פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



28
ועדת הבריאות
04/01/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 48
מישיבת ועדת הבריאות
יום שלישי, ב' בשבט התשפ"ב (04 בינואר 2022), שעה 14:48

החדרים האקוטיים בישראל
הצעה לדיון מהיר בנושא: "חשש להתנהלות בלתי תקינה ומנוגדת לנהלים ולחוק בחדר 4, החדר האקוטי בבית החולים וולפסון"

חברי הוועדה: עידית סילמן – היו"ר
טטיאנה מזרסקי – מ"מ היו"ר

מיכל מרים וולדיגר
אבתיסאם מראענה

ד"ר ענבר צוקר - סגנית ראש חטיבת רפואה, משרד הבריאות

ד"ר זהר סהר - מנהלת המחלקה לטיפול באלמ"ב ותקיפה מינית, משרד הבריאות

מירי כהן - מנהלת קשרי ממשל ותוכניות לאומיות, משרד הבריאות

ד"ר שירי טננבאום - סגנית מנהלת המרכז הרפואי, בית חולים וולפסון

פרופסור ערן וינה - מנהל אגף נשים ויולדות, בית חולים וולפסון

איילת רזין בית אור - עו"ד, יועצת משפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

יעל שרר - הלובי למלחמה באלימות מינית

תמר קפלנסקי - עיתונאית, "הארץ"

דניאל פדון - רפרנט בריאות, משרד האוצר

נעה בן שבת

ענת כהן שמואל

ענת נחום - חבר תרגומים

"חשש להתנהלות בלתי תקינה ומנוגדת לנהלים ולחוק בחדר 4, החדר האקוטי בבית החולים וולפסון", של ח"כ קטי קטרין שטרית, אימאן ח'טיב יאסין, ענבר בזק, מיכל וולדיגר, אבתיסאם מראענה (מס' 136).

ה-4 לינואר 2022 למניינם, ב' בשבט תשפ"ב. אנחנו ממשיכים בדיון בנושא החדרים האקוטיים בישראל, הצעה לסדר בדיון מהיר של חברות הכנסת קטי קטרין שטרית, אימאן ח'טיב יאסין, ענבר בזק, מיכל וולדיגר, אבתיסאם מראענה בנושא: "חשש להתנהלות בלתי תקינה ומנוגדת לנהלים ולחוק בחדר 4, החדר האקוטי בבית החולים וולפסון". אנחנו כאן נמצאים פה בדיון, דיון מהיר.

עידית אני חייבת להגיד שענבר לא יכלה להיות. כי זה חשוב לה ביותר.

אני יודעת, אני כבר אציין שענבר לא יכולה להיות. היא התקשרה ויצרה קשר וציינה ובאמת גם בלילה שחררנו אותה באמת מהמליאה, בעקבות האירוע המצער, האסון הזה של המסוק של חיל האוויר. אז באמת, גם ליבנו עם המשפחות וגם החלמה מהירה לפצוע ובמקום הזה אנחנו רוצים לומר שבאמת, התחלנו חודש ופתחנו שנה, באמת שתהיה השנה האת שנה של בריאות ושנה של ברכה והצלחה לכולם וזו הברכה שלנו מכאן. אנחנו סיימנו דיון, ממשיכים לדיון הבא וכאן נמצאים איתנו נציגים. לפני שאנחנו נשמע את הנציגים אנחנו נשמע את חברות הכנסת – יוזמות הדיון בכמה מילים לדיון המהיר, חברת הכנסת אבתיסאם מראענה, בבקשה.

תודה רבה גברתי יושבת הראש של הוועדה, אני מאוד שמחה שנענית לבקשה שלנו לדיון מהיר ועצבני, מה נעשה? דיון בהחלט מהיר ועצבני, ואני חושבת שהכתבה שהצליחה תמר קפלנסקי והביאה לידיעתנו, בעצם נחשפנו אליה בעיתון "הארץ" לפני כשבועיים, בעניין חדר מספר ארבע בבית חולים וולפסון. קודם כל אני רוצה להגיד לך תודה רבה תמר, על החשיפה ועל באמת, תחקיר מצוין ומלווה בעדויות כל כך קשות על חדר שבעצם אמור לתת מענה טיפולי של טיפול חירום בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. בעצם אני רוצה לדייק ורק להגיד כמה דברים לגבי החדרים האקוטיים. יש לנו בארץ בעצם שבעה חדרים אקוטיים, ברחבי הארץ, אני חושבת שהחדר השמיני במספר הוא ייפתח בבית החולים האנגלי בנצרת. זו אחת הסוגיות שאני כן עוקבת אחריה, אנחנו גם במכתבים למשרד הבריאות ניסינו לקדם את זה ושהדבר הזה ייפתח. זו בעצם תהיה הפעם הראשונה שבה חדר אקוטי ייפתח בתוך החברה הערבית.

נכון, בהחלט משמעות גדולה.

לגמרי, לגמרי משמעות גדולה. זה קצת מטורף שעד היום לא היה מענה לחברה הערבית בסוגייה הזאתי של חדר אקוטי שנותן מענה לחברה הערבית ולנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שנותן להם בעצם טיפול רפואי דחוף, ליווי נפשי בצורת בדיקה קלינית, ערכות אונס, כל זה כמובן בהסכמה של הנפגעת. התחקיר וכמובן גברתי יושבת הראש, אני ממש אודה לך אם אנחנו גם ניתן לתמר בכמה מילים ככה להסביר את החוויה גם שלה, גם מנקודת המבט שלה כעיתונאית ואני לא רוצה לדבר בשמה. אבל אחת העדויות שאני בהחלט ראיתי וקראתי מתוך הכתבה: בעצם מגיעה נערה בת 15 לחדר האקוטי, בליווי של אבא שלה, הרופא שם שאני לא אנקוט בשם שלו, למרות שהוא כן מופיע בתוך הכתבה – הוא שואל אותה אם היא משתמשת בטמפונים, היא אומרת לו שכן ואז הוא מתחיל לספר לה שגם לו יש ילדה שהיא האמת היא שלא כל כך מצליחה להשתמש בטמפונים ואולי היא תלמד אותה איך היא משתמשת, איך היא מחדירה את זה. הוא מבין שהוא יוצא והוא מתנהל בצורה חסרת רגישות, לא מקצוען בכלל. מה פתאום ומה זו השיחה הזאתי? האבא מזועזע, הילדה בת ה-15 מזועזעת. הילדה מגיעה אחרי אירוע כל כך קשה שבו היא נפגעת תקיפה מינית והרופא מוצא לעצמו זמן להתלוצץ ולדבר בצורה כזאתי חסרת רגישות ומקצועיות.

אז אני חושבת שזו לא הפעם הראשונה שמגיעה אליי הסוגייה הזאתי של מה שקורה בחדר מספר ארבע בבית החולים וולפסון, זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על זה ואני חושבת שבזכות תמר, עיתונאית עיתון הארץ, שהיא מביאה לנו את העדויות האלה, ואני חושבת שהגיע הזמן שנסדיר את יחסינו ואת הסיפור הזה מול חדר מספר ארבע בבית החולים וולפסון. אם אנחנו עדיין לא מבינות ומבינים שנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, כשהן מגיעות במקרה חירום, בטח ובטח אנחנו רואות גם שזה אחוזים מאוד גדולים מגיעים בסופי שבוע, אם אנחנו לא נותנים את אנשי המקצוע ונשות המקצוע ומכשירים אותם כמו שצריך והחדר הזה הוא צריך להיות ממוקם במקום נגיש פיזית ולא במסדרון שבו כל מי שעובר הולך ובא ואנשים שואלים וכולם עוברים. לפי העדויות המקום הזה הוא ממקומם במקום שהוא סוג של איזו שהיא תחנת מעבר. אז אנחנו מבקשות לקחת את הדיון הזה ולהתייחס לחדר מספר ארבע בבית החולים וולפסון כחדר שהוא בהחלט חייב טיפול דחוף מצד משרד הבריאות. תודה גברתי יושבת הראש ואני כמובן אשמח.

לפני שנמשיך את חברי הוועדה, אני רק אפנה באמת לדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שנכתב לצורך הדיון הנ"ל, על המרכזים האקוטיים, על חומר רקע לדיון, אתלם יכולים לראות אותו והוא נמצא בתוך האתר, ויש בו באמת את הפנייה על המרכזים האקוטיים ובפרט המרכז האקוטי בבית החולים וולפסון. צריך להגיד שהמרכז האקוטי, החדר האקוטי בוולפסון הוא החדר האקוטי הראשון שנפתח ומטופלים בו בערך כ-45% מהפניות, מהתפלגות המטופלים במדינת ישראל ובאמת, אנחנו תיכף ניגע בעוד נתונים שקשורים אליו. אני חייבת לומר שעל שולחן הוועדה יושב בכלל הנושא של החדרים האקוטיים בצורה קצת יותר מעמיקה ויהיה לנו יום של סיורים בחדרים האקוטיים ברחבי הארץ.

השבוע אנחנו ניסע גם, הוועדה, לבית החולים בנצרת ואנחנו נסייר שם בכלל ואנחנו נשמע גם על ההיערכות העתידית, על הנהלים של החדרים האקוטיים, על הפריסה הארצית של אותם החדרים ואנחנו נדבר על ההכשרה של אותם האנשים שעברו או לא עברו ודיברנו על ההכשרה כבר הרבה מאוד זמן ובאמת על הנושא של הדגימות והשמדתן ועל החקיקה שנמצאת בתהליך ועוד הרבה דברים שהם באמת חשובים וקריטיים. חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בבקשה.

אז קודם כל אני גם מברכת על הדיון ומברכת על כך שנעניתם לבקשתנו לקיים את הדיון הדחוף הזה. אני מודה שוב לתמר ולכל חברותיי שהצטרפו, שהצטרפנו כולנו יחד. אני רוצה מעבר לשיח שאנחנו עוד נשמע ושמענו, חשוב לי שוב לתת את נקודת המבט לגבי תקיפות מיניות בנשים וגברים עם התמודדות פסיכיאטרית. הנושא הזה מאוד כאוב, ושוב, כרגיל הוא נדחק לשוליים, כרגיל במקרה הטוב, ואם לא מתחת לשוליים.

לא מזמן עלה אבא למתמודדת לרשת ב' לתוכנית של קרן נויבך, שסיפר באמת מקרה כאוב מאוד בבית החולים ואני לא אנקוב בשמו, שהבת שלו אמרה לו בדחילו ורחימו שהיא נאנסה על ידי אח במחלקה והוא היה היסטרי, היא נתנה לו את הבגדים והוא הלך עם הבגדים למשטרה, הטיפול של המשטרה במקרה הוא קטסטרופלי, הטיפול של המחלקה עצמה הוא נוראי, שבאו ואמרו גם למתמודדת וגם לאבא "..תראו מה אתם עושים, אתם גורמים עוול..", "..תפסיקי לשקר.." כלומר ההתייחסות אל המתמודדת הייתה מתחת לכל ביקורת. לא די שהיא עברה איזו שהיא טראומה, או לפחות התלוננה על זה שהיא עברה איזה סוג של אונס, ומסביבה הסביבה המקצועית שעליה היא צריכה לסמוך רק רמסה אותה יותר בתלונות שהיא משקרת, ושלא היו דברים מעולם, והמשטרה לא עזרה.

בקיצור, מה שאני רוצה לומר זה שא', אני הייתי ממליצה ופונה ליושבת ראש הוועדה ובכלל, לחשוב על הקמת חדר אקוטי בבית חולים פסיכיאטרי. אני מודעת לקושי, דיברתם קודם כל עם יעל, שגם לה מגיעה השאפו והיא הסבירה לי שזו בעיה כי צריך גניקולוג וצריך עוד. זו לא בעיה, כי יש את בית החולים גהה שנמצאת ליד בית חולים בילינסון, ויש עוד בתי חולים שנמצאים ליד בתי חולים אחרים ואפשר לפתור את זה, אבל אם אי אפשר וזה קשה, אזי הייתה ועדת שולט, פרופסור שולט שבדיוק לפני שנה, כלומר דצמבר 2020 הוציא דו"ח מפורט מאוד שמרבית ההמלצות שלו לא קוימו, וחבל. וחלק מהדו"ח מתייחס בדיוק לנקודה של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שבעצם גם מתמודדים בפסיכיאטריה. מה אפשר לעשות גם במצב הקיים? שזה יותר הכשרות, שזה פתרונות באמת ישימים ולא עולים הרבה כסף ולצערי הרב שום דבר לא נעשה עם הדבר הזה. אז אני כן קוראת פה לוועדה לבדוק גם את הנושא הזה, לדאוג לקיום ההמלצות שנכתבו בדו"ח כולן, אבל בוודאי ובפרט בנושא הפסיכיאטריה. תודה.

