פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



45
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
22/11/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 19
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, י"ח בכסלו התשפ"ב (22 בנובמבר 2021), שעה 10:30

זכויות ילדים יתומים

חברי הוועדה: מיכל שיר סגמן – היו"ר
מופיד מרעי

יעקב אשר
מכלוף מיקי זוהר
קטי שטרית

ענת כהן - ממונה בכיר, המוסד לביטוח לאומי

דבורה לילך בן ישעיהו - מנהל תחום בכיר, המוסד לביטוח לאומי

יוכי סימן טוב - מפקחת מצבי לחץ ומשבר, משרד החינוך

רחל איגר לוין - מפקחת ארצית אומנה, השירות לילד ונוער חוץ ביתי, משרד הרווחה והביטחון החברתי

אילן שריף - מנהל תחום (פ.א) - אובדן ושכול, השירות לרווחת הפרט, משרד הרווחה והביטחון החברתי

ליאת יעקבוביץ' - ייעוץ וחקיקה ציבורי חוקתי, משרד המשפטים

דניאל בלנגה - רפרנט בטל"א אג"ת, משרד האוצר

מריה רבינוביץ' - מרכז המ.מ.מ. של הכנסת

שלומי נחומסון - מנכ"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

הדס דיסין גליק - מייסדת ומנכ''ל, ארגון אמיצים

יהודה גליק - יועץ, ארגון אמיצים

דניאל טייב - עמותת חמניות

הדר קס - מנכ"לית ומייסדת, עמותת חמניות

מיטל בק - ראש תחום חינוך, בריאות ורווחה, המועצה הלאומית לשלום הילד

יהודה פרנקל - סמנכ"ל, זה לזה הבית לאלמנות ויתומים

שמואל הולס - מנכ"ל, זה לזה הבית לאלמנות ויתומים

עדי חן - יו"ר ועדת נוער, לשכת עורכי הדין

ליהיא ממן - מזכ"ל, מועצת התלמידים והנוער הארצית

בקי קשת - עו"ד רבנים לזכויות אדם, רבנים

ענת כהן - ממונה בכיר, המוסד לביטוח לאומי

ליאת יעקבוביץ' - ייעוץ וחקיקה ציבורי חוקתי, משרד המשפטים

שמואל הולס - מנכ"ל, זה לזה הבית לאלמנות ויתומים

נירה לאמעי רכלבסקי

תמי ברנע

אתי בן-שמחון


זכויות ילדים יתומים

בוקר טוב, אני רוצה לפתוח את ישיבת הוועדה לזכויות הילד. היום ה-22 לנובמבר, י"ח בכסלו התשפ"ב. הנושא היום הוא - "זכויות ילדים יתומים". אני אפתח ואומר, שגם בישיבה שקיימתי עוד לפני שקבענו את הדיון הזה, או בעקבות הדיון הזה, שוב, אנחנו רואים איך ילדים נופלים בין הכיסאות, ילדים באופן כללי - פעם מדובר על ילדים יתומים. פעם על ילדים נפגעים מינית. פעם על ילדים שצריכים ללכת לצהרון או זקוקים לסייעת, או כל נושא הגיל הרך, ומטפלות וגננות, ובכל פעם זה נראה שמדינת ישראל מחפשת פלסטרים, ואיך לסתום את החור שכרגע מישהו זועק עליו. במקום להתייחס לילדי ישראל בצורה שהיא רצינית. במקום לייצר גורם מתכלל. במקום שיהיה מישהו שיידע להסתכל על ילדים ממעוף הציפור - הייתי מתחילה אפילו במסד נתונים בסיסי שבו נמצאים ילדי ישראל, שבו מדינת ישראל על כל משרדיה יכולים לראות מה קורה עם כל ילד וילד. לצערי, זה עדיין לא קורה. הוועדה הזו לא תנוח ולא תשקוט, עד שילדי ישראל יקבלו את המענה שהם ראויים לו.

אני רוצה לפתוח בסקירה קצרה של המ.מ.מ. בבקשה, מריה. לאחר מכן, נעבור להדר קס, מעמותת "חמניות", שגם הכינה לנו מצגת. בסדר גמור.

בבקשה, מריה.

בוקר טוב, תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש, אני אציג בקצרה את הממצאים של המחקר שלנו שאנחנו ערכנו עוד בשנת 2019, לבקשת חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק, וחבר כנסת לשעבר אלי אלאלוף. בעצם, במסמך הזה ניסינו לסקור את הנתונים על ילדים יתומים עד גיל 18, במדינת ישראל, ולהבין איזה סיוע ואיזה מענים הם מקבלים.

מה שאנחנו מצאנו בעצם במחקר שלנו, שאין במדינת ישראל מאגר אחד מוסדר בו אנחנו יכולים לראות נתונים ומאפיינים של ילדים יתומים. אנחנו הלכנו על מאגרים זמינים של המסגרות שהמוסדות העיקריים בעצם מעניקים סיוע כספי והטבות נוספות לילדים אלה. שני גורמים עיקריים מעורבים בזה – המוסד לביטוח לאומי ומשרד הביטחון. כאן אתם יכולים לראות נתונים שהם עדכניים לשנת 2019, זה קצת יותר עדכני ממה שמופיע אצלנו במסמך. אנחנו יכולים לראות שבמוסד לביטוח לאומי, מוכרים בשנת 2019 כ-29,594 ילדים יתומים, ו-395 ילדים יתומים נוספים מקבלים קיצבה ממשרד הביטחון. אלה נתונים לשנת 2019, וצריך לתת על כך את הדעת, כי זה לפני מגפת הקורונה. במגפת הקורונה, אנחנו נמצאים כבר שנה שנייה, זה עוד אחת מהסיבות, לצערנו, של המוות, וצריך לבדוק באמת איך זה ישפיע גם על המצב של הילדים שהתייתמו.

כשאתם אומרים ילדים של משרד הביטחון, עד איזה גילאים? והביטוח הלאומי?

עד גיל 18. הנתונים העיקריים האלה הם עד גיל 18. סך הכול – כ-30,000 נתונים.

במשרד הביטחון יש גם איזושהי זכאות עד גיל 21.

נכון. אז יש כל מיני זכאויות. למשל, יש זכאויות שנמשכות עד גיל 24, ועד גיל 30. סך הכול יתומים, צעירים וילדים – הם כ-40,000, נכון ל-2019. יכול להיות שהמצב השתנה, צריך לבדוק. נתון נוסף שיש ברשותנו, זה נתון שבעצם חישבו אותו במשרד הרווחה וביטחון חברתי, יש תחום שנותן סיוע, תוכנית "סלע", שבמסגרתה ניתן סיוע לילדים ולמשפחות שהן נפגעי אלימות והמתה. שם בעצם חישבו נתונים על ילדים יתומים בשנים 2015, 2017, וראו ש-4,550 עד כ-4,750 ילדים בשנה - - - עד גיל 18.

עכשיו, מה חסר לנו בנתונים האלה בעצם. אנחנו לא יודעים כמה ילדים שהתייתמו ולא מקבלים סיוע. כל אחד מהגופים האלה מסיבה כלשהי, בעצם, אנחנו לא יודעים כמה יש ילדים כאלה ומי, מה המאפיינים שלהם.

הערכה יש?

לא. הערכות צריך לחשב. זאת אומרת, עוד נתון זמין. יכול להיות שיש עוד כמה מאות.

בשקף הזה אפשר בעצם לראות את הפילוח של הילדים שהתייתמו ומקבלים קיצבה או מהמוסד לביטוח לאומי או ממשרד הביטחון, לפי זכאות על-פי חוק לקצבה, ולפי סיבת ההתייתמות. כאן אנחנו יכולים לראות שרוב הילדים - 94% מהילדים שהתייתמו, מקבלים סיוע מהמוסד לביטוח לאומי שנקרא קצבת שאירים. הסיבה להתייתמות היא הינה ידועה, זאת אומרת – או מחלה, או תאונה, או התאבדות וכל סיבה אחרת, פרט לסיבות שמפורטות למטה, אם זו לא תאונת עבודה, התייתמות אנשי כוחות ביטחון, פעולות איבה ואלימות במשפחה, בהם מעט מאוד ילדים, עם 6%, נתונים ששם אנחנו יודעים מה הסיבה להתייתמות וכל השאר לא.

אלה נתונים שמעודכנים לאיזו שנה?

ל-2019.

והוצאנו אותם מהלמ"ס?

אלה נתונים לא מהלמ"ס. ללמ"ס אין גם מאגר נתונים על ילדים יתומים. צריך לחשב ולעשות הזמנה מיוחדת.

זה לא מפתיע אותי. אגב, לא סופרים ילדים לא רק פה. לא סופרים ילדים באופן כללי.

זה נתונים של הגופים שהם בעצם מעורבים במתן טיפול היום וסיוע לילדים יתומים, שזה גם משרד הביטחון, משרד הרווחה.

רק לשאול. 20% מהילדים היתומים בישראל הם באומנה?

לא. מכלל ילדי אומנה כ-20% הם יתומים.

כלומר, חסרים פה בעצם נתוני הקורונה, כמו שאמרת, כי אנחנו יודעים שנפטרו לא מעט אנשים. יש להם ילדים שביניהם גם קטינים, זו פעם אחת. פעם שנייה, זה לא סופר את השנה האחרונה שאנחנו יודעים כ-100 נרצחים בחברה הערבית שגם להם יש ילדים, וגם זה לא ספור.

או מי שלא מיצה זכויות. אנחנו לא יודעים כמה אנשים לא יודעים בכלל שיש להם זכויות, ואז הם לא רשומים בסטטיסטיקה של היתמות.

זה קל. ככה המדינה חוסכת כסף....

אלה הבלתי מאותרים.

לגבי ילדים שהתייתמו עקב אלימות במשפחה, או עבירות אלימות, אני מניחה שלמשרד הרווחה יש איזשהו הערכה, כי יש שם תחום שמטפל במשפחות האלה, במיצוי זכויות שלהם. פה, במרכז של השקף הזה, אנחנו יכולים לראות שבכלל האוכלוסייה שיעור של הילדים היתומים הוא כ-1% עד גיל 18. נתנו ככה כמה דוגמאות, כמה יש ילדים יתומים בכל אחד מהשירותים שאנחנו בדקנו. כפי שכבר אמרתי, 20% מילדי אומנה הם יתומים. 9% מילדי פנימיות הרווחה הם יתומים. יש עוד נתון שככה צריך לשים עליו לב, לתת עליו את הדעת, שבקרב ילדי עולים, בקרב מקבלי גמלה מהביטוח הלאומי, גמלה כלשהי, כ-18% הם ילדי עולים. וילדי עולים בכלל האוכלוסייה הם 9%, כלומר, יש פה שירות כפול, וזה נתון שצריך לקחת אותו לתשומת לב.

עשינו כאן איזושהי דוגמה של סיוע כספי מטעמם של אותם שני גופים - המוסד לביטוח לאומי, משרד הביטחון. עשינו את ההדגמה הזאת על בסיס משפחה שזה אלמן, אלמנה, או ילד אחד שהתייתם. כאן אנחנו יכולים לראות סכומים של קצבת שאירים שהיא עומדת היום על 2,300 שקלים. הסכום של קיצבה לילד שהתייתם בגין אלימות במשפחה עומד על כ-4,700 שקלים. סכום קיצבה של תאונת עבודה, מחשבים לפי גמלת נכות מעבודה. ויש שני סכומים שהם שונים מאלה - נפגעי פעולות איבה ויתומי כוחות הביטחון. למיטב הבנתי, שני הסכומים האלה צריכים להיות דומים על-פי חוק, אבל זה הסכומים העדכניים באתרים של שני הגופים האלה, אני לא יודעת למה יש הבדל, ומה הסכום העדכני, אפשר לשאול פה אנשי מקצוע. אבל זו לא הנקודה. הנקודה שבעצם אנחנו רואים שהסיוע הכספי לילדים יתומים הוא ניתן היום בהתאם לסיבת ההתייתמות של גמלת עבודה, ויש שני תחומים נפגעי כוחות הביטחון. צריכים להיות דומים על-פי חוק, אני לא יודעת למה יש הבדל, זו לא הנקודה. בעצם אנחנו רואים שהסיוע הכספי בהתאם לסיבת ההתייתמות, ובהתאם למה שקבוע בחוקים הרלבנטיים שחוקקו לנושא ספציפי זה. אנחנו רואים שיש פערים בסיוע הזה, ורוב הילדים – ראינו קודם, 94% מהילדים הם נמצאים במסגרת של זכאים לקצבת שאירים.

מה שאנחנו רואים זה שני דברים. קודם כול, ב-2,300 שקלים לחודש, אני לא כל כך יודעת מה אפשר לעשות...

זה רק לילד?

לא, לא. זה לאימא. הכסף לא מגיע ישירות לילד.

השאלה, נגיד שאין לי ילד, אז קצבת שאירים היא אותו דבר?

זה אלמן, אלמנה פלוס ילד.

אם זה אלמן או אלמנה בלי ילדים - - -

זה פחות.

כמה פחות. זאת אומרת, מה הקיצבה לילד יתום? זו השאלה.

730 שקלים.

דבר נוסף, חבר הכנסת אשר. שימו לב שהתקצוב לאלימות במשפחה היא 4,000, זאת אומרת, היא פחות מחצי. זה אומר שהמדינה אומרת תשמעו, יש מה שנקרא מכה משמיים. אנשים חולים, חלילה, נפטרים. אבל המדינה כאן אומרת תשמעו, אלימות במשפחה, או רצח בעקבות אלימות במשפחה זו לא אשמתי. אני מסירה מכך אחריות, ועל זה אני לא צריכה לשלם. להבדיל, אני מסתכלת על משרד הביטחון, המדינה, הרי מה באה ואומרת? נפגעי פעולות איבה, חיילים, כל מה שקשור לזה, אני המדינה, אני שלחתי, זה קרה בגללי, לכן אני משלמת. באלימות במשפחה – המדינה מסירה אחריות. אומרת, חברים, אלימות במשפחה, רצח בגלל אלימות במשפחה, זה לא באשמתי. אם המדינה תתחיל לקחת אחריות ותבין שאלימות במשפחה זה חינוך, זה תרבות, זה אכיפה, זה לתת את הדעת, זה ללוות את המשפחות, והייתה מבינה שהיא צריכה להתחיל לשלם הרבה כסף על קצבאות של אלימות במשפחה, אולי היינו רואים פחות אלימות במשפחה, זה היה מתחיל לעלות כסף אמיתי ולא רק בחיי אדם.

רוב הסיכויים גם שילד שחווה אלימות משפחתית גם זקוק לטיפול פסיכולוגי כזה ואחר ואין את זה.

קטי, נכון להיום, ילד שחווה אלימות במשפחה, אפילו לא יכול לתבוע את ההורה הנותר, הרוצח, בגין התעללות נפשית. הוא לא קיים בשיח הזה בכלל. הרוצח כמו עכשיו – אנחנו לרגע סוטים מהדיון הזה. אבל הרצח שקרה של מיכל סלע, הרוצח נכנס למאסר על רצח, לא על פגיעה בקטין. זאת אומרת, אין לו שני אישום פה, יש רק אישום אחד על רצח. איפה האישום על כך שאותה ילדה חוותה זוועות בבית, והיא תגדל עם הצלקת? יש פה התעללות בקטין. הקטינים הילדים לא נמצאים לא פה, ולא בכלל. אני לא סתם פתחתי עם דברי הפתיחה שלי. ילדים במדינת ישראל לא קיימים. אני מצטערת מאוד להגיד את זה. צריך שינוי גישה לילדים באופן כללי.

מה הקיצבה שיש לילדים להורים גרושים, או לילד באומנה? אני רוצה להשוות את זה ל-730 לילד. באומנה, או מה הקיצבה לילד של הורים גרושים אם קיים דבר כזה.

בית המשפט קבע שהמינימום לילד, למשל, אבא לא משלם מזונות, המינימום הוא 1,250 שקלים.

ופה ילד יתום שההורים לא התגרשו אז זה 700, משהו פה לא הגיוני בכל הסיפור הזה.

למעשה, הילד היתום הוא הסכום הכי קטן במדינת ישראל. אין ילד במדינת ישראל שיש לו סכום כזה. כולם יש להם מעל – 1,250, 2,000, 4,000. אין ילד כל כך עלוב כמו הילד היתום....

ובסוף גם אין שום תוכנית חיסכון. זאת אומרת, לקחת איזשהו חלק שיילך לצורך העניין לחיסכון, ושהוא יוכל לפתוח אותו בגיל 21.

גם חיסכון וגם ביום יום, אנחנו האלמנות והאלמנים הצעירים צריכים לגדל את הילדים האלה. עולה לנו כל חודש.

שלא נדבר כמה ילד מקבל באומנה.

בבקשה לפרוטוקול. בכל פעם שמדברים גם שם. שם מלא.

אני מארגון "אמיצים". ארגון אלמנות, אלמנים ויתומים צעירים בישראל. יוזמת המחקר.

תודה רבה. מריה תמשיך. יש לנו אחר כך עוד מצגת.

חברת הכנסת שטרית, זה בדיוק מה שהעלית עכשיו, העניין של הטיפול הפסיכולוגי לילדים. כאן אנחנו יכולים לראות בשקופית הזאת, בסיוע ייעודי, סיוע נוסף, למעשה, הטבות נוספות לקיצבה שמשלמים שני הגופים. אנחנו יכולים לראות שהמוסד לביטוח לאומי, בנוסף לקצבה, הוא מעניק לילדים שמקבלים קצבת שאירים, ילדים שמקבלים קצבת תאונת עבודה בגין אלימות במשפחה, מענק לימודים לילדים בגילאי 6 עד 18. מענק חד-פעמי לבר מצווה, בת מצווה, ודמי מחייה לאחר 8 שנות לימוד לילד.

אפשר לפרוט את הכותרות האלה למספרים – מה, לכולם, לא לכולם, כמה?

מענק לימודים מותנה בכסף.

אני אשמח להוציא לך את זה בהמשך הדיון, ולתת לך את המספרים העדכניים. במסמך שלנו מופיעים מספרים שהם עדכניים ל-2019. בעצם, מבחינת הסיוע הייעודי של הילדים ממשרד הביטחון ונפגעי פעולות איבה, אפשר לראות ששוב פעם יש הבדלים, יש פערים וילדים שהם זכאים לטיפול פסיכולוגי לשיעורי עזר, לטיפולים רפואיים, הכשרה מקצועית, יש הכשרה ארוכה בעצם של הטבות שהם מקבלים.

המדינה לוקחת חסות עליהם, חד משמעית על הכול.

זה בסדר.

נגיד שזה פערים בסיוע שאפשר לראות כאן.

שקף אחרון. אני אעבור בקצרה על הסוגיות העיקריות שעולות מהמסך, וגם בעצם חלקם כבר עלו בדיון האחרון שהיה פה בוועדה הזאת בנושא הזה לפני שנה. אחת הסוגיות, העדר מדיניות סדורה ומאגר נתונים אחיד וזמין בכל מה שנוגע לילדים יתומים. אין איזשהו גוף אחד שמרכז את הפעילות בתחום. יש הרבה משרדים שמעורבים במתן סיוע לילדים האלה ואין איזשהו גוף שמאחד אותם. אנחנו לא מתיימרים להגיד שצריך, אבל זו החלטה מקצועית שצריכים לבחון אותה. בדיון האחרון כאן, אחת המסקנות של הדיון, אחת הבקשות למשרד הרווחה הייתה לבחון הקמת שולחן בין-משרדי בנוגע ליתומים שבראשותו יעמוד משרד הרווחה, אז ברור שהייתה החלטת ממשלה בדרך. מעניין לראות האם נערך כזה דיון.

