פרוטוקול של ישיבת ועדה
הכנסת העשרים-וארבע
הכנסת
54
ועדת החוץ והביטחון
19/01/2022
מושב שני
פרוטוקול מס' 74
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום רביעי, י"ז בשבט התשפ"ב (19 בינואר 2022), שעה 9:00
ישיבת ועדה של הכנסת ה-24 מתאריך 19/01/2022
הקמת "בית חם" להלומי קרב
פרוטוקול
סדר היום
הקמת "בית חם" להלומי קרב
מוזמנים
¶
לימור לוריא - ראש אגף שיקום נכים, משרד הביטחון
אל"מ לוסיאן טצה-לאור - ראש מחלקת הבריאות, חיל הרפואה, צה"ל
לורן דגן עמוס - הלומת קרב, מרצה, פורום דבורה
ארז סבן - נכה צה"ל
נדב וירש - נכה צה"ל
גל רויטשטיין - נכה צה"ל
נחום לאמור פרידמן - יזם חברתי, מתמודד עם פוסט-טראומה מהשירות
יחיאל חן דדון - נכה צה"ל
ליאת קוטנר - מתנדבת במאבק והתמיכה להלומים
מעיין ריף - פסיכולוגית, מתנדבת במאבק והתמיכה להלומים
עידן קלימן - יו"ר ארגון נכי צה"ל
פרופ' מרק וייזר - מנהל אגף הפסיכיאטרי בבית חולים שיבא
פרופ' יוסי בלז - יושב-ראש ועדה מיוחדת לבחינת נושא האלימות והאובדנות בקרב לקוחות אגף השיקום
היו"ר רם בן ברק
¶
בוקר טוב לכולם. אני פותח את הישיבה, ישיבת המעקב, בנוגע לטיפול בנפגעי PTSD, הלומי קרב, ובעיקר במעקב אחר בניית בית חם לאותם אנשים שנפגעו.
אני מודיע ומכריז שלפי סעיף 120(ב)(2) לתקנון הכנסת, הישיבה הזאת לא חסויה. אני מבקש, על מנת לאפשר זכות דיבור לכולם, לכמה שיותר פונים, ויש הרבה, לא יותר משלוש דקות לדובר. אני מדגיש שהישיבה הזאת משודרת. ולכן, מצנעת הפרט, אם למישהו יש בעיה עם זה, אז שייקח בחשבון שהישיבה משודרת ורואים את מה שקורה פה.
אני רוצה להגיד שמלחמה זה דבר נורא ופעילות קרבית זה דבר קשה. ולצערי הרב, אנשים נפגעים. אלה אנשים שאנחנו שולחים אותם והם נשלחים על ידינו, על ידי המדינה, לבצע פעילות מלחמתית כדי להגן עלינו מפני האויבים שלנו. הם נפגעים בצורות שונות. ואחת מהפגיעות הקשות ביותר היא הפגיעה בנפש. לצערי הרב, מדובר על כ-5,700 נפגעים כאלה, כמה שאני יודע, אולי יותר. ובהחלט היא פגיעה קשה שרודפת אותך כל החיים. והתפקיד שלנו הוא לוודא שהם מקבלים את המענה הטוב ביותר האפשרי מטעם המדינה. ובשביל זה אנחנו עוקבים מקרוב כאן בכנסת אחר הפעילות שנעשית במשרד הביטחון.
אנחנו נתחיל לפי רשימת דוברים. נתחיל בהתחלה עם אנשים, לוחמים. אז אני מבקש מיקי מואב. לדעתי, הוא נמצא בזום.
יקי מואב
¶
תודה רבה, כבוד היושב-ראש וחברות וחברי הוועדה. הגשתי לכם מסמך, אז באמת אני לא אקריא את כולו. אני אחזור רק על כמה נקודות מרכזיות. אז אני בן 69. גרוש כמו 70% מהפוסטים. סגן אלוף במילואים, חתן פרס ביטחון ישראל ובכיר לשעבר בתעשיות הביטחוניות. 21 רגל, 50% פוסט-טראומה. פוסט-טראומה התפוצצה אצלי 35 שנה אחרי מלחמת יום כיפור. שכחתי להגיד. הנכות שלי היא כולה ממלחמת יום כיפור.
ואני רוצה לעמוד על כמה נקודות שאותן גם כתבתי. אז דבר ראשון, יש דבר כזה והוא נקרא "בית מאזן". הוא פשוט לא מתאים לנו, כי הוא מיועד לחולי נפש. ואנחנו לא חולי נפש. אנחנו פגועי נפש. ובאנלוגיה גסה, זה כמו להכניס פצועים של מחלקה אורתופדית למחלקה אונקולוגית. אין לנו את אותו עולם תוכן, ואנחנו לא מדברים באותה שפה. והלומי קרב מסתדרים אחד עם השני. בקצרה, אנחנו פשוט מריחים אחד את השני.
אז אנחנו צריכים את הפינה משלנו. ואם חולי הנפש מקבלים את חלופת האשפוז הזו, אז אין סיבה שאנחנו לא נקבל אותה. חוץ מזה שזה הרבה יותר זול מאשר אשפוז בבית חולים, כי תחשבו על כל התקורות. אפשר לבדוק את הנתונים גם עם משרד הבריאות. והחלופה הזאת, מה שהיא אמורה לתת לנו זה גם כשאנחנו נמצאים באחד המצבים הקשים שלנו, ואנחנו, לצערי, נמצאים יותר מדי, אם זה דיכאון עמוק ואם זה התקפי חרדה. ואם אני מסתכל על עצמי ברבעון האחרון, הייתי ארבע פעמים במיון פסיכיאטרי עקב התקפי חרדה. הייתי בחודש דיכאון. וככה הדובדבן שבקצפת, גם אושפזתי בבית חולים בעקבות דיסוציאציה. לצורך העניין, זה איזשהו נתק מהמציאות שהייתי ב-1973. אני רוצה להגיד שבכל חמשת האשפוזים שלי אף פעם לא פגשתי PTSD. ואין עם מי לדבר. ואין את היכולת הזאת לתקשר, שהיא לפעמים יותר חשובה מאשר היכולת שמסוגל לתת לך פסיכולוג ופסיכיאטר ויש לי שניהם יוצאי דופן. הם הצילו את החיים שלי בניסיון התאבדות שהיה לי.
וכל מה שצריך לעשות הוא לארגן את הבתים האלה ולהביא את כוח האדם. ושוב, כוח האדם הוא הרבה פחות מאשר החלופה המקבילה של אשפוז בבית חולים.
ומה שאני מציע, כדי שהנושא ייסגר מהר ולא ייגרר, הוא להקים ועדה. יש באגף השיקום את הסגן דן, שהוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה. הוא גם בן אדם הגון. צריך להוסיף לזה כמה נציגים: נציג של משרד הבריאות, מנהל בית מאזן.
יקי מואב
¶
נציג ארגון נכי צה"ל ושני נציגים של פוסט-טראומטיים. אני מבקש אחד מהם. ופשוט שהוועדה תגיע למסקנות ותציג את זה לוועדת החוץ והביטחון תוך חודשיים. ואז לפחות נדע איפה אנחנו קיימים, ואם משרד הביטחון להמשיך בנושא הזה או משרד הביטחון חושב שזה לא חשוב מספיק.
היו"ר רם בן ברק
¶
תודה רבה, יקי ותרגיש טוב. בשביל זה בדיוק אנחנו יושבים, בשביל לראות איך מקדמים את הדברים האלה.
הדובר הבא יהיה גל. אני מבין שהוא כאן, נכון? גל?
גל רויטשטיין
¶
שמי גל רויטשטיין, נכה צה"ל, הלום קרב. קיבלתי הכרה עכשיו, רק אחרי מקרה איציק סעידיאן, כשהגשתי את התביעה בשנת 2001.
גל רויטשטיין
¶
הגשתי את התביעה בשנת 2001. הגענו לפה היום קבוצה בעצם לייצג מספר נקודות, וכל אחד ידבר על הנושא שלו. ויש לנו עוד חבר'ה בזום, לכן אני מנסה לקצר ולמקד.
אגף השיקום הגיש פה בתוך הנייר, ואני מתאר לעצמי שהם יציגו בהמשך את התוכנית שלהם להקמת נקודה חמה ובית חם. ויש לנו פה בהמשך את הנציגים שהגיעו איתנו מטעם האזרחים שלצערנו היום מרבית התמיכה שלנו נעשית על ידי האזרחים, שיציגו את הפתרונות שישבו יחד איתנו ועם תל השומר לעשות את זה בצורה נכונה יותר. לצערי, גם היום שמונה, תשעה חודשים אחרי מקרה איציק סעידיאן שנעשה איזשהו פנל מצד האגף על איך להתייחס אלינו בתוך הדבר הזה, הפנל לוקה בחסר ויש בו הרבה הרבה חורים גם מבחינת ההתייחסות אלינו, מבחינת ההתנהלות של הדברים ומבחינת המיקום שלנו בתוך האוכלוסייה הציבורית.
כמו שהתחיל להגיד פה יקי, הלומי קרב לא יכולים להיות מאושפזים בתוך האוכלוסייה הציבורית גם במקרי קיצון ובמיוחד במקרי קיצון. ושם זה המקום לעשות את הפרדה.
אנחנו כן יודעים שיש איזשהו תהליך של הקמת מבנה נפרד בתוך תל השומר, אבל כל הדרך עד הגעה לאותו מבנה, ויעמיקו בזה אחרים פה היום, לוקה בחסר ויש דרך מאוד ארוכה לסדר את זה.
הבעיה המקורית מתחילה בזה שאנחנו עדיין נמצאים בשירות הצבאי. בטירונות לימדו אותנו שיש אחד מקדימה ואחד מאחורה. מקדימה המפקד צועק: אחריי, ומאחורה יש מישהו חזק שדוחף את הכי חלש. אבל כשאנחנו נהיים חלשים, מי שאמור להיות מאחורינו ולדחוף אותנו קדימה הוא אגף השיקום. והיום הוא לא נמצא שם. וזו בדיוק הבעיה, שזה שהיום אזרחים, ותשב פה אחת מהאזרחיות ובזום יהיו עוד, שהם אלה שהיום עוזרים לנו ומלווים אותנו כשאנחנו מגיעים לאותן נקודות קיצון ומגיעים לחדרי מיון. והם בעצם עוזרים לנו היום להראות – אנחנו היום לא באנו להגיד רק מה לא בסדר; באנו להראות איך אפשר לעזור לנו; באנו ללמד איך לטפל בנו. וחשוב לנו שיבינו שהסטיגמה, שהלומי קרב הם רק צועקים ורק אלימים, היא לא נכונה. בקרבנו יש אנשים מוסמכים בעבודה סוציאלית, בפסיכולוגיה, אנשים טיפוליים. גם אני הייתי חלק מתוך מערך השיקום של תל השומר בבריאות הנפש לכלל הציבור. ואם ייעזר בנו וילמדו איתנו איך לטפל בנו, הדרך לפתרון תהיה הרבה יותר מהירה.
וגם כשמדברים על בית חם, אם אנחנו נסתכל היום על אוכלוסיית האוטיסטים בישראל, הבוגרים, שחיים בהוסטלים, יש להם הוסטלים מסודרים, מופרדים משאר האוכלוסייה, עם חדרי בידוד להתקפים פסיכוטיים, עם השגחות של צוות מקצועי, עם פיקוח ובקרה של הרווחה ושל משרד הבריאות. ופה זה המקום שמשרד הבריאות צריך להיכנס לא רק בבתים החמים, הוא צריך להיכנס גם בתוך הוועדות – ובזה יעמיקו חברים שלי – ולעזור, לתת פה את המענה. אם ברגע זה מתקיימים דיונים על רשלנות רפואית בכנסת, בכל הוועדות, אבל בנושא נכי צה"ל והעובדה שנמנעים טיפולים רפואיים, ובמקום לבדוק אותנו מבחינה רפואית, נעשית פה מסחרה על אחוזים ומספרים, כי חושבים שאנחנו רודפים אחר הכסף. את זה אף אחד לא טוען. ורשלנות רפואית פושעת, זה ההגדרה של מה שקורה בוועדות הרפואיות היום, ובזה יעמיקו חבריי.
כל אחד פה, מי שבא לדבר, התעמק ולמד נושא. ואני מבקש שתקשיבו להם. ואני מבקש מהם, כמוני, להישאר ממוקדים ולא להתלהם. אנחנו רוצים שהדיון הזה באמת יהיה דיון חינוכי לכולנו. ואנחנו מעריכים את הבמה הזאת שניתנה לנו.
אבל לנו חשוב להבין שבלי צוות מיומן, מקצועי, ליווי מאל"ף עד תי"ו, כמו שליאת תציג פה בהמשך, אנחנו לא נוכל לפתור את הבעיה. בית מאזן הוא הפלסטר למקרי קיצון. אם אנחנו נפתור את הבעיה בבסיס, אנשים לא יגיעו בכלל למקום של הבית המאזן.
ובזה אני אסכם. מאוד מאוד חשוב לי להודות שוב על הבמה הזאת. אני מקווה שחבריי ימשיכו את שאר הנקודות בצורה מדויקת. תודה רבה.
היו"ר רם בן ברק
¶
תודה רבה, גל. אנחנו עוברים לדובר הבא. אני באמת מבקש לקצר, כי אני רוצה שכולם ידברו. ארז, אתה נמצא פה איתנו. אהלן, ארז.
ארז סבן
¶
שלום. תודה רבה לכולם על ההזדמנות להביא את הדברים. הבלגן שלנו התחיל בעצם כבר לפני שבע שנים כשזיהינו את הוואקום, בצעקה הראשונה של עידו גל רזון, ושם בעצם התחלנו לתת מענה לוואקום שהמדינה לא נתנה.
ארז סבן
¶
אנחנו הלומי קרב שפשוט היינו בלי גופים, בלי שום דבר. כשהבנו שאי-אפשר לעבוד בצורה עצמאית, ניסינו להקים עמותות. אם תעשו את הסקר, אתם תראו שכל הדבר הזה נפל וקרס. אף פעם לא הצלחנו לנהל בעצמנו. זה חייב להיות בגיבוי של המערכות במדינה. בהתחשב בזה שיהיה גיבוי של המדינה וגיבוי של צוות רפואי כמו שצריך, למדנו במשך שש שנים איפה הנפלים ואיפה אנחנו דורכים ונופלים כל פעם בהגעה במקרי קיצון למחלקות או לטיפולים. בהקמה של הבית הבטוח או בהקמה של המוקד הטלפוני בעצם מפספסים מספר נקודות, שכל נקודה יכולה להוציא את ההלום ממצב הזה ב-180 מעלות. המערכת כיום בנויה שההלום, ברגע שיבוא לבקש עזרה, ילך וידרדר עמוק עמוק יותר במצבו.