אז אני רק אגיד שאני בכללי – באופן כללי חושבת שהעולם הזה של המרכזים הפסיכיאטריים ובתי החולים הפסיכיאטריים למתמודדי ומתמודדות הנפש, שנמצאים במנותק מבתי החולים הכללים עושים עוול למתמודדי הנפש במדינת ישראל. אני חושבת שזה לא נכון, אני חושבת שהיום זו פגיעה מינית ומחר זו פגיעה אורתופדית. כל הפגיעות האלה צריכות להיות מטופלות במקום שבו אפשר להזעיק רופא, לראות רופא, כל בתי החולים הפסיכיאטריים בכל העולם כבר זה לאט טס מן העולם שהם נמצאים לבד והם מנותקים ויש טיפול בתוך הקהילה ויש הכנסה של בתי החולים האלה לתוך בתי החולים הכללים, באמת במחלקות ייעודיות, במחלקות משולבות, עושים את זה היום גם בפיילוט בבית חולים שיבא בצורה מאוד מאוד יפה ואפשר לראות את זה. אני חושבת שזה מה שצריך להיות.

רגע בשיבא זה לא פיילוט, בשיבא יש מחלקה פסיכיאטרית.

לא אבל חוץ מהמחלקה הפסיכיאטרית עושים עכשיו פנימית לעניין הזה, ולכן אני אומרת שכן, בסוף כל ההתמודדות הנפשית וכשאנחנו מדברים על מחלה שהיא גם מחלה נפש, זו עוד מחלה. זה שאנחנו ממתגים את זה היום ושמים את זה במקום אחר אי שם בחוץ אנחנו עושים עוול למתמודדי הנפש, לבני משפחותיהם.

אני רק אתן דוגמה קצרה וקטנה, שאתמול גם הוצאתי על זה מכתב לשר הבריאות עם העתק למנכ"ל משרד הבריאות, ושוחחתי גם עם אנשים מתוך המשרד, שכרגע באותן מחלקות של בני נוער ושל ילדים אי אפשר לבוא כרגע לבקר את הילדים ואסרו על כניסת משפחות בחלק מהמקומות. עכשיו את מכירה בית חולים כללי שאוסר על כניסת משפחה לבוא ולבקר את המטופל? מה ההבדל? אז צריך לעשות את זה בהשגחה, וצריך לעשות את זה אולי בחוץ, וצריך לעשות את זה בהתאמה, אבל בנפש מטפלים בנפש, ולחסוך את הנפש מהנפש לא נותן טיפול מיטבי וטוב יותר. לכן אני רוצה לומר שבקטע הזה אני לא בטוחה שההנצחה ולשים חדר אקוטי בתוך בית חולים פסיכיאטרי. הפוך, קחו חדר אקוטי מותאם פסיכיאטריה כי יש לנו פסיכיאטרים בבתי החולים הכלליים, שימו את זה שם שידעו, שאנשים שבהתמודדות או אנשים מתמודדים יכולים להגיע לאחד, שתיים, שלוש, ארבע בתי חולים שיש בהם.

אגב, זה עניין של הכשרת צוותים פסיכיאטריים בבתי חולים כלליים צריכים להיות נקראים לחדרים אקוטיים על מנת ללוות תהליכים כאלה – זה מה שאמור להיות וזה הסדר הנכון. ובמקום למצוא פלסטרים ופתרונות על פתרונות שהם לא נכונים לטעמי, כן? אני אומרת שצריך לסדר את המערכת הזאתי מההתחלה ולאפשר התנהלות תקינה, גם עבור מתמודדי הנפש. כי כאן הסטיגמה מתחילה, וברגע שנביא להם את זה אי שם בפינה - זה יישאר אי שם בפינה, וזה יישאר "מזור", זה יישאר "גהה" – שמות עלומים כאלה והעלומים הללו לא יעזרו לנו.

אז זה לעניין הזה. אנחנו נפנה הלאה, דווקא למשרד הבריאות, בסדר? אנחנו נתחיל אתכם על מנת לשמוע מה יש לכם לומר. אתם יודעים מה? בעצם לפני שמשרד הבריאות יתחיל. בואו נתחיל עם תמר, דיברתם על תמר שנמצאת פה איתנו. תמר קפלנסקי אנחנו נשמח בבקשה קצת לשמוע ממך.

אז ככה. אני חושבת שהסיפור של חדר ארבע לא התחיל בכתבה בעיתון "הארץ". בשנים האחרונות, זאת אומרת אני עומדת על כתפי קודמותיי ואני הולכת לתת קרדיט לנשים, במיוחד שלהן מגיע הקרדיט. בשנים האחרונות פרסמו גם ורד פלמן בערוץ "כאן" וגם ליאת בר סתיו ב"מאקו" וגם ב"מקור" וגם ב"עובדה" משנת 2014. זאת אומרת הסיפורים של חדר ארבע הולכים אחורה בזמן ולא רק הם. הסיפור שחברת הכנסת מראענה הציגה, הוא הדבר הראשון שקרה בתחקיר הזה. הגיע הסיפור ואז, כדי להבין שנייה יותר על חדרי ארבע אני פניתי ליעל שרר, שהיא אישה שמבינה בחדרים אקוטיים. אני סיפרתי לה את הסיפור והיא אמרה לי "..תראי, זה לא כזה מפתיע.." ואז התחלתי לחפש והבנתי שבעצם קורה משהו שזה פחות המקרה המסוים והרופא המסוים, ולכן מאוד צרם לי שמשרד הבריאות שבקרוב נשמע אותם, שהם הגיבו לכתבה ולתחקיר הם קיבלו המון נקודות שעלו בתחקיר.

אני כותבת בקשות מאוד מפורטות שאי אפשר יהיה לומר "לא ידענו מה שאלתם", והם הגיבו אך ורק למקרים שקשורים למכון המשפטי, וזה בזמן, ולמה אני אומרת יעל שרר? כי בעצם גם נחשפתי להתכתבויות ולפניות מתועדות למשרד הבריאות, לבכירים במשרד הבריאות, לבית החולים וולפסון לאורך שנים וכל פעם איך שהוא אומרים "..טוב..", או שיש איזה שהוא טיפול נקודתי או שמעיפים את זה הלאה. עכשיו אני יותר מעניין אותי מאשר הפוגע האחד, מעניין אותי הפוגע האחד אבל הפוגע האחד הזה לא מתקיים בתוך חלל ריק, פוגע אחד תמיד מתקיים בתוך רשת שמאפשרת לו לפגוע, וזה נכון בין אם אנחנו מדברים על חיים ולדר, שיש מסביבו משהו, סוג של מערכת שלמה שאומרת "מה פתאום, אי אפשר להאמין עליו" או מאפשרת כל מיני דברים, ובין אם אנחנו מדברים על רופא שמדבר בצורה לא ראויה.


אז גם במקרה של חדר ארבע יותר מאשר הרופאים הספציפיים מעניין אותי המנגנון. ומה שכן חדש בתחקיר "הארץ" ובאמת קרה בתוך העבודה על התחקיר - אלו שני דברים: אנחנו שומעים ושומעות כבר שנים עדויות של נפגעות שאומרות "באתי לבית החולים והתנו את הטיפול בתלונה, או בהגשת תלונה, או בשיחה עם שוטר", "באתי לבית החולים והתנהגו אליי כך או אחרת בחדר" הרופא בחדר, העובדת הסוציאלית, לא משנה מה ואנחנו רואות ורואים איך בית החולים מגיב לאורך השנים, איך משרד הבריאות מגיב לאורך השנים. מה שחדש בתחקיר הזה זה שלא רק מטופלות אומרות "באתי לחדר ארבע", גורמי סיוע וליווי שפשוט מדהים הפחד של האנשים לדבר בשמם או להזדהות בגוף, כי יש עניין שלם. נפגעות לא רוצות לדבר על הרופא המשפטי שלקח מהן ערכת אונס ושייתן אולי חוות דעת במשפט. זה מאוד מאוד מסובך לדבר וגם בתוך הקונסטלציה.

אמרתן קודם משהו על זה שכשמגיעים מתמודדי נפש, מי שמגיעה עם פגיעה מינית לוולפסון – אני לא צריכה להגיד את זה, מגיעה עם התמודדות נפשית גם וכמו שאומרת אחת המרואיינות "הגיע הפסיכיאטר ואמר לי "את לא אובדנית, את אובדנית? אם לא אז טוב, ביי", זאת אומרת יש עוד הרבה מאוד קשיים שהמטופלות נתקלות בהם. אבל הפעם, בתחקיר הזה שומעים גם גורמי ליווי מגופים שונים שליוו נשים רבות, והם אומרים חד משמעית שזה כמעט נוהל בבית החולים וולפסון.

עכשיו הדבר הזה, לא רק הם אומרים את זה לי מגופים שונים שלא דיברו קודם עם יעל שרר. לא קשור, אני עובדת בעיתון, ואני לא אוכלת מהיד של יחצנים ולא מהיד של לוביסטים. אני מחזיקה מיעל בגלל הפעילות שלה, כן, אבל מה שכתוב בתחקיר הזה אלו דברים שהגיעו ל"הארץ" באופן בלתי קשור. כמו שהיה ב"עובדה", זה לא מיחזור של אותן הטענות ושום דבר. אז א' – גורמי ליווי אומרים, לא רק אנחנו בעצמינו נתקלנו וזה ברמת הנוהל, שהשוטר מגיע וכבר אומר לי כשאני מלווה מישהי "כל פעם מחדש אני אומר לך שחייבים לדבר וכל פעם את מתווכחת, אז יאללה" ויש על זה פניות מתועדות למשרד הבריאות. עובדת סוציאלית שעובדת בגוף במרכז הארץ ואמרו לה "בלי תלונה אל תביאי", עובדת סוציאלית שעובדת בבית חולים אחר בארץ, זאת אומרת ומעבר לדבר הזה, שהוא בעצם גיבוי של גורמים מערכתיים לטענות האלה על התניית תלונה או על יחס לנפגעות וכולי, שהוא חמור מאוד ובאמת, זאת אומרת בסוף יש את הנפגעת ואת משתמשת הקצה, אבל על החוויה שלה מעידים גם גורמים כאלה.

ובעקבות השינוי בוולפסון מלפני שנה, בו החליטו להפריד מכל מיני סיבות אבל בין השאר, בזמנו משרד הבריאות השיב למטופלת, לנפגעת שבגלל היחס שהיא קיבלה ופניות אחרות, החליטו שרופאי המכון המשפטי לא יבדקו או יבדקו פחות ויכשירו את הרופאים של וולפסון. אוקיי, החליטו שעושים הכשרה בוולפסון ובחודשים האחרונים, בשנה הזו כששואלים שוב ושוב גורמים במשרד הבריאות מה קורה עם ההכשרה הזאת, מה היא כוללת? ומה שיש בתחקיר הזה זה שגורמים מבין המתמחים של וולפסון דיברו איתי ואמרו לי ".. אנחנו עברנו הכשרה בזום והיא חובת נוכחות, קיבלנו מייל ובמייל היה כתוב 'הנה לינק. אם אתם בתורנות או כזה, אין בעיה. שימו את זה ברגע על השתק בחדר הלידה או בחדר הניתוח וזהו," והאנשים האלה אומרים "..אנחנו רופאים, אנחנו גאים במחלקה לגניקולוגיה שלנו. כל העבודה של חדר ארבע נופלת עלינו ואין לנו הכשרה. אנחנו נותנים שירות לא ראוי, טיפול לא ראוי, אין לנו שום הכשרה..".

עכשיו בסוגרי סוגריים, אני רוצה להגיד, והלובי למלחמה באלימות מינית הדגיש את זה וכתב על זה מכתב, ואני מחכה עדיין לתשובה בעניין הזה. אסור בעצם שאלה יהיו מתמחים, יש סעיף בפרוטוקול הנוהל לחדרים אקוטיים משנת 2003 שבאמת, גם אם יתמהמה בוא יבוא, לא יודעת אם התיקון הזה יבוא, כי אנחנו מחכות מה? זה מ-2003 – תיכף שני עשורים לעדכון העניין הזה, ושם כן כתוב דבר אחד, שחברי המרכז, כלומר החדר האקוטי, יהיו מומחים בתחומם. מתמחים הם לא מומחים בתחומם. ועוד דבר מאוד ברור שאמרו המתמחים של וולפסון זה שבמשך שנים מתמחים מטפלים בחדר ארבע ואז מה שקורה זה שהם עצמם אומרים "אנחנו קורבנות של הסיטואציה".

רופאים מתמחים בישראל, בבית החולים וולפסון, אומרים לי, איזה אומץ צריך בן אדם כאילו, בשלב הזה של הקריירה שלו בשביל לפתוח את הפה מול עיתונאית, נורא קשה לאנשים לדבר והם אומרים "אנחנו אומרים להנהלה שלנו, אנחנו אומרים לבכירים שלנו שאנחנו נותנים שירות מחורבן, ואנחנו בעצם כרגע בסיטואציה שהיא בלתי נסבלת מבחינתנו ולא עושים עם זה כלום. לכן אנחנו מדברים איתך".