הסוגיה הנוספת, העברת מידע סדיר בין הגורמים. המידע לא זורם. למשל, אם הביטוח הלאומי מקבל מידע על ילד שהתייתם ולא עובר אוטומטית למשרד הרווחה, שוב פעם, הכול במוגבלות של החוק של השמירה על הפרט, אבל גם צריך לבדוק האם יש דרישה, וצורך במאמר מידע כזה. אני יודעת שהמידע עובר לפעמים אם מדובר בעבירות אלימות. המשרד לביטוח לאומי מכיר ומעביר את זה לרווחה. כמו שאמרנו, סוגי סיוע, היקפי סיוע ותוקף הסיוע תלויים בנסיבות ההתייתמות. איתור פעיל של ילדים יתומים על-ידי שירותי רווחה, היום אין דבר כזה. זאת אומרת, אם ילד או המשפחה שלו לא פונים לשירותים, אז סביר להניח שלא יקבלו ולא יידעו עליהם. כשכתבנו את המסמך, בעצם, במשרד הרווחה נאמר לנו שכן רואים חשיבות בעניין הזה, וכן מקימים תחום חדש לנושא זכויות, אז מעניין לדעת איך כל הסוגיה של ילדים יתומים באה לידי ביטוי במסגרת הקמת תחום זה.

נקודה נוספת לגבי משרד החינוך שגם אותם הפעילות שלהם סקרנו במסמך שלנו. נאמר לנו אז ב-2018, 2019, שבמשרד מגבשים נוהל ליווי ארוך טווח של תלמידים במשבר חריף. אז כן מעניין לדעת כיצד הנושא גובש, וכיצד עניינם של היתומים בא לידי ביטוי.

יש איזושהי הגדרה בחוזר מנכ"ל במשרד החינוך?

יתום לא מוזכר, אפילו לא פעם אחת.

עכשיו, בעקבות מה שעשינו פעם שעברה, אז יש עכשיו חוזר מנכ"ל חדש. ילדים יתומים יחד עם הרבה מאוד סוגים אחרים של ילדים במקרי אסון.

לא, כי חלק גדול מהמידע שהצטרכו עבור משרד הרווחה. חלק גדול יכול להגיע גם מהחינוך.

אבל אין לך נתונים. הבעיה היא נתונים. כשאין נתונים – אין התייחסות.

בדיוק מה שאמרתי בפתיחת הדיון. היום אנחנו מדברים על ילדים יתומים שבהם אנחנו רואים שמשרדי הממשלה לא מתקשרים ולא מעבירים מידע אחד לשני. זה חוזר על עצמו בכל דיון שנוגע לילדי ישראל. ילדי ישראל הם לא אישות בפני עצמה, והם לא קיימים במדינת ישראל. ברגע שאין גוף מתכלל, ברגע שאין מערכת אחת שמתכללת, ברגע שמשרדי הממשלה לא מדברים אחד עם השני, וכל משרד דואג לטפל מהר בעצמו, וגם זה נורא תלוי איזה משרד, יש משרדים יותר יעילים, יש משרדים פחות יעילים - מה שנקרא, ילדי ישראל נתונים ליד המזל בלבד, שהקב"ה ישמור על כולנו ועליה בפרט. כי הממשלה לדורותיה לא עושה את זה. זה יחזור על עצמו, חבר הכנסת אשר. צריך לקחת פה אחריות על ילדי ישראל, כי זה ימשיך. תגיע לכאן לדיון מחר, אתה תראה שזה יעלה שוב. להקים מסד נתונים בסטרט-אפ ניישן שכל כך מתגאה ביוצאי 8200 זה לא נראה לי קשה במיוחד, עניין של החלטה ורצון. כנראה שאין רצון.

תודה רבה. אנחנו נעבור למצגת של הדר קס, מעמותת "חמניות". בבקשה.

תודה רבה. אני אגיד שכבוד גדול להיות פה, וכבוד גדול שמתקיים כזה דיון. אנחנו מדברים כבר הרבה שנים על לייצר פולו-אפ המשך לדיון הקודם שהיינו בו. חשוב לי להציג קודם כול מה אנחנו עושים ב"חמניות", רק כדי שתכירו, כי זה לא דבר היחיד שאנחנו עושים. אז ממש בשורה. מעניקים שירותים בקהילה לילדים ובני נוער, חמניות נעורים, חמניות לגיל הרך, צעירים ואלמנות, קהילת צעירים וקבוצות לאלמנים ואלמנות שילדיהם לא לוקחים חלק בפעילות שלנו. עד היום מעל 650 ילדים, והשנה – 700 ילדים ובני נוער ב-25 סניפים גיאוגרפיים שלנו. מעל 1,000 יתומים צעירים שאנחנו מסייעים להם. מיצוי זכויות – קיימנו את המאגר הראשון בארץ לאלמנים ואלמנות, מלווים אותם בצורה פרטנית. מיצינו מעל 20 מיליון שקלים ל-70 משפחות, לא רק על-ידי כספי מדינה, אלא על-ידי כספים נוספים פרטיים שיש להם, וקידום מדיניות ומודעות ציבורית.

עכשיו אנחנו נדבר על הסיבה שהתכנסנו פה. אנחנו בעמותת "חמניות", השקנו אתמול את דוח היתמות הישראלי. זה בעצם דוח שעבדנו עליו שנתיים יחד עם צוות של פרופסוריות ועובדות סוציאליות שמסתכל בעיניים על יתומי ישראל, ורואה את הפערים ואת הבעיות. אני כן אגיד שהרבה ממנו התבסס על הדוח של המ.מ.מ. אבל גם הרבה מאוד ממנו היה מידע חדש שלקח לנו הרבה מאוד זמן לאסוף. אני אשמח לכל שאלה שתהיה על הדוח. אגיד גם שאנחנו כמובן גם נשלח את הדוח לציבור הרחב, וכל מי שירצה לשאול שאלות יהיה מוזמן.

זה לא כולל את הקורונה, וזה לא כולל את השנה האחרונה, שרק בה אנחנו יודעים שבמגזר הערבי היו יותר מ-100 רציחות.

אגב, עוד 25 יתומים במירון.

לא הבנתי. אנחנו מדברים על 600 יתומים מתוך 40,000?

אנחנו מדברים על 30,000. אנחנו בחמניות מעניקים סיוע לכל הילדים היתומים שהם הינם נפגעי טרור, או צבא בעצם. זאת אומרת, אנחנו מטפלים בפוטנציאל שלנו ב-30,000 ילדים ובני נוער יתומים. בפועל, אנחנו טוענים שזה 35,000. אני אשמח להסביר למה.
נתחיל משורה בעייתית ממרכז המחקר והמידע שכבר עלתה פה קודם בשל יחידות בנתונים, ומאחר שהיקף החפיפה בנתונים הינו ידוע, לא ניתן להצביע בשלב זה על המספר המדויק של יתומים בישראל. דוח מרכז המחקר והמידע משנת 2019, עמוד 7 למתעניינים ולמתעניינות.

מה זה אומר? שמדינת ישראל לא יודעת כמה ילדים יתומים יש. למה זו בעיה? גם כשמשרד הרווחה עכשיו בשלבי רצון להעניק סיוע, גם של משרד החינוך, יש מקום בשרות הפסיכולוגי החינוכי. גם שרשות מקומית, כמו עיריית תל-אביב, לצורך העניין, שלוקחת מאוד ברצינות עניין היתומים, הם לא יודעים לעזור להם, כי אין להם נתונים על ילדים יתומים. הכי חשוב יותר מזה שזה יגיע לרווחה, יותר מזה שזה יגיע לחינוך, שזה יגיע לרשויות המקומיות. שאנחנו בחמניות מתחילים לעבוד עם רשות מקומית והם רוצים להפנות ילדים, אין להם דרך לעשות את זה. זאת אומרת, אף אחד לא יודע מי ילד יתום ומי לא ילד יתום, וזה גם מביא את הילדים למצבים מאוד מורכבים בתוך מוסדות הלימוד.

רקע על יתומי ישראל. אנחנו מדברים על 35 אלף ילדים ובני נוער. כתוב שם 30 אלף, אני יודעת. זה הסבר קצת ארוך למה זה 35 אלף, אבל ברמה העקרונית זה המספר שאנחנו קובעים. חוץ מזה, 17 אלף אלמנים ואלמנות מדי שנה מתייתמים, הלכנו על מספר ממוצע 4,500 ילדים נוספים. 35% מהיתומים בארץ הם יתומי החברה הערבית, כמעט כפול שתיים מגודלם באוכלוסייה. ומה מדינת ישראל עושה בתגובה? – כלום. ואנחנו מדברים על זה שזה ילדים שהיתמות שלהם הרבה יותר מורכבת בהמון מקרים. זה ילדים שהיתמות שלהם שקופה, חלקם נאלצים לעבור אחרי זה לסבא ולסבתא.

יתום זה יתום, מה זה משנה מאיפה הוא.

יתמות בחברה הערבית, לצערי הרב, אני אומרת.

ההיפך, שם יותר חמים ויותר נעים, ויותר משפחתי. אני לא חושבת שהנתון שאת אומרת הוא מדויק. אבל בסדר. נמשיך.

מבחינה מחקרית זה יותר מורכב. כי זה בעצם ילדים שהם באים על רקע קודם של עוני ובלי התמיכה המשפחתית הזו. בתור עמותה שמטפלת גם בילדים מהחברה הערבית, לצערי, זה מה שאנחנו רואים הרבה פעמים.

גם לא לשכוח שהרבה מהם באים מתוך - - -

ההיפך. דווקא המנטליות שלהם יותר חמה ואוהבת.

כן. אבל נסיבות המוות הן קצת יותר שונות, חברת הכנסת שטרית, אנחנו יודעים מה קורה.

וגם הרבה מהם באים על רקע קודם של עוני לצורך העניין, וזה מייצר מורכבות יותר גדולה.
זה נתון ש-75% מהאלמנים בארץ הם נשים, אלמנות. אנחנו מדברים על כל הגילאים. מה שעשינו, זה בעצם לקחנו את הטבלה של הפיענוח.

אין גם בנות 60?

סליחה, הדס, זה מאוד קשה.

אנחנו מדברים על פער הגילאים שעל-פי טבלה מס' 3, של נתוני המ.מ.מ. שבעצם, מה שזה אומר, לקחנו את הטבלה מי מכל שנה מתייתם מ-2015, עד 2017. זאת אומרת, שהם קיבלו קצבת שאירים. כל עוד הילדים שלהם יילכו לקבל קצבת שאירים, זאת אומרת ילדים עד גיל 18, 75% מהנשים זה טבלת הקש על סמך טבלה מס' 3. אני יודעת שיש להם ילדים עד גיל 18, על סמך זה התבססנו.

30% - 50% מאלמנות ישראל מתחת לקו העוני, זה נתון שהגענו אליו בעקבות מחקר שפרסמנו מרכז אדווה. עוני ויתמות, אנחנו מדברים על קשר דו-כיווני גם לאור גובה קצבת השאירים, וגם לאור זה שלצערנו אנחנו יודעים שמוות תופס יותר אנשים עניים בהרבה מאוד מקרים. גובה קצבת השאירים, כתבתי, על כל ילד נוסף אנחנו מקבלים 700 שקלים – מ-700 שקלים אני לא יודעת איך חיים. ואלמנה שנשללה לה הקצבה, אנחנו מדברים על 960 שקל עבור ילד אחד.

מה זה אלמנה שנשללה לה הקיצבה?

זאת אומרת, או שהיא נישאה מחדש, או שידועה בציבור.

שוב הילד לא במרכז. זה הכסף שלו, והמדינה מפסיקה לה, כי היא התחתנה מחדש.

יש קצבה של האלמנה, ויש קצבה של הילד היתום. הילד היתום ממשיך לקבל. אם האמא נישאת הילד ממשיך לקבל 960 שקלים, במקום 730.

מקבל 960 שקל, זה הסכום ממנו מצפים שילד יתום שאמא שלו התחתנה שוב יחיה – 960 שקלים.

הוסיפו לו 230 על מה שהיה לו כבר, שינוי דרמטי.

אני אשמח להקריא סיפור. המצב הכלכלי שלנו כל כך קשה. אבא של הילדים ואני התגרשנו כמה חודשים לפני שנרצח. היו לנו חובות משותפים שהוא היה אחראי לשלם אותם. פתאום אנחנו חיים עם חובות. יש עלינו הוצאה לפועל. לפני הרצח, כל הנושא של הפרנסה היה עליו. הוא היה דואג לילדים, אבל עכשיו אני לבד לגמרי והכול עליי. ההורים שלי מנסים לעזור לי במה שאפשר, אבל גם הם לא יכולים הרבה. אני מתביישת להגיד שיש ימים שאפילו 10 שקלים לפיתות לילדים אין לי. הבן הגדול שלי מרגיש את זה, הוא בן 12, ולפעמים הוא אומר כי הוא רוצה לצאת לעבוד כדי לעזור לי. זה עוד יותר קשה לי. הייתי רוצה לתת להם את הכול, את רמת החיים שהייתה להם, אבל פשוט אין לי מאיפה לתת להם. כל היום אני חושבת על מה יהיה מחר. איך נסתדר, מה נעשה. כל הזמן הדאגות האלה. שולחים מכתבים מהוצאה לפועל שמעקלים דברים, הכול יותר מדיי, לפעמים אני מתייאשת ממש.

שאלה. יש לכם נתון שאומר כמה אחוז מהילדים הללו היתומים ביחס לאוכלוסייה הכללית, הרגילה של ילדים רגילים נושרים מהלימודים, ילדים בסיכון, כל הדברים האלה.

זו הייתה העבודה המרכזית של הדוח שלנו. אני אגיד, זה היה בסוף להשיג את הנתון הזה, זה מה שלקח לנו את כמות הזמן הכי גדולה ומשמעותית.

כי המשמעות של זה, זה כמה המדינה משלמת עליהם אחר-כך, ממה שהיא חוסכת היום כביכול.

אתה צודק. אני אגיד בדיוק את המספר, ואני אשמח להעביר לך את נייר העמדה, אתה תראה בדיוק את המספר.

משרד הרווחה למען יתומים – 67% לא מוכרים לרווחה. 75% לא זכו לביקור על-ידי הרווחה, לאחר האובדן, אין נוהל טיפול בילדים ואלמנים במדינת ישראל כיום.

לא היה שום דבר במשרד הרווחה. אחרי כמה שנים גיליתי שיש מענק לילדים יתומים, צריך לגשת לרווחה ולפתוח תיק כדי לקבל אותו. גיליתי את זה במקרה לגמרי, כשניגשתי לרווחה, העובדת הסוציאלית לא ידעה בכלל על המענק. הבנתי מהקבוצה שאנשים אחרים כבר נתקלו בזה שאין לעובדות סוציאליות מידע על זה. כמובן, שכבר שנים שאני מגישה ואפילו לא מקבלת את המענק. סיפורה של ש', שבעלה התאבד שהותיר אחריו אותה וילדה בת שש.

זה אלמנים ואלמנות מדווחים. 80% מהילדים היתומים לא קיבלו סיוע לימודי ו/או רגשי. אין חוזר מנכ"ל להתמודדות עם יתמות. במשרד החינוך אין תקציב ייעודי לסיוע ליתומים. אין במשרד נתונים מרוכזים לתלמידים יתומים.

החוויה שלנו ממערכת החינוך לא טובה. הבן שלי איבד את אבא שלו יום לפני ערב חג. יכולנו לקום מהשבעה, ואף אחד לא היה יודע. אני פניתי ושיתפתי את המחנכת והמנהלת וקיימתי פגישה ליום חזרה ללימודים. היינו רוצים לפגוש גם את היועצת, אבל היא לא הגיעה. בחודשים שאחר כך, כשהבן שלי חזר ללימודים, יצא כל מיני כעס שקשור לאבל. הוא רב עם ילדים, התווכח עם הורים, המחנכת התקשרה לברר מה לילד שלי ולמה הוא מתנהג כך. פשוט לא הבינו בכלל עם מה הוא מתמודד. אפילו היועצת לא ראתה אותו, הוא פשוט נפל בין הכיסאות. במערכת החינוך אתה נטוש, אין מדיניות סדורה. אין מערכת שיודעת להתנהל באופן מסודר ולהנחות למשהו מסודר. צריכות להיות הנחיות ברורות וליווי. סיפורה של א', שבנה התייתם בגיל 11.

כפי שכתבתנו, אין בישראל מדיניות סדורה ביחס לטיפול ולסיוע בכלל הילדים היתומים כמו גם מאגר נתונים מוסדר ומרוכז על ילדים יתומים – זה מתוך הדוח שלנו של המ.מ.מ.

השלכות היתמות – זה אולי אחד הדברים שלקח לנו הכי הרבה זמן לייצר. עשינו את זה ביחד עם מכון מחקר ועם פרופסוריות לעבודת מחקר, ושתי עובדות סוציאליות שעבדו איתנו על הדוח. אנחנו רואים פה נתונים קשים. נתונים שאני אגיד שבתור מי שהתייתמה בגיל 14, היה לי קשה לקרוא אותם מאוד, מאוד. מה שעשינו, זה שבעצם לקחנו מוסדות בוגרים, ובדקנו כמה אנשים יש שם שהתייתמו לפני גיל 18 והשווינו את זה לחלקם באוכלוסייה. זאת אומרת, לצורך העניין, נערים בסיכון, לקחנו את נירים שהם עמותה. אני אגיד שזה נעשה בשיתוף פעולה עם מחלקת המחקר של משרד הרווחה, עם חופש המידע, וחלק מזה זה מידע מעמותות פרטיות כי למשרד הרווחה לא היה את הנתונים האלה. גם אני אגיד, כשביקשנו מהם, היו צריכים ללכת ולאסוף אותם, לא היה להם את הנתונים האלה כמובן.

פי 3 - מתמודדי נפש. פי 4 - בחסות הנוער. פי 5.5 - בפוסט טראומה. פי 10 - בסיכון כללי. פי 13- נוער נושר. פי 14 - אלימות במשפחה. פי 15 – הפרעות אכילה, פי 25 – בזנות. זה הנתונים. כמה זה עולה כל שנה למדינת ישראל – אנחנו מעריכים אחרי זה - - -

יש פה שכבת גיל?

לא. שאלנו בעצם מי התייתם עד גיל 18. השווינו את זה בעצם לזה שיתומים הם סך הכול אחוז אחד באוכלוסייה.

הנתונים יכולים להיות הרבה יותר גדולים גם כן.

בפנימיות הרווחה יש רק 9% מהיתומים.

לא בדקנו עם פנימיות רווחה. ילדים מפנימיות רווחה הם לא נוער בסיכון, אני מבקשת.

ופנימיות משרד החינוך זה 3.6%, מריה נתנה לנו את הנתון.

זה מחקר שנעשה בחלק מהקבוצות, ממש על קבוצות של מאות. לצורך העניין, חסות הנוער שזה הרווחה שלחו לנו את הנתונים. ממש על מאות ילדים זה נבדק. כמה זה עולה למדינת ישראל? אנחנו מדברים שנטו העלות טיפול בילדים יתומים לאחר מכן, מדברת על 10 מיליארד שקלים. ואנחנו, העלות שלנו, לצורך העניין, נתנו לעמותת חמניות לטפל בילדים, בכל הילדים במדינת ישראל, לא שאנחנו מאמינים שזה יקרה, או יכול לקרות ברגע זה, אבל באזור ה-150 מיליון. זאת אומרת, אנחנו מדברים על חיסכון לצורך העניין רק חיסכון ישיר. רק SROI מעל 9 מיליארד שקלים, רק חיסכון ישיר. לא כמה ילדים האלה אחרי זה יביאו למדינה בהישגים המדהימים שיכולים להיות להם ולהן.

זה SROI בעצם. הגענו לנוסחה שכל שקל יחסוך 66 שקלים בעתיד. טיפול ביתומי ישראל – חיסכון של 9 מיליארד שקלים. זהו. חברים. תודה רבה.

אני רוצה לעבור לדניאל טייב, ילדה מקסימה, שהחליטה לבוא ולספר לנו, ולחלוק איתנו. אני רק אקריא ברשותכם, מאחר ודניאל מתחת לגיל 18. אני אקריא לכם עבור הפרוטוקול.

חיסוי פרטים אישיים של דוברים בוועדה המיוחדת לזכויות הילד. כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת. הפרוטוקול, וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. אני קובעת כי לפי סעיף 120 לתקנון, ככל שתהיה בקשה, או שיעלה הצורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או של קטינים שעליהם דובר בדיון, או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול, ככל שהדבר נדרש כדי להגן על עניינם של קטינים, או ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה כי מעבדת הפרוטוקול לעיון הציבור, עשויה לגרום לו או לה נזק או לזולתו.

