש מכם חלילה חשיפה של סודות רפואיים ודברים כאלה, אבל אני אומר שיש היררכיה של הסטיגמה גם בתוך בריאות הנפש. אם בתוך הרפואה הסטיגמה כלפי בריאות הנפש היא הכי גרועה, בתוך בריאות הנפש יש היררכיה.

להיות הפרעת קשב זה בסדר, להיות אולי כפייתי זה בסדר, להיות PTSD זה בסדר ואפילו אולי הפרעות אכילה. יש דברים שהם יותר קשים ובשיא הקושי נמצאים האנשים שמגיעים אלינו הפסיכיאטרים, האנשים שזקוקים לטיפול תרופתי, אנשים שיש להם נכות והם לא הופכים להיות חברי כנסת, אנשים שחוזרים בחלקם לתפקוד שלהם אבל לא לגמרי. וגם להם מותר הכל וגם להם מגיע את כל הזכויות ואני חושב שאנחנו צריכים להמשיך ולהילחם עד שם, עד האחרון. כשמראים בטלוויזיה אפילו אנשים עם ביפולאר, אז זה אנשים שנראים כמונו, זה אנשים שמתפקדים כמונו, זה אנשים שהם מאוד אסטטיים. אני אומר, דיברתם על חינוך? דיברתם על מניעה? זה גם ללמד את הילדים שלנו ואת החברה לקבל את המטופל שפחות נראה יפה ואולי פחות מדבר ברור, אולי קצת יותר מפחיד ומאיים עלינו אבל מגיע לו את אותן זכויות ואולי הוא צריך הרבה יותר הגנה מאתנו מאשר מטופל עם חרדה קלה או ADHD.

אז זה לזרוק את הכפפה ולסמן אולי את היעד הבא. גם לתקשורת, גם לכנסת וגם לנו כאנשי המקצוע להתקדם לכיוונים האלה. אבל באמת כל הכבוד לכם ותודה לכם.

תודה רבה, וולדיגר בבקשה. מיכל איתנו?

כן, תודה רבה. תודה ענקית, אני מתנצלת, אני פשוט רצה.

בריאות ורפואה שלמה.

יש לי את הפריווילגיה כי אני בזום, לתזז בינך לבין הוועדה של שרן השכל בענייני ההתמכרויות והעברת הנושא של ההתמכרויות ממשרד הבריאות.

תודה על התזכורת, אני צריכה להיות שם.

זהו, אז אני מתזזת בינכם אני מתנצלת, אבל אני מרוויחה, יש גם פלוס בלהיות בבית.

זה בסדר, תוכלו להגיע שבוע הבא לוועדה המיוחדת של רם ושלי שעושה - -

דיון בוועדה שזאת תפקידה, לדון בהצעת החוק.

בדיוק. אבל בכל אופן, ממה שהצלחתי לשמוע גם את צבי וגם את פוטין נכון? מקודם, את חבר הכנסת.

פטין, לא פוטין.

לא נורא, זה הקורונה, גם על זה היא משפיעה. סליחה, אני מתנצלת.

זה בסדר.

בכל אופן, מה שחשוב לי להביא פה, אני חושבת שזה מתקשר עם הדברים של צבי, זה בדיוק ככה. אנחנו מצד אחד מנסים לנרמל ובאמת תודה לדפנה ולכל חברי הכנסת שמביאים פה הסיפורים האישיים שלהם, לנרמל את זה, להגיד שבאיזשהו מקום זה אצל כולנו. זה חשוב כי לבוא ולהעלות למודעות ולעשות את הדברים האלה, אבל חשוב מאוד לזכור באותה מידה שהיא אפשר לנרמל, כלומר לא לכולם זה אותו הדבר. יש מישהו שבאמת חווה ככה וחווה אחרת, אבל אסור לנו לשכוח, ואני חושבת שחלק ממהות הרפורמה בבריאות הנפש הייתה לדאוג גם לקצה.

כלומר יש את אותם אנשים שחולים במחלה כרונית, זה לא שאני מזלזלת חלילה וחס בדיכאון כזה או אחר, אני ממש לא מזלזלת, אבל חשוב לזכור שיש במדינת ישראל מעל 150 אלף אנשים שחולים במחלה כרונית בבריאות הנפש. זאת אומרת זו ממש מחלה, חלקם נראים טוב, חלקם נראים פחות טוב ואם אנחנו ננרמל את זה אז נבין שלא נורא, כולנו חווים את זה וזה לא נורא כל כך. אבל לא, מדובר במחלה שאתה צריך לתת לה משאבים וכסף ומערכת בריאות הנפש כבר שנים, 73 שנה, נמצאת בתחתית הערימה, מלאה אבק, מורעבת. וזה לא רק, זה גם כסף, גם תקציבים, גם משאבים, אבל זה גם תכלול, להסתכל על התמונה בצורה הוליסטית ולהבין שצריך לפתור את זה.

אי אפשר להגיד שאנחנו נשקיע רק בבתי החולים ונזניח את הקהילה, או שנטפל רק בקהילה ונזניח את בתי החולים. והייתי אצלך עידית בדיונים על חוק הקאפ, כמובן שבריאות הנפש זה בסעיף האחרון וגם שם זה לא מספיק. אבל כן חשוב להסביר שבחוק הקאפ כל הזמן היו מריבות בתוך הסכום מי ייקח יותר, האם בתי החולים או האם קופות החולים וכל הזמן מאבק ביניהם וסכום אפס, לא מכניסים עוד כסף לתוך המערכת. כן השכלנו השנה להכניס כסף, אומנם לדעתי זה מעט מדי, אבל כן להכניס כסף, מה שלא קורה בבריאות הנפש.

בבריאות הנפש צריך להשקיע לכל הרצף, אין רצף טיפולי, אין רצף שיקומי. מהאחד שצריך בתוך בתי החולים, להיות בבית החולים, אז לתת לו בחירה, שייבחר איזה בית חולים הוא רוצה לקבל, איפה הוא רוצה לקבל את השירות שלו, למה מונעים את זה מחולי נפש? מדוע? התקשר אלי אתמול הורה שהילד שלו עבר סוג של טראומה בתוך בית חולים מסוים והוא חייב עכשיו אשפוז והוא לא רוצה לחזור לבית החולים הזה כי הוא עבר שם טראומה. הוא רוצה ללכת לבית חולים פסיכיאטרי אחר ולא מאפשרים לו את זה, למה? למה לא לאפשר את זה?

זה בכל מערכת הבריאות לצערנו, הנושא של הבחירה החופשית במקום שבו אתה יכול ללכת. גם אנחנו מטעם ועדת הבריאות מקדמים חקיקה בתחום הזה על כל המקצועות.

אני רוצה להזכיר לך שהחוק שלי עלה ונדחה בחצי שנה ואני מחכה שזה יידון. זה רק עניין אחד, אני הנחתי חוק כזה, זה כבר עלה לוועדת שרים ואמרו לי לדחות את זה בחצי שנה ואני לא מבינה למה. למה צריך לדחות את הדבר הזה? אני לא מדברת על כסף עוד. נכון שזה מצריך אחר כך אולי תוספת מיטות, אבל כרגע זה לא תוספת תקציבית. למה שבן אדם שמתמודד בבריאות הנפש לא יוכל לבחור איפה לקבל שירות? אבל מה שאני מנסה לומר הוא שזה התחלת הקצה, כלומר זה בקצה, לכל השדרה מבית החולים ועד מענים בקהילה. אין מענים בקהילה, לא בטיפול, אם אני רוצה להשיג עכשיו פסיכולוג לבן שלי או פסיכולוג לעצמי, אי אפשר להשיג אותו כי אין מספיק פסיכולוגים ואין מספיק מענים, לא ציבוריים ואפילו גם בפרטי אתה לא יכול להשיג. ועד שיקום, גם שיקום, שיקום מתמודדי נפש בקהילה, צריך להשקיע.

