פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



3
הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל
14/12/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 18
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל
יום שלישי, י' בטבת התשפ"ב (14 בדצמבר 2021), שעה 10:00

התמודדות עם חרדת אקלים

חברי הוועדה: רם שפע – היו"ר
אלון טל

מוזמנים: עדי אסף - מנהלת ארגון מגמה ירוקה

גילי ברקוביץ - אקטיביסטית נוער אקלים

מיכל דויטש - פעילה בהתאחדות הסטודנטאלית למען האקלים

שיר הורוביץ - יו"ר מעורבות חברתית התאחדות הסטודנטים והסטודניות הארצית

חגי לוין
–

ר איגוד רופאי בריאות הציבור

אלישיב מינרבי - מנהל פרוייקטים, ClimateLounchpad Israel

איזבלה קרקיס - מנהלת המחלקה לאפידמיולוגיה סביבתית


מוזמנים באמצעים מקוונים



יפעת גליק - עיתונאית

זיוית לינדר - ראש אגף החינוך, המשרד להגנת הסביבה

ליאלי מלמן - מנהלת תחום טיילות החברה להגנת הטבע

גילמור קשת מאור - מנהלת אגף מדעים משרד החינוך

קרן רוט איטח - ממונה מניעת שימוש בסמים ובאלכוהול

מיה שדה - מנהלת המחלקה לבטחון קהילתי - מניעת אלימות, מרכז השלטון המקומי

בת שבע פנחסוב

מעין מכלוף, חבר תרגומים
התמודדות עם חרדת אקלים

בוקר טוב, שלום לכל מי שמכבד אותנו בנוכחותו. בוקר טוב גם לכל מי שאתנו בזום. בחרנו הבוקר לקיים דיון שכותרתו היא התמודדות עם חרדת אקלים. ואני מניח שחלק מהאנשים, וגם יודע, שאלו את עצמם מה זה. למה אנחנו מקיימים על זה דיון. מה התופעה הזאת. אפילו חלק ממשרדי הממשלה שהזמנו לדיון שאלו אותנו, תסבירו לנו רגע למה אתם עושים על זה דיון, מה המשמעות של זה.

אני רוצה לספר רגע על החוויה האישית שלי, על המפגש שלי עם התופעה הזו. לפני, אני חושב, בערך חודשיים, שלושה, היה לי דיון עם הצוות שלי במשרד, שדיברו איתי על זה. אמרתי להם תשמעו, אני לא מכיר, לא נראה לי שזו תופעה רווחת. סך הכל אני חבר כנסת צעיר, די מעורה, מעודכן, מדבר עם אנשים, עם הרבה צעירים. הרגשתי שאני לא יודע עד הסוף על מה מדובר. אמרתי טוב, תראו לי קצת, יש על זה מחקרים, שזו תופעה רצינית, שזה מתחיל להתפתח. והצוות עקשן, חזר אחרי כמה ימים עם מידע, וגם התחלתי לפגוש אנשים, ולדבר עם עוד ועוד אנשים. באותו זמן גם מיכל עשתה כמה פעולות, שהיה להן אפקט ציבורי, שקצת הרחיבו לי את ההבנה של ההשפעה של העובדה שיש אנשים שיש להם חרדת אקלים, בעיקר צעירים וצעירות. ועם הזמן הבנתי שאנחנו פשוט צריכים לקיים על זה דיון, ולייצר רגע בכנסת הנגשה גם למציאות שאולי לפעמים נראית לאנשים ראשונית, התחלתית, אולי עוד לא עד הסוף ברורה.

הרבה פעמים בכנסת אתה נכנס לדיונים רק כשכולם מדברים עליהם וכולם עוסקים בהם. ואני בעיניי חושב שחלק מההזדמנויות של הוועדה הזאת, שאמורה לדון באתגרי הצעירים, זה לתת לנו צוהר לנושאים שאולי הם עוד לא תופעות מאוד מאוד רחבות. אבל אני כן חושב שבעוד עשר, חמש שנים, חמש עשרה שנה, יהיו בכנסת המון דיונים שיעסקו בנושא הזה, כי יבינו שזה משהו, כמו תופעות אחרות בעולם, שבהתחלה אף אחד לא הבין אותן, ולאט לאט כולם עסקו בהן.

אני חושב שבתיזמון, אני חייב להגיד מפתיע, כלומר זה לא תוכנן, אתמול היתה כתבה של יפעת גליק ב"כאן 11". לדעתי הכתבה הראשונה המקיפה שעוסקת בתחום בצורה רצינית, וממש נתנה זווית מדהימה. אני לא יודע אם כולכם ראיתם, אם לא אני ממש ממליץ. אני באמת חושב שזו הזדמנות, גם של התקשורת, לדבר על משהו שאולי לא כולם מבינים שהוא קיים ועד כמה.

האופן שבו אני מבין, ותיכף אנחנו כמובן נשמע פה כמה נציגים של הדור הבא, זה בעצם ההבנה שיש חרדה מאיך העולם הולך להתמודד עם משבר האקלים, עם אסונות. עם שריפות, עם אסונות טבע בהיבטים אחרים. ושאלה קצת יותר מפחידה – האם אני אוכל להביא ילדים לעולם הזה, ואיך הוא יתקיים. אנחנו רואים מדענים שמדברים על תופעות בהן העולם לא יצליח להתמודד עם מה שקורה. ולכן זה מעמיד סימן שאלה על הקיום שלנו פה. אז זה מלים גדולות, ולפעמים אנשים קצת ציניים, וראיתי את זה בשבוע האחרון כשקצת התכוננו לדיון. אז אני בכל זאת שמח, מרגיש שזו אחת השליחויות שלי פה, להנגיש מידע לציבור, בוודאי של הדור הצעיר. ובזה נעסוק במהלך הדיון הזה.

אז עד כאן כפתיחה. אנחנו נתחיל עם מיכל דויטש, שהיא מנציגות סטודנטיאלית אקלימית. ויש לה גם מצגת. מיכל בבקשה.

אז אנחנו נתחיל בעצם מסקירת מאמרים רלוונטיים, שקשורים לנושא. זה בעצם חרדות אקלים, דיכאון אקלים. חרדות ודיכאון אקלימיים, אקולוגיים. אחרי זה בעצם נעבור לסקירה קצרה של המצב בישראל, באמצעות מקרי בוחן, כי אין לנו עדיין מחקר על זה בישראל. ואז נדבר קצת על הפנים קדימה.

אז בעצם דיכאון אקלימי וחרדות אקלים הם מוגדרים כעקה הנובעת מהמשבר האקלימי אקולוגי. מה זאת אומרת עקה, הגוף שלנו מגיב לסכנות, במיוחד כשהן אמיתיות, כמו המשבר הזה. זאת בעצם תגובה טבעית. זאת תגובה רציונלית, שלא מעידה על מחלה נפשית. לכן גם הם לא מוגדרים עדיין כמחלות נפש.

המקור לדיכאון ולחרדות מתחלק בעצם לגורמים ישירים וגורמים עקיפים. כשגורמים ישירים זה בעצם אנשים שחווים את האסונות על בשרם. זאת אומרת אנשים שכבר חוו שטפונות, חוו שריפות, שאיבדו את הבית שלהם בוודאי. אנשים שנפגעו מגלי חום. כל התופעות האלה, זה בעצם גורמים ישירים.

גורמים עקיפים, זה אנשים, כרגע נגיד בישראל למשל, זה ללמוד על הנושא בצורה שהיא לא מבוקרת, ולא עם תמיכה נחוצה, לא מגורמים בריאותיים ולא מגורמים חינוכיים. אז בעצם זה להתעסק בנושא שהוא מאוד גדול, מאוד אמיתי, מאוד מבוסס מדעית, לראות את התופעות האלה בעולם, ולא לקבל מענה. אלו הגורמים העקיפים.

כמו שאמרנו רציונלי, לא מעיד על מחלה נפשית. ילדים וצעירים בסיכון מוגבר, כשחשוב להדגיש, יש בפסיכולוגיה את המודל רגישות דחף. זה בעצם מודל שאומר שככל שמישהו יותר רגיש, ככל שיש לו רקע נפשי כלשהו, הוא בעצם נמצא בנקודת התחלה שונה ביחס לאחרים. זאת אומרת שמישהו שהוא יותר רגיש, או חווה איזה שהוא רקע נפשי אחר, מהרגע שהוא נחשף לנושאים האלה הוא הרבה יותר קרוב להגיע גם לדיכאון וחרדה ממישהו אחר.

אז בעצם חשוב להדגיש קודם כל את ה-IPCC, זה בעצם הרקע המדעי למשבר האקלימי אקולוגי. דו"ח בינלאומי, של מאות מדענים, אלפי מחקרים, שבעצם אומר אין כבר שום ספק מדעי לגבי זה שיש פה תהליכים של התחממות גלובלית, זה לא רק אקלים, זה הרס מערכות אקולוגיות, שבעצם משפיעים על בני האדם. דו"ח מבקר המדינה אמר שרבע מאוכלוסיית העולם כבר מושפעת, וכתב דברים מאוד קשים. גם בישראל. ובעצם אומרים אין יותר ספקות מדעיים לגבי זה שיש משבר, וגם לא לגבי זה שיש מה לעשות. אנחנו יכולים בעצם לבחור אם להתנהג "עסקים כרגיל", זאת אומרת מדינות שבוחרות להמשיך להתנהל כרגיל, או בוחרות לעשות שינוי משמעותי, ואז התחזיות נהיות קצת פחות פאסימיות.

אחרי זה יש לנו מחקרים ספציפית על עקה פסיכולוגית, המחקרים האלה בעצם כבר הראו, אלה היו מחקרים של סקרים, של ראיונות. אז בעצם הן משפיעות קוגנטיבית, וגם התנהגותית גם על תפקוד ביומיום, לטווח הרחוק. זאת אומרת שככל שהלחץ סביב הנושא הוא יותר כרוני גם ההשפעה הנפשית מחמירה.