בבקשה, דניאל.

קודם כל, נעים מאוד, כבוד גדול להיות איתכם פה. מרגש. אני דניאל טייב בת 15 מהרצליה. כשהייתי בת 8, התייתמתי מאימא שלי. כשהייתי בת שנה, אימא שלי חלתה בסרטן השד. במשך 7 שנים היא התמודדה עם המחלה, באמת, בהכי גבורה שיש. לא ראיתי נשים כאלה לוחמות בחיים שלי. לצערי, חודש אחרי שהאח היחיד שלי נולד, אימא שלי נפטרה אחרי מלחמה ארוכה וקשה שגדלתי איתה, ופשוט נאבדתי שם. אני אגיד לכם הכי אמיתי. בכול גיל קשה לגדול בלי אימא, בלי אבא, או לחיות בלי ההורה. אבל ללמוד לגדול מחדש, זה פשוט לקום למציאות אחרת. זה פשוט פתאום להיות הילדה שאין לה אימא. להיות המסכנה, שצריך לבוא ולפחד – אוי ואבוי, אמרתי אימא לידך, את בסדר? אוי ואבוי, סליחה, אני נורא מצטערת, אני לא רציתי לפגוע בך. נטו בגלל שהיא אמרה אימא, ולי אין.

לגדול, זה פשוט לאבד שם. זה לחשוב לעצמי מה אני עשיתי רע. למה דווקא אני אין לי אימא. אני, מאז שאני קטנה, תמיד היה לי את הרצון ואת החלום להיות כמו כולם. אני חושבת שהרבה יכולים להזדהות להיות הכי מושלמת, להיות הכי טובה – להיות בנורמה. פתאום איבדתי את אימא שלי. דווקא אני שהכי רוצה להיות כמו כולם, חוויתי את האובדן, ופתאום אני שונה. אז הדרך שלי הייתה, לקחת את כל השנים האלה של לגדול בלי אובדן, ולהחביא אותם מאחורה של הראש. עכשיו, הלוואי שהייתי יכולה לבוא ולהגיד לכם – היה לי את מי שיקשיב לי ויבין לי עד שהגעתי לחמניות. אבל לא היה לי. הכי הרבה שקיבלתי נגיד מבית-הספר, שהמורה והמנהלת באו לשבעה, שאלו אותי איך אני, ופה זה נגמר. כמובן, אני אסירת תודה על זה שבכלל הם באו וחשבו והגיעו. אבל בח'יית, כאילו ילדה בת 8. אני לא יכולה רק – את אני מצטערת בשבילך. הייתי צריכה את העזרה הזאת. לא יכולתי להודות שאני צריכה אותה. אבל הייתי צריכה שיבואו ושיציעו לי אותה, שהייתי צריכה אותה, כי נאבדתי שם, וכי הייתי לבד, וכי אף אחד לא הבין אותי. וכי הרגשתי שאני יחידה בעולם, שאין לה הורה.

הרגשתי שאני צריכה להתמודד עם זה לבד, ושאף אחד לא מבין אותי. ושאף אחד לא מכיר אותי, שאני לא דניאל, שאני הילדה בלי האימא. שאני הילדה המסכנה שאימא שלי נפטרה, ושאימא שלה לא איתנו יותר, ושהיא כל הזמן סובלת וכל הזמן בוכה.

עכשיו, אני לא כך. אני כעצמי אדם אופטימי מאוד. לא רציתי שהתייחסו אליי כך. לא רציתי להיות הילדה בלי האימא. בבית-הספר לא היו מבינים למה אני נכשלת במבחנים. למה אני כל הזמן רבה עם חברים. כמו שממש הדר סיפרה. אני חושבת שהרבה מאוד מילדים שהתייתמו יכולים לספר. זה לחיות במציאות חדשה, וקשה להתרגל אליה. לי היה אח קטן, תינוק, אבא שלי צריך לטפל בו מסביב לשעון. ואני כבר ילדה בת 8, ניתן לך יותר את המקום שלך לטפל בעצמך, ואני אהיה עם הילד, התינוק בן חודש, כאילו הוא צריך את זה. אבא שלי, אני חייבת להגיד ספציפית הוא אדם מדהים, הצליח לטפל בשנינו. אבל עוד פעם, זה הורה אחד על שניים. אחד מהם חדש. אחת מהם שבורה על זה שהיא איבדה את אימא שלה, ולא מצאתי את עצמי עד שמצאתי את "חמניות".

אני חלק מעמותת "חמניות" כבר חמש שנים, אם אני לא טועה. אני נמצאת בסניף הרצליה, אחד מ-25 סניפים לדעתי. נורא חשוב לי להבהיר לכם מה חמניות בכלל. במקום שהייתי של להיות לבד, ולא להבין, להרגיש שונה מכולם, פתאום הגעתי לחמניות. זו קבוצה, וזה לשבת במעגל ולראות – אוקיי. גם הוא איבד. גם הוא איבד. בסדר, אני לא לבד בזה. עכשיו ברור, זה קשה. זה כואב וזה לא נעים. אבל יש לי עוד ילדים שעברו איתי את זה. יש ילדים שיהיו איתי. יש ילדים שאחר-כך באים לאזכרות, או לפיקניק – אנחנו עושים פיקניק כל המשפחה והחברים אחרי האזכרה. לבוא, להיות ביחד. הם באים לשם, ומדברים עם המשפחה, והם מחזקים אותי. כי בסופו של עבר, מי יבין אותי יותר טוב אם לא הם.

איך הגעת לחמניות?

אבא שלי, נמצא בקבוצת פייסבוק – אלמנים אלמנות. פרסמו שם מודעה – עמותת "חמניות". אני כמובן התנגדתי. בואו, מי רוצה לדבר על זה שאיבדתי את אימא שלי. לא רוצה, לא איבדתי אותה, היא סתם בחו"ל. אבל אמרתי לעצמי, רגע, זה אומר שיש עוד יתומים חוץ ממני. זה אומר שאני לא לבד. יכול להיות ששם לא הסתכלו עליי כמסכנה. לא ירחמו עליי. לא ישפטו אותי. אני דניאל, יש לי עוד הרבה חיים אחרי. יש לי עוד הרבה לאן להתקדם. באיזשהו מקום, והדר, אני חייבת תודה ענקית על זה לכל החיים שלי. "חמניות" הצילה אותי, כי מהמקום של הילדה המסכנה. הילדה שלא רואים אותה, ולא מבינים אותה. והילדה שכואב לה, ושמשקרת לכולם – אמא שלי בחו"ל, בגלל זה היא לא פה. אימא שלי לא יכלה לבוא, היא לא יכולה לקחת אותי, היא בעבודה. זו הילדה שבאה לפה ומדברת מולכם, ואומרת לכם, כן, אימא שלי נפטרה. כן, זה כואב. כן, זה קשה. כן, הייתי מתה שיהיה לי אותה עכשיו איתי. באמת, מה לא הייתי עושה כדי שיהיה לי אותה איתי כאן יושבת לידי.

אני רוצה להגיד לכם, שאם מישהו, כמו שהדר עשתה, היה בא ומציע את העזרה האת, ואומר לי – בואי, אני איתך, הכול טוב. את לא לבד בזה. את לא היחידה. הכול יהיה בסדר, אני בטוחה שמההתחלה המצב שלי היה הרבה יותר קל מזה.

תודה רבה, דניאל. תודה רבה, את מסכימה. באמת, את שובת לב. אני בטוחה שאימא שלך כל כך גאה בך, באמת. פשוט גאווה, וכל חיוך שלך הוא ניצחון.

כיתומה בעצמי משני הורים, אני יכולה להגיד. באמת, כשהורה נפטר, האדמה נשמטת מתחת לרגליים, וצריך ללמוד ללכת מחדש. גם עם תמיכה, וגם כשיש אנשים שמבינים, ותומכים ומלווים, התחושה היא כל כך קשה, שאני באמת מאחלת שאף ילד, ואף מבוגר בגיל צעיר, גם יש מבוגרים צעירים, גם בגיל 20, שזה מעל גיל 18, זה לא דבר הכי פשוט, לא יחווה את האובדן הכול כך גדול הזה. וכשילדים צריכים להתמודד עם המציאות הזו של ללמוד ללכת לא פחות, ללמוד ללכת בעולם הזה מחדש, התפקיד שלנו הוא באמת להעניק להם את כל מה שאנחנו יכולים כדי שהם ייצאו מחוזקים, ויש דרך לצאת מחוזקים. ויש דרך לצאת מבוגרים מחוזקים, ואופטימיים, ומאושרים. ולחיות חיים מלאים וטובים. זה תלוי בנו, ובהחלטות שהשולחן הזה פה יקבל ויפעל. תודה רבה דניאל, את מדהימה באמת.

חברי כנסת, יש משהו שתרצו להוסיף? בבקשה, חברת הכנסת שטרית.

אני הבנתי שבשנת 2017, אני הבנתי שזו היוזמה של יהודה גליק, יוקם, והוקם צוות בין-משרדי לגיבוש תוכנית לאומית רב שנתית, לפחות לתחום האפוטרופסות, ולתמיכה והגנה על בגירים. ובין ההמלצות המרכזיות של הצוות, זה היה שינוי המודל של האפוטרופוסים המקצועיים ומימון המדינה, ותוך הבחנה בין קטינים לבגירים, אז רוצה לשאול קודם כל את השאלה איפה זה עומד היום, כי אני לא שומעת שהתוכנית הזאת פועלת, או שיש מישהו שקיבל אחריות. אני לא אחזור על מה שנאמר, בעיקר על ידך, גברתי היושבת-ראש, שהנושא הזה הוא ממש לא מטופל לחלוטין – אין אבא, אין אימא, אפרופו יתמות, באמת. אני מבינה את המשמעות של אין אבא ואימא גם בנושא הזה. זה אבסורד, זה מפוזר בכמות כל כך גדולה של משרדים – משרד העבודה והרווחה, והשירותים החברתיים. המוסד לביטוח לאומי. משרד הביטחון. משרד החינוך. משרד המשפטים. משרד העלייה והקליטה. כשאנחנו מסתכלים על כך הרבה משרדים, אז יש את הכול ואין כלום. זאת אומרת, לחלוטין לא רואים פה, ויש בלגאן בכל הנושא הזה של היתמות. אין שום סדר. אני לא רואה פה שום במי הגורם שמטפל באל"ף, בי"ת. המידע שחסר, עם כל הרצון הטוב להגיד, כל הכבוד למ.מ.מ. שהביא את המחקר הזה. לפחות הוא עשה לנו קצת סדר במה אין, לעומת במה יש. אז אני רק למדה מזה, שאנחנו פשוט נמצאים באיזשהו אוקיינוס, מבלי שום אפשרות לנסות ולנווט את הנושא הזה.

אחריות – אני הבנתי שיש אחריות משותפת במשרד העבודה והרווחה למשרד המשפטים, אבל זה עוד יותר יוצר בלגאן בנושא האפוטרופסות ומעבר נתונים הרציף בין המשרדים. בגדול, אני יכולה להגיד, שאני רוצה להיות מאוד אופטימית לגבי הדיון היום, אבל אני יוצאת עוד יותר מתוסכלת, שעודף משרדים ממשלתיים, עודף ביורוקרטיה וחוסר טיפול, שימו לב, איזה אבסורד. ככל שיש יותר משרדים שמטפלים, כך אותם יתומים שמוכרים, זה לא שהם לא מוכרים, הם דיי מוכרים, הם פשוט נופלים בין הכיסאות. ואם אני אלך למערכת שאני בקיאה בה פחות או יותר ועובדת איתה, מערכת החינוך, אז האבסורד הכי גדול – וראינו פה את הסיפור שהדר הביאה, של מצב שבו אין שום אינפורמציה שעוברת למערכת החינוך לגבי הילד. חברים, אתם צריכים להבין את הסיטואציה. דניאל, הצלחת להסביר קצת, ואני יודעת כמה זה קשה להסביר. אבל אני לא יודעת אם את היית צריכה לשקר, ולהגיד – אימא נמצאת פה, ואימא נמצאת שם, זאת אומרת, שהמערכת בכלל לא ידעה שאת יתומה, שזה הדבר החמור ביותר.

אגב, גם הורים ומנהלים לא תמיד מגיעים ללוויה, או לשבעה.

אז את מבינה את זה – לך תביא את אימא עכשיו. אתה לא חוזר בכלל לכיתה בלי שאימא מגיעה, או בלי אבא מגיע, ואף אחד אפילו לא יודע שבכלל אין דמות כזאת.

היו לי מורים שאמרו לי: אוקיי. אני אתקשר לאימא שלך.

רגע. אבל כשעברת בין החטיבה או מיסודי לתיכון, אני מניחה שבתיכון החדש, או בבית הספר החדש אף אחד לא ידע.

אנחנו מדברים על דבר בסיסי.

את בעצמך יזמת את זה.

היית צריכה ליזום את זה, זה לא משהו שקרה באופן אוטומטי.

אבל אי אפשר לצפות מדניאל או משאר הילדים האלה. אי אפשר לצפות מילדים בכלל להגדיר מה מצבם, זה הרי אבסורד לבוא ולהגדיר בכלל איפה אני נמצא, ומי אני ומה אני. אבל האבסורד הגדול ביותר, אתה יודע, אנחנו לא מדברים בכלל על טיפול. עוד לא הגענו – טיפול זה כבר אופטימלי, זה כבר צד אופטימלי. אנחנו מדברים על מידע, על ההכרה, ואחר-כך נתחיל לדבר. אז אין לנו בכלל את הצעדים האלה, את הצעדים הראשוניים ביותר של כמות, מי מטפל, מה מטפל, אינפורמציה שעוברת. הרי אם ילד רגיל מחטיבת הביניים מתפרע, הכול, המשטרה יודעת. ההורים יודעים. אבל אנחנו לא יודעים על ילד שהוא יתום, בוא נתחיל מזה. יכול להיות שההתנהגות שלו, יכול להיות שההתייחסות נובעת בכלל מהמצב שלו, אבל הוא לא יודע שהוא צריך להסביר את זה. אז באים להטיל את האחריות על הילד? שהילד הזה שיהיה אחראי בעצם לעצמו, עם כל מה שהוא עובר - זה דבר שני.

נושא ההכללה, מיכל, הוא לא מגיע רק לתחום הזה של יתמות. אנחנו מדברים על בריאות הנפש, שמחולקת גם היא לחמישה משרדים.

- - - שקוראים לו ילד בישראל, הוא לא קיים.

אז תנסי לקחת ממשרד הרווחה את הנושא הזה. תגידו, תקשיבו, אולי הילד אם הוא יטופל במשרד החינוך, הוא יטופל טוב יותר. אוי ואבוי איזו צעקה תקום. אם תגידי לילד במשרד החינוך, משרד הרווחה יטפל בך, אותו דבר, כל אחד שומר לעצמו את הזכות להיות אחראי, את הסמכות. אבל האחריות – אין אחריות.

חוץ מילדים יתומים. ילדים יתומים יש.

אנחנו מדברים על הרבה מאוד שאין להם אבא.

בצער רב אני אומרת שאני לא יוצאת אופטימית. אני מכירה אותך ברמה האישית, מיכל, ואני יודעת שאת לא אחת שמוותרת, ואת פועלת כלביאה בהרבה מאוד נושאים. את מבינה, זה צריך להיות חריש, להתחיל את זה מלמטה, ולעלות למעלה למעלה. בכלל, כל דבר שקשור לילדים, אותי, ברמה האישית מזעזע. לצערי הרב, זה נשאר פה.

לא. לא. הילדים מוזנחים במדינת ישראל. אני אגיד את זה עוד הפעם. ואני רוצה לראות את הבן-אדם שיגיד לי שאני לא צודקת, כי הוא מזה ירים לי להנחתה, ואני מאוד אשמח לנהל את הדיון רק על זה. הינה, אני מאשימה את משרדי הממשלה, ואת ממשלות ישראל לדורותיהם על אי טיפול בילדי ישראל. עכשיו, אם יש מישהו שמתנגד למילים שאני אומרת – מוזמן לתקוף אותי על הנושא הזה, ומוזמן לעשות דיון. אגב, אני מאוד אשמח תקשורתי, כדי שכלל הציבור יידע זאת.

עוד נקודה חשובה, והיא חשובה מאוד, שהיא מלווה אותנו כמדינה. אני מאוד מעריכה את מה שאתם עושים בחמניות. אני אומרת, תודה לאל שלפחות אתם קיימים. אבל המדינה שמסירה אחריות ומעבירה כל דבר – אבל מילא, אתה יודע, יכול להיות מצב שבו יש קורונה כמו בשנתיים האחרונות, ואז אין תקציבים, ואז אין תרומות. ואז אין זה, ואז נוצר מצב שילדים נוספים שמתווספים למערכת, לצערנו הרב, כל יום, כל יום, הם גם הופכים – אתה יודע עוד יותר אחורה, כי אין אף אחד שמטפל בהם.

לעמותת חמניות בפריפריה, אלפי ילדים ברשימות המתנה. במרכז אנחנו מסודרים, אבל בפריפריה אלפי ילדים. רשימות המתנה, ומה קורה בזמן הזה? כלום.

שהמדינה אחר כך משלמת כפול ומכופל על הטיפול בהם כשהם מגיעים למה שפרסת אחר-כך.

תודה, חברת הכנסת שטרית.

אגב, באופן כללי, המדינה לא חושבת כך, לצערנו הרב, בהרבה מאוד נושאים, לא רק בנושאי ילדים. אם המדינה הייתה עסק פרטי, הייתה פושטת רגל מזמן. החישוב גם הכלכלי, מילא האנושי, הטיפולי, האכפתי. באופן כללי, המדינה לא חושבת איך אני משקיע פה, כדי לחסוך אחר כך שם. ברמה הכי קרה וכלכלית, המדינה לא עושה את החישובים האלה וחבל.

חבר הכנסת יעקב אשר. בבקשה.

תודה לך, גברתי היושבת-ראש, אני מודה לך על הדיון הזה. הודיתי בזמנו, ומודה גם היום, חבר הכנסת לשעבר, גליק, שיזם את הדיון בקדנציה הקודמת. הנושא עלה לשולחן, לצערי, לא היו התקדמויות משמעותיות בעניין הזה. אני חושב שטוב שיהיה. אנחנו צריכים להבין דבר אחד. ילד יתום זאת הגדרה. זאת אומרת, זו הגדרה נפשית, פיזיולוגית, הכול. יש לזה גם יתרונות. לפעמים יש ילדים שהתייתמו בגיל צעיר, ובגלל שהם היו צריכים לקחת אחריות על עצמם, הגיעו רחוק מאוד. דווקא לקחו את העוצמות שלהם ובנו את עצמם, אבל לא כולם כאלה, אולי אפילו רובם לא. הם היו מקבלים את החיזוק בהתחלה, חיזוק הנכון ואת ההגדרה הנכונה, הם לא יגיעו לזה, ולא רק שלא יגיעו לזה – הם יגיעו למקומות שאנחנו לא רוצים שאף אחד יגיע.

יש פה בעיה אחת שחייבת להיות הגדרה. הרי אנחנו יודעים למשל בנושא של חינוך מיוחד, או בעזרה, משרד החינוך מלא בוועדות השמה כאלה ואחרות על כל נושא שהוא – תקשורת בתקשורת. אם את שואלת אותי לאן אנחנו צריכים להגיע בסוף – איך? נדבר עוד. אני אומר לך עוד פעם, אם את תיקחי את זה כפרויקט שלך, אנחנו נלווה את זה עד הסוף הטוב של זה. אבל ההגדרה צריכה להיות, שילד כזה, ברגע שהוא מוכרז כיתום, הוא חייב מנטור, או איזושהי עין שבוחנת אותו. עין שגם מאבחנת אותו כגילאים שונים. האח שלה שהיה קטן, הוא היה בן חודש. אבל הסיפור משתנה לגמרי כשהוא בן 7, או שהוא בן 17, או בן 16. חייב להיות ליווי לעניין הזה. חייב להיות אבחון. אני חושב שמשרד החינוך, יש לו פה תפקיד. אגיע לעניין הזה.

