פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



22
הוועדה לביטחון פנים
10/01/2022


מושב שני



פרוטוקול מס' 49
מישיבת הוועדה לביטחון פנים
יום שני, ח' בשבט התשפ"ב (10 בינואר 2022), שעה 12:45

הצעה לדיון מהיר בנושא: "תלמידים בלוד אינם מגיעים ללימודים עקב פחד ואימה מטרור ארגוני הפשיעה"

חברי הוועדה: מירב בן ארי – היו"ר

גלית דיסטל אטבריאן
רון כץ
ג'ידא רינאוי זועבי
אבתיסאם מראענה
שמחה רוטמן
מוסי רז
עמיחי שיקלי

רונן אבניאלי - ממ"ר שפלה, המשרד לביטחון הפנים

שבתאי גרברציק - נציג דוברות משטרה, המשרד לביטחון הפנים

גילה חראזי - מפקחת כוללת בלוד ורמלה, משרד החינוך

אביבה עטרי - מפקחת כוללת על יסודי לוד, משרד החינוך

אליהו דייטש - נציג דגל התורה, עיריות ומועצות

יאיר רביבו
_
ראש עיריית לוד

עבד אלכרים אזברגה - חבר מועצה, עיריית לוד

פידא שחאדה - חברת מועצה, עיריית לוד

שירין נטור חאפי
_
מנהלת בית ספר "אורט", לוד

אולה נג'מי יוסף
_
ארגון "יוזמות אברהם"

עבד אלחלים חאג' יחיא - נציג, מועצת התלמידים והנוער הארצית

שהרזאד עודה - עו"ד וחוקרת בארגון איתך מעכי - משפטיות למען צדק חברתי

ליאת סעדון

אתי בן-שמחון

"תלמידים בלוד אינם מגיעים ללימודים עקב פחד ואימה מטרור ארגוני הפשיעה", של ח"כ אבתיסאם מראענה, ג'ידא רינאוי-זועבי (מס' 129).

שלום לכולם, אנחנו פותחים את ישיבת הוועדה לביטחון פנים, היום 10 בינואר 2022, ח' בשבט, תשפ"ב. הנושא: הצעה לדיון מהיר בנושא: "תלמידים בלוד אינם מגיעים ללימודים עקב פחד ואימה מטרור ארגוני הפשיעה", של חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי, וחברת הכנסת אבתיסאם מראענה. שתי חברות הכנסת הגישו כאן דיון לוועדה שעוסקת בעיר לוד כבר תקופה, ואף תצא לסיור בשבוע הבא בלוד - מוזמנות להצטרף. אני תמיד מזמינה גם את מי שלא חבר בוועדה. ב-20 בינואר, ביום חמישי הבא, נקיים סיור ביחד עם מפקד המחוז, ביחד עם ראש העיר, כמובן, גם איתך – אי-אפשר לפספס. בו אנחנו נעשה המשך לדיונים שכבר מתקיימים פה על העיר לוד. חלק ממנה ב"שומר חומות" אבל לא רק ב"שומר חומות", גם ארגוני הפשיעה שהופכים את החיים בעיר לסיוט מתמשך עבור התושבים.

לוד, כעיר מעורבת מתמודדת עם הפשיעה במגזר הערבי, שלצערי, נמצאת בכל המדינה. לוד במיוחד, בגלל אותם ארגוני פשיעה שנמצאים והופכים את החיים לסיוט עבור התושבים. בעקבות הסיוט שבו הם חיים, באמת, תלמידים לא מגיעים לבית-הספר. ארגוני פשיעה, שמבחינתי, זה כמו ארגון טרור, מקיימים פעילויות פליליות כמו: חטיפות, התנקשויות, סחיטה, עיסוק בסמים, בהברחות ובהונאות.

הבנתי שתושבי לוד פתחו בעצומה אינטרנטית שהמטרה שלה היא "פירוק ארגוני הפשיעה והטרור בלוד״. אגיד לכם שעל העצומה חתמו מאות תושבים. הנוסח שהם חווים שנים של חוסר מנוחה בימים ובלילות, גם רוב תושבי העיר הערבים מאסו מזמן בהתנהלות חמולות הפשע. זיקוקים, נפצים, רימונים ומטענים קלים דבר יום יומי שבשגרה, קרטלי סמים, לצד הפרוטקשן.

האזרחים בעצם רוצים להגן על עצמם. ומכיוון שהרבה פעמים אין להם את האפשרות, הם פשוט לא יוצאים מהבית. ואיך אמר לי ראש העיר הבוקר – זה לא הקורונה שמשאירה את האזרחים בבית, כי מסתבר שכבר מאחורי הצהריים הם נשארים בבית, וזה בעיקר הפחד והחשש מהנשק הבלתי חוקי, מארגוני הפשיעה, ומאותם סכסוכים בין עבריינים שהפכו את החיים בלוד לסיוט.

שתדעו, אני עוקבת ומעורבת בלוד. המשרד לבטחון פנים יציג גם את התכנית שלו ללוד כ-safe sicty אני מצפה שחברות הכנסת יכירו את זה גם, ישמעו על התוכנית, אבל, בוא נשמע על המצב כיום.

בבקשה ג'ידא, ראשונת המציעות.

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש הוועדה, על קיום הדיון החשוב הזה. אני פניתי אלייך וביקשתי דיון מהיר בנושא, זה היה בעקבות דיווח שמנהלת תיכון ערבי "אורט" למדעים ולהנדסה בלוד, ביקשה להעביר את הלימודים לזום - לא בגלל הקורונה, אלא לאור חשש לבטיחות התלמידים והמורים שמא ייפגעו מאלימות ארגוני הפשע בסביבות בתי-הספר. אני רוצה שאתם תדמיינו לעצמכם את הסיטואציה הסוריאליסטית הבלתי אפשרית הזאת, שבה מנהלת בית-ספר נאלצת להחזיר ילדים ומורים הביתה, וללמד בזום, לא בגלל המגפה הגדולה המפחידה הקורונה, אלא בגלל מגפה אחרת – מגפה שנקראת פשע ואלימות בחברה הערבית. מתיעוד של תלמידים וצוות הוראה, עולה כי קולות יריות הפכו לעניין שבשגרה מחוץ לכותלי בית הספר בהליכה קצרה מהבית למוסד הלימודים.

בעקבות המצב הזה, תלמידים רבים הפסיקו פשוט להגיע. ההורים שלהם לא שולחים אותם לבית הספר. המורים והמורות פשוט לא מרגישים בביטחון מספיק כדי שהם ייצאו לעבודה. ההורים לא יודעים אם הילדים יחזרו הביתה בשלום, וכי המורים והמורות לא יידעו אם הם יחזרו לילדים בבטחה. משרד החינוך ועיריית לוד, דחו את הבקשה לקיום הלימודים בזום, והתחייבו לתגבר את האבטחה. גם בעקבות הפנייה נצפה רק מאבטח בודד בבית-הספר. אין נוכחות של משטרת ישראל. אני אומרת שהתפקיד של כולנו זה לשבור את מעגל הפשיעה שמוביל לנשירה, שמוביל לפשיעה נוספת, ולוודא שבתי הספר יחזרו להיות בטוחים גם לתלמידים וגם למורים ולמורות.

אני רוצה לספר לכם על משהו בנימה אישית. אבל לפני כן, אני רוצה להגיד שכולנו יודעים מה הפתרונות, כולנו כבר שנים מדברים גם על הנושא של נשק בלתי חוקי, וגם הנושא של מעורבות משטרתית, וגם הנושא של אכיפה, וגם אחריות של ההורים, וגם של בית-הספר, וגם של הרשות המקומית - ואני אומרת מתי? אני אתמול בלילה הייתי בניחום אבלים אצל ההורים, האימא והאבא של הילד, התינוק, המלאך הזה, של עמאר אל-שייח חוג'יראת. ישבתי ליד אימא שלו, עיישה, בכיתי כמו שהיא בכתה, זה פשוט היה מזעזע. ולמה זה היה מזעזע? כי אני יודעת שזו לא פעם ראשונה, ואני יודעת, לצערי הרב, שזה לא יהיה פעם אחרונה. היא שאלה אותי - איך את יכולה להבטיח לי שלא יהיה עוד תינוק שיירצח שוב בגן השעשועים? ואני לא ידעתי מה להגיד לה. אני לא ידעתי מה להגיד לה, וזה פשוט תחושת אובדן, פשוט, לא ידעתי מה להגיד. מה שהכי מזעזע, זה שהתקשורת העברית שכחה. אם לילד קראו דני מכפר סבא - כל המדינה הייתה קמה על הרגליים, כל המדינה. המשטרה, היו מתפטרים. והייתה מוקמת ועדת חקירה – כלום. שכחו מעמאר. שכחו מעמאר. ואני שואלת מה האחריות שלנו? די. די. אני מתנצלת. מירב, את מכירה אותי. בדרך כלל אני מאוד סולידית. אבל פשוט אני מגיעה למצב שפשוט אין לי מה להגיד לאימא. אין לי מה להגיד לאימא.

אין לך על מה להתנצל, אמרת דברים קשים. כולנו הקשבנו לך. תמשיכי. אני מאחורייך.

בבקשה, אבתיסאם.

גברתי יושבת-הראש, חברות וחברים שלי לכנסת מכובדת זו, לאורחים במשרדי הממשלה, כן, זו סוגיה שאנחנו חיות איתה וחיים איתה כל כך הרבה שנים. אני גם מאוד רוצה לקוות שאנחנו לא נחיה איתה עוד הרבה שנים קדימה. וכן, אני מצטרפת להצעה לגבי החיים האלה צד האלימות, בטח בלוד. אני חושבת שלוד היא אולי סוג של איזה case study מקום כזה שעושים עליו איזה פיילוט, מקום כזה קשה, יש בו יותר מדיי מרכיבים שמרכיבים מציאות כל כך טרגית.

אני דווקא עכשיו רוצה להסתכל על נקודת מבט אחרת, בעצם, נקודת המבט שבו אותם ילדים וילדות שהולכות והולכים לבית-הספר, זה קורה כדרמה אצלם בעיר. עכשיו, מה נעשה? ילדות וילדים זה עם סקרן מאוד. החשיפה שלהם לעולם הפשיעה כי בסופו של דבר, זו הדרמה הכי גדולה שקורית בחיים שלהם. דברים אחרים לא קורים, לצערי הרב. לוד, עיר, עיר מאוד חלשה ומוחלשת. האוכלוסייה הערבית שם היא גם חלשה. אנחנו מדברות על התחנה, לאזור של שכונת התחנה בלוד. בית הספר הזה שבעצם אמרו – אנחנו רוצים ללמוד בזום.