במחקרים על נושא של פגיעה מוסרית, זה בעצם כשממשלות ומבוגרים מבטלים אמונות מוסריות בסיסיות, של דאגה, חמלה. אז בעצם בני נוער וצעירים מרגישים שמבטלים דברים מצפוניים מאוד בסיסיים, שמעידים על תפקוד מצפוני תקין. וזה בעצם דוחף אותם עוד יותר למרחב של דיכאון וחרדה וחוסר מענה.

לאסונות טבע יש השפעות ישירות על המצב הנפשי. זאת אומרת ככל שאסונות טבע הולכים ומתרבים אז בעצם אנשים חווים את זה בצורה יותר קשה.

והדבר האחרון שאנחנו רואים, בעצם שחקרו עשרות פניות של בני נוער לבתי משפט, בעצם בני נוער תובעים את המדינות שלהם על התנהלות מאוד לוקה בחסר. אובדן אמון בלגיטימציה המוסרית של המערכות, בעצם בגלל הקשר המאוד הדוק בין צדק סביבתי לזכויות אדם.

אז עכשיו אנחנו מגיעים למחקר האחרון שהוצג, זה בעצם מחקר הכי מקיף שבוצע ברמה הגלובלית. מדובר בעשרת אלפים צעירים, מגילאי שש עשרה ועד עשרים וחמש, מרחבי העולם, ממגוון חברות ואוכלוסיות. זאת אומרת מכל מיני רקעים סוציואקונומיים, רגישות אקלימית שונה, זאת אומרת מקומות שחוו את הדברים ברמות שונות. הסקרים פותחו על ידי מומחים בכל התחומים הרלוונטיים, זאת אומרת פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, גם פסיכולוגיה קלינית סביבתית. פסיכותרפיה, משפט, זכויות אדם. בעצם כולם היו שותפים לפיתוח הסקרים האלה.

אני אתייחס רק לכמה בעצם האנשים שראו. אנחנו רואים אחוזים מאוד גבוהים של אנשים שמרגישים שנכשלו בדאגה לכדור הארץ שלנו. זאת אומרת שמונים ושלושה אחוז, זה הממוצע העולמי. זה משהו שחשוב לשים לב אליו, שנראה לכל האורך, זה שבמדינות שבהן יש התייחסות יותר רצינית לנושא מצד המדינה, כמו צרפת, אנחנו רואים פתאום שהאחוזים קצת יורדים. במדינה כמו הפיליפינים, שחווים את האסונות כבר בצורה מאוד רצינית, אנחנו רואים עלייה. מזה אנחנו יכולים ללמוד על ההשלכות של זה, ובעצם איך המדינה יכולה להפחית את התחושות של הדיכאון והחרדה כשהיא מתייחסת באופן רציני.

יש כבר קצת מחקרים על איזו שהיא מדינה, אולי מדינות, שעשו איזה שהוא מהלך להתמודדות?

אז זהו, אז אנחנו רואים היום בעולם, בעקרון אין אף מדינה שפועלת מספיק בנושא. אנחנו כן רואים שצרפת עושה צעדים יותר משמעותיים. יש שם גם הגנה חוקתית בעצם כחלק מזכויות אדם. הדברים מתנהלים שם בצורה קצת אחרת. מדינה שהיה יכול להיות מעניין לראות מחקר כזה היא אולי קוסטה-ריקה, שמאוד דוחפת לפעילות בתחום. אבל אין שם את זה.

הייתי אומרת שאנחנו בדמיון יותר גבוה לאנגליה, או לארצות הברית, מבחינת רמת הפעילות, למרות שבארצות הברית עכשיו אנחנו רואים תאוצה מאוד גבוהה בפעילות.

אז אנחנו רואים גם דברים מאוד קשים, כמו בני נוער שמרגישים שעתיד האנושות כולה בסכנה. כשחשוב להדגיש שה-IPCC אומר זה לא שהאנושות תיכחד מהמשבר האקלימי האקולוגי. אם כבר הדברים שהוא יוביל אליו הם מה שיובילו לפגיעה העצומה. מעבר לפגיעה בחיי אדם.

זו שקופית שמתייחסת בעצם לצד של המדינות. אנחנו רואים אחוזים מאוד נמוכים של אנשים צעירים שמרגישים שהממשלות מגנות עליהם, על הסביבה, שאפשר לסמוך על הממשלות. זאת אומרת אנחנו רואים שהממוצע הוא בסביבות השלושים אחוז, לעומת האחוזים המאוד גבוהים שראינו קודם.

ממצאים נוספים שחשוב להדגיש זה ששים אחוז מכלל בני הנוער מודאגים מאוד, ואף באופן קיצוני משינויי האקלים. שבעים ושבעה אחוז אומרים שהעתיד מפחיד אותם. מעל ארבעים וחמישה אחוז דיווחי על השפעות על התפקוד היומיומי. ונושא שמאוד חשוב להדגיש זה שמתוך אלה שמשתפים הרבה בעצם אמרו, כמעט חמישים אחוז אמרו שמתעלמים מהדברים שלהם, או מבטלים אותם, מה שרק מחמיר את החרדה והדיכאון. בין אם זה המדינות, ובין אם אלה המבוגרים בבית.

קורלציה מאוד גבוהה בין רגשות ומחשבות שליליים לתפיסה שהממשל נכשל בטיפול בנושא. ושזה הופיע בצורה מובהקת גם במדינות שחוו כבר את האסונות, וגם במדינות שלא. זאת אומרת שגם בישראל יש המון מקום למחקר כזה.

המסקנות של המחקר, שזה אולי מה שהכי מעניין והכי פורץ פה דרך זה בעצם הרבה פעמים אומרים לצעירים תצאו ותפעלו וככה תרגישו יותר טוב, אז המחקר בעצם אומר בצורה מאוד מובהקת: המציאות של שינויי האקלים והפגיעה האקולוגית, לצד כשלונות ממשלתיים בנקיטת צעדים מותאמים, זה מה שמהווה בעצם ביחד את הלחץ המנטלי הכרוני לטווח הרחוק. זאת אומרת זה לא מספיק להגיד לצעירים תצאו ותפעלו, כי הם צריכים מענה לשני הדברים.

אז בעצם עוד משהו שאנחנו רואים, יש לנו בכללי בפסיכולוגיה, מה שמגן כנגד בעיות נפשיות זה משאבים פסיכוסוציאליים, כלים להתמודדות ומישהו שאחראי להתערב ולווסת את גורם הלחץ. בהקשר הסביבתי זה אומר שצריכים לשמוע את הצעירים, לתקף אותם, לא לזלזל, במיוחד כשמביאים מחקר מדעי כל כך מבוסס, שפשוט מעגן את כל התחושות שלהם. וצריך גם את הגורם שמתערב, ובעצם מנסה לטפל בגורם הלחץ. כיום אין מענה כזה, בטח שלא מספק. וזהו, בגדול, תחושה של נטישה, תחושה שהממשל לא עושה את מה שהוא הבטיח לעשות, מה שהוא אמור לעשות. זה משהו שמאוד מחמיר את הדיכאון.

יש לנו את השקופית של המסקנות, אבל לפני זה, אני אשמח אם שיר תוכל להקריא.

אני שיר, יו"ר תחום מדיניות ומעורבות חברתית בהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. אני אקריא את הטקסטים שנכתבו. מעדיפה להישאר בעילום שם.

"אני בת עשרים ושש, ההורים שלי עלו מאתיופיה, ובמשך שנים אני הייתי הבת שתמכה בהורים בתפקוד היומיומי בנושא הבריאותי. ותמכתי כלכלית באחים בכל עת שהיה צורך. לאורך שנים, לצד התמודדויות אישיות התמודדתי גם עם כאב גדול על האופן בו הדברים מתנהלים בעולם. גם ביחס לסביבה, וגם ביחס לבעלי החיים. ההתמודדות עם כל הדברים יחד, לצד האחריות בבית, העמידו בפניי קשיים לא פשוטים. בין השאר דיכאון. ובגלל שבמשך שנים השקעתי כלכלית במשפחתי לא היתה לי היכולת לפנות לגורם מטפל באופן פרטי. במרפאת בריאות הנפש הציבורית העבירו אותי מרופא לרופא, כשאני נאלצת לבחור בין מטפל לבין פסיכיאטר פעם בכמה חודשים. התרופות לא עזרו, ואפילו כשהחמירו את מצבי אין לי למי לפנות. בשל התפקוד הלקוי בהמשך גם הגעתי לאישפוז. את כספי ביטוח לאומי אני משקיעה בעלויות מחייה בסיסיות. לצד זה שהיום אני עובדת בתחום הטיפולי, ומנצלת את הרגישות והחוויות שלי כדי לסייע לאחרים במצבים דומים. אני רוצה גם ללמוד את התחום, אך בשל קשיים כלכליים זה נדחה. כיום כבר ניסיתי את כל התרופות, שלא עזרו. הפגישה עם הפסיכיאטרית מטעם הקופה, שהיתה אמורה להיות פעם בחודש, נדחתה פעם אחת, ולכן למעשה כבר יעברו חודשיים מאז הפגישה הקודמת לפגישה הבאה, ובחודשיים האלה אני נותרת ללא מענה. אני משתדלת לנצל את הרגישות שלי כדי לעשות טוב לאחרים. אני תורמת בדרכי גם במאבק הסביבתי, ובמאבק למען בעלי החיים. אך בסוף היום התחושות הקשות נשארות, כי אין באמת מענה לתחום הסביבתי, או לתחום בריאות הנפש מצד המדינה".

