פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



34
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
29/11/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 22
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, כ"ה בכסלו התשפ"ב (29 בנובמבר 2021), שעה 10:00

יחידות להתפתחות הילד - תמונת מצב

חברי הוועדה: מיכל שיר סגמן – היו"ר
עלי סלאלחה

יעקב אשר
מיכל וולדיגר

ד"ר הדר ירדני - מנהלת המחלקה להתפתחות הילד ושיקומו, משרד הבריאות

דינה צ'רנו - מנהלת תחום בכיר, משרד הבריאות

תאיר סרי-לוי - רפרנטית אגף תקציבים, משרד הבריאות

ליאור ברק - סמנכ"ל פיקוח קופות החולים, משרד הבריאות

רויטל לן כהן - עו"ד, מנהלת תחום שילוב בחינוך, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

יגאל להב - ראש מועצת קרני שומרון, מרכז השלטון המקומי

נועה דוידסון שגיא - פסיכולוגית התפתחותית, הסתדרות הפסיכולוגים

נחמה בן פזי - מנהלת מערך בריאותי מקדם, העמותה לילדים בסיכון

מלכה יעקב - מנהלת השתלמויות, בית יעקב

ד"ר היילי רוזנבלום - ראש החוג לתרפיה, מכון וינגייט

ד"ר ענת בר - מנהלת מרכז הפעו"ט

שיר גור - מנהלת, הפורום הארצי של היחידות להתפתחות הילד

פנינה אלתר - ממונה פיתוח פדגוגי חינוך מיוחד, משרד החינוך

אורנה פז - מנהלת אגף חינוך קדם יסודי, משרד החינוך

הדס זעפרני - אגף ממשל וחברה, משרד ראש הממשלה

ד"ר דב ענבר - מנהל מערך בהתפתחות הילד, שירותי בריאות כללית

פרופ' לידיה גביס - מנהלת ארצית של התפתחות הילד, קופת חולים מכבי

מיטל בק - עו"ד, עו"ס, ראש תחום חינוך, בריאות ורווחה, המועצה הלאומית לשלום הילד

ולרי זילכה - עו"ד, רכזת פורום ארגונים והורים למען ילדים עם מוגבלות, בית איזי שפירא

זהר לרר פטקין - מנכ"לית, האגודה הישראלית של קלינאי תקשורת

הגר נגב - אגד"ל, האגודה הישראלית למומחים ללקויות למידה

תמי סלע

תמי ברנע

אושרה עצידה





יחידות להתפתחות הילד - תמונת מצב

בוקר טוב. היום ה-29 בנובמבר 2021, כ"ה בכסלו התשפ"ב, ואני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד. על סדר-היום: יחידות להתפתחות הילד – תמונת מצב. נערוך כאן סקירה על מנת לבדוק מה קורה בשטח.

שיר גור, בבקשה.

בוקר טוב, שלום. אתחיל ואומר שלפני כשנה וחצי היינו במצב כלכלי מאוד קשה והיחידות כמעט קרסו ונסגרו. חלקן כבר קרסו.

זה היה לפני הקורונה.

אכן, לפני הקורונה. הגענו אז להסדר עם משרד הבריאות וקופות החולים. להסדר היו מספר חלקים, ובמסגרתו הועלה התעריף שמשולם ליחידות ועמד על תעריף אחיד לכל היחידות לכל הקופות בסך 165 שקלים, ודובר על תוספת שתגיע ממשרד הבריאות ישירות ליחידות בהיקף של 30 מיליון שקלים. ההסכם הזה היה באוגוסט 20', ומאז לא קיבלנו את הכסף. אנחנו עדיין ממתינים לקבל את הכסף הזה, שמאוד דרוש לנו כדי לצמצם את תורי ההמתנה.

לגבי מצב ההמתנה – בחלק מהיחידות הגענו למצב שהפסקנו לרשום ילדים ברשימות המתנה.

כמה יחידות יש?

יש 106 יחידות התפתחותיות קהילתיות ציבוריות. מטופלים בהן כ-40,000 ילדים, וכ-20,000 ילדים ממתינים בתורים. התורים בפריפריה הם ממושכים מאוד. ילדים יכולים לחכות שנה, ולעיתים גם שנתיים במקומות מסוימים, לקבלת תור התפתחותי. אנחנו קיווינו שהכסף הזה שיגיע ממשרד הבריאות יעזור לנו לצמצם תורים, והדבר הזה לא הגיע ולא קורה. מאוד קשה לנו להתחרות על כוח האדם. יש מחסור חמור בכוח אדם, ותיכף ענת תציג. לא רק שאנחנו לא מרחיבים את השירות, אנחנו נאלצים לצמצם אותו.

כזכור, לא היה תקציב כמה שנים טובות. התקציב עבר עכשיו. האם אתם מקבלים איזושהי אנחת רווחה בתקציב?

לא. היה לנו הסדר וסוכם שנקבל 30 מיליון שקלים, שהם ממקור תקציבי אחר שלא קשור בתקציב המדינה. הגיע הזמן שיסדירו אחת ולתמיד את מצבן התקציבי של היחידות. כולם יודעים כמה עולה להפיק טיפול התפתחותי מפוקח על ידי משרד הבריאות ומוכר על ידו. הגיע הזמן לעשות איזושהי הסדרה כללית ושלא נחזר כל פעם הפתחים ונרוץ אחרי התקציבים המובטחים.

ענת, אשמח שתציגי את עניין המחסור בכוח האדם.

קוראים לי ענת בר ואני גם מנהלת מרכז לגיל הרך שנקרא המרכז לפעוט, ובתוכו יחידה להתפתחות הילד, וגם יושבת-ראש הפורום של היחידות בארץ. אני עוזרת לשיר. אכן, המצב הוא מאוד מאוד קשה. אני הבאתי גם את הנתונים של היחידה שלי. בגדול, אנחנו יכולים לקנות פחות שעות טיפול. זאת אומרת, יש פחות שעות טיפול ביחידות מכפי שהיה, ויש יותר ילדים שמחכים בתורים. כל שנה נולדים פה המון ילדים, וזה מבורך, אבל צריך לדאוג להם. הרבה פעמים מרכזים לגיל הרך בארץ מעדיפים להתרכז ולהתמקד בפעולות העשרה למיניהן, וכל נושא התפתחות הילד נשאר מוזנח. על פי הידוע לנו, חסרות כ-7,000 משרות של צוותים פרה-רפואיים בכל המקומות בארץ, במשרדי הממשלה, ביחידות להתפתחות הילד, מעונות שיקומיים, וכן הלאה. גם אם נתחיל היום ללמד ונפתח מסלולי לימוד, ייקח המון שנים בניסיון לצמצום הפער הזה. אבל זה בכלל קורה, אין בכלל מגמה של פתיחת מסלולי לימוד, של הרחבת המסלולים וההכשרות.

נפתח ריפוי בעיסוק.

הדר אומרת שנפתח חוג לריפוי בעיסוק. אני חושבת שיש בו 40 מקומות, אבל הפער הוא עצום.

חוץ מה-7,000 שאתם צריכים, האם יש היום תקנים שלא מאוישים?

כן, יש היום תקנים שלא מאוישים.

אמרת שחסרות משרות.

הם לא יכולים להתחרות, התגמול הוא נמוך.

אני יודעת, זה כמו הפסיכולוגים הציבוריים.

יש תקנים אבל אין אנשים שיבואו לתקנים האלה.

וחוץ מזה חסרים גם תקנים?

כן.

כלומר, גם חסרים תקנים וגם התקנים שקיימים לא מאוישים.

נכון, נכון, כי דמוגרפית מספר הילדים הולך וגדל ומספר המשרות הולך וקטן. זאת אומרת, איוש המשרות הולך וקטן.

אתם מאפשרים חצאי משרות, נכון?

בוודאי, הכול חלקי. היחידה שלי היא בטירת הכרמל שבצפון הארץ ואני גרה בחיפה. אני יודעת מה קורה ביחידות צפונה. בעבר מחיר של 400 שקל לטיפול פרטי היה באזור המרכז, היום הוא נמצא בחיפה ואין להשיג מקום. אם הורה רוצה לשלם טיפול פרטי עבור הילד שלו, הוא לא ישיג.

האבחון לבד בפרטי הוא 1,000 - 1,500.

1,000 - 1,500 זה זול. זה תלוי באיזה סוג אבחון. באוטיזם את יכולה להגיע גם עד ל-5,000.

האבחון, אבל הטיפול אחרי זה. המחירים והפערים הולכים ועולים. לכן, המשרות פחות מאוישות כי אדם צריך לעבוד פי 3 במשרה הציבורית שלו, ובטח ובטח שאנחנו לא מצליחים לעלות את השכר בתוך המגזר הציבורי כי יש כספים שלא מגיעים. אנחנו נמצאים במצב באמת קטסטרופלי מבחינת התפתחות הילד.

אני מבינה את המצוקה. אני רוצה להבין מה המשמעות כאשר ילד לא מקבל טיפול, החל מהפרעת קשב קלה ועד בעיות חמורות יותר. מה המשמעות שהוא לא מאובחן בגילאים שהוא אמור להיות מאובחן ומטופל בגילאים שאמור להיות מטופל?

נכון, את צודקת. יש פה שני תורים: תור אחד הוא לאבחון, וזה קושי בפני עצמו, אבל התור של הטיפול הוא מאוד מאוד בעייתי. בשבוע שעבר התקשרה אליי אימא ואמרה לי שיש לה ילדה על הרצף האוטיסטי. מנהלת היחידה אצלנו אמרה: ענת, אני לא יודעת מה להגיד לך, אבל זה ייקח בערך שנה עד שהתור שלה יגיע בהיעדר כוח אדם לטפל בה, וזה מקרה חמור. המקרים הפחות מורכבים, שמחויב המציאות שנצליח לעזור להם, אפשר היה לעזור להם גם בצורות אחרות, בתוך המסגרות או בכל מיני תוכניות. אנחנו מאוד מצומצמים לטיפול בלבד בתעריף נמוך יחסית למה שאנחנו צריכים ועם אנשים שלא רוצים לבוא. אנחנו נמצאים היום במצב הרבה יותר גרוע מכפי שהיינו לפני שנתיים מבחינת כוח אדם, אנחנו לא במצב יותר טוב.

מיכל, בהקשר לשאלתך - לפני כחודשיים התקשרה אליי אחת מהרופאות בסורוקה בבאר שבע והיא סיפרה לי מקרה קצה שבכלל כל הבעיה של פסיכולוגים התפתחותיים היא בפזורה, היא בשפה, זה הרי גם תרבות. היא אומרת שאין שם בכלל בכלל בכלל פסיכולוגים התפתחותיים. היא אמרה לי: הגיעה אליי אימא לילדה קצת יותר גדולה, ובגלל שלא היה אף פסיכולוג התפתחותי שמו אותה באיזה מסגרת של גן שבכלל לא מתאימה לה. נדמה לי ששמו אותה ב"נפשי". אם אפשר היה לטפל באותה ילדה בשלב מוקדם עם אבחנה נכונה ועם פסיכולוג התפתחותי כמו שצריך, היא היתה היום במדרגה אחרת. כלומר, זה לא רק שאנחנו לא משפרים את המצב אלא שמצבם של אותה משפחה ואותו ילד נהיה יותר גרוע. היא אמרה: הילדה הגיעה אליי במצב קטסטרופלי כי לא טיפלו בקשיים שלה ולא טיפחו אותה והתייחסו אליה כבעלת קשיים שבכלל לא רלוונטיים אליה.

אני רוצה לברך אותך על בחירת הנושא. כל הפסיכולוגיה הציבורית נמצאת בכאוס, המצב נוראי. השכר הוא כל כך נמוך ותמיד עושים חצאי ורבעי משרות, משרות לא מאוישות. השכר של אלה שכן מוכנים להגיע ולעבוד הוא נמוך והם צריכים לעבוד פי 3. יש עליהם עומס כי אין מספיק מטפלים. זה מעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו. היתה הפגנה של הפסיכולוגים החינוכיים. כולם בסוף באותה קערה. האוצר הבטיח להם שיישבו וידברו איתם והם הפסיקו את השביתה והיה מסמך הבנות, אבל האוצר גורר רגליים ולא נחתם שום הסכם למרות שהובטח להם. בעיניי, צריך לצאת פה בקריאה נואשת. אלו הילדים שלנו. לא יכול להיות שנריב מעל הראש שלהם. בסוף האוכלוסיות הכי חלשות, קרי, הילדים והפעוטות, שכל כך זקוקים לפסיכולוגים חינוכיים ולפסיכולוגים בכלל, הם אלה שייפגעו.

אני רוצה להדגיש שאנחנו מדברים לא רק על הפסיכולוגים, אנחנו מדברים על קלינאיות תקשורת, על מרפאים בעיסוק, על פיזיותרפיסטים. הנתונים עליהם דיברה ענת יצאו מדוח של משרד ראש הממשלה לגבי המחסור. אנחנו מדברים על מחסור של 2,200 קלינאיות תקשורת, 2,800 מרפאים בעיסוק. מדובר באמת במחסור עצום. עוד לפני שאנחנו מדברים על הקושי בשכר, צריך להכשיר כוח אדם, וזה לוקח זמן. אם מישהו נכנס עכשיו אז בעוד ארבע-חמש שנים הוא יגיע למערכת. אם לא יתחילו להכשיר היום בכמויות הנדרשות נגיע למצב שלא יהיה כוח אדם.

גם התקנים של המתמחים. הרי אחרי שפסיכולוג עובר את הלימודים, הוא צריך לעשות התמחות. יש מצוקה ענקית, אין תקנים. גילוי נאות, יש לי שתי אחייניות.

אין תקנים וזה גם לא כל כך כלכלי לעבוד בזה.

אבל יש כאלו שרוצים ללכת לעבוד מתוך שליחות ומחזון אבל אין תקנים. הם מחכים שיגיעו תקנים. בהסכמים הקואליציוניים הבטיחו לנו 30 מיליון שקל ל-700 תקנים של מתמחים. לא ידוע לי שהכסף עבר או שנפתחו עוד 700 תקנים שיכולים להציל.

אני בודקת את זה.

זה 30 מיליון אחרים שהובטחו בכספים הקואליציוניים לצורך תקנים למתמחים בפסיכולוגיה. זה היה יכול לפתור לא מעט מהבעיות, אבל גם זה לא ניתן. הבטיחו והבטיחו אבל אף כסף לא ניתן בעניין זה, למרות שזה היה יכול קצת להקל על העומס העצום שישנו.