אני רוצה להגיד עוד דבר, שלדעתי, חלק מהטיפול גם צריך להיות באבא, או באם. זאת אומרת, הורה חזק, אז היתום הוא חזק. אם האבא הוא מחוזק, אז הוא יודע לחזק את הילדים שלו. ולכן, החשיבות הזאת מאוד גדולה. אני מדבר בגדול, כי אני לא חושב שאוכל להיכנס לזה.

חבר הכנסת אשר, זה כל כך נכון מה שאתה אומר. אני קיבלתי פנייה לפני שבועיים. משרד הבריאות לא נמצא איתנו בדיון וחבל. אבל פנתה אליי אלמנה שבעלה נרצח, חברה הערבית, והיא אומרת לי, תשמעי, אני רוצה לרשום את הבן שלי, בן אחד יחיד, לרכיבה טיפולית. הילד מסתגר בבית, הוא מראה חרדות. אני רוצה טיפול נפשי, אבל התור הוא תור כל כך ארוך שאין לי סיכוי. היא ישר מתחילה לתרץ - אני בסדר. אני לא צריכה. אני אלך לטיפול, אני כבר אסתדר. ככה במין רעדה כזאת שאני לא אקשור דבר בדבר, שזה לא יהיה גדול מדיי לטיפול.

צריכים לחכות בתור. צריך לרוץ ולבדוק עם האימא האם הוא מקבל טיפולי תרפיה כאלה ואחרים - כן או לא.

מיצוי זכויות – הרי הביטוח לאומי פוגש אותם בכל השלבים, הוא חייב לפגוש אותם. הכול מתחיל מהבטיח הלאומי. כמו שהוא פונה לזקן, הוא צריך לפנות ליתום.

לכן, אני אומר מעמד, שהמעד הזה מביא בסוף להגדרות. יש הגדרות כאלה, והגדרות אחרות, כמו שבכל תחום. אבל יש פה דברים שקשורים לחינוך. יש דברים שקשורים לנושאים אחרים - כלכליים כאלה ואחרים. מיצוי הזכויות והגדרה של בן-אדם, אין ספק שזה הדבר. משם זה חייב להתחיל. יכול להיות שצריך דווקא לרתום את הביטוח הלאומי לעניין הזה לא רק בשביל הכסף בסוף. הביטוח הלאומי לבד הוא לא מספיק, נצטרך אחר כך לחבר עוד נושאים. אני רוצה לשבח את הפעילות של "חמניות". עצם זה שאתן לוקחות לתפקידים בתוך העמותה, גם את אלה שחוו את זה, זה הרבה יותר חזק. אני לפחות מכיר עוד עמותה אחת שמטפלת בציבור החרדי "זה לזה", שעושים עבודת קודש, מאוד לא מאורגנת ברמה המדינתית, אלא אמון על הלב של האנשים.

הם נמצאים בזום. אם נספיק נעלה אותם.

ואם לא, אפשר גם בישיבה הבאה. אבל שוב, שם הרציונל שלהם הוא להתחיל עם האלמנות, עם האימהות בדרך כלל שהן יותר חלשות, מאשר גברים שנשארים לבד, וכמובן, עובר לילדים. אני, כראש עיר בבני-ברק, וגם כחבר כנסת, מקפיד להגיע לאירועים שלהם, לבר-מצווה, ולאירועים בכל חג שעושים להן את השמחה. יש שם המון דברים. גם זכינו לעשות מועדון - צריך לראות את זה. אני הקציתי להם בזמנו מקום בעירייה, מועדון שהאלמנות מגיעות בערב. זה המועדון החברתי שלהן. זה הגיבוי שלהן. זה הקבוצות שלהן, וכל מה שזה נותן מסביב. צריך גם לקחת בחשבון, גם במגזר הערבי, וגם במגזר החרדי, שיתמות במגזר כללי יכולה להיות שהאבא או האימא נשארים עוד שתיים או שלושה יתומים. תחשבי מה קורה שנשארים עם שבעה יתומים, או שמונה יתומים בגילאים קטנים.

במועדון יש אימא ל-15 ילדים. היא אומרת לנו - זה המקום היחיד שאני מרימה רגליים ולא עושה כלום.

הילד המתבגר הוא בטיפול אחר, והילד הקטן הוא בטיפול אחר. הנושא הזה שמקבל הכרה במשרד החינוך לכל הטיפול, לא יכול להיות שמורות, או מנהלות או מנהלים בבתי-ספר לא מחויבים באופן רשמי. ברגע שיש להם תלמיד או תלמידה שהתייתמה, בטח אם זה קרה בבית-הספר, הם צריכים ללוות את זה ממורה למורה. כל שנה שמחליפים מורה, להגיד, תדעי, תתייעצי עם היועצת, תלמדי את התיק שלה. זה חייב לבוא בצורה מלאה. חונכות – זה המנטור. יש פרויקטים של חונכות, הם קיימים לילדים שמתקשים. לילדים בסיכון. פה חייב להיות אוטומטית חונך, כי החונך בעצם או במקום האבא שעושה את השיעורים.

אנחנו הקמנו השנה בנות שרות לאומי שנכנסות בסיוע השפ"ח של משרד החינוך. 16 בנות שרות לאומי נכנסות למשפחות.

גם ההתייחסות, אם זה ילד יתום שיש לו מוגבלות רפואית – זה סיפור אחר. אם זה מכירים שילד יתום משני הורים, או שההורה נותר בחיים אינו מפרנס, או לא מתפקד, שגם זה סיפור בפני עצמו, שצריך לדעת לאן זה הולך.

דבר אחד אני רוצה לומר. אפשר לעשות. אם נתמיד בזה. אם נבנה תוכנית ביחד עם משרדי הממשלה, ולא שיהיה מצב שמשרד אחד לא יגיע או כן יגיע, אני לא יודע מה התפקיד של משרד הבריאות, אני בטוח שיש לו פה תפקיד בתוך העניין הזה, במיוחד שחלק מהעניינים של בריאות הנפש קיים שם ויכול להיות שהוא צריך את העזרה הזאת.

המדינה, אני מצפה מפקידי האוצר, כמו שהם יודעים לשכנע אותנו תמיד למה טוב לעשות כך וכך, כי זה חוסך הרבה כסף, וזה יביא למדינה הרבה. פה לא צריך להיות כלכלן כדי להבין. ילד שמגיע לטיפול אחר כך של עובד סוציאלי או מגיע לפנימייה, או מגיע למעצר, או מגיע לברזלים, או נושר, בגלל שהוא לא קיבל את הטיפול שלו, עולה למדינה עשרות מונים ממה שיעלה להם תוכנית אחת נכונה שתטפל באופן רוחבי בכול. תודה רבה.

תודה רבה לחבר הכנסת יעקב אשר.

חבר הכנסת לשעבר, יהודה גליק. בבקשה.

בוקר טוב לך, מיכל, ותודה רבה, רבה על הדיון הזה. אני זוכר שפעם ראשונה כשיזמתי דיון בכנסת ישראל אי פעם בנושא היתומים, בוועדת הרווחה. אחר-כך פה פעם ראשונה אצל תמר זנדברג. ואני שמח תמיד אלה שממשיכים את מה שהתחלנו. ההשקה זה לא קונץ'. אז יישר לך כוח, מיכל.

אתם יודעים, כשהוקמה המדינה, הגיעו הרבה מאוד עולים יתומים מחו"ל, והוקמו בתי יתומים. בתי יתומים, בתים שכל מי שגדל בהם זה יתום. האם היום יש בישראל בתי יתומים? אין. יש 12 אלף בתי יתומים בישראל. כלומר, כל בית שבו נפטר ההורה, המנהלת של בית היתומים היא האימא. וכמו שאמר נכון חבר הכנסת יעקב אשר. אנחנו צריכים לתת דבר ראשון תמיכה להורה. אנחנו פה בארגון "אמיצים", הארגון הראשון שהוקם במדינת ישראל, אלמנות, יתומים צעירים שבאמת אומר – ילד מוצלח, הוא יהיה שההורה שלו יהיה חזק. כי המשפחה שלו היא זו שנפגעה, ולא הילד נפגע. ולכן, לא צריך להתמקד בילד, אלא להתמקד במשפחה. ולכן, הפגיעה היא במשפחה. ומה שצריך לעשות – לא, אף גוף לא צריך להיכנס במקום הורה, אלא לחזק את אותו הורה שורד, וזה הדבר הכי משמעותי. אמרת להדליק משואה, הצענו לך להציע חוק – יום הוקרה מדי שנה למשפחות היתומים, כי אותה מגדלת שמגדלת כל היום, כל יום נופל על כתפיה, ומדינת ישראל לא עושה כלום. אגב, אני עושה עבודת מחקר באוניברסיטה על הטיפול באלמנות ויתומים. כבר בחוקי המזרח הקדום, המנהיגים התגאו שהתפקיד שלהם הוא להגן על האלמנה והיתום. ולא יכול להיות שבמדינת ישראל אין אף חקיקה בנושא אלמנות ויתומים.

ולכן, החובה שלנו, כמו שאמרה פה הדס, השגנו לראשונה מימון של מדינת ישראל כפיילוט – 16 תקנים לבנות שרות לאומי שנכנסות – כמו שיש פרויקט עם "והדרת", שנכנסים לסייע לקשישים. צריך שייכנסו בנות שרות לאומי ולסייע בתוך הבית לילד, כי הילד לא צריך להיות מיוחד ויוצא דופן.

חבר הכנסת גליק, מדברים על שרות לאומי. עכשיו גם על כניסה כסייעות, כי אין מספיק סייעות. אז אני אומרת, מדינת ישראל תראו מה קורה. יש נכס – במקום שהמדינה תיקח אחריות על ילדי ישראל, ותגיד – חבר'ה, אנחנו משקיעים בילדים. במקום להגיד, אה, רגע, יש כאן איזה נכס – בנות שרות לאומי, בואו ניקח אותן גם לזה.

אגב, זה פרויקט שמדינת ישראל לקחה על עצמה. באמת, תודה לרשות לביטחון קהילתי במשרד לבטחון פנים, אגב, שהובילה אותה לפני זה אורלי לוי, לשעבר. ופינסקי שהרים את זה. אמר – פיילוט, אני עושה את זה. הרעיון הוא שבהמשך המדינה והרשויות יעשו את הדבר הזה.

אני רוצה לומר. יש גוף ממשלתי ש-ביי דה-פינישיין, בהגדרתו הוא אחראי על היתומים. הגוף הזה קוראים לו – האפוטרופוס הכללי. בכותרת שלו כתוב: לשמש אביהם של יתומים. א-ממ-ה, כשאתה מגיע לשם, אין אף דלת שאף יתום יכול לדפוק שם. אולי בדיון אחר בנושא צו הירושה, תראו עד כמה האפוטרופוס הכללי רק מהווה גורם מזיק לילדים האלה היתומים. אז הנושא הזה הוא נושא חשוב. צודק מאוד כל מה שאמר חבר הכנסת אשר. לא יכול להיות שילד לא יהיה לו מעמד, שלא יהיה חוק מעמד משפחות היתומים, כשילד גדל במשפחת יתומים, שיהיה לו כתוב, שיהיה מעמד. שיהיה לו קדימות בטיפול בסוסים, כמו שאמרת. שיהיה לו קדימות בכל התוכנית. אולי יש ילדים שההורה נפטר, ויש יחסי ציבור טובים. כל ילד שהאבא נפטר בתאונת דרכים יש כותרת בעיתון. אבל רוב הילדים שנפטרו מסרטן, שוכחים מיד אחרי זה.

אני אסיים בזה. אנחנו בשבוע הזה מחלקים 3,000 חבילות אור, ל-3,000 ילדים יתומים. אתמול נשלחו החבילות לאילת. הבוקר לקריית שמונה. הבאנו בשבילך, כי את רצית להביא לילד שביקשת להביא לו חבילה.

אנחנו נוסיף. ו-3,000 ילדים יתומים שרשומים אצלנו, שנרשמו. אנחנו לא נותנים את זה לא בכוח. ואנחנו לא נותנים את זה ליד הדלת ובורחים. זה 3,000 ילדים שנרשמו. שההורה רשם את הילדים שלו. וזה 3,000 ילדים מתחת לגיל 14 שיש אצלנו ברשימות.

באמת, מדינת ישראל צריכה להיכנס לנושא הזה, לאחר ש-74 שנה לא לקחה את זה על עצמה. כל הנושא של האלמנים והאלמנות לא נלקחו. ולכן, הסיפור הזה של להרים, כמו שאמרת – להרים משואה ליום הוקרה לאותם ילדים שמגדלים. כי ככל שההורה ירגיש שהוא חזק יותר – הילדים יהיו מוצלחים יותר.

הערה קטנה. המסמך הזה הוא מסמך שנכתב על-ידי עמותת "חמניות", שבאמת עשתה עבודה, היא עשתה עבודה עם משרד הרווחה. ולכן, משרד הרווחה בדק כמה מכורים יש. לא בדקו כמה סטודנטים וכמה פיזיקאים יש, וכמה פרופסורים באוניברסיטה יש. יצא מפה דבר שאתמול יצר כעס מאוד גדול כאילו אוכלוסיית היתומים היא אוכלוסיית קצה. אוכלוסיית היתומים ב-95% זה דניאל, בחורה מושלמת ומצוינת. אין ספק שצריך להיזהר מלשלוח הודעות באס-אם-אס – 25% סיכוי שיתום יהיה ילד מזונה - בואו תתרמו תרומה. זה לא מכובד. אני מבקש. אלמנות התקשרו ובכו – מה זה הדבר הזה? איך אתם עושים לנו את זה?

יתרה, בישראל סיכוי של פי 25 להידרדר לזנות. מדינת ישראל משקיעה בילדים יתומים - - - נודה לתרומתך. על זה צריך לבקש סליחה.

מי הוציא את זה?

"חמניות". אס-אם-אס של חמניות מאתמול בלילה. אתם צריכים לבקש סליחה מכל האלמנות והאלמנים הצעירים, וכל היתומים בישראל.

אני ממש מעדיפה לא להיכנס לדברים האלה. בעיקר אני חושבת שבסוף כולנו במטרה אחת – לעשות למען.

אנחנו לא פה בשביל לתרום כסף ל"אמיצים" על חשבון יתומים...

אני רק אגיד משהו אחד נורא חשוב לציין. אני התייתמתי בעצמי בגיל 14, כמו שאנחנו יודעים. לא אמרתי על עצמי דברים כאלה, ואני גם לא אומרת אותם על אחרים. אנחנו מדברים פה על סיכויים, ואנחנו מדברים על מדינת ישראל שצריכה לעשות יותר למען יתומים ולמען אלמנות.

סליחה. הדס. האשמת פה רגע את הדר. אני נותנת לך תגובה קצרה, וגם הדס לסיים.

חשוב לי להגיד, בלי קשר, או עם קשר לאס.אם.אס, בסוף העשייה אמורה להיעשות למען יתומי ישראל.

לא להשחיר את פניהם...

אף אחד לא מנסה להשחיר פניו של אף אחד. גם אני התייתמתי בעצמי בגיל 14. אני לא אומרת על עצמי גם דברים כאלה.

צריך מאוד להיזהר. מאוד להיזהר עם יתומים.

משפט אחרון. לאור זאת, אני דוחה על הסף את המסקנות, את ההמלצות של המסמך הזה. לא צריך שמשרד הרווחה יטפל בילדים היתומים. ילדי היתומים לא צריכים שעובדת סוציאלית תיכנס ותגיד – רבותיי, יש פה כלים בכיור, בוא נוציא את הילדים לאומנה. לא צריך שמשרד הרווחה יוביל את זה. ולכן, 90% מהאלמנות לא רוצות שיבוא אליהן איש רווחה. צריך לתת להן מעמד, והמעמד הזה צריך להיות מכובד. להערכתי, זה צריך להיות במשרד מכובד כמו משרד המשפטים, או משרד אחר שהרווחה שותפה בזה. אבל לא יכול להיות שמי שיוביל את זה, זה מי שמוביל את אותם מקרי רווחה. משפחות האלמנות הן לא משפחות רווחה. תודה.

גם נגיד שמשרד המשפטים, מנכ"ל משרד המשפטים, לשעבר, שישבנו איתה, אמרה שהיא תשמח מאוד לעזור. גם סיגל יעקבי אמרה - היא תשמח לקחת על עצמה להיות יושב-ראש שולחן עגול שכזה. זה בידיים שלך. ממש נשמח. אני רוצה להגיד קודם כל תודה רבה, חברת הכנסת מיכל שיר סגמן, על הטוב ועל האהבה הרבה שיש לך לנושא הזה.

אנחנו, ארגון "אמיצים", אנחנו מייצגים 12 אלף אלמנים ואלמנות צעירים. אנשים צעירים שנפל עליהם ביום בהיר אחד המכה הכי גדולה והטרגדיה הכי גדולה שנקראת – אלמנות, אלמנים ויתומים. מדובר באנשים שהיו בטוחים שהכול פתוח לפניהם, והכול הולך להיות מקסים, וברגע אחד אחריות של שניים הפכה להיות על כתפיים של בן אדם אחד שבור. אנחנו מייצגים הורים לילדים נורמטיביים, לא בסיכון. אנחנו גם מייצגים את הילדים בסיכון, יש אצלנו הכול בכול מכול. אבל יש לנו מועדונים להורים עם הילדים ביחד. ההורים מגיעים ביחד עם הילדים, הם מקבלים שם פינוק, מה שהם צריכים. מה הם צריכים? הורה שנופל עליו דבר כזה מה הוא צריך? הוא צריך זוג ידיים שיעזרו לו. הוא צריך מישהו שיבוא פשוט ויעזור לו עם הדברים. לא להתחיל עכשיו אבחונים. ולא להתחיל עכשיו טיפולים רגשיים. ילדים לא אוהבים לדבר עם הפסיכולוגית כל כך הרבה. הם רוצים לשחק. הם רוצים להיות עם ההורה שלהם. אנחנו מאפשרים להם במועדונים של "אמיצים" בדיוק את הדבר הזה – לבוא, להרים זוג רגליים ושהתפנקו עם ארוחה טובה, עם משחקים, עם פעילויות. הכול נעשה למען החוזק והחוסן של ההורה, כי ההורה כאן הוא זה שמחזיק את הילדים, אין אפס בכלל, מי מחזיק את הילדים.

מי ייכנס לתוך הבית שלי. אני הייתי אלמנה צעירה בת 29, עם ארבעה ילדים קטנים, הגדול היה בן 7 והקטנה הייתה בת שבעה חודשים. אני רוצה שעובדת סוציאלית תבוא ותגיד לי מה לעשות עם הילדים שלי, ואיך לקחת אותם ומה יהיה איתם? אני רוצה עזה וסיוע. קודם כל, בנות שרות לאומי שייכנסו אליי הביתה ויעזרו לי. יעזרו לי עם הזמן שלהם. עם הזמן שלי. יפנו לי זמן לעשות עוד כמה שיחות. יפנו לי זמן לעשות עוד כמה דברים. אל"ף, בי"ת – אין. מדינת ישראל לא נותנת את זה היום. אני רוצה להגיד גם, לפני ארבע שנים מישהו בא ואמר לי, תקשיבי, את מתעסקת עם אלמנות ואלמנים צעירים? עם ילדים יתומים קטנים? את צריכה אגה חברתי. אמרתי מה זה אגה חברתי? אמרו לי, זה מאוד פשוט. את צריכה להוכיח שבעוד עשר שנים או עשרים שנה, הילדים האלה, והמשפחות האלה, יעלו למדינת ישראל 50 מיליארד שקל. את עכשיו רוצה רק 5 מיליון שקל, ואז את חוסכת למדינת ישראל את כל הכסף הזה וזהו. אמרתי, איך אני עושה את זה? אה, זה מאוד פשוט. את צריכה להוכיח כמה ילדים נמצאים בכלא. אמרתי, אתם נורמליים? אני מדברת על הילדים שלי. אני מדברת על הילדים של חברות שלי, האלמנים והאלמנות הצעירים. הילדים שלנו לא בכלא, הילדים שלנו גם לא יהיו בכלא – אין סיבה. מה זה הדבר הזה? אני לא אשחיר את פניהם של המשפחות שלי.