הייתי בשיחת טלפון עם תושבת המקום, ואמרה – הינה עכשיו יורים, ואפילו ירו במישהו בן 16 אתמול בערב. אני חושבת לאיזו מין מציאות גדלים לתוכה אותם ילדים וילדות שבעצם סביבם קורית המון דרמה, הורים מפוחדים. אני לא יודעת אם הילדים האלה חיים את הפחד, או חיים את הדרמה, את האקשיין, את הסרט, שיום אחד הם ייהפכו להיות דמויות וגיבורי על בתוך מציאות כל כך קשה וזוועתית. הייתי רוצה לשאול שאלות. כשיש מנהלות ומנהלי בתי-ספר באותו מקום, באותו עיר, כמו לוד, או בביר אל מכסור, שבו עמאר, הילד, נורה בגן שעושים. אני חושבת שהגיע הזמן, שהמשטרה, משטרת ישראל, ומשרד החינוך, יישבו ביחד וכן ירעננו מחדש את תמונת המצב. כלומר, יש בית-ספר שאומר – כל השכונה לא ישנה בלילה כי היו יריות. אני חושבת שלא צריך להמר על חיי שום ילד או ילדה שהולך לבית-הספר שיירו בו, או שיאבד שערה אחת משערו. ואולי צריך להעביר אותם כן לזום, ולאפשר למנהלות ומנהלי בתי-הספר שיהיה להם say בדבר הזה. יכול להיות שכן המעורבות של הקהילה בחיי הביטחון, ביטחון הפנים, והביטחון האישי של אותה קהילה הוא קריטי.

למשטרת ישראל יש לי כמובן הערכה להרבה עבודה טובה שהם עושים. אני חושבת שהנתק של משטרת ישראל עם הקהילה עצמה – אתה הזזת את הגבה שלך, אני לא יודעת אם אתה מסכים איתי, או לא מסכים איתי, אבל אני קוראת גם שפת גוף מה נעשה? בכל מקרה, לא רוצה להסית את הדיון על שפת גוף, אבל רציתי להגיד שאני חושבת שזה משהו שגם ביני לבין השר עמר בר לב, יש את הדיון הזה של מעורבות של קהילות שונות בתוך העבודה של המשטרה, והיא קריטית והיא אקוטית. אני חושבת שדיי. סיימנו שהמשטרה תפעל כמשטרה לבד, מבלי שיהיו בעצם יחסים משותפים בינה לבין בתי ספר לראשי קהילות, שהכול חייב להיות ביחד, על מנת שהתקבלו, אולי אז אפשר לקיים מציאות יותר מיטיבה, ולקיים חיים נורמליים לאותם ילדים וילדות ובטח בבתי הספר.

תודה רבה.

חבר הכנסת מוסי רז. בבקשה.

תודה. בקצרה, בעצם יש שתי סיבות שבאתי היום. גם אני הייתי אתמול בביר אל מכסור, הייתי עם השר יועז הנדל. אמרתי שאם ילד בן 4, נרצח, נהרג, נרצח מכדור תועה, אז בעצם כולנו טועים. אמנם זה ב"ת" וזה ב"ט", אבל כולנו טועים אם הגענו למצב כזה. וזה אפילו לא רק על כתפי המשטרה, בטח לא על קצין אחד. ואפילו לא בטוח שעם כל החשיבות של הוועדה הזו, אנחנו צריכים לעשות אולי יום מיוחד עם דיונים בכל הוועדות, כי כמעט כל החלטה שאנחנו מחליטים פה בכנסת, ובממשלה, מבלי להאשים איש, יש לה השפעה על רמת הפשע הזו – זה גם קשור בחינוך, זה גם קשור בתקציבים, זה קשור באלף ואחד דברים. זה לא רק המשטרה - זה חייבים לדעת.

אם אנחנו שומעים קריאה כזו לעזרה מלוד, היינו בלוד בזמן המלחמה במאי, ואולי לכאורה זה היה נראה רע יותר במאי, אבל זה לא היה רע יותר, משום שהיה נדמה שזה יום, יומיים, שלושה, וזה יכול לעבור. עכשיו, זה נראה כמצב הרבה יותר תמידי שאנחנו חייבים להתעסק איתו. ולכן, אם זה המצב, אני חושב שלא יספיק סיור בלוד, כמובן, המשטרה צריכה להתעורר, אבל זה לא רק המשטרה. אני גם חושב שהמשטרה משנה כיוון בזמן האחרון, רואים את זה. זה משהו יותר מעמיק, שאנחנו צריכים אולי ליזום יום דיונים מיוחד בכל ועדות הכנסת על הנושא החשוב שהעלו החברות רינאווי זועבי ומראענה.

תודה רבה.

חבר הכנסת שמחה רוטמן.

באתי להקשיב.

אני מבקשת לשמוע את רביבו, ראש עיריית לוד. בבקשה.

שלום מירב, שלום לחברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לפתוח את הדיון ובסוף לברך, כי בסוף הדיונים שאת מייצרת הם כמו טיפות על סלע – זה כנראה לא נראה, אבל בסוף לפחות אני יכול להגיד שסוף סוף מדברים על הנושא.

המשטרה והבט"פ אחרי ההלם שהם חטפו במאי, הם משתדלים הרבה יותר. אני תמיד אומר הם כשלו מאוד במאי, זו לא הייתה הפתעה, כי אני במשך שנים מתריע על הנושא הזה. אבל מאז מאי ניכר שהמשטרה והמשרד לביטחון פנים משתדלים יותר, ולראייה, התוכנית הטובה שהם הציגו. הלוואי ונראה פרות מתישהו. אי אפשר לתקן. אני מלווה את העיר בערך 20 שנה, אני מלווה מאוד גם מה שקורה בחברה הערבית, אני גם מזרחן בערבית, יש 20 שנה זילות בכל תחום הפשיעה הפלילית בחברה הערבית, ומעמד השוטר הוא לא קיים. בוא נודה על האמת, אם אתמול באירוע ירי, שתיכף אני אתייחס אליו, יורים כאשר עשרות שוטרים נמצאים במרחק עשרות מטרים מהאזור, העבריינים בחברה הערבית בלוד, לא סופרים את המשטרה. הם רואים אותם כמו שהם רואים אותי, או רואים ילד אחר, או רואים משהו זר, לא משהו שצריך להתרגש ממנו. לא משקשקים להם הידיים או הרגליים בבואם לירות - הם יורים בכל מצב ובכל מקום.

אני רוצה להגיד כמה דברים קשים, ואני מבקש שייקחו אותם בפרופורציה הנכונה ובסערת הרגשות המתבקשת. זו לא שאלה האם בטוח ללכת לבית-הספר. לשאלה האם השכונות הערביות ותושביהם בטוחים בכלל בעצם קיומן. אתמול היה בסופר, ביום חמישי נרצח מישהו במכולת. דווקא אפשר להגיד, שבדרך לבית-הספר ובחזרה, אז יחסית אירוע ירי לא מתקיים בשעות היום, אלא בשעות החשכה ואילך. אם ניקח את ה-10 שנים האחרונות, 7,000 אירועי ירי בלוד, יש שני אירועי ירי בלוד בממוצע. 7,000 אירועי ירי, אגב, כולם על-ידי החברה הערבית, וכולם נעשות בשעות החשיכה, כי הפחדנים האלה, העלובים האלה, הם לא יורים ביום, הם יורים בעיקר בלילה. חלק מהירי, ירי אזהרה. חלק מהירי הוא ירי לפגוע רק על מנת לפצוע, וחלק על מנת להרוג.

הנער בן 16, בסך הכול רצה ללכת למכולת לקנות משהו מתוק לפני הבגרות באנגלית היום. אתם מבינים את זה? מישהו מבין את זה בכלל? שילד הלך בערב, אמר – נקנה משהו מתוק שיהיה לי למחר. ושם הגיע מי? בן הדוד שלו. בן דוד שלו בא להרוג אותו. בן דוד שלו, אתם מבינים לאיזה שפל הגיעה החברה הערבית? איך יכול להיות דבר כזה? ואני רוצה להרגיע את חברות הכנסת שדיברו - אל דאגה, ימשיכו להיהרג אזרחים ערבים, זה כנראה שהתמונה לא תשתנה. אני לא רוצה שזה יקרה. אבל רק ביום שייהרג ילד יהודי, אז המדינה תעצור מלכת. עד אז לא יקרה שום דבר – ידברו, וישתדלו יותר, אבל לא תהיה מלחמת חורמה. המדינה לא תעצור מלכת כל עוד נהרגים ערבים בידי ערבים. אני אומר את זה, והדברים האלה הם חמורים וקשים, אבל זו האמת. אגב, אם ייהרג ילד יהודי בתל-אביב - יותר טוב, זה חלילה, לא יותר טוב, אבל כנראה יטפלו יותר. אם עכשיו שני העבריינים העלובים האלה, ויגיעו לאזור רמת אביב, וירו אחד על השני, והכדור יפלח את ליבו של ילד יהודי ברמת אביב, אני מבטיח לכם שתורחב מלחמת חורמה, יגוייס מילואים, וייצאו למבצע אמיתי לפתור את הבעיה. עד אז ימשיכו להיהרג אזרחים ערבים. דיברנו על זה כשהיה 100, שנה קודמת 120, השנה הבאה נפתחת בסטטיסטיקה מדהימה של 150, ושנה לאחר מכן 200 – ימשיכו להיהרג אזרחים ערבים, חברים, ונעשה קצת. אבל כמובן ייעצרו מעט, ובתי-המשפט ישחררו אותם מיד. לא השתנה דבר. תקראו את השפתיים שלי. כדאי להקשיב לי, כי אני אחד שיודע לחזות דברים, כמו שחזיתי את האירועים במאי. אני אומר לכם – לא יקרה דבר. אני שנים צועק, תאספו את הנשק בחברה הערבית, כי יבוא יום ואתם לא תשתלטו על זה. מה שהיום אתם צריכים להביא 100 שוטרים, מחר אתם צריכים 20 אלף שוטרים.

אמר לי קצין משטרה בכיר אתמול. מה לעשות, יש 30 אלף ערבים. כדי למנוע שלא יהיה ירי, צריך כנראה 30 אלף שוטרים, ואי אפשר להביא 30 אלף שוטרים לשמור. יש פה ירי כל יום, כל יום. פעם בשבוע ניסיון חיסול, פעם בשבועיים רצח. זה פשוט מטורף.

כן. אני לא מצליחה להבין ממך, אדוני ראש העיר. אתה אומר שני דברים, אתה קודם כל מכליל. יש 30 אלף תושבים בלוד, אז צריך להביא 30 אלף שוטרים, אז אתה מכליל את האנשים.

לא. אני לא מכליל. כל 30 אלף התושבים עלולים להיפגע. להיפך.

הוא התכוון שעל כל אזרח צריך להצמיד שוטר שישמור עליו. הוא לא התכוון למה שאמרת.

כששניכם מדברים, אני לא מבינה כלום.

בוודאי לא הכללתי. להיפך. 95% מהאוכלוסייה הם אנשים מדהימים, אנשים שרוצים להשכיל וללמוד. אני כל כך מצטער על זה שכל הרופאים שהשכילו ושיפרנו את נתוני הבגרות מ-0% לפני 10 שנים, ל-60% ול-70% בחברה הערבית, רובם עוזבים את העיר, אף אחד לא רוצה שחייו ייגדעו.