אני מודה לך. זה מאוד מאוד משמעותי להסתכל על שכבת האנשים הצעירים בשולי החברה היום במדינה ונראה איך אנחנו מסתכלים עליהם ומה היה קורה לו היו מטפלים בהם בצעירותם. יש לזה משמעות חברתית. ברגע שילד פותח פער בגיל הרך, הוא בסוף יפתח פער בלימודים, בהשכלה, קושי בדימוי העצמי, בהערכה עצמית, ביכולת שלו להתגבר ולהתמודד עם מחסומים. בסוף זה גם מגיע לתוך המשפחה, בלהיות הורה. יש לזה השלכות מאוד מאוד משמעותיות. זה לא דבר של מה בכך אם ילד לא מטופל. זו שכבה גדולה מאוד של ילדים שעומדת בתורים, חלק מההורים היו מאוד רוצים טיפול אבל הם לא מסוגלים להגיע לטיפול הזה. הם לא יודעים האם לבחור תחילה את פרנסתם, את המשכנתא שלהם, את הטיפול בילד, את המעון שעולה הרבה כסף. זה באמת מצב בלתי נסבל בעליל. הפירות של זה כבר נמצאים פה בקרב הילדים והנערים והנוער. כל הזמן מדברים על אלימות ועל דברים אחרים שקורים, אבל זה לא קורה סתם. הם לא נולדו ככה, זה פשוט גדילה לתוך מעגל בלתי נגמר. לעומת זאת, מה קורה עם הילדים שנוסקים והם מצליחים להיות מטופחים ולהתקדם? חלק מהם אומרים שהם לא רוצים לעבוד בשירות הציבורי או להיות פה בכלל.

כלומר, אנחנו נפגוש את מה שקורה היום בפערים גדולים יותר בעתיד.

אם לא נדאג לפער הזה, הוא לא יצטמצם, הוא רק יגדל. אין מחקר אחד שאומר שאם נניח לילדים האלה בצעירותם, אין שום בעיה ובגיל 12 – 13 הכול יהיה בסדר - לא, הפוך. זו משמעות גדולה לילד, להוריו, שלא מקבלים שום הדרכה איך להתייחס אליו, ולחברה.

מהו הפילוח פחות או יותר של המסה שמגיעה אל היחידות להתפתחות הילד? מהי המסה הקריטית שמגיעה מבחינת נושא?

הקופות נוטות לשלוח אלינו ילדים שמוגדרים כמורכבים. זאת אומרת, הם ילדים שזקוקים ליותר מתחום טיפולי אחד. משום שהיחידות מוכרות על ידי משרד הבריאות, וד"ר הירדני תוכל אחר כך להרחיב, מכיוון שהן יחידות מוכרות, בדרך כלל נוטים לשלוח אלינו את הילדים היותר מורכבים שזקוקים ליותר מתחום טיפולי אחד. זה אומר ילדים סומטיים, ילדים על הרצף האוטיסטי וכו'.

עו"ד רויטל לן כהן, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. אני רוצה לחזור לשאלה שלך: מה המשמעות של זה, כי זו השאלה הקריטית פה. אני תמיד מדמה את זה לאבן שזורקים למים ומתחילות אדוות. צריך להסתכל על זה ברמה של הילד, ברמת המשפחה שלו, ברמת העיר, ברמה הלאומית. ברמת הילד – כן, אנחנו מדברים על ילד שלא יצליח למצות את הפוטנציאל שלו ויהפוך לנטל על המדינה ולא יהיה מסוגל לדאוג לעצמו כבוגר בחלק המקרים, או בחלק אחר לא יצליח לדאוג לעצמו כפי שהיה יכול.

אי מיצוי פוטנציאל גם אם מדובר על הפרעה קלה כמו הפרעת קשב וריכוז, שרבים מהילדים סובלים ממנה. אם ילד כזה עלול לגדול במחשבה שהוא טיפש, חלילה, ושלא ניתן לפתור את הבעיה שלו, והוא לא ממצה את הפוטנציאל ולא יכול להרים עם הפוטנציאל שלו את המדינה שלנו כלפי מעלה, זה בעיניי לא פחות חמור מילד שנמצא במצב חמור והוא לא מטופל והופך לנטל כלשהו בסופו של דבר.

לגמרי. קרוב ל-80% מיושבי בתי הסוהר ועוברי החוק הם חבר'ה עם הפרעות קשב וריכוז או איזושהי לקות למידה, היה על זה מחקר. אנחנו יודעים את זה. אנחנו יודעים שזה מה שקורה. יושבת מולך ילדה שרוטה. אני עם הפרעות קשב וריכוז מאוד קשות, כנראה עם לקויות למידה בשנים שלא ידעו על זה. העיפו אותי מבית הספר באמצע כיתה א' ובסוף כיתה ג'. אם לא היו לי ההורים שהיו לי, לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום. גם היום, בגיל 50, עם כל מי שאני, אני לא תמיד סגורה על הערך העצמי שלי, וזו התוצאה של ההתנהלות הזו.

הבן שלי אובחן עם אוטיזם בגיל שנתיים-שלוש. אם לא היינו לוקחים את כל החסכונות שהיו לנו בזמנו לבית ושמים את זה עליו בטיפולים פרטיים, כי גם אז לא היה, הוא לא היה מסיים תיכון עם בגרות מלאה. בחודש הבא הוא מתנדב לצבא. זה פשוט לא היה קורה.

אני רוצה לחזור למשמעויות. ישנן משמעויות על הילד, על המשפחה. יש דוחות של הלמ"ס שב-60% מהמשפחות עם ילדים עם מוגבלויות או אפילו עם צרכים מינוריים כאלה ואחרים, לפחות אחד מבני הזוג שלא עובד. הוא לא עובד כי הוא צריך לטפל בילד או כי כל יום בשעה תשע או עשר מתקשרים מבית הספר או מהגן לבוא ולקחת את הילד, ותיכף אגיע גם לזה. בחלק יותר קטן של המשפחות כשהטיפול הוא הרבה יותר מסיבי ומשמעותי, שני בני הזוג אפילו לא עובדים.

בדרך כלל גם מתגרשים בגלל הוויכוחים על הטיפול.

60% יותר מהמשפחות חוות גירושין, נכון. יש לזה משמעות קריטית. צריך לזכור שלכל המשמעויות הקריטיות האישיות האלה לילד ולמשפחה יש גם משמעות כלכלית אדירה על מדינת ישראל. אם אנחנו מתבגרים עם הילד והוא מגיע למסגרות החינוך, מסגרות החינוך לא מסוגלות להתנהל עם ילדים לא מטופלים. לא רק בחינוך הכללי, היום גם ממערכות החינוך המיוחד הנפרדות, התלונות שמגיעות אלינו הן הרבה פעמים מהורים שבשעה תשע-עשר בבוקר מקבלים טלפון לבוא ולקחת את הילדים שלהם. אנחנו מדברים לא רק על תיכון אלא על ילדים בגן.

על רקע איזה בסיס? האם הם מתבקשים לקחת את הילד בגלל אלימות או התנהגות?

ילד לא מטופל חווה תסכול, מצוקה, והוא מתנהג בצורה הישרדותית. יש מי שמתנהג בצורה הישרדותית ומתכנס בעצמו, ויש מי שמוציא את זה החוצה, ואז אומרים שזה ילד אלים. זה לא ילד אלים, זה ילד מתוסכל, זה ילד במצב קשה. בשורה התחתונה המערכת החינוכית לא מסוגלת להתמודד איתם, לא מבחינת ידע בחינוך הכללי ולא מבחינת כוח אדם כי גם במסגרות החינוך היום יש מחסור אדיר במטפלים. אני כבר לא מדברת על ילד משולב שמגיע לכיתה רגילה במסגרת רגילה ואומרים לו: צר לנו, אין לנו טיפולים בשבילך. אנחנו יודעים כבר היום אפילו על גני תקשורת וגני התפתחותיים אחרים שאין שם מטפלים. זאת אומרת, ילד הולך לגן שמטרתו לתת לו טיפולים ואין טיפולים לתת. אני אקח את זה לקצה כי יש לזה משמעות. ילד לא מטופל יכול בסופו של דבר לא סתם לא להגיע לעצמאות כלכלית, הוא יכול להגיע למסגרות סגורות, בין אם זה הוסטלים או איזשהן מסגרות דומות לזה או להגיע למעצרים ולמאסרים. יש לזה משמעות שהיא לא נתפסת ברמה האנושית וברמה הציבורית. אנחנו מדברים על זה כבר שנים. אני נמצאת בכנסת מ-2007, כשהבן שלי היה בן שלוש-ארבע. כאמור, הוא כבר סיים תיכון והוא מתחיל צבא, ואנחנו עדיין באותם דיונים, ועדיין נשמעים קולות האומרים: לא צריך כל כך הרבה, זה רק עניין של כסף. לא, זה בהחלט עניין של כסף אבל יש גם מחסור בלתי נתפס באנשי טיפול.

זה הביצה והתרנגולת. יש מחסור כי לא משלמים להם בצורה ראויה.

אבל גם לא מאפשרים להם ללמוד. פותחים חוג עם 30 אנשים כש-70 רוצים להירשם ולא נותנים ל-70 אנשים בטענה שלא יהיה להם אחר כך איפה להתמחות, כשזו טענה לא נכונה.

כי אין מספיק תקנים להתמחות. זה גלגל מפגר כזה שצריך לקטוע אותו.

צריך להפסיק את הכול וליישר קו בבת אחת עם הכול: עם הלימודים, התקנים והמשכורת. זה לא רק ביצה ותרנגולת, אנחנו נהיה עסוקים לעולם בכיבוי שריפות קטנות במקום מניעת בעירה.

זה נכון באופן כללי בכל מה שקשור לילדי ישראל.

לגמרי נכון.

תודה. בבקשה.

נחמה בן פזי, פסיכולוגית קלינית, מנהלת בעמותה לילדים בסיכונים את תחום גילאי 7 – 18. זו עמותה שעוסקת באוטיזם, ולכן אדבר מהזווית הזו. ראשית, אני מלמדת אוטיזם. אני תמיד מפגישה את הסטודנטים שלי עם מאמרים מלפני עשרים שנה כדי שהם יראו איך זה היה נראה פעם כי אנחנו כבר לא פוגשים הרבה מהילדים ומהתופעות שהיו פעם, בזכות הטיפול הכן טוב שיש במדינת ישראל. אבל אנחנו מתחילים לפגוש, אנחנו מתחילים ללכת אחורה. יש דברים שאנחנו לא מצליחים להתמודד איתם כי בגילאים הצעירים חסר לנו כוח אדם, יש גנים בלי מטפלים. התוצאה שתהיה היא שאת המאמרים נוכל לשלוף חזרה ולדבר עליהם כרלוונטיים, ובעיניי זה מזעזע. שנית, התפתחות הילד כוללת גם את האוטיסטים בגילאי 7 - 18, ובצדק התפתחות הילד אומרת: אם נתחיל לתת להם גם את 12 שנות טיפול, לא נצליח.

אי לכך, עמותה לילדים בסיכונים את המערך המגיע היום לכ-35 ערים ומועצות מקומיות שונות מכל מיני מצבים סוציו-אקונומים. אני רוצה להצביע על המשמעות שאין טיפול בגיל 7 - 18, מפני שזה נראה כאילו אם לא ניתן רק בגיל הרך. אנחנו יכולים לתת להם את כל התנופה אבל העולם ייראה להם לא עגול, וההורים יגיעו לסוף גן והחוויה תהיה חוויה של נפילה. לא בגלל שבתי הספר לא טובים אלא גם בגלל שבבתי הספר חסר טיפול וגם בגלל שאנחנו לא מצליחים להנגיש. כשנכנסנו לסיפור העלינו את רמת ההנגשה של הטיפולים מ-15% ל-85% של טיפולים, סל הזכאות של ילדים אוטיסטים מגילאי 7 - 18 בכל כיתות התקשורת אליהן נכנסנו. כיום, בנוסף ל-700 הילדים בהמתנה אל מול 1,400, שאנחנו מצליחים לתת להם טיפולים, יש לנו כיתות ובתי ספר שאנחנו לא מצליחים להיכנס אליהם כי אין לנו כוח אדם.

כמי שעובדת גם בפרטי, כשאני צריכה להפנות ילד, שלא מצא את מקומו בשירות הציבורי בהתפתחות הילד, בכל מקום שהוא, למטפלת פרטית, אני יכולה לכתת את רגליי ימים ושעות.

גם לפרטי?

בוודאי. החסר הוא לא רק בציבורי אלא הוא באופן כללי. לכן, גם בפרטי יש תור המתנה וקושי גדול.

ואז אנחנו חוזרים שוב לאקדמיה.

ולהתמחות.

נכון. הפניתי עכשיו ילד לאבחון. ההורים התקשרו לקופת החולים ואמרו להם בבושה: אנחנו מצטערים, אבל לרופא הזה זה תור המתנה של שלוש שנים.

תזכרי שנחמה מדברת על טיפולים שהיא מכניסה לתוך מסגרות חינוך מיוחד. המדינה הזו מעדיפה שילוב ולא עושה כלום בפועל כדי לתת שם תמריץ. ילדים לא הולכים לשילוב כי הסיכוי היחיד לקבל טיפול הוא רק אם הם יהיו במסגרות חינוך מיוחד. הגענו למצב שהרופאים בזמן האבחון אומרים להורים לא ללכת לשילוב אלא ללכת אך ורק לחינוך מיוחד, זה הסיכוי היחיד שאולי יהיה להם קצת טיפול, בניגוד להחלטת ממשלה.

רוב המענים שאנחנו נותנים הם אכן בכיתות תקשורת, אבל אנחנו גם נותנים מענים בשילוב מלא. אבל זה מסע מאוד קשה, וזה מסע קשה להשיג את המטפלים. מדינת ישראל דווקא יחסית מאוד מפותחת בפיתוח מענים, אבל לא יהיה למי לתת כי החבר'ה יגיעו לסוף י"ב ולא יהיו להם מיומנויות להתחבר, לא לרואים רחוק ולא לכל התוכניות היפהפיות.

ברור. תודה. נועה, בבקשה.

שמי נועה דוידסון שגיא, ואני פסיכולוגית התפתחותית מומחית. אני מנהלת את תחום הפסיכולוגיה במכון להתפתחות הילד של מכבי - מחוז השרון, ואני כאן כנציגת פורום הארגונים לפסיכולוגיה ציבורית.

אני שמתי את הדגש על היחידות, אבל הדיון פה נהיה כאן הרבה יותר רחב, ואני שמחה על כך, כי המצוקה היא הרבה יותר רחבה מאשר רק ביחידות ההתפתחותיות. אני עוסקת בגיל הרך, וזה משלים למה שאמרת, ואנחנו כן מאוד מאוד מאמינים שהטיפול בגיל הרך הוא קריטי ומשמעותי, ואני מאוד מחזקת את דבריכן לגבי הצורך לאתר ולמנוע קשיים התפתחותיים מאוד משמעותיים. ככל שנאתר קשיים אלו יותר מוקדם כך נוכל להציע טיפול יעיל וההשלכות על התפתחות הילד יהיו הרבה יותר טובות.