ולכן, הלכתי וחיפשתי ומצאתי מחקרים אחרים – הפוכים, לא סיכונים אלא סיכויים. גיליתי שהילדים היתומים הם קצת כמו הילדים המחוננים. תקשיבי, מיכל, המחוננים. הילדים המחוננים, האם היינו אומרים במדינת ישראל שלא נשקיע בילדים המחוננים? ילדים יתומים בארצות הברית, הוכחו עד גיל 16, הם בודקים שם את הילדים היתומים, 26% מהמדענים המשפיעים בארצות הברית היו יתומים עד גיל 16. את יודעת מה זה, את יודעת מה זה מיכל. 26% מהמדענים המשפיעים. הילדים היתומים יש להם סיכוי מטורף, ואנחנו צריכים להשקיע בהם בגלל מי שהם. בגלל העובדה שהם יתומים ויש להם סיכוי מטורף. הם צריכים לקבל מענים ייחודיים. הם צריכים לקבל קהילה של משפחות שנפגשות ללא דרישה מוקדמת, ומנוהלת לא על-ידי נוער, אלא מנוהלת על-ידי מבוגרים.

אנחנו רוצים להגיד דבר אחד מאוד חשוב. היהדות פורסת חסות על האלמנות והיתומים. איזה סוג חסות היא פורסת? היא פורסת על תחום המשפט, על התחום הכלכלי. על שגשוג, זה מה שהיהדות מצפה ואומרת על אלמנות ועל יתומים. מסתבר שיש כבר גוף ממשלתי כזה במדינת ישראל, שהוא אחראי על משפחות היתומים. רק צריך למתוח לו את האחריות – זה משרד המשפטים. זה האפוטרופוס הכללי. אנחנו צריכים שיהיה לא רק משפטי-כלכלי, אלא משפטי-כלכלי משגשג. אנחנו רוצים שתהיה מחלקה במשרד המשפטים לאלמנות, אלמנים צעירים עם ילדים יתומים. הם מחזיקים את הילדים. הם הבית. הם העולים שאנחנו מדברים עליו. תודה.

תודה רבה. אני רק רוצה לציין שזה יהיה ברור - חס וחלילה, הוועדה הזאת לא יוצאת עם איזושהי אמירה שיש בעיה עם אלמנים, עם אלמנות, עם ההורים, עם הבתים של אותם הילדים היתומים. חס וחלילה. זאת לא הייתה הכוונה לא של אף אחד מהמשתתפים פה, ובוודאי לא של הוועדה עצמה.

תודה על הדיון החשוב הזה. אנחנו יושבים פה יום אחר יום, וכל הזמן אנחנו אומרים לעצמנו, איזה אבסורד שבכלל צריכים לקיים דיון על דברים כל כך בסיסיים. שמעתי את דניאלה, היא גיבורה. היום בכל ועדה מצטטים, ובכל אירוע ובכל כנס מצטטים ציטוטים מיאנוש קורצ'ק. אבל אני רוצה לומר, יתומים יש בכל תקופה, בכל מגזר, בכל חברה, ואנחנו צריכים להתייחס אליהם כרגע, ולשים עליהם זרקור.

עלו שאלות כן רווחה, לא רווחה. אני חושבת שבכלל, אנחנו חוזרים לשאלה מאוד בסיסית לשאול את הילד, מה הילד הזה צריך. כל אחד צריך משהו אחר. ויכול להיות שאחד צריך את הרווחה, ואחד את השלטון המקומי. ואחד זה באמת היועצת של בית-הספר. אבל שאין מסד נתונים, בלי שרואים את הילדים האלה שהם מתחת לרדאר, אף אחד בעצם לא יכול לתפור להם את אותה חליפת תמיכה וליווי סופר ייחודיים. אני אסכם במילה. אגיד כמו שאמרו פה. אחד הציוויים הכי חד משמעיים במקורות, זה באמת התמיכה ביתום ואלמנה. וזה לא רק עניין כלכלי, זה עניין רגשי. זה עניין שכל אחד מהחברה יש לו אחריות להיכנס מתחת לאלונקה ולהיות המשפחה. כולנו הופכים להיות המשפחה של אותו יתום ואלמנה. אני חושבת שזה המסר שצריך לצאת פה מהוועדה. ברמה היישומית. בכל אחד מהמשרדים – רפרנט, גורם מתכלל, שייקח תחת ידיו את פניית תוכניות הטיפול לילדים, לילדים שצריכים. שלא צריכים לבוא ולהגיד – אימא שלי נפטרה, אני צריך עזרה. אלא צריכים בעצם לגשת אליו, ובאמת, לתת לו את כל מה שהוא צריך, והוא יודע מה הוא צריך.

תודה רבה לירון.

ממש בקצרה, בקי כהן קשת, הפורום "למאבק בעוני". לאחר מכן, שלומי, מארגון אלמנות ויתומי צה"ל. ממש חצי דקה, ואנחנו עוברים אל המוסד לביטוח לאומי. אחריו – משרד הרווחה. בקצרה. תודה.

אני אקצר בשתי משפטים. אנחנו יודעים שחיים בעוני. כתנאי מצטבר למצבים נוספים, וכמובן, יתמות לא רק נשוא הדיון הזה, אלא גם מאוד משמעותי. כמובן, הוא מכפיל מאוד משמעותי. שמענו פה כל מיני נתונים על השורה התחתונה לאן עלולים להגיע ילדים, ועל חוסר מיצוי זכויות. אנחנו יודעים שבעצם משפחות מוחלשות, כשבעצם מגיעים למצב כגון יתמות, המצב שם הרבה יותר חמור מאשר משפחות אחרות. ולכן אנחנו רואים אחריות עליונה של המדינה ככלל. הנושא הזה של רפרנט בכל משרד, נראה לנו מאוד נכון. גם הנושא של חקיקה, ובלבד שיהיה לה תקציבים ראויים. לומר, שהיועצת צריכה להיות אחראית כשאין ליועצת שעות, אלא מספר בודד למאות ילדים, ואמירה ריקה. כלומר, החשיבה צריכה להיות כזו שבאה עם משאבים כדי שזו תהיה אפשרות ממשית לקיים אותה. תודה. הדיון מאוד חשוב.

תודה רבה. ואחת הבעיות שאנחנו עכשיו חוזרים אליה, זה שילד הוא לא מערכת החינוך. ילד – הוא חינוך. הוא בריאות. הוא רווחה. הוא ביטחון פנים. הוא משפטים. ילד הוא מכלול, הוא מכלול שלם. וכשילד עובר משהו, הוא לא רק מערכת חינוך, הוא גם מערכת החינוך. ברגע שהמדינה לא מתייחסת לזה בצורה כזו גם ככה זה נראה רמת התוצאה. תודה רבה.

בבקשה, שלומי נחומסון, ארגון אלמנות ויתומים ויתומי צה"ל. בבקשה.

בבקשה, בקצרה, הדיון היום, מבלי לרגע להמעיט בחשיבותם של אלמנות ויתומי צה"ל בכלל, אבל זה כבר נושא לדיון נפרד ושונה. במשפט.

תודה רבה על עצם קיום הדיון. אני כן חייב להגיד, שיצא לי ללוות למעלה מ-1,000 יתומים צעירים עד היום ב-11 שנותיי בארגון, ואני עד למצבי קיצון. זאת אומרת, יש לא מעט מצבי קצה באחוזים גדולים יותר מאשר באוכלוסייה. חלילה לי מלהשחיר את אלמנות ויתומי צה"ל. אבל ככל שהולכים אחורה בשנים, ורואים שבשנים מוקדמות היה פחות סיוע. היום הסיוע עם משרד הביטחון יש שיתוף פעולה נהדר. ואגף משפחות עבר כברת דרך ונותן סיוע הוליסטי ומקיף. אבל ככל שהולכים אחורה, רואים יותר ויותר מתחים באוכלוסייה הזו של יתומים שחוו מצבי קיצון על כל הספקטרום שהדר הציגה.

סליחה שאתה אומר את זה על אלמנות ויתומי צה"ל. האחים השכולים, בכללם גם קטינים רחוקים מאוד מלקבל איזשהו סיוע או תמיכה – זה יהיה כאן דיון מיוחד בוועדה הזו בנושא הזה.

אני מסכים. אני חושב שצריך להיות שיח רב משרדי בנושא. אבל צריך להיות גורם אחד שמתכלל. אי-אפשר שיהיו כמה גורמים שמתכללים. צריך להיות גורם אחד. אני יכול להגיד שבמשרד הביטחון היום נכנסות עובדות סוציאליים לבתים של המשפחות השכולות. ברגע שנוצר מערכת יחסים שמבוססת על אמון גם בן-אישי, אבל גם ביכולות של אותה עובדת סוציאלית באמת להניע איזשהו שינוי, אז הליווי הופך להיות אפקטיבי. אני כן מציע שיהיה גורם אחד מתכלל, אבל שהשיח יהיה רב משרדי.

הנושא השלישי שאני מציע הוא בעצם פרספקטיבה, וזה היתומים הבוגרים. אנחנו רואים היום על היתומים הבוגרים – יש לנו קהילה של יתומים בוגרים בארגון. אנחנו רואים את ההשלכות העמוקות והחדות של החוויה הזו של האובדן בילדות על מי שהם היום בתור בוגרים, בתור אבות צעירים, אפילו בתור סבים וסבתות שלא חוו את המודל הזוגי הזה במהלך הילדות. אפשר ללמוד הרבה מהפרספקטיבה הזו. רק אתמול השיק שר הביטחון בני גנץ, ועדה ציבורית לבחינת המעמד ואופן הטיפול ביתומי צה"ל הבוגרים. אני מציע, שוב, כפרספקטיבה, ללוות את העבודה של הועדה הזו, כדי לגזור אחורה מה אפשר לעשות ליתומים הצעירים של היום, שלא יגיעו לאותם מצבי סיכום שהציגו. אני חייב להודות שהיה לי למידת עמיתים עם עמותת "חמניות" ועם הדר. אני רוצה להודות לך על כל המאמצים שלך בתחום הזה.

תודה רבה.

תודה רבה. אני שוב אומר, הצעד של שר הביטחון הוא צעד מאוד מבורך. ועם זאת, יש אחים ואחיות שכולים שלא רק שמשרד הביטחון לא רואה אותם, לא מכיר בהם, לא מטפל בהם - הוא עוד מעז לחסוך על גבם כסף, כשהוא לא מספר להם, כי הם לא זכאים לקבל דואר. אגב, אם מישהו תהה, הם לא זכאים לקבל דואר. אז יש להם זכויות בחוק, אף אחד לא מספר להם, וכך הם חוסכים על גבם כסף. אבל כמו שאמרתי, זה דיון אחר, זה יהיה עוד צעד מבורך. שר הביטחון יכול לעשות בנושא הזה, במיוחד שמדובר על קטינים, ומדינה ששולחת את החיילים שלה למבצעים, ויש להם אחים קטנים בבית. מדברים על אלמנות, מדברים על יתומים. אף אחד לא מדבר על האחים שצריכים להחזיק על הכתפיים שלהם הרבה מאוד פעמים את ההורים. ורק כשהם גדלים והופכים להיות בוגרים, מתחילים להבין שקרה להם איזשהו משהו. כלומר, הנזק פה הוא נזק כפול מבחינת הטיפול הרגשי. תודה רבה.

בבקשה, מועצת התלמידים.

דיברתם על כל הנושאים המרכזיים. אני כן עוד איזושהי נקודה. אם אמרנו שבבית הספר לא יודעים. הם לא יודעים שיש ילד יתום – אז אין גם את התמיכה דיברנו קודם על יועצות בבית הספר. יש בבית ספר יותר מיועצות. יש בבית הספר פסיכולוגים, אבל אנחנו לא מגיעים אליהם.

למה?

כי לא מספרים לנו. אם התייתמתי בגיל 14. אם אני לא הייתי הולכת ליועצת בית הספר ושואלת מה אפשר לעשות – אם אימא שלי לא הייתה באה מתוך המערכת, אני לא הייתי יודעת שיש בבית-הספר פסיכולוג שאפשר לדבר איתו. פסיכולוג באופן פרטי יכול לעלות גם עשרות אלפי שקלים. אם המערכת בבית הספר לא תיתן את התמיכה הזאת – ניחא יועצות, גוף שמוסמך לטפל בזה בתוך בית הספר, אם לא נקבל את התמיכה, זה משהו שמאוד חבל.

הבעת חוסר האונים כשאתה מדבר עם הורה, לפעמים הוא בא עם כל כך חוסר אונים, כי הוא לא יודע לטפל בזה. יועצות דיברנו, וכמובן, פסיכולוגים. אבל להכשיר את המורים המחנכים. להכשיר את הצוות החינוכי שלא יודע איך לטפל, לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה. לא יודע איך להגיב לך כשאתה מספר משהו כזה, זה רגעי משבר כל כך קשים שתלמיד חווה בבית ספר, כשבא מורה ולא יודע איך להגיב. אז המורה תחושת אונים, ואתה בתחושת חוסר אונים כשאין לך תמיכה בבית הספר, אז אתה מתפרק. ולא תמיד בבית, גם עד כמה שהתמיכה יכולה להיות רחבה בבית, לא תמיד גם בבית יודעים איך לטפל בסיטואציה, והתמיכה הזאת חייבת לבוא מכל הגופים.

אני אגיד במשפט. אתמול בבית-הספר הביאו לנו להרצאה את זיו שילון. הוא סיפר את סיפור חייו, והמשפט שהכי תפס אותי בדברים שלו, שהכי התחברתי אליו מנקודת הסיפור שלי – כשאתה מגיע לאיזשהו שלב בחיים שלך שאתה יכול ליפול בנפילה קלה, והנפילה תמוטט אותך, והיא כול כך מזמינה לרדת אליה, אתה יכול גם לבחור לחיות את החיים שלך למרות הקושי. אם אתם, כל גופי הממשלה, מי שפה לעזור לנו. לא יעזור לנו לחיות למרות הקושי, אנחנו לא נצליח, כי הנפילה הזאת חדה מאוד. תודה.

תודה רבה. פשוט צודקת בכל מילה. העניין המצחיק זה שלפתור את נושא ההכשרות זה כל כך פשוט, זה לא רק להכשיר את המורים הקיימים. פשוט להכניס את זה לתוכנית הלימודים. כשאדם לומד להיות מורה או מורה, זה כול כך פשוט.

צריך ליידע אותם. יש כאלה גם לא יודעים.

התשובות והיחס של המורים כלפי היתמות והאובדן היא על הפנים. אני יכולה להגיד – סתם דיברתי עם איזו מורה, היה לנו נפגש סוף שנה. סיפרתי לה שיש לי אח בן שלוש, זה היה כשהייתי בכיתה ו', לדעתי. אז היא אמרה, אה, אז את עוזרת לאימא עם אח שלך הקטן. ואז אמרתי לה – לא, אימא שלי נפטרה. היא עצרה את כל הכיתה, הרימה אותי, לקחה אותי החוצה. דיברה איתי – אני כל כך מצטערת שהעליתי את זה ומול כולם. לא התכוונתי לפגוע בך. ואני כאילו עומדת שם – לא פגעת בי. נטו, שאלת אותי אם אני עוזרת לאימא שלי. כאילו, לא יכולת לדעת.

זה בדיוק הבעיה שהיא לא יודעת.

לא יודעים. מישהו לא מעביר את מרוץ השליחים הזה מאחד לשני.

אני שוב חוזרת, זה כל מה שנוגע לילדי ישראל. היום אנחנו מדברים על יתמות. זה חוזר על עצמו בכל הדיונים של כל ועדה בכל הנושאים. אין שום קשר בין משרדי הממשלה. אין גורם מתכלל, ופה הדברים נתקעים. זה חוזר על עצמו בכל דיון.

אני רק אוסיף שבתחילת השנה הזאת בגלל בנות השרות אנחנו בנינו תוכנית להכשרה של שפח"יות ופדגוגיות מיוחדת לילדים יתומים. פעם ראשונה במדינת ישראל, חמישה ימים שלמים של לימודים והכשרה בנושאים האלה בלבד, אבל איך להעצים, איך לחזק.

כשאנחנו מדברים על גורם מתכלל, אנחנו מדברים לא רק על לפתור בעיות, אלא גם על העצמה. אנחנו מדינה שרוצה גם להתקדם. אנחנו רוצים להעצים את הילדים. כשמדברים על מערכת הוליסטית, מדברים על מערכת שמלווה את הילד מהיום שבו הוא נולד, ועד גיל 18 על כל גווניו והדברים שהוא זקוק להם גם לחיוב, גם ברמה החיובית. מדינת ישראל נכון להיום לא יודעת לייצר את הדבר הזה. שוב אני אומרת, היום, בעידן הטכנולוגי זה כל כך קל. עוד מדינה שכול כך מתהדרת במילה – סטארט-אפ ניישן, רק שהמושג הזה לא מגיע לאזרח. אגב, לא מגיע לאזרח בשום מובן, גם לא ביורוקרטי, גם לא שום דבר. אז בפעם הבאה שמישהו אומר – סטארט-אפ ניישן, שיחשוב פעמיים, כי אני יכולה להודיע לכם שאנחנו לא סטארט-אפ ניישן. זה איזשהו מושג כלכלי כלשהו שישנו את המושג. ניישן, זה לא. ניישן - אומר המדינה, זה אומר אזרחיה, וברגע שהמדינה ואזרחיה לא מקבלים מזה בנפיט, אז זה לא. תקראו לזה שם כלכלי כלשהו של איזו שהיא קידמה של הייטק. לאזרחים זה לא מגיע, ולכן, המושג הזה הוא שגוי באיך שבכלל קוראים לו.

אני רוצה לעבור למוסד לביטוח לאומי, המוסד שרלבנטי מאוד לדיון הזה. בבקשה.

אני ממונה בכירה באגף לאזרח ותיק ושאירים במוסד לביטוח לאומי.

אני אחזור על הנתון של כמה קיצבאות אנחנו משלמים. אנחנו משלמים ל-34,161 יתומים. אנחנו עורכים יזומים מדי שנה.

מעל גיל 18.

מאוד קשה לאדם שנמצא בזום לשמוע כאן את השיח. הנתון הזה, זה נתון שיש לכם של כול יתומי ישראל, עד גיל 21, זו פעם אחת. אני צודקת?

זה כל יתומי ישראל עד גיל 24. אנחנו משלמים גם לחיילים וחיילות עד גיל 24. למעשה, זה מגיל אפס עד גיל 24. לא כולל את יתומי משרד הביטחון ואיבה. מתוכם יש לנו 967 יתומים שהם יתומים משני הורים. אנחנו עשינו שיתופי פעולה עם משרד הרווחה. כמובן שעם משרד החינוך וצה"ל, אנחנו מקבלים מידע על לימודים, ומשלמים תוספת של דמי מחיה, ותוספת שמשתלמת מעל 8 שנות לימוד. יש לנו 7,984 יתומים שמקבלים דמי מחיה, זה התוספת. כמובן, אנחנו נשמח לשיתופי פעולה נוספים כדי להיטיב עם אלמנים, אלמנות ויתומים כמובן.

מה הקריטריון של דמי מחיה?

דמי מחיה – יש תנאי של הכנסות של האלמן או האלמנה. המודד שלנו – 6,014 כפול 2. יש גם דמי מחייה יחסיים. התוספת היא 579 שקלים לכל ילד לחודש.

זה במסגרת הבטחת הכנסה לא?

לא. זה במסגרת דמי מחיה. הבטחת הכנסה, אנחנו משלמים לילדים שנקראו בעבר נטושים, וילדים ללא הורה. אנחנו מגיעים עד ל-2,059 שקלים לחודש.

איך אתם יודעים שילד הפך להיות יתום, מאיפה זה מתחיל?