אני רוצה להזכיר למי שמכיר, אני כבר בתחום הזה מעל 16 שנים ואני נמצאים פה, אני רואה את איילה שרבעי מעוצמה ומן הסתם עוד אנשים, אני פשוט רואה אותך איילה. מדינת ישראל יצאה בכמה מכרזים להוסטלים וכל פעם מחדש בג"ץ מחזיר אותם חזרה כי התמחור הוא מזעזע ולכן גם אין מענים בקהילה. אין הוסטלים, אין מרפאות, אין כלום. לכן בעייני זה התפקיד שלנו כמחוקקים, זה התפקיד שלכם כקואליציה, גם לי יש תפקידים באופוזיציה, לדעת שמדובר בתחום שהוא חייב להיות בהעדפה מתקנת. זה אומר יותר תקציב, יותר משאבים, זה אומר להסתכל מלמעלה ולא כל פעם לשים פלסטר. 'אה אוקיי יש הפרעות אכילה? אין להם כלום? אוקיי, אז נזרים להם איזה מיליון, שניים או שלוש. זה חסר בתקיפות מיניות? אוקיי, אז גם פה נזרים עוד כמה'. לא, זה חייב להיות משהו הרבה יותר רחב, הרבה יותר הוליסטי, הרבה יותר מתכלל, שיראה את כל הסיפור. מפה אני פונה גם למשרד האוצר ולמי שאחראי על הגורמים האלה, תקשיבו יש מחקר מצוין של בועז סופר נדמה לי שקוראים לו, איש כלכלן, עבד פעם במשרד האוצר, שמדבר על כך ותפתחו את האוזניים, שמדינת ישראל מפסידה כל שנה 60 מיליארד שקל בגלל שלא מטפלים בבריאות הנפש כמו שצריך.

מיכל וולדיגר יקירתי, אני חייבת לזוז, אני רק רוצה להגיד לך שהכנסת מקום הרבה פחות אנושי כשאת לא כאן, תחזרי מהר.

תודה יקירתי. בכל אופן אז אני אסיים.

כן, יש לנו פשוט עוד רשימה פה של אנשים והם גם צריכים לצאת.

אני מבינה. אנחנו מדברים פה גם על מודעות וגם להעלות את המודעות ואני חושבת שאנחנו עושים את זה מצוין.

תודה אמילי היקרה.

וגם בנושא של לשנות ולתקן, אז אני קוראת לנו חברי הכנסת לקחת את זה ברצינות ולהתחיל להניע קדימה ולהזיז את הדברים, כי אנחנו באמת נמצאים בשעת האפס.

תודה, תודה רבה. אני רק אגיד שכן בתוך חוק ההסדרים והתקציב הקפדנו על העלאת הקאפ הפסיכיאטרי, מה שלא היה בעבר. הקפדנו להזרים עוד המון המון תקציבים למערכת שהורעבה שנים, בטח בריאות הנפש. באופן האישי גם אותם תקציבים קואליציוניים שהיו בראשותי, רובם ככולם גם הלכו לתוך המערכת הזו, לתוכניות של עמיתים, למוקד של ער"ן, לדברים שלא היו עבורם כספים כדי להפעיל אותם ואנחנו יודעים כמה הם חשובים. אני חייבת לומר פה על השולחן שיחד עם חברת הכנסת קטי שטרית מסייעתך פטין, אני מנהלת את השדולה גם למניעת אובדנות ואנחנו מובילות אותה כבר גם כשלא הייתי בתוך הכנסת הנוכחית. יש הרבה מתאבדים בשנה, אנחנו מובילות גם את המועצה למניעת אובדנות וגם את הנושא של הרשם של האובדנות שזה דברים שלא קיימים היום.

החקיקה שבאמת גם מיכל מדברת עליה, שזאת חקיקה לא רק במקצועות של בריאות הנפש, בכל מקצועות הבריאות. היום לא כל אחד יכולה לבחור את בית החולים שהוא יכול להיות מטופל בו, אין פתיחה של אזורי הבחירה, אין תאגוד של בתי חולים. יש לנו אזורים שלמים כמו בגולן שאנשים לא גרים שם היום, כי אם אתה מקבל התקף לב או סטרוק כזה או אחר, לוקח 45 דקות עד שאתה תגיע לבית חולים. אנחנו ביחד מנסים להבריא ולצמצם פערים בבריאות, גם בתוך מערכת הבריאות עצמה בין מקצוע אחד למשנה. באמת צריך לתת תמריצים לפסיכיאטרים היום כדי שיבחרו לא ללכת לעיניים ולכירורגיה פלסטית ולמקצעות שהיום הם מרובים, אלא שילכו פסיכיאטריה, פסיכיאטריה של הילד והמתבגר וגם לתת את כל המערך ההוליסטי. ובסוף בסוף הכי חשוב זה הרצף הטיפולי, כי רוב המטופלים, כמו שאנחנו רואים גם בקורונה, לא מטופלים רק בבתי החולים, רובם נמצאים סביבנו ובקהילה. ואחת החקיקות החשובות שעשינו, שגם התחום של ההתמכרויות שרם ואני זוכים לעמוד בראש הוועדה שמטפלת בחוק הזה של הכנסת ההתמכרויות, התוספת השנייה, לתוך קופות החולים.

יש לנו קופות חולים חזקות במדינת ישראל שהן גאווה עצומה בעולם. מערכת הבריאות איתנה. שאין ספק שתחום בריאות הנפש שנזנח שנים צריך לקבל במה. אני באמת אומרת שזאת לא סתם צריכה להיות החלטת ממשלה, זאת צריכה להיות החלטת ממשלה כי זה פשוט מגיפה שקטה ואנחנו נשארים עם המגפה שאחרי המגפה ביום גם שאחרי הקורונה ואין לנו מענה אליה, אין לנו מענה. אתה יודע מה מסוכן? כי זו גם מגפה שהיא לא נראית וכשהיא מתפרצת כבר זה הרבה פעמים too late. אז אנחנו גם פה צריכים להתעסק במניעה, ורם אני שותפה אליך, חיזוק החוסן הנפשי של מדינת ישראל, של אזרחיה ותלמידיה, הוא אחד החשובים. כששואלים באמת על המקום הזה של תלמידים בבתי הספר, אנחנו לא יודעים מאיזה בתים כל אחד מגיע ומה הם אותם קשיים ומהו אותו סיר לחץ של שנתיים של מגיפה כזו או אחרת. ואיזה חרדות ילדים מתמודדים איתם, האם הדבקתי? האם נדבקתי? האם מישהו חולה בגללי? ואנחנו רואים עלייה מטורפת. מכבי שירותי בריאות עשו סקר ראשוני עכשיו, יחיד מסוגו, והראו קפיצה עצומה בנתונים ואתה תראה את זה היום בטח בוועדה שלך כי יציגו את זה גם. בתחומי הילדים והנוער עלינו מוטלת האחריות.

אני אתנצל ואגיד שבאמת עוד 10 דקות מתחיל דיון אצלי.

נכון, בוועדה שלך.

אני אצטרך לצאת אבל אני עדיין קשוב.

אז נמצאת איתנו כאן דניאל גם, דניאל רובין. בבקשה. דניאל אני רוצה לומר לך שהסיפור שלך נתן המון כוח לכולנו. לא רק שהוא נתן כוח, זאת חשיפה עצומה, מדהימה, מעוררת השראה בעייני ותודה על זה.

איזה כיף תודה רבה, תודה גם שהזמנת אותי.

ותודה שבאת.

בטח. אז בוקר טוב, אני דניאל רובין, אני מוזיקאית זמרת ויוצרת בת 27. אני הוצאתי שלושה אלבומים, האחרון מבניהם הוא אלבום שכתבתי על ההתמודדות שלי ושל אמא שלי עם מחלת הנפש שלה, שנקרא "האלום שיעיר את אמא".

מדהים.

