פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



2
ועדת העבודה והרווחה
23/11/2021


מושב שני

פרוטוקול מס' 40
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שלישי, י"ט בכסלו התשפ"ב (23 בנובמבר 2021), שעה 10:13

1. התמודדותן של משפחות נפגעי הלם קרב
2. ישיבת מעקב על התקדמות הטיפול בנכי צה"ל

חברי הוועדה: אפרת רייטן מרום – היו"ר
מופיד מרעי

אופיר סופר
פטין מולא

יעל סלנט - יועצת משפטית של הועדה

גל רויטשטיין - נכה צהל, ארגון נכי צה"ל

עידן בן נון - נכה צה"ל, ארגון נכי צה"ל

מורן הר אבן - נכת צה"ל, ארגון נכי צה"ל

שרון זליגר שמואל - אשת נכה צהל, מוזמנים נוספים

אפרת שפרוט - מנכ"לית, נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי

תמר לביא - ראש מחלקת מחקר, נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי

אהובה דורון - מלווה את הבן, משפחות הלומי קרב

אברהם אבוטבול - אבא, משפחות הלומי קרב

איריס אבוטבול - אמא להלום קרב, משפחות הלומי קרב

מאור מינץ - מנכ"ל, עמותת לא מפקירים פצועים בשטח

שפרה שחר - מנכ״לית, עמותת בית חם לכל חייל

מרדכי רוזנברגר - עמותת ההלם והקרב

לימור לוריא - ראש אגף שיקום, משרד הביטחון וצה"ל

עו"ד עידן קלימן - יו"ר ארגון נכי צה"ל

לאה סעידיאן - אחות של יצחק סעידיאן

דורון איש שלום - מלווה פצוע, בן משפחה של הלום קרב

תמר שלוי - להאיר את הבית, דור שני להלומי קרב

נדב הירש - נכה צה"ל, פצוע צוק איתן

אלזה ביסמוט - אשת פוסט טראומה - ההלם והקרב

שני לנדאו - עוסי"ת שיקומית, ספקית של משרד הבריאות והביטחון

נעה בן שבת

ענת כהן שמואל

חבר תרגומים
1. התמודדותן של משפחות נפגעי הלם קרב
2. ישיבת מעקב על התקדמות הטיפול בנכי צה"ל

בוקר טוב לכולם, אני מבקשת לפתוח את ישיבת הבוקר של וועדת העבודה והרווחה, היום ה-23.11.21, י"ב בכסלו תשפ"ב, השעה היא 10:15 בבוקר, דיון מיוחד שעורכת הוועדה לציון יום ההוקרה לנפגעי מערכות ישראל ופעולות האיבה, דיון מיוחד שאנחנו עורכים הבוקר מקדישים אותו בעיקר להלומי הקרב ולמשפחותיהם שמתמודדים יום יום, שעה שעה עם המורכבות ועם האתגרים בעקבות הצלקות השקופות ש נותרו על נפשם של הלוחמים.

אני אפתח ואומר שנאלצנו באמת בדאבון לב לבטל את הישיבה שהייתה קבועה לשעה 9:00 בבוקר שהייתה אמורה לעסוק גם בעניינם של נפגעי פעולות האיבה לאור אילוצי ההצבעה שהיו לנו הבוקר כאן בכנסת וכאן כמובן גם בשם הוועדה אני רוצה לשלוח תנחומים למשפחתו של אלי קיי זכרונו לברכה ואיחולי החלמה מהירה לכל ארבעת הפצועים שלצערנו הצטרפו לדאבון לב למשפחת נפגע פעולות האיבה. אולי עוד מילה אחת בעניין הזה, גם הדיון אמנם נדחה הבוקר אבל יתקיים אני מקווה כבר בשבוע הבא, וזה גם על רקע החלטת הממשלה לאשר את הקמתו של היכל הנצחה לחללי פעולות האיבה בתוך שטח אנדרטת הזיכרון לחללי פעולות האיבה בהר הרצל בירושלים.

הבוקר אנחנו כאמור נקדיש את הדיון הארוך לענייניהם של הלומי הקרב ומשפחותיהם, אני חושבת שכמעט אין משפחה בישראל היום שאין לה בן, אח אבא, אחות, ילדה שסובלים מסוג כלשהו ברמה כלשהי מהלם הקרב, לדאבון הלה מדינת ישראל באמת מגדילה את משפחת פגועי הנפש שלה מדי שנה ולא מעט נשים במקרה הזה פנו אלי לפני כשבועיים אימהות ואחיות ונשים של בנות זוג ובנות וסיפרו לי באופן בלתי אמצעי ומרגש על התמודדותן שלהן במאבק היומיומי, הן להכרה על ידי משרד הביטחון וכמובן בהתמודדות היומיומית, אז אני רואה כאן הרבה אנשים ופנים שאני מוקירה ואוהבת, אני אפנה כאן כמובן לכל אחד ואחד מכם במהלך הדיון הקרוב, ארגון נכי צה"ל כמובן, לאה סעידיאן תודה שהגעת, משפחות הלומי הקרב, כולכם יושבים אתנו כאן, חבר הכנסת מרעי וחבר הכנסת אופיר סופר.

אולי ברשותכם אולי נפתח בסקירה של לימור לוריא, ראש אגף השיקום שפועלת, אני ידועת ואנחנו נמצאים באמת בקשר מאוד קרוב, מאז שנכנסת לתפקידך ואני מברכת אותך על עבודתך המסורה ובאמת יוצאת הדופן לקידום רפורמת נפש אחת אז אני יודעת שהגעת עם איזה שהם נתונים הבוקר כדי לעדכן את כולנו כאן בהתקדמות של נפש אחת ואם תוכלי גם באמת בדברייך לתת דגש גם על הנושא שלשמו התכנסנו כאן הבוקר, תודה בבקשה לימור.

תודה רבה יושבת הראש, אז בוקר טוב לכולם, גם אני מצטרפת לדברי יושבת הראש משתתפת בצערם של משפחת קיי ומשפחות הפצועים ושלא נדע כולנו עוד צער. אנחנו ננצל את היום המיוחד הזה מבחינתנו שבו אנחנו מוקירים את נפגעי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כדי לספר פעם אחרונה שהיינו פה, כבוד היושבת ראש היה ה-4.8 והתחייבנו מעת לעת לבוא אליכם ולדווח, אז מה שעשינו היום ברשותכם, ממש התקדמנו במה עשינו, עם נתונים וגם קצת לספר מה לפנינו. אז אם אפשר לעבור וננצל את יום ההוקרה בכל זאת לספר רגע על עבודת האגף ורגע מיהם האנשים שאנחנו אמונים על השירות עבורם.

אז אנחנו גם ניתן רקע על מי זו אוכלוסיית האגף, גם על היקפי הפעילות, נדבר על נפש אחת ותוך כדי אני אעשה זום אין על ה-PTSD. אגף השיקום בעצם יש לנו 111,000 נפגעי מערכות הביטחון, בטיפול האגף סדר גודל של 57,000 אנשים, בטיפול קופת חולים 54,000 אם תסתכלו על ההתפלגות של האחוזים אתם תראו שסדר גודל של משהו כמו 42 אחוז הם עד 50 אחוז ועוד 40 אחוז הם מתחת בין 10 ל-19 שהם מטופלי קופת חולים וכשאנחנו מסתכלים לפי סוג השירות אז אנחנו רואים ש-54 אחוז מהאוכלוסייה שלנו זה חיילי חובה עוד 20 זה מילואים, 16 אחוז זה קבע, משטרה 7 אחוז, שב"ס אחוז אחד ושירותים אחרים 2 אחוזים. אבל היום התכנסנו גם לטובת אוכלוסיית הלומי הקרב ויש לנו היום 5,734 אנשים שהם מוכרים שמתוכם משהו כמו 37 אחוזים זו הפגיעה העיקרית והבלעדית שלהם וה-62 אחוזים זה שיש להם בעיה נוספת משולב עם לקות נוספת או פגיעה נוספת.

היות שאנחנו מדברים פה על בני המשפחה, אז תסתכלו 70 אחוז מהאוכלוסייה הם אנשים שהם נשואים, יש לנו 11 אחוז גרושים, 17 אחוז רווקים והגיל הממוצע שאנחנו מדברים עליו הוא 51. זה ככה ממש ממעוף הציפור, וכשאנחנו מדברים רגע על היקפי הפעילות באגף השיקום, אז סיפרתי בפעם הקודמת, יש לנו מלאי של בקשות זה לא מילה טובה, אבל שממתינות להחלטה של סדר גודל של 10,000, מדי שנה אנחנו מקבלים 3,000 בקשות חדשות. יש לנו 10,500 וועדות רפואיות בשנה, 460,000 למוקד הטלפוני, 110,000 פניות דרך האינטרנט, אנחנו משלמים 1,000,845,000 מפגשים עם עובדים סוציאליים, היקף הרפואה 85,000 הפניות, 160,000 בקשות לנרשמים, הסיבה שאני אומרת את זה משום שזה נתיב מאוד חשוב לאוכלוסייה שאנחנו נותנים לה את השירות, וסוגיית הלימודים ותעסוקה שהיא קריטית לשיקום של אנשים, אנחנו מדברים על שיעורי השמה בשיעור של 65 אחוז.

אם אפשר להפריע לך באמצע, בבקשות להכרה באמת שאנחנו מסתכלים הרובריקה הזאת, קרוב ל-11,000 בקשות במלאי, למה הכוונה?

בעצם אחרי, אם אני מבינה נכון וועדת גורן היה בום של בקשות שהוגשו לצערי בשנים הקודמות לא הספיקו לטפל ולקבל החלטות בכל הבקשות האלה ואם אתם זוכרים במפגש הקודם שלנו, אני אמרתי שאנחנו נערכים למבצע של להתגבר על כל ה-10,000 האלה, אני אספר על המבצע ברשותכם בהמשך, כי במסגרת המבצע אנחנו בודקים וכבר עושים, הבנו שאנחנו צריכים לייעל תהליכי עבודה, לעשות מה שעשינו עד היום, לא יקדם אותנו לאן שאנחנו רוצים.

אם אנחנו נעשה באמת ממעוף הציפור בעניין הזה של הטענות, התלונות, הכאבים שכמובן המשפחות והלומי הקרב, אני חושבת שהרוב התרכז בעניין הזה של הוועדות, הבקשות, הטיפול הקשה, אמרו אטום לא פעם אחת, אטום לב, אני חושבת שזה מתרכז באמת בנקודה הזאת ואני מאוד אשמח באמת אם תוכלי לפרט מה כן נעשה כדי לפתוח שם את החסמים, או את ההתנהלות שהייתה כלפיהם.

אז אנחנו נספר, אבל בהקשר הזה מאוד חשוב להגיד ישובת הראש, אם מסך כל הבקשות, סדר גודל של 60 אחוז היום מאושרות.

להבדיל מ?

זה נתון שרץ על פני שנים וזו שאלה מצוינת כי אני למעשה שהייתי בתפקידי הקודם, תמיד הייתי בודקת את הבאנצ'מארק, מה קורה במדינות אחרות בעולם? כדי לדעת האם אנחנו מחמירים, האם אנחנו או שאנחנו במקום סביר? אז אנחנו מחכים לנתונים בעניין הזה כדי לראות השוואות בינלאומיות, אבל נכון להיום זה המצב, כי אנחנו גם בודקים את עצמינו כמה מהבקשות באמת מאושרות? זה כמובן משפיע גם על שביעות הרצון, אז באמת נמצאת פה חברתי לאה ובעקבות המקרה המאוד מצער של איציק סעידיאן הוקמה נפש אחת שבאמת הייתה מטרה לעשות שינוי משמעותי ביחס כלפי נפגעי מערכת הביטחון ולשפר את הטיפול ולהקצות גם תקציב ומשאבי כוח אדם שנדרשים, שיושבים איתי חבריי ממשרד האוצר שהקצו לזה את התקציב. תראו, זה שקף שלא צריך לעשות זון אין, הוא רק בעצם מראה 3 נקודות מרכזיות.

ב-20.4 אנחנו בעצם מונה צוות הפעולה שבעצם הקימו 5 צוותי עבודה, עד ה-17.6 הצוותים עבדו והגישו את המלצותיהם לשר הביטחון ובעצם מכאן זה עבר אלינו ומה שאתם רואים בבלוק המרכזי זה דברים שעשינו עד ל-1.8 אני הייתי אצלכם ב-4.8, מה-4.8 ועד היום אתם רואים פה את כל הדברים הנוספים שעשינו. הסיבה שאנחנו אומרים את זה ואני יודעת שנמצאים פה אנשים שיש להם ביקורת על ההתנהלות שלנו ואני אומרת, אלף אני מתנצלת על זה מראש, אבל באותה נשימה אני אומרת שיש מאחורי מצדדיי ומלפניי ש00 עובדים, 250 עובדי אגף שיקום שרוצים לעשות ולהשתפר ולתת את השירות הטוב ביותר ומה שאתם רואים פה שנעשה זה מתוך המאמץ לנסות ולתקן ולשפר את מה שהיה בעבר.

עכשיו מה שסיכמנו זה שאנחנו מביאים מה בוצע, על סמך נתונים, לא רוצים לספר וכשדיברנו על עיקרי הרפורמה אם אתם זוכרים, דיברנו על שלב של המעבר מצה"ל למשרד הביטחון, על שלב ההכרה והוועדות שאנחנו יודעים שיש כלפינו ביקורת ציבורית בעניין הזה, המענה לפצועי PTSD עולם התגמולים ועולם השירות שבעצם אומר איך אנחנו נותנים את מה שאנחנו נותנים, כי גם אם אנחנו נותנים דברים לפעמים הצורה שאתה נותן אותם היא מאוד חשובה ואני שומעת את זה הרבה בדלת פתוחה שמתקיימת אצלי אחת לחודש אם אפשר לעבור. בואו נדבר רגע על שלב טרום ההוקרה, אז אני אדבר בשם צה"ל, אבל הם הקימו את ענף הליווי לפצועים בצה"ל שהכוונה שהם ילוו לאורך כל הדרך את הפצועים ושתהיה תחושה שהם לא לבד והם איתם, הפעילו את המוקד של קשר עד בצה"ל שמאפשר למי שזקוק להתקשר ולהרגיש נוח. עכשיו אני עוברת לשלב ההכרה, שלב ייעול תהליכי ההכרה.

תראו אחד הדברים שהם מאוד קשים לאנשים בטח שקרה להם הגרוע מכל זה לעמוד בפני רופאים וועדות וממסד וביורוקרטיה ותהליכים ארוכים, עד היום כל מי שהגיש בקשה להכרה היה נדרש ללכת לרופא מומחה והיה אומר יש קשר סיבתי אין קשר סיבתי, זה כבר היה מלחיץ אותו, זה כבר היה מעמד שהוא שיש בו משהו שמצפים לו ואגב התחנה הזאת לקחה סדר גודל של 4 חודשים של המתנה.