המצוקה במשאבים היא אדירה, גם בתחומי הטיפול האחרים הפרה-רפואיים וגם בתחום פסיכולוגיה התפתחותית. המקום של פסיכולוגים התפתחותיים גם בציר המאבחן וגם כמטפל הוא מאוד משמעותי, וביחידות ההתפתחותיות יש תפקיד לפסיכולוג לא רק במתן מענה ושירותים לקהילה אלא גם בהחזקה של הצוות הפרה-רפואי בתוך היחידות האלו. כיום יש מחסור מאוד מאוד משמעותי, גם בתקנים וגם באיוש התקנים. נערך סקר שהראה שב-73% מהיחידות ההתפתחויות חסרה פסיכולוגית התפתחותית, וזה המון. זה 44 תקנים מלאים. כאמור, עובדים חצאי תקנים. זה אומר שהיחידות האלה לא מקבלות מענה.

מה שאת אומרת זה חתיכת נתון. האם ביחידות חסר?

ב-73% מהיחידות ההתפתחותיות חסר פסיכולוג התפתחותי.

אפשר לדייק את העובדות? ביחידה להתפתחות הילד, לפי דרישת משרד הבריאות לא חייב להיות פסיכולוג התפתחותי. יכול להיות או פסיכולוג או עובד סוציאלי או שניהם. כשאומרים שחסרים, זה לא שזה לא עומד בדרישות ההכרה של המשרד, זה אומר שביחידה מסוימת בחרו שיהיה עובד סוציאלי או שתהיה חלקיות יותר נמוכה של פסיכולוג, אבל זה לא חלק מדרישות ההכרה ביחידה, וכדאי לחדד את העובדה הזו.

לא התכוונתי שזה לא מוכר, התכוונתי שזה חסר ביחידה. לפסיכולוג יש תפקיד משמעותי.

יש הבדל בין פסיכולוג התפתחותי לעובד סוציאלי.

לפי דרישות ההכרה ביחידה התפתחותית, שבדרך כלל לא מבצעת אבחונים, אלא אם כן זו יחידה - - -. אומרים פה הרבה מאוד דברים ש - - -

תרשמי לך ובסוף תעני לכולם. תקבלי הרבה זכות דיבור.

משרד הבריאות הגדיר מחיר אחיד לתשלום עבור טיפולים של מקצועות הבריאות והוא לא הגדיר מחיר אחיד לתשלום עבור טיפול ואבחון פסיכולוגי ביחידות ההתפתחותיות, וזה יוצר מצב שלפסיכולוגים לא מוצע תשלום ראוי והגון ואין ליחידות איך לשלם לפסיכולוגים. זה מסביר את המחסור כשתנאי ההעסקה הם כל כך לא אטרקטיביים ומחיר השכר הוא נמוך. אני גם מאוד מחזקת את הדברים שנאמרו שיש מחסור כללי ארצי בפסיכולוגים התפתחותיים, כמו במקצועות בריאות נוספים, וגם זה מונע את איוש התקנים הקיימים. המחסור בתקנים לא אומר שלא צריך להגדיל תקנים קיימים. אין מספיק יחידות התפתחויות והן לא יכולות לעמוד מספיק בעומסים הקיימים. התורים בשירותי התפתחות הילד הם מאוד מאוד ארוכים, והמחשבה היתה להעביר חלק מהטיפול ליחידות ההתפתחותיות כדי לקצר תורים ולתת מענה יותר זמין ונגיש לאוכלוסיות במקום המגורים שלהן, וכרגע זה תקוע. זה לא נותן מענה וזה לא עובד.

כשמדובר בהפרעה שההורה לא יכול להתעלם ממנה אז הוא נלחם כדי לעמוד בתור ולקחת חלק. אבל אם מדובר בבעיה יותר מינורית ושאפשר לחיות איתה ביום יום אז אותו ילד לא יקבל טיפול בכלל.

אם ההורה הוא חלש, ולא משנה מה עוצמת הקושי, זה לא יקרה.

את נוגעת בנקודה מאוד חשובה, שמטרת היחידות האלה היא לא רק לטפל אלא גם למנוע ולעסוק באיתור ובמניעה של תינוקות ופעוטות בסיכון, לעשות עבודה משותפת עם טיפות חלב, עם רופא הילדים, עם מנהלות המעונות. זאת אומרת, שהעבודה תהיה יותר רחבה וקהילתית. אבל בהיעדר תקציבים ומשאבים, קשה מאוד להגיע לזה והאפשרות למנוע את הפגיעה נפגעת.

קודם דיברת איתי על לידה עד שלוש, ועל החשיבות. אשמח אם תוכלי להרחיב בנושא מלידה עד שלוש או לידה עד שש, ובכל מה שקשור בטיפול לגיל הרך.

אני חושבת שהטיפול לגיל הרך לא מקבל מענה מספק בכלל בכל ההיבטים שלו, ובטח בהקשר של טיפול פסיכולוגי. לגבי לידה עד שלוש – גם בהקשר למעונות היום והטיפול וסטנדרטים, שזה נדון פה בשדולה לגיל הרך לפני שבוע, אין מספיק תקינה או דרישות ממטפלות. זה מתחיל ממערכת החינוך ואיזה סטנדרטים המערכת מציבה לטיפול בילדים בגיל הרך, גם במערכת החינוך וגם מבחינת התקנים והתקצוב של יחידות לגיל הרך ושל התקנים של המכונים להתפתחות הילד. יש חשיבות מכרעת גם לאיתור מוקדם בגילאים האלו כדי למנוע תחלואה ופגיעות התפתחותיות משמעותיות בעתיד. זהו גיל קריטי בהתפתחות. המוח הוא במצב מאוד מאוד גמיש והוא מאפשר שינויים מאוד מהותיים, וכשאנחנו מגיעים לגיל 7 היכולות להשפיע הן מוגבלות. זה לא שהם לא צריכים לקבל טיפול, בוודאי שכן, אבל אנחנו רוצים לשים דגש ופוקוס על גילאים שהם מאוד מוזנחים במדינה.

אנחנו כן חושבים שצריך להגביר גם את המערך של האיתור והמניעה, כמו שאמרת, גם על קשיים קטנים שלא מקבלים מענה בכלל. אני רוצה לשים דגש על תחום טיפול פסיכולוגי לילדים שלא מוגדרים כזכאים בסל התפתחות הילד, ויש הרבה כאלה. בסל התפתחות הילד מקבלים טיפול ילדים שיש להם עיכוב התפתחותי, איזשהן לקויות התפתחות. אבל יש ילדים שזקוקים למענה רגשי בגלל שלל סיבות אחרות ואין להם מענה. יש היום שבעה מרכזים לבריאות הנפש לגיל הרך בכל המדינה. זה כמובן לא מספיק ולא מתחיל להיות קרוב למה שצריך.

על איזה מספרים אנחנו מדברים של הגיל הרך?

גיל הרך - אפס עד שש.

על איזה מספרים אנחנו מדברים באפס עד שש? אני לא יודעת אם שבע זה יותר מדי או פחות מדיי. מה יש שם?

מעט מאוד.

מה הצורך הציבורי בזה?

יש צורך מאוד מאוד גדול. חלק מההורים לא יפנו לטיפול בבריאות הנפש כי הם לא מרגישים שהבעה היא כה משמעותית, או שיש להם בעיה של סטיגמה או איך שזה נראה, והם כן יפנו ליחידות לגיל הרך אם הן קהילתיות ופזורות בערים ונגישות. הרבה יותר קל לפנות ליחידות לגל הרך. היחידות לגיל הרך נותנות כרגע מענה להתפתחות הילד, אבל אנחנו כן חושבות שאם תהיה הגגה של בריאות הנפש על המרפאות האלה הן יוכלו לספק טיפול פסיכולוגי נגיש להורים שזקוקים לזה. זה גם יותר נגיש, זמין, ופחות סטיגמטי.

אני אימא לילדים בגן, ואני מקבלת הרבה פניות מהורים. האם זה נכון שאם ילד הולך ליחידה להתפתחות הילד זה נרשם לו בתיק האישי ונע איתו עד לצבא?

אני זוכרת עוד כילדה את כל נושא של תיקים אישיים: זה יירשם לך בתיק האישי. מי שמכיר קצת את המערכת יודע שמשרדי הממשלה - - -

אני לא יודעת אם זה נכון או פייק ניוז שעלול למנוע מהורים מללכת ליחידות האלה.

לא, מה פתאום? יש סודיות רפואית.

זה פייק ניוז שמתרוצץ ואז הורים בוחרים מראש לא לתת טיפול.

אסור לבתי הספר, ומשרד החינוך לא מעביר בכלל דברים לצבא.

הדבר היחיד שכן שעובר לצבא, וזה כן, החוק שקשור לצבא מאפשר לו לקבל מידע, זה מי שיש לו גמלת ילד נכה מעל דרגה מסוימת, הצבא מעביר רשימה. אבל בניגוד למה שהיה פעם, שהם היו מקבלים פטור אוטומטי בדואר, היום הצבא שולח מכתב ואומר: קיבלתי מביטוח לאומי את המידע הזה והזה, אתה מוזמן לשלוח לי משלך. הם עושים תהליך ומי שיכול להתגייס מתגייס, זה לא מה שהיה פעם. חוץ מזה, העניין של תיק אישי שעובר איתך מהילדות זה פיקציה. זה מעולם לא היה. מי שמכיר קצת את המערכת יודע שהמחשבים בין המשרדים לא תמיד אפילו מדברים באותה שפה.

אנחנו מגלים אט אט שאינפורמציה שצריכה לעבור לא עוברת בין משרדים, והרבה מאוד פעמים אינפורמציה שלא צריכה לעבור, כן עוברת ודווקא פוגעת באותו אזרח, ובמקרה הזה זה הילד.

לגמרי נכון. אבל אז האינפורמציה לא עוברת כי היא רשומה בתיק והיא עוברת, היא עוברת כי אנשים מדברים אותה.

זה לא יהיה דבר רע לדבר כמערכת הוליסטית.

אני רוצה לדייק את מה שנאמר פה. אנחנו לא יכולים לטפל טיפולים רגשיים בילדים שאין להם רקע התפתחותי. בשביל לטפל בילדים כאלה, אנחנו צריכים לעבוד מול סל בריאות הנפש ולא מול סל התפתחות הילד. כרגע, למרות פניות שלנו למשרד הבריאות, סל בריאות הנפש לא פתוח לנו. זה חבל מאוד כי אנחנו כן פרוסים מהצפון ועד לדרום ואנחנו הרבה יותר נגישים מהמרפאות, וכמו שנאמר פה, גם הרבה פחות סטיגמטים.

אני לגמרי מחזקת את מה שנאמר פה. זה נראה לנו כאילו מופרך, אבל יש היום ממש רפואה בנושא. למשל, כשתינוק מסרב לינוק אפשר למצוא האם זה משהו פיזי או משהו נפשי שצריך טיפול גם בגיל יניקה. בסופו של דבר, אנחנו רוצים לעשות טוב יותר לאזרחי מדינת ישראל ישראל, ובסופו של דבר זה גם יותר כלכלי למדינת ישראל כי ילד לא מטופל ייפול על כולנו, ונצטרך לשים אותו במסגרת. זה נשמע נוראי. נעזוב את הפן הערכי והחברתי, יש בזה גם פן כלכלי.

אם המדינה היתה עסק פרטי, היא היתה פושטת רגל מזמן.

לגמרי. לצערי, איתך.

אני מתנצל על האיחור. אני יגאל להב, ראש מועצת קרני שומרון, נציג הרשויות המקומיות בתחום שנקרא מרכזי התפתחות לילד. נדמה לי, כבר ארבע שנים בתוך הדיונים. לצערנו הרב, משרד הבריאות היה צריך לקחת אחריות על כל התחום, וכרשויות מצאנו עצמנו לוקחים אחריות על דבר שבכלל לא היה בתחום אחריותנו, וזאת מתוך ראייה שהזכירה חברתי פה והיא החשש שלנו מה יקרה אחרי גיל 6 אם הם לא יקבלו טיפול. אם הם לא יהפכו להיות בעלי למידה טובה יותר ונייצב אותם יותר נכון, אנחנו נקבל אותם בגיל 16 – 17 עם מורכבות הרבה יותר קשה ועם עלויות הרבה יותר כבדות.

לפני כשלוש שנים הגענו להבנה עם משרד האוצר ועם קופות החולים על העלאת התעריף. הוא שונה רק לפני כחצי שנה לאחר מאבקים מאוד קשים, ואחרי שחלק ממרכזי ההתפתחות הילד כבר נסגרו, כולל בראש העין, שהיתה חתיכת מעצמה. לצערי הרב, יש כסף תוספתי של 30 מיליון שקל שהאוצר כבר אישר ונמצא עדיין באותם הליכים בירוקרטיים בין קופות החולים למשרד הבריאות. הכסף הזה היה אמור להגיע לרשויות בגין כל הלוגיסטיקה: חשמל, מים, שכירויות, תחזוקת המבנים הללו, ואנחנו ממשיכים לממן את כל ההפסדים למרות שהכסף קיים. אף אחד לא עושה בו שימוש כי אף אחד לא מצא את הדרך לעשות שימוש בכסף. משרד האוצר העביר לבריאות, הבריאות לא יודע להעביר לרשויות. הוא רוצה להעביר דרך קופות החולים למרות שאין להם כל קשר למרכזי ההתפתחות לילד, הם לא יודעים לתמחר את הדבר הזה, וכך עוברות להן שנתיים-שלוש. הכסף קיים, השיוך שלו ברור, הכסף לא עובר. הגיע הזמן שמישהו ימצא את הנישה איך מעבירים את הכסף לפני שעוד מרכזים להתפתחות הילד יתמוטטו והפגיעה תהיה באזרחים שלנו בסוף.

את כל השאלות כאן אנחנו מפנים למשרד האוצר שלא נמצא בדיון היום. אנחנו מפנים אליו את כל השאלות והוועדה תדרוש גם תשובות כמובן ממשרד האוצר.

אם כבר מעבירים שאלות, יש עוד שאלה לגבי הכשרת המטפלים. מי שרוצה לעשות היום תואר שני חינוכי צריך לנסוע למולדובה או ללטביה ולא ללמוד בארץ כי המכסות מאוד מאוד מצומצמות. הם עוברים בקלות שם, ואז חוזרים לארץ. אין שום היגיון שאנחנו מהגרים את הסטודנטים שלנו לארצות אחרות.

זה כבר עלה כאן.

מצוין.

אני מבקשת לשאול שאלה. אולי זה קצת תמים אבל בכל זאת אשאל. זה הרי נושא לא חדש והוא נוגע באמת להרבה משרדים והוא מחייב איזשהו תכלול, הבנת הבעיות ובניית תוכנית. יש לפחות שני גורמים, שאני מכירה, שזה היה אמור להיות על שולחנם: האחד זה התוכנית הלאומית לנוער בסיכון, למרות שזו לא חפיפה מלאה, אבל יש פה כן ילדים ונוער בסיכון.

אנחנו הזמנו והם אמרו שזה לא קשור אליהם.