ואני רוצה להגיד עוד משהו יפה על הדבר הזה, בבית החולים וולפסון, כשפנינו לתגובות ועזבי כל מיני דברים – לא רצו לתת לנו כל מיני תמונות אילוסטרציה של חדר ארבע, תמונה של חדר ארבע לא! רוצים לראות את הטקסט, טוב. לא נהוג אז לא רואים. אבל מה שקרה, שעתיים לפני שהתחקיר עלה לאוויר זה שבבית החולים הייתה פנייה לכמה רופאים או רופאות מבין המתמחים, באה אליהם מנהלת החדר ואמרה "תראו, הולכת לעלות איזו כתבה עם טענות ישנות, לא רלוונטיות ואולי אם יש פה מישהו שרוצה להציג את הצד שלנו.." ועלה באמת פוסט, ממש קצת, אולי לפני פרסום התחקיר שבו מתמחה שלא ידעה מה יש בתחקיר הרי, כי מה שיש בו זה לא טענות מיושנות או ממוחזרות – היו פה טענות רציניות, כולל של חבריה להתמחות והיא סיפרה איזה מדהים זה לעבוד בחדר ארבע.

עכשיו אני רוצה להגיד משהו, יש אנשים שחושבים שהסברה היא פתרון שיכול להעלים או יכול לבוא במקום תיקון עוול או לקיחת אחריות או טיפול, לא. יש דברים שאפשר להסביר ויש עוולות ששום הסברה לא תייפה אותם או תעלים אותם. אז אני רוצה להגיד ואני אשמח היום לשמוע מה יש למשרד הבריאות להגיד לגבי הטענות כלפיי ההכשרה של הרופאים, שהרופאים בבית החולים וולפסון צריכים להיות בכזאת מצוקה כשהם מדברים איתי.

אוקיי, תודה רבה תמר.

תודה.

אז אני רק אגיד בהמשך לדברייך, החברות שיושבות כאן – גם יעל שרר מהלובי למלחמה באלימות מינית, וגם איילת רזין שהיא ממרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אני זכיתי להכיר אותן לפני אי אילו שנים. האמת שגם על רקע הרבה יותר אישי וחברי גם, מתוך הרבה עשייה פמיניסטית ונשית. עם שרר באמת זכיתי – אני חושבת שעוד לפני שהיא הקימה את הלובי שלה המון שנים אחורה ובאמת, כשהיא רק חלמה על העשייה המבורכת שהיא מצויה בה היום, אז בחלומותיה הייתי גם אני ובכל הצעדים שאותם היא צועדת ובדרכים, גם כשהייתי חברת כנסת בכנסת ה-21, אמנם לזמן קצר, אז ביקרתי בחדר ארבע והייתי בסיור עם גליה ברדה ועוד הרבה רבים וטובים בתוך החדר, וגם עשינו עבודה בתחומים האלה – גם בנושא של הראיות הפורנזיות, גם מול חן קוגל ועוד הרבה רבים וטובים.

אני כן אגיד שדווקא במקום הזה, שאמור להיות הכי רגיש והכי מסייע והכי קולט והכי מחבק, לא ייתכן שבמדינת ישראל ובטח שלא בשנת 2021, מי שתגיע על מנת לקבל סיוע תרגיש מותקפת בפעם השנייה ואנחנו אמונים על השמירה הזו על מנת שזה לא יקרה. אני קראתי את החומרים, קראתי את הכתבה, קראתי את הדברים. האמת שיעל ואיילת עוד הרבה לפני כן שלחו לי כל הזמן ולאורך כל הדרך, כבר ככה כמה שנים אחורה, על תהליכים בכלל של חדרים אקוטיים ומי אמור לתת שם, הנהלים של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. אני לא אגיד לך כמה זמן הן יושבות עליהם מול משרד הבריאות בכדי שיוציא נהלים ויוציא הסדרים, וזה משהו שהיה צריך לקרות מזמן, עוד כשהייתי חברת כנסת בכנסת ה-21 ואני רק אומר לך שעוד אז הגעתי למשרד הבריאות עם חברה מאוד מאוד טובה ששאלו אותי "מה היא עושה פה?" כי היא מבינת עניין, אז אמרתי "היא חברה טובה שבאה לשבת ליידי כיועצת, כדי לראות ולמה אותם הנהלים לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית לא מתקדמים וזה כבר המון שנים.." וכבר דילגנו כמה כנסות – התפזרנו וחזרנו שוב ושוב ועדיין זה לא זה.

אני רק אומר שמשרדים לא מתפזרים, וכשכנסת מתפזרת אז המשרד נשאר ואמור להמשיך לנהל שגרת יום, ואמור לנהל שגרת מדינה, ועוד הפעם, זה חוזר לכל הדיונים שאני יושבת כאן ואני אומרת "זו אג'נדה", אין מה לעשות. כשמשרד הבריאות מציב לעצמו איזה שהוא משהו למעלה ומוציא נהלים ומוציא חוזרי מנכ"ל וגם, מה שהוא לא מקפיד ליישם אז אנחנו פה, בסדר? לדוגמה העניין של האיחוד כוננים וכאלה, מוקדי חירום רפואיים – כל מה שלא קורה אנחנו נהיה כאן כי זה תפקידו של הפרלמנט. אבל זה עניין של אג'נדה ושל איך משרד הבריאות רואה את ההתנהלות.

אנחנו ניתן כאן גם ליעל שרר וגם לאיילת רזין את זכות הדיבור ואחר כך ניתן לכם באמת את כל זכות הדיבור לבוא להגיב, להגיד וכדומה. יעל שרר, הלובי למלחמה באלימות מינית, בבקשה.

תודה רבה. אני רק אגיד לפני שיאיר יעלה את המצגת שלי, שהגשנו אתמול בג"ץ בעניין הנוהל של החדרים האקוטיים ומשרד הבריאות צריך להשיב עד ליום ה-2 בפברואר 2022 ואני מאוד אוהבת את התאריך הזה, איזה תאריך יפה.

נזכור אותו כולנו.

כן זה קל, בשלוף. טיפול חירום לנפגעי ונפגעות אלימות מינית בישראל, אני אתן קצת סקירה כללית על מה מדובר מאוד בקצרה. אחר כך אנחנו נדבר קצת על הבעיות המרכזיות בבית החולים וולפסון כפי שהן תועדו אצלינו ביותר מ-50 תלונות ואחר כך אנחנו נדבר באופן כללי ממש בנקודה על מה צריך לקרות בשאר החדרים האקוטיים. תודה יאיר.

אז אלה השירותים שניתנים בחדר האקוטי ומתי ניתן לקבל אותם. זה מורכב כמובן משלושה נדבכים, שזה גם טיפול רפואי, גם טיפול פסיכו-סוציאלי, גם טיפול פורנזי ועל זה אני לא ארחיב. אז זאת הפריסה, יש לנו שבעה חדרים אקוטיים ועוד שלושה שצפויים להיפתח – נצרת, איכילוב וקפלן ברחובות. אנחנו בקשר שוטף גם בקשר להכשרות וגם בקשר לציוד ובמהרה בימינו נוכל לבשר על - - -

אני רק אגיד שבאמת חברי כנסת שהיה מאוד חשוב להם כאן הקדישו המון מהכספים הקואליציוניים שלהם לטובת חדרים אקוטיים, זה מראה על אג'נדה של חברי כנסת, של ממשלה ושל קואליציה וזה מאוד חשוב.

זה ממש מבורך וכן, המודעות עולה.

אז בואו נצלול רגע למה שקורה בתוך החדרים האקוטיים. אנחנו אוספות בעצם מידע על החדרים האקוטיים ועל השירות הניתן בהם ואלה חוויות של נפגעות, לקחנו פשוט – הכי פשוט בעולם את חוויית הנפגעת בבית החולים וולפסון לעומת בית החולים הדסה עין כרם. בבית החולים הדסה עין כרם היום מקבל את הציונים הכי גבוהים, וולפסון את הציונים הכי נמוכים, כשהאדום זה הציון הנמוך ביותר וזה אומר שהחוויה הייתה גרועה מאוד והצהוב זו החוויה הטובה ביותר ובאמת, הפער הוא מאוד דרמטי. בית החולים הדסה מצליח לתת טיפול הרבה יותר טוב, כש-46% ממי שהשיבה על השאלון השיבה שהטיפול בה לפי הערכתה היה טוב מאוד, אפשר להשוות לוולפסון שבו רק 10% מהפונים והפונות דירגו את הטיפול בוולפסון כטוב. לעומת זאת "רע מאוד" בבית החולים הדסה עין כרם החוויה הייתה של כ-18% מהפונים והפונות ובבית החולים וולפסון כ-44% מהפונים והפונות דירגו את השירות שניתן להם "רע מאוד".

אז הבעיות המרכזיות שאנחנו נתקלים בהן בתלונות שמוגשות אלינו, התלונה המרכזית היא תמיד "סירוב הפינוי", ששמענו גם אצל תמר – סירוב פינוי וסירוב קליטה וזה מתחלק לשלושה דברים, קודם כל נפגעות שפונות לוולפסון טלפונית או על ידי גורם טיפולי ונאמר להן לא להגיע אם הן לא מתכוונות להגיש תלונה במשטרה. הסוג השני הוא צוותים רפואיים שרוצים להפנות לבית החולים וולפסון מבתי החולים בהיקף, בעניין הזה אנחנו מקבלים דיווחים גם מבילינסון, גם מקפלן, גם מברזילי, גם מאיכילוב, זה מה שזכור לי ותל השומר לאחרונה ואנחנו רואים שצוותים רפואיים מקבלים סירוב פינוי.

שמתי כאן קצת מההתכתבויות ואנחנו יכולים פשוט לראות שגם הסוג השלישי מופיע כאן, כשמופיעים בתוך בית החולים וולפסון עם נפגעת ויש סירוב לפתוח את החדר כשהנפגע או הנפגעת נוכחים וזה משהו שאנחנו רואים שוב ושוב ודווח גם מעובדי מד"א ומפרמדיקים. אני רק רוצה להגיד בקשר לפנייה השמאלית, שזאת פנייה של אשת צוות שדיברה איתי על איזה שהוא בירור של משרד הבריאות וכתוב למטה את מה שהיא כותבת "..זה במקרה שבזכותך כן קיבלו בחדר ארבע, כי טענו שלא רוצים לפתוח אם היא לא תגיש תלונה ועכשיו זה הגיע למשרד הבריאות..". אני חושבת זאת תעודת עניות שרק אם אני מתערבת באיזה שהוא מקרה נפתח חדר ארבע. זה אגב, מקרה של קטינה. אני חושבת שהפנייה צריכה להיעשות על ידי אנשי צוות רפואי, ושזה לא מוסרי שמה שקובע שאם מישהו יקבל טיפול רפואי זו מילה של מישהי מכפר סבא עם שני חתולים שיש לה תואר ראשון במדעי הרוח. אני חושבת שצוותים צריכים לכבד צוותים רפואיים אחרים ושרק באגדות צריכה להיות מילת קסם שפותחת מקומות.

אז יש לנו בעיה נוספת בבית החולים וולפסון אני חוזרת שוב ושוב, שזו מסירת מידע לא נכון. היא קשורה מאוד להכשרה של הצוותים וזה חוזר על עצמו. כאן למקרה הזה יש לנו נפגעת שצריכה את התוצאות של הבדיקה שלה עבור ההליך המשפטי שהיא מנהלת. התשובה שניתנה לה בבית החולים וולפסון "עדכנו את המערכת ונמחקו התוצאות". אני פניתי למנכ"ל משרד הבריאות ולצוות שלו, רציתי לדעת האם מדווח אצלם שבגלל איזו שהיא בעיה בוולפסון מלפני שלוש וחצי שנים נמחקו תוצאות או בדיקות, הם עשו בירור ובבית החולים וולפסון מסרו להם שזה לא נכון. אני רוצה להגיד בקשר לזה שאני באמת לא יודעת מה נכון או לא נכון, אני רק יודעת שזה מה שנמסר לנפגעת, ואני יודעת שטעות כזאת במסירת המידע עלתה לנו בהרבה מאוד ברדק ובלגן, כי הנפגעת פשוט נעלמה לנו אחרי התוצאה הזאת ולקח לנו שלושה או כמעט ארבעה ימים למצוא אותה, היא נעדרה, חיפשנו אותה, פשוט פחדנו שיש לנו מתאבדת. וממש כאן אני אגיד לאנשים במשרד הבריאות שעזרו לנו עם הדבר הזה, שפשוט ברוך ה' היא נמצאה בחיים, אבל אלו פשוט היו שלושה ימים של פחד וממש תודה לאנשים האלה על עזרתם באיתור שלה. אבל הנה, פשוט תשובה לא נכונה כלאחר יד ומישהי פשוט בסכנת חיים.