אז פעם ראשונה אמרנו רגע יש מקרים שברור שיש קשר סיבתי, לא צריך את החוות דעת מומחה בשביל להגיד שיש קשר סיבתי. בשלושה חודשים האלה 30 אחוז מהאנשים כבר לא צריכים להגיע לעוד רופא, למה? כי צריך לזכור פעם אחת הם הלכו לרופא שהיה אומר יש קשר סיבתי אין קשר סיבתי, אחרי שגמרו את הסטרס הזה עוברים לוועדה רפואית שאומרת אוקי יש קשר סיבתי אבל בואו נראה כמה אחוזים רפואיים, זה שוב מעצד מלחיץ, זה עוד הפעם מבחינת הציבור שבא אלינו, עוד הפעם לעמוד בפני וועדה נוספת.

אז את מה שיניתם?

בעצם אמרנו, בחלק גדול מהמקרים זה ברור שיש קרש סיבתי, אני לא צריכה את החוות דעת של הרופא, חבל ואם אני יודעת שמתוך 60 אחוז מאושר וכבר הקצין תגמולים, כבר העובד אגף שיקום שרואה על פניו שיש קשר סיבתי למה אני צריכה את החוות דעת הזאת? 30 אחוז ביטלנו ביורוקרטיה, למה זה משמעותי? כי אחר כך אתם תראו את הנתונים שזה מה שאפשר לנו להגדיל את קצב ההכרות שלנו ב-30 אחוז. הדבר השני זה עלייה של 40 אחוז בהיקף ההחלטות הרפואיות ומהחודשיים האחרונים אנחנו בעלייה של 75 אחוז בהיקף הועדות, תיכף אני אעשה גם זום אין על ה-PTSD למה? שוב, כי ייעלנו תהליכי עבודה, הבנו שצריך לעשות דברים אחרת.

תני דוגמא למשהו שנהיה אחר בוועדות הרפואיות?

למשל אם אנחנו יודעים שיש ב-77 אחוז מהמקרים איזה פגימה אחת, זה לא מלא פגימות ואפשר לפתור את זה בקלות ויש לנו את התיק הרפואי אז הרופאים יתכבדו ויתבססו על המסמכים שיש לפניהם ולא ישלחו לעוד חוות דעת מקצועית כי צריך לזכור לפני שאנשים באים לקבל מאתנו הכרה, הם קודם כל רוצים לטפל בעצמם והרבה פעמים הם מביאים מסמכים רפואיים מהבית שאני יכולה להתבסס עליהם, אני לא צריכה לשלוח עוד פעם לוועדה מטעמי.

מה שאני שמעתי בתוך דברייך, ואני מקווה שכך זה המצב שמבחינת התפיסה של האנשים שמגיעים ומבקשים הכרה, אני מקווה שזה מה ששמעתי, שחל שינוי שכבר לא מסתכלים עליהם בחשדנות יתירה כפי שהסתכלו עליהם קודם לכן וחשבו שכולם באים לרמות, או לשקר, או להוציא כספים מהמדינה כדי שיוכלו להתקיים, זה מה שאני שמעתי אבל אני מקווה שזה כך נכון.

אז אני אגיד לפחות את התפיסה שלי, 99 אחוז מהאנשים זה אנשים ישרים, הגונים שאני מזכירה לכולנו זה אנשים שבאו לתרום למדינת ישראל וסיכנו את עצמם עבורנו, בשביל שכולנו נשב פה, אז נקודת המוצא שלי זה שכל האנשים הם ישרים והגונים וכשאתה בונה מדיניות אתה לא בונה חלילה על האחד אחוז. אבל אני כן רוצה להגיד בעניין תפיסת שירות, תראו תפיסת שירות זה לא משהו שעושים סוויץ' וזה עובר, אני רוצה להיות גם הוגנת עם כולם, זה תהליכים שאנחנו עוברים באגף ובמשרד והם לא יהיו ביום אחד, זה תהליכים שאנחנו עובדים עליהם, שאנחנו מדברים אותם, אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, אבל אני רוצה להגיד שזה גם דרך, למען ההגינות ואני רואה שיש פה את מה שהתכוונתי להגיד בשקף הבא.

יש עלייה של 272 אחוז ב-4 חודשים ב2021 לעומת 2019 רק לגבי קביעת אחוזים בגין PTSD אני חייבת להגיד ששי לנו גידול משמעותי בהיקף משמעותי להכרה בגין PTSD והדבר השני, אפרת חברתי מנט"ל מהנהנת, אני מניחה שגם הם רואים את זה והנטייה שלנו היא להסתמך על הרופאים המטפלים עד כמה שאפשר, כי הם מכירים את מי שנמצא מולם הרבה פעמים יותר טוב מאיתנו. לעניין הועדות הרפואיות, זה נושא קשוח ואני רוצה להגיד, תראו אני לא רופאה, אנחנו לא רופאים, יש כ-300 רופאים בוועדות הרפואיות, רופאים בכירים, מנהלי מחלקות.

אנחנו קיימנו כנס רופאים של הועדות, ברשות המנכ"ל ואמרנו את מה שאנחנו אומרים גם פה, אנחנו לא רופאים, אבל אנחנו מייצגים פה את הציבור שעומד בפני ועדה רפואית ואחד הדברים הכי קשים ושידובר פה אני מניחה, זה על היחס בוועדות ואנחנו אומרים בסוף אותו רופא שיושב בוועדה זה רופא ששעתיים קודם, ישב במחלקה וקיבל מטופל והציפייה שלנו זה שכשאנשים מגיעים לוועדה הרפואית הם ירגישו שהם באו למקום שרוצה לעשות הכול בשביל שהם יקבלו את מה שמגיע להם.

שוב אני חושבת שזה עניין של מדיניות שהייתה, כי אני זוכרת שאפילו ראיתי בתקשורת שאותו רופא שיושב בוועדה הרפואית יגיד לך, ייתן לך תשובה שלילית לגבי זכאותך, ואם תבוא אליו בפרטי הוא ייתן לך תשובה חיובית, זאת אומרת יש משהו הוא יותר גדול מרופא כזה פרטני כזה או אחר שאם יש גם כאלה שצריך כמובן לטפל בהם באופן נקודתי, אבל אני חושבת שזאת הרי הייתה הטענה המרכזית של יד מכוונת שהייתה וניהלה את הועדות הרפואיות באופן כזה שפגע בכל כך הרבה מבקשים שבאמת, הגענו למצב הנוראי הזה שבו ראינו את איציק עושה את המעשה הנורא הזה.

אז אני אגיד גם לעניין הזה. אין לי יכולת למדוד אם החלטה רפואית היא סבירה או לא סבירה, אלא במקום אחד שעכשיו התחלנו למדוד אותו. אותי בעצם מעניין לראות מה החליט דרג ראשון בכמה מהמקרים אנשים ערערו ובכמה מהמקרים הערעור התקבל? כי אם הערעור התקבל, או אם זה הגיע לאינסטנציה משפטית וזה התקבל זה אומר שמשהו לא עשינו כמו שצריך. אז אני כן יכולה לתת נתונים שלצערי 50 אחזו מהעררים היום מתקבלים מדרג ראשון לדרג שני ואולם השוני הוא עד 5 אחוז, זאת אומרת נניח מ-63 ל-68, אבל אני אגיד עוד פעם, אנחנו ממשיכים לבדוק, לפעמים 5 אחוז שמעלה אותך מ-18 אחוז ל-23 אחוז הם שוברי שוויון ולכן אפרופו מה שאתם אומרים, אנחנו מתכוננים לעשות ונמצאים איתי פה המנהלים הרפואיים ד"ר דקל אני מקווה כאן איתנו, עוד לא הגיע, מנהל הוועדות הרפואיות וביקשתי לעשות בקרה בכמה מקרים לפעמים ה-5 אחוז, כי בסוף שרופא יושב, בסוף זה בנאדם שלפעמים יש לו פגימה ועוד פגימה אבל ביחד זה כבר הרבה יותר גדול.

אבל זאת בדיוק השאלה, אם בסופו של דבר הוא לוק את ההחלטה כרופא עצמאי או שוב אני חוזרת חזרה לשאלה שלי, האם הייתה כאן מדיניות שאמרה לו רופא דוקטור נכבד, יש מקרים שאנחנו מבקשים שלא תאשר.

לדעתי גם לפני בואי לא הייתה שום מדיניות כזאת, אבל אני לא, אני מדברת מגרוני שלי, האחריות על קודמיי ייקחו קודמיי, אני רק רוצה להגיד שהמדיניות שלנו, שהתפקיד של הועדה להיות שם בשביל מי שנבדק ולתת לו את כל מה שמגיע לו ואני אגדיל ואגיד, גם אם רחמנא ליצלן ניתן 5 אחוז ביתר, אני מעדיפה את זה מהאופציה שיהיה מישהו אחד שנשאר בחוץ ולא קיבל מה שמגיע לו.

יש דברים נוספים?

כן, אני רוצה להגיד מהיום שכל מי שיוצא מועדה רפואית מקבל סקר שביעות רצון שאנחנו רוצים לשמוע מה הייתה ההתרשמות וזה מאפשר לנו להשתפר, ביקשתם פעם הקודמת, 97 אחוז מההחלטות בגין PTSD עכשיו צמיתות, שאלתם אותי ביחס לשנים קודמות שאז זה היה 61 אחוז. עוד דבר שביקשתם מאיתנו, לאפשר ועדות רפואיות בזום, אז מערכת התקשוב שלנו עשתה עבודה אדירה ואפשר עכשיו לקיים בזום וועדות רפואיות ללא נוכחות. אני רוצה להגיד מה בעבודה כי זה חשוב, אלף כמו שאמרתי לכם אנחנו נערכים למבצע של טיפול ב-10,000 הבקשות, אבל עוד דבר שאנחנו עושים, אנחנו נערכים לאופציה לקיים ועדות רפואיות בבתי החולים על ידי זה שרופאים מומחים אותם רופאים שיושבים בבוקר במקום אחד ובצהריים ומרכזים במקום אחד את כל הבדיקות שאדם צריך ואנחנו נבדוק וזה גם יאפשר לנו לעמוד בקצב של 10,000 הבקשות הממתינות.

כמה זה יזרז את התהליך לדעתך?

אני לא יודעת כמה זה יזרז, אני יודעת מה היעד שאנחנו רוצים להגיע, ושאלה אותי יושבת הראש אם אני לא קצת הגזמתי, היעד שלנו הוא 100 ימים, תשאל אותי למה 100 ימים? כי 100 ימים זה זמן ההכרה לנפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי ואם הם יכולים לעשות את זה אין שום סיבה שאנחנו לא נעשה את זה, זה היעד, אנחנו רחוקים, היום אנחנו ב-1,065 ימים, אבל אנחנו נגיע.

מה שאני גם אולי רוצה עוד לציין בהקשר של הדברים האלה, בעקיפין גם אגף השיקום וגם ארגון נכי צה"ל אני יודעת שיחד עם משרד האוצר, הביטחון, כל המשרדים הממשלתיים עובדים על שינויים במבחני הכנסה, על התיקון, זה אמור להגיע אלינו לאישור ממש בימים הקרובים ואנחנו נקיים על זה דיון מקיף ביחד עם כולם, כל הגורמים, אתה רוצה לומר על זה מילה עידן?

כן בוקר טוב, אני אהיה זריז כי זה היום של החברים לבוא לדבר, פחות שלנו, לנו יש הזדמנויות רבות, אז אני קודם כל אגיד, אני עובד 17 שנה בארגון כעובד, 29 שנים כנכה צה"ל, עבדתי מול 5 ראשי אגפים ואני רוצה להגיד שלימור זה ליגה אחרת ואנחנו נמצאים במקום אחר ובכיוון אחר. לגבי מה שאנחנו מתקדמים בהרבה ערוצים, אני מבין גם את חוסר שביעות הרצון של החברים, כולם רוצים שזה יקרה מהר, עם זאת אנחנו לקחנו החלטה קשה ובאנו ואמרנו שאנחנו עושים עבודת עומק ורוחב חסרות תקדים ולכן זה גם ייקח יותר זמן ואני מבין את הכעס של האנשים אבל חשוב גם להגיד תודה ביום זה לכל חברי הכנסת שמלווים אותנו, לא סתם החברה האלה נמצאים פה, זה בדיוק אותם אנשים שמלווים אותנו בנאמנות וגם להגיד לחברה של משרד האוצר, שזה נדיר שאנחנו באים ומשבחים שבאמת באים איתנו פה ונמצאים איתנו בוועדות.

אנחנו התקדמנו בהרבה מאוד ערוצים, בהרבה מאוד מה שלימור אמרה, דבר אחד לא פוצח פה ואני עדיין נמצא בסוג של בוחן את הסיפור הזה, אין אנחנו נתקוף את זה, זה הסיפור של הועדות הרפואיות, סליחה שאני אומר את זה ביום של הוקרה ביום של חיוב אבל החוצפה היא ברמות חסרות תקדים, אם פרח טיס צריכה להתחנן לקבל הכרה, אם שבוי ממוצב המזח לא מקבל את אחוזי הנכות שלו כי אומרים שהוא יכול לפתוח את השעון עם השיניים, מקרה מאתמול, אני נתקל בלוחם ממלחמת לבנון השנייה שצריך לרדוף אחרי אחוזי הנכות שלו וחוסר אמון.

אז בואו נחלק את זה לשניים, יש את מה שלימור מתקדמת איתנו ברפורמת נפש אחת והרצון שלה ומה שהיא דוחפת ביחד עם מנכ"ל משרד הביטחון, ויש בעיה אמיתית של חוק גם שאנחנו נתקלים, כי זה סוג של מבנה אוטונומי שלכאורה, לימור יכולה לצעוק עד מחר, מנכ"ל משרד הביטחון יכול, אני יכול לשאוג, להתקשר, זה לא יעזור, יש להם איזשהו סוג של בועה חוקית שכאילו אי אפשר לגעת בהם ואני נמצא במקום שאני אומר בוא נפרק אותם, ברמה הזאת אני כבר מוכן להגיע, כי אני נמצא בחוסר אמון מוחלט מולם, אני חושב, ואני אומר עוד הפעם, בניגוד מוחלט לכל הצד שלימור כן יכולה להשפיע עליו ושכן אנחנו עובדים איתו, שם אנחנו דוהרים ומתקדמים.

הנקודה האחרונה, הועדות הרפואיות עוד אנחנו לדעתי קצרה היריעה פה מלהכיל אנחנו צריכים לעשות על זה דיון ואנחנו בארגון חושבים גם איך להתחיל לתקוף את זה, יכול להיות שיכול להיות שאנחנו נצטרך להיגרר להתקפות אישיות אני אומר את זה ככה, כי אם אנשים פה מרשים לעצמם לשלוח פרח טיס הביתה בלי לתת לה את ההכרה אני אומר את זה בכוונה סליחה שאני אומר את זה, כי אם בנרדם מתגייס למקום הזה ואם בנאדם הולך לשבי ואם בנאדם הולך לתוך לבנון כדי להגן עלינו, אז מבחינתי כל מה שהוא מבקש בוועדה זה אמינות, כמו שלימור אמרה, 99 אחוז הם אנשים אמינים, אז על ה-99 אחוז האלה, כשזה נוגע למקרים האלה זה עוד מכפיל ואם אתם, היה לי גם מקרה שאני שלחתי בחורצ'יק פוסט טראומטי קשה לאבחון ניסיוני חדש מאוד מוצלח ולמה הוא מוצלח?כי אבחנו אותו בדיוק כמו שאנחנו חשבנו כ-PTSD קשה וזה מקרה, עוד פעם אותו בחור מגיע לאבחון, נותן את הנשמה באבחון, כי הוא חושף את עצמו, אתה רואה, שהוא נתן לי את המסמכים ואתה רואה את הכול כזה, ממש אבחון נהדר, מקרה קשה, הגדרת התרופות, הגדרת ליווי, הוועדה הזאת מאבחנת אותו ואז הוא נשלח לוועדות הרפואיות ובמקום לקבל 50 אחוז, הוא מקבל 25 אחוז ולכן שאומרים שהנתון הוא 97 אחוז לצמיתות.