זה לא קשור אליהם? אוקיי. השנייה היא המועצה לגיל הרך, שיחסית הוקמה לא מזמן, וגם היא אמורה לתכלל בין גורמים ומשרדים ולבנות תוכניות.

אנחנו יודעים שאין גורם מתכלל לילדי ישראל.

ממציאים את הגלגל, מבינים שיש כבר הרבה בעיות שדורשות תיאום בין גורמים, בניית תוכנית ובחינת הנתונים ולראות איך הולכים קדימה. השאלה היא האם זה נמצא על שולחנו של מישהו מהגורמים האלה, האם יש לו מסקנה. זה לא נושא חדש, ולכן אני שואלת. שוב, אולי זה היה תמים, ובכל זאת נראה לי ששווה לשמוע כדי שלא נלך שוב למהלך חסר תוחלת.

המהלכים שאנחנו עושים פה בוועדה, ושהמדינה והמשרדים הממשלתיים עושים בכל פעם, זה שימת פלסטר. אנחנו חוזרים על זה בערך בכל דיון. היום זה התפתחות הילד, מחר זה נושא אחר. בסוף אין גורם מתכלל לילדי ישראל ואין אף אחד, פרט לוועדה הזו. וגם אנחנו צריכים לרדוף כדי לתכלל.

לכאורה המועצה לגיל הרך, לפחות בגילאי אפס עד שש, אמורה להיות גורם כזה. אני לא יודעת מה היא עושה.

גם בתוך הבית הזה זה נמצא בכמה דיונים בכמה ועדות שונות. זה גם פה, גם בחינוך, ומחר בוועדת הבריאות. כלומר, כולם מתעסקים עם זה.

לכן, אין אף גורם, פרט לוועדה הזו שאנחנו איכשהו סוג של גורם מתכלל. שוב, כפי שהזכרת, גם אנחנו צריכים לרדוף אחרי המידע שיודע להרים את הדגל בנושא ילדי ישראל ולהגיד שיש פה בעיה ושילדי ישראל לא מטופלים. אנחנו מדברים היום על יחידות התפתחות הילד, ומחר אנחנו דנים בנושא אחר. זה חוזר על עצמו. ילדי ישראל לא מטופלים, הם נופלים בין הכיסאות. משרדי הממשלה עושים עבודת קודש במעט מאוד תקנים, אין מספיק תקנים, כל משרדי הממשלה גם כן בסוג עומס מטורף, ובסוף גם אין קשר בין-משרדי. הילדים נופלים בין הכיסאות כי אין שום גורם מתכלל שיודע להרים את הדגל ולהגיד שיש בעיה בטיפול בילדי ישראל. אני חייבת להודות שאני עובדת לילות כימים, כולל פגישה עם ראש הממשלה, כדי לייצר את אותו גורם מתכלל שיראה את ילדי ישראל כ-360, שיוכל לראות תמונה מלאה ויטפל. כמובן שהיחידות להתפתחות הילד הן חלק מזה. משרדי הממשלה רוצים, בסוף זה נופל על אחד משניים: או שמשרד ממשלתי משתבלל בתוך עצמו ואומר: אני עושה עד כמה שאני יכול ולא נותנים לי תקנים, כסף, יכולת וכו' וכו', או שמשרד הממשלתי בא ואומר: זה לא אני, זה בכלל המשרד השני. זו לא הבעיה שלי, זה הוא, וכך מכדררים את ילדי מדינת ישראל. אנחנו רואים שזה חוזר על עצמו בכל דיון ודיון בוועדה לזכויות הילד. זו הבעיה, וכל השאר זה פלסטרים. גם אם נפתור את זה, מחר יהיה לנו חור במקום אחר בדלי הזה. כל עוד לא מסתכלים על המכלול, זה יחזור על עצמו. הוועדה עובדת מאוד מאוד קשה כדי לייצר את אותו גורם מתכלל.

שווה לשמוע, אפילו ברמה של אם עובדים על ייצור גורם מתכלל - ללמוד מניסיונות קודמים שלא הצליחו ולראות מה לשפר.

יש תוכנית כזו.

חבר הכנסת עלי סלאלחה, בבקשה.

חברים, הילדים שלנו יקרים לכולנו וחשוב לעמוד על המשמר. מיכל, אני מסכים איתך שהוועדה הזו תעמוד על המשמר ותגבה כל דבר טוב שקשור בהתפתחות הילדים שלנו ובבריאותם. אסור, בשום פנים ואופן, לפגוע בבריאות הילדים. הם העתיד והתקווה שלנו. מיכל, יחד איתך נעשה הכול על מנת שמשרד ראש הממשלה ושאר המשרדים יעבדו ביחד ויגבו את הנושא זה ויתנו את כל העזרה הדרושה בעניין בריאות ילדינו.

תודה רבה, חבר הכנסת סלאלחה.

ולרי, בבקשה.

בוקר טוב, ותודה על הדיון החשוב הזה. אני רוצה בתחילת דבריי להתייחס להערת היועצת המשפטית בעניין הגורם המתכלל. אני מרכזת פורום שנקרא: פורום ארגונים וההורים למען ילדים עם מוגבלות. הפורום מונה כ-60 ארגונים, ועוד הורים רבים שעוסקים בתחום הגיל הרך, ואנחנו מלווים את הרפורמה בהתפתחות הילד כבר זמן רב. לדעתי, יש שני גורמים מתכללים בשטח הזה: האחד, ועדת המעקב שהוקמה במשרד הבריאות כדי ללוות את הרפורמה בהתפתחות הילד, ובה יושבים נציגי משרדי הממשלה השונים, נציגי קופות חולים ונציגי החברה האזרחית. בעיניי, זו צריכה להיות הפלטפורמה שבה צריכים לעלות, ועולים בה, אבל עדיין בתהליך איטי מדיי, הסוגיות השונות. המקור השני זה משרד ראש הממשלה. אנחנו יודעים שמשרד ראש הממשלה באופיו הרבה פעמים מסייע בשיתוף פעולה בין משרדי. בנושא הספציפי הזה אני מניחה שכל היושבים פה יודעים על מה אני מדברת. יש דוח של משרד ראש הממשלה בנושא החסר בכוח אדם במקצועות הבריאות, ומאוד מאוד חשוב לי להדגיש את זה. כי בעיניי יש פה גם מאבק על הנרטיב, על השאלה האם יש או אין חסר בכוח אדם באופן כללי, והאם צריך לדחוף או להכשיר כוח אדם של מקצועות הבריאות. נדמה לי שמה שנשמע עד עכשיו מהדיון הוא שהדבר הזה עולה באופן מאוד מאוד ברור מהשטח, והוא עולה גם מהדוח של משרד ראש הממשלה. חשוב להגיד שהוא עולה מהדוח של משרד ראש הממשלה, וזה עלה גם מהשטח, אבל לא רק בשירות הציבורי אלא גם בסקטור הפרטי. לכן, הטיעון הזה שהחסר הוא רק בעיה של שכר או רק בעיה של תקינה, ואני לא אומרת שזה לא חסם, אבל אם נפתור את החסם הזה אז כל הסקטור הפרטי יבוא וייפתרו כל הבעיות, זה בוודאות לא נכון. מתוך זה אנחנו מבינים שהנושא הזה של החסר בכוח אדם במקצועות הבריאות חייב לעלות לסדר עדיפות לאומית במעלה ראשונה, אין דרך אחרת. זה אומר לפתוח יותר מסלולי לימוד, פתרונות ארוכי וקצרי טווח. עולה גם מהדוח שהחסר הזה הוא גם במרכז הארץ וגם בפריפריה.

מעבר למה שעולה מהדוח, הארגונים איתם אנחנו עובדים אומרים לנו כל הזמן, והנה, גם ביחידות אומרים, שהם לא מצליחים להשיג כוח אדם לא רק בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית אלא גם במרכז הארץ, ומספרים לנו שהורים מחכים גם לטיפולים פרטיים, כך שברור לנו שיש פה בעיה של מחסור בכוח אדם. הדבר הזה לא יבוא על מקומו אלא אם תהיה באמת התגייסות של משרדי הממשלה, ובעיניי, בראשות משרד ראש הממשלה, אבל באופן כללי של משרדי הממשלה. כל משרדי הממשלה הרלוונטיים: חינוך, רווחה, ובריאות, כי אנשי מקצועות הבריאות עובדים בכל המשרדים האלה, צריכים לבוא למועצה להשכלה גבוהה, לוות"ת, ולהגיד מה החסרים והדרישות שלהם ולהתחיל למלא את הדבר הזה.

היתה דרישה כזו? מתי פעם אחרונה מישהו כאן ישב עם המועצה להשכלה גבוהה?

משרד ראש הממשלה אומרים לנו שהדבר הזה בדיאלוג. אני יודעת שהם נמצאים פה ומאזינים לדיון. אני יודעת שגם במשרד הבריאות אומרים שהדבר הזה בדיאלוג. אבל הדיאלוג הזה כבר מתמשך הרבה הרבה זמן, ובינתיים התוצרים שעדכנו אותנו זה שעומד להיפתח מסלול אחד של 40 תלמידים איפשהו בדרום. זה יפה מאוד, אבל זה בוודאי לא עונה על הצרכים עליהם אנחנו מדברים. חייבת להיות פה התגייסות לאומית. אנחנו יודעים ממקצועות בריאות אחרים כמו: סיעוד וכד', שכשהממשלה רוצה לדחוף קידום מקצועי שאנשים ילכו ללמוד, היא יודעת לעשות את זה. אנחנו נמצאים פה בשעת חירום וצריך לעשות את זה אותו הדבר.

בנוסף, גם אם כל הלומדים יתחילו ללמוד מחר, אנחנו כמובן כמובן לא רוצים להתפשר על איכות הלומדים ועל ההכשרות הנדרשות, ולכן התהליך הזה ייקח הרבה זמן. יש הרבה פתרונות קצרי טווח שאפשר להכניס אנשים לתוך המערכת לעבוד. אנחנו הכנו למשרד ראש הממשלה ולדיון שיתקיים מחר בוועדת הבריאות בנושא מסמך עם הרבה פתרונות שבאים מהארגונים שעובדים בשטח, שאנחנו יודעים שהם יכולים להיות מעשיים. מה שעומד בין הפתרונות לבין יישומם זה קודם כול תקציב וגם קצת חשיבה מחוץ לקופסא. הדברים האלה הם אפשריים, ובעינינו, לפחות, זה ה-SOS הכי גדול בדבר הזה, וזה אפשרי. בעיניי, הפקקים הם במקום הזה, וזה קודם כול. שנית, שוועדת המעקב שיושבת על המדוכה תתחיל להפעיל לא רק את משרד הבריאות באופן כללי אלא את שאר משרדי הממשלה לקחת חלק בדבר הזה. תודה רבה.

תודה רבה. הגר נגב, האגודה הישראלית למומחים ללקויות למידה.

אנחנו פוגשים את הילדים האלה שמגיעים אלינו במרוצת השנים למסגרות השונות. אני לא יודעת אם יש פה נציג של משרד החינוך. דיברו פה על ילדי השילוב ומערכת החינוך קצרה מלסייע לאותם ילדים במצב רגיל, לולא הקורונה. הקורונה היום דוחקת אותנו לקצה, ויש המון המון ילדים שלולא הקורונה לא היו מגלים פערים כאלה. הקורונה מעלה פערים לימודיים מאוד מאוד משמעותיים, ואנחנו פוגשים אחר כך את אותו ילד שהיה זקוק לטיפול לריפוי בעיסוק או לקלינאית תקשורת בגיל מאוד צעיר. סלי השילוב לא באמת מצליחים להכיל את הקושי ואת הפערים האלה.

אני חייבת להגיד שהעומס על המטפלים בתחום לקויות למידה הוא לא נורמלי, גם בתחום האבחון וגם בתחום הטיפול. בתחום האבחון – בתי הספר עדיין עומדים בדרישות שלהם, והם מבקשים אבחונים פסיכו-דידקטיים כדי שהילדים האלה יוכלו בכלל לקבל סל שילוב. ילדים מחכים כחצי שנה שפסיכולוג יוכל בכלל להתפנות ולאבחן אותם בסקטור הפרטי, ואני אפילו לא מדברת על הציבורי. אנחנו מדברים על ילדים שגם לא מקבלים אבחון בזמן, וגם לא מקבלים טיפול כראוי כי אין אבחנה ברורה בתחום של לקויות למידה חצי שנה.

אפשר לפתור את החסם הזה. משרד החינוך יכול להורות לפסיכולוגים החינוכיים שנמצאים אצלו בבתי הספר לתת למאבחנים לעשות את אבחוני לקויות הלמידה, ושהפסיכולוגית החינוכית תיתן את ההתרשמות שלה כדי שבכלל יאשרו את סל השילוב הזה. יש הרבה ילדים שבכלל לא מקבלים את סל השילוב כי הם לא עברו אבחון.

גם התחום שלנו של ההוראה המתקנת הוא פרוץ. אין שום פרופסיה מוגדרת. כל מורה יכולה להיות מורה להוראה מתקנת, היא יכולה לעשות הכשרה של חצי שנה. גם מאבחנים. אין לנו אבא ואימא, וחייב שתהיה פה הסדרה כי ההצפה היא מאוד מאוד משמעותית ואנחנו לא מצליחים במצב היום לתת את המענה המקצועי שהיינו רוצים. אותם ילדים מגיעים אלינו למערכת החינוך. דובר פה על מחקר על נשירה ועל עבריינות. יש מחקר של ד"ר תומר עינת שנקרא: כתב אישום ללקויות למידה. הוא מדבר על כך ש-80% מהאסירים הפלילים בישראל הם ילדים שהיו עם לקויות למידה וכולם היו במסגרת החינוך הרגיל, ושימו לב, הם נשרו ממערכת החינוך בשלבים יסודיים וקצת מאוחר. מישהו חייב לקחת על הדבר הזה אחריות. ילד לא מטופל, כאמור, ואני מסכימה, זה משהו שהוא חוצה. זה לא רק בפריפריה, זה גם בצפון תל אביב וגם בכפר שמריהו. המצב בשוק הוא נוראי. אני לא יודעת אם יש פה נציג משרד החינוך, אבל אשמח לדעת איך עוברים אלינו במקום הזה כי אנשי מקצוע מבקשים ומתריעים, אבל ידם קצרה מלסייע לאותם ילדים שמגיעים למסגרות ואין דרך להכיל אותם.

תודה רבה. משרד החינוך גם ידבר, וכמובן שמשרד הבריאות ומשרד ראש הממשלה.

דב ענבר, שירותי בריאות כללית, בבקשה.