אני קוטע אותך לרגע, כי אני פניתי ליפעת גליק, בעקבות הכתבה אתמול, והיא ממש עוד רגע צריכה לצאת, אז אני רוצה רגע לעבור אליה לזום, ונחזור אליך.

שלום לכולם, ותודה רבה על זה שאתה מקדיש לזה דיון שלם בכנסת. אני חושבת שדיון בנושא של חרדת אקלים הוא קודם כל נחוץ מאוד מאוד. מפני שמדובר, לפי ההתרשמות שלי, ולפי הכתבה שאני עשיתי, בתופעה רחבה מאוד, שהיא גם עולמית וגם בישראל יש רבים שסובלים ממנה. אלה שסובלים ממנה נמצאים על הרצף שבין חרדה שהיא עקה, שהיא באה והולכת, דרך אימה ופאניקה, ועד לאנשים שדיברתי איתם שפשוט ניסו ממש לשים קץ לחייהם. הם באמת מודאגים. זו באמת תופעה שהיא קיימת, וראוי לדבר עליה.

ואני חושבת, שאלו אותי הרבה אם אני שלמה עם ההעלאה של הנושא הזה, ואתמול אנחנו באמת העלינו במוסף הזמן הירוק את הסיפור הזה, בחדשות הערב בערוץ כאן 11, מפני שאני מרגישה שזו החובה והשליחות העיתונאית שלנו. מדובר בהצפה של תופעה שהיא קיימת, וחייבים להציף אותה, וחייבים לדבר עליה. כי היא קיימת. ומהסיקור שעשיתי, שהיום יהיה החלק השני שלו, אנחנו רואים איך החרדה הזאת בעיקר נמצאת אצל הצעירים, ובעיקר נמצאת אצל הדור הזה. בעיקר נמצאת אצל האנשים שמרגישים שהם לא מקבלים איזה שהוא תיווך בין מבוגר אחראי, במערכת החינוך שתלמד אותם איך לטפל בבעיה הזאת, לבינם. ואז נוצרת החרדה הזאת.

אני למשל הייתי בבית ספר יסודי, ושם שאלתי את הילדים כמה מכם היו רוצים ללמוד על משבר האקלים. וכולם הרימו ידיים. ואז שאלתי כמה מכם לומדים, מרגישים שהם לומדים במערכת החינוך על משבר האקלים. ואף לא יד אחת הורמה. הם מרגישים מחסור בלימוד של הדבר הזה, בתיווך של הדבר הזה. ומה שהם צריכים לעשות בעצם זה ללמוד על משבר האקלים בעצמם. מפני שהנושא הזה הוא קיים. הם שומעים עליו בחדשות, והם רוצים לדעת. ואין להם מאיפה לדעת. ואז מה שהם עושים, הם לומדים בעצמם. הם הולכים לד"ר גוגל, באינטרנט. ושם הם קוראים דברים איומים ונוראים. בלי תיווך של מבוגר. בלי יד מכוונת. בלי יד חינוכית מכוונת. ואז מה שקורה זה שזה מגביר עוד יותר את החרדה.

מדובר בילדים אפילו קטנים מאוד, נערים ונערות בכיתה ח' למשל שדיברתי איתם, שהם מתארים סיטואציה שבה הם אומרים לי אנחנו לא יודעים אם בעוד שמונה שנים יהיה עולם בכלל. נביא ילדים לעולם, לא נביא. ואתם שומעים את החרדות האלה, ואתם שומעים את הדברים האלה, זה דברים שקיימים באמת. התופעה הזאת, תופעת חרדת האקלים, היא תופעה שחייבים לדבר עליה. ואני מאוד שמחה שהתחלנו לדבר עליה, והנה עכשיו אתם ממשיכים לדבר עליה. ושזה באמת הציף את הנושא. כי זה נושא שהוא רחב, הוא נמצא פה, וגם אם אנחנו נתכחש לו, הוא לא ייעלם. אז אלה הדברים שיש לי לומר.

קודם כל תודה רבה. אני באמת חושב, שלשום יצא לי, הייתי שם עם פרופ' אלון טל, חבר הכנסת, פגשנו סטודנטים בבאר שבע בנושא אקלים, ובכלל היה פאנל מרשים וראוי. ואחד הדברים שאחרי זה דיברנו עליהם זה על המציאות בינתיים המאוד עגומה, שבה הרבה מאוד מכלי התקשורת עוד בכלל לא מבינים שיש להם תפקיד מאוד משמעותי, לעסוק במשבר האקלים. לא רק כשיש אסון אלא כתופעה שאנשים צריכים להתייחס אליה ברצינות, ככלל.

אז בהקשר הזה אני חייב להגיד שזה מאוד ראוי וחשוב, שאת והערוץ בוחרים לתת לזה כזאת במה. אני חושב שכמו שאמרתי בתחילת הדיון זה משהו שבהמשך נדע שההתייחסות הראשונה אליו היתה חשובה, ואולי גם בגלל שהרבה פעמים, בתופעות באופן כללי חברתיות, ודאי כשהן קשורות לנפש שלנו, לפעמים הן צריכות שם. צריך להגדיר אותם, כדי שהרבה אנשים יבינו שמה שהם מרגישים, חווים את זה עוד חברים, חברות שלהם, אנשים שנמצאים לידם. אז בהקשר הזה באמת תודה לך.

ואגב יש שיעורים באוניברסיטה שהם מוקדשים, מערך שיעור שלם, על חרדת אקלים. אחד המרצים סיפר לי איך סטודנטים, הוא שואל מי סובל מחרדה של אקלים, הוא מסביר את התופעה, ואז כולם מבינים שכולם חווים את זה בצורה זו או אחרת. והוא אומר שהגילוי הזה הוא גילוי מדהים.

תודה רבה. בהצלחה בהמשך הצילומים.

לפני ששיר ממשיכה, אני רוצה להדגיש, מעבר לסיפור הקודם שהיא הקריאה והליקוי הכללי במערך בריאות הנפש, הבחירה הזאת להישאר בעילום שם כשמדברים על נושאים כאלה זה מעיד בעצם על הפחד איזה תגובות תקבל כשאתה מתייחס לנושאים כאלו, שאין שום סיבה להתבייש בהם.

עדות נוספת בעילום שם, של צעירה בהתאחדות הסטודנטיאלית למען האקלים.

"כשאני חושבת על המשבר האקלימי אקולוגי מה שהכי מפחיד אותי זה שלילדים שלי לא יהיו הזכרונות שהיו לי בתור ילדה. הסתובבתי בטיולים בכל הארץ, והיו הרבה ימים בשנה שהיה נעים לצאת לטיולים האלה. היה מלא מים, היה ירוק, וגם במדבר היו יותר ימים שנעים לטייל בהם.
חרדת אקלים מתקשרת אצלי לזה שלא אוכל להעניק להם את אותן חוויות ילדות שהיו לי.
מעבר לזה, גם העניין של להביא ילדים לעולם, שיהיו בו המון בצורות, המון שטפונות, מלא משברים אחד אחרי השני, שיהיה נושא שצריך כל הזמן לשרוד אותו, זה מאוד עצוב, בעיקר בגלל שזה מצב שהוא נמנע, אבל לא דואגים למנוע אותו.

אני פחות דואגת לעצמי בעוד חמישים-שישים שנים, כי אני לוקחת על עצמי אחריות, שזה תלוי באיך שאנחנו חיים ומתנהלים היום. גם לנו, כצרכנים, יש השפעה על כמה נפט וכמה גז מפיקים למשל, וכמה בכללי דופקים את כדור הארץ, שמספק לנו את כל הטוב והיפה. אבל הילדים שלי, שעדיין לא נולדו, ועדיין לא עשו שום דבר רע, להביא אותם ישירות לעולם שמתנהל ככה, בעיניי זו הבעייתיות הגדולה שמשפיעה עלי אישית."

"שמי מיטל לופו, בת שלושים וחמש, ואני אמא מאוד מודאגת. הבן שלי עכשיו בן ארבע. מה שאומר שתחזיות לשנת 2050 או לסוף המאה מאוד רלוונטיות אליו, כי הוא בסך הכל יתחיל את חייו הבוגרים רק בעוד עשרים או שלושים שנה. לפי תחזיות פאנל ה-IPCC של האו"ם, כשהבן שלי יהיה אמוד להתחיל לבנות את הקריירה שלו ואת המשפחה שלו אם הוא ירצה, נגיע כבר להתחממות של שתי מעלות אם נמשיך בתרחיש של עסקים כרגיל. עד סוף המאה נגיע להתחממות של כמעט שלוש מעלות. ויש כמובן תחזיות יותר פאסימיות.

המשמעות לחיים של הבן שלי בישראל היא הרסנית. אנחנו חיים במדינה קטנה, עם אוכלוסיה שגדלה במהרה. החורף שלנו צפוי להתקצר בחצי. כמות המשקעים תצנח בעשרות אחוזים, ובמקביל נחווה חום קיצוני רוב השנה. זאת בזמן שכל העולם מתמודד עם אותה הבעיה. אנחנו רגילים לייבא את רוב האוכל שלנו. אבל מה אם המצוקה העולמית במזון תהפוך את הייבוא לבלתי אפשרי, או לבעייתי. איפה נגדל אוכל למיליוני בני האדם הנוספים שיגורו כאן בעוד עשרים או שלושים שנה.

מבחינתי סכנה עבור הבן שלי בגיל עשרים או שלושים היא סכנה חמורה. האחריות שלי עליו והדאגה שלי לעתיד שלו לא נפסקת בגיל שמונה עשרה. אני בקשר עם בני נוער רבים שמתמודדים עם חרדות קשות בגלל המשבר הזה, ואני לא מעוניינת שהבריאות הנפשית או הפיזית של הבן שלי תהיה בסכנה.