זה סוג של קומופלאז' מכיוון שברגע שהוא קיבל 25 אחוז הוא חייב להמשיך את המסלול ערעור שלו, הוא באמת 50, עכשיו אני לא יודע מה עובר על הרופאים האלה, אני לא יודע מי הם, מהם אני לא רוצה להיכנס פה לפרטי לגופו של אדם, אלא לגופו של עניין, אני לא מבין איך אתם לוקחים ילד בן 26, זה ילדים, מה ידענו בגיל 26? אני לא מדבר על אלה שהם בני 19, 20 שרק מגיעים, ואיך אתם נותנים את הדבר הזה? לא מצליח להבין, אם עכשיו את תביאי לפה ילד בן 20 ותבקשי ממנו לדבר לפני כולם הוא יגמגם, הוא לא יצליח להתבטא, כשהוא נכנס לוועדות האלה, הוא כולו רועד, במקום שתעטפו אותו, תראו אני יצאתי לפני שנה מלוקמיה, אני יודע מה זה רופאים שנלחמו על חיים של בנאדם, אני יודע מה זה רופאים טובים ומה שקורה שם זה משהו שיצא מפרופורציה. נקודה אחרונה, זה הרופאים המחוזיים שפה אנחנו נצטרך את משרד האוצר ונצטרך אתכם, זה משרד הביטחון לא יכול לבד, לא יכול לבד.

שמה צריך לעשות שם?

יש לנו מחסור אדיר ברופאים מחוזיים, חלק מהרופאים המחוזיים שנמצאים שם לא מתאימים להיות שם, כי הרופא הראשי לצערי הרב נמצא במלכוד, הוא לא יכול לשחרר את הרופאים האלה, גם אם הוא חושב שהם לא טובים, הם מקבלים תת תקצוב, המערכת לא מצליחה לפתור את זה, אגף שיקום לא יודע להעביר רופאים.

עידן, אין בעיה, שתי הנקודות האלה, קודם כל בטיפול וכבר אני מבקשת פה גם מהנהלת הוועדה לקדם לנו ולקבוע לנו שני דיונים, אחד נזמן לכאן את משרד הבריאות ואת כל האנשים הרלבנטיים כדי לתקן את העניין הזה, של השירותים הרפואיים והועדות הרפואיות, יחד איתך לימור ויחד מבחינתי שיבואו גם האנשים מהשטח כאן שיסתכלו לרופאים האלה בעיניים של הוועדות הרפואיות, ויש צורך לבוא ולסדר את זה, העניין של הועדות הרפואיות ואני יודעת שלימור אומרת את זה ביושר וכולם אומרים את זה, הדבר בטיפול אבל שום דבר בינתיים, לא שום דבר, אבל הרוב עדיין דורש פה טיפול יסודי. הן מבחינת התפיסה, הן מבחינת הניהול, הכללים וכל מה שצריך לעשות סביב הועדות האלה כדי לפתוח שם הדברים.

אני רק אגיד שברפורמת נפש אחת, ביקשנו שתהיה סוג של נציבות של קבילות של נכים, שהיא תהיה מעל הועדות האלה, כדי שהחברה לא ילכו לבתי משפט, לא יתכן שנכה צה"ל, צריך לשלם לעורך דין וללכת לבית משפט, צריך להיות איזשהו גוף עליון שלא מורכב מרופאים אלא מורכב מאנשי ציבור שהם יכריעו את הדבר הזה, אבל לסיים בנימה שבאמת היום אנחנו נמצאים במקום אחר ורוח אחרת.

יש שיתוף פעולה חדש, אני באמת מרגישה את זה, אני יודעת שאנשים עדיין לא חשים את זה.

אבל בהיבטים העיקריים שזה צומת שער הכניסה אנחנו נמצאים הרחק מאחור, ומילה אחרונה טובה לצה"ל, צה"ל עשה מהפיכה אמיתית אצלו וכל הכבוד להם.

תודה רבה עידן, חבר הכנסת אופיר סופר, בבקשה.

תודה רבה גברתי יושבת הראש, אני ידבר מאוד קצר ואני אגיד ככה בנימה אישית שאני מאוד נרגש, אנחנו באוגוסט 20 הקמנו פה את הועדת משנה לטיפול בנפגעי פוסט טראומה בעקבות לחימה, התלבטתי מאוד אם להקים את זה וגם העוזרים שלי ובעיקר מנהלת הועדה כאן ענת ובדחיפה של אורית ושל יעל הקמתי את הועדה הזאת לצערי המקרה של איציק סעידיאן שבסופו של יום בא ודחף את האירוע חצי שנה לאחר מכן ואנחנו נמצאים היום בצער ובשמחה שאנחנו נמצאים. אני מרגיש כאן שאני מכיר רבים מהמשתתפים, רבים דיברתי ושוחחתי אתם, רבים איתי בקשר יומיומי ואני מקבל מדי שבוע פניות רבות ולימור נענית בצורה אישית, גם בשעות המאוחרות של הלילה ויש רצון עז לקדם ולטפל, אני חושב, לא נשלה את עצמינו לרגע שמדובר במלאכה שתסתיים בשנה שנתיים או שלוש, אבל זה גם אסור שזה ירפה את ידינו, אנחנו צריכים להילחם ולהיאבק כדי שהשינוי יקרה כמה שיותר מהר וכמה שיותר חשוב.

אני ברשותך משפט אחרון, דיברתי על שלוש נקודות, הן כמעט לפי סדר חשיבות. קודם כל סוגיית ההכרה שהיא קריטית ודרמטית ואתם דיברתם, אחר כך הטיפול במשפחה והטיפול התעסוקתי, אלה בעיני שלושת הלבנות ואני רק אגיד שהסיפור הזה של הועדות שהוא המרכז הסיפור של ההכרה זה סיפור שצריך לשים לו סוף, גם אם צריך להעמיד מבקר בחקיקה שהתפקיד שלו לא לחכות לתלונות, אני אומר ביסוד הגישה כל התפיסה שלנו צריכה להיות שאנחנו מגיעים כדי לטפל בשיקום ובהכרה, אנחנו צריכים לשנות את הסמנטיקה של התביעה את כל הנושא של התהליך הוא צריך להיות מצידינו, מצד המפקדים, מצד המדינה, מצד מי ששלח, זה דבר שהוא חייב להיות ביסוד התהליך, תודה רבה.

תודה רבה חבר הכנסת סופר, חבר הכנסת מרעי.

קודם כל תודה גברתי יושבת הראש, עוד פעם אנחנו יוצאים כאן בעוד ישיבה ועוד ישיבה למען באמת הנכים והישיבה הזאת אני אומר פה ואני חושב שאנחנו לא רק מחויבים, אנחנו חייבים גם לעמוד כל הזמן על המשמר, על מנת שאתם תקבלו את כל מה שמגיע לכם. אמרתי אני אומר כרגע ואני אמשיך להגיד את זה, במשך היום, היום אנחנו נמצאים בכנסת ביום שהוא באמת הוא קרא לכם ואין מחיר חומרי לכאב שאתם נושאים ומהמשפט הזה צריך לדעת איך באמת לתגמל נכון חומרית כדי שאתם תמשיכו עם הכאב שלכם, אבל לא עם התחושות התעוקות נפש שאתם נושאים אתכם, ככל שאנחנו יכולים להקל עליכם, אני חושב שאנחנו עושים את העבודה שלנו טוב יותר, אנחנו אתכם, אנחנו נמשיך להיות אתכם, להלחם למענכם, רק תהיו בריאים ושהמדינה שלנו תמשיך להיות חזקה ותטפל. אני יכול להגיד בהשוואה למדינות אחרות וממה שאני מכיר אנחנו כן במקום טוב, אבל המקום הטוב הזה לא מספיק טוב, אנחנו צריכים להתקדם לעוד יותר טוב.

תודה רבה חבר הכנסת מולא.

כן, בוקר טוב לכולם, גברתי היושבת ראש אפרת, חברי כנסת, יושב ראש הארגון אחי ידידי, נכי צה"ל, משפחת נכי צה"ל, אני גם נכה צה"ל ואני בא מהמקום שהכאב שלכם הוא גם כאב שלנו, חברי הכנסת. זה יום מיוחד לבוא ולהצדיע לכם ולהגיד לכם תודה, לא רק אנחנו חברי כנסת אלא כל עם ישראל צריך להגיד לכם תודה על מה שנתתם ועל מה אתם סובלים ומהאגף השיקום וממשרד הביטחון ומכל גורם שצריך לתת לכם את הטיפול המסור והמהיר והאדיב כמה שיותר. אני חוויתי את מה שאתם חווים ואני עד היום חי את זה ואולי גברתי היושב ראש מכתבים ופניות מנכי צה"ל עד אינסוף, יום יום, אני יכול להציף אתכם במכתבים על הסבל הנורא שעוברים נכי צה"ל ואני זוכר את ההפגנה שהייתה שנה שעברה, עדין שהיינו בתל אביב, ואני כנכה צה"ל ואני רואה את האנשים שם זה דבר מצמרר אותי כחבר כנסת בזמנו הייתי סגן שר ונפגשתי עם עידן ועם חלק מיושבי הראש של המחוזות עם ראש הממשלה בזמנו וקבעו מתווה ורפורמה ואופיר מעודכן בזה גם אני חושב ועל מנת להביא כמה שיותר טוב לנכי צה"ל ובני משפחותיהם, זה לא רק הנכה עצמו, זה המשפחה, זה הבית, זה כל הסביבה סובלים מהפגיעה הזאת שהיא לא שהנכה הביא אותה על עצמו אלא המדינה שלחה אותו, ולכן למען ביטחוננו אנחנו תושבי מדינת ישראל ואנחנו צריכים לעמוד מאחוריהם, צריכים לתת לכם את כל הכוח וכל המחיר, עידן, כוח זה לא הולך פיסי, כוח לשבת כמו שאמרה אפרת, להזמין לפה ללכת לישיבות דיונים עד שנגיע באמת למצב שנגיד נכי צה"ל מטופלים בצורה הכי טובה ושיקבלו את המגיע להם בלי שאף אחד יעשה להם טובה.

אני כיושב ראש ועדת הסדרה של נכי צה"ל שהקמתי בכנסת, אנחנו גם נמשיך ללוות אתכם, אנחנו לרשותכם בכל מובן, זה חוצה מפלגות, זה ליכוד, עבודה, יש עתיד, כולם, כחול לבן, כולם נרתמים אני חושב מאחורי המילה הזאת נכי צה"ל, חוץ מהשתי המפלגות האחרות שלא נזכיר, אני חושב כמעט 90 אחוז מהחברי כנסת מאחוריכם ורוצים שיהיה לכם טוב ושתקבלו את המגיע לכם ומפה אני באמת רוצה לאחל לכם כל טוב. אני מכיר את רפי ואני מכיר את כל יושבי הראש של הסניפים, לא רק רפי וגם לפניהם אנחנו נלחמנו אז בזמנו עם חיים בר, עם כל מה שהוא עשה ועם כל מה שהוא הביא, אני הייתי אחד האנשים שנלחמתי ואנחנו נלחמים למענכם ומאחל לכם באמת יום נעים ותודה רבה לכם.

תודה רבה לחברי הכנסת ואני רוצה להקדיש את הזמן שנשאר לנו עכשיו באמת לשמוע אתכם, יסלחו לי רגע ארגונים, אני רוצה לשמוע את המשפחות שהגיעו לכאן ואת נכי צה"ל שהגיעו לכאן, אני רוצה לשמוע אתכם ושבאמת תוכלו להביע כאן בשולחן הזה שזה קול העם פה, זה המקום שלכם לבוא ולהשמיע את הכאב שלכם כפי שעשתה זאת לאה בפעם הקודמת ובכל הזדמנות שהיא המשפחות, אהוביה וכל האחרים שיושבים כאן, אני רוצה לפתוח עם פרח הטיס, מורן.

תודה רבה, שלום נעים מאוד אני מורן, נפצעתי בתאונת אימונים לפני 13 שנים בקורס טיס, נפגעתי בשני הקרסוליים, עשור של הליכה עם קביים הוביל לזה שפרצתי את האגן מקדימה ויש לי שחיקה ואני עד היום לא מוכרת, עברתי 17 ועדות רפואיות להכרה בנכות שלי והדיון הזה עוסק גם בהלומי קרב וגם אני הלומת קרב מהקרב נגד משרד הביטחון, התנצלותי למי שיושבת לידך זה חלק מסימפטומים של להיות תחת הלם קרב ממתקפה ממי שאמור להגן עלי, עברתי 8 ועדות רפואיות שבהן רופאים, זה היה וועדות לרגליים, תפסו כל רופא רגל אחת שלי מלמעלה ואז ניסו להזיז שני רופאים שונים את הקרסוליים שלי בחוזקה כדי לנסות להפיק עוד איזה אחוז, עוד איזה מהלך כדי להראות שאני נכה פחות. הגעתי למצב שבו בוועדה רפואית מספר 8 שלי הרופאים אומרים, מה קרה? היא נפצעה במשרד? אז אמרתי להם לא, לא, נפצעתי בקורס טיס זה כתוב לכם, אז אמרו, אז מה בחורות לא צריכות לצאת לקורס טיס, הם נפצעות ולא מחלימות ואני עניתי שנבלות כמוהם לא אמורות לקבוע לי אחוזי נכות, אתם יודעים כמה אחוזי נכות הם קבעו לי? 0 אחוז נכות ושלחו אותי עם מצב אובדני ללא שיקום עם הלוואות על האוטו, ללא טיפול הם שלחו אותי לרחוב, בלי שהיה לי שום דרך להתמודד עם זה.

אחר כך הגעתי לוועדות על האגן, אני עכשיו בטיפולים על האגן כדי שאני אוכל להיות אימא ובעצם הגעתי לוועדה ראשונה על האגן שלי וזה כבר שלב שבו במקביל למזלי יש לי הרבה תמיכה, אני למדתי מדעי המוח ולא הסתדרתי עם לעבוד במעבדות ועברתי ללמוד פסיכולוגיה והאוניברסיטה מאוד תמכה בי והיום יש כנס של הפסיכולוגים שכולם שלחו לי משם אנחנו איתך בוועדה, אז הכינה אותי הפסיכולוגית הראשית בעבודה שלי ואמרה לי את אומרת להם שכל שהם עושים לך לפני את מבקשת לדעת ואני אמרתי לרופאים בוועדות שהם הולכים לבדוק לי את האגן ושזה אזור רגיש ואני מבקשת לדעת כל מה שהם הולכים לעשות והם אמרו לי שקט שקט תשכבי על המיטה ותהיי בשקט והם בדקו אותי כל הרופאים ביחד באגן ואני קפאתי שם על המיטה ואני רק זוכרת את אחד הרופאים אומר לרופא השני אני סיימתי איתה, מישהו עוד צריך יתקע משהו והם פשוט יצאו משם והשאירו אותי ככה על המיטה ואני הפסקתי להתבייש בפוסט טראומה שלי כי לא אני חוללתי אותה, ארבעה ימים לפני שאיציק חבר שלי הצית את עצמו ישבתי בבית הלוחם בחדר מוסיקה והוא שאל אותי למה אני לא רוצה לשבת ולנגן ואמרתי לו שאני כותבת קמפיין גיוס המונים כדי לממן את משפט מספר 4 שאני צריכה לממן בעצמי, כתבתי את הקמפיין ואיציק אמר לי עזבי למה את צריכה את זה? מה זה יעזור לך? אני לא הבנתי שהוא מתכוון שאין דרך לעזור לי יותר וביום שהעליתי את הקמפיין גיוס המונים שגייס מעל 60,000 שקל באותו היום איציק הצית את עצמו.