עוד לא דיברתי על זה שאין מענה טיפולי בפריפריה, אין מענה טיפולי ברחבי הארץ. כולם מגיעים בקשיים לתל השומר. אח – סליחה – הבעיה שלנו מתחילה בזה שאנחנו לא יכולים לקבל את המערכות הקיימות. ולכן אנחנו נמנעים מלהגיע לקבל טיפול. אנחנו נמנעים מלהגיע לקבל טיפול, ולכן אנחנו הולכים ושוקעים יותר ויותר בתוך הבית. המצב הולך ונהיה יותר ויותר חמור, ואנחנו מגיעים למקרים שבהם אין חזור. אם אנחנו נשים לב לכל אחד מהצדדים, מהתחלה של הפנייה למוקד, בליווי מהמוקד לבית החם, מהבית החם בליווי למיון, כל התהליכים צריכים לקרות. אבל צריכים להתאים אותם לנו, הלומי הקרב. אין מה לעשות, אנחנו אוכלוסייה שונה. הבעיות שלנו בין אחד לשני הן שונות, הן לא זהות. ולכן הפתרונות צריכים להיות מותאמים בליווי לאותו הלום.
גל רויטשטיין
¶
אני אוסיף אחד משפט על הדברים של ארז. הכותרת: רפורמת "נפש אחת", היא כותרת יפה. אבל עד שלא תהיה התייחסות ל"נפש אחת" אין שני נכי צה"ל זהים. אין שני אנשים שנפצעו בשירות הצבאי שחווים את החיים אותו דבר.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
אפשר לשאול אותו שאלה? כשאתה אומר שאין מענה רב ואתה צריך להגיע רק לתל השומר, אתה יכול לתת שתיים-שלוש דוגמאות לטיפולים שאין בפריפריה?
גל רויטשטיין
¶
באילת אין פסיכיאטר. בכל העיר אילת, שיושבים כרגע 300 הלומי קרב, אין פסיכיאטר. זו דוגמה אחת. יש לנו רשימות שלמות, והוגשו לאגף דוחות שלמים מטעמנו על הנושא. ונדב, אני בטוח, ישמח להרחיב.
נדב וירש
¶
אז נעים מאוד. קוראים לי נדב וירש. נפצעתי בצוק איתן ב-2014. אני הלום קרב, הלום קרב וגאה. אני מייצג הרבה מאוד אנשים שלא זועקים את זעקתם.
ראשית, אני רוצה לדבר על הוועדות הרפואיות. ממה שאנחנו עדים, אנחנו אחרי חודש, אחרי הוועדה של אפרת רייטן לגבי נושא הרווחה, אנחנו העלינו טענות ובקשות ועדויות על דברים שנעשים בתוך הוועדות הרפואיות. עכשיו, אני מבין שמשרד הביטחון לא רוצה לטפל והשר הממונה, שאני מאוד מאוד מעריך אותו מבחינה אישית, אבל אני לא רואה שום התייחסות בנושא הזה. אף אחד לא מטפל בעניין של דברים שכביכול אומרים על הטרדות מיניות, על דברים שבעצם אומרים על התעללויות, על דברים שהם נורא נורא בסיסיים.
עכשיו, כשאני מדבר על הוועדות הרפואיות, אני מאוד מאוד אשמח שכן אולי נעלה איזה מנגנון פיקוח מסוים להלומי הקרב, ללוחמים, כי סופו של דבר מדובר בלוחמים שנכנסים לשם. הפיקוח הוא שיהיו מצלמות ויהיו הקלטות. כמו שאגף השיקום יודע לשים עלינו האזנות ויודע לעקוב אחרינו, מצופה שאתם תשמרו גם עלינו. אנחנו לוחמים.
היו"ר רם בן ברק
¶
רגע, אני רוצה להבין את הנקודה. אתה מבקש בעצם שבתוך אותם בתים חמים, שאני מקווה מאוד שיקומו, ובאותן ועדות רפואיות יהיה איזשהו משהו מקליט כדי שאפשר יהיה בדיעבד לבדוק תלונות.
נדב וירש
¶
בדיוק. כביכול גם לצד השני. אם הגופים טוענים עכשיו שהייתה תקיפה והייתה צורה אלימה, אז אנחנו יכולים לדעת מה קרה שם בתוך האירוע. עכשיו, זה רק אחד מהדברים. יש עכשיו סוג של אמירה להוציא כל כך הרבה דברים החוצה לפועל. למשל, כלבי שירות. למשל, הפרויקט המשפחתי, שזה דבר מאוד מאוד מבורך בעיניי, שאנחנו צעירים יכולים לקחת עכשיו חלק ולהצטרף למשפחות של הלומי הקרב ולקח אותם בחונכות. מה שמאוד מאוד מפריע לי הן התבניות הישנות שעדיין לא התשנו. התבניות שלכם עובדות בצורה מאוד מאוד ברורה, שאני כבר ראיתי את השיטה. אם יש לך חברה – יורד לך 5%. אם אתה גר אצל אימא שלך – אתה נשאר על אותם אחוזים. במידה שאתה ממשיך בחיים ואתה הולך לעבוד בחברת הייטק אבל אתה יודע שאתה תיפול, אתה יודע שאתה תיפול – אתה תקבל את ה-20% שלך. ואז כשאתה מקבל את ה-20% שלך, אתה מתחיל את המאבק שלך בחיים.
מה המאבק שלך בחיים, חבר הכנסת רם בן ברק? השאיפה וההישרדות שלנו, ההישרדות שלנו היא יום-יומית. מה הכוונה? כשאתה מגיע למקום עבודה, רוב הסיכויים שאתה לא נישאר. רוב הסיכויים שאתה נושר, כי המצב הנפשי שלך לא תקין. אגף השיקום לא נותן שום מענה לאנשים עם 20%. הם נותנים רק פסיכולוג ופסיכיאטר. והם יודעים בדיוק מה קרה לי ולעוד עשרות והרבה מאוד של חיילים. ומה שקורה בפועל – השיטה הזאת של לתת ה-20% ואת ה-19% חייבת להיפסק. אם אתם נותנים עכשיו 20% - - -
נדב וירש
¶
זמני, כמובן. רגע, רגע, זה עוד דקה. היא חייבת להיפסק. אתם חייבים להבין שאתם מתעסקים פה עם לוחמים. אתם שכחתם שהלכנו לקרב ואנחנו צריכים - - -
נדב וירש
¶
אני אשמח. ודבר האחרון, מבחינתי, המציאות של הלומי הקרב היא מציאות בלתי נתפסת. וזה פשוט לא הגיוני. הטלפון שלי מקבל עשרות אלפי הודעות מאנשים הלומי קרב שזקוקים להיכנס "לתגובות קרב" בתל השומר. מה שקורה בפועל – אין מקומות בתל השומר. אין מקומות במקומות כמו שלוותה. אין מקומות בשום מקום. אנחנו צריכים להתקשר, אני צריך להתקשר לעידן קלימן, יושב-ראש ארגון נכי צה"ל, בשעה 24:00 שיכניס לי גיבור ישראל לתוך המחלקה בתל השומר, שאני בקושי מצליח להחזיק את עצמי. עכשיו, המציאות הזאת חייבת להשתנות.
נדב וירש
¶
זה לא ייתכן שאנחנו אנשים, נכי צה"ל, שבסך הכול רוצים לעזור אחד לשנייה, יהיו בתוך המציאות הזאת שאנחנו צריכים להתקשר למנכ"לית אגף השיקום, ואם זה להמשיך ולתקשר לעידן, ואחר כך אתה שומע שבתוך הוועדות הרפואיות ההתעללות עדיין נמשכת. אלה דברים שאני לא יכול, לא אהיה מוכן לקבל אותם. תודה.
היו"ר רם בן ברק
¶
גל, גל, גל, גל, בוא אני אספר לך משהו. אנחנו מנהלים כאן דיון, אני מנהל אותו. אני נותן רשות דיבור. אתה קיבלת את רשות הדיבור שלך. יש עוד 15 אנשים שרוצים לדבר. אל תיקח להם את הזמן. אנחנו שמענו אותך. בסוף, אם תרצה להעיר הערה נוספת, תעיר אותה. אחרת, אתה מבין, זה לא ייגמר כאן לעולם. יש כאן סדר של דיון.
ליאת קוטנר
¶
כן. שומעים? היי. אני ליאת קוטנר. ואם אתם יכולים להסתכל על המצגת של "המסייעת", מסייעת לשקם את כוחנו. יש לי שותפה, מעיין ריף.
ליאת קוטנר
¶
לשתינו יש עבר שיקומי כלשהו עם נכי צה"ל והלומי הקרב. אנחנו למדנו ביחד, אני ומעיין, אתם תכף תראו אותה, פסיכולוגיה והיה לנו חלום לעשות באמת שיקום. ומה שקרה לפני עשרה חודשים – יצא לנו להגיע למאהל לתמוך, ואני נשארתי שם חמישה שבועות במאהל על מנת לתת להם את התמיכה גם במאבק. זה לא פשוט להיות במאבק מול אגף השיקום. ומעיין, כמובן, תמכה ועשינו ביחד משהו שניסינו לבוא ולצעוק את המצוקה קצת בדרך שלא שלהם, אלא שלנו כאזרחים, כאזרחיות שמסתכלות על הדבר הזה ולא מעט בוכות לילות וימים איתם על איך אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, נותנים לדבר הזה לקרות יום-יום. אלה החיילים של כולנו.
אז אני רגע אסביר מה עשינו פה. זה סוג של כתב אישום שהם יצקו אותו בנו בעשרה החודשים האחרונים, ואנחנו חשבנו שב"נפש אחת" יהיו פתרונות לפתרון הכי הכי הכי SOS דחוף שיש, שזה המצוקה האמיתית לבית חם לטיפול מיידי. ומה שקורה עכשיו, שזה השקף הראשון, אני מבקשת לשים את המצוקה – נכה צה"ל, הלום קרב, הוא בעצם לקוח שבוי של קונספציה ושיקום בתוך אגף השיקום, ואין לו מקום אחר לעשות בכלל את הדבר הזה. זאת אומרת, שזה רק שם. ומה שקורה כרגע וגם מה שהבנו שהם עושים לאחרונה, כי כן ניסינו להיות בשיחות ולא כל כך – זה איכשהו הבנו מה הם עושים – זה אחד, יש קו חם, על זה אנחנו מברכים. זה הדבר הראשון שצריך לקרות. אתם רואים, מוקד, עזרה נפשית של נט"ל.
ליאת קוטנר
¶
כן. ואנחנו מברכים על כך. אנחנו תכף נגיד מה אנחנו חושבים שצריך להיות שם בתמיכה. שניים, יש הערכה פסיכיאטרית. אני מראה את השרשרת הזאת, המקוטעת, שכרגע ישנה ואין בינה שום קשר ואני אגיד גם שום אחריות, ואנשים האלה נופלים בין הכיסאות. הערכה הפסיכיאטרית, אם הגעת לקו החם, אתה מופנה – נדבר על זה אחר כך קצת יותר – אתה מופנה בדרך כלל לאיזושהי הערכה פסיכיאטרית. כרגע ההפנייה היא למיון. אין שום דרך אחרת.
ליאת קוטנר
¶
הם מופנים כרגע למיון. ובדרך כללי, ממיון כללי הם עוברים ל"קובייה", שזו הערכה ומיון פסיכיאטרי במחלקות פסיכיאטריות, סטייל תל השומר. ואז או שיש אשפוז או שיש בית בטוח שעכשיו הם בטח ידברו על זה, כי שמענו על זה, לשלושה ימים בלבד, או חזרה הביתה. ויש גם את המצב הזה שאתה מגיע לבית בטוח או ל"יחידה לתגובות קרב". עכשיו היה איזה דין ודברים לאחרונה עם אגף השיקום. ואחד הדברים שאנחנו מצאנו כמתווכות ותומכות הוא שדווקא ה"יחידה לתגובות קרב" מאוד מאוד תאמה לצרכים שהם הציגו ולמעטפת שהם רוצים, שאנחנו נדבר על זה בשקף הבא, שבסוף, מה שאנחנו רואים פה, שהמצוקה בדרך שהם עושים אותה, ואני ממש ממש מקצרת, מביאה – כשאתה מגיע הפוך הביתה, ומה שקורה הוא שאתה חוזר למצוקה. שזה מה שקורה עכשיו. אני ניסיתי לתאר את זה הכי גרפי, פשוט, עם איזה סוג של ניסיונות של מה הם רוצים לעשות ומה הפתרון שאנחנו מציעים.
אז קודם כול, אנחנו כ"מסייעת" ראינו צורך שכל אחד שמתקשר ויש לו מצב מצוקה, צריך שתהיה איתו מסייעת, כי יש איזה מצב כרגע של ניגוד עניינים, של ניגוד אינטרסים של לקוח שהוא לא לקוח בעצם, הוא לקוח שבוי. ובתוך כל הדרך הזאת, מה שאנחנו עושות בהתנדבות עשרה חודשים 24/7, לצערנו הרב, אנחנו רק שתיים, זה לתמוך בהם בכל התהליך, כי יש כאלה שצריכים הכרה, שלא מוכרים בכלל, ויש כאלה בתוך ההכרה שלהם נמצאים, זה כמו גלים, באיזשהו שלב של פוסט-טראומה. ואז מה שקורה, מה שאנחנו מציעות לעשות, הוא שכשיש מצוקה הם פונים לקו החם, כשהקו החם נהדר. כולנו תקווה שבאמת יש קו מקצועי, מכיל, תומך, ומפנה להמשך, ששם אנחנו רוצות או אזרחים או גוף מפקח שהוא על ידי כולם, הוא סוג של מסייעת שמלווה את אותו הלום. אותו הלום לא יכול להתמודד באותם רגעים עם הביורוקרטיה. הוא לא יכול. הוא בפוסט-טראומה, הוא בתוך התקף. הוא צריך עזרה. ופה אנחנו מציעות שמהרגע שיש בו הבנה, שיש בו הלום באקטיבציה של PTSD, צריך שיהיה לו איזה סוג של ליווי. הליווי הזה ממשיך לנקודה החמה. אנחנו דורשות ודורשים נקודה חמה מיידית, שיש בה אבחון פסיכיאטרי. הנקודה הזאת היא עזרה פסיכיאטרית והערכה, שאז אתה – הלוואי שזה יהיה ב"תגובות קרב", כמו שהם רוצים, בתל השומר – אבל בבית הבטוח, שמה שהבנו שהם הולכים להציע כרגע כאיזשהו מודל, לא כבית חם, אלא כמשהו שהוא ביניים, לא יכול להצליח בגלל שיש פה באמת נושא מאוד מסוים של אוכלוסייה ייחודית.
היו"ר רם בן ברק
¶
בשקף הקודם כשתיארת את המצב, אז זה קו חם שהיום הקימו אותו, משם הערכה פסיכיאטרית, ואז הבית הבטוח. ואת אומרת שבלב הזה צריכה להיות מסייעת יחד איתם, מסייעת או מסייע.