התניה של טיפול רפואי – שוב, זה עולה שוב ושוב גם בסירובי הפינוי וגם בתוך החדר האקוטי. כאן יש לנו מקרה של אשת צוות, שפנתה למשרד הבריאות אחרי שמלווה שלה נדחתה מבית החולים וולפסון, כי לא הסכימו לקבל אותה אם היא לא מתחייבת מראש שהיא תתלונן במשטרה במקום. והנה הטקסט, והנה, סגנית ראש ענף רפואה יושבת ממש כאן, ענבר – הנה את מופיעה כאן בתכתובת, ואני חושבת שגם משרד הבריאות צריך לשים לב כשפונים אנשי צוות ומבקשים לברר איזה שהוא מקרה, שלא עוברת שנה עד שעונים להם לגבי איזה שהוא מקרה. היה אפשר לענות גם קודם.

לאחרונה אנחנו מדברים הרבה על זה, לצערנו – אני לא יודעת אם זו תקלה, מדיניות, נוהל, שוב ושוב אנחנו נתקלים בכל מיני בעיות בבית החולים וולפסון שאנחנו לא יודעות אפילו איך להגדיר אותן, וזה ניסיון לגבות כספים מנפגעות על טיפול שהוא חינם. והנה כאן, יש לנו נפגעת שמעתיקה מסרון שהיא קיבלה מבית החולים וולפסון, שבו מאיימים עליה בהוצאה לפועל אם היא לא תשלם. אני גם אגיד שהיא אומרת שכשהיא דיברה עם בית החולים וולפסון, עם אגף הכספים, נאמר לה שאת ההודעה הזאת היא קיבלה כיוון שזו אשמתה והיא לא נרשמה כמו שצריך בחדר המיון. אני אגיד שמדובר במישהי שנדקרה בסכין והגיע לוולפסון על ידי המשטרה שפינתה אותה, ולא היה לה דבר וחצי דבר עם קליטתה במיון. היא באמת לא התעסקה בזה, וזה ממש לא משהו שצריך להגיד למישהי ששנה אחר כך עוד לא התאוששה.

אז כוח האדם המוכשר של בית החולים וולפסון לא מוכשר לטפל במקרים האלה. אני התכתבתי ארוכות גם עם גורמים בתוך בית החולים וולפסון וגם עם גורמים במשרד הבריאות אבל מיד אחרי הכתבה אני קיבלתי לא מעט פניות של מנהלי בתי חולים, מנהלי מיון, מנהלי מיון נשים ומנהלי מחלקות גניקולוגיות וזו אחת מהן. אני באמת, זה מדבר בעד עצמו, קיבלתי עליהם עשרות תלונות של התנהגות חסרת רגישות, חמלה, מקצועיות, וזה חבל שזה מה שאומר מנהל בכיר בבית חולים אחר על השירות.

את יודעת זה מזכיר לי את מה שכתב בקהלת רבה, שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו "תן דעתך שלא תקלקל או תחריב עולמי, שאם קלקלת אין מי שיבוא ויתקן אחריך". יש פעמים שעדיף אולי לא לגעת, כי לפעמים כל קלקול של דבר כזה, כן? אני מקווה שלא התבלבלתי במה שאמרתי או ציטטתי, אבל לפעמים יש פעמים שבאמת אם קלקלת אין מי שיבוא ויתקן אחריך. במיוחד ברגשות של נערות.

זה גם לא רגשות, זה גם תיקים פליליים.

תיקים פליליים או משהו כזה. יש פעמים שבאמת מדברים שהופנו אלינו לוועדה וקראנו ותיכף באמת תתאפשר תגובה. יש פעמים שאנחנו גם נמצאים כאן כדי לסייע ולעזור כתמיד. כן יעל?

אז אנחנו נמשיך.

גברתי יושבת הראש אני רק חייבת להתנצל עמוקות, אני חייבת ללכת כי אני כבר דוחה פגישה ב-45 דקות. אני רוצה להגיד תודה לנשים המופלאות שעושות עבודה מדהימה וגם לך יושבת הראש. אני מקווה שמשרד הבריאות יתן את הדעת ואנחנו נצליח באמת ביחד לשנות את הסיטואציה הלא צודקת בכלל. אז תודה ואנחנו נהיה בקשר. להתראות.

תודה חברת הכנסת אבתיסאם מראענה.

והסוגייה האחרונה, המחלוקות עם המכון לרפואה משפטית. זה, אני פשוט אצטט את מילותיו של בועז לב, שהוציא החלטה באחת מהפניות והתלונות על בית החולים וולפסון: "כבר בפתח הדברים נבקש לציין כי מצאנו את תלונתך מוצדקת, והמענה שקיבלת בחדר האקוטי בבית החולים וולפסון ועל ידי המכון לרפואה משפטית היה לקוי, ואופיין באי עמידה בנהלים, בלבול רב ובכלל, תקשורת לקויה בין בית החולים לבין הכונן בו המכון לרפואה משפטית.." יש לנו גם לא מעט דיווחים על הסכסוך הזה. וזה בעצם בקשר לבית החולים וולפסון.

אנחנו נעבור בעצם לחדרים האקוטיים בכלל. הנוהל היה אמור לצאת עד סוך שנת 2015, אנחנו הגשנו אתמול את הבג"ץ.

נכון.

בית המשפט קבע שמשרד הבריאות צריך להשיב, אנא השיבו לנו.

אנחנו בשנת 2022, רק נציין.

כן, כן זה חדש. ממש לאחרונה. אנחנו עדיין צריכים לטייב את הידע של הצוותים. בוולפסון בוודאי ובוודאי דחוף, אבל גם בחדרים האקוטיים האחרים ובכלל, להחליט איזה סוג של הכשרה, הצוותים שמגיעים לחדר – מי הם אמורים להיות? מתי נכנסים פנימה ומי בא במגע עם נפגעים ונפגעות וסוגייה של טיפול בקטינים וקטינות שהיום אין להם מענה במסגרת מרכזי ההגנה והחדרים האקוטיים לא מותאמים לטיפול בהם ואנחנו רואים שמירב הפניות וגם התלונות על בית החולים וולפסון האמת, הן פניות בנוגע ליחס בקטינים וקטינות.

אני אגיד ככה בנימה אישית שבאמת כל הסיפור הזה עם היחס בבית החולים וולפסון הוא לא דבר חדש ואני אמרתי כבר כמה פעמים ושמעו אותי, אני ממש חושבת שזה עניין של לקיחת אחריות. עד כאן אנחנו ראינו בעיקר הכחשות, האשמות, דיבור שהוא לא ראוי ונמוך ואנחנו לא כאן בשביל ריקות בוץ וקריאה בשמות – זה גם לא מאוד מכבד את הנפגעות בעיני. אז מה שאני מאוד הייתי רוצה לשמוע היום זה בעצם תוכניות אופרטיביות, התחייבויות לעבודה ממש ואפילו את יודעת, רחמנא ליצלן, אולי איזו התנצלות בפני עשרות הנשים שהגישו תלונות בשנה האחרונה על השירות.

אוקיי, תודה יעל. איילת בבקשה.

כן תודה. תודה רבה על הדיון החשוב הזה, וגם לתמר על התחקיר והבאת הקולות האלה שלא נשמעים. אני, בהמשך לדברים של יעל, אני אבקש לשים זרקור על מה אנחנו באיגוד מרכזי הסיוע מזהות כמקומות שבהם צריך לתת יותר דגש, יותר משאבים, יותר תקציבים ויותר תשומת לב. אני אולי אעשה רגע צעד אחורה.

יעל התייחסה לעניין של בעצם למה צריך חדרים אקוטיים, זאת אומרת מה הם אותם השירותים שמקבלים בחדרים האלה, אז אני רוצה דווקא לעשות זום על ההיבטים המשפטיים – זה העולם ממנו אני באה ומה המשמעויות, כי זה בעצם אחד מהערכים המוספים של אותם חדרים אקוטיים והמשמעות של בוא נגיד "הטיפול הלא מדויק מספיק" ושל דגימת הראיות באופן או דגימות ראיות בצורה שהיא לא מספיק מדויקת ו/או חוסר כלים בלדעת לתת עדות אחר כך בבית המשפט, יכולות להיות להם השלכות הרות גורל על האופק המשפטי של התיק והמשמעות היא שבאמת, בסגירת תיקים ובזיכויים – יש לי ראיות אבל אני לא אביא אותן ובאי הגשת תלונה מלכתחילה. זאת אומרת, אותה הנפגעת שאיבדו את דגימת השתן שלה לא תרגיש שהיא יכולה או שיש לה בסיס מספיק איתן על מנת לגשת להגיש תלונה. בוו לא נדבר על השמדת הערכות שהופסקה ואני מקווה שבקרוב מאוד ואנחנו נצטרך את עזרתך בזה, גברתי יושבת הראש על מנת שנוכל לקדם את החקיקה של ערכות האונס וההסדרה גם של השמירה שלהן אבל גם ובעניין הזה באמת משרד הבריאות הרים את הכפפה ומצאנו, לצערי אני צריכה לקרוא לזה "מסלול עוקף משטרה", והשורה הגדולה של החוק הזה היא שהנפגעות יוכלו לקבל תשובה לגבי מה נמצא בגופן ובתורה, הבשורה הזו – כך אנחנו סבורות, תביא גם לעלייה בתלונות.

אז לדגשים שרציתי להתייחס אליהם לגבי מה אנחנו חושבות, וזו התייחסות שהיא לא רק לגבי בית החולים וולפסון, זה נוגע לכל אותם חדרים אקוטיים. כי בדיוק כמו שאמרת, אולי אני אגיד את המשפט אחרת, נפגעים ונפגעות שמגיעים או מגיעות לחדר אקוטי מצבם טוב בהרבה מאילו היו מגיעים למיון כללי, את זה אני יכולה להגיד ברוב במקרים. אבל חשוב שכשהם טורחים ובאים לאותו המקום, אם הם מושיטים יד אז הם יקבלו יד רגישה ומקצועית בחזרה וכל באמת וזה נאמר ואני לא ארחיב, חשוב להסדיר, לסיים את הטיפול בנוהל. אנחנו גם היינו חלק מהתהליך. כל הארגונים שעוסקים בנושא נתנו את כל התורה שלהם ובקשו להכניס אותה לאותו הנוהל ובהחלט בשלה העת להשלים את נוהל החקיקה של ערכות האונס כמו שאמרתי.

הסדרת הממשק בין המשטרה לחדרים האקוטיים – הרבה מן התלונות שאנחנו מקבלות במרכזי הסיוע, הן באמת על החדירה הגסה של המשטרה לתוך המרחב הזה, הטיפולי – רפואי, מקום שהנפגעות בחרו לא, שהן אינן מעוניינות להגיש תלונה או לשתף פעולה בשלב הזה עם הליך פלילי וזה נחווה כדבר מאוד מאוד פוגעני.

כל הנושא של בכלל מי נמצא, ומי מקבל את פניהן של הנפגעות והנפגעים בחדרים האקוטיים, וזה החל בזה שלא יהיו מתמחים ואותם אנשים שהם מומחים בדבר ואגב, זה לא רק רופאי ורופאות נשים, זה גם כירורגים שהרבה פעמים נדרשים לטפל בסיטואציה – בעיקר אגב כשמדובר בגברים ושיעברו את ההכשרות הייעודיות המתאימות וחשוב לומר, לא רק בהקשר של טיפול בפגיעה מינית, אלא גם בחוסן נפשי.

אז התחלתי לדבר על הנושא של חוסן, ואני רוצה לומר, משהושקעו המשאבים בהכשרה של אותם אנשי מקצוע בתוך החדרים האקוטיים, חשוב לדעת לשמר אותם – הן מבחינת התגמול על השעות שהם מושקעים שם והם עושים כוננויות והן מבחינת החוסן הנפשי שנותנים להם. זאת אומרת, "תחזוקה נפשית" קוראים לזה ועוד דבר שאני חושבת שהוא ממש פתיר ברמת הנוהל, החל ממחר זה בגלל הקושי, זאת אומרת בגלל שסמי אונס מתפוגגים מן הדם במהירות מאוד מאוד רבה, והרבה פעמים נוצר הפער הזה שעד שהן מגיעות לחדר האקוטי לא ניתן בעצם לשים את היד עם אותן הראיות שהן כל כך חשובות להליך פלילי ככל והן יבחרו בו, חשוב שתינתן הנחיה שככל שנפגעת הגיע למרכז רפואי שאין בו חדר אקוטי, אז שאפשר יהיה שכל המרכזים הרפואיים יהיו מונחים לקחת באותו הרגע שהן מגיעות לחדר דמים ושתן ואחר כך להוביל אותה לחדר אקוטי. זה ככה בגדול עיקרי המלצות המדיניות שלנו בהקשר הזה ובהצלחה לכולנו.