לפני שבוע הייתי שוב בבית המשפט השופטת רשמה שהועדות הרפואיות הן כישלון ושעדיין אין לה שום דרך לעזור לי חוץ מלשלוח לוועדה 18 שלי שיגעו בי שוב ויבדקו אם הרגליים שלי מחוברות לאגן ואני לא מבינה את זה, אני 13 שנה מהחיים שלי במקום לשקם אותי, אני בת33, כתבתי ארבעה מאמרים בעיתונים הכי מפורסמים בעולם, אני הייתי יכולה להיות חוקרת מוח ואף אחד לא עזר לי, אני פסיכולוגית שיקומית ואף אחד לא עזר לי, לא עזרו לי יום אחד, עובדי האגף, המחוז, לימור, כולם מאוד מנסים לעזור אבל איך הם יכולים לעזור כשאני לא מוכרת? ולמה אני צריכה בכלל לעבור את המלחמה הזאת? והלוואי ותעשו לזה סוף, כי לא יכול להיות שיש רופאים שאין עליהם ביקורת ושאני באה ומתלוננת על מה נעשה לי בוועדות ואף אחד, כל מי שיודע את זה ולא עושה עם זה כלום, מבחינתי הוא שותף לפשע, אם אבא מרביץ לי ואמא שותקת אז אימא אשמה, והלוואי ותעשו עם זה משהו, כי אנחנו לא יכולים יותר, ואנחנו אלה שתומכים אחד בשני, בסופו של דבר האובדנות מגיעה אלינו, אנחנו אלה שתומכים, זו קבוצת השווים שלנו.

תודה רבה מורן.

וזה חטא על פשע שבכלל עוד צריך לבדוק אותה והם לא צריכים לגעת בה, יש להם מסמכים מקצועיים, יש מומחים, קבלו את המסמכים, תראו מה כתבו עליה, תאשרו את זה ורוצו קדימה, מה אתם בכלל נוגעים בה? מה אתם בכלל נוגעים בה? אתם לא צריכים אותה בחדר בכלל, פושעים.

תודה רבה מורן, אהובה דורון. כל מי שרוצה לדבר שיבוא בבקשה להירשם, כי אני צריכה בבקשה את השמות שלכם. אהובה שלום.

שלום וברכה, איך אפשר להיות עכשיו? איך אפשר להיות עכשיו זה מאוד קשה.

בואי תספרי רגע על עצמך ועל בנך.

כתבתי המון דברים, רציתי לדבר, אבל שליו הבן שלי התעקש לבוא והרבה מאוד מהדברים שאני אגיד למעשה יכולים די להעליב אותו, בגלל שהם נוגעים למישהו החדש שהתגלה לנו לפני 3 שנים ובכלל החשיפה הרבה והעלבון שאני עלולה לגרום לו, אז בא לי פחות לדבר עליו. אנחנו משפחה נורמטיבית מפרדס חנה, לשלו יש שלוש אחיות מהם אחת אחות תאומה, שליו, ארבע שנים אחרי ששלו השתחרר הסתבר שהוא נפגע מפוסט טראומה מאירוע ניר עם, הוא היה בקורס קצינים במבצע צוק איתן, בשטחי הכינוס לפני זה, אירוע ניר עם, החברים שנהרגו, השמות בקשר שרצים כל הזמן והוא שומע כל הזמן מי נהרג, מהאנשים שהיו איתו בקורס מ"כים ואנשים היו איתו בגדוד ואירועי לחימה בעזה.

שליו לא סיים קורס קצינים מסיבות רפואיות, הוא השתחרר מהצבא והוא הולך ונעשה מאבטח ברכבת, עובד מהבוקר עד הלילה, צמוד לנשק שלו שבדיעבד אנחנו מבינים שכנראה נותן לו תחושה עוצמה וכוח. אחרי מילואים שהיו בשנת 2018 שליו פוגש את הס.מ"פ שלו מאותו אירוע בצוק איתן ומתחילה התפרקות, אנחנו בהתחלה לא מודעים להתפרקות שלו, אבל ההתפרקות שלו מתחילה בזה שיום אחד שליו צועק עלי דבר מאוד לא רגיל, למחרת הוא מתחיל לגמגם, מתחילים לו טיקים ווקאליים,מתחילות לו תנועות לא רצוניות, נראה משהו בין אירוע מוחי, שיתוק מוחין, אפילפסיה, טורט, לא יודעים מה, תוך 24 שעות אנחנו בבדיקה נירולוגית, חשבו שהוא קיבל אירוע מוחי.

שלו היה בערך שלושה שבועות במחלקה הנוירולוגית, אין דבר שלא דקרו, אין דבר שלא בדקו, אין תרופה שלא ניסו עליו ושום דבר לא עזר ונקצר ונגיד שבסופו של דבר הוא הגיע למחלקה לבריאות הנפש בהלל יפה. תוך שבוע יצאה פוסט טראומה חמורה מאוד, והם אמרו לי פוסט טראומה, יצאתי מהחדר ועשיתי ויקיפדיה, רק בדיעבד התברר על האירוע בצוק איתן ועל כל מה שקרה כשברור החברה נפגעו שם נפשית ועוד דבר התברר שבמהלך התקופה הרבה מאוד מהחברה שהיו איתו ביחד בפעילות הוכרו כפוסט טראומטיים, כמובן שאף אחד לא פנה אלינו מההורים, היה אירוע מצלק אולי כדאי שתשימו לב לדברים קטנים, אולי תוכלו לפרש אחרת התנהגויות, כלום, זאת אומרת הוא לא ידע את זה אבל חברים הוכרו כפוסט טראומטיים באחוזים ניכרים.

ואתם לא הבנתם שמדובר בפוסט טראומה.

עד אז לא ידענו, אבל שהתחילה הפוסט טראומה, לא ידענו שאחרים כבר מוכרים, שלמעשה יכלו לבוא ולהגיד לנו קורה משהו, למעשה כבר בצבא, אבל ברור שכשקורית מלחמה יש נפגעים, זה אפילו חלק שאנחנו מוכנים לקבל, שכשיש מלחמה ונלחמים ומגנים על המדינה יש נפגעים ולפעמים זה יכול להיות הבן שלי.

עד כאן זה מוסכם. בעוד אומרים לנו שיש פוסט טראומה אז פתאום אנחנו כאילו לא אגיד נדחפים אבל אנחנו כאילו יוצאים מתחום שירותי הבריאות שעד אז היו בסדר, ואנחנו צריכים להתחיל לעשות בקשה להכרה, אני בהתחלה מה אני צריכה את אגף השיקום, עד שהסבירו לי למה אני צריכה את אגף השיקום. מאותו רגע מתחיל זאת אומרת אין יותר רופאים, אחיות במחלקה, חברים שנמצאים אתך שזה בעצם אשפוז אחרי כמה שבועות עובר מאשפוז יום, אבל זה אנשים שיש להם כל מיני פגיעות, מאותו רגע אנחנו מדברים עם 03-7776777 כל יום עונה לנו מישהי אחרת, מה עושים, איך עושים, פתאום מסבירים לנו שאנחנו צריכים עורך דין, איך יודעים מי העורך דין המתאים? אין לנו מידע, עורך דין מתאים ומי יכול לייצג אותנו הכי טוב בעניינים של פוסט טראומה? אחת התופעות של שליו זה תיקים מאוד קשים, סיפרו לי שפוסט טראומה זה פציעה שקופה, מה פתאום יש לו תיקים? אנחנו רצים למומחים להמון מומחים, מאוד קשה להגיע למומחים ברמה טובה בתחום הנוירולוגיה.

אנחנו צריכים לתת עוד מקום לאנשים, אבל אני מבינה שמתחיל איזשהו מסע מפרך מאוד של בדיקות.

אנחנו לבד, כעבור תקופה קצרה אני מבינה שאני לא יכולה להמשיך לעבוד, הפסקתי לעבוד והתחלתי ללוות את שליו, בין היתר התחלתי לעבוד בניהול התביעה שלו, שליו זכה להכרה בזכותו בלבד ובעזרה שלי ולא בגלל אף אחד ממישהו שיכול לשבת פה, אנחנו סיימנו את התביעה שלנו ב-13 חודש, זה יכול להיות, כן? זה יכול להיות, לא צריך לתת להם לגלגל אותנו ולסדר אותנו ומשרד החינוך ותביאו מהגננת וכו' אתם רוצים מהגננת תפנו אתם לגננת, אני הייתי צריך לפנות בה"ד 1, לא ישירות, אלא באמצעות פרוטקציה, פרוטקציה זה מכשיר מאוד חשוב בלהיות נכה צה"ל, אתה חייב פרוטקציה, עדיף קשרים דרך אגב, ניסינו מפקד בה"ד 1, מפקד גדוד 13, מפקד זרוע היבשה, תעזרו לי להראות שב-21.7.2014 שליו היה במוצב ק.2 הם עושים את זה בלחיצת כפתור, לא זכיתי למענה, שיניתי את הדיסקט, אמרתי תוכיחו שהוא לא היה וככה אני דרבנתי את עורך הדין וסיימנו.

אהובה תסבירי רגע לפניי שאנחנו עוברים הלאה. אני רוצה לדבר עליכם, המשפחה לרגע אחד.

יש עוד משהו קטן שאני רוצה להגיד. בדיוק כמו בתהליך התביעה שמה שאני לא יעשה לבד לא יזוז וזה הכול בזכות האופטימיות והכוחות של שליו, אנחנו הבנו שאנחנו צריכים תמיכה, חיפשנו תמיכה, זה התחיל בקבוצת התמיכה של נט"ל המצוינת ואם יש אנשים שצופים בנו שידעו. קבוצת התמיכה של נט"ל התנהלה שנתיים, נותנת לנו זקיפות קומה, מורידה לנו את האימה, את החשש, את הפחד, אומרת לנו מה לעשות, איך לדבר, כלים, אנחנו צריכים כלים. אחרי זה הייתי גם בקבוצה מצוינת של אגף השיקום, 12 מפגשים בזום, אבל זה היחידים שזכאים להם, קיבלנו קבוצת שיקום אחת ומה יהיה עוד שנתיים?

שלו מבריא? לשלו יהיו דברים חדשים בחיים, אנחנו נזדקן, גם לנו יקרו דברים, אנחנו צריכים עוד ועוד ועוד קבוצות תמיכה ואני רוצה להגיד שאם אני מתייחסת לאגף השיקום כאל חברת ביטוח, אז אני הסוכן שלכם בשטח, אני זאת שקרובה אליו, אני יכולה להקטין לכם את הנזק, ככל שאני אקבל יותר מידע ויותר כלים ויהיה לי לאין להוציא את שליו, להעיר אותו בבוקר ולהגיד לו בוא, לך לעמותה הזאת ולך לעמותה הזאת, זה הדבר היחיד שישפר את המצב שלו.

חבל כמובן שהכול נעשה על ידי עמותות ואני אסיים במשפט שהקבוצות תמיכה הכי חזקות הכי קיימות שלנו בווטסאפ, הן מנוהלות על ידי ההורים ועל ידי הנשים, יש מספר קבוצות מאוד מאוד חזקות וקבוצה שלנו של משפחות נקראת המעגל הסובב ואני ממש מזמינה כל הורה לבוא להצטרף אלינו ולקרוא מה קורה, יש לנו מוכרים ולא מוכרים, דתיים וחילוניים, מבוגרים וצעירים ואנחנו כמעט לא מקטרים, אנחנו בעיקר מחזקים, אנחנו בעיקר מראים אחד מהניסיון של השני ולצערי זאת אומרת הייתי מאוד רוצה שיהיו הרבה קבוצות תמיכה והרבה קבוצות שיעזרו לנו בגלל שאנחנו אלה שמחזיקים את החברה הצעירים והמילים שלי יישארו הלאה בדף.

תודה רבה לך. לאה סעידיאן שלום, מה שלומך?

בבוקר דיברתי עם יצחק בשיחת וידאו, מאוד התרגש לשמוע שהחברים שלו.

גם היום הוא רואה אותנו? אנחנו שולחים מכאן איחולי החלמה מהירה לך איציק סעידיאן היקר שאנחנו מקיימים את הדיונים האלה ומנסים לסייע לנכי צה"ל אחרים ורבים וטובים ואהובים ומשפחותיהם הרבה בזכותך. אז אנחנו שולחים לך מכאן הרבה מאוד אהבה מכולנו.

מה שחשוב לי ואני חושבת שבוועדה הראשונה לא הדגשתי את זה, על באמת להבדיל, שמגיעה למשפחות הודעת אבל שהחייל שלהם, הבן שלהם, אז אני חושבת להבדיל, שגם הצבא צריך לדפוק לנו בדלת, להגיע למשפחות של ילדים, חיילים שפשוט עברו איזשהו משבר, איזושהי תקרית, אנחנו גם צריכים לקבל את המידע, יקירה שלי אנחנו לא קיבלנו, אנחנו לא ידענו מה קרה ליצחק באירוע הזה ומכאן אני חושבת שהצבא יש לו איזשהו תפקיד ראשוני בכלל בכל התהליך הזה של להכיר בעצם במקרה שהוא עבר ואחר כך להגדיר אותו כפוסט טראומה.

בוקר מאוד קשה לי, מאוד קשה לשמוע את מורן, יחד עם זאת, אני באמת מרגישה רוח חזקה מלימור לוריא, כל כך סוג של כוח שאני חושבת שיש כאן באמת כתובת והתחלה חדשה ואני כן מרגישה בשינויים, בכל אופן אני בכל פנייה שלי אליה, אנחנו נפגשות המון, יש לי אוזן קשבת, אני מרגישה שהיא יד ימיני וגם לאדון קליימן אין ספק בכלל שאנחנו קבוצה חזקה ואני מאמינה בכם ואני רוצה להגיד לכם שיצחק מאוד גאה בכם.

תגידי מה עם המשפחה? אנחנו רוצים גם להוקיר היום תודה למשפחות מהקרב, את יכולה להגיד לי איך המשפחה מתמודדת?

המשפחה שלי מפורקת, מאוד קשה לה. אימא לאט לאט כבר מאוד חלשה, האחים שלי מאוד קשה להם.

הפסיקו לעבוד?