אמא שלי אושפזה ואובחנה לראשונה עם מאניה דיפרסיה לפני קצת יותר משנתיים. כדי להסביר קצת את הרקע, אמא שלי הבן אדם הכי קרוב אלי בעולם, היא אישה מדהימה שכל החיים טיפלה בילדים שלה תוך כדי שהיא עובדת במשרה מלאה, מתפקדת, חיונית, בגדול הבן אדם הכי חיובי ואופטימי שהכרתי. אני יכולה להגיד בפה מלא שכל דבר טוב שאני חושבת על עצמי קיבלתי ישירות ממנה. בדיעבד, אני יכולה לחשוב על כל מיני התקפים שהיו לה במהלך השנים וגם העובדה שאבא שלה זכרונו לברכה התמודד עם מחלת נפש, גם היה רמז. אבל זו הפעם הראשונה שקראנו לזה מאניה דיפרסיה. לדעתי גם לקח לנו הרבה זמן להודות בזה בגלל הסטיגמה שיש על מתמודדי נפש והעובדה שאמא שלי לא בדיוק התאימה לסטיגמה הזאת.

כשהמאניה של אמא שלי פרצה החיים של כל המשפחה שלי השתנו לחלוטין. כשבן אדם נמצא במאניה אין לו בדיוק שליטה על המעשים שלו ועל מה שהוא אומר. כשאתה במאניה, אתה רק רוצה להישאר במאניה וכל מי שמנסה לעזור לך לצאת מצטייר בראש שלך בתור האויב. אז הייתה תקופה מאוד קשה ואני מנסה להסביר לאמא שלי שאני לטובתה ותוך כדי לזכור בעצמי ולהזכיר למשפחה שלי שאין מה לכעוס עליה ושהיא לא בדיוק נמצאת במציאות כרגע. אחרי שנה קשה של התמודדות עם הסיטואציה, עלה לי הרעיון לכתוב אלבום שיחזיר את אמא שלי למציאות, שיסביר לה בצורה עדינה ואוהבת, שלב אחר שלב, שיר אחרי שיר, מה מתרחש סביבה ובחיים של כולנו. בדיעבד אמא שלי תיארה את היציאה מהמאניה כמו לראות את ההריסות שנשארו אחרי סופת טורנדו ולהבין שאת בעצמך היית הסופה. עם יציאת האלבום פתחתי אתר שאפשר למשפחות של מתמודדים לשתף את הסיפורים שלהם ובאמת נשלחו אלי המון סיפורים. התברר לי שזה נפוץ הרבה יותר משחשבתי, כמעט כל בן אדם שאני מכירה שיתף אותי בסיפור דומה על אדם קרוב אליו. הבנתי יותר ויותר כמה בושה יש סביב מחלות נפש והבושה הזו מובילה לכך שזה נושא לא מדובר וכך נהיה עוד יותר קשה להשיג מידע כדי להבין איך מתמודדים עם זה.

כשאמא שלי השתחררה מהאשפוז הראשון שלה היא עדיין הייתה במאניה, אני מניחה שזה קשור בין השאר לעומס בו נמצאת המערכת ומחסור במשאבים, ובעצם המשפחה שלי נשארה לבד בלי בשום הנחיה של מה עושים ואיך עוזרים לה להתאזן. אני רוצה לשאול אתכם, למה בסיטואציה בה אמא שלי משתחררת משלוותה, אין אף בן אדם שמלווה אותי ואת המשפחה שלי ועוזר לנו לשלב אותה בחברה? למה אני בתור הבת שלה אמורה לנחש מה צריך לעשות ולקוות שהיא לא תהרוג את עצמה. אני גיליתי בעצמי אחרי חיפוש ממושך את העמותה המדהימה "מילם", שעוזרת למשפחות. בבית החולים הפסיכיאטרי למשל לא אמרו לי עליהם שום דבר, עד כדי כך יש מחסור במידע.

דבר נוסף שהייתי רוצה להעלות, אני לא יודעת כמה מכם יודעים, אבל לאשפז בן אדם שקרוב אליך שנמצא בהתקף פסיכוטי צריך או את ההסכמה שלו, ולרוב אנשים בהתקף פסיכוטי לא מודעים למצב בו הם נמצאים ולכן לא יתנו את הסכמתם, או להוכיח שהוא מסוכן לעצמו או לסביבה כדי לאשפז אותו בכפייה. מצד אחד, אשפוז בכפייה זה לא דבר שצריך להיעשות בקלות הדעת, ומצד שני הרבה פעמים הסיטואציה הזאת גורמת לכך שעד שהבן אדם לא מתדרדר משמעותית ומוכיח שהוא סכנה לעצמו ולאחרים, הוא לא זכאי לשום טיפול, אין אמצע. לדעתי חייבים למצוא פתרון לאדם שמזהים שהוא נמצא בהתקף פסיכוטי ולא יכול להתאשפז. צורת מעקב, או טיפול, במקום לחכות שהבן יתדרדר לחלוטין. יש כל כך הרבה משפחות בישראל שחיות עם התמודדויות נפשיות ולא מדברות על זה כי הן מתביישות והן מרגישות לבד.

לפני כמה ימים ראינו בכתבה הכל כך חשובה של דפנה ליאל בחדשות 12 שגם במשכן הזה יש חברי כנסת מתמודדים, ככה שכולנו כבר יודעים שזה לא פוסח על אף אחד. כדי לשנות את המצב אנחנו צריכים דבר ראשון להספיק להתבייש ולהתחיל לדבר על זה בפתיחות. אנחנו זקוקים לעזרה שלכם המחוקקים כדי שמתמודדי הנפש יקבלו טיפול יותר טוב. אני רוצה להוסיף במעמד זה שאני גאה באמא שלי מאוד, היא עשתה עבודה מדהימה, היא מאוזנת כבר שנה. הקשרים שלה עם המשפחה יחסית השתקמו, היא אפילו קיבלה את העבודה שלה בחזרה וכל אלה לא מובנים מאליהם, אבל הם מראים שזה תסריט אפשרי ושעם טיפול נכון אפשר לחיות עם המחלה הזאת חיים מלאים וטובים. אני גם רוצה להודות לאמא שלי שהיא מאפשרת לי לדבר על זה ולשיר על זה בלי להסתתר. אני חושבת שהיא עושה דבר גדול בכך שהיא מוכנה להיחשף בצורה כזאת. אני אוהבת אותך אמא. ואני מקווה שבשנים הקרובות יהיה שינוי אמיתי בחברה שלנו ונדע כולנו להסתכל בחמלה והבנה על מתמודדי נפש כפי שאנחנו יודעים להסתכל בחמלה עם אדם שמתמודד עם שבר ברגל, או סרטן או כל מחלה אחרת. הם האימהות, האבות, האחים והחברים של כולנו והם צריכים את עזרתנו.

אני כן רוצה להוסיף, לא כתבתי את זה פה, אבל נורא נורא שימח אותי לשמוע אתכם חברי הכנסת מדברים על זה וזה ממש אופטימי וחיובי בעייני לדעת שבאמת איכפת לכם, אז תודה.

תודה דניאל. אני רוצה לומר לך שבאופן אישי אותי מרגשת הבחורה הזאת, באמת. אני קראתי את הדברים, כשאני שומעת את השירים זה מחלחל ונכנס. אני חייבת להגיד שבאמת כשבאתי לכאן לכנסת וביקשתי והייתה הזדמנות, שזה קורה אחד לאת יודעת, מי חשב שיכולה להיות ועדת בריאות בכנסת. כשבאתי וביקשתי את זה, זה היה נראה הזיה וכשאני נלחמת היום על איחוד מוקדי חירום זה נראה הזיה כי אנשים לא מבינים, אבל בסוף אנחנו מדברים על הצלחת חיים וכל המציל נפש אחת, לא אדם, כתוב כל המציל נפש ולא סתם משתמשים במילה נפש, כי הנפש היא המהות. כשאני מתעסקת פה בהצלת בני אדם, זה עדיין נפש. כי גם כשהרבה פעמים בן האדם נראה שמח ומאושר מבחוץ, הנפש יכולה להיות סוערת מבפנים ומה שעובר על נפש אנחנו אף פעם לא נדע.