מה הפתרון, אני מודה שמעבר לחו"ל הוא אופציה מאוד ריאלית. אין לי שום סיבה אחרת לעזוב את ישראל. אני דווקא הסתובבתי בעולם, ומכל המסעות שלי למדתי כמה מדהים כאן. כמה האנשים כאן קרובים אחד לשני, כמה הם תומכים ועוזרים אחד לשני. אין לי מקום אחר שאני רוצה לחיות בו. אבל באיזו זכות אני אשאיר ילד בן ארבע במקום שמסוכן לו. אני הבאתי אותו לעולם, וזו החובה שלי לדאוג לו. ואם אני צריכה להקריב את הנוחות שלי ולחיות איפה שאני אוהבת, אז זה מה שיהיה.

בשנים האחרונות אנחנו חווים התעוררות מבורכת בהקשר של המשבר האקלימי אקולוגי. השינוי כבר החל. משק האנרגיה העולמי עובר לאט לאט לאנרגיות מתחדשות, וכך גם השקעות כלכליות שעוברות מדלקים פוסיריים לאנרגיות מתחדשות. אבל השינוי המבורך הזה קורה לאט מידיי. חייבים להאיץ אותו היום. אין לנו זמן לבזבז. זה ההבדל בין היכולת שלנו להמשיך לחיות כאן במדינה שלנו לבין האפשרות האמיתית שאנחנו, או הילדים שלנו יצטרכו לעזוב.

שיר תודה רבה. בכלל על הבחירה להקריא עדויות. אני אגיד שגם אני בן שלושים ושש ויש לי ילד בן ארבע.

אני רוצה לתת לפרופ' חגי לוין להתייחס. בילינו ביחד עשרות רבות של דיונים בוועדת החינוך בשנה שעברה, אני שמח שאתה מכבד אותנו בנוכחותך. יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, בבקשה.

תודה. בשם האיגוד, בשם ההסתדרות הרפואית, קודם כל חשוב להעלות את הנושא הזה. ואנחנו מכירים, אולי בשם פחות נפוץ, הידוע בשם היפוכונדריאזיס. יש אנלוגיה, יש בעיה אמיתית, של אנשים שבגלל חרדה, חרדה היא משתקת, גם משתקת מפעולה, היא גם משתקת את ההתנהגות. אנשים נמנעים מפעילות, נמנעים מדברים שהם יכולים לעשות, וזה יכול לגרום לפגיעה קשה בחיים. אנחנו צריכים נתונים מישראל, ראינו את הסקר בעשר מדינות, אין לנו נתונים מישראל, הגיע הזמן שנעשה כזה סקר גם בישראל.

אתה אמרת אתמול בדיון של הקנביס הרפואי שביקרת בכפר איזון. אני חושב שמילת המפתח פה היא האיזון. אנחנו מכירים במודל הסטרס שכאשר יש סטרס ברמה מסויימת הוא מניע לפעולה, ואנחנו צריכים להיות בסטרס. גם אני בסטרס ממשבר האקלים, זה דבר שמדאיג אותי, גם כאבא לשלושה ילדים. אבל אנחנו צריכים להיות לא ברמה של סטרס שמשתקת אותנו, ופוגעת בבריאות שלנו, ולא ברמה של שאננות ואדישות, אלא ברמה הנכונה שמניעה אותנו לפעולה.

החרדה היא לא רק מאקלים. החרדה היא גם מהתגובות של הממשלות. ראינו עכשיו בקורונה, ואפשר הרבה ללמוד מהקורונה, איך אנשים חוששים מהקורונה בצדק, אבל מצד שני גם חוששים מהתגובה של הממשלה. וגם כאן, גם בנושא אקלים, התגובה של הממשלה צריכה להיות נכונה ואפקטיבית.

ולכן המבחן שלנו זה איך דווקא אנחנו לוקחים את הפחד, שהוא טבעי ונכון, מפני הסכנות של משבר האקלים, איך אנחנו יוצרים אותו להנעה לפעולה, איך אנחנו מעצימים, במיוחד את הצעירים, שיש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מהם, והם בצדק דורשים מאתנו, ואני אומר בשם אנשי המקצוע, מקבלי ההחלטות דורשים מאתנו לנקוט בפעולות עכשיו, ולשנות את הדרך שבה אנחנו חיים.

הגישה לא צריכה להיות גישה, ודווקא אני אומר כרופא, לא גישה מדיקלית. הפתרון לחרדה הוא לא תרופות, וגם לא קנביס, הפתרון הוא מניעה. איך אנחנו יוצרים לאנשים, נותנים להם המלצות מעשיות מה הם יכולים לעשות, ומעודדים את הפעילות המבורכת שלהם. ושוב, יש לנו מה ללמוד. אחד הפתרונות, או אחת הדרכים למניעה זה טיפול בטבע. ברגע שאנשים, והיום בגלל אובדן השטחים הפתוחים זה יותר קשה במדינת ישראל, אבל בדיוק זה מדגים את החשיבות העצומה של השטחים הירוקים, בתוך הערים וליד הערים. אז גם אנשים מרגישים מחוברים.

אני ואלון על זה, השמירה על השטחים הפתוחים. זה קשה, אבל אנחנו על זה.

ואני רוצה באמת להגיד, מבחינת הסטרס, בסוף אנחנו מדברים על קידום בריאות, זה תהליך המאפשר לאנשים להגביר את שליטתם על בריאותם ולשפרה. הבעיה זה חוסר השליטה שלנו. אנחנו מרגישים חסרי אונים מול הגורמים המזהמים, מול השינויים הגלובליים שאין לנו יכולת לשלוט עליהם. אבל זה לא נכון. בסוף אנחנו בני האדם יצרנו את המשבר, אנחנו גם אלה שיכולים לפתור אותו, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו פועלים ביחד, למצוא את הפתרונות, להחזיר חזרה אלינו את השליטה, וזה ייעשה ככל שהצעירים, וכולנו, נהיה מעורבים יותר, בקבלת ההחלטות שנוגעות לנו. וזה נוגע גם לתהליכי הפיקוח על המזהם משלם, על ההשפעות של פליטות הפחמן וכן הלאה. אז דווקא אני אומר, אני רואה בנושא של חרדת האקלים בעיה, אבל אני רואה בזה גם הזדמנות. כי זה דווקא מעיד על זה שלצעירים אכפת, וטוב שאכפת להם, ובצדק אכפת להם. והמבחן שלנו, איך אנחנו מניעים את הדאגה הזאת, את החרדה הזאת לפעולה. תודה.

תודה רבה. הרחבת את היריעה. אני חושב שהמאבק, אמרתי אני ואלון, אבל יש פה עוד רבים וטובים שעסוקים במשבר האקלים בכנסת, באמת יש כל הזמן הקשרים בין הפעולות. והכל משפיע על הכל. אני מסכים מאוד שהנושא של שטחים פתוחים, של איזו תחושה אני מקבל פה בחרה שבה אני חי, מאוד קשורה לדיון שלנו.

חבר הכנסת אלון טל, שמחים שאתה פה.

תודה רבה אדוני היושב ראש. אנחנו שמחים על הדיון הזה. אני חושב שזה דיון פורץ דרך. אני לא חשבתי באמת על הסוגיה הזאת. אני כל כך עסוק בתוך זה, אולי אני צריך לבחון את עצמי, אולי גם אני סובל מסוג של חרדת אקלים. ובאמת הנתונים הם כנראה גלובליים. ויש תופעה כזו.

אני הסתכלתי על הפייסבוק שלי להיזכר בדיוק בציטוט שיש, כל אחד בוחר ציטוט ואני בחרתי בציטוט של הזמרת ג'ון באאז, שכתוב שם: עשייה זאת התשובה לייאוש. ואני חושב שאנחנו חושבים צעד הלאה, כי אני חושב שלקבל עוד עדויות, ועוד נתונים, נראה שזה הגיוני, אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו נותנים לבני הנוער שלנו דברים קונקרטיים לעשות. לשמחתי, או לצערי, בלי עשייה של בני אדם אנחנו כנראה לא נפתור את משבר האקלים. ולכן חשוב יהיה, אני חושב, ככל שאנחנו בונים את תכניות החינוך האקלימי, אנחנו חייבים לספק במסגרת הקוריקולום דברים לעשות. אם זה בתחום המזון, אם זה בתחום הצללה בנטיעת עצים, ורכיבה באופניים, ועוד כהנה וכהנה דברים. כלומר זה לדעתי צריך להיות המסר. לא רק ללמד אותנו על האטמוספירה, והשפעת האדם על מערכות אקלימיות כאלה ואחרות. אלא גם מה כל אחד ואחת יכולים לעשות.

אני רוצה להוסיף לזה ככה, שאינני יודע אם אני סובל מחרדת אקלים, אבל אני בוודאי לא צריך להיות פסיכולוג להגיד שאלון טל סובל מחרדת פיצוץ אוכלוסין. ולדעתי כשהנושא הזה יתחיל לצוץ יותר, ואנשים יבינו שאנחנו בדרך לעשרים מיליון ואולי שלושים מיליון אנשים בארץ כל כך קטנה, האחרים גם ירגישו איזה שהוא חוסר אונים. אז אני חושב שהוא בעצם צד שני של אותו מטבע, שזה אומר שאנחנו בעצם מתמודדים עם משברים אקולוגיים, וחלק מהפתרון הוא חינוכי, וכנראה פסיכולוגי.

קודם שיתפתי שגם אני לא הייתי במודעות מספיק גבוהה לנושא. הצוות שלי התחיל להציף את זה, והנה אנחנו פה מקיימים את הדיון. חלק ממה שאנחנו צריכים לעשות פה זה גם ללמוד, לא רק לדבר על כל מיני דברים שאנחנו לא מבינים בהם שום דבר.