הפסיקו לעבוד, הפסיקו לתפקד, שניהם נשואים גם המערכת הזוגית שלהם כבר מאוד קשה. זה שמונה חודשים עוד מעט.

יש לכם יד? תיכף גם נשמע את המשפחות הנוספות שיושבות כאן, יד שמסייעת בטיפולים נפשיים? בתמיכה?

בוודאי, אגף השיקום של משרד הביטחון איתנו, כל הזמן מלווה אותנו. ארגון נכי צה"ל גם יחד איתנו, כמובן להודות לשיבא, תודה רבה על כל הטיפול הרפואי והמסור שבלעדיו אנחנו, לקבל עדכונים כל כמה שעות והצוות הפסיכולוגי שנמצא שם, זה משהו מדהים, אנחנו מנסים ככה להחזיק מעמד וכל החברים שנמצאים כאן, נדב איתנו, מורן שגם את יודעת, להרגיש משפחה בקבוצה של פוסט טראומה. אנחנו מרגישים הקרבנו ואנחנו רוצים שזה יהיה הסוף, באמת שיצחק זה יהיה המקרה האחרון, אני מתחננת, אני מבקשת בכל לשון של בקשה.

אני חושבת שהתפילה הזאת משותפת לכל מי שישוב בשולחן הזה, גם במערכות הביטחוניות גם ברפואיות באמת לתת ולסייע ולהושיט את היד ואני חייבת פשוט לומר לך שהכרת הטוב שלך לגבי מי שעוטף אותך ואתכם ומסייע זה פשוט מעורר השראה, תודה רבה. דורון איש שלום.

אני כאן כאח להלום קרב שבשנה האחרונה מאוד קשור לכל מה שקורה, ולי מאוד קשה היום הזה, אני כן אפתח קודם כל בתודה לכל מי שמעורבים, בלי לנקוט עכשיו בשמות, מי שהתודה מופנית אליו יודע. קודם כל אל הפצועים שעדיין מעיזים לקום מהמיטה בבית ולצאת ולבוא לפה, למרות כל הקשיים. רפורמה זה לא רק מספרים ותקציבים, ובתחושה שלי ושל הרבה מאוד מתעסקים המון במספרים בתקציבים ועוד תקן פה ועוד כלבי שירות וחוגים ודברים חשובים וזה חשוב, אני לא רוצה להמעיט בערך הדברים האלה, ממש לא, אבל קודם כל מדובר בבני אדם ואי אפשר לשכוח מאיפה הסיפור הזה התחיל, אגב אירועי יום ההוקרה לא שמעתי את זה על הבמה, הסיפור של איציק ויש הרבה מאוד איציקים שאנחנו איתם בקשר יומיומי לימור יודעת עד כמה אנחנו מחזיקים אנשים על הקצה שלא ייפנו לטלפון שהם לא יודעים את המספר שלו וזה מי שמתקשר לאיזשהו קו הוא במצב טוב.

אנחנו לפני חודשים ארוכים ישבנו באגף על מסמך שעוסק ב-SOS בחירום, מסמך שנקרא רוח נכון ועוסק בתהליכי חירום ביחס לפצועים כבני אדם, לא לתקציבים לא לאישורי חקיקה, זה חשוב אבל זה ארוך, אנחנו לא ילדים, לא צריך להגיד לנו שדברים לוקחים זמן, אנחנו עובדים בכל מיני משרות בחיים שלנו ויודעים מה זה אומר מערכות גדולות, אז שיפסיקו לדבר אלינו כמו אל ילדים. אנחנו מכירים את המערכת מבפנים היום עמוק הרבה יותר. יש תהליכים שיכולים לקרות מחר בבוקר.

מה? למשל מנגנון פיקוח על התנהלות הועדות והרופאים, אנחנו חודשים רודפים אחרי הדבר הזה, לא יכול להיות שפצוע או פצועה מתלוננים מביעים קושי חמור שעלה בוועדה והם נתקלים בדלתות סגורות, לא יכול להיות שרק פצוע שיש לו קשרים יקבל מענה מיידי וייסתמו לו את הפינה, זה לא יכול להמשיך כפלסטרים, יש פה הרבה שבנו קשרים במהלך התקופה הזאת, רבים יותר לא, איך יכול להיות שאין מנגנון מענה כזה?

מה קורה היום באמת למישהו שלא מקבל מענה? מה הוא עושה?

אין מנגנון כזה הוא לא קיים.

למי הוא אמור לפנות?

הוא פונה למי שהוא מכיר ולמי שהוא יכול, רבים מהם זה אנשים כמונו שמנסים לעזור ולדחוף, אני הייתי בוועדה של מורן שיושבת כאן לצידי באגף השיקום בוועדה האחרונה לפני המשפט הנוכחי, אני צפיתי בוועדה, ואני רוצה להגיד לכם כאן, זה היה שבוע אחרי מקרה חמור שבו פצוע פוסט טראומה ברח מהוועדה באמצע משום שהרופאים התעסקו בפלאפון וענו להודעות וזלזלו בו.

באותו יום אמרו נטפל בזה, לא יקרה, שבוע אחר כך אני נשבע לכם, ישבנו בוועדה של מורן ורופא מקבל ווטסאפים ועונה, מקבל ועונה יושב סמנכ"ל משרד הביטחון בוועדה שהיה ראש אגף השיקום הזמני דאז ולא אומר לו מילה והרופא ממשיך בהתנהלותו ואנחנו ביקשנו שיפסיק, רופא אחר נרדם, במהלך הועדה בהמשך מבקשים ממנה, בוועדה 17 זה היה אז, לעשות הליך מולנו, המלווים בוועדה, להפשיל את המכנסיים ולהראות להם את מה שהם כבר או עשרות פעמים, מורן כמובן סירבה והבקשה שלה באותה ועדה נדחתה ועברה לבית משפט כשביקשנו את פרוטוקול הועדה שאני מזכיר, ישבתי בה אני וסמנכ"ל משרד הביטחון הושמטו פרטים מהפרוטוקול, למי פונים במצב כזה? למי פונים אחרי השפלה כזו? למי פונים להתלונן על רופא? למי פונים להתלונן על זה שרופא שהובטח שלא ישב בוועדה כי מורן כבר התלוננה עליו, יושב בוועדה שוב?

עכשיו אני קופץ חודשים קדימה, נכנסתי אני היחיד שנכנס עם אימא של מורן ואיתה לבית המשפט בשבוע שעבר, לפני שבוע וחצי, איך יכול להיות שראש המערכת מנכ"ל משרד הביטחון שולח הודעת תמיכה כדי שננצח במשפט שמתנהל כנגד המערכת שנגדו ובאותו אירוע בבית המשפט בדלתיים סגורות בגלל הקורונה אומרת הפרקליטה שמייצגת את משרד הביטחון אומרת למורן עוד פעם, אני נשבע בדברים, אומרת לה איך שאת מדברת אני מבינה למה התייחסו אליך ככה, זה ציטוט, אני מבינה למה התייחסו אליך ככה, יושבת אימא שלה שם מתפרקת, העסק הפך להיות סוער והשופטת ביקשה שנצא, אימא של מורן יצאה, אני אמרתי לא אנחנו לא יוצאים, לא יכול להיות שפרקליטה של משרד הביטחון מדברת אחרי משפט, אחרי כל מה שהיא עברה ואומרת לה מילים כאלה.

עכשיו, אני שואל אתכם כל הנוכחים פה בחדר, האם צריך עוד ישובות ודיונים וועדות כדי שמשרד הביטחון של מדינת ישראל יבין שרפורמת נפש אחת עוסקת בנפש אחת? וכל מי שפוגע בנפש אחת החריב עולם ומלואו, לא צריך תקציבים, לא צריך תקנים, צריך קומן סנס, ואם אין קומן סנס, אם אין היגיון, אז אנשי ציבור צריכים להסיק מסקנות, אבל לא יכול להיות שבכל התהליך הזה לא קם מנגנון, זה אחד, אם אמרתי משהו אחד פה, זה מנגנון פיקוח על הועדות אמיתי, בעל סמכויות, בעל מענה אמיתי שלא מתייחס לפצועים האלה כאל אחרוני השקרנים שמחפשים קטנוניות.

רק דקה, לימור אני מניחה שאתם מכירים את הדרישה הזאת שנשמעת על פניו כל כך לגיטימית ונכונה והיא יכולה באמת לסייע ולתת מענה כמעט מיידי, זה משהו שאתם יכולים להקים בפועל?

אלף זה נידון בוועדת נפש אחת ואחת ההמלצות של הועדה, בית צריך להקים את זה, גימל אני אגב חושבת שבביטוח לאומי מתחילים להקליט וועדות רפואיות, אני חושבת שזה משהו שצריך לעשות גם אצלנו.

רגע דורון, הבעיה האמיתי היא, כל מילה שהוא אמר נכונה וצריך גוף נשכני שיכול לפקח אנחנו עדיין מפצחים את זה ברמה החוקית, איך עושים את זה. זאת בעיה משפטית, אנחנו לא נוותר אבל יש בעיה משפטית.

אבל אם מדינת ישראל רוצה, כולכם יודעים את זה.

החלטת הממשלה בסעיף ו', הקמת נציבות תלונות נכי צה"ל ומערכות הביטחון כגוף בלתי תלוי במשרד הביטחון.

אני רוצה רגע להמשיך ולומר את הדברים, חשבתי עליהם, זה שיש החלטת ממשלה, זה לא מספיק כולנו יודעים שכשרוצים שהדברים יקרו הם קורים וכשרוצים למשוך זמן, אנחנו יודעים שהדבר הכי מסוכן פה בהליכים בשירות הציבורי זה זמן והזמן עובד לרעתנו הפצועים.

עידן איפה זה תקוע? לא הבנתי.

הרי בסופו של דבר הועדה העליונה זה מערערים לבית משפט מחוזי, מה שאנחנו מנסים לעשות, זה גם בתור עורכי דין, אנחנו מחזיקים גוף נוסף, אז זה צריך חקיקה.

אז בשביל זה אנחנו פה, בואו נעשה הצעת נוסח, אפילו נעשה הצעה של הועדה ותהיה פה חקיקה.

זה הכול נכון, אני חוזר לזה שמדובר פה בבני אדם, אם אנחנו מדברים פה ושבוע שעבר הייתי עם מורן בבית המשפט וכך התנהלו אליה, אז לא, הרמטכ"ל אביב כוכבי באירוע הגדול שהיה בתל אביב אמר ודיבר על ערך הפקרת צועים, כשיש פצועים בשדה הקרב לא מקימים ועדה שתבדוק מי ישלח את האוטובוס מי יממן אותו אם הנהג ישן שבע שעות שינה, לא עושים את זה וכשזה קורה רק על זה, מקימים ועדת חקירה, אחי הקטן פצוע מהצנחנים, נפצע בצניחה, פצוע עמוד שדרה, היה פצוע קשה והיה שם תהליך חקירה על זה שהנהג שבא לפנות לא יכול היה לנהוג והשאירו אותו שוכב בשטח עוד שעות ארוכות, אבל זה אירוע נקודתי, פה מדובר על אירוע אחרי המקרה הקשה של איציק ועוד הרבה על הקצה, לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים בזה תקוע בחקיקה, תמצאו את הדרך.

דבר נוסף, ועם זה אני לקראת סיום, כדי להבין שאנחנו הרי צריך לבנות פה אמון שבאמת הכוונות שעליהן אתם מדברים הן אמיתיות, איך יכול להיות ואמרו לנו לאורך כל הדרך, אם היה עוול ומדינת ישראל מכירה בעוול, לא בטעויות, בעוול שנעשה באופן עקבי לאורך שנים כמנגנון, נעשה עוול, צריך לתקן את העוול ופה אנחנו נמצאים כדי לתקן, אבל איך יכול להיות שמי שכל כך הרבה שנים הובילו את אותן עוולות, אני לא אומר כעריפת ראשים אבל כרוח חדשה במערכת צריך לבדוק איך מתנהל הליך השינוי? ואני אומר את זה בכאב גדול, כמו בכל ארגון.

אני שומעת דברים אחרים, אני כן שומעת שיש תהליך של שינוי, אתה לא רואה את זה?

אני רואה הרבה שינויים חיוביים לטובה, אבל זה לא אומר שאני יכול לכסות על דברים כל כך מהותיים שלא קורים ואני נתקל בהם ביום יום ואני משווע, אמרו לנו אתם תהיו שותפים בכל מיני צוותים, לא, מדירים אותנו, לא משמינים הרבה מהאנשים שהובטח להם להגיע, לא מגיעים והרבה אנשים שהיו חלק מאותן עוולות ותאמינו לי לא מעניין אותי משפטים וועדות חקירה, מעניין אותי שלא הם יובילו את השינוי, כי אז אני לא מאמין שהשינוי מספיק עמוק ואמיתי, אני לא רוצה שנה שנתיים של דיבור על רפורמה, אני רוצה שמכאן והלאה חייל שמתגייס שנים קדימה יידע שהוא בידיים טובות ושיש לו גיבוי.

תודה רבה לדורון, דברים חשובים ובואו נראה, יש את העניין שכבר הגיע אמרנו כאמור בהחלטת הממשלה להקים את הגוף הזה, אתם מדברים על כך שיש בין כך בעיות משפטיות, ככל שהועדה יכולה להרים פה את הדחיפה הזאת מצידה, אתם יודעים שדיונים אנחנו עושים ככל שצריך וככל שנדרש בשטח כדי לקדם וכבר עשינו את זה לפני כחודשיים שנתקע אירוע מסוים ועשינו כאן ועדה ולחצנו והדבר הזה נפתר, אותו דבר בעניין הזה, נראה כמו משהו שהוא לגיטימי נראה כמו משהו שהוא מקובל ויש לו פתרונות שונים ואנחנו ממש מגוייסים ומתגייסים לפתור גם את הסוגיה הזו. איריס ואברהם אבוטבול, שלום לשניכם.

אנחנו הורים לשלושה ילדים, שניים מהם נכי צה"ל ואני רוצה לדבר על הבן הקטן שלנו, הוא הלום קרב. בראשית דבריי אני רוצה להגיד לכולכם, כל מי שנמצא במערכת הטיפול של נכי צה"ל, הלומי קרב הוא גורם חשוב, אבל הוא נמצא כגורם מבחינתנו כגורם רגעי שאמור לחלוף, המשפחה זה הדבר היציב היחידי שיהיה שם לנצח בשביל הבן שלהם בשביל אותו הלום קרב, המשפחה היא זו שנותנת לו ערך רגשי משאב רגשי, משאב פונקציונאלי וכאשר כל הפקידים והפקידות במערך משרד הביטחון אגף שיקום הולכים בשעה ארבע הביתה וסוגרים את המשרד, המשפחה נמצאת שם 24/7 כל יום במשך כל השנה ואני מניח שהם יהיו שם עד יומם האחרון.

מה קורה אצלכם?

אני רוצה לדבר על הקטע של המשפחה שלמשל במקרה שלנו כאשר מי שאיבחן את הבן שלי כהלום קרב וצלצל להגיד לי הבן שלך יש לו PTSD שאלתי שאלה תמימה, כמה זמן זה לוקח? חודש? חודשיים שלוש? הבן שלי היה צלף בצנחנים קיבל זימון לשב"כ והיה אמור לעבוד וללמוד בשב"כ ואז הוא אמר לי אותו אחד אדוני אתה פשוט לא מבין על מה אתה מדבר, הבן שלך למעשה לא יוכל לעבוד בחיים במשהו שהוא מסוכן ויכול לסכן את החיים שלו ודבר שני, כמה זמן שאתה חושב תכפיל פי מיליון, זה לא משהו שאמור לחלוף.