פונים אלינו. בדרך כלל הילדים האלה פונים אלינו. קודם כל, הם מגיעים אלינו באמצעות הרווחה, משרד הפנים, אנחנו יודעים שהילדים נשארו יתומים, ואנחנו פונים אליהם ויוזמים.

דיברת על נתון 34,000 ילדים יתומים בישראל ללא נפגעי פעולות איבה וכוחות הביטחון. אני עושה שיקוף. כמה מתוך ה-34,000 ילדים, מקבלים או ממצים את זכויותיהם? כלומר, האם יש איזושהי פנייה יזומה מהביטוח הלאומי שפונה אל אותו קטין, שפונה אל אותו יתום, כמו שעושים עם זקנים, בעלי זכאויות, עם נכים. האם יש איזשהו משהו שאתם פועלים כדי לבדוק כמה מתוך ה-34,000 ממצים את הזכויות שלהם. יודעים וממצים.

האם יכול להיות שיש - - - שלא מקבלים? כלומר, אתם לא יוזמים פנייה ברגע שאתם מקבלים, אז זאת בדיוק השאלה. ילד הפך להיות יתום. יש לו שני הורים רשומים במשרד הפנים, אחד מהם נפטר. הביטוח הלאומי מקבל על זה התראה שאומרת – יש כאן ילד שהפך להיות יתום.

כן. יש פה גם אלמן או אלמנה. אנחנו יוזמים לאלמן או לאלמנה, וכמובן, לתוספת עבור הילדים.

אתם יוזמים פנייה?

אנחנו שולחים טופס תביעה לכתובת האלמן או האלמנה.

ויש 12 חודשים לתביעה. ואם תוך 12 חודשים לא תבעת. ואם אחרי 14 חודשים – תקבל רטרו-אקטיבי רק ל-12 חודשים אחורנית. זה מתחיל בזה.

השאלה שלנו קודם כול, האם המוסד לביטוח לאומי יודע להגיע לכולם, ולהגיד להם – יש לכם את הזכויות הללו? הוא צריך לדעת את זה, בגלל שבאופן אוטומטי - - -

דמי מחיה לא.

גם לא דמי מחיה, וגם לא קצבת שאירים. קצבת שאירים לא מגיע לכולם. בגלל זה צריך מעמד ליתומים, אגב. נדבר על זה אחר-כך.

כלומר, אם הדואר חוזר, אתם לא שולחים שוב.

אנחנו שולחים מדי שנה.

אני שאלתי שאלה. כמה מתוך 34,000 - - -

34,000 זה אלה שאנחנו משלמים. כנראה שיש כאלה שאנחנו לא מגיעים אליהם. אבל מתוך כל היתומים שמגיעים, אנחנו 34,161 היום משלמים קצבאות.

כלומר, יש הרבה יותר - - -

מדינת ישראל לא יודעת. בגלל מה שאמרת מיכל - בגלל שאין מעמד והכרה במעמד היתומים והאלמנות הצעירים, אז מדינת ישראל לא באמת יודעת כמה יש לה. היא לא יכולה לדעת. למשל, אני אתן לך דוגמה – ילדים יתומים - - -

לא. אבל אם הביטוח הלאומי מקושר למשרד הפנים, והם יודעים שיש הורה שנפטר, אז יש להם רישום מדויק.

בוא נספר סיפור אמיתי של אלמנה שהייתה נשואה למישהו שלא היה תושב הארץ והוא נפטר. הילדים לא זכאים. היא לא זכאית. ומדינת ישראל לא יודעת שהם קיימים, והם לא מקבלים שקל. יש כמה מאות כאלה.

זה מקרה פרטני. הייתה רשומה כנשואה, לא הייתה רשומה כנשואה.

אנחנו מאבדים את הדיוק. יש הרבה שנופלים בין הכיסאות. אנחנו עוד לפני בין הכיסאות, אנחנו בוחנים את הכיסאות עצמם, עוד אין כיסאות זו בעיה. כי קודם כול הבעיה. אנחנו רוצים לדעת איך באמת המדינה יודעת מתי היא מקבלת את האירוע לטיפולה. כי אם נרצה להעמיס על זה דברים, ולהוסיף על זה דברים, ולתת את המעמד והכול, אנחנו צריכים להתבסס על המערכות הקיימות. היום המערכות מטפלות בזה, כל אחד בתחום שלו. אין סינכרון וכו'. לא כדאי כרגע להיכנס לבעיות של תושב חו"ל והכול, צריך להגיע אליהם, נגיע לזה. אבל קודם כל בואו נטפל בבייסיק, זה יותר חשוב.

אלמנה או אלמן צריכים להגיש תביעה.

אם הם לא מגישים תביעה, האם יש איזשהו נוהל טיפול אוטומטי?

התשובה היא לא. השתיקה היא לא.

אנחנו יוזמים תביעות, אין נוהל אישור תביעה. אנחנו יוזמים תביעות, ואנחנו מצפים שימלאו את טופס התביעה עם כל הנתונים ויגיעו אלינו.

אבל יש לכם את הנתונים.

אנחנו מקבלים מידע ממשרד הפנים, ובעקבות המידע הזה, אנחנו מיד שולחים תביעות.

איזה נתונים אתם צריכים? ביטוח לאומי מקבל את הנתונים מהמדינה. אתם לא צריכים את הגובה והמשקל של בן-אדם שנפטר.

אנחנו לא יודעים, יש לנו בעיה של ידועים בציבור. זה משהו שאנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים אם חיו בנפרד. יכולים להיות נשואים ולא לחיות ביחד, והם לא יהיו זכאים. אנחנו לא יכולים לאשר תביעות באופן נפרד.

גם אם מדובר על אנשים, למשל, שלא התחתנו. הם החליטו שהם לא מתחתנים, היפותטית, מן הסתם יש רבים כאלה. אבל לאותו נפטר יודעים שיש ילדים, זה לא משנה אם הוא התחתן עם האמא שלו או לא. הוא פלוני אלמוני, רשום כאבא לשלושה ילדים. למה זה חשוב אם ההורים שלו התחתנו או לא התחתנו הידועים בציבור – מה זה קשור להורים שלו, אנחנו מדברים על הילד. אנחנו בדיון על יתומים – איפה היתום בסיפור הזה.

רציתי לדעת למי אנחנו משלמים את הקיצבה, ולכן, אנחנו יוזמים לאותו אלמן ואלמנה, אנחנו בודקים בשני מישורים. את התוספת עבור הילדים, את הזכאות של הילדים, ואם האלמן או האלמנה עונים באמת על הגדרת אלמן.

זה לא מדויק, בגלל שהילד ממילא מקבל.

אם הם לא ידועים בציבור, ההורים של הילד לא התחתנו אף פעם.

הילדים יקבלו את הקיצבה. אבל אנחנו צריכים אלמן או אלמנה שיקבלו את הקיצבה עבורם, או לדעת מי מחזיק את הילדים.

האם אתם יודעים שיש ילד שהתייתם מאבא שלו. האבא מעולם לא התחתן, מין הסתם יש לילד אימא. החליטו שהם לא מתחתנים, שהם בהורות משותפת, לא יודעת מה. ואתם מבינים את זה, כי אתם מקבלים את הפרטים. אתם רואים – אין תעודת רישום. אתם יודעים שלאדם שנפטר יש ילד – יודעים מי האימא שלו הרי, משרד הפנים הרי יודע מי האימא שלו. האם יש פנייה יזומה שלכם להורה הנותר של הילד, בלי לקשר אם הוא כן התחתן, לא התחתן, כן ידוע בציבור.

בהחלט. אנחנו פונים להורה שנשאר בחיים, ואנחנו ממצים זכויות עבור הילדים.

פנייה יזומה.

פנייה יזומה.

אבל לא אוטומטית.

תעשו הפרדה בין בעיה ביורוקרטית של טופסיאדה במדינת ישראל שלא יודע למה אנחנו עדיין שם – זאת בעיה אחרת בדיון אחר בכלל, גם לא בטוח שבוועדה הזאת. לבין העובדה שיש ילד שהתייתם, וכן מקבל פנייה יזומה מהביטוח הלאומי. זה שצריך למלא טפסים, לא ברור לי כל כך איזה טפסים צריך. המדינה הרי יודעת את הפרטים האלה, זה סוג של שאלת קיטבג. אבל הם עדיין יוזמים פנייה, זה מה שחשוב לדעת. הפנייה נעשית כן באופן אוטומטי לפי מה שנאמר.

אנשים שלא חוזרים אליכם, שיכול להיות שיש להם בעיה של מיצוי. יש אוכלוסיות עם בעיה של מיצוי זכויות, אנחנו יודעים את זה. אנשים שאולי לא יודעים קרוא וכתוב, לא יודעים את השפה, עולים חדשים.

בעומס רגשי.

בעומס רגשי. אבל באמת, אנחנו רואים כאן בוועדות של הכנסת, עניין של שפה הוא כול כך משמעותי. יש אנשים עם מגבלה של שפה בארץ, או שהם כן ברוסית, או באמהרית. השאלה אם אתם פועלים באופן יזום, פרואקטיבי במקרה של איזשהו חסר במיצוי זכויות. בטח יש לכם דואר חוזר, או אנשים ששלחתם להם ולא הגישו.

בואי ננסח את השאלה אחר-כך, כי אני ארצה על זה תשובה גם בדיון המשך. אני מוסיפה על השאלה. כמה פניות בשנה אתם מקבלים של אנשים שחרגו מ-12 חודשים, ומבקשים למצות את הזכויות שלהם? אני מבקשת לבדוק את הנתון הזה, ולחזור לוועדה הזו עם תשובה בשבוע הקרוב, כי זה לא אמור להיות קשה במיוחד לברר את הנתון הזה, היום הכול ממוחשב, ולפי זה נדע איך לפעול, אולי צריך להרחיב את זה ל-16 חודשים, ל-14 חודשים. שלחתם ולא קיבלתם תשובה בחזרה. כאלה שפנו לאחר 12 חודשים. בעצם כמה נופלים בגלל ביורוקרטיה, בגלל טופסיאדה?

יש דבר אחד שאני לא מבין. יש כל מיני סוגי תמיכה - זה אתה צריך לבקש. זה אתה צריך לא לבקש. אבל יש דברים בסיסיים שברגע שקיימים יתומים מגיל 0 עד גיל 18 או 21, הם אמורים לקבל משהו. האם יכול להיות מצב שיש יתומים כאלה, או אלמנות כאלה שלא קרה כלום. לא משנה, האימא בהלם. הילדים לא ידעו, לא טיפלו, היו עסוקים בכאבם, הכול. אם יכול להיות מצב שבו במחשב שלכם הופיע מישהו שהוא אמור להיות יתום, אבל הוא לא מטופל בכלום – קיים דבר כזה?

יכול להיות. אני חושבת שהם מעטים, אבל יכול להיות.

אני מבקשת לייצר את הנתונים האלה ולשלוח אלינו לוועדה.

שהביטוח הלאומי יתחיל ליזום גם מעצמו.

אני חושבת שפה גם יש את העניין הזה של שיתופי פעולה. זאת אומרת, אם אנחנו נקבל מלשכות הרווחה בשכונות, בערים, איזשהו מידע על יתומים שלא הגיע אלינו, שלא הגיעו, יכול להיות שנשארו יתומים משני הורים, או אב אחד שלא נמצא בתמונה. זאת אומרת, מישהו שלא נמצא מבני הזוג בתמונה, ואין מי שמטפל בילדים. אז כן, נקבל נתונים כאלה וניזום את התביעות האלה למי שנשאר ומטפל בהם. פה, עניין שיתוף הפעולה יכול מאוד לעזור.

התפקיד שלה - מנהלת זיקנה ושאירים. זאת אומרת, היא מטפלת במיליון וחצי זקנים, ועוד 30,000 ילדים יתומים. צריך היה יחידה נפרדת בביטוח לאומי שמתעסקת ביתומים.

באלמנות ואלמנים צעירים עם יתומים.

אני מסכימה איתכם. באופן כללי, זה חוזר לאותו מקום. ילדים בישראל בין אם הם יתומים או לא – אין אימא ואבא בישראל. אני אחזור שוב על המשפט. תודה רבה.

אני מנהלת שרות האומנה במשרד הרווחה. אני רוצה לדבר על חמישה תחומים שמשרד הרווחה משקיע בהם בהקשר של יתומים. לאחרונה, חלק ממדיניות המשרד במיצוי זכויות, הוקם צוות בתוך אתר המשרד ידאג להכנסת מידע לגבי מיצוי זכויות, וגם את הנושא של זכויות של יתומים יכניסו לשם. יש במשרד ועדת סיוע ליתומים מכספי עיזבונות שיכולים לפנות לוועדה הזאת משפחות שחיות בקהילה, ופניות לגבי ילדים שנמצאים בפנימיות או באומנה, או במסגרות אחרות.

הכסף נגמר במרץ, והולך כמעט כולו לפנימיות....

דבר נוסף שהמשרד עושה, מי שזכאי לקבל את קצבת השאירים, הוא מי שנושא באחזקתו של הילד. המשרד יחד עם הביטוח הלאומי והאפוטרופוס הכללי, הקים קרן שהילדים שנמצאים בפנימיות ובאומנה, קצבת השאירים לא הולכת לתקציב המשרד, אלא נחסכת להם. וכשהם מגיעים לבגרות – הם מקבלים את החיסכון בחזרה. זה סיוע מאוד רציני. כשהם בני 18, זה נושא לימודים, הקמת משפחה, שכירת דיור וכו'. בכל מקרה, לגבי הילדים שנמצאים באומנה או בפנימיות, כל ילד נבנית לו תוכנית שמתאימה לו. לשאלת הקשר – למשרד יש קשר עם עיבור מחשבים בין המשרד למרשם האוכלוסין. אנחנו יכולים לדעת כאשר יש מישהו שהוא כבר נמצא במסגרות, ולדעת שהוא אכן יתום, גם אם הוא לא בחר לדבר על זה.

מה קורה למישהו שהוא לא באומנה, ולא בפנימייה, ולומד בבית-ספר? גם לו בונים תיק איך לטפל בו?

הוא גדל אצל ההורה שלו, והוא חי בקהילה, והוא יכול לפנות לשירותי הרווחה ולבקש שם את הסיוע.

הוא צריך לפנות. הוא צריך לבקש ....

אני רוצה לבקש מאילן שידבר על התוכנית המאוד מיוחדת שיש במשרד בנוגע לטיפול במשפחות של אובדן ושכול.

בבקשה. אילן, אני כבר מפנה אליך שאלה. מהו נוהל הטיפול.

אני מוסיף עוד כמה אחוזים לאחוזים שהדר מנתה. אנחנו מטפלים במשפחות שנפגעו מתאונות דרכים, רצח והתאבדות בכל המשפחה. בכלל זה, גם בילדים היתומים. רק אשים בסוגריים. מדברים על משפחות צעירות הרבה פעמים שיש בהם אחים, גם במשפחות האלה יש אחים לא רק ליתומי צה"ל, ושווה גם להתייחס אליהם באחד הדיונים.

הנוהל הוא שאנחנו פונים אל המשפחות האלה. עובדת סוציאלית מגיעה אליהם הביתה ובונה תוכנית טיפולית, לצערי, רק לשנתיים. אני יכול לדבר על זה הרבה.

למי? לכל יתום ויתום?

לתחומים האלה – התאבדות, תאונת דרכים ורצח. הוזכרו פה בעבר 100 משפחות בחברה הערבית. אנחנו מגיעים אליהם בשפה הנכונה.

אתם מגיעים אליהם לבד אוטומטית, או שהם צריכים לפנות.

במקרים של רצח, אנחנו מגיעים למשפחות באופן יזום. יוצרים קשר, שיתוף פעולה עם המשטרה, איך להגיע למשפחה, ומגיעים למשפחה עצמה באופן יזום.

איפה אתה רואה מהמקום שלך, מקום לשפר ולייעל את המערכת שבה אתה עובד?

מיכל, הוא מרוכז באחוז מסוים תחת הכותרות הללו.

מה שהוא צריך, זה גם הרבה מאוד פעמים מה שאחרים צריכים. מה הוא צריך כדי להצליח בעבודה שלו. אגב, זאת שאלה שאני מפנה באופן כללי למשרדי הממשלה. מה אתם צריכים מאיתנו כדי שאנחנו נעזור לכם להצליח? הם חשופים לזה, הם רואים מה חסר להם.

קודם כל, אני חושב שמה שאנחנו עדים לו, זה למודעות הולכת וגוברת לשכול האזרחי, שכול שהיה נחבא אל הכלים – אנשים פשוט היו מאחורי סוגים אחרים של שכול שבהם אפשר היה להכיר, וקמים וצועקים את צעקתם, ולאט לאט מקבלים מענים. אנחנו רואים את החסרים, הם היו גם קיימים פעם, ולא הגיעו לשולחנות האלה. קורה פה איזשהו תהליך שבעיניי הוא טוב. מה שחסר הוא במקרים כאלה איזשהו תכלול של הנושא. יש פה נושא שכולנו ראינו הרבה מאוד משרדי ממשלה, הרבה מאוד ארגונים, אבל אף אחד לא לוקח על זה אחריות מלאה, ומישהו צריך להחליט מי מרכז את זה הן מבחינת נתונים, והן מבחינת תכלול המענים עצמם של מה עושים, ולמי פונים וכו'. יש פה משאבים שצריך להשקיע בנושא הזה. אף אחד לא יתאים גוף כזה, או ועדה כזאת שתעשה מיפוי. היו פה פניות למשרד הרווחה, בלי שיושקעו בזה משאבים מתאימים.

אגיד לך מה. כשחבר כנסת מגיש הצעת חוק שהיא טיפה תקציבית - משרד האוצר מיד קופץ וצועק. מה פתאום, זה המון כסף. אני מציעה, אני גם מציעה לחבריי להצטרף אליי להצעת החוק הזאת. בואו נשים את הקיצבה שמקבלים, פשוט נעלה את המחירים שהמדינה תבין, כמובן, שהאוצר יתחיל לצעוק, אגב, יתחילו לצעוק כשזה יהיה 20 אלף שקלים לחודש עבור כל אלמן, אלמנה ויתום ויתומה. המדינה תתחיל לצעוק - מה פתאום, זה מאוד יקר. אז באים ואומרים, או שאתם משקיעים את הכסף הזה אתם בחלוקת משאבים. או שאנחנו, חבר הכנסת אשר, פשוט נבוא עם השוט, ואנחנו פשוט נטיל את זה עליכם, אחת מהשתיים.

השאלה היא אצל מי השוט יותר חזק – משרד האוצר או משרד אחר זו השאלה. פה נבחן את זה אח-כך. שאלה אחת, האם חשבתם, משרד הרווחה שבעצם אם יהיה גורם מתכלל, לדעתי, זה צריך להיות אתם.

- - - האלמנים והאלמנות מי מייצג את ה-12,000.

בצדק אמרו, וגם הדס, אמרו זה עלול לגרום לחשש לאלמנות ולאלמנים שזה יהיה משרד הרווחה.

אנחנו מבקשים את משרד המשפטים.

אני מכיר את זה. אני מכיר את זה שמשפחות לא אוהבות לפתוח תיק סוציאלי וכו'. ובצדק.

ולכן הם מתחת לרדאר.

מאחר והייתי ראש עיר, אני גם מכיר את זה ממש. לא פעם הייתי משכנע משפחות שזה לא כתם לחיים ולא שום דבר. אגב, גם פה יש אפשרות לעשות את זה בכל מיני דרגות. אפשר לקרוא לזה תיק סוציאלי, אפשר לקרוא לזה סתם. אבל אני שואל שאלה, מה יקרה אם יהיה סיסטם, בסיסטם שלכם כל רשות מקומית שדרכם אתם מפעילים את העובדים הסוציאליים, יהיו חייבים במקרה של אובדן ושכול שיש ילדים - - -

אובדן מגן, יתמות בלבד. למה שכול?

למה שכול? אף ילד לא מפרנס את ההורים שלו - - -

אתה לא חבר כנסת, אתה לא יכול להתפרץ לדברים שלו.

דיברו פה על שכול.