ליאת קוטנר
¶
כן. מה שקורה בשלב הזה, הם הולכים למיון תל השומר, מתחילים ממיון כללי ועוברים לפסיכיאטרי. אנחנו חושבות וחושבים שבתוך הנקודה החמה כבר צריך להיות האבחון. הוא לא חייב להיות בתוך המחלקה הפסיכיאטרית. אנחנו רוצים נקודה שהיא אך ורק עם איזשהו אבחון של מה עושים עם אותו הלום. ואז גם יש פה בעיה - - -
ליאת קוטנר
¶
אז זו הייתה הצעה שזה יישב ב"יחידה לתגובות קרב" בתל השומר. והוצע לנו לפני שלושה שבועות, ופתאום זה השתנה למשהו שאנחנו ממש לא מבינים מה הפתרון.
ליאת קוטנר
¶
רגע, שנייה. אז אני מגיעה לבית הבטוח. יש לי פה בדיוק עוד שני סעיפים. בית בטוח שזאת ההצעה שכרגע מונחת על השולחן וניסיתי להבין אותה. והבנו שיש בה כמה דברים טובים. אני אתחיל עם הטוב. הם יכולים להגיע עם הכלב, אוקיי? שזו אחת הבעיות שלהם בבתים מאזנים. הם יכולים להגיע עם התרופה, הגראס הרפואי שלהם, שבבתים מאזנים הם לא יכולים להגיע. בבית בטוח הם מציעים להם אך ורק שלושה ימים, שזה רק: תתעשת על עצמך ותחזור הביתה או תיפלט שוב למערכת או אלוהים יודע לאן, כי אנחנו לא הבנו בדיוק מה הם אמורים לעשות אחרי שלושה ימים. וגם קיבלנו על זה הסבר שהוא מאוד, כאילו, לא ברור לנו. כי במודל שאני חושבת שהם יציגו הם אומרים שהם לא יכולים לטפל במישהו שהוא לא בתהליך ההכרה. הם לא יכולים לטפל במישהו שהוא אלים. הם לא יכולים לטפל במישהו שהוא אובדני. הם לא יכולים לטפל במישהו שהוא פסיכוטי. הם לא יכולים לטפל במישהו עם סמים או אלכוהול. הם לא לטפל – חוץ מגראס, כן? יש המון למה לא. וזה לא פותר שום בעיה, מה שהם כרגע מציגים.
עכשיו, אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו כבר עשרה חודשים אחרי החתימה של "נפש אחת". ועדיין הלומי קרב מאז איציק סעידיאן – שיהיה בריא; אני שולחת לו בריאות שלמה ומהירה – עדיין אנחנו מדברים – אני לא מצאתי את הנתונים כי הנתונים נסתרים – אבל בין 200 למשהו כזה בערך, כל מיני, מלמעלה למטה, שניסו להתאבד, ובערך עשרה, חלקם מוכרים, חלקם לא מוכרים, שאכן הצליחו. עכשיו, אני לוויתי אחד כזה, סיפור החבל, והוא נוראי.
ליאת קוטנר
¶
מה שאנחנו מציעות הוא בית חם שיש בו פסיכיאטר. כולה מדובר, תסלחו לי, בפסיכיאטר, שניים, שזמינים בבית חם. כל השאר, זה כל המודל. יש פה בעיה שאין פה את הדבר הזה שנקרא פסיכיאטר שיבוא ויאבחן את הליווי הזה שאנחנו צריכים לעשות איתם.
אני מסיימת. אמרנו להחזיר אותם הביתה, להמשיך ללוות אותם, להמשיך להסיע אותם. אנחנו רק דיברנו על הקצה שהוא חירום, בית חם ונקודה חמה. וזה חייב לקרות שלשום, כי אני ומעיין לא מצליחות לעמוד בעומס וכמעט נכשלנו לפני שלושה שבועות. וזאת תעודת עניות.
אני רוצה רק להקריא משהו אחד, לפני שאני מסיימת. מבחן התוצאה מדבר בעד עצמו. מלפני שנה, מאז מאהל המחאה מול אגף השיקום, בעקבות ניסיון ההתאבדות של איציק סעידיאן – שעוד פעם אנחנו שלוחים להם הרבה הבריאות, למשפחת סעידיאן ולאיציק בפרט – אחרי עשרה חודשים, מאז חתמתם על רפורמת "נפש אחת", אתם פה, בכנסת ישראל, שאמורים לקחת חלק בדבר הזה שישקם, עדיין יש 200 ניסיונות התאבדות, שלא זכו לטיפול, ומהם עשרה מצאו את מותם. אז ה"מסייעת" ומה שאנחנו מנסים להגיד פה – פתרונות התמיכה והטיפול והשיקום שהצענו ייתנו מענה אפקטיבי ועכשיו כשאפשר לפתור. לא מחר ולא עוד חודשיים, כי אנחנו עשרה חודשים מחכים לזה. ויש לנו פחות הלומים חיים.
אז מה שאני רוצה להגיד – תנו לנו הזדמנות לסייע, כי לא הצלחתם, כי נכשלתם עוד פעם ועוד פעם כוועדה.
מעיין ריף
¶
אני לא אגזול הרבה מהזמן. ליאת פחות או יותר נתנה את הדברים העיקריים. אז קודם כול, שמי מעיין ריף. ואני אזרחית מלווה לא מעט הלומי קרב בעשרה החודשים האחרונים, מאז מאהל המחאה. ובמקצוע שלי אני פסיכולוגית.
אנחנו מבינים שיש איזושהי בעיה במערך בריאות הנפש במדינה בכלל. אז בהמשך למסייעת, שעליה ליאת דיברה, למעשה במצב נורמלי לא היה צורך בזה. יש המון בעיות, כגון איזשהו שבר גדול באמון. גל דיבר על רשלנות רפואית וגם שאר החברים. אז בעצם נוצרת מעין טראומה משנית מהנושא הזה. גם הנושא של מטפלים שצריכים לחתום על ויתור סודיות ונתונים מסוימים מועברים לחברי בוועדות, שמשנים דברים בהתאם לכך.
אני חושבת שיש פה שני דברים שנכון וצריך לטפל בהם. אחד זה בעצם שנוצרות כל פעם חוליות, ואין ביניהן קשר. ואז יש מעין פלסטר פה ופלסטר שם. אז אחד זה באמת השבירה של החוליות האלה כדי שבאמת יהיה איזשהו מערך שעובד כמו שצריך. והדבר השני המאוד מהותי, בהמשך גם למה שגל אמר, שהבעיה בבסיס זה פשוט שינוי תפיסתי. אני חושבת שכבר לא בושה היום לדבר על בריאות הנפש. אלברט איינשטיין אמר: אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושב ולצפות לתוצאות שונות. אז אני חושבת שיש פה, קודם כול, בראש ובראשונה, הבנה שצריך להחליף משהו בתפיסה ובאיך שאנחנו תופסים את הנושא הזה ואיך לטפל בו ואיך לתת מענה לצרכים הספציפיים שלהם.
אז כמו שמשרד הביטחון, צה"ל, הצבא, באמת חזק ועוצמתי, מצוין בלהכשיר לוחמים, החל ממיועדים לשירות, שעוברים המון הערכות, פיזית, קוגניטיבית, נפשית, ועד מסלולי אימונים ארוכים, מפרכים, יקרים, אז אני חושבת שהגיעה העת שמשרד הביטחון יוכל לתת מענה למסלול הכשרה לחזרה לחיים. אני חושבת שפה טמון הפתרון.
נחום לאמור פרידמן
¶
קודם כול, תודה רבה על הזכות לשאת דברים. אני אהיה קצר וממוקד. אני חי ומתמודד עם הטראומה שלי בעצם מהשירות הסדיר, מ-2005. רק בזכות אזרחים טובים ידעתי לטפל בעצמי ולהגיע לתהליך ההכרה של משרד הביטחון. ובמהלך כל השנים האלה וגם עד היום, רוב ההטבה במצבי הייתה בזכות אזרחים. מהיום שכן קיבלתי את ההכרה, זה היה מאוד משמעותי. אבל יש פערים אדירים בין הרצון של העובדים הנהדרים באגף השיקום לתת לנו את השירות לבין היכולות שלהם. והגיע הזמן לגשר על הפער הזה.
אני אדבר על כמה דברים ממש בקצרה. דבר ראשון, דיגיטציה. אנחנו אומת הסטארט-אפ. הגיע הזמן לערב את רשות החדשנות. הגיע הזמן לעשות צוות אד-הוק. קו חם זה נחמד. הצריכים שלנו, כמו שעלו פה, הרבה יותר מורכבים. הגיע הזמן לעשות משהו שהוא ככה – (מראה את הטלפון הנייד) – בקצה כף היד שלנו, עם כל הטיפולים, הזכויות, ההטבות, הטיפולים החדשניים, אל מי לפנות, מתי לפנות, איפה הטפסים ומי יכול לסייע לי למלא אותם. דבר שני, בית חם זה לא מספיק. אם צריך כפר בשביל לגדל ילד, צריך כפר בשביל להחזיר אנשים לחיים. צריך סביבה הרבה יותר גדולה מבית אחד. צריך שזה יהיה מפוזר גם בפריפריה וגם במרכז. צריך שזה יהיה עם מגע עם האדמה, עם צמיחה, עם מעגליות, לדבר את השינויים של, כאילו – סליחה, אני אסדר את דבריי.
נחום לאמור פרידמן
¶
בטבע כל יצור מתמודד עם טראומה. אנחנו לא שונים. עכשיו שינויי האקלים מביאים להתמודדות יותר משמעותית. צריך לחבר את כל הדברים האלה, להפוך אותנו, את הפוסט-טראומטיים, לסוכנים של שינוי חיובי. זה קורה בכל העולם. פרויקטים שמתמודדים. ותיקי שירות בכל העולם מקימים בעצמם פרויקטים של חקלאות, של קיימות, של טכנולוגיה. מסייעים אחד לשני. מגדלים את התרופות שלהם ביחד. מכינים מזון ביחד. לומדים אחד מהשני.
את משרד הביטחון צריך לערב בתוך הפעילות הזאת. ללמוד מהעולם. ללמוד ממה שקורה בארץ, מתוך השטח עצמו. זה לא רק הלום קרב. זה כל המשפחה שלו. צריך שיהיה אפשר לבוא לשם גם עם הילדים, עם האישה, שאנשים פחות יתגרשו, שפחות ירביצו, שפחות יימנעו ממלכת לעבוד. לדבר, לשתף. צריך את השיח לשים לגיטימי. זה בסדר לחוות את מה שאנחנו חווים. זה בסדר. הסיטואציות שעמדנו בפניהן הן לא נורמליות. ובשביל להחזיר אותנו, עם החוויות והשפעות האלה לתוך החברה הנורמלית שלנו, צריך להשקיע.
היו"ר רם בן ברק
¶
תודה. אני חושב שהנקודה הובנה. תודה רבה. אנחנו רוצים לעבור עכשיו למורן הר אבן. מורן, בבקשה. פרידמן לא רוצה לעזוב לנו את המסך. פרידמן, אתה רואה? אתה נשאר איתנו כל הזמן.
לורן דגן עמוס
¶
אני לורן דגן עמוס. אני לוחמת לשעבר. אני נפצעתי במחסום בקלקיליה. אני פה לדבר על נשים. אני לא יודעת כמה אתם יודעים, אבל יש לוחמות וגם לא לוחמות שהן פוסט-טראומטיות. ואני למדתי את זה בשנה האחרונה שזה בסדר שאני אדבר על זה, וזה בסדר שאני אוציא את זה החוצה, ושאולי זה יעזור למישהי אחרת. לי חשוב שכל מה שאני אגיד פה - - -
לורן דגן עמוס
¶
זה הבן שלי. אני לא רוצה ללחוץ על כל הנקודות הרגישות, אבל הוא פשוט על הרצף האוטיסטי והוא חייב להיות לידי.
היו"ר רם בן ברק
¶
לא, לא. ההפך. ההפך. התכוונתי להגיד איזו מילה טובה, לא מילה רעה, חס וחלילה. זה בסדר גמור. כן.
לורן דגן עמוס
¶
פשוט מה שחשוב לי להגיד הוא שבכל מה שדיברתם כאן עכשיו, אני מבינה אתכם. דיברתם כגברים. דיברתם על איך שאתם עוברים את זה. דיברתם על דרכי הטיפולים שלכם. אבל צריך לזכור שדרך הטיפול באישה היא שונה, והתייחסות להלומת קרב היא שונה. משרד הביטחון לא קיבל את זה עדיין. למרות שדרך אגב אני מאוד מעריכה את מה שמשרד הביטחון עשה עבורי. ב-2007 להכיר בלוחמת לשעבר כהלומת קרב זה משהו שלא היה ברור מאליו. אבל גם בוועדות הרפואיות, אתם חייבים להבין, כשאני נכנסתי ואמרתי שהייתי לוחמת, הרמת גבה הזאת לבד עשתה לי פוסט-טראומה. איך שהרופא היה לוחץ עליי ונוגע לי בנקודות הכי רגישות, אני הבנתי מאיפה זה מגיע. ודרך הטיפול היא שונה. אני מצטערת, אבל צריך גם להתייחס לזה. צריך לראות גם איך מתייחסים לנשים. צריך לראות מה מתאים לי גם.
יכול להיות – אני לא יודעת להגיד, אני לא אשת מקצוע. לי התאים ללכת ללימודים. אני היום דוקטורנטית. אני היום מרצה באוניברסיטה. אני לא בטוחה שזה מתאים לכל אחת. זה בסדר. אבל צריך שתהיה גישה כלפי נשים. צריך שהגישה תהיה אחרת. הטיפול ההוליסטי הוא לא טיפול שמתאים – כמו שאמרתי מקודם, כל נכה צה"ל הוא משהו אחר. וכשאת אישה זה עוד יותר אחר. ואני מצטערת שאני כל הזמן אומרת שזה אישה. אבל אני חייבת להדגיש את זה, כי זה האני מאמין שלי ובגלל זה גם יצאתי החוצה. לפני שנה, כשהוצאתי את זה החוצה בראיון בעיתון מאוד גדול, למחקר אקדמי מאוד גדול שהיה, זאת הייתה תחושת השליחות שלי. להבין שההסתכלות כלפי אישה הלומת קרב חייבת להיות אחרת, חייבת להתעסק אולי קצת יותר ברגישות, אולי להסתכל על היבטים אחרים. התופעות שלנו יכול להיות שהן קצת אחרות. תבינו, אצלי התופעה גם יותר בושה. הרי אני הלכתי להיות לוחמת. אני נלחמתי בשביל זה. אז הבושה שלי היא כפולה, כי גם כשלתי להיות לוחמת.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
אני חייבת גם להגיד – גילוי נאות, אני הייתי בהנהלת פורום דבורה, ואני עדיין ממשיכה לעקוב. ואני אומרת שלורן מובילה בתוך פורום דבורה את המאבק להכרה בנשים, בנפגעות. והיא עושה את זה בגבורה רבה. לכן את גבורה.