בניגוד לאלף אלפי הבדלות מפציעות אחרות, המשפחה היא הדבר השני אחרי הלום הקרב שהיא נמצאת בטראומה, המשפחה מקבלת טראומה בעוצמה עוצמתית ביותר, אבל היא לא קצרה, היא נמשכת כל הזמן, היא נמשכת לאורך שנים, היא לפעמים פוגעת בצורה אנושה במשפחה ויש כאלה משפחות שאני מכיר שהתפרקו ומה שצריך לעשות למעשה זה אם וכאשר מישהו מובחן כהלום קרב, אגף השיקום צריך לעשות מעשה, אני הייתי קצין מילואים בלבנון במלחמת לבנון הראשונה ובמפקדת האוגדה שלנו קיבלו הוראה לתת תדריך על נפילה בשני ללוחמים, כינסו כמה מאות לוחמים ונתתי להם תדריך נפילה בשבי, חלק מהלוחמים מאוד נבהלו ואחי הזה היה דיון אם זה היה נכון לתת להם את התדריך או לא.

פה אני אומר לכם, לא צריך לפחד שאחרי שהלום קרב מאובחן כהלום קרב שמישהו מאגף השיקום יקרא למשפחה ויסביר לה בכלל מה זה הלם קרב, מה התופעות, איך צריך לנסות לטפל, כי כל אחד סה פרטני וצריך גם להסביר להלום קרב מה מצפה לו, לא צריך לפחד שהם יפחדו, שאם וכאשר אין אם וכאשר, אנחנו נמצאים, היינו בהמון קבוצות תמיכה, הלום קרב יש לו איקס תופעות שהן לא מפספסים שום דבר, בין אם זה לרדות, בין אם זה חוסר שינה, בין אם זה פלאשבקים וכו'. משפחה צריכה לדעת לקראת מה היא הולכת, אנחנו לא קיבלנו תמיכה בצורה שאני חושב שהיינו צריכים לקבל.

זה מתקשר גם אולי למה שדורון אמר, שמספיק אולי להספיק להתייחס אליכם כילדים, צריך להסתכל לאמת בעיניים, לא לחשוש, לעמוד באומץ מול מה שקרה, מול ההשלכות שקרו וכן להתייחס לכולם כאל בני אדם ואנשים רציניים כדי לסייע ואני חושבת שהסיוע והעזרה יהיו קצרים יותר ככה באופן הזה.

אבל הקטע של העזרה למשפחה זה קטע חשוב, זה המקום היחידי שהנכה יכול לקבל תמיכה רגשית והקטע של העזרה, מה שקרה לנו למשל, קיבלנו קבוצת תמיכה ממשרד הביטחון, אחרי שנה האריכו לנו את זה בעוד שנה, ואחרי שנתיים הודיעו לנו שזהו, אתם לא מקבלים יותר עזרה בקבוצת תמיכה. כתבתי בזמנו מכתב למר חזי משיטה היושב ראש האגף הוא הטריח את עצמו ובא לישיבה, היינו קבוצה של 20 איש, כולם בני 50-70 חלקם חולי סרטן והתחננו, אנשים בכו, אנחנו צריכים את העזרה, זה לא מקום בילוי, זה המקום היחידי פעם בשבוע שאפשר לבוא ולספר מה קרה ולקבל יעוץ איך לנהוג, אני לא חינכו אותי ואני לא יודע איך להתנהג עם הלום קרב, אני יכול לספר לכם שלפני שלושה ימים הבן שלי בעקבות סערת גשם שהייתה כל הרעמים והברקים שהיו כל הלילה, אני הייתי צריך להיות איתו בחדר ומה יכולתי לעשות? למי יכולתי להתקשר? אין לי לאן לאף אחד להתקשר, אין לי מוקד שאני יכול להתקשר ולשאול מה לעשות? יכולתי רק לחבק אותו. חוץ מזה נט"ל, נט"ל עם כל הכבוד מקימים קבוצות תמיכה רק באזור המרכז.

אפרת שפרוט מנכל"ית נט"ל, אני אגיד שבאמת במסגרת הרפורמה קו סיוע ספציפי לנפגעי פוסט טראומה ולמשפחות חדש מה-1.9.

מה השינויים מהקו הקודם שהוא אמר לנו שהם לא ערוכים קלינית לטפל בנו וכמעט גרם לי להתאבד? הקו עזרה לא צריך להיות על נט"ל, הקו עזרה צריך להיות על משרד הביטחון. אני לא צריך לפנות לעמותות כדי לקבל עזרה. נט"ל התשובה הרשמית שאני קיבלתי, אנחנו לא ערוכים קלינית לטפל באנשים במצב שלך, כמה חודשים לפני המחאה כשאני בנהיגה באוטו ועם הפלאפון לא היה עובר לתמונה של הבת שלי אני הייתי נוסע 120 קמ"ש לתוך הקיר, כי באותו הרגע לא היה לי יותר מה להפסיד.

הקטע של נט"ל הוא קטע מאוד חשוב, אבל נט"ל מקימים קבוצות תמיכה רק במרכז, אני למשל גר בצפון, אין קבוצות תמיכה בצפון, אני צריך כדי להגיע לנט"ל, לנסוע שעתיים לכיוון להיות שם שעתיים ולחזור שעתיים, במקרה בגלל הנושא הזה שראיתי שאני לא יכול לטפל בבן שלי הפסקתי לעבוד מכיוון שאני הרגשתי שאני לא יכול לתת תמיכה לבן שלי כמו שהוא רוצה, בין אם זה בועדות רפואיות, בין אם זה לקחת אותו לבית חולים רמב"ם לטיפול פסיכולוגי וטיפול פסיכיאטרי ולכל מקום שהוא רצה, גם אם הייתי צריך לקחת אותו למועדון של נכי צה"ל שנמצא בכלל בכפר מסריק, הייתי צריך לנסוע שעה לשם ומאחר ואין לי איך לחזור חזרה, לשבת ולחכות חמש שעות באוטו כדי שהוא יגמור לצייר ולהחזיר אותו חזרה.

אגף השיקום צריך להבין, המשפחה היא עובדת סביב השעון 24/7 בגלל שהבן שלי היה רחוק מאיתנו באופן יחסי של חצי שעה נסיעה, לקחנו אותו ושמנו אותו עכשיו שלוש קומות מתחתנו, אשתי ואני כל היום אפ אנד דאון, בין אם זה לנקות את הבית, בין אם זה לבשל, בין אם זה להיות איתו, אתם יודעים מה זה נכה צה"ל הלום קרב? אתם פשוט לא מבינים מה זה, הנכה הזה יושב בבית לבד, יום, שבוע, שנה, הוא כבר עשר שנים לבד בחדר, אין לו חברים, כל החברה שלו התקדמה קדימה, כולם הלכו לעבוד, כולם הלכו ללמוד, התחתנו, הוא לבד בחדר, אנחנו היחידים שנמצאים איתו, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה זה בן אדם נורמאלי, אני לא מדבר על פצוע, שישוב לבד עשר שנים בחדר, אז כל שכן הלום קרב, מה הוא חושב על עצמו? מה הוא חושב איזה נטל מעמיס עלינו?

הוא יום אחד בא לאשתי ואומר לה נמאס לי מהחיים, מה אני צריך את החיים האלה? אני עדיף שאני אעלה על הגג ואני אקפוץ מהגג, מה אני הייתי אמור לעשות? למי אני אמור לפנות? צלצלתי לעובד הסוציאלי, צלצלתי לפסיכיאטר, צלצלתי לעובד רווחה, אף אחד לא עונה לי, מה אני אומר לעשות שהבן שלי מדבר באותו רגע על קטע של התאבדות, למי אני אמור לפנות? אין לי טלפון, מה שעשיתי עזבתי הכול ונסעתי אליו הביתה נתתי לו כדור ואבן הוצאתי אותו החוצה, התחלתי לטייל איתו ואז למזלי אחד מאלה שהוא בתפקיד בכיר באגף השיקום שאני כרגע לא רוצה להגיד מיהו אבל כל הכבוד לו, התקשר אלי ושאל אותי ואמרתי אולי תיקח אותו לאשפוז? איך אני אקח אותו לאשפוז? מי ידבר איתי בבית חולים? אין לנו למי לפנות, אנחנו אחרי שחזי משיטה אמר לנו רבותיי אנחנו לא עוזרים לכם יותר, כל הקבוצה הזו של אנשים מבוגרים, חולי סרטן הלכנו שכרנו את שירותיה של פסיכיאטרית שכרנו חדר בבית ספר ריאלי ואנחנו נפגשים שם באופן פרטי על חשבוננו, למה? מה עשה הבן שלי שהוא כזה? המדינה צריכה לקחת אחריות.

עכשיו שתבינו אני מדבר על המשפחה, אני אשתי יכולה לספר לכם, אני קיבלתי התקף לב קיבלתי סכרת, קיבלתי לחץ דם, הכול בגלל שאני חושב רק על דבר אחד, מה שמלווה את כל קבוצות התמיכה שאני נמצא בהם, מה שהכי הכי חשוב להורים ומדאיג אותם זה מי יטפל בבן שלנו אחרי שאנחנו נלך לעולמנו? אני כבר עוד מעט בן 70 עד מתי אני אוכל לעזור לו? מי ישכור לו דירה? מי ילך לבנק? מי יטפל בו? ולכן מה שאני אומר לכם זה דבר נורא פשוט, לכולכם יש שעונים, לנו המשפחות אין זמן, צריך לעשות את זה מהר, אי אפשר לעשות את זה לאט.

אתה צודק, קודם כל תודה רבה לך מקרב לב על הדברים מעומק הלב והזעקה שלך שאני כל כך מזדהה עם הדאגות האלה.

אבל עוד משפט, אתם צריכים להבין, הבעיות של הנכים זה לא הבעיה של הנכה זה הבעיה של המשפחה, אין לו בעיה כי הוא לא מסוגל לפתור כלום, כשאני הולך לאגף השיקום ואני אומר להם חברה הוא מקבל איקס, עולה לו 4,000 שקל שכר דירה, תעזרו לו בשכר דירה, מה אומרים לי? הוא צריך לקנות דירה, אם הוא יקנה דירה יקבל עזרה שלוש שנים של שכירות, אבל הוא לא יכול לקנות דירה, לפי חוק בנק ישראל, 25 אחוז הוא צריך הון עצמי, מה שמקבלים מאגף השיקום, נכים מעל 50 אחוז, זה 280,000 שקל, עם זה הוא יכול לקנות דירה? הלכתי לבנק שלי, 40 שנה אני נמצא בבנק, מנהל הבנק אמר לי, אבי אני אעזור לך לקבל משכנתא, אבל אני יכול לחתום ערב, בגלל הגיל שלי, אז אגף השיקום צריך להיות ערב לדבר הזה כדי למצוא דירה לנכה.

אבי יש עכשיו ועדת דיור ואנחנו על זה בדיוק על הדברים האלה, גם יעלה הסיוע וגם יהיה את הסיפור הזה של הערבות אנחנו הולכים לדבר על זה עם בנק ישראל ולגבי מה שאמרת על ההורים ומה ששמעתי עכשיו את האימא המדהימה פה שאנחנו מכירים מהועדות, בתי הלוחם הרימו את הכפפה.

יש לי שאלה, למה אגף השיקום לא מכיר במשפחות בתור הכרה של משפחה להלום קרב? אני לא צריך להיות שהבן שלי יהיה המתווך.

אבי תודה, אז רגע מילה שלכם מנט"ל.

אני רוצה להגיד שנאמרו פה שתי מילים שהם לדעתי לב הדיון, מעבר באמת לברכות ולרוח השינוי שגם אנחנו מרגישים, גם לימור וגם אגף השיקום וארגון נכי צה"ל והכול ממש שנה שאנחנו מרגישים שינוי אבל אמון ושותפות דברים שהרבה שנים הרגשנו שאנחנו היינו ממליצים, אני מתביישת להגיד את זה, היינו מטופלים שמגיעים אלינו, לוחמים אמרו אנחנו לא רוצים להגיש בקשה והיינו אומרים להם, אל תגישו, זה הורס את התהליך הטיפולי, אנחנו מקדמים אתכם קורה משהו בחדר הטיפולים והתהליך של ההכרה לוקח אתכם אחורה והיינו מציעים לא להגיש בקשה וזה היה נורא עצוב ואני חושבת שעכשיו קורה כן משהו, שאני אגיד שאלינו פונים מתוך ה-500 מטופלים קליניים בשבוע, עוד לפני בני המשפחות, 50 בקשות בשבוע לטפסים כדי שנעזור להם.

מצטערת, פשוט יש לי טלפון דחוף, היום אנחנו בוחרים שופטים לעליון אז אני חייבת רגע לצאת ואם ברשותכם, חבר הכנסת מרעי יחליף אותי לכמה דקות, אני פשוט מתנצלת, אני כבר חוזרת.

אז רק אני אגיד בעניין הזה שעכשיו אנחנו כן יש למסלול ירוק וכן יש בעניין של ההכרה קצת יותר להגיע לוועדה אבל מה שקורה בפיקוח על הועדות, אני תומכת בכל מילה שנאמרה פה, בעניין הזה שאנחנו רואים פער בין מה שקורה באזור השיקום ובאמת עובדות השיקום וצוות השיקום שעושה עבודה משמעותית, אבל כדי להגיע אליהם צריך לעבור כזו מלחמה שאתה מגיע אליהם גמור, אז זה דבר שאני מצטרפת לגמרי לערר על ועדות ההכרה, ואני רוצה להגיד משה ו ולהתחבר למה שנאמר פה, אני רק רוצה להגיד משהו על בני המשפחות ואחרי זה גם על העניין הקליני, אנחנו לגמרי מבינים וזה נאמר פה בכל מילה שהאבל הפנימי, האבל על מה שהיה ולא יחזור על הטראומה המשנית ועל העומס הכלכלי והפיסי וההתפרקות של המשפחה, לגמרי מצריך טיפול לא רק בפוסט טראומטי אלא במשפחות עצמן, אם זה קבוצות, אם זה קבוצות תמיכה אבל ארוכות טווח, גם אנחנו אני יכולה להגיד ש-80 אחוז מנט"ל זה כספי תרומות, אז אני מצליחה לתת שנתיים קבוצה טובה אבל זה חלקי וגם בטיפול הקליני אני יכולה לקבל חלק ולא את כולם, אני חושבת שהעבודה בין מגזרית שזה באמת הממשלה, משרד הביטחון, עם ארגוני נכי צה"ל, עם העמותות ועם האנשים בשטח, רק זה יביא את השינוי, כי עמותה הכי טובה שתהיה בשטח לא יכולה לעשות את השינוי לבד וגם המשרד לא יכול לעשות את זה לבד.

האם יש מצב שנפגע הלום קרב מקבל סיוע למלווים של נפגעי הלם קרב? יש מצב כזה? אנחנו נמשיך על פי הסדר, היועצת רוצה להגיד משהו ואחרי זה לימור.