(היו"ר טטיאנה מזרסקי)

תודה רבה. אני רציתי לשאול את נציג משרד הבריאות האם עדיין לא קיימת הנחייה כזאת, לקחת בדיקות דם ושתן? כי כמה שידוע לי זה שכן יש בכל מוסד רפואי, שמגיעה אישה אחרי תקיפה מינית זה כן מבוצע. אז מי נמצא ממשרד הבריאות? מי רוצה לענות לנו? ד"ר זהר סהר בבקשה.

לגבי ההנחיה של סמי אונס, קיימת הנחיה כזאת לקחת דם ושתן ברגע שמגיעים. מה שאיילת רזין מציינות לדעתי, זה שסביב הנושא של ההפניה. את מדברת לא רק על בית חולים אחר, אלא גם על קופת חולים או מסגרת אחרת. זה נושא שאנחנו צריכים לבדוק אותו ביחד עם משרד המשפטים ומבחינת הראיות והמשמעות שלהם. בקופות החולים אנחנו בתהליך של בדיקה של הדבר הזה, כי גם אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב ואנחנו צריכים לראות איך פותרים את זה.

ברמת בית חולים יש כיום הנחיה לקחת דם מיידית, וצריך לראות כאילו מה קורה ושוב, אם אישה מגיעה ומועברת אחר כך אז בשלב שבו הבדיקה נלקחת היא נשמרת בבית החולים שבו נלקחה הבדיקה. אני חושבת שמה שאיילת אמרה זה היה בעקבות סיור שהיה בבית החולים הלל יפה וזה באמת מה קורה עם קופות החולים ומה קורה במסגרת רפואית אחרת שהיא מגיעה אליה – ששם לפעמים יש בעיה שלא תמיד יש מישהו שזמין לקחת את זה, ואנחנו בהתלבטות אם לעשות את ההנחיה הזאת כהנחיה גורפת לקופות החולים, כי לא בטוח שהן יוכלו ליישם אותה, שם יש איזו שהיא סוגייה שאנחנו צריכים עדיין לבדוק אותה ברמת הקופות, אבל מבחינת בתי החולים אנחנו נחדד את זה גם.

את רוצה אולי ד"ר זהר להתייחס גם להתייחס לכל מה, לכל המקרה שקרה בבית החולים וולפסון, בעקבות מה שנאמר?

אני רוצה קודם כל להתחיל ולהגיד שאנחנו מאוד רוצים לשמוע את החוויה של הנפגעות והחוויה של הנפגעות חשובה לנו, גם אם זה נראה שלא וגם אם זה נראה שאנחנו לא מתייחסים, יש הרבה עבודה גם עם הצוותים וגם בוולפסון - הייתה פה חברת כנסת קודם שדיברה על הנושא הפסיכיאטרי, אני ריכזתי את הוועדה הזאתי, את התת ועדה הזאתי, ומיד בשלב הראשון עשינו הכשרה לכל הצוותים של המרכזים האקוטיים ביחד עם בית חולים לב השרון סביב מה המשמעות של החוויה, איך רוצים לשפר את הממשקים האלה, ואנחנו עושים עבודה מאוד חשובה גם בנושאים האלה של רצף הטיפול ואלו דברים שאנחנו רואים אותם מאוד חשובים.

שוב, אין שום התעלמות משום פנייה או תלונה שמגיעה אלינו. אני יכולה להגיד שלא תמיד יש לנו יכולת, זאת אומת חלק מהתלונות שמגיעות ושאנחנו מנסים לבדוק אותן – יש בהן עוד כל מיני אלמנטים שאנחנו מקבלים לפעמים סיפורים שונים מהצד השני. עכשיו, שוב אני לא רוצה להגיד, בעצם אני כן רוצה להגיד לגבי הנוהל – אכן הנוהל התעכב מאוד הרבה שנים בנושא של העדכון. אני כן רוצה להגיד שתוך כדי אנחנו עדכנו את ההנחיות לצוותים. זאת אומרת אם יש דברים שהיו רלוונטיים לשינוי, למשל הנושא של השמדת ערכות אונס, וזה גם באמת בעקבות פניות של הנפגעות ושל הארגונים. וכבר בשנת 2018 הוצאנו הנחייה גורפת והיא מוטמעת שוב ושוב – לא להשמיד את הערכות, ולא להשמיד את הבדיקות שנמצאות, ואני רוצה לקוות, לפחות ממה שאני עושה מעקב צמוד עם הצוותים שהדבר הזה מוטמע ושלא מושמדות ערכות, ושוב, אם נפגעת אומרת שהיא הגיעה ואמרו לה שהערכה שלה מושמדת - אז אני באמת חושבת שנקודתית אנחנו צריכים לבדוק את זה, כי זאת בהחלט לא ההנחיה. ההנחיה היא בהחלט במקום הזה.

אם מדובר על הנושא של התאמה של שאלון הבדיקה לרופאים – הדברים הוטמעו תוך כדי. הנושא של הנוהל זה לא שעובדים בלי נוהל, רצינו להוציא נוהל כדי שהוא יהיה נוהל שיביא דברים שהם כבר רלוונטיים ולא להגיע למצב שבו אנחנו מוציאים נוהל שבסך הכל מתקן את מספר המרכזים האקוטיים שנמצאים, או מתקן כמה דברים קטנים, והוא לא ייצא רלוונטי ועדכני, זאת הסיבה שהוא התעכב וגם עכשיו הוא מתעכב, כי להבנתי כשהייתה את הצעת החוק לשמירת ערכות האונס בפעם האחרונה שהיינו בוועדת החוקה, אמרו שעד סוף נובמבר הוא יעבור קריאה שנייה ושלישית, ואנחנו אמרנו שעדיף כבר להוציא, כשאנחנו הנוהל חיכה כל כך הרבה זמן, עדיף להוציא נוהל מתוקף שכבר יש בו דברים רלוונטיים ולא עוד פעם בעוד חודשיים להוציא שוב תיקון לנוהל, זה מאוד מבלבל את השטח כל פעם כשמוציאים עוד פעם ועוד פעם נהלים.

אני כן רוצה להגיד שגם פה אנחנו תוך כדי תנועה מוציאים הרבה מאוד הנחיות לצוותים סביב הדברים האלה, גם בנושא של הכשרות. הנושא של ההנחיות הפורנזיות, אכן בוולפסון נעשה תהליך של שינוי. התהליך היה באמת מתוך רצון לשפר את השירות כשבאמת הרבה פעמים יותר זמן מחכים לרופא המשפטי, לא תמיד חווית השירות באמת אנחנו יודעים וגם בבתי חולים אחרים – מהסקר שנעשה פה גם על בית החולים הדסה, אנחנו יודעים שהרבה פעמים כשרופא מגיע מתחילת הטיפול ועד סופו זה באמת מייצר איזו שהיא חוויה יותר טובה, ואני חושבת שגם בבית החולים וולפסון עשינו איזו שהיא החלטה משותפת שאנחנו עוברים לאיזה שהוא תהליך שבו מנסים לשנות את הדברים. אני חושבת שגם בית החולים וולפסון מאוד קשוב לפניות, למרות שזה כאילו כל הזמן בתקשורת יוצא שלא, אני כן יכולה להגיד באופן של עבודה מאוד צמודה עם בית החולים שהם מאוד קשובים לנושא של השירות.

(היו"ר עידית סילמן)

אני אגיד לך משהו, אני מכירה את בית החולים וולפסון ואת האנשים שלו באופן אישי והם אנשים מדהימים אחד אחד ותשמעי, אני באופן כללי חושבת שכל מי שמתעסק במערכת הבריאות יש בו איזה את יודעת, אחוז מסוים אחר של חמלה וחסד באופן האישי. אבל זה לא קשור, את מבינה? יש עניין שנקרא "התמקצעות במשהו", שלפעמים הוא לא לך ולפעמים צריך להגיד במה אנחנו מתמקדים, וגם לפעמים לבוא ולהגיד "תקשיבו, באמת-באמת, העומסים אצלנו אדירים, מצוקת כוח האדם אצלינו גורמת לכך שאנחנו לא מספיקים להגיע לדברים", לפעמים אני אומרת באמת, יש דברים שהשתיקה יפה להם שצריך לשים בצד, אז יש גם רגעים שצריך לבוא ולהגיד "תשמעו, אם זה היה סקר שביעות הרצון ואם זה המקום ואם באמת אנחנו מקבלים תלונות אחת אחרי השנייה, אז אולי צריך רגע להניח את זה לצד" ולהגיד "אוקיי, אנחנו עדיף שאולי נפנה הלאה ושלא נטפל, שנחשוב על איזה שהוא פתרון אחר מאשר של לגרום.."

אז מה? לסגור את החדר האקוטי?

אני לא יודעת, תשמעי, צריך לבדוק אז זה ואתם כמשרד. תראי, את כמשרד רגולטורי צריכה לבוא ולבדוק את זה לעומק. הנתונים שאנחנו מקבלים, העדויות, הכתבות, את יודעת. לפעמים אפשר להגיד "מהומה רבה על לא דבר" אבל בואי, זה חוזר על עצמו, זה רוטיני, יש פה משהו שהוא הרבה מעבר לזה ואת יכולה להסכים איתי.

חלק מהעבודה, התהליך שנעשה בשנה האחרונה, זה חלק בדיוק מהתהליך של העבודה המשותפת עם בית החולים וולפסון מתוך רצון.

מתי את היית בבית החולים וולפסון בפעם האחרונה?

אני הרבה פעמים בוולפסון. רק שבוע שעבר הייתי בוולפסון, אבל גם לפני זה הייתי בוולפסון לא פעם ולא פעמיים.

על חדר ארבע?

בטח.

אוקיי.

ונעשית שם עבודה סביב גם הנושא הזה. כל ההכשרות שנעשו בוולפסון זה מתוך הבנה שאנחנו רוצים לתת לרופאים את היכולת לטפל במקרים.

אז מה את אומרת על הקטע הזה שאם יש הכשרה ובסוף מתמחים, שלא אמורים לטפל, בסוף הם אלו שמטפלים בנפגעים ונפגעות? מה משרד הבריאות אומר?

ואומרים בעצמם שההכשרה שלהם לא ראויה.

מה משרד הבריאות אומר לגבי זה?

הנושא של המתמחים, את רוצה לענות על זה? אני חושבת שהעניין של המתמחים זה משהו שאנחנו כרגע בחשיבה איך להתמודד. יש פה באמת סוגייה בבית החולים וולפסון של באמת עומסים יותר גדולים מבתי החולים האחרים. אכן, יש בנוהל את הנושא של מומחים, אבל שוב, אנחנו צריכים לעשות איזו הסתכלות איך אנחנו מתאימים את המציאות לצרכים של בית החולים וולפסון. אני לא אוכל כרגע לתת תשובה, כי זה לא משהו שאנחנו כרגע הגענו לאיזו שהיא החלטה לגביו.

אוקיי.

אנחנו בהחלט בשיח ביחד עם וולפסון כדי לראות.

יש משהו שכן חשוב להבין, אני חושבת שאנחנו נמצאים במערכת שהיא מערכת שיש לה "השמיכה היא קצרה". מישהו מגיע לחדר מיון, תמיד מחכה גם קצת בתור. יש לנו וגם בבית החולים וולפסון ובכל בתי החולים בארץ.

אני אקטע אותך רגע, כי שמיכה קצרה, אבל מטופל ומתמודד צריך להיות מכוסה ובטח בקטע הגניקולוגי, מסכימה איתי?

וגם הנפשי.

אז לא יכול להיות שתגידי לי "השמיכה קצרה" אז פה רואים לך. לא, כאילו.

לא התכוונתי.

זה לא משנה, לא. אני אומרת עכשיו במסכת המטאפורה והדימויים, לא "מכוסה" ברמת מכוסה, אלא "מכוסה" ברמת אופן הטיפול, צורת הטיפול, אבל בואי אני רק אומרת.

שנייה אחת אני כן רוצה להגיב.

אוקיי.

אני חושבת שיש כאן דברים שבוודאי אנחנו בודקים ובודקים ולא רק מאז הכתבה, אלא גם הרבה לפני.

מה עשיתם? בואי תספרי לי מה עשיתם? מה הצעדים שבהם אתם כמשרד הבריאות נקטתם מול בית החולים וולפסון?

מאז הכתבה?

בכלל, נגיד בשנה – שנתיים האחרונות, לא יודעת. שמעתם תלונות, עדויות, מה עשיתם ביחד או לחוד או לבד? מה משרד הבריאות בתור רגולטור עשה בנושא הזה? מה זה "בודקים", בואי נגדיר?

אני רק רוצה להתייחס, שבוע שעבר היה ביקור גם של נציב הקבילות שלנו וגם הממונה להטרדות המיניות.

אוקיי, מעולה.