באמת אני חושבת שהצלת נפשות זה הדבר הכי חשוב ואני חושבת שזה מה שהוועדה הזו עושה, זה מה שהיא מביאה לקדמת הבמה ואני יכולה באמת רק על זה להודות לבורא עולם ולהגיד שהקואליציה הזאת שווה לי, באמת על המקום האדיר וגם ענת כהן לדעתי וגם רם וחברי לכנסת יגידו שנכון, אולי לא חשבנו, וגם היועצת המשפטית, שזה מה שתביא הוועדה הזאת ושככה היא תעבוד. אבל היום אנחנו מגלים עד כמה זה היה חשוב ואני גאה, ואני גם סמוכה ובטוחה שזה אף פעם לא ייפול מפה חזרה וזה תמיד יתפצל ויישאר בוועדת הבריאות, בוועדת העבודה והרווחה. לנפש יש עולם משלה. אז תודה דניאל. תודה לרם שפע.

תודה דניאל.

גם אני אקפוץ להגיד לך שם שלום. אנחנו עוברים למשרד הבריאות, אביגיל מילסון-דגן סגנית הפסיכולוגיה הארצית. בבקשה.

בוקר טוב לכולם ותודה על ההזמנה. קודם כל הנושא אכן חשוב, הוא בליבת, אני חושבת, המהות האנושית. באמת נפש האדם או הבריאות הנפשית שלנו היא הדבר שמלווה אותנו מלידה, או מעברות אפילו אולי, ועד סוף חיינו. אני מזדהה עם האמירות של כל אחד מחברי הכנסת פה, זה לא פוסח על אף חבר הכנסת, ההתמודדות עם מצבי חיים חיצוניים ופנימיים כמו שד"ר צבי פישל אמר.

נכון.

מצבי החיים הם לפעמים פנימיים והתגובה היא למצבים פנימיים ולא רק חיצוניים. גם אנחנו אנשי הבריאות, לפני שבאתי לתפקידי במשרד הייתי עשרות שנים בבריאות הנפש בשטח, אני נותנת טיפולים לאנשים. זה לא פוסח עלינו, גם אנחנו, גם אני יכולה להגיד שאני עברתי לא מעט אירועים בחיי, חיצוניים ופנימיים, ונזקקתי להסתייעות אני חושבת שהדבר הנכון הוא, ומשרד הבריאות עוסק רבות בשנים האלה במציאות פתרונות לאפשרות לאפשר לאנשים לקבל את המענים הטיפוליים מלידה, או מלפני הלידה כשהאם עוד בהריון, בעוברות ולאורך כל החיים. גם במערך בריאות הנפש, הוא המערך נגיד שנקרא פסיכיאטרי, וגם במערכי הבריאות הכללים כיוון שכמו שאנחנו יודעים המצבים האלה הם נלווים הרבה פעמים בטריגרים שהם נאמר פיזיים או גופניים.

בפסיכולוגיה אכן יש מערך של פסיכולוגים בקהילה ובבתי החולים שהם נותנים הסתייעות או טיפול, הערכה, אבחון וטיפול לאנשים שמתמודדים עם מצבים כשהם בעצם צריך להגיד, על ספקטרום רחב מאוד וקשורים גם למצבים גופניים. יש לזה חשיבות מאוד מאוד גדולה כי באמת חושבת שאחד הנושאים שעלו פה זה המניעה ואכן ברור שיש מניעות שונות בכל מיני מצבים, כולל מניעת החרפה כמו שאת דיברת עליה, דניאל. אז אני חושבת שזה אחד המוקדים המאוד חשובים בטיפול שמשרד הבריאות גם, צריך להגיד, מוביל בצורה יותר נרחבת כיום בקהילה ובבתי החולים. צריך לומר שאכן המשאבים המקצועיים, כמו שאת אמרת חברת הכנסת סילמן, הם מאוד מוגבלים.

נכון.

זה לא רק משאבים כלכלים, המשאבים המקצועיים, הם מאוד מוגבלים וצריך באמת להמשיך לעזור ולדאוג לזה שהמשאבים האלה יגדלו וזה קשור לא רק למערכת הבריאות, אלא גם למערכת ההוראה האקדמית שהיא הבסיס לכך שיהיו אנשי מקצוע.

מסכימה.

גם בפסיכולוגיה וגם בפסיכיאטריה, שהם בעצם ליבת העשייה בבריאות הנפשית ובבריאות הנפש.

נכון ואני אומרת, אנחנו אמונים עליה כי בסוף מי מפקח לאן הולכים המתמחים שלנו? מי נמצא שם כדי לזהות? איפה אנחנו צריכים? באיזה מקצועות? כוח אדם במערכת הבריאות היום, את יודעת יותר טוב ממני, שזאת הבעיה הכי גדולה של מערכת הבריאות.

אז אני חושבת שבאמת גם אנחנו שמחים שאתם מרימים את הכפפה ומנסים לעזור לנו, למערכת הבריאות, לקדם את התחומים שאנחנו כל כך עסוקים בהם ומנסים לקדם אותם מבפנים. אז ישר כוח.

האמת שכן וצריך לומר גם באמת כל הצוות המשרדי וגם מנכ"ל משרד הבריאות שבאמת עוזרים לנו בנושא הזה ואני רוצות להודות להם, והמל"ג והות"ת שעכשיו נכנסו וכן נעשתה פתיחה מסוימת, אבל היא לא מספיקה.

נמצאת איתנו לירון דוד סמנכ"לית מדיניות ופעילות בינלאומית של "אנוש". לירון אמונה באמת על פעילות עצומה, יש פרויקט מדהים מדהים שאנחנו כרגע מנסים לקדם אותו, ה- headspace של אנוש שהוא מקוון והוא נותן מענה היום לכ-1,300 בני נוער בשנה וניתן כמובן להרחיב אותו. בסופו של דבר צריך לחשוב על רעיונות חדשים שחוסכים לנו, שמזהים, שנותנים טיפול ואבחון מהיר. לירון בבקשה יקרה, כיף שאתה כאן.

תודה עידית. אז באמת שמי לירון דוד, אני סמנכ"לית מדיניות ופעילות בינלאומית ב"אנוש", עמותה ישראלית לבריאות הנפש. אני רוצה לפני שאני מדברת על headspace, לדבר על הדברים החשובים שגם עלו בכתבה של דפנה ליאל וגם שחברי הכנסת שיתפו היום שמדגישים שבריאות הנפש זה בעצם הסיפור של כולנו. אז תודה לכם וגם תודה דניאל על החשיפה שלך פה והקריאה לסייע למשפחות. אנחנו מפעילים את מרכזי ה"מילם", הייעוץ למשפחות שציינת וזה כל כך מרגש לשמוע את ההצלחה בשטח מפי אנשים שחוו את זה ואת התהליך שלהם.

אז בגדול אנחנו יודעים שאחד מתוך ארבעה אנשים יחווה איזשהו קושי נפשי במהלך חייו, זה נתונים של ארגון הבריאות העולמי. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסקר שהם עשו במאי 2020, אחד מתוך שלושה ישראלים חווה לחץ ומתח באופן יום יומי. זה ככה לגבי האוכלוסייה הכללית ואנחנו יודעים גם ש-43% ממקבלי הקצבאות של הנכות מוכרים על רגע נכות נפשית. ועדיין למרות שזה הסיפור של כולנו ושזה נפוץ כל כך, אנשים לא פונים לטיפול ולא פונים לעזרה. ממוצע הפנייה לעזרה בתחום הזה עומד על יותר משלוש שנים, אז תחשבו מה זה מול בריאות הגוף. ובסקרים שביצענו גם בשנתיים האחרונות ראינו שיש המון גורמים שמעכבים פנייה לעזרה ואחד מהם זה הבושה. גם בסדר של משפחות ראינו ש-50% לא פונות ולא משתפות אף אחד בקשיים שכרוכים בטיפול במתמודד בגלל בושה. סקר של צעירים שעישנו עם ההורים שלהם העלה שמעל 45% לא פונים בגלל חסמי בושה וחסמים כלכליים ובעצם זה גורם לכך שאנחנו מטפלים באנשים רק במצבי הקצה ולא משקיעים מספיק במניעה והתערבות.