אתם יודעים מה קרה בשנה האחרונה? לא נרצח אף עבריין. נרצח תלמיד בן 18, נרצח סטודנט, נרצח נהג אוטובוס, נרצח מסגר ונגר. נרצחו אנשים הפשוטים והטובים. העבריינים האלה הם גם פחדנים, אין להם עקבות יותר. הם לא רוצחים ביניהם. הם רוצחים מישהו מהמשפחה, ולא משנה מה הגיל שלו. לא משנה מה המגזר שלו. לא משנה אם הוא בן אדם טוב או לא – הם רוצחים אותו. אלה אנשים עלובים. אנשים עלובים, אני אומר לכם, זה פשוט מזעזע מה שקורה בחברה הערבית. והינה אני אומר חברים, אם השב"כ לא ייכנס לפה לעזור למשטרה, לא יקרה דבר. אתם יכולים ולהגיד עד מחר. שלושה חודשים אם משנים את החוק – אין פשיעה בחברה הערבית. שלושה חודשים. השב"כ יש לו יכולת מודיעינית, יכולת הרתעתית, יכולת חקירתית יותר טובה כיום מהמשטרה. הלוואי ונגיע למצב שהמשטרה ייקח להם פחות – חמש עד שמונה שנים להגיע ליכולות הטכנולוגיות, המבצעיות כמו של השב"כ. לא נוכל להמתין שמונה שנים שאלפי אזרחים ערבים ייפגעו פה. זה לא יכול להיות.

ואני אומר משפט לסיום. החברה הערבית טעתה איתי בגדול. שנים אמרתי בדיוק את המשפטים האלה. אבל היה נוח לקיצונים להגיד - רביבו מכליל, רביבו נגד כל הערבים, ואז את כל האש – אמרו, בואו נמצא אויב משותף – יאיר רביבו. היום, אני מקבל עשרות טלפונים כי אני היחיד שמדבר ברור. אני היחיד שאומר את הדברים האלה שאף יהודי לא יכול להגיד, ובטח אף ערבי לא יכול להגיד. אני מדבר ברור, אני מדבר ישר. אני מדבר מה צריך לעשות. ולכן, היום אני מקבל חיזוקים שמחממים את ליבי. יאיר רביבו, ראש העיר, טעינו איתך. אתה היחידי שעוזר לנו. אתה הפה שלנו. אנחנו משקשקים בבית. לא יוצאים אחרי חמש מהבית, תעזור לנו, תזעק את זעקתנו, אנחנו מפחדים לדבר בכלל.

חברים, פעם אחת צריך להגיד למדינה להתעורר. פעם שנייה אני קורא גם לחברה הערבית. אי- אפשר כל הזמן להגיד איפה המשטרה. הינה אני אומר את זה, אבל גם איפה אתם. איך יכול להיות שוויכוח על מקום ברמזור, או השפרצה על שלולית, דברים שקרו בימים האחרונים מובילים לרציחות – איך יכול להיות?

סליחה. בחיים לא תשמע אותי מטילה את האחריות אך ורק על המדינה. גם לנו יש אחריות, אבל אנחנו לא יכולים להסתדר לבד. אי-אפשר להשליט סדר ברחובות של היישובים הערבים כשמתחולל שם טרור. אי אפשר להשליט סדר.

המשטרה צריכה להשליט את הסדר. מה שדיברתי שצריך גם חשבון נפש למה כאשר כל ויכוח סתמי חייב להיגמר בנשק? למה אי-אפשר לדבר? למה אי-אפשר לפתוח מוסדות גישור? למה אי-אפשר לעשות יותר פנימה, שיחות?

אולי אתה צריך לעשות את זה אצלך בעירייה.

סליחה, זה מפריע.

לסיום. חברים. אני זועק מדם ליבי. הדברים הולכים ומסלימים. הדברים הולכים ומחמירים. הדבר הזה הוא נורא. הדבר הזה פוגע בעיר שעשתה התפתחות אדירה, גם בחברה הערבית – בתשתיות, בהסדרת שכונות, בבנייה, אבל אי-אפשר להמשיך לחיות פה. אני אומר שוב, אם לא נראה שהמדינה מפנה את עצמה מכל הדברים שלה, ומתעסקת רק בזה מלחמת חורמה, אנחנו נעשה צעדים שהמדינה לא תגיד שלא אמרנו. אנחנו נסגור את המדינה. תפסיקו לירות פה. תודה.

רביבו, תודה. הדברים שלך נחרצים וברורים. תודה רבה.

רונן מפקד מרחב שפלה. בבקשה, אדוני.

אני מאוד שמח שהזמנתם אותי לפה, כי יש לי את ההזדמנות לבוא ולהסביר את הדברים כפי שאני רואה אותם. אני מפקד מרחב שפלה, ובין היתר הערים שאני אחראי עליהם לוד נמצאת. אני מראש מודה לכם שהזמנתם אותי לוועדה הזאת, משום שיש לי הזדמנות לבוא ולהסביר את הדברים כפי שאני רואה אותם. הדבר הראשון, כשאני שומע אתכן מתארות את זה, אני רוצה לומר באופן חד וברור, להבדיל מאחרים. יש לי אחריות מלאה שלי על כל הביטחון האישי שקורה בעיר לוד מקצה לקצה שלי ורק שלי. מזה אני רוצה להתחיל. אני כשאני שומע את זה, אני אפילו לא מתווכח, לא עם התחושות ולא עם ההרגשות. יש לי מטרה אחת – יש לי הרבה מאוד מטרות, אבל מטרה אחת לגרום לתושבי לוד להרגיש בטוח. האם אנחנו כשלנו? – האם מישהו אחר כשל? אני לא עושה את החשבון הזה. אני עושה חשבון אחד. יש לי משימה, יש לי מטרה, ואני צריך לעמוד ביעד שבו כל תלמידי בית הספר בעיר לוד הולכים לבית הספר ומרגישים בטוחים.

אני רוצה לומר שיש בהחלט בלוד אתגר משמעותי של פשיעה ופשיעה ברחובות, ופשיעה מאוד מסוכנת שגם משפיעה על תחושת הביטחון האישי. ויש לאתגר הזה לפחות צד אחד של מענה שהוא צד העיקרי, שזה הצד של המשטרה. התהליך שאנחנו עושים בעיר לוד הוא בא פעמיים. פעם ראשונה – הוא בא להבטיח שבאמת כל ילד יוכל ללכת לגן ציבורי, אפרופו, גנים ציבוריים שהרשות מקימה, אני מאוד מפרגן להם על זה שהם מנסים להקים גנים ציבוריים, ומנסים לפתח את הכבישים, ומנסים לפתח את התשתיות – יכול להיות שצריכים לעשות עוד. אבל המדד שלי לביטחון האישי – שכל תלמיד יילך לבית הספר. שכל ילד יוכל ללכת לגן משחקים, ושכל אחד יילך לאיפה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. ואני עושה את המקסימום כדי שזה יצליח.

אפרופו שכונת נווה שלום, מה שאנחנו קוראים שכונת הרכבת. הנה, מה שאנחנו עושים שם בעת הזו, בחודשים האלה. זאת שכונת הרכבת. ככה נראית שכונת הרכבת. אבל אם תסתכלו על שכונת הרכבת, במרכז שכונת הרכבת יש עיגול אדום. לפני חודש מהצורך הספציפי הזה של להקנות ביטחון אישי יותר טוב לתושבי העיר, הקמנו נקודת משטרה עם 23 שוטרים, בתוכם צוות של יס"מ קבוע, שזה חריג מכל מקום אחר בארץ. לא לקחנו צוותי יס"מ ו"הדבקנו" אותם לתחנה. לקחנו פה צוות יס"מ, ושמנו אותו בתחנה הספציפית הזו, עם מפקד שנמצא פחות או יותר – 100 מטר, אולי הגזמתי 80 מטר מבית-הספר של "אורט" נווה שלום. 100 מטר – 23 שוטרים שהם קמים בבוקר, וזה כל התפקיד שלהם - לעשות את המקום הזה הרבה יותר בטוח. האם הם מצליחים מהיום למחר? – לא. האם זה תהליך? כן. אנחנו רוצים לעשות את המקסימום שיהיה יותר טוב. האם אנחנו לבד? לא.

יש איתנו לא מעט גופים שעוזרים לנו. השותפים העיקריים שלנו הם בהחלט העירייה. אני לא אציין אותם בכישלונות. אני לא אציין אותם בהצלחות, אני אומר שהם שותפים. אפרופו, המבט שלי - האם אנחנו מקושרים עם הקהילה? להערכתי מאוד, האם זה מספיק? – לא. אנחנו צריכים עוד יותר, אבל יש לנו קשר מצוין עם הקהילה, אני לפחות מרגיש כך. כששירין יכולה להתקשר למפקד התחנה, ולבקש ממנו, או להביע בפניו את חוסר שביעות רצון שלה מהביטחון האישי, זה נראה לגיטימי לחלוטין. והוא אוטומטית שם ניידת משטרה בפתח בית-הספר. זה נראה לי קשר, אומנם קשר על בסיס לא טוב, אבל קשר שבין מנהלת בית-ספר למפקד תחנה, הוא קשר שמוביל לניידת משטרה. האם אנחנו ממגנים את הפשע מחר בבוקר בשכונת נווה שלום ובלוד? לא. אנחנו עושים הרבה מאוד פעולות. יש לי פה דוגמאות פשוטות. סוף שבוע זה, יום חמישי. אפרופו השקעה של משאבים. ביום חמישי, עצרנו אדם בלוד, שתיים שהיו עם נשק, עצרנו אותם כשתפסנו אותם בפעילות יזומה שלנו. עצרנו אותם כשהם הגיעו לפגוע. עצרנו אותם תוך כדי עם הנשק דרוך בקנה. המשכנו לעשות חיפוש בסוף שבוע, ותפשנו נשק מאולתר בעיר לוד, במקום שצמוד לעיר לוד. על הגבול של העיר לוד עם רמלה, תפסנו מצבור נשקים בפעילות שראש העיר תיאר אותה קודם שגוף אחר יודע לעשות. אנחנו יודעים לעשות את זה לא פחות טוב, אפילו בחלק מהמקרים יותר טוב, וזה תהליך.

החבר'ה עדיין במעצר?

כן. ודאי.

כי מה שראש העיר דיבר עליו, זה שבתי-משפט משחררים. אנחנו מכירים סיטואציות.

ברשותך, אני מבטיח לגעת גם בזה.

אנחנו פה בשביל לנסות לעזור.

אני רוצה לומר, שדיברת לשבור את מעגל הפשיעה, חברת הכנסת, אני מאוד מזדהה עם זה, זאת המטרה שלי. לזה אני קם בבוקר. אפרופו להתעורר, אני לא ישנתי הרבה לילות, אז המנגנון הזה של להתעורר לא קיים, משום שאני לא ישן – תסתכל על העיניים שלי... המשטרה לא צריכה להתעורר, המשטרה נמצאת 24/7 בלוד, עם כל מה שיש לנו, והרבה יותר. מאז חודש מאי, החלטה של המפכ"ל – יש מפקדה משימתית של מג"ב שעובדת בעיר לוד, עשרות שוטרים, ואני צריך להחליט כמפקד איפה אני שם אותם, איפה אני מציב אותם - האם אני מציב אותם ברמת אשכול - שצריכה תשומת לב? האם במרכז העיר - שצריך תשומת לב? או האם אני צריך לשים אותם בשכונת נווה שלום? יש לא מעט מקומות שראוי לשים אותם.