וגם עוד אנשים נוספים, לצערי אני לא הייתי שם, אני ממונה על קשרי ממשל. אבל בדיוק בסוגייה הזאתי, עם בית החולים על מנת לראות בדיוק את המצב, לראות את הקשיים וכולי ויש שם סוגיות אחרות שמצריכות טיפול. אני חושבת שצוותים עושים את העבודה באופן מסור, אני יודעת שהקושי כאן בגלל השחיקה ובגלל היקף הטיפולים וכולי.

לא אמרנו שלא.

אנחנו צריכים לתת את הדעת על הדברים האלה. אנחנו בודקים אותם ואני חושבת שהסוגייה, החוויה או האירוע - - -

בודקים ולתת את הדעת, אז בודקים ולתת את הדעת זה מכבסות מילים. מה זה אומר בפועל?

לא, לא, לא, שנייה. גם את הנושא של ההכשרות שהוא סופר חשוב ואני חושבת שהוא משליך על הכל. גם סוגיית ההכשרות שעלתה פה.

בזום.

הכל – בדיוק. גם את הדברים האלו אנחנו רוצים לבחון את זה יותר לעומק, גם את הנושא של מי נותן את הטיפולים. כלומר.

אבל רגע, איך בוחנים לעומק אם החוזר מנכ"ל שהיה אמור לצאת בשנת 2015 עוד לא יצא? איך תבחנו אם אין חוזר? אם אין, איך בוחנים ואיך מודדים?

לא חייבים חוזר.

ברור שלא חייבים אבל זו התוצאה כשלא חייבים.

לא, לא, אפשר לעשות את הדברים גם בלי ועם חוזר, אם זה יהיה מוגדר בחוזר ואם זה לא יהיה מוגדר בחוזר.

אוקיי.

בוודאי שהדברים שתלויים בנו אפשר לעשות אותם וזאת הכוונה, איך עושים אותם. אני מסכימה כשאני אומרת שהזום הזה שבא אלינו בשנתיים האחרונות עם הקורונה, בלי הקורונה וכולי, יש לו השלכות לטוב ולרע.

אני רוצה להגיד לך שאני לומדת כל שבוע ארבע שעות אנטומיה ב' וארבע שעות נוירו-אנטומיה בזום, זו שיטה נהדרת, אבל אני לא שמה את זה ברקע.

רגע שנייה תמר, שנייה תמר אל תפריעי להם רגע, בבקשה.

אבל לא רק, אני אומרת שוב. יש לזה דברים טובים ויש לזה דברים רעים, אנחנו מכירים את הלימודים ואני לא רוצה להגיד בזום, אבל אני אומרת לימודים מרחוק, גם בתחומים אחרים ולא רק בזה ויש שוב, יש גם את הכללים ואני אומרת שזה לא משהו חדש שאנחנו ממציאים וכולי ואני מסכימה שיש גם את הסוגייה הפרקטית, התנסותית וכולי וזה דברים שאנחנו רוצים לתת, כלומר מתכוונים לתת עליהם את הדעת.

עשינו כמה ישיבות, אני לא רוצה להגיד לכם רק בשבוע האחרון, בעקבות הכתבה או לא בעקבות הכתבה, אבל הדברים האלה צפו, גם בעקבות הביקור שהיה בבית החולים ואכן, יש כאן סוגיות שאנחנו רוצים לתת עליהן את הדעת. אמרתי, עם תיקון חוזר או בלי תיקון חוזר – זה לא רלוונטי. אבל יש דברים שצריך לסדר אותם וזאת הכוונה שלנו. אני רוצה לומר שהיום אגב, היה צריך להיות לי דיון אפילו אצל מנכ"ל משרד הבריאות בנושא של החדרים האקוטיים, כי כן מבינים את החשיבות. הוא עצמו רצה לעשות את הדיון הזה, לצערי הדיון הזה נדחה בגלל כל מה שקורה עם הקורונה, אבל זאת הייתה הכוונה כי באמת הנושא הזה חשוב להנהלת המשרד, רוצים לקדם אותו. אני אמרתי, נציב הקבילות בנושא הזה נמצא באופן שאני אומרת, נכנס לנושא הזה ולכן גם הביקור היה שבוע שעבר, למרות שהוא מטפל.

מה נציב הקבילות עושה, מה הוא עושה בפועל הלכה למעשה?

אז אני אומרת.

כשיש תלונות הוא הולך לבדוק אותן, מה הוא גילה?

לא, אני לא מדברת רק על התלונות. אני אומרת בכלל, לבדוק בעצם את המערכת.

תקשיבו, אתם לא יכולים רק להגיד לי לבדוק, לבדוק, לבדוק ואין שום בדיקה. בואו תגידו לי מה עשיתם, מה התוצאות, מה קרה, מה היה שם, מה גיליתם על בית החולים וולפסון אחרי מה שאמרו לכם? גיליתם אחרת? גיליתם לא אחרת? מה?

הנושא שאני אומרת. הנושא של ההכשרות אגב, הסיפור של הסוגייה שהעליתן לגביה נושא של התניה במשטרה או לא משטרה - אין כזה דבר. כלומר.

שנייה, משרד הבריאות שנייה. בואו ניתן לבית החולים וולפסון לדבר.

אין חיה כזאת, אסור שתהיה חיה כזאת.

אה, זה ברור, זה לא חוקי. להגיד "אין כזה דבר" זה לא נכון. יש כזה דבר והוא לא חוקי.

שנייה, שנייה. תמר לא להתפרץ בבקשה, תודה.

שנייה, לא, אני לא אמרתי שלא היו מקרים שאמרו את זה, לא אמרתי את זה. אני אומרת שאין כזה דבר להתנות את זה והדברים האלו ברורים ודיברנו על זה וזה יחודד ואני מבקשת מבית החולים להתייחס לזה.

בית החולים וולפסון בבקשה, מי מכם רוצה לדבר? אנחנו נשמח.

היי שלום, שמי פרופסור ערן ויינר. אני מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים וולפסון מזה שלושה חודשים.

נכון, ברכות ותתחדש.

תודה, עבודה רבה לפניי.

נכון, אני רואה. כן.

חדר ארבע הוא חלק קטן מן הסתם, מהפעילות שלנו.

אתה עובד בחדר ארבע?

אז זהו, זה בדיוק הקטע. אני קצת מונע אמוציונלית כי כל המקרים האלה של המתמחים, הרופאים וכולי, זה החיים שלי. אני גדלתי בבית החולים וולפסון ואני מכיר היטב, היטב את הפעילות ואני מונע אמוציונלית, אני כבר אומר את זה.

אוקיי, אז אתה עבדת בחדר ארבע.

אני עבדתי בחדר ארבע, והיום בעיקר הרופאים והרופאות שלי עובדים בחדר ארבע. אז קודם כל חדר ארבע הוא החדר האקוטי העמוס ביותר בארץ, הגדול ביותר בארץ והחדר שמרכז את המקרים הכי קשים. הוא התחיל לפעול לפני 20 שנה וראה עד היום 6,000 נפגעות עם השנים, אני עשיתי חישוב והבנתי שכשבחדר ארבע התחילו לטפל בנפגעות אני הייתי בטירונות בשבטה, והממוצע, אנחנו רואים בממוצע נפגעת ביום – 300 נפגעות בשנה זה יוצא נפגעת ביום, לפעמים בסופי שבוע זה יותר. אז החדר הוא עמוס והוא שוחק, הרופאים מבלים שם המון זמן וזה נאסף לכדי שעות על גבי שעות.

הרופאים והרופאות, תיכף נדבר על מתמחים מומחים שעובדים שם, הם כולם – ללא יוצא מן הכלל – רופאים מצוינים, רגישים, מכילים, מוכשרים, שנותנים את הלב והנשמה שלהם לטיפול במקרים שהם באמת הכי קשים שבשוליים של השוליים של החברה. תגידו 6,000 כפול שלוש שעות, 18,000 שעות של רופאים שלנו שבילו שם, וזו עבודה סיזיפית סביב הבדיקות, וכל הממשקים מול המכון לרפואה משפטית, שאני לא מייצג אותו. אז העבודה שם היא עבודת קודש שנעשית בסופו של דבר, בסוף, לדעתי בצורה טובה. זאת אומרת, כל אישה שם מקבלת - - -

לדעתך, יש לכם סקרים של שביעות רצון שאתם עורכים?

כן. לנו יש סקר, השירות הסוציאלי שלנו – אולי הם ירצו לעלות בזום, אני לא יודע אם נוכל לעשות את זה טכנולוגית, אז השירות שמע והוא כמובן מודע לדברים שעלו מן השטח, והכניס סקר או שאלון בעצם, שהנפגעת ממלאת בסוף הטיפול בחדר ארבע ויש להם שם עשרות שאלונים כאלה, שזה כמה שאלות של "האם היית שבעת רצון, האם יש לך הצעות לשיפור, האם התנהגו אלייך יפה" וכו' וכו'. התוצאות של הסקר הזה הן הפוכות ממה שהוצג פה. כמובן שלדעתי זה מוטה, מי שעונה על השאלון בבית החולים וולפסון היא מוטה ומי שמגיעה אליכם היא מוטית לרעה. יכול להיות שהאמת היא אי שם באמצע, אבל יש עשרות על גבי עשרות נשים שטופלו לשביעות רצונן המלאה בבית החולים וולפסון ואני חושב שכולן יסכימו שזה הרוב המוחלט, אפשר להתווכח על המספרים, אבל זה הרוב המוחלט.

אני רוצה לגעת, עלו פה עשרות נקודות ואני לא יודע כמה אפשר להכיל אותן ואפשר לגעת בהן אחת אחת. אני רוצה לגעת בעיקר בעניינים שנוגעים אליי ולרופאים שלי באגף נשים ויולדות, אז קודם כל הסוגייה של מומחים ומתמחים. אז הרופאים, כל הרופאים שעובדים בחדר ארבע הם רופאים שהם בעלי אישור שחרור ממיון, הם עברו הכשרות ועוד הפעם – אפשר להתווכח, כן בזום או לא בזום, הם עברו הכשרות מסודרות על ידי המכון לרפואה משפטית ולפי ההנחיות של משרד הבריאות. כל הרופאים הם רופאים שעברו את ההכשרות האלה וחלקם הם מתמחים עם אישור שחרור. מתמחה אני מסרב שבפורום פה ייאמר כמילה גסה. מתמחה זה הרופא.

הפוך, אנחנו נאבקנו את מאבק המתמחים הראשונים שהרימו את הדגל הזה עוד לפני שנכנסנו, זה כבר כמה שנים.

לא, אני מדבר על כשירותו של המתמחה לתת טיפול טוב. נאמר פה ש"איך זה מתמחה ולא מומחה?"

לא, זה עניין של חוזר. אתה יודע אנחנו עובדים על פי נהלים, לא קשור.

בחוזר כתוב גניקולוג שהוא מומחה בתחומו.

אז גניקולוג שהוא מומחה בתחומו, רופא מומחה, לא? או שלא מובן לי? לא משנה. אם כתוב מומחה בתחומו, אז מומחה.

מבחינתנו זה עבר הכשרה מסודרת בתחום.

לא אין מבחינתי ומבחינתך ומבחינתנו, יש הגדרה בחוזר ואם צריך, אז בואו נגדיר את זה מחדש. אבל אם כתוב "מומחה בתחומו" זה רופא מומחה. אנחנו נמצאים בתוך עולם הרפואה, אתה לא יכול להגדיר לעצמך פעם ככה ופעם ככה. אם כתוב "רופא מומחה", אז רופא מומחה.

יש הרבה תחומים ברפואה שיש הבדל בין המומחיות שהיא של המועצה המדעית ובין מומחיות בתחומו, זה לא אותו הדבר.

לא, בואו. נכון, אף פעם זה לא אותו הדבר.

זה לא אותו הדבר ואנחנו רוצים להגיד שבאמת - - -

אז אני אבקש לחדד נהלים, ועד מחר תשלחו לנו בבקשה מה זה אומר "רופא מומחה בתחומו", אנא הוועדה, להוציא למשרד הבריאות מה זה אומר "מומחה בתחומו", הבהרה. תודה.

זו בדיוק אחת הסוגיות שאנחנו מגדירים.

לא, זו סוגיה שאנחנו נגדיר. אנחנו נבקש ממכם תשובה כמה שיותר מהר מה זה אומר "מומחה בתחומו".

אני אומרת, כרגע זה כתוב בחוזר.

שמה הוא? שזה רופא מומחה, למה התכוונתם משרד הבריאות?

להבנתנו זה רופא מומחה.

רופא מומחה, נקודה.

לא שנייה.

אם יש אי הבנה בין בית החולים או בכלל בין בתי החולים למשרד הבריאות.

בדיוק, האם זה בדיוק.

אתם רוצים לפתוח את זה, לנהל דיון על זה – אחלה, תנהלו ותתקנו. אבל כתוב רופא מומחה, עד אז ובהתאם לזאת הרופאים שיטפלו הם רופאים מומחים.

אני אספר לכם מה קורה בשטח.