לורן דגן עמוס
¶
תודה לכם על ההזדמנות. ואני מקווה שרק העברתי את המסר: תסתכלו על נשים. בסדר? תסתכלו גם עלינו.
היו"ר רם בן ברק
¶
העברת אותו מצוין, ואני מאוד שמח שעלית ואמרת את מה שאמרת. זה מאוד חשוב.
אני, ברשותכם, רוצה עכשיו לדרג המטפל או למשרד הביטחון. אלא אם כן, יש מישהו רוצה עוד להוסיף משהו, מאלה שלא דיברו. תסתכלו בזום.
גל רויטשטיין
¶
אני רוצה להגיד משפט אחד. קודם כול, אני באמת רוצה להודות ללורן כי היא בדיוק עלתה אחרי שמורן לא עלתה, ומורן הייתה צריכה להעלות את הנקודה הזאת. ויש קבוצה מאוד גדולה של לוחמות, כמו קרן צ'יזיק ומורן הר אבן ולורן, ועוד הרבה נשים טובות שצריכות לקבל את המענה שלא מקבלות היום.
כדי לתת דוגמה עד כמה הדיסקט לא השתנה. אתמול עמדנו 40 דקות בכניסה לאגף השיקום ב-20:00 לחץ לוחמת שקיבלה התקף בתוך הבנייה. 40 דקות עד שנתנו לנו להיכנס להוציא אותה מהבניין. ב-40 דקות האלה היא צללה לתוך ההתקף שלה.
נדב וירש
¶
האמת היא שרציתי לשאול, לשאול אם זה אפשרי בכלל, אם ישנה אפשרות בוועדות הרפואיות –הכוונה להחליף את הרופאים הישנים, את הרופאים הפנסיונרים. אני יודע שזה עולה לכם פחות, למשרד הביטחון. השאלה היא אם אתם יכולים, בבקשה, את האדם? כי אם התבניות לא משתנות והשיטות לא משתנות, כמו שדיברנו לפניכן, אז אולי אפשר להעלות את שכר הרופאים ולהביא מומחים קצת יותר רציניים שיכבדו אותנו ושייתנו לנו את המענה ושלא ידברו לנו בטלפון.
ועוד משהו מאוד מאוד חשוב. מנכ"ל משרד הביטחון אמיר אשל חתם על טופס שמעיד שאסור לרופאים לדבר בטלפון. מה שקורה בפועל, רופאים מדברים בטלפון. היה לנו אירוע - - -
נדב וירש
¶
רק שנייה. אבל אם המנכ"ל מעביר הוראה והם לא מתייחסים לזה, אז, בבקשה, שמישהו אחר יותר גבוה יטפל בזה. בסופו של דבר, הדברים האלה הם מה שדופק אותנו. זה מה שעושה לנו את הפציעה. מה שהיה בצוק איתן או מה שהיה בלבנון השנייה זה לא מה שמפריע לי. לא. ההתעללות המתמשכת של אגף השיקום בביורוקרטיה, בשיטה, בתבניות, בכל הדברים האלה חייבים לעשות פתרון. אם לא ההוראה של השר, אם לא ההוראה של חברי הכנסת, לא יהיה פה שינוי. "נפש אחת" לא נועדה כדי שאתם תעשו תמונות – סליחה שאני מתבטא כך – שאתם תעשו תמונות ותראו שהמציאות היא אותה מציאות. אם יש לכם כסף ליום ההוקרה, אם יש לכם ליום ההוקרה, ויש לכם הרבה כסף, תשקיעו בנו. תביאו רופאים, תביאו דם חדש, תביאו עובדים, כי כרגע העובדת הסוציאלית שלי, לבנה, ואני לא יכול להגיע אליה לקבלת קהל, כי פשוט היא מפוצצת באנשים. אין עובדים. אין דברים בסיסיים שקורים, שאתם הבטחתם שיקרו כבר תשעה חודשים.
יחיאל חן דדון
¶
אז שלום לך, רם, יושב-ראש הוועדה. שלום לראשת האגף לימור, לד"ר מיקי פולק, לפרופ' יוסי לוי בלז. שלום, מכובדיי כולם. שמעתי את כל החברים. אני עליתי כדי לדבר על בית מאזן וראיתי איך הדיון גולש למחוזות אחרים בגלל רגישויות של ועדות רפואיות. אז המקרה שנדב הזכיר קודם זה מקרה שאני חוויתי בוועדה רפואית בשבוע שעבר. אגב, זה הרקע של התמונה, כי אני פשוט חוויתי חוויה שהוא הרגיש שהוא נמצא בחוף הים. הוא אפילו לא התנצל לפני שהוא הרים את הטלפון וענה לשיחה. הוא גם לא התנצל לאחריה כשהוא ניתק אותה. תוצאות הוועדה לא משנות באמת. כמו שחברי נדב אמר, האנשים, אנשי המקצוע ובעיקר – ועכשיו אני מתחבר לבית המאזן – הם אינם קיימים. אין אנשי מקצוע. אין אנשי מקצוע שמוכשרים לטפל רק בפוסט-טראומטיים. יש המון פסיכולוגים והמון פסיכיאטרים ראויים, טובים, מעולים בארץ. המון. לא רוצים לטפל באנשים – אני אומר אנשים, לא אומר לקוחות ואני לא אומר נכים – באנשים פוסט-טראומטיים פשוט לא מוכנים לגעת בהם. אז זו הנקודה הראשונה של מטפלים.
הנקודה השנייה, שהיא הבית המאזן. מבחינתי, אם בבית מאזן תהיה אוכלוסייה כללית, אז אנחנו חוטאים למטרה, כי אנחנו יכולים לגשת לבית חולים פסיכיאטרי, וקיימים המון כאלה, בין אם ממשלתיים ובין אם פרטיים שמפוקחים על ידי משרד הבריאות. הבתים המאזנים חייבים, חייבים בהגדרה, להיות אך ורק לפוסט-טראומטיים. זו דעתי לפחות. תודה.
עידן קלימן
¶
בוקר טוב, רם. בראשית דבריי, אני רוצה להגיד לך באופן אישי תודה על הדיון הזה וגם תודה על ההשתתפות לך והניהול שלך של יום ההוקרה, והעובדה שטרחת ויצאת לשטח ושוחחת עם תלמידים והסברת להם את חשיבות הטיפול בפצועי צה"ל.
נאמרו פה דברים קשים וכואבים שמתפקידנו, כמובן, להקשיב, ללמוד, להכיל וגם לבצע את הטוב ביותר עבור החברים הלוחמים שלנו.
כמה הערות קצרות. היחידה, בתגובה למה שאנשים דיברו עליה. בהחלט ה"יחידה לתגובות קרב" היא אחת היחידות החשובות ביותר. אני שמח לעדכן שבשבוע הבא יש לי פגישה עם צה"ל, עם בכירים בצה"ל, לרבות ראש המטה של ראש אכ"א, לטובת הקצאה משמעותית של כוח אדם ב"יחידה לתגובות קרב".
רפורמת "נפש אחת" נותנת מענה לכל הצרכים, לרבות בית מאזן. זה בביצוע. עדיין יש את הפער, כמובן, שהזוכר פה. אבל בהחלט ברפורמת "נפש אחת" יש התחייבות של ממשלת ישראל להקמת בית מאזן או בתים מאזנים בכל רחבי הארץ. חשוב לציין כי בית מאזן הוא חוליה אחת בשרשרת ההגנה על החברים. בית מאזן נותן פתרון למצב מסוים שבו נמצא החבר או החברה. אבל הוא לא חזות הכול, כלומר, יש עוד אחריות בשרשרת הזאת, גם ברמת האשפוזים וגם ברמת הטיפול הביתי. והוזכר פה עניין הדיגיטציה, ובצדק.
לגבי הבית המאזן, הערה אגב, אני חושב שחשוב מאוד לייצר קריטריונים ברורים מי רשאי להקים בית כזה ולוודא כי מי שמנהל את הבית הזה הוא מוסמך לעבודה הרגישה והחשובה הזאת. אגב, יש נוהל כזה מנובמבר 2019 של משרד הבריאות, ואנחנו מציעים להיצמד אליו. כמו שאמרתי, לגבי הדיגיטציה נעשית עבודה מקיפה מאוד בימים אלו. הערה בהחלט נכונה ויש הרבה פערים לסגור בדיגיטציה. אבל יש צוות ייעודי שמיישם את הפערים האלה כרגע, את סגירת הפערים.
לגבי ההערה של הלוחמת היקרה שעלתה פה, אז בימים אלו ארגון נכי צה"ל מקים קבוצת תמיכה להלומות קרב, ללוחמות, קבוצה נפרדת. יש תוכנית ייעודית להן ולצרכים שלהן כאשר הן אחראיות לתוכנית ואנחנו בארגון מגבים את זה ברמה הכלכלית, כמובן, וברמה התפעולית. בהחלט יש להן צרכים ייחודיים לנשים מאשר לגברים, ואנחנו על זה. גם בשיתוף פעולה, כמובן, עם המערך הסוציאלי של משרד הביטחון. בימים אלה אנחנו גם מחזקים ומרחיבים את קבוצת התמיכה לנשות הלומי הקרב בראי פוקוס של הילדים שלהן. יש קבוצת תמיכה חדשה שמקימות אותה נשות הלומי הקרב, ואנחנו ניתן גיבוי גם לפרויקט הזה, גיבוי מלא, כמובן.
נקודה האחרונה, נדב העלה את בעיית הרופאים. זו אכן סוגיה סבוכה. הוא צודק. כבר שוחחנו עליה בוועדה הזו של אדוני. זה פרויקט ברמה הלאומית. אני לא חושב שמשרד הביטחון יכול לתת את המענה הזה לבד. נדרשת פה גם מעורבות שלכם, של הוועדה, וגם של משרד הבריאות ושל משרד האוצר. ויש להשקיע משאבים רבים גם ברמה הלאומית בגיוס רופאים והכשרה מיוחדת בשבילם.
תודה רבה. אלה ההערות עד עכשיו.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
אחת, חשוב לי שתציין פה – בסוף אני מכירה את הפעילות של ארגון נכי צה"ל ובתי הלוחם. אני מכירה גם את התוכנית "אחיעד" שלכם - -
נירה שפק (יש עתיד)
¶
- - שהיא מדויקת להלומי קרב, וגם את מה שאתם עושים למשפחות, לילדים שצריכים לדעת לחיות עם זה, וההורים בכלל, חברות, נשים. אבל אני באה מנקודה אחרת. בסוף אתה עולה ומדבר ומציג כאן דברים, ומי שלא מכיר יחשוב שאתה חלק מארגון מוסדי, ממשלתי. אתה לא.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
יופי. ולכן אני רוצה לומר, לכל התוכניות האלה שלך, עם כל הפעילויות שלך, מה האחוז שממנת המדינה, מה האחוז מתרומות ומה האחוז מכספי – כי אתה מתחייב פה לדברים, ואני יודעת שהתרומות הולכות ויורדות, בטח במצב של היום, ובסוף חשוב לי להבין מה התוכנית המשלימה שלך וכמה היא מתוקצבת.
עידן קלימן
¶
שאלה מעולה. תודה רבה על ההזדמנות להציג את זה. בהחלט יש פה איזשהו משהו שהוא מצד אחד מקור לגאווה ומצד שני מקור לביקורת קשה. ארגון נכי צה"ל לוקח על עצמו את הפעילויות האלה בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. התקציב של הארגון הוא בסביבות 150 מיליון כאשר 17% מזה בלבד ממומן על ידי המדינה, והשאר על ידי החברים וגיוס תרומות, שמה שנקרא הנטל הוא עלינו. המצב הוא די מובהק. ואנחנו פועלים ביחד עם יושב-ראש הוועדה לחקיקה של חוק שנקרא חוק בית הלוחם שלמעשה מטרתו היא להגביר את המימון של המדינה ולאפשר לנו את הקמת כל התוכניות האלה לעזור לחברים שלנו. הפער הוא מאוד מאוד גדול, והוא פער משחר ההיסטוריה.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
יש גוף במדינת ישראל, FIDF, שהוא היחידי שרשאי לאסוף תרומות. כמה מתוך התרומות שמגייס FIDF באמצעות נכי צה"ל מגיע לבתי הלוחם ולארגון?
עידן קלימן
¶
אפס אחוזים. באמת מצב לא הגיוני שבו יש ארגון יציג על פי חוק שלא מקבל תרומות מאותו ארגון יציג שאמור לגייס את התרומות. אנחנו לא קיבלנו מהם שום תמיכה. וחלק מהחוק שאותו יוזם יושב-ראש הוועדה הנכבדת הזאת הוא לעצור את העיוות הזה ולדאוג לכך שבהחלט יהיה את ה-linkage הזה בין הארגון היציג המתרים - - -
היו"ר רם בן ברק
¶
בסדר גמור. אנחנו רוצים להפוך את המצב. אנחנו רוצים ש-70% יבוא מתקציב המדינה ורק 30% מתרומות. אני מקווה שנצליח.
היו"ר רם בן ברק
¶
את צודקת. חבר הכנסת סופר, בבקשה. אבל באמת בקצרה. יש עוד המון דוברים והם חשובים מאוד.
אופיר סופר (הציונות הדתית)
¶
שאלה קצרה. להפך, אני מחכה לשמוע את משרד הביטחון לגבי נושא הדיון. עידן, בוקר טוב.
אופיר סופר (הציונות הדתית)
¶
אם תוכל לגעת ככה בשתי מילים, אם יש, ואני מניח שיש, חסמים, צווארי בקבוק בכותרות בהקשר של יישום רפורמת "נפש אחת"?
עידן קלימן
¶
אז קודם כול, אני שמח לראות אותך שהחלמת ואתה חוזר לכנסת. אז ברוך השב. יש הרבה מאוד צווארי בקבוק. הצוואר בקבוק הראשון מתחיל ב-10,000 תיקים האלה בוועדות הרפואיות שמחכים לתשובה ממשרד הביטחון. ומה שמטריד אותי הוא שכל עוד הם לא מקבלים טיפול והכרה, תהיה הדרדרות. ואחרי זה, ההידרדרות הזו למעשה נופלת עלינו. אנחנו מחזיקים בנטל, כי מי שמלווה אותם ביום-יום זה אנחנו.