הנושא הוא מאוד חשוב. אני רוצה להחזיר את הדיון קצת ליחידות ולמכונים להתפתחות הילד ולהתמקד בגיל הרך יותר, גיל אפס עד שש. יש לנו מחסור עצום בכוח אדם. דובר כבר על המחסור בקלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק ותרפיסטיות ועל הנסיבות, אני רוצה לדבר עכשיו על המחסור ברופאים. הרופאים עוברים הכשרה ארוכה של שלוש שנים בנוירולוגיה והתפתחות הילד, יש לנו רופאים התפתחותיים שעוברים הכשרה במכונים עם רופאי ילדים מומחים גם במשך שלוש שנים. התעריף של השכר שלהם הוא ירוד משכר רופא ילדים רגיל שעובד במרפאה רגילה. אין נהירה לעבוד דווקא בהתפתחות הילד, אלא אם כן נגדיר אותם כמנהלים ונוסיף להם כל מיני תוספות כדי שהם יוכלו איכשהו להמשיך ולעבוד במערכת התפתחות הילד. הנושא הזה קשור גם בהכשרה כי לא כולם מוכנים לעבוד בהתפתחות הילד כשיש בחוץ אופציות אחרות לעבודה עם פחות תסכולים כתוצאה מעבודה עם נכויות ועם בעיות.

אנחנו שומעים שגם בשוק הפרטי יש מחסור כללי. כלומר, זה מחסור שהוא חוצה.

נכון מאוד. אני מהאבות המייסדים של המקצוע בארץ ואני מכיר את כל האילוצים ואת כל הדברים, עד כדי כך שהיום מדברים על אולי לעשות מסלול לרופאים התפתחותיים של אולי פחות נוירולוגיה ויותר פסיכיאטריה וגישה יותר רחבה לנושא הרגשי-התפתחותי, אבל זה כבר עניין לתוכניות לעתיד. קשה לנו למצוא היום רופאים ואנחנו ממש נאלצים לעבוד בתת תקינה מוחלטת. לדוגמה, במחוז אחד אצלנו, שאני אחראי לו בכללי, פתחנו בשנתיים האחרונות ארבעה מכונים חדשים להתפתחות הילד: בנופרים בראש העין, באלעד, בגבעתיים ובפתח תקווה, והאיוש לא מלא. חסרים רופאים ואנחנו מעסיקים גמלאים והם עובדים בצורה כזו שאנחנו ממש נאנקים ואין לנו אפשרות לתת תורים בזמן, והרופא הוא ציר מרכזי במכון להתפתחות הילד.

אנחנו מבקשים להביא עוד דברים לתשומת הלב: ההשפעות של שנתיים קורונה. כמעט שנתיים קורונה, ההורים רואים יותר את הילדים וחשופים יותר לבעיות. נוצרות בעיות רגשיות חדשות שמעיבות על ההתפתחות. אי אפשר לצאת לעבודה ואי אפשר גם לתת תוכניות לילדים ובתי הספר לא תמיד פעלו. יש יותר ויותר אבחונים פתולוגיים של ילדים. רק בשנה האחרונה אני רשמתי 414 ילדים חדשים שאובחנו עם אוטיזם במכון בפתח תקווה - מחוז אחד של הכללית, ועוד 45 ילדים סומטיים, שזה כבר עניינים אורגנים יותר. יכול להיות שיש גם השפעות לשנת הקורונה על התפקודים, ועל השפעות ארוכות הטווח בוודאי יהיו מחקרים בעתיד. אני חושב שהנושא הכלכלי הוא מאוד חשוב למקצועות הבריאות. יש לנו ספקים לילדים לא מורכבים שלא מטופלים במכונים והם יוצאים לספקים, והם פשוט פושטים את הרגל וסוגרים את האפשרות שלהם לעזור כי יש איזשהו תעריף גג, ואני מניח שהקופות עולות על התעריף הזה. יש תחרות פרועה בין הקופות כנראה על רכישת הספקים, ואין לזה סוף. לדעתי, צריכים להיכנס לעובי הקורה הזו של תעריפים בהתפתחות הילד ועבודה מול ספקים, ולחזק את שכר עובדי מקצועות הבריאות. תודה רבה לכם.

תודה רבה. פרופ' לידיה גביס, קופת חולים מכבי, בבקשה.

תודה רבה על הזכות. אני מנהלת ארצית של התפתחות הילד במכבי, אבל בתחום הרבה מאוד שנים. ניהלתי את המרכז בשיבא, לימדתי בפקולטה למקצועות בריאות, וחוקרת את התחום שצוין כאן של החשיבות באבחון המוקדם, בטיפול המוקדם, לצמצום הפערים בהמשך, ואני רוצה לברך על כל מה שנאמר קודם.

אני רוצה להתייחס בעיקר להסתכלות הכוללנית. לפחות חלק מהילדים עשויים לקבל מענה ממספר מערכות: שתי מערכות בתוך משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הרווחה, המועצות המקומיות, העמותות, ואני חייבת לציין לטובה שיש בארץ לא מעט חוקים מטיבים יחסית לעולם בכל התחום הזה של הילדים עם צרכים מיוחדים. כולנו רוצים לתת את המענה בצורה מיטבית ועם מיטב אנשי המקצוע.

כל המערכות הללו זקוקות לאנשי מקצוע טובים כדי לספק את השירות. בנוסף, כולנו זקוקים גם למניעת תחלופה. אנחנו רוצים שאם ילד נכנס לאיזושהי תוכנית טיפולית אז שהוא לפחות יקבל אותה במשך שנה ושלא תהיה תחלופה של אנשי המקצוע באמצע השנה או שיהיה מחסור באנשי המקצוע. כולנו נלחמים למעשה על אותה שמיכה צרה, שצוינה כבר בכמה ועדות, של אנשי מקצוע בתחום הבריאות, וגם של רופאים. אני מצטרפת לאמירתו של דב ענבר לגבי המצוקה במקצוע של התחום של התפתחות הילד בנוירולוגיה מכל תחומי הרפואה.

הרבה שנים לימדתי בפקולטות למקצועות בריאות. החישוב של כמה סטודנטים מסיימים בכל שנה הוא מטעה. יכול להיות שזה גבולי, יכול להיות שיש מספיק סטודנטים שמסיימים, אבל מדובר במקצועות שכמעט אף פעם לא עובדים בהן במשרות מלאות, תמיד במשרות חלקיות, פרורי משרות בשירות הציבורי עם השלמות כאלה ואחרות בשירות הפרטי. לכן, כשמחשבים את כמות העוסקים בתחום לא צריך להסתכל רק על כמה מסיימים את הלימודים אלא על כמה באמת עובדים בזה. בנוסף, אלו מקצועות שנתפסים כמקצועות נשיים, ולכן בכל המקומות יש פערים מאוד משמעותיים בתגמול, וכתוצאה מזה העיסוק בשירות הציבורי במשרות חלקיות.

אכן, כמו שנאמר על ההסתכלות הכוללנית, ואני מאוד מסכימה לזה, הראייה חייבת להיות בין- מערכתית ולא ביצירת תחרות בין אנשי המקצוע על ידי כל המערכות הציבוריות. כל המערכות חייבות לספק את השירות בצורה הכי מקצועית, למנוע תחלופה, ליצור רצף בין המערכות. צריכה להיות חשיבה משותפת, ואני מאוד שמחה שהנושאים יעלו לאוצר כי הם אלה שיכולים לעשות שיהיו תנאי העסקה הולמים בכל המערכות הציבוריות, גם במשרד החינוך, במשרד הבריאות, ביחידות, ולחשוב גם על איגום משאבים, כך שהילדים יקבלו את מה שהם זקוקים לו בין המערכות השונות. וגם השקיפות, שהוא גם נושא שמאוד חסר לנו, בין המערכות השונות. השקיפות לא צריכה להיות דרך ההורים בלשאול אותם: האם אתה מקבל טיפול כזה או אחר ממערכת אחרת, אלא החשיבה צריכה להיות סביב הצרכים הכוללניים של הילד ומשפחתו מכל המערכות שאמורות לספק את השירות בהתאם לחוק ובצורה מיטבית ביותר.

תודה רבה. האמת היא שהוצאת לי את המחשבות מהראש. כשהמקצועות יפסיקו להיות מקצועות צווארון ורוד, מה שנקרא, ויבינו שמשק בית נשען על אבא-אימא, גבר-אישה, או שני בני זוג, יבינו שעניין המשכורות כאן זה לא איזשהו תחביב של אישה שהלכה לעבוד חצי משרה כי בא לה. זו אולי היתה התשתית לפני כמה עשרות שנים, אבל המציאות השתנתה. אנחנו רואים את זה באופן גורף ברוב המקצועות של טיפול באומנות, פרה-רפואי, שנקראים מקצועות צווארון ורוד. אין פה חוכמות, ואת זה צריך לשבור קודם כול.

לגבי נושא השכר - כשאנחנו מדברים על שכר של משרד החינוך, מדובר על תקציב של משרד החינוך, כשמדברים על שכר במכונים להתפתחות הילד, מדובר על כספים של קופות החולים, כשמדברים על שכר ביחידות להתפתחות הילד, מדובר על פערים שסוגרות הרשויות המקומיות. יושב לידי ראש רשות והוא יודע היטב במה מדובר. הסיפור של הרשויות המקומיות פה הוא קריטי כי הרשות המקומית מוגבלת ביכולתה לקלוט ילדים עד אין סוף ולהעלות את השכר של שירות שהיא לא מחויבת אליו. לכן, אני חושבת שהשלטון המקומי צריך להיות חלק מהדיון הזה כיוון שגם כך יש בתוך הרשויות הרבה מאוד כספים שמגיעים מתוך תקציבי ארנונות של תושבים, לא מתוך זה שהם מבוטחי בריאות בקופה זו או אחרת. לכן, העלאת שכר בתוך היחידות, וזה דבר מבורך לכשעצמו, היא דבר שמגביל את היכולת לקלוט ילדים. כי אם מעלים שכר לחלק מהצוות, אי אפשר לקלוט עוד צוות כי הקיבולת הזו היא מאוד מאוד מוגבלת.

ילדים נמצאים היום בהמתנה ארוכה.

זהר לרר פטקין, מנכ"לית האגודה הישראלית של קלינאי תקשורת, בקצרה, בבקשה.

שלום, שמי זהר לרר פטקין, ואני מנכ"לית האגודה הישראלית של קלינאיות התקשורת. אני קוראת להן קלינאיות התקשורת, למרות שהשם הרשמי הוא קלינאית תקשורת, מתוך כך שלמעלה מ-98% מהעוסקות במקצוע הזה הן נשים, וזה מתייחס למשפטים שנאמרו פה שהמקצועות האלה הן מקצועות של צווארון ורוד.

גם בנושאים של הפרעות בתקשורת, קלינאיות תקשורת, וגם בריפוי בעיסוק, שהעוסקות בו הן סוג של אחיות שלנו, אני מכירה פחות את תחום הרפואה והפסיכולוגיה שהוזכרו פה, אני רוצה להתמקד בשני המקצועות האלה. כמו שכבר נאמר, הכול תקציבים. נשים לומדות את המקצוע ואין מחסור אמיתי של העוסקות. אנחנו עשינו סקר מקצועי והפריסה והחלוקה של העוסקות במקצוע ביחס לאוכלוסייה בארץ לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוא בהלימה מלאה, למעט אולי מעט מחסור בדרום, כשיש לו בעיה של פריסה גיאוגרפית ולכן קשה מאוד לכסות אותו.

מבדיקה שעשינו, קלינאית תקשורת שעובדת כשכירה במשרד הבריאות, במשרד החינוך ובקופות החולים, מגיעה לשכר של 35 – 50 שקלים לשעה. אין פה אחד סביב השולחן שהיה מוכן לעבוד בשכר כזה.

אומרת דברים לא נכונים.

הזכיר דב ענבר מטפלות שעובדות בהסדר של נותנות שירות בקופות, אנחנו עשינו בדיקה כלכלית ויוצא שהנטו שנשאר להן לאחר כל ההוצאות הוא 27 שקלים לשעה בטיפול שהן נותנות לילדי הקופה. שוב, אף אחת סביב השולחן לא היתה מוכנה לעבוד בתעריף כזה, שהוא נמוך מתעריף הבייביסיטר שהיא משלמת במקביל לשעה שבה היא נותנת טיפול לילדים אחרים.

כאמור, אין מחסור. צריך לעשות הסטה מהשוק הפרטי לשוק הציבורי, וזה ייעשה אך ורק אם נשפר את השכר ואת כל התנאים הנלווים למי שעובדת במקצוע.

אנחנו עשינו עבודה כלכלית עם הכלכלן שלמה מעוז. הוא הביא ממצאים שאם נטפל בילדים בגיל המוקדם, לא רק שנוריד את עלויות הטיפול בהם בגיל המבוגר, אלא גם נהפוך אותם לאזרח מועיל שבסופו של דבר משלם מיסים למדינה ומחזיר את ההשקעה בטיפול בו, ואפילו משאיר כסף לקופת המדינה. לכן, אנחנו חושבים שהעניין הוא עניין תקציבי ואפשר לתקן אותו במיידי. תודה על ההזדמנות לדבר.

תודה רבה.

משרד הבריאות, בבקשה.

אני ד"ר הדר ירדני, מנהלת המחלקה להתפתחות הילד ושיקומו. עלו פה הרבה מאוד נושאים. חלקם לא קשורים בכלל להתפתחות הילד, כמו לקויות למידה. אני בטוחה שגם הפרעות קשב וריכוז לא קשורות במיוחד ליחידות ההתפתחותיות. דיברו פה על מכונים ועל המחסור ברופאים. אני לא בטוחה שזה היה הנושא שהיחידות רצו לדבר עליו. יש פה הרבה מאוד נושאים חשובים. דיברו על בריאות הנפש, והוא לא פחות חשוב. שוב, לא כל כך מתקשר אלינו.

אני רוצה להתמקד בכמה דברים שכן קשורים אולי לנושא שלשמו התכנסנו. מאז החלת הרפורמה, בספטמבר שנה שעברה, הוכרו עוד 20 יחידות חדשות, תשע יחידות נמצאות בתהליך של הכרה כרגע מול המחלקה שלי, נפתחו שני מכונים חדשים להתפתחות הילד. אני חושבת שזו פריחה שלא הכרנו הרבה מאוד שנים. אני יכולה לתת דוגמאות למקומות בהם נפתחו יחידות, כמו: נצרת, טירה, עדי נגב, בית ג'אן, ג'סר, כפר עציון, מג'דל שמס, שנמצאים בתהליכים. בהחלט ישנה עלייה בפתיחת עוד ועוד יחידות להתפתחות הילד.

האם אתם מצליחים לאייש אותן בכל המשרות?

כן, אחרת הם לא מקבלים הכרה. אוישו כ-200 משרות בקופות חולים, והחברים שלי יוכלו אולי לספר על זה יותר טוב ממני. אנחנו נמצאים בשיתופי פעולה, למרות מה שצוין פה, בצורה רציפה עם משרד הרווחה בכל נושא מעונות היום השיקומיים, ומתקיימת ישיבה אחת לחודש במשרדי, ישיבות עתיות עם משרד החינוך בסקטורים השונים בנושא רצף טיפולי, ישיבות שמתקיימות לאורך כל השנה, כל הזמן, חוץ מישיבות אד הוק שאנחנו מנהלים. אנחנו שותפים בתוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, בעמותה לגיל הרך, בישיבות עם רוה"מ שציינו פה. אנחנו בהחלט מקושרים להרבה מאוד גורמים נוספים שעובדים ביחד למען מתן שירות אחוד לילדים ולמשפחות.