בבקשה עדי, הנציגה של מגמה ירוקה, זכות הדיבור שלך.

שלום, אני עדי אסף. אני מנהלת את הארגון הקהילתי במגמה ירוקה, ואני מובילה את "אי שקט", זאת קהילה לצעירים עם קשיים נפשיים. אני כבר שנים פעילה סביבתית, ומסביב אליי, וגם אני בעצמי, חווה חרדה באופן תמידי. גם על המצב החברתי שהולך להתדרדר, גם על החיים שלנו עכשיו, וגם על העתיד, שאנחנו פונים אליו.

בעצם אני רוצה להגיד שאנחנו חווים את זה בצדק. הממשלה לא עושה מספיק כדי לפעול בנחישות, לא לצמצום פליטות, ולא להיערכות למשבר האקלים. ואלה עוד האנשים שמצליחים להשפיע ולשנות את המציאות. אבל יש עוד הרבה שמרגישים חוסר אונים, בעיקר בני נוער. הסיבה לכך היא כי הם מקבלים המון המון מידע, בצורה לא מווסתת, בלי היכולת לעכל ולדבר את הדברים, ובלי המרחב המכיל שמתאים להם כדי לעשות את זה. והם נשארים בתחושת מצוקה מאוד עמוקה.

דו"ח של הארגון העולמי מצא שכמעט מחצית מהאנשים טוענים שחרדת האקלים משפיעה לרעה על חיי היומיום שלהם. שבעים וחמישה אחוז אמרו שעתיד העולם והאנושות מפחיד אותם, וששים אחוז אומרים שהממשלות הפקירו אותם. ואני רוצה פה להגיד שהממשלות באמת מפקירות אותנו. ממשלת ישראל לא מלמדת את הנוער כמו שצריך על משבר האקלים. היא לא ערוכה לקבל, יועצים ויועצות בבתי הספר לא ערוכים לקבל את התלמידים והתלמידות כדי להצליח להתמודד עם מה שאנחנו רואים בשטח. אין להם כלים להתמודדות. מטפלים ומטפלות בישראל ובעולם עדיין מרגישים שאין להם את הכלים כדי להצליח ולטפל בחרדת אקלים, ובכללי להתמודדות עם המשבר במסגרת טיפולית. ומעבר לזה, מערכת בריאות הנפש שלנו, שחווה ייבוש תקציבי כבר שנים, זאת שאמורה לקלוט, לטפל, לצמצם את הסטיגמה, לא מצליחה לעמוד בעומס. ראינו את זה בתקופת הקורונה, אנחנו נמשיך לראות את זה גם בהמשך, כשהמצבים המשבריים של משבר האקלים ימשיכו להחריף. מערכת בריאות הנפש תהיה בקריסה מוחלטת.

ולכן אני חושבת שיש כמה דברים שחשוב שנקדם. אחד, אנחנו צריכות למנות אחראית מטעם משרד הבריאות, באגף בריאות הנפש, שתקבל סמכויות ליצור מתווה לטיפול והכרה בחרדת אקלים, עד סוף 2022. מעבר לזה אנחנו צריכות לטפל ממש מהיסוד, מערכת החינוך חייבת להקצות תקציבים ושעות להוראה מותאמת על משבר האקלים, להכשרות של מורים ולהנגשת המידע על חרדת אקלים והטיפול אצל יועצים ויועצות.

ומעבר לזה, אנחנו צריכות לדעת יותר, גם הציבור וגם הממשלה. ולכן הדרישה היא להציג ממ"מ, דו"ח השוואה מהעולם על התמודדות עם חרדת אקלים. גם מה שקורה במדינות אחרות, וגם מה שאפשר לעשות פה בישראל.

אני מסכימה עם חבריי פה לוועדה, הדבר הכי טוב שאפשר שהממשלה תעשה זה בעצם לנקוט בפעולות אקלימיות משמעותיות. כמו שכשיש טילים על יישובי הדרום אנחנו לא רק מטפלות בנפגעי החרדה אלא אנחנו גם עוצרות את הטילים, כך אנחנו צריכות להסתכל על משבר האקלים כמו המצב החירומי שהוא. אנחנו חייבות להתמודד עם היערכות ועם הפליטות שאנחנו לא נוגעות בהם היום. תודה רבה.

תודה רבה עדי, גם על הפעילות האישית שלך בתחום, וגם באמת מגמה ירוקה, צריך להגיד, ארגון משמעותי מאוד בהעלאת מודעות להרבה תחומים שקשורים באקלים כבר הרבה שנים. ונראה לי שאפשר לקחת את חלק מההצעות של עדי ולהכניס אותן לסיכום הדיון, כדי שנוכל באמת לגרום לחלק מהדברים האלה לקרות. יישר כוח על זה.

אני רוצה לפנות לליאלי מלמן מהחברה להגנת הטבע. בבקשה.

שלום, אני רוצה להגיד שאנחנו רואים פה איזה שהוא שני צדדים או שני קצוות על הספקטרום של חרדת אקלים, שדווקא מעניין להסתכל עליהם. אנחנו רואים בני נוער, לפעמים גם בגיל שמונה עשרה, שלא יודעים כלום על משבר האקלים. זאת אומרת אני רואה את זה עכשיו במיונים של אנשים שבאים לחברה להגנת הטבע. אתה שואל אותם על משבר האקלים, הידע שלהם הוא קרוב מאוד לאפס. ואז אנחנו רואים, בעיקר אני רואה את זה בגילאים הקצת יותר גדולים, סביב גיל 21, 22, איזה שהוא רגע שבו מתחילה חרדת אקלים קשה. כי אלף אין לי ידע, אני שומע על זה מכל מיני מקומות, טלויזיה, גוגל, אני רואה את זה בכל מיני מקומות, לא מתווך בשום דרך. אין לי ידע על זה שאגרתי בתוך שנות הלימוד שלי. והדבר השני שאין לי, אין לי כלים, אין לי מה לעשות עם הידע הזה כשהוא קיים.

ופה אני רוצה להגיד שיש לדעתי שני עניינים שהם דרמטיים. ואמרו אותם, ואני אדגיש אותם רגע. זה חייב להיות חלק ממערכת החינוך. אנחנו חייבים כבר מכיתה א' להתעסק בנושא הזה בצורה שהיא לא, מי שיכול להרשות לעצמו מתעסק עם זה, כמו שזה היום. היום חינוך סביבתי זה למי שיכול להרשות לעצמו. וזה צריך להיות חלק מהכשרת המורים. אנחנו רואים ביסודי, אנחנו מכירים את זה, המורה של כיתה א', ב', ג' וד' בדרך כלל היא המורה גם לחשבון, וגם לעברית וכו'. אין לה שום ידע בנושא הזה. אם לא נכניס את זה למכללות, ללימודי ההוראה, להשתלמויות למורים שכבר קיימים, אנחנו לא נוכל לפתח את הדבר הזה.

ויותר מזה, לדעתי אם עכשיו אנחנו צריכים אד-הוק לייצר מוצר שנקרא סמינר אקלים לכתות יא', יב', אנחנו רוצים להוציא את בני הנוער שלנו לארבעה ימים, חמישה ימים, שנכנסים לעומק של נושא, לומדים כלים לאקטיביזם. החברה להגנת הטבע שנים מתעסקת בחינוך סביבתי. בעשור האחרון אנחנו מקדישים את זה לחינוך סביבתי אקטיביסטי. מה אני יכול לעשות. לא רק יופי, לקחתי בקבוק ואני הופך אותו לפרפר. לא, אלא איך אני לוקח את הידע שלי והופך אותו למשהו אמיתי. איך אני עושה מימשק, איך אני מפעיל לחץ על מקבלי החלטות, איך אני עושה הסברה. איך אני לוקח כל בעיה סביבתית ומתחיל לקדם אותה. וסביב משבר האקלים זו חובתנו. אנחנו חייבים שזה יהיה משהו שנמצא בתוך מערכת החינוך, כולל כלים לאקטיביזם.

והדבר האחרון שאני רוצה להגיד, ושוב, חגי לוין דיבר עליו, ואני רוצה להדגיש את זה עוד. הטבע הוא פתרון. הוא פעם אחת פתרון בהיבט הממש פרקטי, כשאנחנו רוצים להתמודד עם משבר האקלים, אנחנו לא יכולים רק לצמצם פליטות, אנחנו צריכים שיהיו לנו מערכות אקולוגיות מתפקדות, שיודעות לספוח את מה שאנחנו עושים, שיודעות להחזיק, בין אם זה שטפונות, כל אחד מהאיומים הגדולים.

והדבר השני הוא, וראינו את זה בקורונה בצורה מאוד בוטה, שהטבע הוא כלי להתמודדות עם חרדה. גם אם זה טיפול דרך הטבע, אבל גם אם זה יציאה לטבע. ואם לכל אחד ליד הבית יהיה טבע, בין אם זה טבע עירוני בעיר, ובין אם זה שטחים פתוחים במועצות האיזוריות, אנחנו נוכל לתת מענה נפשי, שדיברו על זה גם פה. אני רוצה שהילדים שלי יטיילו. אנחנו מצמצמים כל הזמן, אנחנו נאבקים על זה יום יום, על השטחים הפתוחים שלנו. זה חייב להיות חלק מההתמודדות עם משבר האקלים, עם חרדת אקלים. להבין שזה הכלי שלנו לפתרון. תודה רבה לכם, כל הכבוד על הדיון הזה.

תודה רבה.

אנחנו רוצים רק להדגיש עוד נקודה, שהאוכלוסיות המוחלשות, כמו שראינו בעצם בקנדה בגלי חום, הראשונים למות הם אלה שלא יכלו לשים מזגן. האוכלוסיות הראשונות להיפגע הן האוכלוסיות המוחלשות. כמו ששמענו מהסיפורים כאן, זה גם האוכלוסיות שיש להן פחות מענה בעצם בתחום של בריאות הנפש.