מעבר לזה, בכל מה שקשור לרפורמת "נפש אחת", אני חושב שמטרתי היא לא היות מרוצה. כלומר, אני חייב כל הזמן לדחוף קדימה וכמה שיותר מהר לביצוע. אני מזכיר שאנחנו סוגרים פערים של עשרות שנים. פה הביקורת שלי היא לא על אגף השיקום, כי אגף השיקום מגויס. לימור ואני עובדים סביב השעון בעניין הזה. אני מרגיש שאין מספיק הבנה ותמיכה מהמשרדים המקבילים, כמו משרד האוצר, משרד הבריאות, שמבינים שאנחנו מתמודדים עם משבר מאוד מאוד גדול שחייבים לסגור אותו. ובמקום שהם יבואו ויגידו: מה אפשר לעזור, גם יכניסו יד עמוק לכיס וגם יאפשרו לשחרר נהלים ולאפשר לנו לגייס עובדים כמה שיותר מהר כי משרד הביטחון תקוע כרגע איזה לופ של מרכזים של נציבות שירות המדינה, אני לא מרגיש את אותה רוח גבית מאותם משרדים. ופה הוועדה שלכם חייבת להיכנס ולעזור לאגף השיקום ליישם את התוכניות של רפורמת "נפש אחת", שאני בטוח שכשהן ייושמו, הן יפתרו הרבה מהצוקות שהעלו פה היום החברים.
לימור לוריא
¶
בוקר טוב. ברשותכם, אני אענה לבקשתו של חבר הכנסת סופר. אנחנו נתחיל בהתייחסות לבית הבטוח שאנחנו מבקשים להקים בשיתוף עם תל השומר, ואם יורשה לנו, אחר כך להתייחס לנקודות הנוספות שעלו ואולי אפילו להציג את מכלול המענים שיש לאנשים עם פוסט-טראומה. אז פרופ' וייזר, אם אפשר.
מרק וייזר
¶
שמי מרק וייזר. אני מנהל אגף הפסיכיאטרי בשיבא. אני מאוד מודה ליושב-ראש הוועדה ולנכים, לאפשר לנו את הזכות להיות מעורבים בפרויקט החשוב הזה, לסייע לנכי צה"ל מבחינה נפשית.
מה שאני אציג לכם כרגע היא תוכנית ראשונית. משרד הביטחון פנו אלינו לפני כחודש, ואנחנו עמלים לגבש את התוכנית הזאת. יש לה המון מרכיבים הן קליניים והן לוגיסטיים שאנחנו רק בתחילתם. כך שמה שאני הולך להציג לכם כרגע הוא משהו ראשוני, רעיוני, והפרטים עוד צפויים להשתנות. אבל הרעיון באופן כללי הוא ליצור מקום של התארגנות שבו נכה במצב של משבר, במצב של קושי שבו המערכות הקיימות לא פותרות את הקושי שלו, יכול, מקום שאנחנו נוכל להכיל אותו לתוכנית התערבות קצרה. מדובר במענה הוליסטית ככל שניתן אשר יינתן במהלך של מספר ימים. אנחנו לא נהיה הבית המאזן. זה פרויקט אחר של משרד הביטחון. אנחנו נקבל אנשים ברגע של משבר שהם זקוקים לנו, להכלה, למקום להיות בו. ומכאן נתקדם הלאה.
אנחנו מדברים על דירה בשטח שיבא, אנחנו עדיין לא סגורים לגמרי בדיוק איפה זה יהיה, שיוכל להכיל כשישה דיירים בו זמנית. לא נוכל להכיל מספר הרבה יותר גדול מזה. אבל הרעיון הוא שתהיה אפשרות להפעלה 24/7 בנוכחות איש צוות. במידה שיש עוד מטופלים, איש הצוות יהיה נוכח. כאשר הבית ריק בזמן זה או אחר ויש נכה שזקוק לעזרתנו, יבוא מדריך כונן ויפתח את הבית. הצוות שיטפל ויהיה מעורב יהיו פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ומדריכים.
את הפרטים לגבי מי בדיוק מתאים לפרויקט הזה אנחנו עוד בהליכים של גיבוש. ברור לנו שכאמור אנשים שזקוקים לעזרתנו, שהם במצב של משבר, אנחנו לא נוכל לטפל במסגרת כזאת באנשים שמסוכנים לעצמם או לאחרים, אנשים במצבים פסיכוטיים אקוטיים עם אי שקט ומסוכנות. ולא נוכל גם לטפל באנשים במצבים של אינטוקסיקציה וסמים. כאמור, אלה רעיונות ראשוניים שאנחנו צריכים עוד לעבוד עליהם ולגבש אותם סופית. אבל אלה עקרונות שמנחים אותנו בדבר הזה.
איך יגיעו אלינו? תהיה הפנייה למיון פסיכיאטרי. אנחנו מעדיפים שזה יהיה מיון שיבא או חדר מיון פסיכיאטרי אחר. שם אותו נכה שנמצא במשבר וחש שזקוק לנו ייבדק על ידי פסיכיאטר או בשיבא במיון הפסיכיאטר בשיבא, או במיון אחר. ואותו תורן מיון בשיבא או במקום אחר ידבר עם פסיכיאטר ממוחה שאחראי על הבית באותו ערב. אפשר שתהיה גם שיחה מקוונת – מישהו מהדוברים הקודמים דיבר על דיגיטציה – בין הפסיכיאטר הכונן לבין הפונה עצמו.
במידה שהוא יימצא כמתאים, הוא יגיע לבית הבטוח. אם יש שם עוד אנשים, ייקלט. אם אין עוד אנשים, נביא מדריך כונן שיפתח ויקלוט את הנכה בכל שעות היום והלילה. ושם בעצם נתחיל איזושהי התערבות. כאשר מדובר בהתערבות, היא בעצם התערבות משברית, היא חירום בזמן משבר. אנחנו מדברים על כמה ימים שבהם אנחנו ננסה להבין מה טובתו של הנכה ואיך אפשר הכי טוב לעזור לו. או שנפנה אותו לבית מאזן או שיחזור לביתו לטיפול בו הוא נמצא או לאשפוז פסיכיאטרי למי שצריך אשפוז פסיכיאטרי או למסגרת של אשפוז יום. אלה פחות או יותר המקומות השיקומיים שנמצאים לרשותנו.
באופן כללי, אנחנו מדברים על מקום בטוח להתארגנות מחדש של אדם במצב של משבר תוך ניהול של הסיכונים הכרוכים במצבים כאלה. מספר ימים, שלושה, גג ארבעה. כאשר הבן אדם שיגיע במצוקה נעשה איתו איזושהי הערכה ראשונית ונסכים איתו על איך אנחנו מתקדמים. נעשה כל מאמץ להכיל את האדם ולתמוך בו ולעזור לו בכל מה שניתן. תהיה מעורבות, כאמור, פסיכיאטרים, עניינים רפואיים למי שצריך ודברים שיקומיים. ונחבר אותו בהמשך לגורמי תמיכה של אגף השיקום ככל שצריך, למקורות בקהילה. חשובה מאוד עבודה עם משפחות בכל מצב פסיכיאטרי, בטח לנכים שפגועים מבחינה נפשית וזקוקים לעזרה ולמעורבות של גורמים טיפוליים אחרים.
ורק לסיום, כאמור, אנחנו רק בהתחלה. אנחנו בקשר וערכנו מספר פגישות עם אנשי משרד הביטחון. אני רוצה כאן לציין את מעורבותו של ד"ר מיקי פולק, שהוא פסיכיאטרי בכיר בשיבא והוא מנהל את המרפאה שלנו, של נכי צה"ל. מיקי מאוד מעורב בכל התהליך הזה. והנהלת בית החולים גם כן מאחורינו, ותומכים בנו פרופ' קרייס ופרופ' זיו. אנחנו סגורים, כאמור, על המתווה הבסיסי. אנחנו נתחיל במתווה פחות או יותר כפי שאני מתאר אותו ותוך קשר עם – אנחנו נקים איזושהי ועדת היגוי שקשורה למטפלים, למטופלים, למשרד הביטחון, ונשתפר לאורך הדרך.
מרק וייזר
¶
הפנייה אלינו נעשתה לפני מספר שבועות, כחודש. אנחנו עושים את המיטב להתארגן. אני לא יכול להתחייב ללוחות זמנים כרגע.
מיכל וולדיגר (הציונות הדתית)
¶
האמת היא שאני שומעת את זה, וזה בהחלט גורם שמעודד אותי. אבל אני חייבת לציין שממש לפני עשרה ימים, ב-9 בינואר, בזכות וואלה, יואב איתיאל, התפרסמה פרשה מאוד מאוד מאוד מזעזעת בוואלה על חייל, כנראה, ככל הנראה, הלום קרב בן 22 שהיה מאושפז בכפר שאול ונאנס על ידי פלסטיני בן 40 שהורשע כבר עשר פעמים בכניסות בלתי חוקיות ואף ישב במעצר על ניסיון לדקור מאבטח. והוא, אותו פלסטיני אנס את החייל הלום הקרב שהיה באותו חדר שלו. משהו מזעזע ביותר. אני פניתי לשר הבריאות כדי שיקים ועדה ציבורית לחקור איך אירע בכלל דבר כזה.
אבל אני חושבת שבית כמו שציין פרופ' וייזר, שיש לי הכרות איתו, היו דברים שהוא עזר לי.
מיכל וולדיגר (הציונות הדתית)
¶
אבל זה לא מספיק. כלומר, אני בהחלט אשמח לשמוע על הבית המאזן, כי בהחלט, קודם כול, זה פשע בכלל ששמים חייל יחד עם פלסטיני שהורשע ואמור לעמוד לדין - - -
מיכל וולדיגר (הציונות הדתית)
¶
השאלה פה היא באמת לגבי בית מאזן שיכול לתפור את הבעיות האלה, כי חיילים, הלומי קרב, צריכים את הבית משלהם.
נדב וירש
¶
אני מסכים איתך בהכול. את צודקת בכל דבר שאת אמרת. אבל את אמרת עכשיו ועדת חקירה או ועדת בדיקה - -
נדב וירש
¶
- - של משרד הבריאות. אז אני מציע, קודם כול, שתעשו ועדת בדיקת אצלכם בבית, פה, במשרד הביטחון, לבדוק באמת כל - - -
היו"ר רם בן ברק
¶
רגע, שנייה, שנייה. אתה קיבלת רשות דיבור? לא קיבלת, נכון? בבקשה, לימור. עם כל הכבוד, אנחנו לא מנהלים דיון אחד עם השני. יש כאן דיון שהוא רציני.
היו"ר רם בן ברק
¶
ולא מתחילים שיחות בין, כי אחרת, אתה מאבד שליטה וכל הדיון הזה נעשה לא רלוונטי למטרה שלו. יש לדיון הזה מטרה. והמטרה היא בסוף להגיע לפתרונות.
כן, לימור, בבקשה. לימור, אנחנו חזרנו אלייך. מי זה מחזיר אותה?
לימור לוריא
¶
אז, א', לשיקולך היושב-ראש, אם תרצה שנציג את המצגת עם מגוון המענים שיש לאנשים עם פוסט-טראומה. אבל אני, ברשותך, מתייחסת לכמה נושאים שעלו פה על ידי הדוברים. כולם דברים חשובים. לא בהכרח לפי סדר החשיבות, אלא לפי שנאמרו.
היו"ר רם בן ברק
¶
ואם את יכולה גם להגיד כמה מילים על הבית המאזן, כי אני מבין שהוא קובייה חשובה מאוד במהלך הזה.
לימור לוריא
¶
אז אני התייחס. קודם כול, אני רוצה להגיד, מרגע שאנחנו באמת הבנו את הצורך, יש לנו כיום התקשרות עם שבעה בתים מאזנים ברחבי הארץ, מאושרים על יד משרד הבריאות. זה חשוב. אכן צודקים. אלה לא בתים מאזנים שהם ייעודיים לאנשים עם פוסט-טראומה. אנחנו כן נערכים למכרז של בית ייעודי לאנשים עם פוסט-טראומה. אנחנו בשלב ראשון מתחילים עם בית אחד, רואים את הדרישות, ובהתאם לזה אנחנו נעשה את הפזורה של זה בכל הארץ. אני מאוד מסכימה, זה צריך להיות נגיש וקרוב לאנשים, למקום מגוריהם. ולכן אנחנו לא רוצים מקום אחד. אנחנו רוצים מספר מקומות.
לימור לוריא
¶
אבל בגדול יש בעצם מדרג. יש את האשפוז – פרופ' וייזר או ד"ר בלז, אם תרצו להתייחס, או פרופ' קפלן. מישהו מכן רוצה להסביר טוב ממני, כי אתם הרופאים?
מרק וייזר
¶
הבתים המאזנים כרגע הם איזושהי יוזמה שקיימת בארץ כמה שנים, שזה בעצם חלופה לאשפוז. אלה מקומות שקיימים שבתוך הקהילה. שוכרים בית שבו יש שמונה מיטות, עשר מיטות, 12 מיטות, ושבו יש צוות 24/7, ושבו נמצאים מטופלים. הכוונה היא בעצם לאשפוז וחלופה לאשפוז. משך השהות הממוצע הוא כחודש, כמה שבועות, חודש וחצי. זה סדר הגודל.
לימור לוריא
¶
היושב-ראש, אני מבינה. כרגע, מרגע שנכנסה הרפורמה, הדבר הראשון שעשינו זה התקשרות עם בתים שיש היום במדינת ישראל, שאתה צודק, הם מיודעים לכלל האוכלוסייה, וביניהם גם לציבור שלנו. ולכן אמרתי שהאגף נערך ויוצא למרכז להקמת בית מאזן ייעודי לאנשים עם פוסט-טראומה. הוספתי ואמרנו שאנחנו מתחילים עם בית אחד, ובמידה שיהיה צורך, אנחנו חושבים שנכון לעשות פריסה ארצית בהתאם לדרישה ולצורך שיהיה. אני כן רוצה להגיד במקביל אנחנו גם נערכים לעוד שירותים בפריסה ארצית, כי יש קבוצה שזקוקה לבית מאזן, שהוא בעצם חלופת אשפוז. אבל יש אנשים שצריכים לבוא למרכז יום ולטיפולים משפחתיים וקבוצתיים ואחרים, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו ל-5,700 אנשים עם פוסט-טראומה שצריכים מענים מגוונים ושונים, ואנחנו בעצם נערכים למגוון מענים בכל הרמות תפקוד.
מיכל וולדיגר (הציונות הדתית)
¶
זה נקרא רצף טיפולי, אדוני היושב-ראש. יש רצף טיפולי מאשפוז ועד באמת תעסוקה וכו' בתוך בריאות הנפש.
לימור לוריא
¶
מייד אנחנו בודקים ואני אתן לך, כי אני לא יודעת בעל פה. בסדר? מייד, אני מבקשת פה מהצוות ואנחנו נקריא כי זה חשוב שגם כולם ידעו, בסדר?