דובר פה על הקוד של הפסיכולוגים, ואני חייבת להגיד שיש קוד מיוחד לטיפול פסיכולוגי וצריך להשתמש בו כשמבקשים לעשות התקשרות בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית עם מכונים ויחידות. ליאור ודינה ירחיבו בשאר הנושאים.

צוהריים טובים. ליאור ברק, סמנכ"ל קופות חולים במשרד הבריאות. אנחנו רוצים להתייחס לכמה נקודות: ראשית, אכן יש מחסור במטפלים במקצועות הבריאות, זה לא סוד.

בסקירה הרגע של משרד הבריאות אמרו שהכול בסדר, ולכן אני תוהה.

לא, זו לא היתה סקירה של משרד הבריאות. יש מחסור בכוח אדם ויש עבודה של משרד ראש הממשלה, שנמצא בזום, שציינה קודם ולרי, להרחבת היקף כוח האדם בתחום. בעשר-עשרים שנה האחרונות כמות הילדים המטופלים יותר מהכפילה את עצמה, וכמות כוח האדם לא הכפילה את עצמה. זו אחת הסיבות כמובן לתורים שנוצרו ולצעדים שאנחנו כממשלה מנסים לעשות, וחלקם כבר עשינו, ונפרט, ועוד צעדים שאנחנו מתכוונים ורוצים לעשות. חלקם תלויי תקציב וחלקם תלויים בנושאים אחרים.

כמו שציינו, משרד הבריאות יחד עם משרד האוצר העמיד מבחן תמיכה של 80 מיליון שקלים כל שנה לקופות החולים עבור הגדלת כמות הטיפולים במימון ציבורי. אנחנו ככלל במשרד מאמינים שהפתרונות צריכים להיות ציבוריים ולא פרטיים. לפעמים נראה לנו שכשמשלמים באופן פרטי אז הכול יהיה בסדר עם הילד, אבל זה מעצים את הפער, זה הדבר הכי לא סוציאלי שיש.

אתה יודע שיש זמן המתנה של יותר משנה ושנתיים. גם מי שיש לו כסף היה מעדיף ללכת לציבורי ולא לשלם 1,500 - 5,000 שקלים לאבחון.

נכון. הפתרונות הפרטיים רק מרחיבים את הפער. מי שיש לו, יכול להרשות עצמו. המטפל גם לא מפוקח. כמו שמתארת ד"ר ירדני, מישהו או מישהי יושבים במקלט של שני מטר על שלושה מטר נותנים טיפולים ללא פיקוח ומבלי לדעת מה איכות הטיפולים ומהי המקצועיות של המטפל. אין ספק שהכיוון שאליו אנחנו מכוונים הוא להפוך כמה שיותר טיפולים במימון ציבורי ובפיקוח ציבורי, והמשרדים משקיעים 80 מיליון בשנה לטובת הדבר הזה.

כרגע דיברו על 30 מיליון שקלים נוספים.

רגע, אתייחס עוד רגע לאותם 30 מיליון. במסגרת הדבר הזה, ובהכרה של הפעילות של היחידות ברשויות המקומיות, שנציגים שלהן כמובן יושבים פה, אנחנו עבדנו קשה, וגם בשיתוף פעולה, ודאגנו שהתעריפים יעלו ל-165 שקלים שמשלמות קופות החולים לאותן יחידות. יש יחידות שבהן זה כמעט הכפיל את עצמו. התשלום ביחידות יותר חלשות בפריפריה התשלום היה בין 90 ל-100 שקלים עבור מפגש, ואנחנו וידאנו שהתשלום הזה יעלה בעשרות אחוזים. בחלק מהיחידות זה יותר, בחלק מהיחידות זה פחות. אגב, לגבי זה שאומרים לפעמים שמטפל מקבל 27 שקלים - צריך לשאול לפעמים אולי איך קופת חולים משלמת 165 שקלים ובסוף המטפל מקבל 27. כדאי לשאול את השאלה הזו.

זה מה שהיא אמרה. היא אמרה 35 - 50 ביחידה.

זה מה שקודם נאמר בזום.

גם במשרד החינוך זה לא נכון.

לא אצלנו. אין סכומים כאלה, זה לא נכון.

דיברתי על הסכומים שמעבירות קופות החולים ליחידות.

הם מעבירים, האם אתם מקבלים? אתם מאשרים את זה?

הבעיה היא שזה לא כולל את המעטפת.

נעשתה עבודה כלכלית שהגדירה שעת טיפול - 230 ומשהו שקלים. משרד הבריאות הסכים ללחצים עם ה-80, להעלות את זה ל-160 - 165 ומשהו שקלים, ונדמה לי שב-30 מיליון היינו צריכים להוסיף עוד 35 שקלים פר טיפול, וזה עדיין לא הגיע.

צריך גם לא להתבלבל בתעריף. יש מחירון של משרד הבריאות שהוא מחיר מקסימום, הוא לא מחיר לפעולה, וגם את זה כדאי לקחת בחשבון. יש ועדה במשרד הבריאות בנושא החשוב והמהותי, וצוינו פה קודם, ובצדק רב, ההשפעות של העיכוב בהתפתחות של ילד כמובן גם על כל חייו הבוגרים. יש ועדה בראשות מנכ"ל המשרד שמתכנסת אחת לחודשיים ודנה. היו כבר שתיים או שלוש פגישות, ועוד מעט תהיה הפגישה הרביעית, וכל פעם יש נושא אחר, אם זה מדידת זמני המתנה ומתודולוגיות של מדידות זמני המתנה, שזה נושא מורכב, לא נפתח אותו פה.

בגלל הצורך והמצוקה שאנחנו שומעים פה בוועדה, קמה ועדה במשרד הבריאות בראשות מנכ"ל משרד הבריאות שבוחן גם את התורים.

נכון. הוא בוחן את התורים, את כוח האדם ואת הצרכים, ומנסה לגבש פתרונות כדי לקצר את זמני ההמתנה, להגדיל את כמות המטפלים ולתת טיפול טוב יותר לילדים – זו מטרת הוועדה.

מתי יהיו מסקנות לוועדה הזו?

אני מניח שברגע שהוועדה תסיים את עבודתה, היא תוציא גם דוח מסוים. כרגע הוועדה עדיין יושבת ומנסה למפות. הוועדה כמובן מסתמכת על עבודה של גורמי מקצוע שמייעצים לה, כמו העבודה שתיארתי קודם של משרד ראש הממשלה. יש צעדים ארוכי טווח, הכשרה של כמות מטפלים כמו שצוין קודם פה. זה ייקח זמן עד שסטודנט שלומד היום יתחיל לטפל.

אבל אתם מדברים גם על פתיחה של יותר? דיברנו שיהיה יותר.

נכון, זה אחד מהדברים. קודם נשאלה השאלה האם יש גורם שמתכלל. אכן, מכיוון שזה משהו גורף לעוד משרדים: משרד החינוך, גני תקשורת וכו', במשרד ראש הממשלה מרכזים את העבודה על היקף כוח האדם וההכשרות שנדרש ואיך אפשר לפתור את החסמים, אם זה בוות"ת או בכל מקום אחר כדי להגדיל את הכמויות.

האם יש לוועדה הזו איזשהו דד-ליין מסוים?

לוועדה אין דד ליין.

זאת אומרת, זה יכול לקחת עכשיו שנתיים, ואז יחליטו או לא יחליטו האם ליישם את המלצות הוועדה או לא, ובינתיים ילדי ישראל לא מטופלים.

לא. הוועדה היא לא בצורה של הוועדה שממליצה אלא היא ועדה אופרטיבית. כל הדברים שנידונים ומוחלטים בה, הם דברים שבאופן מיידי יש להם גם דרך לממש אותם.

השאלה היא האם הם יממשו במקום מסקנה שהם מגיעים אליה תוך כדי דיונים או ממתינים עד שהוועדה תסיים את כל עבודתה.

בוודאי. גם ככל ועולים דברים, כמו כל דיון מקצועי בראשות המנכ"ל או בכלל במשרד. אנחנו לא ממליצים, אנחנו משרד ממשלתי, אנחנו מבצעים.

שוב, אתם לא ממתינים לסיום מסקנות הוועדה כדי לבצע.

לא, ממש לא.

אתם מבצעים גם תוך כדי.

בוודאי.

אז השאלה היא האם עכשיו במסלולים הקרובים יגדילו.

קשה לי, אני לא הפרעתי לאף אחד בדרך והיו לי המון שאלות והערות, וכיבדתי באמת את כולם בעניין הזה.

דיברנו על עבודת משרד ראש הממשלה, דיברנו על הוועדה בראשות מנכ"ל, על האופי הציבורי החשוב כדי לצמצם פערים של התחום הזה. ציינה פה קודם ד"ר הדר ירדני, וצוין פה קודם, וזה היה גם בחומר הרקע של הוועדה, נושא בריאות הנפש. אין שום מניעה בבריאות הנפש. כל מטפל בבריאות הנפש יכול לתת את השירות ובהתקשרות של קופת החולים עם אותו מטפל. זה יכול להיות לפעמים בקליניקה פרטית, זה יכול ביחידה, במרפאה של קופה. אין מניעה זו או אחרת שיחידה מסוימת להתפתחות הילד תחליט להוסיף תקן ולהתקשר עם קופת החולים ולקבל את התשלום עבור הדבר הזה.

היא בעיה רגשית, היא מתחילה מגיש שש ומעלה. לכן, זה לא מדויק. פשוט אי אפשר לעשות את זה.

זה בעיה שצריך לפתור מול בריאות הנפש, ילדים לא כלולים ברפורמה.

אין פה חסם חוקי לעשות את הדבר הזה. ככל ותרצו, בשמחה רבה. גורמי בריאות הנפש לא נמצאים פה אבל זה משהו שאפשר בוודאי לדון בו ולקדם אותו בעבודה מקצועית. זה בטח לא השולחן כרגע לקדם את הדברים הטכניים של הדבר הזה.

לגבי נושא ה-30 מיליון שקלים שעלה פה - אכן, לפני שנתיים היה לנו עודף תקציבי של 30 מיליון שקלים שרצינו להעביר אותו באופן חד פעמי. בניגוד לאותם 165, שהם כבר העלאת תעריף שנחתמה ונסגרה מול כל קופות החולים לטווח ארוך, אותם 30 מיליון שקלים היו משהו חד פעמי: 15 ו-15. נתקלנו בבעיה גם מול משרד האוצר וגם בעיה משפטית איך להעביר את הכסף. כרגע בדיונים תקציביים חדשים מול משרד האוצר, אנחנו ננסה לאגם את המשאב הזה מחדש כי אנחנו לא יודעים להעביר כסף משנה לשנה. אנחנו נשב עם משרד האוצר ונחפש איך אנחנו יודעים להעביר את הכסף החד פעמי הזה, ושאכן מאשררים לנו להשתמש בעודפים מהעבר בשביל להעביר את הכסף הזה.

האם יש משהו שהוועדה הזו יכולה לסייע לכם?

הוועדה הזו כמובן יכולה לסייע לנו בלנסות לשכנע שנוכל להעביר באופן ישיר כסף לאותן יחידות, כי זו היתה הבעיה העיקרית שנתקלנו בה בפעם הקודמת. מבחינה משפטית לא יכולנו להעביר את זה דרך קופות החולים והיה לנו חסם בהעברת הכסף באופן ישיר לכל היחידות, לאו דווקא ליחידות של הרשויות - כל היחידות הרלוונטיות המוכרות.

הבעיה היא שהיום אנחנו משמשים כרשת ביטחון. אם הרשויות ימשיכו לקרוס עם היחידות, לא יהיה היום מענה לכל הילדים בארץ. לא יכול להיות שלא יודעים לנתב 30 מיליון במשך שנתיים, זה לא הגיוני - שנתיים של בירוקרטיה.

זה לא הגיוני. אני ממש מצטערת לספר לך שזה קורה ביותר מתחום אחד. לצערנו הרב, זה סוג של מנגינה שאנחנו שומעים אותה בכל הנושאים, לא רק בבריאות, ולא רק בילדים.

גברתי, אם אפשר לדבר על המל"ג, ומה אנחנו עושים לגבי פתיחת מסלולים עכשיו.

תיכף נדבר עם משרד החינוך.

אני רוצה להעיר הערה למר ליאור ברק, כי משרד הבריאות הקצה תמיכות לקופות החולים בסך של 80 מיליון שקל אבל הסכומים האלה משמשים את הקופות, בין השאר, כדי לא לאפשר לנו, במובן מסוים, כמי שמספקים להם את העבודה, ליהנות מהתמיכות האלה. אנחנו מטפלים בכ-1,400 ילדים מגיל 7 - 18, נתח ניכר מהילדים האוטיסטים, אבל אנחנו לא נהנים, לא מהתמיכות ולא מההכשרה. הכול מושקע בתוך קופות החולים שמשלמות למטפלים שלהן יותר ממה שאנחנו יכולים לשלם, ובסופו של דבר זה יוצר מעגל אבסורדי.

אני חושב שזה לא נכון. הנה ראיה, כל היחידות ברשויות המקומיות, שהכספים שהועברו לקופות החולים שימשו, בין היתר, להעלאת תעריפים - זה אחד מהדברים.

אני מדברת על גילאי 7 - 18.

הרי הממשלה צריכה לתעדף בצורה טובה את התקציבים שהיא מעבירה. כשהעברנו את הכספים לקופות החולים, העברנו אותם רק עבור גידול בכמויות הטיפולים, ולאו דווקא גידול בתעריפים - גידול בכמויות הטיפולים שמעניקות קופות החולים לילדים בעצמן או באמצעות ספקים אחרים. זה בסדר גמור, שתי הדרכים מקובלות עלינו. ראינו שני דברים: האחד, שהכמויות, עדיין לא מספיק כמו שהיינו רוצים, כמויות הטיפולים עלו בצורה משמעותית בשנתיים האחרונות. אנחנו גם רואים, ואנחנו צריכים למדוד את זה לאורך זמן בגלל השפעות הקורונה שהיו פה בשנתיים לגבי כמות הילדים שבכלל הופנו לקבל, שיש ירידה בזמני ההמתנה. היא כמובן עדיין לא משביעה רצון.

כאימא אני אומרת לך שאין ירידה בהמתנה.

זה הוויכוח שניטש סביב המדידה.

נכון.

לכן, קמה ועדה בראשות מנכ"ל משרד הבריאות. אחת לכמה זמן היא מתכנסת?