אז אנחנו רוצים לעבור רגע על ההמלצות. מעבר למחקר דומה בישראל, שעדי כבר התייחסה לזה, חוק אקלימי אקולוגי שאפתני, מספיק עם ההפרדה בין אקלים לאקולוגיה. אי אפשר לפתור את משבר האקלים בלי לדאוג לשטחים הפתוחים. אי אפשר לדאוג לחוק אקלים שמטפל, ומבטיח לנו קצת יותר סיכויים לעתיד ראוי בלי לשלב בו את כל הצדדים של שמירה על המערכות הטבעיות. כנ"ל כשאנחנו מתייחסים לחוק חינוך, זה חייב להיות חוק חינוך אקלימי אקולוגי. אי אפשר להפריד בטיפול בין הדברים האלו.

אנחנו מברכים על העשייה שכרגע מתחילה להתהוות בנושא הזה, וקוראים להרחיב את זה, גם למוסדות להשכלה גבוהה. אנחנו רואים גם שם שלסטודנטים אין מענה.

דבר נוסף זה הפעילות המותאמת של הממשלות, בתור מישהי שמשתדלת ללמוד את הנושא ולפעול בנושא, זה לא מספיק, אנחנו צריכים אתכם, את המנהיגות שלנו, פועלים בצורה רצינית.

דבר נוסף זה לעודד את השיח סביב הנושא. זאת אומרת מערך הסברה לאומי על הנושא כולו, ובתוך זה גם התייחסות לנושא הנפשי, זה משהו שמאוד קריטי כדי שאנשים יוכלו לדבר, להרגיש פחות לבד.

ודבר אחרון זה בעצם היערכות של מערך בריאות הנפש. זאת אומרת הכשרות, הרחבות, הנגשה שלו. הסיפור ששמענו, כשאני הייתי עדיין במערכת בריאות הנפש הציבורית, זה ככה. זה לא שונה. זה לא תופעה בודדת. מערך בריאות הנפש כרגע, הציבורי, בכללי בבעיה. בטח שבנושא הזה, שאין בו שום הכשרה.

תודה רבה. חשוב לסכם. בבקשה, איזבלה קרטיס.

שלום לכולכם, שמי ד"ר איזבלה קרטיס, משירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות. בתפקידי אני מנהלת מחלקה לאפידמיולוגיה סביבתית, ואני כן רוצה להתייחס לכמה היבטים על הנושא שהועלה כאן. הוא נושא מאוד חשוב. ומבחינתנו, כמשרד הבריאות, אנחנו בתהליכי בניית עבודה מאוד משמעותית בנושא של זיהוי אוכלוסיות בסיכון. מבחינת תופעות בריאותיות, בהקשר לשינוי האקלים.


מה שחשוב כאן זה באמת להעמיק בחקר הבעיה, ובמחקר שייתן לנו אפשרויות של זיהוי אוכלוסיות ספציפיות, ובצורה ממוקדת כדי שנוכל לייעץ לאוכלוסיות הספציפיות במה ואיך להתמודד.

בהסתכלות רחבה יותר, כאפידמיולוגית, כאשת אקדמיה, אנחנו מלמדים סטודנטים בבריאות הציבור בנושאים שקשורים לשינויי האקלים, בכלל בנושאים סביבתיים, ויחד עם זה חשוב מאוד להגיד שעדיין רמת מודעות היא לא מספקת. במלים מאוד עדינות. וגם אנחנו רואים שמבחינת ההתמודדות של הסטודנטים שמגיעים אלינו, התמודדות עם הנושא של שינוי האקלים, ההתמודדות היא מאוד בצורה מזדמנת, ולא מבוססת. חסר המון ידע, ועוד יותר, ברגע שהידע קיים, החוסר סיסטמטיות במידע שקיים, והחוסר יכולת לנווט בצורה נכונה את כל המידע שעד עכשיו נאסף בישראל, זה מאוד מקשה על תפיסת אנשים ובעיקר בגילאים צעירים מאוד, שזה עלול לפגוע מבחינה התפתחותית בילדים בגילאים האלה. כך שאנחנו רואים חשיבות באיזה שהוא הסדר, מבחינת זרימת נתונים, שצריך לתת איזו שהיא מסגרת שיכולה להיות מתאימה ביותר מבחינת תפיסה ומתאימה, הידע שקיים אמור להיות מתאים לאותה קבוצת גיל שרוצים להעביר אליה מסר.

אבל מי אמור לאסוף את הנתונים? זה משהו שצריך להתחיל איתו.

הנתונים בחלקם קיימים, ובחלקם אינם. והנתונים כפי שנאמר גם בצדק, מערך בריאות הנפש הוא זה שאחראי על קבלת נתונים, ומה שחשוב כאן להבין שהמידע שקיים על הנושא של שינויי אקלים הוא מידע מאוד מפוזר, מאוד לא סיסטמטי, כשבעצם האי-סיסטמטיות הזו עלולה לפגוע בגילאים הצעירים. וכאן המידע מאוד לדעתי חשוב ומבוסס, שחייב פה להיות שיתוף פעולה עם משרד החינוך בצורה מאוד מעמיקה.

תודה רבה. תיכף נתעמק בנושא הנתונים. בבקשה, ד"ר גילמור קשת, משרד החינוך.

שלום רב, תודה רבה, אנחנו בעצם עכשיו מכינים תכנית להיערכות בכלל להשלכות של משבר האקלים. תכנית לאישור השרה. והנושא הזה הוא חלק חשוב מאוד מהתכנית הזאת. אנחנו גם חושבים שהוא חלק מתמונה גדולה בכלל של חוסן חברתי ורגשי, שיאפשר לחברה הישראלית בכלל להתמודד עם ההשלכות של משבר האקלים, וככה גם צריך לראות אותו. כלומר זה ממש נושא משמעותי, שהוא כמובן משמעותי לילדים, ולנוער, ולמשפחות, למשפחות שלהם, להורים המודאגים. אבל גם לחברה של כולנו. ואנחנו מתייחסים אליו בתכנית הזאת בשתי רמות, או שתי רמות עיקריות. אחת ברמת בית ספר, והמורים, והצוותים, גם ברמה המערכתית.

מבחינת בית הספר אנחנו מפתחים חומרים חדשים, שיש בהם היבטים שמתייחסים, שמכניסים את השיח הרגשי, שנותנים לו את התוקף והלגיטימציה שהוא צריך לקבל. אנחנו מעריכים, לאור הממצאים, שזה יהיה מאותם נושאים שעם המודעות יעלו גם הפניות. ולכן חשוב להיערך להן. וחשוב שגם המורים המקצועיים יהיו מודעים להם, הם בעצם הגורמים הראשונים, כנראה, שיחושו במצב הזה. ואנחנו גם מסכימים עם פרופ' אלון טל שחלק חשוב מהלימוד חייב להגיע למקום של העשייה. של הפרוייקטים המעצימים, פרוייקטים על פתרונות, פרוייקטים אומנותיים, ספרותיים. על עולם מקיים, כלומר להציג חזון לעולם מקיים. וגם אקטיביזם.

מבחינה מערכתית, אנחנו כבר כמה חודשים נמצאים בתהליך של שיח ועבודה עם תנועת הנוער למען האקלים. ולאחרונה גם עם מועצת התלמידים. והם מבקשים, הם מבקשים ללמוד את הנושא, הם מבקשים לחזק את מימד העשייה. ואנחנו התחלנו לבנות יחד איתם תכנית שבעצם תהיה תכנית חברתית, לכניסה בליווי הרכזים החברתיים, לכניסה שלהם, קודם כל ההכשרה שלהם, הכשרה מעמיקה יותר, וכניסה שלהם לעבודה עם ילדים ונוער צעירים מהם. אנחנו מאמינים שכשנוער יגיע לנוער, אז תהיה לו אפקטיביות לא פחותה, אם לא יותר גדולה, לחיזוק הזה, ללגיטימציה, לתיקוף. ובעצם למקום המעצים שאומר יש מה לעשות. אנחנו לא נמצאים בחלילה סוף העולם. יש מה לעשות, ויש מה לקדם, ואנחנו ביחד צריכים לחשוב על פתרונות. ולדחוף לפעולה.

אני מציעה, יש גם עשייה והיערכות באגף הפסיכולוגיה הייעוצי, ואני מציעה לתת לנציגת אגף שפ"י להמשיך ולפרט בנושא הזה.

תודה רבה. אני מודה שציפיתי לפחות מודעות אפילו של משרד החינוך לנושא. אז יישר כוח. אני מפרגן, זה לא תמיד קורה. אבל באמת, כמו שנראה לי שברור פה, הנושא בוער, כמו שאת אמרת, כמו בהרבה סוגיות, של התמודדות עם נפש, ברגע שתהיה אפשרות ויקבלו מענה ותלמידים ידעו שיש לאן לפנות, אז ברור שנראה הצפה, או צמיחה משמעותית בפניות.

בבקשה, קרן רוט איטח.

בוקר טוב, אני באמת מברכת על הדיון הזה שמעלה על סדר היום סוגיה שהיא באמת פחות מוכרת ופחות במודעות שלנו. ואני חושבת שלאור גם הממצאים שבאים אלינו, וכן מה שמגיע מהקליניקות, אנחנו בהחלט חושבים שזו תופעה שאנחנו נגביר את המודעות ואת הידע שלנו. אתה רגיל לראות אותי כנציגת הנושא של סמים ואלכוהול, והתמכרויות, אבל אני כאן כנציגת השירות הפסיכולוגי הייעוצי, כדי לומר שהנושא על סדר היום שלנו. וכפי שד"ר גילמור קשת ציינה, גם ביחידות הידע על משבר האקלים אנחנו מכניסים יכולת לקיים שיח רגשי. זאת אומרת שהדגש יהיה על התאמת הצוותים החינוכיים שמעבירים יחידות של ידע, לקיים שיח רגשי עם התלמידים סביב הסוגיות הרגשיות שעולות, מעצם העיסוק בנושאים המורכבים האלה.