ליאת קוטנר
¶
להעיר, כן. אנחנו לא מדברים על הפיל בחדר. יש היום בבית מישהו שקט שלא נמצא פה ויכול להתאבד ואין לו שום מענה. ואני לא אתן - - -
ליאת קוטנר
¶
אין מענה. אנחנו בקשר איתם. אנחנו עושות, המתנדבות, המסייעות, את העבודה. ואתם מדברים על המון דברים עוד עשרה חודשים, עוד חצי שנה. כרגע היום אין מענה.
היו"ר רם בן ברק
¶
תכף נדבר על זה. נדב, אתה רוצה להוסיף משהו? כי אני בהרגשה שאולי פגעתי בך. לא רציתי לפגוע בך.
נדב וירש
¶
לא, לא. פשוט היא אמרה על ההתאבדויות וכאלה, ולאחרונה זה יחסית נהיה יותר מדי, זה נהיה כמו גל מטורף כזה. ואני פשוט כל הזמן שאני שומע את הדבר הזה, אני פשוט מעדיף פשוט להוריד את הלהבות בעניין הזה, כי זה פשוט פוגע בכולנו. פשוט זה מוחק אותנו.
היו"ר רם בן ברק
¶
הרי בדיוק זה מה ששאלתי. ובדיוק המנכ"לית אמרה שהכוונה – זאת אומרת, אני לא יודע מה זה. אני חושב שאוכלוסיית פצועי צה"ל צריכה להיות אוכלוסייה שמקבלת טיפול פרטני, נפרד מהאוכלוסייה הכוללת. ואני שמחתי לראות שגם המנכ"לית אומרת שבהמשך – עכשיו נתנו פתרון מיידי למה שיש – בהמשך יש כוונה וכבר יצא מכרז שהבתים המאזנים יהיו בתים לפצועי צה"ל בלבד.
מיכל וולדיגר (הציונות הדתית)
¶
אז אולי לימור תגיד אם יצא מכרז, כי היא דיברה על מרכז אבל לא ברור אם יצא. יצא כבר?
לימור לוריא
¶
אני אגיד. קודם כול, לשאלה שנשאלתי על הפריסה, אז יש לנו בית של תקווה בכרמיאל, בית מאזן בהרדוף, במסאחה, בחמרה ובקיסריה, בית סוטריה בכפר יונה, בית סוטריה בירושלים ובית גומא אנוש ברחובות. אלה ההתקשרויות הנוכחיות. ואם יש אנשים שמגיעים לבית מאזן שמוכר על ידי משרד הבריאות ואנחנו לא איתו בהתקשרות, אנחנו נותנים את המענה. זו שאלה אחת.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
רק שנייה, זה אומר, אם אני מבינה נכון, שבעצם קו גדרה-חדרה, אפילו לא רחובות הטריה, דרומה עד אילת, אין מענה לפונים.
היו"ר רם בן ברק
¶
נירה, את לא יכולה לשאול בלי לבקש ממני אישור דיבור, נכון? את לא שונה כאן מאחרים. נכון שאנחנו מאותה מפלגה. חכי שנייה, לימור. גל, אתה רציתי להעיר משהו. ראיתי על פי שפת הגוף שלך.
ארז סבן
¶
אז כרגע הבתים המאזנים שהיא מדברת עליהם, מלבד זה שאין מענה, ואנשים עלו מאילת לבתים המאזנים האלה, זה לא מתאים. גירשו אותם משם ולא רצו לדבר יותר בכלל.
ארז סבן
¶
עמותה יציגה, אבל עמותה. כל השירותים האלה לא אמורים להתקבל בכלל מהעמותות. שש שנים שאנחנו מנסים את זה, והעמותות דפקו את הלומי הקרב פעם אחר פעם. לא 70% מדינת ישראל ו-30% עמותות. 100% מדינת ישראל. תפסיקו עם ניצולי השואה. תפסיקו עם נכי צה"ל. תפסיקו לקחת כסף ממי שצריך לקבל את זה. התרומות זה אקסטרה. אלה פריווילגיות. סליחה על - - -
היו"ר רם בן ברק
¶
תודה רבה. אנחנו מדברים עכשיו עם ראש אגף במשרד הביטחון, מאה אחוז במדינת ישראל. כן, בבקשה.
לימור לוריא
¶
אז כמו שאמרנו, אנחנו – הם צודקים, קודם כול. המענה הראשוני במסגרת הרפורמה היה, קודם כול, להשתמש בשירותים הקיימים. אנחנו יודעים שזה לא מיטבי. ולכן אנחנו מקווים שבתוך זמן קצר אנחנו נצא במכרז אכן כך. קודם כול, מדייקים. אין לנו ייעודי כרגע. אנחנו נערכים למכרז גם לזה וגם לעוד דברים נוספים שאני אציג בהמשך.
לימור לוריא
¶
אז זה מאוד חשוב שאתה אומר, היושב-ראש, כי בשיבא לקחו על עצמם והיו שותפים חלק מהדוברים היום, היו שותפים למתן המענה.
לימור לוריא
¶
אני רוצה להגיד שבסוף המענה הזה, בראש ובראשונה, עלה מהשטח. זאת אומרת, מאנשים שנמצאים איתנו בקשר. דיברו על הצורך. פנינו לשיבא והם הרימו את הכפפה. וזה גם מסר, שאנחנו מקשיבים לאנשים, למה שנאמר, ומנסים לקדם ביחד איתם את המענים שנכונים עבורם.
היו"ר רם בן ברק
¶
אז השאלה שלי בעניין הזה היא האם כבר מתחילים מגעים עם בתי החולים גם בצפון וגם בדרום בשביל לשכפל את הדבר הזה?
לימור לוריא
¶
אז אנחנו נגיד. בשלב ראשון אנחנו באמת לא יודעים מה יהיו הצרכים. כן נאמר פה אם בן אדם צריך להגיע לחדר מיון ייעודי בתל השומר, התשובה היא לא. הוא יוכל להגיע לחדר מיון בבית החולים שמשם יפנו. ואני חושבת פרופ' וייזר התייחס לזה. בהתאם לצרכים יהיה לנו בסיס להפקת לקחים, נרחיב את השירות הזה בפריסה נוספת.
אופיר סופר (הציונות הדתית)
¶
בוקר טוב, לימור. אני רוצה ככה להתייחס לרעיון בכלל. אני חושב שאחרי תקופה כזאת, מאז שהתחילה רפורמת "נפש אחת", כולל חילופי תפקידים באגף, נראה לי שנכון יהיה לקיים דיון נוסף בהקשר הזה, ואני אסביר גם למה. אני חושב שרעיון של פיילוט הוא רעיון נכון. אבל מעבר לרעיון של פיילוט אנחנו גם נמצאים בהתמודדות נגד ציר הזמן. וכן הייתי רוצה לראות מפה של צרכים. בדיקה של ייתכנות, בדיוק מבחינה כמו כל דבר, כמו כל יוזמה עסקית או לא עסקית שקמה. מה הצרכים שיש. אנחנו יודעים להעריך כמה נפגעי פוסט-טראומה יש לנו היום, מוכרים. אני חושב שאנחנו מסוגלים להעריך כמה עדיין לא מוכרים.
עכשיו, כולם מדברים כבר, ואני חושב שאני מלווה את התחום הזה כבר מספר שנים, ואני עדיין לומד שיש פונקציונליות שונה למצבים שונים. יש שלבים, יש גילים, יש סוגיה של גברים ויש סוגיה של נשים, יש סוגיה של לוחמים ויש סוגיה של אינם לוחמים. אני מבחינתי כרגע, העיסוק המרכזי צריך להיות בעיקר בלוחמים. אבל אני בתוך עמי אני חי, ואני יודע שכנראה שזה לא יהיה רק בלוחמים. אבל אני אומר שצריך לקבל כאן, זאת אומרת, לצד זה שנתחיל פיילוט, והפיילוט יתחיל בעוד מספר חודשים או אפילו בעוד שבוע, ואחר כך להתחיל להסיק את המסקנות של הפיילוט. יש המון ידע בקרב אותם פסיכיאטרים. הזכירו כאן מיקי פולק ואחרים. יש ידע שהוא קיים ואפשר לייצר תוכנית צרכים. ואנחנו צריכים לחכות עם זה. יש גם תוכנית שהייתה קיימת, אני לא בטוח שהיא טובה, שמדברת על מספר מסוים של מיטות אשפוז.
סוגיה של מיקום גאוגרפי, אני חושב שחייבים להתייחס לעניין הזה בצורה אחרת לגמרי, לחלוטין. ולדעתי, אדוני היושב-ראש, אם תגדיר דיון עם נתונים ספציפיים שאתה מצפה לראות, כולל את הלוגיקה מה הביא להערכת הצרכים הזו. אנחנו מדברים על כמה מיטות אשפוז, אנחנו מדברים על אנשים ששוהים לשמך כמה שבועות. נראה לי שזה יכריח את המציאות, מה שנקרא, לזרז את המזורזים. אני יודע שהמשימות הן רבות. אני יודע שעובדים נגד ציר הזמן. אבל אני מזכיר שהרפורמה הזאת, שהיא חשובה מאוד לטיפול בלוחמי בכלל או בפצועי צה"ל בכלל ובלוחמי צה"ל בפרט, התחילה בעיקר סביב הפער הגדול מאוד שקיים בנפגעי פוסט-טראומה בעקבות לחימה. והעניין הזה צריך לקבל עדיפות עליונה גם בתוך הרפורמה וגם בלוח הזמנים.
עכשיו יש לי עוד שתי נקודות, הן לא נוגעות לסוגיה הזאת של גוף הדיון. אם אתה רוצה, אני אתייחס עכשיו או אני אתייחס אחר כך?
אופיר סופר (הציונות הדתית)
¶
עלו כאן שתי נקודות שבעיניי הן מרכזיות. אחת גם נושקת גם לדברים שדיבר עליהם עידן, יושב-ראש הארגון, זה הנושא של יחס מטפל-מטופל. אני חושב שבשפה המקצועית זה נקרא Case Manager, זאת אומרת, אותו אחד, אותו מלווה, אותו עובד שיקומי או עובד סוציאלי שמלווה את הפצוע בין אם יש לו פגיעה פיזית, אבל בין אם יש לו גם פגיעה אחרת, נפשית או אחרת, ומנהל בעצם, ועוזר לו להתנהל עם האירוע הזה. אנחנו בדיונים הקודמים כשראינו שיש לנו פער משמעותי ועמוק בהיקף יחס מטפל-מטופל בהקשר הזה, והסוגיה הזאת באה לידי ביטוי בצורה הרבה יותר כואבת בהקשר של נפגעי פוסט-טראומה, כי לעניות דעתי, היחס פה בהקשרים האלה צריך להיות הרבה הרבה יותר צמוד, כי הם אנשים שמתקשים עם ביורוקרטיה ומתקשים עם תהליכים ומתקשים לנהל את עצמם. זה בהקשר הזה.
עכשיו, למה אני אומר שזה נוגע לסוגיה של עידן? כי כשאני נפגשתי עם מנהלת המחוז בירושלים ועמדתי על התהליכים מקרוב, אז ראיתי שתהליכי הגיוס של העובדים במסגרת הרפורמה, הרי אנחנו תלויים במדינה כשרוצים לגייס בן אדם, אז יש תהליכי ביורוקרטיה כאלה שהם כל כך מקשים על תהליך הגיוס ובעצם אנחנו צריכים למצוא פתרון אולי עם נציבות המדינה, איך מסייעים לאגף השיקום לעשות את התהליכים האלה בצורה הרבה יותר מהירה. אנחנו מקדשים את הביורוקרטיה, את חוק המכרזים וכו', והדבר הזה בינתיים פוגע בלוחמים שנמצאים בבית ולא כולם יכולים להגיע.
הנקודה השנייה שהיא קשורה לוועדות – ברשותך, עוד נקודה אחת שלא הזכרתי אחר כך, השלישית – הנקודה השנייה שקשורה לנושא של הוועדות, תחשוב שנכנס פצוע אורתופדי, אני לוקח את האנלוגיה שאחד החבר'ה פה השתמש בה, ופשוט מתחילים לקחת לו את הברך ולטלטל אותה מפה עד אחר כך ולעקם ולבדוק ולא לצורך, צריך לומר. וזו החוויה של פגוע נפש, פסוט-טראומטי. וראינו לפניכן את הרגישות של לורן – לורן, הלוחמת שהייתה כאן?
אופיר סופר (הציונות הדתית)
¶
מה התחושה שלה. היא אומרת: אני נכשלתי. היא באה ותרמה, הגינה בגופה ובנפשה על מדינת ישראל, ואנחנו כולנו חייבים לה. ובסוף התחושה שלה היא תחושת כישלון. אז היא יושבת ועיקר הפציעה שלה היא בנפש. והפידבק שהיא מקבלת מאותו פרופ' שיושב בחוסר רגישות הוא פשוט זה כאילו לקחת את הברך ולזעזע ולקרוע את כל הגידים. זהו. אלה שתי הנקודות הכלכליות.
נקודה נוספת שרציתי לגעת בה, והיא קשורה אולי גם למקרה ששוחחתי – אנחנו מכירים אישית, שנינו. יש רבים שלא מוכרים. דיבר כאן בחור בתחילת הישיבה שהוא נפגע במלחמת יום כיפור, והוא לא מוכר. איפה הם משתלבים? זה פוגש אותם ביום אחד באמצע החיים. איפה הם משתלבים בכפרים המאזנים האלו? ויום אחד זה גם מצריך אירוע אחר לגמרי. תודה רבה.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
אז אני חושבת שיותר נכון לשמוע את משרד הביטחון ואחרי את הח"כים. יותר חשוב לשמוע אותם.
היו"ר רם בן ברק
¶
יקי, סליחה. סליחה, יקי. הדובר הראשון. יקי, רצית להגיד משהו? תשמעו, אנחנו קצרים מאוד בזמן, כי אני צריך גם לסכם. ואני רוצה שיצא משהו פרודוקטיבי מהדיון גם. כן.
יקי מואב
¶
אני שחררתי את ה-Mute. אז קודם כול, חזרנו לנושא של הבית המאזן. אז אני לא צריך שמשרד הביטחון יתקשר עם אף אחד. אני יכולתי ואני יכול להיכנס בתור חולה נפש. רק זה לא מתאים לנו.
היו"ר רם בן ברק
¶
יקי, דיברנו על זה. תראה, לא צריך גם זה. שנייה. אמרה ביושר ראש אגף במשרד הביטחון שלקחו, קודם כול, את מה שקיים, ועכשיו מתחילים להכין את המשהו הספציפי. הדברים לא קורים ביום אחד.
יקי מואב
¶
עכשיו הם יעשו פיילוט, ואחרי זה יסיקו מסקנות. אבל את המסקנות אפשר כבר להפיק ממה שקיים. אז תתחילו עם שלושה, ארבעה בתים. לא עם אחד.