בסוף, כשאני בודק את זה, הושקעו המון משאבים. יש תוכנית מצוינת, לדעתי, שאמורה לתת מענה טכנולוגי עוד הרבה יותר משמעותי ממה שיש כיום יחד עם עיריית לוד, כדי לעשות את המקום יותר בטוח. אני בהחלט מסכים איתך, שלשבור את מעגל הפשיעה, מצריך לפחות משולש אחד – קהילה, משטרה, רשות מקומית. אני יכול לומר לחברת הכנסת, אני רואה את התמונה של הילד, ודמעות זולגות מעיניי. זה הבן שלי. זה הילד שלי. זו המשפחה שלי, ואני לא רוצה שזה יקרה אצלי. אני אעשה את המקסימום שאני יכול תחת אחריות מלאה שלי, כדי להבטיח את הביטחון יותר טוב. ואם יש עוד מקום בלוד, או מנהלת בית-ספר שמרגישה לא בטוחה, אם צריך - נשים ניידות. אם צריך ויש תלמיד ספציפי – גם ניקח תלמיד ספציפי לבית הספר. אני לא רוצה שזה יקרה. אבל אני חושב שיש חצי כוס מלאה, משום שכאשר אני מסתובב בנווה שלום, ואני מסתובב בשכונת הרכבת לא מעט, אני מגלה סיפורים מדהימים – על כך שאחוז האקדמאים בנווה שלום, הוא מהגבוהים ביותר שיש בארץ. אחוז הרופאים, הוא מהגבוהים ביותר שיש בארץ.

זה לא עוזר לנו.

זה עוזר, משום שזו חצי כוס מלאה, חברת הכנסת, ברשותך, אם מותר לי להגיד לא. אבל זו חצי כוס מלאה. יש שם משהו טוב. העיר לוד – אנחנו לא נוותר על העיר לוד, ולא משנה איך יביא את זה נבחר ציבור כזה או נבחר ציבור אחר. אני לא מוותר על העיר לוד. אני לא מוכן לקבל את המונח כישלון, משום שזו התמודדות, התמודדות קשה, התמודדות משמעותית ואנחנו שם.

אתה יכול לדבר על התוכניות? אתה מודע למה שהולך להיות בלוד? אולי תגיד גם על התוכנית של המשרד לביטחון פנים. קודם כל, יש פלוגת מג"ב שנמצאת בלוד, היא נמצאת קבוע מאז מאי?

חברת הכנסת, יש מפקדה. זה אומר מג"ב-מרכז.

תחנת משטרה חדשה שנפתחה ברכבת עם 23 שוטרים? מתי היא נפתחה?

בחודש שעבר נפתחה.

מבחינת הניסיון שלך, מה השוני מאז שהתחנה הזאת קיימת? יש איזשהו שוני בכלל בהתנהלות?

רק עוד משפט אחד, ברשותך, חברת הכנסת. זה לא שלקחנו שוטרים מהקיים. זה לקחנו שוטרים מתחנות אחרות, ולקחנו אותם לצרכים אחרים שהם חשובים לא פחות מהצרכים של העיר לוד, וריכזנו אותם במקום ספציפי, בנקודה ספציפית במרכז השכונה, שהיא בהחלט שכונה שצריכה תשומת לב ביטחונית. הפסקנו אותה ממשימות אחרות, ונתנו להם טריטוריה מוגדרת עם מפקד שזאת הטריטוריה שלו. אחריות מלאה. אמרתי קודם, לקחנו צוות של יס"מ, שזה חריג מאוד, והצבנו אותו בנקודה אחת, את יודעת, זה יס"מ שפלה. בודדנו לוחמים ושמנו אותם שם. על כל זה, יש תכנית. אני חושב שהיא תכנית מצוינת שאמורה בטווח הקרוב, המשרד לבט"פ, זה כמובן משטרת ישראל, מחוז מרכז. תוכנית מצוינת שמשלבת טכנולוגיה, ומשלבת משאבים מבצעיים. ביחד, אני משוכנע שהיא תעשה שינוי דרמטי, ותהיה אפילו שובר שוויון ביכולת שלנו להתמודד, וזה קורה. לדעתי, זה קורה בקרוב.

על כל זה, מערכים של משטרת התנועה. על כל זה, מערכים של משרד האוצר ושל הפרקליטות. אפרופו השאלה האם הם שוחררו או לא שוחררו. אני, ליבי – אני איש מקצוע גם בתחום החקירות והמודיעין, אין לי שום טענה. להיפך, אני מקבל רוח גבית מאיפה שאני צריך – מהפרקליטות, מגופי ביטחון אחרים. אני מקבל רות גבית מבית משפט, במקום שבו אני מגיע ויש צורך. איפה שאין, אנחנו יודעים להתווכח. אנחנו יודעים להעיר. אנחנו יודעים לערער. אנחנו יודעים לעשות את כל הפעולות.

לגבי עניין הנשק הבלתי חוקי. אני חי עם המושג הזה של לאסוף את הנשק, אני לא מכיר אותו. אני חי אותו.

אין ממי לאסוף. ברצינות. אף אחד לא מביא את הנשק שלו. נשק, זה סמל סטטוס. אם אתה לא הולך, לוקח את זה בכוח, אף אחד לא מתנדב להביא. זה לא איסוף של הצבא.

אני רוצה לומר משהו בהקשר הזה. המונח הזה לאסוף נשק, או שהוא מונח ששגור אצל כולנו, הוא לא זה. בהחלט, צריך לתפוס את הנשק, אבל אף אחד לא מחכה לי עם הנשק באיזושהי מגירה.

אבל צריך לעשות את זה בצורה יזומה.

הנה, זאת הפעילות היזומה. אף אחד מהנשקים האלה לא חיכה לי.

אני שמעתי עכשיו על שיטה חדשה, שבה מחביאים בגינה של מישהו, לא קשור לנשק, אם-16, ואז מתחילים לסחוט אותו. אנשים משלמים 100 אלף שקלים, כדי שלא הסתבכו עם המשפחות פשע.

אז הסברתי קודם שאף אחד מהנשקים האלה שראיתם פה, אף אחד לא חיכה לי. הייתי צריך להפעיל את המערכים שלי. את המודיעין, את המערכים הנוספים, את הבלשים, את הסיירים, את החו"זים מלמעלה ומלמטה.

בסדר. אבל אני יכולה, גברתי, יושבת-ראש הוועדה, להתערב בסוגיה הזאת. אנחנו לא מלוד. אתה לא מלוד, או שכן.

אני עובד בלוד.

נמצאת איתנו פידא, שהייתה לשעבר במועצה של העיר לוד. אני חושבת שמין הראוי, במקום שכולנו נדבר מעל הראש של אותם תושבים.

אנחנו לא מדברים מעל הראש של אף אחד. דיבר כאן ראש העיר. אף אחד לא מדבר מעל הראש. אני אסביר לך איך אני מנהלת את הדיונים שלי. בואי ואסביר. קודם כל, חברי הכנסת, וחברות הכנסת היוזמות מדברות. לאחר מכן, ראש העיר. לאחר מכן, משטרה. ולאחר מכן, כל אותם אנשים נפלאים שנרשמו לדבר. אני לא הולכת על הראש של אף אחד, יש פה סדר פשוט. חברי כנסת לפני כולם, ככה זה עובד. יש לי את שירין שמחכה. יש לי את תושבי לוד. תמיד, ואין דבר כזה שיהיה כאן תושב, או ארגון שלא ידבר בוועדה הזאת.

תודה. תודה לך.

סיפרתי קודם על האנשים המשכילים שנמצאים שם, ואנשים עם חינוך דיי משמעותי שנמצאים במקום. אבל אני גם רוצה לזכור כל הזמן, וזה מה שאני מזכיר לעצמי. 98% מהתושבים של לוד, ולא משנה מאיזו קהילה הם, הם תושבים נהדרים. אנשים מצוינים. הם אזרחים למופת, ועבורם חד-משמעית אנחנו קיימים. עבור 2% פושעים, מנוולים, סליחה על הביטוי, שמשפיעים על העיר, אין ספק שכולנו ביחד צריכים להשפיע.

תודה רבה.

חבר הכנסת שמחה רוטמן.

אני חייב לומר, המאמצים הם באמת אדירים, רואים אותם. רואים אותם גם בשטח, גם שומעים. אבל זהו, יש עוד דבר ששומעים. כמעט כל לילה, באיזשהו שלב בקבוצות הוואטסאפ כבר נמאס. ולכתוב בטוייטר כבר נמאס. צרורות ארוכים כל לילה, כל הזמן, כבר לא סופרים אירועי ירי, כבר לא מדווחים אירועי ירי, זה כבר נהיה באמת שיגרה. מצחיק שאני אומר, אני בסך הכול לא הרבה זמן שם. אבל בסך הכול עברנו לשם אחרי האירועים, אחרי מבצע "שומר החומות". אבל כל הזמן זה מה שלא שמענו התייחסות, וכן שמענו התייחסות בעבר גם של ראש העיר, נעצרים. המשטרה עושה את עבודתה – עוצרת. היה איזה מבצע מעצרים שנעצרו איזה 20 ומשהו בלשים בלילה אחד, רובם שוחררו יום למחרת, יומיים למחרת שוחררו. במקום שבתי-המשפט התגייסו למערכה. במקום שאנחנו נראה מעצרים, עבירת בן-אדם שנעצר עם נשק, ולכן, שאלתי על האנשים שנעצרו ביום חמישי. בן-אדם שנעצר עם נשק לא חוקי, צריך להיות במעצר עד תום ההליכים. הוא לא יכול לחזור ולמצוא את הנשק שהוא החביא במקום אחר כדי לירות באותו לילה במי שהסגיר אותו, זה לא ייתכן.

ובתי המשפט שמשחררים בהקשר הזה, סליחה שאני אומר, הם אחראים לרצח הבא. אנשים מתים בגלל השחרורים האלה. בגלל שזה הפך להיות כבר בדיחה. המשטרה עוצרת ובית המשפט משחרר. המדיניות צריכה להיות בקשות למעצרים עד תום ההליכים. עונשי מקסימום, תמיד לבקש את העונש מקסימום הכי גבוה שאפשר. מי שמסתובב עם נשק, בסופו של דבר, המרוץ חימוש הזה, הוא הורג, הילדים מתים. זו לא בדיחה. בהקשר הזה, אני רואה את ההתגייסות האדירה של משטרת ישראל סביב לוד. אני מסתובב גם בערים המעורבות האחרות, הלוואי ומה שהיה קורה בלוד, היה קורה במקומות אחרים, שם, לצערי, המצב לא טוב. אבל שוב, כמו שאמר מפקד המרחב, בסופו של דבר מקימים תחנה, מושכים את השמיכה מצד אחד לצד שני. אנחנו משחקים עם עצמנו תופסת. עד שלא תהיה הרתעה בענישה, ושבתי-המשפט התייחסו לדבר הזה, אז אנחנו משחקים בנדמה לי.