כן אני רואה ואני שומעת, הכל בסדר.

הרופאים האלו הם כולם רופאים מצוינים שעברו את ההכשרה.

אין ספק ולא יצאנו נגד.

מי שמגיע בפועל לחדר ארבע זה תמיד הרופא שיכול להגיע לשם הכי מהר. עיקר הבעיה שלנו היא בערבים, שם רוב הפניות המצאות והצוות הוא כמובן צוות שהוא יותר דליל – מטבע הדברים. המתמחים שנמצאים או הרופאים המומחים שנמצאים בבית החולים הם רופאים שעושים ניתוחים קיסריים, ניתוחים שמטפלים במצבי חירום הכי גדולים בחדר לידה, מיילדות, גניקולוגיה. בכל מקרה שחדר ארבע מעורב בו, הכונן הגניקולוגי – שהוא תמיד רופא בכיר, זה כן בהגדרה והוא מתפעל את האירוע. הוא תמיד מעורב והוא הראשון שמעורב, הוא מפעיל את שרשרת התגובה בחדר ארבע. הוא מעורב בכל מקרה ולפעמים קורה שהוא זה מתקשר לרופא שבחדר הלידה שהוא זה שיכול להגיע תוך חמש דקות לחדר ארבע, אלא אם כן הוא עסוק בניתוח קיסרי או בשמהו שהוא עסוק בהצלת חיים – הוא זה שהולך ראשון ונותן את המענה בחדר ארבע וזה קורה ככה ב-100% מהמקרים. זמן התגובה הוא תלוי, הוא תלוי בסיטואציה באותו הרגע – לפעמים זה חמש דקות ולפעמים חצי שעה, אלה סדרי הגודל של הזמנים.

אני אגע בנושא של המיקום של חדר ארבע, קצת רגע לגבי החוויה של הנפגעת שם. חדר ארבע ממוקם וכולכם הייתם אתם אומרים, נכון? אין פה מישהו בחדר שלא היה בחדר ארבע. הוא ממקום בתוך המיון הכללי של בית החולים וולפסון, במקום שהוא בצד, מקום שהוא לא במרכז המיון. אני לא חושב שיש איזה שהוא ויכוח לגבי המיקום או הציוד או הנראות של חדר ארבע. הנפגעת, ברגע שהיא שם היא לא מחכה בחוץ, המקרים היחידים וזה היוצא מן הכלל, שבהם הנפגעת מחכה בחוץ – כי זה גם מוזכר בכתבה, זה או שהיא מגיעה לבד וזה עד ההגעה של העובדת הסוציאלית, שהיא הראשונה שבעצם נותנת את המענה. או במקרים היוצאים מן הכלל שבהם יש שתי פניות במקביל. זאת אומרת, שהנפגעת מגיעה וחדר ארבע תפוס ואז היא כן מחכה בצד. עוד פעם, הסטינג הוא בשוליים בספסל ההמתנה שנמצא ליד חדר ארבע, בפינה של המיון. אלו המקרים ובכל שאר המקרים, כלומר שהחדר פנוי וששיש איתם מלווה הם מחכים בתוך החדר עצמו.

נושא המשטרה גם עלה פה, אז אנחנו יודעים שאין וזה גם מה שהצוותים שלי יודעים וזה חודד בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים בוודאי - אין חובת תלונה. אני חושב ועוד פעם, ממה שאני מבין וממה שאני קורא בין השורות, האי הבנה הזאתי.

רגע, הגשת תלונה למשטרה כתנאי לבדיקה?

אין דבר כזה, לא אמור להיות.

אין הנחיה כזאת.

לא אמור להיות תנאי לפתיחת החדר.

נכון. אין דבר כזה, זה לא אמור להיות.

בחוק אין דבר כזה. הדבר היחיד שיכול לבלבל זה הנושא של פקודת בריאות העם.

רגע, תראו, אנחנו תמיד נוכל לצאת לדיון ציבורי ולהגיד "חברות יקרות, חברים יקרים. כל מי שפנה אי פעם לבית החולים וולפסון, האם הגשת התלונה למשטרה הייתה התנאי לבדיקה ובואו תגידו לנו" אנחנו לא מנהלים פה משפט שדה, זה לא עובד ככה. אז שנייה, יש כאן עדויות, יש כאן אנשים שבאו ואמרו, אז אי אפשר לבוא ולהגיד "לא, לא היה" ולהתבצר.

אנחנו נשמח שהעדויות האלה יגיעו אלינו. עד עכשיו אנחנו לא קיבלנו עדויות כאלה.

אבל אנחנו גם לא חושבים שאתם טועים. אנחנו לא מתכחשים, אנחנו רוצים לעשות אנחנו דווקא נשמח.

- - נוהל קבלה טלפוני ובין היתר, מעבר לכל הדברים שלא צריכים להיות אז גם להישאל לגבי התלונה במשטרה והדבר הזה, אני אומרת את זה מהניסיון שלנו במרכזי הסיוע ולא רק אגב בוולפסון, אני לא דיברתי על וולפסון – דיברתי באופן כללי, אבל אם צריך גם נדבר על וולפסון ואני חושבת שזה לא נכון.

רגע יש אצלינו. שנייה, אני רק אגיד שיש אצלינו כאן: "שמירת ערכות אונס בחדרים אקוטיים בבית החולים, המחלקה לאלימות וטיפול במשפחה בתקיפה מינית של משרד הבריאות".

עם תשובה של ביה"ח וולפסון כאן: בהמשך לפנייתכם, להלן ההתייחסות לשמירה על ערכות אונס אשר נלקחו בחדרים האקוטיים והנפגעות לא היו מעוניינים להגיש תלונה במשטרה. חשוב לציין כי כעת אנו נמצאים בתהליך של איחוד הרישום, כך שבעתיד יהיו נתונים אחידים מכל המרכזים. בית החולים וולפסון: במקרים בהם לא הוגשה תלונה – ככל הנראה לא נלקחה ערכה".

זה לא אני רשמתי. זה שלכם, אף אחד לא מכיר. "לא קיים נוהל פנימי המתייחס להשמדת ערכות".

לא, זו טעות בהבנה.

אי אפשר למכור את הכל בתור טעות בהבנה.

רגע שנייה, אבל זה מה שכתוב כאן.

אני אשמח לראות את זה.

אני רוצה לומר רגע משהו, גם לפרופסור ויינר.

את יכולה להגיד שאת מקווה שזה לא יקרה, אבל להגיד שזה לא נכון? זה מחזיר אותנו עכשיו.

איילת אני לא אמרתי שזה לא נכון.

לא זהר, אבל אתם כל הזמן אומרים "זה לא נכון".

אני רוצה לחדד, אמרנו שאין הנחייה כזו.

אני רוצה רגע להגיד רגע משהו, גם לפרופסור ויינר. ברור שאין הנחייה כזו, משום שזה לא חוקי. ברור שאי אפשר לתת הנחייה הזו משום שזה לא חוקי, אבל אם עדויות על גבי עדויות אומרות "בוולפסון זה ברמה שאנחנו לא מפנים לשם את מי שאנחנו יודעים שהיא לא רוצה להתלונן כי יגידו לה או עוד בטלפון "רגע, את מגישה תלונה?" או פנים מול פנים. אני רוצה להגיד לפרופסור ויינר רגע משהו, כדי לטפל.

אוקיי, בואו נסיים. תמר הבנו את זה, אני העברתי להם את המסמך ואני רוצה לשמוע את בית החולים. אנחנו עכשיו שעה 16:00 ותיכף תתחיל המליאה, אין לנו הרבה זמן.

בוולפסון יש מומחה, רופא מומחה מתוקצב כל ערב לחדר ארבע. רופא מומחה – אם מגיעה מישהו לחדר ארבע בוולפסון והוא מתוקצב לכל ערב.

האם זה נכון שיש רופא מומחה כל ערב? תמר אני מבקשת לעצור, תודה. כן, בית החולים.

אנחנו קודם כל רוצים לענות על העניין של המשטרה.

בבקשה.

אכן, לפי חוק ואנחנו לא אומרים אחרת, אין שום התניה בהגשת תלונה. גם אנחנו, בניגוד למה שאומרים כאן – שאנחנו לא מתייחסים ולא חוקרים ולא מתחקרים ולא חושבים, הבנו שיש סיכוי גבוהה שהשוני הזה בין להגיד "יש חוות דיווח למשטרה" שזה נכון, יש לי חוות דיווח למשטרה בדיוק כמו שיש לי חובת דיווח למשטרה על פגיעת קטין, לבין החובה של הנאנסת או הנאנס להגיש תלונה. אני מבינה את ההבדל והמתלוננת לא מבינה את ההבדל ומכיוון - - -

כן אבל על מי, מי אמון?

את צודקת, את צודקת ואחרי שהבנו.

נו, אבל אתם גם המוכשרים לזה.

אנחנו אמונים לזה ואחרי שהבנו את זה, אז בשנה האחרונה הוכנס נוהל חדש ששום דבר לא מתנהל אל מול הפונה עד שהעובדת הסוציאלית לא מגיעה. אני אדגיש שהעובדת הסוציאלית אחרי השעה 15:00 גם היא כוננית. זה אומר שאם מגיעה מישהי בשעה 20:00 מקפיצים את העובדת הסוציאלית הכוננית מהבית, היא מגיעה בתחום של שעה, ומה שאנחנו הכנסנו בשנה האחרונה זה שלא יהיה המון הזרמת מידע, שלא מדווחים למשטרה בשעה הזאתי, ולכן לא יהיה מצב שאכן קרה בעבר שיגיע סייר לפני שהגיעה העובדת הסוציאלית וייצר ערבול מידע. אז אנחנו דווקא מאוד קשובים לדבר הזה ומבינים שהרבה פעמים דברים שצוותים מבינים פונות לא מבינות, אבל כן שונה הנוהל סביב זה. עכשיו, כמו כל נוהל וכמו כל הטמעה של נוהל – בכל דבר תמיד יש חור. אבל ממש, מאוד קשה לנו כאן לשמוע את זה שאנחנו לא מנסים לשנות. אנחנו מאוד מנסים.

אני לא יודעת, אני באתי לבחון את הדברים, אנחנו.

אנחנו מאוד מנסים לשנות. אז זה הדבר הראשון, הדבר השני הוא.

את לא נתת לי להשלים את המשפט.

אנחנו עונים על הזה.

כי זה סביב הנושא של פקודת בריאות העם. עשינו גם עבודה עם המשטרה, עשינו פגישה משותפת ביחד עם המשטרה ויחד עם כל הצוותים של המרכזים האקוטיים, שם דיברנו על זה שקודם כל והנחינו גם את העובדים הסוציאליים שקודם כל תגיע עובדת סוציאלית.

זהר, למה לא יצא החוזר שהיה אמור לצאת בשנת 2015? אני זוכרת שכשהייתי בכנסת ה-21 ישבתי אצלך במשרד הבריאות ושאלתי את אותה השאלה כבר אז. למה אתם עדיין לא מוציאים את זה? למה אין נהלים ברורים על כל העסק הזה?

קודם כל יש נהלים ברורים, אבל הנושא הזה גם לא השתנה בנוהל.

אוקיי.

שוב, רוב הדברים שיצאו גם בנוהל החדש ואני לא אכנס פה לסיבות שבהן הוא לא. אני יכולה רק להגיד, שזה לא שזה התעלמנו, יש הרבה עבודה על הנוהל הזה. היו הרבה מאוד נקודות מחלוקת מאוד מסוימות שהיה צריך לעשות עבודה גם בין משרדית וגם תוך משרדים על מנת להגיע להחלטות שהן שונות מהנוהל הקיים, ששוב, אני כן אחדד – הם עובדים על פי נוהל, זה לא נוהל, זה לא משהו.

אבל אין חוזר.

יש חוזר משנת 2003.

כן, נכון. נו אבל.

רגע, שנייה. במערכת הבריאות לא כל החוזרים מחודשים ומרועננים כל הזמן. יש חוזר, החוזר לפי הדברים שהיינו צריכים לשנות בחוזר, היו דברים שהיה קשה להגיע להסכמות לגביהם.

היו חדרים אקוטיים בשנת 2003?

בטח.

הנהלים בהם, הכל?

הנוהל מאז 2003 מתייחס לחדרים האקוטיים.

כן, אבל הכל נשאר משם. כאילו שאין שום דבר חדש ושום דבר לא התחדש בתוך העולמות האלו.

כשלא היית, כשיצאת אני אמרתי. היו דברים שהוצאנו אותם כהנחיות ביניים, למשל – הנושא של השמדת ערכות אונס, מאחר ולא התקדמה העבודה הבין משרדית ולקח הרבה זמן עד שהיא תתקדם, בשנת 2018 הוצאנו הנחייה.

יש מילת קוד בכללי שנקראת "בין משרדי". מילת קוד שאני למדתי אותה פה בכנסת, כל דבר שלא עובד זה "בין משרדי".