אין שום מניעה, אם בנאדם על פי הבדיקה צריך ליווי יקבל סיוע בליווי אם יש כאן אנשים שחושבים שהם צריכים לקבל ליווי וחושבים שנעשה להם עוול אננחנו נבדוק את זה פרטני.

זמן המתנה כמה למלווים? אני מחכה ארבעה חודשים.

אתה צודק זמני ההמתנה ארוכים ואנחנו הולכים להכניס את זה חזרה לתוך האגף ולקצר משכי זמן.

אז יש בעיה עם זמן ההמתנה ואתם שואפים לקצר את זמן ההמתנה.

נכון, היעד זה לקצר את זה.

הייתי בוועדת מלווים אני עם נכות עם שני קביים וכסא גלגלים ועדיין אמרו לי תזמיני משלוחים מהסופר ותקני איי-רובוט, במקום ליווי זה מה שאמרו לי בוועדת מלווים שאני הולכת עם קביים.

כל מה שקשור לליווי של PTSD אגף השיקום פה גם לא פועל על פי החוק ולא פועל על פי ההוראות ויש פה פיגור גדול מאוד, נכון להיום רק PTSD שהוא 50 אחוז ומעלה מקבל בכלל את האפשרות לגשת לליווי, כדי שזה יהיה פחות מלחמות עולם, בוא נשים את זה פה על השולחן, בעניין הזה עוד יש פערים, צריך לסגור אותם.

אנחנו נעבור לתמר שלוי.

שמי תמר שלוי אני פה לייצג את הדור השני להלומי קרב, את הילדים, את הדור השני של הלומי קרב ואת ההתמודדות שלנו עם האבות או אימהות הלומי קרב. אבא שלי הוא הלום קרב מיום כיפור, הוא אחרי שהוא ניסה להתאבד ב-93 הוא הלך לשתי ועדות רפואיות משפילות ובזויות וקיבל 30 אחוזי נכות, יחד עם זאת, אתה חי עם בנאדם שאנחנו לא קיבלנו שום הכרה כמובן, שום סיוע ושום תמיכה, לא אני והאחים שלי ואימא שלי להתמודד עם הדבר הזה, לא מאגף השיקום לפחות, ואני רוצה לספר קצת איך זה לחיות עם אבא הלום קרב.

זה לחיות עם בנאדם שכל רעש קטן, כל דבר קטן יכול להיות טריגר להתפרצויות זעם, לצעקות, לפעמים גם אלימות, זה מישהו שלא ישן בלילה, אחרי שהוא היה מאושפז הוא היה על תרופות, היה זומבי לחלוטין, בנאדם שלא מתפקד. זה עובר גם אלינו ההתנהגויות האלה, אנחנו מתנהגים גם בהתפרצויות זעם וכעסים ותגובות לא הולמות למה שקורה מה שגורם לנו סוג של בידוד חברתי, יש לי הרבה חברות במהלך השנים שפשוט נפרדו ממני בגלל הדברים האלה, קשרים זוגיים לא טובים וכו' ואנחנו אלה שמתמודדים עם הדבר הזה כל יום.

באיזה גיל שלך זה התחיל?

כשאבא שלי התאשפז בפעם הראשונה הייתי בת 9, אמרו לי אבא רצה להתאבד, אבא הלום קרב, אבא נכנס למחלקה פסיכיאטרית ואין לי מושג מה שלושת הדברים האלה ולאט לאט הבנו מה זה אומר, אבא שלי גם יחסית להלומי קרב אחרים, הוא במצב קצת יותר טוב.

סליחה שאני קוטע אותך, לימור יש איזו תוכנית לטיפול לדור השני?

החלט אם תהיה לנו הזדמנות, אנחנו נשמח, הרבה מהדברים שעלו פה יש לנו מענים, טיפולים פסיכולוגים לילדים עד גיל 30.

וזה מאוד קשה להתקדם משם הלאה, זה עובר אלינו, יש מחקרים שאומרים שהפוסט טראומה וההתנהגויות האלה גם עוברות אלינו ממש ב-DNA ישר לדור השני, זה ממש להילחם בטבע שלנו כדי לא להתנהג ככה, ואף אחד לא עוזר לנו, בטח שלא לאימא שלי, שאימא שלי החזיקה את המשפחה גם כלכלית וגם ממש החזיקה את המשפחה, היא זו שמנעה מאבא שלי להתאבד וזה הרבה עול והרבה תחושת בדידות, כי אף אחד לא יודע מה עובר עלינו, זאת אומרת חברים שלי לא יודעים, עברו 47 שנה צאו מזה, כאילו אפשר לחשוב, יאללה, כאילו היה שם, אבל הוא לא, הוא שם, והוא סוחב אותנו איתו ואנחנו שם איתו ומתמודדים עם כל הדבר הזה זה בנאדם שלא יכול לישון בלי תרופות, הוא לא יכול בלי אלכוהול, הוא היה אלינו אלים שהיינו קטנים ואף אחד לא עוזר לנו.

אנחנו שקופים למערכת והדבר היחיד שאני באתי להציג פה,את להאיר את הבית שזה פורום של דור שני שעוזר לדור שני, אז אם אין משהו שיכול לתמוך בנו מהמערכת אז לפחות שיתנו לנו לתמוך זה בזה כי יש לנו סימפטומים וגם להלומי קרב יש סימפטומים שאנחנו יודעים שזה קבוע ואני שומעת סיפורים של אנשים שמגלים בגיל 40 שאבא שלהם היה הלום קרב, ואני אומרת כמו להיות בבית שלי, אני מדמיינת את הבית שלי, זה אותם דברים ואני לא צריכים להתמודד עם זה לבד, בטח שלא בגילאים צעירים.

תודה רבה תמר, על כל העשייה גם על היוזמה שלך לפעול ככה גם למען אחרים, זה באמת מרשים להוציא מתוך הכאב.

זה מאבא שלי, הוא הקים את עמותת אתגרים.

תודה לך על זה.

הדיון הזה מזכיר הרבה דיונים שהיו פה במהלך הכנסת ה-20 וגם במהלך הכנסת ה-23 על הטיפול במשפחות וגם בכנסת ה-20 כשדנו בתזכיר החוק שהיה אמור לעגן את כל ההטבות ברמה של חקיקה, דובר המון המון ועידן נמצא פה גם ויכול להעיד על הטיפול במשפחה ועל הצורך להרחיב את הטיפול הפסיכולוגי במשפחה ככה שלא יהיה רק לפדויי שבי אלא יהיה גם לנפגעי פוסט טראומה ואולי יהיה גם לנפגעי נפש אחרים וגם בכנסת ה-23 ממש עלה סביב השולחן הזה בדיוק אותן נקודות ואני באמת רוצה לשאול גם את משרד הביטחון, למה ארגון נכי צה"ל התזכיר הזה הוא כלומר עוד לא הגיע לכנסת הזאת? אני מבינה שהוא עוד לא לפתחנו, אבל איפה עומד הטיפול במשפחות? זה סוגיות שעלו פה כל הזמן, עשרות פעמים בוועדה הזאת, איפה זה עומד?

רגע אז בואו נבחין, יש את עניין של עיגון ההטבות בחקיקה, ועדיין יש כבר ואני פשוט לא הספקתי להגיע ואנחנו מאוד היינו אם היה לנו הזדמנות כן להראות את מה שרפורמת נפש אחת כבר מפעילה לטובת המשפחות.

אז את יכולה לעשות את זה עכשיו בשלוש ארבע דקות, ככל שיותיר לנו הזמן אנחנו נשמע עוד אנשים שיש כאן.

חשוב שאנשים ידעו לדברים שהם זכאים.

יש כל כך הרבה דברים שמתנהלים לא נכון, אתם מתעללים בדור הצעיר באנשים מצוק איתן, חיילים מצוק איתן, רבותי 8 שנים אנחנו בהזנחה מטורפת, תצאו כבר מהסרט הזה כבר, ותעשו הכול, עידן נלחם על זה שיהיו רופאים כל היום, מבחינתי זה לא מעניין אותי רבותיי, איציק שרף את עצמו, אני יצאתי החוצה להילחם למענו ולמען הלומי הקרב ואני נשבע לכם בכל היקר לי שאני אלחם מלחמת חורמה בכם ואתם בכלל לא יודעים מה אנחנו מסוגלים לעשות כי אנחנו מסוגלים לעשות הכול, אל תנסו אותנו, אתם מדברים איתי על וידות רפואיות, רבותי ועדות רפואיות, יש אנשים חדשים, אחלה, מעולה, איזה כיף.

לי קוראים נדב הירש, אני לוחם פצוע מצוק איתן, הייתי באירוע של הדר גולדין, מערכת משרד הביטחון התעללה בי במשך שנים, אני היום עומד על הרגלים ואני רואה את האנשים האלה פה והם יודעים מי אני בזכות עצמי, בזכות מי שאני ומה שאני מייצג והועדות הרפואיות האלה שאתם מדברים עכשיו, על כניסה של כל כך הרבה מאוד אנשים, כל כך הרבה חיילים, רבותי, יש פה חברה שסובלים מהזנחה, מאסון המסוקים, על מה אתם מדברים איתי, איפה האנשים האלה לימור? כל החברה האלה מצוק איתן מלבנון השנייה שסובלים מהזנחה קשה מהתעללות של אגף השיקום, התעללות, התעללות בנפש, במשפחה, בילדים, רוצים טיפול לא מקבלים, קנאביס רפואי, אני יודע איך להשיג היום קנאביס רפואי, מי שהיום הלום קרב דוחפים לו ציפרלקס, כדורים, כל הכדורים הכי חארות שבעולם, מה הלום קרב עושה? הולך אומר שהוא הולך להתאבד, זאת המציאות רבותי, צאו מהסרט שלכם, הולך להתאבד, זורק את הטלפון ביער, כמו שהעובדת הסוציאלית שלי חיפשה אותי, הביאה מסוקים כדי למצוא אותי, אני לא מוכן לדברים האלה.

נדב מה צריך לעשות? מה?

מה שצריך לעשות מבחינתי תפתחו עוד אגף, אתם מקבלים את החיילים של הדור החדש, מבורך, תודה רבה לכם, יש פה אנשים זמניים שסובלים ומקבלים דחייה של חמישה חודשים, ששה חודשים קדימה, חברה הם הולכים למות, הם הולכים למות, הם רואים, הולכים לאיציק, רבותי הם הולכים לאיציק ורואים את הכאב ואיציק רואה את זה, ומה אתם חושבים שמה? מה אתם חושבים שמה? שהדברים האלה יפתרו? שאחר כך המדיניות שלכם שאתם ממציאים לי פה? חברה אתם ממציאים פה דברים, הביורוקרטיה כל כך קשה, אתם השקעתם מאה מיליון שקל על ההוקרה, אחלה, מבורך, כיף, יופי, מדהים, תשקיעו את המאה מיליון הזה על מערכות, על זה שאני לא אצטרך לבוא למקום שהוא גיהינום, כמו סרטן בשבילנו להגיע לשם, להגיע לשם ולראות את הדברים ואת המכתבים ואת המסמכים וקנאביס רפואי וואלה חובות רבותיי אתם מדברים פה, חיילים הלומי קרב מקבלים חובות, אנשים נמצאים בחובות.

אתה היית בקשר עם לימור ועם אחרים?

אני הייתי בקשר עם כולם, כולם מכירים אותי.

אז הנה לימור מציעה את עצמה גם כן פה כדי שתוכלו לדבר ישירות אליה ולהציע ולשמוע את הדברים בדיוק מהשטח.

אפרת אני אומר לך בקשה אישית, בבקשה ממך, אני מתחנן, אנחנו לא ערוכים למלחמה הבאה, אתם מייצרים פה איזה מציאות, אנחנו לא מוכנים, מלחמה הבאה, לבנון השלישית יהיו עשרות אלפי חיילים, אתם עדיין לא טיפלתם בצוק איתן, עדיין אל טיפלתם בהם והמסר שלי לאיציק ואני מבטיח לו את זה, כי אני הבטחתי לו את זה, אני לא אתן לאף אחד מהחיילים מצוק איתן ומכל השאר, הדור החדש להיפגע, אל תנסו אותי, אני באמת אומר לכם, אל תנסו אותי, אל תנסו אותנו.

מה לא תלכו לצבא? לא תלכו למלחמה הבאה?

המחאה הבאה שלנו תהיה הרבה הרבה יותר גדולה ממה שהמדיה הזאת ראתה אי פעם, מה שהיה פה בחודשים אפריל ומאי זה טעימה של גרעין. לי קוראים גל רויטשטיין, אני הגשתי את התביעה שלי לאגף השיקום ב-11.6.2001 קיבלתי הכרה נטו בזכות איציק סעידיאן ב-10.6.2021, 19 שנים ו-364 יום כדי לקבל לא באמת הכרה עד הסוף, קיבלתי 30 אחוז, הלכתי, נלחמתי עכשיו אני על 40 אחוז, כשאני בביטוח לאומי כבר הייתי מעל 50 אחוז פוסט טראומה, אני באשפוז יום, בכל הקריטריונים אני צריך את ה-50 אחוז כדי שלפחות יהיה לי את הפטור מתור, אבל אני לא אדבר על עצמי היום, כי משנת 2001 ועד היום, מי שמימן אותי זה ההורים שלי, מי שהיום יושב בבית עכשיו ברגע זה, בן 69 וכל הפנסיה שלו, כל חודש הולכת לכסות רב מיליון שקל חובות שהחליפו לי שיניים, החליפו לי ברך, מימנו לי דירות, אני גרתי חמש שש שבע שנים על חשבון ההורים שלי, שילמו לי שכירות כל חודש, קנו לי תרופות, קנו לי אוכל.

אני קיבלתי הכרה נטו בזכות איציק סעידיאן, אם איציק סעידיאן לא היה שורף את עצמו אני עד היום הייתי יושב בבית ומחכה שמישהו יבוא ויעזור לי והיום הולכים ומכירים באנשים אחרי 20 שנה, צריך לראות את הנזק של ההורים שלהם, את הנזק שאנחנו עשינו להורים שלנו ואיך מצילים אותם.

ללכת ולעזור לנו עוד יעזרו ולימור יודעת ואני באמת יגיד באותה נשימה, באמת הרצון של לימור לעזור אנחנו רואים אותו וישבתי אצלה במשרד, אבל כשלימור אומרת למנהלת המחוז שלי תעזרי לו באלף ואני היום ארבעה חודשים אחרי והתשובה הרשמית זה דילגנו על הבקשה שלך כי מנהלת המחוז לא עושה את מה שלימור אומרת לה, אז לימור רוצה לקדם דברים, אבל היא עובדת עם מערכת שמתפעלת אותה בדיוק כמו לפני הרפורמה, המערכת אטומה.