באמת כמו שאמרת עידית, בני הנוער מחייבים היום טיפול לאומי, זה באמת ממש ברמה הזו. אנחנו מפעילים כבר מ-2014 את מודל headspace שציינת שזה בעצם מענה קצר מועד טיפולי לבני נוער ולצעירים בגילאי 12 עד 25. בעצם התחלנו בשני מרכזים פיזיים, אחד בירושלים ואחד בבת ים, ואת מה שאת ציינת זה ה-E-headspace שזה המענה המקוון שפיתחנו במהלך הקורונה. אבל אנחנו רואים את הצורך העצום של הרשויות המקומיות שיהיו עוד פתרונות כאלה. בעצם הייחודיות של המודל הזה שהבאנו מאוסטרליה הוא שהוא מסתכל על ההוליסטיות, על האדם הצעיר שפונה - -

אינטגרטיבית.

בדיוק.

צריך לומר, אנחנו התרגלנו שיש מרכזי חוסר בצפון, בדרום, על גבול הרצועה. עכשיו אנחנו מנסים לקדם ביחד, ואני אומרת את זה אמיתי, עם תקציבים נוספים שאני מביאה, מרכזי חוסן בערים מעורבות. אבל מרכזי חוסן צריכים להיות בכל מקום, בעצם בכל עיר צריך להיות מרכז חוסן, בכל עיר צריכה להיות איזושהי פעילות כמו שאתם הבאתם אותה כדוגמא ומפעילים.

ואנחנו רואים את זה גם בדרישה של באמת ראשי רשויות שאומרים אנחנו גם רוצים להציל את הצעירים ולתת מענים שהם לא מסתכלים רק על הטיפול הפרטני הקצר, אלא רגע על האדם בתוך הקהילה שלו, האדם והוריו, האדם ומערכת החינוך. בעצם לייצר מענה כמה שיותר שרואה את כל המערכות השונות. אז זה ככה מודל שאנחנו מאוד מאוד היינו רוצים לקדם והוא גם מבוסס מחקר, זאת אומרת היום אין כמעט מחקרים שמראים טיפול אינטגרטיבי מוצלח שפועל וזה אחד המקומות שאפשר ויש בו מודל משמעותי והוא חלק ממהלך שם יותר של התערבות מוקדמת ומניעה.

אני חושבת שזה מאוד חשוב לעודד את השיח ולפרוץ את גבולות הסטיגמה כמו שאתם עושים, בטח ממובילי דעה ואנשי ציבור, כי יש משהו שמעודד אנשים לבוא ולהיחשף ולקבל טיפול מתאים. זאת אומרת, קיים קשר ישיר בין רמת הסטיגמה לחוסר של חיפוש ופנייה לעזרה, וגם בהיעדר במיצוי זכויות. אז החשיפה הזו של חברי הכנסת היא מאוד חשובה, אבל מעבר לשלב החשיפה שהוא חשוב, צריך להשקיע משאבים בבריאות הנפש כמו שאמרה חברת הכנסת וולדיגר. צריך שיהיו את השירותים שם בשטח כדי לטפל, אז ככל שיהיו לנו יותר שירותים בתחום המניעה והטיפול המוקדם, שירותים איכותיים, נגישים, זמינים, מותאמים אישית שזה אחד הדברים הנורא חשובים שאנחנו רואים בשנים האחרונות שמצליח, נוכל למנוע ולהקל על מאות אלפים בישראל. גם מבוגרים, גם צעירים וגם בני המשפחות.

אז תודה לך שאת נותנת לנו את הבמה להגיד את הדברים האלה ומקדמת את זה בכל הכוח.

תודה והאמת, גילוי נאות, אני באמת מקדמת את זה בכל הכוח כי אני באמת מאמינה בזה.

רוצה להגיד מילה ב"אנוש", אני גם הייתי חבר עמותת אנוש ביישוב שלי שנים ויש לנו מועדון של אנוש שהוא מטפל בסוגייה של המתמודדים, חולי נפש והבחורים הצעירים שבאמת, היא אמרה על המילה של הבושה, אצלנו בחברה כן יש לזה משמעות.

יש סטיגמה.

סטיגמה. ולקחנו את המועדון הזה ושמנו אותו במקום כאילו מוסתר ושם מטופלים אנשים. אני הייתי שם וזה מועדון שממומן על ידי ביטוח לאומי, 80% ביטוח לאומי ו-20% של העירייה ומתפקד יפה וטוב מאוד. חשוב מאוד להגיד את זה.

תודה, תודה. אנחנו נשמח גם להיפגש ולהרחיב את שיתופי הפעולה האלה.

בכיף.

אז לירון תודה רבה ואנחנו עובדים על זה כרגע מול התוכנית האינטגרטיבית של המשרדים. וכן אני חייבת לומר שאני מקדמת את זה בכל הכוח כי אני מאמינה בזה, כי אני מאמינה שצריכים להיות עוד שירותים מקוונים ואונליינים שנותנים מענה ראשוני ומהיר לאנשים. אני כן רוצה לעבור הלאה לד"ר יעל עדן ברוך, מנכ"לית בית של תקווה, בית מאזן. נמצאת איתנו? הינה בבקשה.

צריך לומר שהבתים המאזנים הם פתרון מדהים, הלוואי על כולנו שכך מערכת בריאות הנפש שלנו הייתה נראית. ועדיין הבתים המאזנים הם קטנים, הם לא מספקים, אבל צריך לפתח כמה שיותר מאלה. בבקשה.

תודה רבה. אני אתחיל מזה שאני אתן לכם הצצה קטנה לראות מה זה בית מאזן, מאוד ככה בקצרה.

יפה, את נמצאת שם עכשיו?

כן, אני לא יודעת אם אתם רואים, אני הפכתי את המצלמה.

את נמצאת בבית המאזן שבשרון?

לא. אני נמצאת בבית מאזן בכרמיאל, בית של תקווה, יש לנו שני בתים. הינה בבקשה.

בית לכל דבר ועניין.

נכון. אני אחזור למשרד ואני רוצה להתחיל בכך שאני אודה לשותפים שלנו שזה משרד הבריאות, האגף לבריאות הנפש ובראשותו ד"ר טל לוי ברגמן, דני בודובסקי שליווה אותנו בעבר וד"ר ששר והיום הגברת דפנה הלמן, וכמובן קופות החולים. לבית של תקווה יש הסכמים עם קופות החולים כללית, מכבי, לאומית ועם משרד הביטחון. חשוב להסביר שלפני ארבע וחצי שנים כשהבית הראשון שלנו הוקם, והיום יש בישראל, לא רק שלנו, אלא של יזמים נוספים ועמותות נוספות, 14 בתים מאזנים ועוד שניים בהקמה. הבתים המאזנים אומרים לנו לא להשתמש במילה חלופת אשפוז, השתמשו במילים שמגיעים אלינו רק מקרים קלים. אני רוצה לדייק את זה, מגיעים אנשים על כל קשת ההתמודדויות, החל ממצבים פסיכוטיים, דרך התמודדות עם הפרעה דו קוטבית, דיכאון, פוסט טראומה.

אני ביקשתי את זכות הדיבור מאחר והקופות מתקצבות את הבתים בעלויות שהן נמוכות יותר מעלות אשפוז. שזה בעצם היה גם אחד הרציונאליים, מעבר למתן טיפול באווירה מכבדת, בבית כמו שאמרת, בקהילה. אבל הדרישות שזה 16.5 תקנים על 10 מטופלים או דיירים כפי שאנחנו קוראים להם, הן דרישות מאוד גבוהות. אדם מקבל פעמיים בשבוע פסיכותרפיה, הוא מקבל בנוסף ליווי משפחתי בגישת הדיאלוג הפתוח, זאת גישה שהבית שלנו מבוסס עליה. זה לתת את כל המענים האלה, שזה אומר טיפול פסיכיאטרי, בניית תוכנית תפקודית לזמן השהות בבית על ידי מרפאה בעיסוק, בניית תוכנית להמשך, פסיכותרפיה פעמיים/שלוש בשבוע, אלו מענים שהם לא זולים. אתה רוצה להביא את הצוות הטוב ביותר ולתת את השירות הטוב ביותר והמענה האנושי והמקצועי ביותר לאנשים.