יקי מואב
¶
דבר שני, שיבא אמור להיות מרכז לאשפוז ארצי של הלומי קרב. שיבא מועל בתפקידו. הוא זורק נכים למקומות אחרים. אותי ניסו, אותי זרקו פעם לבאר יעקב, פעם ניסו עוד פעם. אני פשוט פתחתי בשביתה בסגנון מהטמה גנדי. ואז הצלחתי להיכנס. אמרו לי, דרך אגב, שיש מקום. הייתה מיטה פנויה למקום שנכנסתי.
עכשיו, צריך לדבר גם על הנושא של מחלות נלוות. אנחנו סובלים ממחלות לב. אנחנו סובלים מסכרת. אנחנו סובלים מפרקינסון שניוני, שזה כמו פרקינסון: רעידות והליכה מדשדשת. זה נובע מתרופות פסיכוטיות. אני אישית סובל מזה. אף אחד לא מתייחס לזה. ואם אני אגיש תביעה, אז יפתחו לי את התיק, ויש סכנה שלמרות שכתוב בכרטיס לי: לצמיתות, אז יפתחו את התיק ויורידו לי אחוזים. אז כדאי מאוד להתייחס גם לנושא הזה.
היו"ר רם בן ברק
¶
תודה. תודה רבה לך. כן, לימור. את רוצה להמשיך או שאת שנדבר עם מישהו אחר במשרד הביטחון?
לימור לוריא
¶
לא. האמת היא שאנחנו נשמח, לאור הדברים שנאמרו, אני חושבת שהיינו שמחים לתת לנו כמה דקות להציג כן את מגוון המענים שיש. הכנו מצגת גם אנחנו.
לימור לוריא
¶
ואני אשמח שבסוף יתייחס פרופ' יוסי לוי בלז לסוגיה מאוד חשובה שעלתה. דפנה, אני יכולה להעלות או שאתם מעלים?
לימור לוריא
¶
מעולה. אז אנחנו רגע נרצה להציג את המענים שיש, את העקרונות בבניית המענים שאנחנו מגבשים, מה המענים הקיימים ומה בתהליך עבודה. צריך לזכור, זה בהתאם לשלבי החיים. ואנחנו נציג את זה, ואת הגאנט עם לוחות זמנים.
קודם כול, כשאנחנו מסתכלים על אנשים עם PTSD אנחנו מתסכלים עליהם לאורך כל הדרך, מחיילים משוחררים, וחלקם שבתהליך ההכרה ומי שכבר מוכר על PTSD וגם, חידוש של הרפורמה, מתייחסים לבני המשפחה. בתקופת השירות, צריך לזכור, שהמענים ניתנים בצה"ל וככלל עיקרון אנחנו חושבים שנכון לטפל באדם כמה שניתן בקהילה, במקום הטבעי שלו. ואני בטוחה שכולם מסכימים על זה, שלמשפחה, להורים, לבני זוג ולילדים יש חשיבות מיוחדת. ולכן ברפורמה נותנים גם לזה מענה.
אנחנו מתחילים בעצם באמת בשלבי החיים. מה שתראו מצד שמאל כל פעם זה את העיגולים שנותנים את המענה, ואת הדברים שאנחנו בתהליך. אז לחיילים משוחררים יש באמת את הטיפולים ב"יחידה לתגובות קרב", שאני מזכירה שגם היא מופעלת על ידי משרד הביטחון. מוקד התמיכה. ובימים אלה הוקם ענף ליווי פנים במערך הנפגעים בצה"ל. אני חושבת שהם נמצאים פה, וזו הזדמנות טובה להגיד להם שאפו כי הם עשו את זה בצורה מרשימה.
לימור לוריא
¶
בין היתר, גם לזה את צודקת, נכון. ואנחנו רוצים, לאור הצלחה שדובר פה ל"יחידה לתגובות קרב", אנחנו נערכים להגדלה משמעותית של היכולת שלהם לתת מענים. אם עד היום סדר גודל של 250, אנחנו מדברים כבר על 500 אנשים, והעברה למתקן אזרחי, כפי שראוי.
בהקשר של יוצאי צבא ותהליך הכרה, אנחנו כבר רואים קצת יותר כחולים. אז בואו נראה מה המענים הקיימים. קודם כול, במסגרת הרפורמה, מסלול ירוק מהיר להכרה באנשים עם פוסט-טראומה, וחלקם מרגישים את קיצור משך זמן הטיפול הבקשות החדשות שהתקבלו. אנחנו כבר לא בודקים בדיקות רקע ללוחמים. אני ארוץ על זה כי כולם מכירים.
נאמר פה שאנשים שעוד לא הוכרו לא מקבלים טיפול רפואי ונפשי. מאוד חשוב שכל מי שמקשיב לנו ידע, מרגע שהוגשה בקשה, אגף השיקום נותן טיפול רפואי ונפשי מרגע האישור הראשוני עד להכרה. זאת אומרת, לא יהיה מצב שאדם לא מקבל את המענה הזה לפני ההכרה. נוסף על זה, כמובן, ה"יחידה לתגובות קרב", טיפולים נפשיים פרטניים, מוקד התמיכה, בתים מאזנים שאמרנו עליהם, שהשבעה – זה נכון מה שיקי אמר – זה עם כולם. אנחנו נערכים לבית ייעודי. כפר איזון שהוא קצת יותר פתוח לאנשים במצב קל יותר או עם תחלואה כפולה. ופיילוט שהיה ועכשיו הוא כבר גורף, פיילוט ממוקד עם בית חולים שלוותה, שלא רק שמאבחן אדם עם PTSD, גם נותנים לנו המלצות אילו טיפולים ומענים נכון לתת לאותו בן אדם כדי לתת לו את השיקום המיטבי.
ארז סבן
¶
הניסיון האחרון לשלוח בחור לכפר מאזן נגמר בזה שכפר המאזן לא רוצה אותו. עובדת השיקום שלו מפחדת ממנו, והוא לא מקבל טיפול.
ארז סבן
¶
לא רוצים אותו כי מותאם לכולם. יש נפגעות פגיעה מינית, מפחדות ממנו. לא שהוא אלים מינית. להפך, הוא יעזור להן. אבל האמוציות שלו מפחידות אותן. הוא לא מתאים.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
זה בדיוק, על זה מדובר - - - לפעמים - - - את האחרים. זה כל הזמן מדברים על ההפרדה.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
מיכל אמרה שיקימו אחד כזה. נכון להיום, אתה צודק. צריך להשים את המציאות ולהגיד: כיום יש פתרון על הנייר, והוא לא רלוונטי ולא מציאותי. הוא לא בר ביצוע.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
רק, מיכל, יש לי שאלה על מה שהצגת. רשום: מסלול ירוק מבצעי. ואני אם תומך לחימה פוסט-טראומטי, מה?
לימור לוריא
¶
שנייה. א', את צודק. נכון, היום המסלול הירוק הוא בראש ובראשונה ללוחמים. אבל אנשים שמגישים בגין PTSD, אנחנו עושים את כל המאמץ לעשות טיפול מזורז ולתת מענה כמה שיותר. אני חושבת שגם הנתונים שאנחנו נשמח להראות אותם בפגישה הבאה, אם תרצו, לגבי ההתייעלות בתהליך הכרה של אנשים עם PTSD. בסדר?
אופיר סופר (הציונות הדתית)
¶
לא. לא שווה להוריד. לוחמים מגיע להם יותר. אנחנו צריכים להגיד את זה לכל נפגע, גם אם הוא טבח שהיה בבופור.
אופיר סופר (הציונות הדתית)
¶
רק שנייה. שנייה. אם הוא היה בבופור והיה במוצב בנחל עוז, מגיע לו יותר. אנחנו צריכים לעמוד על זה ולתת על זה דגש.
לימור לוריא
¶
מה אנחנו כן עובדים עליו? עדכון סעיף הליקוי המתייחס ל-PTSD, אני חושבת שתהיה בו בשורה משמעותית לאנשים, שרואה את מגוון הצרכים, ולא רק – נאמר פה על ידי אחד הדוברים שכשמוכיחים תפקוד גבוה כאילו הם גם בגרשיים נענשים באחוזים נמוכים יותר בוועדה.
לימור לוריא
¶
זה עדכון. אני מקבלת, שנייה. אני מקבלת. אני רוצה להגיד שהסעיף החדש בנוסחו הנוכחי בעצם אומר: שימו רגע בצד את התפקוד. עצם זה שלבן אדם יש PTSD, גם אם הוא עושה מאמץ מעל ומעבר כדי להגדיל את התפקוד שלו, זה לא צריך לפגוע באחוזים הרפואיים שלו. ולכן אני חושבת שתהיה פה בשורה גדולה, ואנחנו מקווים לאשר את זה. גם על שינוי הרכב הוועדה ב-PTSD - - -
נדב וירש
¶
לא. זה פשוט בגלל שהמצוקה היא כל כך גדולה שההשלכות אחרי זה הן נורא נורא גבוהות. אתה לא תבין אותי, כי אתה לא בעולם שלי. אתה בעולם שלך ואני בעולם שלי, אבל אני פשוט יודע מה הולך לקרות אחרי זה. כל השלכות האלה של כל מיני אמירות כאלה של דברים שקורים בפועל, והם לא קורים בפועל, כי אנחנו רואים את זה וחווים את זה. היום אני בן 30, ואני נכנס לוועדות רפואיות לייצג לוחמים. רק תבינו את המצב ולאן הגענו. כשאני מגיע לשם לא בגלל שהם ייתנו את האחוזים שהם רוצים לתת, הם מסתכלים עליי והם יודעים שהם לא יכולים להיכנס לי בפה כי אני יודע בדיוק איך השיטה שלהם עובדת ואיך אחוזי נכות האלה עובדים.
ובנוסף לזה, אם אפשר לציין משהו טוב שקרה ברפורמת "נפש אחת" זה באמת הקשר הישיר עם הצבא. אני לוקח חלק בפרויקט הזה ואני מאוד מאוד משקיע בו. אני יכול להגיד שהחיילים והצבא עובד בצורה מצוינת, מצוינת, בתיאום מושלם. והגשת טפסים והגשת ביורוקרטיה ודברים ותהליכים שמקצרים תהליכים מאוד קצרים, וזה מבורך ויש להמשיך לחזק את זה. זה מאוד מאוד חשוב.
לימור לוריא
¶
אוקיי. אנחנו נמשיך. דיברנו על שינוי הרכב הוועדה כדי שגם יהיה פסיכולוג שיקומי וקליני. לגבי יוצאי צבא שהם בתהליך – רגע, אני עוברת.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
לימור, לא ענית לי על השאלה ששאלתי על הסעיף החדש, של האחוזים. מתי זה נכנס לתוקף? אמרת זה בתהליך.
לימור לוריא
¶
נכון. אנחנו במסגרת רפורמת "נפש אחת" עושים את הכול בשיתוף עם ארגון נכי צה"ל. היום בשעה 13:30 תהיה ישיבה של יושב-ראש הארגון יחד עם יושב-ראש הוועדה פרופ' זוהר שהמליץ על האחוזים וד"ר דקל מנהל הוועדות כדי, מקווה, להגיע להסכמות, לשמוע את ההערות של ארגון נכי צה"ל. ועם הסכמות אנחנו מעבירים את זה לחתימת שר הביטחון.
לימור לוריא
¶
אני רוצה להגיד פה משהו. דיברה לורן מקסים. להגיד רגע איך אנחנו מתסכלים. יש לנו 5,700 אנשים עם PTSD, 38% מהם זו הפגימה היחידה שלהם. 62% זה בדרך כלל עם בעיה נוספת. הגיל הממוצע הוא 51. ולורן דיברה על 7% נשים, וזה נכון. אנחנו רוצים לתת להן מענה ייחודי. לגבי המצב המשפחתי, 70% הם אנשים נשואים עם משפחה. 17% הם רווקים.
היו"ר רם בן ברק
¶
תגידי לי, אבל מה שנאמר כאן לגבי אחוזי הנכות, שמאוד הטריד אותי, זאת אומרת, אם בחור מתחתן, מורידים לו אחוזי נכות?
לימור לוריא
¶
בוועדה רפואית זה שבן אדם מתחתן זה לא מוריד אחוזים רפואיים. אני חושבת שגם מה שנדב התכוון, ואני יכולה להבין, זה שנוצר מצב שאנשים עם PTSD שעושים מאמצים ומגדילים את התפקוד שלהם ומשפרים את התפקוד שלהם, לכאורה הספר הקיים אומר: ככל שרמת התפקוד גדולה, גבוהה, אחוזים הם נמוכים יותר.
לימור לוריא
¶
מעבר לזה אני אגיד, בשונה מהמצב הקיים, בהמלצות הנוכחיות כל אדם שמוכר ל-PTSD, מינימום אחוזים זה 20%.
גל רויטשטיין
¶
אפשר הסבר מה זה הסעיף החדש? מה האחוזים? על מה הם מדברים? זו כותרת יפה, אבל מה התוכן שלה?
גל רויטשטיין
¶
לא. אבל מה המספר? מה המספר שהם מתכוונים לשים? כי למספר הזה יש משמעות על פטור מתור, יש לו משמעות על ההתנהלות שלנו במרחב הציבורי. מה זה הסעיף? מה המספר?
לימור לוריא
¶
אנחנו נשמח להציג את זה. היום תתקיים ישיבה בשעה 13:30 עם יושב-ראש ארגון נכי צה"ל ויושב-ראש הוועדה הממליצה. אנחנו בעניין הזה חושבים שיש בשורה. אני אתקדם לגבי המענים - - -
ליאת קוטנר
¶
אני כל הזמן שומעת את "אנחנו והם". ולימור, אנחנו ניסינו, אני ומעיין, ניסינו לא פעם, ואני עשרה חודשים במאהל, ואנחנו ראינו את הדברים האלה, את המצוקה שלהם ואת הרצון שתהיה נקודה חמה, והיה ליווי, ותהיה תמיכה. מי כמוך יודעת שנפגשנו לא פעם ופעמיים, והיינו יכולים לשבת גם במצב טרגי. אין אנחנו והם. יש ביחד. וזה שינוי התפיסה. ועד שהוא לא יהיה ולא יובן שהדבר הכי חשוב הוא להציל פה חיים, אני חושבת שאנחנו חוטאים בדיון הזה. הדיון הזה הוא על נקודה חמה ועל בית חם, בגלל שאלה שני הדברים שקודם כול הם צריכים על מנת לבוא בכלל. וזה לא קורה.
לימור לוריא
¶
שנייה. רק רגע. אנחנו אתמול קיימנו ישיבה עם נציגי אנשים עם פוסט-טראומה, ואנחנו בהחלט קשובים. צריך לזכור, אנחנו נותנים שירות בסוף לאנשים עם פוסט-טראומה, וההידברות שלנו היא עם אנשים עצמם, והחלטות מתקבלות בשיתוף עם הארגון היציג שהוא ארגון נכי צה"ל.