לא. אל תיקח אותי לפינה. טעות. טעיתי. אתם דיברתם פה בעצם על רציחות, תאונות, דברים מהסוג הזה, שזו בעצם החובה שלכם ליידע, וגם פה אתם מחכים שיבואו או לא יבואו, או אתם מנסים ליזום. אני שואל שאלה, גברתי, יכול להיות שמפה יכול להתחיל הכול. ברגע שיש יתמות אזרחית, נקרא לזה כך, חייב מטעם הרשות ביקור של עובד סוציאלי, או איש של הרווחה שבא ומסביר להם את הזכויות שלהם. פותח להם איזשהו תיק.

הם ינעלו את הדלת - - -

אני לא מסכים איתך. לא מסכים איתך. גליק. אני בא ואומר, זה לא חייב להיות תיק סוציאלי שמגיע – הפוך, ברגע שזה הופך להיות נורמה, זה אומר כולם, גם לעשיר ההוא מסביון הגיעו אליו הביתה. רק אותה אחת הגיעה וראתה שלא צריך לעזור לו, כי הוא מסודר מפה ועד אמריקה, ורק צריך לעזור לילד בפסיכולוגיה, או בשיעורי עזר, לא יודע מה, בנפשי, או רכיבה טיפולית. מפה אפשר להתחיל את הרישום. זאת אומרת, הביטוח הלאומי מצד אחד. אתם דרך הרשויות מצד שני.

רק שלא ישכחו ליידע את משרד החינוך...

אז מגיע עוד זרוע – שאותה עובדת סוציאלית, או אפילו – יש הרבה שמות עובדות ברווחה, אני כבר שכחתי, כבר הרבה שנים לא ראש עיר, ולא חתמתי הרבה זמן על טופס קבלת עובד. עובדות שלא צריך פה את הטיפול של עובד סוציאלי במובן המלא שלו. אבל קודם כל, יש זיהוי, מכירים את המשפחה. אחת לשנה בודקים לראות האם הם מיצו את זכויותיהם, עשו משהו או לא – על זה נוכל לבנות. תקשיבי, האויב של הטוב הוא הטוב ביותר. את רוצה להגיע לטוב ביותר – כנראה לא מגיעה. אבל בואו נתחיל קודם כל לבנה אחרי לבנה.

הכול עניין של תקציב.

משרד הרווחה, מיועד לטפל במשפחות שעברו משברים שונים. כל משפחה.

אבל אתה מחכה שהם יבואו אליך, והם לא יבואו אליך.

אנחנו נשמח לנוהל כזה בדיוק כמו שיש אצלנו, צריך רק להשקיע משאבים מתאימים.

ואז לא אהיה זכאית בגלל שאני לא עומדת בקריטריונים של משרד הרווחה. וגם דניאל לא תקבל שום דבר.

לא. לא קשור.

עצם היתמות תפתח איזושהי זכאות.

למה הם לא ברווחה האלמנות ויתומי צה"ל. למה הם לא נמצאים ברווחה? למה לא נותנים להם עזרה מהרווחה? גם אנחנו לא צריכים להיות ברווחה.

יש להם חשש שתהיה ביקורת של העובדים הסוציאליים על ההורים שיכול להיות שיש לה מקום.

אתם הבאתם פה לוועדה את ראש מחלקת אומנה. כלומר, אם יבוא לפה עובד סוציאלי, אני פוחד שייקחו את הילד שלי לאומנה. לא רוצה.

באופן אישי, אני הצלתי כמה כאלה.

אם יש לי כלים בכיור, ייקחו את הילד שלי לאומנה. זאת החרדה.

החרדה הזאת שווה חקיקה אחרת, שבאה ואומרת – בוא נוריד את כל העובדים הסוציאליים. כי לפי מה שאתה מדבר, אסון יש פה. אתם שוב פעם נתלים על 5% הבעיות. אני מדבר כרגע לרוחב. אני אומר כרגע, אני מגיע מתחום ניהול. אני יודע דבר אחד – איך יהיה אפשר לאגד את הכול – את יודעת איך? קודם כל, שיידוע. שנית, לוקחים אחריות מסויימת, מפה והלאה אפשר לבנות מסלול – שזה לא עובד סוציאלי רגיל, שזה רק מישהו שבא – אני לא יודע מה.

אנחנו פתחנו מסלול כזה.

אוקיי. אז נפנה את כולם אליכם וגמרנו. את כל השולחן הזה...

תודה רבה. זה יכול להיות בדיוק – נציג של רשות מקומית.

בביטחון הקהילתי.

אני אגיד שבסוף קורה מצב שמגיעות גם אלמנות למשרד הרווחה, ושוב פעם, בלי שום נימה של ביקורת, כי אין לכם תקצוב לזה. האלמנות מגיעות גם למשרד הרווחה, וגם למשרד החינוך, ואומרות - מי מכם לוקח אחריות, מי מכם מטפל בילד שלי? אחד מכם תטפלו, תעזרו לי.

ולא מגיע כלום.

אז התשובה היא שאין אף אחד שמטפל בילדים.

שאין אף אחד, ואין קביעות לא - - - ואין קביעות ברווחה.

את זה אני מבקש. ברגע שיהיה אוטומטית. ברגע שקורה אסון, הם אוטומטית מקבלים במחשב איתות, משפחה זו וזו יש יתומים, נא לגשת.

כן. אבל למדינת ישראל אין מושג מה קורה עם הילדים שלה באופן כללי, לא רק יתומים. אין לה מושג. אין מושג.

מה פה באתי – לייאש אותנו לגמרי.

אבל למשרד המשפטים יש מושג, והוא סוגר את חשבון הבנק בשנייה שיש מוות במשפחה, ויש ילדים קטנים קטינים, משרד המשפטים סוגר את חשבון הבנק - איך זה קורה אוטומטית?

אנחנו נשאל אותו.

נעבור בבקשה למשרד החינוך. בבקשה, יוכי סימן טוב.

תודה על הדיון. אני אגיד שאני באה לנושא מתוך מחויבות עמוקה מאוד וגם מחוויה אישית בגיל צעיר של אובדן, ואני יודעת כמה זה כואב. שאלת, חברת הכנסת מיכל, מה אנחנו זקוקים לעזרה. אני מאוד מסכימה לנושא של מודעות של מורים וצוותי חינוך לנושא הזה, ושיידעו איך לטפל בו. זה דורש תעצומות נפש. אני מחויבת לזה בעומק של ליבי, ואני יודעת לעשות את זה, כי אני אשת מקצוע. ואני אומרת שההבדלים גם בין אדם לאדם, וגם פה זה עלה, בצורך, בתגובה. אני אתן דוגמה. אימא אחת שמחנכת קראה לה לשאול אחרי כחודש שהבן שלה נהרג, ויש לה תלמידה שהיא אחותו, מה שלומה, והיא רצתה להתעניין מה נשמע בבית. והיא אמרה לה – לך יש בעיה, למה את קוראת לי? הילדה שלי כמו כל הילדים. בעוד שאימא אחרת תתלונן למה לא קראו לה, כי הילדה כל כך זקוקה. ואני מקבלת את שתיהן. אני כאשת מקצוע מקבלת את התגובה של שתיהן, אבל זה דורש ידע, הכלה, אימון ומשאבים כדי להשקיע בזה, בהבנה מה זה להיות אדם שאיבד מישהו.

זה מחולק לשניים. קודם כל, האם יש נוהל, למשל, להגיע לשבעה או ללוויה, מה ששמענו שזה כיום נתון לרצון הטוב של המנהלים והמורים. ועוד שאלה. את מדברת על ההבנה, אבל שוב, מי שנמצא בפועל, בשטח עם הילדים, המורים, המנהלים – את מדברת על הכלה ועל הבנה. האם משרד החינוך מוודא, קודם כול בודק, יודע לבקש את הנתונים האלה בכלל על ילדי ישראל שנמצאים תחתיו, תחת משמרתו בחלק משעות היממה? והאם יש נוהל למורים, למנהלים, להדרכה, הכשרה, איזשהו משהו כדי שלמורה יהיה את הכלים?

הייתי באופן אישי, בארבעה ימי עיון עם מיטב המומחים בארץ לכל צוות המדריכים שלי בכל המחוזות ובכל המגזרים על הנושא הזה של אובדן אצל ילדים. אנחנו פתחנו השנה מיזם משותף עם עמותת "חמניות" לנושא של חונכות. אני מאוד מאמינה בנושא של חונכות. אני יודעת שיש כאלה שיגידו צריך דברים אחרים, זה בסדר. אבל יש הנחיות ברורות. יש לנו עקרונות לאיש טיפול המלווה תלמיד שחווה אובדן, כבר לפני מספר שנים הוצאנו אותם לאור. אז יגידו לי – לא מכירים את זה. נכון, אנחנו לקראת סיום חוזר מנכ"ל שעוסק בנושא של התמודדות עם אסון, וכולל את הליווי הארוך טווח. אבל אני רוצה להגיד שאני חושבת שנדרשים כן משאבים ייחודיים. כי אם נסמוך רק על המורה בכיתה שמטפל גם בילדים ה-ADHD וגם עם הילדים על רצף האוטיסטי, וגם על ילדים שיש להם בעיות בבית, וגם על הילדים עם דיכאון – אני באמת חושבת שזה יהיה אות מתה בחוזר מנכ"ל, וזה לא התאפשר באמת בפועל.

את צודקת שבאמת מוטל על משרד החינוך, ועל המורים, ועל אנשי מערכת החינוך הרבה מאוד עומס, כי באמת הילדים נמצאים אצלם רוב שעות היממה, אבל עדיין. האם כשילד מאבד הורה בגיל גן ששייך למערכת החינוך, ואחר כך הוא עולה לכיתה א' – האם המורה שמקבלת אותו יודעת שהוא ילד שעבר שכול, זו פעם אחת. אחר-כך, הוא עבר לחטיבת הביניים – האם בית הספר יודע? האם מורה מחויב להגיע ללוויה או לשבעה? האם יש איזשהו נוהל כן של מעקב גם אם האימא לא רוצה, לבוא ולהסביר לה לא באמצע היום במקרה כדי שהיא תתהה למה פונים לבת שלה. אלא מההתחלה – אנחנו כאן. אני כאן. אפשר לפנות אליי אם אתם רוצים, אם לא אז לא. יש גם דרך לעשות דברים.

אני מוכנה לשלוח לך את מה שכתבנו. וכתבנו את זה גם עם ד"ר תמר אשכנזי ממשרד הבריאות שכתבה ספר על נושא של אובדן ושכול. אני חושבת שההנחיות הן מאוד טובות. העניין הוא שבאמת כדי ליישם אותן צריכים פניות נפשית, וצריכים משאב. אני לא אומרת שזה לא מיושם. אגב, אני לא אומרת שזה לא מיושם. אגב, אני לא חושבת שרק נוהל. את יודעת שבתקופת הקורונה, היו מורים שהייתי צריכה להגיד – אסור לכם, יש סגר, אתם לא תלכו ללוויה. הם רצו ללכת ללוויה למרות שיש סגר. ברוב רובם של המקרים, המורים הולכים בלי שיש, גם אם לא יגידו להם. הם מרגישים צורך ומרגישים חובה. אני ראיתי במו עיניי מורים.

אני לא מזלזלת בהם, לא בנכונות ולא באיכפתיות של אנשי החינוך אפילו לא עוד רגע. אבל ברגע שזה לא חובה, הילדים נתונים לרצון הטוב. פה לא מדובר על רצון טוב, מדובר פה על חובה. אז האם משרד החינוך מייצר חובה בפעם ראשונה, ובפעם השנייה, האם יש איזושהי מערכת שמלווה את הילד מהרגע שהוא נכנס אליכם למערכת החינוך ועד שהוא יוצא ממנה?

אחרי השבעה, אחרי השנה.

התשובה היא שמעבר ליועצת ולפסיכולוגית שאתם מכירים את העומסים שיש עליהם, אין, וההבדלים הם מאוד גדולים. בוודאי יחד עם כל הדוברים פה, אני הייתי רוצה שיהיה יותר. באמת, אני חושבת שמגיע לילדים האלה יותר.

בסוף השבוע נפגשנו אילן שריף ואני ממשרד הרווחה, עם אבא של דסי רבינוביץ, שהוא מקדם את הנושא של מודעות לאחים שכולים. זה כול כאב ענק שצריך לטפל בו. יש כל כך הרבה ילדים שזקוקים. כאחת שמכירה מה קורה במשרד הביטחון, אני חושבת שזה צריך להיות המודל. צריך להבין, ואני חושבת שאני לא צריכה להסביר את זה, לא לאנשי העמותות שמלווים את הילדים היתומים. אבל בכל גיל, זה פוגש את האדם מחדש. הוא צריך להתמודד עם האובדן בכל שלב בחיים שלו מחדש. כשיש לו אפשרות לבוא לאותו מקום, ולהגיד – כרגע אני נמצא בשלב – למשל, אם זה מישהו שאיבד מישהו בצבא, אני הולך לגייס ילד, ועכשיו אני מטולטל לגמרי. אני צריך עזרה כרגע, יתנו לו את העזרה, אני אומרת את זה מידיעה.

אם אנחנו רוצים באמת לעשות מהלך רציני, אנחנו צריכים לאפשר סיוע משמעותי הן ברמה טיפולית, והן ברמות אחרות. חונכות, למשל, בעיניי היא דבר מדהים. ולכן אני מאוד תמכתי במיזם המשותף עם עמותת "חמניות" כרגע. וכל זה מעלה כל הזמן מודעות - - -

חונכות זה ילד. זה תיכוניסטים שמלווים ילדים. זה ילדים שמלווים ילדים.

אגב, החונכות של ליווי של נוער לא צריך לזלזל בה, במיוחד אם באה עם הדרכה מקצועית. זה דבר מדהים. יש ילד שזה הציל אותו.

אבל משפחה - - - האבא, או האימא, או אח, או אחות או מישהו, אני בתור בחורה נלהבת, הכול טוב ויפה, שמאוד אהבה את הילד שליוויתי, גם הכוחות שלי, בוודאי הנפשי, בוודאי הידע והניסיון שלי על החיים הוא מאוד מצומצם ומאוד ספציפי. אי אפשר לזרוק את האחריות של עולם המבוגרים לילדים.

זה הפתרון של מדינת ישראל – לקחת את התיכוניסטים.

אני חושבת שזה לא מספיק. אני חושבת שצריך גם טיפול מקצועי למי שצריך טיפולי צוות. כבר אמרו פה הילדות הכול כך מקסימות, שהן לא רצו להיות מתויגות. הרבה פעמים ילדים מסרבים לטיפול. ומי שצריך הדרכה כמו שאמרה הדס, או הנחיה, או הדרכה מקצועית, זה דווקא ההורה הנותר.

כמישהי שחונכת והיה לה חונך, חשוב לי להבהיר את זה. חונך זה מדהים. באמת, בין הדברים שהכי עזרו לי, שהיה לי את האח הגדול הזה, אבל זה לא תחליף. אי-אפשר להגיד, אוקיי. החונך פה, אז המורה לא צריך. זה לא תחליף. סליחה, פשוט כואב לי לשמוע. אוקיי. המורים לא מסוגלים אז יש את החונך.

לא. זה לא מה שאמרתי. סליחה. המורים, אני מאוד רוצה שבהכשרה שלהם ובמהלך ההשתלמויות שלהם תהיה עבודה על הנושאים האלה. אני מאוד תומכת בזה, בשביל זה אני פה. אני רק אומרת שאם לא יהיה לזה תכלול, ולא יהיה משאב ספציפי, כנראה שזה יהיה מאוד מוגבל, זה לא יהיה מספיק לצורך שעלה פה.

נוכל לקבל את הנוהל הזה בבקשה, הנוהל שאת מדברת עליו. שישלחו לוועדה פשוט.

בוודאי.

ההדרכה המקצועית, והתדריך המקצועי קיים כבר כמה שנים. חוזר מנכ"ל עוד לא יצא כחוזר, הוא עדיין בשלבים אחרונים של הכנה. הוא צריך לעבור לייעוץ המשפטי כרגע, אנחנו יכולים לשלוח אותו.

נוכל לקבל את לוחות הזמנים שלכם, עד להוצאת אותו חוזר מנכ"ל. תודה רבה.

בנימה זו, אנחנו נעבור למשרד האוצר. אפרופו סיבסוד, מימון ותקציבים. בבקשה, משרד האוצר. עכשיו אנחנו נשמע כמה משרד האוצר בתקציב האחרון נתן עבור הנושא הזה.

אני אתייחס לכמה דברים, וגם לתקציב האחרון. חשוב להזכיר, ולא נראה לי שזה דובר פה בוועדה – אלמנות ויתומים שזכאים לקצבת שאירים מהביטוח הלאומי, ויש להם הכנסות נמוכות, הם בעצם חוסים תחת השלמת הכנסה לקשישים, ולא לאנשים בגיל העבודה. במסגרת התקציב האחרון, הבאנו 1.5 מיליארד שקל, לטובת העלאת השלמת הכנסה לקשישים, ולכן, גם הקיצבה עבור האלמנות והילדים גדלה באופן משמעותי. אלמנה עם ילד אחד, עברה מקצבה של 5,445 ל-6,190 שקלים, ועם שני ילדים – מ-6,396 עד ל-7,141.

אלא לא סכומים שאנחנו ראינו כאן קודם.

יש את קצבת השאירים הרגילה שזה מה שדיברנו בהתחלה. אבל אלמנה עם הכנסות נמוכות, היא זכאית גם להשלמת הכנסה. זה אומר שאלמנה בעצם למעשה לא יכולה להרוויח ולקבל קצבה של פחות מ-6,190 שקל היום. אם יש לה הכנסות גדולות היא תקבל - - -

אם היא החליטה שחלק מהשיקום הנפשי שלה זה לצאת לעבודה?

זה תלוי בהכנסות שלה. היא מקבלת קצבת שאירים, או שתקבל רק חצי מהסכום, זה תלוי בגובה ההכנסות ובקיזוזים. זה לגבי השלמת הכנסה.

כלומר, אם היא תעז לשבור את תקרת הזכוכית, אנחנו נוריד אותה למטה כדי שהיא לעולם לא - -

היא לא יכולה להרוויח פחות מזה. זה לא בגלל שהיא תעבוד, היא תרוויח פחות, ההכנסה שלה תעלה. אבל היא לא תקבל את מלוא קצבת השלמת הכנסה.

כלומר, לא שווה לה לצאת לעבודה.

אבל ההכנסות שלה יגדלו אם היא תצא לעבודה.

וגם איזה עבודה.

אתה לוקח לה מהצד השני.

קודם כל, יש סכום שאני לא מקזז. זה תלוי אם זה הכנסות מעבודה, או הכנסות מהפנסיה של המנוח. אבל בגדול, יש סכום שאני מתעלם ממנו. אם היא מרוויחה בערך 2,500 שקלים, אני לא מקזז לה שום דבר מהקיצבה. אם היא מרוויחה אחרי זה, אני מקזז לה כ-60% מהקיצבה.

כמו שאמרתי. זאת אומרת, אם אלמנה מעיזה לעמוד על הרגליים, ולהיות מסוגלת לכלכל את עצמה ואת המשפחה שלה, המדינה תעשה הכול כדי להוריד אותה חזרה על הברכיים, ולספר עד כמה היא תורמת לאלמנות והיתומים בישראל. אני כבר אמרתי - זה לא חלם, זו מדינת ישראל, אפשר לשנות את הקונספט.

חוץ מזה, במהלך דיוני התקציב בוועדות, אז הגיעה בקשה משר הרווחה והמוסד לביטוח לאומי להגדיל את הקיצבה ליתומי אלימות במשפחה. בעצם, מה שראינו עכשיו שהמ.מ.מ. הציג שזה היה – 4,748 שקלים, זה הפך ל-6,331. משני ילדים – 6,331 ל-8,441 שקלים, וגם לשלושה וארבעה ילדים. זה גידול שני שנעשה בתקציב עכשיו, שזה גם בנוסף לקצבת השאירים הרגילה, זה לא במקום. חשוב להדגיש את זה.