בעלות שהקופה משלמת מזה שלוש שנים ללא התייחסות לעלייה ביוקר המחייה, הבתים המאזנים נמצאים בפני סכנת סגירה, יש קשיי הישרדות לא פשוטים. קופות החולים לא משלמות על סופי השבוע, לא משלמות על אינטייקים שנערכים לאנשים שלא מתקבלים, אני לא מדברת על אנשים שמתקבלים לטיפול. הבתים המאזנים בהרכב הנוכחי שלהם היום לא יכולים לתת מענה גם בשל משך האשפוז, שלעיתים הקופה מגבילה אותו ל-32 יום, לחודש וחצי. אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת, עם הפרעות אכילה, לא יכולים לקבל מענה במסגרת בית כזה בשל תקופת הטיפול הקצרה.

ישנן דרכים, משרד הבריאות מדבר על מבחני תמיכה לקופות שאני יודעת שעובדים קשה כדי לקדם את זה אבל זה טרם יצא לדרך. אנחנו מקווים שכשהקופות יקבלו מבחני תמיכה הן יוכלו להעלות את התגמול עבור יום אשפוז.

לא, מבחני תמיכה, אני מצטערת, זה לא מספיק. מבחני התמיכה זה דבר שהוא טוב, אבל הוא לא מספיק. מבחני התמיכה, התקצוב שלהם מגיע בדרך כלל אחרי, זה אומר שצריך להשקיע לפני על עיוור ואנחנו לא יודעים גם כמה. ודבר נוסף, תחום בריאות הנפש הוא לא מהווה תקציב צבוע, זאת אומרת כאשר משרד הבריאות מעביר לקופות החולים תקציב לבריאות הנפש, הוא לא צבוע ולכן אנחנו לא יכולים לדעת אם הקופות ניצלו את הכל, כל מה שהועבר, רק לבריאות הנפש וכמה חסר.

צודקת.

צריך להתחיל לצבוע תקציבים בבריאות. אנחנו עשינו את זה על דיונים על ועדת הסל ועל התעריפון ואני מדברת פה הרבה פעמים בסינית שאנשים, אזרחים, לא ממש מבינים כי זה דיונים הרבה יותר מקצועיים שנוגעים למהות של העניין. אבל כן, יכול להיות שיש עודפי תקצוב במקום אחד וחסרים במקום אחר ואם התקציב לא יהיה צבוע אז אנחנו נמשיך לפתוח, כמו את הספר "איפה אפי?" ולחפש את הכסף בתוך הררי נושאים. זה בעייתי, בסוף אם יש לנו תחום שאנחנו רואים אותו כחסר, כלאקונה אחת מאוד מאוד גדולה, אנחנו צריכים לצבוע לשם תקציבים ולא להסתמך על מבחני תמיכה שיגיעו אי שם בסוף השנה. זה לא טוב, זה לא יעבוד, אי אפשר לעבוד ככה. זה מאתנו.

נציגת משרד הבריאות גם יודעת, היא מסכימה איתי, אנחנו מסכימות על אותו הדבר וצריך בסוף לסדר את זה. אין מה לעשות, צריך הרבה אומץ כדי לסדר דברים בתוך מערכת שהיא שנים הייתה מורעבת, משותקת והתרגלה לעבוד בצורה מסוימת.

אני אסיים בזה שאני אגיד שדרכים נוספות כמובן זה להעביר חלק מהתקציבים לבתים המאזנים עצמם, אולי שהרשויות המקומיות ייתנו פטור מארנונה או שתהיה הנחה במיסוי.

אין לכם היום פטור מארנונה לבתים המאזנים?

אין לנו.

טוב, אז על זה אנחנו נעבוד, זה באמת אחד הדברים החשובים. אין הרבה בתים מאזנים במדינת ישראל, צריך להגיד את זה. בתים מאזנים זו עלות גדולה מאוד לאוכלוסייה מאוד קטנה. כמה אנשים יש בכל בית? אצלך כמה? 8? 10?

בבית אחד 11 ובבית השני 12, סך הכל 23 אנשים.

נכון. כמה בתים שלא נפתח היום, זה עדיין לא ייתן מענה מספק אבל צריך לפתוח כמה שיותר, זה חלק מאותו רצף טיפולי שאנחנו משוועים לו במדינת ישראל.

אני יכולה להגיד שאני לא הצלחתי להכניס את אמא שלי לבית מאזן.

ברור שלא, זה מאוד קשה, יש תורי המתנה מטורפים, יש מקומות שאין שם הסכמים עם קופות. היא במקרה בית מאזן מסוג של בית של תקווה שיש לה הסכמים עם כל קופות החולים וזה רק שני בתים מאזנים. יש בתים מאזנים אחרים שאין, שקופות החולים לא עושות איתם הסכמים ואז כדי להשים בן אדם בתוך בית מאזן, מתמודד לסייע לו באמת, זה יכול להאמיר לסכומים של 20 ומשהו אלף שקלים.

30 אלף שקל בחודש.

הייתי קרובה, כן.

אני חושבת שאלה שכן עובדים עם קופות החולים, פשוט אין להם מקום.

ברור שאין, את רואה את האופציה הטיפולית של 10 עד 12 מתמודדים בבית, צריך לומר שהיום גם במחלקות הפסיכיאטריות אין מקום. אין מה לעשות, צריך לעבור לרפואה מרחוק. היינו בסיום בצבר שנותן את הנושא של אשפוזי בית ויש אשפוזי בית מדהימים היום שפותחים היום בתחומי בריאות הנפש, וגם שם אנחנו נכנסים מאוד מאוד חזק. מגיעה אחות, מגיע מטפל כל יום לבית, יש פיקוח עצום ואדיר ובסוף אין מה לעשות, בן אדם שצריך לטפל בנפש שלו, אז בנפש מטפלים בנפש. אי אפשר לשים בן אדם בבית חולים פסיכיאטרי ולצפות שרק משם תבוא הישועה. לא בסוף זה צריך לחזור לקהילה, זה צריך לחזור לבית, המשפחה צריכה להיות חלק מהפתרון, המשפחה היא לא הבעיה והמשפחה גם צריכה טיפול והיום היא לא מקבלת טיפול. במקומות אחרים בעולם המשפחה נכללת בתמיכה הנפשית הטיפולית, כאן לא. כאן בסוף צריך, ואני מאמינה שאת יודעת, צריך להתמודד לבד ואף אחד לא מסתכל על מי שבאמת לא פחות סובל ומתמודד. עולם הנפש, נו.

בטיפול בקהילה בסופו של דבר המדינה חוסכת, חוסכת גם מאחר והחזרה לאשפוזים ידועה כתופעת הדלת המסתובבת שמגיעה לפעמים ל-50% בבתים המאזנים, מתוך סקר של מכבי, זה פחות ממחצית. זה חסכון עצום בהסתכלות לטווח ארוך. ואין סיבה לא לטפל בקהילה, אני מאוד מודה לכם על הזכות שנתתם לי לדבר.

תודה רבה יעל. נמצאת איתנו מנפגעי טראומה על רגע לאומי מנט"ל, ד"ר תמר לביא ראש תחום המחקר, גם בזום. תמר? בבקשה תמר.

תודה, שלום. קודם כל אני באמת מצטרפת לברכות בדיון הזה, על אומץ הלב ולהיותכם באמת פורצי דרך. אני מעמותת נט"ל, נפגעי טראומה על רגע לאומי. אנחנו עסוקים בתוך מרחב בריאות הנפש בנישה של פוסט טראומה, היא הוזכרה פה כמה פעמים. אני לא ארחיב הרבה, אני חושבת שעלו פה הרבה דברים חשובים, עלה פה נושא הטיפול ונושא המניעה. אני יכולה להוסיף אולי קצת בתוך הפרספקטיבה של הפרסונה. אנחנו ערכנו מחקר לפני ארבע שנים בערך, שבו ניסינו לבדוק את החיסכון בעלויות כלכליות ופרופ' בן נון שערך את המחקר מצא שבכל שקל שנט"ל משקיעה היא חוסכת חמישה שקלים למדינה. כלומר בעצם הנושא הזה של המניעה, שכמו שהוזכר פה למניעה יש לה כל מיני שלבים והמניעה יכולה להיות גם מניעת החרפה וכמובן גם מניעה של המצוקה שמתפתחת בקרב המעגלים הקרובים, היא חשובה והאספקטים שלה מעבר לחברתי ולאתי, זה גם כלכלי.