תודה.

שלום לכולם, אני פידא שחאדה, חברת מועצה בעיריית לוד. אני לא רוצה לחזור על הרבה דברים שנאמרו, אני מסכימה עם מה שנאמר. חשוב לי להגיד שתי נקודות. אחת בעיקר ביחס למשטרה. יחידת משטרה בשכונת הרכבת, תמיד הייתה קיימת, זה לא דבר חדש. זה לא משהו שהמציאו בחודשים האחרונים. השאלה היא איזה איכות המשטרה מביאה. בסוף, 95% הנורמטיביים של החברה הערבית שהזכרתם, אני שמחה שהם נורמטיביים, הם מקבלים אותו יחס של פושע. תורת היום-יום בהכללה כלפי החברה הערבית קיימת כל הזמן מול כל שוטר בכל רגע שנפגשים עם שוטר. אנחנו מקיימים עצרות בעיר כל יום ראשון לפעילות נגד אלימות, חוץ מדוחות מהמשטרה והפרעות בזמן שמנסים להתנגד לאלימות, לא קיבלנו שום דבר.

גברת שחאדה, את בעצמך תומכת באלימות, לא? סליחה, זו חברת מועצה שבאה ואמרה באירועים במאי שהיא רוצה - - -

תודה, שיקלי, חאלס. באנו לקיים דיון.

עובדה, רינאוי זועבי, גברת תומכת בבשאר אסד. אל תפריעי לי, מותר לי הערת ביניים אחת קטנה.

לא. סליחה. אתה תדבר כשהיא תסיים לדבר, יש לך זכות דיבור. אבל אתה תדבר.

אני רוצה רק לומר לפרוטוקול לרשום - שזו גברת שאמרה שהיא רצתה לראות יותר התנגדות, ויותר אלימות. היא תומכת באלימות. היא תומכת באלימות, שתרד מהזום. רדי מהזום.

לא. לא. אתה תומך.

לא. לא אתה קובע מה יהיה פה. יש מנהלת לוועדה והיא קובעת.

וגם את לא צריכה להיות כאן תומכת בבשאר אסד, בגדול הרוצחים במזרח התיכון.

אתה תלך מכאן...

אבתיסאם, תירגעי.

אתה תירגע.

סליחה. אני אוציא את שניכם וחבל.

- - - תן לה לדבר, היא חברת מועצה. שמעתי צעקות.

אבל מה אעשה, זה לא בגללי. אני מנסה להקשיב.

מה לעשות? כשיש אנשים שתומכים באלימות – צועקים.

לא. אבל אתה תגיד את מה שאתה רוצה להגיד כמו שאתה תמיד אומר, בזמן שאני אחליט. בבקשה.

תמשיכי מהיכן שעצרת עם ההפגנות ביום ראשון.

הפגנות ביום ראשון, שמקבלות רק יחס משטרתי. באמת, קיבלנו רק דוחות על משחקים של ילדים ששמו שם במרחב. קיבלנו כל הזמן הפרעות מהשוטרים, בערך 80, 90 שוטרים מגיעים לכל עצרת, וזה מיותר לגמרי - על זה השאלה. ברגע שהיה ילד פה באמצע הרחב, שהיורה הגיע על אופניים והלך, וכמעט לא היו שוטרים במקום, אז זו השאלה איפה הנוכחות המשטרתית האמיתית צריכה להיות, ואיזה איכות של שוטרים אנחנו עומדים לקבל. זה דיון שצריך לעשות.

הסיפור של עמאר בגינה הציבורית באל מכסור, זה סיפור של כל ילד בעיר, ושל כל ילד ערבי במדינה שיכול היה לקבל כדור כזה. אני קיבלתי הודעות מאימהות שבשעה 07:20 רצו לצאת לבית-הספר, ולא הצליחו לצאת כי היה ירי. זה קרה בבוקר, לא באמצע הלילה, לא בשתיים בלילה. אנחנו מדברים על השעות שכבר השמש עלתה. פשוט כולם התחבאו בבתים, והחליטו שהם לא יוצאים.

נקודה שלישית. אני מקבלת טלפונים מאנשים שמאוד רוצים לפנות למשטרה, אבל הם יודעים שהשם שלהם באיזשהו שלב יימסר. הם מאוד רוצים להגיד – עכשיו מפריע לנו הירי הקיים, והם אומרים – אולי בעוד כמה שעות כבר יפנו לבית שלי, ויירו עליי, כי המשטרה לא אמינה ולא שומרת אמון לאנשים שפונים אליה.

נקודה רביעית. הסיפור איך הופכים את המרחב הזה, המרחב שלנו למרחב יותר בטוח, במקום שכל נקודה שכבר לא מתקרבים אליה, להפוך אותה למקום יותר אמין ויותר בטוח ללכת אליו. אין כמעט – רוב החברה הערבית גרה בשכונות המערביות של העיר. השכונות האלה יש בהן שתי גינות ציבוריות. אחת כבר מחודש מאי, ואף אחד לא משפץ כדי לעשות מרחב אחר שונה לילדים. מועדון הנוער שרוף בשכונת הרכבת, ממאי עד היום לא עשו שיפוץ. המרחבים הציבוריים כמעט לא קיימים בחברה הערבית, אז אי אפשר. המרחב היחיד שאני יוצאת אליו זה רחוב לא בטוח שהמשטרה בלי שום סיבה – אני עברתי לפני יומיים, צילמתי שוטרים שקופצים על הומלס. רואים שהוא הומלס, ועושים לו בדיקה. קיבלתי פנייה לפני יומיים מקשיש שכבר פרצו לבית שלו שלוש פעמים, בזמן שהוא הבן-אדם שצריך לעשות לו חיפוש בבית. השאלה לאן כוחות המשטרה הולכים באמת.

תודה. בבקשה, לא להפריע. זה לא מתאים. אני רוצה לסייע לתושבים.

אני שומעת את הדיון. אני יודעת שמייצגות את בית הספר ואותי המפקחות של משרד החינוך, ואין הבדל ביני לבינן. דבר שני, ראש העיר פה דיבר מדם ליבו, כי אני שיתפתי אותו אתמול על המקרה של התלמיד שלי. אני רוצה להגיד כמה דברים. קודם כל, תודה על ההזדמנות. לא רציתי שתכירו אותי ואת בית הספר שלי בנסיבות האלה. עצוב לי שאתם מכירים אותי ואת בית-הספר שלי בנסיבות האלה. חשוב לי שתדעו שבית הספר שלנו הוא מוסד חינוכי ראוי, והוא מקום שבשנים האחרונות מצמיח בנים ובנות לתפארת החברה הערבית בלוד. בית ספר שמצמיח ילדים וילדות שמסיימים תעודת בגרות, ממשיכים לאקדמיה. יש להם אחריות חברתית ואישית כלפי החיים שלהם, וכלפי החברה שלהם. אבל מה שקרה בשבועיים שקדמו לבקשה שלי, פשוט היה מתבקש מבחינתי.

דבר ראשון שאני רוצה להגיד, כשבחרתי להיות מנהלת, לא בחרתי להיות גיבורה. אני רציתי להיות מנהלת בית כי אני אשת חינוך. יצא לי לחנך את ילדיה היהודים של העיר, ובשנים האחרונות, את ילדיה הערבים של העיר. וכשבחרתי להיות מנהלת, רציתי להיות אשת חינוך ולא גיבורה. אני מרגישה שהמציאות האחרונה היא מציאות שבה אני יותר גיבורה ממנהלת בית ספר. ולכן, חשוב לי להגיד בשם מנהלי בתי הספר, מערכת החינוך בכלל, מערכת החינוך הערבית ובלוד, שלא בחרנו להיות גיבורים. לא בחרנו לחיות עם השאלה האם אנחנו נגיע הביתה בסוף יום, ועם מי נצטרך להתמודד לאורך היום. וחשוב לי שתדעו את המציאות הזאת.

מתוך המקום הזה, מתוך האחריות שלי כלפי הצוות שלי, וכלפי התלמידים שלי, קודם כל, לא קיבלתי החלטה לבד – שיתפתי את מי שממונה עליי. שיתפתי את העירייה, שיתפתי את משרד החינוך, את רשת אורט, וביקשתי את רשותם. סליחה שאני אומרת – אבל אני חלק ממשרד החינוך. ללמד מרחוק בשנתיים האחרונות זה לא עונש. זה לא לבטל לימודים. ללמד מרחוק, זה חלק משפה שלנו כמנהלים, כמערכת חינוך. ברגע שאי-אפשר ללמד פיזית, אנחנו מלמדים מרחוק. התפיסה שכאילו ילדים בשכונת הרכבת בגלל מצב סוציו-אקונומי לא מתוקשבים, אז ברגע שלא תהיה למידה פיזית הם יהיו ברחובות היא לא נכונה. רוב התלמידים שלנו יש להם אמצעים בבית ללמוד מרחוק. אני סמכתי על צוות המורים שלי, וידעתי שברגע שנלמד מרחוק, הם ימשיכו ללמוד, אבל הם לא יהיו פיזית. חשוב לי שתדעו את זה.

הדבר השני שאני רוצה לומר, תראו, אני כמנהלת בית-ספר, מקבלת מסרים ממשרד החינוך שיש לי אוטונומיה, וגם מעיריית לוד, וגם מרשת אורט, להיות אחראית על צוות המורים והתלמידים. אני עושה הכול יחד איתם, כדי שהמורים שלי והתלמידים שלי יהיו בתחושת ביטחון ברגע שהם פוסעים בתוך בית ספר, ועוזבים את בית הספר. כשאומרים לי שהמקום היחיד הבטוח הוא בית ספר - עצוב לי. לא רוצה לחיות במקום שבו רק בית ספר הוא מקום בטוח. אני רוצה לחיות בעיר ובמדינה שכל מקום הוא בטוח, וזה לא משנה מי אתה ולאן אתה שייך, מה הדת שלך, ומה הגזע, ומה המגדר שלך. זכותי וזכותם של תלמידיי ושל מוריי לחיות בשלום, בביטחון, בכל מקום שהם נמצאים בו. הדבר היחיד שצריך להטריד אותי זה בחינות הבגרות, זה ההישגים הלימודיים. זה איך אנחנו לוקחים את הילדים. אני רוצה שתדעו שהילדים באים בשמחה ובחיוך לבית הספר. בית הספר שלנו הוא מקום בטוח. בית הספר שלנו הוא מקום שיש בו חדוות למידה. יש פה הורים שתומכים בנו. אף הורה לא אמר לי ברגע שקיבלנו את ההחלטה הזאת, לא, בשום פנים ואופן, מי את שתקבלי החלטות עבור הילדים שלנו?