הנושא של שמירת ערכות אונס.

כאילו יש איזה שהוא קוד, אתה רוצה לצאת מאיזה משהו, אתה אומר "בין משרדי". לא, האמת שלמשרד הבריאות יש אחריות מאוד מאוד גדולה על זה ואני כשהייתי חברת כנסת הייתי אצלכם, בשנת 2015. לא 2015, סליחה – 2019, מתי היינו? 2019. אני מצטרעת, אני חושבת שהחובה שלכם לרענן, לפקח – נפגעות ונפגעים, הרבה אנשים תלויים בכם. לא יודעת מה בין משרדי ואם קשה לכם אז תבואו לכאן, אני אסדר לכם את הבין משרדי. אני מעולה בזה אגב, מעולה בבין משרדי. הפכתי להיות מומחית בין משרדית. אז אם צריך, נעזור בבין משרדי הזה. אני לא מבינה איפה זה נופל בבין משרדי כשיש חדר, יש משרד הבריאות, יש נהלים מאוד ברורים.

אגב, אין לי בכלל ספק שכל רופא בא לעשות את העבודה שלו על הצד הכי טוב ואם זה משהו שצריך להיות, בדרך כלל זה פיקוח מלמעלה, זה התנהלות מלמעלה שצריכה לבוא ולראות ולסייר ולוודא ולבדוק - אפילו אם יש את התלונה הכי קטנה, כדי לוודא שהכל נעשה כפי שצריך. אין לי בכלל ספק שכל רופא שנמצא שם בא בחמלה ובחסד לעשות את העבודה שלו בצורה הכי טובה. אז שנייה, אנחנו נמשיך עם בית החולים, בבקשה, מי מכם שרוצה.

עלה הנושא של מי הרופא שמגיע לחדר ארבע בשעות הערב, שזה בעצם העיקר של הפניות. אז לחדר ארבע בעצם יש לנו טור שהוא טור של כוננים וצריך להבין מה ההבדל ושנייה להתעמק בניואנס הזה בצורה רצינית, של מה ההבדל בין כונן לתורן.

אוקיי.

חדר ארבע אצלינו מתוגמל בכונן – שזה רופא בכיר שמקבל על זה תשלום שהוא תשלום סמלי והוא התפקיד שלו זה להיות כונן, כמו שיש לי כונן מילדותי וכונן גניקולוגי. תפקידו של הכונן, וגם זה מוגדר על ידי משרד הבריאות, הוא להיות בבית ולהיות מעורב ולקבל החלטות בהתאם לאינפורמציה שהוא מקבל מהשטח, אוקיי? ככה עושה אצלי גם הכונן המיילדותי.

אבל שנייה, שנייה. לא דיברנו על זה. אתם מדברים איתי על הפרטים הטכניים. אנחנו מדברים פה על התקיפה עצמה, על הטיפול עצמו, על התחושות.

נאמר פה, שנייה. נאמר פה בצורה תוקפנית "איך זה יכול להיות שיש איזה מישהו כזה שיושב בבית ובזמן שהנאנסת בעצם לא מקבלת טיפול ראוי", זה מה שנאמר פה בין השורות. אז אני מסביר איך זה עובד. בפועל ובשטח אפשר להתווכח על זה, אני מסביר את הדברים בדיוק איך שהם עובדים. כל מקרה שמגיע לחדר ארבע בשעות הערב והנהלים האלה חודדו והם קדושים, ואני חושב שאין אף אחד שחולק עליהם.

הראשונים שמעורבים ומופעלים בו זמנית זו העובדת הסוציאלית הכוננת, והרופא הבכיר שהוא כונן בבית, ושניהם נמצאים בבית מעצם ההגדרה של כוננות, חלקם בשעות הערב עסוקים בענייניהם, גרים איפה שהם גרים, ושם מתחילה ה-cascade. הרופא, אותו הרופא הבכיר שומע את הפרטים ומחליט קודם כל, שומע את החומרה של המקרה ועד כמה הוא מורכב או לא מורכב, מדבר עם מי שנמצא בפועל באותו הרגע בבית החולים וולפסון – שבדרך כלל זה או רופא בכיר או מתמחה בכיר שנמצאים בחדר לידה, והם אלה שבדרך כלל יורדים בפועל. הוא יכול להחליט אם הוא פיזית מגיע, מתי הוא מגיע פיזית – מגיע כשיש מקרה מורכב מאוד של נערה או ילדה, פציעה קשה וכולי, או שכשהצוות בבית החולים וולפסון עסוק בדברים אחרים, אז הוא מגיע פיזית.

מסטטיסטיקה קצרה שעשינו לזה, בערך בין שליש לחצי מהמקרים, אותו הרופא מגיע פיזית מהבית ובחלק מהמקרים הוא לא וככה זה גם עובד במקרים של הכוננויות, הוא כונן מהבית וזה מה שקורה בשטח. אם רוצים שיהיה מישהו שנמצא פיזית, צמוד ויכול להגיע בתוך דקה והוא רופא בכיר – קוראים לזה רופא תורן ולא כונן וזה לא נמצא כרגע, לא בתקצוב ולא בפקודה של חדר ארבע וזה גם ההבדל בין כונן לתורן וזה מה שקורה בשטח. בחצי מהמקרים בערך אותו הכונן מגיע פיזית ובחצי מהמקרים לא – תלוי במורכבות ותלוי בצוות שנמצא בבית החולים וולפסון באותו רגע ובמה הוא עסוק. אז זה לגבי ההבדל בין תורן לכונן. אפשר גם להתווכח על זה אבל זה מה שנעשה בפועל.

לא בסדר, אין בעיה. עוד משהו שחשוב לכם לומר, בית החולים וולפסון?

מהצד שלי לא.

שוב, אני דווקא רוצה להתייחס למשהו שנאמר כאן בסיפה וזה שאולי נתנצל פעם. אני רוצה להגיד שזה דווקא הפוך, אני מרגישה שאנחנו הרבה פעמים מתנצלים ומתנצלות בפני המטופלת או המטופל הבודד. אנחנו תמיד מתנצלים. באמת, אין מבחינתי אף לא מקרה אחד שמתארים לי שנעשתה בו עוולה קטנה או גדולה שבליבי או כלפי חוץ אני לא מתנצלת עליו. זה שאחר כך אני יודעת ללכת אחורה ממעוף הציפור ולהגיד "לפעמים ככה זה, כי זה ההבדל בין כונן לבין תורן" ולהגיד "ככה זה, כי יש לי רק ארבעה טורים של בכירים" ולהגיד "ככה זה כי באו שלוש נאנסות בו זמנית ויש לי חדר אחד".

כן, האמת שזה דבר שצריך להגיד, שזו גם ענווה מאוד גדולה.

כל הדבר הזה, קשה לי. אז בפניהן ובליבי ואני חושבת שזה משותף כאן לכולנו, כולנו מתנצלים וכולנו משנים כל הזמן, אגב, לפעמים שינוי – כמו השינוי של להכשיר את הצוותים שלנו, שהוא דווקא מבחינתנו תגובה לקשב של זה שלפעמים יש רופאים שהם פחות קשובים ואז אומרים "אז בואו נחלק את זה בין יותר רופאים ואז תהיה לי יותר יכולת לבחור את אלו שהם קצת יותר רגישים ומכווני עניין" אז ברור שכפועל יוצא, אם אני מוציאה את חלק מהביצוע מהמכון הפתולוגי, רמת המקצועיות יורדת בלקיחת בדיקות פורנזיות. גניקולוג טוב, מוכשר ומוצלח ככל שיהיה, לא יהיה טוב כמו רופא פורנזי – לעולם. זה לא יקרה אף פעם.

זה טוב דיו.

זה טוב דיו, את צודקת. אבל רגע, אני רוצה.

רגע, אני רוצה אז שנייה. שנייה אני רק אומר, אנחנו פשוט לא קיבלנו אישור מיושב ראש הכנסת להתכנס מעבר לדקות על המליאה. אבל אני כן אומר, תראו זה גם באמת גדלות לבוא ולהגיד לבוא ולהגיד "הלקוח תמיד צודק" וזה באמת נכון, "המטופל תמיד צודק". לא משנה הרי מה הוא מרגיש, זה הכל יחסי וסובייקטיבי, ואנחנו צריכים לומר את זה באמת, בענווה ועוז מאוד מאוד גדולים ולכן משם להמשיך.

עכשיו עצם העובדה שמתנהלים עוד חדרים אקוטיים בארץ, והם מתנהלים כנראה, ככל הנראה באופן שונה, כי אליהם, דרכם, או מתוכם לא הגיעה אלינו התלונה וזה הגיע ספציפית ממוקד.

אבל אצלנו זה 50% מהפניות.

אני לא אומרת, אתם גם הרבה יותר גדולים ואני אמרתי את זה מראש, שאתם 45%. הרי נתנו את זה ואני לא אומרת שלא. אמרנו שלכם יש הרבה יותר ככל הנראה כתוצאה מזה.

והמקרים המורכבים ביותר.

אני לא אומרת, לא אמרתי. זה לא משנה. תשמע, בסוף כל נפגע או נפגעת זה מורכב, לא משנה באיזה אופן. אי אפשר להגיד כך או להגיד אחרת. כן אנחנו נרצה ככה:

1. אנחנו נרצה לבדוק את אופן ההתנהלות, ההכשרה של אנשי המקצוע הייעודיים, כל הנושא של הליך איסוף הדגימות ובאמת לוודא שזה נעשה באופן מקצועי תוך כדי הכשרות של הצוותים הייעודיים לוודא מול משרד הבריאות באמת את כל נושא ההכשרה, גם בתקופת הקורונה, גם בזום וכדומה – בקרה נאותה.

1. משרד הבריאות, כאילו יש לנו מכם דרישה באמת שתציגו לנו איזו שהיא תוכנית בנושא הזה בתוך חודש מהיום, על החדרים האקוטיים. לא, זה לא הרבה לדעתי, זה תחום התמחותכם וזו הנישה שבה אתם עוסקים ובתוך חודש יהיה לנו איזה שהוא דיון כאן חזרה – בכלל על החדרים האקוטיים בישראל, על הנהלים של משרד הבריאות, על החידוש של הנהלים וכן, אנחנו נדבר גם על החוזר ואנחנו נראה איפה הוא עומד עד אז, ולמה החוזר הזה לא מתקדם לעבר איזה שהוא משהו ישים. מה שקשור ב"בין משרדי", תגידו לנו עכשיו ואנחנו, תוך שבוע מהיום נטפל בבין משרדי ונסייע לכם כדי שזה ייפתר, וכדי שבתוך חודש מהיום אנחנו נוכל להתקדם הנושאים האלה.

בסופו של דבר אנחנו מדברים על האוכלוסייה ברגעים הכי קשים שלה, ברגעים הכי קשוחים שלה, שאנחנו הרבה פעמים בתוך שגרת חיינו ובתוך שגרת עבודתנו ואנחנו רגילים לראות הרבה מטופלים. זה לא בגלל שאנחנו קהים יותר – קהי חושים, ולא בגלל שאנחנו רואים אנשים כלא חשובים, אלא פשוט זה שהמובן מאליו לפעמים הוא המסוכן ביותר ואסור לנו לראות אותו כמובן מאליו.

ולכן, אני מבקשת בכל לשון של בקשה. באמת, בעוז וענווה, ומתוך אמונה אמיתית שכל אחד שבא לעבוד בתוך מערכת הבריאות נכנס בכותלי שערי בית החולים, ובטח בחדר ארבע ומבין כמה האחריות שמוטלת על כתפיו היא אדירה, בטח ברגעים האלה. אסור לנו לגרום למקרה שני של צער אצל מתמודד או מתמודדת, נפגע או נפגעת, ואגב, אני רואה גם את הגילאים הקטינים שמגיעים אליכם, המבוגרים יותר – זה לא אומר שאישה או גבר שהם מבוגרים שנפגעו יכולים להתמודד עם זה, ממש לא. בכל רגע בחיים זה קשה וזו המחויבות שלנו כאן. אז אני מודה לכם.

ואנחנו לחלוטין מסכימים וזו המטרה שלנו גם. בדיוק אותה המטרה.

אני בטוחה, לא אמרתי שלא. אני בטוחה. לפעמים אנחנו צריכים להאיר בפנסים את אותן הנקודות ואת אותן הפינות החשוכות ולהגיד "חברים, זה חשוב". אני מכירה את השגרה של הבית חולים, אני מכירה את שגרות העבודה וזה לא פשוט ולא קל. אנחנו בתוך מגיפה, אבל אנחנו לא רוצים לייצר בתוך המגיפה הזאת מגיפה אחרת, שקטה ועמוקה יותר. אז שנזכה לבשורות טובות, שתזכו לעשות ולהוסיף טוב – כל אחד בתחומו ואנחנו ניפגש פה בעוד כחודש. השם עימכם. נעלתי את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 16:16.