אחת לחודשיים, ואם אנחנו יכולים אז גם קודם. אני רואה מדי יום את לוח הזמנים של מנכ"ל משרד הבריאות, ואחד הדברים היחידים שהוא מקפיד להתעסק בו באופן קבוע, בלי קשר לקורונה, זה הוועדה הזו. הוא שם את זה בראש מעייניו.

אני בטוחה שלמנכ"ל משרד הבריאות אין פנאי אפילו לשתות קפה. אנחנו לא מזלזלים בזמן שלו ובעבודה הקשה שהוא עושה. זה משרד מאוד גדול וקשה, ועל אחת כמה וכמה בתקופת הקורונה. עם זאת, טובתם של הילדים ובריאותם והטיפול בהם עומדים בראש מעיינה של הוועדה הזו. כגוף שאמור לבקר את משרדי הממשלה, אנחנו כן נשתמש בסמכותנו כדי לבדוק מתי אתם מכנסים את הוועדה הזו, אנחנו רוצים לדעת על כל החלטה שמתבצעת שם ואת מהירות הפעולה. כלומר, אנחנו לא נשב עכשיו שנה ונחכה לאיזושהי מסקנה ולביצועה. הוועדה לזכויות הילד הולכת ממש לשבת לכם על הזנב ולראות איך זה מתקדם ומה עושים כדי שהילדים יזכו לטיפול הכי מהיר ומקצועי.

יש לוועדה הזו שם?

הוועדה למעקב אחר התפתחות הילד. ברשותכם, אני חייב לצאת.

ועדת המעקב לרפורמה בהתפתחות הילד בראשות מנכ"ל משרד הבריאות.

בוקר טוב. שמי ד"ר היילי רוזנבלום, ואני רוצה להוסיף לדיון המאוד מרגש והסופר מקצועי ששמענו פה היום ולהתייחס לתחום ההכשרה בתחום הטיפול הרגשי. התחום עליו אני רוצה לדבר הוא ערוץ נוסף לתוך כל המאגר הזה של עבודה טיפולית, שקראת לה עבודת קודש, וזה התחום של תרפיה באומנויות.

הוועדה פה מטפלת גם בהסדרת המקצוע הזה.

בדיוק, ולכן הוזמנתי להשתתף גם היום ולשלב ידיים יחד בכל תחום הטיפול הרגשי. התרפיה באומנות מתייחס לכל מה שנאמר פה לגישת המשפחה, לגישה ההוליסטית ששמה דגש על המניעה, על הטיפול ועל השיקום. פן נוסף שאני רוצה להכניס לוועדה פה הוא נושא המגזרים: המגזר החרדי והמגזר הערבי. אני מייצגת כאן היום תוכנית גדולה מאוד להכשרת מטפלים רגשיים בתרפיה באומנויות ולשיקום במכללה האקדמית בווינגייט. התוכנית שלנו נבנתה במיוחד לצורך שילוב המגזר החרדי. עד היום למעלה מ-500 סטודנטים יצאו לשטח לתרום למגזר החרדי, ואני מדברת כרגע במיוחד עליהם. התוכנית הזו היא המשך יישום חוק השיקום שכתבתי בדיוק לפני 20 שנה, ואנחנו רואים שכשאנחנו מזיזים דברים גם בחקיקה מתוך השטח דברים משתנים. הנה, זה חוק ששינה לגמרי את הנוף, ויש היום מושגים כמו סל שיקום, כשלאנשים מסוימים נראה שזה היה תמיד. בזמנו זה היה out of the blue, והנה היום זה חלק שקיים.

אני קוראת לנו להמשיך הלאה ביחד ולאגד משאבים של תחומים שונים כדי להתגייס לקידום תחום ההכשרה. כי באמת נושא העלויות הוא מאוד מאוד משמעותי והסדרת המקצוע. למעשה, אנחנו היום מדברים על העתיד כי הילדים של היום וההורים שמגדלים אותם הם אלה שיבנו לנו את החברה. כאמור, ילדים בריאים בונים חברה בריאה. אני רוצה להגיד מכל הלב ישר כוח לך ולכל המשתתפים פה בוועדה כי למעשה השרביט נמצאת בידיים שלכם, חברי הכנסת, לקידום נושא ההכשרה היום למען המחר.

לסיום, תוכניות ההכשרה, ובוודאי התרפיה באומנויות, ממוקדות בתפיסה של מניעה.

זה לא הדיון עכשיו. אנחנו עוסקים בזה, הקדשנו דיון שלם.

כאשר משפחה מקבלת ליווי ותמיכה, כל תחומי החיים נראים אחרת. תודה לכולם על כל העשייה.

בוודאי. תודה רבה. חבר הכנסת יעקב אשר, בוודאי.

אני מתנצל, אני בא מדיון אחר על האסון במירון – צרות אחרות. אני אומר את הדברים הבאים גם במסגרת ניסיוני כראש עיר ומנהל אגף חינוך לפני הרבה מאוד שנים. לגבי היחידות האלה – מעבר לבעייתיות של סתם תור, המושג "תור" בדבר כזה הוא לזה שצריך אבחון, ולאחר מכן תחילת טיפול ובניית סדרת טיפולים. לפעמים אנחנו יכולים לאחר את הרכבת. אם נעשה את הטיפול הזה בחצי השנה הראשונה זה יכול להשפיע אחרת על מה שיקרה שנה אחר כך עם משאבים אדירים.

אין לי נתונים ברורים, אני מבין שדיברתם על זה שיש ועדה שמתכנסת אחת לחודשיים. אין פה זמן לחודשיים או לשנה, אי אפשר לחכות. קודם כול, ברור שצריך לפתוח שסתומים ולהכניס כמה שיותר אנשים בכל המסגרות שקבעה המדינה. אני לא יודע מה היה בחוק ההסדרים עם קופות החולים, כי אני הבנתי שהחלק הזה נפגע קצת בכל הסיפור של ה-cap וההתחשבנות והכול. אני לא יודע בדיוק, אני לא רוצה לומר סתם דברים לא בדוקים. שוב, זה אחד הדברים שאת צריכה לקחת למעקב אחת לשבועיים-שלושה ולראות איך פותחים, כמו שעושים עכשיו עם הדירות.

דיברנו על זה עכשיו.

צריך להיות מצב שיהיה היצע לפחות כמו הביקוש, לא יותר מהביקוש. אני יודע שהורים וילדים ממתינים לפעמים חודשים לאבחון הראשוני, ולאחר מכן יש צורך בעוד ארבעה-חודשים כדי לקבוע סדרת טיפולים, ואז הילד מגיע כבר לכיתה ב' ותהיה לו דרך ארוכה מאוד בהשלמת החסר. הילדים האלו מגיעים למצב של ילדים בסיכון בסוף. אלו לא ילדים שנולדו אחרת, הם נולדו כמו כולנו. הם חווים בעיות בדרך. אם לא נטפל בזה בזמן, לא נעשה כמעט כלום. שוב, סליחה שבאתי בסוף.

אמרת דברים מאוד חשובים. אנחנו דיברנו על זה גם בוועדה ואמרנו שהוועדה לזכויות הילד תשים זרקור ספציפית על הוועדה שקמה בראשות מנכ"ל משרד הבריאות על מנת לבחון ולתקן בדרך. כלומר, הם לא מחכים עכשיו שנתיים להמלצות הוועדה.

הייתי מציע לך לזמן את מנכ"ל משרד הבריאות, שהוא איש מקצוע והוא בעל ניסיון בעניין הזה כסמנכ"ל מכבי הרבה מאוד שנים. אני חושב שהוא גם טיפל ביחידות האלה. הוא איש טוב ורציני, אבל אנחנו צריכים לשבת להם על הראש - זו עבודתנו עכשיו.

נכון, זה מה שנעשה.

פעם בחודשיים זה לא מספיק.

בדיוק, מה זה פעם בחודשיים לדבר כזה? ייקח אחר כך עוד חצי שנה רק לכתוב את ההמלצות האלה וליישם אותן, ואז דיונים עם האוצר. אנחנו מדברים על טווח של שנתיים במקרה הטוב עד שנגיע לזה. אפשר לעשות גם מסקנות ביניים. הנה, ועדת מירון מקבלת מסקנות ביניים. בואו נראה מתי יצאו מסקנות ביניים ראשונות וכמה מזרימים.

הם אמרו שהם כן יעשו מסקנות ביניים.

דינה צ'רנו, משרד הבריאות. חבר הכנסת אשר, לא היית כאן כשאמרנו זאת קודם. הוועדה הזו היא אופרטיבית, היא מיישמת מיידית את המסקנות. הדיונים הם אחת לחודשיים והם בראשות המנכ"ל. חשוב לנו שזה יהיה בראשות המנכ"ל ושזו לא תהיה סתם ועדה, ולא שאני מזלזלת חלילה בוועדה אחרות.

אם זה אופרטיבי, האם את יכולה להראות לי לוח גאנט שמתחילת הדיונים הוספתם 10% כוח אדם לעניין הזה?

בוודאי. אנחנו גם עבדנו לפני הוועדה, אנחנו עובדים במקביל לוועדה. זה לא הדבר היחיד שאנחנו עושים בתחום. אני באופן אישי עובדת על התחום הזה כבר הרבה יותר משנה-שנתיים. ואחת לחודשיים – זה תלוי, המנכ"ל עסוק בעוד כמה דברים קטנים ואחרונים.

האם יש מצב שנוכל לחלום כאן יחד עם יושבת-ראש הוועדה שתהיה איזושהי אמנה שילד לא מחכה יותר מחודש ליחידה להתפתחות? תגידו לי מתי זה יתחיל לחול? האם אפשר לשאוף לדבר הזה?

חודש - לא. יש חוזר שלנו שמגדיר בדיוק את זמני ההמתנה הרצויים.

הרצויים או המצויים?

הרצויים והנדרשים. אנחנו עדיין לא עומדים בזה, אנחנו בשאיפה לשם. כמו שכבר אמרנו קודם, יש לנו מבחן תמיכה של 80 מיליון שקלים מדי שנה. מטרתו היא לצמצם את התורים, להגדיל את השירות הציבורי, ואנחנו עושים את כל המאמצים כדי להגיע לשם – זו בדיוק הכוונה.

צריך לבדוק את זה. אני בטוח שאתם עושים את המאמצים, השאלה אם אתם לא צריכים תקציב.

פעם הזמן הזה היה שלושה חודשים, עכשיו בחוזר החדש כתוב חמישה או ארבעה חודשים. האם משרד הבריאות באמת חושב שחמישה חודשים זה זמן המתנה?

חבל לי שד"ר הדר ירדני, שהיא הגורם המקצועי שכתב את החוזר עם שאר גורמי המקצוע, היתה צריכה לצאת לדיון אחר, אבל אענה כמיטב יכולתי. המטרה של ההגדרה בין שלושה לשלושה, ארבעה וחמישה חודשים זה לתעדף דווקא את הילדים הקשים שצריכים לקדם אותם. כי מה שהיה היום, בחוזר הקודם, הוא קבע שלושה חודשים לכל ילד. ילד שמחזיק לא נכון את העט עמד באותה עדיפות עם ילד עם מורכבות, ולכן אנחנו הגדרנו. זה מה שהגדיר החוזר. החוזר אמר לתת עדיפות למקרים מסובכים, אבל הוא לא הגדיר זמנים. היום אנחנו מגדירים זמנים.

אז למה את המורכבים לא השארתם שלושה?

רויטל, זה לא הדיון הזה. אנחנו לא בפינג-פונג, אני מצטערת.

שוב, זה לא הרצוי, זה המצוי. אתם מנסים לסדר את המצוי ואתם אומרים: פה נדחה חודש, פה נקדים חודש.

הלוואי והיינו עומדים שם, למרות שאנחנו בדרך ואנחנו בכיוון.

השאלה היא מה הרצוי.

זה הרצוי.

תעדוף זה דבר נכון.

אני מסכים, אבל עושים תעדוף כשאת אומרת: זה מה שיש לך, עכשיו תתעדף האם אתה לוקח קודם את הקרמבו או את הארטיק. אני חלילה לא בא בטענות, הרי בסוף לא אתם אלו שמממנים, אתם צריכים גם כסף. השאלה היא האם המשאבים שהמדינה שנותנת היום מספיקים.

לא.

זהו. ואם לא, מה עושים כדי שהם יספיקו? ואז התעדוף יהיה כבר של עשירים, לא של עניים.

אני רוצה לומר מילת מחאה נגד דבריה של זהר מהאגודה לקלינאות תקשורת. אני חושבת שהפערים, בגלל הביקוש וההיצע ושכל כך הרבה אנשים מחכים בתור, השכר במגזר הפרטי מאוד עלה. כיוון שהוא מאוד עלה, יש פערים מול המגזר הציבורי.

אבל גם שם יש לנו מחסור.

נכון, זה בדיוק הסיפור – שרק מי שידו משגת יכול לקבל טיפול של שעה ב-400 ויותר שקלים, ואז גם השכר הציבורי.

איפה 400 שקלים? אני גיליתי שזה מינימום 1,500 שקלים.

לא, הטיפול.

הטיפול הוא 400 שקלים לשבוע.

לשבוע, חודש ימים זה 1,600 שקלים.

הילדים המורכבים מקבלים שלושה-ארבעה, ולפעמים חמישה טיפולים, בשבוע. זאת אומרת, 2,000 שקל בשבוע לטיפולים. כשהבן שלי היה בשנת 2007 בן שלוש, הוא עלה לנו 15,000 שקלים בחודש.

כיוון שהפערים האלה הם כל כך גדולים אז גם המגזר הציבורי לא מספיק להדביק את הקצב. ואז קופות החולים אומרות: אנחנו צריכות להגדיל תורים? בסדר, אנחנו נעלה את התעריפים שלנו, של הקופות, זה in house. מה שיוצא זה שמספר הטיפולים לא השתנה כי אנשים מהיחידות עוברים לעבוד בתוך הקופות כי יותר כדאי להם ויש להם יותר אפשרויות. לכן, אני כן רוצה מאוד מאוד למחות נגד האמירה הזו שיש מספיק מטפלים. אין מספיק מטפלים, המשרות הן חלקיות, הפערים גדולים. אני לא מכירה בכלל את זהר, אני מאוד מכבדת אותה. אבל אם יש לה קליניקה פרטית, מעניין באיזה סכום היא היתה מוכנה לעזוב את הקליניקה בשביל ללכת לציבורי. היא אומרת שהסיפור הוא 55 שקלים, אבל זה לא נכון. אבל נניח שזה נכון, לכמה היינו צריכים להגדיל? נניח והיינו מגדילים ל-150, עדיין אנחנו ב-250 שקל הפרש לעומת השעה. כלומר, יש פה משהו שמצריך טיפול.

כן, אני מאוד מסכימה איתך. תודה.

אני רוצה לעבור לרות דיין מדר, המרכז לשלטון מקומי. רות לא נמצאת איתנו.

הדס זעפרני, משרד ראש הממשלה, בבקשה.