אני רואה פה את עבד אלכרים אזברגה, הוא אחד ההורים של התלמידים ונציג הורים – אני זוכה לאמון מלא. ברגע שהמשטרה ומנהלת המחוז, ועיריית לוד אמרו: שירין, את לא יכולה ללמד מרחוק, כי יש מצב ביטחוני שאומר שהילדים צריכים ללמוד בבית ספר, לא היה שום ספק בכלל. חזרנו ללמוד רגיל בתוך בית ספר. אני רוצה שתבינו שאחריות בלנהל בית ספר היא גדולה. לנהל בית ספר תיכון עוד יותר גדולה. לנהל בית ספר בעיר לוד ובשכונת הרכבת, היא כמעט בלתי נתפסת בכמה אחריות יש לי על הכתפיים. הילד הזה שנורה אתמול, היה בהכנות לקראת בחינת בגרות באנגלית. לא יכול להיות שאני, יחד עם הצוות שלי, צריכים להתמודד בשבועות האחרונים עם שלושה מקרי רצח של הורים של תלמידים שלי. זאת מציאות בלתי נתפסת. אני אומרת לכם שמה ששומר על השפיות שלי, של הצוות שלי, של התלמידים שלי – זה עצם העובדה שאני יודעת שאני לא לבד. הדיון שאתם מנהלים עכשיו בכנסת הוא חשוב. אבל כאשר מסתיים הדיון אני חוזרת לבית הספר. יש את העירייה, משרד החינוך, את רשת אורט, את ההורים, ואנחנו פה כדי להישאר, אין לנו עיר אחרת. חברים, אפשר לדבר שעות על המשטרה ועל האחריות של כולם. בסוף, אנחנו החברה הערבית, אנחנו הורי הילדים. אנחנו אחראים לכך שהילדים שלנו צריכים לגדול בתוך מקום שפוי עם מסרים שפויים, והם צריכים לקחת אחריות על המעשים שלהם. אנחנו צריכים ללמד אותם כמה חשוב ללמוד ולהצליח לא בדרך אלימה. אנחנו לא יכולים לבד. אנחנו חייבים עזרה. ועם כל הכבוד לדיונים האלה, אני רוצה לומר לכם, שבסוף הדיון, אני חוזרת. אני עכשיו במשרד שלי, מחכה שבחינת הבגרות באנגלית תסתיים. אני מקווה שבסוף הבחינה נגיע הביתה בשלום, בלי שתהיה תגובה על מה שקרה פה אתמול. האחריות שלי – לחסוך אפילו, במרכאות, תלמיד אחד שבסוף ויכוח אחד לא יחשוב שהפתרון של הוויכוח הוא לשאת נשק. אבל אחריות של המדינה כלפיי כמנהלת בית ספר ממלכתי, לדאוג שאני לא אהיה גיבורה, שאני אהיה מנהלת בית ספר. תודה על ההזדמנות.

תודה רבה, שירין.

אני מפקחת כוללת בחינוך העל-יסודי על החברה היהודית ועל החברה הערבית, גם בעיר לוד, יש לי עוד שישה יישובים אחרים. אני מלווה את שירין זו השנה החמישית – אני גאה ללוות את שירין, אחת המנהלת המצוינות שלי. בית הספר הוגש השנה כמועמד לפרס חינוך על ההישגים. על זה שבית הספר הוא הריאה הירוקה, אי של שפיות לתלמידים הן מבחינת הסביבה היפה, הנקייה, המטופחת. בית ספר שהתלמידים שלו לומדים במכון וייצמן, והם חולמים חמש יחידות, ורק גאווה אני חשה בעבודה המשותפת. ההחלטה איך ללמוד וכדומה, לא מתקבלת על ידי אדם אחד. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. חשוב לי להגיד שמשרד החינוך לא עובד לבד, עובד יחד בהידוק שותפויות עם המשטרה, עם העיר. גילה אולי תפרט, היא מפקחת מתכללת. קיימנו ישיבה משותפת של כל המנהלות בחברה הערבית, הגיעו אנשים בעלי דרגה מאוד גבוהה, ממשטרת ישראל, כדי להקשיב, לא כדי לתת פתרונות. לא כדי להציג תוכנית – כדי להקשיב למנהלים. אנחנו עובדים במודל עבודה שהטלפון הוא 24/7, שירין יודעת, תמיד היא יכולה להתקשר, הכול פותח. אז אני רק כואבת. אני רק יכולה לשמוע ולכאוב. וזה החלום שלי, שנוכל לעסוק בחינוך. איך אמרה שירין – "אני רוצה להיות מנהלת, אני לא רוצה להיות גיבורה". זה התפקיד, המשימה המשותפת של כולנו. אמן שיקרה.

אני מתנצל שלא עקבתי אחרי כל הדיונים, אבל שמעתי את הקטעים החשובים. אני מאוד מודה לשירין, וכמובן, לכל הדוברים שהציגו את הסוגיה הכואבת. אני מחזק את הדברים של המנהלת שירין, שבעצם היא תיארה את המציאות העגומה שאנחנו חיים בה ביום יום.

אני כן החלטתי להשתתף בדיון הזה, כי בדרך כלל אני אומר לכם בכנות, ובלי חס וחלילה לפגוע במישהו. הדיונים האלה לא בדיוק הם אלה שיצילו את המצב של האלימות בחברה הערבית, ובוא נדבר על האלימות בכלליותה. עם כל הכבוד, הכול קשור בשני – אם זו אלימות בשכונה, אם זו אלימות בבית-הספר, אם זו אלימות בין החמולות, נקמות דם. האלימות שמשתוללת צריכה להיות החלטה אמיתית, תקינה, שבאמת המדינה רוצה לטפל באלימות, משם זה מתחיל. אחרי זה, תאמינו לי, כולנו נהיה שווים. עם כל הכבוד, כל עוד שלא תופסים אנשים ומפרסמים את השמות שלהם, ומדיחים אותם, מדיחים את המשפחות, האלימות לא תסתיים – למה? כי אם אנחנו עושים את ההשוואה מה שקורה בחברה היהודית, כאשר יש קורבן בחברה יהודית, בחברה הערבית אפילו שהערבים מורידים איזו מודעה בתקשורת העברית כשמגישים כתב אישום, אז אפילו לא מפרסמים מי הבן-אדם, ואת הנסיבות של האירוע. כאשר המקרה בחברה היהודית, הם מפרטים כל פרט קטן שחשוב. לצערי הרב, עם כל הכבוד לכולם, כל עוד שזה לא יקרה באמת, וכל עוד ששירין נטור חאסי, וכל מי שעוסק בחינוך ירגיש בטוח כאשר הוא יוצא מבית-הספר שלא יקבל כדור, אנחנו נהיה חברה שפויה. אחרת, עם כל הכבוד לשירין, אני מבין אותה, וכל הכבוד על הכוח הפנימי שלה. ואני מודה לאביבה על ההצגה של הדברים, אבל תקשיבו, אף אחד לא בטוח. אנשים נרצחים בטעות. האחוז שלהם הרבה יותר גבוה מאנשים שנמצאים בכוונה, כל יום בלוד יש אירוע. אני מאוד מעריך את יאיר, אני מכבד אותו כראש עיר. אבל אני לא ראיתי שהייתה מהומה גדולה על רצח של חוסיין אל-עיסא ביום חמישי בערב, זה עבר כמו כלום. הכול עבר, כל אחד לסדר היום שלו.

אני רוצה להעביר מסר לשר לביטחון הפנים, לשב"כ של מדינת ישראל, לכוחות הביטחון שעוסקים בדבר. כל עוד שלא החלטה אמיתית מבפנים, חבל על הזמן. כל עוד שהנשק מסתובב אצלנו – אין דבר כזה נשק לא חוקי, עם כל הכבוד. מי ששומע אותי מבין את זה מאיפה זה בא. הנשק מאושר. יש חוקים עם תעודה פורמלית, ויש מאושר בצורה לא פורמלית. אני מודה לכולם על ההשתתפות.

תודה רבה.

אליהו דויטש, בבקשה אדוני.

אני נציג מטעם דגל התורה בעיר לוד. הגענו קבוצה של אלפיים משפחות חרדיות לקצה של העיר לוד. מי שמכיר את העיר, יש כביש 40 שמסיים את העיר. אחריו נבנתה שכונה ליד מושב אחיסמך. באנו לכאן אחרי הבחירות, אין לנו נציגות רשמית בעירייה. אני משמש מטעם המפלגה ומטעם התושבים עצמם כנציג בעירייה. כשבאנו לעיר היה ברור לנו שאנחנו לא נכנסים לפרעות וכו'. לצערנו התברר שאנחנו לודאים אמיתיים. בשבוע שעבר, השכן שלי, דלת מולי, קם בבוקר – אמנם הדיון פה על ביטחון הילדים, אבל אני חושב שההורים צריכים להיות רגועים כדי שהילדים יהיו רגועים. קם בבוקר, ויש לנו שני קליעים בחצר של הבית. הילד בן ה-7 שואל אותו: אבא, מה זה? כשהאבא לחוץ, אז הילד הרבה יותר לחוץ. סיפור שקרה לי לפני מספר שבועות. בתוך השכונה שלנו אני מדבר, שוב פעם מעבר לכביש 40, היא שכונה ברובה חרדית, ממש לא קשורה לעיר בעצם. יצאתי בשעה מאוחרת עם אשתי ותינוקת קטנה להליכה קטנה, היה שם עובד בכביש, עם אפודה, אני מציין בגלל שיש על מה לפחד – הוא התחיל לאיים עלינו, אתם לא תעברו כאן, אני אכה אתכם. אני יכולתי להגיב לו, הייתי עסוק בלהרגיע את אשתי והתינוקת. יש פה עוד נקודה שאני חייגתי למשטרה, ורק אחרי 25 דקות שלחו לי ניידת. התקשרתי אולי חמש פעמים, אמרו לי: מגיעים, ואפילו לא יכולתי לחזור לשכונה. אני חווים מאוד את זה.

יש עוד דבר שחווים – גניבות רכבים כל הזמן. לא רוצה לעורר את כל הבעיות של העיר לוד, אלא את הפתרון שהוא מהמקום שלי, שאנחנו רואים אותו. לפני חצי שנה היה גל גניבות מאוד גדול.

כן. אבל זה לא רלבנטי. עכשיו זה לא דיון על הפשיעה בעיר לוד. יש כאן חברות כנסת, הגישו על משהו ספציפי. ביקשת לדבר, נתתי לך. אני לא מתעסקת עכשיו בפשיעה בלוד. תסכם בבקשה. תאמין לי, בלוד אני מתעסקת כמעט כל שבוע. לא. יש כאן דיון ספציפי. ביקשו חברות כנסת. בבקשה, לא. אם אין מה להוסיף, זה גם בסדר לא להוסיף.

בסדר, הבנתי. התחלתי לדבר על הגניבות שהיו לנו. והפתרון לזה מה שאני ראיתי, לגבי רכבים פרטיים שיהיו עם צ'קלקות, וארגנתי סיור שיעשה את זה בעיר כל הזמן. שוב פעם, מאז שעשינו סיורים בתוך העיר, בתוך השכונה שלנו, פסקו הגניבות ב-80%. עד שיגיע הפתרון של אסיפת נשק, כשיש סיורים בשטח, וכל הזמן שמסתובבים, זה נותן תחושה של רוגע לתושבים. תודה רבה.