אני רוצה עוד מילה אחת להגיד לגבי הבעיות שהזכירו פה, המודעות והסטיגמה. הם שני מחסומים מאוד קשים גם בהקשר של טיפול וגם בהקשר של מניעה. אני מסכימה עם הדברים של צבי פישר, אנחנו כמי שעוסקים ב-PTSD זה נחשב האזור הלגיטימי והמקובל יותר, אבל גם בתוך המרחב הזה להודות בפגיעה ולהודות במצוקה זה לא דבר פשוט. וגם למרות שאנחנו מדינה יחסית ותיקה בהקשר של מלחמות והתפתחות פוסט טראומה, גם כאן המודעות היא לא תמיד קיימת. אנחנו פוגשים אנשים שמגיעים אחרי 10 שנים כשהמצוקה כבר מתקבעת. יכולנו לעזור להם מאוד בשנה, שנתיים הראשונות. ובהקשר של הפוסט טראומה העניין הזה הוא יחסית פשוט, משום שהיא אחת ההפרעות הנפשיות הבודדות שיש לה גורם מחולל חיצוני. אז העובדה שיכולנו אולי בחלק מהפעמים למנוע את הגורם, על זה אני לא אכנס כרגע אבל אנחנו יודעים מי נפגע ומאוד קל לנו להושיט את היד ולעשות את המניעה הזאת.

אני חושבת שאם לתרום פה איזשהו גרגר, דיברו הרבה, גם עם הקשיים למודעות וסטיגמה, הפתרון נמצא בתוך הקהילה. כמובן שהפסיכולוגיה הציבורית וכמובן שפסיכולוגים חינוכיים וכיוצא באלה, אבל יש גם את העמותות החברתיות, יש פה המון נציגים של עמותות חברתיות. אני חושבת שחלק מהפתרון של כל התהליך הזה, אם זה בתופסת של אנשי מקצוע, אם זה ביכולת להנגיש טיפול, לעשות את ה- reaching outולצמצם טיפה את הסטיגמות, זה צריך להיות בשילוב ידיים עם העמותות החברתיות.

תודה רבה. את צודקת ובעיקר מה שאנחנו עושים פה, אנחנו הרבה פעמים ובכלל מורידים את הסטיגמה ומדברים על זה, ומדברים על זה פה במשכן הכנסת. באופן אישי, באמת הפניות ללשכתי האמירו וקפצו ואני שמחה על זה. אני יכולה להגיד שנאי שמחה, כי בסופו של דבר הורים שואלים את עצמם, בעיקר אחרי הדיון בשבוע שעבר על הפרעות האכילה, עשרות אימהות שפונות בנישה הזו. אז אני יכולה לומר שבאמת אני שמחה ואני גאה בזה, וככל שנוכל לסייע אנחנו תמיד נשמח. גם נתתי את הטלפון האישי שלי בדיון האחרון ואנחנו ניתן אותו גם בסופו הדיון הזה, וכל מי שזקוק לסיוע ועזרה אז אנחנו כאן בשבילכם.

אני חושבת שזה משמעותי. אני אוסיף גם, אם בתוך משרד הביטחון מבין בערך 60 אלף נכי צה"ל, חמשת אלפים בלבד מוכרים כפוסט טראומה, אני חושבת שמשהו במודעות פה וביכולת שלנו להנגיש את העזרה הוא נבלם.

נכון, וזו הרפורמה גם של נפש אחת, שצריך לומר שהייתה צריכה ממזמן כבר לצאת ואני שמחה שמשרד הביטחון - -

נכון, אני חושבת שלימור לוריא מובילה מהלך טוב מאוד ונפלא, אבל יש עוד דרך ארוכה.

נכון, הרבה צריכים לקבל את הסיוע הזה ואת העזרה. יש לנו עוד מישהו בזום שרוצה לדבר? ענת אימבר, חברת ועד ב"אסטי", בבקשה.

אז קודם כל תודה רבה על רשות הדיבור ואני באמת רוצה להגיד תודה רבה לכל חברי הכנסת שנפתחו בעניין המאוד מאוד חשוב הזה. אני מצטערת שאני לא יכולה להגיע כי אני בבידוד, אבל אם הייתי שם הייתי באמת מחבקת אתכן על כל מה שאתם עושים ובאמת תודה רבה. אני שלחתי נייר, אני לא אחזור על דברים כי רוב הדברים שכתבתי בנייר נאמרו. אני רק רוצה להעיר הערה מיוחדת על הנושא של ילדים, על נושא התפתחות הילד שזה איזושהי תחנה מאוד משמעותית בטיפול המונע של אסקלציה של בעיות נפשיות. שירותי התפתחות הילד הצטמצמו מאוד בשנים האחרונות וצריך לתת על זה את תשומת הלב הראויה במסגרת התוכנית הכוללת והמענה הכולל לתוך הסיפור הזה. אני מבקשת גם לציין, נאמר פה פסיכולוגים ופסיכיאטרים שקיים מחסור גם בשירות הציבורי וגם בקופות החולים. אנחנו מדברים גם על עובדים סוציאליים שיש להם תפקיד מאוד מאוד חשוב בתוך כל המערכת הזאת וגם הם לא מתוגמלים כמו שצריך וגם אותם צריך לקחת בחשבון.

צריך לקחת בחשבון את כל הנושא של בריאות הנפש ואיך שהוא מטופל בתוך מערכת החינוך. היה חשוב לי לראות בתוך הדיונים את אגף שפ"י של משרד החינוך, את השירותים הפסיכולוגיים של מערכת החינוך. היה חשוב לי לראות בדיונים את המומחים לבריאות הילד, את המועצה לשלום הילד, את כל אלה היה חשוב לי לראות. את הרופאים שמומחים לשלום הילד, זה נורא חשוב לראות אותם פה בדיון. אני באופן כללי רק ארכז ואגיד שחשוב תקום רשות לאומית, אני לא יודעת אם זה עלה איפשהו, חשוב שתקום רשות לאומית. כמו שיש רשות לאומית לטיפול בתאונות דרכים, אנחנו מדינה מאוד סוערת, במצב בטחוני וחברתי מאוד מורכב. חשוב שישבו ברשות הזאת האנשים הכי טובים ויש לנו, אני אומרת לכם, יש אצלנו את הרופאים הכי טובים והחוקרים הכי טובים בעולם ואנחנו עובדים איתם ברמה היומיומית.

נכון, מסכימה.

חשוב שתהיה רשות לאומית כזאת שתשב ותבדוק את התשתיות ואיך אנחנו נערכים ומחזקים את התשתיות כדי לעזור לילדים. הילדים הם אלה שיטפלו בנו בעוד כמה שנים ואני רוצה באמת להשמיע את קולם ואת קולם של ההורים, כי ברגע שיש ילד שלא מטופל כמו שצריך, כל המשפחה שלו וכל המערכת פשוט מתחילה לא לתפקד. אותו הדבר גם לגבי קשישים סיעודיים שאני בכלל בכובע אחר מדברת, כבת של קשישים סיעודיים. צריך לקחת את כל הספקטרום הזה ולהכניס אותו לתוך איזה רשות לאומית שתיתן באמת מענה אינטגרטיבי לכל האתגר הגדול הזה.

תודה לך עידית שאת מייצרת את הדיון החשוב הזה ותודה לכל חברי הכנסת שתורמים לדיון הזה. אין לי מילים להביע את ההערכה שלי למה שאתם עושים. תודה.

תודה רבה. זה הבית שלכם. דוד קורן מנכ"ל ער"ן, האגודה הישראלית לעזרה ראשונה נפשית בטלפון. דוד קורן יוכל לספר לכם כמה הפניות האמירו בתקופת הקורונה, כמה כסף נדרש כדי לתקצב את הדבר האדיר הזה ואיזה עבודה שנקראת הצלת נפשות הם עושים הלכה למעשה כל יום. אז קודם כל דוד קורן תודה רבה על העבודה שלכם ואליך, בבקשה.