שלום. כמו שנאמר על ידי משרד הבריאות, בעקבות הדוח שפורסם בשיתוף פעולה עם המשרדים: בריאות, רווחה, חינוך, אנחנו פועלים בימים אלה, וגם מחר נבוא ונציג בוועדת הבריאות את הצעדים שאנחנו עושים כדי לפתור את בעיית הפערים בטווח המיידי והארוך. אנחנו עושים את מרב המאמצים, גם מול הוות"ת וגם בהיבטים יותר מידיים, ונציג אותם מחר בוועדת הבריאות. תודה.

תודה רבה.

אני מבקש לתת לה שיעורי בית למחר עם הוות"ת בינתיים. תיקחי גם את הדברים עליהם דיברנו כאן בשבוע שעבר לגבי נושא של תרפיה באומנות וקלינאות תקשורת. מצד אחד, לשמר כמובן את הרמה ואת מה שצריך, אבל להנגיש את זה יותר. יש הרבה אוכלוסיות שאפשר להנגיש להם את זה עם דקדוק אקוויוולנטי כזה או אחר שלא פוגע ולא יפגע חלילה ברמת הטיפול, ולפתוח ולשחרר את זה יותר. יכול להיות שיש כל מיני חסמים, גם של המל"ג וגם של הוות"ת, בדברים האלה שמונעים כניסה של כוח אדם ממגזרים שונים. אני יכול לדבר על המגזר החרדי שלגביו זה בגלל נקודות השקפה. יש לפתוח את זה כמה שיותר מבלי לוותר על קוצו של יוד על הרמה המקצועית.

אנחנו מחר נרחיב על התמריצים שאנחנו ניתן בטווח המיידי לצמצום הפער וגם על הקמת צוות ממשלתי לגיבוש אסטרטגיה יותר ארוכת טווח להתמודדות עם הפערים. נתמקד גם בהרחבת ההיצע, גם בהגברת האטרקטיביות של עבודה במגזר הציבורי, וגם בהגברת יעילות העבודה בתוך המגזר הציבורי. נתייחס לכל הנקודות האלה ונדון בהן בהרחבה.

תודה. אחד הדברים שמעלים בי יותר חשש הוא זה שהתוכניות לטווח ארוך הן חשובות מאוד וזה קריטי כדי לנהל מדינה בצורה תקינה, ועם זאת, כרגע, ממש ברגעים אלו, יש בעיה וצריך לתת את הדעת על פתרון הבעיה עכשיו, גם אם זה איזשהו פתרון גשר עד לפתרון רחב יותר.

זה נכון, וזו הסיבה שאנחנו מחלקים את הפתרונות לטווח הקצר ולטווח הארוך, וזאת מתוך הבנה שהפתרונות לטווח הקצר לוקחים זמן, אם זה ברמה של הכשרה והרחבת ההיצע, וזה לוקח בין שלושה לארבע שנים עד שאנחנו יכולים להוציא מטפלים נוספים לשוק העבודה. לכן, יש התייחסות ספציפית לטווח הקצר.

אוקיי, תודה רבה.

אם יורשה לי לציין כדוגמה, זו אחת מהמסקנות האחרונות שעלו בוועדה בראשות המנכ"ל, וזה אחד מהדברים שאנחנו באמת עוברים בהם לשלב האופרטיבי להוציא אותם לשטח לפועל.

תודה רבה. רחלי אברמזון, משרד החינוך.

בסוף דצמבר רחלי מסיימת ויוצאת לפנסיה, יש לה מחליפה.

לא, אנחנו לא מסכימים.

אנחנו לא מסכימים. רחלי, בבקשה. אנחנו ננצל את רחלי פה בוועדה עד שהיא תלך. רחלי לא נמצאת.

שלום, פנינה אלתר. אני לא מחליפה את רחלי – זו זיוה כרמי. אני מפקחת ממונה על מקצועות הבריאות והטיפול באמצעות אומנויות באגף לחינוך מיוחד. אני במקום רחלי היום בוועדה.

חשוב לי לציין שהחסר במטפלים מאוד בולט באיוש התקנים. יש לנו תקנים, יש לנו חסר במציאת מטפלים, וזה נמצא על סדר יומנו כל יום. המטפלים הם מאוד משמעותיים במערכת החינוך כחלק ממכלול התמיכות שאנחנו נותנים. חשוב לי לציין שהגידול בחינוך המיוחד הוא לא ביחס של מציאת המטפלים. בכל שנה מצטרפים אלינו הרבה מאוד מטפלים, מאות מטפלים, אבל עדיין החסר מאוד מאוד מורגש כי הגידול הוא הרבה יותר משמעותי ממספר המטפלים שמצטרפים אלינו. אין ספק שיש פה שילוב של שני דברים: שצריך עוד מטפלים במדינת ישראל, ונושא השכר במגזר הציבורי. אולי יש חסר גם במגזר הפרטי, אבל אין ספק שזה לא אותו הדבר. אני יודעת על אנשים שעוברים מהמגזר הציבורי לפרטי בשל השכר. כלומר, עדין החסר הגדול המשמעותי הגדול נמצא במערכת הציבורית ולא רק במערכת החינוך.

חשוב לי לציין שאנחנו נמצאים בקשר עם משרד ראש הממשלה בנושא התוכניות והנתונים וחשיבה משותפת, ועם משרד הבריאות לאורך כל הדרך. אנחנו הוצאנו מסמכים משותפים. אנחנו מבינים שאנחנו בסך הכול רצף אחד של טיפולים לאותם ילדים.

עלתה כאן הערה שחזרה על עצמה שיש כאן העדפה לשילוב לעומת חינוך מיוחד. עד כמה מערכת החינוך יודעת לזהות ילד ולהגיד: לכו ליחידה להתפתחות הילד, שימו עין? לא כולם אנשי מקצוע. אנחנו יודעים שיש מחסור ביועצות ושיש מחסור באופן כללי במערכת החינוך גם בתחומים אחרים.

אשתי היא גננת. היא בעצמה, לא פעם ולא פעמיים, ממליצה להורים, אבל הם חוזרים ואומרים שיש להם עוד ארבעה-חמישה חודשים תור.

השאלה עד כמה בכלל מודעים כדי לעשות את האקט הזה של להגיד.

אם יחכו רק ליועצות, זה לא יגיע.

לשתי שאלותייך – לגבי האיתור, עוד מעט אורנה פז, מנהלת האגף הקדם יסודי, יכולה לתת את דבריה, היא לא ממונה על מקצועות הבריאות. לגבי התעדוף – כמסר, מבחינתנו, כל הילדים שזכאים לשירותי חינוך מיוחדים, זכאים לקבל באותה רמה. זה לא העבר שהיו עדיפויות. אנחנו נתקלים במגמה הפוכה, וזה מאוד מאוד מעניין, שהיום בגלל שהסל בשילוב הוא סל אישי וההורים יודעים מה הילד שלהם מקבל, יש לחץ מאוד מאוד גדול ומתעדפים לפעמים דווקא את ילדי השילוב בשל הלחץ. אנחנו נתקלים היום בתופעה הפוכה בתוך המערכת.

זה ממש לא נכון.

זו המציאות. חשוב שנשמע את המנהלים וגם חשוב שנראה בסוף. בסוף גם פה וגם פה חסרים לנו מטפלים, לצערנו הרב. אבל התעדוף הוא ממש לא לכיוון הזה – ממש לא, בוודאי לא כמסר.

לגבי המל"ג - זה מקצוע בריאות, אנחנו מערכת חינוך. אין ספק, ואני מאמינה, שמערכת הבריאות היא זו שנמצאת בקדמת הבמה בנושא הזה, ואנחנו ביחד. הרי יצא מסמך ממשרד ראש הממשלה לשני השרים, לשני המנכ"לים, בנושא פתיחת מסגרות נוספות. ככל שנידרש, אנחנו בתוך הנושא הזה ונעודד. אבל חשוב לי לציין שאנחנו המעסיק הגדול ביותר, אנחנו לא הרגולטור בנושא מקצועות הבריאות.

מתי זה קרה?

המכתב? הדס, אולי את יכולה לענות מתי נשלח המכתב? לדעתי, כבר שלושה חודשים שאני ראיתי אותו.

מה קרה בינתיים?

אני לא שמעתי. קיבלתי העתק. זה הגיע לשני השרים אז אני לא יודעת. אני חושבת שמשרד ראש הממשלה שלח, ואולי הם יעדכנו אותנו. היא אמרה שהם אולי יעדכנו מחר, אולי שווה שהיא תגיד לנו איפה זה עומד. אני לא יודעת.

תודה. נעבור בקצרה לאורנה פז ממשרד החינוך. אורנה, אנחנו לא רגילים שאת לא איתנו.

צוהריים טובים, ותודה על הדיון החשוב הזה. כולם דיברו פה על חשיבות האיתור והטיפול המוקדם בגיל הרך. כל עוד לא יהיה שינוי פרדיגמה בהחלטות הממשלה על חשיבות ההשקעה בגיל הרך, אני סקפטית שיהיו שינויים משמעותיים בטיפול ובהשקעה בחינוך של הילדים בגיל הרך - אנחנו עדיין לא שם. רוב החלטות הממשלה לא כוללות את גני הילדים. יחד עם זאת, אני חייבת להגיד שהשנה לראשונה תוקצבו גילאי שלוש-ארבע בסל השילוב. שנים רבות בסל הזה הילדים היו זכאים ולא קיבלו. רק באמצעות בג"ץ של הורים זכינו לקבל את הסל הזה, ואכן מהשנה גם ילדים בגילאי שלוש-ארבע מממשים את הזכות שלהם.

גברתי היושבת-ראש, שאלת איך אנחנו מאתרים. אנחנו נותנים לגננות לא מעט כלים לאיתור, וזאת מתוך ההבנה שככל שנאתר את הילדים מוקדם ככל האפשר, כך ייטב לילדים. כל מה שדיברו פה היום אמת לאמיתו. בשנה האחרונה פיתחנו כלי תצפית דיגיטלי כשגננות יכולות באמצעות אפליקציה לאבחן, למפות את היכולות והחוזקות והקשיים של ילדים. בסוף מספר תצפיתיות ואיתור, הן מקבלות פרופיל של הילד שבאמצעותו הן יכולות לדעת אם לבנות תוכנית עבודה שהן יכולות לעשות, האם להפנות לגורמי טיפול בקהילה או להפנות לוועדות כאלה ואחרות, כמובן לשתף את ההורים. בנוסף, הן מקבלות מיפוי כיתתי והן יכולות לבנות גם תוכנית עבודה כיתתית ולא רק דיפרנציאלית.

תודה רבה.

עו"ד מיטל בק, המועצה לשלום הילד, משפט אחרון.

תודה. גם אנחנו במועצה חשופים לפניות שמגיעות אלינו בנושא תורי המתנה ארוכים וגם למחסור, לא אחזור על דברים שנאמרו. שני דברים: חשוב לזכור, ואולי זה סיכום טוב לדברים שנאמרו כאן היום, שמדובר פה בפגיעה בסיסית בזכות של ילדים בישראל לבריאות. זו זכות שקנויה להם מתוקף האמנה בדבר זכויות הילד וחוק בריאות ממלכתי. לעיתים הפגיעה הזו היא כפולה ומכופלת כשמדובר גם בפגיעה בזכות לחינוך כשהם לא מקבלים אבחון בזמן הנכון וטיפול גם בתוך המערכת החינוכית.

לפני שלושה שבועות התקיים דיון בוועדת הבריאות לגבי המחסור בתורים. כבר אז חברת הכנסת עידית סילמן, יושבת-ראש הוועדה, קראה למשרד הבריאות להביא תוכניות יותר סדורות ורחבות עם תשובות ונתונים. לא שמענו היום מספיק את הדבר הזה ממשרד הבריאות. אנחנו יודעים שאתם עומלים על הנושא הזה. אנחנו רוצים ששתי הוועדות יעשו יחד מעקב אחרי הנושא. הפיצול הזה הוא לא כל כך יעיל, אנחנו צריכים ששתי הוועדות יישבו יחד על המדוכה ויעקבו אחרי זה. אנחנו רוצים לקבל תשובות וגם הנתונים של אותן ועדות שמתכנסות, אם יש דוחות של ועדות. צריך לקיים דיונים קבועים בוועדה. למעשה, המנדט שלנו פה בוועדה לזכויות הילד הוא לעקוב אחרי זכויות של ילדים ולוודא שאין ממומשות. כמובן שזה גם המקום של ועדת הבריאות אבל צריך לשלב יחד את הכוחות.

תודה רבה. אני רוצה לסכם את הדיון: הוועדה קובעת שהעובדה שההמתנה לאבחון וטיפול ביחידות להתפתחות הילד הוא כל כך ארוך היא בלתי נסבלת. העובדה שילדים מבתים מבוססים כלכלית יכולים לקבל טיפול במגזר הפרטי, יוצרת פערים ופוגעת בשוויון.

קיימת פגיעה בזכות הילדים לבריאות ולחינוך. הוועדה קובעת שהטיפול בילדי ישראל נופל בין הכיסאות כי אין גורם שמתכלל את נושא הילדים בישראל בכלל, ובנושא הנדון היום בפרט.

הוועדה קוראת למשרד הבריאות ולמשרד החינוך לפעול בצורה משולבת על מנת לפתור את בעיית המחסור באנשים ממקצועות הפרה-רפואיים ובתקנים של מטפלים, פתיחת כיתות באקדמיה ללימוד המקצועות הפרה-רפואיים, בתאום עם הוות"ת .

הוועדה קוראת למשרד האוצר ולמשרד הבריאות להוסיף תקנים של מתמחים ביחידות, להעלות התעריף המשולם לעובדים במקצועות הפרה-רפואיים ביחידות להתפתחות הילד, לפתור את סוגיית תקצוב היחידות להתפתחות הילד, להגדיל את השכר המשולם לרופאי התפתחות הילד.

הוועדה מבקשת עדכון לגבי דרך העברת הסכום החד פעמי שניתן ליחידות להתפתחות הילד על סך 30 מיליון שקלים ממשרד הבריאות ליחידות.

הוועדה קוראת למשרד ראש הממשלה לקדם ולפעול בדחיפות להעלאת מספר הסטודנטים בתחומי מקצועות הבריאות.

הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות עדכון שוטף בנוגע לישיבות ועדת המעקב לרפורמה בהתפתחות הילד בראשות מנכ"ל משרד הבריאות.

הוועדה מבקשת לקבל את דו"ח הוועדה בראשות מנכ"ל משרד הבריאות לעניין תקנים וזמני המתנה בתחום רפואת ילדים כשהוועדה תסיים את עבודתה. אנחנו מבקשים עדכון שוטף מתי מתכנסים ואת תוכן המסקנות ומה בר ביצוע באותו הרגע.

הוועדה תמשיך לעקוב אחר הנושא. בוועדת המעקב שווה להזמין גם את מנכ"ל משרד הבריאות לבוא ולמסור את הדוח אפילו בעצמו.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00.