תודה, הבנתי. כשאני אומרת על מה הדיון, תקשיבו על מה הדיון. אני מבקשת שני נציגים שביקשו. מי שלא קשור לדיון, אפשר גם לא לדבר, זה בסדר.

עו"ד עודה שהרזאד, "איתך מעכי" למען צדק חברתי. בבקשה, עודה.

אני עורכת דין מטעם "איתך מעכי". אני לא ארחיב בדברים על עניין הפשיעה והאלימות.

אני רוצה להזכיר, בשבוע הבא ביום רביעי בשעה 09:30, יש דיון כאן עם המשרד לביטחון פנים, ועם מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, על אותם מדדים לכל מי שחשוב לו הנושא. היה אמור להתקיים היום, ביקשו הארכה של שבוע, נתתי. אז יש דיון על הפשיעה. הוועדה הזאת מלווה אותה מהיום שהיא הוקמה. בבקשה.

אגיד במשפט אחד. שאני לא חושבת שגישה מיליטריסטית למיגור הפשיעה בחברה הערבית היא כן זאת הדרך הטובה ביותר כדי למגר את הפשיעה הזאת. לגופו של עניין, אתייחס לעניין ההשפעה של אותה פשיעה בחברה הערבית על מורות בבתי הספר. בימים אלה ב"איתך מעכי", עובדות על מחקר בנושא – נגישות נשים ערביות בשוק התעסוקה הישראלי. במסגרת המחקר בוחנים בין היתר את השפעת האלימות והפשיעה הערבית על נגישותן והשתלבותן של נשים בשוק התעסוקה. אנחנו ראינו לפני חודש כמעט, שמורה - - - בפתח בית הספר, עניין הפשיעה השפעתו היא לאו דווקא רק על ילדים ועל תלמידים, אלא גם על נשים שעובדות שם, ועל אנשים שעובדים שם. מהממצאים הראשונים שלנו, עולה גם כי גם מורות ועובדות חינוך משתכרות במשכורת מינימום, ואפילו פחות ממינימום לשעה, נוסף לאי-הפרשות לפנסיה. זה רלבנטי, כי גם הפרת זכויות של עובדות יכולה להוות סימפטום גם להתנהלות ביריונית מצד המעסיק, שלא לדבר על הלבנת כספים והשוק השחור.

שוב פעם גם זה לא רלבנטי. הזמן שלי נגמר. דיון דחוף בכנסת מתנהל בכנסת לפי הכללים שעה, הוא כבר שעה ורבע. אני נותנת למה שרלבנטי. לא רלבנטי, לא אתגרי התעסוקה של נשים ערביות. אנחנו מדברים על המצב בלוד. תודה רבה. אני מזמינה אותך להצטרף ביום רביעי לדיון שלנו על הפשיעה במגזר הערבי.

בבקשה, אולה נג'מי יוסף, מארגון "יוזמות אברהם". אני רואה שחברת הכנסת גלית דיסטל הצטרפה. לאחר מכן, ניתן רשות דיבור לחברי כנסת. בבקשה.

תודה על הדיון הפורה. תודה לחברות הכנסת על היוזמה החשובה. התודה האחרונה והכי חשובה לי, היא לצוות החינוכי בבית הספר של שירין, שהחליט לא לטאטא את הנושא הזה יותר מתחת לשטיח, וזה צעד ראשון בלקחת אחריות מהצד של החברה הערבית שכולנו אומרים שהאחריות כאן מוטלת על כולם. חברת הכנסת מירב, דיברנו מתחילת הדיון, כל הנושא התייחס לנושא של תפקוד המשטרה. כאן, ברשותך, דובר הרבה על תפקיד המשטרה, מסכימה עם כל הדברים. אבל בוא נסתכל על התמונה הכללית, כי לטפל בתופעה – צריך להסתכל על התמונה ממש באופן כללי. בשנה האחרונה משרד החינוך סימן כ-170 בתי ספר כאדומים. אני אשמח שגם תזמיני את הנציגות של משרד החינוך, ותשאלי מהן התוכניות למיגור האלימות במיוחד בבתי הספר של לוד. אנו יודעים מסקר האקלים של משרד החינוך, שפורסם ממש לאחרונה ב-2020, דיווחו ש-11 מהתלמידים בחטיבות - - -

אבל תשמעי רגע. קראתי גם את הדף. לא. תעצרי את זה. ברצינות, קראתי את המסמך, הוא מסמך סופר חשוב. הנה, אני מזמינה אותך לדבר על אותם בתי ספר ביום רביעי.

אני אגיד המלצה ללוד. צריך להפוך את בית הספר לבית ספר סטרילי מאלימות, כלומר, לתגבר את מערך האבטחה בבתי הספר בלוד. אם מדברים עכשיו על לוד, אני חושבת שזה צריך להיות בכל בתי הספר חטיבות ביניים בתיכון בחברה הערבית, אבל במיוחד על לוד. הנושא של הכללת הערבים המעורבות בתוכנית המיועדת לחברה הערבית, זה חשוב. הנושא של תגבור מערך הצוות החינוכי בעיר לוד, זה חשוב. יש אחריות גם מתוך הוועדה להוציא המלצה בנושא של חיזוק הצוות החינוכי בתוך בית הספר, כי הם הראשונים שמתמודדים עם זה, ולכן חשוב לדבר על הנושא הזה.

תודה רבה. חבר הכנסת שיקלי. לאחר מכן, חברת הכנסת גלית דיסטל.

צהריים טובים. אני מגיע לכאן מביר אל-מכסור, אני גר בדיוק ממול, בחנתון. הלכתי לנחם גם אני את משפחת חוג'יראת בעקבות האסון ביום שישי בו נהרג עמאר בן הארבע, ככל הנראה מאיזשהו סכסוך עבריינים. אני חושב שאנחנו לא יכולים לעשות נתק בין ההתנהלות של הנהגה בחלק מהמקומות במגזר הערבי לבין האלימות. אני אקח כדוגמה את הגברת שעלתה כאן קודם לדבר על אלימות בעיר לוד בפרדוקס שהוא בלתי נתפס. אני רוצה רגע שנבין מה הגברת הזאת אמרה, גב' שחאדה. היא אמרה: "היינו עם שקט כל הזמן, ואז יום אחד אני באה ושוברת זכוכית של בניין עירייה, בעיניי זה חלק לגיטימי מהתקוממות. זאת אומרת, לשיטת שחאדה, זה לגיטימי לנפץ את זכוכיות בניין העירייה, זה חלק לגיטימי מהתקוממות". והיא אומרת: אני יכולה להביא את המניע של הפורעים בעיר - - -

מה קשור למה? באנו עכשיו לדבר על בית הספר.

לא להתערב, הכול קשור. הכול קשור.

למה ההתקפה הזאת? למה כל פעם ויכוחים? מה הגזענות הזאת - דיי?

ג'ידא, אני שמרתי על הזכות שלה לדבר. באמת ששמרתי. כששיקלי פגע בזכות, אני ביקשתי ממנו לעצור, ונתתי. חבר הכנסת שיקלי, מותר לו להביע את דעתו. תני לו לפחות לסיים לדבר.

היא שאלה אבל שאלה חשובה, גב' זועבי, תקבלי תשובה. היא אמרה: "אני יכולה להבין את המניע של הפורעים בעיר ששורפים מכוניות ובתי-כנסת". היא טרחה לשבח אנשים ששוחררו ממאסר בעקבות ניסיון רצח, זריקת בקבוקי תבערה, זריקת אבנים. ובראיון לכאן 11, כאשר היא נשאלה האם היא ישראלית? היא אמרה: "לא, אני בכלל פלסטינית". היא אמרה על האירועים – "ברור שהייתי רוצה לראות יותר התנגדות, יותר אלימות באירועי מאי. ברור שהייתי רוצה לראות יותר". עכשיו, וזה חוזר אליך זועבי.

עכשיו, לעניין בתי-הספר.

לא, כי זה חשוב. זה חשוב. כשיש לנו הנהגה שאומרת - אני בכלל לא מכירה במדינה הזאת. אני בכלל פלסטינית. אני בכלל תומכת באלימות כלפי שוטרים, כלפי כוחות מגן. אז איך אפשר לנהל שלטון חוק? אי-אפשר.

שיקלי, זה שאנחנו באים לדיון חשוב, סופר חשוב, בנושא של בטיחות וביטחון אישי של ילדים בבית ספר בלוד, ואתה הופך את זה עכשיו לגזענות זולה, גזענות והסתה זולה - זה לא מקובל. ממש לא מקובל.

שנייה, זה דיון חשוב. זה דיון חשוב.

אני בסערת רגשות גם לגבי הילד הזה, ואתה הופך את זה להסתה זולה, לא מקובל.

קודם כל, את תומכת ברוצח הילדים הכי גדול במזרח התיכון. כן. ואתה אומרת שזה - - -

אני שואלת את גב' זועבי שאלה אחת.

אבל אתה לא שואל אותה. אתה מסיים, וגלית תדבר אחריך.

אני שואל, ובזה אני חותם. יש כאן איש משטרה בכיר, מפקד מרחב שפלה. יש לו סמל, יש דגל ישראל - את מכירה בדגל הזה? את מכירה בדגל הזה?

על זה אני מדברת. על ההסתה הזולה הזאת. על ההסתה הזולה.

את לא מכבדת אותו.

בדיון החשוב, אתה מוזיל את זה.

את חלק מהבעיה.

בבקשה, להפסיק.

חברת הכנסת גלית דיסטל. בבקשה, גברתי.

אני אשתדל מאוד לתמצת ולדבר - - -

אני מבקשת לדבר שתי דקות בלי הפרעות. תכננתי להגיד משהו אחר. אבל הוויכוח הזה מדליק אותי, ואסביר לכם גם למה. כי אי-אפשר לבודד בין הלך של חברה. כשאין לך רוח של החברה מובנה בין היתר, לא תמיד, אבל בין היתר מאנשי רוח ודת שמטיפים למוות, שמטיפים לאלימות - תקשיבי טוב. ברגע שאתה אומר שרצח כלשהו הוא קדוש, לא פחות, זה יחלחל לבתי-הספר, כי חיי אדם הם חיי אדם.

אני מתפלאה עליך גלית. זה שאת כל הזמן מדברת על זה - - -

אני אתן לך להתייחס, לך ולאבתיסאם בכל מקרה. בבקשה.

הביקורת שלי כלפי משטרת ישראל, ותת השיטור שלה כלפי החברה הערבית שהיא באמת פשע איום של עשורים נשמעת השכם והערב. אני לא מסירה אחריות מעצמי, או מהחברה היהודית בישראל, בטח לא מהמשטרה, שבאת, או תת שיטור, או שיטור יתר. לוקחת אחריות על המדינה, ואומרת חד משמעית - מדינת ישראל אשמה בין היתר בפשיעה בחברה הערבית, אבל אי-אפשר בסרפיס הקוסמטי והפלסטי, ולהדוף כל הזמן, וזה נורא מאפיין את החברה הערבית בישראל. אף פעם אין אינטרוספקציה, אף פעם אין בדיקה עצמית. באמת, אין יכולת. באמת, אין יכולת, תשימי לב איך שאת מתנהלת פה.