עידית היקרה בוקר טוב. אני רוצה להגיד קודם כל מילה, מה שאת עושה פה זאת מהפכה בלגיטימציה לנושא של מצוקה נפשית. כמו שנעשה לפני הרבה שנים בנושא של הגנת הטבע ובהמשך בנושא של פגיעות מיניות, אני חושב שאת מוציאה לאור את הנושא שהוא הכי נמצא מתחת לאדמה, מתחת לשולחן. אם אנחנו מדברים על משאבים, זה פשוט לא להאמין כמה שבכסף קטן אנחנו מצילים חיים. רק בשנה החולפת אנחנו הצלחנו 1,000 איש, 1,000 איש שחיים איתנו היום ובאמת בגרושים. ותודה ענקית לך עידית באופן אישי שהוספת כסף למטרה הזאת.

בשמחה.

אני יכול להגיד שבשבועות, חודשים אחרונים, אנחנו רואים עלייה שנדמה לי אנחנו בעצם נמצאים על הדופק הלאומי נקרא לזה, של המצב הנפשי הראשוני. אז יש עלייה במצוקה שנובעת מאי בהירות לאן אנחנו הולכים גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה בריאותית, גם מבחינת האופק, אופק תעסוקתי ואופק כלשהו, יש כל כך הרבה אי בהירות שלכן הצורך בלנרמל את המצב שהוא לא נורמלי. היום אנחנו מקבלים ביום סדר גודל של 900 עד 1,000 פניות בכל יום, מתוכן שלוש פניות של הצלחת חיים ממש הלכה למעשה. כמו שאני אומר, אנחנו מורידים שלושה אנשים מהגג בכל יום.

נכון.

שוב, להוריד בפנייך את הכובע, להביא את הנושא הזה בדלת הראשית בכנסת דרך הובלה של חברי כנסת, אני חושבת שאת לא רואה עד הסוף את סוג המהפכה שאת עושה. נדמה לי שכולנו פה מאחורייך עידית.

תודה דוד, האמת היא, תודה רבה אתה באמת מרגש אותי. אם היית אומר לי לפני כמה שנים שאני, טוב נו, בסדר. נעבור הלאה רגע. אין מה לעשות, אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאני אוכל להביא סכומים כאלה דמיוניים כדי להציל נפשות לגמרי, לא הייתי מאמינה. אבל אתה יודע, זה באמת דברים שאנחנו מאמינים בהם ובסוף באמונה אמיתית שלמה אפשר לעשות, יוצא, הקדוש ברוך הוא מסייע. כן, איילה.

זאת ריצה למרחקים ארוכים, עידית.

כן, כן, אני יודעת, אני יודעת שזאת ריצה למרחקים ארוכים, הייתי רצה פעם.

אני יודע שאת עוסקת בספורט, גם אני, ולכן - -

אני יודעת, אני יודעת, אין כמוך. בגלל זה צחקתי ואמרתי את זה. בבקשה איילה היקרה.

אז אני רציתי שוב באמת להודות לכם על כל ההזדמנות הזאת, על פתיחת השדולה ועל זה שיש דיונים ויש התקדמויות לכל אורך הדרך. אני רציתי לעדכן באמת בתור עמותה שעוסקת בשיקום בקהילה ובנושא המשפחות בבריאות הנפש שזה נושא מאוד חשוב, שהקמנו בחודש דצמבר קו סיוע למשפחות שמופעל על ידי משפחות.

מה המספר שלו?

המספר הוא 03-9559596. זה שירות משלים למרכזי "מילם" שהוא נמצא בשעות אחר הצהריים והוא נותן מענה לבני משפחה שזקוקים גם למידע, גם לתמיכה רגשית. אנחנו רואים שמחודש דצמבר יש עשרות פניות לקו הזה, בני משפחה מסתייעים בו כי למעשה בני המשפחה הם גורם התמך המרכזי שיש למתמודדים שלנו. אנחנו מאוד מברכים על זה ואנחנו כן מפיצים את זה בתקשורת והכל, ואנחנו ככה מאוד שמחים ורוצים שיהיו עוד יותר פניות. אז זה מה שרציתי לעדכן ושוב תודה על העבודה, המסירות ועל שיתופי הפעולה גם בינינו.

תודה. בכיף באהבה. אני רק אומר שבאמת כל הסביבה שסובבת אותי היא אנשים מדהימים, מיכל אופיר מהשירות הלאומי אזרחי לבנות שבא ונותן מענים, והיום אנחנו עובדים על מענים בתחום בריאות הנפש, דיגיטליים, גם שם. גם יערה ישורון חברתי הטובה שאני עובדת איתה בתחום הזה. גם גילת בנט שהביאה לנו את עולם הדרכת ההורים, ולא רק היא, אלא שפר, אדלר ועוד המון אנשים שבאו ודיברו פה בוועדות ומעלים על נס את נושא הדרכת ההורים, כמה הוא משמעותי וחשוב כדי לזהות את המקום הזה ואת הדברים האלה. אנחנו עובדים על להכניס את זה היום לקופות החולים בצורה באמת משמעותית מול המנכ"ליות והמנכ"ל של קופות החולים. שלושת המנכ"ליות והמנכ"ל של לאומית שבאמת משתדלים לעשות. בלאומית אגב יש מרפאות שנקראות ציפור נפש, מהממות, שהיינו בהן. באמת הרעיונות מהחברה האזרחית הם אדירים וכל מי שיושב כאן בתוך ריבועי הזום, אז כשתעבור הקורונה אוטוטו ויפתחו כאן את הדיונים, אתם תוכלו להגיע גם לכאן ואנחנו נחזור להיות ביחד גם כאן.

אז כל מה שיש לכם על ליבכם, אנוש שעושים עבודה מדהימה ועוד הרבה נוספים. אני חייבת לומר, אנחנו הפננו את הכל למשרדים, אני יושבת איתם, יש הרבה מהרעיונות שיקרמו ממש עור וגידים ויתחילו לפעול ויתחילו לצאת בשיתופי פעולה של המשרדים כדי לתת מענים ראשוניים משמעותיים. ובנוסף אנחנו נמשיך גם לתקצב, גם לתגבר את המערכים הבטוחים שצריך ולנסות לקדם באמת החלטה שהיא החלטה הרבה יותר גבוהה, הרבה יותר משמעותית שתוכל לתת באמת פוש גדול לכל התחום הזה.

אז אני רוצה להודות לכולכם שהייתם איתנו גם בזום וגם כאן. אני רוצה להודות לכם על זה שאתם עוזרים לנו. אני כל הזמן אומרת לא צריך להודות, כי באמת זה לא להודות, זה המחויבת של כולנו, זאת משימת החיים שלנו. אבל באמת להוריד את הסטיגמה ולתת תקווה, זה לא סתם, זה באמת משמעותי. אני שמחה שאנחנו זוכים לזה. תודה רבה לכם כשותפים. אנחנו פותחים עכשיו פורום ענק, קואליציה של ארגוני חברה אזרחית, קופות חולים, בתי חולים בתחום בריאות הנפש. הלינק התחיל לצאת כבר וימשיך. אנחנו נפיץ אותו לכולכם כדי שדניאל רובין לא תצא פעם הבאה מתוך מקום ולא תדע לאן לפנות ולמי לפנות, ומי הם אותם אנשים טובים וחברה שעוטפת, ויש כזו. נכון זה לא מספיק מפורסם וגם על זה יש הרבה סטיגמה והרבה בושה, ואנחנו עוזרים בזה וזה מתוך ועדת הבריאות של הכנסת. גם פתחנו קואליציה של ארגונים לבריאות האישה, שזה מדהים, וגם עכשיו את התחום הזה של בריאות הנפש.

אז אני באמת רוצה להודות לכם ואני שוב משאירה לכם פה את המספר שלי, 054-9987074. כל מי שצריך עזרה שנזכה לסייע לכם. תודה רבה שהייתם איתנו עד כאן. אני נועלת את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:50.