אני ברשותכם, אמשיך.
לימור לוריא
¶
ולגבי המענים, כבר היום מקבלים מענה בעקבות רפורמת "נפש אחת". קודם כול, טיפול נפשי ללא מגבלת זמן, מה שהיה בעבר. דיברנו על מוקד התמיכה, על קבוצות טיפוליות, על הטיפולים האלטרנטיביים שנכנסו, על כלבי השירות שגל דיבר, על קבוצות outdoor שאנחנו נערכים. הבתים המאזנים נכון מעורבים, אבל רצינו לתת משהו כאן ועכשיו. עשר מסגרות יום של מועדונים תעסוקתיים, סדנת גן. נמצא איתנו ד"ר פולק - - -
היו"ר רם בן ברק
¶
לימור, אני מצטער שאני מפסיק אותך, כי פשוט הזמן שלנו קצר ורוצים כאן עוד התייחסויות. ויש לנו את המצגת מול העיניים.
אופיר סופר (הציונות הדתית)
¶
ליאת, את עושה פה משהו לא הוגן, כי לימור עושה פה מהפכה בתקופה מאוד קצרה. נלחמת נגד הזמן. ואני אומר את זה בתור מישהו שמלווה. ואם יש ביקורת, ואני לא אומר שאין ביקורת וגם אמרתי.
היו"ר רם בן ברק
¶
אוקיי. אז אני אסביר. למשרד הביטחון יש גוף שממומן. תפקידו הוא לטפל בפצועי צה"ל. הוא עושה את זה. היום שנים שהיו גרועות מאוד. היום יש שם מהפכה, כמו שאמר חבר הכנסת סופר. אני מקווה שהמהפכה הזאת תימשך ונגיע לפתרונות מאוד מאוד טובים. בנוסף, למשרד הביטחון יש הרבה מאוד ארגונים, לא הרבה, אבל יש ארגונים ועמותות ומתנדבים שפועלים. זה מבורך. אבל משרד הביטחון לא עכשיו יעשה קשר עם כל אחד מהם, אלא אם כן הוא ירצה לעשות את זה.
היו"ר רם בן ברק
¶
הלאה. אני רוצה, אחרון הדוברים יהיה מצה"ל, אלוף משנה לוסיאן. ואחרי זה כל אחד מחברי הכנסת יגיד בשתי דקות משהו. ואז אני אסכם את הדיון.
היו"ר רם בן ברק
¶
אין לכם ברירה. יש לכם שתי דקות. כן, לוסיאן. מה, חבר'ה, אתם יודעים בדיוק כמוני, שב-11:00 זה נגמר.
לוסיאן טצה-לאור
¶
תודה רבה גם על ההזמנה וגם על ההזדמנות. אני ראש מחלקת הבריאות בחיל הרפואה של צה"ל. מתחתיי נמצאת היחידה לת"ק שזכתה למחמאות רבות במהלך הדיון הזה. אני רק רציתי לציין שאנחנו כמובן - - -
לוסיאן טצה-לאור
¶
אנחנו מאוד מגויסים לכל המאמץ הזה. זה נראה לי מאמץ חשוב וחיוני. אנחנו חוליה אחת בשרשרת. גם עידן וגם לימור דיברו על זה שבעצם אנחנו מתוגברים גם בכוח אדם וגם במבנה חדש. ואני חושב שהרעיון שראש האגף הציגה, של רצף טיפולי ושל מדרגי טיפול שונים, הוא מאוד מאוד מבורך. חייבים להבין שהתשתיות הפסיכיאטריות בכלל במדינת ישראל הן בעייתיות וכאילו צועדים פה על איזו קרקע בתולית, שנראה לפעמים של כאילו למה לא לפתוח את זה וכו'. זה הרבה יותר מורכב מזה. אנחנו לגמרי רתומים למאמץ הזה ונשמח להיות חלק מרכזי ממנו. זה כל מה שריציתי להגיד. תודה רבה לכולכם.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
טוב. אני רוצה להגיד כמה דברים. הראשון מהם, ואני לא אוותר עליו, זו האמירה – שמעתי הרבה מגויסים, כולל מהדובר האחרון, שמעתי מסייעים. אני רוצה להדגיש שבואו לא נתבלבל במינוחים האלה. אנחנו לא מסייעים. אנחנו לא תומכים. זו חובתנו. בחרתי לצטט את האמירה של דוד בן גוריון מ-1949: "מלחמת החירות של צה"ל לא הייתה כולה זרועה נחת ניצחונות וכיבושים. היה בה צד שני למטבע. שולם מחיר יקר... החללים הם רק חלק מהאבדות. רבים נשארו לשמחתנו בחיים, אך גם הם שלמו מחיר יקר – אבר מן החי מגופם".
אבר חי. אני מחזיקה את התמונה הזאת. נורא קל לראות אבר חי שנקטע, שאפשר לגעת ולמשש אותו. אנחנו חייבים לאבר חי שהוא גם נפשי.
רפורמת "נפש אחת" היא חלק מהחזר החוב או יותר נכון, החוב שלנו לאלה שעזרו לנו. אנחנו מדינת ישראל, הממשלה וחברי הכנסת מחויבים במענה. לכן החובה היא אצלנו. אנחנו לא מסייעים. אז זה משפט אחד שאני רוצה לומר אותו.
אני רוצה להתייחס למענה. אני, קודם כול, מברכת את – אני לא רוצה לטעות בשמה – את לימור על העשייה, את משרד הביטחון. אבל אני מוטרדת משעון החול שהוזכר כאן. שעון החול הזה לא מחכה ואי-אפשר להפוך אותו ולעשות אותו עוד הפעם. זה אל-חזור. ולכן לוחות הזמנים והגאנטים והמענה בינתיים, עד שיהיה סעיף, זה המהות ופה אנחנו באים לבדוק. יש היום בארגון נכי צה"ל – לא סתם שאלתי שאלות את עידן, כי יש המון תוכניות, מתוכנית "אחיעד", שנותנת מענה להלומי קרב וצריך לתגבר אותה. ויש מענה למשפחות וצריך לתגבר אותו. ויש העצמות ורופאים. ואם יש פער של מענה גם לפסיכולוגים, יש תשתית של מתנדבים, של בן דורי, שצריך פשוט לתגבר אותו. ולשבת באותה פגישה, לימור, שמתקיימת עם ראש הארגון, לבוא לבדוק גם מה אפשר לתת אד-הוק עכשיו עד. כי ה"עד" הזה הוא לא פחות חשוב.
יש את הנושא של 10,000 תיקים שתקועים. אנחנו חייבים לדעת מה המענה. אף אחד לא התייחס. שאלנו את זה בפעם הקודמת, רם. שאלנו מה קורה, האם הקצב השתפר.
נירה שפק (יש עתיד)
¶
יופי. אז אני מתייחסת לזה כי לא דיברתם על הנושא של הלוואות האישיות שיש בארגון נכי צה"ל מקרן הערבות הדדית, שיכולה לבוא ולתת. ולכן אני אומרת, קיימת כבר תשתית. שאלתי על FIDF. שאלתי על הוועדות הרפואיות. אני חושבת שהמסגרות החברתיות שקיימות וממוסדות, מתוקצבות בחסר, יחד עם המסגרות הרפואיות שהן בפער. יש תשתית. בית הלוחם פרוס בכל הארץ. באשדוד מוקם בית לוחם נוסף. יש סניפים מכרמיאל ועד הדרום. סליחה, אני מתעקשת על זה. ולכן לקחת ולא להמציא תשתיות, אלא לבוא על בסיס הקיים. אין לנו זמן ואין לנו את הפריווילגיה להשהות את זה יותר. יש מספיק נזק. תודה.
היו"ר רם בן ברק
¶
תודה. אני רוצה לתת את זכות הדיבור, אבל ממש לדקה, לפרופ' יוסי בלז. בבקשה, ממש דקה, כי אנחנו ב-11:00 חייבים לסיים.
יוסי בלז
¶
אוקיי. אני אדבר אפילו פחות. א', תודה רבה על הדיון. אני יושב-ראש ועדה מיוחדת שמינה מנכ"ל משרד הביטחון לבחינת נושא האלימות והאובדנות בקרב לקוחות אגף השיקום.
אני שמח שאני מדבר אחרון, כי דיברו לפניי אנשים רבים, יקרים מאוד עם נושאים חשובים. חשוב לי להגיד כדברים אחרונים, אובדנות נגרמת מסיבות מגוונות, גם מהתמודדות מול קשיים באגף, גם מדברים אישיותיים וכו', אבל גם מאווירה שמתירה לדבר הזה להתחרש. ואני קורא לנו, לכולנו, כי אנחנו בסירה אחת, להלומי הקרב, לפוליטיקאים, לאנשי אגף השיקום: לא משנה איך אנחנו מדברים על זה, אנחנו צריכים להבהיר שיש פתרונות מיטביים יותר מלעשות ניסיון אובדני, כי בסופו של דבר זה יכול להיגמר במוות, וזה יכול להיות עוצמה בלתי נסבלת למשפחה ולחברים מסביב. לכן לזרוק אובדנות, להגיד את הדברים האלה, צריך לחשוב על זה, כי יש לאווירה ויש למה שאנחנו אומרים כפוליטיקאים, כמקבלי החלטות גם כהלומי הקרב בתקשורת, יש לזה משמעות. וזה יכול להשפיע על אדם הבא שחושב אם לפגוע בעצמו או לא. זהו. הכי קצר שיכולתי לעשות.
גל רויטשטיין
¶
מאז אפריל ועד היום לא נעשתה בדיקה מקיפה לא להתנהלות של האגף, לא לבעלי התפקידים בו, למרות שמדובר בסוגיה של סכנת חיים. פירוק משפחות, וכמו שהוא ציין פה, נושא ההתאבדות שהפך להיות נפוץ מדי. עשרות רבות של תלונות כבר עלו וצפות כל יום על פני השטח גם לגבי הביורוקרטיה, לגבי היחס, ההתנהלות, ההתנהלות של הוועדות הרפואיות, הטרדות מיניות, בדיקות לא מתאימות וכו'. עד היום, מאז אפריל, לא קם שום מנגנון של בדיקה של אגף השיקום. הם מבקרים את עצמם ולא ניתנים לביקורת כלפי חוץ. אין לנכי צה"ל מקום מסודר להתלונן על מה שקורה במקומות האלה. הרפורמה היא מעבר לתקציבים. צריכה להיות בדיקה מעמיקה פנימה, ושינוי אמיתי של המנגנון.
היו"ר רם בן ברק
¶
תודה רבה. תראו, אני רוצה לסכם. אבל בעצם זה לא סיכום, זה רק בתחילתו ובעיצומו של תהליך. אז אני רוצה להודות למי שהופיע כאן. אני יודע שזה לא קל להופיע כאן ולא קל להיחשף תמיד. ואתם עשיתם את זה, ואני מודה לכם ולמי שהיה בזום גם.
אני לא אכביר במילים. זה ברור, החשיבות של הטיפול בהלומי הקרב. הם נתנו כמעט את היקר להם מכול. אנחנו צריכים לדאוג להם. זו חובתנו כמדינה.
אני מתרשם שבמשרד הביטחון וברפורמה של "נפש אחת" נפל האסימון, והם פועלים בכיוון הנכון. עם זאת, הזמן לא משחק לטובתנו. ואנחנו צריכים להחיש ולהאיץ את התהליכים שהתחילו.
מכאן אני פונה למשרד הביטחון
¶
אם יש בעיות תקציביות שמעכבות, אז תפנו לוועדה ואנחנו ננסה לעזור בעניין הזה.
עלו כאן הרבה מאוד דברים שצריך לתת להם את ההתייחסות, והראשון שבהם הוא שהלומי הקרב או פצועי צה"ל בכלל צריכים מסגרות ייחודיות להם. אני חושב שזה לא נכון שהם יהיו בקהל הרחב. ולכן צריך להאיץ את התהליך של בית המאזן, שיהיה פרטני להלומי הקרב. אנחנו נעקוב אחר הדבר הזה ונראה שזה קורה.
צריך, לדעתי – אני לא מדבר לא כאיש מקצוע, אלא כמיטב הבנתי, ואני מבקש שתבחנו את זה. יש בתוך 5,700 הלומי הקרב יש את אותם 100, 150 אנשים שמצבם קשה במיוחד והם צריכים אולי מענה מיוחד שיכול להיות כאן ועכשיו. ואני אומר בצורת חונך לפצוע, מהבחינה הזאת שהוא יודע להרים לו טלפון, שהוא מלווה אותו. אפשר לעשות את זה עם מתנדבים, אפשר לעשות את זה עם אנשים בשכר.
אני יכול להעיד על עצמי שאני מלווה פצוע כזה. אני, כמובן, לא אחשוף את שמו. כל פעם שהוא נמצע במצב קשה, הוא מרים לי טלפון, ואנחנו משוחחים דקות ארוכות. ואני שומר איתו על קשר. יכול להיות שאפשר להרחיב את זה למשהו שהוא מוסדי, כי יכול להיות שזה יכול לתת את הפתרון המיידי לאנשים במצוקה עד לקבלת הטיפול. תבחנו את זה.
דובר כאן על הדברים שקורים בחדרים של הוועדות. והציע כאן גל – גל, נכון? הציע כאן גל אולי שיהיה פיקוח בצורת צילום שאפשר לאחזר לאחור.
היו"ר רם בן ברק
¶
אז אני מציע שתבחנו את הצעה הזאת. אני לא יודע אם זה אפשרי מבחינה משפטית, אבל שווה לבחון את זה. ושווה שיהיה גם איזשהו מנגנון שיבחן תלונות של אנשים שיש פה. אפשר להתלונן ושתהיה באמת בדיקה אחר הדבר הזה. חשוב מאוד היחס שאנשים מקבלים בוועדות, בטח אנחנו לא צריכים להקשות עליהם.
בית מאזן – דיברנו. בית חם – דיברנו. צריך לגמור את הפיילוט מהר ולהרחיב אותו גם למקומות אחרים. אילת – נושא בפני עצמו, כי היא רחוקה מאוד. ושם זה שעות להגיע אפילו לדרום, לבאר שבע. זה שעות. צריך לתת לה אולי מענה ייחודי.
היו"ר רם בן ברק
¶
כן. אני חושב שנגעתי ברוב הדברים. אנחנו נקיים מעקב אחר הדברים האלה, שהם נעשים ומתקדמים. אנחנו פונים גם להלומי הקרב ולפצועים, במידה שאתם רואים עיוותים, יכולים גם לפנות לוועדה הזאת. ואנחנו תמיד נבדוק את זה.
היו"ר רם בן ברק
¶
אני לא יודע אם תמיד נוכל לתת פתרון, אבל תמיד נבדוק בוודאות. ואני עוד פעם, מודה לכם שבאתם. תודה רבה.