גם היסטורית, מי אשם בזה?

אני אומרת שבחלקה יש אנשי רוח ודת שמקדשים מוות, ומה לעשות? זה מה שהם עושים. ילדים שמגיעים למסגד ושומעים את זה, זה יחלחל. אם אפשר להינשא לארבע נשים, באמת, בסחר נשים איום ונורא, קטינות מועברות מחברון ומעזה לפזורה הבדואית. הילדים שלהם, הנשים האלה - תדברו על זה, הכול כרוך בכול. אלימות היא לא דבר קוסמטי, היא דבר מושרש, ויש לכם בחברה הערבית בעיה קשה מאוד עם הדבר הזה. אנחנו רואים את זה בסוף ברצח, ובוודאי זו הבעיה שלכם.

תודה, יושבת-ראש הוועדה, האמת, שעצוב לי שבמקום שאנחנו ננהל שיחה עניינית - - -

את לא נותנת.

סליחה, לא מקובל.

לא מקובל? הרגע עשית את זה חמש פעמים לא מקובל. אין לך מראה בבית? אין לך מראה? לא רואה את עצמה.

במקום שאנחנו ננהל שיחה עניינית וחשובה, על נושא של ביטחונם האישי של ילדים--

תפסיקו להטיף לרצח לא ימותו.

חברת הכנסת גלית, הבהרת את העמדה שלך.

שמסתובבים ברחובות אל היישובים שסובלים מטרור של ארגוני פשע, אתם, את, גלית דיסטל ושיקלי מוזילים את השיח הזה לסטריאוטיפים זולים. במקום שאת כל הזמן מדברת על אוכלוסיות מודרות, ועל אוכלוסיות מוחלשות כל שני וחמישי - - -

לא. זה זכויות אדם. תדברי על האוכלוסייה שלך. קצת תעזרי לאנשים בחברה שלך, נכון לגבי כולם.

לא יכול להיות שאת לא נותנת לה לסיים משפט. לא יכול להיות. נתתי לך לדבר, אמרת דברים שעוד שנייה התקפלה בכיסא, מספיק. תני לה לסיים משפט.

היא נתנה לי?

כן. אני נתתי לך. אני שמרתי על הזכות שלך, את יכולה לבדוק. שמעתי כל מה שאמרת. כל הדברים שלך נשמעו פה ברור. תני לה לסיים.

גלית דיסטל, ושיקלי, שכל שני וחמישי מדברים על אוכלוסיות מודרות, על זה שהם באים, במיוחד את, נציגה של האוכלוסיות המודרות, של המזרחים, של הדפוקים, של כל אלה. ואת באה, כשאתה מדברת על ערבים, כשאגב, הם מאוד קרובי משפחה שלך, את באה עם שק של סטריאוטיפים.

זה סטריאוטיפים. ארבע נשים בנגב, זה סטריאוטיפ? את מכחישה מציאות.

כשאיתמר בן גביר בא ומנופף באקדח שלו, תגידי לי מי האלים?

מה זה קשור אלי?

מי האלים? על מה את מדברת בכלל?

אני חייבת לסיים. את דיברת, נתתי לך את כל הזכות שלך לדבר.

אני רק רוצה לבקש סיכום לנושא הזה. זה נושא חשוב לגבי התלמידים של לוד.

אני מנסה להגיע אליו. אבל אמרתי שאני אתן לו.

משפט אחד. לגבי הנושא הרגשי – לטפל. אני רוצה גם שהרווחה, שהפסיכולוגים יתנו רוח גבית לנושא של הטיפול הרגשי של התלמידים שעכשיו מסתובבים בפחד וטרור ברחובות לוד. תודה.

וואו, אגיד את זה בשלוש, ארבע משפטים ככה בהכי ממלכתיות. דיסטל, אני אוהבת אותך, מה נעשה? את אומרת דברים נורא קשים לי, באמת, ועדיין אני אוהבת אותך כל פעם מחדש. מזכירה לעצמי, אני אומרת לעצמי – את גלית דיסטל אטבריאן, אני אוהבת אותה. אוהבת אותך.

גם אני אותך.

והקושי לא לעשות את ההבחנה בין המסוכנות לצבוע חברה שלמה במיזוגיניה שכולם מתחתנים עם ארבע ילדות.

לא דיברתי בהכללה. כל משפט שלי תייגתי, אבתיסאם.

רגע, יקירה, תקשיבי שנייה. אני הקשבתי לך מאוד, והתכווצתי בתוך הכיסא, אבל אני מקשיבה. לפעמים יש לנו אחריות מאוד גדולה - אני לא בטוחה שכל מי שמקשיב לך, ואני רוצה לחשוב על הקהל שכן מקשיב לי ולך. לא בטוחה שהמילה "הסתייגתי" – את גם בורכת, אלוקים בירך אותך במילים. אלוקים תעזור לי. תעזור לי ותן לי את האוצר מלים שיש לך הטובות ביותר שאת כותבת, ואני כל כך מתרגשת, ומשם גם התחברתי אליך. נכון. יש אלימות בחברה הערבית. ונכון, ויש ילדות שלפעמים מביאים אותן מכל מיני מדינות מצוקה בעולם, שחלק באים לחברה הערבית ומתחתנים איתן, וגם חברה יהודית ישראלית מתחתנים איתן. יש לנו סחר בבני אדם בתוך מדינת ישראל. יש סחר בנשים ובזנות בתוך מדינת ישראל, שחלקה החברה הערבית חלק ממנה, והחברה היהודית. אנחנו אחראיות למדינה הזאת ביחד. אנחנו נמשיך לפלג.

מסכימה עד עכשיו עם כל מילה.

יופי. אז אני רוצה להגיד. אם אנחנו נמשיך לפלג את החברות המוחלשות שאנחנו אותן גם מייצגות, והלא מוחלשות - - -

גם עם זה אני מסכימה.

תודה. בואי נחזור לדיון שלנו ולהגיד דבר אחד. אני חושבת שבאמת הסוגיה של לוד היא סוגיה משמעותית. היא מיקרוקוסמוס שצריך להתייחס אליו מבחינת האלימות, ומבחינת נוער - נערות ונערים שרוצים עתיד יותר, ולא רק ללכת למכון וייצמן, וחמש יחידות במתמטיקה. גם ללכת לאומנות, וגם ללכת לקולנוע, וגם ללכת לספרות ולתרבות. זה מקום שצריך לעשות שילוב בין חינוך לבין שיטור, לבין קהילה, לבין עירייה, לבין נשים מדהימות כמו שחאדה.

הדבר החשוב הוא באמת השילוב של כל המערכות יחד. גם משרד חינוך, זה התפקיד שלכם לאפשר. לא אותה שירין, שאתן מאוד אוהבות ומעריכות, תנו לה גם את המנדט לנהל את בית-הספר שלה. היא לא תהפוך אותו למשהו גרוע יותר, אלא להיפך. תסמכו עליה. בפעם הבאה שאומרת – תנו לי לנהל זום בבית הספר, אז תאפשרו לה. אל תהפכו אותה בין רגע למישהי שהיא מנותקת ממערכת החינוך, תעבדו ביחד, זה לא רע. תודה, גברתי.

תודה רבה.

אנחנו נמשיך את השיח איתך רונן.

המסר שלי הוא לא מסר כפול. שמעתי פה ואני לא רוצה לעשות את זה אישי, אבל שמעתי פה את חברת המועצה, המסר שלי הוא לא כפול. אני יודע שלעשות ביטחון אישי – צריך לעשות אותו לפעמים גם כשאתה קשוח, גם כשאתה אגרסיבי, גם כשאתה תקיף. יש בזה לא מעט פעמים שבהם זה לא נוח. לעמוד בפינת הרחוב ולרשום דוחות, זה קודם כל זה בשביל שהילדים יוכלו לחצות את מעבר החצייה. אחר-כך, זה בשביל לעשות בכוונה. אני לוקח את הדברים מכל מה ששמעתי פה. לוקח אותם לתשומת ליבי אחד אחד. רשמתי לי את מרבית הדברים, אני גם אצפה בזה שוב. איפה שאנחנו יכולים לעשות את הדברים יותר טוב – נעשה אותם. איפה שצריך לקחת לתשומת ליבנו, ולא עשינו מספיק טוב – נעשה את זה עוד יותר טוב. אני אומר את מה שאמרתי בתחילת דבריי – יש לי אחריות מלאה מקצה לקצה על הביטחון האישי של תושבי לוד. אינני מתחמק משום דבר. יחד עם זאת, צריך לקחת גם את זה בחשבון שאנחנו לא אחראים על תשתיות בנווה שלום. אנחנו לא אחראים על החינוך בנווה שלום. אנחנו לא הבודדים. אני משוכנע שמי שצריך להבין את הדברים מפי יבין אותם, הוא בטח שומע את זה בזום.

תודה רבה, רונן, אני חייבת לסכם את הדיון. אני מודה לחברות הכנסת המציעות, חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי, וחברת הכנסת אבתיסאם מראענה.

בשבוע הבא, ב-20 בינואר, הוועדה נוסעת לביקור בלוד, חברי הכנסת מוזמנים. גם מי שלא חבר בוועדה, אנחנו נמשיך שם גם את השיח שיש לנו עם רונן.

אני רוצה להגיד משהו. יש משטרה, והמשטרה בלוד, כפי שגם אמר ראש העיר מגוייסת, ואני בטוחה שאתם עושים את מירב המאמצים. ועם כל זה, החיים בלוד הם סיוט מתמשך - ירי כל לילה בלי הפסקה, אנחנו יודעים שזה מגיע מארגוני הפשיעה, ואנחנו חייבים להיות שם כדי להחזיר לתושבים את השקט.

אנחנו נמשיך ללוות את לוד. לוד הופכת safe city , זה אומר שכל העיר תהיה מצולמת, זה דבר שתקצבנו אותו, והוא אמור לצאת כבר ב-2022, ביחד עם החיזוק גם כוח מג"ב וגם של המשטרה. אני ביקשתי ופניתי לראש הממשלה לקיים דיון בנושא "שומר חומות", וערים מעורבות, ובכלל, החזרת הביטחון. אני מאוד מקווה שבתקופה הקרובה התקיים דיון בקבינט המדיני ביטחוני, שגם השרים ייחשפו למשה שאנחנו עוברים כאן בוועדה.

בכל מקרה, הוועדה לא מתכוונת להרפות מלוד. אני מודה לכל הנציגים שהגיעו. אני מודה לחברות הכנסת. אני יודעת שהשיח פה לפעמים הופך קצת קיצוני לשני הצדדים, וכי כולם מדברים פה מדם ליבם. המטרה היא שילד יקום בבוקר, יילך לבית-הספר ויחזור הביתה. זהו. שלא ירצחו אותו בדרך למכולת. שלא ירצחו אותו בגן משחקים, ושגם לא יהרגו את אבא שלו. זו המטרה, ואנחנו כוועדה נפעל בלי הפסקה כדי שיהיה ביטחון לתושבים במדינה הזאת, ובטח ובטח לתושבי הערים המעורבות. תודה רבה לכולם.

הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:15.