זה בגדול, ובהחלט הסיפור של מעורבות בני נוער היא אחת הדרכים המאוד רלוונטיות, מעורבות של בני נוער כחלק משליטה על החיים ועל הגורל יכולות בהחלט לסייע בהפחתת חרדה.

תודה רבה. אנחנו נעקוב אחרי מה שדיברתם ביחס לתכנית שצריך להגיש לשרה. אולי אפילו נקיים על זה פגישה, ונראה באמת איך אפשר לסייע ולהנגיש את הידע. אז תודה. אני אשמח לעבור לנוער האקלים, גילי ברקוביץ בבקשה.

אני גילי ברקוביץ, ממחאת הנוער למען האקלים, והגעתי לכאן כי אני לא ישנה בלילות. אני מייצגת פה אלפי בני ובנות נוער ברחבי הארץ שגילו על המשבר בדרך לא אמצעית. בגיל שש עשרה גיליתי על המשבר דרך האינטרנט, זאת אומרת דאגות של ילד ממוצע בגיל שש עשרה, אם אני מצליח להגיע הביתה בזמן לראות את הסידרה האהובה שלי. לא משבר האקלים. זה לא סתם האקלים, זה משבר האקלים. המצב הוא כל כך קיצוני, גורם פשוט להתפרקות להבין שאין פה אף אחד שיתמוך בנו, אין תמיכה פסיכולוגית בארץ בכלל לזה, כמעט. אשכרה הגענו להתחממות כל כך קיצונית שצריכים לקרר תינוקות במקרר.

אני לא חושבת שהרוב מבינים מה זה חרדה אקלימית, אני רוצה שניה להסביר. זה בכי, זה תחושת סחרחורת, זו הבנה פתאומית שאין לנו עתיד. וזה בגלל שלאנשים לא אכפת. זה לשבת ולהבין דברים שאני לא אמורה להבין, הייתי בחרדה ודיכאון שבועיים ואז הבנתי שזה זה, שאני עוד אחת מאלה שהמשבר השפיע עליהם בצורה מנטלית חזקה כל כך. ואני מספרת את זה כי אני רוצה שתדעו, כי מגיע לכם לדעת.

תודה רבה. אמרת דברים אמיצים וחשובים. אני מסכים שיש חוסר מודעות משווע. אני לא חושב שמפנים את הגב, במובן הזה שבעיניי כשאנשים מבינים, והנה שיתפנו פה חברי הכנסת, יש פה נציגות של משרד החינוך, נציגות של משרד הבריאות, אני לא חושב שיש הפניית עורף מכוונת. חשוב גם להבין את זה. כדי לתת את אותה תחושת בטחון, שיש הבנה שזו תופעה קיימת ומוכרת, נכון, אין עדיין מערך פסיכולוגי תומך, אבל בהחלט יש נכונות, לפי מה שאני שומע פה, וודאי אני יודע את זה ממני, ומאלון שהיה פה, וחגי לוין, יש הבנה שלשם צריך ללכת. אז אני מקבל מאוד את הביקורת שלך, גם כלפיי, בכלל, גם כלפי הדור, אולי דור מעליי, אבל נגיד גם חלק מהדור שאני מייצג. אבל אני חושב שהמודעות שקיימת עכשיו היא חשובה, ואתם יש לכם חלק מאוד גדול, אני אומר את זה בכל הזדמנות, בהעלאת המודעות, גם בנושא הזה, וגם בכלל במשבר האקלים. אז אל תרפי, וכמו שכולם פה אומרים, אקטיביזם, או מעורבות חברתית ציבורית, פוליטית, גם עוזרת להתמודדות עם האתגר, עם החרדה. זה בהחלט חשוב. תודה רבה.

נמצאת איתנו נציגה של המשרד להגנת הסביבה, זיוית לינדר.

שלום לכולם, גם אני מאוד מברכת על קיומו של הדיון הזה. וכן הנושא הזה של ההתמודדות עם חרדת האקלים, והצורך להתייחס לאלמנטים האלה, נמצא בכל התכניות שאנחנו עושים. גם בתכניות שאנחנו עושים עם משרד החינוך, גם בתכניות שאנחנו עושים לבד. אין ספק שזה נושא מרכזי. צריך לתת לו התייחסות. צריך להראות את האופטימיות ואת היכולת לעשות באמצעות עשייה ואקטיביזם לשינוי המצב. וזה בפירוש נמצא על סדר היום שלנו, אבל אני מאוד מברכת על קיומו של הדיון, ושמחה גם שמשרד הבריאות נכנס לעסוק בנושא הזה. אני חושבת שזה חשוב. ותודה לכולם.

גם אצלכם יש הרבה הרבה עבודה בתחום. אמרנו הרבה פעמים, יש שרה להגנת הסביבה שעסוקה, אכפת לה ורוצה לעשות שינויים בתחום, אז זה כבר משהו שמדינת ישראל לא תמיד זכתה לו, וזה משמעותי מאוד. אבל יש הרבה עבודה. גם בחקיקה וגם בעבודה של המשרד.

אלישיב מינרבי, בבקשה.

אלישיב מינרבי, מנהל פרוייקטים Climate Launchpad ישראל. אנחנו מייצגים איזו שהיא תכנית בינלאומית של האיחוד האירופי, אנחנו השלוחה הישראלית. המטרה שלנו בעצם זה לקדם מיזמים של צעירים וצעירות ישראלים בנושא אקלים. אנחנו כמובן מאמינים שאחת הדרכים הטובות ביותר והנכונות ביותר להתמודד עם חרדה זה באמצעות עשייה. אם כבר הזכרת את הכתבה של אתמול אז זה גם מה שד"ר שירי רז ציינה שם. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים, אנחנו עוזרים ליזמים וליזמיות עם רצון להוביל שינוי סביבתי אמיתי להוביל את המיזם שלהם וליצור איזה שהוא מוצר שיעזור לנו ולכדור שלנו להיות במקום טוב יותר. ולמעשה אנחנו שואפים לגעת בכל השכבות, זה גם משהו ששמעתי עכשיו הרבה, אז אי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו גם, יש לנו עוד איזה שהוא ארגון בת, שם אנחנו בעצם מפתחים איזו שהיא פעילות לילדים בנושא האקלים, שאנחנו מקווים גם להפעיל אותה בבתי ספר, פעילות שמעודדת יזמות לאקלים. לא רק ללמד אקלים אלא איך להפוך את הידע שלך ולעשות איתו משהו אמיתי ומועיל.

אז באמת בימים האלה אנחנו פותחים את ההרשמה למחזור הבא של Climate Launchpad. אנחנו בעצם מקדמים את המיזמים שלכם, אם אתם מכירים אנשים שרוצים להביא לאיזה שהוא שינוי, אנחנו בעצם נותנים את המעטפת המלאה, כחלק מהתכנית שלנו. כמו שאמרתי, זה בינלאומי, אז המיזמים נפגשים עם יזמים מאירופה, כשבסוף לנו יש איזה שהוא אירוע בינלאומי גדול, סוג של תחרות כזאת, שבאמת מאפשרת גם לאותם יזמים לרקום עור וגידים, לקבל את ההשקעות הכספיות כדי להוציא את הדברים לפועל.

איזה ארגון אתם, עמותה, חברה?

אנחנו ארגון לא ממשלתי.

אני שואל במובן של אם אתם גוף למטרות רווח או לא. זה מה שמעניין אותי להבין .

לא למטרות רווח. גוף שעובד תחת האיחוד האירופי. בגלל שישראל גם קשורה לאיחוד האירופי אנחנו גם זכאים לקבל עכשיו, לקצור את הפירות של כל הדברים שנעשו בעבר. ואנחנו גם מרוויחים איזה שקל.

מותר להרוויח. בסדר גמור, תודה רבה. עוד זווית לדיון. אנחנו קרובים לסיום. אם יש עוד מישהו בזום שיש לו משהו להגיד ולא נתתי לו את זכות הדיבור, תוכלו לקבל הזדמנות.

בוקר טוב לכולם, שמי מיה שדה, ואני מנהלת המחלקה לבטחון קהילתי במועצה האזורית חוף הכרמל, בעצם שייכת בגדול לארגון שנקרא הרשות לבטחון קהילתי, תחת המשרד לבטחון פנים. גוף שעוסק בעיקר במניעה ומיגור של התנהגויות סיכון. אלימות, סמים ואלכוהול.

אני חייבת להגיד שקצת חסרה לי פה נציגות מהתחום הזה. אני חושבת שבמיוחד עכשיו, אחרי משבר הקורונה, יש עלייה חדה בהתנהגויות בסיכון ברחבי הארץ בקרב בני נוער וילדים. וזה בא לידי ביטוי בכל הרמות, בבתי ספר, בחינוך הבלתי פורמלי, במרחב הציבורי.

אני חייבת להגיד שאנחנו בחוף הכרמל כבר השכלנו להתחבר, שתי המחלקות המרכזיות לטיפול בנושא של שמירה על הסביבה, או שמירה על החברים שסביבי, כבר לפני הרבה שנים. יושבת כאן גם ללי, שעשתה איתנו שיתופי פעולה מדהימים בחלק מהפרוייקטים שעשינו במועצה. אנחנו בעצם מובילים כאן כל מיני פרוייקטים מעניינים, כמו יצאת נקי, שזה בעצם פרוייקט של שמירה על חופי הים. בני נוער שמנקים חופים ומעלים למודעות לבאי החוף את נושא השמירה על הסביבה. זה משהו שכבר התחיל אצלנו לפני המון המון שנים. וגם אנחנו מאמינים שבאמצעות עשייה יש מיגור וטיפול בנושא של התנהגויות סיכון, וירידה ברמת החרדה והדיכאון.