חוץ מזה, יש את עניין הפנסיה, שבעצם כל בן-אדם שמפריש לפנסיה, חלק מהחיסכון הפנסיוני שלו זה גם ביטוח שארים שלא מתקזז מהקצבה, זה תלוי במסלול הפנסיוני, וזה תלוי בשכר שלו. בגדול, זה סכום כסף שמגיע לאלמנה וליתום בנוסף לקצבת השאירים, וחשוב לזכור את זה.

אלא אם כן הוא היה עצמאי, ואז כל המשפחה אכלה אותה.

יש ביטוחי חיים גם.

אני מזמינה אותך לבדוק את העצמאים והעצמאיות בישראל באופן כללי, ואז, בוא ניכנס למשפחות שלהם במידה וקורה להם משהו – מצב לא מזהיר.

אני לא מכיר את נושא העצמאים יותר מדיי. מצטער שאני לא יכול להגיב לזה. כרגע, ככל שתוצג לנו תוכנית עם אחד המשרדים שעכשיו פה בדיון המאוד חשוב והראוי הזה, אנחנו נשמח לבחון אותה ואת המקורות התקציביים. נשמח לענות לכל שאלות.

הדר רק לציין. כל הסיפור של רצח במשפחה הוא מזעזע והוא צריך טיפול מיוחד, וצריך להקדיש לו את מירב תשומת הלב באמת ובתמים. אבל בסוף אנחנו חייבים להסתכל על המאסות. זה סרטן, זה מחלות, אין פה הסתכלות של המאסות.

אובדנות – מקום שלישי במדינת ישראל.

על זה אין תוכנית, ואין הסתכלות, וזה מייתר בדיוק את רוב המורכבות שילדים יתומים, ממתינים גם לסניפים של "חמניות", הם מחכים לסיוע מהרווחה או מהחינוך כי אין להם, והם המאסה בסוף הקריטי.

ואנחנו גם צריכים לזכור, מה שאמרת מיכל לדניאל, בסופו של דבר, גם אישה שעובדת ומקבלת קיצבת שאירים, לא יכולה לממן לבדה את ההוצאות הנורמליות של משפחה, כי זה לא מספיק.

אני מסכימה איתך.

אני כן מבקשת שתבחנו איך אתם לא עושים לאלמנות ולאלמנים תקרת זכוכית מיותרת. איך מסירים את תקרת הזכוכית הזו, כי ברגע שהם יוצאים לעבודה, והם מתחילים להרוויח קצת יותר, ובינינו כשיש לך ילדים קטנים – אני אימא לשני קטנטנים. אני עם בן זוגי מג'נגלים מפה עד הודעה חדשה. להיות הורה יחידני, אלמן או אלמנה לילדים קטנים ולהצליח לצאת לעבודה איכשהו, ולנסות להתפרנס בכבוד אם איכשהו שיחק המזל ואותו אדם באמת מצליח להתגבר על זה, יש לו תמיכה משפחתית, והוא יוצא לעבודה – תסירו את תקרת הזכוכית הכול כך מיותרת וקטנונית הזאת. היא קטנונית. ברמת מדינה, לא מדובר בכזאת מאסה גדולה של אנשים. זה כזה קטנוני, אין לי מילה אחרת. זה סתם. זה כאילו אני מנסה להשתקם ודווקא. באמת. זה מיותר. אני מבינה את המדינה שבאה ואומרת – רגע, בן אדם עומד על רגליים, אני כבר לא צריכה לממן. כבר קיבלתם את ההחלטה. כבר הייתם שם. אתם כבר מבינים את הצורך, לפחות תעלו אותה למעלה קצת שהאדם יצליח לנשום, להרים ראש. ולא לפחד שלא ייקחו לו מהצדדים.

ויותר מזה, מאחר ולא הרווחה ולא האוצר יודעים מהי סביבת התמיכה המשפחתית, כלומר, יכול להיות שיש סבא, סבתא, דודים, דודות, אחים, אחיות שנמצאים ברקע ויכולים לסייע לאותו אדם לצאת לעבודה, ואז הוא גם פחות מוציא על שמירה על ילדים, על חוגים. יש לו סביבה תומכת, ובאותה מידה, אין לכם תשובה על זה, כי אף אחד לא בודק את זה. זה יכול להיות בן-אדם שחייב לשלם למטפלת, ואגב, מטפלות עולות המון כסף היום. מראש ההוצאות של אותה אלמנה או אלמן הן גבוהות בהרבה מאשר אלמן או אלמנה אחרת. רמת ההוצאות היא לא אותה רמת הוצאות, ואתם בוחנים את רמת ההכנסות. לכן יש בזה משהו שהוא לא הוגן. מאחר ואין לכם את הדרך לוודא את זה, את רמת ההוצאות המשפחתיות, אני חושבת שהמדינה יכולה להרשות לעצמה להעלות את תקרת הזכוכית הזאת ולתת לאדם לנשום.

מיכל, אלמנים ואלמנות צעירים, למה שלא יקבלו נקודות זיכוי על העזרה הזאת של הבייבי-סיטר, של המעונות, של כל הדברים האלה שאין להם מישהו אחר.

זה בחלק מהבחינה שאנחנו ביקשנו שהם יעשו, הכול זה תכלול של זה.

אני רוצה לחזור למשרד המשפטים, כי העליתם כאן שאלה שהיא מאוד חשובה.

אני מייעוץ וחקיקה, ציבורי חוקתי. אני רק רוצה לציין שהשאלה מה עושים. אנחנו צריכים קצת שיכוון אותנו חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק על מה מדובר, כי אנחנו לא מכירים את הנושא. אם אפשר. וברשותכם, אני רוצה להתייחס אחר כך למה שחברת הכנסת שטרית אמרה על היחס להמלצות דוח הצוות הבין-משרדי.

האפוטרופוס הכללי, הוא הגוף במדינת ישראל שבהגדרתו, תפקידו לשמש לאביהם של יתומים. התפקיד הזה מתחיל, ובמקום לקחת אחריות כמשרד משפטים להוביל ולרכז את כל הנושא הזה, התפקיד הזה מתחיל בדבר אחד – קודם כל אימא שהתאלמנה ורוצה לעבור דירה. הנכס היחיד שיש לה זו הדירה שבו היא גרה, היא לא יכולה לעבור, היא לא יכולה למכור דירה, כי האפוטרופוס הכללי במקום להיות זה שבא ומגן על אותם יתומים, הוא שם מקלות בגלגלים. אבל באופן עקרוני, האפוטרופוס הכללי, היה צריך להיות הגורם שמרכז את כל הנושא של היתומים בישראל.

אני לא מהאפוטרופוס הכללי, אני לא נציגתם. אני מציעה שפשוט יושב ראש הוועדה בסיכום שלך, תכתבי את הדברים בכתב, ונפנה את זה לאפוטרופוס הכללי, והם יתנו התייחסות ויבחנו את הדברים.

אנחנו נקיים דיון ספציפי על כל הנושא הזה של האפוטרופוס הכללי, אני חושבת שזה יהיה הדבר הנכון ביותר.

אם אפשר להשלים נקודה אחת ביחס להמלצות, כי מאוד עניין את חברת הכנסת שטרית מה נעשה איתם. אז נמסר לי מהאפוטרופוס הכללי שבשנת 2020, ו-2021, המדינה מימנה את האפוטרופסות המקצועית לכלל הקטינים שיש להם אפוטרופוס מקצועי. בשלב הזה, הם יושבים על מודל עם משרד הרווחה להגדיר בעצם מה תכלול אפוטרופסות מקצועית לקטינים. ואחר כך יהיה כמובן שלב של תמחור המודל. בעצם היום אין איזשהו סטנדרט לגבי האפוטרופסות המקצועי בהיבט הזה. כמו שאמרתי, ביחס לשאלות שקשורות לאפוטרופוס הכללי, נעביר והם יבחנו והתייחסו.

לכן יש בעיה שיוגדר מעמד בחוק לילד יתום. אתם מוכנים להוביל את החקיקה בתחום הזה? שילד יתום יהיה לו מעמד. המשפחה היא משפחת יתומים - - -

אני לא יכולה לענות כרגע על שאלה כזאת. אני מציעה שכול ההצעות וההמלצות השונות שיש, יעברו אלינו בכתב ונבחן את הדברים.

בין אם נישואין חד-מיניים, הצטרכו להגדיר אותו,

לגבי האפוטרופסות, מגישים בקשה לבית המשפט ומאשרים, אין שום בעיה.

בבקשה, לשכת עורכי הדין.

ראשית, הוועדה לזכויות הילד ולשכת עורכי הדין, מברכת על היוזמה ועל הוועדה החשובה הזו. באנו לכאן מתוך מחויבות, ואנחנו באים לכאן ביראת כבוד ובהערכה רבה. בגלל שהזמן קצר, אני רוצה להתחיל דווקא ממה שדניאל דיברה. אי אפשר להישאר אדישה למה שדניאל אמרה. רק רציתי לחבק אותה. אבל חייבים ללמוד משהו ממה שהיא אמרה. תובנה – זה עכשיו. כאן ומיד לאלתר הנחיה כללית של משרד החינוך, זה היה צריך לצאת אתמול לכל בתי הספר. המנהלת צריכה לבצע רישום והנחיה לכל המורים בכל מוסד שאיפה שיש ילד יתום בכיתה מסוימת, צריך שיהיה מידע עליו. לא צריך שיהיה מצב שהמורה תגיד לדניאל – את עוזרת לאימא שלך, תישאלו שאלה כזו. אסור שזה יהיה. זו טעות חסרת רגישות, אסור שזה יהיה, האחריות היא עלינו.

דבר נוסף. בכל מה שקשור ליתומים, אנחנו באים כאן עם הרבה מאוד רגישות לנושא והרבה מאוד אחריות. אבל לקטלג ילד יתום, זה כמו לקטלג ילד שבא מהורים שהם לא נשואים. ילד שבא מהורים חד-מיניים.

או אימא חד הורית שעשתה לבד ילד...

יש לו זכויות. הקטלוג הזה, צריך לחשוב עליו. צריך לבצע שיקול מחדש עליו. מה שלנו חשוב בדבר הראשון, להקים מנגנון שיהיה תחת חסות האפוטרופוס הכללי, או מנגנון אחר. אבל בדומה לילדי אומנה שיש שם מפקח, צריך שיהיה מפקח על ילדים יתומים. צריך לדאוג להם מא' עד ת'. הילדים האלה הם ילדים של כולנו. צריך לדאוג לא רק לדברים אקוטיים עכשיו, אלא גם לרווחה. לא יכול להיות שילד שחי בסביבה טובה, ובית עם אימא ואבא, ויוצא לנופש, ויוצא לחו"ל, ואנחנו כמדינה לא נדאג לילד יתום שאין לו נופש, או אין לו חיי חברה, או אין לו חוגי העשרה. גם הדברים האלה צריכים להיות מטופלים.

בקשר לטיפולים כמו שכאן נאמר, ההצעה היא מאוד נכונה. אי אפשר לתפור חליפה אחידה וזהה לכל הילדים. יש ילדים שחייבים נוכחות משרד הרווחה, ואני אדגיש. יש ילדים שצריכים טיפול פסיכולוגי. יש ילדים שצריכים ייעוץ נלווה. צריך שיהיה ריכוז בידי המפקח, ולנתב את הטיפול לכל ילד לפי הצרכים שלו.

אני רוצה להאיר כמה נקודות על מקרים שבאו לטיפולי. על ילדה יתומה באירוע מאוד טרגי, ולא מדובר על משפחה שאין לה יכולת כלכלית. האבא פשוט עקר למדינה אחרת לצרכי עבודה. אבל הוא החליט שהוא מנתק את הקשר בין העשבים שגידלו את הילדה היתומה הזו, לבין הילדה, לבין הנכדה. יותר מזה, הובא לידיעתי ששם בחו"ל, הוא מבקש מהילדה להציג את האישה השנייה שלו כאימא שלה. לי זה מאוד צרם. אני חייבת לומר את המדינה – בארצות הברית. אם המקרה הזה היה קורה בישראל, אין ספק שהייתי משיגה בבית משפט בישראל זמני שהות ושמירה על קשר בין הסבים השכולים לבין היתומה, כי יש לנו חוק שמגן. אלא מה? מסתבר שעם כל הכבוד, בארצות הברית לא מתקדמים כמונו, אין כחוק דומה, ואין יכולת להגן. יש רק אופציה להמלצה להיות בקשר על הילדה הזו. אני חושבת שכאן מדינת ישראל צריכה לחשוב גם צעד קדימה מה קורה עם היתום, עובר, מעתיק את מקום מגוריו למקום אחר, צריך להרחיב את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שמגן על זכויות קשר עם הסבים והסבתות. גם מה שקורה בבית. אני נתתי דוגמה למשפחה שאין לה שום בעיות סוציו-אקונומיות וכו'. לומר לילדה, תמסרי בבית הספר שפלונית היא אימא שלך, אני חושבת שזה להרוס לה את כתר החיים שלה.

זה לא קרה בישראל, אני לא יכולה להתייחס לזה.

הילדה ישראלית. אני נותנת דוגמה, זה יכול לקרות גם בישראל.

מה שניסיתי לומר, שצריך לבדוק גם את הדינמיקה בתוך המשפחה - איך ההורה שנותר בחיים, איך הוא מטפל בכל העניין, כי צריך להקשיב גם ליתום. מה שלנו חשוב – תקציב, העשרה, היתומים הם ילדי המשפחה, הם הילדים של כולנו, ולזה אנחנו באים לדאוג תודה רבה.

את מציעה את זה דרך האפוטרופוס הכללי?

צריך שיהיה שיתוף פעולה גם עם האפוטרופוס הכללי וגם עם הרווחה, כי יש מקרים שכן מחויבים עם מעורבות של משרד הרווחה, יש הרבה מקרים שלא צריכים להיות – תלוי, כל מקרה לגופו.

זה לזה, הבית לאלמנות ויתומים. נמצאים בזום.

על אף החשיבות הרבה והמשמעות של ועדה כזאת, שיש לה חשיבות רבה והשתתפות היא באילוץ – אני משמש כמנהל של ארגון "זה לזה" הבית של אלמנות ויתומים. ארגון שקיים כבר קרוב ל-30 שנה, בעצם, זו מטרת הארגון – להפוך לבית. להיות אלה שמלווים, שעוטפים, שנמצאים יחד עם המשפחות בשעתן הקשה, גם מה שנקרא בזמן המשבר, בזמן האובדן, בזמן השכול, וכמובן, בהמשך, מה שנקרא כשהדלת נסגרת, בעצם ההתמודדות מתחילה דווקא אז, כשאלה שמסביב פחות נמצאים ביום ביום, וכאן הקושי והאתגרים מתחילים.

זמננו תם. סליחה שאני קוטעת אותך. יש לך איזשהו משהו להוסיף לדיון מעבר לספר על הארגון עצמו שעושה עבודה מבורכת. רק אני צריכה את השורה התחתונה.

אני אסיים במשפט אחד שכאן דיברו עליו שוב ושוב – מיצוי זכויות שנאמר כאן. לפעמים המשפט נשמע כמו מה שנקרא – ניתן לו את המקסימום. אני הייתי קורא לזה בסיס של זכויות. זה בסיס, לא רק שהוא מצב הפרימיום, מצב שמוסיף, משפר, משדרג, מה שנקרא מצ'פר במובן הזה. אלא פשוט לתת את מה שהם צריכים ואת מה שמגיע להם כי הם זקוקים לזה. זו לא תוספת, וזה לא משהו שהם יכולים לבוא ולומר כולם זקוקים, או שאנחנו פחות צריכים את זה – הדברים האלה הם דברים שהם זקוקים להם. ובאמת, כל הדיון לבוא ולהקל איך להנגיש את זה, איך שיקבלו בצורה הטובה ביותר. בצורה הקלה ביותר, בלי להיכנס לאיזושהי קטגוריה של סוציו-אקונומי, או רווחה - אלא על זכאות, אלה שעברו בהתמודדות את האובדן ואת השכול, והם זקוקים לזה בצורה מיוחדת. לכן הייתי שוב אומר, לא מיצוי זכויות במובן של מקסימום, אלא בסיס של זכויות שהם זקוקים לכך כל כך, זה מה שאנחנו פוגשים ביום יום. אני מודה לוועדה הזאת, היא משמעותית מאוד. וכארגון שמלווה אלפי אלמנות, ולמעלה מעשרת אלפים יתומים ויתומות, הוא משמעותי מאוד. אני באמת בתקווה שתצא הבשורה מכאן לבוא ולהקל עליהם בכל המובנים, כי כל דבר שיבוא ויקל, הוא יהיה משמעותי. זה כמו גלגל שיניים שבעצם משפיע על כל המשפחה, הילדים, המעטפת והקהילה.

תודה על העבודה המאוד מבורכת שהארגון שלך עושה.

אני רוצה לסכם את הדיון בוועדה, ואנחנו עוד נעשה דיוני המשך בנושא הזה.

הוועדה קובעת שהטיפול בילדים יתומים כמו שאר הנושאים הקשורים בילדים, נופל בין הכיסאות, בין משרדי הממשלה השונים. ושוב, קוראת להקמת גוף אחד מתכלל לטיפול בילדי ישראל. מאחר ולאלה אין אימא ואבא ללא קשר אם הם יתומים או לא.

הוועדה קובעת שיש לתת סיוע גם להורה הנותר על מנת שיוכל להיות עוגן לילדים היתומים למשרד האוצר ולמשרד הרווחה והחינוך. הוועדה קוראת להקים שולחן בין-משרדי בראשות משרד הרווחה והביטחון החברתי לתכלול הטיפול בנושא הילדים היתומים, ולהסדרת סוגיות העברת מידע בין הגופים השונים בנוגע לילדים האלה למשרד האוצר, משרד הרווחה והביטחון החברתי.

הוועדה קובעת שסכום קצבת השאירים שמקבלים היתומים מהמוסד לביטוח לאומי, נמוך מאוד בכל קנה מידה. הוועדה קובעת שפער בגובה הקצבאות בין יתומים מקבלים קצבת שאירים לבין קצבת נפגעי פעולות איבה, ובין קצבת יתום, כוחות הביטחון - הוא בלתי נסבל, וקוראת להעלאת סכום קצבת השאירים. העובדה שקצבת הכנסה מקוזזת אם האלמן או האלמנה משתכרים מהעבודה, מקוממת ולא נותנת למשפחה אפשרות להתפרנס בכבוד.

למשרד החינוך – הועדה קוראת לקדם את כתיבת חוזר המנכ"ל שיקבע ויעגן את זכותה ודרך התנהלותו מול תלמיד או תלמידה יתומים בנפרד לחוזר מנכ"ל העוסק ביתום בעקבות אסון. אני רוצה את לוחות הזמנים. זאת אומרת, לא רק שזה עובר ללשכה המשפטית עכשיו, אלא דברו איתנו תאריכים. הוועדה קוראת להכניס לתוכנית הלימודים של הסטודנטים להוראה מודל בנושא התמודדות עם תלמיד שחווה שכול. למשרד הרווחה והביטחון החברתי, הוועדה קוראת לקבוע כי חובה ביקור של רשויות הרווחה במצב של התייתמות מכל סוג. לביטוח הלאומי – כל נושא מיצוי הזכויות. הוועדה מבקשת נתונים לפי הפירוט הבא: כמה מהיתומים פנו למוסד לביטוח לאומי לאחר המועד המיועד, כלומר, 12 חודשים מפטירת ההורה. מספר הפניות היזומות של המוסד למשפחות עצמן שבהן לא מוחזרת התביעה לתשלום הגמלה, כלומר, המשפחה כבר קיבלה את הטופס, ומשום מה, הטופס לא חזר. כבר הטופסיאדה כבר נעשתה, והמוסד לביטוח לאומי לא קיבל בחזרה.

לעמותת "חמניות", הוועדה מבקשת לקבל אל שולחנה את דו"ח היתמות מטעם העמותה. למשרד המשפטים – הוועדה תקיים דיון בנפרד בנושא האפוטרופוס ליתומים. זה נושא שעושה רושם שחוזר על עצמו. אגב, גם בפגישות שלי במשרד, והוא נושא שחוזר על עצמו מפעם לפעם, והגיע הזמן לקיים על זה דיון.

תודה רבה לכולם. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:05.