אני אתמול קיבלתי מכתב רשמי 50 אחוז עלינו, 50 אחוז באת דפוק מהבית, אז הרגל הדפוקה שלי מהבית של ה-50 אחוז הצליחה לעשות מסע כומתה, לעלות את הר אדר פה כדי לקבל את הכומתה ולהפוך להיות לוחם, אבל כשריסקו לי אותה וישבתי בכסא גלגלים שנה וחצי, לא, 50 אחוז עליך, זה לא מקובל, ההתעללות הזאת תיגמר וכמו שנדב אמר, לא פותחים מלחמה עם לוחמים, כי אנחנו עד עכשיו יושבים וסותמים את הפה ויש אנשים כמו נדב שמרגיעים את הרוחות ומונעים מאתנו לצאת בחזרה לרחוב, מי שיבוא איתי היום לחניון הלאום, בבגאז' שלי ברגע זה יש שק שינה, מזרון מתנפח ואוהל, בקריאת רגע יש לנו בחור שתורם לנו קרוונים, אנחנו משתלטים על החניון ואנחנו ניקח את הבניין הזה גם אם צריך, לא יותר את המוסד הזה של ועדות שמתעלל, לא בי, לא בה, לא באח שלו, לא בנדב, לא באף אחד מכל החברים שלנו שנמצאים פה, כי את יודעת איפה נמצאים חצי מהחברים שלנו? ברגע זה יושב בנאדם אצל מישהו שקוראים לו יוסף חיים אסולין דואג שהוא לא יתאבד אחרי שפסלו אותו אחרי 25 שנה עוד הפעם ובחור אחר יושב אצל מישהו אחר בשם אורן מסיקה שחטף פצמ"ר ב-2006 ולפני חודשיים קיבל תשובה הפוסט טראומה שלך היא מהבית, כל אלה היו אחרי איציק, המציאות לא השתנתה.

תודה גל. נדב מילה לסיכום.

סליחה שנייה, אנחנו באנו לפה בתור הורים כדי לספר מה ההורים עוברים וחווים, האחוזים לא משקפים את מה שבאמת קורה לנכה, זה שהבן שלי קיבל 54 אחוז לא משקף, הבן שלי 200 אחוז, הבן שלי שוכב במיטה 10 שנים, יושב בבית בחדר, לא יוצא מהחדר.

מילה אחרונה שלך, כי אחרי זה אני עוד רוצה לשמוע את שפרה ואחר כך את לימור ובזה אנחנו נצטרך לסיים.

מילה אחרונה, כשאתם מדברים על מלווה, כרגע המציאות היא שהפוסט טראומטיים מלווים את הפוסט טראומטיים, עכשיו יש פוסט טראומטי שהוא 70 לעומת 20 והמערכת, אני חוזר המערכת עושה פשוט נזק, אז בבקשה תבדקו אתת הדברים, על הקלה בסל הרפואי, תפני לחבר הכנסת ניצן הורוביץ שיעשה אישור להלומי הקרב, אני מבקש ממך, המצב חמור, הם לוקחים את זה בשוק האפור, הם נופלים אחר כך לקטאמין הם נופלים אחר כך לדוסא, הם נופלים לסמים הכי קשים, כי הם לא יכולים להתמודד, תודה.

תודה נדב, לימור במילה אחת אם את כן יכולה, לציין כן את הדברים הקשים הכואבים האלה ששמענו, מה עושים? האם השתנו הדברים לגבי חלק מהדברים ומה הולך להשתנות?

אז ברשותכם, כן כמה דברים שחשוב שאנשים ידעו. כמה דברים ברשותכם, אלף מענים לבני משפה, טיפולים פסיכולוגיים, גם לילדים, מקבלים.

לימור עד עכשיו לא חזרו אלי עם קבלות של 13,000 שקל שאני אראה לך במייל, על מה אתם מדברים? למה אתם משקרים לכולם, תפסיקו לשקר, אל תשקרו ברגע האמת, זה רגע האמת, הדיון פה זה האמת, תגידי את האמת, אל תשקרו, את לא יודעת מה קורה בתוך הדפים שלך, עובדות סוציאליות סובלות, אין להם אנשים, הן בוכות.

נדב לימור לא משקרת, היא פשוט לא יודעת את האמת, זה הכל, גם פה יושבים אנשים.

צריך אלף להתייחס בכבוד לאנשים שעושים באמת הכל ימים ולילות. זה שאתה קורא לה שקרנית, כן הייתי רוצה לשמוע.

נדב אם יש בעיות, אנחנו נשמח לראות.

חברים אנחנו צריכים לסיים את הדיון ואני רוצה לשמוע את לימור. תודה. אתם צריכים להיזהר בדבריכם, אתם עלולים לעשות יותר נזק מאשר תועלת, אני מבקשת.

רק בתור לא פוסט טראומטי אני אגיד שבדיון של פוסט טראומטיים, בואו נקבל בהבנה שבחור פוסט טראומטי רגע קופץ לו הפיוז, סליחה נדב על הביטוי, בואו לא ניעלב, אנחנו בתוך השיח הזה, נדב ולימור מכירים והם חברים והכול בסדר.

אנשים לא צריכים לחשוף את עצמם בטלוויזיה כדי לקבל הכרה, אז אני מבקש אל תטיפו לי מוסר, אף אחד מכם, אל תטיפו לי מוסר, כי החיילים שאנחנו מצילים והאנשים שאנחנו מצילים ואנחנו הולכים בית בית ובכל מקום כדי להציל הלומי קרב כי המערכת לא עושה את העבודה, אתם גורמים במקום שהאזרח הפשוט ינצח את הביורוקרטיה, הביורוקרטיה מנצחת את האזרח והיא גורמת לאנשים להדליק את עצמם, תפסיקו.

אז ברשותכם, כן אנחנו רוצים להגיד שיש היום מענים לבני משפחה מבחינת טיפולים פסיכולוגיים ואפשר לגשת, חונכות לילדים שאפשר להיעזר וחשוב, טיפולים אלטרנטיביים, יש לי גם נתונים את כל האנשים שכבר מימשו את זה ואני קוראת לכל מי שזקוק לפנות, אני כן רוצה להגיד שאחד הדברים ששמעתי מכם שקשה, זה שבגלל שרצו מהר לתת מענים, אז אנשים אמרו להם, אתה יכול ללכת לפסיכולוג, לאיזה שתבחר, אבל הרבה פעמים מה שקשה זה המימון ביניים, זאת אומרת הוא צריך בשלב ראשון לשלם ועד שהוא מקבל החזר והזכיר פה נדב את סוגיית הקנאביס, גם אותו דבר, הרבה פעמים הם צריכים לשלם מכיסם, זה יכול להגיע לאלפי שקלים והם מקבלים את זה בחודש אחרי.

אנחנו צריכים לתת מענה למימון ביניים עוד לפני שאמרת את זה, חן אני מסכימה אנחנו צריכים לתת, סל טרום שיקום. אחד הדברים שמאוד חשוב זה שאנשים יוכלו לקבל גם אם הם עדיין לא בנויים ללימודים שנוכל לתת להם כל סוג, קבוצות אאוטדור גם לפוסט טראומטיים וגם לבני משפחה, בתים מאזנים, הרחבנו את האפשרויות, לגבי ליווי, החל מה-1.12 לשאלתכם, הייתה פה, זה לא יהיה רק ADL זה יהיה גם מה שנקרא IADL והצורך בהשגחה למניעת סכנה לאדם אחר, או לעצמו ואז נוכל לתת מענה לא רק בחמשת פעולות היומיום ואני מקווה שבעניין הזה גם נוכל לעזור.

אני מעמידה לרשותכם גם את הנייד שלי, אני חושבת שלרובכם יש. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו וגם כשאנחנו לא נהיה, אנחנו מנסים להשתפר, אנחנו מבטיחים לכם שאנחנו פה נדב, כן בשביל לעשות כמיטב יכולתנו.

הכל בסדר, זה הכל באהבה לימור, זה לא בקטע של לבקר אותך באופן אישי.

הסעיף ליקוי שאומר בעצם כמה אחוזים כל בנאדם זה הולך להשתנות ויהיה בו בשורה משמעותית.

אני באמת חשבתי שבאתי פה לדבר על היוזמות של העמותה בראשותי עושה למען משפחות של הלומי קרב, אנחנו לא נדבר על זה עכשיו, אני חוזרת לכל אותן ועדות ששנים עוד לפני שלצערי איציק אהובי היה צריך להצית את עצמו ואז שמעו אותנו, איציק באמת העלה את הווליום, באמת עשה מעשה, הקריב קורבן אישי בשביל שבכלל יקרה מה שקרה, אבל אני חוזרת על מה שאמרתי אז, במשך שנים בכנסת ואפשר לבדוק את זה ולראות את זה בצילומים ובפרוטוקולים, אני סבורה שמי שכל כך קלקל ומי שעשה עוול כל כך הרבה שנים כמו הועדות הרפואיות, לא יכול להיות זה שמתקן ואני באמת תקשיבו כשאני נפגשתי גם עם רוני מורנו ועם הרבה אנשים אחרי שאני שמחה לומר שאני אחראית די אקטיבית להדחתו של ראש אגף השיקום הקודם, היוצא וכמובן שחיפשנו מישהו שלא יבוא משורות הגנרלים הציניים וחיפשנו אישה ואני חושבת שלימור אין ראויה ממנה, אבל יש דברים שגדולים עליה, אני בכל אופן עומדת בראש אגון הרבה יותר קטן מאשר אגף השיקום, אוי ואבוי היה לי אם הייתי יודעת שפרקליטים שמייצגים את הארגון בראשותי עובדים נגד חיילי צה"ל, אז אני רוצה להראות באמת אני מאוד מכבדת אותך אפרת, אני אראה לך פרוטוקולים מדיונים שהיו ביום ראשון ושני השבוע, בבתי משפט של ערעורים על ועדות רפואיות שפרקליטים שממומנים על ידינו, אנחנו מממנים את זה, שמייצגים את אגף השיקום, משרד הביטחון מתעמרים בנכי צה"ל עדיין וגם בנכים בגוף, לא רק בנפש זאת אומרת גם וגם, שניהם יקרים לי באותה מידה, אנחנו אמנם מדברים בעיקר על הלומי קרב, זאת אומרת זה בלתי נתפס, זאת אומרת אנחנו, אני מכספי המיסים שלי מממנת את הפרקליטים שמקבלים הון תועפות כדי לבוא לבתי המשפט השבוע ביום ההוקרה.

שפרה את לא צריכה לספר לי כי אני עמדתי מול עורכי הדין של משרד הביטחון ונהלנו בעצמנו תביעה של 15 שנים, אז אני יודעת לספר את הסיפור הזה טוב מאוד. הנה אנחנו עושים והנה אנחנו כאן ואנחנו מתקנים ואנחנו משפרים ואנחנו מקשיבים אגב לכולם.

אני אשתו של הלום קרב, אנחנו 17 שנה בתוך הסאגה הזאת, אני רוצה להגיד שעוד לפני שלימור הגיעה והיינו שנים בלחימה, שפרה שמציגה את עצמה כבעלת ארגון קטן, היא זאת שהביאה לי את ההכרה, היא זאת שהביאה לי ליווי משפטי צמוד, היא זאת שעזרה לי כלכלית, היא זו שעוזרת בסוף בשעות הקטנות של הלילה, שהייתה עונה לי לווטסאפים. אגב אפרופו מה שהם אמרו שצריך להכיר אנשים מהמערכת, עכשיו אנחנו מרגישים את הרוח החדשה, אנחנו באמת בקשר טוב עם לימור, עידן מספק לנו בית.

אני ממש אסיים כי אני לא באה לדבר פה על עצמי למרות שיש לי המון מה לספר, יש לי ששה ילדים קטנים שסובלים בדיוק ממה שהבחורה הצעירה הזאת ספרה, אני אלאה אתכם בסיפורים, אני באה לייצג פה יותר ממאה נשים, יש לנו קבוצת ווטסאפ מאוד גדולה כמו שאהוביק אמרה וזו ההזדמנות להגיד עכשיו ברשת שכל י שצפה וצריכה את הקבוצה הזאת אנחנו פה בשבילה 24 שעות, אבל אנשים האלה, עשינו סקר קצר לקראת הוועדה הזאת, פשוט חבל לי לא להביא את הנתונים האלה לכאן, כי הנשים האלה מתוסכלות, אין להן מקום בעצם במשרד הביטחון, אין נישה שמטפלת במשפחות של הפצועים, אם לא תטפלו בנו הפצועים האלה לא ישתקמו.

אני ממש מתנצלת שאני חותכת אותך, הדיון הבא חייב היה להיכנס לפני חמש דקות. שני בואי תאמרי בבקשה את המילה האחרונה, ברשותך.

אנחנו עייפות מכל המצגות האלה, אנחנו עייפות מכל ההתכנסויות האלה אחת לחודש, אנחנו רוצות לישון בלילה, אנחנו רוצות לקום בבוקר, אנחנו מדברות כבר על מחר בבוקר, אנחנו הבאנו את שני לעמותה, לעזרה שלנו כנשים, כדי שתביא מודלים שאפשר כבר להכניס מחר למערכת כדי לעזור לנו לקום.

אני אדבר ממש בקצרה, גם כחברה טובה ושכנה של אלזה שמלווה את ההתמודדות הזאת אבל גם כעובדת סוציאלית בתחום השיקום ובריאות הנפש, אני עובדת בתוכנית שנקראת צרכנים נותנים שירות, אני לא יודעת מי מכיר, צרכנים נותני שירות מיועדת לאנשים נפגעי נפש שרוצים לעבוד בתחום של טיפול מתן עזרה לאחרים.

שני, אני מרגישה שאני עושה לכם עוול, אני אומרת לך את האמת, אני חושבת שאנחנו צריכות לשבת ולדבר על המענים האלה שבאים מהשטח בצורה לא בחצי דקה בסוף דיון, אני חושבת שכדאי שאנחנו נקבע לנו דיון נוסף ונשב ונשמע את הדברים האלה שבאים מהשטח, גם אותך שפרה שוב וגם את כל האחרים, אני באמת אני מרגישה שאני פשוט פוגעת בכבודכם ובעבודה החשובה שאתם עושים, שאני נותנת לכם 10 שניות, בסדר? אז אני אקבע לנו דיון נוסף, בבקשה בנושא הזה, ממילא אנחנו צריכים לדבר כאן על נושאים נוספים, ממילא אנחנו צריכים לעקוב אחרי רפורמת נפש אחת, אז אנחנו נבקש ונודיע לכם ותוכלו להגיע שוב ותוכלו לדבר בהרחבה, תודה רבה לכולכם, תודה רבה אני רוצה לומר לכם באופן אישי, לכל האנשים האמיצים, החזקים והלוחמים שיושבים כאן, ללוחמים לחבריהם, למשפחות. תראו אתם חלק ואתם בשר מבשרנו לא יעזור פה כלום, גם לי יש קרוב משפחה שהוא הלום קרב ואני יודעת בדיוק את ההתמודדות הזאת האישית, היומיומית ולכן אני רוצה להגיד לכם שיש לכם פה בית בוועדה הזו, היא שלכם, היא לגמרי אתכם ואנחנו נצעד אתכם לפקח, לתקן, לשפר, הכי מהר שאנחנו יכולים, אתם יודעים שזה לוקח את הזמן שלו, אין מה לעשות, ביורוקרטיה היא מפלצת ועדיין בכל זאת אני מציעה לכם את השירות של הועדה הזאת לעשות כל דבר שרק ניתן, אז אני מוקירה, מצדיעה לכם, תודה רבה לכולכם שבאתם.



הישיבה ננעלה בשעה 12:08.