יצרנו כאן מודל שנקרא סחי סבבה, שזה משהו מאוד מאוד ראשוני, פיילוט, שהתחלנו לעבוד איתו בעיקר עם ילדים מהיסודי. סחי סבבה זה בעצם קיצור של סביבתי חברתי, שזה בעצם מודל שאנחנו מכניסים אותו לבתי הספר, וגם לחינוך הבלתי פורמלי, למרחב הציבורי. חלק מהזמן, שבעצם מלמד את הילדים, בעיקר בגילאי יסודי, להיות סביבתי-חברתי. לשמור על הסביבה ולשמור על החברים. מדובר על שני נושאים של גם מניעת חרמות חברתיים, שזה החלק של שמירה על החברים שבסביבתי, וגם שמירה על הסביבה. ובעצם המשמעות זה לשמור על כדור הארץ. ואנחנו מכניסים את התכנים האלה ממש באופן ראשוני עכשיו, לגילאי יסודי, וזה תופס תאוצה, ויש לזה ביקוש מאוד מאוד גדול אצלנו בבתי ספר יסודיים, וגם בחינוך הבלתי פורמלי. התנסינו גם מול אוכלוסיות חרדיות, שקיבלו את המודל הזה בידיים פתוחות.

ואנחנו מרגישות כאן, אני ונוגה שמנהלת את היחידה הסביבתית, שזה מקום להשפעה מאוד גדולה על ילדים. כשאנחנו מגיעים אליהם בעצם באמצעות כלים בלתי אמצעיים, באמצעות הצגה, וכל מיני סדנאות שאנחנו עושים להם במרחב הפתוח. שילוב של יצירה, אנחנו מכשירים את הצוות החינוכי גם באמצעות כל מיני חומרים שאנחנו מעבירים אליהם בתחומים האלה של חרמות ושמירה על כדור הארץ. אנחנו משלבים את זה, ובעצם יש מעטפת שלמה, שכשאנחנו כבר מגיעים למודל, אז גם ההורים יודעים לפני שהילדים הולכים לעבור יום חוויותי כזה, וגם צוות בית הספר ערוך לזה.

אנחנו באמת חושבות שהשיתוף פעולה בינינו חשוב, המקום הזה של התנהגויות סיכון בישיבה הזו, והתחום של מניעת סמים ואלכוהול ואלימות הוא מאוד מרכזי וחשוב, והייתי שמחה באמת להמשיך ולהעלות את זה לדיונים הבאים. תודה.

תודה רבה מיה. אני רק אגיד שהוועדה הזו זה בדיוק החיבור שהיא עושה. היא ועדה של סמים והתמכרויות, והוספנו אליה את הצעירים, בדיוק מתוך הבנה שהדברים בקורלציה גבוהה. קרן רוט איטח ממשרד החינוך זה תפקידה. היא חברת ועדה קבועה, בכל הדיונים בדיוק בגלל שהיא עסוקה גם בהקשרים של התמכרויות של בני נוער, והתסכול והמניעה, אנחנו עסוקים בזה המון בדיונים אחרים. ובהזדמנות זו אני אגיד שאני חושב שגם צריך להגיד, סיפרת הרבה מאוד על המועצה, אז אני חושב שגם צריך להגיד שראש המועצה, שאני מכיר לא מעט שנים, אסיף איזק, אני רואה את המודעות הגבוהה שלו לאתגרים הסביבתיים, בהרבה פרוייקטים ומיזמים. אז מפה יישר כוח לכם. אני מקווה שנצליח לשכפל חלק מהמודלים שלכם גם למקומות אחרים.

רציתי להפנות שאלה לנציגות משרד החינוך. אנחנו רואים פה הרבה גלישה לנושא של האקטיביזם, שבאמת חשוב. אנחנו שומעים אנשים כמו גילים, שהיא מאוד פעילה. גם אני משתדלת להיות פעילה, וגם לומדת את הנושא. זה לא נכון שאקטיביזם לבדו פותר את הבעיה. חייבת להיות לקיחת אחריות מצד מקבלי ההחלטות. אז אני שומעת למשל על התכנית הזאת שאתם מגבשים, ואני חושבת שזה ראוי ומעצים שנוער ילמד נוער, אבל כרגע אנחנו בפעילות מול הנוער בלהקנות להם את הידע הרחב בנושא. זאת אומרת איך בעצם מרחיבים את כל הידע.

מעבר לזה שאנחנו עדיין שומעים על תכנים שמועברים, בבתי ספר, מלמשל צד של חברות גג, דברים כאלה, הידע שמועבר הוא לא אחראי, ולא תמיד מדוייק. אז איפה לקיחת האחריות גם בזה.

תודה, הנקודה שלך מאוד מאוד נכונה. אני התייחסתי באמת רק לנושאים הרגשיים, אבל אני ציינתי, אין לנו שום כוונה להתנער מהאחריות שלנו על הוראת הנושא. התכנית כוללת בעצם ארבעה רכיבים משמעותיים, שיכללו בתהליכי הלמידה. רכיב באחד הוא רכיב של ידע מדעי, חברתי, אזרחי, גאוגרפי. כלומר ידע בכל התחומים הרלונטיים, בצורה מהימנה ומדוייקת, ותורמת לכל הממצאים הכי הכי עדכניים. עוזרת לנו בזה ועדה מדעית, שגם ממליצה על תכנים וגם עושה עריכה לתכנים. בנוסף אנחנו מדברים על מיומנויות, כמו אוריינות מדעית, חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית, אוריינות גלובלית, ועל ערכים, יש פה היבטים מאוד קריטיים וחשובים, של צדק סביבתי, של צדק חברתי. זה היבט חשוב של עשייה, כמו שתיארתי קודם, פרוייקטים ואקטיביזם.

כל הנושא הזה בעצם יתוכלל ויבוצע לפי התכנית על ידי בית הספר. ואני מקווה למעורבות מאוד עמוקה של ההנהלה, של הרכזים הפדגוגיים, רכזי המדעים, המורים המובילים בבית הספר, רכז טיולים, כלומר יש סדרה של בעלי תפקיד, שזה יהיה חלק מהם. וכל היבט הנוער והשתתפות הנוער הוא כמובן מביא ערך מוסף. אבל הוא לא בסיס לתכנית.

מיכל, תודה שהפנית את תשומת לבם. אני שמח על התכנית, אני פשוט חייב ממש לצאת עוד דקה, אז אנחנו נסכם את הדיון. אני אגיד שכמו כל דיון פה, בסוף גם כי זה המקום האישי שממנו הגעתי וגם כי באמת בעיניי זה המקום, האופן שבו משרד החינוך יבחר להתייחס לתופעה, זה מה שיקבע איך נתמודד איתו בעתיד. כמובן יש השלכות לתקשורת, לכנסת, לאיך ההורים יתמודדו. אבל בסוף המערכת החינוכית היא זו שמוציאה את התלמידים והתלמידות שלנו לעולם, עם מוכנות נפשית גבוהה כל או לא.

וזה מתכתב היטב עם משפט שאתמול אמרתי אותו, במליאה אתמול, בלילה, באחת הפעמים שדיברתי. היינו שלשום בוועדה בכפר איזון, ופגשנו את אחד האנשים שנמצאים שם כרגע בכפר. והוא סיפר הרבה מאוד דברים משמעותיים. אבל אחד הדברים היפים שהוא אמר, וזה מאוד מתכתב עם מה שקורה פה, החוויות האישיות שהוא צבר:, הוא אמר אף בית ספר שהייתי בו לא הכין אותי למצבי נפש. אז אני חושב שזה ככה משפט מאוד מזוקק, ואני יודע שלכם אכפת, אני פוגש, רואה. זה אולי אחת המשימות הכי גדולות שלנו בבית ספר. קצת פחות ציונים, קצת פחות מספרים, אבל קצת יותר מוכנות לחיים. בסוף זה התפקיד של המערכת. היא לא עושה את זה מספיק טוב עד עכשיו, אבל זה משהו ארוך טווח, זה לא קשור אליכם.

אנחנו ממש חייבים לסיים את הדיון. אני אגיד ממש תודה גדולה, גם לכל מי שהגיע בזום, ובמיוחד כרגיל לכל מי שבחרה, תודה רבה באמת, על המעורבות, על הדחיפה. לא בכדי יושבים פה חמישה חבר'ה צעירים שבחרו להעלות את הנושא, לקדם אותו. אני משתדל להיות הפה, והאפשרות להציף את הסוגיות האלה. תודה גם לאלון טל שהגיע.

יש המון דברים שמבחינתי אנחנו צריכים לעשות, אני סומך על בת שבע שהיא רשמה את הכל, ואנחנו גם נוציא סיכום מסודר. בעיקר המשך טיפול ממשרד החינוך, אולי נקבע פגישה, נעשה עבודה מסודרת הנושא הזה. אני יודע שגם החברה להגנת הטבע, גם כל מיני ארגונים שהיו פה, עובדים בשיתוף פעולה יחד איתנו כדי לוודא שהתופעה מקבלת ביטוי יותר גדול. ושוב, יפעת גליק עושה בהקשר הזה עבודה חשובה. זה תמיד מייצר עוד אדוות שאנחנו לא היינו מודעים להן בלי זה. אז תודה רבה על הדיון, גם אני שמח, בהקשר הזה, גם תודה לאביגיל, שדחפה אותי והובילה ויצרה ובעצם איפשרה את הדיון הזה. אז תודה רבה לכולם, אני סוגר את הדיון. להתראות.


הישיבה ננעלה בשעה 11:20.